רבנו בחיי, דברים ל״ד:ה׳

« רבנו בחיי Devarim 34:4 רבנו בחיי Devarim 34:6 »

5 מדרש תהילים פתח ↗

דבר אחר אמרת לה'. אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם אף על פי שהייתי מלך המלכתיך עלי. אמר לו הקב"ה איני מחזיק לך טובה טובתי בל עליך. ולמי אני מחזיק לקדושים אשר בארץ. שאין הקב"ה קורא לצדיקים קדושים עד שינתנו בארץ עד יום מיתה. למה שיצר הרע מיצר את האדם בעולם הזה ואינו מאמין בהן עד יום מיתה. וכן שלמה אומר קהלת ז כ כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. לפיכך אינו נקרא קדוש עד שינתן בארץ. ואפילו אבות לא נקראו קדושים עד שנתנו בארץ. שנאמר איוב טו טו הן בקדושיו לא יאמין. ואימתי האמין בהם בשעה שאמר למשה שמות ג טז לך ואספת את זקני ישראל. מכאן סמך משה ואמר שם לב יג זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. אמר ר' פנחס אלו בקשו אבות העולם שתהא דירתן למעלה יכולים היו ואף על פי כן לא נקראו קדושים עד שנתנו לארץ ונסתם הגולל בפניהם. א"ר חמא מאי קרא איוב כד כב ומשך אבירים בכחו. זה יצר הרע. אבירים בכחו כגון דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה וסדומים. כמו שכתוב בראשית ג יז בעצבון תאכלנה. ואומר שם טז הרבה ארבה עצבונך והרונך. הרבית עצבונך לאבות העולם. שמא הפסידו כלום תלמוד לומר בל אסיך נסכיהם מדם. כההיא דתנינן ירדו ובאו למטה מן המערכה ומלחום חזרו להם ללשכת הגזית וקראו את שמע:

6 מדרש תנחומא פתח ↗

וְאֵין לְךָ גָּדוֹל מִן חוּר שֶׁנֶּהֱרַג. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, נִזְעַף מֹשֶׁה עַל שֶׁדִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָשׁוֹת כְּנֶגְדּוֹ. וְאֵין וַיְדַבֵּר הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא קָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת. בראשית מב, ל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, יָצְאוּ חֲמִשָּׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה כְּנֶגְדּוֹ, קֶצֶף, אַף, וְחֵמָה, מַשְׁחִית, וְהַשְׁמֵד. עָמַד מֹשֶׁה מִתְחַבֵּט לְמַעְלָה, וְלֹא הִנִּיחַ זָוִית שָׁם שֶׁלֹּא נִתְחַבֵּט עָלֶיהָ. כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר זְכוּת אָבוֹת וְאָמַר זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל, מִיָּד נִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה, נִשְׁאֲרוּ אַף וְחֵמָה. הָיָה מֹשֶׁה מִתְחַבֵּט וּמִתְנַפֵּל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' דברים ט, יח. אָמַר מֹשֶׁה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה דברים ט, יט. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶפְשָׁר שֶׁתֵּצֵא רֵיקָן, עֲמֹד אַתָּה בְּאֶחָד וַאֲנִי בְּאֶחָד. אָמַר מֹשֶׁה: רִבּוֹנִי, קוּמָה ה' בְּאַפֶּךָ תהלים ז, ז. וַאֲנִי עוֹמֵד בַּחֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד וְגוֹ'.

7 רש"י על במדבר פתח ↗

הבדלח. שֵׁם אֶבֶן טוֹבָה קריסט"ל:

5 וימת שם משה עבד ה'. לא נקרא עבד עד שמת, הנה בחייו קראו הכתוב בתחלת הפרשה איש האלהים, ועכשיו בסוף הפרשה אחר מותו קראו עבד ה' מה שלא תמצא כן בכל חומשי התורה, והענין למעלתו וגודל השגתו, כי העבד רגיל אצל אדוניו ונכנס עמו בחדרי חדרים ומשמש לפניו תדיר, ומפורש אמרו, גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. וכן מצינו שהאדם אינו נקרא קדוש עד שמת, וזהו שכתוב תהילים ט״ז:ג׳ לקדושים אשר בארץ המה, ורז"ל דרשוהו על האבות שמתו, שכן אמרו במדרש תהלים אין הקב"ה קורא לצדיקים קדושים עד שינתנו בארץ, לפי שיצר הרע מצר לאדם בעוה"ז ואין הקב"ה מאמין בו עד שמת, ואפילו אבות העולם לא נקראו קדושים עד שניתנו בארץ, עד כאן. ומזה תקנו בתפלה, וקדושים בכל יום יהללוך סלה, ונשמת הצדיקים היא המהללת, כענין שם קנ כל הנשמה תהלל יה. ורבים שואלים משה שנתנה תורה על ידו איך הזכיר בו הכתוב מיתה, והלא מצינו מי שלא הגיע למעלתו והוא חי וקיים לעולם כענין חנוך ואליהו, אבל הענין לומר כי לפי שחטא במי מריבה נענש במיתה והיה בכלל גזרת אדם, שכן חנוך ואליהו שלא חטאו לא היו בכלל גזרת אדם והם חיים חיים נצחיים.

6 על פי ה' על דרך הפשט הוא אמרו לו ומות בהר.

7 וע"ד המדרש היא מיתת נשיקה, השכליית מתעלה להדבק בשם הנכבד.

5 בבא בתרא פתח ↗

מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא, אֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אַבְרָהָם – דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״בַּכֹּל״. יִצְחָק – דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״מִכֹּל״. יַעֲקֹב – דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״כֹּל״. שְׁלֹשָׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶן יֵצֶר הָרָע, אֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב; דִּכְתִיב בְּהוּ: ״בַּכֹּל״, ״מִכֹּל״, ״כֹּל״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף דָּוִד, דִּכְתִיב: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״. וְאִידַּךְ – צַעֲרֵיהּ הוּא דְּקָא מַדְכַּר. תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶן מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְאֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם. אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב – דִּכְתִיב בְּהוּ: ״בַּכֹּל״, ״מִכֹּל״, ״כֹּל״; מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם – דִּכְתִיב בְּהוּ: ״עַל פִּי ה׳״. וְהָא מִרְיָם לָא כְּתִיב בָּהּ: ״עַל פִּי ה׳״! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִרְיָם נָמֵי בִּנְשִׁיקָה מֵתָה, דְּאָתְיָא ״שָׁם״–״שָׁם״ מִמֹּשֶׁה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר בָהּ ״עַל פִּי ה׳״ – שֶׁגְּנַאי הַדָּבָר לוֹמַר. תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁבְעָה לֹא שָׁלַט בָּהֶן רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְאֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וּבִנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב. אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב – דִּכְתִיב בְּהוּ: ״בַּכֹּל״, ״מִכֹּל״, ״כֹּל״. מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם – דִּכְתִיב בְּהוּ: ״עַל פִּי ה׳״. בִּנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב – דִּכְתִיב: ״וּלְבִנְיָמִין אָמַר: יְדִיד ה׳, יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף דָּוִד, דִּכְתִיב: ״אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח״. וְאִידַּךְ – הָהוּא רַחֲמֵי הוּא דְּקָא בָּעֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה מֵתוּ בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ. וְאֵלּוּ הֵן: בִּנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב, וְעַמְרָם אֲבִי מֹשֶׁה, וְיִשַׁי אֲבִי דָּוִד, וְכִלְאָב בֶּן דָּוִד. וְכוּלְּהוּ גְּמָרָא, לְבַר מִיִּשַׁי אֲבִי דָוִד דִּמְפָרַשׁ בֵּיהּ קְרָא, דִּכְתִיב: ״וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא, וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי, אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַיִל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב״ – וְכִי בַּת נָחָשׁ הִיא? וַהֲלֹא בַּת יִשַׁי הִיא, דִּכְתִיב: ״וְאַחְיֹתֵיהֶם צְרוּיָה וַאֲבִיגַיִל״! אֶלָּא בַּת מִי שֶׁמֵּת בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ. הַדְרָן עֲלָךְ הַשּׁוּתָּפִין מַתְנִי׳ לֹא יַחְפּוֹר אָדָם בּוֹר סָמוּךְ לְבוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵירו,ֹ וְלֹא שִׁיח, וְלֹא מְעָרָה, וְלֹא אַמַּת הַמַּיִם, וְלֹא נִבְרֶכֶת כּוֹבְסִין – אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִכּוֹתֶל חֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְסָד בְּסִיד. וּמַרְחִיקִים אֶת הַגֶּפֶת, וְאֶת הַזֶּבֶל, וְאֶת הַמֶּלַח, וְאֶת הַסִּיד, וְאֶת הַסְּלָעִים, מִכּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים; אוֹ סָד בְּסִיד. מַרְחִיקִין אֶת הַזְּרָעִים, וְאֶת הַמַּחֲרֵישָׁה, וְאֶת מֵי רַגְלַיִם מִן הַכּוֹתֶל – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וּמַרְחִיקִין אֶת הָרֵיחַיִם שְׁלֹשָׁה מִן הַשֶּׁכֶב, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הָרֶכֶב; וְאֶת הַתַּנּוּר – שְׁלֹשָׁה מִן הַכִּלְיָא, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הַשָּׂפָה. גְּמָ׳ פָּתַח בְּבוֹר – וּמְסַיֵּים בְּכוֹתֶל; לִיתְנֵי: אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִבּוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים! אָמַר אַבָּיֵי, וְאִיתֵּימָא רַב יְהוּדָה: ״מִכּוֹתֶל בּוֹרוֹ״ שָׁנִינוּ. וְלִיתְנֵי: אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִבּוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים! הָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּכוֹתֶל בּוֹר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים; נָפְקָא מִינַּהּ לְמִקָּח וּמִמְכָּר – כִּדְתַנְיָא: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״בּוֹר וְכוֹתְלֶיהָ אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״ – צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַכּוֹתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. אִיתְּמַר: הַבָּא לִסְמוֹךְ בְּצַד הַמֶּצֶר – אַבָּיֵי אָמַר: סוֹמֵךְ, וְרָבָא אָמַר: אֵינוֹ סוֹמֵךְ. בְּשָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ סוֹמֵךְ, כִּי פְּלִיגִי – בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת. אַבָּיֵי אָמַר: סוֹמֵךְ – דְּהָא אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת. רָבָא אָמַר: אֵינוֹ סוֹמֵךְ – דְּאָמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דְּאַתְּ אִימְּלַכְתְּ וַחֲפַרְתְּ, אֲנָא נָמֵי מִמְּלַכְנָא וְחָפַרְנָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת – דִּבְרֵי הַכֹּל סוֹמֵךְ, כִּי פְּלִיגִי – בְּשָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת. אַבָּיֵי אָמַר: סוֹמֵךְ – אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן, דְאָמְרִי: מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הַבּוֹר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה – הָתָם הוּא דִּבְעִידָּנָא דְּקָא נָטַע, אִיתָא לְבוֹר; אֲבָל הָכָא, בְּעִידָּנָא דְּקָא חָפַר – לֵיתָא לְבוֹר. וְרָבָא אָמַר: אֵינוֹ סוֹמֵךְ – וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר: זֶה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ – הָנֵי מִילֵּי הָתָם, דִּבְעִידָּנָא דְּקָא נָטַע – לֵיתַנְהוּ לְשׇׁרָשָׁיו דְּמַזְּקִי לַהּ לְבוֹר; אֲבָל הָכָא – אָמַר לֵיהּ: כֹּל מָרָא וּמָרָא דְּקָא מָחֲיֵית, קָא מְרַפֵּית לַהּ לְאַרְעַאי. תְּנַן: לֹא יַחְפּוֹר אָדָם בּוֹר סָמוּךְ לְבוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. טַעְמָא דְּאִיכָּא בּוֹר, הָא לֵיכָּא בּוֹר – סוֹמֵךְ; בִּשְׁלָמָא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ: בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת – דִּבְרֵי הַכֹּל סוֹמֵךְ, מַתְנִיתִין בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת. אֶלָּא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ: בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת פְּלִיגִי – בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי נִיחָא, אֶלָּא לְרָבָא קַשְׁיָא! אָמַר לָךְ רָבָא: הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב יְהוּדָה: מִכּוֹתֶל בּוֹרוֹ שָׁנִינוּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: וְאִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב יְהוּדָה: מִכּוֹתֶל בּוֹרוֹ שָׁנִינוּ. בִּשְׁלָמָא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ: בְּשָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ סוֹמֵךְ, מַתְנִיתִין בְּשָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת. אֶלָּא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ: בְּשָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת פְּלִיגִי – בִּשְׁלָמָא לְרָבָא נִיחָא, אֶלָּא לְאַבָּיֵי קַשְׁיָא! אָמַר לָךְ אַבָּיֵי: מַתְנִיתִין שֶׁבָּאוּ לַחְפּוֹר בְּבַת אַחַת. תָּא שְׁמַע: סֶלַע הַבָּא בְּיָדַיִם – זֶה חוֹפֵר בּוֹרוֹ מִכָּאן, וְזֶה חוֹפֵר בּוֹרוֹ מִכָּאן; זֶה מַרְחִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְסָד בְּסִיד, וָזֶה מַרְחִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְסָד בְּסִיד! בָּא בְּיָדַיִם שָׁאנֵי. וּדְקָאָרֵי לַהּ מַאי קָאָרֵי לַהּ? בָּא בְּיָדַיִם אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דְּבָא בְּיָדַיִם, לִיבְעֵי נָמֵי רַוְוחָא טְפֵי; קָא מַשְׁמַע לַן. תָּא שְׁמַע: מַרְחִיקִין אֶת הַגֶּפֶת, וְאֶת הַזֶּבֶל, וְאֶת

7 רבנו בחיי פתח ↗

וע"ד הקבלה כי טוב הוא היה מספיק לפי המדרש הזה שיאמר ותרא אותו כי טוב, כיון שהוציאו אותו מלשון וירא אלהים את האור כי טוב, אבל הוסיף מלת הוא כי הוא שמו של הקב"ה שנאמר תהילים ק׳:ג׳ הוא עשנו ולא אנחנו, ישעיהו מ״ב:ח׳ אני ה' הוא שמי. ומה שדרשו רז"ל בה"א נברא העולם הכונה בה"א וא"ו של השם, מפני שהשכינה כלולה מו' קצוות, וכמו שנרמז במזמור תהילים קכ״א:א׳ אשא עיני אל ההרים שהזכיר שם דוד ע"ה ששה פעמים שמירה שהוא רמז לשכינה, ומפני שעיקר האותיות וקיומם היא האל"ף לא מצינו השם כי אם באל"ף, ולפיכך הזכיר כאן במשה כי טוב הוא רמז במלת כי טוב שנתמלא הבית אורה גם במה שהוסיף מלת הוא רמז לשכינה שראתה עמו, וזהו שדרשו רז"ל ותפתח ותראהו את הילד, ותרא מבעי ליה מלמד שראתה עמו שכינה, הרי לך מפורש שהוציאו לנו חכמי האמת רמז לשכינה מתוספת ה"א וא"ו של ותראהו, וכן אני אומר בתוספת כי טוב הוא שהרי הדין נותן אם בתיה בת פרעה זכתה לראות פני השכינה לכבוד משה כ"ש הצדקת אמו שתזכה לזה.

« רבנו בחיי Devarim 34:4 רבנו בחיי Devarim 34:6 »