רש"י על שמות כ״ב:ז׳

« רש"י על שמות כ״ב:ו׳ רש"י על שמות כ״ב:ח׳ »

7 רש"י על שמות פתח ↗

כי יתן איש אל רעהו חמור או שור. פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה נֶאֶמְרָה בְּשׁוֹמֵר חִנָּם, לְפִיכָךְ פָּטַר בּוֹ אֶת הַגְּנֵבָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר פסוק ו וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ, אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁבוּעָה, לָמַדְתָּ שֶׁפּוֹטֵר עַצְמוֹ בִּשְׁבוּעָה זוֹ. וּפָרָשָׁה זוֹ אֲמוּרָה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, לְפִיכָךְ אֵינוֹ פָּטוּר אִם נִגְנְבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב פסוק יא אִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם, אֲבָל עַל הָאֹנֶס, כְּגוֹן מֵת מֵעַצְמוֹ, אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה בְּחָזְקָה עַל יְדֵי לִסְטִים, וְאֵין רוֹאֶה שֶׁיָּעִיד בַּדָּבָר:

7 מזרחי פתח ↗

ונקרב אל הדיינים לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו. הרמב"ן ז"ל כתב בזה והנכון שיקרב אל האלהים לישבע שנגנב כמו שהוא טוען אם לא שלח הוא יד להשתמש לצרכו במלאכת. רעהו כי השולח יד בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין עכ"ד. וכונתו בזה לומר שאין השבועה הרמוזה במלת ונקרב על שלא שלח ידו בשלו כמו שפירש רש"י אלא על הגנבה שטען בה ולא הוצרך הכתוב לפרש אותה מפני שהוא מבואר בעצמו שהשבועה לא תהיה כי אם לקיים טענתו וכאילו אמר זה בפי' ומאמר אם לא שלח ידו הוא מאמר תנאיי כאילו אמר שמה שהצריך הכתוב להשבע בטענת הגניבה כדי ליפטר הוא אם לא שלח ידו בפקדון אבל אם שלח בו יד להשתמש לצרכו קודם שטען שגונב כבר נעשה עליו גזלן וחייב לא על הגנבה בלבד אלא אף של האונסין ואני תמה מאד היאך לא השגיח בדברי הרב שבפסוק ונקרב בעל הבית אל האלהים אמר לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו ובפסוק על כל דבר פשע אמר שימצא שקרן בשבועתו שיעידו עדים שהוא עצמו גנבו ואם לא היה מכוין במאמר ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו לכלול בו גם הגנבה שכיון שגנבו הרי שלח ידו בשלו יותר ממי ששלח ידו להשתמש לו בצרכו בלבד לא היה אומר בפסוק על כל דבר פשע שימצא שקרן בשבועתו שיעידו עדים שהוא עצמו גנבה דמשמע ששבועתו היתה על הגנבה. עצמה ועוד למה לא השגיח בדברי הרב בפירושו בגמרא שבפרק מרובה גבי דכ"ע מיהת אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב כתיב מאי משמע אמר רבא אם לא ימצא כמו שאמר אלא שהוא עצמו גנבו שפירש רש"י אם לא ימצא כמו שאמר שטוען נגנבה כדכתיב וגונב מבית האיש אלא שהוא עצמו גנבו ונקרב בעל הבית כלומר והוא כבר נשבע בדבר שלא שלח ידו מה כתיב אחריו על כל דבר פשע וגו' ישלם שנים ואילו לא היה מכוין במאמר לא שלח ידו לכלול בו גם הגנבה איך תהיה שבועת לא שלח ידו שקרית כשימצא שהוא עצמו גנבו ובפרק הכונס צאן לדיר כתב בהדיא דכפל אינו בשומרין עד שישבע לשקר שגנבה הימנו ואח"כ באו עדים הרי לך בהדיא שמאמר והוא כבר נשבע בדבר שלא שלח ידו כולל גם הגנבה עצמה כלומר שלא שלח ידו לגנבה אלא שנגנבה הימנו וכן בריש פרק השואל כתב ג' פרשיות הן סמוכות כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ובה פטור על הגניבה דכתיב וגונב מבית האיש שטוען שנגנבה הימנו וכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים ואוקימנא לשבועה שנשבע שלא שלח בה ידו ואחר זה כתב טוען טענת גנב שטוען שנגנבה הימנו ונמצא שהוא עצמו גנב חייב בה בכפל בפרש ראשונה דכתיב אם לא ימצא הגנב וסמיך ליה על כל דבר פשע ישלם שנים ואוקימנא בפרק מרובה אם לא ימצא כמו שאומר אלא הוא עצמו גנבו ישלם שנים וכגון שנשבע תחלה לשקר שנגנבה הימנו וכתב בו בפרק עצמו גבי רמי בר חמא דאמר ד' שומרים צריכים כפירה כגון שומר חנם לישבע שנגנבה ושומר שכר לישבע שנאנסה ושואל שמתה מחמת מלאכה:

7 דברי דוד פתח ↗

ונקרב כו' ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו הרמב"ן כתב והנכון שיקרב אל האלהים לישבע שנגנב כמו שהוא טוען, אם לא שלח ידו להשתמש לצרכו במלאכת רעהו כי השולח יד בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין עכ"ל פירוש דלרש"י הוה השבועה בזה שלא שלח ידו מבוארת בפסוק ממילא הוה היא שבועת התורה, אבל לרמב"ן הוה עיקר השבועה דאורייתא שנגנב ממנו ותו לא, אלא דהפסוק מתנה תנאי ע"ז לומר שדין זה הוא אם לא שלח ידו הא אם שלח ידו אז חייב באונסין וחייב כמו גזלן ולא מהני ליה שבועה שנגנבה. וזה פשוט לפי דעתי דגם לרש"י ודאי צריך שישבע שנגנבה ואינה ברשותו כדאמרינן בפרק הגוזל דף ק"ז: שלש שבועות משביעין אותו שבועה שלא פשעתי שבועה שלא שלחתי בה יד שבועה שאינה ברשותי, ורש"י נקט לרבותא כאן שבועה שלא שלח בה יד ושבועה שנגנבה הוא פשוט וא"צ להזכירה וכן להרמב"ן ודאי צריך ג"כ שבועה שלא שלחתי בה יד אלא דלרש"י הוה שבועה דשליחות יד ג"כ מן התורה, ולרמב"ן הוה זה מדרבנן ומן התורה א"צ כי אם שבועה שנגנבהוהרבה חלוקים יש בין שבועה דאורייתא לדרבנן, ונראה שגם גבי שומר שכר שאחר זה הוה הפלוגתא כן. והרא"ם הבין דלדעת הרמב"ן א"צ לרש"י לישבע כלל על שנגנבה אלא על שליחות יד ולכך האריך בזה. והדברים ברורים כמו שזכרנו:

8 שפתי חכמים פתח ↗

אא"כ הודה במקצת כו'. דאשר יאמר כי הוא זה משמע שאמר לו לבעל הבית אין לך בידי כי אם זה:

8 מזרחי פתח ↗

ואם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה. פי' שהיה פירוש אשר ירשיעון אלהים אותו אשר ירשיעו הדיינים ישלם שנים שאם העדים שמעידים ואמרו שזה שנשבעת עליו ואמרת שנגנב שקר הוא שהרי הוא אצלך הם עדים כשרים שאז ירשיעו הדיינים את השומר ישלם השומר שנים לבעלים ואם העדים זוממים שאז ירשיעו הדיינים את העדים ישלמו העדים שנים לשומר אבל שיהיה פי' אשר ירשיעון אם ירשיעון אי אפשר זה כי מלת אשר אינה משמשת במקום אם בשום מקום לפיכך הוצרכו לפרש אשר נשיא יחטא לשון אשרי אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו וגבי ואת הברכה אשר תשמעון על מנת אשר תשמעון:

8 משכיל לדוד פתח ↗

אשר יאמר כי הוא זה וכו׳ אא״כ הודה במקצת וכו׳ עיין ברא״ם ז״ל דכתב דאף על פי שאין זה לפי ההלכה דקי״ל כמ״ד דשומרים א״צ הודאה במקצת והך כי הוא מפרש ליה במלוה מ״מ נקט רש״י הדעה הקרובה לפשט עיין שם. ונר׳ דמ״שה פיר״שי ברישא אידך פירושא שהוא יתכן לדידן לפי ההלכה:

7 אם לא ימצא הגנב. וּבָא הַשּׁוֹמֵר הַזֶּה, שֶׁהוּא בַּעַל הַבַּיִת:

8 ונקרב. אֶל הַדַּיָּנִין, לָדוּן עִם זֶה וְלִשָּׁבַע לוֹ שֶׁלֹּא שָׁלַח יָדוֹ בְּשֶׁלּוֹ שם:

7 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה אם לא ימצא הגנב, ובא השומר הזה שהוא בעל הבית. ע"כ. לכאורה היה מוטב לכתוב להיפך - ובא בעל־הבית הזה שהוא השומר, שהרי בעל־הבית הוא נושא הכתוב והוא הטעון ביאור. ומכל מקום קשה, למה הכתוב מכנה אותו "בעל־הבית" ולא: "האיש" כבפסוק הקודם, שהרי היותו בעל־הבית או שמירתו דווקא בבית אינם מוסיפים כאן. פ' משפטים תשנ"א, תשנ"ו וראה "העמק דבר" שכתב: שהפקיד בידו משום שיש לו בית, משום הכי נקרא הנפקד בעל הבית.

7 לבוש האורה פתח ↗

רש"י ונקרב אל הדיינים לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו כתב הרא"ם והרמב"ן ז"ל כתב בזה והנכון שיקרב אל האלקים לישבע שנגנבה כמו שהוא טוען כו' עכ"ל ר"ל ובזה קשה על רש"י שפי' שהשבועה היא שלא שלח ידו שהרי עיקר היא על טענותו שטוען שגונב ועל זה צריך לישבע והשיב הרא"ם בעבור רש"י שמה שאמר לישבע שלא שלח ידו בשלו היה מכוין בו גם כן לכלול בו גם הגניבה וז"ל שכיון שגנבו הרי שלח ידו בשלו יותר ממי ששלח ידו להשתמש בו לצרכו בלבד עכ"ל והקשה עליו הרג"א וז"ל והרא"ם רצה ליישב דברי רש"י הא דכתיב אם לא שלח ידו היינו בכלל זה גם כן השבועה דאינה ברשותו ושנגנבה ממנו ודבר זה לא יתכן דמה ענין שאינה ברשותו אל שלא שלח בו יד שהרי אף על גב שלא שלח בה יד אפשר שהוא ברשותו וכפר בה ועוד דלא הועיל כלום דאף אם נודע שאינה ברשותו מנ"ל שגנבה שמא פשע בה ושומר חנם חייב בפשיעה עכ"ל הרג"א ובאמת נפלאתי על הרב האריה מאד כי ישאג חנם ולא דקדק בדברי הרא"ם ויבא בעקיפין עליו להחליף דברו ונשינו במה שלא היה כן דעת הרא"ם ז"ל ולא עלה על דעתו מעולם והוא שינה לשונו כדי לסותרו וכשיכניס הוא אחר כך בדוחקין שלו שכתב בשם הרא"ם איך שאמר שכולל בה שבועה שאינו ברשותו וחשב לסותרו כדי שיפלו עליו הקושיות שהקשה וזה הלשון לא בא מעולם בדברי הרא"ם ז"ל אלא כמו שכתבתי לשונו שכיון שגנבו הרי שלח ידו בשלו יותר ממי ששלח ידו להשתמש בו לצרכו בלבד וה"פ כשישבע בלשון שלא שלח בו ידו בפקדון יש ממשמעות לשונו זה שתי ענינים האחד שלא שלח בו ידו להשתמש בו לצורכו אע"פ שלא היה דעתו אז להחזיק בו להיותו שלו אלא היתה כוונתו להחזירו אחר כך לבעליו אפי' הכי גזלן הוא וחייב אפי' באונסין וגם כלול במשמעות לשון זה שלא שלח בו ידו להחזיק בו להיות שלו לחלוטין כגון שהחביא אותו מפני בעליו שלא יראוהו ויוכל לטעון נגנבה ממנו אע"פ שלא נשתמש בה אלא שהיה מתכוין באותו שליחות יד להחזיק בה כשלו ושלא להחזירו לבעליה ועל אותו המעשה הוא טוען שנגנבה ממנו ואם כן הוא עצמו הגנב לפי דבריו זה הוא משמעות לשון הרא"ם ולא הזכירו בלשונו שבועה שאינה ברשותו ולפי זה אין כאן שום מקום לקושיית הרג"א שהקשה על הרא"ם ז"ל כי ודאי כל דבריהם ברורים ונכוחים למבין אין בהם נפתל ועיקש ולפי זה שפיר כתב רש"י אחרי כן במאמר על כל דבר פשע שימצא שקרן בשבועתו שיעידו עדים שהוא עצמו גנבו כו' כלומר והיינו שקרנותו שהוא כבר נשבע שלא היתה כוונתו להחזיק בה כשלו וטוען שנגנבה ממנו ואף על פי שיהיה נמשך ממנו שאינה ברשותו מ"מ אין נופלת עליו הסתירות שכתב עליו הרג"א:

7 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

1589 "והגישו אדוניו אל האלהים וגו'" שמות כא, ו, ופירש רש"י שם "לבית דין". וכן נאמר שמות כב, ז "ונקרב בעל הבית אל האלהים וגו'", ופירש רש"י שם "אל הדיינין". ובגו"א בראשית פ"א אות טז כתב: "'אלקים' זה מדת הדין, שכן מספרו 'הוא דיין'". ובח"א לשבת נו: א, לו: כתב: "'אלקים' בגמטריא 'זה דיין'". ובסנהדרין ז: אמרו "כל המעמיד דיין על הצבור שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל", וביאר שם בח"א ג, קלג:: "כי הדיין נקרא 'אלקים' בכל הכתוב, מפני 'כי המשפט לאלקים' דברים א, יז, ולכך זה שהוא דיין ראוי שיהיה נקרא 'אלקים'... ולכך דיין שאינו הגון נקרא 'אשירה', כי האשירה היא אל זר. וכיון שהדיין נקרא 'אלקים', כאשר אינו הגון הוא אל זר, ולכך אמר 'כאילו נטע אשירה'". וכשם שדיין נקרא "אלקים", כך "אלקים" מורה על מדת המשפט של הקב"ה, וכפי שכתב רש"י שמות כ, א "אין 'אלקים' אלא דיין". וכן כתב בגו"א במדבר פט"ו אות לג. ובגו"א בראשית פ"ב אות יד ביאר מדוע שם "אלקים" הוא בלשון רבים, וז"ל: "וזה מפני שהוא משפיל ומרומם במשפט, כדכתיב תהלים עה, ח 'כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים', כי יש לו חלוף כחות להשפיל זה ולהרים זה במשפט, לכך הוא לשון רבים. וכל משפט יש בו חילוף וריבוי כוחות, לעשות לזה כך, ולשני אשר כנגדו כך, ולפיכך נקרא 'אלקים' בלשון רבים" הובא למעלה הערה 551. וראה להלן ציון 1639, ופ"ב הערה 839.

8 גור אריה על שמות פתח ↗

כל דבר בכלל תשלומי כו'. אף על גב דקרא פסוק ח ד"על שור ועל שה ועל שלמה" בטוען טענת גנב רש"י שם, ואם אנו באים ללמוד גנב עצמו מן טוען טענת גנב בקל וחומר, דבהיתירא אתא לידו – משלם כפל על כל דבר, גנב עצמו, דבאיסורא בא לידו, לא כל שכן, דהא איכא למיפרך 'דיו לבא מהדין להיות כנידון', מה טוען טענת גנב לא משלם כפל אלא בשבועה רש"י שם, אף גנב עצמו לא ישלם אלא בשבועה כדאמרינן במרובה ב"ק סוף סג ע"ב, ומשום כך צריך להביא שם אף בגנב עצמו מיתורא ד"אם המצא תמצא", דהוי שני כללות הסמוכים זה לזה, הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל, כדאיתא שם בגמרא ב"ק סד ע"ב. וגם זה שהביא לא כתיב 'כל דבר', דהרי לא כתיב בו עופות, ודרשינן שם בכלל ופרט וכלל כדאיתא שם שם סג., רש"י סבירא ליה דאם לא מצאנו בטוען טענת גנב שהוא חייב כפל בכל דבר – לא הוי ילפינן דחייב כפל בכל דבר גבי גנב מיתורא ד"אם המצא תמצא", דהוי אמרינן דברה תורה בלשון בני אדם ברכות לא ע"ב, או לשום דרשה אתיא, אבל כיון דמצאנו כפל בטוען טענת גנב בכל דבר, ובקל וחומר ילפינן דגנב עצמו יש כפל בכל דבר, רק דהוי אמרינן דיו, יש לנו למדרש קרא ד"אם המצא תמצא" דלא אמרינן דיו, דדרשינן בכלל ופרט וכלל. לכך מייתי שפיר ראיה מקרא דטוען טענת גנב, אף על גב דשם גם כן לא מדכתיב ר' פסוק ח "על שה ועל שלמה" ילפינן, דהא לא כתיב שם עופות, ומכל מקום סבירא ליה לרש"י גם כן דאילו לא כתיב בקרא דבר שיש בו רוח חיים ואין בו רוח חיים, לא הוי דרשינן בכלל ופרט וכלל לרבות הכל, ומדכתיב בקרא דבר שיש בו רוח חיים ואין בו רוח חיים, מרבינן אחר כך מכלל ופרט וכלל הכל:ועוד, דרש"י פשטיה דקרא מפרש, ולפי פשוטו כיון דמצאנו כפל בטוען טענת גנב, יש למילף בקל וחומר דיש כפל בגנב, ולפי פשוטו אין לנו לומר דיו, רק דבתלמוד כיון דאיכא למפרך דיו, צריך לדרשה כלל ופרט וכלל, ומכל מקום לפשוטו אין צריך. וכן אחר שמצאנו פסוק ח בין דבר שיש בו רוח חיים ובין דבר שאין בו רוח חיים יש בו כפל, סברא שאין לומר דעופות לא הוי בכלל כפל, ולפיכך לפי הפשט אין צריך ללמוד עופות מכלל ופרט וכלל, רק כשאנו באים לברר הדבר שלא יהיה שום תשובה עליו, ואין צריך לפי הפשט:

8 רמב"ן על שמות פתח ↗

אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה כָּתַב רַשִׁ"י רש"י על שמות כ"ב:ח' לְפִי פְּשׁוּטוֹ אֲשֶׁר יֹאמַר הָעֵד כִּי הוּא זֶה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ עָלָיו וַהֲרֵי הוּא אֶצְלְךָ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ ב"ק קו: "כִּי הוּא זֶה", לְלַמֵּד שֶׁאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדָה בְּמִקְצָת, כָּךְ וְכָךְ אֲנִי חַיָּב וְהַמּוֹתָר נִגְנַב מִמֶּנִּי. וְזֶה הָעִנְיָן שֶׁכְּתָבוֹ הָרַב דִּבְרֵי יְחִידִים הוּא וְאֵינוֹ כַּהֲלָכָה ב"ק קו. קז., שֶׁהַשּׁוֹמְרִים אֵינָן צְרִיכִין כְּפִירָה בְּמִקְצָת וְהוֹדָאָה בְּמִקְצָת, וַאֲפִילּוּ כְּשֶׁטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּכָל הַפִּקָּדוֹן חַיָּב הוּא לִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים. וְעוֹד מִתְבָּאֵר בַּגְּמָרָא בִּרְאָיוֹת גְּמוּרוֹת כִּי כְּשֶׁהוּא כּוֹפֵר בְּעִקַּר הַפִּקָּדוֹן וְאוֹמֵר לֹא הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי, אִם כּוֹפֵר בַּכֹּל פָּטוּר, וְאִם מוֹדֶה מִקְצָת חַיָּב שְׁבוּעָה, וְזֶה לְדִבְרֵי הַכֹּל, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָרַב אֵינוֹ אוֹמֵר כֵּן בְּפֵרוּשָׁיו בַּגְּמָרָא ב"ק קז. ד"ה מעיז:וְאִם כֵּן נֹאמַר כִּי הַכָּתוּב הַזֶּה לְפִי מִדְרַשׁ חֲכָמִים הוּא בְּטוֹעֵן לֹא הִפְקִיד אֶצְלִי מֵעוֹלָם, שֶׁאִם כָּפַר בַּכֹּל פָּטוּר, וְאִם הוֹדָה בְּמִקְצָת וְכָפַר בְּמִקְצָת חַיָּב שְׁבוּעָה, וְיֹאמַר אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב יִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים עַל כָּל טַעֲנַת פֶּשַׁע שֶׁיִּטְעַן עָלָיו פָּשַׁעְתָּ בַּשְּׁמִירָה, אוֹ אֲשֶׁר יֹאמַר הַשּׁוֹמֵר כִּי הוּא זֶה פִּקָּדוֹן שֶׁבְּיָדִי וְלֹא הִפְקַדְתָּ לִי יוֹתֵר, הַנִּפְקָד אֲשֶׁר יַרְשִׁיעוּן אוֹתוֹ הָאֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ, וְהִנֵּה שְׁנֵיהֶם יְשַׁלְּמוּ, אֲבָל אֵין תַּשְׁלוּמֵי הַשְּׁנַיִם אֶלָּא בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, וְטַעֲנַת מוֹדֶה בְּמִקְצָת נוֹהֶגֶת בְּכָל הַתְּבִיעוֹת וַאֲפִילּוּ בְּהַלְוָאָה וּגְזֵלָה וּשְׁאָר עִנְיָנִים. וּבְאֵלֶּה הַדִּינִין מִקְרָא מוּעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת, אֵין צֹרֶךְ לְבָאֵר מֵהֶם בְּכָאן אֶלָּא בִּכְדֵי יִשּׁוּב הַמִּקְרָאוֹת:

8 דברי דוד פתח ↗

אשר יאמר כי הוא זה כו', ואם כשרים הם וירשיעוהו כו' אין פירוש זה דאשר הוא במקום אם, כלומר אם ירשיעון אלא דודאי ירשיעון, אלא דיש כאן שני צדדים למי ירשיעון אם להשומר או לעדים אם יוזמו והזהיר הכתוב לעדים זוממין אע"פ שכבר הוא כלל ועשיתם לו כאשר זמם דהו"א גבי כפל, אינו אלא קנס שקנסה התורה והיינו לשומר דוקא ולא לזוממים כמו שמצינו גבי ונמכר בגניבתו דדרשינן ולא בזממו קמ"ל דהזוממים חייבים כפל כמו השומר:

« רש"י על שמות כ״ב:ו׳ רש"י על שמות כ״ב:ח׳ »