רמב"ם על משנה שביעית ז׳:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רמב"ם על משנה שביעית ז׳:ג׳ רמב"ם על משנה שביעית ז׳:ה׳ »

4 לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ. צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין, מֻתָּרִים לְמָכְרָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

פירוש רמב"ם על משנה שביעית ז׳:ד׳

4 הבכור הוא לכהן ואם נמצא בו מום יאכלנו בכל מקום כמשה"כדברים ט״ו:כ״א כי יהיה בו מום ומותר למכרו בין תמים בין בעל מום וכמו שנבאר בתחלת מסכת מעשר שני ואע"פ שמותר למכרו אסור לסחור בו ועוד נפרש דיני הבכור ומומיו במקומו במסכת בכורות:

5 מי שנתמנה לו. הוא שיתכוין לעד עוף טמא או חיה טמאה בכוונה או בלא כוונה שנזדמנו לו כגון שעברו עליו או יעבור הוא על קן מקניהן והלכה כר"י:

« רמב"ם על משנה שביעית ז׳:ג׳ רמב"ם על משנה שביעית ז׳:ה׳ »