ר"ש משאנץ על משנה כלים א׳:ב׳

1 לטמא בגדים. הא דמטמאין אדם לטמא בגדים היינו בין בגדים שהוא לבוש בין בגדים שהוא נוגע בין כל הכלים חוץ מאדם וכלי חרס דממעט להן בתורת כהנים גבי נבלה בפרשת ויהי ביום השמיני. מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל יטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס וכה"ג דרשינן בפרשת זאת תהיה גבי משכבו של זב דמרבי שאר כלים כבגדים ואינו ממעט אלא אדם וכלי חרס. והא דמטמא אדם לטמא בגדים היינו דווקא בגדים שהוא נוגע בעוד שהוא נושא את הנבלה: ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה. אבל פירש מהן תו לא מטמא אלא אוכלין ומשקין כדתנן בסוף מס' זבים הנושא את הנבלה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה מטמא שנים ופוסל אחד. פירש מטמא אחד ופוסל אחד:

2 וחשוכי בגדים במגע. מלשון ולא חשכת בראשית כב תרגום ולא מנעת שמנועים הבגדים מטומאה אי איכא מגע בלא משא כדדרשי' בת"כ בפ' ויהי ביום השמיני גבי נבלה דכתיב והנוגע בנבלת' יטמא עד הערב אין הנוגע מטמא בגדים כלומר דיטמא משמע הוא ולא בגדיו ותימה דלא חשיב הכא אבר מן החי מן הבהמה שדינו כדין נבלה לטמא במשא אדם לטמא בגדים. ובשלמא עצם כשעורה אע"פ שגם הוא כך דינו כדאיתא בפ' העור והרוטב חולין דף קכו: לא חשיב ליה לפי שטומאתו טומאת שבעה ולקמן תני ליה אלא אבר מן החי ליתני דאין חלוק מנבלה כלל אלא לענין בשר הפורש ממנו כדאיתא בפ' העור והרוטב חולין דף קכח: ושמא לכך לא תני ליה משום דבכלל נבלה הוה דמקרא דנבלה נפקא לן אבר מן החי בפ' העור והרוטב שם דכתיב וכי ימות מן הבהמה שמקצתה מתה כגון שנתלש ממנה אבר מחיים: