רש"י על שמות י״ב:ל״ד

« רש"י על שמות י״ב:ל״ג רש"י על שמות י״ב:ל״ה »

1 שפתי חכמים פתח ↗

המצריים לא הניחום לשהות כדי חימוץ. אבל לא בשביל איסור חמץ, שהרי בפסח מצרים לא היו נזהרים מלהיות חמץ בבית. אי נמי דקשה לרש"י למה ליה למיכתב טרם יחמץ, הוה ליה למימר טרם שאפו. על זה פירש המצרים וכו', כלומר משום הכי כתיב טרם יחמץ להודיע אותנו כי כל כך היו המצרים ממהרים וכו':

1 דברי דוד פתח ↗

טרם יחמץ כו'. ומה שאנו אומרים מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, דמשמע אילו היה מספיק היינו אוכלים חמץ והלא כבר הוזהרו על המצה וחמץ כל שבעה לדורות. תירץ רבינו ישעיה שהקב"ה צפה והביט שעתידין ישראל שיגורשו משם ולא יניחום להחמיץ הזהיר על החמץ לדורות כל שבעה ע"כ כ"כ הרא"ם. ולי קשה טובא למה פירש"י המצריים לא הניחום להחמיץ דילמא, ישראל עשו כן בכוונה משום איסור חמץ, דהא איתא בפסחים דף צ"ה בפסח מצרים היה איסור חמץ נוהג ביום ט"ו דהיינו יום אחד, וכן פירש הרמב"ן באמת שאפו אותו מצות מפני שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם כו' והרא"ם כתב שהיו אופים חמץ בט"ו לאכול אחר ט"ו ולא היה עליהם איסור בל יראה כו', דזה אינו אלא בפסח דורות שהוא שבעה ימים ואין זה נראה כלל, חדא דהא הרמב"ן כתב בהדיא שהיה אז איסור דבל יראה. תו דזה מוכח בגמרא שזכרנו בהדיא דחשיב שם חילוק שבין פסח מצרים ובין פסח לדורות לענין יום ראשון ושבעה ימים ולא חשיב נמי החילוק דבמצרים היה מותר להחזיק חמץ בביתו אפילו ביום ט"ו שאין שם בל יראה כו' וזה אין סברא לומר דכיון שזכר החילוק דיום אחד ושבעה ממילא נדע דיש עוד חילוק לענין בל יראה, דאין זה ברור כ"כ דנימא דאיסור בל יראה תלוי בזמן שבעת ימים. ותו, דהיאך היו עסוקים בזמן האיסור בחמץ לצורך אחר שיעבור האיסור ותו דמשמעות הפסוק שבאותו יום עצמו אכלו העיסה שהוציאו דהא זולת זה לא עשו להם צדה. ועוד קשה לי על הרמב"ן שכתב כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות וע"כ נשאו אותו בצק ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם ומיהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך כו' עכ"ל. א"כ לא מפרש טרם יחמץ על המצריים שלא הניחו להחמיץ כרש"י אלא קאי על ישראל וטרם יחמץ הוא מצד איסור חמץ, ובהגדה אמרינן בפירוש שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ כדברי רש"י, ובודאי לא יחלוק הרמב"ן על ההגדה שהיא דברי תנאים. ונ"ל ליישב כל זה דלא כדרך הרא"ם שזכרנו. והענין הוא כן דאיתא שם בגמרא דף צ"ה במשנה מה בין פסח מצרים לפסח דורות כו' שפסח מצרים נאכל בחפזון בלילה אחד ופסח דורות כל שבעה. ומקשינן, בגמרא אהייא קאי פסח כל שבעה אילימא אפסח פסח, כל שבעה מי איכא אלא אחמץ דאיסור חימוצו נוהג כל שבעה מכללדלילה אחד דנקט התנא בפסח מצרים לילה אחד ותו לא. והתניא ר"י הגלילי אומר פסח מצרים אינו נוהג אלא יום אחד שנאמר לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים, אלא הכי משמע נאכל בחפזון לילה אחד וה"ה דפסח דורות נמי לילה אחד ופסח מצרים חימוצו נוהג כל היום ופסח דורות כל שבעה, הרי לך דהמקשן הבין דפסח מצרים אין חימוצו נוהג רק לילה אחד עד שמפרש לו התרצן דלילה אחד לא קאי אלא על חפזון וחימוץ דפסח נוהג כל יום הט"ו ועפ"ז זכינו לפרש ענין טרם יחמץ דאמר הכתוב דמשה וישראל לא ידעו תחילה שמה שאסר הכתוב חמץ בפסח מצרים יהיה כל היום אלא לילה אחד דהיינו של אכילת פסח שעליו נאמר לא תאכל עליו חמץ ואחר הלילה שהוא זמן האכילה הותר החמץ לגמרי כדעת המקשן שזכרנו, וע"כ היו אופין בשעה שרצו לילך בדרך בחימוץ העיסה כי כבר כלה זמן אכילת הפסח, והקב"ה סיבב עליהם שימהרו אותם המצריים ולא יניחום להחמיץ, ובודאי לא בחנם הקרה ה' יתברך לפניהם דבר זה אלא להורות להם שעוד ימשך איסור החמץ כל היום שאחר הלילה ההוא, וכן הוה שמאותה שעה שראו סיבה זו אפו אותה עיסה עוגות מצות שהרי לא נתחמצה עדיין, וזהו עצמו כוונת התנא במ"ש מצה זו שאנו אוכלים על שום מה ע"ש שלא הספיק בציקם של אבותינו במצרים להחמיץ עד שנגלה עליה' הקב"ה, פירוש שנגלה עליהם מה שלא הבינו תחילה איסור חימוץ של פסח מצרים עד היכן הוא, ועל זה מביא שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים כו' דלכאורה כל זה הוא יתור דכבר הוזכר זה לעיל, אלא ע"כ דה"ק דתחילה בשעת יציאתם הבינו שאין חימוץ אלא בלילה והיה בדעתם לאפותו חמץ ולאכלו תיכף ביום אלא שאח"כ חזרו מזה ועשו אותו עוגות מצות כי לא חמץ עדיין, וזה גרם להם כי ראו הסיבה כי גורשו ממצרים ולא יכלו להכין להם צדה וזה לכאורה אינו טובה להם, אלא שהבינו הדבר שזה בא להורות שלא יאכלו עדיין חמץ ביום ההוא ע"כ אפו אותו מצות. והשתא ניחא מה שהוכרח רבינו ישעיה לדחוק עצמו שהקב"ה צוה המצוה על שם העתיד שלא. יניחום להחמיץ כמו שהביא הרא"ם לעיל, אלא דבר זה עצמו שלא הניחו המצריים, להחמיץ זו היתה סיבה מה' יתברך להורות איסור חימוץ דפסח ההוא ימשך עוד כל היום ואין שום מחלוקת בין רש"י לרמב"ן דשניהם ס"ל דטרם יחמץ בשביל המצריים שנרשום אלא שמזה למדו איסור חמץ שלהם דהיינו כל היום ובאותו לילה ויום שלאחריו היו נוהגים איסור חימוץ בכל הפרטים שישנן בפסח דורות כל שבעה והכל ניחא בס"ד והוא כפתור ופרח:

1 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה טרם יחמץ, המצרים לא הניחום לשהות כדי חימוץ. ע"כ. וצריך לומר שגם מצות לא הספיקו לאפות, שהרי הוציאו "בצק". ואם כן הוא, כיצד ניתן להבין את דברי המכילתא שרש"י מביאם בד"ה משארתם - "שיירי מצה ומרור", כלומר שאכן אפו מצות? פ' בא תשמ"ו

2 שפתי חכמים פתח ↗

שירי מצה ומרור. אבל לא שירי פסח, דא"כ הוה נותר וחייב שריפה:

2 דברי דוד פתח ↗

משארותם, שירי מצה ומרור. אבל שירי פסח הם נותר ובשרפה, וקשה מה מצוה יש בשירי מצה ומרור הא כבר נעשה המצוה בזמנה ונראה כיון דהוקצה למצוה יש ליזהר אף בנותר ממנה לחבבו. וזה סיוע למה שכתבתי באו"ח סי' קס"ז שיש ליזהר שלא יתן לכותי מן חתיכת המוציא שבוצע:

3 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש פתח ↗

385 כי אהבה מתבטאת בשמירת הנאהב, וכמו שנאמר תהלים קמה, כ "שומר ה' את כל אוהביו", ופירש הראב"ע שם "שומר - אם באה צרה ליריאיו, יושיעם. רק אוהביו הוא ישמור אותם שלא תבא להם רעה". וכן נאמר דברים לב, י "ימצאהו בארץ מדבר וגו' יצרנהו כאישון עינו", ואמרו על כך חכמים במדב"ר ב, ו "עד היכן חבבן, עד היכן שומרן, עד היכן נצרן, כביכול עד כאישון עינו". ואמרו ב"ב ה. "רוניא אקפיה רבינא מארבע רוחותיו "ד' שדות היו לרבינא סביבות ארבעה מצריו של רוניא וגדרן" רש"י שם... יומא חד הוה קא גדר דיקלי "רוניא היה גודר תמרים מדקל שבשדהו" רש"י שם... אמר ליה, גלית דעתך דמינח ניחא לך". ופירש רש"י שם "אמר ליה רבינא, גלית אדעתיך שחביבין הדקלין עליך וניחא לך בשמירתן". הרי שחביבות הדבר מחייבת שמירת הדבר. וכן יעקב אבינו לא רצה לשלוח את בנימין עם אחיו למצרים בראשית מב, ד, כי היות בנימין ילד זקונים שם מד, כ חייבה שתהיה לו שמירה מיוחדת. וצרף לכאן את הפסוק בראשית יח, יט "כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'", שרש"י פירש שם שהוא לשון חבה, והרמב"ן פירש שם שהוא "להיות שמירתו דבקה בו תמיד". ולמתבאר כאן רש"י והרמב"ן שני צדדים של מטבע אחת. וצרף לכאן דברי הרמב"ן בפירושו לאיוב לו, ז, וז"ל: "כי החסיד הגמור הדבק באלקיו תמיד ולא יפרד הדבק במחשבתו בו בענין מענייני העולם, יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן, אפילו ההוים בטבע, וישתמר מהם בנס יעשה לו תמיד, כאילו יחשב מכת העליונים, אינם מבני ההויה וההפסד למקרי העתים. וכפי קרבתו להדבק באלקיו, ישתמר שמירה מעולה". והגרי"ז ירמיה א, י כתב: "אמר הגר"ח זצ"ל, דהנה כשיש למלך בן שהנהו אהוב עליו, הרי שומרו שמירה מעולה מכל מזיקים ופגעים רעים". וראה דר"ח פ"ג תחילת מי"ד שיז: שנקודה זו מתבארת שם. וכן נאמר שמות יב, לד "וישא העם את בצקו וגו' על שכמם", ופירש רש"י שם "אף על פי שבהמות הרבה הוליכו עמהם, מחבבים את המצוה". הרי חבוב המצוה מחייב שמירה מעלייתא.

1 טרם יחמץ. הַמִּצְרִים לֹא הִנִּיחוּם לִשְׁהוֹת כְּדֵי חִמּוּץ:

2 משארתם. שְׁיָרֵי מַצָּה וּמָרוֹר.

3 על שכמם. אַעַ"פִּ שֶׁבְּהֵמוֹת הַרְבֵּה הוֹלִיכוּ עִמָּהֶם, מְחַבְּבִים הָיוּ אֶת הַמִּצְוָה:

1 מזרחי פתח ↗

טרם יחמץ המצרים לא הניחים לשהות כדי חמוץ. לא שהם עצמם לא הניחו שיחמיץ מפני שהיו מוזהרין על החמץ שהרי פסח מצרים לא היה נוהג חמוצו אלא יום א' כדנפקא לן מקרא דלא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים כדאיתא בפרק כל שעה ובפרק בתרא דפסחים ומסתמא לא היו באותו יום באזהרת בל יראה ובל ימצא אלא בזמן שמוזהרים בכל השבעה כדכתיב ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם וזהו שכתוב ויאפו את הבצק עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים דמשמע שאילו לא גורשו היו אופין אותו חמץ ולא כדי לאכלו ביום ט"ו אלא לאכלו לאחר יום ט"ו שאין בו אסור חמץ אבל אזהרת החמץ כל שבעה אינו אלא לדורות ומה שאנו אומרים מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ דמשמע שאילו היה מספיק היינו אוכלין חמץ בזמן הזה כבר תרץ רבי' ישעיה ז"ל שהקב"ה שצוה שיהיו אוכלין מצות כל ז' ולא חמץ צפה והביט שעתידין ישראל שיגורשו משם ולא יניחום לעמוד שם עד שיחמיץ ומפני זה הזהיר על החמץ לדורות כל ז' זכר מה שנעשה להם בצאתם ממצרים. אבל הרמב"ן ז"ל פי' שאפו אותו מצות מפני שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם ואמ' כי גורשו ממצרי' לומר שאפו אותו בדרך בעבור כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות ועל כן נשאו אותו בצק ואפו אותו בדרך טרם יחמץ וא"כ יהיה פירוש כי לא חמץ כי לא יכלו לאכול אותו חמץ מפני האזהר' שהזהרו בו וכן וישא העם את בצקם טרם יחמץ שלא רצו להמתין עד שיחמץ מפני אזהרת בל יראה ובל ימצא שהוא נוהג כל זמן שהוא בבל יאכל אפילו בפסח מצרים שלא היה חמוצו נוהג אלא ביום ט"ו:

1 גור אריה פתח ↗

המצריים לא הניחום כו'. דאין לפרש דמשום איסור חמץ לא החמיצו, דפסח מצרים לא היה נוהג אלא יום אחד כדאיתא בפרק מי שהיה פסחים צו ע"ב, ואם כן משום איסור חמץ היו יכולים להחמיץ אותו, אלא דכך היה מעצמו, שלא הניחו המצריים להחמיץ. ואף על גב דהזהיר על פסח דורות שבעה ימים פסוק טו קודם יציאתם ממצרים, ועדיין לא יצאו בחפזון, פירש הרמב"ן דהיה גלוי וידוע לפני הקב"ה כי לא יניחו אותם המצריים להחמיץ את בציקם, ולפיכך הקדים והזהיר אותם על החמץ. ועיין בפרשת ראה דברים טז, ג, וגו"א שם שם נתבאר כי הקב"ה סבב את זה שלא יחמיצו עיסתם וימהרו לשלחם – כדי שיראו ישראל את ידו החזקה, כדי שישראל לא יהיו חפצים עדיין לצאת עד שיחמיצו עיסתם, ומצרים יהיו מגרשים אותם קודם שיחמץ, ובזה נראה יד ה' החזקה על מצרים. ואילו היה עיסתם חמוצה קודם – ברצון היה יוצאים, ולא היו צריכים מצריים לגרש אותם, ולא היה נראה ידו החזקה, ולפיכך הוציאם בענין זה. ולפיכך קודם היציאה הזהיר אותם להגיד להם שבזה הענין הוא רוצה לגאול אותם, כדי שידעו ידו החזקה שבכך הוא רוצה להוציאם, והכל הוא בסבת השם יתברך המסבב את זה. והודיע אותם קודם שלא יאמרו שהיה זה דרך עראי ודרך מקרה, ולא משום שהוא יתברך חפץ בזה דווקא, לכך הודיע להם תחלה עיקר המצוה. והשתא לא יקשה לך מה שאמרו הגדה של פסח 'מצה שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם', ולא הוי לומר רק שאנו אוכלים מצה על שום שגרשו ממצרים ולא הספיק בצקם להחמיץ, ולמה ליה למתליה במה שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים, אלא לומר כי הקב"ה רצה לגאול אותם קודם שהחמיץ הבצק כדי שידעו כי ביד חזקה הוא מוציאם, וזה 'עד שנגלה עליהם וכו". אבל יש בזה עוד דברים גדולים למאוד מאוד, ועיין בספר גבורות ה' שם נתבאר באריכות:

2 מזרחי פתח ↗

משארותם שיורי מצה ומרור. ובמכילתא או אינו אלא שיורי פסחים כשהוא אומר לא תותירו ממנו עד בקר הרי שיורי פסחים אמור הא מת"ל משארותם אלו שיורי מצה ומרור:

2 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה משארתם, שיירי מצה ומרור מכילתא. ע"כ. וראה רשב"ם על אתר המפרש "הוא הכלי שנותנים בו הבצק, וזה מוכיח - 'ברוך טנאך ומשארתך' דברים כח, ה", וכן מפרש ראב"ע. ומעניין שלא רשב"ם ולא ראב"ע העירו־פירשו כלום למעלה ז, כח - על הפסוק "ושרץ היאר צפרדעים ועלו ובאו בביתך... ובמשארותיך", ואילו על פירושו של רש"י כאן קשה משם, שהרי שם אי־אפשר לפרש כדבריו כאן, ומעניין שאף הוא אינו מעיר שם מאומה. פ' בא תשמ"ט וב"ספר הזכרון" מבואר שרש"י פירש מלת "משארתם" לפי מדרש חז"ל מכילתא בא יג שדרשוה מלשון "שארית יעקב" מיכה ה, ו. ואינו מפרש כפשוטו שהוא עיסה או הכלי שלשים בו את העיסה, משום שבתחילת הפסוק נאמר "וישא העם את בצקו", ומיד אחר כך נאמר "משארתם צררות", משמע שמדובר בשני דברים שונים. וראה עוד בספר "הבנת המקרא" כאן.

« רש"י על שמות י״ב:ל״ג רש"י על שמות י״ב:ל״ה »