1מי שת בטוחות חכמה, מי נתן בכליות חכמה, כמו הן אמת חפצת בטוחות, ונקראו טוחות על שהם טוחות מן החלב אשר עליהם, מלשון וטח את הבית. וענין החכמה בכליות, כמו אף לילות יסרוני כליותי:2או מי נתן לשכוי בינה, הוא הלב כי הוא המבין, מלשון עברו משכיות לבב. ונקרא שכוי כי הוא הצופה והמשקיף על הדברים והיודעם, כתרגום השקיפה, איסתכי. ור' אברהם ז"ל אמר כי הוא מלשון במשכיות כסף, ואבן משכית, והענין צורות חקוקות, כי בלב הם המחשבות. ויתכן כי במשכיות כסף, ושכיות החמדה, וכולם הם הצורות שאדם מביט ומסתכל בהם. וכן אמר התרגום: מאן שוי בכוליין הכמתא, או מאן יהיב ללבא בינתא. ולשון חז"ל שאמרו: ר' שמעון בן לקיש אמר כשהלכתי לכרכי הים קורין לתרנגול שכוי, שנאמר מי נתן לשכוי בינה, איני יודע היאך יקשר בענין. אולי יקראו התרנגול כן כי הוא בעל לב, כמו שאמרו עז בעופות תרנגול, ועיקר הכתוב על הלב ידבר. וראיתי בתרגום הירושלמי תרגום אחר: מאן שוי בכוליתא חכמתא, או מאן יהיב לתרנגולתא ברא בינתא למקלסא למריה. והנה הכתוב מייחס החכמה אל הכליות להיותם מחשבות בלילה לדעת את בוראן, כדרך אף לילות יסרוני כליותי, על כן חבר להם התרנגול המתבונן בשעות הלילה לקלס לבוראו, כדרך הללו את ה' מן הארץ, רמש וצפור כנף, או כסוד פרק שירה, והוא ידוע. והנה הכליות ייסרו את האדם לדעת בוראו בלילה והתרנגול ילמד דעת, כי ממנו ילמד האדם לקום חצות לילה להודות לו יתברך:
