רש"י על שמות י״ב:ח׳

« רש"י על שמות י״ב:ז׳ רש"י על שמות י״ב:ט׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

ולא גידים ועצמות. דאל"כ לכתוב ואכלו אותו, הבשר למה לי. גור אריה: דוקא בגידין שהן קשין שאינן נאכלין מחמת קושיין קמיירי:

1 ברטנורא על התורה פתח ↗

את הבשר ולא גידים ועצמות פי' שאם אכלן לא יצא ידי חובתו: במים מנין לשאר משקין ת"ל ובשל מבושל וכו' מקשין העולם לא לכתוב במים אלא ובשל מבושל והוה שמעינן בכל דבר. וי"ל דאצטריך במים משום דדרשינן בפ' כל שעה כי אם צלי אש בשעה שישנו בקום אכול צלי אש שהוא בלילה ישנו בבל תאכל נא ובשל בשעה שאיננו בקום אכול צלי אש שהוא מבעוד יום איננו בבל תאכל נא ובשל. ואי לא הוה כתיב במים הוה אמינא דבמים אפי' מבעוד יום יתחייב לכך כתב במים כן כתב מהר"ר. אמנם מצאתי במכילתא שיכול אין לי אלא בשעה שהוא אכול צלי הוא שאינו נא ובשל מבעוד יום מנין ת"ל ובשל מבושל לחייב עליו מבעוד יום שנראה שאף מבעוד יום יהיו חייבין עליו משום נא ובשל ואחר כן אצטריך למכתב במים להפריד בין אל תאכל נא ובשל לכי אם צלי אש ולאשמעינן שאסור נא ובשל הוא לעולם ואינו תלוי לזמן צלי אש:

2 שפתי חכמים פתח ↗

כל עשב מר נקרא מרור כו'. מדכתיב ומצות על מרורים הקיש מרור למצה, מה מצה מין זרעים וכל דבר הבא לידי חימוץ, יצא ידי מצה, אף מרור מין זרעים וכל עשב מר, יצא ידי מרור:

2 דברי דוד פתח ↗

ומצות על מרורים, כל עשב מר כו יש להבין מאי כוונתו במאי דקמ"ל כל עשב כו', ומ"ש אחר כך וציום לאכול מר זכר לוימררו את חייהם דמשמע שיש לו שייכות אל הקודם ולמה זכר רש"י וציום לאכול מר ולא אמר מרור כלשון הכתוב ותו וכי רש"י בא לדרוש טעמי התורה במצותיה. וכדי ליישב זה נעתיק הגמרא פרק כל שעה דף ל"ט אמרינן במשנה ואלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחזרת בתמכא כו' ובמרור ומפרשינן בגמרא מרור מרירתא רבינא אשכחיה לרב אחא דהוה מהדר אמרירתא א"ל מאי דעתך דמרירן טפי הא חזרת תנן בריש כולהו ותנא דבי שמואל חזרת, ואמר ר' אושעיא מצוה בחזרת כדמפרש טעמא כדרבא ור' יונתן ואמר רבא מאי חזרת חסא דחס רחמנא עלן ומשום דזכר הוא דחס רחמנא עלן אלמא להכי קיימא, אאאקקב כלל העולה מזה דאע"ג דעשב אחד נקרא מרור אין המצוה בו דוקא, וע"ז אמר רש"י כאן כל עשב מר כו' דל"ת דוקא עשב הנקרא מרור נתכוין הכתוב במה שאמר מרורים, והוכיח דבר זה שהרי עיקר כוונת צווי לאכילת מרור היה לזכר וימררו את חייהם, א"כ כל דבר מר במשמע. ונקט רש"י לשון עשב לאפוקי ממרירתא של דג דלא הוה מין זרעים, והירדוף דהוא מין עץ מר, כדאיתא כ"ז בגמרא:

1 את הבשר. וְלֹא גִּידִים וַעֲצָמוֹת שם:

2 ומצות על מררים. כָּל עֵשֶׂב מַר נִקְרָא מָרוֹר; וְצִוָּם לֶאֱכֹל מַר זֵכֶר לְ"וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם" שמות א':

1 מזרחי פתח ↗

את הבשר ולא גידים ועצמות. במכילתא ובגידין שאינן נאכלים מחמת קושיין קמיירי כגון גידי צואר דהוי כעץ בעלמא שאם לא אכל בשר כלל אלא מאותן גידין או מעצמות אינו יוצא ידי חובתו דכיון דלאו בני אכילה נינהו בטלה דעתו אצל כל אדם אבל שאר גידי' הרי הן כבשר ויוצא בהן ידי חובתו כדאיתא בפר' כיצד צולין אמר רב יהודה אמר רב כל הגידי' בשר חוץ מגידי צואר ופיר' רש"י הרי הן כבשר ונמנין עליהן בפסח ויוצא ידי חובתו חוץ מגידי צואר דעץ בעלמא הוא:

1 גור אריה פתח ↗

ולא גידים ועצמות. דאם לא כן לכתוב 'ואכלו אותו':

2 מזרחי פתח ↗

כל עשב מר נקרא מרור. דכתיב על מצות ומרורים הקישן הכתוב למצה לומר לך מה מצה מין זרעים אף מרורים מין זרעים לאפיקי מרירתא דנונייא שהיא מרה של דג והירדוף שהוא עשב מר שבו המתיק משה למי מרה ומה מצה מינין הרבה שכל דבר הבא לידי חימוץ יוצא בה ידי מצה אף מרור מינין הרבה שכל עשב מר יוצא בו מרור ולא תימא מרורים כתיב תרי מיני ותו לא:

2 גור אריה פתח ↗

כל עשב נקרא מרור. אבל אם אינו עשב לאו מרור הוא, דהא הקיש למצה, מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים, כך איתא בפרק כל שעה פסחים לט.:

« רש"י על שמות י״ב:ז׳ רש"י על שמות י״ב:ט׳ »