רש"י על דברים כ״ו:ג׳

« רש"י על דברים כ״ו:ב׳ רש"י על דברים כ״ו:ד׳ »

3 שפתי חכמים פתח ↗

שאינך כפוי טובה. דאל"כ למאי צריך לומר הכי, וכי קודם לכן לא ידע הקב"ה כל זאת שבא אל הארץ. כפוי הוא מלשון הכפישני באפר איכה ג טז:

3 רמב"ן על דברים פתח ↗

וְטַעַם אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁם בַּיָּמִים הָהֵם, כִּי הֵם נְתוּנִים לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר כְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת, לֹא שֶׁיּוֹלִיךְ עִמּוֹ כֹּהֵן מֵעִירוֹ לְהַקְרִיב בִּכּוּרָיו. וְרַשִׁ"י כָּתַב רש"י על דברים כ"ו:ג', אֵין לְךָ אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁיִּהְיֶה בְּיָמֶיךָ כְּמוֹת שֶׁהוּא. וְלֹא הֲבִינוֹתִי זֶה, כִּי בְּעִנְיַן הַזָּקֵן רָאוּי לוֹמַר, אֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם דברים י"ז:ט', אע"פ שֶׁאֵינוֹ גָּדוֹל וְחָכָם כַּשּׁוֹפְטִים הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֵינוּ מִן הָעוֹלָם צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ לוֹ, יִפְתָּח בְּדוֹרוֹ כִּשְׁמוּאֵל בְּדוֹרוֹ, אֲבָל בְּהַקְרָבַת הַבִּכּוּרִים, לְמִי יְבִיאֵם אִם לֹא לַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּיָמָיו. וְכֵן רָאִיתִי בְּסִפְרֵי תבוא ג, וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה, זוֹ הִיא שֶׁר' יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ בְּיָמֶיךָ, אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁהוּא מֻחְזָק וְכָשֵׁר לְךָ בְּאוֹתָן הַיָּמִים. הָיָה קָרוֹב וְנִתְרַחֵק, כָּשֵׁר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר קהלת ז י, אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה וְגוֹ'. וְנִרְאֶה שֶׁהֵם יִדְרְשׁוּ בָּזֶה שֶׁאִם הִקְרִיב בִּכּוּרִים אוֹ עוֹלָה וְקָרְבָּנוֹת בְּכֹהֵן שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר, וּלְאַחַר זְמַן נִמְצָא שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה, הַקָּרְבָּנוֹת כְּשֵׁרִין, כְּמוֹ שֶׁמֻּזְכָּר בַּפֶּרֶק הָאַחֲרוֹן שֶׁל קִדּוּשִׁין סו. וְיִכָּנֵס בּוֹ עוֹד שֶׁאִם הָיָה קָרוֹב וְנִתְרַחֵק, כָּשֵׁר, וְזֶה לְעִנְיַן הַזָּקֵן שֶׁאֵינוֹ נִדּוֹן עַל פִּי קָרוֹב, וְאֵינוֹ עִנְיָן בַּבִּכּוּרִים:

3 דברי דוד פתח ↗

אשר יהיה בימים ההם, אין לך אלא כהן שבימיך. הקשה הרמב"ן בשלמא גבי שופט לעיל בזקן ממרא שייך כן אפילו אם הוא אינו חכם כשאר שהיו לפניו יפתח בדורו כו' וצריך לשמוע לו משא"כ גבי בכורים כאן למי יביאום אם לא לכהן שבימיו ונ"ל דהו"א מדכתיב הגדתי היום לה' אלהיך שמייחד שמו של הקב"ה על, כהן ואין הקב"ה מייחד שמו בחייהם כמו שאמר יעקב אלהי אברהם ופחד יצחק ולא אמר אלהי יצחק כי אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיק בחייו כדפירש"י בפ' ויצא וכאן מייחד שמו על הכהן בחייו ואין ענין זה אלא בכהן חשוב משא"כ באינו חשוב כ"כ לא יביא לו כי לא נכון לייחד שם הקב"ה או יביא בלא קריאה קמ"ל דכל כהן כמו שהוא ראוי לזה לומר כן כי חשיבות הדור שלו עליו. כנ"ל:

4 שפתי חכמים פתח ↗

מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף. פירשתי בפרשת צו ויקרא ז ל ובפ' תצוה שמות כט כד ובפ' אמור ויקרא כג יא. והוכחתו מדה"ל ולקח הכהן הטנא והניחו לפני מזבח ה' וגו', מידך ל"ל, אלא מידך מופנה לג"ש, נאמר כאן יד ונאמר בבעלים דשלמים יד שם ז ל, מה להלן תנופה כדמפורש שם אף יד דהכא לענין תנופה. והתנופה דהכא פירש"י בפ' לולב וערבה סוכה מז: שהבעלים אוחזים בשפת הטנא, וכהן מניח ידיו תחת שוליו של טנא. ואע"פ דגבי שלמים הכהן מניח ידו תחת יד בעלים ממש, משום דגבי שלמים ליכא שפה ושולים, משום הכי ידו של כהן תחת יד הבעלים ממש:

4 מזרחי פתח ↗

ולקח הכהן הטנא מידך להניף אותו כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף. וכן שנינו בספרי מידך מלמד שטעונין תנופה דמדה"ל למימר ולקח הכהן הטנא והניחו לפני מזבח יי' אלהיך וכתב מידך מופנה לגזרה שוה נאמר כאו יד ונאמר להלן יד בבעלים דשלמים ידיו תביאנ' מה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בעלים אף כאן בעלי' הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף כדאית' בפרק לולב וערב' ופרש"י תחת יד הבעלי' שהבעלי' אוחזי' בשפת הטנא וכהן מניח ידו תחת שוליו וכן מפורש במסכת בכורי' ואי קשיא הא במנחות בפ' שתי מדות אמרו אין תנופ' בחבורין פירו' בשותפין דהיכי לעביד לנפו והדר לנפו כלומר השותפים זה אחר זה תנופ' אחת אמר רחמנא ולא שתי תנופות יניח חד מן השותפין ידיה תחח ידיה דחבריה הויא חציצה ואי כדפרש"י וכדמפורש במסכת בכורי' מה חציצה איכא יש לומר דהתם דבשלמים קמיירי צריך לומר שמניח ידו תחת ידו ממש מכיון דגבי שלמים ליכא שפה ושוליים והה"נ גבי סוטה אבל גבי בכורי' דמצינן לאוקומי בשפה ושוליים דליכא חציצה מוקמי לה בשפה ושוליים:

5 שפתי חכמים פתח ↗

לשון הרמת קול. אבל אינה מלשון ענייה ותשובה, שאין תשובה זולת קורא או שואל, והכא מי קראו או שאלו מה:

5 מזרחי פתח ↗

וענית לשון הרמת קול. כמו ויען איוב הראשון שאין שם עניה רק הרמת קול שפתח פיו לדבר כי קודם זה יושב ודומ' אחרי כן פתח איוב את פיהו והרים קולו לדבר ואמר יאבד יום וגו' אף כאן אינו לשון עניה ממש כי לא קדמה אליו לא שאלה ולא דבור אלא לשון הרמת קול שהרים קולו יותר מקולו הקודם לומר הגדתי היום וגו'.

5 ברטנורא על התורה פתח ↗

ארמי אובד אבי וכו' שהאומות חושב להן הקב"ה מחשבה למעשה וכו' אבל לישראל אין הקב"ה מצרפה למעשה כדכתי' און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' אלא א"כ הוא מחשבת ע"ז שאז מצטרפה למעשה כדכתי' בספר יחזקאל למען תפוש את בית ישראל בלבם:

3 אשר יהיה בימים ההם. אֵין לְךָ אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁבְּיָמֶיךָ כְּמוֹ שֶׁהוּא ראש השנה כ"ה:

4 ואמרת אליו. שֶׁאֵינְךָ כְּפוּי טוֹבָה:

5 הגדתי היום. פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה וְלֹא שְׁתֵּי פְעָמִים ספרי:

3 מזרחי פתח ↗

אשר יהיה בימים ההם אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא. בשילהי פרק שני דראש השנה גבי אל השופט אשר יהיה בימים ההם והביאו המקרא הזה אל תאמר מה היה שהימים הראשוני' היו טובי' מאלה ולכך יש לשמוע לראשוני' יותר מן האחרונים אל תאמר כן דאין לך אלא שופט שבימיך דאל"כ אשר יהיה בימי' ההם למה לי וכי תעלה על דעתך כהן שאינו בימיך והרמב"ן ז"ל כתב ולא הבינותי זה כי בענין הזקן ראוי לומר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אעפ"י שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפניו מן העולם צריך לשמוע לו יפתח בדורו כשמואל בדורו אבל בהקרבת הבכורים לא יביאם אלא לכהן שבימיו ואני שמעתי ולא אבין כי מה הפרש יש בין השופט בדינין ובין הכהן בהקרבת הבכורים כמו שיש לו למי שמביא דינו לפני השופט לומר אחר שאין השופט הזה גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפניו מן העולם איני רוצה להביא דינו לפניו וכל שכן לפני השופטים האחרים אשר הם למטה ממנו ואין לטעון אבל למי יביאם אלא לשופט שבימיו ככה יש למי שמביא בכוריו לפני הכהן לומר אחר שאין הכהן הזה צדיק וחסיד כמו הכהנים הראשונים אשר היו לפניו מן העולם איני רוצה להביא בכורים לפניו שאינו אלא כדי להדרו או כדי לקבל ברכתו וכל שכן לשאר כהנים שהם למטה ממנו ואין לטעון אבל למי יביאם אלא לכהן שבימיו אבל בספרי שנו בלשון אחר וכי עלת' על דעתך כהן שאינו בימיך אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותן הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר אל תאמר מה היה שהימים הראשוני' היו טובים מאלה וכן שנו גם כן גבי אל השופט אשר יהיה בימים ההם ועל כרחנו לומר שהפירוש בשניהם אחד הוא וכמו שלגבי זקן הוא מתפרש שהיה קרוב מתחלה מחמת שהיה נשוי בתו והיה פסול לו ועכשיו נתרח' מחמת שמתה בתו או שגרשה והרי הוא כשר כך לגבי כהן נמי יהיה פירושו שהיה מתחלה קרוב לעבירות דקא סנו שומעניה ולא היה ראוי להביא לו בכורים ועכשיו נתרחק מכל אותן השמועות והוא בחזקת כשרות ואל יקשה עליך על שפירשנו קרוב ונתרחק לגבי כהן כמשמעות בקורב' ממש שהיה נשוי לבתו ואחר כך מתה או גרשה ונתרחק ואלו גבי שופט פירשנו קרוב ונתרחק שהיה קרוב לעבירות מתחלה ואחר כך נתרחק מכל אותן השמועות שאין הקרבה כאן כמשמעו שכבר מצינו בשלהי פרק אין עומדין כיוצא בזה דאמר רבי אביהו מאי דכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא והדר לקרוב ורבי יוחנן אמר מאי רחוק שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא ומאי קרוב שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו והתמה מהרמב"ן ז"ל שפירש שהם ידרשו בזה שאם הקריב בכורים או עולה וקרבנות בכהן שהוא בחזקת כשר ולאחר זמן נמצא שהוא בן גרושה הקרבנות כשרים שהרי פירוש קרוב ונתרחק בכל מקו' הוא מי שנשתנה ממה שהיה שמתחלה היה קרוב והיה פסול לדון ואחר כך נשתנה ממה שהיה ונתרחק מהקורבה על ודי מיתת בתו לא שהיו טועים בו מתחלה בכשרות ואחר כך נתבררה פסלותו כמו שפירש הוא ועוד שפירוש קרוב ונתרחק דשופט צריך שיהיה כפירוש קרוב ונתרחק דכהן מה להלן היה קרוב מתחלה ואחר כך נתרחק ע"י מיתת בתו אף כאן שהיה רשע מתחלה ואח"כ נתרחק לא שחשבוה כשר מתחלה ואחר כך נמצא פסול ויהיה פירושו של זה באופן אחר ופירושו של זה באופן אחר כמו שפירש הוא:

3 משכיל לדוד פתח ↗

אשר יהיה וכו׳ אין לך וכו׳. והא דאצטריך למכתב הכי כאן בבכורים משום שחייבו הכתוב לבעל הפירות להעלותם וליתנם לכאן וכדכתיב ובאת אל הכהן וזה שלא כשאר מתנות כהונה שהכהן עצמו הוא המחזר אחריהם כמו התרומה שהוא מחזר אחריה לבית הגרנות וכאן הוא להיפך ושמא יאמר האומר מאחר שהבכורים אינן קרבן נמצא שאין בחיוב הבאתן רק כבוד הכהן ובשלמא אם הכהן יהיה גברא רבא אטפל עצמי בזה אבל אי לאו הכי יבא הכהן ויטלם כמו בתרומה ולכך הוצרך לכתוב קרא דוקא ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם יהיה מי שיהיה חייב אתה ליטפל בהבאתם. ובזה מתורץ מה שהק׳ הרמב״ן ז״ל שדרשה זו לא שייכא אלא בענין השופט שצריך לשמוע לו דיפתח בדורו וכו׳ אבל בהקרבת הבכורים פשיטא שצריך ליתנם לכהן שבימיו ע״כ ולפי האמור ניחא דאיברא דלא אצטריך לענין נתינת הבכורים עצמן ומ״מ אצטריך לענין ובאת וכו׳:

3 רש"י על דברים פתח ↗

ואל השפט אשר יהיה בימים ההם. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ כִּשְׁאָר שׁוֹפְטִים שֶׁהָיוּ לְפָנָיו, אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ לוֹ – אֵין לְךָ אֶלָּא שׁוֹפֵט שֶׁבְּיָמֶיךָ ראש השנה כ"ה:

4 גור אריה פתח ↗

להניף אותו וכו'. בספרי. דאם לא כן, "מידך" למה לי, לכתוב 'ולקח הכהן הטנא', אלא הכתוב מופנה ללמוד גזירה שוה, נאמר כאן "יד", ונאמר בשלמים ויקרא ז, ל "ידיו תביאנו", מה התם תנופה, שמניח הכהן ידו תחת יד בעלים, אף כאן תנופה מנחות סוף סא.. ואין להקשות, דהרי הוא תנופה בחבורים, ובפרק שתי מדות מנחות צד. אמרו אין תנופה בשותפין, דקאמר התם שאם מניח ידו תחת יד חבירו הוי חציצה. שנראה דזה לא קשיא, דגבי כהן לא הוי חציצה, דכך המצוה דבעלים עם כהן – מניף יד הכהן תחת יד הבעל, ולא הוי חציצה. אבל שני שותפין, בודאי כיון שאין המצוה כך, שלפעמים הוא מביא בפני עצמו שלא בשותפות, הוי חציצה תוספות קידושין לו ע"ב ד"ה מכניס. ובתוספות בסוכה בפרק לולב הגזול מז ע"ב פרשו בענין אחר. אך שם כתבו התוספות קושיא מן הירושלמי סוטה פ"ג ה"א על תירוץ שלהם, לכך לא כתבתי תירוץ התוספות, גם כי ישבו שם הקושיא. אך פירוש אשר אמרנו נראה פשוט:

4 דברי דוד פתח ↗

ולקח הכהן וכו', כהן מניף כו'. בפ' לולב וערבה מ"ז: פירש"י שהבעלים אוחזים בשפת הכלי וכהן מניח ידו תחת שוליו, ולפ"ז הא דקאמר כאן תחת יד בעלים לאו ממש תחת ידו קאמר, וכבר האריכו מזה התוס' ספ"ק דקדושין ל"ו::

5 גור אריה פתח ↗

לשון הרמת קול. לא שהוא עונה על דברי איש אחר, שאין כאן מדבר שיהיה עונה על דבריו, אלא הוא 'לשון הרמת קול' כ"ה ברא"ם:

5 משכיל לדוד פתח ↗

וענית וכו׳. אע״ג דבמתני׳ דסוטה מוכח מכאן דבעינן בל׳ הקדש מג״ש דוענו הלוים מ״מ רש״י לפום פשטיה מוקי והאמת דאף בקול רם איכא למשמע מהתם דמסיים קרא קול רם:

5 דברי דוד פתח ↗

ארמי אובד אבי כו', לבן ביקש לעקור את הכל כו' לשון אובד כאילו אמר רוצה לאבד אבי ונראה טעם למה אומר אובד לשון הוה, ולא אבד לשון עבר ויהיה פירושו שרצה לאבד אבי ותו יש מקשים למה לא נזכר כאן ההצלה שהציל הקב"ה ממנו, ונראה דלא בעי הכי אלא להזכיר, חסד, אל שהיו ישראל חייבים לסבול עול גלות שנאמר כי גר יהיה זרעך ואמר שהוליך הקב"ה את ישראל למצרים לסבול עול גלות שם ולא היה מניחם בארם אצל לבן לסבול גלות הנ"ל ונותן טעם דידע הקב"ה שאצל לבן לא היה כלל תקומה להם כי הוא ביקש לעקור הכל ותחבולותיו היו ע"ז תמיד ובמצרים לא יהיה כן אע"פ שעינו אותם לא חשבו לאבדם מן העולם לגמרי כל זמן שהיו שם, ע"כ אמר כאן דבר זה לחסד אל ואמר כי ארמי אובד אבי תמיד הוא חושב מחשבות ע"ז ע"כ אמר לשון הוה כי לשון הוה משמש לשעבר וגם לעתיד בהרבה מקומות, ונמצא דה"ק לא הגלה בארם כי הוא מבקש לאבדם תמיד אלא וירד מצרימה ששם עבדום ועינו אותם אבל לא ביקשו להרגם לגמרי, ע"כ סמך אובד אבי אצל וירד מצרימה להורות שבחר טפי במצרים מבארם לענין גלות שהיה חוב עליהם ולא בא להזכיר ענין הגאולה מן ארם לפי שהיא נכללת במ"ש אח"כ גאולת מצרים על הגלות ממילא נכלל דאלו היה הגלות:

« רש"י על דברים כ״ו:ב׳ רש"י על דברים כ״ו:ד׳ »