רמב"ן על איוב ל״ט

« רמב"ן על איוב ל״ח:מ״א רמב"ן על איוב מ׳:א׳ »

מקור איוב ל״ט

1 הֲיָדַ֗עְתָּ עֵ֭ת לֶ֣דֶת יַעֲלֵי־סָ֑לַע חֹלֵ֖ל אַיָּל֣וֹת תִּשְׁמֹֽר׃

2 תִּסְפֹּ֣ר יְרָחִ֣ים תְּמַלֶּ֑אנָה וְ֝יָדַעְתָּ֗ עֵ֣ת לִדְתָּֽנָה׃

3 תִּ֭כְרַעְנָה יַלְדֵיהֶ֣ן תְּפַלַּ֑חְנָה חֶבְלֵיהֶ֥ם תְּשַׁלַּֽחְנָה׃

4 יַחְלְמ֣וּ בְ֭נֵיהֶם יִרְבּ֣וּ בַבָּ֑ר יָ֝צְא֗וּ וְלֹא־שָׁ֥בוּ לָֽמוֹ׃

5 מִי־שִׁלַּ֣ח פֶּ֣רֶא חׇפְשִׁ֑י וּמֹסְר֥וֹת עָ֝ר֗וֹד מִ֣י פִתֵּֽחַ׃

6 אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי עֲרָבָ֣ה בֵית֑וֹ וּֽמִשְׁכְּנוֹתָ֥יו מְלֵחָֽה׃

7 יִ֭שְׂחַק לַהֲמ֣וֹן קִרְיָ֑ה תְּשֻׁא֥וֹת נֹ֝גֵ֗שׂ לֹ֣א יִשְׁמָֽע׃

8 יְת֣וּר הָרִ֣ים מִרְעֵ֑הוּ וְאַחַ֖ר כׇּל־יָר֣וֹק יִדְרֽוֹשׁ׃

9 הֲיֹ֣אבֶה רֵּ֣ים עׇבְדֶ֑ךָ אִם־יָ֝לִ֗ין עַל־אֲבוּסֶֽךָ׃

10 הֲֽתִקְשׇׁר־רֵ֭ים בְּתֶ֣לֶם עֲבֹת֑וֹ אִם־יְשַׂדֵּ֖ד עֲמָקִ֣ים אַחֲרֶֽיךָ׃

11 הֲֽתִבְטַח־בּ֭וֹ כִּֽי־רַ֣ב כֹּח֑וֹ וְתַעֲזֹ֖ב אֵלָ֣יו יְגִיעֶֽךָ׃

12 הֲתַאֲמִ֣ין בּ֭וֹ כִּֽי־יָשִׁ֣יב ישוב זַרְעֶ֑ךָ וְֽגׇרְנְךָ֥ יֶאֱסֹֽף׃

13 כְּנַף־רְנָנִ֥ים נֶעֱלָ֑סָה אִם־אֶ֝בְרָ֗ה חֲסִידָ֥ה וְנֹצָֽה׃

14 כִּי־תַעֲזֹ֣ב לָאָ֣רֶץ בֵּצֶ֑יהָ וְֽעַל־עָפָ֥ר תְּחַמֵּֽם׃

15 וַ֭תִּשְׁכַּח כִּי־רֶ֣גֶל תְּזוּרֶ֑הָ וְחַיַּ֖ת הַשָּׂדֶ֣ה תְדוּשֶֽׁהָ׃

16 הִקְשִׁ֣יחַ בָּנֶ֣יהָ לְּלֹא־לָ֑הּ לְרִ֖יק יְגִיעָ֣הּ בְּלִי־פָֽחַד׃

17 כִּי־הִשָּׁ֣הּ אֱל֣וֹהַּ חׇכְמָ֑ה וְלֹא־חָ֥לַק לָ֝֗הּ בַּבִּינָֽה׃

18 כָּ֭עֵת בַּמָּר֣וֹם תַּמְרִ֑יא תִּֽשְׂחַ֥ק לַ֝סּ֗וּס וּלְרֹכְבֽוֹ׃ פ

19 הֲתִתֵּ֣ן לַסּ֣וּס גְּבוּרָ֑ה הֲתַלְבִּ֖ישׁ צַוָּאר֣וֹ רַעְמָֽה׃

20 הֲֽ֭תַרְעִישֶׁנּוּ כָּאַרְבֶּ֑ה ה֖וֹד נַחְר֣וֹ אֵימָֽה׃

21 יַחְפְּר֣וּ בָ֭עֵמֶק וְיָשִׂ֣ישׂ בְּכֹ֑חַ יֵ֝צֵ֗א לִקְרַאת־נָֽשֶׁק׃

22 יִשְׂחַ֣ק לְ֭פַחַד וְלֹ֣א יֵחָ֑ת וְלֹא־יָ֝שׁ֗וּב מִפְּנֵי־חָֽרֶב׃

23 עָ֭לָיו תִּרְנֶ֣ה אַשְׁפָּ֑ה לַ֖הַב חֲנִ֣ית וְכִידֽוֹן׃

24 בְּרַ֣עַשׁ וְ֭רֹגֶז יְגַמֶּא־אָ֑רֶץ וְלֹא־יַ֝אֲמִ֗ין כִּי־ק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃

25 בְּדֵ֤י שֹׁפָ֨ר יֹ֘אמַ֤ר הֶאָ֗ח וּֽ֭מֵרָחוֹק יָרִ֣יחַ מִלְחָמָ֑ה רַ֥עַם שָׂ֝רִ֗ים וּתְרוּעָֽה׃

26 הֲֽ֭מִבִּינָ֣תְךָ יַאֲבֶר־נֵ֑ץ יִפְרֹ֖שׂ כְּנָפָ֣ו לְתֵימָֽן׃

27 אִם־עַל־פִּ֭יךָ יַגְבִּ֣יהַּ נָ֑שֶׁר וְ֝כִ֗י יָרִ֥ים קִנּֽוֹ׃

28 סֶ֣לַע יִ֭שְׁכֹּן וְיִתְלֹנָ֑ן עַ֥ל שֶׁן־סֶ֝֗לַע וּמְצוּדָֽה׃

29 מִשָּׁ֥ם חָֽפַר־אֹ֑כֶל לְ֝מֵרָח֗וֹק עֵינָ֥יו יַבִּֽיטוּ׃

30 וְאֶפְרֹחָ֥ו יְעַלְעוּ־דָ֑ם וּבַאֲשֶׁ֥ר חֲ֝לָלִ֗ים שָׁ֣ם הֽוּא׃ פ

פירוש רמב"ן על איוב ל״ט

1 הידעת עת לדת יעלי סלע, ענין כל אלה להודיע את איוב כי הוא יתברך יודע במינים ובאישים ומשגיח עליהן ליישב עולמו בהן, להוציא מדעתו כפירת הסרת הידיעה וההשגחה כאשר כתבתי, והזכיר היעלים כי הן חיות הסלעים, אין בהן חפץ לאדם כענין בעורב. ורבותינו ז"ל דרשו גם כן שהיא שונאה את הוולד כטעמם בעורב, והוא מוזכר בבבא בתרא. ויחזור לגדול החיות, כי הוא הבורא אותם ונותן להם צרכם ועושה בהם חפצו עם תקפם וכחם הגדול היתר על האדם:

2 יחלמו בניהם, מן ותחלימני:

3 בבר, בחוץ, מן חיות ברא, אינם צריכים לגידול אב ולשדי אם. והתרגום אמר: יסגון בנוי בעיבורא:

4 פרא חפשי, שאין אדם מושל בו ללמדו עבודה לעבוד בו כשור וחמור, וכן

5 היאבה רים עבדך וגו':

6 אם ישדד עמקים, לחרוש אותם לעשותם שדה:

7 ותעזב אליו יגיעך, אשר יגעת בקציר בזרע:

8 כנף רננים, צפור גדול להתעלס בו, כי בעבור רננתה נראית שמחה ומתעלסת. אם נתת אברה ונוצה לחסידה לעוף ולבוא במועדיה:

9 הקשיח בניה, הקשיח לבה את בניה ועזב אותם לאחרים, או לריק, לא לה יהיו שמורים. ויכפול לריק יגיעה בלי פחד, שיהיה לה על האפרוחים או על הבצים. ורבי אברהם ז"ל פירש הקשיח לבה מבניה כאילו אינם שלה. ולא יכפול יפה:

10 כי השה אלוה חכמה זאת, ולא תדע כי רגל תזורה:

11 כעת במרום תמריא, תגביה, ואין לו דומה, רק תמרורים, שימי לך תמרורים, ויתמרמר אליו, כי לשון הגבהה הם. ויש מפרשים כשהיא שבעה ומפוטמת מן הנבלות שאכלה תעלה למרום ותעוף:

12 תשחק לסוס ולרוכבו, מרוב מרוצתה מהם, ושהיא בשמים והם בארץ, והיא מן מריאי בשן, או מן והסיר את מוראתו בנוצתה, ובלשון חכמינו ז"ל המראה:

13 רעמה, כמו רעם שרים ותרועה:

14 הוד נחרו, מן נחרת סוסיו, והוא הקול היוצא מנחירי הסוס במרוצתו:

15 יחפרו בעמק, כל אחד מהם, או יחסר רגליו:

16 תרנה אשפה, תשמיע קול, כמו ותעבור הרנה:

17 להב חנית, כמו ויבוא גם הנצב אחר הלהב, כי בהיות החרב מלוטש יוצא ממנו להב, כדרך למען היות לה ברק:

18 יגמא ארץ, פירשוהו מן הגמיאיני נא, לשון משל, כי מרוב מרוצתו כאילו ישתה הארץ. ורבי אברהם ז"ל יפסיע, מן מגמת פניהם קדימה:

19 ולא יאמין כי קול שופר, לא יאמין בשופר עד ראותו אותו מרוב שמחת לבו,

20 יאמר האח, כשיראנו:

21 יאבר נץ, יחזור לעופות הדורסים הנלחמים במיניהם בהשלימו ענין הסוס השמח במלחמת האדם:

22 וכאשר השלים האלהים המענה הזה ואיוב שתק, חזר עוד ויצא מלפניו קול דממה דקה לא בסערה וסופה, שלא יבהל איוב מתגרתו שאמר ואימתך אל תבעתני, ואמר לו המענה הבא.

« רמב"ן על איוב ל״ח:מ״א רמב"ן על איוב מ׳:א׳ »