1אמנם ידעתי כי כן, ענין המענה הזה כי ישוב איוב להתאונן ולאמר, כי הוא זך וישר, ומכאוביו על לא חמס בכפיו. ומענה הזה שלש טענות, יטעון כי האלהים יכרית הרשעים כאשר אמר בלדד, גם הצדיקים אינם נמלטים מידו, רק בכולם יראה המדה אחת שוה, כי תם ורשע הוא מכלה, ואופן ההכרתה בארך השנים על כולם יוסב, ועוד יטעון כי יתן האלהים בין שניהם מוכיח, ויאמר לו שיודיע את איוב על מה שיריבהו, כי אין פגעיו נדונים לפני האלהים לעשות כן בשום פנים, אם לא חטא אינו טוב שיעשוק אותו, ועל מה ימאס יגיע כפיו ויביט על עצת הרשעים, והם המחשבות הרעות ולמה יצרפם למעלה. ואם לנסותו יעשה, לראות אם יסבול המקרים או יבעט בייסורין, כענין המוסר שאמר לו אליפז בתחלה, העיני בשר לך שיבקש לו וידע שלא ירשע, וגם יודע שאין מידו מציל ואינו צריך לנסות כחו וגבורתו עמו. וזאת תלונה שנית שיאמר המוכיח. ועוד יתאונן לאמר אם רשע אללי לו, ואם צדיק לא ישא ראשו, ישוב על טענה שהזכיר כבר, כי כאשר לא ישא ראש אם צדיק, כי סופו ללכת אל ארץ חשך וצלמות, כן אם רשע לא היה לו לקבל ייסורין אחרים:2אמנם ידעתי כי כן, שהאלהים יכרית שונאי אלהותו ויאבד תקות החנפים, ועם כל זה מה יצדק הצדיק עמו אם לא יחפוץ להתווכח עמו, בבוא עליו רעה לא יעננו האלהים להודיע פשעו, ולא ישגיח עליו לרוב גריעת האדם לפניו. יודה איוב עתה כי האלהים ישמיד הפושעים, רק ברעת הצדיקים לא יודיע למה יבואו, ונראה לו שיבואו לו פשע וחמס, ואם זה כן אבוד הרשעים גם כן מקרה הוא היה להם, כי לכל מקרה אחד, ומתחלה כולם הבל המה:
