רש"י על דברים י״ב:ו׳

« רש"י על דברים י״ב:ה׳ רש"י על דברים י״ב:ז׳ »

6 שפתי חכמים פתח ↗

שלמים של חובה. פי' אפילו של חובה וכ"ש שלמי רשות. לאפוקי בבמה אינו מקריב אלא דבר שנידר ונידב. והכי אמרינן במגילה ט: ובזבחים קיז.. נח"י:

6 משכיל לדוד פתח ↗

וזבחיכם שלמים של חובה. דאילו דנדבה כתיבי בתר הכי בסוף הפסוק ונדריכם ונדבותיכם ואה״נ דעולותיכם ג״כ אפשר דמיירי בעולות של חובה ואותן של נדר ונדבה כלולים בנדריכם ונדבותיכם דלקמן דהא תרוייהו עולות ושלמים באין בנדר ונדבה אלא מיהא משום שאין הכרח לפ׳ כן דדילמא עולותיכם כייל בין עולות דחובה ובין דנדבה ונדריכם ונדבותיכם לאו בעולות מיירי אלא בשלמים מש״ה לא ביאר רבינו כן גם בעולותיכם אבל בחד מנייהו פשיטא דמוכרח הוא לפרשו דאל״כ ונדריכם ונדבותיכם במאי מוקמינן ליה הא ליכא קרבן דנדר ונדבה אלא עולה ושלמים וכיון דמוכרח לפרשו בחד מנייהו פירשו בזבחיכם דעדיף טפי דהשתא נדריכם קאי אדסמיך ליה דהיינו בזבחים ועוד דנדרים ונדבות דשלמים שכיחי טפי מעולות משום דליכא בהו חסרון כיס. והגאון הרא״ם כתב דמפני שמקרא זה של והבאתם שמה למעוטי במות ואין מתמעטין אלא מקרבנות חובה אבל לא מהבאים בנדר ונדבה לפיכך פי׳ זבחיכם שלמים של חובה שאלה הם דמתמעטין בבמות ע״ש ותמהני טובא איך לא השגיח הרב בסיפיה דקרא דכתיב בהדיא ונדריכם ונדבותיכם ולעד״נ פשוט כדכתיבנא:

6 רמב"ן על דברים פתח ↗

מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, מַעְשַׂר בְּהֵמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֶאֱכֹל לִפְנִים מִן הַמְּחִצָּה. וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם, אֵלּוּ הַבִּכּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם דברים כ"ו:ד' וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על דברים י"ב:ו' מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ ספרי יב. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט יַזְכִּיר הַכָּתוּב הָעוֹלוֹת וְהַזְּבָחִים שֶׁחַיָּב לְאָכְלָן שָׁם בַּמְּחִצָּה לִפְנֵי ה', וְהִזְכִּיר גַּם כֵּן שֶׁיָּבִיא שָׁם הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה, שֶׁיִּתֵּן אוֹתָם לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם מְשָׁרְתֵי הַמִּקְדָּשׁ וְיִשְׂמְחוּ גַּם הֵם עִמָּכֶם וְעִם בָּתֵּיכֶם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר מלאכי ג י הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר הַשֵּׁם צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי. וְכֵן יָסְדוּ בְּבַיִת שֵׁנִי בַּתְּרוּמָה וּבִתְרוּמַת הַמַּעֲשֵׂר שֶׁיְּבִיאוּם לַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר נחמיה י לח וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, וְנֶאֱמַר שם פסוק לט לְבֵית אֱלֹהֵינוּ אֶל הַלְּשָׁכוֹת לְבֵית הָאוֹצָר. וְטַעַם תְּרוּמַת יֶדְכֶם, מִפְּנֵי שֶׁהַתְּרוּמָה לֹא נָתְנָה בָּהּ הַתּוֹרָה שִׁעוּר, אֲבָל הִיא כַּאֲשֶׁר תָּרִים יָדוֹ. וְכֵן מָה שֶׁאָמַר דברים י"ב:י"ז לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ, יַזְהִיר עַל הַיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁלֹּא יֹאכַל בִּשְׁעָרָיו הַמַּעֲשֵׂר וְהַבְּכוֹרוֹת וְהַנְּדָרִים וְהַתְּרוּמָה, וְחָזַר וְהִפְרִישׁ בֵּינֵיהֶם דברים י"ב:י"ח כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, הַנֶּאֱכָל לָכֶם, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ יֹאכַל שָׁם בִּשְׁעָרֶיךָ הָרָאוּי אֵלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם במדבר יח לא וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם, וִיקַצֵּר הַכָּתוּב בַּדְּבָרִים הַמְפֹרָשִׁים בְּמָקוֹם אַחֵר. וַאֲנִי סוֹבֵר בִּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא זֶה כִּי תְּרוּמַת יֶדְכֶם, מָה שֶׁיָּרִים אָדָם לַה' מִכַּסְפּוֹ וּמִזְּהָבוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ קָרְבַּן עוֹלָה אוֹ זֶבַח. וְהִזְכִּיר בַּקָּרְבָּן שְׁלֹשֶׁת מִינִין, הַנְּדָרִים, אֲשֶׁר הֵם הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז, וְהַנְּדָבָה, אֲשֶׁר יֹאמַר בְּשׁוֹר וָשֶׂה הֲרֵי זֶה עוֹלָה וְאָבִיא אוֹתָהּ לַמִּקְדָּשׁ, וְהַתְּרוּמָה אֲשֶׁר יָרִים מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ, כֶּסֶף אוֹ זָהָב, אוֹ שֶׁהֵבִיא בְּהֶמְתּוֹ חֻלִּין לָעֲזָרָה וְיֹאמַר לַכֹּהֲנִים הֲרֵי זוֹ מִיָּדִי לַשֵּׁם, וְהוּא מִלְּשׁוֹן כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' שמות לה כד, וְכֵן כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' במדבר יח יט, קָרְבָּנוֹת הֵם. וְכָךְ אָמַר בַּשְּׁקָלִים שמות ל יג, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְגוֹ' תְּרוּמָה לַה', וְהֵם לַקָּרְבָּנוֹת מגילה כט, כִּי כָל מַה שֶׁיָּרִים אָדָם לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ בֵּין לְקָרְבָּנוֹת בֵּין לְבֶדֶק הַבַּיִת, כְּעִנְיָן וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה שם כה ב, בֵּין לַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה', הַכֹּל יִקָּרֵא תְּרוּמָה, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב בַּמֶּכֶס במדבר לא כט וְנָתַתָּ לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן תְּרוּמַת ה', וְהָיוּ חֻלִּין גְּמוּרִין בְּיָדוֹ. וְכֵן וָאֶשְׁקֳלָה לָהֶם אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים תְּרוּמַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ הַהֵרִימוּ הַמֶּלֶךְ וְיֹעֲצָיו עזרא ח כה. וְלֹא אָמַר הַכָּתוּב תְּרוּמוֹתֵיכֶם, שֶׁלֹּא נִטְעֶה בִּתְרוּמַת הַכֹּהֲנִים, אֲבָל אָמַר תְּרוּמַת יֶדְכֶם, מָה שֶׁתָּרִימוּ בִּרְצוֹנְכֶם מִן הַבָּא בְּיֶדְכֶם. וְהִנֵּה כָּל הַנִּזְכָּרִים בְּכָאן חַיָּבִים בִּמְחִצָּה, כִּי פֵּרוּשׁ מַעְשְׂרֹתֵיכֶם מַעְשַׂר בְּהֵמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַנֶּאֱכָלִים לִפְנֵי הַשֵּׁם, כִּי מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מַעֲשַׂר הַלְוִיִּם, וּמַעֲשֵׂר עָנִי לָהֶם הוּא:

7 שפתי חכמים פתח ↗

לפי הברכה הבא. פירוש אשר ברכך, כאשר ברכך. והוא מוסב אל נדריכם ונדבותיכם, שיש בידו להוסיף לפי הברכה, אבל הבאים חובה אין בידו להוסיף עליהם. והוצרך לדרוש כן דאל"כ משמע דדוקא מי שיתברך יביא, וזה אינו, דהא בכל ישראל איירי. גור אריה:

7 מזרחי פתח ↗

אשר ברכך יי' לפי הברכה הבא. בספרי שפירוש אשר ברכך כאשר ברכך והוא שב אל נדריכם ונדבותיכם שיש בידו להוסיף לפי הברכ' לא אל הבאים חובה כי אין בידו להוסיף בם:

8 שפתי חכמים פתח ↗

כשתעברו את הירדן כו'. פירוש האי לא תעשון לאו אוהבאתם שמה וגו' דסמיך ליה קאי, דמיירי בשילה, דא"כ יהי' פירוש לא תעשון בשילה ככל אשר אנחנו עושים פה במדבר, ואי אפשר לפרש כן, דהא כמו שאנו היינו מקריבים כל מיני קרבנות במדבר כך היו מקריבים בשילה, הלכך ע"כ צ"ל דהאי קרא דלא תעשון מוסב אשלמעלה, דכי אתם עוברים וגו'. ומכאן נמי מוכיח רש"י מה שפי' לעיל פסוק ו זבחיכם שלמיכם של חובה, דהואיל ומפרש כאן ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבין במשכן וכו', ואם יהיה שבמשכן היו מקריבין שלמים של חובה, ובבמה ג"כ מותר להקריב שלמים של חובה, אם כן מקריבין אנו בבמה מה שמקריבין במשכן, ובקרא כתיב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה וגו':

8 מזרחי פתח ↗

לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום. מוסב למעלה כי אתם עוברים את הירדן וגו' כשתעברו את הירדן מיד מותרים אתם להקריב בבמה כל י"ד שנה של כבוש וחלוק ובבמה לא תקריבו כו'. פי' האי לא תעשון לאו אוהבאתם שמה עולותיכם וזבתיכם וגו' דסמיך ליה דמיירי בשילה קאי דאם כן יהיה פירושו לא תעשון בשילה ככל אשר אנחנו עושים פה היום במדבר שהמשכן בינינו ואי אפשר לומר כן שהרי כמו שאנו מקריבין פה הים חטאות ואשמות נדרים ונדבות כך הם מקריבי' בשילה ואין הפרש ביניהם הילכך עכ"ל דהאי קרא דלא תעשון אקרא דכי אתם עוברים את הירדן לבא לרשת את הארץ דמיירי בזמן העברת את הירדן מיד טרם כבוש וחלוק קאי שהן אות' י"ד שנה שעמדו בגלגל שהותרו הבמות כדאיתא בפר' בתרא דזבחים ופירושו לא תעשון בגלגל כשאתם מקריבים שם בבמות ככל אשר אנחנו עושים פה היום במשכן העומדת בינינו שאנו מקריבין בה חטאות ואשמות שהן של חובה ונדרים ונדבות שהם של רשות כי שם אינכם יכולים להקריב אלא נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שישר בעיניכם להביאם ולא ע"י חובה כאילו אמר לא תעשון שם ככל אשר אנחנו עושים פה היום רק איש כל הישר בעיניו והכי איתא בהדיא בפ"ב דזבחים אמר להן משה לישראל כי עייליתו לארץ ישראל נדבות אקריבו חובות לא תקריבו:

9 שפתי חכמים פתח ↗

כל אותן י"ד שנה. רצ"ל וכי בשביל שהם לא באו עד עתה אל המנוחה לא יקריבו כל הקרבנות באותו זמן כשיבואו לעבור את הירדן. ומתרץ כי לא באתם, משמע כל אותן י"ד שנה של כיבוש וחילוק לא תוכלו להקריב כאן קרבנות חובה כמו שאתם עתידים להקריב:

9 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה כי לא באתם, כל אותן י"ד שנה. ע"כ. לגבי חשבון י"ד השנים, ראה מה שכתבתי למעלה ז, כב. פ' ראה תשס"א

9 גור אריה פתח ↗

עד עתה כמו עדיין. פירוש, אחר ש"לא תעשון" קאי על אותם י"ד שנה שבגלגל, צריך לפרש "עד עתה" כמו 'עדיין', שאם כמשמעו, יהיה פירושו "עד עתה" עד שעברו את הירדן, וזה אינו, שהרי עד שעברו את הירדן הותר להם אפילו חובות:

6 וזבחיכם. שְׁלָמִים שֶׁל חוֹבָה:

7 מעשרתיכם. מַעְשַׂר בְּהֵמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לֶאֱכֹל לִפְנִים מִן הַחוֹמָה:

8 תרומת ידכם. אֵלּוּ הַבִּכּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם דברים כ"ו וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ עי' ספרי:

9 ובכרת בקרכם. לְתִתָּם לַכֹּהֵן וְיַקְרִיבֵם שָׁם:

6 מזרחי פתח ↗

זבחיכם שלמים של חובה. אבל בספרי שנו זבחיכם שלמי יחיד ושלמי צבור וכן גבי עולותיכם עולת יחיד ועולת צבור והרב לא הביא בפירושו רק גבי זבחיכם ולא ידעתי למה אבל מה שאמר זבחיכם שלמים של חובה ובספרי שנוי שלמי יחיד ושלמי צבור שכולל של חובה ושל נדבה הוא מפני שהמקרא הזה של והבאתם שמה למעוטי במות אינן מתמעטין אלא מקרבנות חובה אבל לא מהבאין בנדר ובנדבה כדלקמן ולפיכך פירוש וזבחיכם שלמים של חובה שאלה הם המתמעטים ולא בבמות אבל בספרי ששנו שלמי חובה ושלמי נדבה פירושו ששניהם יחד באים שמה ולא בבמות ופרש"י שהמתמעטים הם שלמים של חובה:

6 גור אריה פתח ↗

שלמי חובה. דאי בשלמי נדבה, הרי הם בכלל "נדריכם", אלא שלמים – בשלמי חובה איירי. והא דאמר בספרי שלמיכם "זבחיכם" 'בין שלמי יחיד בין שלמי ציבור', לא כמו שחשב הרא"ם 'שלמי יחיד' הם שלמי נדבה, דאין זה, אלא שלמי יחיד הם שלמי שמחה, והם חובה חגיגה ח., ו'שלמי ציבור' הם שלמי עצרת ויקרא כג, יט, וכולם בחובה איירי:

6 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה תרומת ידכם, אלו הבכורים וכו'. פירוט יפה של הראיה יש ב"תורה תמימה" אות כז, וכך כתב: כלל דרשה זו ביאר הרמב"ם ב"ספר המצוות" לא תעשה קמט משום דלא הניח בזה הפסוק דבר שאינו טעון הבאת מקום כלומר הבאה לאכול לירושלים. ואולם אחרי שהתרומה הוא דבר שאינו טעון הבאת מקום, אם כן איך יזהיר עליו לאכול אותה דוקא בירושלים, ולכן בהכרח צריך לומר דלא קאי אתרומה רק אבכורים שצריכה להאכל רק בירושלים וכו'. פ' ראה תשס"ב, מלון פלַס, וֶנגן, שווייץ

7 גור אריה פתח ↗

לפי הברכה הבא. שאין לפרש כמשמעו, שאם כן יהיה משמע מי שמתברך יש לו להביא, ומי שלא יתברך לא יביא, וזה אינו, דקרא בכל ישראל איירי, אלא 'לפי הברכה הבא', שמי שיתברך ביותר – יביא יותר:

7 משכיל לדוד פתח ↗

אשר ברכך וכו׳ לפי וכו׳. דאל״כ אמאי כתיב אשר ברכך ל׳ עבר יברכך מיבעי ליה:

8 גור אריה פתח ↗

כשתעברו את הירדן וכו'. פירוש, האי "לא תעשון" לא קאי אהא "ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם – לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה", ויהיה לפי זה שאין להם לעשות במקדש כמו שהם עושים עתה במדבר, דזה אינו, שכל מה שהיו קריבים במקדש ובשילה – היה קרב במדבר, בין נדבה בין חובה זבחים קיב ע"ב, אלא קאי האי קרא על "ועברתם את הירדן" ר' לעיל יא, לא, כשתעברו את הירדן – לא תקריבו כמו שאתם מקריבים היום חטאות ואשמות, אלא יש לכם להקריב כשתעברו את הירדן "איש הישר בעיניו", דהיינו נדבה, ולא חובה:ובפרק אחרון דזבחים איתא התם זבחים קיז ע"ב "איש כל הישר בעיניו", אמר משה להם, כשתכנסו לארץ ישראל נדרים ונדבות תקריבו, חובה לא תקריבו. והוא אליבא דרבי מאיר ושאר תנאי דהתם, ולא אליבא דרבנן בתראי, דלרבנן בתראי אף במדבר לא הקריב היחיד רק שלמים, ולא קרבן חובה. וקשיא לי, דלמה נדחק רש"י לפרש אליבא דרבי מאיר, והוא רחוק מאד מפשוטו לפרש "לא תעשון כן" על העברת הירדן למעלה יא, לא. ויותר קשה מזה לפרש "איש כל הישר בעיניו תקריבו" חלוק מן "אשר אנחנו עושים פה". הרי לרבנן בתראי דהתם, דסבירא להו התם בסוף פרק בתרא דזבחים שם שאף באהל מועד שבמדבר לא הקריב יחיד רק נדרים ונדבות, וכל מה שהקריבו במדבר – הקריבו בגלגל, אתא קרא כפשטיה, לא תעשון בשילה ככל אשר אנחנו עושים איש כל הישר בעיניו להקריב שלמים, בשילה לא תעשון כן, אלא תקריבו חובה גם כן. ויראה, לישנא ד"לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה איש כל הישר בעיניו" הכתוב דחקו לרש"י בשביל זה לפרש כרבי מאיר, דלרבנן דבא לומר שיקריבו בשילה חובות – מה שלא הקריבו במדבר, היה המקרא חסר, דלא כתיב כלל שיקריבו חובות, והכתוב משמע שבא להזהיר מה שלא יעשו, לא שיזהיר מה שיעשו. כך הוא דעת רש"י:אבל לפי עניות דעתי, דבין אליבא דרבי מאיר ולשאר תנאי דהתם, ובין אליבא דרבנן דהתם, פשטיה דקרא כך; "לא תעשון" בשילה, דהוא נקרא מנוחה רש"י פסוק ט, כמו שאנחנו עושים פה, דהיינו כל זמן שלא באנו אל המנוחה לא היה לנו מקום לבוא שם בקביעות ממרחקים, וזה כאשר באו לארץ והותרו הבמות, וזה נקרא "איש הישר בעיניו יעשה". ואף על גב שכל זמן שהיו במדבר היה להם המשכן ולא הותרו הבמות, זהו מטעם אחר, שהיה המשכן קרוב לכל אחד ואחד, והיה נקרא המשכן במה שלו. אבל שיהיו באים אל המנוחה ממקום רחוק – זה לא היה. ולפיכך המשכן גם כן בכלל "איש כל הישר בעיניו", כיון שלא באו שם ממרחקים. לכך כלל הכתוב מה שהיו במדבר – וכאשר באו לארץ קודם שבאו לכלל מנוחה – בענין אחד, לומר לא תעשו ככל אשר אנחנו עושים פה "איש כל הישר בעיניו", שאף במדבר לא היה להם מקום קבוע לבוא שם, כמו שהיה להם כאשר באו לשילה:ומכל מקום קשה, דסוף סוף מאי נפקא מיניה, דהא היו מקריבים במשכן במדבר כמו שהיו מקריבין במדבר בשילה. ולפיכך דרש רבי מאיר ושאר תנאי התם, דאהני לכל הפחות כשיבואו לארץ, ולא יהיה המשכן עמהם כאשר היה במדבר, דלא יקריבו אלא נדרים ונדבות, שהוא ישר בעיני אדם. ורבנן בתראי מפרשים הכתוב דאף במדבר – היחיד לא היה מקריב רק נדרים ונדבות, ולא חובה, כך נראה. והשתא פשטיה דקרא הוא נכון לכל אחד:

8 גור אריה על דברים פתח ↗

למדך תורה דרך ארץ. דאם לא כן, "כי ירחיב" למה לי. דאין לומר דאתא לומר בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום, דאם כן לכתוב 'כי תעברו הירדן', מאי "כי ירחיב גבולך", אלא ללמדך דרך ארץ, כדאיתא בפרק כיסוי הדם חולין פד.. וכך פירוש הכתוב; "כי ירחיב ה' את גבולך", ויהיה לך רחבת עושר, ואז דרך ארץ לומר "אוכלה בשר" מתוך רחבת ידים ועושר, "ככל אות נפשך תאכל בשר". ועוד, דאם לא בא ללמוד דרך ארץ, לכתוב 'כי ירחיב ה' אלקיך גבולך בכל אות נפשך תאכל בשר', ולמה הוצרך להאריך ולומר "ואמרת אוכלה בשר", אלא כך פירושו, כי ירחיב ה' אלקיך, ויש לך רחבת ידים ועושר, יש לך להתאות ולומר "אוכלה בשר". אבל אם אין לך רחבת ידים ועושר, אין לך להתאות בשר:ואין לומר דקרא כולו אתא לדרך ארץ, ומנא לן לומר דבמדבר נאסר להם בשר תאוה. זה לא קשיא, דאם כן לא הוי למכתב "בכל אות נפשך תאכל בשר", דהא עיקר קרא לא אתא לאשמועינן התירה, דודאי מותר, אלא לאשמועינן אתא שהוא לא יתאוה בשר אלא מחמת עושר. אלא "בכל אות נפשך תאכל בשר", אבל במדבר אסר לגמרי בשר תאוה. ועוד, דלמה תלה בהרחבת גבול, הוי לכמתב 'כי יברכך ה' אלקיך ואמרת אוכלה בשר', דהא בכל עושר מותר לו לאכול בשר. אלא דבמדבר נאסר בשר תאוה. וכך פירוש הכתוב; "וכי ירחיב ה' גבולך", ואז מותר לו לאכול בשר, וגם דרך ארץ הוא לשאול בשר מפני שיש לו עושר. אבל במדבר נאסר לגמרי בשר תאוה:ואין להקשות, "כי ירחק המקום" פסוק כא למה, הלא כבר למדנו "כי ירחיב ה' גבולך בכל אות נפשך תאכל בשר". יש לומר, כי שניהם צריכים; דאי ב"כי ירחיב" לחוד, הוה אמינא קודם שבאו לשילה, כיון שאין כאן דומה למשכן, מותר בבשר תאוה. אבל בשילה ובמקדש, שהוא דומה למשכן, אסר להם בשר תאוה, רק יביאו הכל למקדש, כמו שהביאו הכל למשכן, קא משמע לן "כי ירחק ממך המקום". ואי כתיב "כי ירחק ממך המקום", הוה אמינא דוקא כי ירחק ממך המקום, אבל כשעברו הירדן, שהותרו במות רש"י פסוק ח, זה אסר להם בשר תאוה, שהרי יכול להקריב בבמה שהוא קרוב, קא משמע לן "כי ירחיב ה' גבולך וגו'". ועוד נראה, כי מה שכתוב "כי ירחק ממך" הוא נתינת טעם למה "בכל אות נפשך תאכל בשר", כי ירחק ממך המקום, ואי אתה יכול לבוא לשם, לכך "בכל אות נפשך תאכל בשר", כיון שאי אפשר לך לבא כל שעה לשם:

9 מזרחי פתח ↗

כי לא באתם כל אותן י"ד שנה אל המנוחה שהיא שילה ולא אל הנחלה שהיא ירושלם. כדתניא בספרי ומייתי לה בפ"ב דזבחים מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלם עד שתוכלו להקריב כאן קרבנות חובה כמו שאתם עתידים להקריב שם:

9 גור אריה על דברים פתח ↗

9 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם פתח ↗

11 מה שכתב "מנוחה גמורה" ולא "מנוחה" סתם יוסבר על מה שנאמר דברים יב, ט "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלקיך נתן לך", ופירש רש"י שם "אל המנוחה - זו שילה. הנחלה - זו ירושלים". ובגו"א שם אות יב רז. כתב: "הנחלה זו ירושלים. נקראת ירושלים 'נחלה', לפי שהנחלה אין לה הפסק. ולאפוקי ה'מנוחה', יכול שתתבטל המנוחה" הובא למעלה פמ"ז הערה 556. נמצא שאף משכן שילה נקרא "מנוחה", אך אינה "מנוחה גמורה", כי סופו להתבטל.

« רש"י על דברים י״ב:ה׳ רש"י על דברים י״ב:ז׳ »