רש"י על דברים ט״ז:כ״א

« רש"י על דברים ט״ז:כ׳ רש"י על דברים ט״ז:כ״ב »

21 שפתי חכמים פתח ↗

לחייבו עליה משעת נטיעתה כו'. דאם לא כן, הוא בכלל לא יהיה לך אלהים אחרים. ועוד הי' לו לכתוב לא תעבוד אשרה, מאי נפקא מינה בנטיעה, אלא לחייבו כו':

21 מזרחי פתח ↗

לא תטע לך אשרה לחייבו עליה משעת נטיעתה ואפילו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה ולא תטע לך כל עץ אצל מזבח יי' אלהיך ואזהרה לוטע אילן ולבונה בית בהר הבית. ואם כן יחסר וי"ו מן כל עץ כאילו אמר לא תטע לן אשרה וכל עץ אצל מזבח יי' אלהיך שפירושו לא תטע לך אילן בשום מקו' כדי שיהא לעבודת כוכבים אע"פ שלא עבדתו גם לא תטע לך אצל מזבח יי' אלהיך שום אילן אפילו לנוי בעלמא אבל מה שאמר ולבונה בית בהר הבית אין זה אלא דרך אסמכת' מדבריהם מדלא כתיב ולא תטע לך כל עץ בהדיא אלא כל עץ סתם ל"ש בנטיעה ל"ש בבנין אבל פשטיה דקרא אינו אלא בנטיעה דלא תטע דקרא אתרוויהו קאי בין אאשרה בין אכל עץ אצל מזבח יי' וזאת היא סברת הרמב"ן ז"ל על דברי רש"י ז"ל וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל בפ' ששי מהלכו' עבודת כוכבים הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזר' בין אילן סרק בין אילן מאכל אף על פי שעשאו לנוי למקדש ויופי לו הרי זה לוקה שנאמר לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יי' אלהיך מפני שהיה זה דרך עבודת כוכבים נוטעי אילנות בצד מזבח שלה כדי שיתקבצו שם העם ואחר כך כתב אסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש כדרך שעושין בחצרות אעפ"י שהוא בבנין ואינו עץ נטוע הרחקה יתרה היא שנאמר כל עץ הרי שפירש האזהרה הזאת בנטיעה בלבד והבנין אין איסורו אלא להרחקה בעלמא מדבריהם ומ"ש אחר זה שנאמר כל עץ לאו דוקא אלא דרך אסמכתא דמדלא פי' בו נטיעה אלא סתמא ש"מ אפילו בבניין וכה"ג בריש י"ט שחל להיות ערב שבת מה"מ אמר שמואל דאמר קרא זכור את יום השב' ופרש"י מה"מ לאו דוקא מקראי יליף דערובי תבשילין דרבנן אלא הכי קמבעיא ליה אהיכא אסמכוה רבנן אבל בספרי שנו לא תטע לך אשרה מלמד שכל הנוטע אשרה עובר בלא תעשה ומניין לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית שהוא עובר בלא תעשה ת"ל כל עץ אצל מזבח יי' אלהיך רבי אליעזר בן יעקב אומר מניין שאין עושין אכסדרה בעזרה ת"ל כל עץ אצל מזבח יי' אלהיך ואלו היה הבניין דרך האסמכתא מדבריהם לא היו שונים בלשונם עובר בלא תעשה:

21 משכיל לדוד פתח ↗

לא תטע וכו׳ לחייבו וכו׳. דהא אפי׳ לקיימה בלא נטיעה אסור כדכתיב לעיל ואשריהם תשרפון באש ולאו נמי איכא דקעבר על לא יהיה לך ולכך משני דקמ״ל הכא דמשעת נטיעה חייב אפילו לא באה לכלל קיום כגון שנעקרה קודם שתצמח וכי היכי דלא תיטעי לפ׳ שזה דוקא בנוטע יחור של אשרה ממש שכבר נעבדה לכך קאמר ואפילו לא עבדה רק שנוטע לשם אשרה חייב על הנטיעה:

22 שפתי חכמים פתח ↗

להקריב עליה אפילו לשמים. והוכחתו מדכתיב אשר שנא ה' אלקיך, דמשמע מתחילה היה נחת רוח בעיניו כשהקימו מצבה אלא עכשיו שונא אותה, ואי להקריב עליה לשם עבודת אלילים בתחילה נמי היה שונא לזה:

22 רמב"ן על דברים פתח ↗

וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה, מַצֶּבֶת אֶבֶן אַחַת לְהַקְרִיב עָלֶיהָ אֲפִלּוּ לַשָּׁמַיִם. אֲשֶׁר שָׂנֵא, מִזְבַּח אֲדָמָה וּמִזְבַּח אֲבָנִים צִוָּה לַעֲשׂוֹת, וְאֶת זוֹ שָׂנֵא, כִּי חוֹק הָיְתָה לַכְּנַעֲנִים, ואע"פ שֶׁהָיְתָה אֲהוּבָה לוֹ בִּימֵי הָאָבוֹת, עַכְשָׁיו שְׂנֵאָהּ מֵאַחַר שֶׁעֲשָׂאוּהָ אֵלּוּ חֹק לע"ז, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על דברים ט"ז:כ"ב. וְאִם כֵּן אָסַר הַכָּתוּב הָאֲשֵׁרָה, וְאָסַר כָּל נוֹטֵעַ בְּהַר הַבַּיִת אע"פ שֶׁכַּוָּנָתוֹ לַשָּׁמַיִם, וְאָסַר הַמַּצֵּבָה לַשָּׁמַיִם, וּשְׁנֵיהֶם מִפְּנֵי חֻקֹּת הַכְּנַעֲנִיִּים. אֲבָל לֹא הֲבִינוֹתִי הַחֹק הַזֶּה, שֶׁהֲרֵי הַכְּנַעֲנִיִּים גַּם בְּמִזְבְּחוֹת גַּם בְּמַצֵּבוֹת הָיוּ נוֹהֲגִים, שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם דברים י"ב:ג', כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן שמות לד יג, וְכֵן בְּכָל מָקוֹם. וְאוּלַי נֹאמַר שֶׁהֶחֱזִיקוּ הַכְּנַעֲנִים בְּמַצֵּבוֹת, וְלֹא הָיָה לָהֶם בֵּית ע"ז שֶׁאֵין שָׁם מַצֵּבָה לְהַקְטִיר עָלֶיהָ וְלָצוּק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ, וּכְעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בַּבַּעַל מלכים ב י כו, וַיֹּצִאוּ אֶת מַצְּבוֹת בֵּית הַבַּעַל, אֲבָל הַמִּזְבְּחוֹת הָיוּ בְּמִקְצָתָן לְהַקְרִיב גַּם בָּהֶם. וְהַנִּרְאֶה בְּעֵינַי כִּי הָיוּ הַכְּנַעֲנִים הַשְּׁטוּפִים בע"ז עוֹשִׂים בְּכָל בָּתֵּי אֱלֹהֵיהֶם מִזְבֵּחַ לְהַקְרִיב עָלָיו הַקָּרְבָּנוֹת, וְאֶבֶן גְּדוֹלָה מֻצֶּבֶת עַל פֶּתַח הַבַּיִת לַעֲמֹד עָלֶיהָ הַכּוּמָרִים, וְאִילָן נָטוּעַ חוּצָה לָהּ לְאַשֵּׁר דֶּרֶךְ הַבָּאִים שָׁם, וְגַם הַיּוֹם הַנּוֹצְרִים עוֹשִׂים כֵּן. וְהִנֵּה הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד שָׂנֵא וּמָאַס כָּל מַעֲשֵׂיהֶם, וְאָסַר הַמַּצֵּבָה וְהָאֲשֵׁרָה, וְלֹא הִשְׁאִיר רַק הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהוּא צֹרֶךְ הַקָּרְבָּנוֹת אֲשֶׁר הוּא יִתְבָּרַךְ צִוָּה בָּהֶם וְהָיוּ נַחַת רוּחַ לְפָנָיו שֶׁאָמַר וְנַעֲשָׂה רְצוֹנוֹ מֵאָז קֹדֶם הֱיוֹת ע"ז בָּעוֹלָם:

22 מזרחי פתח ↗

עכשיו שנאה מפני שעשאוה אלו חק לעבודת כוכבים. מה שאין כן המזבחות שאע"פ שהכנעניים היו מקריבים בם כדכתיב ונתצתם את מזבחותם מכל מקום לא החזקו בם כל כך שיהיו להם חק לעבודת כוכבים עד שלא יהיה להם עבודת כוכבים בזולתם כמו שהחזיקו במצבות שלא היה להם עבודת כוכבים שאין שם מצבה להקטיר עליה וליצוק שמן על ראשה וכך פירש גם הרמב"ן ז"ל את דברי הרב:

21 לא תטע לך אשרה. לְחַיְּבוֹ עָלֶיהָ מִשְּׁעַת נְטִיעָתָהּ, וַאֲפִלּוּ לֹא עֲבָדָהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה עַל נְטִיעָתָהּ שם:

22 לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. אַזְהָרָה לְנוֹטֵעַ אִילָן וּלְבוֹנֶה בַיִת בְּהַר הַבַּיִת:

21 גור אריה פתח ↗

לחייב עליו משעת נטיעה. דאם לא כן, "לא תטע" למה לי, דאי עבד – אפילו לא נטעה חייב, אלא לעבור בלא תעשה וכו':

21 רמב"ן על דברים פתח ↗

לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל אִילָן הַנָּטוּעַ עַל פִּתְחֵי בֵּית אֱלֹהִים יִקָּרֵא אֲשֵׁרָה, אוּלַי בַּעֲבוּר שֶׁהוּא שָׂם דֶּרֶךְ מַרְאֶה אוֹתוֹ לָעָם יִקְרָא כֵן, מִלְּשׁוֹן תָּמֹךְ אֲשׁוּרַי בְּמַעְגְּלוֹתֶיךָ תהלים יז ה. יַזְהִיר הַכָּתוּב שֶׁלֹּא יִטַּע אִילָן אֵצֶל מִזְבַּח ה' לְנוֹי, וְיַחְשֹׁב שֶׁהוּא כָּבוֹד וְהָדָר לְמִזְבַּח הַשֵּׁם, וְאָסַר אוֹתוֹ בַּעֲבוּר שֶׁהוּא מִנְהַג עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה לָטַעַת אִילָנוֹת בְּפִתְחֵי בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם, וּכְעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר שופטים ו כה וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל וְגוֹ' וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת. וְרַשִׁ"י כָּתַב רש"י על דברים ט"ז:כ"א לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, לְחַיְּבוֹ עָלֶיהָ מִשְּׁעַת נְטִיעָתָהּ, וַאֲפִלּוּ לֹא עֲבָדָהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה עַל נְטִיעָתָהּ, וְלֹא תִּטַּע כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, אַזְהָרָה לַנּוֹטֵעַ וְלַבּוֹנֶה בְּהַר הַבַּיִת. וְאִם כֵּן יֹאמַר לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה וְכָל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה', אֲבָל הַבּוֹנֶה בְּהַר הַבַּיִת אַסְמַכְתָּא מִדִּבְרֵיהֶם, כִּי הַכָּתוּב לֹא אָסַר אֶלָּא הַנְּטִיעָה, לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה וְלֹא תִטַּע לְךָ כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ:

21 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה לא תטע לך אשרה, לחייבו עליה משעת נטיעתה וכו'. הרי לך עונש על מעשה שעדיין אינו אלא מכוון לעבירה שתיעשה בעתיד, ובוודאי שזה איסור חריג. פ' שופטים תשס"ב

22 רש"י על דברים פתח ↗

מזבח. שֶׁל אֲבָנִים הַרְבֵּה: מצבה. שֶׁל אֶבֶן אַחַת, וְהוּא בִּימוֹס שֶׁשְּׁנוּיָה בַּמִּשְׁנָה עבודה זרה מ"ז: אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּתָהּ לְבִימוֹס: אשרה. אִילָן הַנֶּעֱבָד: ואבדתם את שמם. לְכַנּוֹת לָהֶם שֵׁם לִגְנַאי, בֵּית גַּלְיָא — קוֹרִין לָהּ בֵּית כַּרְיָא, עֵין כֹּל — עֵין קוֹץ שם ל"ו:

22 גור אריה פתח ↗

עכשיו שנאה. אף על גב דגם מזבחות היו להם, דכתיב שמות לד, יג "את מזבחותם תתוצון", פירש הרמב"ן דמצבה עשו יותר חוק לעבודה זרה, עד שלא היה נמצא שום עבודה זרה שלא היה לה מצבה ליצוק שמן על ראשה ולהקטיר עליה. כך פירש הרמב"ן. ולי יראה דאינו דומה מזבח אבנים, דלא שייך בזה 'חוק לעבודה זרה', דזה המזבח לא היה רק כמו שאר כלי שרת, דהמזבח נמי היה להקריב עליו, ואין זה 'חוק לעבודה זרה', דלשון 'חוק' שייך אדברים שאינן כן אצל כל העולם, ובמזבח – כיון שכל אדם בעולם עושה כך, יעבוד למי שירצה לעבוד, עושה מזבח ומקריב עליו מה שירצה, ולא שייך בזה 'חוק לעבודה זרה' בדבר שהכל עושין. וסתם הקרבה היא על מזבח, ואין סתם הקרבה היה על מצבה, ולכך נאסר. וזה לא שייך במזבח, דאם לא כן יאסור גם כן להקריב בשר, אחר שעובדים כך לעבודה זרה. ועל כרחך צריך לומר דלא דמי, דכיון שכל הבריות שעובדין עושים כך, לא שייך בזה 'חוק לעבודה זרה'. והכי נמי מזבח, הכל היו עובדים במזבח, וכי בשביל שגם אלו עובדים במזבח נאסור לעבוד השם יתברך במזבח. דלא שייך בזה 'חוק לעבודה זרה', דעיקר הקרבה הוא במזבח. רק האבות בחרו במצבה, ואין זה סתם הקרבה, והנה עשאו הכנענים זאת העבודה חוק לעבודה זרה, אסר מילתא דהיא 'חוק לעבודה זרה', כך יראה:

22 משכיל לדוד פתח ↗

אשר שנא מזבח אבנים וכו׳. לכאורה כל זה שפת יתר דאטו לא ידעי׳ דמזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות זיל קרי בי רב ולא הול״ל אלא אשר שנא כי חק היתה וכו׳ אלא נראה דכוונת רבינו ליישב בא שגרת לישניה לשון הזהב קו׳ אחת דאיכא למידק בקרא היכי קאמר שהקב״ה שנא המצבה לפי שעשאוה חוק לע״ז והרי מזבח נמי הוה חק לע״ז דתרווייהו כתיבי בחד קרא ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וכוון רבינו לתרץ במאי דאי׳ בש״ס פ״ד מיתות דטעמא דקי״ל שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי אף על גב דהואי לדידהו חק לע״ז משום דכיון דכתיבא שריפה באורייתא ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים כן ישרפו לך לאו מנייהו גמרי׳ ושפיר דמי. ה״נ מפ׳ רש״י שזהו ההפרש שבין מזבחות למצבות דמזבחות כיון דכתיבי באורייתא פירוש שצוה השי״ת לעשות מזבח במשכן ובמקדש לאו מנייהו גמרי והילכך שפיר דמי לעשות מזבח בכל מקום בשעת היתר במות ולהקריב עליו אבל מצבה דליכא בה ציווי בתורה היא שנואה לעשותה בשום מקום ובשום זמן דנראה דמנייהו גמרי׳ ואף על פי שהיתה אהובה בימי האבות לא מיקרי עכ״ז כתיבא בתורה שהרי בזמן האבות אכתי לא עשאוה חק לע״ז ולאחר שעשאוה חק תו לא כתיבא ולכך שנאה ה׳ כי היכי דלא ליתחזי דגמרי׳ מנייהו. וז״ש רש״י מאחר שעשאוה אלו חק לע״ז. ובזה לא נצטרך לידחק במ״ש הרא״ם ז״ל שהמזבחות לא החזיקו בהם הגוים לע״ז כ״כ כמו המצבות ולא ידענא מנא ליה:

« רש"י על דברים ט״ז:כ׳ רש"י על דברים ט״ז:כ״ב »