רש"י על קהלת 12 פרקים

רש"י על קהלת י״ב:י״ג

« רש"י על קהלת י״ב:י״ב רש"י על קהלת י״ב:י״ד »

13 ברכות פתח ↗

וְכוּלְּהוּ כְּתִיבִי בְּאֶדְרָעֵיהּ. אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הָרָגִיל לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא בָּא יוֹם אֶחָד, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשָׁאֵיל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי בָכֶם יְרֵא ה׳ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ״. אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ — נוֹגַהּ לוֹ, וְאִם לִדְבַר הָרְשׁוּת הָלַךְ — אֵין נוֹגַהּ לוֹ. ״יִבְטַח בְּשֵׁם ה׳״ מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ לִבְטוֹחַ בְּשֵׁם ה׳, וְלָא בְּטַח. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא מָצָא בָּהּ עֲשָׂרָה — מִיָּד הוּא כּוֹעֵס, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה״. אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ — אֱלֹהֵי אַבְרָהָם בְּעֶזְרוֹ. וּכְשֶׁמֵּת, אוֹמְרִים לוֹ: ״אֵי עָנָיו, אֵי חָסִיד, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ״. וְאַבְרָהָם אָבִינוּ מְנָא לַן דִּקְבַע מָקוֹם? דִּכְתִיב: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם״, וְאֵין ״עֲמִידָה״ אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״. אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַסָּה. אָמַר אַבָּיֵי: לָא אֲמַרַן, אֶלָּא לְמִיפַּק. אֲבָל לְמֵיעַל — מִצְוָה לְמִרְהַט, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה׳״. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ כִּי הֲוָה חֲזֵינָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּקָא רָהֲטִי לְפִרְקָא בְּשַׁבְּתָא, אָמֵינָא: ״קָא מְחַלַּיִין רַבָּנַן שַׁבְּתָא״. כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּרַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר הֲלָכָה וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַחֲרֵי ה׳ יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג״ וְגוֹ׳, אֲנָא נָמֵי רָהֵיטְנָא. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַגְרָא דְפִרְקָא — רִהֲטָא. אָמַר אַבָּיֵי: אַגְרָא דְכַלָּה — דּוּחְקָא. אָמַר רָבָא: אַגְרָא דִשְׁמַעְתָּא — סְבָרָא. אָמַר רַב פָּפָּא: אַגְרָא דְבֵי טַמְיָא — שְׁתִיקוּתָא. אָמַר מָר זוּטְרָא: אַגְרָא דְתַעֲנִיתָא — צִדְקְתָא. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אַגְרָא דְהֶסְפֵּדָא — דַּלּוֹיֵי. אָמַר רַב אָשֵׁי: אַגְרָא דְבֵי הִלּוּלֵי — מִילֵּי. אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת נִקְרָא ״רָשָׁע״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן״. אָמַר אַבָּיֵי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, אֲבָל מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא — לֵית לָן בַּהּ. הַהוּא גַבְרָא דְּקָא מְצַלֵּי אֲחוֹרֵי בֵּי כְּנִישְׁתָּא, וְלָא מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא. חֲלַף אֵלִיָּהוּ. חַזְיֵיהּ, אִידְּמִי לֵיהּ כְּטַיָּיעָא, אֲמַר לֵיהּ: כְּדוּ בָר קָיְימַתְּ קַמֵּי מָרָךְ?! שְׁלַף סַפְסֵרָא וְקַטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי, וְאָמְרִי לַהּ רַב בִּיבִי לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי ״כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם״? אֲמַר לֵיהּ: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֶן. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֵּיוָן שֶׁנִּצְטָרֵךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת, פָּנָיו מִשְׁתַּנּוֹת כִּכְרוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם״. מַאי ״כְּרוּם״? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: עוֹף אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם, וּ״כְרוּם״ שְׁמוֹ, וְכֵיוָן שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּווֹנִין. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כְּאִלּוּ נִדּוֹן בִּשְׁנֵי דִינִים, אֵשׁ וּמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם״. וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁהֲרֵי אֵלִיָּהוּ לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר וְגוֹ׳ עֲנֵנִי ה׳ עֲנֵנִי״. ״עֲנֵנִי״ — שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וַ״עֲנֵנִי״ — שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים הֵם. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף בִּתְפִלַּת עַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי, בֹּקֶר אֶעֱרׇךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה״. וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה׳ צְבָאוֹת״. וְאִם מְשַׂמְּחוֹ מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זוֹכֶה לַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שׁוֹפָר וְגוֹ׳. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר וְגוֹ׳ וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל״. אִינִּי? וְהָא כְּתִיב ״וְכׇל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״! אוֹתָן קוֹלוֹת, דְּקוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הֲווֹ. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: כְּאִילּוּ הִקְרִיב תּוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה׳״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: כְּאִילּוּ בָּנָה אַחַת מֵחוּרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשׁוֹנָה אָמַר ה׳״. וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם — דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְגוֹ׳״. מַאי ״כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כׇּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה. רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא אָמַר: שָׁקוּל זֶה כְּנֶגֶד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא לִצְווֹת לָזֶה. וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רָגִיל לִיתֵּן לוֹ שָׁלוֹם, יַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ״. וְאִם נָתַן לוֹ וְלֹא הֶחֱזִיר — נִקְרָא ״גַּזְלָן״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם״.

14 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרשת שבת הגדול פתח ↗

490 מעשים רעים, מעשים של הבל, ומעשים טובים, וכמו שמבאר. וכתב כאן שחילוק זה הוא "ידוע". ונראה שכוונתו לחלוקה של מצוה, איסור, ודברי רשות, המצויה בהרבה מקומות. וכגון, אכילת מצה בפסח היא טוב, אכילת חמץ בפסח היא רע, אכילת שניהם בשאר ימות השנה היא לא טוב ולא רע. ואמרו בגמרא סנהדרין ז. לחד מ"ד שהזכרת פשרה בדין תורה היא אינה מצוה ואינה איסור, אלא רשות. והחיי אדם סוף הקדמתו לספר הוכיח ממאמרי חז"ל שבתלמוד תורה יש שלשה דברים; מצוה כשלומד לשמה, איסור כשלומד לקנטר, ורשות שלומד שלא לשמה. דוגמה לדבר; אמרו חכמים אבות פ"א מי"ז "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה", והרמב"ם בפיהמ"ש שם כתב: "הדיבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו, ושאר מה שצריך לו, והוא מותר. אין אהבה בו, ולא מיאוס, אבל אם ירצה, ידבר בו מה שירצה. ואם ירצה, לא ידבר. ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו, והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים. אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה, שראוי לשתוק ממנה לגמרי". ופירוש דבריו, שהדיבור בדברים טובים ודאי ראוי ורצוי, והדיבור בדברים רעים ודאי מגונה ומאוס. אם כן בהכרח שכוונת המשנה ב"לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" היא לדיבור של הבל, שהוא דיבור סתמי, שאינו רע ואינו טוב. ובנתיב השתיקה פ"א ב, צח: העתיק בארוכה דברי הרמב"ם האלו. ועוד אמרו אבות פ"ג מי"ג "סייג לחכמה שתיקה", וראה בדברי הרע"ב שם שכתב דברים דומים לזה. דוגמה נוספת; אמרו חכמים שבת קנו. "האי מאן דבמאדים, יהי גבר אשיד דמא. אמר רבי אשי, אי אומנא "מקיז דם" רש"י שם, אי גנבא... אי מוהלא". וכתב המהרש"א שם: "יש לפרש דלא נגזר אלא שיהא אשיד דמא, ולפי בחירתו של אדם; אי אומנא, שהוא רשות. אי גנבא, שהוא איסור. ואי מוהלא, שהוא מצוה". וכן כתב הגר"א משלי כב, ו: "כי האדם אי אפשר לו לשבור דרכו, כלומר מזלו שנולד בו... וכשנולד במזל רע אז על זה ניתנה הבחירה ביד האדם שיוכל לאחוז במזלו לאיזה דבר שירצה להיות, או צדיק או רשע או בינוני. וכמו שאמרו במסכת שבת האי מאן דבמאדים יהיה שופך דמים... או מהולא, או טבחה, או ליסטים. וזכר אלו הג', והוא לפי שמזלו מורה שיהיה שופך דמים, אך בבחירתו יוכל לבחור באלו הג'; או מהולא, והוא צדיק, שעושה מצות עשה. או טבחא, הוא בינוני. או ליסטים, והוא רשע שופך דמים כמשמעו". ואף להלכה מצינו ג' חילוקים אלו; הפמ"ג פתיחה להלכות שחיטה שורש ב כתב שלא אמרו אין אכילה פחותה מכזית רש"י חולין קב. אלא באכילה של עבירה, או של מצוה, אבל לא באכילה של רשות. לכן לשיטת הסוברים שבאכילת נבילה עוברים מלבד הלאו, אף על איסור עשה של אינה זבוחה, שנאמר דברים יב, כא "וזבחת ואכלת", הזבוחה אכול, שאינה זבוחה לא תאכל תוספות ביצה כה., איסור עשה זה הוא אפילו על כל שהוא, שהרי "ואכלת" האמור שם אינו ציווי, אלא רשות. אך יש להעיר ממה שנאמר קהלת יב, יד "כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע", ופירש רש"י שם "כי את כל מעשה אשר אדם עושה יביא האלקים במשפט", ומכך לכאורה משמע שישנם רק שני חלקים למעשי האדם; טוב ורע. וכן החובות הלבבות שער ג פ"ד הקדיש פרק שלם לבאר שכל מעשי בני אדם יתחלקו לטוב ורע, ואין משהו ביניהם. ובתוך דבריו כתב: "הנה נחלקו מעשי בני אדם אל טוב ואל רע... והראיה על ברור מה שזכרנו מהמעשים הטובים והרעים, מה שאמר החכם 'כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע'. והנה הכניס המעשים כולם תחת טוב ורע, והוא מה שזכרנו מענין המשובח והמגונה". ובני החבורה שיחיו השיבו, שודאי מצד המעשים עצמם ישנם שלשה סוגים; טוב, רע, ורשות. אך מצד הגברא העושה, מוטלת עליו חובה ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" אבות פ"ב מי"ב, וזה כולל אף דברי רשות כמבואר ברמב"ם שמונה פרקים, ס"פ ה. אך אין המעשים של דברי רשות הופכים את עורם להיות חובה, אלא שמוטל על האדם שאף מעשי רשות שלו יהיו לשם שמים. וזהו דיוק לשון רש"י הנ"ל "כי את כל מעשה אשר אדם עושה יביא האלקים במשפט", לאמר שרש"י הוסיף על הפסוק שלש תיבות אלו "אשר אדם עושה" כדי לבאר שהמשפט אינו על עצם המעשה כפי ההבנה הפשוטה של "כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט", אלא על האופן שהגברא עושה את המעשה דיוק זה שמעתי מדי"נ הרה"ג רבי יהודה וויטנברג שליט"א.

13 סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא. מַה שֶׁתּוּכַל עֲשֵׂה, וְלִבְּךָ לַשָּׁמָיִם:

14 וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כִּי לַדָּבָר הַזֶּה נִבְרָא כָּל הָאָדָם:

« רש"י על קהלת י״ב:י״ב רש"י על קהלת י״ב:י״ד »