רש"י על קהלת 12 פרקים

רש"י על קהלת א׳:ג׳

« רש"י על קהלת א׳:ב׳ רש"י על קהלת א׳:ד׳ »

3 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרוש על התורה פתח ↗

1236 פירוש - התורה היא אור בלי שום גוף, לעומת הנר שהוא אור הנתלה בגוף וזהו היחס שבין החמה לשאר מאורות, וכמו שיבאר. וכן רש"י קהלת א, ג כתב: "תחת השמש - תמורת התורה שהיא קרויה 'אור', שנאמר 'ותורה אור'". הרי התורה נמשלה לשמש מחמת אור השמש. ובתפארת ישראל פי"א קפא. כתב: "התורה היא שכל גמור, ובשביל טעם זה תקרא התורה 'אור', שנאמר משלי ו, כג 'כי נר מצוה ותורה אור'". ושם פי"ד ריז: כתב: "התורה אינה נתלה בגוף, והוא שכל נבדל בלבד, לכך תקרא התורה 'אור', כי האור הוא נבדל לגמרי, אינו נתלה בגשם". ובהקדמה לדר"ח יא. כתב: "התורה נקראת 'אור', כי האור אינו תולה בדבר, אבל הוא מופשט מן הגוף לגמרי, ולפיכך התורה דומה לאור... התורה היא בלא גוף, שהיא השגת השכל, אין לגוף עסק בה". ובנתיב התורה פ"א עג. כתב: "התורה היא השכל העליון שנתן השם יתברך לעולם. ובודאי מעלת השכל הוא יותר על החפצים שהם גשמיים. ואפילו חפצי שמים שהם המצות, דסוף סוף הם מעשים שהאדם עושה בגופו הגשמי... וכמו שבארנו בהקדמת אבות". ובהמשך שם עט. כתב: "ובירושלמי פאה פ"א ה"א, רבי ברכיה ורבי חיא דכפר תחומין; חד אומר, כל העולם אינו שוה לדבר אחד מדברי תורה. וחד אומר, אפילו כל מצותיו אינם שוים לדבר אחד מדברי תורה, עד כאן. וביאור ענין זה כמו שהתבאר, כי המצוה הם על ידי הגוף האדם, והתורה היא שכלית לגמרי, שעל זה אמר הכתוב 'כי נר מצוה ותורה אור'... ולפיכך בודאי כל העולם אינו שוה לדבר אחד מדברי תורה, שהרי העולם הזה הוא גשמי, והתורה היא שכלית. ואף המצות יש להם התיחסות אל הגוף, כי המצות נעשות על ידי גוף האדם, ומפני כך כל המצות אינם שוים לדבר אחד מדברי תורה". ובח"א לב"ק ט: ג, א. כתב: "מפני כי המצוה היא דבר גשמי, כמו אתרוג ולולב ושופר, וכל המצוות שהם דבר גשמי... ומפני כך נקראת המצוה 'נר', שנאמר משלי ו, כג 'נר מצוה ותורה אור'. פירוש כי התורה היא שכלית לגמרי, ואינה גשמית. ולכך היא כמו אור, שהרי האור אינו גשמי. אבל המצוה היא נר, כי הנר הוא דבר גשמי, שיש בו פתילה ושמן, שהוא דבר גשמי, והאור נתלה בדבר גשמי. לכך המצוה היא דבר גשמי, ודבר אלקי במה שהיא מצוה אלקית" ראה למעלה בהקדמה הערה 62, למעלה הערה 669, ולהלן הערות 1544, 1752. וכן החמה היא גם כן עצם מאיר, וכמו שכתב בנצח ישראל פי"ז שפח:: "שמש... היא עצם מאיר". ובבאר הגולה באר הששי קסז:: "החמה היא עצם האור". ובח"א לסנהדרין קח: ג, רנז: כתב: "ומפני כך אמר הקב"ה לנח שיקבע בה בתיבה אבנים טובות ומרגליות, ולא יסמוך על אור הנר, כי צריך שתהיה התיבה דומה לעולם... ולפיכך ציוה לעשות אבן טוב ומזהיר דומה אל השמש... שהוא עצם מזהיר". וכן כתב בגו"א בראשית פ"ו אות לג קמג.. ובדר"ח פ"ג מי"ד שלז: כתב: "גלגל חמה, שהוא הזוהר העליון שהוא לגשם". ובתפארת ישראל פ"ד פ.: "החומר היותר עליון הוא לשמש, כי יש לו חומר זך". ובנתיב הענוה פ"א ב, ד: כתב: "ידוע כי השמש יש בה הזוהר העליון, וידוע כי אין לך בכל הנמצאים מסולק מן הגשמית כמו השמש, עד שיש לו גוף זוהר, עד שכמעט אין לו גשמית". ובח"א לשבת פח: א, מד: כתב: "השמש המאירה יש לה גשם זך מאיר, עד כמעט שמסולק מן הגשמית". ובח"א לב"ב נח. ג, פד: כתב: "כי אין בעולם דבר יותר זך מן הגלגל החמה מכל הדברים הגשמיים". ובח"א לע"ז ב: ד, יח. כתב: "השמש יש לה חומר דק וזך". אמנם עם כל זה יש לחמה נושא גשמי, וכפי שכתב בנתיב הצדק פ"א ב, קלו:: "כאשר יהיה העולם מסולק מן הגשמי יהיה משמש האור הנבדל מן הגשמי לגמרי, אבל בעולם הזה שהצדיק יש לו גוף, אין ראוי לעולם רק אור שיש לו נושא גשמי, כמו החמה והלבנה". ובהקדמה שניה לגבורות ה' קז: כתב: "יש לאדם הצדיק מעלה יותר מן השמש, כי נשמתו נבדלת מן החומר, ואילו השמש עיקר מעלת השמש הגשמית, שהיא עצם גשמי". ולכך כתב בנתיב הענוה פ"א הנ"ל "השמש... יש לו גוף זוהר, עד שכמעט אין לו גשמית". וכן בנתיב התורה פ"י תח: כתב: "השמש מאיר בעצמו... וכאילו אין לה גוף". וראה הערה הבאה.

4 חתם סופר על התורה פתח ↗

כי יכרית ה' אלקיך וכו' וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם וגו' עיין בפנים הנה ידוע הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין האדם מן העולם והם שונאיו באמת ומ"מ אחז"ל יצר תנוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת היינו אלו הג' הנ"ל יצר הוא קנאה אכזריות וכעס קנאת איש מרעהו ונקרא מדברי חז"ל יצר סתם כאמרם כל הכועס כאלו עע"ז דכתיב לא יהי' בך אל זר איזהו אל זר שבלבו של אדם זה יצה"ר נמצא שהכעס נקרא בשם יצר סתם ותינוק הוא רדיפת הכבוד והגיאות לסלסל בשערו ובגדיו במעשה נערות כאשר קראוהו כן חז"ל גבי יוסף ואשה כלליות התאוה נקראת כן בכל מקום ואמרו שלא להרחיקם מכל וכל כי יש להם זמן ומקום בקדושה ועיקר הקנאה הוא הכעס ואכזריות בעוברי עבירה מבלי לשאת פניהם ולהאבידם מע"פ האדמה ומצות עשה שלימה היא ובערת הרע ולא תחמול ולא תכסה ושאול נענש בחמלו על אגג וישראל נצטוו לא תחי' כל נשמה התאוה היא לעת הצורך לקיום הגוף כמאמר הלל לתלמידיו לגמול חסד עם הדא אכסניא הוא הגוף בית אושפיזא של הנשמה וחייבת ליהנות לו כפי צרכו ומצוה רבה נמי איכא גומל נפשו איש חסיד וגאוה לת"ח יאה שמיני שבשמינית בעת לומדו עם תלמידים וע"ז אמרו זרוק מרה בתלמידים אבל בינו לאחרים שאינם תלמידיו אמרו לא מיני' ולא מקצתי' ולפ"ז יתקיימו ב' דיעות חז"ל ואלו ואלו דא"ח וק"ל והיינו דקאמר דהע"ה ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' דהיינו רחץ ר"ת רש"ע לקנאות ברשעים ולהתאכזר עליהם ה' היא שמיני שבשמינית גיאות שהתירו ץ' צורך שלעת הצורך הותרה התאוה ולכן כתיב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וגבי עגלה ערופה נהי כתיב שהזקנים ירחצו ידיהם לומר שלא התאכזרו להורגו ולא מפאת גיאות פטרוה בלא לוי' ולא מפני רב תאותם חסו על כספם לתת לו פת לחם וחמת מים על דרכו כי ידינו לא שפכו ועינינו לא ראו ולכן נקראו צדיקים ארץ חפץ עיין פירש"י בקהלת אפסוק והארץ לעולה עומדת כי לא חפצה נפשם בשמיני שבשמינית נ"א לא מיני' ולא מקצתו ונעשה מה' א' פי' אין ונעשה מרחץ ארץ ולפמ"ש לעיל שניהם אמת עם תלמידיו יהי' תופס בשמיני שבשמינית ובלא"ה לא מיני' ולא מקצתו ונעשה ממנו ארחץ פעמים א' אין פעמים ח' וק"ל והיינו דקאמר ארחץ בנקיון כפי ודוק והנה בכניסתם לא"י הורגלו מאד במדות אכזריות אף להרוג ולהשמיד כל הגוים ובמדת התאוה בתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת והורגלו במדת הכבוד והגאוה לבטוח בערים בצורות כדכתיב בערים בצורות אשר אתה בוטח בהנה ולכן הוצרכו זהירות ביותר להשמר מכל אלה ע"כ משה הזהירם כי יכרית ה' אלקיך את הגוים וגו' וירשתם היינו אכזריות וישבת בעריהם היינו גיאות ורוממות ובבתיהם היינו תאוה בתים מלאים שלש ערים פירושו שונאים כמו ויהי עריך תבדיל לך הג' שונאים הללו היינו קנאה וכבוד ותאוה תבדיל לך בתוך ארצך בתוך גופך ארציות שלך וקורהו ארצך ע"ש ארץ הנ"ל שיבדילם עד שיצריכם כנ"ל ומסיים והי' לנוס שמה כל רצח אותיות רח"ץ הנ"ל ומפרש והולך וזה דבר הרצח אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו ויוכח רעהו שהוא בבלי דעת:

3 מַה־יִתְרוֹן. שָׂכָר וּמוֹתָר:

4 תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. תְּמוּרַת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא קְרוּיָה אוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר "וְתוֹרָה אוֹר", כָּל־עָמָל שֶׁהוּא מַחֲלִיף בּוֹ אֶת־עֵסֶק הַתּוֹרָה, מַה־שָׂכָר בּוֹ?:

« רש"י על קהלת א׳:ב׳ רש"י על קהלת א׳:ד׳ »