רש"י על בראשית ב׳:י״ד

« רש"י על בראשית ב׳:י״ג רש"י על בראשית ב׳:ט״ו »

14 שפתי חכמים פתח ↗

וכתב כו'. והא דלא פירש כן גבי פישון דכתיב נמי הוא הסובב את כל ארץ החוילה פסוק יא ומצאנו שם איש חוילה בפרשת נח להלן י ז וי"ל דחוילה דהכא יש לומר שם המחוז ולא על שם איש דהא הוא הולך בארץ מצרים א"כ איך קראו אותו בשם האיש חוילה ועוד כיון שכתב הארץ בה"א הידיעה החוילה ע"כ שם המחוז הוא ובזה יתורץ נמי דמקשי' מנ"ל לרש"י דכוש ואשור ע"ש העתיד דילמא שם המחוז הוא כמו ארץ החוילה שהוא שם המחוז י"ל דא"כ היה לו ג"כ להזכיר בה"א הידיעה כמו החוילה:

14 דברי דוד פתח ↗

ארץ כוש וגו' כוש ואשור עדיין לא היו, בפ"ק דכתובות דף י' אמרי' בגמרא דקרא כתיב לעתיד לבא דכתיב חדקל ההולך קדמת אשור ותנא רב יוסף אשור זו סליקא ומי הואי אלא דעתידה, וכתבו התוספות בלא רב יוסף לא מצי להוכיח דאפשר דאשור וכו' היינו שם המחוז והוא מעולם שמו כך ולא שם העיר ואח"כ הקשו דמאי מייתי מאשור דאשור אע"ג דלא היה בבריאת עולם כיון דהוה בימי משה שפיר ה"ל למיכתב, ונראה לר"י לפרש דסליקא בימי משה מי הוה דקים ליה דסליקא לא הוה במי משה וסביב סליקא הולך חידקל ולא אצל אשור שהיה בימי משה עכ"ל ולפי זה מ"ש רש"י כאן כוש ואשור עדיין לא היו כו' באשור יש הוכחה כמו שאמרו דאשור היא סליקא אבל בכוש אין שם הוכחה דדילמא שם המחוז הוא כך כמ"ש בתוספות לענין אשור אי לאו רב יוסף, אלא כוונת רש"י כיון דבאשור יש הוכחה א"כ ה"נ נימא כן לענין, הסמוך לו, וכן נמי בחוילה הנזכר בנהר ראשון אלא דכוש הוא סמוך לאשור בפסוק נקטיה רש"י וה"ה שלפניו כנ"ל. ובג"א האריך לפלפל זה גם הביא דברי מהרא"י דמקשה על רש"י דשמא אשור היה שם המחוז ואשתמיט מינייהו דברי התוספות שזכרתי:

14 גור אריה פתח ↗

וכתב המקרא על שם העתיד. ואין להקשות דמאי על שם העתיד הוא זה, שהרי משה רבינו בעת כתבו התורה כתב "ההולך קדמת אשור", ובימיו כבר היה אשור, ולמה לא יכתוב "ההולך קדמת אשור", ונראה לומר שמשה רבינו לא כתב התורה אלא כאשר היה המעשה נמשך, ולפיכך לא התחיל התורה 'אלה דברי משה בראשית ברא', אלא התחיל "בראשית וגומר", לספר כאשר היה המעשה, ולפיכך לא הוי למכתב כלל "ההולך קדמת אשור", אלא שהמקרא נכתב על שם העתיד:והקשה מהרא"י שמא שם המחוז נקרא "אשור", והיה כאשר נברא העולם, ואף על גב שמצאנו לקמן הכתוב אומר י, יא "מן הארץ ההיא יצא אשור", שמא אדרבה, אשור היה נקרא על שם אותה המחוז, וכן "כוש" פסוק יג, וכן "חוילה", דכתיב פסוק יא "הוא הסובב את כל ארץ החוילה", ומדלא פירש רש"י כלום על "חוילה" נראה שהוא שם המחוז, ולקמן י, ז מצאנו שהוא שם אדם "חוילה וסבתא ורעמא", אלא נקרא אדם על שם המחוז, ויראה דאין לומר שהאדם נקרא על שם המדינה, דאין טעם כלל להיות נקרא שם האדם על שם המדינה, רק נקרא שם מדינה על שם האיש – לומר שהוא בנה אותה, ולא מצאנו בשום מקום שיהיה נקרא האדם על שם המדינה. וטעמא דמלתא, דאיך יקרא אדם פרטי על שם המדינה, והרי הרבה בני אדם יש בה, ולמה יקרא אדם פרטי זה בלבד על שם המדינה. ומה שלא פירש רש"י על "חוילה" שהוא גם כן נקרא על שם העתיד, מפני כי "כוש" הכתוב לקמן פסוק יג בודאי נקרא המדינה על שמו, שהרי הוא בכור חם, וראוי להקרא המדינה על שמו, שהרי מצרים וכנען דהם אחריו נקרא המדינה על שמן, כל שכן כוש שהוא הגדול. ועוד שידוע כי היושבים בארץ כוש מבני כוש בנו של חם הם, וכן היושבים בארץ אשור – בני אשור הם. ועוד הרי אשור כתיב בהדיא בקרא להלן י, יא "מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה", נמצא שבנה מדינה, ולפיכך המדינות האלו כוש ואשור – על שם אותו אשור וכוש דלקמן. אבל ב"חוילה" אין ראיה, ויש לומר דאינו אותה "חוילה" דלקמן י, יז, ואין לנו לומר בשביל דמצאנו חוילה לקמן – שהמדינה דהכא על שמו נקראת:

15 שפתי חכמים פתח ↗

לקחו בדברים. דק"ל דכל היכא דכתיב לקיחה משמע שקודם שלקחו לא היה ברשותו והא הכל ברשות הקב"ה הוא:

15 מזרחי פתח ↗

קדמת אשור למזרחו של אשור. כי הה"א שבמלת קדמ' שהוא במקו' למ"ד בתחלתה שבתי"ו בסמיכו' ויהיה פי' קדמת אשור לקדם של אשור ואחר שקדם הוא מזרח בכל מקום יהיה פי' למזרח של אשור והרב ז"ל רמז כל זה בלשונו כי במלת של הורה שתי"ו קדמת מורה על הסמיכות ובאות למ"ד של למזרחו הורה שתי"ו קדמת הוא במקום הה"א של קדמת שהוא במקום למ"ד בתחלת' ובאמרו למזרחו של אשור הורה שפי' קדם מזרח:

15 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

789 שהרי אמרו חכמים במדב"ר כא, ב "כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו", ולכך אנו רשאי לכעוס על חבירו אם יש לו דעה שונה משלו. וצרף לכאן דבריו בגו"א בראשית פ"ב אות לב בביאור דברי רש"י בראשית ב, טו על הפסוק "ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", שפירש רש"י שם "ויקח - לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס", וכתב בגו"א שם בזה"ל: "פירוש, שבאדם לא שייך לקיחה, לפי שעיקר האדם במה שהוא חי משכיל, ובזה לא שייך לקיחה. שאף על פי שהוא לוקח גוף האדם ברשותו, אין שכלו ודעתו יכול לקחת. ולפיכך פירש שלקחו בדברים, והשתא אתי שפיר, דלקח גם דעתו ברשותו בדברים. וכן בכל מקום שכתוב אצל האדם לקיחה מפרש אותו הרב בענין זה בראשית טז, ג, שמות יד, ו, ויקרא ח, ב, ועוד, שפתהו בדברים, כדי שיבא הלקיחה גם כן על דעת האדם, שהוא עיקר האדם, ואם לא כן לא היה בא לקיחה על האדם, שעיקר האדם הוא דעתו ושכלו". הרי דעת האדם ניתנת להלקח רק בדברי נועם והשפעה, ולא בכפיה. ולכך אין זו מדה נכונה שיכעס על חברו שמסרב לקבל דעתו. והר"מ אלמושנינו כתב: "אין ראוי בשום צד לומר לאחרים 'קבלו דעתי', והוא שאין ראוי שיכריח הוא דעת אחרים מה שהוא בבחירתם, כי בחירת האדם ורצונו לא משתעבד לבחירת אחר זולתו". והאברבנאל כאן כתב: "כל אדם חפשי בסברתו ודעתו, לא אנוס ומוכרח".

14 חדקל. שֶׁמֵּימָיו חַדִּין וְקַלִּין:

15 פרת. שֶׁמֵּימָיו פָּרִין וְרָבִין וְמַבְרִין אֶת הָאָדָם: כוש ואשור. עֲדַיִן לֹא הָיוּ, וְכָתַב הַמִּקְרָא עַל שֵׁם הֶעָתִיד:

16 קדמת אשור. לְמִזְרָחָהּ שֶׁל אַשּׁוּר:

17 הוא פרת. הֶחָשׁוּב עַל כֻּלָּם, הַנִּזְכָּר עַל שֵׁם א"י:

14 משכיל לדוד פתח ↗

כוש ואשור עדיין וכו׳ אע״ג דבב״ר אמרו כן גם על החוילה דלעיל עדיין לא היתה חוילה וכו׳ אלא מגיד מראשית אחרית מכל מקום התם אינו מוכרח בפשט הכתוב די״ל דחוילה שם המחוז ומימות עולם היה שמה כך וע׳ בתו׳ פ״ק דכתובות דף י׳ בד״ה אשור זו סליקא דייקא נמי דכתיב החוילה משא״כ הכא דלא כתיב בה״א הילכך צ״ל ע״ש העתיד אלא דהמדרש סבר מדהנך ע״ש העתיד חוילה נמי ע״ש העתיד:

14 גור אריה על במדבר פתח ↗

הם העומדים על הפקודים שעמדו עם משה ואהרן במנין הפקודים. הקשה הרא"ם, שהרי ביום כלות משה להקים המשכן לא היו עדיין הפקודים, עד אחד באייר, ותירץ, שהכתוב דיבר על שם העתיד, כמו "ההולך קדמת אשור" בראשית ב, יד, ואשור לא היה רש"י שם. ואין זה נכון, שכל הפרשה הזאת נכתבה על שם עבר, שכן היה בזמן כשהוקם המשכן. ולפיכך יתכן לומר "הם העומדים על הפקודים" שכבר היו הפקודים. וכן משמע לשון הכתוב פסוק א "ויהי ביום כלות משה המשכן", שלא נאמר 'ויכלה משה להקים המשכן', אלא "ויהי ביום כלות משה", כלומר באותו היום שהוקם, וזה מוכיח כי בזמן שמדבר הכתוב הזה – כבר הוקם לפני ימים המשכן, ושפיר כתב "הם העומדים על הפקודים", כי בזמן שדיבר הכתוב כבר עמדו על הפקודים:

14 לבוש האורה פתח ↗

רש"י קדמת אשור למזרח של אשור: פי' הרא"ם מפני שהתי"ו הוא תי"ו של סמיכות ובאה במקום הה"א שבסוף התיבה הבאה במקום למ"ד כמו מצרימ' כו ור"ל ויהיה קדמת כמו קדמה והיו כמו למזרח אשור וכתב הרג"א עליו וז"ל ולא נראה כלל שלא מצינו שהה"א שהוא במקום למ"ד תיהפך לתי"ו בסמיכות כו' וסיים דבריו וז"ל אבל פירושו למזרחו של אשור לצד קדם עכ"ל ויהיה ההבדל בין פי' הרא"ם ופירושו דלדברי הרא"ם הנהר היא חוץ למדינת אשור במזרח המדינה ולדבריו הנהר היא בתוך גבול מדינת אשור והיא בצד מזרח בפניו אבל סתירתו על הרא"ם אינו סתירה על פירוש הרא"ם כי די לנו חבר בחבירו כיוצא בו והוא קדמת עדן לפי פרש"י שם וכן עשה רש"י במלת לבת אש שהוא לשון לב ואין לו אלא חבר אחד דוגמתו ע"ש וגם התרגום דהכא מפרש כפרש"י למדינתא דאתור ולפי פירושו של הג"א לשון רש"י גם לשון התרגום הם מגומגמי' מאד אך באמת התרגום של קדמת עדן הוא מגומגם מאד וקשה להבינו מבלי פי' ארוך וז"ל שם ונפק קין מן קדם ה' ויתב בארעא גלי ומטלטלי דהות עביד' עלוהי מלקדמין ויש דפוסים שכתוב דגינתא בד' בגינתא דעדן עכ"ל וצריך עיון מאי קאמר שאם היתה הגירסא לשם מלקדמין דגינתא בד' היינו יכולין לישבו והוי קאי דהות עביד' עלוהי למעלה על גלי ומטלטל אבל בגינתא בב' אי אפשר ליישבו שהרי כבר גורש חוץ לגן ואולי יש לומר בדוחק דהכא פי' התרגום פי' המלות והתם פי' התרגום כוונת העניין לא המלות וה"פ ויתב בארעא גלי ומטלטל דהות עבידא עלוהי מלקדמין ר"ל שישב קין בארץ ההיא נע ונד באותו עונש שהיא נעשה ומוטל עליו קודם לכן בגינת' דעדן ר"ל בעוד היותו בגן עדן והכוונה שהרי ק"ל שנצטוה האדם בגן עדן ז' מצות דבני נח ובתוכ' הוא שפיכות דמים ואמ' התרגום שעונש הש"ד בשוגג להיותו בגלות נע ונד והטעם מוכיח שם כן שהרי הטפח' שהיא בעברי תחת מלת נוד כתבוה בתרגום תחת מלת מלקדמין שהוא היה ראוי להיו' תרגום של קדמת ולפי פירושו משמע שכל זה הוא פי' למלת נוד ולכך הוסיף בגינת' דעדן בב' שהכל הוא פי' על עונשו של נע ונד ועל מלת קדמת עדן שבעברי לא תרגם כלום כיון שיכול להיות שהוא כלול בלשונו זה הכל כשנעשה מלת קדמת מוכרת ונוסיף ב' על מלת עדן וכן ג"כ למעלה נוכל לתרגם קדמת אשור למזרח באשור שיהיה מלת קדמת מוכרת וב' באשור נוסף לומר שהנהר הוא בארץ אשור אלא שדעת התרגום להראות לנו שדעתו ג"כ כדעת רש"י שבאה התי"ו במקום ה"א הבאה במקום למ"ד:

15 גור אריה פתח ↗

לקחו בדברים. פירוש שבאדם לא שייך לקיחה, לפי שעיקר האדם במה שהוא חי משכיל, ובזה לא שייך לקיחה, שאף על פי שהוא לוקח גוף האדם ברשותו – אין שכלו ודעתו יכול לקחת, ולפיכך פירש שלקחו בדברים, והשתא אתי שפיר דלקח גם דעתו ברשותו בדברים. וכן בכל מקום שכתוב אצל האדם לקיחה מפרש אותו הרב בענין זה, שפתהו בדברים, כדי שיבא הלקיחה גם כן על דעת האדם, שהוא עיקר האדם, ואם לא כן לא היה בא לקיחה על האדם, שעיקר האדם הוא דעתו ושכלו:

15 לבוש האורה פתח ↗

רש"י לקחו בדברים נאים ופתהו לכנס כו' פי' רא"ם מפני שהלקיחה אינו נופלת רק על העתקת הדבר מרשות אחת לרשותו או ממקום למקום ופה אינו לא זה ולא זה שלא נזכר בשום מקום בריאתו עד שנאמר שלקחו משם להביאו לגן עדן כו' עכ"ל ויהיה לפי זה פירוש של ופתהו ליכנס שפיתהו לכנם בעול וטורח דלעבדה ולשמרה אבל בזה נ"ל שהוא עושה דברי רש"י סותרים זה את זה שהרי כתב רש"י למעלה גבי מן האדמה שנטל עפרו ממקום המזבח וא"כ נאמר ששם ברא אותו ונטלו משם והכניסו לג"ע לכך נראה שלא פרש"י כן אלא משום שאין לקיחה נופל על אדם בר דעת אם לא ע"י פתוי ורצוי עד שיתן דעתו לזה ובלאו הכי לא נקרא לקוח וכן כתב הג"א:

15 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה פתח ↗

710 כמבואר למעלה בהערה 538. אמנם לשונו כאן צריך ביאור, שכתב: "כי זה האדם הוא שכלי, ומורכב מגוף ושכל", הרי שפתח רק ב"שכלי", וסיים ב"גוף ושכל". וצריך לומר, שכוונתו היא שמהותו האמיתית של האדם היא שכלו ודעתו, וכפי שכתב בגו"א בראשית פ"ב אות לב בביאור דברי רש"י בראשית ב, טו על הפסוק "ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", שפירש רש"י שם "ויקח - לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס", וכתב בגו"א שם בזה"ל: "פירוש, שבאדם לא שייך לקיחה, לפי שעיקר האדם במה שהוא חי משכיל, ובזה לא שייך לקיחה. שאף על פי שהוא לוקח גוף האדם ברשותו, אין שכלו ודעתו יכול לקחת. ולפיכך פירש שלקחו בדברים, והשתא אתי שפיר, דלקח גם דעתו ברשותו בדברים. וכן בכל מקום שכתוב אצל האדם לקיחה מפרש אותו הרב בענין זה, שפתהו בדברים, כדי שיבא הלקיחה גם כן על דעת האדם, שהוא עיקר האדם, ואם לא כן לא היה בא לקיחה על האדם, שעיקר האדם הוא דעתו ושכלו". וראה למעלה בבאר הרביעי הערה 1359, ובתפארת ישראל פ"א הערה 18. ובתפארת ישראל פנ"ז תתצט: כתב: "אין האדם רק שהוא בעל חי משכיל", ושם הערה 55. ובנצח ישראל פ"ט תטו: כתב: "כי עצם האדם הוא דעתו", ושם הערה 21.

« רש"י על בראשית ב׳:י״ג רש"י על בראשית ב׳:ט״ו »