רש"י על בראשית י׳:ט׳

« רש"י על בראשית י׳:ח׳ רש"י על בראשית י׳:י״א »

9 שפתי חכמים פתח ↗

מתכוין להקניטו. דקשה לרש"י הא בכל מקום שהוא הוא לפני ה':

9 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרשת שבת הגדול פתח ↗

1187 לשונו בהמשך הדרשה לאחר ציון 1368 כתב: "אצל השם יתברך אין חשיבות לשום נמצא". ובירושלמי שבת פ"י ה"ג אמרו "כתיב במדבר ד, טז 'ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה'. שמן המאור בימינו, וקטרת הסמים בשמאלו, ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו, שמן המשחה... כמין צלוחית קטנה היה לו באפונדתו. אין תאמר שהיה קטן ולא היתה לו השררה למנות מי שיעזור לו... אלא שאין גדולה בפלטין של מלך. אמר רבי לוי כתיב ויקרא ו, ג 'ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן', אלא שאין גדולה בפלטין של מלך". וכן בבמדב"ר ד, כ אמרו "אתה מוצא באלעזר הכהן שהיה נוהג בשפלות לפני המקום... ראה שררה שהיתה בידו, ואת סבור מפני שהיה אדם גדול היה נותן לאחרים שיטענו את הכלים שהיה עשוי לטעון אותם, לאו, אלא הוא עצמו היה טוען... כעבד לפני קונו, להודיעך שאין גאוה לפני האלקים". וכן אומרים בתפילת השחר "מה כחנו מה גבורתנו, מה נאמר לפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, הלא כל הגבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו, וחכמים כבלי מדע, ונבונים כבלי השכל, כי רוב מעשיהם תהו וימי חייהם הבל לפניך" מקור הדברים בתנא דבי אליהו רבה פכ"א. הרי שאין שום חשיבות לתחתונים כלפי מעלה. ובגבורות ה' פמ"ז תקלא: כתב: "כי אל השם יתברך אין חלוק בין רב למעט, ובין גבור לחלש. כי 'פרעה וחילו ירה בים' שמות טו, ד, שהיה לו רבוי החיל מאוד. 'ומבחר שלישיו' שם, והם היו גבורי החיל, 'טבעו בים סוף' שם". ובדר"ח פ"ד מכ"ג תקה. כתב: "אין חשיבות כלפי מעלה". וכן נאמר על המלך הראשון נמרוד "הוא היה גבור ציד לפני ה' וגו'" בראשית י, ט, ופירש רש"י שם "צד דעתן של הבריות בפיו, ומטען למרוד במקום". והגו"א שם אות ב קפט. כתב: "פשוטו של מקרא הוא שהיה מלך תקיף, מ"מ בזה שמזכיר הכתוב תקפו וכחו לפני ה' תלמוד שהיה ממריד בהקב"ה, שאין שייך גבורה לפני ה', והוא החל להיות גבור לפני ה' במקום שראוי ההכנעה". וראה להלן הערות 1213, 1314. ולהלן לאחר ציון 1389 כתב: "מפני זה הקרבן הוא כליל, שכל אשר מתקרב ומתעלה אל השם יתברך יותר הוא כליל, וכמו שהתבאר למעלה, כי אין עם השם יתברך נמצא שום דבר".

9 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

312 אודות מעלת התלמיד חכם, הנה למעלה פ"ג מ"ג לפני ציון 451 כתב: "כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם מסיב בה כאילו נהנה מזיו השכינה ברכות סד.... כי מצד שהתלמיד חכם הוא עם השם יתברך, ואינו בכלל תהלים קטו, טז 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'... כי תכף ומיד שאין אתה אומר כי 'הארץ נתן לבני אדם', כמו הסעודה שתלמיד חכם מסיב בה, אז משלחן גבוה זכו, ונחשב כאילו נהנה האדם מזיו השכינה, כי מגיע סעודה זאת עד זיו השכינה". ובנתיב התורה פי"א א, מו: כתב: "מעלת החכם, שלא יאמר האדם כי בעל התורה הוא כמו שאר אדם, ואין שם תורה נקרא עליו, רק אדם שיודע תורה. ודבר זה אינו, רק כי התלמיד חכם כמו עצם התורה, ויש לו דמיון גמור אל התורה. ובודאי דבר זה הוא הטעם שאמרה התורה דברים יז, יא 'לא תסור ימין ושמאל מכל אשר יורוך'. כי החכמים הם עצם התורה גם כן, וכמו שגזר השם יתברך ונתן התורה לישראל, כך נתן החכמים, והם גם כן עצם התורה". ובנתיב התורה פ"ט א, לח. כתב: "מעלת ומדרגת לומדי תורה אי אפשר לפרש מעלתם ומדריגתם העליונה כאשר אתם התורה, עד שאמרו בפרק שור שנגח ד' וה' בב"ק מא. תניא שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע ל'את ה' אלהיך תירא' דברים י, כ פירש, ואמרו לו תלמידיו כל אתין שדרשת מה תהא עליהן. אמר להם, כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אקבל שכר על הפרישה, עד שבא רבי עקיבא ולימד 'את ה' אלהיך' תירא לרבות תלמידי חכמים, עד כאן", ושם הקדיש את כל הפרק לבאר את מעלתו הנבדלת של התלמיד חכם. ובנתיב אהבת השם פ"א ב, מה. כתב: "והדבר שהיא תולדה וענף אל אהבת השם יתברך הוא אהבת חכמים, שכאשר אחד אוהב את אחד, כל אשר הוא שייך אליו ודבק בו הוא גם כן אוהב אותו. וכבר התבאר כי הת"ח הוא עם השם יתברך ודבק בו... ולפיכך האוהב את החכמים, שהם יודעי התורה, כאילו אוהב את השם יתברך". ובנתיב אהבת השם תחילת פ"ב ב, מו. כתב: "התלמידי חכמים הם ראשונים אל השם יתברך אשר אלקותו עליהם בראשונה... אשר תורת השם נקרא עליו". ולמעלה פ"א מ"ה רסג. כתב: "הדבוק בחכמים הוא אהבת השם יתברך". ובנתיב יראת השם ר"פ ה ב, לד. כתב: "כבר בארנו, כי אהבת החכמים נמשך אחר אהבת השם יתברך, כי מי שאוהב את השם יתברך אוהב את החכמים גם כן". ובבאר הגולה באר השביעי שסו. כתב: "הדבק בתלמידי חכמים כאילו דבק בשכינה, ודבר זה מפני כי התלמיד חכם יש לו דביקות בשכינה, בשביל שיש בתלמיד חכם שכל אלקי" הובא למעלה פ"ג הערה 451. ובח"א לשבת קיט. א, סא: כתב: "המכבד ת"ח נקרא זה שמכבד את התורה, כי הוא עושה בשביל התורה פירוש, המכבד ת"ח מכבדו מחמת מפני שהוא בעל תורה. כמו שאמר רבי עקיבא מו"ק כא: כשבאו לנחמו, כל מה שעושים לא עושים בשביל עקיבא, רק בשביל כבוד התורה, וזה נכון" ראה להלן הערה 667. ובח"א לסנהדרין ק. ג, רל. כתב: "רבנן הם התורה בעולם". והבטוי "יודע ומכיר את רבו" לקוח מדברי רש"י בראשית י, ט "על כל אדם מרשיע בעזות פנים יודע רבונו ומתכוין למרוד בו, יאמר זה כנמרוד גבור ציד". וכן נאמר על אנשי סדום בראשית יג, יג "יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו". וכן הוא ברש"י ויקרא כו, יד. וראה להלן הערות 432, 660.

11 בראשית רבה פתח ↗

וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בראשית י, י, חֶרֶן וּנְצִיבִין וְקַטּוֹסְפִין. בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, זוֹ בָּבֶל, לָמָה נִקְרָא שְׁמָהּ שִׁנְעָר אָמַר רֵישׁ לָקֵישׁ שֶׁשָּׁם נִנְעֲרוּ מֵתֵי דּוֹר הַמַּבּוּל. דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר, שֶׁהִיא מְנֹעֶרֶת מִן הַמִּצְווֹת, בְּלֹא תְּרוּמָה וּבְלֹא מַעַשְׂרוֹת וּבְלֹא שְׁבִיעִית. דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר, שֶׁהֵם מֵתִים בְּתַשְׁנִיק, בְּלֹא נֵר וּבְלֹא מֶרְחָץ. דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר שֶׁשָּׂרֶיהָ מֵתִים נְעָרִים. דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר, שֶׁשָּׂרֶיהָ מַבִּיטִין בַּתּוֹרָה עַד שֶׁהֵם נְעָרִים. דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר, שֶׁהֶעֱמִידָה שׂוֹנֵא וְעָר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵי זֶה זֶה נְבוּכַדְנֶצַר. בראשית י, יא: מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר, מִן הָעֵצָה הַהִיא יָצָא אַשּׁוּר, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן בָּאִים לַחְלֹק עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנָה מֵאַרְצוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ יָצָאתָה לְךָ מֵאַרְבַּע, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְךָ וְנוֹתֵן לְךָ אַרְבַּע, וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח וְאֶת רֶסֶן, תְּלַתְסַר, וְלֹא עָשָׂה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּא וְנִשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן. בְּחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶתְמוֹל אֶפְרוֹחַ עַכְשָׁו בֵּיצָה, אֶתְמוֹל מַפְרִיחַ מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, עַכְשָׁו מְכוֹנָן כַּבֵּיצָה, אֶתְמְהָא, לְפִיכָךְ תהלים פג, ט: הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה, לִלְוָט. בראשית י, יב: וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח וגו', אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם רֶסֶן הִיא הַגְּדוֹלָה וְאִם נִינְוֵה הִיא הַגְּדוֹלָה, מִן מַה דִּכְתִיב יונה ג, ג: וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים מַהֲלַךְ שְׁלשָׁה יָמִים, הֱוֵי נִינְוֵה הִיא הַגְּדוֹלָה.

9 גבר ציד. צָד דַּעְתָּן שֶׁל בְּרִיוֹת בְּפִיו, וּמַטְעָן לִמְרֹד בַּמָּקוֹם:

10 לפני ה'. מִתְכַּוֵן לְהַקְנִיטוֹ עַל פָּנָיו:

11 על כן יאמר. עַל כָּל אָדָם מַרְשִׁיעַ בְּעַזּוּת פָּנִים, יוֹדֵע רִבּוֹנוֹ וּמִתְכַּוֵּן לִמְרֹד בּוֹ, יֵאָמֵר זֶה כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד:

9 גור אריה על בראשית פתח ↗

להמריד כל העולם. דאם לא כן "החל" למה לי, הוי למכתב 'הוא היה גבור ציד הראשון', אלא דהוא התחיל להמריד כל העולם על הקב"ה, ובשביל שהיה כאן חלול כתב לשון "החל" לשון נופל על הלשון. ואם תאמר הרי כמה עובדי כוכבים היה לפני זה, ואיך יאמר בזה שהוא החל, אין זה קשיא, כי "החל להיות" גבור ציד, שצד דעתן של בריות רש"י פסוק ט. ואין להקשות על דברי רז"ל ב"ר כג, ז – מאחר שדרך הכתוב שלא לכסות פשע הרשעים והחוטאים, למה לא כתב בפירוש שהיה רשע, דע לך כי כל מקום הכתוב מדבר בעבודה זרה סתם, ולא כתב בפירוש, מפני כי אין עבודה זרה דבר נגלה בימיהם, כי לא נודע עבודת השם יתברך לכל עד שלא היה נקרא עבודה זרה, ולכך לא כתב גם כן בפירוש, וכתב "הוא היה גבור ציד", כלומר שבחו של נמרוד להיות גבור ציד לפני ה'. ופשוטו של מקרא הוא שהיה מלך תקיף, וכן תרגם אונקלוס, מכל מקום בזה שמזכיר הכתוב תקפו וכחו לפני ה' תלמוד שהיה ממריד בהקב"ה, שאין שייך גבורה לפני ה', והוא החל להיות גבור לפני ה' במקום שראוי לו ההכנעה, זה רמז על שתוקף שלו תוקף המרד וענין מענין עבודה זרה, וכי בזה היה ממריד על הקב"ה, ולפיכך נקרא "גבור ציד", שהגבור ציד הוא בעל תחבולה וערמה, ואינו הולך דרך תם וישר, וזה היה גם כן אומנתו, ומדכתיב "לפני ה'" בא לומר שלא היה בלבד גבור ציד כמו שאר אנשי ציד, רק גם כן היה בעל תחבולה וערמה בדברים אלקיים עד שהיה ממריד הבריות בו יתברך. וכן בעשו כתיב ר' להלן כה, כז "איש ציד" נגד יעקב שהיה "תם" שם, מזה תדע כי הציד הוא בעל תחבולות וערמה, יוצא מן היושר. והוא היה מלך הראשון, וסתם מלכות הארץ מתנגד למלכות שמים, ולכך לא היה חפץ הוא יתברך שימליכו ישראל עליהם מלך, וזה היה מלך הראשון אין ספק שהיה ממריד העולם עליו, ונאמנו דברי חכמים:

9 רמב"ן על בראשית פתח ↗

הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה' צָד דַּעְתָּן שֶׁל בְּרִיּוֹת בְּפִיו וּמַטְעָן לִמְרֹד בַּמָּקוֹם, "עַל כֵּן יֵאָמַר" עַל כָּל אָדָם מַרְשִׁיעַ בְּעַזּוּת פָּנִים וְיוֹדֵע רִבּוֹנוֹ וּמִתְכַּוֵּן לִמְרֹד בּוֹ, יֵאָמֵר זֶה כְּנִמְרֹד, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על בראשית י':ט', וְכֵן דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ עירובין נג. וְרַבִּי אַבְרָהָם פֵּרֵשׁ הֵפֶךְ הָעִנְיָן עַל דֶּרֶךְ פְּשׁוּטוֹ, כִּי הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבּוֹר עַל הַחַיּוֹת לָצוּד אוֹתָן, וּפֵרֵשׁ "לִפְנֵי ה'", שֶׁהָיָה בּוֹנֶה מִזְבְּחוֹת וּמַעֲלֶה אֶת הַחַיּוֹת לְעוֹלָה לִפְנֵי הַשֵּׁם. וְאֵין דְּבָרָיו נִרְאִין, וְהִנֵּה הוּא מַצְדִּיק רָשָׁע, כִּי רַבּוֹתֵינוּ יָדְעוּ רִשְׁעוֹ בְּקַבָּלָה. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בִּגְבוּרָתוֹ עַל הָאֲנָשִׁים, וְהוּא הַמּוֹלֵךְ תְּחִלָּה, כִּי עַד יָמָיו לֹא הָיוּ מִלְחָמוֹת וְלֹא מָלַךְ מֶלֶךְ, וְגָבַר תְּחִלָּה עַל אַנְשֵׁי בָּבֶל עַד שֶׁמָּלַךְ עֲלֵיהֶם, וְאַחַר כֵּן יָצָא אֶל אַשּׁוּר, וְעָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ וְהִגְדִּיל וּבָנָה שָׁם עָרִים בְּצוּרוֹת בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה":

« רש"י על בראשית י׳:ח׳ רש"י על בראשית י׳:י״א »