רשב"ם על שמות כ״ה

« רשב"ם על שמות כ״ד:י״ב רשב"ם על שמות כ״ו:א׳ »

18 אם למקרא פתח ↗

ואם כל אלה יצילו חז"ל מטענות מנגדיהם, חובה עלינו להגיד כי גם מהראשונים יש מהם שנטו לדעות ופירושים אחרים הגם כי קרובים היו בזמן למקדש המעוז ולכליו לדעת צורתם ותבניתם ואנחנו לא נדע כיצד יוכלו לטעות ולהטעות, שהנה יוסף לרומיים וידידיה אלכסנדרי שני צנתרות הזהב מעידים שניהם כי הכרובים צורת עופות ובאמת שקשה הדבר להולמו אם לא שנאמר שתים אלה, שמסבת הכנפים שהיו לכרובים קראו אותם בשם עוף כאשר יקראו ג"כ בשאר לשונות עוף לכל המעופף ועל המלאכים ג"כ נאמר ויעף אלי וחז"ל אמרו שנרמזה בריאת המלאכים בפסוק ועוף יעופף על הארץ ואמרו עוף זה גבריאל. ולא אכחד שזוהי דעת רשב"ם שמות כ"ה שפירש עופות כדכתיב את כרוב ממשך הסוכך. ובספר הזוהר פ' בראשית ל"ד א' ועוף יעופף על הארץ — אלין שלוחי עלמא דאתחמן לבני נשא בחיזו דבר נש משמע דכתיב יעופף על הארץ בגין דאית אחרנין דלא אתחזון אלא ברוחא ממש לפום סכלתנו דבני נשא ע"כ. וחפשתי במפרשי הזהר לראות האמצא פי' נכון על לשון זה ולא מצאתי און לי — ולכל הדברות ראינו בלשון זה צורת העוף משותפת כחיזו דבר נש ומי יודע אם זה הדרך ישכון אור להבין דברי ידידיה, ויוסף. ואל זה אביט שכוונו ז"ל על העוף הגדול והנורא שמגיע עד צוארו לשמים כדאי' באגדת בבלית,- או שנטו קצת מהאמת שלא להודות בפני גויי הארץ שהיתה צורת אדם בבי"המק ויבואו להעליל עליהם או לאנוס אותם להכניס צלם בהיכל ואנדרטי של מלך, נגד רצון התורה ורצון אומתנו שמסרה עצמה באותו פרק ובאותו זמן, ועל ידי ידידיה עצמו להריגה, כדי שלא להכניס צורת הקיסרים בבית אלהינו.

29 מנחות פתח ↗

בְּחַיִּים וּבִשְׁחוּטִין, וּבְדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּסְּמִיכָה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: קׇרְבָּנוֹ – לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה. שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה תְּנוּפָה שֶׁנִּתְרַבְּתָה בִּשְׁחוּטִין נִתְמַעֲטָה בְּחוֹבְרִין, סְמִיכָה שֶׁלֹּא נִתְרַבְּתָה בִּשְׁחוּטִין – אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּתְמַעֵט בְּחוֹבְרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״קׇרְבָּנוֹ״, לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה. וְתִתְרַבֶּה תְּנוּפָה בְּחוֹבְרִין מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה סְמִיכָה שֶׁלֹּא נִתְרַבְּתָה בִּשְׁחוּטִין, נִתְרַבְּתָה בְּחוֹבְרִין, תְּנוּפָה שֶׁנִּתְרַבְּתָה בִּשְׁחוּטִין – אֵינוֹ דִּין שֶׁנִּתְרַבְּתָה בְּחוֹבְרִין! מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר, הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לַינְפּוּ כּוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – קָא הָוְיָא חֲצִיצָה, לָינֵיף וְלֶיהְדַּר וְלָינֵיף – ״תְּנוּפָה״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא תְּנוּפוֹת. וּסְמִיכָה בִּשְׁחוּטִין לֵיתַהּ? וְהָתְנַן: בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל רוֹצֶה לְהַקְטִיר, הָיָה עוֹלֶה בַּכֶּבֶשׁ, וְהַסְּגָן בִּימִינוֹ. הִגִּיעַ לְמַחֲצִית הַכֶּבֶשׁ – אָחַז סְגָן בִּימִינוֹ וְהֶעֱלָהוּ, וְהוֹשִׁיט לוֹ הָרִאשׁוֹן הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם וְזוֹרְקָן. הוֹשִׁיט הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן שְׁתֵּי יָדַיִם, נוֹתְנוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל, סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם וְזוֹרְקָן. נִשְׁמַט הַשֵּׁנִי וְהָלַךְ לוֹ, וְכָךְ הָיוּ מוֹשִׁיטִין לוֹ שְׁאָר כׇּל הָאֵבָרִים, סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם וְזוֹרְקָן. וּבִזְמַן שֶׁהוּא רוֹצֶה – הוּא סוֹמֵךְ, וַאֲחֵרִים זוֹרְקִין. אָמַר אַבָּיֵי: הָתָם מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּכֹהֵן גָּדוֹל. הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁתֵּי מִדּוֹת. מַתְנִי׳ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נִילּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת אַחַת אַחַת. לֶחֶם הַפָּנִים נִילּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם. וּבִדְפוּס הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן; כְּשֶׁהוּא רוֹדָן, נוֹתְנָן לִדְפוּס כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּילּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת. מִנַּיִן שֶׁאַף שְׁתֵּי הַלֶּחֶם כָּךְ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִהְיֶה״. וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִיָּיתָן שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְשַׂמְתָּ אוֹתָם״. יָכוֹל אַף שְׁתֵּי הַלֶּחֶם כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹתָם״. הַאי ״אוֹתָם״, הָא אַפֵּיקְתֵּיהּ? אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״וְשַׂמְתָּם״! מַאי ״וְשַׂמְתָּ אוֹתָם״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשַׂמְתָּ אוֹתָם״ – בִּדְפוּס. שְׁלֹשָׁה דְּפוּסִין הֵם: נוֹתְנָהּ לִדְפוּס וַעֲדַיִין הִיא בָּצֵק, וּכְמִין דְּפוּס הָיָה לָהּ בַּתַּנּוּר, וּכְשֶׁהוּא רוֹדָהּ נוֹתְנָהּ בַּדְּפוּס כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְקַלְקֵל. וְלַהְדְּרַהּ לִדְפוּס קַמָּא? כֵּיוָן דְּאָפֵי לַהּ, נָפְחָה. אִיתְּמַר: לֶחֶם הַפָּנִים, כֵּיצַד עוֹשִׂין אוֹתוֹ? רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה – הַיְינוּ דַּהֲווֹ יָתְבִי בָּזִיכִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת – הֵיכִי הֲווֹ יָתְבִי בָּזִיכִין? מָקוֹם עָבֵיד לְהוּ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה – הַיְינוּ דַּהֲווֹ יָתְבִי קָנִים, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת – קָנִים הֵיכִי הֲווֹ יָתְבִי? מוּרְשָׁא עָבֵיד לְהוּ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה – הַיְינוּ דְּסָמְכִי לֵיהּ סְנִיפִין לְלֶחֶם, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת – הֵיכִי סְמַכִי לֵיהּ סְנִיפִין לְלֶחֶם? דְּעָגִיל לְהוּ מִיעְגָּל. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת – הַיְינוּ דְּבָעֵינַן סְנִיפִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה – סְנִיפִין לְמָה לִי? אַגַּב יוּקְרָא דְּלֶחֶם תָּלַח. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת – סְנִיפִין עַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן מוּנָּחִין. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה – סְנִיפִין הֵיכָא מַנַּח לְהוּ? אַאַרְעָא מַנַּח לְהוּ? אִין, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת – סְנִיפִין עַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן מוּנָּחִין, לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה – סְנִיפִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע מוּנָּחִין. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הַלֶּחֶם מַעֲמִיד אֶת הַסְּנִיפִין, וְהַסְּנִיפִין מַעֲמִידִין אֶת הַלֶּחֶם? כְּמַאן דְּאָמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת.

1 פרשיות של משכן חשן ואפוד אקצר בפירושן וימצאו בפירושי רבינו שלמה אבי אמי ז"ל.

2 תרומה - הפרשה מממונם.

3 ותולעת שני - צמר הצבוע בצבע אדום קרוי תולעת והצבע קרוי שני. כדכתיב: נחום ב׳:ד׳ אנשי חיל מתולעים. מלבושים בגדים צבועים. וכן: האמונים עלי תולע. בגד צבוע. וכן מוכיח: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. אם יאדימו כתולע כצמר יהיו, השני והשלג שם של צבעים זה אדום וזה לבן. אבל תולע והצמר שניהם צמר, אלא שהתולע צמר צבוע והצמר הוא לבן בלא צבע.

4 ושש - פשתן, אבל שאר המינים הם צמר צבוע.

5 ועזים - מטוה של שער עזים.

6 לשמן המשחה - מפורש בכי תשא ל, כג-כה

7 ולקטורת הסמים - כלומר לצורך קטרת הביאו סמים, כדכתיב בקטרת: קח לך סמים בכי תשא.

8 מלאים - שהאבן ממלא עומק המשבצות כעין אבני הטבעות.

9 מקדש - ל' מועד שמתקדש ומזדמן אליהם לדבר מובן כדכתיב: ונועדתי שמה לבני ישראל.

10 ככל אשר אני מראה - ככל הדמויות של כלים ושל בניניים הראה לו ממש הקב"ה למשה, כמו שמצינו ביחזקאל בבנין ב' שהראהו בבבל במראות אלהים וגם בדיבור הראה לו ופירש לו כמה שכתוב, וכן מוכיח לפנינו: ככל אשר אתה מראה בהר - אם בדבור לבד היה אומר: אשר אתה מראה למה הוצרך לומר בהר.

11 ועשו ארון עצי שטים - לפי שהוא דבוק ארון של שטים לכן נקוד חטף פתח. ואף על פי שבמעשה בצלאל מצינו שעשה תחלה משכן ואח"כ כלים ארון ומנורה ושלחן שהיכן יכניס את הארון והשלחן, כל זמן שאין משכן עשוי אלא בצווי, הוצרך לפרש עשיית הארון והשלחן תחילה, שבשביל הארון שהוא עיקר של ועשו לי מקדש הוצרך לעשות משכן.

12 זהב טהור - מזוקק.

13 ויצקת לו - בולטין מגוף הארון ולא מחוברות.

14 ושתי טבעות - מן הארבע טבעות.

15 על צלעו האחת - מצד רחבו, שהרי בולטין היו הבדים לצד ההיכל ובעל כורחך ארכו של ארון מצפון לדרום והבדים ממזרח למערב.

16 את העדת - הלוחות שהם עדות וברית בין הקב"ה לישראל ולכך נקראו לוחות הברית.

17 כפרת - ל' כיסוי.

18 אמתים וחצי ארכה וגו' - כמדת ארכו ורחבו של ארון.

19 כרבים - עופות, כדכתיב: יחזקאל כח את כרוב ממשח הסוכך. עוף גדול בעל כנפים. וחכמים פירשו: פני תינוק.

20 מקשה - מעובי זהב הכפורת הקשו בקורנס, להבליט ממנו כרוב ולא נתחבר שם.

21 מקצה - מאמצעית גבול רחבו של כפורת, שיהיו פני שכינה הנראה אליו לצד ההיכל.

22 למעלה - לצד ראשיהם. ופניהם איש אל אחיו שזה הוא אל אמצעות הכפורת, יהיו פני הכרובים.

23 מסגרת - כעין לבזבזין שעושין לשלחנות. ויש מרבותינו שאומרים: מסגרתו למטה היתה.

24 לעמת המסגרת - בשלחן למטה מן המסגרת, יהיו הטבעות קבועות ולא במסגרת עצמה.

25 קערתיו - דפוס כעין תיבה פרוצה לעשות בה הלחם.

26 וכפתיו - לצורך שני בזיכי לבונה, כדכתיב: ונתת על המערכת לבונה זכה.

27 וקשותיו ומנקיותיו - מפורשים במנחות. לפי שהיה הלחם שתים מערכות שש המערכת זה על גב זה והיו מזלגות מכאן ומכאן לשלחן. וקשוות שהיו כחצאי קנים ממזלג למזלג והלחם על הקשוות וכן בין לחם ללחם ששה זה על זה ולפיכך נקראים במקום אחר קשות הנסך - שמסככין על הלחם בין לחם ללחם.

28 אשר יסך - בקשוות, כמו שפירשתי.

29 לחם פנים - לפי פשוטו: לחם הראוי לפני שרים, לחם נאה, כדכתיב: ולקחת סלת ואפית אותה וגו'. וכתיב: וישא משאת מאת פניו אליהם. וכתיב: ולחנה יתן מנה אחת אפים. חלק יפה מקערה שלפני אלקנה החשובה שנותנים לפני בעל הבית, כי את חנה אהב - לכך אפים חשוב. וה' סגר רחמה - לכך מנה אחת ולא שתים ולא מנות הרבה כמו לפנינה שהיו לה בנים ובנות.

30 ועשית מנרת וגו' - להאיר על השלחן. כדכתיב: ואת המנורה נכח השלחן.

31 מקשה - עשת זהב לקח ופעל בה קנים וגביעים בקורנס.

32 ירכה - הוא הרגל הרחב של צד קרקע שעומד עליו כל המנורה.

33 וקנה - הוא הקנה האמצעי שיוצאים ומתפצלים ממנה שלשה קנים מכאן ושלשה מכאן.

34 גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו - בקנה האמצעי, שמכל כפתור יוצאים שתי קנים, כדכתיב: וכפתור תחת שני הקנים ממנה.

35 שלשה גבעים - חלולים כמין כוסות גומות גומות בקנה.

36 משקדים - כעין שקדים של בליטות בכותלי הגביעים, כעין שעושים כלי כסף מצויירים בליטות כעין כפות או כעין תפוחים שקורין קולייר"ץ בלע"ז. ושוב שמעתי שכן מפרשים בנרבונא. אמונדלי"ץ בלע"ז לשון שקדים.

37 כפתר ופרח - באמצע כל קנה לנוי.

38 וכפתר תחת שני הקנים ממנה - היוצאים ממנה מקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה.

39 לששת הקנים - ג' פעמים וכפתור וכפות לא הוצרך לכתוב כן לששת הקנים כאשר כתוב בפסוק ראשון, לפי שמנה את כולם.

40 נרתיה - לוצי"ש בלע"ז שנותנים את השמן והפתילות.

41 והעלה - הכהן

42 את נרותיה - שבעה על שבעה הקנים.

43 והאיר על עבר פניה - ידליק הפתילות אל עבר מול המנורה שזהו לצד השלחן שכנגדו, כדכתיב: ואת המנורה נוכח השלחן. וכן כתב: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות - שכל שבעתן מאירין לצד השלחן שכנגדו לפניה.

44 ומלקחיה - שלוקחין בהן הפתילות ונותנין בנרות.

45 ומחתתיה - בהטיבו את הנרות בבקר חותה בהן גחלי הנרות ומותר השמן שבנרות.

46 מראה - ל' מופעל ע"י אחרים. אמושטרי"ץ בלע"ז.

47 אשר אתה מראה - ממש הראו לו תבנית המנורה אמושטרי"ץ בלע"ז. אבל לה' הנראה אליו אליך מעצמו פובדו"ץ בלע"ז.

« רשב"ם על שמות כ״ד:י״ב רשב"ם על שמות כ״ו:א׳ »