רש"י על קהלת י״ב:ב׳

2 עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זוּ פַדַּחַת, שֶׁהִיא מְאִירָה וּמַצְהֶבֶת בְּאָדָם בָּחוּר, וּכְשֶׁמַּזְקֶנֶת, הִיא מַעֲלַת מְמָטִין וְאֵין מַצְהֶבֶת:

3 וְהָאוֹר. זֶה הַחוֹטֶם שֶׁהוּא תוֹאַר קְלַסְתֵּר פָּנִים:

4 וְהַיָּרֵחַ. זוּ נְשָׁמָה שֶׁמְּאִירָה לָאָדָם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּטְּלָה הֵימֶנּוּ, אֵין לוֹ מְאוֹר הָעֵינָיִם:

5 וְהַכּוֹכָבִים. אֵלּוּ הַלְּסָתוֹת, רוּמָנֵי דְאַפֵּי, שֶׁקוֹרִין פומלי"ש שֶׁל לְחָיַיִם שֶׁמַּצְהִיבִים:

6 וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם. תָּבוֹא כְּהִיַּית הַמָּאוֹר אַחַר דִּמְעוֹת הַבֶּכִי מִכַּמָּה צָרוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלָיו: