רמב"ם הקדמה לסדר טהרות י״ז

1 וטומאת זיבות ימצאו בה תשעה אבות. וזה שמה שאמרנו במה שקדם שלא יְטמא ולא יִטמא והוא חי זולת האדם מן התורה עד שיהיה ישראלי והגוי לא יטמא ולא יטמא בטומאה מכל חלקי הטומאות. אבל מדרבנן עשו אותן כזבים לכל דבריהם. אמרו נדה ל"ד ע"א בני ישראל מטמאין בזיבה ואין הגוים מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהם שיהיו כזבין לכל דבריהם זולת בדבר אחד לבד והוא שכבת זרע ששכבת זרעו של גוי טהורה לגמרי כמו שהתבאר בגמר נדה שם. ולא דנו עליה שתהיה כמו שכבת זרעו של זב שהיא אב מטמא במגע ובמשא כמו שהתבאר. ושם נאמר שם עבדו ביה רבנן הכירא דלא נשרף עלייהו תרומה וקדשים אבל יודע שטומאתן מדרבנן ולזה לא תטמא שכבת זרעו לפי שאילו היה זה אמיתי מן התורה היתה שכבת זרעו מטמאה במגע ובמשא. הנה כבר התבאר שכל איש מהגויים זכרים ונקבות קטנים וגדולים הוא זב לכל דבר זולת לענין שכבת זרעו כמו שבארנו. ואין הפרש בין היותו זב אמיתי או מצורע או בריא מאלו החלאים הרי הוא זב מדרבנן. ורצוני לומר באמרי קטנים שיהיה הזכר בן תשע שנים ויום אחד ולמעלה והנקבה בת שלש שנים ויום אחד ולמעלה לא פחות מזה כמו שהתבאר בגמר עבודה זרה ע"ז ל"ו ע"ב ול"ז ע"א. ויהיה הגוי וזובו ורוקו ומימי רגליו ומרכבו ומשכבו ודם הגויה ובועל גויה כל אחד מאלו השמנה אב הטומאה מדברי סופרים. ועוד הנה הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע כל אחד מהן מטמא משכב ומושב מדאוריתא כמו שהקדמנו. אולם המת לא יטמא משכב ולשון ספרא מס' זבים פ"ב הל' י"א הזב עושה משכב ואין המת עושה משכב. אבל אמרו שאלו הנזכרים אם מתו מטמאים משכב ומושב כמו שהיו בעודן חיים. ואני עתיד לבאר זה בסוף נדה פ"י מ"ד מזה הסדר במאמרם הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו מטמאים במשא עד שימוק הבשר וזה אינו אלא מדרבנן. ובספרא מס' זבים פ"ב הל' י"ג הזב שמת מטמא במשא עד שימוק הבשר מדברי סופרים. ובתוספת נדה פ"ט הל' י"ד אמרו הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ואין מטמאים אלא ברובן ואין מטמאין אלא מדברי סופרים. רצונו לומר טומאת משכבן מדברי סופרים שהם סמכוהו למשכב הזב. וענין אמרם במשא שאם נישא רובו על המשכב יטמא המשכב אפילו היה בין גוף זה הזב המת ובין המשכב אבן המבדלת כמו שיטמאהו בחייו לפי מה שיתבאר בזה הפרק כלים פ"א מ"ג ואין כל מת כמו זה. ונוסיף בזה הענין פירוש וביאור במקומו.