פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר, שמות אנשים ונשים

1 דיני פריה ורביה ושלא לעמוד בלא אשה. ובו יד סעיפים: חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל: הגה וכל מי שאין לו אשה שרוי בלא ברכה בלא תורה כו' ולא נקרא אדם וכיון שנשא אשה עונותיו מפקפקים שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מאת ה': טור

2 אין מוכרין ס"ת אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה:

3 מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות ובשום ענין לא יעבור מך' שנה בלא אשה ומי שעברו עליו ך' שנה ואינו רוצה לישא ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה ומיהו אם עוסק בתורה וטרח בה ומתיירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה מותר להתאחר: הגה ובזמן הזה נהגו שלא לכוף ע"ז וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים כגון עקרה וזקנה או קטנה משום שחושק בה או משום ממון שלה אע"פ שמדינא היה למחות בו לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים ואפי' בנשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה אע"פ שלא קיים פריה ורביה וכן בשאר ענייני זיווגים: ריב"ש סי' ט"ו ובלבד שלא תהא אסורה עליו:

4 ומי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי תמיד ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו:

5 כיון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצות פריה ורביה והוא שלא יהיה הבן סריס או הנקיבה איילונית. פי' איל הוא זכר הצאן כלומר שיש לאשה טבע הזכר וסימנים הם שאין לה שדים כנשים וקולה עבה ואותו מקום אינו בולט מגופה כיתר הנשים:

6 נולדו לו זכר ונקבה ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה בד"א כשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקבה אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו הואיל ומשני בניו הם באים הרי קיים מצות פריה ורביה אבל אם היו לו בן ובת ומתו והניח א' מהם זכר ונקבה עדיין לא קיים מצוה זו: הגה היה הבן ממזר או חרש שוטה וקטן קיים המצוה ב"י בשם הרשב"א:

7 היו לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר הוא והם ה"ז קיים מצוה זו אבל אם היו לו בנים כשהוא עבד ונשתחרר הוא והם לא קיים מצוה זו עד שיוליד אחר שנשתחרר:

8 אע"פ שקיים פריה ורביה אסור לו לעמוד בלא אשה וצריך שישא אשה בת בנים אם יש ספק בידו אפילו יש לו כמה בנים ואם אין ספק בידו לישא אשה בת בנים אא"כ ימכור ס"ת אם אין לו בנים ימכור כדי שישא אשה בת בנים אבל אם יש לו בנים לא ימכור אלא ישא אשה שאינה בת בנים ולא יעמוד בלא אשה וי"א שאפי' אם יש לו בנים ימכור ס"ת כדי שישא אשה בת בנים: הגה מיהו אם מכיר שאינו בן בנים עוד ואינו ראוי עוד להוליד ישא אשה שאינה בת בנים נ"י בפ' הבא על יבמתו וכן אם יש לו בנים הרבה ומתיירא שאם ישא אשה בת בנים יבאו קטטות ומריבות בין הבנים ובין אשתו מותר לישא אשה שאינה בת בנים אבל אסור לישב בלא אשה משום חשש זו: ת"ה סי' רס"ג:

9 נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו ומ"מ נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מד' נשים כדי שיגיע לכל אחת עונה בחודש ובמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה א' אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו: וע"ל ס"ס ב' דאסור לישא שני נשים בשני מקומות

10 ר"ג החרים על הנושא על אשתו אבל ביבמה לא החרים וכן בארוסה: הגה אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור מהרי"ק שורש ק"א וה"ה בכל מקום שיש דיחוי מצוה כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה מרדכי פרק החולץ רשב"א סימן ר"ף ומהר"ם פדוואה סי' י"ט אמנם יש חולקים וס"ל דחרם ר"ג נוהג אפי' במקום מצוה ואפי' במקום יבום וצריך לחלוץ הגהות מרדכי דיבמות והגהות מרדכי דכתובות וכ"כ נ"י פ' החולץ ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להקל להתיר לו לישא אחרת כן משמע בתשובת הרשב"א וכ"ש אם היא ארוסה ואינה רוצה להנשא לו או לפטור ממנו ולא פשטה תקנתו בכל הארצות: הגה ודוקא במקום שידוע שלא פשטה תקנתו אבל מן הסתם נוהג בכל מקום תשובת ר"י מינץ סי' ק"י ועיין בי"ד סי' רכ"ח אם הלך ממקום שנהגו להחמיר למקום שנהגו להקל ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי: הגה ומ"מ בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד ואין נושאין ב' נשים וכופין בחרמות ונדויין מי שעובר ונושא ב' נשים לגרש אחת מהן וי"א דבזמן הזה אין לכוף מי שעבר חרם ר"ג ב"י בסי' ע"ו מאחר שכבר נשלם אלף החמישי שם בשם מהרי"ק ואין נוהגין כן י"א מי שהמירה אשתו מזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרת וכן נוהגין בקצת מקומות פסקי מהרא"י סי' רנ"ו ובמקום שאין מנהג אין להחמיר ומותר לישא אחרת בלא גירושי הראשונה שם מנהגי רינ"וס:

11 טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו:

12 נשבע שלא ישא אחרת על אשתו ושהה י' שנים שלא ילדה יתבאר בסימן קי"ח:

13 אישה אינה מצווה על פריה ורביה ועיין בסי' קנ"ד ומ"מ י"א דלא תעמוד בלא איש משום חשדא הגהות אלפסי פרק הבא על יבמתו בשם א"ז:

14 דין מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יתבאר שם:

15 שישתדל כל אדם ליקח לו אשה הגונה. ובו יא סעיפים: לא ישא אדם אשה שיש בה שום פיסול: הגה כל הנושא אשה פסולה משום ממון הויין לו בנים שאינם מהוגנים אבל בלאו הכי שאינה פסולה עליו אלא שנושאה משום ממון מותר תשובת ריב"ש סימן ט"ו מי שרוצה לישא אשה פסולה בני משפחתו יכולין למחות בו הר"ן פרק המוכר ואם אינו רוצה להשגיח בהם יעשו איזה דבר לסי' שלא יתערב זרעו בזרעם ומי שפסקו לו ממון הרבה לשידוכין וחזרו בהם לא יעגן כלתו משום זה ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו ומי שעושה כן אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר וכל העושה כן מקרי נושא אשה לשם ממון אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טוב ואז יצליח ב"י בשם א"ח:

16 כל המשפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהם לכתחילה ואעפ"כ אם ראית ב' משפחות שמתגרות זו בזו תמיד או ב' בני אדם שמתגרים זה בזה בפ"י יוחסין או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכל ועז פנים ביותר חוששין להם וראוי להתרחק מהם שאלו סימני פסלות הם וכן כל הפוסל אחרים תמיד כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהם ממזרים חוששין לו שמא ממזר הוא ואם אומר להם שהם עבדים חוששין לו שמא עבד הוא שכל הפוסל במומו פוסל וכן מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא:

17 משפחה שקרא עליה ערער והוא שיעידו שנים שנתערב בהם ממזר או חלל או שיש בהם עבדות ה"ז ספק ואם משפחת כהנים היא לא ישא ממנה אשה עד שיבדוק עליה ד' אמהות שהן ח' אמה ואם אמה אם אבי אמה ואמה. וכן הוא בודק על אם אביה ואמה אם אבי אביה ואמה ואם היתה משפחה זו שקרא עליה ערער לוים או ישראלים מוסיף לבדוק עליהם עוד אחת ונמצא בודק עשרה אמהות אבל אשה הבאה לינשא אינה צריכה לבדוק שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים:

18 כל שקורין לו ממזר ושותק או נתין ושותק או חלל ושותק או עבד ושותק חוששין לו ולמשפחתו ואין נושאין מהם אא"כ בודקין כמו שנתבאר: הגה וי"א דדוקא משפחה שנתערב בה אחד מאלו הפסולים אבל אדם אחר שקורין לו כך ושותק אין בכך כלום. טור בשם ר"י וב"י בשם הרמב"ן והרשב"א וי"א עוד דכ"ז דוקא בדורות הראשונים שהיו ב"ד נזקקין למי שחרף חבירו ומענישים אותו כראוי לכן הוי שתיקה כהודאה אבל עכשיו השותק על המריבה הרי זה משובח אא"כ קורין לו כך שלא בשעת מריבה ב"י בשם השגות הראב"ד וי"א דלא אמרי' שתיקה כהודאה אא"כ צווח על פיסול אחר אבל אם שותק תמיד לא הוי כהודאה הר"ן סוף פ"ק דכתובות וכ"ז מיירי בפיסול הנוגע בעצמו אבל אם רוצים לפסול זרעו בפניו ושותק אין בכך הודאה אבל למיחש קצת מיהא בעינן תשובת ר"מ פדוואה סי' י"ד והשומע חרפתו בשאר דברים ושותק סימן הוא שהוא מיוחס:

19 משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אשה כשרה שנשאת לאחד מאותה משפחה ונתאלמנה אסורה לכהן לכתחלה ואם נשאת לא תצא מפני שהם שתי ספקות שמא זו אלמנת אותו חלל שמא אינה אלמנתו ואם נאמר שהיא אלמנתו שמא אינו חלל: הגה וי"א דוקא האלמנה דהוה ליה חזקת כשרות אבל בתה אפי' נשאת תצא ויש מקילין ואומרים דאין חילוק בינה לבתה ב' הדעות בב"י בסס"ז אבל אם נתערב בה חלל ודאי כל אשה מהם אסורה עד שיבדוק ואם נשאת תצא וה"ה אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי: הגה וכ"ז דוקא למי שיודע בדבר אבל משפחה שנתערב בה פסול ואינו ידוע לרבים כיון שנטמעה נטמעה והיודע פסולה אינו רשאי לגלותה אלא יניחנה בחזקת כשרות שכל המשפחות שנטמעו בישראל כשרים לעתיד לבא ומ"מ כשר הדבר לגלות לצנועין כך משמע מהר"ן פרק עשרה יוחסין ודוקא משפחה שנטמעה ונתערבה אבל כל זמן שלא נתערבה מגלין הפסולים ומכריזין עליהם כדי שיפרישו מהם הכשרים שם בהגהות אלפסי ועיין בחוה"מ סימן ל"ה מי נאמן להעיד על משפחות:

20 לעולם ישתדל אדם לישא בת ת"ח ולהשיא בתו לת"ח לא מצא בת ת"ח ישא בת גדולי הדור לא מצא בת גדולי הדור ישא בת ראשי כנסיות. לא מצא בת ראשי כנסיות ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות ואל ישיא בתו לעם הארץ: הגה ועל בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם בהמה וכל זה בע"ה שאינו מדקדק במצות טור ומצוה לאדם שישא בת אחותו גמ' בסנהדרין וביבמות וי"א אף בת אחיו הרמב"ם פ"ב דהל' א"ב:

21 לא ישא אדם אשה לא ממשפחת מצורעין. ולא ממשפחת נכפין. והוא שהוחזק ג' פעמים שיבואו בניהם לידי כך:

22 ע"ה לא ישא כהנת ואם נשא אין זיווגם עולה יפה שתמות היא או הוא מהרה או תקלה תבא ביניהם אבל ת"ח שנושא כהנת הרי זה נאה ומשובח תורה וכהונה במקום א':

23 לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה שדבר זה גורם לזנות:

24 לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ואם הודיע תחלה שהוא נושא אותה לימים ידועים מותר:

25 לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה אחרת במדינה אחרת שמא יזדווגו הבנים זה לזה ונמצא אח נושא אחותו ואדם גדול ששמו ידוע וזרעו מפורסם אחריו מותר:

26 דין בן שהוא ספק לכהונה. ובו ט סעיפים: מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו: הגה וי"א דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזמן הזה שאין לנו תרומה דאורייתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה ב"י בשם הרמ"ך וכן נוהגין האידנא בכל מקום שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי: ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה והנבעלת לו אם היא פסולי כהונה ספק חללה ואם היה מסיח לפי תומו נאמן כיצד מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכור אני כשהייתי תינוק והייתי מורכב על כתפו של אבא הוציאני מבית הספר הפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב וחבירי בדילים ממני והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות והעלהו רבינו הקדוש לכהונה ע"פ עצמו:

27 היה עד אחד מעיד עליו נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה ולקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו ואפי' אביו נאמן עליו ואפי' משטרות מעלין לכהונה בזמן הזה כיצד הרי שהיה כתוב בשטר פלוני כהן לוה מפלוני מנה ועדים חתומים עליו ה"ז בחזקת כהן ככהני זמן זה וכן מעלין מנשיאות כפים ומקריאה בתורה ראשון להיות כהן ככהני זמן זה: וי"א דאם חתם עצמו אני פלוני כהן עד מהני בזמן הזה הר"ן פרק ב' דכתובות:

28 אם יעיד אחד מהאנוסים שאחד מהם מוחזק בכהונה מעלין אותו לקרות בתורה ואין חוששין שמא אמו כותית:

29 אפילו באו שנים וכל אחד מעיד על חבירו שהוא כהן נאמנים ולא חיישינן לגומלין:

30 נאמן הגדול לומר זכורני כשהייתי תינוק שראיתי לפלוני טובל ואוכל תרומה ומעלין אותו על פיו להיות כהן ככהני זמן זה:

31 מי שבא ואמר כהן אני ועד אחד מעיד שיודע באביו שהוא כהן אין מעלין אותו לכהונה על פיו שמא חלל הוא עד שיעיד שזה כהן הוא אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הוא ה"ז בחזקת אביו: ובכל דבר הולכין אחר החזקה שהרי שורפין וסוקלין על החזקה:

32 מי שהוחזק אביו כהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה חוששין לו ומורידין אותו בא עד אחד אח"כ והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה על פיו באו ב' עדים אח"כ והעידו שהוא חלל מורידין אותו מכהונה בא עד אחד והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה שזה האחרון מצטרף לעד ראשון והרי שנים מעידים שהוא כשר ושנים מעידים שהוא פסול ידחו אלו ואלו וידחה הקול שהשנים כמאה וישאר כהן בחזקת אביו:

33 אשה שלא שהתה שלשה חדשים אחר בעלה וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון והיה אחד מהן כהן והשני ישראל ה"ז ספק כהן וכן אם נתערב ולד כהן בולד ישראל והגדילו התערובות כל אחד מהם ספק כהן ונותנים עליהם חומרי ישראל וחומרי כהנים נושאים נשים הראויות לכהונה ואין מטמאים למתים ולא אוכלים בתרומה ואם נשאו גרושה מוציאין ואין לוקים:

34 שני כהנים שנתערבו ולדותיהם או אשת כהן שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת לכהן אחר ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון הרי זה כהן ונותנים על הולד חומרי שניהם הוא אונן עליהם והם אוננים עליו הוא אינו מטמא להם והם אינם מטמאים לו בד"א בזמן שבאים מכח נשואין אבל בזנות משתיקין אותו מדין כהונה הואיל ואין ידוע ודאי מי הוא אביו כיצד עשרה כהנים שפירש א' מהם ובעל אע"פ שהוא ודאי בן כהן ואם נטמא למת או נשא גרושה לוקה ואינו עובד ואינו אוכל בתרומה: הגה זנתה עם כהן אחד ובתוך שלשה נשאת לכהן אחר הולד פסול לכהונה תולדות אדם וחוה נכ"ג כהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו הבן כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקירה נפשה לאחרים תשובת הרא"ש כלל ל"ב:

35 מי הם האסורים לבא בקהל ואיזהו הנקרא ממזר. ובו לז סעיפים: ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם עד סוף כל הדורות בין זכרים בין נקבות:

36 עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהן מותרות מיד:

37 מצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות אחד זכרים ואחד נקבות שאחר שנתגייר הוא ובנו שנולד לו אחר שנתגייר אסורים ובן בנו מותר:

38 מצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני:

39 ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה וא' מאלו חוץ מממזר שבא על בת ישראל הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהונה:

40 נתגיירה אחת מאלו ונשאת לישראל או שנתגייר א' מאלו ונשא אשה ישראלית הולד הולך אחר הפסול לפיכך גר עמוני או מצרי שני שנשא בת ישראל הבת כשרה אפי' לכהונה שאחר איזה מהם שנלך היא כשרה אבל מצרי שני שנשא מצרית ראשונה הולד שני מצרי ראשון שנשא מצרית שניה י"א הולד שלישי ולהרמב"ם הולד שני:

41 עמוני שנשא אשה מצרית הולד עמוני ומצרי שנשא עמונית הולד מצרי שבאומות הלך אחר הזכר אבל אם נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם לפיכך גר עמוני שנשא גיורת מצרית הולד אם הוא זכר דינו כעמוני להיות אסור לעולם ואם היא נקבה דינה כמצרית: הגה גר מצרי שנשא כותית עמונית הבן הוא עמוני והבת היא מותרת: גירסא אחרת מצרית טור

42 וגר מצרי שנשא גיורת עמונית הולד מצרי ואסור עד דור שלישי:

43 שאר כל האומות לאחר שנתגיירו הרי אלו כישראל מיד:

44 האידנא נתבלבלו כל האומות לפיכך עמוני ומואבי ואדומי שנתגיירו מותרים לבא בקהל מיד דכל דפריש מרובא פריש ואנו תולין שהוא מרוב אומות שהן מותרים מיד להרמב"ם הוא הדין למצרי ולהרא"ש מצרי באיסורו עומד:

45 עבד שהוטבל לשם עבדות אסור בישראלית וישראל אסור בשפחה בין אם היא שלו בין אם היא של אחר:

46 לאחר ששחררו רבו הוא כישראל לכל דבר הפקירו רבו או שהניח לו רבו תפילין או שהיה רבו שליח צבור וקראו לעלות לקרות בתורה או שהשיאו רבו ישראלית אינו מותר בבת ישראל עד שיכתוב לו גט שחרור ואעפ"כ חוששין לקדושיו ויש מי שאומר דאפי' לא השיאו רבו אלא שהוא נשאה לפני רבו חוששין לקידושיו וכ"ש אם הוא נשא שפחתו דחוששין לקדושיו טור:

47 איזהו ממזר זה הבא מאחת מכל העריות בין בחייבי מיתות בין בחייבי כריתות חוץ מהבא מהנדה שאע"פ שהוא פגום אינו ממזר אפילו מדרבנן:

48 האשה שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי"ב חדש וילדה אחר י"ב חדש הולד ממזר שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר וכיון דפלוגתא הוא הוי ספק ממזר: הגה אבל תוך י"ב חדש אין לחוש דאמרי' דאשתהי כ"כ במעי אמו כעובדא פ' הערל וכ"כ מהרי"ק ודוקא שלא ראו בה דבר מכוער אבל אם ראו בה דבר מכוער לא אמרי' דאשתהי כ"כ וחיישינן ליה בתשובת מיימוני אשה שנתעברה מבעלה סוף סיון וילדה תחילת כסליו אע"פ שאין ביניהם רק חמשה חדשים לא חיישי' לבנה לומר שהיתה מעוברת קודם לכן דהחדשים גורמים עיין לקמן סימן קנ"ו סעיף ד' והוה ליה בן ז' בתשובת ר"י מינץ סימן ו ואפילו הפילה בתשרי ושמעה הולד בוכה לא חיישינן שהיתה מעוברת קודם לכן אפשר לו לבכות לחמשה חדשים אלא שהוא נפל ואינו ראוי להיות קיים בב"י בשם תשובה שכך השיב הר"ד דוראן הובא בסוף הטור סי' קע"ח:

49 אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחריה אין חוששין לבניה שמא הם ממזרים שרוב בעילות תולים בבעל אבל היא בעצמה חוששין לה משום זונה וכהן חושש לה מדין תורה ואם בעלה כהן חוששין על בניה שהם חללים מהרי"ו סי' כ"ד וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור ואם היא פרוצה ביותר חוששין אף לבנים: הגה ומ"מ היא נאמנת לומר על בניה שהם כשרים מהר"מ פדוואה סי' ל"ג היתה פרוצה כשהיתה פנויה או ארוסה ולא היתה פרוצה לאחר נישואין אע"פ שראוה מנאפת פעם אחת בניה כשרים: ג"ז שם

50 האשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת והרי בעלה קיים הולד מהשני ממזר גמור ומותר בממזרת ואם הראשון חזר ובא עליה קודם שגרשה השני וילדה הוא ממזר מדרבנן ואסור בממזרת גמורה ומותר בממזרת מדרבנן. כיוצא בו אבל אם זינתה ואח"כ בא בעלה עליה אין הולד ממזר מרדכי סוף החולץ:

51 מי שחציו עבד וחציו בן חורין שבא על אשת איש הולד אין לו תקנה מפני שצד ממזרת וצד כשרות מעורבים בו לפיכך אסור אף בשפחה ובניו כמותו לעולם:

52 ישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר לעולם:

53 עכו"ם ועבד שבאו על הממזרת הולד ממזר ואם באו על בת ישראל בין פנויה בין אשת איש הולד כשר ופגום לכהונה:

54 ממזר הבא על העכו"ם הולד עכו"ם ואם נתגייר הרי הוא כישראל ואם בא על השפחה הולד עבד נשתחרר ה"ה בן חורין לפיכך ממזר נושא לכתחלה שפחה שקבלה עליה מצות טבלה לשם עבדות להתיר בניו שישתחררו ויהיו מותרים בישראלים:

55 עכו"ם שבא על אמו והוליד ממנה בן ונתגייר אותו הבן מותר לבא בקהל:

56 גר ועבד משוחרר מותרים בממזרת וכן ממזר מותר בגיורת ובמשוחררת משום דקהל גרים לא אקרי קהל והולד ממזר ואפי' היתה הורתו ולדתו בקדושה כגון שהיה אביו גר ונשא גיורת אפי' הכי מותר בממזרת דוקא עד י' דורות אבל מכאן ואילך אסור שכבר נשתקע ממנו שם גירות ויבואו לומר ישראל נושא ממזרת ולהרמב"ם מותר בממזרת וכן בן בן בנו עד שישתקע שם גירותו ממנו ולא יודע שהוא גר ואח"כ יאסר בממזרת אחד הגרים וא' העבדים המשוחררים דין אחד לכולם:

57 גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת:

58 ממזר נושא ממזרת בד"א כששניהם ודאין אבל אם הא' ודאי והשני ספק או אפילו שניהם ספק אסורים זה בזה דשמא האחד ממזר והשני אינו ממזר וכיצד ספק ממזר כגון שבא מספק ערוה שבא אביו על אשה שנתקדשה ספק קדושין או שנתגרשה ספק גירושין:

59 יבמה שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונתיבמה וילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון הולד כשר ואם אח"כ חזר ובא עליה יבם ונתעברה וילדה הולד ספק ממזר ואסור בממזרת ובבת ישראל:

60 פנויה שנתעברה וילדה אם אינה לפנינו לבדקה או שהיא שוטה או אלמת ואפי' אם אומרת של פלוני הוא ואנו מכירים באותו פלוני שהוא ממזר אין זה הולד אלא ספק אפי' אם מודה אותו פלוני שנבעלה לו שכשם שזינתה עם זה כך זנתה עם אחר ואם אותו פלוני הוא כשר הולד כשר ומ"מ אין אנו מחזיקים אותו בבנו ודאי ליורשו אם אינו מודה שהוא בנו. ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו ר"ן סוף פ' אלמנה לכ"ג ואפי' עד א' נאמן עליו כשמכחישו ג"ז שם אבל חוששין לדבריה ואסור בקרובות אותו פלוני: הגה ודוקא פנויה אבל אם זנתה תחת הבעל אפי' אומרת של פלוני הוא והוא ממזר אין חוששין לדבריה דתולין רוב בעילותיה בבעל וכשר ומותר בקרובי אותו פלוני שאומרת עליו: פסקי מהרא"י סימן ל"ז וכן כתב בנימין זאב:

61 ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה אם היא אומרת שמהארוס נתעברה אם הוא מודה או שאינו בפנינו הולד כשר והוי בנו ליורשו ואפי' אם הארוס אומר שאינו זוכר רק שאינו מכחישה שם בהר"ן ואם אינו מודה אלא מכחישה שאינו ממנו הולד ממזר ודאי ואם אינה בפנינו לשאול אותה או שאומרת איני יודעת ממי הוא הוי ספק ממזר והאשה אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי אפי' הוא מכחישה וה"מ לעלמא שאם נשאת לכהן לא תצא והולד ממנו כשר אבל לארוס גופיה אסורה דהא שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא:

62 היו העם מרננים אחריה שזינתה עם ארוסה ועם אנשים אחרים אע"פ שבא עליה הארוס בבית חמיו הולד ספק ממזר שכשם שהפקירה עצמה לארוס כך הפקירה עצמה לאחרים ואם נבדקה ואמרה לארוס נבעלתי הולד כשר. וכן אם ידוע שהארוס בא עליה ולא יצא קול שזנתה מאחרים: וכן משמע פרק אלמנה לכ"ג הביאו הר"ן ספ"ק דכתובות והמ"מ בפ' ט"ו מה' א"ב:

63 אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה אינה נאמנת לפוסלו: הגה וי"א דוקא בנשואה שיש לבן חזקת כשרות אבל ארוסה שאומרת על בנה שהוא ממזר אע"פ שהארוס אומר שהוא שלו ושלא זזה ידו מתוך ידה י"א דהבן הוי ספק ממזר וי"א דהוא נאמן סברת הרב דבארוס מיירי דברי נ"י פרק אלמנה בנדון זה שהביא ב' דיעות אלו אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו או על אחד מבניו שאינו בנו נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי ואם יש בנים לבן אינו נאמן אף על הבן ואם היא אומרת מכותי או מעבד נתעברתי הולד כשר שאין הבעל יכול להכחישה בזה: הגה והא דאב נאמן על בנו היינו דוקא שלא היה לו חזקת כשרות על פי האב אבל הוי ליה חזקת כשרות על פי האב שוב האב אינו נאמן עליו רק בסהדי ר"י בשם הרמ"ה האב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר אח"כ ונתן אמתלא לדבריו למה דבר בתחלה כך נאמן מהר"מ מרוזבורק הא דאב נאמן על בנו היינו במי שהוא בחזקת אביו כגון באשתו נשואה אבל פנויה שאומרת זהו בן פלוני והוא אומר שמממזר נתעברה אינו נאמן לפוסלו והיא נאמנת עליו להכשירו ת"ה סי' רס"ז:

64 האומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל ואסור בממזרת עד שיודע ודאי שהוא ממזר ובנו כמוהו ואם יש לו בני בנים אינו נאמן לפסול אלא לעצמו:

65 אסופי שנאסף מהשוק הוי ספק ממזר כגון שאין הוכחה שלא הושלך לשם מיתה אבל אם יש הוכחה שלא הושלך לשם מיתה בין שיש הוכחה בגופו כגון שהוא מהול או שאיבריו מתוקנים ומיושרים כמו שעושין לנערים או שהוא משוח בשמן או ששמו לו כחול בעיניו או תלו לו קמיע בין שיש הוכחה במקום כגון שנמצא במקום שרבים מצוים שם או שתלוי באילן במקום שאין החיה מגעת שם והיה סמוך לעיר או שנמצא בבית הכנסת הסמוך או בצידי רשות הרבים אין בו משום אסופי כיון שחוששין עליו לשומרו ולא הושלך שם אלא משום רעבון:

66 הולד שהיה מושלך בדרך ובא א' ואמר בני הוא ואני השלכתיו נאמן וכן אמו נאמנת נאסף מן השוק ובאו אביו ואמו ואמרו בנינו הוא אין נאמנים הואיל ויצא עליו שם אסופי ובשני רעבון נאמנים שמפני הרעב השליכוהו והם רוצים שיזונו אותו אחרים ולפיכך שתקו עד שנאסף:

67 האסופי שנמצא בעיר שיש בה כותים וישראל בין שהוא רוב כותים או רוב ישראל הרי זה ספק כותי לענין יוחסין קידש אשה צריכה גט מספק הטבילוהו ב"ד לשם גרות או שטבל משהגדיל הרי הוא לענין יוחסין כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל שאין הטבילה מועלת אלא להוציאו מידי כותי:

68 אם לא טבל ולא הטבילוהו ב"ד היה רוב העיר כותים מותר להאכילו נבלות היה רובן ישראל מחזירים לו אבידתו כישראל מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת והרי הוא לענין נזקין ובכל ספק ממון המוציא מחבירו עליו הראייה: הגה וי"א דאפילו ברוב כותים מפקחים עליו הגל בשבת ואין מצווין להחיותו אלא ברוב ישראל: טור

69 נשים שילדו בבת אחת אשת כהן ולוי וישראל וממזר נאמנת החיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעים יחוסם בד"א כשהוחזקה נאמנת ולא ערער עליה אדם אבל אם ערער עליה אפילו אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו יחוס:

70 הספיקות כגון שתוקי ואסופי אסור לבא זה עם זה ואם נשאו לא יקיימו אלא יוציאו בגט והולד ספק כאבותיו ואין לספיקות אלו תקנה אלא שישאו מהגרים והולד הולך אחר הפגום כיצד שתוקי או אסופי שנשאו גיורת או משוחררת או גר משוחרר שנשא שתוקית או אסופית הולד שתוקי או אסופי:

71 כל מדינה שיש בה שפחה או כותית שראויה לילד הואיל והאסופי הנמצא בה ספק כותי או עבד כשישא גיורת הרי זו ספק אשת איש וכן השתוקי שנשא אשה שאפשר שתהיה ערוה לו הרי היא בספק אשת איש שאין קדושין תופסין בעריות ואיזו אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו כל אשה שאביה או אחיה קיים כשנתעברה אמו וכל אשה שנתגרשה או נתאלמנה שמא היא אשת אביו או אשת אחי אביו: הגה הקראים אסור להתחתן בהם וכולם הם ספק ממזרים ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור ב"י מ"כ בתשובת ר' שמשון אבל האנוסים החוזרים לדת ישראל נ"ל שמותר להתחתן בהם כמו בשאר גרים הנ"ל:

72 דין פצוע דכא וכרות שפכה. ובו יד סעיפים: פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו ואפילו נתינה או אחד מהספקות מותרת לו הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו על הנתינים ולא על הספיקות אבל אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה ויש מתירים אפי' בממזרת טור והראב"ד והרשב"א:

73 איזהו פצוע דכא כל שנפצעו הביצים שלו וכרות שפכה כל שנכרת הגיד שלו ובג' אברים אפשר שיפסל הזכר בגיד בביצים ובשבילים שבהם נתבשל שכבת זרע והם הנקראים חוטי ביצים וכיון שנפצע אחד משלשה איברים אלו או נכרת או נידך הרי זה פסול כיצד נפצע הגיד או נידך או שנכרתה העטרה או למעלה מהעטרה פסול ואם נכרת מראש העטרה ונשתייר ממנה אפי' כחוט השערה מוקף לכל הגיד כשר:

74 נחתך מהגיד למעלה מעטרה בשפוע כקולמוס כשר כמרזב שניטל חללו של גיד ונשארו הדפנות לרש"י והרא"ש פסול להרמב"ם כשר:

75 ניקב למטה מהעטרה כשר ניקבה עטרה עצמה אם כשיראה קרי תצא שכבת זרע מהנקב פסול ואם נסתם הנקב חזר להכשירו:

76 ניקב למטה מעטרה בענין שכנגדו למעלה בתוך העטרה פסול שהעטרה כולה מעכבת:

77 נסתם שביל שכבת זרע וחזר לראות שכבת זרע בשביל שמשתין בו הרי זה פסול:

78 נכרתו הביצים או אחת מהם או שנפצעה אחת מהם או שנידוכה אחת מהן או שחסרה או שניקבה נקב מפולש ב"י בשם נ"י בשם תוס' פ' הערל הרי זה פסול: הגה וכן עיקר ודלא כיש מתירים בעל ביצה אחת אם היתה אותה שנטלה שלימה כשנטלה ונשארה של ימין היא סברת ר"ת אמנם ראיתי מקילין כסברא האחרונה אבל טוב לחוש באיסור דאורייתא לדברי המחמירים והם רוב מנין ורוב בנין:

79 נכרתו חוטי בצים או אחת מהן או שנידך או נפצע הרי זה פסול:

80 ניקב חוט מחוטי ביצים לשביל מי רגלים והרי הוא מטיל מים משביל מים ומשביל שכבת זרע ה"ז כשר:

81 כל פיסול שאמרו בענין זה כשלא היה בידי שמים כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא או שנולד בלא ביצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו איברים אלו או שנולד בהם שחין והמסה אותו או כרתן הרי זה כשר לבא בקהל שכל אלו בידי שמים להרמב"ם אבל לרש"י והרא"ש לא מקרי בידי שמים אלא ע"י רעמים וברד או ממעי אמו אבל ע"י חולי חשיב בידי אדם ופסול וכתב הרא"ש דהכי משמע בירושלמי:

82 אסור להפסיד אברי הזרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף א' טמאים וא' טהורים בין בא"י בין בח"ל וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה כיצד הרי שבא א' וכרת הגיד ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן ובא אחר וכרת חוטי ביצים או שבא אחד ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו ובא אחר וכרתו כלם לוקים ואע"פ שלא סירס אחרון אלא מסורס בין באדם בין בבהמה חיה ועוף והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור אבל אסור:

83 המשקה כוס של עיקרין לאדם או לשאר בעלי חיים כדי לסרסו ה"ז אסור ואין לוקין עליו ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד:

84 הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שיבטל ממנו איברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו וראוי להכותו מכת מרדות: הגה אבל מותר ליטול כרבלתו של תרנגול אע"ג דמסתרס ע"י זה וכל כיוצא בזה דלא עביד כלום באברי הזרע בהגהות אלפסי פ' במה בהמה:

85 אסור לומר לכותי לסרס בהמה שלנו ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה מותר ואם הערים ישראל בדבר זה קונסין אותו ואפי' לא הערים והכותי מכירו ומכוין לטובתו ומוכרן לישראל אחר ואפי' לבנו גדול מותר למוכרה אבל לבנו קטן אינה מוכרה ולא נותנה לו: הגה ומותר לתת בהמה לכותי למחצית שכר אע"פ שהכותי בודאי יסרסנו הגהות מיי' פט"ז מא"ב דהכותי אדעתיה דנפשיה קא עביד ב"י ומותר למכור לכותים בהמות ותרנגולים אע"ג דבודאי הכותי קונה אותם לסרסם ויש אוסרים תמצא מבואר בת"ה סי' רצ"ד ומיהו אם אין הכותי הקונה מסרסם בעצמו רק נותנו לכותי אחר לסרס לכ"ע שרי ג"ז שם כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צער בעלי חיים א"ו הארוך סימן נ"ט ולכן מותר למרוט נוצות מאוזות חיות וליכא למיחש משום צער בעלי חיים מהרא"י סי' ק"ה ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות:

86 נשים האסורות לכהן ודין אשת כהן. ובו טו סעיפים: כהן אסור מן התורה בגרושה זונה וחללה ואסור בחלוצה מדרבנן לפכך אם עבר ונשא ספק חלוצה א"צ להוציא אבל גרושה אפי' אינה אלא ספק גרושה צריך להוציא בין שנתגרשה מן האירוסין בין שנתגרשה מן הנשואין ואפי' ריח גט פוסל בכהונה וכופין אותו להוציא והיכי דמי ריח גט כגון שאמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם ואע"פ שלא הותרה בזה הגט נפסלה לכהונה ואפילו לא נתגרשה רק משום קול קידושין בעלמא אע"פ שהוא ברור שאין ממש באותן קידושין ואין נותנין גט רק מכח חומרא בעלמא אפילו הכי פסולה לכהונה תשו' הרשב"א סימן תק"נ אבל אם נתן לה גט על תנאי ולא נתקיים התנאי אינו כלום ואינו פוסל ורשאי הכהן לכתחלה לגרש על תנאי:

87 קטנה שמיאנה בבעלה מותרת לכהן ואם נתן לה גט אסורה ואם אחר שנתן לה גט החזירה ומיאנה בו מותרת לכהן שהמיאון מבטל הגט ואם אחר שגרשה נשאת לאחר ומיאנה בו יש מי שאומר שמותרת לכהן:

88 יצא קול פלוני כהן גירש את אשתו והרי היא יושבת תחתיו אין מוציאין מידו דלקלא דלבתר נשואין או דבתר אירוסין לא חיישינן ואם מת ונשאת לכהן אחר תצא:

89 יצא קול פלוני כהן כתב גט לאשתו אם קורין באותו מקום לנתינת הגט כתיבה אף על גב דלכתיבה לחודה נמי קרו כתיבה הוי כאלו יצא הקול פלוני גירש אשתו ואם אין קורין לנתינת הגט כתיבה אין חוששין:

90 יצא קול על אשה שנתקדשה ונתגרשה חוששין לקול לאוסרה לכהן ודוקא שיצא הקול בלא אמתלאה אבל אם יצא עם אמתלאה כגון שיצא הקול שקדשה או גירשה על תנאי או שזרק לה קדושין או הגט ספק קרוב לו ספק קרוב לה אין חוששין לקול ואם יש אמתלאה בגירושין ולא בקידושין חוששין לקול הקדושין לאוסרה לעלמא ואין חוששין לקול הגירושין לאוסרה לכהן ודוקא שיצא האמתלאה עם הקול מיד אבל אם יצא הקול ברור ולאחר זמן יצא האמתלאה אינה מבטלת הקול ואם אח"כ נתברר שהיה הקול שקר אפי' לא היה שם אמתלאה מבטלין אותו וכל קול שלא הוחזק בב"ד אינו קול לחוש לו וע"ל סי' מ"ו יצא עליה קול חלוצה י"א דלא חיישינן:

91 כהן שנשא אחת מהפסולות מחרימין אותם ומחרימין כל הנושא ונותן עמהן וכיוצא בחומרות אלו עד שיגרשנה:

92 כהן שגירש אשתו לא תדור עמו במבוי ואם היו דרים בשכירות או בחצר של שניהם היא נדחית מפניו ואם החצר שלה הוא נדחה מפניה ויתבארו דברים אלו בסימן קי"ט :

93 איזהו היא זונה כל שאינה בת ישראל או בת ישראל שנבעלת לאדם שהיא אסורה לינשא לו איסור השוה לכל או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת לינשא לו לפיכך הנרבעת לבהמה אע"פ שהיא בסקילה לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי לא נבעלה לאדם הבא על הנדה אע"פ שהיא בכרת לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי אינה אסורה לינשא לו וכן הבא על הפנויה אפי' היתה קדשה שהפקירה עצמה שהיא במלקות לא נעשית זונה ולא נפסלה מהכהונה שהרי אינה אסורה לינשא לו אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואינה מיוחדת בכהנים או מאיסורי עשה וא"צ לומר למי שהיא אסורה לו משום ערוה או לכותי ועבד הואיל והיא אסורה לינשא לו הרי זו זונה וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחות מבת ג' שנים הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה וי"א שהבא על חייבי עשה או על חייבי לאוין אפי' חייבי לאוין דשאר לא עשאה זונה חוץ מהבא על היבמה:

94 כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין כדרכה בין שלא כדרכה משהערה בה נפסלה משום זונה ובלבד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד ומעלה:

95 אשת כהן שנבעלה אפי' באונס אסורה לו:

96 אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה אסורה לכהונה:

97 אשת כהן שאומרת לבעלה נאנסתי או שגגתי ובא עלי אחר או שבא עד אחד והעיד לו עליה שזינתה בין באונס בין ברצון אינה אסורה עליו שמא עיניה נתנה באחר ואם היא נאמנת לו או העד נאמן לו וסמך דעתו לדבריו ה"ז יוציא כדי לצאת ידי ספק וע"ל סימן קט"ו ס"ז וסימן קע"ז:

98 אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שהיא מותרת לבעלה כמו שנתבאר הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודית שהיא זונה שאסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא:

99 כהן שקדש גדולה או קטנה ואחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש נאסרת עליו מספק שמא קודם קידושין נבעלה או אחר קידושין אבל ישראל שטען טענה זו לא נאסרה עליו שיש כאן שני ספיקות שמא קודם קדושין שמא אחר קדושין ואפי' נאמר אחר קדושין שמא באונס שמא ברצון שהאנוסה מותרת לישראל לפיכך אם קדשה אביה לישראל והיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד וטען שמצאה דרוסת איש נאסרת עליו מספק שאין כאן אלא ספק אחד שמא באונס שמא ברצון וספק של איסור תורה לחומרא:

100 כל אשה שקינא לה בעלה או ב"ד טור ונסתרה ולא שתת מי סוטה אסורה לבעלה אפילו הוא ישראל ואם מת בעלה אסורה לכהן:

101 יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה ואפילו הוציאה בעלה משום שעברה על דת יהודית או בעידי דבר מכוער ומת קודם שנתן לה גט הרי זו מותרת לכהן:

102 פנויה שראוה שנבעלה לאחד והלך לו הבועל ואמרו לה מי הוא זה שבא עליך ואמרה אדם כשר הרי זו נאמנת ולא עוד אפי' ראוה מעוברת ואמרו לה ממי את מעוברת ואמרה מאדם כשר הרי זו נאמנת ותהיה היא ובתה טור מותרת לכהן בד"א כשהיה המקום שנבעלת בו פרשת דרכים או בקרנות שבשדות שהכל עוברים שם והיו רוב העוברים שם כשרים ורוב העיר שפירשו אלו העוברים ממנה כשרים שחכמים עשו מעלה ביוחסין והצריכו שני רובות אבל אם היו רוב העוברים פוסלים אותה כגון כותים או ממזרים וכיוצא בהם אע"פ שרוב המקום שבאו ממנו כשרים או שהיו רוב אנשי המקום פסולים אע"פ שרוב העוברים שם כשרים חוששין לה ונאמר למי שפוסלת אותה נבעלה ולא תנשא לכהן לכתחלה ואם נשאת לא תצא וי"א דבאומרת לכשר נבעלתי בחד רובא לכתחלה מכשירין ובדיעבד אפילו ברוב פסולים:

103 ראוה שנבעלה או שנתעברה בעיר אפילו לא היה שוכן שם אלא כותי א' או חלל אחד ועבד וכיוצא בהם הרי זו לא תנשא לכתחלה לכהן שכל קבוע כמחצה על מחצה הוא ואם נשאת לא תצא הואיל והיא אומרת לכשר נבעלתי היתה אלמת או חרשת או שאמרה איני יודעת למי נבעלתי או שהיתה קטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול הרי זו ספק זונה ואם נשאת לכהן תצא אלא אם כן היו שני רובים המצויים כשרים ויש מי שאומר שאפילו נתעברה בעיר אם הלך הבועל אליה תנשא לכתחילה כיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעות כשרים אא"כ הלכה היא אליו וסתמא נמי שאין ידוע מי הלך למי תנשא לכתחלה:

104 דין אשה שנשבית ואיזו היא נקראת חללה. ובו כג סעיפים: שבויה שנשבית והיא בת ג"ש ויום אחד או יותר אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לכותי ואם יש לה עד שלא נתייחד כותי עמה ה"ז כשרה לכהונה ואפילו עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו: הגה ואפילו נשים שאינן נאמנות בעדות אשה כגון חמותה וכו' נאמנת בשבויה. הגהות אלפסי פ"ב דכתובות וב' שבויות שהעידה כל אחת לחבירתה הרי אלו נאמנות וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו נאמן מעשה בא' שנשבה הוא ואמו ובנה מסיח לפי תומו ואמר נשבינו לבין הכותים אני ואמי יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקוט עצים ודעתי על אמי והשיאו אותה חכמים לכהן על פיו ויש שכתב שהקטן נאמן אפי' במתכוין להעיד:

105 אין הבעל נאמן להעיד באשתו השבויה שלא נטמאה שאין אדם מעיד לעצמו. וכן שפחתה לא תעיד לה אבל שפחת בעלה מעידה לה ושפחתה שהיתה מסיחה לפי תומה נאמנת: הגה כותי פסול לעדות שבויה ואפי' מסיח לפי תומו אינו נאמן הרא"ש כלל ל"ב ויש מקילין במסיח לפי תומו ריא"ז וה"ה לעד מפי עד ומסיח לפי תומו לא מהני רק להקל אבל לא להחמיר ר"ד כהן בית ח':

106 כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה ה"ז לא ישאנה שמא עיניו נתן בה ואם פדאה והעיד בה ה"ז ישאנה שאילו לא ידע שהיא טהורה לא נתן בה מעותיו:

107 האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אפי' היה שם עד א' שמעיד שהי' שבויה אבל אם יש שם שני עדים שנשבית אינה נאמנת עד שיעיד לה אחד שהי' טהורה:

108 היה שם ב' עדים שנשבית ועד א' מעיד שנטמא' וא' מכחיש אותו ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתייחד עמה כותי עד שנפדית אפי' זה שמעיד שהיא טהורה עבד או שפחה הרי זו מותרת: הגה וי"א שאם היא אומרת נטמאתי נאמנת נגד עד א' שאומר טהורה אבל לא נגד ב' עדים הגהות אלפסי פ' האשה שנתארמלה:

109 מי שאמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה בית דין לינשא או שנשאת לפני בית דין ולא מיחו בה ואחר כך באו שני עדים שנשבית הרי זו תנשא לכתחלה ולא תצא מהתירה ואפי' נכנס אחריה שבאי והרי היא שבויה לפנינו ביד אדוניה הרי זו לא תצא מהתירה שהתירוה ומשמרין אותה מעתה עד שתפדה ואם באו לה ב' עדים אח"כ שנטמאת אפי' נשאת ואפי' היו לה בנים הרי זו תצא ואם בא עד אחד אינו כלום:

110 אמרה נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שאני טהורה אין אומרים נמתין עד שיבואו העדים אלא מתירין אותה מיד ולא עוד אלא אפי' יצא עליה קול שיש עליה עידי טומאה מתירין אותה עד שיבואו שבשבויה הקילו:

111 האב שאמר נשבית בתי ופדיתיה בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה אינו נאמן לאוסרה ה"ה אם אומר שנבעלה בעילת איסור הג"מ פי"ח מא"ב בשם הרשב"א:

112 אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה הואיל והדבר ספק הרי זו מותרת לדור עמו בחצר אחד ובלבד שיהיו עמו תמיד בניו ובני ביתו לשומרו:

113 עיר שבא במצור ונכבשה אם היו כותים מקיפים את העיר מכל רוחותיה כדי שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה ותיעשה ברשותם הרי כל הנשים שבתוכה פסולות כשבויות שמא נבעלו לכותים אלא מי שהיתה מג' שנים ולמטה ואם היה אפשר שתמלט אשה ולא ידעו בה או שהיה בעיר מחבואה אחת אפילו אינה מחזקת אלא אשה אחת הרי זו מצלת הכל כיצד מצלת שכל אשה שאמרה טהורה אני נאמנת ואע"פ שאין לה עד מתוך שיכולה לומר נמלטתי כשנכבשה העיר או במחבואה הייתי ונצלתי נאמנת לומר לא נמלטתי ולא נחבאתי ולא נטמאתי בד"א בגדוד של אותה מלכות שהם מתיישבין בעיר ואין יראים לפיכך חוששין להם שמא בעלו אבל גדוד של מלכות אחרת שפשט ושטף ועבר לא נאסרו הנשים מפני שאין להם פנאי לבעול שהם עוסקים בשלל ובורחים להם ואם שבו נשים ונעשו ברשותן אע"פ שרדפו אחריהם ישראל והצילו אותם מידם הרי הן אסורות ויש חולקין ואומרים שאף בגדוד של מלכות אחרת אסורות:

114 האשה שנחבשה בידי עכו"ם ע"י ממון מותרת אפי' לכהונה: הגה ודוקא שחייבים להם שיראו ליגע בה פן יפסידו מכיסם אבל אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון שלא יפסידו מכיסם אסורה לבעלה כהן תא"ו נתיב כ"ג וכן משמע בתוס' פ' א"מ ע"י נפשות אסורה לכהונה לפיכך אם היה בעלה כהן נאסר' עליו: הגה וי"א דע"י נפשות אסורה אפילו לבעלה ישראל דחיישי' שמא נתרצית להם כדי שלא יהרגוה תוס' והרא"ש והטור והר"ן ובפסקי מהרא"י סימן צ"ב ודוקא בנחבשה מחמת עצמה ויש להם חשש מיתה הג"מ פ' י"ח בשם י"א אבל ביושבות חבושות מחמת בעליהן אינן אסורות אלא א"כ נגמר דין בעליהן למיתה בפסקי מהרא"י סי' צ"ב וי"א דכל מקום שהיא סבורה להחיות ע"י פדיון ולחזור אינה אסורה לבעלה ישראל דאינה מתרצית אע"פ שחבושה מחמת עצמה שם במהרא"י ובשעת הזעם והרג רב התירו רבותינו לבעלה ישראל וכסברא הראשונה ואם נחבשה בידי כותים ויהודים נכנסים ויוצאים אצלה שריא לבעלה הגהות מיי' פ' י"ח ישראל שהמיר הוא ואשתו וחזרו בהן אשתו מותרת לו ולא חיישינן שמא זנתה תחתיו ואפי' בעלה כהן ואם אשתו המירה לחוד אסורה לבעלה אפי' ישראל תשו' רשב"א והגהות מרדכי דכתובות אם לא שיש לה עד א' שלא זנתה כשבויה ויש מקילין ואומרים דלא חיישינן שמא זנתה שם ובשעת הגזירה שהמירו דתן מחמת אונס וחזרו בהן לאחר שעבר האונס יש להקל ולהתירן אפי' לבעלן כהנים הרא"ש כלל ל"ב ואם אשה נדרה להמיר עצמה ולא המירה עדיין וחזרה בה מותרת לבעלה מהרי"ק שורש ק"ס: בד"א בזמן שיד ישראל תקיפה על הכותים והם יראים מהם אבל בזמן שיד הכותים תקיפה אפי' ע"י ממון כיון שנעשית ברשות הכותים נאסרה אא"כ העיד לה אחד כשבויה: הגה וכ"ז בנחבשה בידי כותים ומסורה בידם אבל אם נתייחדה עם כותים אפי' שחייבת להם אין אוסרין על היחוד אע"פ שעשאה שלא כדת ואפי' יצא עליה קול זנות כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לאוסרה על בעלה שם בתשו' הרא"ש מיהו אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר מהרי"ק שורש ק"ס:

115 איזו היא חללה זו שנולדה מאיסורי כהונה כגון כהן הדיוט שבא על הזונה או על הגרושה וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה או שנשא בעולה ובא עליה הרי אלו נתחללו לעולם ואם הוליד ממנה בין זה שחיללה בין אחר הולד בין שהוא זכר בין שהוא נקבה חלל והיא עצמה נתחלל' בביאתו משהער' בה בין שבא עליה בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון והוא שהיה כהן מבן ט' שנים ויום אחד ולמעלה והנבעלת מבת ג' שנים ויום א' ומעלה אבל כהן שקידש אחת מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה אבל מן הנשואין אף ע"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע"פ שנמצאת בתולה:

116 הכהן עצמו שעבר ובא על אחת מאיסורי כהונה לא נתחלל:

117 כהן שבא על אחת מהעריות או על יבמה לשוק ונתעברה מביאה ראשונה אין הולד חלל אבל עשאה זונה ואם חזר ובא עליה הוא או כהן אחר הולד חלל אבל הבא על הגיורת ומשוחררת אפי' נתעברה מביאה ראשונה הולד חלל:

118 כהן שבא על הנידה הולד כשר ואינו חלל:

119 חלל שנשא כשרה הולד ממנה חלל וכן בן בנו כלם חללים עד סוף כל הדורות ואם ילדה בת אסורה לכהונה אבל אם נשאת אותה הבת לישראל וילדה ממנו בת אותה הבת כשרה לכהונה שישראל שנשא חללה הולד כשר:

120 כותי ועבד הבא על בת ישראל וילדה ממנו בת אותה הבת פגומה לכהונה:

121 כהן שנשא גרושה מעוברת בין ממנו בין מאחר וילדה כשהיא חללה הולד כשר שהרי לא בא מטיפת עבירה:

122 כהן שבא על חלוצה היא וולדה חללים מדרבנן אבל כהן שבא על אחת מהשניות היא כשירה וזרעו ממנה כשירים:

123 כהן שבא על ספק זונה או על ספק גרושה שם או ספק חלוצה טור הרי זו ספק חללה וולדה ספק חלל ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל אינו אוכל בתרומה ואינו מטמא למתים ונושא אשה הראויה לכהן ואם אכל או נטמא או נשא גרושה מכין אותו מכת מרדות וה"ה בחלל של דבריהם אבל חלל של תורה הודאי הרי זו כזר ונושא גרושה ומטמא למתים שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן אע"פ שהם בני אהרן עד שיהיו בכיהונם:

124 גר שנשא גיורת וילדה בת לא תנשא לכתחילה לכהן אפי' בת בתה עד כמה דורות אע"פ שהורתה ולידתה בקדושה ואם נשאת לכהן לא תצא ואם יש בה צד א' של ישראל כגון גר שנשא ישראלית או ישראל שנשא גיורת הבת מותרת לכהן לכתחילה וה"ה למשוחרר שנשא ישראלית או ישראל שנשא משוחררת:

125 הכהנת מותרת לינשא לחלל ולגר ולמשוחרר שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולי כהונה שנאמר בני אהרן ולא בנות אהרן:

126 משפחה שנתערב בה ספק חלל או ודאי וכן אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי נתבאר בסי' ב':

127 בכל ספק הולד הולך אחר הזכר. ובו ה סעיפים: כהנים לוים וישראלים מותרין לבא זה בזה והולד הולך אחר הזכר:

128 לוים וישראלים וחללים מותרים לבא זה בזה והולד הולך אחר הזכר:

129 לוים וישראלים וחללים גרים ועבדים משוחררים מותרים לבא זה בזה והגר והמשוחרר שנשא לויה או ישראלי' או חללה הרי הבן ישראלי וישראלי או לוי או חלל שנשא גיורת או משוחררת הולד הולך אחר הזכר:

130 כל הנישאת באיסור הולד הולך אחר הפגום שבשניהם שאם אחד מהם מפסולי כהונה הולד פסול לכהונה ואם אחד מהם מפסולי קהל הולד אסור לבא בקהל:

131 ולד שפחה ונכרית כמותן בין שנתעברו מכשר בין שנתעברו מפסול:

132 איזה אשה נקראת קטלנית. ובו ב סעיפים: אשה שנשאת או נתארסה מ"מ פכ"א ונ"י פ' הבא על יבמתו לשני אנשים ומתו לא תנשא לשלישי שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים ואם נשאת לא תצא ואפילו נתקדשה יכנוס ואם הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה משלישי אבל משני יש לה כתובה אפי' לא הכיר בה: הגה וי"א דדוקא אם מתו מיתת עצמם אבל אם נהרג אחד מהן או מת בדבר או נפל ומת וכדומה אינו כלום ולכן רבים מקילים בדברים אלו ואין מוחין בידיהם ב"י בשם תשובת הרמב"ן שכ"כ בשי"א י"א דה"ה אשה שנתגרשה שני פעמים אין לישא אותה רש"י פ"י דיבמות והר"ן ר"פ נערה אבל י"א מיתה דוקא הגהות מיי' בשם התוס' וכן עיקר:

133 איש שמתו שתי נשיו אינו מונע עצמו מלישא:

134 איזו גרושה מותרת לחזור לבעלה. ובו ז סעיפים: המגרש את אשתו ואח"כ זינתה מותרת לחזור לבעלה: הגה וכן אם זנתה עם הראשון ונתקדשה לשני וגירשה מותרת לחזור לראשון אפי' היתה מיוחדת לו תחילה תשו' הרא"ש כלל נ"ג ומהר"ם פאדווה סימן י"ט אבל אם נתקדשה לאחר וגירשה או מת אסורה לחזור לראשון ואפילו לא נתגרשה רק מכח קול בעלמא הרא"ש כלל ה' וע"ל סימן ו' וע"ל סימן מ"ו סעיף ה' וסעיף ו':

135 חרש שגירש ברמיזה והלכה ונתקדשה לחרש אחר ואין צריך לומר לפקח אסורה לחזור לבעלה החרש אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונשאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הפקח וע"ל סימן קי"ט אם מותר לדור עמה בחצר לאחר שגירשה:

136 המוציא את אשתו משום שם רע שיצא עליה או מפני שהיא נדרנית או מפני שהיא איילונית לא יחזיר וי"א דוקא בדאמר לה מפני כך אני מוציאך וכפל דבריו לומר אלמלא כך לא הייתי מוציאך אבל אם לא כפל דבריו יכול להחזירה וי"א שאם אמר לה מפני כך אני מוציאך אף ע"פ שלא כפל דבריו אינו יכול להחזירה ויש מי שאומר שאפי' לא אמר לה מפני כך אני מוציאך לא יחזיר:

137 המוציא את אשתו מפני שרואה דם בכל עת תשמיש לא יחזיר:

138 כל אלו שאמרו לא יחזיר אם עבר והחזיר קודם שנתקדשה לאחר לא יוציא ואם הוציא אם היו לו בנים משהחזירה מותר להחזירה כדי שלא להוציא לעז עליהם:

139 המוציא את אשתו משום א' מדברים הללו אומרים לו הוי יודע שאין אתה מחזירה לעולם:

140 המוציא את אשתו משום נדר שנדר להוציאה יכול להחזירה:

141 אשה הנחשדת על אשת איש. ובו ח סעיפים: הנחשדת על אשת איש אם היה לה קינוי וסתירה ולא שתתה מי המרים הואיל ונאסרה על בעלה בשבילו הרי היא אסורה ע"ז שנתיחדה עמו לעולם כדרך שהיא אסורה על בעלה ואם עבר ונשאה מוציאין אותה מתחתיו בגט אפילו היו לה כמה בנים ממנו מפי השמועה למדו כשם שהיא אסורה לבעלה כך אסורה לבועל וה"ה אם נאסרה בשבילו לבעלה אסורה לו ס"ה אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה ובא ומצא דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה עומדת מעל המטה והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה או שמצאו רוק למעלה מהכילה או שראו מקום המנעלים הפוכים טור או שהיו יוצאים ממקום אפל או מעלים זה את זה מן הבור וכיוצא בו או שראוהו מנשק ע"פ חלוקה או שראו מנשקים זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות במנעול ב"י בשם תשו' הרשב"א אלף רנ"א וכיוצא בדברים אלו לפי ראות עיני הדיינים אם הוציא' בעלה בדבר מכוער כזה הרי זו לא תנשא לנטען ואם עבר ונשאה והיו לו בנים ממנה לא תצא בד"א כשרננו העיר עליה ועל הנטען יום ומחצה או יותר ואמרו לו פלוני זינה עם פלונית ולא פסק הקול והוא שלא היו לה או לו או לבעל הר"ן פ"ב דיבמות אויבים שמעבירים את הקול אבל אם לא היה שם רינה לדבר זה בעיר או שפסק הקול שלא מחמת יראה אם נשאת לנטען לא תצא אפי' אין לה בנים אפי' בא עד אחד שזינתה עמו לא תצא: הגה וי"א דאם היה בכאן קול ממש כדרך שנתבאר עם עידי כיעור מוציאין אותה אפילו מבעלה רש"י ושאלתות ומרדכי בשם הר"ם פ"ב דיבמות אם אין לו בנים ממנה אבל באחד מהן אין מוציאין מן הבעל אלא א"כ הוציאה בעלה וכנסה הנחשד מוציאין בא' מהן מן הנחשד אם אין לה בנים ממנו כן משמע מהרי"ף והרמב"ם ב' עידי כיעור מצטרפין אע"ג דראו זה אחר זה וכיעור דחזא האי לא חזא האי מרדכי פ"ב דיבמות בשם תשובת מוהר"ם עד א' בדבר מכוער לאו כלום הוא תשו' מוהר"ם סוף נשים:

142 מי שהוציאה בעלה בעידי דבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה הרי זו אסורה להנשא לנטען מפני שיצאתה מתחת בעלה בגללו ואם נשאת לא תצא אע"פ שאין לה בנים כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינתה עם זה כשהיתה תחת בעלה הראשון הרי זו תצא מזה אע"פ שיש לה ממנו כמה בנים:

143 כל מקום שאמרו תצא תצא בלא כתובה:

144 י"א שאם באו עדים שאשת איש זינתה צריכים דרישה וחקירה ואין לקבל העדות שלא בפניה ושלא בפני בעלה תשו' הרא"ש כלל מ"ו:

145 הנטען משפחה ונכרית ונתגיירה ונשתחררה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא גירשה אסורה לחזור לו אלא אם כן היו לו בנים ממנה ב"י בשם הרשב"א:

146 כותי ועבד הבא על בת ישראל אע"פ שחזר הכותי ונתגייר והעבד נשתחרר הרי זה לא ישאנה ואם כנס לא יוציא:

147 אותם שאמרו חכמים לא יכנוס אפי' באותו מבוי לא תדור וכ"ש שלא תשמשנו:

148 כל היכא שהתרו בו ועבר וכנס לא מקרי דיעבד ומפקינן לה מיניה המגרש אשה כדי שישאנה חבירו אסור לישא אותה כמו שיתבאר לקמן סי' קמ"ג סעיף ט"ו:

149 עידי גט וכן עדים שהעידו מיתת הבעל אם רשאים לישא האשה ההיא. ובו ד סעיפים: המביא גט שצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וכן העד האחד שהעיד לאשה שמת בעלה לא ישאנה משום חשד ואם כנס לא יוציא אבל המביא גט שאינו צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם מותר לישא אותה כיון שאינה נשאת על פיו ושני עדים המעידים לאשה שמת בעלה מותר אחד מהם לישא אותה שאין שנים מצויים לחטא בשביל אחד ועיין בטור זה עצמו סימן קמ"א: הגה בתשובת הרא"ש שהביא בא"ע וי"א דאף בשנים אע"ג דשרי מ"מ בעל נפש ירחיק מזה הגהות מיי' פרק י' דגירושין וכלבו ותוספות דיבמות:

150 אשה שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה ובאה לפני חכם להתירה ואסרה שלא מצא לה פתח להתירה לא ישאנה שמא יאמרו אסרה כדי שישאנה ואם כנס לא יוציא וה"מ ביחיד מומחה אבל בי דינא לא חשידי ומטעם זה אם מיאנה או חלצה בפני ב"ד יכול א' מהם לישא אותה:

151 וכלם שנשאו לאחרים ונתאלמנו או נתגרשו מותרות לינשא להם:

152 וכלם שהיו להם נשים באותה שעה ואחר כך מתו או שנתגרשו והיו הנשים הן שהרגילו את בעלהן לגרשן הרי אלו מותרות לינשא להם לכתחילה היו נשותיהם חולים ומתו לא יכנסו נ"י פ"ב דיבמות וכל אחת מהם מותרת לינשא לבן העד שהעיד לה או לבן החכם שאסרה על בעלה או לשאר קרובים דליכא למיחש שיוציאום מבעליהם בשביל קרוביהם:

153 גרושה או אלמנה צריכה להמתין צ' יום טרם שתנשא ושלא ישא מינקת חבירו ומעוברת חבירו. ובו יד סעיפים: כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה הרי זו לא תינשא ולא תתארס לאחר עד שתמתין צ' יום חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו וחוץ מיום שנתארסה בו כדי שיודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון אבל מותרת לעשות שידוכים בלא אירוסין ב"י בשם תשובת הרא"ש ות"ה סימן רי"ז רק שלא יכנוס עמה בבית שם ומיום כתיבת הגט מונים למגורשת ואפי' היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים מיום הכתיבה מונים שהרי אינו מתייחד עמה משכתבו לה: הגה וי"א דמונים מיום נתינת הגט טור בשם הרא"ש וכן ראוי להחמיר כן נ"ל וגזירת חכמים היא שאפילו האשה שאינה ראויה לילד ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין צריכה להמתין צ' יום אפילו קטנה או זקנה או עקרה או איילונית ואפי' בעלה במדינת הים או סריס אדם או חולה או חבוש בבית האסורים והמפלת אחר מיתת בעלה ואפי' בתולה מהאירוסין צריכות להמתין צ' יום:

154 יבמה שמת היבם צריכה להמתין שלשה חדשים אחר מיתת היבם:

155 נתעברה מראובן ושניהם מודים שממנו היא מעוברת והלכה ונתקדשה לשמעון וגירשה ורוצה להנשא לראובן צריכה להמתין אחר גירושי שמעון צ' יום:

156 מחזיר גרושתו אינה צריכה להמתין:

157 שפחה וגיורת שהיו נשואות לבעלים בגיותן ובעבדותן ונתגיירו או נשתחררו צריכות להמתין ואפי' גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותם צ' יום כדי להבחין בין זרע הנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה:

158 הממאנת אינה צריכה להמתין לא גזרו אלא בגרושה וכן המזנה אינה צריכה להמתין מפני שמהפכת עצמה בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר וכן אנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין והוא הדין לשבויה אפילו היא גדולה: הגה וי"א דכל אלו צריכין להמתין אם הם גדולות וראויות להתעבר טור אשה שנאנסה תחת בעלה אם לא נבעלה לבעלה תחלה צריכה להמתין א"ז:

159 פלגש מיוחדת לאיש שרוצה לינשא לאחר צריכה להמתין:

160 מי שנשאת בטעות ונודע שהיא אסורה לבעלה והוציאה בית דין מתחתיו אם היתה קטנה שאינה ראויה לילד אינה צריכה להמתין שזה דבר שאינו מצוי הוא וכל דבר שאינו מצוי ברוב לא גזרו בו:

161 אשה שנתגרשה ויצא קול פיסול על הגט והצריכוה גט אחר מפני הלעז י"א שצריכה להמתין ג' חדשים מהגט השני ויש אומרים שאינה צריכה למנות אלא מהגט הראשון: הגה ויש לחוש לסברא הראשונה היא סברת ר"י והרא"ש כתבו בטור על שמם וכן אם נתגרשה מחמת קול קדושין בעלמא צריכה להמתין ב"י בשם הרשב"א:

162 המקדש תוך תשעים יום מנדין אותו: הגה וי"א שצריך שיגרש ואם הוא ישראל יחזירה לאחר ג' חדשים וכהן לא יחזור טור ודוקא שעבר במזיד אבל אם קדשה בשוגג א"צ לגרש אלא מפרישין אותם מהרי"ו סי' ע"ג ויש מחמירין אפי' בשוגג ת"ה סימן רט"ז ונראה דבכהן דאסור להחזיר יש לסמוך אדברי המקילין ולא מצריכין לגרש ובישראל אין לסמוך אמאן דמיקל בשוגג כן נ"ל גירשה אסורה לדור עמו במבוי ריב"ש סי' ש"ס' לא כפו בית דין אותו עד שעברו ג' חדשים אע"פ שקידש בעבירה שוב אין כופין אותו דכיון שעברו עברו מרדכי פרק החולץ בשם מוהר"ם ואם כנס וגירש ע"ל סימן זה סעיף י"ב מה דינו לענין כתובה קידש וברח אין מנדין אותו ולומדין אותו לברוח טור בשם רבינו יחיאל יש מי שאומר דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק שירחיק עד שיהיה שיעור חזרתו אחר ג' חדשים ואין נראה כן מדברי שאר הפוסקים:

163 גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו ולא מניקת חבירו עד שיהיה לולד כ"ד חדשים דהיינו כפי מה שקובעין החדשים אחד מלא ואחד חסר הגהות מרדכי פרק החולץ חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה בו וחדש העיבור עולה למנין כ"ד חדש וי"א דלכתחלה יחוש אפילו לחדש העיבור ת"ה סימן רי"ו בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה בין שהיא מזנה ויש מקילין במזנה הגהות מרדכי פרק החולץ בשם י"א ויש להקל במופקרת לזנות כדי שיהא בעלה משמרה תשובת ר"י מינץ סימן ה' אפילו נתנה בנה למינקת או גמלתו בתוך כ"ד חדש לא תינשא אפילו נשבעה המינקת או נדרה על דעת רבים שלא תחזור בה וי"א דאם נשבעה המינקת וכנס לא יוציא . הגהות מרדכי דכתובות אפילו אם נשבעה לאדם גדול כמו אלו שהולכים בחצר המלך אבל אם מת בנה מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגהו וכן אם גמלתו בחיי בעלה או שאינו חולבת לעולם כגון שיש לה צימוק דדים או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה או שנתנה בנה למניקה שלשה חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל תוך הג' חדשים מותרת לינשא:

164 עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה מנדין אותו אא"כ ברח ויוציא בגט ואפי' היה כהן וצריך לתת לה כתובה אם תתבענה לו ואם היה ישראל יחזירנה אחר כ"ד חדש של מניקה ויכתוב לה כתובה אחרת נשא וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום ואם קידש מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד: הגה וי"א דאין חילוק בין קידש לנשא רוב המורים וכן עיקר וע"ל סי' זה סעיף י' כיצד נוהגין:

165 אלמנה שהיתה מניקה בנה יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר ואע"פ שאינה יכולה לינשא עד סוף כ"ד חדש ואין חילוק בין התחילה להניק או לא התחילה מהר"ם פדוואה סימן ל' ומהרי"ו וריב"ש ותשו' הרא"ש כלל נ"ג:

166 זה שאמרנו בגרושה יש מי שאומר דדוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא דהא אי בעיא לא תניק ליה כלל ואפי' בשכר ויש מי שאומר האשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה צריכה להמתין כ"ד חדש ומשמע מדבריו דהוא הדין לגרושה:

167 שלא ישא אשה בימי האבל. ובו סעיף אחד: מתה אשתו או א' מקרוביו שחייב להתאבל עליו עד אימתי אסור לישא אשה נתבאר בטור יורה דעה סימן שצ"ב:

168 איסור ערוה דאורייתא ודרבנן. ובו לא סעיפים: אלו שאסורות מחמת ערוה מהן מן התורה מהן מדרבנן אותן שהן מן התורה אין קדושין תופסין בהן. ואותן שהם מדרבנן קדושין תופסין בהם וצריכות גט וכן המקדש ספק ערוה צריכה גט:

169 אמו אסורה לו מן התורה אבל אם אמו אינה אסורה לו אלא מדרבנן וזו אין לה הפסק אפילו אם אם אם אמו עד מעלה מעלה אסורה:

170 אם אבי אמו אסורה לו מדרבנן היא בלבד:

171 אם אביו אסורה לו מדרבנן וזו אין לה הפסק אפילו אם אם אם אביו עד למעלה אסורה:

172 אם אבי אביו אסורה לו מדרבנן היא בלבד אשת אביו אסורה לו מן התורה בין שהיא אשתו מן הנשואין בין מן האירוסין בין בחיי אביו בין כשמת אביו או גירשה אבל אמה מותרת לו אבל אם אנס אביו אשה מותרת לו:

173 אשת אבי אביו אסורה לו מדרבנן וזו אין לה הפסק שאשת יעקב אבינו אסורה על אחד ממנו:

174 אשת אבי אמו אסורה לו מדרבנן היא בלבד וי"א דאשת אבי אם אביו אסורה לו ת"ה סימן רט"ו:

175 אשת אחי אביו מן האב אסורה לו מן התורה אבל אשת אחי אביו מן האם אינה אסורה אלא מדרבנן:

176 אשת אחי אמו בין מן האם בין מן האב אינן אסורות אלא מדרבנן:

177 אחותו אסורה לו מן התורה בין אחותו מאביו או מאמו בין אחותו מהנישואין או מהזנות אפילו בא אביו על הערוה והוליד ממנה בת אחותו היא וחייב עליה חוץ מאחותו מן השפחה או מהנכרית: הגה ונ"ל דלכתחלה אסור לבא עליה דיש מסתפקים לומר דדוקא מדאורייתא הולד הולך אחר השפחה ואחר הנכרית אבל מדרבנן הוי זרעו לכן יש להחמיר לכתחלה: וי"א דה"מ לשפחה דעלמא אבל אם בא אביו על שפחתו והוליד ממנה בת אחותו היא ואפי' אמר שכוון לשם זנות אינו נאמן: א"ז

178 מותר אדם בבת אשת אביו שיש לה מאיש אחר אפילו חורגה פי' בת אשת אב הגדלה בבית בין האחין מותרת להם ולא חיישינן למראית העין שנראית כאחותם:

179 בתו ובת בתו ובת בנו אסורות לו מן התורה אבל בת בת בנו ובת בת בתו ובת בן בנו ובת בן בתו אסורות מדרבנן ואין להם הפסק וכן אומר בירושלמי שאברהם אסור בכל נשי ישראל ושרה אסורה בכל אנשי ישראל ולהרמב"ם יש להם הפסק:

180 בת אשתו ובת בתה ובת בנה אסורות לו מן התורה ודוקא בת אשתו אבל בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתתה ואפי' בחייה אם כנס לא יוציא נ"י ריש פ' נושאין על האנוסה:

181 בת בת בת אשתו ובת בן בן אשתו אסורות מדרבנן ואין להם הפסק ולהרמב"ם יש להם הפסק:

182 אם אשתו ואמה ואם אבי אשתו אסורות מן התורה אבל אם אם אם אשתו ואם אם אבי אשתו ואם אבי אבי אשתו ואם אם אם אבי אשתו אסורות לו מדרבנן ואין להם הפסק ולהרמב"ם יש להם הפסק:

183 אחות אביו ואחות אמו אסורות לו מן התורה בין שאחיה היא מן האב בין שהיא מן האם:

184 מותר אדם בבת אחי אביו ובבת אחי אמו ואחי אביו ואחי אמו מותר באשתו ובבתו:

185 אשת אחי אביו מן האב אסורה מן התורה אבל אשת אחי אביו מן האם ואשת אחי אמו בין מן האם ובין מן האב אינן אסורות אלא מדרבנן ומכאן ואילך כגון אשת אחי אבי אביו מן האם ואשת אחי אם אמו בין מן האב בין מן האם מותרות ואשת אחי אבי אביו מן האב ואחות אבי האב בין מן האם בין מן האב ואחות אם האם מותרת ויש מי שאוסר באלו:

186 אשת בנו אסורה לו מן התורה ואשת בן בנו אסורה מדרבנן ואין לה הפסק עד שתהיה אשת אחד ממנו אסורה על יעקב אבינו:

187 אשת בן בתו אסורה מדרבנן ויש לה הפסק:

188 אשת בן אשתו מותרת לו ובן אשתו מותר באשתו:

189 אשת אחיו בין מן האב בין מן האם בין מן הנשואין בין מן הזנות אסורה מן התורה:

190 שני חורגין הגדלים יחד בבית מותר כל א' באשת חבירו ולא חיישינן למראית העין לומר שנראה כאשת אחיו:

191 מותר אדם באשת חמיו וחמיו מותר באשתו ויש מי שאוסר:

192 מותר אדם באשת בן אחיו ובאשת בן אחותו ומותר בבת אחיו ואחותו ומצוה לישא אותה כדלעיל סי' ב':

193 אחות אשתו אסורה לו מן התורה כל זמן שאשתו קיימת לא שנא אם היא אחותה מן האב או מן האם ואפי' גירש את אשתו אבל לאחר מיתתה מותר באחותה וכל המגרש אפי' מחמת קול בעלמא נאסר בקרובותיה ב"י בשם הרשב"א סימן י"ג:

194 קידש אשה והלכה למדינה אחרת ובאו עדים והעידו שמתה ונשא את אחותה ואחר כך נודע שלא מתה אסור בשתיהן וצריכות שתיהן גט ממנו וכל הדרכים השנויים בפרק האשה רבה ובפ' הזורק נוהגין בהם ואם מתה אחת מהן מותר בחבירתה אבל אם הלכה אשתו הנשואה למדינה אחרת ובאו עדים והעידו שמתה ונשא אחותה ואח"כ נודע שלא מתה אין אחותה צריכה ממנו גט ואשתו מותרת לו ומותר בקרובות שניה ושניה מותרת בקרוביו ואם מתה ראשונה מותר בשנייה וכן שאר העריות שנשאן בחזקת היתר ונמצאו ערוה אינן צריכות גט שאין קידושין תופסין בעריות וכן כל זנות שמזנה עם הקרובות הנאסרות עליו מחמת אשתו אין אוסרין אשתו עליו ומותר בקרובות שנייה טור ומיהו אם הקרובה רגילה לבא אצלו ע"י אשתו כופין אותו לגרש אשתו הגהות אלפסי שם ומפני מה הצריכו אחות ארוסתו גט שמא יאמרו תנאי היה באירוסין וכדת נשא אחותה והואיל ויצאה אחותה בגט אחותה שהיא ארוסתו הראשונה אסורה כדי שלא יאמרו נשא אחות גרושתו אבל כשהלכה אשתו הנשואה אין לחוש לכך שיאמרו תנאי היה לו בנישואין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הילכך כ"ע ידעי דנשואי שנייה אינם כלום:

195 הלכה אשתו ובעל אחות אשתו למדינה אחרת ובאו ואמרו לו מתה אשתך ובעל אחותה ונשא אחות אשתו ואח"כ באו אשתו וגיסו אחות אשתו צריכה ממנו גט לא שנא נשאת לו על פי ב' עדים או על פי עד א' ואסורה לגיסו ואשתו אסורה עליו לא שנא היתה נשואה לו או ארוסתו: הגה ואם בא בזנות על אחות אשתו ומתה אשתו וגיסו אח"כ י"א דאסור לישא אח"כ אחות אשתו דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אע"פ שהיתה אסורה עליו בלאו הכי פסקי מהרא"י סימן כ"ח וע"ל סימן קע"ח:

196 אמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה ואח"כ אמרו לו קיימת היתה ומתה הולד הראשון ממזר האחרון אינו ממזר:

197 מי שהיה לו פלגש ולא הועד שקדשה מותרת בקרוביו אבל אם יש עדים שאמרה האשה קדשני בפני ב' עדים נאסרה לקרוביו אבל אם אמרה קדשני סתם ולא אמרה בפני שני בני עדים אין בדבורה כלום:

198 המקדש אשה ונתבטלו הקידושין מפני שהיו על תנאי ולא נתקיים התנאי או שקידש בתו שלא מדעתה ונמצאת בוגרת מותר בקרובותיה ודוקא אם נתבטלו הקידושין בלא גט אבל אם נתן גט אסור בכל קרובותיה כמו שנתברר:

199 איסור כותית ושפחה. ובו ו סעיפים: ישראל שבעל כותית דרך אישות או ישראלית שנבעלה לכותי דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר לא תתחתן בם ויש חולקין בזה טור אבל הבא על הכותית דרך זנות במקרה חייב עליה מדרבנן משום כותית ומשום זונה ומכין אותו מכת מרדות ואם ייחדה לו בזנות חייב עליה מדרבנן משום נדה שפחה כותית זונה ואם היה כהן אפי' בא עליה דרך מקרה לוקה עליה מן התורה משום זונה:

200 הבא על הכותית אם לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב"ד הרי עונשו מפורש בדברי הקבלה שהוא בכרת שנאמר כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ולא יהיה לו ער ועונה אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים: הגה ועון זה יש בו הפסד שאין בכל העריות שבנו הבא מן השפחה ומן הנכרית אינו בנו משא"כ בשאר עריות טור בשם הרמב"ם הבא על הכותית בפרהסיא שדינו שקנאים פוגעים בו כמו שיתבאר בחשן המשפט סימן תכ"ה הוא בכלל עריות ודינו ליהרג ולא יעבור כמו בשאר עריות ב"י בשם א"ח שכ"כ בשם הרמב"ן וכמו שיתבאר ביורה דעה סימן קנ"ז:

201 שפחה שהוטבלה לשם עבדות אסורה לבן חורין א' שפחתו וא' שפחת חבירו והבא עליה מכין אותו מכות מרדות:

202 הנתפש עם שפחתו מוציאין אותה ממנו ומוכרים אותה ומפזרים דמיה לעניי ישראל ומלקין אותו ומגלחין שערו ומנדין אותו ל' יום:

203 נתערב ולד ישראלית בולד שפחה הרי שניהם ספק וכל אחד מהם ספק עבד וכופין בעל השפחה ומשחרר את שניהם ואם היה הבן ההוא בן האדון של עבד כשיגדלו ישחררו זה את זה ויהיו מותרים לבא בקהל:

204 היו התערובות בנות הרי שתיהן ספק שפחות והבא על כל אחת מהן הרי הולד ספק עבד וכן אם נתערב ולד כותית בולד ישראל מטבילין את שניהם לשם גירות וכל אחד מהם ספק גר:

205 היתר אשת איש שמת בעלה ואומרת גרשתני ודיני הערוה ודין נשאת באיסור ובטעות. ובו נח סעיפים: אשת איש בכלל עריות היא ואין קדושין תופסין בה בד"א בודאי אשת איש אבל אם היא ספק מקודשת או ספק מגורשת קדושין תופסין בה מספק וצריכה גט משניהם וה"ה לפסולי גיטין מדרבנן שאם בא אחר וקידשה שצריכה גט משניהם מהראשון דרבנן ומהשני מדאורייתא:

206 אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין בפני בעלה הרי זו מקודשת לשני האשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה: הגה י"א דוקא לענין שקידושין תופסין בה נאמנת וצריכה גט אבל אינה נאמנת להנשא לאחר הר"ן פ"ב דכתובות בשי"א או ליטול כתובתה הגהות מיימוני פ"ב דגירושין וי"ח וס"ל דלכל דבר נאמנת רמב"ם וי"א עוד דבזמן הזה דנפישי חוצפא ופריצותא אינה נאמנת אלא לחומרא דאיתרע חזקה דאינה מעיזה ב"י בשם א"ח: אבל אם קידשה אחר שלא בפני בעלה אין קדושין תופסין בה עד שתביא ראייה שנתגרשה קודם שתקבל הקידושין שכל שלא בפניו מעיזה וכתב הרא"ש דכל שהוא בעיר שנתקדשה לאחר מיקרי בפניו ויש חולקין וס"ל דבעינן בפני בעלה ממש מהרי"ק שורש ע"ב וריב"ש סימן קכ"ז והא דאמרינן דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר גרשתני ה"מ היכא דליכא דמסייע לה אבל היכא דאיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה ואם נשאת לאחר שלא בפני בעלה אע"פ שכשבא בעלה אומרת לו בפניו גרשתני אינה נאמנת דכיון שכבר נשאת מעיזה ומעיזה שלא תעשה עצמה זונה ויש מי שאומר שאפי' לא נשאת עדיין לאחר אלא נתקדשה לו שלא בפני בעלה ואח"כ בא בעלה ואומרת לו בפניו גרשתני אינה נאמנת וי"א שאם היה קטטה ביניהם או שתובעת כתובתה אינה נאמנת לומר גרשתני אפי' בפניו י"א במקום שנאמנת להינשא גובאת ג"כ כתובתה מהרי"ק שורש ע"ב וריב"ש סי' קכ"ז וי"א דאינה נאמנת לענין ממון כלל ונתבאר לעיל:

207 אשה שהלך בעלה למדינת הים והעידו עליו שמת אפי' עד א' אפילו העד עבד או שפחה או אשה או קרוב מותרת ואפי' עד מפי עד או אשה מפי אשה או עבד או שפחה או קרוב כשרים לעדות זה ופסולי עדות אם פסולים מדרבנן כשרים לעדות זה אבל פסולי עדות דאורייתא פסולים ואם מסיחים לפי תומם כשרים וכן כותי או ישראל מומר לעבודת אלילים ולכל התורה כלה אם הוא מסיח לפי תומו נאמן: הגה לא בא עד בדרכים הנזכרים רק יצא קול הברה בעיר שמת אין משיאין את אשתו ת"ה סי' רכ"ב ובתשובת הרמב"ן סי' פ':

208 הכל נאמנים להעיד לה עדות זו חוץ מה' נשים שחזקתן שונאות זו את זו שאין מעידות במיתת בעלה שמא יתכוונו לאסרה עליו ועדיין הוא קיים ואלו הן חמותה אפי' אינה עתה חמותה רק אם יבמה טור ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה וכן היא לא תעיד להם טור:

209 כבר אמרנו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפי' שמע מאשה ששמעה מעבד ה"ז כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו: הגה ואפי' לא אמר ממי שמע אלא אמר סתם ששמע כשר ולא חיישינן שמא הראשון פסול היה אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלים אותו היאך ראית ובמה ידעת אם העיד בדבר ברור נאמן ואם העיד בדברים שרובן למיתה אין משיאין את אשתו שאין מעידים על האדם שמת אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק: הגה שמע קול מקוננות שהזכירוהו בין המתים וספדוהו אותו משיאין אשתו כ"כ המ"מ בשם התוספתא ולכן יש למחות בנשים שלא לספוד אדם על פי אומדנות המוכיחות שמת ולא יספידו אותו עד שיודעין שמת וכן אשתו אסורה להספידו או ללבוש שחורים כל זמן שאין כאן עדות שהוא כראוי להשיאה ס"ה וכ"כ הריב"ש סי' תק"ח וכן אין לשום ב"ד ליתן שטר עדות לאשה מה שהעידו עדים לפניהם אם אין באותו עדות כדאי להתירה אם לא שכתבו בפי' הטעם שלא התירו אותה על עדות זו דחיישינן לקלקולא מב"ד שאינן מומחים שם בתשובת הריב"ש:

210 בשעת הגזירה מתירים נשים ע"פ בעלי תשובה: הגה שמעידים מה שראו בעת צרה אע"פ שהמירו דתן מכח אונס תשובת הרא"ש כלל נ"ד ריקים המומרים ופוחזין שחזרו בתשובה אך לא בתשובה גמורה אין לסמוך על עדותן רק במסיחין לפי תומן מהר"י בכתביו סימן ר"ך או בידוע שהעידו בלא רמיה ועקול שם סימן רכ"ד והכל לפי ענין העד ולפי ראות עיני הדיין:

211 בא אחד ואמר הרגתיו תנשא דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבוריה וה"ה לכותי שאמר מסיח לפי תומו הרגתי את פלוני שמשיאין את אשתו:

212 אם עד א' אמר לאשה בינו לבינה מת בעליך אינה צריכה שוב לעדותו אלא באה לב"ד ואומרת מת בעלי אבל אם בא העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא אמר מת לא מהימנ': הגה ואין הב"ד צריכין לשלוח אחריו אע"פ שהוא בעירו אלא סומכין אעד מפי עד לכתחילה תשו' מהרי"ו סי' ט':

213 עד אומר מת ועד אומר נהרג אע"פ שהן מכחישים זה את זה הואיל וזה וזה מודים שאינו קיים הרי זו תנשא:

214 שמעו קול שאומר איש פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם משיאין את אשתו ואם שמעו קול זה בשדה או בבור או בחורבה אין משיאין על פי אותו קול דחיישינן שמא שד הוא כיון שיצא הקול ממקום שהשדים מצויים שם:

215 מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פלוני או נהרג תנשא אשתו אפי' אינו מקויים ולהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל: הגה וכן ראוי להחמיר ואפי' אם יודעים שהיא כתב ישראל אם י"ל שכתב כן משום שיצא קול שמת כגון שטבע במים שאין להם סוף וכדומה אין מתירין על הכתב שחוששין שכתב כן מפני הקול שיצא תה"ד סי' ר"מ:

216 מי שנשתתק ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין ונמצאת דעתו מכוונת וכתב שמת פב"פ סומכין על כתיבתו ותנשא אשתו:

217 זה שאמרנו שעד מפי עד כשר בעדות אשה בד"א ששמע מפי בן דעת שמת פלוני כגון עבד או שפחה אבל אם שמע מפי שוטה או קטן אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם שמע מהתינוקות שאומרים עכשיו באנו מהספד פלוני כך וכך ספדנים היו שם ופלוני החכם ופלוני עלו אחר מטתו כך וכך עשו במטתו ה"ז מעיד מפיהם על פי הדברים האלו וכיוצא בהם ומשיאין את אשתו: הגה ודוקא לאלתר כגון שאומרים עכשיו באנו מהספד פלוני כו' אבל אם אינו לאלתר לא מהני עדותן כלל א"ז ומהרי"ו סי' מ"ה ופסקי מהרא"י סי' ר"כ ואפילו הגדילו אח"כ אינן יכולין להעיד מה שראו בקטנותן שם בא"ז:

218 כבר אמרנו שהכותי שהסיח לפי תומו משיאין על פיו כיצד היה מסיח לפי תומו ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי או שהיה מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך ונפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים אלו שהם מראים שאין כוונתו להעיד ה"ז נאמן וישראל ששמע מכותי המסיח לפי תומו מעיד ששמע ממנו ותנשא אשתו על פיו: הגה וכן אם אמר פלוני מת במסיח לפי תומו אע"פ שלא אמר דברים אחרים מיקרי שפיר מסל"ת ריב"ש סי' שע"ז ויש מחמירים ב"י בשם הר"ן בד"א בשלא היה שם אמתלאה אבל אם היה אמתלאה בשיחת הכותי שמא נתכוין לד"א כמו שאמר לאחד עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי לפלוני אין זה מסיח לפי תומו שכוונתו להטיל אימה ע"ז: הגה וכן במקום שיש לחוש לשקרא שלמדוהו לומר כך אין סומכין עליו ר"י נתיב כ"ג וכן אם שמע מערכאות של כותים שאמרו הרגנו פלוני אינם נאמנים שהם מחזיקים ידי עצמם בכזב וכן כל כיוצא בדברים אלו: הגה וי"א דכל ערכאות אינם נאמנים אפילו אומרים שנהרג בדין שלא על ידם טור בשם הרא"ש וכ"ז דוקא בערכאות אבל שאר כותים משיחים לפי תומם ואומרים שנדון בערכאות של כותים נאמנים פסקי מהרא"י סי' ל"ד:

219 כותי שהסיח לפי תומו תחלה אע"פ ששאלו אותו אח"כ ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע ה"ז נאמן ומשיאין על פיו: הגה אבל שאלו אותו תחלה איה חברינו ואמר להם שמת אין זה מיקרי מסל"ת ודוקא ששאלו אותו הכותי עצמו אבל שאלו כותי אחר פסקי מהרא"י סי' קס"א או שחפשו בעיר אחר יהודי ויצא הקול בזה ובא כותי ומסל"ת שמת תשו' מוהר"מ הל' נשים אע"פ שהיה אצל הכותי ששאלו מיקרי מסל"ת היו מדברים ביחד מן היהודי ובא להם כותי ואמר להם במה אתם מדברים ואמרו לו מן היהודי אם הוא חי או מת והגיד להם שהוא מת לא מיקרי מסל"ת בתשובת הריב"ש היה ספק אם מסל"ת או לא אין משיאין אשתו דספיקא דאורייתא לחומרא וכן בכל מקום דאיכא פלוגתא בדינין אלו אזלינן לחומרא ג"ז שם י"א הא דאמרינן דאם שאלו את הכותי תחלה לא מיקרי מסל"ת היינו דוקא אם שואלו ישראל אבל אם שואלים כותים אותו ומגיד מיקרי מסל"ת ובלבד ששאלו אותו שלא בפני ישראל ת"ה סי' רל"ט ואם שאלו ישראל והכותי הגיד שמת והגיד אומדנות המוכיחות אע"פ שאינו מקרי מסל"ת ואסורה לינשא מ"מ אם עברה ונשאת ע"פ חכם שהתירהו לא תצא אם יש ראיות ואומדנות שמת פסקי מהרא"י סי' קל"ט:

220 כותי מסיח לפי תומו מפי כותי מסיח לפי תומו משיאין על פיו: הגה ואפילו לא העיד בפירוש שהכותי הראשון מסל"ת אזלינן מספיקא לקולא ואמרינן דודאי מסיח ל"ת מהרי"ק שורש קכ"א ויש חולקין בזה תשובת הר"ן:

221 יצא כותי וישראל מעמנו למקום אחר ובא הכותי ואמר איש שיצא מכאן עמי מת משיאין את אשתו אע"פ שאין הכותי יודע אותו האיש וי"א שצריך שיאמר קברתיו: הגה ודוקא בכהאי גוונא שאינו מזכיר שם המת ואינו מכירו אבל אם מכירו לא בעינן קברתיו במסיח ל"ת המ"מ לדעת הרמב"ם וכ"כ מהרא"י בפסקיו סי' רכ"ג וב"י בשם תשובת הר"ן והריב"ש וכן פשט המנהג אפילו במקום די"א דבעינן קברתיו לאו דוקא קברתיו אלא כל שאומר דבר שמשמעותו שודאי מת ולא אמר בדדמי מהני ב"י בשם תשו' הר"ן והריב"ש וכן אם יצאו י' בני אדם כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאים גמלים וכיוצא בדברים אלו והסיח הכותי לפי תומו ואמר שעשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כלם משיאים נשותיהם וי"א שצריך שיאמר קברנום:

222 בא אחד ואמר לנו אמרו ב"ד או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל ובא השליח ואמר לנו והשליח אינו יודע מי הוא הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה הרי אשתו מותרת וא"א שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת והוא שלא הוחזקו שם ב' יצחק בן מיכאל או כשהוחזקו ב' וידוע שאחד קיים: הגה וי"א דכל זה דוקא שהזכיר העד שם עירו אבל אם לא הזכיר שם עירו אע"פ שיודעין שנאבד אחד לא מהני אע"פ שהזכיר שמו תשו' הריב"ש ותשובת הר"ן ומהרי"ק שורש קפ"ד ויש מקילין וי"א דבמקום שמזכיר שמו לבד בעינן שיזכיר עירו אבל אם מזכיר שמו ושם אביו לא בעינן שיזכיר שם עירו הרא"ש כלל נ"א וכ"כ מהרי"ק שורש קע"ו ובמקום שיש אומדנות והוכחות שזה הוא יש להקל ולסמוך אמאן דאמר דלא בעינן שיזכיר שם עירו מהרי"ק שורש קפ"ד ותשובת הרא"ש:

223 ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו אבל אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו. וה"ה בכותי המסיח לפי תומו ד"ע וכן משמע בתשובת רמב"ם שהביא הב"י:

224 מי שהיה מערער על אשה לומר שהיא זקוקה ליבם ואחר כך הוא בעצמו העיד בפני ב"ד ששמע שמת זה זמן רב סומכין עליו כיון שהדברים הראשונים לא היו בפני בית דין:

225 אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה ואפי' אם הוכחשו בבדיקה כשרים ואסור לדרוש ולחקור הרבה תשובת הרמב"ם אם לא במקום שיש לחוש לערמה אז צריך דרישה וחקירה מהרי"ו סימן ק"נ:

226 כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו כדי להעיד עליו בודקין אותו ורואין אותו אפי' בלילה לאור הנר או לאור הלבנה:

227 ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני או פלוני ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו הרי אלו משיאין את אשתו:

228 מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים והכירוהו בהם שהוא פלוני מעידין עליו ואם ניטל א' מאלו אע"פ שיש להם סימנים מובהקים ביותר בכליו אינם כלום דחיישינן לשאלה אפילו היה להם סימנים בגופו ואפי' שומא אין מעידין עליו אבל היו להם בגופו סימנים מובהקים ביותר מעידין עליו: הגה כגון שהיה לו יתר או חסר או שינוי באחד מאיבריו אבל קטן או ארוך או חיור וסומק לא הוי סי' מובהק תשו' הרא"ש כלל נ"א ואפי' ק' סימנים שאינן מובהקים אינם כלום ואפי' להצטרף לשאר אומדנות המוכיחות אינו כלום פסקי מהר"י סימן קס"א ורכ"ד גבשושית גדולה על חוטמו או שחוטמו עקומה הרבה או כדומה לזה הוי סימן מובהק אבל מעט עקומה לא שם סימן רל"ד וה"ה לרושם שבגופו או באחד מאיבריו אבל שינים גדולים אע"פ שגדולים הרבה לא הוי סימן מובהק סי' קס"א בפסקי מהרא"י וכל סימן המהני בישראל המעיד ה"ה בכותי המסיח לפי תומו. בתשובת מוהר"ם בהל' נשים ומוהר"ם פאדווה סימן ב' ול"ו:

229 כתב ר"ת דהא דאין מעידין עליו אא"כ פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים דוקא כשאין שם אלא הראש אבל אם כל גופו שלם אפי' אין שם פרצוף ופדחת וחוטם יכולין להכירו בטביעות עין וחלקו עליו האחרונים:

230 אין מעידין עליו אא"כ מצאוהו תוך ג' ימים אחר הריגתו או אחר מיתתו אבל אחר שלשה אין מעידין עליו מפני שפרצוף פניו משתנה בד"א בזמן שהוא ביבשה אבל אם טבע במים והשליכוהו המים ליבשה אפי' אחר כמה ימים אם הכירוהו מעידין עליו שאינו משתנה במים אלא אחר זמן מרובה והוא שיראוהו מיד כשהעלוהו מן המים וגם שלא יהיה בו מכה אבל אם שהה אחר שהושלך מן המים אין מעידין עליו אפילו תוך ג' ב"י בשם הרמב"ן והרשב"א וכן אם היה בו מכה אין מעידין עליו לפי שהמים מקלקלים המכה ונופח ומשתנה: הגה ספק אם נשתהה או לא אזלינן לחומרא ואפי' אם נשאת תצא ריב"ש סי' ש"פ וכ"ז להעיד עליו בטביעות עין אבל על ידי סימנים מובהקים אפילו אשתהי מתירין אשתו טור וב"י:

231 מצאוהו הרוג ומכירין אותו בטביעות עין ואין יודעין מתי נהרג י"א שתולין שנהרג תוך ג' ימים ומעידין עליו ויש אוסרין ומיהו אם יצא קול איש פלוני מת או נהרג ואחר ג' ימים מצאוהו מת והכירוהו אשתו מותרת לדברי הכל:

232 י"א בשם ר"ת דהא דאין מעידין עליו אלא עד ג' ימים ה"מ כשהוא חבול בפניו אבל אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפי' אחר כמה ימים ע"י טביעות עין של גופו וצורתו ואפילו נפל למים ואינו מחוור בעיני האחרונים: הגה ויש מחלקים דכל מי שהיה אצלו כשנטבע במים אע"פ שהיה שלם אינו מעיד עליו אבל מי שלא ראה טביעתו ואומר שמכירו ע"י טביעות עין והוא שלם מעיד עליו טור ותה"ד סימן ר"ה בשם האשיר"י:

233 אין מעידין על האדם שמת אלא כשראוהו כשמת ודאי ואין בו ספק כיצד ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהם אין מעידים עליו שמא לא היו רעבים ולא אכלוהו אבל אם נפל לחפירת נחשים ועקרבים מעידין עליו מפני שע"י שדוחקן כשעומד עליהם מזיקין אותו:

234 נפל לתוך כבשן האש או לתוך יורה רותחת מליאה יין או שמן או מים או ששחטו בו שני סימנים או רובן אפילו עמד וברח מעידין עליו שמת שודאי סופו למות וכן כל כיוצא בו מדברים שא"א שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעידין עליו:

235 ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אע"פ שדקרוהו או ירו בו חצים אין מעידין עליו שמת ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו כגון מוחו או לבו או בני מעיו הרי זה מעיד עליו שמת:

236 ראוהו שנפל לים אפילו טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת שמא יצא ממקום אחר. ואם נפל למים מכונסים כגון בור או מערה שעומד ורואה כל סביביו ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו וכן אם קשרוהו ברגליו ושלשלוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו מארכובה ולמעלה משיאין את אשתו לאחר י"ב חודש שטריפה אינה חיה י"ב חודש אבל אם נפל לים והשליכו מצודה והעלו רגל א' מארכובה ולמעלה וכיוצא בזה אין משיאין את אשתו שאני אומר רגל של אחר הוא ומיהו אם היה בו סימן מובהק ביותר ברגלו סומכין עליו לומר שהוא של האיש שנפל וי"א דאפי' בסי' מובהק בבגדיו מהני כאן הואיל וראוהו נטבע בבגדים אלו מהר"ם פדוואה סי' ל"ו:

237 עד אחד אמר שראיתי שמת במלחמה או במפולת או שנטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא:

238 וכן האשה שהעיד לה אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו הרי זו לא תנשא על עדות זו כמו שנתבאר ואפילו התירוה ב"ד ולא נשאת לא תנשא ריב"ש סי' שע"ט ואם נשאת לא תצא: הגה ודוקא שנשאת ע"פ חכם או בטעות שסברה שהיא מותרת אבל אם נשאת בעבריינות תצא תשו' מהר"ם הביא מרדכי סוף יבמות וכ"ז דוקא במי שהעידו עליו שטבע ממש במים שאין להם סוף אבל מי שהעידו עליו שהיה בספינה שנשברה בים או כדומה לזה או אפי' שטבע רק לא העידו ששהה במים כדי שתצא נפשו תצא ואפילו העיד סתמא שטבע חוששין שמא קרא לדברים כאלו טביעה שכן דרך העולם לקרא לדברים אלו טביעה ותצא אלא א"כ העיד בפירוש שנטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו ב"י בשם תשו' הרמב"ן סימן קכ"ח ואפי' היה הכותי שהסיח ל"ת ואמר טבע פלוני ונשאת על פיו הרי זו לא תצא וחכם שהורה להשיאה לכתחילה במים שאין להם סוף מנדין אותו:

239 יש מי שאומר שאם נפל למים שאין להם סוף גובה כתובתה אע"פ שאסורה לינשא:

240 עיר שהקיפוה כרכום וספינה המטורפת בים והיוצא לידון הרי הן בחזקת חיים לפיכך אין מעידין על אחד מאלו שמת להתיר את אשתו ואפילו מי שהוא בעיר שכבשה כרכום וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג אין מעידין שהם בספק חיים ונותנין עליהן חומרי מתים וחומרי חיים:

241 בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה לינשא על פיו ואח"כ בא עד אחד והכחיש את הראשון ואמר לא מת הרי זו לא תצא מהיתירה ותנשא שעד א' נאמן בעדות אשה כשני עדים בשאר עדיות ואין דבריו של אחד במקום ב' מיהו משום לזות שפתים לא תנשא טור אבל אם בא השני קודם שהתירוה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהוא ספק ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא וי"א תצא ואם באו ב' ואמרו לא מת אע"פ שנשאת תצא לדברי הכל: הגה ודוקא שהיא שותקת אבל אם היא גם כן אומרת מת הוי ליה כתרי ותרי אם העדים הם נשים אבל הבעל שנשאה אינו נאמן על עצמו נ"י פ' האשה קמא בד"א כשהיה האחד שנשאת על פיו כמו שנים שבאו והכחישו אותו כגון שנשאת על פי איש ובאו שנים ואמרו לא מת או שנשאת ע"פ אשה או ע"פ עצמו ובאו ב' נשים או שני פסולים של דבריהם ואמרו לא מת אבל עד כשר אומר מת ונשים רבות אומרות לא מת או פסולים אומרים לא מת ה"ז כמחצה על מחצה: הגה ודוקא שבאו ביחד קודם שהתירוה ע"פ עד א' הראשון אבל אם התירוה ע"פ עד הכשר ואחר כך באו הפסולים לא תצא מהתירה הראשון טור ואם נשאת לאחד מעדי' והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא: הגה וכותים המסיחים לפי תומם דינן כשאר פסולי עדות מרדכי פרק האשה בתרא וכל שאינו מסיח לפי תומו אינו נאמן לא לאסור ולא להתיר:

242 אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא וי"א שאם אשה אחרת או היא שאמרה מת והתירוה לינשא על פיה ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת לא תצא מהיתירה אבל אם באו תחלה שתי נשים והתירוה לינשא על פיהן ואחר כך בא עד אחד לא תצא מהתירה לכ"ע כ"כ הב"י בשם מ"מ:

243 הנשאת ע"פ עד אחד לא תנשא אלא ברשות בית דין ואם נשאת שלא בהוראת ב"ד י"א שלא תצא אפילו בא עד אחד ואמר לא מת והב"ד צריכין להיות ג' וכשירים ולא קרובים זה לזה ולא לעדים:

244 אשה אומרת לא מת ושתי נשים אומרות מת הרי זו תנשא וכן אם אמרו י' נשים לא מת וי"א נשים אומרות מת ה"ז תנשא שאין אומרים שנים כמאה אלא בעדים כשרים אבל בפסולים הלך אחר הרוב בין להקל בין להחמיר:

245 אם שנים מעידים ששמעו כל אחד מפי אחד שמת פלוני ועד א' מעיד ששמע מפי א' שהוא חי מותרת:

246 ב' עדים אומרים מת וב' אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהוא ספק ואם נשאת לאחד מעידיה והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא אין מוציאין אשה מבעלה אם יצא קול שבעלה הראשון חי רבינו ירוחם:

247 האשה עצמה נאמנת לומר שמת בעלה ותנשא או תתייבם על פיה ונותנין לה עיקר כתובתה אם תתייבם נכנס היבם לנחלה על פיה ואפילו אשה שהיא שוטה נאמנת תא"ו נכ"ג ובלבד שיודעת בטיב נשואין ואלמנות שם בשם הרמ"ה בד"א כשבאה לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני ולא הזכירה שם כתובה מתירין אותה לינשא ומשביעין אותה ונותנים לה כתובתה אבל אם באה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה שעל עסקי הכתובה באה והרי זו בחזקת שלא מת ואין דעתה לינשא אלא ליטול כתובת' מחיים בלבד וי"א דאפי' יש לה עד שמת לא מהני בכה"ג נ"י בשם הריטב"א:

248 באה ואמרה מת בעלי התירוני לינשא ותנו לי את כתובתי מתירים אותה לינשא ונותנים לה כתובתה מפני שעיקר דבריה על עסקי הנשואין באה אבל אם באה ואמרה תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מתירין אותה ואין נותנים לה כתובה ואם תפסה אין מוציאין מידה ויש מי שאומר דבין בזו ובין בזו אין מתירין אותה כיון שהזכירה כתובה:

249 מי שיש לו שתי נשים ובאה אחת מהן ואמרה מת בעלי הרי זו תנשא ע"פ עצמה וצרתה אסורה שאין צרה נאמנת להעיד לחברתה ואפי' נשאת זו תחלה אין אומרים אלו לא מת בעלה לא היתה אוסרת עצמה עליו שמא משנאתה בצרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן עליו:

250 זאת אומרת מת בעלי וצרתה מכחישה ואומרת לא מת הרי זו תנשא כשם שאינה מעידה לה להתירה כך אינה יכולה להעיד לה לאוסרה:

251 זאת אומרת מת וצרתה אומרת נהרג הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים הרי אלו ינשאו:

252 בד"א שהאשה נאמנת לומר מת בעלי כשיש שלום בינו לבינה ושלום בעולם אבל אם יש קטטה בינו לבינה כגון שאמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני ובאו אותן העדים והכחישוה או שהמיר בעלה והניחה עגונה הגהות אלפסי ואח"כ הלכה היא ובעלה למדינה אחרת ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ואפי' אמרה קברתיו ב"י בשם הג"מ פי"ג מהל' גירושין אע"פ ששלום בעולם ואפי' בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אע"פ שיש שלום בינו לבינה תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת כגון שנהרגו הראשונים ואחרונים שהיה בעלה באמצען שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן לפיכך אינה נאמנת אפי' אומרת קברתיו וי"א שאם אמרה קברתיו נאמנת ואם אמרה מת על מטתו נאמנת לדברי הכל: הגה וה"ה כל שאומרת שמת או נהרג רחוק מן המלחמה מהימנא דלא שייך לומר בדדמי אלא באומרת שמת או נהרג במלחמה ממש אבל שלא במלחמה אפי' הלך שם סמוך למערכת המלחמה לקנות שלל נאמנת במרדכי פ' האשה בתרא בשם ראבי"ה:

253 לא הוחזקה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מלחמה היתה במקום פלוני ומת במלחמה לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא וי"א דאפי' נישאת תצא טור בשם הרא"ש:

254 בא עד א' ואמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת אם אמר קברתיו תנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא: הגה אבל ב' אפי' לא אמרו קברנוהו נאמנים ג"ז טור בשם הרא"ש וי"א אפי' בעד א' אפי' אמר מת או נהרג וראיתיו אחר כך והכרתיו היטב בטביעות עין וראיתיו שמת נאמן דהוי כאלו אמר קברתיו ב"י בשם המרדכי פ' האשה וכותי המסיח לפי תומו ואמר שמת במלחמה צריך ג"כ שיאמר קברתיו ב"י בשם הר"ן פרק האשה וכן משמע באש"רי ובתו' ויש מקילין בזה מרדכי בשם רבי שמחה ור' נתן וראבי"ה:

255 האשה שאמרה מת בעלי תחת המפולת אינה נאמנת וכן אם היה שילוח נחשים ועקרבים ואמרה נשכו נחש או עקרב ומת אינה נאמנת שמא תסמוך דעתה על רוב אנשים שמתו כך בנשיכה: ולכן דינם כמלחמה וצריכה שתאמר מת על מטתו או שתאמר קברתיו. ב"י בשם המ"מ:

256 אמרה עישנו עליו בית או מערה הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת כשם שנעשה לה נס כך נעשה לו:

257 היתה שנת רעבון ואמרה מת בעלי אינה נאמנת אפילו אמרה מת על מטתו טור מת וקברתיו נאמנת אמרה מת בצמא הוי כאלו אמרה מת ברעב ב"י:

258 אמרה נפלו עלינו כותים או לסטים הוא נהרג ואני נצלתי נאמנת שאין דרכן להרוג הנשים כדי שנא' כשם שניצלה היא כך ניצל הוא:

259 היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי נאמנת וי"א דאינה נאמנת טור ור' ירוחם:

260 האשה שהלך בעלה למדינה אחרת ובאו ואמרו לה מת בעלך ונשאת ואח"כ בא בעלה לא שנא נשאת ע"פ עד אחד או ע"פ שנים עדים אפי' לא נבעלה הרא"ש והריב"ש והריטב"א ונ"י סימן תק"ח תצא מזה ומזה וצריכה גט משניהם ואין לה כתובה משניהם אפי' החזירה הראשון הגהות אלפסי ולא פירות שאכלו מנכסי מלוג שלה אע"פ שאינם חייבים בפרקונה ודוקא שאכל השני קודם שבא הראשון אבל מה שאכל אחר שבא הראשון צריך להחזיר ואינו חייב ליתן הבלאות מנכסי צאן ברזל שלה והוא שבלו לגמרי אבל מה שיש מהם בעין נוטלתן ואם נטלה מזה או מזה כתובה או פירות צריך להחזיר ודוקא שנטלה מהשני אחר שבא הראשון אבל אם נטלה ממנו קודם שבא הראשון אינה צריכה להחזיר ושניהם אינם מטמאים לה אם הם כהנים ואינם זכאים במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ונפסלה מהכהונה ומהתרומה ומהמעשר אם היא בת לוי אבל בעלה הראשון יורשה אם מתה ב"י והמ"מ מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין והולד מהשני הוא ממזר מהתורה אם הולידה עד שלא גרשה הראשון אבל אם לא הולידה אלא אחר שמת ראשון או גירשה אין הולד משני אלא ממזר דרבנן ואם בא עליה הראשון קודם שגירש השני הולד שיוליד ממנה ממזר מדבריהם:

261 אמרו לה מת בעליך ונשאת ואח"כ אמרו לה קיים היה ומת ולד שהוליד קודם שמת ממזר מן התורה ושהוליד אח"כ אינו ממזר וי"א שהוא ממזר מדרבנן:

262 אם לא נשאת לשני אלא נתקדשה לבד ובא בעלה אינה צריכה גט מהשני ומותרת לחזור לראשון וכן מותרת לשני אם מת הראשון או גירשה: הגה אשה שנתקדשה וטעתה וסברה שלא נתקדשה ונשאת לאחר תצא מזה ומזה וכל הדרכים הנ"ל בה אבל אנסוה להנשא או שהורו לה ב"ד בטעות ונשאת על פיהם הוי כאנוסה ומותרת לבעלה הראשון תשובת רשב"א אלף קפ"ט הובא בב"י:

263 קדושין במי תופסין. ובו סעיף אחד: קידושין תופסין בחייבי לאוין ובחייבי עשה: וכ"ש בשניות דרבנן טור:

264 סוקלין על חזקה שהיא בחזקת ערוה. ובו ב סעיפים: מי שהוחזק בשאר בשר דנין על פי חזקה זו אע"פ שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב ומלקין וחונקין וסוקלין על חזקה זו:

265 איש ואשה שבאו ממדינת הים היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזקו בעיר ל' יום שהיא אשתו הורגין עליה:

266 באיזו ביאה חייב הבא על הערוה. ובו ב סעיפים: הבא על אחת מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה וחשוד על העריות: הגה והבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה כיון שהערה בה דהיינו שהכניס העטרה חייב עליה מיתה או כרת ואין צריכים לראות כמכחול בשפופרת אלא משיראו העדים אותם דבוקים זה בזה כדרך המנאפים נהרגים על זה טור והאשה נאסרת על בעלה נ"י פ' שני דיבמות אשה גדולה שבא עליה קטן פחות מבן ט' שנים אינה חייבת מיתה על ידו טור ונ"ל דה"ה אינה נאסרת על בעלה ולכן כתב הרב בעל הטורים הרבה דינים אימתי חייבים מיתה או לא נפקא מיניה בזמן הזה באיזה ביאה אשה נאסרת על בעלה וע' בפנים אשה פחותה מבת שלש אין ביאתה ביאה טור דכל פחותה משלש שנים אין ביאתה ביאה ובתוליה חוזרין בהגהות דיבמות אפילו נתעברו השנים בתוליה חוזרין דברי הרב מהירושלמי:

267 נשים המסוללות פי' המשחקות ומתחככות זו בזו אסור ממעשה ארץ מצרים שהוזהרנו עליו וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן:

268 להתרחק מן העריות. ובו ז סעיפים: צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות ואסור לשחוק עמה להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה אפי' אינם עליה שמא יבא להרהר בה. פגע אשה בשוק אסור להלך אחריה אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו ולא יעבור בפתח אשה זונה אפילו ברחוק ד' אמות והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה כאלו נסתכל בבית התורף פי' ערוה שלה ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה והמתכוין לאחד מאלו הדברים מכין אותו מכת מרדות ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין:

269 לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש:

270 מותר להסתכל בפנויה לבדקה אם היא יפה שישאנה בין שהיא בתולה או בעולה ולא עוד אלא שראוי לעשות כן אבל לא יסתכל בה דרך זנות ועל זה נאמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה:

271 מותר לאדם להביט באשתו אע"פ שהיא נדה והיא ערוה לו אע"פ שיש לו הנאה בראייתה הואיל והיא מותרת לאחר זמן אינו בא בזה לידי מכשול אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה:

272 אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת שמא יבא לידי הרהור עבירה באיזה שמוש אמרו ברחיצת פניו ידיו ורגליו אפי' ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו והצעת המטה בפניו ומזיגת הכוס: הגה וי"א דה"ה באכילה עמה בקערה נמי אסור בכל ערוה כמו באשתו נדה בנימין זאב סימן קמ"ג ויש מקילין בכל אלו דלא אסרו דברים של חבה אלא באשתו נדה רשב"א אלף קמ"ח וי"א דכל זה אינו אסור רק במקום ייחוד אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ מותר לרחוץ מכותית שפחות וכן נוהגים מרדכי פ' אע"פ בשם הר"ש בר ברוך וי"א דכל שאינו עושה דרך חבה רק כוונתו לשם שמים מותר לכן נהגו להקל בדברים אלו תוספות סוף קדושין י"א דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חבה כגון לעיין ברישיה אם יש לו כנים בפני אחרים נ"י פרק חזקת הבתים:

273 אין שואלים בשלום אשה כלל אפילו ע"י שליח ואפי' ע"י בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים אבל מותר לשאול לבעלה איך שלומה:

274 המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם אע"פ שאין לו שום הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טפשים שאין קרבים לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאב לבתו ומהאם לבנה כיצד מותר האב לחבק בתו ולנשקה ולישן עמה בקירוב בשר וכן האם עם בנה כל זמן שהם קטנים הגדילו ונעשה הבן גדול והבת גדולה עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח זה ישן בכסותו והיא ישנה בכסותה ואם היתה הבת בושה לעמוד לפני אביה ערומה או שנתקדשה וכן אם האם בושה לעמוד בפני בנה ערומה ואע"פ שהם קטנים משהגיע להכלם מהם אין ישנים עמהן אלא בכסותן:

275 איסור יחוד ועם מי אסור להתייחד. ובו כ סעיפים: אסור להתייחד עם ערוה מהעריות בין זקנה בין ילדה שדבר זה גורם לגלות ערוה חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה וחתן שפירסה אשתו נדה קודם שיבעול אסור להתייחד עמה אלא היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים ואם בא עליה ביאה ראשונה ואח"כ נטמאת מותר להתייחד עמה ועיין בי"ד סי' קצ"ב:

276 כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה ואע"פ שאינה ערוה בכלל ייחוד עריות היא ושמאי והלל גזרו על ייחוד כותית נמצא כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה בין ישראלית בין כותית מכין את שניהם מכת מרדות האיש והאשה ומכריזין עליהם: הגה ודוקא בידוע שנתייחד עמה אבל היא אינה נאמנת עליו ריב"ש סי' רפ"א ואפילו עד א' אינו נאמן מהרי"ק שורש קפ"ט ומ"מ במקום שנראה לבית דין דאיכא למיחש לאיסורא צריך להפרישן שם בריב"ש: חוץ מאשת איש שאע"פ שאסור להתייחד עמה אם נתייחד אין לוקין שלא להוציא לעז עליה שזינתה ונמצא מוציאין לעז על בניה שהם ממזרים:

277 וכל אשה שאסור להתייחד עמה אם היתה אשתו עמו ה"ז מותר להתייחד מפני שאשתו משמרתו אבל לא תתייחד ישראלית עם הכותי ואע"פ שאשתו עמו:

278 אין מוסרין תינוק ישראל לכותי ללמדו ספר וללמדו אומנות:

279 לא תתייחד אשה אחת אפילו עם אנשים הרבה עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם וכן לא יתייחד איש אחד אפי' עם נשים הרבה: הגה וי"א דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים אם הוא בעיר טור בשם הרא"ש וסתם אנשים כשרים הם ר"ן פ"י יוחסין אבל אם הם פרוצים אפילו עם י' אסור וכ"ז בעיר אבל בשדה או בלילה אפילו בעיר בעינן ג' ב"י בשם הראב"ד אפילו בכשרים גם זה טור בשם הרא"ש ויש מתירין איש א' עם נשים הרבה אם אין עסקו עם הנשים טור בשם רש"י:

280 נשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין ליחוד היו האנשים מבחוץ והנשים מבפנים או אנשים מבפנים והנשים מבחוץ ופירשה אשה לבין האנשים או איש א' לבין הנשים אסורים משום ייחוד:

281 אפילו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים אסור לו להתייחד עם הנשים כיצד יעשה יתעסק עמהם ואשתו עמו או יפנה למלאכה אחרת:

282 אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתייחד עמה מפני שאימת בעלה עליה ואם היה זה גס בה כגון שגדלה עמו או שהיא קרובתו או אם קינא לה בעלה עם זה לא יתייחד עמה אע"פ שבעלה בעיר:

283 בית שפתחו פתוח לרשות הרבים אין חשש להתייחד שם עם ערוה:

284 מותר להתייחד עם שתי יבמות או עם שתי צרות או עם אשה וחמותה או עם אשה ובת בעלה או עם אשה ובת חמותה מפני ששונאות זו את זו ואין מחפות זו על זו וכן עם אשה שיש עמה תינוקת קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה שאינה מזנה לפניה לפי שהיא מגלה את סודה:

285 תינוקת שהיא פחותה מבת שלש ותינוק פחות מבן ט' מותר להתייחד עמהן שלא גזרו אלא על יחוד אשה הראויה לביאה ואיש הראוי לביאה:

286 אנדרוגינוס אינו מתייחד עם הנשים ואם נתייחד אין מכין אותו מפני שהוא ספק אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום:

287 תקנו חכמים שיהיו הנשים מספרות זו עם זו בבית הכסא כדי שלא יכנס שם איש ויתייחד עמהן: וי"א דוקא בימיהם שהיו בתי כסאות בשדות אבל בזמן הזה שהן בעיר אין לחוש הגהות מיימוני פרק ב' מהלכות א"ב:

288 לא תלך אשה בשוק ובנה אחריה שמא יתפס בנה ותלך אחריו להחזירו ויתעוללו בה הרשעים שתפסוהו:

289 אין ממנין אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר בחצר שיש בו נשים אע"פ שהוא עומד בחוץ שאין אפוטרופוס לעריות:

290 לא ימנה אדם אפוטרופוס על ביתו שלא ינהיג אשתו לדבר עבירה:

291 אסור לת"ח לשכון בחצר שיש בו אלמנה אפי' אינו מתייחד עמה מפני החשד אא"כ אשתו עמו:

292 אלמנה אסורה לגדל כלב מפני החשד:

293 לא תקנה אשה עבדים זכרים אפי' קטנים מפני החשד:

294 מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמות הבנים באות לבית הספר לבניהם ונמצא מתגרה בנשים וכן אשה לא תלמד קטנים מפני אבותיהם שהם באים בגלל בניהם ונמצאו מתייחדין עמה ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו:

295 איסור הוצאת זרע לבטלה ודברים המביאים לכך. ובו ז סעיפים: אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד:

296 אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאלו הרג הנפש:

297 אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור אלא אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן לפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה עד שיטה מעט כדי שלא יבא לידי קישוי ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת מפני שהם עסוקים במלאכתם לא יבואו לידי הרהור:

298 אסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידיו במבושיו כדי שלא יבא לידי הרהור ואפי' מתחת טבורו לא יכניס ידו שמא יבא לידי הרהור ואם השתין מים לא יאחוז באמה וישתין ואם היה נשוי מותר ובין נשוי ובין שאינו נשוי לא יושיט ידו לאמה כלל אלא בשעה שהוא צריך לנקביו ועיין בא"ח סימן ג':

299 אשה שיש לה אוטם ברחם ועי"כ כשבעלה משמש עמה זורה מבחוץ אסור אבל מותר לשמש עם קטנה ואיילונית הואיל ומשמש כדרך הארץ תוספות ומרדכי פ"ק דיבמות ונ"י פ' הבא על יבמתו:

300 אסור לרכוב על בהמה בלא אוכף פי' מרדעת באסט"ו בלע"ז: הגה בגמרא פרק כל היד משמע דאסור ללבוש מכנסיים אם לא עשויין כבתי שוקיים משום דמביא לידי השחתת זרע ואע"פ שאפשר לדחות דבגמרא לא קאמר אלא בימיהם שהיה להם תרומה ואיכא למיחש לטומאת הגוף מ"מ מדהביא הרא"ש בפסקיו משמע דאף בזמן הזה אסור הכל ד"ע ומה שנהגו היתר במרחץ אפשר לומר דבשעה מועטת לא אסרו כנ"ל עוד אסרו בגמ' לרחוץ עם אביו ואחיו ובעל אמו ובעל אחותו ונהגו עכשיו היתר בדבר הואיל ומכסין ערותן בבית המרחץ ליכא למיחש להרהורא אגודה:

301 חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר אחד מהם שלא נסתכל במילה שלו ומהם מי שהתפאר שלא התבונן מעולם בצורת אשתו מפני שלבו פונה מדברי הבאי פי' הושאל לשון זה של הבאי לדברי הבל לדברי האמת שהם אוחזת לבב הקדושים:

302 אין ישראל חשודים על הרביעה ועל הזכר. ובו סעיף אחד: לא נחשדו ישראל על משכב זכר ועל הבהמה לפיכך אין איסור להתייחד עמהן ואם נתרחק אפי' מיחוד זכר ובהמה הרי זה משובח וגדולי החכמים היו מרחיקין הבהמה כדי שלא יתייחדו עמהם ובדורות הללו שרבו הפריצים יש להתרחק מלהתייחד עם הזכר:

303 לגדור גדר שלא להרבות בתשמיש וכיצד יתנהג בשעת תשמיש. ובו י סעיפים: ראוי לאדם להרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה כדי להנצל מלהכשל בדבר ערוה ויזהר מהייחוד שהוא הגורם הגדול וכן ינהוג להתרחק מהשחוק ומהשכרות ומדברי עגבים פירוש דברי שחוק וחשק ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה גדולה יתירה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לד"ת וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מהחכמה:

304 ולא יקל ראשו עם אשתו ולא ינבל פיו בדברי הבאי אפי' בינו לבינה הרי הכתוב אומר מגיד לאדם מה שיחו אמרו חז"ל אפי' שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין ואל יספר עמה בשעת תשמיש ולא קודם לכן כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת ואם ספר עמה ושמש מיד עליו נאמר מגיד לאדם מה שיחו אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס יכול לספר עמה כדי לרצותה: הגה ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה או דרך איברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה טור ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפי' אם הוציא זרע אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך גם זה טור בשם ר"י ואע"פ שמותר בכל אלה כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו דברי הרב ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצלה תמיד שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא אלא כל הממעט בתשמיש ה"ז משובח ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו ואף כשישמש בשעת העונה לא יכוין להנאתו אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייב בעונתה ולקיים מצות בוראו בפריה ורביה ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל ולא יבעול אלא מרצונה ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה ויהיה צנוע מאד בשעת תשמיש ולא ישמש בפני שום מין אדם אפילו קטן אא"כ הוא תינוק שאינו יודע לדבר:

305 לא ישמש בתחלת הלילה ולא בסופה אלא באמצעה:

306 אסור לשמש בשוקים וברחובות ובגנים ובפרדסים אלא בבית דירה שלא יראה כזנות וירגילו עצמם לידי זנות והבועל את אשתו במקומות אלו מכין אותו מכת מרדות:

307 אסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר ואפילו ע"י האפלת טלית הרי שהיתה שבת ולא היה לו בית אחר והיה הנר דלוק לא ישמש כלל וכן אסור לשמש מטתו ביום שעזות פנים היא לו וע' בא"ח סי' ר"מ סעיף י"א וסי' שט"ו סעיף א':

308 אסור לשמש בשני רעבון אלא לחשוכי בנים:

309 אכסנאי אל ישמש עד שיבא לביתו:

310 לא יבא על אשתו והיא שנואה לו בשעת תשמיש וכן אם גמר בלבו לגרשה אע"פ שאינה שנואה לו לא יבא עליה:

311 לא יבא עליה והוא או היא שכורים:

312 לא ישמש עם אשתו ליתן דעתו על אחרת אפי' שתיהן נשיו ועיין עוד מדינים אלו בא"ח סי' ר"מ:

313 שלא לקדש בביאה ואיסור ביאה על הפנויה אפי' אם יחדה. ובו ד סעיפים: אין האשה נחשבת אשת איש אלא על ידי קדושין שנתקדשה כראוי אבל אם בא עליה דרך זנות שלא לשם קדושין אינו כלום ואפילו בא עליה לשם אישות בינו לבינה אינה נחשבת כאשתו ואפילו אם ייחדה לו אלא אדרבא כופין אותו להוציאה מביתו: הגה דבודאי בושה היא מלטבול ובא עליה בנדתה טור אבל אם מייחד אליו אשה וטובלת אליו י"א שמותר והוא פלגש האמורה בתורה הראב"ד וקצת מפרשים וי"א שאסור ולוקין על זה משום לא תהיה קדשה הרמב"ם והרא"ש והטור כותי שנשא כותית וכן מומר שנשא מומרת בנימוסיהן ונתגיירו אח"כ אין כאן חשש קידושין כלל ומותרת לצאת ממנו בלא גט אע"פ ששהה עמה כמה שנים אינו אלא כזנות בעלמא ריב"ש סי' ו' ובת"ה סי' ר"ט וע"ל סי' קמ"ט סעיף ו':

314 אם הכניס אשה לחופה אינה מתקדשת בכך וי"א שהוא ספק:

315 משנתקדשה נחשבת כאשת איש לחייב הבא עליה וצריכה גט להתירה לשוק:

316 האשה מתקדשת בשלשה דרכים בכסף או בשטר או בביאה מן התורה אבל חכמים אסרו לקדש בביאה משום פריצות ואם עבר וקידש בביאה מכין אותו מכת מרדות והיא מקודשת ואפילו קדשה בכסף או בשטר אם לא שידך תחלה או שקידש בשוק מכין אותו מכת מרדות והיא מקודשת: הגה וי"א שאין מכין אם קידש בכסף או בשטר אפי' בשוק ובלא שידוכין טור בשם הרא"ש ולא ראיתי מימי שהכו מי שקדש בלא שדוכין:

317 כיצד לשון הקידושין ושיאמר הוא ויתן הוא. ובו י סעיפים: בכסף כיצד נותן לה בפני שנים פרוטה או שוה פרוטה ואומר לה הרי את מקודשת לי בזה: הגה וי"א שי"ל לה כדת משה וישראל כל בו וכן נוהגין לכתחלה וכן נוהגין לקדש בטבעת ויש להם טעם בתיקוני הזוהר דעת הרב וה"ה אם אמר לה הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאשה וכן בכל לשון שמשמעותו ל' קדושין ודאי באותו מקום ובלבד שהיא תבין שהוא ל' קדושין ואם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין ונתן לה אפי' בשתיקה הוי קדושין והוא שעדיין עסוקין באותו ענין וכ"ש אם אמר לשון קדושין ודאי אלא שאינה מבינה אותו דהוו קדושין: הגה י"א דלא בעינן מדברים באותו ענין ממש אלא מדברים מענין לענין באותו ענין שאין מדברים בקידושין רק בצרכי זיווגם מרדכי סוף האיש מקדש וכ"כ הרשב"א וי"א דלא בעינן מדברים עמה אלא כל שמדברים לפניה סגי מרדכי ריש קידושין וכן משמע ל' הטור:

318 אמר לה הרי את אשתי הרי את זקוקתי הרי את קנויה לי הרי את ארוסתי הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את לקוחתי מקודשת: הגה אם הבינה דבריו או שדברו תחלה מעסקי קידושין הר"ן והמ"מ אבל האיש אינו נאמן לומר שלא כיון לשם קדושין ב"י בשם הרא"ש:

319 אמר לה הרי את מיועדת לי מיוחדת לי עזרתי נגדתי צלעתי סגורתי תחתי עצורתי תפוסתי הרי זו מקודשת בספק: הגה וה"ה אם אמר הרי את חרופתי אבל אמר לה הרי את נשואתי י"א שאינו כלום והוא שהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין אבל אם אינו מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין אין חוששין למלות אלו: הגה מי שאמר לאשה שנותן לה בשביל אהבה וחבה חוששין לקדושין כי שמא אמר שנותן לה שיהיה אהבה וחבה ביניהם והוי כאלו אמר לה מיועדת לי או מיוחדת לי תשו' מיי' סוף אישות י"א דאע"ג דלשונות אלו לא מהני אם לא דבר עמה מעסקי קדושין מ"מ אם היא אומרת שקבלה לשם קדושין הוי ספק קדושין הר"ן ואפי' נתן לה בשתיקה ולא דבר כלום והיא והוא אומרים שכוונו לשם קדושין הוי קדושין במרדכי פ' האיש מקדש ותשו' מוהר"ם ובמקום דלא הוי קדושין אפי' אם חוזר אח"כ ואמר לה הרי את מקודשת לי צריך לחזור ולטול הכסף ממנה וליתן לה בתורת קדושין המ"מ בשם הרשב"א:

320 אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינה מקודשת וכן עיקר תשו' הרא"ש אבל יש מחמירין ואומרים דהוי קדושין תמצאם בתשובת הרשב"א ורמב"ן והרא"ש כלל ל"ו ואם היה מדבר עמה על עסקי קדושין הרי זו מקודשת ואם קידש תחלה אשה אחת קדושין גמורים ואמר לאחרת בפניה תהא מקודשת ולא אמר לי ידים מוכיחות פי' כמו שהאוחז בבית יד הכלי מושך עמו הכלי עצמו כן אלה הדברים מוכיחין שמושכין אחריהם לשון לי נינהו וחוששין לקדושין:

321 יש מי שאומר שאם כשנתן לה הכסף אמר לה הריני נותנו לך בתורת קדושין הוי כאומר לי: הגה וצריך שיאמר לה לשון המוכיח להבא כגון שאומר הרי הן קדושין או קדושין יהיו אבל אמר הן קדושין לחוד אינו כלום ב"י בשם תשו' הר"י דוראן:

322 אמר לה הריני אישך הרי בעליך הריני ארוסיך אינו כלום אפי' היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין משום דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו נתן הכסף לא' ואמר לו הרי את חמי ולא אמר בתך מקודשת לי אין בזה כלום הגהות אלפסי פ"ק דקדושין:

323 נתנה היא לו כסף ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת:

324 נתן הוא ואמרה היא אם היה מדבר עמה על עסקי קדושין הוי ודאי קדושין ואם לאו הוי ספק קדושין ואם ענה הבעל הן בשעת נתינה הוי ודאי קדושין אפילו אין עסוקין באותו ענין:

325 נתנה היא ואמרה לו הילך דינר זה מתנה ואתקדש לך ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה אם אדם חשוב הוא הרי זו מקודשת שהנא' יש לה בהיותו נהנה ממנה ובהנאה זו הקנתה עצמה לו וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם שאינו חשוב להתירה בלא גט ויש מחמירין אפילו לא אמרה תחלה כשנתנה ואתקדש לך רק נתנה סתם ואמר לה התקדשי כו' ושתקה תשו' הרשב"א סי' תרי"ג:

326 שיעור הכסף שמקדשין בו משקל חצי שעורה כסף צרוף עין בי"ד סי' רצ"ד סעיף ו' שיעור שוה פרוטה:

327 המקדש בגזל בפקדון או במלוה ובאיסור הנאה דאורייתא ודרבנן. ובו כג סעיפים: המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת: הגה קדשה בגזל או גניבת עכו"ם הוי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קידוש השם מהרי"ו סי' קל"ח קדשה בגזל אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן רבינו ירוחם:

328 גזל את האשה או גנבה או חמסה וחזר וקידשה בגזל או בגניבה ובחמס שלה ואמר לה הרי את מקודשת לי בו אם לא קדם ביניהם שדוכים ונטלה ושתקה אינה מקודשת אבל אם שידך תחלה דהיינו שנתרצית לישא אותו אע"פ שלא היו שוים בנתינת הנדוניא הגהות אלפסי פרק קמא דקדושין או אפילו לא שידך תחלה וכשאמר לה התקדשי לי בזה ונתנו בידה אמרה הן הרי זו מקודשת וצריך לשלם לה גזילותיה הר"ן פ"ב דקדושין אבל אם אחר שבא לידה אמר התקדשי לי בו אע"פ שאמרה הן אינה מקודשת אע"פ ששידך תחלה ואינה נאמנת לומר שבתחלה קבלה לשם קדושין כ"כ הר"ן בשם הרשב"א והב"י הביאו:

329 וכן אם החזיר לה חוב שהיה לה אצלו ואמר לה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי והרי את מקודשת לי בו קודם שתטלנו ונטלתו ושתקה אם היו ביניהם שידוכין הרי זו מקודשת ואם לא שידך אינה מקודשת עד שתאמר הן אבל אם לאחר שנתנו בידה אמר לה הרי את מקודשת לי בו אפילו אמרה הן אינה מקודשת אע"פ ששידך תחל': הגה וכל זה שאמר לה כנסי סלע שאני חייב לך אבל אמר לה כנסי סלע זו סתמא וחזר ואמר התקדשי לי בו אע"פ שחייב לה ג"כ והגיע זמן הפרעון מקודשת ואינה יכולה לומר לפרעון קבלתיו הר"ן פ"ב דקדושין אמר לה כנסי סלע זו שאני חייב לך וחזר ואמר לא לשם פרעון אני נותנו לך רק לשם קדושין י"א דהוי מקודשת אפילו לא שידך שם בשם בה"ג והרמב"ם בקש ממנה שתלוה לו מעות על משכון ונתנה לו המעות וכאשר נותן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בו וקבלתו ושתקה הוי ספק קדושין תשובת הרשב"א סי' תשע"ג:

330 נתן לה פקדון ואמר לה כנסי פקדון זה וחזר ואמר הרי את מקודשת לי בו אם אמר לה כן קודם שנטלתו ונטלתו אע"פ ששתקה הרי זו מקודשת: הגה וי"א דוקא שנטלתו מידו אבל אם זרק לה הקידושין אפילו לתוך חיקה שתיקה כה"ג לאו כלום היא הואיל ולא נתרצית תחלה לקדושי ליה טור בשם הרמ"ה ואם אחר שנטלתו בתורת פקדון אמר לה הרי את מקודשת לי בו ושתקה אינו כלום אבל אם אמרה הן הרי זו מקודשת:

331 אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ואמרה לו והרי אינו שוה פרוטה ואמר התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו הרי זו ספק מקודשת: הגה וה"ה אם לא חזר ואמר התקדשי לי רק אמר לה הרי בתוכו שוה פרוטה מקודשת מספק הגהות אלפסי פ"ק דקדושין אשה שחטפה מעות מאיש א' והוא בקש ממנה שתחזירם לו ולא רצתה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהם ושתקה והחזיקה המעות לא הוי קדושין דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום הוא תשו' מהר"ם פדואה סי' כ"ד:

332 היה לו פקדון בידה או שהשאילה חפץ ואמר לה התקדשי לי בפקדון או בשאלה שבידך ונמצא שנגנב או נאבד אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ודוקא שאינה יודעת סכום הפקדון ומתרצת להתקדש בו הן אם הוא רב הן אם הוא מעט אבל אם ידעה סכום הפקדון ונמצא שנגנב או נאבד אע"פ שנשתייר ממנו שוה פרוטה אינה מקודשת שאינה מתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון טור:

333 היה לו מלוה אצלה אפילו הוא בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך אינה מקודשת אפי' עדיין המעות בידה ולא שלחה בהם יד אפי' החזיר לה השטר ויש בו שוה פרוטה טור בשם הרמב"ם ויש מחמירים בזה הר"ן פ"ב דקדושין והמ"מ פ"ה וה"ה אם היא חייבת לו שכירות פעולה שעשה לה אפילו הגיע זמן המלוה והשכירות לגבות:

334 אמר לה התקדשי בשטר חוב ונתנו לה שמין הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו הרי היא ספק מקודשת:

335 הלוה לה עתה ר' זוז ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח ליך במלוה שתהיה בידך כך וכך יום ואיני תובע ממך עד זמן פלוני הרי זו מקודשת ואסור לעשות כן מפני שהוא כריבית:

336 היה לו מלוה אצלה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מחילת מלוה וכן אם אמר לה הרי את מקודשת לי במה שאני מרויח ליך הזמן מקודשת ואסור לעשות כן משום רבית וי"א שאינה מקודשת: הגה ויש לחוש לב' הסברות ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם כל בו בשם הרמ"ה והטור הביאו היתה חייבת לאחרים ובא אחד ונתן פרוטה למלוה להרויח לה זמן וקדשה בזה הוי מקודשת התוס' והמרדכי והר"ן ריש קדושין:

337 היה אצלה מלוה על משכון אפילו במשכנו בשעת הלואה וקדשה באותה מלוה והחזיר לה המשכון או שהיה המשכון ברשותה ר"י בשם הרמ"ה הרי זו מקודשת וי"א שאפי' לא החזיר לה המשכון מקודשת:

338 היה לו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש בו אשה הרי זו מקודשת לפי שבע"ח יש לו קנין בגופו של משכון: הגה וי"א דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו טור בשם הרא"ש וכל זה במשכון שיש לו מישראל אבל מעכו"ם אינה מקודשת מרדכי ריש קדושין ואם מכרו המלוה לאחר וקידש בו הוי מקודשת מהרי"ו סי' קל"ח:

339 היה לו חוב ביד אחרים ואמר לה הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה במעמד שלשתן הרי זו מקודשת וי"א שאינה מקודשת אבל אם לא אמר לה במעמד שלשתן אפי' היא מלוה בשטר והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ובמסירה אינה מקודשת אלא בספק:

340 היה לו מלוה אצלה ונתן לה עתה פרוטה ואמר לה התקדשי לי במלוה ופרוטה הרי זו מקודשת:

341 אמר לה התקדשי לי בשכר מלאכה זו שאעשה עמך ועשה אינה מקודשת וי"א שהיא מקודשת: הגה אם הוא קבלן על המלאכה דאומן קונה בשבח כלי טור בשם ר"י ואם הכלי עדיין אצלו וקדשה בשכרו לכ"ע מקודשת דהו"ל כמלוה שיש עליו משכון ר"י נתיב כ"ג נתן משלו פרוטה לצורך המלאכה וקדשה בו מקודשת לכ"ע דה"ל כמלוה ופרוטה טור עשה מלאכה אצל אחר ונתחייב לו פרוטה הו"ל כמלוה ביד אחרים ביאור דברי המרדכי לדעת הרב כמ"ש ריש א"נ ומיד שעשה השכיר וכו':

342 קידש במלוה ובעל סתם בפני עדים שראו שנתייחד עמה צריכה גט מספק: הגה וה"ה אם קידש בפחות מפרוטה ובעל וכל כיוצא בזה הר"ן פ' המדיר:

343 הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהם וקידש בו אשה ובא בעל הבית אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אינה מקודשת שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת ואם קדשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז ה"ז מקודשת מספק: הגה אורח שיושב אצל ב"ה ונוטל חלקו וקידש בו הוי מקודשת הגהות אלפסי:

344 היתה סחורה בינו ובין חבירו וחלקה שלא מדעת חבירו וקידש בחלקו הואיל וצריכה שומת בית דין אינה מקודשת שאין זה נוטל לעצמו מה שירצה ויניח מה שירצה: הגה ואפילו נתן לה כל הסחורה שיש בחלקו יותר מפרוטה אפ"ה אינה מקודשת שאין רצונה להתקדש רק בכלי הגהת מ"מ פ"ב דאישות בשם הרמב"ן והרשב"א וכ"כ הר"ן . ואם הוא דבר שהכל שוה ואינו צריך שומא הרי זו מקודשת:

345 השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה מקודשת ואם לאו הרי הוא ספק מקודשת: הגה וה"ה לשוכר כלי או חפץ מחבירו וקידש בו ת"ה סי' ר"י שאל כלי מאשה שיש לה בעל וקידש בו חוששין לקידושין אע"פ שכל מה שקנה אשה קנה בעלה ולא שאל מן הבעל רשב"א אלף רמ"ה ותשובת הרמב"ן סי' קמ"ד:

346 הנותן לחברו מתנה ע"מ להחזירו והלך המקבל וקידש בה אשה הרי זו מקודשת:

347 המקדש באיסורי הנאה דרבנן לגמרי שאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת ואם בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן או בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא ספק מקודשת ואם באיסורי דאורייתא לגמרי כגון חמץ דאורייתא בשעות דאורייתא אינה מקודשת: הגה קהל שתקנו ועשו הסכמה ביניהם שכל מי שיקדש בלא עשרה או כיוצא בזה ועבר אחד וקידש חיישינן לקידושין וצריכה גט אע"פ שהקהל התנו בפירוש שלא יהיו קדושין והפקירו ממונו אפ"ה יש להחמיר לענין מעשה מהרי"ק שורש פ"ד אשה שנדרה הנאה מאדם א' או מכל מה שיתנו לה שלא בפני פלוני ופלוני ועבר אחד וקדשה אינה מקודשת דהוי כאלו קדשה באיסורי הנאה ודוקא שקדשה בתורת כסף אבל אם קדשה בשטר הוי קידושין רשב"א סי' תר"ב ותר"ג:

348 עבר ומכר איסורי הנאה וקידש בדמיהם מקודשת ואם מכרם לישראל ולא ידע הלוקח שהם איסורי הנאה ולקח המוכר דמיהם וקידש בדמיהם ספק מקודשת בד"א בשאר איסורי הנאה חוץ מאלילים שאם מכרה וקידש בדמיה אינה מקודשת:

349 בכור בזמן הזה אם קדשו בו בעלים הוי ספק מקודשת:

350 שצריך ליתן הכסף במתנה שלימה ודין המקדש במשכון או במנה ונמצא חסר או רע. ובו י סעיפים: האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה ע"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת: הגה אבל האשה שנתנה לאחד מתנה ע"מ להחזיר לה לאחר ל' יום כדי לקדשה בה תוך ל' ונתן לה תוך ל' לקדושין הוי מקודשת תשו' הרא"ש כלל ל"ה י"א דאם נתן לה מתנה ע"מ להחזיר ואמר לה בהנאה זו שאת נהנית תוך הזמן הרי את מקודשת לי הוי קדושין ר' ירוחם:

351 אמרה לו תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך ונתן לו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך הרי זו מקודשת: הגה ואם היו עסוקים באותו ענין אע"פ שנתן סתם בציוויה ה"ז מקודשת ב"י בשם ר"י וכל זה דוקא שהיא התחילה לומר תן מנה לפלוני אבל אמר לה הוא תחלה והיא אומרת תן לפלוני ע"ל סי' ל' סעיף ח' אמרה לו הלוה מנה לפלוני ואתקדש אני לך והלוה לפלוני ואמר לה הרי את מקודשת בו הוי קדושין כמו במתנה אבל אם הרויח זמן מלוה על פיה וקדשה בו אינה מקודשת ב"י בשם הרשב"א:

352 אמרה לו תן דינר לפלוני ואתקדש אני לו ונתן לו וקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי כרצונך ה"ז מקודשת:

353 אמרה לו הילך מנה ואתקדש אני לך נתבאר בסי' כ"ז:

354 אמר לה הילך דינר משלי והתקדשי לפלוני ואותו פלוני עשאו שליח או שלא עשאו שליח ואמר לה אותו פלוני התקדשי לי במנה שנתן ליך פלוני ה"ז מקודשת:

355 אמר לה התקדשי בדינר ונתן לה משכון עד שיתן הדינר אינה מקודשת: הגה וכ"ש אם נתן לה שטר על הדינר דלא הוי קדושין הגה"מ פ"ה בשם הרשב"א אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר ותזכה בו בגוף המשכון שאני נותן לך על זה הרי זו מקודשת ר' ירוחם נתיב כ"ג:

356 האומר לאשה הרי את מקודשת לי בק' דינרים ונתן לה אפי' דינר אחד ה"ז מקודשת משלקחה הדינר והוא ישלים לה השאר שזה כמו שאמר הרי את מקודשת לי בדינר זה ע"מ שאתן לך ר' זוז שהיא מקודשת לו מעכשיו וה"ה אם חסר דינר אחד או שהיה רע הרא"ש והרמב"ן ויש חולקין הרשב"א בד"א כשאמר לה בק' דינרין סתם אבל אם פירש ואמר לה הרי את מקודשת לי בק' דינרין אלו והתחיל למנות לתוך ידה וי"א דבחדא מינייהו כגון שאמר ק' דינרין אלו או שמתחיל למנות הרא"ש והטור אינה מקודשת עד שישלים לה ואפי' בדינר האחרון שניהם יכולים לחזור זה בזה אלא א"כ אמר לה דינר החסר יהא עלי במלוה ונתרצתה וכן אם נמצא מנה חסר דינר או נמצא מהם דינר נחושת ולא הכירה בו תחלה אינה מקודשת ויכולין לחזור בהן דעת רש"י וי"א דאפי' בלא חזרה אינה מקודשת הר"ן פ"ק דקדושין עד שיאמר לה אח"כ התקדשי בזה ושתקה ואם יכולה להוציא ע"י הדחק ה"ז מקודשת:

357 האומר לאשה התקדשי לי בדינר זה ע"מ שאשלים ליך מנה והיא אומרת על מנת שתשלים לי ר' והלך זה לביתו וזו לביתה ולא הסכימו ביניהם ואח"כ תבעו זה את זה וקדשו ונתן לה הדינר אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה וישלים לה ר' ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש ולא ישלים אלא מנה:

358 האומר לאשה התקדשי לי בכוס זה אם היה מלא מים הרי זו מקודשת בו ובמה שבתוכו דמצטרפו לשוה פרוטה ואם היה מלא יין הרי זו מקודשת בו ולא במה שבתוכו ואם היה מלא שמן הרי זו מקודשת במה שבתוכו ולא בו לפיכך אם לא היה בשמן שוה פרוטה הרי זו מקודשת בספק ואם היה בשמן שוה פרוטה הרי זו מקודשת ודאי ויש חולקים ואומרים במים בו ולא במה שבתוכו וביין במה שבתוכו ולא בו ובשמן או בציר דגים בו ובמה שבתוכו:

359 היו לו מיני כלים או מיני מאכל או שאר כל דבר ואמרה לו תן לי מעט מאלו ואמר לה אם אתן ליך תהיה מקודשת לי אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת אבל אם אמרה לו תן לי מהן או השלך לי או דברים שענינם לא תשחק עמי בדברים אלו אלא תן לי בלבד ונתן לה אינה מקודשת: הגה ואם אמר לה בשעה שהוא נותן לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת טור בשם הרא"ש ואם קבלה בשתיקה רק חזרה ואמרה תן לי או השלך וכיוצא בזה אינה מקודשת כך משמע מדברי הרא"ש וכל זה בהתחילה היא לומר תן לי מעט אבל אם התחיל הוא לדבר אם אתן לך תתקדש לי ואמרה לו בל' שחוק הן וקבלה ממנו הוי ספק קידושין סברת הר"ן וכן אם היה שותה יין ואמרה לו תן לי כוס אחד ואמר לה אם אתן לך הרי את מקודשת לי בו ואמרה השקני או תן והשקה אותה אינה מקודשת שאין הדברים נראים אלא השקיני בלבד ולא תשחק עמי בדבר אחר ואם אמר בשעה שנתנו לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת:

360 לאיזה מקום צריך ליתן הכסף ודין אם קדשה בככר. ובו יא סעיפים: המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקדושין לתוך ידה אלא כיון שרצתה לזרוק לה קדושיה וזרקן בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה הרי זו מקודשת:

361 היתה עומדת ברשות הבעל צריך שיתן לתוך ידה או לתוך חיקה: הגה השאיל לה הבעל מקום בחצירו דינו כמו לענין גירושין וע"ל סי' קל"ט סעיף י"א:

362 היתה עומדת ברשות שהוא של שניהם וזרק לה קידושיה מדעתה ולא הגיעו לידה או לחיקה הרי זו מקודשת קידושי ספק ואפילו אמרה לו הנח קידושי על מקום זה ואותו המקום של שניהם הרי אלו קידושי ספק:

363 היתה עומדת בסימטא פי' שביל של יחיד או בצידי רשות הרבים וזרקם לתוך ד' אמותיה מקודשת ואם נשארו תוך ד' אמותיו אינה מקודשת אפי' נכנסה היא לתוך ד' אמותיו כיון שקדם הוא לתוכם זכה בהם והם שלו:

364 היו עומדים ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם וזרק לה קידושיה קרוב לו אינה מקודשת קרוב לה הרי זו מקודשת מחצה למחצה או שהיו ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואבדו קודם שהגיעו לידה הרי זו ספק מקודשת כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשמור אותם והיא אינה יכולה זהו קרוב לו היא יכולה לשמור אותם והוא אינו יכול זה הוא קרוב לה שניהם יכולים לשמור אותם או שניהם אינם יכולים לשמור זהו מחצה למחצה:

365 זרק לה קידושיה אפי' לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אשתיקה יש מי שאומר שאינו כלום כיון דלא ארצאי מעיקרא לאקדושי ליה:

366 אמר לה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים בפניו או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת ואין צ"ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד שזה מוכיח שאינה חפצה בקידושין וע"ל סי' מ"ג סעיף א':

367 אמר לה התקדשי לי במנה אמרה תנהו לאבא או לאביך או לפלוני ונתנו להם אע"פ שאמר לה התקדשי לי במנה שנתתי להם אינה מקודשת אבל אם אמרה שיקבלום לי מקודשת אפי' לא חזר ואמר התקדשי לי במנה שנתתי להם:

368 התקדשי לי במנה ואמרה לו הניחהו על הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת וי"א דוקא בייחדה לו הסלע כגון שאמרה לו תן על סלע פלוני או על סלע שלי אבל אמרה סתם על הסלע ונתן על שלה אינה מקודשת טור בשם הרמ"ה היה סלע של שניהם הרי זו מקודשת בספק: הגה והרא"ש ב"י בשמו והתוספות טור בשמם מפרשים דכ"ז מיירי שנתן אח"כ לתוך חיקה בשתיקה אפ"ה אם אמרה תחלה תן על סלע אינה מקודשת ובסלע שלה וכו':

369 התקדשי לי בככר זה ואמרה לו תנהו לעני פלוני אפילו היה עני הסמוך עליה אינה מקודשת וגם זה מיירי שנתנו אח"כ בחיקה טור:

370 התקדשי לי בככר זה ואמרה לו תנהו לכלב זה אם היה הכלב שלה הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ואם היה רץ אחריה לנשכה הרי זו ספק מקודשת: הגה וגם זה מיירי בכה"ג שנתן אח"כ בחיקה טור בשם התוספות אמרה היא מתחלה תן ככר לכלב או תן דינר על הסלע ואתקדש אני לך י"א דדינו כאמרה תן דינר לפלוני טור בשם י"א וכמו שנתבאר לעיל סי' כ"ט סעיף ב' ויש להחמיר בדבר טור:

371 שאין מקדשין בפחות משוה פרוטה ואם צריך שומא. ובו ט סעיפים: אין מקדשין בפחות משוה פרוטה ומיהו אם קדשה בחפץ סתם אין צריך לשום אותו תחלה אם שוה פרוטה אלא אם שוה פרוטה מקודשת ואפי' אם אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ששוה נ' זוז ולא שמו אותו תחלה אם נמצא אח"כ ששוה נ' זוז מקודשת:

372 י"א שאם קדשה בדבר שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועים בהם הרבה כגון אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהם ואמר לה התקדשי לי באבן זו ששוה נ' זוז צריך שומא דלא סמכה דעתה ויש מי שאומר שאפילו קידשה באבן סתם ולא אמר לה ששוה נ' זוז צריכה שומא ולכך נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן: הגה ואם קדשה בטבעת שיש בו אבן או בסתם טבעת ונמצא של נחושת אע"פ שאין דרך לקדש בכך חיישינן לקידושין ב"י בשם תשובת הר"ש בר צמח ומרדכי פ"ק דקדושין ואפי' אמרו העדים תחת החופה שהוא של זהב ונמצא נחושת אע"ג דלענין דינא נראה דלא הוי מקודשת אפ"ה יש להחמיר לענין מעשה תשו' מיימוני סוף הלכות נשים ומ"מ נוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שוה פרוטה כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בשוה פרוטה א"ח גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות ואינן מקפידות במה מקדש אותן מבואר בתשו' הרשב"א:

373 קידש באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות משוה פרוטה הרי זו מקודשת מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר וי"א שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצ' בהם אם לא היה שוה פרוטה באותו מקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסיד ויאבד ולא יהיה שוה פרוט':

374 הא דאמרינן שהיא מקודשת מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר צריכה גט להתירה לעלמא ואם רוצה לקיימה צריכה קדושין אחרים ואם קדשה אחר קדושין גמורים יגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני וישא ראשון: הגה ודוקא שלא בא עליה השני קודם גרושין אבל בא עליה הרי נאסרה לראשון מרדכי פ"ק דקדושין וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וע"ל סי' מ"ו סעיף ה' וי"א שאם ילדה משני ולא גירש ראשון הולד כשר:

375 האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אם יש בא' מהן שוה פרוטה הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק שמא תשוה תמרה אחת פרוטה במקום אחר ואם אמר לה התקדשי לי בזו ובזו ובזו כלן מצטרפות שאם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק היתה אוכלת ראשונה ראשונה אם יש באחרונה שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק שאותם תמרים שאכלה הרי הן כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת שאין קדושין אלא בתמרה אחרונה:

376 אם אמר לה התקדשי לי באלו ואכלה אותם ראשונה ראשונה גם אותם שאכלה מצטרפות לשוה פרוטה כיון שגמר כל דבריו קודם שנתן לה כלום א"כ מיד כשנתן לה הראשונה בתורת קידושין בא לידה ומדידיה קא אכלה וה"ה אם אמר בזו ובזו וגמר כל דבריו קודם שקבלה אותם כולם מצטרפות אפי' אכלה ראשונה ראשונה ויש מי שחולק בזה:

377 אמר לה התקדשי לי חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או שאמר לה חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה או חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר או שני חצייך בפרוטה או שאומר לחבירו שתי בנותיך לשני בני בפרוטה או בתך מקודשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה או בתך מקודשת לי וקרקעך מכורה לי בפרוטה הרי זו ספק מקודשת:

378 האומר לאשה התקדשי לחציי הרי זו מקודשת הא למה זה דומה לאומר לה תהיה אשתי את ואחרת שנמצא שאין לה אלא חצי איש אבל אם אמר חצייך מקודשת לי אינה מקודשת שאין אשה אחת ראויה לשנים וכן האומר הרי את מקודשת לי ולזה אינה מקודשת:

379 קדשה בכסף פחות משוה פרוטה אע"פ ששלח לה סבלונות פי' דורונות כי הוא לשון סבל ומשא ונמצא משא בלשון מתנה כמו וישא משאות אח"כ אין חוששין ששלח אותן סבלונות לשם קדושין אבל אם קדשה בפחות משוה פרוטה ואח"כ בא עליה סתם בפני עדים צריכה גט שודאי בעל לשם קידושין: הגה וה"ה קטן שקידש ונתגדל אצלה צריכה גט דודאי בעל כשהגדיל לשם קדושין טור סי' מ"ו תשו' הרא"ש כלל ל"ה ודוקא בכה"ג שכל אדם יודע דאין קדושי קטן או בפחות מפרוטה כלום ולכן בעל לשם קדושין אבל במקום דאיכא למיטעי צריך קידושין אחרים תשו' מיי' סוף נשים כמו שנתבאר סי' זה סעיף ד':

380 כיצד האשה מתקדשת בשטר. ובו ה סעיפים: בשטר כיצד כותב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי ונותנו לה בפני עדים וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת כמו בגט ואם כתבו שלא לשמה אינה מקודשת ואינו כותבו אלא לדעתה ואם כתבו שלא לדעתה הרי זו ספק מקודשת:

381 אע"פ שהשטר פסול לקדש בו שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו הרי זו ספק מקודשת:

382 אם היא קטנה או נערה ומקדשה ע"י אביה בשטר כותב בתך מקודשת לי:

383 יש מי שאומר שצריך שיזכיר שמות האיש והאשה בשטר קדושין כשם שצריך להזכירם בגט: הגה כתבו על דבר המחובר לקרקע או על איסורי הנאה י"א שהוא פסול המ"מ פ"ג דאישות ויש מכשירים הרשב"א סי תר"ג וא"צ לכתוב זמן בשטר קידושין ר"י כתבו בכתב ידו ואין עליו עד מקודשת מספק נ"י פ"ד אחין נתן לה שטר ואמר לה ע"מ שהנייר שלי אינה מקודשת הר"ן פ"ק דקדושין:

384 כיצד האשה מתקדשת בביאה. ובו ב סעיפים: בביאה כיצד אמר לה בפני שני עדים הרי את מקודשת לי בביאה זו ונתייחד עמה בפניהם הרי זו מקודשת אע"ג דחוצפא היא בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה טור ואין דינה אלא כמאורסה ולא כנשואה: הגה וי"א דוקא שבא עליה בבית חמיו אבל כנסה לביתו ובא עליה או שקידשה כבר ובא עליה דינה כנשואה י"א דפנוי הבא על הפנויה לפני עדים חוששין שמא כוון לשם קידושין מרדכי פ' האומר דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל אם כבר הוחזק לזנות או שיש לו אשה אחרת לא חיישינן ת"ה סי' ר"ט ויש מקילין בכל ענין וע"ל סימן קמ"ט וקס"ז סעיף ב' ולעיל סימן ט"ו סעיף י':

385 המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה לפיכך אם קודם שגמר קיבלה קידושין מאחר מקודשת לשני אבל אם הערה בה ופירש מיד או שאמר תחלה שדעתו לקנות בהעראה קנה מיד:

386 ברכת האירוסין ואם צריך עשרה. ובו ד סעיפים: כל המקדש אשה בין ע"י עצמו בין ע"י שליח מברך הוא או השליח טור וי"א דאחר מברך סמ"ג והגהות מיי' וכן נוהגין אקב"ו על העריות ואסר לנו הארוסות והתיר לנו הנשואות ע"י חופה בקידושין בא"י מקדש ישראל וי"א נוסח הברכה בלשון אחר כי אומרים והתיר לנו הנשואות ע"י חופה וקידושין טור וחותם בא"י מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין כ"כ הרא"ש וכן נוהגין במדינות אלו ואחר שיגמור הברכה יקדש:

387 נהגו להסדיר ברכה זו על כוס של יין ומברך עליו תחלה ואח"כ מברך ברכה זו ואם אין שם יין או שכר מברך אותה בפני עצמה:

388 אם לא בירך ברכת אירוסין בשעה שקידש לא יברך אותה בשעת נשואין: הגה וי"א דמברכין אותה בשעת הנשואין מרדכי פ"ק דכתובות וכן נוהגין אפי' קידש אשה מזמן ארוך מברכין ברכת אירוסין תחת החופה וי"א דחוזר ומקדש אותה תחת החופה כדי שיהיו הקידושין סמוכין לברכה ריב"ש סי' פ"ב וע"ל סי' ל"ו ואם בירך כבר ברכת ארוסין בשעת קידושין הראשונים י"א דחוזרים ומברכין תחת החופה בלא הזכרת שם משום הרואים שם בריב"ש לענין המקדש ע"י שליח וכן נ"ל:

389 ברכת ארוסין צריכים עשרה לכתחילה:

390 דיני שליחות לקדושין. ובו טו סעיפים: האיש יכול לעשות שליח לקדש לו אשה בין אשה סתם בין אשה פלונית ויאמר לה השליח הרי את מקודשת לפלוני אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמו אסור לקדשה ע"י שליח אא"כ מכירה שמא אח"כ ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו ומ"מ אע"פ שמכירה מצוה שיקדשנה בעצמו אם אפשר:

391 השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחים לקדש לו אשה א"צ עדים אחרים בד"א כשאין שם כפירת ממון כגון שקידשה בשטר או אפילו בכסף והיא מודה שקבלתו אלא שאומרת שלא קבלתו לשם קדושין אלא לשם פקדון אבל אם יש שם כפירת ממון שאומרת שלא קבלה מהם כסף או שטר שיש בו שוה פרוטה המגיד משנה פ"ג הרי זו ספק מקודשת:

392 א"צ עדים במינוי האיש שליח לקדש לו אשה רק שהשליח והמשלח מודים בדבר ולא מקרי הודה רק אם הודה בפני עדים כדרך הודאה ריב"ש סי' קצ"ג אבל בשליחות האשה שהיא עושה שליח לקבל קדושין צריך שיהי' בעדים וי"א שגם בשליחות האיש צריך עדים: הגה וי"א דאף בשליחות האשה בלא עדים יש להחמיר טור בשם הרא"ש ואם לא היו עדים אצל הקדושין והאשה והשליח אומרים שנתקדשה כראוי ובא אחר וקדשה צריכה גט ריב"ש סי' פ"ב ואם אין עדים בדבר והמשלח כופר שעשאו שליח י"א דהוי ספק מקודשת מרדכי פרק האיש מקדש וי"א דאינה מקודשת כלל ראבי"ה ור"י מינץ וכן נראה עיקר:

393 יש מי שאומר שאפילו לא מינוהו שליח בהדיא אלא שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית וא"ל לשדכה לו והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות הרי זו מקודשת:

394 יש מי שאומר שאם האב הרצה הדברים לפני הבן שהוא רוצה לקדשה לו ושתק הבן והלך האב וקידשה לו הרי זו מקודשת דמחמת כיסופא דאב שתק ועשאו שליח לקדש לו אבל באיניש אחריני כה"ג הרי זו ספק מקודשת:

395 הכל כשרין לשליחות קדושין חוץ מחש"ו לפי שאינן בני דעת והכותי לפי שאינו בן ברית והעבד לפי שאינו בתורת קדושין: הגה וי"א דשליח ראשון יוכל לעשות שליח שני מרדכי פ' המקבל בשם י"א אם מוסר לו הקידושין שמסר לו הבעל אבל אם לא מסר לו הבעל הקדושין רק צוה אותו לקדשה בכל כסף שירצה אין עושה שליח וי"א דבכל ענין אין שליח ראשון עושה שליח שני הגהות מרדכי פרק האיש מקדש השולח כתב ע"י כותי לחבירו ישראל שבמקום אחר וממנו להיות שלוחו לקדש לו אשה י"א שדינו כמו בגיטין שיתבאר לקמן סי' קמ"א ר' ירוחם וי"א דגבי קידושין לכ"ע הוי מקודשת מדאורייתא כ"כ הב"י:

396 האומר לשליח קדש לי אשה במקום פלוני וקידשה במקום אחר אינה מקודשת וכן בכל מה ששינה שאם אמר לו לקדש סתם וקידשה על תנאי או שאמר לו לקדשה על תנאי וקידשה סתם או ששינה בתנאי אינה מקודשת:

397 אמר לו קדשה לי והרי היא במקום פלוני וקדשה במקום אחר מקודשת שאינו מקפיד אלא מראה מקום הוא לו:

398 העושה שליח לקדש לו אשה פלונית והלך שליח וקדשה לעצמו הרי זה מנהג רמאות ומה שעשה עשוי אם לא קדשה במעות המשלח אפי' אמר לה תחלה פלוני שלחני לקדשך לו ובשעת קדושין אומר לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת לשליח טור ודוקא שהאשה שמעה והבינה יפה קודם קבלת הקדושין שאמר הרי את מקודשת לי דאם לא כן אדעתא דמה שאמר לה בתחלה לקדשה לפלוני קבלה הקידושין אבל אם טעה השליח ואמר מקודשת לי אין כאן בית מיחוש דהקדש בטעות לא הוי הקדש ונאמן השליח לומר דטעה ויש מי שמחמיר להצריכה גט:

399 אם לא רצתה האשה להתקדש למשלח וקידשה השליח לעצמו אינו נקרא רמאות:

400 האומר לשליח צא וקדש לי אשה ומת השליח ואינו יודע אם קידש לו אשה או לא קידש ה"ז בחזקת שקידש שחזקה שליח עושה שליחותו והואיל ואין יודע איזו אשה קידש לו ה"ז אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהן ערוה עמה כגון אשה שיש לה בת או אם או אחות וכיוצא בהן שאם תאמר ישא זו שמא אמה קידש לו שלוחו או אחותה או בתה ומותר באשה שאין לה קרובות כגון אלו היתה לה קרובה כגון אם או אחות וכיוצא בהן והיתה הקרובה א"א בשעה שעשה שליח אע"פ שנתגרש קודם שימות השליח ה"ז מותר בה ואין אומרים שמא קידש השליח את קרובתה אחר שנתגרשה מפני שלא היתה ראויה בשעה שעשה השליח ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות: הגה וכן אם באו הקרובות ואמרו לא נתקדשנו ועמדו ונשאו מותר באשה זו דהא ודאי לא נתקדשו הקרובות הר"ן פ' המקבל ריב"ש סי' פ"ב י"א דה"ה אם צוה לקדש אשה פלונית ומת השליח נאסר מיד בקרובותיה מטעם חזקה שליח עושה שליחותו תוס' פ' המקבל ויש חולקין בזה:

401 העושה שליח לקדש לו אשה פלונית והלך וקידשה לו וקידש המשלח בעצמו לאמה או לבתה או לאחותה ואין ידוע איזה מהן נתקדשה ראשונה שתיהן צריכות גט ואסורות עליו:

402 עשה שליח וביטל השליחות קודם הקדושין הרי הוא בטל ואם אין ידוע אם בטל השליחות קודם או אחר הקדושין הרי זו ספק מקודשת:

403 אין לבטלה אלא בפני השליח עצמו ואם בטלו שלא בפניו מבוטל:

404 לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון השני כאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני שהוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו היא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך אמרה איני יודעת חזקה לשני הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון ואפ"ה השני אסור בקרובותיה המ"מ בשם הר"א אמרה איני יודעת שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס: הגה וי"א דאף אם הוחזק השליחות אם השליח אומר שחזר משליחותו אינה מקודשת לראשון וכן אם לא הוחזק השליחות והמשלח אומר שעשאו שליח הוא אסור בקרובותיה טור בשם הרא"ש מיהו אם אח"כ חזר השליח ואמר סבור הייתי שקדשתי לעצמי ונזכרתי שקדשתיה לשולחי יש לסמוך אסברא הראשונה הגהות מרדכי דקדושין בשם תשובת מוהר"ם שליח שאמר קדשתיה למשלח והיא אומרת לא קדשתני המשלח אסור בקרובותיה ע"פ השליח :

405 כל דיני שליחות לאשה. ובו יב סעיפים: האשה יכולה לעשות שליח לקבל קידושיה ומצוה שתתקדש ע"י עצמה אם תוכל אבל איסור ליכא כמו שיש באיש ואומר האיש לשליח הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי והשליח אומר קדשתיה לך ואם אמר הן דיו ואפילו שתק אם היו עסוקין באותו ענין ונתן לשליח ולא פירש ולא אמר דבר דיו ואם מקדשה בשטר אינו כותבו אלא מדעת השליח ויש מי שאומר שאינו כותבו אלא מדעתה:

406 בכל הדברים של קידושין דין האיש עם שלוחה כדינו עם האשה:

407 אמרה לשליח קבל הקדושין במקום פלוני והוא קבלם במקום אחר או בכל דבר שישנה בשליחותה אינה מקודשת:

408 אמרה לו הרי הוא במקום פלוני וקבל במקום אחר מקודשת שמראה מקום היא לו:

409 יש מי שאומר דשליח דקדושין אינו יכול למנות שליח דמילי נינהו ולא ממסרן לשליח וע"ל סי' ל"ה סעיף ו' נתבאר:

410 מי שקדש ע"י שליח לא יקדש פעם אחרת בשעת חופה שלא להוציא לעז על קדושין הראשונים שיאמרו אין קידושי שליח כלום וע"ל סוף סימן ל"ד חזרה וביטלה השליחות קודם שקיבל הקידושין הרי הוא בטל ואינה מקודשת ואם אין ידוע אם ביטלה השליחות קודם קבלת הקדושין או אח"כ הרי זו ספק מקודשת:

411 אם קיבל שלוחה קידושין מאחד והיא בעצמה קיבלה קדושין מאחר ואין ידוע אם קדושין שקבל שלוחה קדמו לשלה או שלה קדמו אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ומקדשה קידושין אחרים רבינו ירוחם נכ"ב בד"א ברחוקים אבל אם קדשה השליח לאב וקדשה היא בעצמה לבן או לאח שניהם נותנין גט ואסורה לשניהם:

412 אשה נעשית שליח לחבירתה לקבל קדושין אף ע"פ שנעשית לה צרה שמקדש לשתיהן ויש מי שאומר שאפי' אם כשאמרה לה קבלי גם בשבילי ולא השיבה הן אלא שתקה וקבלה סתם מסתמא גם בשבילה קבלה:

413 אשה שהיא שליח לקבל קידושין לחברתה וכשנתן הקדושין אמר לה ואת נמי או וכן את שתיהן מקודשת אבל אם לא אמר לה אלא ואת הרי זו שקיבלה הקדושין ספק מקודשת שמא לא נתכוין אלא לראות מה בלבה וכאלו אמר לה ואת מה תאמרי בדבר זה ולפיכך קיבלה הקדושין היא שהרי זה עדיין שואלה לראות מה בלבה:

414 יש מי שאומר שאין האב יכול לעשות שליח לקדש בתו בוגרת וחלקו עליו:

415 מי שקיבל קידושין לבתו בוגרת ולא עשאוהו שליח יש מי שאומר שצריכה גט מספק:

416 אין האשה עושה שליח לקבל קדושין מיד שליח בעלה מיהו אם עשתה הוי ספק מקודשת ב"י וע"ל סי' קמ"א סעיף א' גבי גט:

417 כל דיני קדושי קטנה. ובו כז סעיפים: האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכן כשהיא נערה רשותה בידו וקידושיה לאביה וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין הוא זכאי בכל עד שתבגר לפיכך מקבל האב קידושי בתו מיום שתלד עד שתבגר ואפילו היתה חרשת או שוטה וקידשה האב הרי היא אשת איש גמורה ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה מדעת אביה פחות מכאן אם מסרה אביה לקידושי ביאה אינה מקודשת: הגה י"א דאין קדושין תופסין בנפל ואם קבל אביו בו קידושין והמקדש קידש אח"כ אחות צריכה גט: א"ז

418 בגרה הבת אין לאביה בה רשות והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשות אלא לדעתן: ואם נשים יכולות להעיד שהיא בוגרות ע"ל סי' קס"ד סעיף י"א וסי' קנ"ה סעיף ט"ו:

419 וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה הרי היא ברשות עצמה ואע"פ שעדיין היא קטנה כיון שנשאת אין לאביה בה רשות לעולם אבל אם קדשה ונתאלמנה או נתגרשה כמה פעמים קודם שתבגר חוזרת לרשות אביה:

420 נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת:

421 קדשה אביה בבקר וקידשה עצמה בערב ושניהם ביום שנשלם בו ששה חדשים של ימי נערות ובדקוה ומצאוה בוגרת מחזיקים אותה בחזקת בוגרת וקידושי האב אינו כלום ויש מי שאומר דאפילו אינה מכחישתו לומר שבאו הסימנים בבקר ויש מי שאומר דדוקא מכחישתו אבל באינה מכחישתו צריכה גט משניהם:

422 אם בתוך הו' חדשים של נערות קדשה אביה שלא לדעתה והיא קדשה עצמה שלא לדעת אביה ונמצאו לה סימנים הוי ספק וצריכה גט משניהם:

423 כשם שיכול האב לקדשה בעצמו כך יכול לקדשה על ידי שלוחו או ע"י עצמה שיאמר לה צאי וקבלי קידושיך: הגה וצ"ל לה כן בפני עדים דהרי שליח קבלה צריך עדים פסקי מהרא"י סי' נ' כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ה סעיף ג' ואם גלוי לכל שמכינה לחופה ולקבל קידושיה כאומר לה בפני עדים דמי ריב"ש סי' תע"ט ואין חילוק בין נערה לקטנה הר"ן פ"ק דקדושין וכן עיקר אבל יש חולקים ואומרים דאין בת קטנה יכולה לקבל קידושיה אלא האב בעצמו צריך לקבלם הרי"ף והמרדכי בשם הר"מ וכדי להוציא נפשו מפלוגתא יחזיק האב יד הקטנה בשעה שמקבלת הקידושין או יעמוד אצלה כשתקבלן דהוי כאלו קבלן בעצמו כל בו ובת"ה סי' מ"ג והכי עדיף טפי משקבלה בעצמו דהרי י"א דאסור לקדש בתו קטנה שם בת"ה כמו שיתבאר בסמוך וכשמקדש הקטנה אומר לה הרי את מקודשת לי הר"ן פ"ק דקדושין ואם אמר בתך מקודשת לי הוי קידושין דהרי היא במקום אביה עומדת אע"ג שנותן לה הקידושין ריב"ש סי' תע"ט ואם מקדשה בשטר כותב בשטר בתך מקודשת לי ובשעה שנותן לה אומר לה הרי את מקודשת לי שם בהר"ן ואם שינה בדברים אלו אפ"ה הויא מקודשת שם וכששולחים הבנות הקטנות למקום אחר ואין האב אצלן כשמקבלין לקדושיהן הואיל והכינה להכניסה לחופה ולקידושין הוי כאלו מחזיק בידה בשעת קבלה דמיא פסקי מהרא"י סי' ל"ג:

424 מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה: הגה וי"א דנוהגין בזמן הזה לקדש בנותינו הקטנות משום שאנו בגלות ואין לנו תמיד סיפוק כדי צורכי נדוניא גם אנו מתי מעט ואין מוצאין תמיד זיווג הגון תוס' ריש האיש מקדש וכן נוהגין:

425 האב שנתן רשות לשלוחו לקדש בתו והלך הוא וקדשה לאחר ושלוחו קדשה לאחר איזה מהם שקדם הוו קידושין ואם אינו ידוע איזה קודם אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם:

426 אי שוי שליח אחרינא ולא בטליה לשליח ראשון בפירוש ואזל כל חד מנייהו וקידש בעיא גט מתרוייהו:

427 קטנה או נערה שקידשה עצמה בלא דעת אביה או נשאת אינו כלום ואפי' מיאון אינה צריכה ואפי' שדכה אביה תחילה ואפי' נתרצה האב בפירוש אחר הקדושין וי"א שאם נתרצה האב כששמע הוי קדושין משעת שמיעה אפי' אם לא שידך ואפי' אם לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואח"כ נתרצה הוכיח סופו על תחילתו והוו קידושין משעת שמיעה אפילו נתאכלו המעות קודם שמיעה: הגה וי"א דאם נתאכלו המעות קודם לא הוי קידושין מרדכי פרק האיש מקדש בשם רשב"ם וראבי"ה וראב"ן בד"א כשלא מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה אבל אם מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה לא הוו קדושין אפילו נתרצה האב אח"כ: הגה וי"א דאם שמע האב ושתק ולא מיחה מיד הוי כאלו נתרצה שם ואם לא שמע האב או שהלך למדינת הים ונתגדלה הבת ושתקה ולא מיחתה גדלו הקידושין עמה וצריכה גט ריב"ש סי' תע"ט וי"א דבעינן שבעל אחר שנתגדלה רשב"א סי' אלף רי"ט ויש להחמיר כסברא הראשונה:

428 קטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה חיישינן שמא נתרצה:

429 נתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעתו בין שאביה כאן בין שהלך למדינת הים אינם נשואין ואם מתה אינו יורשה ואינו מטמא לה וי"א דה"ה אם מת האב קודם שנשאת ונשאת כן משמע במרדכי פ"ב דקידושין בשם מקצת רבותינו:

430 קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה אחיה ואמה הוו קידושין וצריכה מיאון וכי אתי אביה לא בעיא קידושין אחרים וי"א שאינן קדושין ואפי' מיאון אינה צריכה ומ"מ אין לאוסרה עליו משום דתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות כיון שדרך קידושין ונשואין היא אצלו: הגה ואפי' בא האב ומיחה אין לאוסרה עליו ואין ביאתו ביאת זנות ויכול לעכבה אצלו עד שתגדיל ויגמרו קידושיה אלא שאם קדשה האב לאחר קודם שתגדיל צריכה גט מתרווייהו ריב"ש סי' קצ"ג ושם כתוב דצריכה גט מהשני והרב פסק דצריכה מתרווייהו ויש להחמיר כסברא הראשונה ויש מחמירים עוד לומר דכל שאביה במדינת הים אפילו קדשה קטנה עצמה חיישינן שמא אם שמע האב הוי מתרצה והוי ספק מקודשת מרדכי פ' האיש מקדש מעשה בא' שגירש אשתו ופסק עמה שהיא תטפל בבנותיו לזונן ולהגדילן ולהשיאן וכן עשתה ובא האב ומיחה בנשואי בנותיו הקטנות ופסקו דאם צוה להשיאן ולהגדילן מה שעשתה עשוי ואינו יכול למחות ובלבד שציוה כן לפני עדים כי שליח קבלה צריך עדים כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ה ס"ג אבל אם אמר שיהא כח בידה להשיאן כשיגדלו והיא השיאן בקטנותן אין במעשיה כלום ויוכל למחות דהרי שינתה ממה שציוה לה ריב"ש סי' תצ"ג:

431 המקדש בתו סתם או שאמר לו אחת מבנותיך מקודשת לי אין הבוגרת בכלל אפילו נתנה לו רשות לקבל קידושיה ושיהיה הכסף שלו ודוק' דשויתיה שליח לקבל קידושין סתם ולא אמרה מפלוני אבל אמרה מפלוני גם היא ספק מקודשת ושאר הבוגרות אינם בכלל:

432 מי שיש לו שתי בנות אפילו שתיהם קטנות ושידך אחת מהן לאחד ואחר זמן קבל ממנו קידושין ואמר בתך סתם מקודשת לי אפילו היו עסוקים בה אסורות לו וצריכות גט ממנו: הגה ואפילו חזר תוך כדי דיבור ופירש בתך פלונית אינו מועיל מרדכי ריש קידושין בשם ראבי"ה וכל כה"ג דהוו קידושין שלא נמסרו לביאה כופין אותו לגרש רשב"א רל"ו המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל:

433 מי שיש לו ב' כיתי בנות מב' נשים וכלן ברשות שלו לקדשן ואמר למקדש בשעת הקדושין קידשתי לך את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות אם קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות כלן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות:

434 וכן אם אמר לו קידשתי את בתי הקטנה ואיני יודע אם קטנה שבקטנות אם קטנה שבגדולות אם גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות:

435 מי שיש לו ה' בנים ועשו כולם את אביהם שליח לקדש להם ואמר אבי הבנים למי שיש לו ה' בנות אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני וקיבל האב הקדושין כל אחת צריכה גט מכל האחים מת אחד מהם כל אחת צריכה ארבעה גיטין וחליצה מאחד מהם:

436 האב שאמר קידשתי את בתי ואיני יודע למי אסורה לכל העולם עד שיאמר נודע לי למי קידשתי אפילו לא נודע לו עד שבגרה וי"א דאם החתן עמד לפניו תחילה ולא הכירו ואח"כ אמר שמכירו אינו נאמן ב"י בשם התוספות:

437 בא א' ואמר בפני האב הר"ן ורבי' ירוחם אני קדשתיה נאמן ומותרת לו כיון שהאב אומר איני יודע וכשכונסה אינו צריך לקדשה אבל אם האב מכחישו יש מי שאומר שאינו נאמן אפי' להצריכה גט:

438 באו שנים וכל א' אומר אני קדשתיה שניהם נותנין גט ואם רצו א' נותן גט וא' כונס וצריך קדושין כשכונסה מאחר שנתגרשה כבר מאחר הר"ן והרשב"א:

439 בא אחד וכנסה ואח"כ בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לאוסרה עליו וי"א דאפי' לא כנסה ממש אלא כיון שהתירוה ליכנס ככנסה דמי:

440 האשה שאמרה קדשתי את עצמי ואיני יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ליתן לה גט להתירה לעלמא אבל לא לכונסה ואם כנסה אין מוציאין מידו ואם יש עד א' שהוא קדשה מותר לכנסה לכתחילה ר"ן פ' האומר:

441 האב שאמר על בתו בעודה קטנה או נערה קדשתיה וגרשתיה נאמן לפוסלה מן הכהונה ודוקא שאמר גרשתיה תוך כדי דיבור לקדשתיה אבל היכא שהוחזקה אשת איש על פיו אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה:

442 אם אחר שבגרה אמר קדשתיה וגרשתיה כשהיתה קטנה אינו נאמן:

443 אב שאמר שקידש בתו ואח"כ קדשה לאחר ואמר קדושי ראשון היו בפסולי עדות דאורייתא ואינם כלום נאמן ול"נ דוקא תוך כדי דיבור נאמן וכמו שנתבאר בסמוך סעיף כ"ה:

444 המקדש על תנאי וכל דיני תנאי. ובו לט סעיפים: המקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת בין שיהיה התנאי מן האיש בין שיהיה מן האשה:

445 כל תנאי צריך להיות בו ד' דברים ואלו הן שיהיה כפול ושיהיה הן שלו קודם ללאו ושיהיה התנאי קודם למעשה ושיהי' התנאי דבר שאפשר לקיימו ואם חסר התנאי אחד מהם הרי התנאי בטל כאילו אין שם תנאי כלל אלא תהיה מקודשת מיד כאילו לא התנה כלל הזכיר לאו קודם להן וחזר והזכיר הלאו אחר הן הוי תנאי כאלו הזכיר הן קודם ללאו הר"ן פרק מי שאחזו:

446 כל האומר מעכשיו או על מנת אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים תנאי למעשה אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו יש חולקים ואומרים דאפי' באומר מעכשיו או על מנת צריך להיות בתנאי כל הד' דברים: הגה וי"א דאפי' לא פי' כל דיני תנאי רק אמר סתם שמתנה כתנאי בני גד ובני ראובן הוי תנאי גמור הגהות מיי' פ"ו:

447 י"א דלא בעי שיהיה בתנאי ד' דברים אלו אלא במקום דאתי מינייהו חומרא ולא היכא דאתי מינייהו קולא: הגה וי"א עוד דאע"ג דאיכא כל הני ד' דברים בעינן ג"כ שיהא התנאי בדבר א' והמעשה בדבר א' אבל אם הכל הוא בדבר א' אינו תנאי הרא"ש והטור ויש לחוש לדבריו לחומרא התנה עמה שתאכל חזיר או שאר איסור דאורייתא מקרי אפשר לקיימו טור אבל אם התנה עמה שתבעל לאסור לה מקרי א"א לקיימו שאחר לא יתרצה לה שם אבל אם התנה עמו שפלוני יתן לו חצירו או ישיא בתו לבנו מיקרי אפשר לקיימו דהרי תוכל ליתן לפלוני ממון הרבה עד שיתרצה לדבר גם זה שם ועיין לקמן סי' קמ"ג סעיף י"ב:

448 התנה בשעת הקידושין שלא יהא לה שאר וכסות תנאו קיים ואינו מתחייב לה בהם אבל אם התנה שלא יתחייב בעונה תנאו בטל וחייב בה: הגה דכל המתנה על מה שכתוב בתורה ואינו ממון תנאו בטל דעת עצמו וי"א דכל מה דתיקון רבנן הוי כמ"ש בתורה הגהות מיי' ריש הכותב:

449 נתן לה פרוטה ואמר לה התקדשי לי בזה על מנת שאתן ליך מנה כשיתקיים התנאי יחולו הקדושין למפרע אע"פ שלא אמר מעכשיו שכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואם קבלה קדושין מאחר קודם שיתקיים התנאי ואחר כך נתקיים התנאי אין קדושי השני כלום ואם אמר לה על מנת שאתן ליך מנה תוך ל' יום אם נתן לה תוך ל' יום הוי קידושין למפרע ואם לא נתן תוך ל' יום אינה מקודשת ואם קבלה קידושין מאחר תוך ל' יום מקודשת ואינה מקודשת עד ל' יום וכי שלמו ל' יום אם לא קיים ראשון תנאו פקעו קידושי קמא וגמרו קידושי בתרא ואינה צריכה גט מראשון ואם קיים ראשון תנאו אינה צריכ' גט משני:

450 לא אמר לה על מנת אלא אמר אם אתן ליך מנה תוך ל' יום תהא מקודשת לי בפרוטה זו אין הקדושין חלים אלא משעה שנתנו לה לפיכך אם קדשה אחר קודם שיתקיים התנאי מקודשת לשני וע"ל ס"ס ט' בסמוך:

451 האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבי רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת:

452 על מנת שלא ימחה אבי ושמע ומיחה אינה מקודשת לא מיחה או שמת הרי זו מקודשת וע' בסמוך ס"ס י' מת הבן ואח"כ שמע האב מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כדי שלא יהיו קידושין ולא תפול לפני היבם וי"א דאומר ע"מ שירצה דינו כאומר ע"מ שלא ימחה ויש מי שאומר שדינו כאומר ע"מ שישתוק:

453 אמר על מנת שיאמר הן אף על פי שאמר בתחילה איני רוצה כל שחזר ואמר הן נתקיים התנאי ולכן לעולם הוי ספק עד שימות האב והאומר ע"מ שישתוק אם שתק בשעת שמיעה מקודשת אף על פי שחזר ומיחה: הגה מיהו אם לא היה בביתו כששמע וכשבא לביתו מיחה הוי מחאה דמה ששתק בתחילה משום שלא היה בביתו כך משמע לריב"ש סי' י"ד וקנ"ג ואם מיחה בשעת שמיעה אפי' חזר ונתרצה אינה מקודשת מת האב עד שלא שמע מקודשת והאומר ע"מ שלא ימחה כל זמן שמיחה נתבטל התנאי אפילו נתרצה בשעת שמיעה וי"א דאם אמר הן פעם א' שוב אינו יכול למחות טור:

454 מת הבן מלמדין את האב שימחה כדי שלא תזקק ליבם:

455 אמר לה התקדשי בפרוטה ע"מ שאעשה עמך כפועל או אדבר עליך לשלטון אם יש עדים שעשה עמה כפועל או דבר עליה לשלטון מקודשת בודאי ואם אין עדים מקודשת מספק:

456 לא נתן לה כלום ואמר לה התקדשי לי בשכר שאעשה עמך כפועל או שאדבר עליך לשלטון אינה מקודשת שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוה ליה מקדש במלוה:

457 על מנת שיש לי מנה אם ידוע בעדים שיש לו מנה מקודשת בודאי ואם אין ידוע מקודשת מספק אפי' הוא אומר אין בידי:

458 על מנת שיש לי מנה ביד פלוני אם ידוע מעדים שיש לו מנה ביד פלוני מקודשת בודאי ואם אין ידוע מקודשת מספק אפילו אומר אותו פלוני אין לו בידי:

459 ע"מ שיאמר פלוני שיש לי מנה בידו אמר יש לו בידי מקודשת לא אמר יש לו בידי אינה מקודשת:

460 על מנת שיש לי מנה במקום פלוני אם יש לו באותו מקום הרי זו מקודשת ואם אין לו באותו מקום שאמר הרי זו מקודשת מספק שמא יש לו באותו מקום והוא מתכוין לקלקלה:

461 על מנת שאראך מנה אינה מקודשת עד שיראנה מנה שלו ואפילו הראה לה מנה שיש לו בעסקא מאחרים אינה מקודשת: הגה וי"א דאפילו הגיע מחלקו מן הריוח מנה אינה מקודשת מאחר שעדיין לא חלקו ר"ן פרק האומר הראה לה מנה משלו והיא משועבדת לבעל חוב מקודשת ר"י בשם הרמ"ה לא היה לו בשעת קדושין והרויח אח"כ והראה לה י"א דמקודשת טור אבל באומר לה ע"מ שיש לי לכ"ע בכה"ג אינה מקודשת ס"ה ולא חיישינן דילמא מראה לה בתר הכי למהוי ספק קידושין טור אמר לה ע"מ להביא לה ר' זוז דינו כמו בע"מ שאראך מנה וצריך להיות משלו הרשב"א בתשובה הובאה בב"י:

462 ע"מ שיש לי בית כור עפר אם יש עדים שיש לו הרי זו מקודשת ואם לאו הרי זו מקודשת מספק שמא יש לו והוא אומר אין לי כדי לקלקלה:

463 הרי את מקודשת לי בזה ע"מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני אם יש לו באותו מקום מקודשת בודאי ואם לאו מקודשת מספק שמא יש לו שם והוא מתכוין לקלקלה:

464 על מנת שאראך בית כור עפר הרי זו מקודשת ויראנה ואם הראה ששכר מאחרים או שלקח באריסות אינה מקודשת: הגה אבל יש לו קרקע שמעלה ממנו מס הרי היא מקודשת דהא הקרקע שלו ובלבד שיהא לו בכדי בית כור עפר שאינו מעלה מס דע"מ שיהא לו בית כור עפר שלו גמור משמע הר"ן פ' האומר:

465 היה לו בית כור עפר והיו בו בקעים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהים י' טפחים אם היו הבקעים מלאים מים הרי הן כסלעים ואין נמדדין עמו מפני שאינם ראויים לזריעה ואם אינם מלאים מים נמדדין עמו מפני שהן ראוים לזריעה ובור מלא מים אע"פ שאינו בר זריעה נמדד עמו:

466 בית כור עפר שאמרו צריך שיהיה במקום אחד וסלעים ובקעים אינן מפסיקין אע"פ שאינן נמדדין עמו הר"ן פרק האומר בשם הרשב"א אבל אם היה בשנים או בג' מקומות מחולקים לגמרי אין מצטרפין:

467 ע"מ שאני עשיר ונמצא עני או עני ונמצא עשיר על מנת שאני כהן ונמצא לוי או לוי ונמצא כהן נתין ונמצא ממזר או ממזר ונמצא נתין בן עיר ונמצא בן כרך בן כרך ונמצא בן עיר ע"מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק רחוק ונמצא קרוב ע"מ שיש לי שפחה או בת גדולה או אופה ואין לו ע"מ שאין לו ויש לו ע"מ שיש לו אשה ובנים ואין לו ע"מ שאין לו ויש לו בכל אלו או שאמר התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש או דבש ונמצא מים כגון שהיה מכוסה ולא הכירה בו עד אחר כך בכל אלו והדומה להם אפילו אמרה בלבי היה להתקדש לו אפילו לא יתקיים התנאי אינה מקודשת לא שנא אם קיבלה היא הקידושין לא שנא אמרה לשליח לקבלם בתנאי ושינה השליח וכן אם היא הטעתו אפילו אמר בלבי היה לקדשה אף על פי שהטעני אינה מקודשת: הגה אא"כ אמרה כן בפירוש בשעת הקדושין ושמע הבעל ושתק טור וכן אם היא הטעתו ואמר בפירוש ואע"פ שלא יהיה כן קידושיו קידושין אבל אם כנסה סתם ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והיא לויה או לויה והיא כהנת עשירה והיא עניה עניה והיא עשירה הרי זו מקודשת:

468 ע"מ שאני יודע לקרות צריך שיקרא התורה ויתרגם אותה תרגום אונקלוס הגר וי"א דאם יודע לקרות ולתרגם ג' פסוקים סגי ואם אמר לה ע"מ שאני קראה צריך להיות יודע תורה נביאים וכתובים בדקדוק יפה:

469 ע"מ שאני יודע לשנות צריך להיות יודע המשנה וי"א דאם יודע מדרשי התלמוד מקודשת טור בשם הרא"ש ואם אמר ע"מ שאני תנאה צריך להיות יודע לקרות המשנה וספרא וספרי ותוספתא של רבי חייא:

470 על מנת שאני תלמיד כל ששואלים אותו דבר אחד בתלמודו ואומרו ואפילו בהלכות החג שמלמדים אותן ברבים מדברים הקלים סמוך לחג כדי שיהיו כל העם בקיאים בהם:

471 ע"מ שאני חכם כל ששואלים אותו דבר חכמה דהיינו דבר התלוי בסברא בכל מקום ואומרה:

472 ע"מ שאני גבור כל שחביריו מתיראים ממנו מפני גבורתו:

473 ע"מ שאני עשיר כל שבני עירו מכבדים אותו מפני עשרו:

474 ע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו:

475 ע"מ שאני רשע אפי' צדיק גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר ע"א בלבו:

476 ע"מ שאני בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך ע"מ שאני בושם ונמצא בושם ובורסקי פי' אומן לעבד העורות ע"מ ששמי יוסף ונמצא שמו יוסף ושמעון הרי זו מקודשת אבל אם אמר לה ע"מ שאין שמי אלא יוסף ונמצא שמו יוסף ושמעון שאיני אלא בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך שאיני אלא בושם ונמצא בושם ובורסקי אינה מקודשת:

477 המקדש את האשה וחזר בו מיד הוא או היא אע"פ שחזרו בתוך כדי דיבור אין חזרתם כלום והרי היא מקודשת:

478 המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי אע"פ שביטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם וכן אם היה התנאי מן האשה וביטלה אותו בינה ובינו בטל התנאי לפיכך המקדש על תנאי ובעל סתם או כנס סתם הרי זו צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנס ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם ד"ע:

479 אמר לה התקדשי לי בפרוטה זו על מנת שאתן ליך מנה ואח"כ אמר שאינו רוצה לקיים תנאו לעולם אין כופין אותו לקיימו אלא קידושיו בטלים ואינה צריכה גט ומ"מ בעל נפש לא ישאנה בלא גט שמא אח"כ יאמר שרוצה לקיים התנאי לקלקלה על השני ואם אמר שעדיין רוצה לקיימו אין יכולים לכופו כל י"ב חדש כדין זמן שנותנין לבתולה ומי"ב חדש ואילך כותבין עליו אגרת מרד ואם מת קודם שקיים התנאי אפילו חליצה לא בעיא ואם מחלה היא התנאי בחיי המקדש גמרו הקדושין מיד כאלו קיימו וכ"ז כשלא כנסה אבל כנסה מקודשת מיד דמסתמא בשעת כניסתה לחופה מחלה לתנאי וחייב ליתן לה כתובתה:

480 מי שהלך למדינת הים וקידש על תנאי אם באתי מכאן עד י"ב חדש תהיה מקודשת מעכשיו וקודם שהלך נתרצו שניהם להאריך הזמן ועבר י"ב חדש ולא בא ובא קודם הזמן האחרון הוי קידושין דכל מעשה שנעשה על תנאי יכול לבטל התנאי או להוסיף או לגרוע ממנו הרא"ש ור' ירוחם ואפילו נתאכלו המעות הוו קידושין למפרע כשנתקיים תנאי השני:

481 בקדושין תנאי שהוא לטובתו כגון ע"מ שאין בה מומין או שאין עליה נדרים יכול לבטלו אבל אם הוא לטובת האשה כגון ע"מ שאתן ליך מאתים זוז נהי שהתנאי יכול לבטל מ"מ אינה מקודשת אם לא יתן לה מאתים זוז:

482 האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני כלומר שלא תאסר עליו אלא תהיה אשת איש לכל העולם ולפלוני כפנויה הרי זו מקודשת מספק אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי ע"מ שתהיה מותרת לפלוני ה"ז מקודשת ותהיה אסורה עליו כשאר העם מפני שהתנה בדבר שאי אפשר לקיימו: הגה אם חולקין אם נתקיים התנאי או לא י"א דכל תנאי שהוא בקום ועשה אין א' מהן נאמן לומר שקיים התנאי שהיה עליו לקיים אלא צריך עדים אבל תנאי שהוא בשב ואל תעשה כל א' מהם נאמן אם אין שכנגדו מכחישו הר"ן פרק האומר בשם האחרונים וי"א דאפי' בקום ועשה נמי נאמן כל שאין כנגדו מכחישו. הרמב"ן ור"י:

483 המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ומומין ועל מי להביא ראיה אם נמצאו. ובו ז סעיפים: המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה אחד מג' נדרים אלו שדרך בני אדם להקפיד עליהם שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין או שלא תתקשט במיני צבעונים אינה מקודשת ואינה צריכה גט טור וה"ה לנדרים שבינו לבינה דהוי בכלל נדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם נמצא עליה נדר חוץ מאלו אע"פ שהוא אומר מקפיד אני אפי' על זה ה"ז מקודשת ואם אמר לה ע"מ שאין עליך כל נדר אפי' נמצא שנדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת ויש מי שאומר שחוששין שמא תלך אצל חכם ויתיר לה ולכן אסורה להנשא בלא גט:

484 היו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתירה מקודשת ואפי' היא אשה חשובה בד"א שהתירה חכם קודם שנודעו לבעל אבל אם נודעו לבעל קודם שהתירה מיד נתבטלו הקידושין ויש מי שאומר שאם היא אשה חשובה אפי' אם מקודם שנודעו לבעל התירה חכם היא ספק מקודשת ואם קדשה ע"מ שאין עליה נדרים ובעל סתם ע"ל סימן ל"ח סעיף ל"ה:

485 המקדש את האשה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה א' מן המומין הפוסלים בנשים אינה מקודשת נמצא בה מום אחר חוץ מאותם המומין אע"פ שאמר מקפיד אני אפי' על זה הרי זו מקודשת:

486 ומה הן המומין הפוסלים בנשים כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים ויותר עליהם בנשים ריח רע וזיעה וריח הפה וי"א דאף ריח החוטם מרדכי בשם הרמ"ה וקול עבה ודדיה גסים מחברותיה טפח וטפח בין דד לדד ונשיכת כלב ונעשה המקום צלקת פי' שנתרפאה המכה וקרם עליה עור ולא נשאר אלא רושם המכה ושומא פי' וורואה בלע"ז רש"י שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר ואע"פ שאין בה שיער וזו היא השומא שיתירה אשה על הכהנים והיא שעומדת תחת כיפה שבראשה פעמים נראית ופעמים אינה נראית שאם תמיד נראית הרי ראה ונתפייס ואם תמיד אינה נראית אינו מום: הגה ואם יש מרחץ בעיר אפילו מומין שבסתר אין מבטלים בד"א כשדרך הבנות לילך למרחץ בגילוי אבל במקום שאין הבנות הולכות למרחץ רק בלילה ובהחבא אפילו מומין שבגלוי מבטלין נכפה אם הוא לזמן קבוע הוי מום שבסתר ואם אינו לזמן קבוע הוי מום שבגלוי וע"ל סי' קט"ז עוד מדיני מומין י"א דנכפה וריח הפה אין חילוק בין מרחץ בעיר או לא ר"י נתיב כ"ג:

487 המקדש אשה סתם ונמצאו עליה אחד מן המומין הפוסלים בנשים או נמצא עליה אחד מנדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם הרי זו מקודשת מספק:

488 קידשה ע"מ שאין בה מומין והיו בה מומין והלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת אבל אם התנה האשה ע"מ שאין בו מומין והיו בו מומין והלך אצל רופא ורפאו ה"ז מקודשת שאין גנאי לאיש במומין שכבר נרפאו והאשה אינה מקפדת על זאת:

489 קידשה ע"מ שלא יהיו בה מומין ונמצאו בה מומין וריפאן הרופא הרי זו מקודשת למפרע:

490 דין המקדש לאחר זמן כגון לאחר שתלד ודומיו. ובו ח סעיפים: האומר לאשה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו לאחר ל' יום אע"פ שנתאכלו המעות בתוך ל' יום הרי זו מקודשת לאחר ל' יום ואם חזר בו בתוך הל' יום או חזרה היא אינה מקודשת: הגה וי"א דאם קדשה בשטר ואינו בעין לאחר ל' יום אלא נקרע או נאבד תוך ל' אינה מקודשת הר"ן פ' האומר המקדש אשה על ל' יום מקודשת לעולם שם:

491 בא שני וקדשה בתוך ל' יום הרי זו מקודשת לשני לעולם לפי שבשעה שקידשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קידושי שני ונעשית אשת איש ולאחר הל' יום כשיבואו קידושי ראשון ימצאו אותה אשת איש ונמצא הא' כמו שקידש אשת איש שאין קידושין תופסין בה אבל אם מת השני או גירשה תוך ל' חזרו קדושי ראשון טור בשם י"א ולכן צריכה גט מן הראשון ויש חולקין טור בשם הרא"ש:

492 האומר לאשה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך השלשים יום הרי זו מקודשת מספק לשניהם לפיכך שניהם נותנין גט בין בתוך הל' יום ובין לאחר הל' יום:

493 אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר י' ימים אפילו הם ק' על הסדר הזה קדושי כולם תופסין בה וצריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהיא ספק מקודשת מכולן:

494 האומר לאשה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותך אינה מקודשת לפי שאינו יכול עתה לקדשה:

495 האומר ליבמה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו לאחר שיחלוץ ליך יבמיך הרי זו ספק מקודשת:

496 הנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה הרי את מקודשת לי היום באחת ובאחת לאחר שאגרשך הרי זו מקודשת וכשיגרש אותה תהיה ספק מקודשת אבל אם נתן פרוטה לאשת איש ואמר לה הרי את מקודשת לאחר שתתגרש או אם נתן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך אינו כלום:

497 האומר לחבירו אם תלד אשתך נקבה תהא מקודשת לי אינו כלום ולהרמב"ם וקצת מפרשים אם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר הבת מקודשת וצריך לחזור ולקדשה מאביה לאחר שתלד כדי שיכניסנה בקדושין שאין בהם דופי:

498 דין המקדש שתי אחיות או הרבה נשים והיו בהם נכריות. ובו ד סעיפים: מקדש אדם כמה נשים כאחד והוא שיהיה שוה פרוטה לכל אחת ואחת ויכולה אחת מהן לקבל הקדושין בשביל כולן לדעתן:

499 המקדש ב' נשים כאחד שאסור לישא שתיהם משום ערוה אינן מקודשות כיצד כגון שקידש אשה ובתה או שתי אחיות כאחת שאמר הרי שתיכן מקודשות לי אינן מקודשות ואין שום אחת מהן צריכה גט ואם לא קידש אלא אחת ולא פירש איזו כגון שאמר לאב אחת מבנותיך מקודשת לי וקבל האב הקידושין או אם שתים או ג' אחיות עשאה אחת מהן שליח לחבירתה לקבל קידושיה ונתן בידה ואמר לה אחת מכן מקודשת לי כולן צריכות גט ממנו ואסור לבא על שום אחת מהן שמא היא אחות אשתו:

500 קידש נשים רבות כאחת והיו בהן ב' אחיות או אשה ובתה אם אמר הראויה מכם לביאה מקודשת לי הרי כולן מקודשות לו חוץ מב' אחיות או אשה ובתה וכיוצא בהן ואם אמר כולכן מקודשות לי נכריות מקודשות ואחיות אין מקודשות וי"א שאף נכריות אינם מקודשות הילכך נכריות מקודשות מספק ואם אמר א' מכולכן מקודשת לי כולן בין נכריות בין אחיות מקודשת מספק:

501 אם היתה בתוך הנשים שקידש שפחה או כותית או שהיא ערוה עליו כגון אשת איש או בתו או אחותו וכיוצא בהן ואמר הראויה מכן לביאה מקודשת לי שאר נשים מקודשות ואם אמר כולכן מקודשו' לי שאר נשים מקודשות מספק:

502 אין מקדשין אלא לרצון האשה ובפני ב' עדים. ובו ה סעיפים: אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת וי"א שאינה מקודשת הילכך הוה ליה ספק: הגה אמרה תחילה קדשני וזרק קידושין לתוך חיקה ואמר לה הרי את מקודשת לי וניערה בגדיה תוך כדי דיבור להשליך ממנה הקידושין ואומרת שלא כיוונה מתחילה רק לשחוק בעלמא אפ"ה הוי מקודשת תשו' מוהר"ם סוף ספר נשים ואין הולכין בענין קידושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קידושין שם לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקדשה והיא לא זרקה הקידושין הוי מקודשת אע"פ שמתחלה באונס היה ונתן לה סתם ולא אמר לה כלום הואיל ובתחלה דבר עמה מקידושין הגהות מרדכי סוף גיטין היה חייב לה מעות ואמרה לו תן לי מעותי וכאשר התחיל ליתן אמר לה הרי את מקודשת לי וזרקה היא המעות מידה אינן קידושין טור בשם תשובת הרא"ש:

503 המקדש שלא בעדים ואפי' בעד אחד אינם קידושין ואפי' שניהם מודים בדבר ואפי' קדשה בפני עד אחד ואח"כ קדשה בפני עד אחר זה שלא בפני זה אינה מקודשת: הגה ויש מחמירין אם מקדש לפני עד א' טור בשם סמ"ג אם שניהם מודים אבל אם אחד מכחיש העד אין לחוש כך מפרש הרשב"ץ לדעת הסמ"ג ובמקום עיגון ודוחק יש לסמוך אדברי המקילין ואין חילוק בין אומר העד שנתקדשה לפניו לבד או שאומר שנתקדשה לפני שנים והוא לבד ראה והאחרים אומרים שלא ראו ב"י וכן משמע בתשו' הרשב"א וכן אם קידש לפני שנים והאחד מהם קרוב הוי כמקדש לפני עד אחד וע"ל סימן מ"ז סעיף ג':

504 צריך שיראו המקדש והמתקדשת את העדים אבל אם ראו אותם שנים מהחלון והם רואים ואינם נראים לו או לה אינה צריכה ממנו גט: הגה ואפי' שמעו העדים שאמרה שמקבלת לקדושין יכולה לומר יודע הייתי שאין קידושין בלא עדים וכוונתי לשחוק בו ריב"ש סי' רס"ו ודוקא שאומרת שכיוונה לשחוק בעלמא אבל אם מכחשת שקבלה כלו' והעדים מעידים שקבלה שוב אינה נאמנת לומר לשחוק כוונתי והוי קידושין מהר"מ פדוואה סי' ל"ב:

505 קידש בפני עדים אפי' לא אמר אתם עדים מקודשת: הגה ואפילו ייחד עדים יכולים אחרים שראו המעשה להעיד ריב"ש סי' תע"ט וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה אע"פ ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ יצא מתחת ידה אינן קידושין עד שיראו הנתינה ממש תשו' רשב"א סי' תש"פ ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות מי שקידש דרך חור שבכותל כגון שאחת פשטה ידה דרך חור ובא אח' ונתן לה קידושין והחור צר וא"א לראות אותה בשעת קידושין והיא אומרת שלא שמעה שקדשה נאמנת במיגו שיכולה לומר שלא היתה ידה רק יד אחרת רשב"א אלף קע"ט ובלבד שלא יהיו עדים המכחישים אות' כל עדות שלא נחקר בב"ד לא מקרי עדות לענין קידושין כך משמע במרדכי ריש אחד דיני ממונות ולכן אפילו אמרו עדים חוץ לב"ד שנתקדשה יכולים לחזור בהם בב"ד לומר לא נתקדשה וכן להיפך תשו' הרשב"א הובאה בב"י עידי קידושין אינם צריכים דרישה וחקירה אם לא בדבר שנראה שיש בו רמאות רשב"א אל"ף ר"ן מצאו כתוב בשטר פלוני קידש פלונית ועדים חתומים בו כל זמן שאין השטר מקויים אין לחוש לקידושין הגהות מרדכי דקידושין ודלא כיש מי שמחמיר בדבר מהרי"ק שורש ע"ד:

506 המקדש בפסולי עדות דאוריית' אינן קידושין אבל בפסולי עדות דרבנן או בעדים שהם ספק פסולי תורה אם רוצה לכנוס חוזר ומקדש בעדים כשרים ואם לא רצה לכנוס צריכה גט מספק ואפי' כפרה האשה ואומרת לא קדשתני כופין אותו ליתן גט וכן דין כל קדושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי ואם לא רצה ליכנוס צריכה גט ממנו מספק ואם עמד אחר וקידשה הרי זו מקודשת לשני מספק וצריכה גט משניהם או מגרש ראשון ונושא שני אבל לגרש שני ולכנוס ראשון לא: הגה החשוד על העריות אע"פ שאין עדים שבא על הערוה רק שחשוד בעלמא תוס' והרא"ש פסול לעדות אשה בין לענין קידושין בין לענין גירושין הרמב"ם המקדש לפני פסולי עדות דאורייתא מכח רשעתן כגון לפני אנוסים או שאר רשעים י"א חיישינן לקדושין דילמא חזרו בתשובה ר"י מינץ סי' י"א וכ"כ בא"ח בשם רש"י ויש מקילין ב"י ומהר"מ פדוואה סי' ל"ז מיהו אלו האנוסים שהוצרכו להמיר מכח יראה וא"א להם למלט על נפשם ובצנעה מקיימים המצות הם כשרים לעדות ריב"ש סי' י"א י"א הא דאמרי' המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקידושין היינו בקידושי דאורייתא אבל בקידושי דרבנן ועדים פסולים מדרבנן אין חוששין לקידושין כלל ב"י בשם הרשב"ץ בתשובה:

507 אין קידושין לקטן ודיני קטן וקטנה אם הגדילו. ובו ב סעיפים: קטן שקידש או נשא אינו כלום דלא תיקנו רבנן נשואין לקטן ואסור להשיאו אשה בעודו קטן: הגה מיהו אם כבר נשאה א"צ לגרשה ומותרת לעמוד עד שיגדיל מרדכי ריש הבא על יבמתו וכן משמע באשר"י פ' האיש מקדש ואפי' שלח סבלונות משהגדיל אינו כלום דלא חיישינן שמא שלח לשם קידושין אבל אם יש עדים שנתייחד עמה משהגדיל צריכה גט משום דמסתמא בעל לשם קידושין ואם קיימה משהגדיל כתובתה קיימת וא"צ לכתוב לה כתובה אחרת ודוקא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה: הגה לא כתב לה כתובה כשהוא קטן כשיגדיל אינו כותב לה רק מנה דהא ההיא שעתא לאו בתולה היא הגהות אלפסי ריש מי שהיה נשוי:

508 המקדש את הקטנה היתומה או קטנה שיצתה מרשות אביה אימתי ממאנת וכל דיניה יתבאר בסימן קנ"ה: הגה וע"ל סי' קס"ט מי נאמן על קטן וקטנה אם נתגדלו ספק אם הם גדולים או קטנים הוי ספק קידושין יכולין ב"ד לפסוק להשיא את הקטנה כמו שיש רשות לאמה ולאחיה ויכולין להתנות שאם תמאן תאבד כל אשר לה אבל אין להם רשות להשיא את הקטן נ"י פרק חרש וע"ל ריש סימן קנ"ה:

509 קדושי חרש שוטה וקטן עריות וחייבי לאוין. ובו יב סעיפים: חרש וחרשת אינם בני קדושין מן התורה בין נשאו כיוצא בהן בין חרש שנשא פקחת בין חרשת שנישאת לפקח אבל חכמים תיקנו להם נישואין לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורים ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש:

510 שוטה ושוטית אין להם קדושין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים לא שנא עם כיוצא בהם לא שנא עם פקחים: הגה ודוקא שוטה גמור אבל אם דעתו צלולה אע"פ שהיא דלה וקלושה הרבה ר"י בשם הרמ"ה וכן עתים שוטה ועתים צלול ולא ידענו העת שהוא עומד בדעתו חוששין לקידושין ג"ז שם:

511 שיכור שקידש קידושיו קידושין אפילו נשתכר הרבה ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קדושיו קדושין ומתיישבין בדבר זה:

512 סריס שקידש בין סריס חמה בין סריס אדם וכן איילונית שנתקדשה הוי קדושין וי"א שאיילונית ודאית אינה מקודשת:

513 טומטום ואנדרוגינוס או שקידשו או שקידשם איש קידושיהם ספק וצריכין גט מספק וי"א דאנדרוגינוס ודאי זכר טור בשם התוס' והרא"ש:

514 המקדש אחת מכל העריות לא עשה כלום שאין קדושין תופסין בהם חוץ מהנדה שהמקדש נדה מקודשת קדושין גמורין ואין ראוי לעשות כן:

515 המקדש אחת מהשניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה הרי זו מקודשת קדושין גמורין חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שאינה מקודש' אלא מספק:

516 המקדש כותית או שפחה אינו כלום שאינן בני קדושין וכן כותי ועבד שקידשו ישראלית אינו כלום:

517 ישראל מומר שקידש קדושיו קדושין גמורים וצריכה ממנו גט ואפילו זרעו שהוליד משהמיר אם קידש אותו זרע ישראלית קדושיו קדושין ודוקא שהולידו מישראלית אפילו מומרת אבל אם הולידו מן הכותית דינו ככותי אפילו היה המוליד ישראל שאינו מומר אבל ישראלית מומרת שיש לה זרע עם הכותי שקידש קדושיו קדושין מרדכי סוף החולץ:

518 כותי שקידש צריכה ממנו גט:

519 מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש ישראלית הרי זו ספק מקודשת:

520 המקדש מי שחציה שפחה וחציה בת חורין צריכה גט ואם עד שלא נתן לה גט נשתחררה ואח"כ קידשה אחר מקודשת לשניהם וצריכה גט משניהם או מגרש ראשון ונושא שני ואם מתו אחיו של אחד חולץ ואחיו של שני או חולץ או מייבם:

521 שחוששין לסבלונות ולכתובה. ובו ג סעיפים: מקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוסה אחר שתתארס ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה חוששין שמא נתקדשה וצריכה גט מספק אע"פ שרוב אנשי העיר אין משלחין סבלונו' אלא קודם הקידושין אע"פ שלא שלח הסבלונות בעדים טור וכ"כ הר"ן פ"ב דקידושין ומקום שנהגו כלם לשלוח סבלונות בתחלה ואח"כ מקדשין אע"פ שלפעמים שולחים דרך מקרה אחר קדושין הואיל ואין מקפידין בכך שם בהר"ן וראו סבלונות אין חוששין לה ורש"י פירש שחשש הסבלונות הוא שמא הם עצמם ניתנו לקדושין: הגה ולכן אפי' יש עדים שלא קידשה כבר חיישינן שמא הסבלונות לשם קידושין ויש לחוש לשני הפירושים להחמיר טור וכל זה ששולח סתם אבל אם פרש בהדיא ששולח לה לשם סבלונות ליכא למיחש לפרש"י הר"ן פ"ב דקדושין וכ"ש אם אמר ששולח לשם דורון בעלמא אפילו אמר שהחתן שלח לכלה מהרי"ק שורש קע"א וכל זה מיירי בדשידך תחלה אבל בלא שידוכין ליכא למיחש לכ"ע רשב"א אלף רכ"ג וכל היכא דחיישינן אפילו אמרו שניהם שלא כיוונו לשם קידושין הר"ן ומהרי"ק שורש כ"ה ונשבעו על זה אינם נאמנים ת"ה סי' ר"ז י"א דכל סבלונות ששלח מיד אחר השידוכין יום או יומים אין לחוש להם כלל ואפי' שלח לה אח"כ ג"כ דמאחר ששלח לה תחלה אנו רואים דמסבל ואח"כ מקדש ואין חוששין לסבלונות מהרי"ק שורש קע"א וכל חששא דסבלונות אינו אלא להצריכה גט לכתחלה אבל אם כבר נשאת לא תצא ואזלינן בספיקא להקל שם י"א דאם לא שלח לה הסבלונות בעדים אין חוששין לפירש"י שהסבלונות הן עצמן קידושין ואפילו למ"ד המקדש בעד אחד חוששין לקידושין בסבלונות ליכא למיחש מהרי"ק שורש כ"ח וק"א וקע"א ויש מחמירין אם שלח בעדים אע"ג דלא היו עדים בנתינה לאשה ת"ה סי' ר"ז י"א דכל זה מיירי דהכלה קבלה הסבלונות בעצמה אבל במקום שדרך הכלות שאין מקבלים הסבלונות רק אחר מקבל להם אין חוששין להם מהרי"ק שורש קע"א וי"א שאין לחלק בין שלח לה הסבלונות או אם החתן נותן לה בעצמו וכן עיקר תשו' רשב"א ק"פ וקפ"ט ודלא כיש מי שהחמיר לומר דבמקום שהחתן בעצמו נותן לה חוששין בכל ענין תשו' הרב מהר"ש י"א דבמקום דהיה לנו למיחש שעשה איסור אם היה כוונתו לקדש בשליחות הסבלונות כגון ששלח בשבת מהרי"ק שורש קע"א או שיש חרם בעיר שלא לקדש כי אם בעשרה ב"י בשם הריטב"א אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין. לא שלח לה החתן בעצמו רק אבי החתן שלח לא חיישינן לפרש"י שמא הסבלונות עצמן הם קדושין אפילו אמר השליח החתן שלח לך וכל זה מיירי דידעינן בודאי בשליחות הסבלונות אבל בקלא דסבלונות לא חיישינן לכולי האי פסקי מהרא"י סי' רכ"ו:

522 האידנא נהגו בכל מלכות ארץ ישראל ומצרים ותוגרמה שלא לחוש לסבלונות זולתי בקונסטנטינ"א שחוששין להם: הגה היה מנהג בעיר ונתבטל הולכין אחר עכשיו ריב"ש סי' ה' לא היה מנהג בעיר כגון שהיא עיר חדשה נידון כמחצה על מחצה הר"ן פ"ב דקדושין וי"א דיש להחמיר אפי' במקום דכ"ע מסבלי והדר מקדשי אם לא שיש עוד צד היתר אצל זה ת"ה סי' ר"ז ובפסקיו סי' ע"ד ונ"ל דאם החתן אמר שלא שלח רק לסבלונות בעלמא לכ"ע ליכא למיחש בכה"ג וכן מעשים בכל יום לפעמים חוזרים בשדוכים והסבלונות חוזרים ולא נהגו להצריכה גט הואיל והוא במקומות בזמן הזה דכ"ע מסבלי והדר מקדשי והחתן אינו אומר ששלח לשם קדושין:

523 חוששין לכתובה שאם כתב לה כתובה אף על פי שלא הגיע לידה אם דרך מקצת אנשי העיר שמקדשין ואח"כ כותבים כתובה חוששין שמא נתקדשה אע"פ שאין שם סופר מצוי ואין אומרים שמא הסופר נזדמן לו וכתב ואם דרך כל אנשי העיר שכותבין הכתובה קודם הקידושין אין חוששין לקדושין:

524 דיני קלא בקידושין ואם מבטלין הקול. ובו ה סעיפים: פנויה שיצא עליה קול שנתקדשה היום לפלוני בעיר זו חוששין לה והרי היא ספק מקודשת אע"פ שאין שם ראיה ברורה וכל קול שלא הוחזק בב"ד אין חוששין לו וכיצד היא הקול שתוחזק זו בו שהיא מקודשת כגון שבאו ב' עדים והעידו שראו הנרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסים ויוצאים ונשים שמחות לה ואומרות נתקדשה פלונית אבל אם שמעו אותן אומרות פלונית תתקדש היום אין חוששין לה שמא נזדמנו לקדש ולא נתקדשה: הגה וכן אם אמרו נתקדשה סתם ולא אמרו לפלוני או שאמרו נתקדשה בעיר אחרת לא מיקרי קול טור:

525 וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו הברה ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם העדים למדינה אחרת או מתו הרי זה קול שמחזיק אותה מקודשת: הגה וי"א דלא הוי קול אלא כששמעו תרי מתרי אבל חד מתרי לא טור בשם הרא"ש והר"ן והמ"מ בשם הרשב"א ואין חוששין לקול אלא כשהוחזק בב"ד שבית דין חקרו בדבר ושמעו שיש ממשות בקול כמו שנתבאר אבל כל זמן שלא הוחזק בב"ד לא אם לא במקום שיש חזקה טובה שנתקדשה אז לא בעינן הוחזק בב"ד מהרי"ק שורש פ"ו ויש לב"ד לחזור ולדקדק אחר הקול כדי לברר אם יש בו ממשות ב"י בשם התשב"ץ ובשם הרשב"א:

526 בד"א שלא היה שם אמתלאה אבל אם היה שם אמתלאה ושמעו האמתלאה כששמעו שנתקדש' לא הוחזקה מקודשת כיצד היא האמתלאה פלונית נתקדשה על תנאי או קידושי ספק כגון שאומרים שזרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה או אם יש להסתפק אם יש בקידושין שוה פרוטה או שהיה קטן לא הוחזקה אלא שואלין אותה וסומכים על דבריה הואיל ואין שם ראיה ברורה ולא קול חזק:

527 יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני ולאחר ימים אמרו אמתלאה אם נראים הדברים לב"ד שהוא כן סומכין על האמתלאה ולא הוחזקה מקודשת ואם לאו הואיל ולא נשמעת האמתלאה בעת שנשמעו הקידושין אין חוששין לאמתלאה: הגה נתברר אח"כ ששקר הקול כגון שבאו העדים שתלו בהן הקדושין ושנתקדשו בפניהם ואומרים לא היו דברים מעולם מבטלין קלא טור בשם הרמ"ה וי"א דבזמן הזה אין מבטלין קלא ב"י שכן דעת הרמב"ם וכן משמע מהרי"ף וכ"כ הר"ן פ' המקדש שלח לה סבלונות והוא בדרך שאין חוששין לסבלונות ששלח לה אע"ג דיצא עליה מזה קול מקודשת אין חוששין לקול שכן דרך לקרא לסבלונות קידושין כן משמע בתשו' הרא"ש כלל ל"ה וכל מקום שאין צריכין להחמיר אין להחמיר בקול כלל כדי שלא יתן יד לרשעים שיוציאו קולות על בנות ישראל לעגנן או להוציא מהן ממון ב"י בשם הרשב"א:

528 יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ובא אחר וקדשה בפנינו בודקין על קידושי ראשון שהם בקול אם באו עדים ברורים בראיה ברורה שהיא מקודשת לראשון אין קידושי שני כלום ואם לאו מגרש ראשון שקדושיו בקול ונושא שני שקדושיו ודאי ואם גירש השני לא יכנוס ראשון שמא יאמר החזיר גרושתו מן האירוסין אחר שנתארסה לאחר ואם כנסה שני קודם שגירש ראשון הרי זו אסורה עליו עולמית אף לאחר שגירש ראשון וע"ל סי' ל' סעיף ד':

529 יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ויצא קול אחר כמותו שהוא מקודשת לאחר אחד מגרש ואחד כונס בין ראשון ובין אחרון:

530 יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני וגירשה אין חוששין לאוסרה משום הקדושין ואסורה לכהן משום קול הגירושין:

531 קול היוצא אחר הנשואין או אפי' אחר אירוסין לומר שנתקדשה לאחר תחלה אין חוששין לו: הגה ואפי' אם יצא קול כבר רק שלא הוחזק בב"ד עד לאחר שנתארסה אין בודקין אחר הקול להחזיקו כן כתב הבית יוסף בשם הרמב"ן מיהו אם היא מודה אח"כ שנתקדשה לראשון אסורה לבעלה כך משמע מתשובת הרא"ש כלל ל"ה הואיל ויצא הקול תחילה הרב נתן טעם לשבח לחלק בין נדון דידן ובין ההיא שאמרה טמאה אני כו' וע' לקמן ס"ס מ"ח:

532 עדים המכחישין זה את זה בקדושין או היא אומרת נתקדשתי וחזרה. ובו ד סעיפים: ב' אומרים ראינו שנתקדשה וב' אומרים לא ראינו שנתקדשה הרי זו מקודשת אפי' כולם דרים עמה בחצר לא ראינו אינו ראיה שאפשר שנתקדשה בצינעה:

533 ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה ל"ש שזרק לה קידושיה ב' אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לה ל"ש אמרו הב' שמעולם לא היה לה ספק קידושין לא תנשא ואם נשאת תצא ואם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שלא נתקדשתי לא תצא:

534 עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה אם אמר שמעולם לא היו בה ספק קדושין תנשא לכתחלה ואם זרק לה קדושין א' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה לא תנשא ואם נשאת לא תצא וע"ל סי' מ"ב סעיף ב':

535 אמרה היא בעצמה נתקדשתי וחזרה ואמרה פנויה אני תוך כדי דיבור נאמנת לאחר כדי דיבור אינ' נאמנת ואם נותנת אמתלאה לדבריה שאמרה כן תחילה כדי שלא יקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים וכיוצא בזה וראינו בדבריה ממש הרי זו נאמנת ואם לא נותנת אמתלאה או שנתנה ואין בה ממש אינה נאמנת ואם קדשה אחר הוי ספק קדושין לפיכך נותן לה גט ותהיה אסורה עליו ועל הכל עד שיבוא ארוסה: הגה וי"א דכל זה מיירי באמרה נתקדשתי סתם אבל אמרה נתקדשתי לפלוני שוב אינה נאמנת לומר פנויה אני דלאו כל הימנה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו:

536 אמר לה קדשתיך והיא אומרת לא או להפך. ובו ז סעיפים: האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו:

537 קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו:

538 קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני אלא בתי הוא אסור בקרובות האם והאם מותרת בקרוביו ומותר בקרובות הבת והבת מותרת בקרוביו:

539 קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי הוא אסור בקרובות הבת והבת מותרת בקרוביו ומותר בקרובות האם והאם אסורה על קרוביו:

540 כל אלו שטוענין הקדושין כשטען הטוען שהיו שם עדים והלכו להם למדינה אחרת או מתו אבל אם הודו שהיו הקדושין בלא שני עדים אין כאן קדושין:

541 כל מקום שאמרנו שאמרה האשה לאיש קדשתני והוא אומר לא קדשתיך מבקשין ממנו שיכתוב לה גט להתירה: הגה ואז נאסר בקרובותיה הואיל ונתן לה גט אבל אם הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני וכפאו לגט משום חשש הנמנע לנושאה אין האשה נאסרת בקרוביו מחמת הגט הגהות מרדכי דקדושין:

542 מי שאומר קודם שקדשתי את אשתי קדשתי את אחותה בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ולא גרשתיה והרי היא נשואה אינו נאמן לאוסרה על בעלה כל זמן שלא יביא עדים ואפי' אם תאמר היא אמת שקדשתני אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה ואפי' אם יביא עדים שקידשה אם נתקדשה אחות אשתו בפניו אינה נאסרת על בעלה וזה אסור באשתו שכיון שאמר שקידש אחותה תחלה נאסר בקרובות שתיהן וע"ל סוף סימן מ"ז:

543 קידש אחת מחמש נשים וכל אחת אומרת אותי קידש. ובו ג' סעיפים: המקדש אחת מה' נשים וכתב לה כתובה ואינו יודע איזו היא וכל אחת מהן אומרת אני הוא אסור בקרובות כולן ונותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה ביניהם ומסתלק ואם קידש בביאה קנסו אותו חכמים שיתן כתובה לכל אחת ואחת:

544 המקדש אשה וחזר בו מיד ואמר שהמעות יהיו מתנה אפי' תוך כדי דבור אין חזרתו כלום וצריכה גט:

545 כל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם להורות בהם שבקל יכול לטעות ויתיר את הערוה וגורם להרבות ממזרים בישראל:

546 מתי חוזרין הקדושין והסבלונות ודיני קנסות. ובו ז סעיפים: המקדש את האשה בין שחזרה היא בה ובין שחזר הוא בין שמת הוא בין שמתה היא או שגירשה אין הקדושין חוזרין לעולם אפילו קדשה באלף דינר הרי הם מתנה גמורה שאין לה חזרה ואם היו קדושי טעות חוזרים המעות וכן אם היתה ממאנת וכן אם היו קדושין על תנאי ולא נתקיים התנאי וכן אם היו קדושי ספק וכ"ז לא מיירי אלא מן הארוסין אבל מן הנשואין הקדושין חוזרין מהרי"ל סי' ס"א:

547 המקדש אחותו המעות מתנה מפני שהכל יודעים שאין קידושין תופסין בעריות ואין זה טועה אלא גמר ונתן לשם מתנה:

548 השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובין בין מועטין בין שאכל שם סעודת ארוסין בין שלא אכל בין שמתה היא בין שמת הוא או שחזר בו האיש יחזרו הסבלונות כולם חוץ מהמאכל והמשתה וכן מעות וכן כלים מועטין ששלח לה להשתמש שם בבית אביה אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו אינם משתלמין אבל אם היו קיימים חוזר הכל וגובה אותם בב"ד שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד: הגה וי"א דאפילו בדבר מאכל ומשתה ודברים מועטים דאין חוזרין דוקא כשאכל שם החתן ואז אפילו מה שהוא בעין אינו חוזר אבל אי לא אכל שם חוזר הכל שם טור חזרה היא בה חוזר הכל ואפילו המאכל והמשקה נותנת דמיו בזול דהיינו שאם היו דמי המאכל והמשקה ששה משלמת ד' ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא בהם ועשה כדרך שעושים כל העם וחזרה בה משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממון והוא שיהיה לו עדים כמה הוציא וי"א דכ"ז מיירי במה ששלח לאחר אירוסין אבל קודם אירוסין לאחר שידוכין חוזר הכל נ"י פ' מי שמת וכ"כ הריטב"א ויש חולקים ב"י בשם הרשב"א:

549 המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטין ואח"כ נתבטלו השדוכין וחזר בו החתן או חמיו יחזיר מה ששלח לו דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה דאומדן דעתה הוא שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה:

550 ראובן שידך בתו לשמעון בקנין ושבועה והשלישו שטרות ואחר כך אירע שהמירה אחות המשודכת יכול שמעון לחזור בו ופטור מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר דהיינו הקנסות שעשו ביניהם ואם החזיר השליש השטר למשודכת לא עשה כלום וה"ה אם נשתטית המשודכת שיוכל המשודך לחזור בו וכן אם קלקל המשודך מעשיו יכולה המשודכת לחזור בה ופטורה מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר ואם החזיר השליש השטר למשודך לא עשה כלום: הגה ויש אומרים דכל זה קודם אירוסין אבל אחר אירוסין נסתחפה שדהו מהרי"ק שורש קע"א ועיין בי"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ג וסי' רל"ב שם סעיף ט"ז:

551 כשרוצין לעשות הבטחות לשידוכין עושים בענין שלא יהא אסמכתא דהיינו שעושים שטר מזה שחייב לחבירו מנה ואחר שחייב עצמו מנה מתנה עם אבי הכלה שאם יקיים השידוכין ויכנס לחופה עם משודכתו זאת הרי החוב מחול לו ואח"כ עושים שטר שחבירו חייב לזה מנה ומתנה עמו שאם יכניס בתו לחופה עם זה המשודך יהא החוב מחול לו ומניחים שני שטרות אלו ביד שליש: הגה וי"א דכל קנסות שעושים בשדוכין אין בהם משום אסמכתא תוס' פרק איזהו נשך והרא"ש פ"ד דנדרים וכן המנהג פשוט לגבות קנסות שעושין בשידוכין וכמו שיתבאר בחשן המשפט סימן ר"ז ודוקא אם כבר נכתבו שטרי הקנסות אבל אם קבלו קנין ע"מ לכתוב השטרות וקודם שנכתבו חזר אחד בהם ומיחה בעדים שלא לכתוב השטרות הרשות בידו למחות בשטר תשו' הרא"ש כלל ל"ד וכמו שיתבאר בח"ה סי' ל"ט וסי' רמ"ג י"א דמי שפוסק על בתו שם כלל מ"ג או על בת בתו הרשב"א סי' תשכ"א או קרובתו שתנשא לפלוני ואחר כך אין הבת רוצה דהפוסק פטור מן הקנס דזה מקרי אונס אע"ג דלא התנה ובלבד שלא יהא ערמה בדבר וע"ל ס"ס נ"ז וכן בשאר אונסים כגון שמת הפוסק אין יורשין צריכין לקיים ופטורים מן הקנס ודוקא בפסיקא בעלמא פטורים מן הקנס אבל אם נתחייב עצמו בשטר חייבין יורשיו לשלם ולא מהני אונס וע' לקמן סי' נ"א שם תמצאנו שנים ששידכו ביניהם והיו דרים בעיר אחת ועשו קנס ביניהם ואח"כ יצא אחד מן העיר ורוצה שהשני ילך אחריו לקדש אם אינו רוצה פטור מן הקנס ריב"ש סי' קע"ז ובתשובת הרמב"ן סי' רפ"ח ועיין בחשן המשפט סי' י"ב סעיף ט' אם רוצה העובר ליתן הקנס אם מחויב לקיים הדבר מצד קיבול הקנין:

552 אם נותן משכון לחבירו להבטיחו שלא יחזור בו מהשידוכין צריך שיאמר אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון בגוף חפץ זה: הגה שנים שנשבעו זה לזה שישאו זה את זה ועבר א' מהם או שאחד נשבע לבד נתבאר הכל בי"ד סי' רל"ו דיני שדכנות עיין בח"ה ס"ס פ"ז וסוף סי' קפ"ה וסי' רס"ד:

553 דברים שנקנו באמירה אם נתנו ליכתוב. ובו סעיף אחד: איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך ואמרה לו וכמה אתה נותן לי או כותב לי כך וכך ואין חילוק בזה בין נשואין ראשונים לשניים כ"נ מהרמב"ם וכ"כ הריב"ש סי' שמ"ה וכן האב שפסק ע"י בנו ובתו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך: הגה ודוקא בדברים כאלו שביד האב לקיים אבל אם פוסק על בנו שיעשה איזה דבר כגון לילך אחריה למקום אחר אינו נקנה באמירה דאין זה תלוי באב רק בבן מרדכי פ' הנושא ובפ' מי שמת עמדו וקדשו קנו אותן הדברים ואע"פ שלא היה ביניהם קנין ואלו הן הדברים הנקנים באמירה והוא שיהיו הדברים שפסקו מצויים ברשותם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודברים אלו לא ניתנו ליכתב לפיכך אפי' נכתבו אינם כשטר שיטרוף בהם ממשועבדים בד"א כשפסק האב לבתו בין קטנה בין גדולה או לבנו ובנישואין הראשונים וי"א דבעינן דעמדו וקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים אבל הפסיקו בדברים אחרים לא טור וכן אם קדשו ואח"כ פסקו לא מהני תוס' פ' נערה וי"א דבעינן ג"כ דהתנו כן ביחד אבל אם עשו בלא תנאי אלא כל אחד אומר מעצמו אינו נקנה באמירה ריב"ש סי' שמ"ה אבל אח שפסק לאחותו או אשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים וכן האב שפסק לבנו או לבתו בנישואין שניים לא קנו אותם הדברים עד שיקנו מיד הפוסק שהוא נותן כך וכך: הגה הדברים הנקנים באמירה או שפסק האב וקנו מידו הוי כשאר חוב ואפי' מת האב קודם שנשאת החתן מוציא מן היורשין ואפילו ממשעבדי כשאר חוב ריב"ש סי' קכ"ט וי"א דאין מנכין לבת מירושתה הואיל וזכתה בהן בחיי האב אבל אם אמר אתן כך וכך וכן חתן שפסק לעשות לה כתובה כך וכך ובשעת הנשואין חוזרין בהם עיין בח"ה סי' רמ"ה אם צריך לקיים מצד הקנין אבל מצד הקנס שפסקו על עצמן ודאי צריך לקיים ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים קודם הנשואין כן נ"ל וכל הדברים שנתבארו כאן שאינן נקנין באמירה היינו דוקא במתנה מרובה ולעשיר אבל הפוסק לעני צריך לקיים משום דהוי כנדר ב"י בשם ר"מ וכן הוא בירושלמי וכן בעשיר מתנה מועטת אית ביה משום מחוסרי אמנה אם חוזר בו ב"י בשם הרשב"ש ועיין בח"ה סי' רמ"ט בהלכות מתנה החתן צריך לשלם שכר התנאים אם לא נכתב רק שטר אחד נ"י פרק גט פשוט אבל אם נכתבו ב' שטרות כל א' משלם שלו כל מה שפוסקין צריכין ליתן קודם שיכנוס אבל לא יוכל לומר כנוס ואח"כ אתן אבל אם רוצה להשליש המעות הרשות בידו הגהות אלפסי ועיין בח"ה סי' ע"ג סעיף ח' מי שנשבע ליתן נדוניא לחתנו והוא מרגיל קטטה עם הבת מהרי"ק שורש פ"א:

554 הפוסק מעות לחתנו ואינו רוצה ליתן לו. ובו סעיף אחד: הפוסק מעות לחתנו והלך האב למדינה אחרת או שאין לו יכולה היא לומר לבעל אני לא פסקתי על עצמי או כנוס בלא נדוניא או פטרני בגט אבל אם פסקה היא על עצמה ולא הגיע ידה הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות בד"א בגדולה אבל בקטנה שפסקה על עצמה כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נידוניא: הגה וכל זה כשאין יד האשה משגת ליתן מה שפסק אביה אבל אם ידה משגת צריכה ליתן מה שפסק אביה ואינה יכולה לומר כנוס או פטור הגהות אלפסי פ' שני דייני גזירות ותשובת מיי' סוף ה' אישות וכל זה לא מיירי אלא קודם שנשאה אבל לאחר שנשאה ודאי לא יוכל לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו מה שפסקו לו אלא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו הגהות מרדכי פרק שני דייני גזירות מי שפסק לתת לבתו ואח"כ אומר שנתן לבתו לא מהני אלא צריך לתת לזוג מהרי"ל סי' קל"ז וע"ל סי' ב' שלא יתקוטט אדם בעבור נדוניא אע"פ שפסקו לו:

555 דין הפוסק לבנו או בתו אם קנו ודין אם נפלה לפני היבם ודין מתה הבת. ובו ג סעיפים: האב שפסק ע"י בתו לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה וכן הבן לא קנה עד שיכניס שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס לפיכך הפוסק מעות לחתנו או לבנו ומת קודם שיכניס ונפלה לפני אחיו ליבם יכול האב לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן ואפי' היה הראשון עם הארץ והשני חכם ואע"פ שהבת רוצה בו:

556 יש מי שאומר שהפוסק לבתו כגון שאמר בשעת קדושין כך וכך אני נותן לבתי קנתה הבת לענין שאם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק ולא פקעו הקדושין שמכחם יבמה אחיו:

557 הפוסק מעות לחתנו בשעת הקדושין ונתנם לו קודם החופה ומתה הבת ויש לה בן יחזיר המעות לאב שכל הפוסק דעתו ע"מ לכנוס ויש מי שאומר דהני מילי בפוסק לחתנו אבל מי שנתן לבתו סתם שתנשא בו ולא הזכיר שתנשא לפלוני קנתה אותה מתנה וכיון שנתקדשה אע"פ שבטלו הקדושין כשמת הארוס אין האב יכול לחזור בו: הגה מי שנדר מעות להשיא יתומה ומתה ע' בי"ד סי' רנ"ג הפוסק מעות לחתנו או לבתו וכנסה ואח"כ מתה הבת ועדיין לא נתן י"א שזכה בהן הבעל וצריך ליתן לו כל מה שפסק רש"י והרמב"ם והר"ן ומרדכי בשם ר"י הלבן ור"ת פירש דלא זכה בהן הבעל ומכח ספק לא מפקינן ממונא מן האב ת"ה שכ"א ומהרי"ק שורש צ"א והגהות מיי' כל זמן שלא באו פעם א' ליד החתן מרדכי פרק נערה אפי' בא ליד שליש מכח שניהם שם בת"ה וי"א דאם באו ליד שליש זכה בהם מרדכי וכן אם העמיד לו ערבות הגהות מרדכי אבל בלא זה אפי' עשה האב עליו שטר וזקפן עליו במלוה ויש לו בנים ממנה לא זכה בהן הבעל ת"ה סי' שכ"א ולא מפקינן מן האב אבל אם תפס החתן לא מפקי' מיניה דיכול לומר קים לי כסברא הראשונה מרדכי וכל זה שלא בא פעם אחת ליד החתן בחיי הבת אבל אם בא לידו פעם א' אע"פ שהחזיר ליד האב זכה בכל ואין חילוק בכל זה בין פוסק לבתו או לבנו ומת כן משמע מל' התקנה וכ"כ הגהות מרדכי בשם מוהר"ם עוד תקן ר"ת וחכמי צרפת שאף אם כבר נתן האב הנדוניא אם מתה האשה או האיש תוך שנה ראשונה בלא זרע קיימא חוזר הכל לאב או ליורשי המת וי"א עוד דאף בשנה שנייה יחזרו חצי הנדוניא הכל במרדכי וכן המנהג פשוט במדינות אלו שנוהגין בזה כתקנת קהילות שו"ם ודוקא מה שהוא בעין חוזר אבל מה שהוציא או נאבד פטור ובלבד שלא בזבז לאחר מותה רק לצורכי קבורתה גם זה שם י"א דאם החתן רוצה למכור נכסיה תוך שנתיים יורשים יכולים למחות מהאי טעמא הגהות אלפסי פרק מציאת האשה ועיין עוד מאלו הדינין לקמן סי' קי"ח:

558 דין הפוסק לבנו או לבתו ומת. ובו סעיף אחד: מי שצוה לתת לבתו כך וכך מעות לפרנסתה ליקח בהם קרקע בין שהיה שכיב מרע בין שהיה בריא ומת והרי המעות ביד השליש ואמרה הבת תנו אותם לבעלי כל מה שירצה יעשה בהם אם היתה גדולה ונשאת הרשות בידה ואם עדיין מאורסה היא יעשה שליש מה שהושלש בידו ואם עדיין קטנה היא אפי' נשאת אין שומעין לה אלא יעשה שליש כמו שצוה האב וי"א דבעינן שהושלש מתחלה לכך וע' בח"ה סי' רצ"ב:

559 דין ארוסה לענין מזונות וקבורה וירושה ואם יש כתובה. ובו ז סעיפים: הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות: הגה ואפי' בייחוד אסורים ולכן ארוס שהוא עם ארוסתו בבית א' מברכין ז' ברכות פן יתייחדו מרדכי פ"ק דכתובות וי"א דאין להם לדור ביחד שלא יקוצו זה בזה כל בו ואפי' בשדוכין בלא אירוסין יש לחוש חידושי אגודה פרק קמא דכתובות אפילו אם קדשה בביאה אסור לו לבא עליה ביאה שניה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והיא הנקרא נישואין בכל מקום והבא על ארוסתו לשם נשואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנישואין: הגה וי"א דחופה אינו יחוד אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין כ"כ הר"ן בשי"א ריש כתובות וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשה בשעת הברכה הב"י הביאו וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא ואלמנה משנתייחדו תוס' פ"ק דיומא והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסין יריעה פרוסה על גבי כלונסות ומכניסין תחתיה החתן והכלה ברבים ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין ואח"כ מוליכים אותם לביתם ואוכלין ביחד במקום צנוע וזה החופה הנוהגת עכשיו ע' לקמן סי' ס"ב סעיף ט' וסימן ס':

560 המארס את האשה וברך ברכת חתנים ולא נתייחד עמה בביתו עדיין ארוסה היא שאין ברכת חתנים עושה הנשואין אלא כניסה לחופה:

561 אירס וכנס לחופה ולא ברך ברכת חתנים ה"ז נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו:

562 אין הארוס חייב במזונות ארוסתו אא"כ היתה בת הנזונת מהאחין שהרי אין לה מזונות מאחיה אלא עד שתתארס או עד שתבגר וזו אינה בוגרת כדי שתזון עצמה וי"א דאינו חייב במזונותיה כל עיקר טור בשם הרא"ש:

563 ארוסה שמתה אם היה הארוס כהן אינו מטמא לה ואם מת הוא אינה חייבת ליטמא לו ואינו יורשה ואינו חייב בקבורתה אלא אביה יורשה ואביה קוברה וה"ה אם נשאה במקום שלא זכה בנדוניא סברת הרב כדרך שנתבאר ס"ס נ"ג וע"ל סי' ס"ט סעיף ה':

564 המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא כנסה לחופה עדיין ארוסה היא ואינה נשואה שאין הכתובה עושה נשואין ואם מת או גירשה גובה עיקר כתובה מבני חורין ואינה גובה תוספות כלל הואיל ולא כנסה אבל אם אירס אשה ולא כתב לה כתובה ומת או גירשה והיא ארוסה אין לה כלום ואפי' העיקר שלא תקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתוב וי"א דארוסה יש לה כתובה הרא"ש והר"ן והטור אבל נוהגין כסברא הראשונה:

565 המארס את בתו ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין אפי' כמה פעמים קודם שתבגר כתובתה של אביה נשאת ונתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין אין לאביה בה כלום אפי' בראשונה:

566 כמה זמן נותנין לארוסה. ובו ד סעיפים: המארס אשה ושהה כמה שנים ותבעה לנישואין והרי היא נערה נותנים לה י"ב חדש מיום התביעה לפרנס את עצמה ולתקן מה שהיא צריכה לה ואח"כ תנשא תבעה אחר שבגרה נותנים לה י"ב חדש מיום הבגר וכן אם קדשה ביום הבגר נותנים לה י"ב חדש מיום הקדושין שהוא הבגר קדשה אחר שבגרה אם עברו עליה י"ב חדש בבגרותה ואח"כ נתקדשה אין נותנין לה אלא ל' יום מיום התביעה וכן המארס את הבעולה נותנין לה ל' יום מיום התביעה:

567 כשם שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה כך נותנין זמן לאיש לפרנס את עצמו משתבעה האשה אותו וכמה זמן נותנין כמו שנותנין לה אם י"ב חדש י"ב חדש ואם ל' יום ל' יום:

568 הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה נתחייב במזונותיה אע"פ שלא כנס ואם עכבו אונס כגון שחלה הוא או היא או שפירסה נדה או שהגיע זמן בא' בשבת שאינו יכול לכנוס אינו חייב לזונה: הגה ודוקא שחלה תוך הזמן אבל הגיע הזמן ולא כנסה ואח"כ חלה חייב במזונותיה אע"ג דהשתא הוא אונס מרדכי ריש כתובות ובפרק החולץ:

569 המארס את בתו קטנה ותבעה הבעל לנישואין בין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל ותעשה נערה ואם רצה לכנוס כונס ואין ראוי לעשות כן: הגה ואם היא ובעלה מתרצים לכנוס והאב מת אין הקרובים יכולים למחות אע"פ שהיא חולנית והוא ממהר לכנוס כדי ליורשה מרדכי פרק האיש מקדש:

570 היה לה חצר בדרך ונכנסה עמו. ובו סעיף אחד: הבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו ומאימתי יזכה בירושתה משתצא מרשות האב ואע"פ שעדיין לא נכנסה לחופה הואיל ונעשית ברשות בעלה יורשנה כיצד האשה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה או לשלוחי בעלה או מסרוה שלוחי האב לבעלה או לשלוחיו ומתה בדרך קודם שתכנס לחופה אע"פ שהנדוניא עדיין בבית אביה בעלה יורשה וע"ל ס"ס נ"ג ולקמן סי' קי"ח ויש חולקין אם הנדוניא לא הגיע לידו טור בשם ר"ת וכן אם הלך האב או שלוחי האב עם הבעל ונכנס עמה בדרך לחצר ונתייחד עמה שם לשם נשואין ומתה ה"ז יורשנה בעלה אבל אם עדיין האב עם הבעל להוליכה לבית בעלה או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או עם הבעל אפי' נכנס הבעל עמה לחצר ללון כדרך שלנין עוברי דרכים בפונדק א' הואיל והאב או שלוחיו עמה ועדיין לא נתייחד עמה לשם נשואין אם מתה יירשנה אביה אע"פ שנדוניתה בבית בעלה וכן אם היתה בוגרת או יתומה או אלמנה והלכה היא בעצמה מבית אביה לבית בעלה ואין עמה לא בעלה ולא שלוחיו ומתה בדרך אין הבעל יורש אותה: הגה וי"א דבחצר שלו או של שניהם סתם ייחוד הוי לשם נישואין הר"ן פרק נערה ובחצר שלה או שאינה של שניהם סתם ייחוד הוי ללון המ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א:

571 כמה כסות יתן לבתו. ובו ב סעיפים: צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו וזהו הנקרא פרנסה המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מכסות שפוסקין לאשת עני שבישראל בד"א שהיה האב עני אבל אם היה עשיר ה"ז ראוי ליתן לה כפי עשרו:

572 התנה עם החתן להכניסה לו ערומה לא יאמר לכשתבא לביתי אכסנה אלא מכסה אותה ועודה בבית אביה:

573 המשיא בנו גדול בבית קנאו. ובו ד סעיפים: המשיא בנו גדול בבית קנה הבית והוא שיהיו נשואין ראשונים לזה הבן ולא השיא האב בן זכר אחר קודם לו ולא שייר האב בזה הבית שייחד לו כלום אבל אם שייר שם אפילו פך אחד לא קנה הבית וי"א דבעינן ג"כ שישיא לו בתולה ושיהא לאב בית אחר לדור בו טור:

574 ייחד לו בית וכלי בית אע"פ ששייר בבית כלי א' לעצמו או היה לו שם אוצר וכיוצא בו קנה כלי הבית אבל הבית לא קנה:

575 ייחד לו בית ועלייה בית קנה עלייה לא קנה וכן אם ייחד לו בית ואכסדרה בית קנה אכסדרה לא קנה:

576 ב' בתים זו לפנים מזו לא קנה אלא הא' שנשא בו:

577 דיני השושבינות. ובו סעיף אחד: כשנושא אדם אשה דרך שריעיו ומיודעיו שולחין לו מעות כדי שיתחזק על ההוצאה שמוציא במשתה ואלו המעות נקראים שושבינות ושושבינות זו אינה מתנה גמורה שלא שלח לו זה אלא שאם ישא הוא אשה יחזור וישלח לו כמו ששלח לו לפיכך אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות ה"ז תובעו בדין ומוציא ממנו ויש בזה כמה חלוקים ולפי שבזמן הזה לא נהגו לתבוע תביעה זו ראיתי שלא להאריך בזה:

578 חופה לענין מה קונה. ובו ב סעיפים: כיון שהכניס האיש ארוסתו לחופה אע"ג שלא נבעלה הרי היא כאשתו לכל דבר וגובה עיקר כתובה ותוספת אם תתאלמן או תתגרש במד"א כשראויה לביאה אבל אם היתה נדה ואח"כ כנסה לחופה ונתייחד עמה אינה כאשתו אלא לכל הדברים היא עדיין כארוסה מאחר שהיתה נדה וי"א דדוקא לענין שלא תגבה התוספת היא עדיין כארוסה אבל לכל שאר דברים הרי היא כנשואה: הגה וע"ל ר"ס נ"ה מהו נקרא חופה וצריכין לכתוב הכתובה קודם החופה כדי שתהא חופה הראויה לביאה הרמב"ם פ"י דאישות ולמ"ד דחופת נדה הוי חופה אע"פ שאינה ראויה לביאה ה"ה אם לא כתב כתובה ומ"מ נוהגין לכתחילה לכתבה קודם לכן אשה חולנית חולת מות אע"פ שכונסה עם המטה תחת החופה כדי שיירשנה בעלה אינו חופה כלל מאחר שאינה ראויה כלל לביאה ואין בעלה יורשה תשו' הרא"ש כלל י"ד כנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים הוי חופה גמורה דאין הברכות מעכבות ומברך אחר כמה ימים טור סי' ס"ב ולכתחילה יברך אותה קודם שיתייחד עמה כך משמע בתשו' הרא"ש וע"ל סי' נ"ה ונהגו עכשיו לברך תחת החופה קודם שנתייחד עמו ונהגו שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן וע' בא"ח סי' תקע"ג אם קידש בטעות והיו לו נישואין עמה ואח"כ נודע שהקידושין היו בטעות אע"פ שחוזר ומקדשה א"צ לברך שנית ז' ברכות וסגי לה בברכות הראשונות י"א לעשות החופה תחת השמים לסי' טוב שיהא זרעם ככוכבי השמים:

579 כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר ועכשיו המנהג שלא לדקדק ואין ממתינין ומ"מ טוב להודיע לחתן תחילה שהיא נדה מרדכי פרק אע"פ בשם ר"י:

580 מתי מברכין ברכת חתנים ואם אוכלין בהרבה בתים. ובו יג סעיפים: צריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם נישואין והן שש ברכות ואם יש שם יין מביא כוס יין ומברך על היין תחלה ומסדר את כולם על הכוס ונמצא מברך ז' ברכות ואם אין יין מצוי מברך על השכר:

581 יש לאדם לישא נשים רבות כאחד ביום אחד ומברך ברכת חתנים לכלם כאחד אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת שמחה הראויה לה אם בתולה ז' ימים ואם בעולה ג' ימים ואין מערבין שמחה בשמחה: הגה ואין לעשות חופת ב' אחיות ביחד סמ"ק בשם ספר חסידים וי"א דאף בשתי נכריות יש ליזהר שלא לעשותן כאחת משום איבה שמא יכבדו אחת יותר מחברתה מרדכי פ"ק דמ"ק ואין נזהרין מזה ואדרבא יש מכוונים לעשות חופות עניות עם חופות עשירות משום מצוה הגהות מיי' בשם ר"י מפריז:

582 אם יש שני חתנים יחד מברכים ברכת חתנים אחת לשניהם: הגה ואפי' לא היו החתנים ביחד אלא שהיה דעתו על שניהם כמו שנתבאר בי"ד סי' רס"ה לענין מילה וי"א דאין לברך לב' חתנים ביחד משום עין הרע הגהות מיי' פ"י דאישות וכן נוהגין לעשות לכל א' חופה בפני עצמו ולברך לכל א' אבל לאחר הסעודה מברכין להרבה חתנים ביחד אם אכלו ביחד:

583 אין מברכים ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המנין בין כשאומרים אותה בשעת נשואין בין כשאומרים אותה אחר ברכת המזון אבל כשאין אומרים אחר ברכת המזון אלא ברכת אשר ברא אינו צריך י' ומ"מ ג' בעינן הר"ן פ"ק דכתובות:

584 מברכין ברכת חתנים בבית חתנים אחר ברכת המזון בכל סעודה וסעודה שאוכלין שם ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים:

585 עד כמה מברכין ברכה זו אם היה אלמון שנשא אלמנה מברכין אותה ביום ראשון בלבד ואם בחור שנשא אלמנה או אלמון שנשא בתולה מברכין אותה כל ז' ימי המשתה ואלו ז' ימים מתחילין מיד לאחר ז' ברכות שבירך בראשונה תשו' הרא"ש כלל ס':

586 ברכה זו שמוסיפים בבית חתנים היא ברכה אחרונה מז' ברכות שהיא ברכת אשר ברא: הגה וי"א דאף אשר ברא אין מברך כל ז' אלא כשמזמנין אחרים אבל אם אוכל עם בני ביתו אין מברכין הר"ן בשם הרמב"ן וכן נוהגין. במד"א כשהיו האוכלים הם שעמדו בברכת הנשואין ושמעו הברכות אבל אם היו האוכלים אחרים ולא שמעו ברכת נשואין בשעת נשואין מברכין בשבילם אחר בהמ"ז ז' ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין והוא שיהיו י' וחתן מן המנין וי"א שאפי' היו בשעת החופה ושמעו הברכות אם לא אכלו שם עד עתה מקרי פנים חדשות ומברכים בשבילם ז' ברכות אחר ברכת המזון וכן פשט המנהג: הגה וי"א דאם היו שם פנים חדשות אע"פ שאין אוכלין שם מברך בשבילם לילה ויום הר"ן פ"ק דכתובות:

587 י"א שאינם נקראים פנים חדשות אלא א"כ הם בני אדם שמרבים בשבילם וי"א דשבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית אבל לא בסעודה שלישית וכן פשט המנהג: הגה ועכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג' ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות. וי"א מטעם דרגילין לדרוש והדרשה הוי כפנים חדשות:

588 י"א שאין לומר ז' ברכות על כוס ברכת המזון אלא מביא כוס אחר ואומר עליו ז' ברכות וחוזר ולוקח כוס של ברהמ"ז ואומר עליו בפה"ג וי"א שאין צריך אלא על כוס של ברכת המזון מברך ז' ברכות וכן פשט המנהג ובמדינות אלו נוהגין כסברא הראשונה וי"א דאפי' לאשר ברא לחוד בעינן שתי כוסות מ"כ מנהגים ישנים וברכת אירוסין וברכת חתנים אומרים אותה על ב' כוסות אפי' מקדש בשעת החופה ונוהגין להפסיק ביניהם בקריאת הכתובה כ"כ התוס' ואשיר"י:

589 י"א שאם החתן יוצא מחופתו אפי' כלתו עמו והולכים לאכול בבית אחר אין אומרים שם ברכת חתנים וה"מ כשדעתו לחזור אח"כ לחופתו אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו ונעשה אותו בית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין ברכת חתנים וכן לפעמים שהולכין החתן והכלה לעיר אחרת צריך לברך שם ברכת חתנים אם הוא תוך ז' ואין דעתו לחזור ב"י:

590 בני החופה שנתחלקו לחבורות אפי' אם אכלו בבתים שאינם פתוחים למקום שהחתן אוכל כולם מברכין ברכת חתנים לא מבעיא אם השמש מצרפן אלא אפי' אין השמש מצרפן כיון שהתחילו לאכול אותם שבשאר בתים כשהתחילו אותם של בני החופה כלם חשובים כאחד לברך ברכת חתנים כיון שאוכלים מסעודה שהתקינו לחופה:

591 השמשים האוכלים אחר סעודת נשואין י"א שאין מברכים ז' ברכות וי"א שמברכין ולזה הדעת נוטה:

592 הסועד בבית חתנים משיתחילו להתעסק בצורכי סעודת נשואין ולהכינה עד שלשים יום אחר הנשואין מברך נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו אם היה י' מברך נברך אלהינו שהשמחה במעונו וכו' והם עונים ברוך אלהינו שהשמחה וכו' וכן סעודה שעושים אותה אחר הנשואין מחמת הנשואין עד שנים עשר חדש מברך שהשמחה במעונו והאידנא ערבה כל שמחה ואין אומרים שהשמחה במעונו אלא בז' ימי המשתה ומ"מ נראה דאף לאלמון שנשא אלמנה אומרים שהשמחה במעונו בשלשה ימים שהוא שמח עמה:

593 בעילת מצוה וברכתו. ובו ב סעיפים: מותר לבעול בתולה בשבת הבועל את הבתולה כיון שבעל בעילת מצוה פורש מיד אפילו היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה ומיהו אותה בעילה גומר כדרכו באבר חי ואפילו בדקה ולא מצאה דם טמאה שמא ראתה טיפת דם כחרדל וחפהו שכבת זרע וצריכה שתפסוק בטהרה ותבדוק כל שבעה ולא תתחיל לבדוק עד יום חמישי לשימושה כשאר אשה ששמשה ואח"כ ראתה ונוהג עמה כשאר נדה לענין הרחקה אלא שנדה גמורה אסור לו לישן על מטתה אפילו כשאינה במטה והכלה מותר לו לישן באותו מטה לאחר שעמדה מאצלו אפי' בסדין שהדם עליו וע' ביו"ד סי' קצ"ג:

594 ויש אומרים שאחר שמצא בתולים מברך בא"י אלהינו מלך העולם אשר צג אגוז בגן עדן וכו' וי"א דאין מברכין אותה בלא כוס תא"ו נתיב כ"ב ח"ג בשם רבינו ניסים :

595 זמן נשואי בתולה וברכתה ואלמנה ואם אינו רוצה לעשות סעודה. ובו ו סעיפים: הנושא בתולה צריך לשמוח עמה ז' ימים שלא יעשה מלאכה ולא ישא ויתן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח עמה בין אם הוא בחור בין אם הוא אלמון וחתן אסור בעשיית מלאכה ואסור לצאת יחידי בשוק ר"ן פ"ק דכתובות ובפרקי ר"א:

596 הנושא את הבעולה צריך לשמוח עמה ג' ימים בין בחור בין אלמון וי"א דבחור שנשא בעולה צריך לשמוח עמה ז' ימים והאשה יכולה למחול על שמחתה ר"י נכ"ב:

597 י"א שאין נושאין נשים לא בע"ש ולא בא' בשבת גזירה שמא יבא לידי חלול שבת בתיקון הסעודה ויש מתירין וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת והוא שיטרח בסעודת הנשואין ג' ימים קודם הנישואין ומקום שאין ב"ד יושבים בו אלא בשני ובחמישי בלבד בתולה נשאת ביום רביעי שאם היתה לו טענת בתולים ישכים לב"ד ומנהג חכמים שהנושא את הבעולה ישאנה בחמישי כדי שיהיה שמח עמה ג' ימים חמישי בשבת וע"ש ושבת ויוצא למלאכתו יום א' ונהגו שלא לישא נשים אלא בתחלת החדש בעוד שהלבנה במלואה הר"ן סוף פרק ארבע מיתות וע' בי"ד סי' קע"ט:

598 אם החתן אינו רוצה לעשות סעודה וקרובי הכלה רוצים שיעשה סעודה כופין אותו שיעשה סעודה לפי כבודו ולפי כבודה:

599 אין כונסין בתולה לחופה בשבת לפי שע"י החופה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה והוה ליה כקונה קנין בשבת ואלמנה אין חופה קונה בה אלא ע"י יחוד של ביאה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה לפיכך צריך להתייחד עמה קודם שבת כדי שלא יהא כקונה קנין בשבת וע' בא"ח סי' של"ט:

600 אין נושאים נשים בח"ה לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמים אבל מחזיר גרושתו מן הנשואין אבל לא מן האירוסין:

601 מצוה לשמח חתן וכלה ודין מת וכלה. ובו ד סעיפים: מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניהם ולומר שהיא נאה וחסודה פי' מן ותשא חסד לפניו אפילו אינה נאה: הגה ומצינו שר' יהודה בר אילעי היה מרקד לפני הכלה ומבטלין תלמוד תורה להכנסת כלה לחופה דברי הרב פ"ק דמגילה ופ' האשה שנתארמלה:

602 אסור להסתכל בכלה אבל מותר להסתכל בתכשיטין שעליה או בפריעת ראשה טור:

603 צריך לתת אפר בראש החתן במקום הנחת תפילין זכר לאבילות ירושלים דכתיב לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר: הגה ויש מקומות שנהגו לשבר כוס אחר שבע ברכות וזהו מנהג נוהג במדינות אלו שהחתן שובר הכלי שמברכין עליו ברכת אירוסין כל בו וכל מקום לפי מנהגו עוד נוהגים להתענות וע"ל סי' ס"א ודין זריקת אוכלין לפני חתן וכלה עיין בא"ח סי' קע"א:

604 מת וכלה שפגעו זה בזה מעבירין את המת מלפני הכלה ליתן לה את הדרך:

605 כמה דיני כתובה. ובו יג סעיפים: אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה ויש מקילין ומתירין להתייחד בלא כתובה ובלבד שלא יבעול הר"ן ריש כתובות והבעל נותן שכר הסופר ואפי' אם ירצה לייחד לה כתובתה במעות או בשאר מטלטלין אין שומעין לו אלא צריך שיכתוב לה שטר על עצמו בדמי הכתובה ויהיו כל נכסיו משועבדים לה או שיעידו עליו עדים ויקנו מידו שהוא חייב לה מנה או מאתים: הגה וי"א דאין לסמוך אעדים רק בשעת הדחק ומיד שיש לו פנאי לכתוב צריך לכתוב כ"ש שאין לסמוך עלייהו לכתחילה כן משמע מלשון הטור וכ"כ מהרי"ק שורש ס"ד ומרדכי ריש כתובות וכן ראוי להורות העמיד לה ערב קבלן בעד כתובתה והתנה שהוא יהא פטור ממנה אסור עד שיהא שעבודה עליו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ב"י בשם הרשב"א בתשו' וע' בחושן המשפט סי' ס' אם יוכל לשעבד עצמו בכתובתה בנכסים שלא באו לעולם ואין לעדים לחתום הכתובה אלא לאחר שקבל החתן קנין לפניהם דברי הרב ויש מקומות שמקילין בזה מרדכי פ"ב דגיטין וכן שיש עדים חותמים על הכתובות שקראו תחת החופה אע"פ שהם לא שמעו הקריאה אע"פ דלא שפיר עבדי אין לשנות מנהגן שלא להוציא לעז על כתובות הראשונות אור זרוע:

606 אם אינו יכול לכתוב לה כתובה כגון בשבת או ששכח לכתבה יכול ליתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ויקבל עליו אחריות אם יאבדו או יוזלו ואז מותר לבעול עד שיהיה לו פנאי לכתוב ואז כותב לה מיד טור:

607 אם כתב לה כתובה ונאבדה או שמחלה לו ודוקא שכתבה לו התקבלתי כתובתי צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה: הגה עיר שכבשוהו כרכום או שגלו מן העיר ואבדו הנשים הכתובות שלהם צריכים לחדש נשותיהם כתובתיהם אע"פ שיש לומר שמא ימצאו אח"כ כתובותיהם או יחזרו להם מ"מ מאחר שהכתובות בחזקת אבודות צריכין כתובות אחרות ואם אינו ידוע סך הכתובות אם ישארו קצתן אזלינן בתרייהו ואם לאו דנין על פי זקני העיר ולפי המנהג העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו ב"י בשם תשובות הגאונים וכשנאבדה הכתובה ובא לכתוב לה כתובה אחרת צריך לכתוב לה כתובה גדולה כראשונה מהרי"ק שורש קט"ז וע' לקמן סי' קע"ז דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה א"צ לכתוב כתובה א"כ בזמן הזה במדינות אלו שאין מגרשין בעל כרחה של אשה משום חרם ר"ג וכמו שיתבאר לקמן סי' קי"ט היה אפשר להקל בכתיבת הכתובה אבל אין המנהג כן ואין לשנות כל זה ד"ע:

608 בנאבדה אי ידעו סהדי זמנא קמא כתבי ההוא זמנא ואי לא ידעי כתבי מהשתא ובמוחלת אין כותבין אלא מזמן של עכשיו:

609 אם מכרה כתובתה לבעלה צריך לכתוב לה כתובה אחרת אבל אם מכרה כתובתה לאחר א"צ לכתוב לה כתובה אחרת:

610 כמה שיעור הכתובה לבתולה ק"ק ולאלמנה מנה ושל זו וזו כסף מדינה נמצא כתובות בתולה הם ל"ז דרהם וחצי כסף צרוף וכתובת אלמנה מחציתם שהם י"ח דרהם וג' רביעים כסף צרוף: הגה ע' בי"ד סי' רצ"ד וסי' ש"ה ערך המטבע שנקראת דרהם וכ"ז לדעת קצת הפוסקים שסבירא להו שכתובת בתולה אינה רק זוזי דרבנן הרי"ף והרמב"ם והר"ן והר"ם שמאתים של בתולה עולין ששה סלעים ורביע ויש מי שמשער כתובת בתולה י' זהובים ואלמנה חמשה זהובים מהרי"ל בשם אגודה אבל לדעת יש פוסקים מאתים של בתולה ומנה של אלמנה משערים בזוזי דאורייתא והוא ח' פעמים יותר וכתבו דלכן נהגו לכתוב בכתובה דחזי ליכי מדאורייתא ר"ת וי"א דכותבין דחזי לכי סתמא הגהות מיי' פ"י דאישות והמנהג לכתוב לבתולה דחזי ליכי מדאורייתא אבל לא לאלמנה וכ"ז במקום שאין מנהג אבל במקום שיש מנהג מה שגובין הולכין אחר המנהג וכמו שיתבאר לקמן:

611 אם ירצה להוסיף ע"ז מוסיף וזה התוספות שמוסיף יש דברים שדינו בהם כעיקר הכתובה ויש דברים שהוא חלוק בהם מעיקר הכתובה כדלקמן: הגה וא"צ לפרש עיקר הכתובה בפני עצמה והתוספת בפני עצמו אלא כולל הכל ביחד אם ירצה הר"ן ריש אע"פ והמ"מ פ"י וריב"ש סי' ס"ח וי"ח וסבירא להו דצריך לכתוב הכתובה כמנהג המדינה בפני עצמה והתוספת בפני עצמו וכן נוהגין ואם יש משפחה שכולן נוהגים בתוספת א"צ לכתוב כל א' בפני עצמו מרדכי פ"ק דכתובות כתובה שכתב בה ודין נדוניא דהנעלת ליה מאה דינרין והוסיף לה מן דיליה כך וכך אין עיקר כתובה בכלל וצריך לשלם לה בפני עצמו עד שיהיו כתוב ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כסף זוזי אלף דאז העיקר כתובה בכלל ריב"ש סי' ס"ה:

612 יש מי שאומר שאין צריך קנין בשעת הנישואין כמה שנותן לה ויש חולקים:

613 כל הפוחת משיעור הכתובה בעילתו בעילת זנות לא מבעיא אם כתבה לו אח"כ התקבלתי ממך הכתובה או מקצתה דאז אין לה לדעת קצת פוסקים אלא אפי' התנה בשעת קידושין שלא יהא לה כתובה או שפיחתה משיעורה אע"פ שתנאו בטל ויש לה כתובה משלם אפי' הכי בעילתו בעילת זנות כיון שהיא סבורה שאין לה לא סמכה דעתה:

614 אם יש משפחות שנוהגים לכתוב בכתובתן יותר משיעור חכמים אין למחות בידם ולא עוד אלא אפילו אחד מבני המשפחה ההיא שלא כתב כתובה לאשתו מגבינן לה בתנאי בית דין לפי מה שרגילין לכתוב לפיכך אשה שאבדה כתובתה ידקדקו בכתובות קרובותיה כפי מה שנהגו לכתוב בני המשפחה כותבין לה ואפי' כתב לה דחזו ליכי אפ"ה גביא כמנהג משפחתה ב"י בשם הר"ן שכ"כ בשם התוס' ואם כתובות נשי משפחתו יתירות מכתובות נשי משפחתה עולה עמו ואינו יורדת:

615 הנושא אשה סתם כותב לפי המנהג וכן היא שפסקה להכניס נותנת כפי מנהג המדינה: הגה ומה שהאשה מכנסת לבעלה הן מעות הן בגדים ומקבלן עליו והן באחריותו נקרא נדוניא בכל מקום ואינה נגבית אלא עם הכתובה אבל לשאר דברים אין דינו ככתובה וכמו שיתבאר לקמן ויש מקומות שהחתן מוסיף לה בנדונייתא וכותב יותר ממה שקבל והולכין בזה אחר המנהג כל הנ"ל בטור ומן הסתם אחריות הנדוניא עליו כנכסי צאן ברזל אבל אם ירצה להניח לה ברשותה ושלא לקבל אחריות עליהם הרשות בידו וע"ל ריש סי' צ"ג וק' עוד מאלו הדינים כשהאב קיים ומשיא בתו כותבים ודין הנדוניא דהנעלת ליה מבי אביה וכשאין האב קיים כותבים מבי נשא מרדכי פרק ב"מ בשם ר"ת מיהו אם שינה לית לן בה תשו' ר"ש משנ"ץ בכתובות גרושה כותבין מתרכתא כדי שידעו שהיא גרושה ואסורה לכהנים מפסקי מהרא"י סי' נ' וכשבאה לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה לפי מנהג המדינה: הגה ואם היא אומרת שהוסיף לה יותר מן המנהג צריכה להביא ראייה לדבריה אבל אם יש בידה שטר כתובה שאינה מקוים או שא' מן העדים פסול אע"פ שמראה התנאים שביניהם שהוצרך להוסיף לה אינה גובאת אלא כמנהג פסקי מהרא"י סי' פ"ט וע"ל סי' ק' סעיף ל' ובכל אלו הדברים וכיוצא בהן מנהג המדינה הוא עיקר ועל פיו דנין והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה: הגה מיהו אם רוצה להתנות ולפחות לאשתו מן המנהג הרשות בידו מהרי"ל סי' ע"ו ובלבד שלא יפחות ממה שתקנו רבנן ונ"ל דוקא שהתנה כן בשעה שעשה השידוכים אבל אם עשו שידוכים סתם ושעבדו עצמן בקנסות צריך לכתוב לפי המנהג ולא יוכל לשנות דברי הרב וכן משמע במהרי"ל ויש מקומות שנוהגים לכתוב כל הכתובות בשוה אפילו לא הכניסה לו כלום ואם ירצה מוסיף לה ואם ירצה לפחות לה היא כותבת לו כך וכך קבלתי על כתובתי וכן נוהגין במדינות אלו:

616 נשא אשה ממקום אחר על דעת שתדור עמו במקומו הולכים אחר מנהג מקומו:

617 במקום שאין רגילים לחתום בכתובה אלא הראויים להעיד לא יחתום מי שאינו יודע לקרות: הגה ולכן עם הארץ שבא לגרש ואמר אח"כ שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובה אינו נאמן דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחלה על פה תשו' הרשב"א סי' תרכ"ט:

618 דין כתובת אלמנה וחש"ו היא או הוא וגר שנתגייר. ובו יא סעיפים: בתולה שנתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן האירוסין ונשאת כתובתה מאתים ויש לה טענת בתולים:

619 נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן הנשואין כגון שנכנסה לחופה הרי היא בחזקת בעולה ואין לה אלא מנה ואין עליה טענת בתולים אפי' יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון:

620 הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כתובתה ק"ק ויש לה טענת בתולים ומבת ג' שנים ויום א' ומעלה כתובתן מנה ואין לה טענת בתולים:

621 קטנה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד שנבעלה אפי' בא עליה גדול כתובתה מאתים וקטן פחות מבן ט' ויום אחד שבא על הגדולה כתובתה מאתים ודוקא שלא הסיר בתוליה אבל אם הסיר בתוליה אין לה אלא מנה:

622 מוכת עץ כתובתה מנה ואפילו לא הכיר בה וכנסה ע"מ שהיא בתולה שלימה אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אפילו מנה אין לה:

623 בתולה שהיא בוגרת או סומא כתובתה ר' וכן איילונית אם הכיר בה כתובתה ר':

624 השוטה לא תקנו לה נישואין כלל:

625 החרשת אע"פ שיש לה נישואין מדבריהם לא תקנו לה כתובה ולא מזונות ולא תנאי מתנאי כתובה ואם כנס החרשת ונתפקחה או שוטה ונשתפית יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מנה:

626 נשא חרשת או שוטה וכתב לה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה להזיק נכסיו:

627 חרש או שוטה שנשאו נשים אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין לנשיהם עליהם כלום רצו לקיימן אחר שהבריאו יש להן כתובה וכתובתן מנה ואם ב"ד הם שהשיאו החרש וכתבו לה כתובה על נכסיו נוטלת כל מה שכתבו לה ב"ד אבל השוטה אין ב"ד משיאין אותו:

628 קטן אפי' מבן ט' שנים ומעלה שהשיאו אביו אין לה כתובה ואם בא עליה אחר שהגדיל יש לה עיקר כתובה מאתים לבתולה מנה לאלמנה אבל תוספת שכתב לה בקטנותו אין לה ואפי' השיאוה ב"ד ואפילו העיקר אינו גובה מכח שטר הכתובה אלא מתנאי בית דין לפיכך אינו גובה אלא מבני חרי ולא ממשעבדי שנמכרו בקטנותו וכן הדין בגר שנתגיירה אשתו עמו ואין ביניהם אלא שבזו אין כתובתה אלא מנה לדעת הרמב"ם:

629 כיצד טענת בתולים ומתי נאסרה ומפסדת כתובתה. ובו י סעיפים: כל בתולה שכתובתה ק"ק יש לה טענת בתולים וכל שכתובתה מנה או שלא תקנו לה כתובה אין לה טענת בתולים וכל המתייחד עם ארוסתו קודם נשואין אין לה טענת בתולים:

630 אם מנהג המקום להעמיד עדים למשמש שלא ינהגו מנהג רמאות ואירע הדבר שלא העמידו עדים אינו יכול לטעון טענת בתולים:

631 ב' סימנים יש לבתולה האחד דמים שותתים ממנה בסוף ביאה ראשונה והשני דוחק שנמצא בה בביאה ראשונה בשעת תשמיש טענת דמים ישנה בין בקטנה בין בגדולה אבל טענת פתח פתוח אינה טענה בבוגרת:

632 טען ואמר לא מצאתיה בתולה והיא אומרת לא בא עלי ועדיין אני בתולה בודקין אותה ע"פ חבית של יין טור או מתייחד עמה בפני עדים וחוזר ובועל:

633 טען טענת דמים אם היתה ממשפחת דורקטי פי' דור קטוע כלומר משפחה של עקרים שעל ידה הדור קטוע מבנים הרי זו בחזקתה ואם לאו בודקין אותה שמא חולי גדול יש בה שיבש לחלוחית האברים או שהיתה מתענית ברעב ומכניסין אותה למרחץ ומרטיבין אותה ומאכילין ומשקין אותה עד שתבעל שנית ונראה אם תוציא דם ואם אין שם חולי ולא רעב וכיוצא בו הרי זו טענה:

634 טען טענת פתח פתוח אומרים לו שמא הטית או לא בעלת בנחת ולפיכך לא הרגשת בדוחק אם אמר לא כי אלא פתח פתוח מצאתי הרי זו טענה אם לא בגרה עדיין וי"א שאפי' לא בגרה אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח אם מצאה דם י"א דטענת פתח פתוח לא יוכל לטעון רק נשוי אבל בחור לא ואדרבה מלקין אותו כשטוען כך דמאחר שלא היה נשוי מתחילה אינו בקי בכך טור:

635 כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה אם הוא כהן הרי היא אסורה עליו ואם היא אשת ישראל מותרת לו אא"כ קיבל בה אביה קדושין פחות מג' שנים ויום אחד: הגה וי"א הא דנאסרה באשת ישראל דוקא כשאינה מתרצית עצמה אבל אמרה נאנסתי נאמנת טור וי"א עוד דדוקא שהיא גדולה לפנינו אבל אם היא עדיין קטנה אינה נאסרת ב"י בשם רש"י וכ"נ מדברי הר"ן וע"ל סימן קע"ח סעיף ג':

636 אף כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה אינה מפסדת אלא עיקר כתובה אבל התוספות יש לה אא"כ נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה או שהודית לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו לפיכך יש לו להשביעה בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעים ונוטלים ואח"כ תגבה התוספות ויש לה להחרים סתם על מי שטען עליה שקר:

637 כשטען שלא מצאה בתולה אם אמרה מוכת עץ אני נאמנת ותחזור כתובתה למנה ויש לו להחרים סתם שלא בא עליה איש ואם אמרה משארסתני נאנסתי הרי זו נאמנת וכתובתה ר' כמו שהיתה ואם טען שמא עד שלא ארסתיך נאנסת או שמא אחר שארסתיך נבעלת ברצונך הרי זו מחרים סתם על מי שטוען שקר כדי לחייבו ממון כל מי שטוען טענת בתולים טענתו טענה אם רוצה לקיימה אח"כ כותב לה כתובה מנה טור:

638 עד מתי יש לו לטעון טענת בתולים אם נסתרה עמו מיד אם לא נסתרה אפילו לאחר שלשים יום:

639 במה מתחייב האדם לאשתו ובניו. ובו ז סעיפים: כשנושא אדם אשה מתחייב לה בעשרה דברים וזוכה בה בד' דברים אפי' לא נכתבו:

640 אלו הן הי' דברים מזונותיה וכסותה ועונתה ועיקר כתובתה ורפואתה ולפדותה אם נשבית וקבורתה ולהיות נזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה ולהיות בנותיו ניזונות אחר מותו עד שיתארסו ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשים כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם:

641 אלו הם הד' מעשה ידיה ומציאתה ופירותיה וירושתה:

642 מעשה ידיה כנגד מזונותיה לפיכך אם אמרה איני נזונית ואיני עושה שומעין לה: הגה וע"ל סימן פ' י"א דכל אשה האומרת איני ניזונית ואיני עושה נתבטלה התקנה ואינה יכולה לחזור בה ולומר אני ניזונית ואני עושה ב"י בשם הר"ן שכ"כ בשם הרא"ה ויש חולקין הר"י כ"ג וכל שאינה ניזונית אין לה כסות דהוא בכלל המזונות שם בהר"ן אבל הבעל שאמר איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך אין שומעין לו אבל יוכל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך ומה שאינו מספיק אשלים לך הר"ן פרק המדיר:

643 אם היא אומרת איני נותנת לך פירות ואיני חפצה שתפדני אם אשבה אין שומעין לה כדי שלא תתערב בין הכותים וכן בירושה וקבורה אין אחד מהם יכול לומר איני קובר ואיני יורש אלא קובר ויורש ר"ן פ' נערה:

644 התנה הבעל שלא יתחייב מא' מהדברים שהוא חייב בהם או שהתנית האשה שלא יזכה הבעל בא' מהדברים שהוא זוכה בהם התנאי קיים חוץ מג' דברים שאין התנאי מועיל בהם ואלו הם עונתה ועיקר כתובתה וירושתה:

645 זה שאמרנו שאין תנאי מועיל להסתלק מירושתה היינו במתנה עמה אחר שנשאה או קודם שאירסה אבל במתנה עמה בעודה ארוסה מהני וע"ל סי' צ"ב אמרו רז"ל אין לך כשרה בנשים אלא אשה שעושה רצון בעלה הגהות מיי' פט"ו בשם תנא דבי אליהו:

646 דין חיוב מזונות אשתו ובניו ואם חייב להשכיר עצמו. ובו יב סעיפים: כיצד חייב במזונותיה אוכלת ושותה ממה שהוא אוכל ושותה ואם כל בני משפחתה רגילים בגדולות צריך להנהיגה כן אם אין כולם רגילים בגדולות אינו חייב להנהיגה בכך כשאוכלת עמו אבל כשאינה אוכלת עמו צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה טור:

647 בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראוים לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה בליל שבת וי"ח וסבירא להו דלא יוכל לומר שהיא תאכל לבדה אא"כ קבלה עליה מרצונה טור בשם הירושלמי ובשם הרא"ש וב"י בשם רוב הפוסקים וכן נ"ל:

648 וכמה מזונות פוסקים לאשה לחם שתי סעודו' בכל יום ופרפרות לאכול בה הפת ושמן לאכילה ולהדלקת הנר ומעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין ואם היתה מניקה נותנים לה יין טור ובשבת שלשה סעודות ובשר או דגים ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה ונותנין לה עץ לבשל מאכלה הר"ן פ' אע"פ בד"א בעני שבישראל אבל אם הי' עשיר הכל לפי עשרו צמצמה והותירו מאלו המזונות הוא של בעל טור ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפי' לחם שהיא צריכה כופין אותו להוציא: הגה ותהא כתובתה עליו חוב עד שימצא ויתן טור בשם הרמב"ם וי"א שאין כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ר"י בשם ר"ת מי שאין לו מזונות אלא חד יומא חייב לזון מיניה את אשתו או למיכל בהדה טור בשם הרמ"ה וי"א עוד דחייב להשכיר עצמו כפועל ולזון אשתו טור בשם ר' אליה ומוהר"ם בשם רבי' שבצרפת היה לו קרקעות הרשות ביד האשה ליקח מזונותיה מפירות הקרקעות או מגוף הקרקעות או צריך למוכרן רשב"א סימן תת"ץ:

649 הנושא אשה ואח"כ נשתטית חייב לזונה ולרפאה ע"ל סי' קי"ט סעיף ו' שכתב להיפך:

650 מי שהלך למדינת הים ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות ג' חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקים לה בהם מזונות שחזקה אין אדם מניח ביתו ריקן: הגה אבל אם שתקה יותר ותבעה אח"כ אין פוסקין לה למפרע רק מיום התביעה אפילו החמיצו הב"ד את הדין הר"ן פרק שני דייני גזירות וי"א דאם נפרד ממנה בקטטה ורוצה לעגנה פוסקין לה לאלתר דודאי הניח ביתו ריקן מרדכי ריש דייני גזירות מכאן ואילך אפי' אין כתובתה בידה פוסקים לה מזונות אבל אין נותנים לה במה שתתקשט ואם היו לו נכסים ב"ד יורדים לנכסיו ומוכרים למזונותיה אפי' לא שמעו בו שמת ואין מחשבים עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה אם מצא שעשתה הרי אלו שלו. וכן אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים ואינה צריכה הכרזה ולא שבועה עד שיבא בעלה ויטעון או עד שתבא לגבות כתובתה אחר מותו מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונות שהיא צריכה להם:

651 מי שנשתטה או נתחרש פוסקין לאשתו תכשיטין ומפרנסין את אשתו מנכסיו:

652 מי שהלך למדינת הים והפקיד כלים ביד אחד או השאילום לו מוציאים מיד הנפקד למזונות אשתו: הגה אפי' צוה הבעל שלא ליתן כ"כ ר"י בתשובות הובאה במרדכי פרק דייני גזירות ואם החזיר הנפקד לבעל אחר שתבעתו האשה לדין חייב לשלם לה שם במרדכי וכשמוציאין מן הנפקד אין מוציאין רק לששה חדשים אפי' אם ירצה הנפקד אין מעכבין ממונו של בעל יותר שם ואין מוציאין מנכסים שהם ביד אחרים כל זמן שיש כאן בני חורין ב"י בשם תשו' הרשב"א אבל מיד השואל אין מוציאין עד שיגיע סוף זמן שאלתו:

653 הלך בעלה ולותה ואכלה חייב לשלם. הגה המלוה תובע לאשה והיא תובעת לבעלה ואם אין האשה כאן תובע לבעל הר"ן פ"ש דייני גזירות מיהו אם מחלה האשה לבעלה אין למלוה כלום מרדכי פ' יש נוחלין פסקו לה הב"ד מזונות וצוו לאחד לפרנסה ולגבות מנכסי בעלה אם מת הבעל אין לו עליה כלום אבל אם אמרו סתם להלוות לה אם מת הבעל או אין לו לשלם ונפל לה ירושה ממקום אחר צריכה היא לשלם כן משמע מתשובת הרשב"א הביאה הב"י עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו אין הבעל חייב לשלם לו והרי זה איבד מעותיו: הגה ואין חילוק בין אביה לאחר שפרנסה מיהו אם היו חייבים לבעל ופרנסו אשתו מנכין לו מחובו כל זה בהגהות מרדכי דכתובות ואם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו אפ"ה א"צ לשלם לו רק מזונות שלו ולא של בתו ת"ה סי' שי"ז לא לותה רק מכרה נכסיה ופרנסה עצמה אין לה עליו כלום ומעשה ידיה שלה הר"ן ריש דייני גזירות:

654 הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מעשה ידיך למזונותיך ושתקה אין לה מזונות:

655 הרי שעמדה בדין ופסקו לה מזונות ומכרו ב"ד ונתנו לה או שמכרה היא לעצמה ובא הבעל ואמר הנחתי לה מזונות הרי זו נשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה ואם לא תבעה ולא מכרה אלא לותה או שהתה עד שבא הוא ואמר הנחתי לך מזונות והיא אומרת לא הנחת אלא לויתי מזה ונתפרנסתי נשבע שבועת היסת שהניח לה ונפטר וישאר החוב עליה אבל אין האיש נאמן לומר שנתן לה על העתיד הר"ן ריש אלמנה ניזונית ואם מכרה מטלטלין ואמרה למזונות מכרתי והוא טוען ואומר מזונותיך הנחתי נשבעת שבועת היסת שלא הניח: הגה טען ואמר היה לה להוציא מעשה ידיה במזונותיה אם לותה בלא ב"ד והיא בעלת מלאכה שמעשה ידיה מספיקין לה לדברים גדולים אע"פ שאינן מספיקין לדברים קטנים טענתו טענה אבל אם פסקו לה ב"ד צריכין שיספיקו מעשה ידיה לכל דבר הכל בטור:

656 הרי שלא תבעה ולא לותה ולא מכרה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה אין לה כלום ואם עשתה והותירה הכל שלה:

657 האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר אם באה מחמת טענה שהיא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה חייב לזונה שם אם תבעה מזונות אבל אם לא תבעה מחלה על מזונות דלשעבר: הגה וה"ה אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו והמניעה ממנו ולותה למזונות צריך לשלם אבל אם המניעה ממנה א"צ לשלם דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו מרדכי פ"ב דייני גזירות וכ"כ הב"י בשם הריטב"א ודוקא שבעלה בעיר אבל אין בעלה בעיר אין נפקותא אם הלכה לבית אביה ואם משום מלאכות הבית אם היתה חולה פשיטא דחייב דחולה לאו בת מלאכה היא ואם אינה חולה מנכה לה ממזונותיה כפי מה שצריך לשכור מי שעושה לו המלאכות קטנות שבבית אבל אינה מפסדת משום זה מזונותיה רק מחמת מעשה ידיה אם בת מלאכה היא כל זה בב"י סי' ע"ז בשם תשו' הרשב"א ובמקום שחייב לה מזונות אע"פ שבעלה הכריז שלא ילוה לה אדם והוא בעיר ולא תבעתו בדין ולותה חייב לשלם דלאו כל כמיניה והוא דלא ספקה במעשה ידיה תשובת הרשב"א סימן תצ"ב:

658 שחייב לזון בניו ובנותיו כשהם קטנים. ובו ד סעיפים: חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו ואם לא רצה מכריזין עליו בצבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו ואין כופין אותו לזונן בד"א בשאינו אמוד אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם מוציאי' ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותם עד שיגדלו: הגה ודוקא לענין מזונות הבנות אבל לא כופין להשיא בנותיו ואע"פ שמצוה ליתן לבתו נדוניא ראויה מ"מ לא כייפינן ליה אלא מה שירצה יתן רק שישיאן הגהות מרדכי דקידושין וכ"כ תא"ו נתיב כ"ב:

659 מי שהלך למדינת הים והניח בניו כאן מוכרים מנכסיו לפרנסה עד שיהיו בני שש אבל מבני שש ומעלה אין זנין אותם מנכסיו: הגה וי"א היינו דוקא שלא התחיל לזונן לאחר שש אבל התחיל לזונן ניזונין מנכסיו דודאי ניחא ליה בהכי מרדכי פ' נערה בשם ר"י וי"א אם אמוד זונין אותן בכל ענין משום צדקה כך משמע בטור:

660 מי שנשתטה מפרנסים מנכסיו בניו ובנותיו אפי' הן יתרין על שש עד שיגדלו:

661 הבא על הפנויה וילדה ממנו אם הוא מודה שהולד ממנו חייב לזונו:

662 דין המדיר את אשתו מליהנות. ובו סעיף אחד: המדיר את אשתו מליהנות לו או שלא תטעום אחד מכל המינים או שנדרה היא וקיים לה הוא עיין בי"ד סימן רל"ה סעיף ג':

663 שחייב בכסות ומדור וכלי בית לאשתו. ובו ט סעיפים: כסותה כיצד חייב ליתן לה בגדים הראויים לה בימות הגשמים ובימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית שבאותו המדינה ואם באותו מקום אין דרך לצאת אשה לשוק עד שיהא עליה רדיד החופה את כל גופה נותן לה רדיד הפחות שבכל הרדידין ואשה לא תרגיל עצמה לצאת הרבה שאין יופי לאשה אלא לישב בזויות ביתה טור ובכלל הכסות שהוא חייב ליתן לה כלי בית ומדור שיושבת בו ומה הם כלי בית מטה מוצעת ומפץ פי' כעין מחצלת או מחצלת לישב עליה וכלי אכילה ושתיה כגון קדירה וקערה וחבית ופך ונר וכוס ובקבוק וכיוצא בהן:

664 המדור ששוכר לה בית של ד' אמות על ד' אמות ותהי' רחבה חוצה לו ויהיה לו בית הכסא חוץ ממנו:

665 ומחייבין אותו ליתן לה תכשיטים כגון בגדי צבעונים להקיף על ראשה ופדחתה ופוך פי' כחול שחור ושרק פי' צמר גפנים שצובעים אותו בחריע ומעבירין אותו על פני כלות שתתראנה אדומות ערוך וכיוצא בהן:

666 בד"א בעני שבישראל אבל בעשיר כל דברים הללו נותן לה לפי עשרו:

667 אם קצרה ידו ליתן לה אפי' כעני שבישראל כופין אותו להוציא ותהיה הכתובה חוב עליו עד שיעשיר טור וע"ל סימן ע' סעיף ג':

668 בניו ובנותיו עד בני שש חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור ואינו נותן להם כפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד:

669 כל מי שיש לו עליו מזונות בין בחייו בין אחר מותו יש לו כסות וכלי בית ומדור וכל שב"ד מוכרים למזונות מוכרים לכסות וכלי ביתו ומדורו:

670 דין הבעל עם אשתו בטענת הכסות והכלים ושכר המדור כדינם בטענת המזונות אם אמר הוא נתתי והיא אומרת לא נתן:

671 מי שמשכן כסות אשתו אינה יכולה להוציא מידו בלא כלום וע"ל ס"צ:

672 המדיר אשתו מכמה דברים. ובו יב סעיפים: הדירה שלא תתקשט ותלאו בתשמיש שאמר קונם הנאת תשמישך עלי אם תתקשטי תתקשט מיד ותאסר בתשמיש ויקיים ז' ימים ואז יוציא ויתן כתובה וי"א שאם הדירה שלא תתקשט בעניות שנה אחת יקיים יותר מכן יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה ובעשירות ל' יום יקיים יותר מכן יתיר את נדרו או יוציא ויתן כתובה:

673 נדרה היא שלא תתקשט או שאמרה קונם תשמישך עלי אם אתקשט ושמע ולא היפר לה יוציא ויתן כתובה ועיין עוד חילוקי דינים אלו ביורה דעה סימן רל"ה:

674 אסר הבעל כלי שכניו עליו או כליו על שכניו כדי שלא תשאילם ולא תשאל מהן או שאמרה היא קונם תשמישך עלי אם אשאל משכני כלים או אשאילם מכלי ושמע וקיים לה יוציא מיד ויתן כתובה ואם אמר הוא קונם תשמישך עלי אם תשאל מהם כלים או תשאילם א"א לה שלא תשאל מהם ולא תשאילם והרי היא נאסרה מיד ויוציא לאחר ז' ימים ויתן כתובה ואם היא אסרה כלי שכיניה עליה כדי שלא תשאל מהם או שאסרה על עצמה כלי בעלה שלא תוכל להשאילם כדי שלא יחזיקו להם טובה או שנדרה שלא לארוג בגדים נאים לבניו והוא אינו יכול להפר שאין זה מדברים שבינו לבינה ואסורה לארוג ולשאול ולהשאיל כלים תצא בלא כתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכיניו:

675 נדרה שלא תלך לבית אביה ותלאתו בתשמיש שאמרה קונם תשמישך עלי אם אלך לבית אבי שאם לא תלאתו בתשמיש אלא אמרה קונם בית אבי עלי אינו יכול להפר אלא כיון שתלאתו בתשמיש יכול להפר וכיון ששמע ולא הפר יוציא מיד ויתן כתובה ואם הוא אומר קונם תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך יותר מחדש אם הוא דר עמה בעיר או יותר מרגל אם הוא דר עמה בעיר אחרת יקיים ז' ימים ואז יוציא ויתן כתובה:

676 נדרה היא ואמרה קונם הנאת תשמישך עלי אם אלך לבית האבל או לבית המשתה ושמע ולא הפר יוציא מיד ויתן כתובה:

677 ואם הדיר הוא שאמר קונם הנאת תשמישך עלי אם תלכי יוציא לאחר ז' ימים ויתן כתובה ואם טוען הדרתיה בשביל בני אדם פרוצים המצוים שם אם הוחזקו שם נאמן ואם לאו אינו נאמן:

678 הדירה שלא תלך למרחץ בכרכים שבת אחד ובכפרי' ב' שבתות שלא תנעל מנעל בכפרים ג' ימים ובכרכים מעת לעת יתר על כן יתיר את נדרו או יוציא ויתן כתובה:

679 הדירה ואמר לה קונם תשמישך עלי אם תלכי לבית המרחץ בכרכים יותר משבת אחת ובכפרים יותר מב' שבתות או אם תנעלי מנעל בכפרים יותר מג' ימים ובכרכים יותר מעת לעת ימתין ז' ימים ואח"כ יוציא ויתן כתובה:

680 האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותך שומעין לו ותהיה היא הולכת להם כשאירע להם דבר ותילך לבית אביה פעם אחת בחדש ובכל רגל ולא יכנסו הם לה אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה:

681 וכן היא שאמרה אין רצוני שיבואו לבית אביך ואמך אחיך ואחיותך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה: הגה ודוקא שנראה בב"ד שיש ממש בדבריה שהם מרעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה אבל בלא"ה אין שומעין לה דהא המדור אינה שלה רק של בעלה המ"מ פי"ג דאישות ונוהגין להושיב עמהם איש או אשה נאמנים ותדור עמהם עד שיתברר ע"י מי נתגלגל הריב והקטטה:

682 האיש שאמר איני דר במבוי זה מפני שבני אדם רעים או פרוצים או כותים בשכונתי ואני מתירא מהם שומעין לו ואע"פ שלא הוחזקו בפריצות ואפילו היה המדור שלה מוציאין אותה ממנו:

683 וכן היא שאמרה כן אע"פ שהוא אומר איני מקפיד עליהם שומעין לה איש המכה את אשתו או היא מקללתו ע' דינו לקמן:

684 חילוק הארצות לענין נישואין ודיני ארץ ישראל. ובו ה סעיפים: ג' ארצות בא"י חלוקות זו מזו לענין נשואין יהודה ועבר הירדן והגליל וכל הישוב הוא ארצות כגון ארץ כנען וארץ מצרים וארץ תימן שחלוקים בלשונם מוהר"ם סי' קי"ז שמי שהוא מארץ מהארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה ובלא תוספת שעל מנת כן נשאה אע"פ שלא פירש אבל אינו יכול להוציאה מעיר לכרך או להיפך בגליל א' אע"פ שהתנה עמה להוציאה מגליל ליהודה הר"ן פ"ב דייני גזירות וכן כל כיוצא בזה אבל הנושא אשה באחת מהארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותם הארצות ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ומכפר למדינה: הגה וי"א דאם היו שניהם מארץ אחת ונשאה בארץ אחרת היא יכולה לכוף אותו לילך עמה לארצה אפילו מכפר למדינה או להיפך טור בשם ר"ת אבל אם שניהם מארץ אחת ונשאה באותה הארץ אין א' מהם כופה לשני להוציאו ממדינה לכפר או להיפך אבל ממדינה למדינה או מכפר לכפר האשה יכולה להכריחו שילך עמה למקומה הואיל והם שוים ג"ז שם היה דר עמה בעירו ולא מתדר שם ונסע עמה לעירה דרך מקרה ולא איתדר ליה יכול לחזור ולהוציאה ריב"ש סי' מ"ח י"א אם לא יוכל להחיות ולפרנס עצמו כופין אשתו שתלך עמו למקום שירצה ת"ה סימן רט"ו וי"ח ב"י וכן משמע בריב"ש סימן פ"א מי שהוא ממדינה אחת ויש לו שם אשה ונשא אחרת במדינה אחרת צריכה לילך עמו לעירו דודאי נשאה לשוב לביתו ב"י בשם הרשב"ץ ועיין לקמן סימן קנ"ד סעיף ט' עוד מדינים אלו:

685 כשמוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ אינו יכול להוציאה מנוה יפה לנוה הרע ולא מרע ליפה וכן לא יוציאנה ממקום שרובן ישראל למקום שרובו עכו"ם ובכל מקום מוציאין ממקום שרוב כותים למקום שרובו ישראל: הגה ואינו יכול להוציאה ממקום שהמושל טוב למקום שהמושל רע הגהות מיימוני פי"ג דאישות כל מקום שיכול להוציאה ממקומה היינו לאחר שכנסה ונשאה אבל קודם נישואין לא יכול להוציאה וצריך לכנסה במקומה אם לא התנה בפי' עם האשה אבל אם התנה עם אמה לאו כלום הוא ריב"ש סי' קע"ז מיהו אם יש אמתלאות וטעמים לדבריו האשה צריכה לילך אחריו תשובת מיימוני לנשים סימן כ"ח:

686 בד"א מח"ל לח"ל או מא"י לא"י אבל מח"ל לא"י כופין אותה לעלות אפילו מנוה יפה לנוה הרע ואפי' ממקום שרובו ישראל למקום שרובו כותים ואין מוציאין מא"י לח"ל ואפי' מנוה הרע לנוה הטוב ואפי' ממקום שרובו כותים למקום שרובו ישראל:

687 אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה: הגה אבל נכסי מלוג שלה ונצ"ב הקיימי' נוטלת ואם אינם קיימים אם הוא הפסידן נצ"ב א"צ לשלם ונ"מ צריך לשלם ואם נגנבו או נאבדו נ"מ לית לה ונצ"ב צריך לשלם במרדכי סוף כתובות בשם מוהר"ם והא דכתובה אין לה דוקא שנשאר בא"י אבל אם הוא חוזר לסוף כמה שנים להתיישב בח"ל צריך לשלם לה או ליורשיה אף הכתובה ג"ז שם: אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה וה"ה לכל מקום מא"י לירושלים שהכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין משם הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם:

688 יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה הילכך מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים:

689 חיוב עונה. ובו יג סעיפים: עונתה כיצד כל איש חייב בעונה כפי כחו וכפי מלאכתו והטיילים עונתם בכל לילה:

690 הפועלים אם היתה מלאכתם בעיר פעמים בשבת ואם היתה מלאכתם בעיר אחרת פעם א' בשבת וי"א דאם אינן לנין כל לילה בביתם עונתן לח' ימים טור ותו' בשם ר"י בר ברוך החמרים פעם א' בשבת הגמלים א' לשלשים יום המלחים א' לששה חדשים ת"ח עונתן פעם א' בשבת ודרך ת"ח לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת:

691 בד"א במי שגופו בריא ויכול לקיים העונה הקצובה לו אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים:

692 כל אדם חייב לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שהוא יוצא לדרך:

693 יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה ולא יצא אלא ברשותה ואפילו אם נותנת לו רשות אין לו להתאחר אלא חדש בחוץ וחדש בביתו טור והרא"ש וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה כגון חמר שבקש להעשות גמל או גמל להעשות מלח ות"ח יוצאין לת"ת שלא ברשות נשותיהם ב' וג' שנים וכן טייל שנעשה ת"ח אין אשתו יכולה לעכב ואם נותנת לו רשות ת"ח יכול לילך בכל מה שתתן לו רשות טור בשם הראב"ד:

694 האשה שהרשית את בעלה אחר שנשאת שימנע עונתה ה"ז מותר בד"א שקיים מצות פריה ורביה אבל אם לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיקיים:

695 נושא אדם כמה נשים אפי' מאה בין בבת אחת בין בזו אחר זו ואין אשתו יכולה לעכב והיא שיהי' יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת ואינו יכול לכוף אותן לדור בחצר אחד אלא כל אחת לעצמה וכמה היא עונתן לפי מנין כיצד פועל שהיו לו ב' נשים יש לזו עונה אחת בשבת ויש לזו עונה אחת בשבת היה לו ד' נשים נמצא עונות כל אחת מהן פעם אחת בב' שבתות וכן אם היה מלח ויש לו ד' נשים תהיה עונת כל אחת מהן פ"א בב' שנים לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ד' נשים אע"פ שיש לו ממון הרבה כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחדש:

696 בד"א במקום שנוהגים לישא שתים ושלש נשים אבל במקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו רשאי לישא אשה על אשתו שלא ברשותה וכ"ש אם התנה בכתובת' שלא ישא אשה אחרת עליה וע"ל סי' א':

697 המדיר את אשתו מתשמיש המטה בין שהדירה סתם או ז' ימים או יותר יקיים ז' ימים ואח"כ יוציא ויתן כתובתה אפי' הוא מלח שעונתו לששה חדשים:

698 וכיצד מדירה שאמר הנאת תשמישך אסור עלי אבל אם אמר הנאת תשמישי עליך או נשבע שלא לשמש עמה אינו חל מיהו אם נדר ברשותה הנדר חל ומותר להתייחד עמה אע"ג דאסור לשמש עמה הג"מ פ"ד דאישות וע' בי"ד סימן רל"ד סעיף ס"ז:

699 אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה ואם מנעה כדי לצערה עובר בלא תעשה דעונתה לא יגרע ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעול ימתין ששה חדשים עד שיבריא שאין לך עונה גדולה מזו ואח"כ או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה:

700 האשה שנדרה נדר של עינוי נפש או מדברים שבינו לבינה שיכול להפר ואמר לה אני מיפר לך ע"מ שתאמרי לפלוני מה שדברנו יחד בדברים של שחוק שאדם מדבר על עסקי תשמיש או ע"מ שתתהפך לאחר התשמיש ולא תתעבר או על מנת טור שתעשה מעשה שוטים כגון שתמלא י' כדי מים ותערם לאשפה וכיוצא באלו יוציא מיד ויתן כתוב':

701 האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכ"ש אם אינו נזקק לה כלל וכן היא אומרת אי אפשי אלא אני בבגדי והוא בבגדו תצא בלא כתובה נ"י בשם הריטב"א:

702 דיני מורד ומורדת או אומרת מאיס עלי. ובו ה סעיפים: המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל ל"ו שעורים של כסף בכל שבוע וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב ואע"פ שכתובתה הולכת ונוספת הרי הוא עובר בל"ת שנא' לא יגרע ואם היא רוצה כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה י"א דאם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה אין מוסיפין לה על כתובתה כך משמע מדברי הרמב"ם פרק י"ד דאישות ונ"ל דאף בלאו דלא יגרע אינו עובר:

703 האשה שמנעה בעלה מתשמיש היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה אבל אם אומרת יתן לי גט וכתובתי חיישינן שמא נתנה עיניה באחר ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה ב"י בשם תשו' הר"ן וכן פירש"י בגמרא אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימים בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין נ"מ שלא נתחייב באחריותן ואינה נוטלת משל בעלה כלום ואפי' מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם לה פושטת ונותנת וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו וי"א דאף מנכסי צאן ברזל אינה נוטלת אלא מה שתפסה וי"א דאפי' נ"מ אינה נוטלת אלא מה שתפסה ב"י בשם תשובת הר"ן שכ"כ בשם הרשב"א ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה ובכיוצא בדברים אלו שולחין לה מב"ד ואומרים לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתיך ק' מנה הפסדת אותם ואח"כ מכריזין עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות בכל יום ד' שבתות זו אחר זו וי"א דא"צ להכריז בכל יום אלא ד' שבתות ממש הר"ן והגהות מיימוני וכן משמע לשון הטור וכן נ"ל עיקר ואומרים פלונית מרדה על בעלה ואחר ההכרזה שולחין לה ב"ד פעם שנית אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל ואין נותנים לה גט עד י"ב חדש ואין לה מזונות כל י"ב חדש ואפי' היא מעוברת ב"י בשם תשו' הרשב"א ומעשה ידיה שלה אבל נוטל פירות טור ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה וחייב בפדיונה וקבורתה טור ולאחר י"ב חדש אין לבעל עליה כלום וכן היא עליו מאחר שאבדה הכתובה אין לה כל תנאי כתובה מאחר שיוכל לגרשה בלא כתובה והוא מעכבה מרצונו דברי הרב וכן משמע במהרי"ל סי' כ' כסדר הזה עושין לה אם מרדה כדי לצערו ולאחר י"ב חדש לא מהני חזרתה אלא אבדה כתובתה ואם רוצה לקיימה צריך לכתוב לה כתובה אחרת אבל תוך י"ב חדש יכולה לחזור בה ויש לה כתובה ואם מת תוך י"ב חדש יש לה כתובה מן היורשים כל זה בהר"ן פ' אע"פ ואם רוצה לגרשה תוך י"ב חדש נותן לה צ"ב שלה וכתובתה וכל מה שכתב לה ב"י בשם תשובת הרשב"א וי"א דבזמן הזה שאין נושאין ב' נשים לא משהינן לה י"ב חדש אם רוצה לגרשה ואם אינה רוצה מתירין לו לישא אחרת מרדכי סוף אע"פ בשם ראב"ן ויש חולקין שאין להתיר לו לישא אחרת שם בהגהת ותשובת הרשב"א סי' תת"ס ומהרי"ק שורש ס"ג וכן עיקר ודוקא בנשואה אבל ארוסה המורדת על בעלה ואינה רוצה להכנס לו יגרשנה בעל כרחה או ישא אחרת ומתירין לו שם ונ"ל דוקא תוך י"ב חדש אבל לאחר י"ב חדש אם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו בעל כרחה או מתירין לו לישא אחרת דאין כח ביד האשה לעגנו לעולם וכן נראה להורות וי"א דאפי' תוך י"ב חדש אם עבר ונשא אחרת מחמת מרידתה אין כופין לגרש מהרי"ק שורש כ"ט ואפי' היתה נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש ואין חילוק בין התחילה למרוד קודם חליה או אח"כ הר"ן פרק אע"פ וכן משמע במרדכי בשם ראבי"ה והגהות אלפסי ויש חולקין שם בשם מוהר"ם ואפי' היה בעלה מלח שעונתו לששה חדשים ואפי' יש לו אשה אחרת וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו ולא נשאת הרי זו מורדת מתשמיש וי"א שגם יבמה שלא רצתה להתייבם כדי לצערו כסדר הזה עושין לה:

704 המורדת הזאת כשהיא יוצאת אחד י"ב חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא של בעל אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיה הקיימים אם תפסה אין מוציאין מידה ואם לא תפסה אין נותנין לה וקרקעות של צאן ברזל היא נוטלת טור וכן כל מה שנאבד מנכסיה שקבל הבעל אחריותן עליו אינו משלם לה כלום: הגה וכל זה בנכסי צאן ברזל אבל נכסי מלוג שלה ברשותה הם והיא נוטלתן טור וי"אדכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי אבל בנותנת אמתלא לדבריה כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים טור בשם מוהר"ם מרוטנבורג ונקרא דינא דמתיבתא שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדונייתה דהינו צאן ברזל אם הם בעין וראויין למלאכתם הראשונה נוטלת הכל כמו שהוא ואם אינם ראוין למלאכתן הראשונה וכ"ש אם נגנבו או נאבדו צריך הבעל לשלם הכל ונ"מ שלה אם הם בעין או דבר הבא מכחה נוטלתן אבל אם כלו לגמרי אין הבעל צריך לשלם דינא דמתיבתא טור בשם הרי"ף אבל כל מה שנתן לה או כתב לה אינה נוטלת כלום ואפילו תפסה צריכה להחזיר מרדכי פ' אע"פ ואין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו גם זה בטור בתשובת מוהר"ם ואם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות כופין אותו לגרש הרא"ש כלל ל"ה וי"א עוד דמטילין חרם טור בשם מוהר"ם אם בני אדם למדוה למרוד או שעושה כך משום כעס וקטטה או להוציא ממונו ממנו אז אפי' מה שתפסה מנכסיה נוטלין מידה ומחזירין לבעל מרדכי פ' אע"פ ואין חילוק בין אם תפסה או לא אלא בטוענת מאיס ואינה נותנת אמתלא מבוררת לדבריה אבל מ"מ נותנת אמתלא ואין בזה רמאות והב"ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם מהרי"ו א' ז' ויכולין להשביע אותה על כך אם טוענת באמת מאיס עלי שם וכן ראוי להורות וכל זמן שלא נתן גט אין לו כפייה ונגישה עליה אבל מ"מ אין לה ליתן משלה לאחרים ויכול למחות בה דאם מתה יירשנה ג"ז שם אפי' במקום שכופין אותו לגרש במורדת אם מתה קודם שגרשה יורש אותה דאין ירושתה נפקעת אלא בגירושין טור בשם גאון אם אביה תפס מנדוניא שהכניסה לבעלה מהני כאלו תפסה היא בעצמה מרדכי בשם תשובת מוהר"ם פ' אע"פ ובהגהות בשם תשובת מוהר"ם הבגדים שהכניסה הכלה אין להם דין צ"ב ואין צ"ב אלא השומא שמכנסת האשה לבעלה טור בשם הרא"ש:

705 איש ואשתו שבאו לב"ד הוא אומר זו מורדת מתשמיש והיא אומרת לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה מחרימין תחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בב"ד ואח"כ אם לא הודו אומרים להם התייחדו בפני עדים נתייחדו ועדיין הם טוענים מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין:

706 ארוסה שאינה רוצה לינשא בטענת מאיס עלי אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק ליתן לו בנדונייתא:

707 חיוב פדיונה. ובו ח סעיפים: פדיונה כיצד נשבית חייב לפדותה ואינו יכול לומר לה הרי גיטך וכתובתיך ופדי את עצמך ואפי' אם יאמר איני פודך ולא אטול פירות אין שומעין לו אלא חייב לפדותה:

708 אין מחייבים את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה אלא כמו שהיא שוה כשאר השבויות וי"א דאשתו כגופו דמי ויכול לפדותה בכל אשר לו טור והרא"ש בשם הרמ"ה הובא בב"י:

709 היו דמיה יותר על כדי כתובתה ואמר הריני מגרשה וזו כתובתה ותלך ותפדה את עצמה אין שומעין לו אלא כופין אותו ופודה אותה אפי' היו דמיה עד י' בכתובתה ואפי' אין לו אלא כדי פדיונה בד"א בפעם ראשונה אבל אם פדאה ונשבית פעם שנייה ורצה לגרשה מגרשה ונותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה אבל בלא"ה אינו חייב לפדותה בפעם שניה ב"י:

710 מי שנשבית אשתו והוא במדינת הים ב"ד יורדים לנכסיו ומוכרין בהכרזה ופודין אותה כדרך שהבעל פודה אם הוא ואשתו בשביה עיין בי"ד סי' רנ"ב:

711 המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובתה ונשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן לה כתובתה:

712 כהן שנשבית אשתו אע"פ שנאסרה עליו הואיל ומקודם היתה מותרת לו פודה ומחזירה לבית אביה אפי' היה בעיר אחרת מיטפל לה עד שמחזירה למדינתה ומגרשה ונותן לה כל כתובתה ואם היה בעלה ישראל שהשבויה מותרת לו מחזירה לו לאשה כמו שהיתה ואם רצה אח"כ מגרשה ונותן לה כתובתה שבויה שנאסרה אף לבעלה ישראל שחוששין שמא נבעלה ברצון כדרך שנתבאר סימן ז' אין בעלה חייב לפדותה הר"ן פ' נערה ור"י נכ"ג :

713 האשה שהיתה אסורה על בעלה מחייבי לאוין ונשבית אינו חייב לפדותה אלא נותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה ומשלם לה הפירות שאכל מנכסיה הר"ן פרק אלמנה ניזונית:

714 אין חיוב פדיונה עליו אלא בחייו אבל אלמנתו אינה נפדית מנכסיו אפילו נשבית בחייו ולא הספיק לפדותה עד שמת אין היורשים חייבין לפדותה ואפי' היא זקוקה ליבם אלא נפדית משל עצמה או תטול כתובתה ותפדה את עצמה:

715 חיוב רפואתה. ובו ג סעיפים: רפואתה כיצד לקתה חייב לרפאותה בין רפואה שיש לה קצבה בין רפואה שאין לה קצבה אבל אלמנתו אינה מתרפאת מנכסיו אלא ברפואה שאין לה קצבה שהוא דומה למזונות:

716 רצו היורשין לקצוב עם הרופא כדי שיהיה לה קצבה ויפטרו ממנה הרשות בידם:

717 אם ראה הבעל שהחולי ארוך יכול לומר לה הרי כתובתיך מונחת או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ:

718 מעשה ידיה שהיא חייבת לבעלה ודיני מניקה ושאינה רוצה לעשות מלאכה. ובו י"ח סעיפים: מעשה ידיה לבעלה כיצד הכל כמנהג המדינה מקום שדרכן לארוג אורגת לרקום רוקמת לטוות צמר או פשתים טווה ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה המותר לבעל: הגה ודוקא שנתן לה מעה כסף כל שבוע כמו שנתבאר לעיל סי' ע' ויכולה אשה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר אבל הבעל לא יוכל לומר כך טור בשם הרמ"ה וכ"כ הר"ן פרק אע"פ וכ"כ השאלתות פרשת משפטים:

719 היה לו ממון הרבה אפי' היה לה כמה שפחות אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זימה אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה:

720 המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי זימה:

721 וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה וי"א דמחוייב' להציע כל מטות הבית המ"מ פכ"א ובהר"ן פרק אע"פ ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או שתטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו וי"א דוקא באינן סמוכין על שלחן בעלה ב"י בשם הר"ן פ' אע"פ:

722 מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה ואפילו היו לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו ויש מחלוקת בהצעת המטה ועיין למטה סעיף ח':

723 יש מלאכות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהם עניים ואלו הם מטחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו: הגה מת בנה אינה מחוייבת להניק בשכר וליתן לו השכר וכן בנו מאשה אחרת אינה מחוייבת להניק הר"ן פרק אע"פ:

724 הכניסה לו שפחה אחת או נכסים שראוי לקנות מהן שפחה אחת או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו:

725 הכניסה לו שתי שפחות או נכסים הראוים לקנות מהם שתי שפחות או שהיו לו שתי שפחות או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה: הגה הכניסה לו שלשה שפחות או ממון או שיש לו ממון שיכול לקנות או לשכור אינה מצעת המטות רק מטתו הר"ן בשם י"מ י"א דאף מטתו אינה מצעת רק בפריסת סדינין ומסדרת לו מטתו שהוא דרך חיבה וכל אשה תעשה זה אפי' יש לה כמה שפחות טור:

726 היא אומרת ראוי הוא לקנות או לשכור שפחה והוא אומר שאינו ראוי עליה להביא ראיה:

727 כל אלו המלאכות אין מחייבים אותה אא"כ יהיה דרך משפחתו ומשפחתה לעשותן:

728 כל זמן שהיא מניקה את בנה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפים לה על מזונותיה יין ודברים שיפים לחלב לא הוסיפו לה צריכה לאכול משלה אם יש לה טור:

729 פסקו לה מזונות הראויים לה והרי היא מתאוה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב מפני סכנת הולד שצער גופה קודם ויש מי שאומר שיכול לעכב:

730 ילדה תאומים אין כופין אותה להניק שניהם אלא מניקה א' ושוכר הבעל מניקה לשני וי"א דמניקה שניהם טור בשם הרא"ש:

731 הרי שרצתה להניק בן חבירתה עם בנה הבעל מעכב ואפי' בנה מאיש אחר הוא יכול לעכב טור:

732 כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה לעשות: הגה ואינו זנה עד שתעשה וכן ב"ד משמתין אותה או מוכרין כתובתה לשכור עליה עבד או שפחה המ"מ פכ"א בשם הרמב"ן והרשב"א וי"א דכופין אותה בשוטים טור בשם הרמב"ם וכל זה באומרת איני עושה וניזונית אבל אם אומרת איני ניזונית ואיני עושה הרשות בידה ב"י לדעת הרמב"ם וכ"כ ר"ן וכמו שנתבאר לעיל סי' ס"ט וי"א דאפילו באומרת איני ניזונית ואיני עושה צריכה לעשות צרכי הבית ולזה כופין אותה אע"פ שאינה ניזונית ג"ז ב"י לדעת הרמב"ם לחד שינויא:

733 טען הוא שאינה עושה והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשותן מושיבין אשה ביניהם או שכנים:

734 האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה:

735 מי שהתנה עם אשתו שלא יתחייב במזונותיה וכן היא לא תתחייב לו במעשה ידיה אם אחר כך רצה ונתחייב הוא לתת לה במתנה מזונותיה אין מעשה ידיה שלו: הגה אשה ששתקה ולא תבעה מזונות ולא מעה כסף מן הסתם מעשה ידיה עם המותר שלה ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה הר"ן פ' אע"פ אבל מה שאינו מספיק לה אין הבעל צריך לשלם לה דודאי מחלה. אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה לא הפסידה משום זה מזונותיה דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה בלא רשותו ואינו מראה לה פנים ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום אבל אם אינה רוצה לבא אצלו עד שיפרע מה שלותה אבדה מזונותיה דהוי כמורדת דכל מורדת טענה אית לה וכל אשה יש לה מזונות אע"פ שאין כתובתה בידה ואינו נאמן לומר שמחלה לו רק בראיה ברורה ואפי' על מזונות שעברו אם לא טען לא טענינן ליה וצריך לישבע שמחלה לו כל זה בתשובת הרשב"א הובאה בב"י סי' ע"ז:

736 המקדיש מעשה ידי אשתו. ובו ב סעיפים: המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת והמותר חולין אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הרי כל מעשה ידיה קדש וי"א דאינו קדש דהרי היא יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה הר"ן פרק אע"פ וכן משמע לשון הטור:

737 האשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדים לו אבל צריך הוא להפר לה שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו:

738 נדרה שלא להניק ודין מניקה שנתגרשה. ובו ח סעיפים: נדרה שלא להניק את בנה כופין אותה ומניקתו עד שיהיה בן כ"ד חדש אחד הזכר וא' הנקבה:

739 היא אומרת אני אניק את בני והוא אינו רוצה שומעין לה:

740 היתה ענייה שחייבת להניק את בנה והוא עשיר שראוי לו שלא תניק אשתו אם רצתה שוכר מניקה או קונה שפחה מפני שעולה עמו ואינה יורדת:

741 היא אומרת ראוי לשכור או לקנות שפחה והוא אומר איני ראוי עליה להביא ראיה:

742 האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק את בנה אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו ואם לא רצתה נותנת לו את בנו והוא מיטפל בו בד"א שלא הניקה אותו עד שהכירה אבל אם הכירה ואינו רוצה להניק מאחרת טור אפי' הוא סומא אין מפרישין אות' מפני סכנת הולד אלא כופין אותה ומניקתו עד כ"ד חדש: הגה והוא נותן לה שכר הנקה טור וי"א דאפי' אשה אחרת שהניקה ולד עד שמכירה כופין אותה ומניקה אותו בשכר מפני סכנת הולד הגהות אלפסי פ' אע"פ וי"א הא דגרושה אינה מחוייבת להניק אם אינו מכירה היינו כשמוצא מינקת אחרת ויש לו להשכיר אבל אם אין לו כופה אותה ומניקתו ר"י אבל אם השכירה כבר עצמה לאחרים ואותו ולד מכירה אין דוחין אותו ולד מפני בנה אלא ב"ד משכירין לבנה מניקה אחרת הרא"ש כלל י"ז:

743 הגרושה אין לה מזונות אע"פ שהיא מניקה את בנה אבל נותן לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה אבל המעוברת אין לה כלום:

744 שלמו חדשיו וגמלתו אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו ואחר ו' שנים יש לאב לומר אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר ו' כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה ואפי' נשאת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה עד שימות האב ויתזון אח"כ מנכסיו בתנאי כתובתה והיא אצל אמה: הגה ודוקא שנראה לב"ד שטוב לבת להיות עם אמה אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה אין האם יכולה לכוף שתהיה עמה ר"מ פדוואה סי' צ"ג מתה האם אין אם אמה יכולה לכוף שיהיו הבנים עמה ב"י בשם הרשב"ץ:

745 אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן אחד זכרים וא' נקבות הרשות בידה ונותנת אותם לאביהם או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב והם מטפלים בהם אחד זכרים ואחד נקבות:

746 חבלת אשת איש למי הוא. ובו ב סעיפים: החובל באשת איש השבת והריפוי לבעלה והצער שלה והבשת והנזק אם בגלוי הוא כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידה וזרועותיה השליש שלה ושני שלישים לבעל ואם בסתר הוא הנזק השליש לבעל וב' שלישים לאשה של בעל נותנין לו מיד ושל אשה ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות ואינה יכולה למחול לא על חלקו ולא על חלקה ואם מחלה אינה מחילה ומ"מ אינו יכול לתבוע חלקה אלא בהרשאתה בד"א כשחבלו בה אחרים אבל הבעל שחבל באשתו חייב לשלם לה מיד כל הנזק וכל הבשת והצער הכל שלה ואין לבעל בהם פירות ואם רצתה ליתן הדמים לאחר נותנת והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חוליה: הגה חירף אותה שום אדם בדברים אע"פ שהמבייש בדברים פטור אם פייסוה בממון ד"ע אם חרפוה בגלוי לו ב' חלקים ולה חלק א' ואם בסתר לה ב' חלקים ולו חלק א' טור:

747 המזיק את אשתו בתשמיש המטה חייב בנזקיה:

748 דין מציאת האשה. ובו סעיף אחד: מציאת האשה לבעלה ואם היא ספק מגורשת מציאתה לעצמה:

749 דיני נכסי מלוג וצאן ברזל. ובו יט סעיפים: פירותיה כיצד תקנו שיאכל פירות נכסי אשתו תחת פדיונה שחייבוהו לפדותה ואם אמר איני חפץ בפירותיה ולא אפדה אין שומעין לו וכן אם אמרה היא אינה חפצה בתקנה זו אין שומעין לה:

750 נכסי צאן ברזל הם הנדוניא דהנעלת ליה בגדים או בהמה ועבדים ומקבל עליו אחריות טור אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו וכן אם פחתו או נגנבו או אבדו הכל לו ונ"מ הם נכסים שאינן באחריותו ג"ז טור אם מתו או הותירו או פחתו או נגנבו או נאבדו הכל לה שאין לבעל בהן אלא אכילת פירות ואם פשע הבעל בנכסי מלוג ונאבדו פטור מפני שהיא עמו במלאכתו והוי פשיעה בבעלים: הגה ע"ל סימן ע"ז סעיף ג' כתבתי דין בגדי אשה אם מקרי צ"ב או נ"מ השדה שהבעל שם לה בכתובתה דינו כצ"ב תשו' רא"ש וע"ל סימן צ' סעיף ט"ז:

751 יש מי שאומר דנכסי צאן ברזל אינו חייב באחריותן אא"כ שמו אותם עליו בדמים קצובים או שקיבל אחריותן בפירוש ויש מי שאומר שמאחר שכתבן בכתובה נתחייב באחריותם אע"פ שלא שמו אותם ולא נתחייב באחריותם והראשון עיקר:

752 בעל הבא לדון עם אחד על נכסי אשתו צריך הרשאה ואם יש פירות בקרקע מתוך שיש לו לדון על הפירות שהם שלו דן על העיקר ואינו צריך הרשאה מאשתו שאם אין לה קרקע אין לו פירות: הגה דוקא לדון אבל לעשות פשרה צריך הרשאה ריב"ש סי' תצ"ו בא לדון על מעות מזומנים של אשתו אינו צריך הרשאה דהוי כאלו היו פירות בקרקע ת"ה סימן שי"ב וע' בח"ה סי' קכ"ב:

753 השאילה האשה לאחר פרה של נכסי מלוג ונשאל בעלה עמה לא הוי שאלה בבעלים דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי עיין בח"ה שמ"ו:

754 אשה ששאלה פרה ואח"כ נשאת ומתה הבעל אע"פ שהוא משתמש בה כל ימי שאילתה פטור אפי' פשע מפני שהוא כלוקח והאשה חייבת לשלם כשיהיה לה ממון ואם הודיעה את בעלה שהיא שאולה ה"ז נכנס תחתיה:

755 באו לידה נכסים אחר שנשאת בין שבאו לידה בירושה או שניתנו לה במתנה או שחבלו בה ונתנו לה חלקה בבושתה ופגמה נקראים נכסי מלוג והרי הם כאותם שהכניסה לו ולא קבלם באחריות אבל אם מכרה כתובתה ונדונייתא אותם הדמים אין הבעל אוכל פירותיהם וכן אם נתנה מתנה לאחר קודם שנשאת כדי להבריח מבעלה אע"פ שאין המתנה מתנה אין הבעל אוכל פירות וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו בין קרקע בין מטלטלין קנתה ואין הבעל אוכל פירות ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה ולא ליתנו לאחר אלא ישאר בידה ואם תמית ירשנה והפירות שיוצאין לה ממנה דינם כשאר נכסי מלוג וימכרו וילקחו בהם קרקע והוא אוכל פירות:

756 בד"א שאינו אוכל פירות המתנה כשנתן לה אחר שנשאת אבל אם נתן לה בעודה ארוסה כיון שנשאת זכה במתנה זו כשאר נכסי מלוג ואוכל פירותיה ואם מן הנישואין נתאלמנה או נתגרשה שלא מחמת מרדה נוטלת מתנה זו חוץ מכתובתה:

757 המוכר קרקע לאשתו אם היו המעות שלקחה בהם את הקרקע מהבעל גלוים וידועים לבעל קנתה והבעל אוכל פירות אותו קרקע ואם היו המעות טמונים לא קנתה שהבעל אומר לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה ואותם המעות שנראו ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות: הגה וי"א דאם טוען בריא שהמעות שלו הרי הם שלו לגמרי וכן משמע מלשון הטור:

758 אם הוא אומר טמונים היו והיא אומרת לא היו עליה להביא ראיה:

759 נתן לה אחד מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה קנה הבעל והרי הוא כשאר נ"מ אא"כ התנה הנותן בגוף המתנה שיהיה לכך ולכך כגון שיאמר לה הרי המעות נתונים לך ע"מ שתלבשי בהם או על מנת שתעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל: הגה נתן לה אביה מתנה והתנה באחד מדרכים אלו ואח"כ מת אביה והיא יורשה אותו נתבטלה המתנה וזכה בה הבעל כבשאר נכסי מלוג תשובת הרמב"ן סימן ק"ן:

760 נמצאו ביד האשה מעות או מטלטלין והיא אומרת מתנה נתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הם ושלי הם נאמנת וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ויש לו להחרים על מי שטוען שקר ואם אמרה ע"מ כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהם אלא שאעשה בהם מה שארצה עליה להביא ראיה: הגה וי"א הא דאינה נאמנת דוקא במעות טמונים אבל במעות שאינן טמונים נאמנת לומר שלי הם רש"י והרא"ש סי' פ"ו ודוקא בשאינה נושאת ונותנת תוך הבית ב"י בשם הרשב"א וע"ל סי' פ"ו וי"א דאם לא ראו ממון בידה ויש לה מגו לומר שאין לה או שהחזירה לו נאמנת בכל ענין תשובת מוהר"ם סימן רס"ח ועיין בח"ה סי' ס"ב ואם אמרה אתה נתת לי במתנה נשבעת שבועת היסת שנתנם לה הבעל ואינו אוכל פירותיהם:

761 נכסי מלוג הבעל אוכל פירות ואם הם דבר שאינו עושה פירות ימכר וילקח בו דבר שעושה פירות ואם הוא אומר כך וכך ילקח בהם והיא אומרת איני לוקחת בהם אלא כך וכך לוקחים דבר שפירותיו מרובים ויציאתה מעוטה בין שהיה הדבר כרצונו או כרצונה ואין קונין דבר שאין גזעו מחליף ואם נפל לה דבר שאין גזעו מחליף אע"פ שלא ישאר קצת מהקרן א"צ למוכרו כגון שהכניסה לו עז לחלבה רחל לגיזתה דקל לפירותיו אע"פ שאין לה אלא פירות אלו בלבד הרי זה אוכל והולך עד שתכלה הקרן וכן אם הכניסה לו כלי בתורת נכסי מלוג ה"ז משתמש בהם ולובש ומציע ומכסה עד שיכלה הקרן וכשיגרש אינו חייב לשלם הבליות של נכסי מלוג:

762 נפלו לה עבדים אע"פ שהם זקנים לא ימכור מפני שהם שבח בית אביה נפלו לה זתים וגפנים ולא היו לה בגוף הקרקע שהאילנות בה כלום אם עושין כדי טיפולן לא ימכרו מפני שבח בית אביה ואם לאו הרי אלו ימכרו לעצים וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות:

763 נפלו לה פירות המחוברים לקרקע הרי אלו של בעל אפי' הגיע זמנן ליקצר תולשם מהקרקע שלה וימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות: הגה זה אינו דכל הפירות הנלקטים תחתיו הם שלו לגמרי ואפשר דטעות נפל בספרים וכך ראוי להיות תלושין מן הקרקע הרי הם שלה ובבא אחריתי היא וכן הוא ברמב"ם פרק כ"ב דאישות:

764 עבדי נכסי מלוג ובהמות נ"מ הבעל חייב במזונותיהם ובכל צרכיהם והם עושים לו והוא אוכל פירותיהם לפיכך ולד שפחת מלוג לבעל ולד בהמת מלוג לבעל ואם גירשה ורצתה האשה לתת דמים וליטול ולד השפחה מפני שבח בית אביה שומעין לה:

765 אם רצה הבעל למכור קרקע של נכסי מלוג לאחר שיקח פירותיו לשנים מרובות ומקדים לו המעות אין שומעין לו אבל יכול למכור הפירות בכל שנה אחר שליקטן וכן אם ימכור הפירות לשנים מרובות ועושה סחורה במעות שפיר דמי ואם ב"ח גובה מנדוניית האשה או נ"מ שלה ע' בח"ה סצ"ז:

766 יש מי שאומר שאם הקרקע רחוק ומכרו לפירות לשנים מרובות מכור:

767 יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשים אותו בבית אשה אחרת שנשא בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צ"ב אבל אינו יכול להוליכם לעיר אחרת שלא מדעת אשתו: הגה אבל אינו יכול להכריחם שישמשו לאשתו האחרת בבית אחר ב"י וכן משמע לשון הרמב"ם וי"א דאם הם תכשיטים שאינן ראוין לה שיכול ליתנם לאחרת דלא הכניסה לו כדי שיוכלו ויפסדו ולא ישתמש בהם אדם ב"י בשם הרשב"ץ:

768 שלא לקבל פקדונות מנשים עבדים וקטנים. ובו ב סעיפים: אין מקבלין פקדון מאשת איש ואם קבל יחזור לאשה ואם אמרה של פלוני הם נאמנת טור הלכה האשה למדינת הים ובא הבעל ותבע מן הנפקד ואומר שאשתו גנבה ממנו לא יתנם לו עד שתבא האשה או תמות כן נ"ל ואם אמרה בשעת מיתתה של פלוני הם אם נאמנת לו יעשה כדבריה ואם לאו יתן ליורשיה וכן אם מתה ולא אמרה כלום טור ויש מי שאומר שאם היא נושאת ונותנת בתוך הבית אינה נאמנת לומר של פלוני הם: הגה מיהו כל זמן שהיא חיה יחזיר לאשה טור מיהו אם החזיר לבעל פטור הנפקד אפילו אינה נושאת ונותנת תוך הבית מרדכי פרק חזקת הבתים:

769 הבעל שלוה מהאשה ואחר כך גירשה אין לה עליו כלום: הגה וכ"ש אם לא גירשה ד"ע וי"א דוקא אם היו המעות טמונים כשלוה ממנה אבל לא היו המעות טמונים ולוה ממנה צריך לשלם לה אפילו לאחר שגירשה טור וה"ה אם תקפם מידה דמאחר שלא היו המעות טמונים נאמנת לומר שלי או של פלוני הם סברת הרב מיהו אם נושאת ונותנת תוך הבית או שהבעל מאמינה על שלו אינה נאמנת טור וע' לעיל סי' פ"ה סעיף י"ב לוה ממנה בשטר היא אומרת לא היו המעות טמונים והוא אומר טמונים היו עליה להביא ראיה או פטור לשלם נ"י פרק חזקת הבתים וע' בח"ה סי' ס"ב אשה שהיו שטרות יוצאין על שמה מה דינן אשה שמכרה או משכנה מטלטלין אם הקונה או המלוה אינו יודע שהם של בעל א"צ להחזיר אליו אפי' רוצה הבעל להחזיר לו דמיו וטוען שהיא גנבן לו הגהות מיימוני פכ"ב דאישות וי"א דאם היא נושאת ונותנת תוך הבית הבעל נאמן וצריך להחזיר לו בלא דמים ר"י נכ"ג ונ"ל דוקא בשאין דרכה למשכן או למכור בלא רשות בעלה אבל אם דרכה בכך מה שעשתה עשוי וכן נ"ל וע"ל סי' צ':

770 שאין חזקה בנכסי אשת איש. ובו ב סעיפים: אין לאיש חזקה בנ"מ של אשתו שאכלם שני חזקה אע"פ שהתנה עמה שאין לו פירות בנכסיה וכן אין לאשה חזקה בנכסי בעלה ע"י שאכלתם שני חזקה: הגה ודוקא בחזקה כזה אבל בחזקת נזיקין כגון פתיחת חלונות וכדומה לזה יש לאיש חזקה בנכסי אשתו וה"ה לאשה על בעלה ר"י במישרים נכ"ג ת"ז וע' בח"ה סי' קמ"ט:

771 מי שהחזיק בנכסי אשת איש לא עלתה לו חזקה אא"כ החזיק בהם שלשה שנים אחר מות בעלה ועיין בח"ה סימן קמ"ט:

772 כל היוצאת מתחת בעלה במיתה או בגט או במיאון נוטלת נכסים. ובו יב סעיפים: האשה שיוצאה מתחת יד בעלה בין במיתה בין בגירושין נוטלת כל נכסיה בלא שבועה בין נכסי מלוג בין נכסי צ"ב אע"פ שאינה נוטלת כתובתה כשהיא אלמנה טור אלא בשבועה נכסיה נוטלת בלא שבועה ונ"מ נוטלתן כמו שהם אפילו בלו הרבה ואין ראוי לעשות בהם מעין מלאכתן ראשונה ואם אבדו לגמרי אינו משלם לה ואם הוקרו הוקרו לה ועיין לקמן סי' צ"ג סעיף א' אם יכולה לתבוע בחיי בעלה:

773 נכסי צאן ברזל שהם נקראים נדוניא מן הדין אם פחתו צריך לשלם כל הפחת אע"פ שראוים למלאכתן ראשונה אבל נהגו שכל זמן שראוים לעשות מעין מלאכתן ראשונה אפילו הם בלויין הרבה נוטלתן כמו שהן ואם לא היו עושין מעין מלאכתן ראשונה חייב לשלם דמיהם ששמו עליו בשעת הנישואין ואם הוקרו אינה נוטלתן אלא בשומא ראשונה של שעת הנישואין בד"א במקום שנוהגין לכתוב בכתובה הכניסה לו כלי פלוני בסך כך וכך וכלי פלוני בסך כך וכך אבל במקום שאין כותבין בכתובה שום כלי בפרטות אלא כוללים הכל וכותבין הכניסה לו בבגדים ותכשיטים סך כך וכך מעות הרי סך אותו המעות חוב עליו ואפי' היו הנכסים חדשים חוזרים לשום אותם כמו ששוים עכשיו ואם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ואין חוששים לשומא ראשונה כלל:

774 אם היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן שומעין לה והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן וה"ה לולדות של שפחה ובהמה של נ"מ ולא עוד אלא אפי' הכניסה לו שני כלים או שתי שפחות בתורת נכסי צ"ב ושמו אותם עליו באלף זוז והוקרו ועמדו באלפים נוטלת אחד באלף שלה והשני אם רצתה לתת דמיו ולנטלו משום שבח בית אביה שומעין לה:

775 אם האשה אינה רוצה כליה אע"פ שיש לבעל מעות יכול לסלקה בכליה והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן:

776 אם הקדישו היורשין אחר מות אביהם נכסי צאן ברזל או שפירשו אותו על המת בענין שנאסר בהנאה נותנין לה דמיו:

777 הכניסה לו קרקע וכשיוצאה יש בו פירות מחוברים נוטלתו עם פירותיו אפי' הגיע זמנן ליקצור תלשן הבעל קודם הגירושין הרי הם שלו אפי' לא הגיע זמנם ליקצור:

778 הוציא הוצאות על נ"מ של אשתו וגרשה בין שהוציא מעט ואכל פירות הרבה בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט אפי' גרוגרות אחת דרך כבוד כדרך איש בביתו או שאכל דינר אפי' שלא דרך כבוד ואפי' לא לא לקח בפירות ממה שהוציא אלא חבילה אחת של זמורות מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הוציא ולא אכל או שאכל פחות מכשיעור שמין כמה השביחו ושואלין אותו כמה הוציא אם השבח יותר על ההוצאה ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ונוטל ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו מההוצאה אלא כשיעור השבח ובשבועה וה"ה למי שנפלו לה נכסים במקום רחוק והוציא עליהם הוצאות להביאם ולקח בהם קרקע ואכל מהפירות כשיעור או פחות ואם לא אכל אלא מהקרן ישבע כמה הוציא ויטול עד כדי השבח. והא דנוטל בשבועה דוקא כשאין האשה מכחישו אבל מכחישתו לא מרדכי פ' האשה שנפלו:

779 נפלו לה נכסים במקום אחר והלך אחריהם והוציא הוצאות מרובות והביאן וגירשה אפי' לקח מהם והוציא אין זה כאוכל מהשבח שנדון בו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל שהרי מהקרן לקח אלא ישבע כמה הוציא ויטול עד כדי השבח דהיינו ששמין אלו המעות כמה שוין כאן יותר ממה שהיו שוין במקום שהיו תחלה:

780 בד"א במגרש מדעתו אבל אם היא מורדת בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח נוטל את השבח:

781 המוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו קטנה ומיאנה בו רואין כמה אכל וכמה הוציא וכמה השביח ושמין לו כאריס שהרי ברשות ירד ואם הוא רוצה ליטול הוצאה שיעור שבח שומעין לו ואם הוציא קימעא ואכל הרבה מה שאכל אכל:

782 המוציא הוצאות על נ"מ של אשתו ומת יש מי שאומר שאם נתברר שהוציא ולא אכל יגבו היתומים מה שנתברר שהוציא ואם לא נתברר כמה הוציא לא יטלו היתומים כלום:

783 בעל שהוריד אריסין בנכסי אשתו ואח"כ גירשה אם הבעל עצמו אריס נסתלק הבעל נסתלקו שלא ירדו אלא על דעת הבעל ושמין להם וידם על התחתונה ואם אין הבעל אריס על דעת הקרקע ירדו ושמין להם כאריס: הגה וי"א דהיינו דוקא כשידעו שהשדה של אשה אבל אם לא היו יודעים האריסין שהוא של אשה נוטלין אריסותיהן בכל ענין כך משמע מלשון הטור וכן הוא באשיר"י:

784 חיוב קבורת אשתו. ובו ד סעיפים: מתה האשה בחיי הבעל חייב לקוברה וליטפל בכל צרכי קבורתה ובכלל זה האבן שנותנים על הקבר וכן חייב לעשות לה מספד וקינים כדרך כל המדינה ואם דרכם להספיד בחלילין לא יפחות משני חלילין ומקוננות אפי' עני שבישראל ואם היה עשיר הכל לפי כבודו ואם היה כבודה יותר מכבודו קוברים אותה לפי כבודה שעולה עמו ואינה יורדת:

785 לא רצה לקוברה ועמד אחר וקברה ב"ד מוציאין מבעלה ונותנין לזה:

786 היה בעלה במדינה אחרת ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין בלא הכרזה וקוברין אותה לפי ממון הבעל ולפי כבודו או לפי כבודה:

787 אלמנה אינה נקברת מנכסי בעלה אלא יורשי כתובתה חייבין בקבורתה ואם מתה קודם שנשבעה שבועת אלמנה יש מי שאומר שיורשי בעלה חייבין בקבורתה ולא הודו לו:

788 דין הבעל יורש את אשתו ומה הוא שאינו יורש ודין מכירת האיש בנכסיו המשועבדים לאשתו וטענה נחת רוח עשיתי לבעלי. ובו כ סעיפים: הבעל יורש את אשתו בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל בד"א במוחזק אבל לא בראוי כגון ירושה שראוייה לירש ומתה בחיי מורישה אינו עומד במקומה ליירש: הגה שטר חצי זכר שנוהגין בו האידנא שכותב האב לבתו ליטול בירושתו כחלק חצי זכר ואם תלך הבת בלא זרע קיימא יתבטל החוב ומתה הבת בחיי אביה והניחה זרע קיימא ומת הזרע ואח"כ מת אביה הבעל יורש כח אותו השטר מכח זרעו שיירש אמו והוא יורש זרעו מהרי"ו סי' ט"ז כתבו לה מורישיה קרקע מחיים ופירות לאחר מיתה הבעל יורש אותה קרקע ממנה מרדכי ריש יש נוחלין אבל שבח נוטל במה שיורש ממנה שהרי ברשותו השביח ואינו יורש מלות אשתו כגון שמתו מורישיה והיתה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה ומתה קודם שגבתה אותם: הגה אבל אם הניחו מורישיה נכסים אע"פ שלא גבתה הבת מחיים ואפילו אם היו משועבדים לכתובת אלמנה נקראים מוחזקים לבת והבעל יורש אותם מרדכי פ' כל הנשבעין וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה ומתה האשה קודם שגבתה אותה אינו יורשה אבל אם הלותה מנ"מ ומתה קודם שגבתה בזו יורש אותה בעלה: הגה כל הנכסים שהיו לאשה שאין לבעלה רשות בהן והלותה אותן לאחרים אין הבעל יורש אותן ב"י בשם תשובת הרשב"א:

789 מי שאמר נכסי לפלוני ואחריו ליורשי דקיימא לן הוא הדין ליורשי יורשי ואם היתה לו בת ומתה בחיי אותו פלוני והיה בן לבת הבן עומד במקום אמו ליירש לאותו פלוני אבל אם אין לבת יורש אלא בעל אינו יורש אותו פלוני דהויא ליה ראוי ואם אמר נכסי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי הו"ל מוחזק ובעל הבת יורש:

790 הנושא אשה מחייבי לאוין הואיל וקדושין תופסין בה אם מתה תחתיו יירשנה וכן אשה שהמירה הבעל יורשה ב"י מ"כ בשם אבי העזרי וכן הנושא את הקטנה שהיא צריכה מיאון אע"פ שאין קדושיה קדושין גמורים אם מתה תחתיו יירשנה אבל הפקח שנשא חרשת אפי' נתפקחה אחר שנשאה אם מתה לא יירשנה והחרש שנשא פקחת ומתה יירשנה שהרי היא בת דעת ולדעתה נשאת לו וזיכתה לו ממונה:

791 קטנה שנתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה בין בפניו בין שלא בפניו אפי' שתק האב אם מתה אין הבעל יורשה אא"כ רצה האב בנשואיה

792 מי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה: הגה אבל כל זמן שלא נתגרשה אע"ג שנתן עיניו לגרשה יורשה טור בשם הרא"ש הטוען על אשתו שהיו בה מומין ומקחו מקח טעות כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ט אם מתה אינו יורשה תשובת מיימוני סוף אישות ובמרדכי פרק מי שמת אשה שמרדה בבעלה ומתה בעלה יורשה כך משמע מלשון המ"מ פכ"ב וע' לעיל סי' ע"ז המורד על אשתו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אישות יש אומרים דאם מתה אינו יורשה הגהות מרדכי פרק אע"פ:

793 נפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע איזה מהם מת תחל' ואין לו בנים ממנה יורשי הבעל יורשין עיקר הכתובה והתוספות ויורשי האשה יורשין נכסי מלוג ובין שניהם חולקים נכסי צאן ברזל:

794 האשה שכתבה כל נכסיה לאחר בין קרוב בין רחוק קודם שתנשא אע"פ שאם נתאלמנה או נתגרשה תבטל המתנה אין הבעל אוכל פירותיהם ואם מתה בחייו אינו יורשה שהרי נתנה אותם קודם שתנשא וכשתמות בחיי בעלה יקנה מקבל המתנה מתנתו קנין גמור ולא עוד אלא אפי' נתנה מקצת נכסיה או כולם קודם וכתבה למקבל מתנה קנה מהיום ולכשארצה שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה אין הבעל אוכל פירות אותה המתנה ואם מתה אינו יורשה:

795 יש מי שאומר דדינא דמברחת דוקא בשלא כתבה לו מתנה גמורה מתנה חלוטה מתנת עלמין אבל אם כתבה לו כן קנה לגמרי:

796 האשה שמכרה מנכסי מלוג אחר שנשאת אע"פ שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס הבעל מוציא פירות מיד הלקוחות כל ימי חייה אבל לא גוף הקרקע ואם מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים וי"א דאף בחייה מוציא גוף הקרקע מיד הלוקח בלא דמים טור והרא"ש ואם הדמים שלקחה מהלקוחו' קיימים בעצמם או שנמצאו מעות בידה ונוכל לתלות שהם אלו טור בשם הרא"ש מחזירין ללקוחות ואינו יכול לומר שמא מציאה הן: הגה נתאלמנה או נתגרשה מכרה קיים טור ורוב הפוסקים וכל ימי חייה אם הבעל רוצה לבנות או לסתור בקרקע הלוקח יכול למחות נ"י פרק חזקת הבתים ואין חילוק בין אם מכרה הנכסים או הקדישה אותן ת"ה סי' רע"ב:

797 ואם הבעל מודה או שיש עדים שברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות דכשלוחו דמיא ואי בעי לוקח מחרים שלא מכרה מדעתו: הגה ראה שמכרה ושתק לה לא אבד משום זה זכותו תשובת הרא"ש כלל מ' צותה בעת חליה לתת כך וכך ממלבושיה ונתרצה הבעל אם נתנה לעניים אינו יכול לחזור בו ואם לעשירים יכול לחזור בו מרדכי סוף הזהב ותשובת מוהר"ם וע' לעיל סי' פ"ו אם מכרה או משכנה מטלטלים:

798 במה דברים אמורים שאם מכרה משנשאת מוציא הבעל מיד הלקוחות בנכסים הידועים לבעל אבל אם נפלו לה נכסים ולא ידע בהם הבעל לכתחילה לא תמכור ואם מכרה אותם קודם שידע בהם מכרה קיים וכן ארוסה לכתחילה לא תמכור נכסים שנפלו לה משנתארסה ואם מכרה קודם הנשואין מכרה קיים אפי' נכסים הידועים לו:

799 נכסים שאינם ידועים לבעל כשיודעו לו מיד נעשו נכסי מלוג וכן הפירות שימצאו בידה מיד שיודעו לו הם נכסי מלוג: הגה אשה שאמרה על ירושה שנפלה לה שאביה צוה לתת ממנה לאחרים אם הנכסים ידועים לבעל אינה נאמנת מיהו אם מת הבעל צריכה לקיים הודאתה ואם הנכסים אינם ידועים נאמנת ב"י בשם תשו' הרשב"א:

800 האשה שמכרה או נתנה אחר שנשאת בנכסי צאן ברזל בין לבעלה בין לאחרים לא עשתה כלום וי"א דמ"מ כשתתאלמן או תתגרש מכרה קיים נ"י פ' החובל וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נכסי צאן ברזל בין נ"מ לא עשה כלום ויש מי שאומר שאפי' הוא עצמו יכול לערער על המכר ואפילו אם מתה בחייו הבעל יורש כחה ויכול לבטל טור:

801 אין האיש רשאי למכור מטלטלין של נכסי צ"ב ולא למשכנם ואם מכרן או משכנן מה שעשה עשוי: הגה וי"א דמכרו בטל ובגדי האשה שהכניסה לו אין להן דין צ"ב רק נ"מ כמו שנתבאר לעיל סי' ע"ז ולכן אם מכרן או משכנן בטל לכ"ע כן נ"ל וי"א דאם אמר שברשותה עשה מה שעשה נאמן בשבועה וכן אם אמר שנתן לה הדמים תשו' הרשב"א סי' תקל"ו ותקל"ז ישראל שגבה קרקע מן הכותי בחובו אם יש רשות לכותי לפדותו יש לה דין מטלטלין ואין לאשה כח למחות בו שלא למכרן אבל אם החזיק בה הישראל ואין הכותי יכול לפדותו יש לה דין קרקע ושעבוד כתובות האשה עליה כמו שאר קרקע ת"ה סימן של"ט:

802 מטלטלין שנתן לה משלו דינם שוה לנכסי צ"ב שאינו רשאי למוכרן לכתחילה וה"ה למטלטלין שקנה לה אפי' לא באו לידה ואפי' אין לו במה להתפרנס ואין חילוק בין בגדי שבת וי"ט לבגדי חול אבל כלי זהב ובדולח יכול למוכרם אם הוצרך להתפרנס מהם ואם קרובים נתנו לה בין תכשיטים בין בגדים יכול הבעל למוכרם לפרנס עצמו:

803 מכרו שניהם בנכסי מלוג בין שלקח מהאיש תחילה וחזר ולקח מהאשה בין שלקח מהאשה וחזר ולקח מן האיש מכרם קיים וכן האשה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה מכרה ומתנתה קיימים ואינה יכולה לומר בנכסי מלוג נחת רוח עשיתי לבעלי אבל בשאר נכסים יש לה לומר כן כיצד האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנצ"ב בין קרקע בין מטלטלין או שדה שיחד לה בכתובתה או שדה שכתב לה בכתובתה או שדה שהכניסה לו שום משלה לא קנה בעלה ואע"פ שקנו מיד האשה ברצונה חוזרת בכל עת שתרצה שלא נתנה ולא מכרה אלא מפני שלום ביתה לפיכך אין לבעלה ראיה כלל בנכסי אשתו חוץ מנ"מ אלא א"כ קבלה עליה אחריות בפירוש: הגה י"א דוקא מכירתה ונתינתה לא מהני אבל אם מחלה לבעלה כל זכות שיש לה על הנכסים מהני כמו שמהני מחילה לענין כתובה הראב"ד והרא"ש ויש חולקים הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם לדעת המ"מ:

804 הבעל שמכר נכסיו ואח"כ כתבה אשתו ללוקח דין ודברים אין לי עמך והסכימה למעשיו אע"פ שקנו ממנה הרי זו טורפת שלא כתבה לו אלא כדי שלא תהיה בינה לבין בעלה קטטה ויש לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואפילו כתבה לו שלא תוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אינו כלום אבל אם קנו מיד האשה תחילה שאין לה שעבוד על מקום זה ואח"כ מכר אותו הבעל אינה טורפת אותו וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתוב ללוקח דין ודברים אין לי עמך ולא הסכימה למעשיו וחזר הבעל ומכר לאיש אחר בין אותה שדה בין שדה אחרת ואחר שמכר הבעל הסכימה למעשיו וקנו מידה שאין לה שעבוד על שדה זו אינה יכולה למחות שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן אם קבלה עליה אחריות בפירוש שאם יטרוף בעל חוב של בעלה ממנו שהיא תשלם לו אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי: הגה וי"א דאם האשה קבלה המעות אינה יכולה לומר עוד נחת רוח עשיתי לבעלי נ"י פ' חזקת ובמישרים נכ"ג ח"ד אשה שהודית שחייבת עם בעלה צריכה לשלם ולא יכולה למימר בזה נחת רוח עשיתי לבעלי דלא אמרי' כן אלא בנכסים שמוכר ב"י בשם תשו' הרמב"ן אשה שסלקה כחה מנכסי בעלה קודם שקנאן הבעל יכול למוכרן אח"כ ואינה טורפת מהן ולא שייך בזה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי מרדכי ריש הכותב ובהגהות מיימוני פ' כ"ג:

805 נכסי צאן ברזל שאבדו או נגנבו ומחלה אותם לבעלה וקנו ממנה בעדים אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי צ"ב הקיימים לא קנה מפני שיש לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי:

806 אשה שאמר לה בעלה שתעשה בבגדיה ובתכשיטיה מה שתרצה אם מכרה או נתנה בטל:

807 ראובן שהיה לאשתו קרקע נכסי מלוג ונתחייב לשמעון בשטר ואח"כ נתחייבו הוא ואשתו בשטר ללוי ומתה בחיי בעלה לוי קודם לגבות מאותו קרקע של נכסי מלוג:

808 אשה שהכניסה מלוה לבעלה ומחלה. ובו ה סעיפים: אשה שהכניסה שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו אינו מחול מפני שידו כידה: הגה ולכן אינה נאמנת ג"כ לומר פרוע הוא נ"י פ' הכותב וה"ה מלוה על פה אינה יכולה למחול ב"י בשם ר"י:

809 בעל בנכסי אשתו הוי כלוקח לפיכך מי שאמר לאשה נכסי לך ואחריך לפלוני ונשאת הוי כלוקח ואין לאחריך במקום בעל כלום דקיימא לן נכסי לך ואחריך לפלוני ומכר הראשון אין לשני אלא מה ששייר ראשון בד"א באומר כן לפנויה אבל האומר לנשואה נכסי לך ואחריך לפלוני ומתה אחריך קונה ולא הבעל לפיכך האומר לנשואה נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה יעמדו נכסים ביד הלוקח:

810 גבו לאשה קרקע מבעל חובה ונשאת ומתה וירשה הבעל אע"ג דשומא חוזרת לעולם הכא אינה חוזרת דבעל כלוקח הוי והוי כאלו מכרתו לאחר וכן אם גבו ממנה לבעל חוב ונשאת ומתה וירשה אין מחזירין לו השומא:

811 היה עליה מלוה על פה ואח"כ נשאת אינה נגבית מהבעל דמלוה ע"פ אינו גובה מהלקוחות: הגה מיהו אם המעות שהלוה בעין חייב לשלם ר"י והמרדכי ואם בא המלוה קודם שנשאה ורוצה למחות נשואיה עד שתפרעהו ושלא יפסיד שלו הדין עמו ואע"פ שעדיין לא הגיע זמן הפרעון ב"י בשם נ"י אבל אם היה עליה מלוה בשטר גובה מנכסים שהכניסה לבעלה קהל שעשו ביניהם תקנות בקנסות ועברה אשה על התקנה בעלה חייב לשלם ב"י סי' ע' בשם ת"ה סי' רפ"ב:

812 שלח סבלונות למשודכת והלכה ונשאת לאחר והלה תובע סבלונותיו דינם כמלוה בשטר: הגה אם לקחה יותר מכתובה ונשאת צריך הבעל לחזור המותר מהרי"ק שורש י"ח וכן אם נתחייבת מס ונשאת הוי כשלח הסבלונות דכל אלו קלא אית להו ואין דרך לעשות בהן שטר לכן הוי כמלוה בשטר מהר"ם פדוואה סי' נ"ה אבל ניזקין ומקח ודברים אחרים אין חייב לשלם נ"י פ' י"נ אשה ששדכה בתה לאיש ונתחייבה בנדוניא ואח"כ נשאת בעצמה לאיש המשודך לבתה מוציא כל מה שנתחייבה מבעלה מנכסים שהכניסה לו דהוי כמלוה בשטר אע"פ שבשעה שעשתה השדוכין לבתה עדיין לא נשבעה על כתובתה מ"מ מאחר דנשבעת לבסוף אגלי מילתא למפרע דמה שעשתה תחילה בדין היה ב"י בשם תשובת הרשב"א י"א הא דמלוה בשטר גובה מן הבעל מנכסים שהכניסה לו היינו שהכניסה לו קרקע או מטלטלין וכתבה לבעלה חוב המטלטלים אגב קרקע אבל לא כתבה לו אגב ולא הכניסה לו רק מטלטלין אפי' מלוה בשטר אינה גובה מבעלה דאין ב"ח טורף ממטלטלין המשועבדים תשו' רמב"ן סי' נ"ו וסברא נכונה היא ומ"מ נראה להו דבמכנסת שאינה שלה כגון שלקחה יתר מכתובתה חייב להחזיר בכל ענין ועיין בח"ה סוף סי' צ"ו נתבאר לעיל:

813 האיש שסילק עצמו מפירות נכסי אשתו ומירושתה. ובו ח סעיפים: הכותב או האומר לאשתו בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך אם מכרה או נתנה קיים ואין לו במעות המקח כלל הגהות אלפסי וכל זמן שלא מכרה ולא נתנה הבעל אוכל הפירות ואם מתה יורשה ואם כתב לה כן אחר הנישואין צריך לקנות מידו ואז יהיה מכרה ומתנתה קיים: הגה ולא מהני סלוקו אלא לאחר אירוסין אבל קודם אירוסין לא מהני סילוק ר"ן ריש פ' הכותב ורשב"א סי' תתק"ס:

814 אם התנה בעודה ארוסה על נכסים שיפלו לה משנשאת שלא יהא לו דין ודברים בהם מועיל ויש מי שאומר שאינו מועיל: הגה סלק עצמו מנכסים י"א שאין הנכסים הכתובים בכתובה בכלל מרדכי פ' הכותב בשם ריצב"א ואפי' נכסים שנפלו לה אח"כ אינו בכלל מהרי"ק שורש י"ג אא"כ פי' בהדיא:

815 כשא"ל בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך אם קנו מידו הרי סילק עצמו מגוף הקרקע ואין לו בנכסיה פירות לעולם ויש מי שחולק בזה:

816 הוסיף להתנות גם על הפירות שאמר לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן אינו אוכל פירות בחייה אבל מוכרים הפירות ולוקחים בהם קרקע ואוכל פירותיו: הגה ואם מתה יורשה טור וי"א דאין כופין אותה למכור הפירות אלא שאם שיירה פירות ימכרם ויקנה בהם קרקע והוא אוכל פירות טור בשם הרא"ש:

817 הוסיף להתנות עמה שלא יאכל פירות נכסיה ולא פירי פירותיהם לוקחין הפירות וקונים בהם קרקע ולוקחים פירות קרקע זו וקונים בהם קרקע שניה והוא אוכל פירות אלו שהן פירי פירות וכן הדבר תמיד עד שיתנה עמה שלא יהיה לו פירות ולא פירות פירותיהן עד לעולם ואז לא יהיה לו שום צד פירות בחייה:

818 כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירי פירותיהן ולא הזכיר הפירות י"א שאוכל הפירות ולא פירי פירות וי"א שגם הפירות אינו אוכל:

819 התנה עמה שלא יירשנה ה"ז לא יירשנה אבל אוכל פירות בחייה וכן אם התנה עמה שאם מתה בלא בנים יחזרו הנכסים לבית אביה הכל קיים בד"א שהתנה עמה קודם שתנשא בעודה ארוסה או בכותב לה בכתובתה בשעת כניסה אבל אם התנה עמה אחר שנשאה תנאו בטל וירשנה: הגה וע"ל סי' ס"ט והא דלא מהני תנאי לאחר שנשאת דוקא שאמר שלא יירשנה מ"מ אם מחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שיורש ממנה צריך לקיים הר"ן ריש הכותב בשם הרמב"ן וריב"ש סי' ס"ד וק"ב:

820 התנה עמה אחר נישואין שלא יהיו לו דין ודברים בנכסיה ולא בפירי פירותיה עד עולם בחייה ובמותה ה"ז אינו אוכל פירות כלל אבל אם מתה יירשנה: הגה סלק עצמו מנכסי אשתו וגירשה וחזר ונשאה סתם על תנאי הראשון הוא מחזירה רשב"א סי' תתקס"ב:

821 דין מזונות האלמנה. ובו לב סעיפים: הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה: הגה וה"ה מה שקיבל בנדוניא וע"ל סי' ס"ו סעיף י"א כתב לה מתנות הם נגבות מחיים מיהו אם דרך המקום לכתוב כן לכבוד בעלמא ושלא לגבותן מחיים הולכין אחר המנהג במישרים בשם גאון ודלא כרשב"א ולא יוכל האב להתנות על בתו בשום דבר לאחר שנשאת אבל אם הוא משיאה יכול להתנות על מתנותיה לשנות מן המנהג קודם שנשאת כפי רצונו ועיין בח"ה סי' צ"ז סעיף כ"ד:

822 האשה שהיו לה ספק גירושין ומת בעלה אינה ניזונית מנכסיו שאין מוציאין מיד היורש מספק אבל בחיי בעלה יש לה מזונות עד שתתגרש גרושין גמורים:

823 אלמנה ניזונית מנכסי יורשין כ"ז אלמנותה אפי' אם לא נכתב בכתובה ואפי' אם צוה בשעת מיתה אל תיזון אלמנותי מנכסי אין שומעין לו ואין היורשים יכולין לפרוע לה כתובתה ולסלקה מהמזונות אלא היא ניזונית על כרחם כל זמן שלא תתבע כתובתה אא"כ התנו כן בפירוש שלא תזון אלמנתו מנכסיו או שהיה מנהג המקום כן ויכולין ב"ד לתקן במקומן שהיתומים יסלקו אותה כשירצו ב"י וריב"ש סי' ק"ז:

824 המניח אלמנה ובת ממנה או מאשה אחרת ואין בנכסים כדי שיזונו שתיהן האלמנה נזונית והבת תשאל על הפתחים וי"א דבין שהנכסים מרובין בין שהם מועטים אם יש אלמנה ובן או אלמנה ובת תיזון היא עם הבן או עם הבת עד שיאכלו הנכסים ואפילו אם תנשא הבת ומכנסת הנכסים לבעל היא תיזון מהם אפילו אחר מיתת הבת אבל אם יש אלמנה ובן ובת והנכסים מועטים שאין בהם כדי שיזונו הבת והבן עד שתבגור הבת אז ידחו הבן והבת ותיזון האלמנה לבדה עד שתגבה כתובתה: הגה ובמקום שהאלמנה דוחה הבנות מוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומדין ב"ד שראויה לחיות אם זקנה ואם ילדה ונותנין ביד שליש והוא מפרנסה אחד לשלשים יום ב"י בשם המ"מ שכ"כ בשם הרמב"ן:

825 אלמנה שתבעה כתובתה בב"ד אין לה עוד מזונות ואפי' לא פרעוה אבל תבעה שלא בב"ד לא הפסידה טור וי"א שאפי' תבעה בבית דין לא הפסידה אלא אם כן תבעה מעצמה אבל אם תבעה מדוחק שלא נתנו לה מזונות או שרמוה ואמרו לה פלוני חפץ לישא אותך ומחמת זה תבעה כתובתך או כיוצא בזה לא הפסידה מזונותיה: הגה הנשבעת על כתובתה לפני ב"ד לא הפסידה מזונות דשבועתה לא הוי כתביעה הגהות אלפסי סוף פרק נערה:

826 שכיב מרע שציוה שתהא אלמנתו ניזונת מנכסיו כל ימי מיגר אלמנותה יתר על כתובתה יש מי שאומר שאין אלמנתו מפסדת מזונותיה בתביעת כתובתה בבית דין ולא בשאר דרכים המפסידין מזונותיה וגם אין מעשה ידיה ליתומים:

827 תבעוה לינשא אפילו נתפייסה לא הפסידה מזונותיה וכן אם כחלה או פרכסה או זנתה לא הפסידה מזונותיה אבל אם נתארסה הפסידה מזונותיה וי"א דמיד שעשתה שידוך הפסידה מזונותיה ב"י:

828 מכרה כתובתה כולה או משכנה או עשתה אפותיקי לאחר בין שעשתה דברים אלו בפני ב"ד מומחין בין בפני ג' נאמנים בין שעשתה בחיי בעלה בין שעשתה לאחר מיתת בעלה אין לה מזונות מהיורשים:

829 מחלה כתובתה לבעלה הפסידה מזונותיה שאחר מותו אבל בחייו יש לה מזונות ויש מי שאומר שאף בחייו הפסידה מזונות וכן אם מחלה ליתומים אבדה מזונותיה הר"ן פרק נערה בשי"א וכ"כ הב"י:

830 בד"א כשמכרה או משכנה או מחלה כל הכתובה עיקר ותוספת אבל אם שיירה מקצת נזונת אפי' לא שיירה אלא התוספות או מקצתו ומיהו אם ירצו היורשים יפרעו לה מה ששיירה ויפטרו ממזונותיה וכל המוכרת או מוחלת סתם מכרה ומחלה התוספת עם העיקר:

831 תבעה נדונייתא ונפרעה ממנה לא הפסידה מזונות כיון ששיירה עיקר או תוספת או מקצת:

832 תבעה עיקר ותוספת בלבד אפי' נדונייתא ק' מנה הפסידה מזונות: הגה וכן אם תבעה כתובתה סתם אבדה מזונותיה ולא אמרי' דלא תבעה התוספת טור:

833 יש מי שכתב שאם אין בפירות נכסי המת כדי מזונותיה אין לה מזונות אלא עד כדי כתיבתה וחלקו עליו דלעולם היא נזונת והולכת עד שלא ישאר בנכסים אלא כדי כתובתה ואז נוטלתן בכתובתה:

834 אלמנה עניה ששהתה שתי שנים ולא תבעה מזונות או עשירה ששהתה ג' שנים ולא תבעה ויתרה ואין לה מזונות משנים שעברו ואם שהתה פחות מזה אפי' יום אחד לא ויתרה ואם היה בידה משכון בתוך אותן שנים או שלותה לא ויתרה:

835 אלמנה שתבעה מזונות מהיורשים והם אמרו שנתנו לה והיא אומרת שלא נטלה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה או תשבע שבועת היסת ותטול משנשאת עליה להביא ראיה או ישבע היורש שבועת היסת שנתנם לה:

836 מי שיחד קרקע לאשתו בשעת מיתה שתהי' נזונית ממנו אם אמר יהא קרקע פלוני למזונותיך הרי ריבה לה מזונות ואם היה שכרו פחות ממזונות הראוים לה נוטלת השאר משאר נכסים ואם היה שכרו יותר מהראוי לה נוטלת הכל אבל אם אמר לה יהא קרקע פלוני במזונות ושתקה אין לה אלא פירות אותו קרקע בלבד:

837 אשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי רצתה נזונת רצתה נוטלת כתובה אבל אם אמרה גרשני בעלי אינה נאמנת ונזונת מנכסיו עד כדי כתובתה:

838 אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות שמא מחלה כתובתה או מכרה או משכנה אותה ויש חולקין:

839 אלמנה ניזונת אע"פ שלא נשבעת וי"ח והסברא ראשונה עיקר:

840 אין אלמנה ניזונית אלא מקרקעות בני חורין ולא מהמשועבדים לא מבעיא אם מכר או נתן הבעל בחייו אלא אפי' מכרו או משכנו או נתנו היורשים לאחר מיתת אביהן אין מוציאין למזון האשה והבנות ודוקא שנתן האב מתנת בריא אבל אם נתן מתנת ש"מ ניזונת ממנה אם אין כאן בני חורין ריב"ש סי' ק"ז הקדיש נכסיו הוי כמתנת בריא ר"ן ריש המדיר ואינה ניזונית ממטלטלין אפי' בני חורין ומיהו אם תפסה ממטלטלין אפי' אחר מיתה לא מפקינן מינה ועכשיו שתקנו הגאונים שתגבה כתובה ותנאי כתובה ממטלטלין הרי היא ניזונית ממטלטלין אפי' לא תפסה מיהו אם נתן המטלטלין לאחרים אפילו במתנת שכיב מרע י"א דאינה ניזונת מהן מרדכי פרק נערה בשם י"א:

841 הניח מטלטלין ולא תפסה אותם היורשים נוטלין אותם והם מעלין לה מזונות ואינה יכולה לעכב עליהם ולומר יהיו המטלטלין מונחים בב"ד שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות ואפי' התנה עליו בפירוש שתזון מהמטלטלין אינה מעכבת אבל הניח קרקע יכולה היא לעכב עליהם שלא ימכרו ואם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות והיא ניזונית מדמי הקרקע שבידם ויש מי שחולק ואומר שאינה ניזונית מאותם הדמים: הגה הקנה לה בקנין על המזונות מוציאה למזונות ממשועבדים ודוקא שפירש בהדיא מזונות שלאחר מיתה אבל בלא"ה אע"ג שכתב לה בכתובתה מזונות וקנו מידו לא נתכוין על מזונות רק מחייו כך משמע מהמ"מ פי"ח דאישות וכ"כ הב"י בשם תשובת הרשב"א:

842 הניח נשים רבות אע"פ שנשאן זו אחר זו נזונות בשוה שאין דין קדימה במזונות:

843 אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהם בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו אפי' תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה אלא כותבין עליה ב"ד מה שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין עליה והיא נזונת ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות ויקחו היורשים את השאר: הגה י"א דלא הוי תפיסה אלא תפיסה מרשות הרבים או מסימטא אבל לא מרשות יורשין הר"ן פרק אלמנה ניזונית בשם רש"י ויש חולקין כך משמע מדברי הריב"ש סימן שס"ד ולכ"ע בעינן תפיסה גמורה דהיינו שתפסה מאחד מדרכי הקניות אבל אם לא תפסה רק מפתחות החדרים לא מקרי תפיסה ונותנין הכל ליורשין ודוקא שתפסה בעצמה אבל ע"י שליח לא מהני תפיסתה בריב"ש סי' שס"ד וסי' ק"ז:

844 אם תפסה יותר מהראוי להגבותה בבית דין בבת אחת דהיינו כדי מזון שלשים יום ואחר שכלה מה שתפסה תבא לתבוע מזונות משביעין אותה לדברי הכל:

845 אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות מוכרין בלא הכרזה ונותנין לה מזונות וכן יש לה למכור למזונות שלא בב"ד מומחין אלא בג' אנשים נאמנים בלא הכרזה וכן אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה מכרה קיים ויש חולקין בזו:

846 לא הצריכוה ב"ד הדיוטות אלא למכור אבל למשכון אינה צריכה:

847 אם לקחה הקרקע לעצמה בסכום ידוע אפי' הוא שוה בשוה אינו כלום אפי' הכריזה ואם נתייקר אח"כ צריכה להחזירו ליורשים ואפילו לא נתייקר אם ירצו יבטלו המקח:

848 ואם היו ב"ד הדיוטות שם מקחה קיים וי"א שגם בזו אינו כלום עד שיהיו שם ב"ד מומחין:

849 אלמנה שמכרה האחריות על היתומים ואעפ"כ כשבאה לגבות כתובתה אינה יכולה לטרוף מהלקוחות שמכרה להם:

850 כמה מוכרים למזונות כדי לזון מהם ו' חדשים ולא יותר והמעות ישארו ביד הלוקח שלא יתנם לה הכל מיד אלא כדי מזון ל' יום וכן מל' יום לל' יום וחוזרת ומוכרה שנית לששה חדשים וכן מוכרת והולכת לעולם עד שישאר מהנכסים כדי כתובתה גובה כתובתה מהשאר והולכת לה: הגה י"א הא דמוכרת לו' חדשים היינו דוקא קרקע אבל בזמן הזה דניזונת ממטלטלין אין למכור אלא חפץ אחד טור בשם בעל העיטור:

851 אם אין מוצאים ליקח כדי מזונות של ו' חדשים מוכרים ביותר לפי ראות עיני הדיינים כדי שיהיו לה מזונות:

852 כשפוסקין מזונות לאלמנה שאינה ניזונת עם היתומים אין נותנין לה לפחות מל' יום וכן לאשת איש כדי שלא תצטרך להתבזות על מזונותיה בב"ד בכל יום:

853 חיוב דירת אלמנה וכסותה ואם אמרה שיתנו לה מזונות בבית אביה. ובו ז סעיפים: כדרך שניזונת אלמנתו מנכסיו כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור או יושבת במדור שהיתה בו בחיי בעלה: הגה ואינה משמשת בכל הבית עם היורשים רק נותנין לה מדור מיוחד לפי כבודה בבית הר"ן פ' נערה בשם הרשב"א והמ"מ פי"ח וי"א דיכולין ליתן לה מדור הראויה לה בבית אחר כן משמע במרדכי פ' הנושא ובפ' נערה שנתפתתה ואין האלמנה יכולה להשכיר מדור שלה לאחרים תשובת הרשב"א ובהר"ן פרק הנושא ומשתמשת בכרים ובכסתות ובעבדים שנשתמשה בה בחיי בעלה כשהיה בעלה במדינת הים בהר"ן פרק נערה:

854 נפל המדור אין היורשין חייבין לבנותו ואם אמרה הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה וכן לא תחזק בדקו ולא תטחה אותו אלא תשב בו כמו שהוא או תצא:

855 ואם נפל אפי' בנאוהו יורשין אבדה זכותה ממנו:

856 יורשים שמכרו מדור אלמנה לא עשו כלום:

857 נפל הבית או שלא היה לבעלה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה וכן מזונותיה וכסותה לפי כבודה ואם היה כבוד בעלה גדול נותנין לה לפי כבודו:

858 אלמנה שאמרה איני זזה מבית אבי פסקו לי מזונות ותנו לי שם יכולין היורשין לומר אם את אצלנו יש לך מזונות ואם לאו אין אנו נותנין לך אלא כפי ברכת הבית ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים נותנין לה מזונות המספיקין לה לבדה והיא בבית אביה וי"א שאין זה טענה אלא באשת אב שאינה אמם טור בשם הרמ"ה:

859 חייבים לפרוע בשבילה כסף גולגלתא ומס שעליה כדרך שפרע בעלה בשבילה אבל אין חייבים בפדיונה ולא ברפואתה שיש לה קצבה ולא בקבורתה:

860 חיוב מעשה ידיה ליורשים ואם השביחו הנכסים אם נוטלת בהם. ובו ז סעיפים: מאחר שהיורשים חייבים במזונות האלמנה מעשה ידיה שלהם ואם היורשים אומרים לה טלי מעשה ידיך למזונותיך אין שומעין להם אבל אם היא אומרת כן שומעין לה:

861 אם היתה מניקה יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר אע"פ שאינה יכולה לינשא תוך כ"ד חדש:

862 כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשים חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פנים ידי' ורגלי':

863 מציאתה ופירות נכסיה לעצמה:

864 צמצמה עצמה והותירה ממזונותיה וכן אם הותירה מכסותה ובגדיה הכל ליורשים:

865 כשבאה האלמנה לב"ד לתבוע מזונותיה אין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבואו היורשים ויתבעוה אם ימצאו לה מעשה ידיה נוטלין אותו ואם לאו ילכו לדרכם ואם היורשים קטנים ב"ד מחשבין עמה ופוסקין לה מעשה ידיה כדרך שפוסקין לה מזונות:

866 אלמנה שניזונית מן היתומים והניח בעלה קרקע והשביחתו יש מי שאומר שכל השבח שלהם ואפי' שכר טרחה אינה נוטלת ויש מי שאומר שהשבח הוא לעצמה וי"מ שאומר שנוטלת שכר טרחה אלא שידה על התחתונה ואם אינה ניזונת משלהם והניח בעלה נכסים מועטים שאין בהם כדי כתובתה יש מי שאומר שאם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ואשביח לעצמי ונתעצלו מלהגבות כתובתה אפי' השביחו הנכסים אלף זוז השבח לעצמ' אבל אם השביח' הנכסים סתם נוטלת כתובתה והמותר ליורשים ויש מי שאומר שבין אמרה ראו בין לא אמרה כל השבח ליורשים ואפי' כתובתה לא תגבה ממנו אלא שנוטלת שכר טרחה וידה על התחתונה: הגה וכן עיקר דהשבח כולו היא של היתומים ואינה גובה כתובה ולא מזונות מאותו שבח במרדכי פ' מי שמת ולכן אלמנה שישבה זמן ארוך בבית בעלה וניזונית מהם עד שבודאי כלה הקרן שהניח בעלה אע"ג דיש כאן הרבה מן השבח ששבחה אינה גובאת כתובתה משם הטור ומהרי"ו סי' קע"ו וי"ח אלא כל מה שהוציאה מנכין מן השבח וגובאת כתובתה מן הקרן ולא מן השבח מהרי"ל סי' מ"ו ועיין לקמן סי' ק':

867 שבועות אלמנה וגרושה על כתובה. ובו כא סעיפים: אין אלמנה גובה כתובתה עיקר ותוספת אלא בשבועה ונ"מ ונכסי צ"ב או נכסים שייחד לה בכתובתה בעין אם אותם שהכניסה לו הם בעצמם קיימים או דברים שידוע שבאו מכחם נוטלת אותם בלא שבועה ואם נכסי צאן ברזל אינם קיימים ולא דברים הבאים מכחם ובאה ליפרע מנכסיו אינה נפרעת אלא בשבועה וה"ה אם ייחד לה מטלטלים בכתובתה שיש לחלק בהם כמו שחילקנו בנכסי צ"ב ואם ייחד לה קרקע בכתובתה אע"פ שלא פירש אלא מצד אחד נוטלתו בלא שבועה ואם מתה קודם שנשבעה אין יורשיה יורשין כתובתה שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה: הגה וע' בחילוקי דין זה בח"ה סי' ק"ח י"א הא דאין יורשיה יורשין כתובתה היינו בדלא תפסה אבל תפסה יורשיה יורשין כתובתה הואיל והן מוחזקין כן משמע בטור ח"מ סימן ק"ח ובמרדכי ריש אלמנה ניזונית ובפ' מי שמת ומהרי"ו סי' צ"ה ובח"ה סי' ש"ל ויש חולקים מרדכי פ' כל הנשבעין בשם מוהר"ם וע' בח"ה סי' ק"ח אם היורשים אומרים נשבעה עליהם להביא ראיה ריב"ש סי' קס"ט אם פרעו לה מקצת כתובתה ועשו לה שטר חוב על הנשאר יורשיה יורשין החוב ההוא אפי' לא נשבעה ב"י בשם תשובת הרשב"א סי' תתפ"ו אלמנה שנשתתקה ורמזה קודם מיתתה שלא נטלה כלום סגי בכך והוי כאלו נשבעה ב"י בשם תשו' הרשב"א אשה שנשתטית אין יורשי' נוטלין כתובתה הואיל ואינה יכולה לישבע ב"י בשם תשובת הרשב"א וכ"כ הרמב"ן בתשו' סימן ס"ו וע' לקמן סימן ק"ה סעיף ג' אבל אם נתגרשה ומתה יורשיה נשבעים שלא פקדתנו ונוטלין ואפי' מיורשיו אם מת אחריה:

868 מה שבועה נשבעת האלמנה שלא התפיסה ושלא תפסה היא משלו כלום ויש מי שאומר שצריכה לישבע שלא מחלה לו כתובתה ושלא מכרה לו: הגה ואם נשבעה סתם שלא נהניתי מכתובתי סגי בכך הר"ן פ' השולח ונהגו ג"כ להשביע אותה שלא בזבזה כלום שלא ברשות בעלה ואם בעלה אינו בר דעת אומרים סתם שלא בזבזה יותר מן הראוי מהרי"ק שורש י"ט:

869 אם האלמנה רוצה ליטול כתובתה ואינה רוצה לישבע עד שיגדלו בניה שמא ימחלו לה השבועה אין שומעין לה:

870 אלמנה שאומרת מנה נתן לי במתנה שלא יכנס בכתובתי אם היא מוחזקת במנה ויכולה לטעון אין בידי משל בעלי כלום נאמנת במיגו:

871 אלמנה שמכרה או נתנה קיים אם נשבעה לבסוף ומנכין אותה בכתובתה וה"מ במטלטלי אבל במקרקעי אפילו נשבעה לבסוף אין מכירתה ומתנתה קיימים אא"כ שמו לה ב"ד אפילו של הדיוטות ויש מי שאומר שצריך שיגבו לה ב"ד: הגה וי"א דאף במטלטלין מכירתה ומתנתה בטלה אע"ג דנשבעה לבסוף הואיל ולא נשבעה תחלה וי"א דיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין מרדכי פ' הכותב כי במקום שנראה לדיין שלא תפסה צררי כגון שמת פתאום או כדומה יש לדון שמכירתה ומתנתה קיים הרא"ש כלל פ"ה וכן אם מוחזקים המקבל או הקונה וכן נ"ל לדון וכל זה כשהאשה חזרה בה לאחר שנשבעה אבל אם לא חזרה מכירתה ומתנתה קיימים מעכשיו מהרי"ק שורש ח"י ולכן אלמנה שלא נשבעה על כתובתה ונשאת לבעל והכניסה לו הרבה ממון מממון בעלה הראשון תשבע עדיין ואם מתה הבעל השני יורשה ומחזיק במה שבידה הגהות מרדכי דכתובות וע"ל סי' ק"א:

872 אלמנה שמחלה לבעל חוב של בעלה אינו כלום:

873 פעמים שאף גרושה משביעין אותה אפילו לא יטעון כגון פוגמת כתובתה כגון שהיתה כתובתה אלף ואמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה אפי' יש לה עדים כמה קבלה ואפילו דקדקה מה שנטלה אפי' כחצי פרוטה לא תפרע אלא בשבוע':

874 וכן אם עד אחד מעידה שהיא פרועה:

875 וכן אם היא טורפת מלקוחות: הגה וכן אם היה לו שתי נשים וגירש אחת צריכה לישבע לשניה ב"י בשם המ"מ וכמו שיתבאר לקמן סעיף ט"ז:

876 וכן אם היא נפרעת שלא בפניו והוא שיהיה במקום רחוק אבל אם הוא במקום קרוב כדי שילך השליח ויחזור תוך שלשים יום מודיעין אותו ואם לא יבא ישביעוה ותטול והאשה נותנת שכר השליח ומוספת על כתובתה:

877 כל אלו השבועות אע"פ שהם דרבנן הן בנקיטת חפץ ואם קדמה ותפסה מעות ואינה רוצה לישבע לא מפקינן מינה ואפוכי לא מפכינן לה:

878 כשהיא רוצה לישבע אם היא חשודה על השבועה שכנגדה ישבע ויפטר ואם גם הוא חשוד אין כאן לא שבועה ולא תשלומין:

879 כשעד אחד מעידה שהיא פרועה יכול להביאה לידי שבועה דאורייתא כיצד יפרע לה כתובתה שנית בפני העד הראשון ועד אחר עמו ויתבענה מה שנתן לה תחלה ויאמר בהלואה נתתיו לך והוא שיודיע לעד הראשון שמכוין לכך:

880 הוציאה שטר כתובתה באלף זוז והוא אומר נפרעת הכל והיא אומרת לא נפרעתי כלום אבל אין לי עליך אלא ת"ק כי אמנה היתה ביני לבינך נוטלת בלא שבועה אבל אם אומרת אין בשטר כתובתי אלא ת"ק אינה נפרעת בשטר זה שיש בו אלף כלום והבעל ישבע שבועת היסת ויפטר הרמב"ם פי"ו וכ"כ הב"י:

881 היא אומרת בתולה נשאתני וכתובתי מאתים והבעל או היורשים אומרים לא כי אלא אלמנה והכתובה נאבדה או במקום שאין כותבין כתובה אם יש עדים שעשו לה כמנהג הבתולות כתובתה מאתים אפי' אם א' היה קטן כשראה העדות ועכשיו היא גדול ויש אחר עמו מהני ואם אין עדים לא תיטול אלא מנה והבעל צריך לישבע יש מי שאומר שבועה דאורייתא ויש מי שכתב שבועת היסת: הגה וי"א במקום שאין כותבין כתובה שבועת היסת במקום שכותבין ונאבדה שבועה דאורייתא דהרי מצי הכל לכפור ולומר פרעתי ולכן מקרי מודה מקצת המ"מ פי"ו וע"ל סי' ק' ס"ו:

882 מי שהיה נשוי ד' נשים שנשאם זו אחר זו ומת ובאות לגבות כתובתן הראשונה נשבעת לשניה שאין לה משל בעלה כלום והשניה לשלישית והשלישית לרביעית והרביעית נשבעת ליתומים ואפי' הם גדולים אין נפרעים מהם אלא בשבועה:

883 ואם היו כלן חתומות ביום אחד במקום שכותבין שעות הראשונה תקדם ואם אין כותבין שעות אז שעבוד כולן חל כאחד:

884 מי שהיה נשוי ד' נשים כתובה של זו ק' ושל זו ר' ושל זו ש' ושל זו ת' וכולן נחתמו ביום אחד ומת ואין לו כדי כל הכתיבות כיצד הם חולקות רואים אם כשיחלק הממון על מנין הנשים יגיעו לפחותה שבהם כדי כתובתה או פחות חולקין בשוה ואם היה הממון יותר על זה חולקין ממנו כדי שיגיע לפחותה שבהם כשיעור כתובתה וחוזרת וחולקת את המותר בין הנותרות על הדרך הראשון:

885 כשמשביעין ב"ד או היורשים את האלמנה כשתבא לגבות כתובתה אין משביעין אלא חוץ לב"ד מפני שבתי דינין היו נמנעים מלהשביע שחוששין שמא לא תדקדק על עצמה ושבועה חוץ לבית דין אינה חמורה כל כך שאינה בשם ולא בנקיטת חפץ אלא בקללת ארור ואם רצו היתומים להדירה נודרת להם כל מה שירצו ומדירין אותה בב"ד ואח"כ נוטלת כתובתה וצריך שהנדר יהיה בדבר שיש בו עינוי נפש ושתהיה באיסור כל ימיה ולא מהני נדר אלא כל זמן שלא נשאת אבל אם נשאת אינה גובה בנדר מפני שהבעל יפר לה:

886 גרושה שבאה לישבע משביעים אותה בב"ד:

887 יש מי שאומר דהאידנא משביעין אלמנה בב"ד מפני שבאותו ענין שרגילים להשביעה שגוזרים בחרם ובשבועת התורה שתודה מה שקבלה בכתובתה אין העונש מרובה כל כך כמו שבועה שבשעה שנשבעת יוצאה שבועה מפיה לשקר: הגה וצריכה לישבע לפני שלשה שהם כשרים ואם נשבעה לפני שלשה שהם קרובים צריכה לחזור ולישבע ב"י בשם תשובת הרשב"א תשו' מוהר"ם סוף הפלאה ולכתחילה צריכה לישבע לפני היתומים אבל אם נשבעה שלא בפניהם או שאין היתומים רוצים להיות אצל השבועה משביעין אותה שלא בפניהם ג"ז שם בשם הרשב"א אלמנה שנשבעה על כתובתה יכולין היתומים להחרים אח"כ על כל מי שיודע אם הפקידה האלמנה מנכסים שלהם ריב"ש סי' שכ"ה:

888 אם הבעל יכול להשביע אשתו בטענת ספק. ובו ד סעיפים: המושיב אשתו חנונית או שמינה אפוטרופוס משביעה אפי' בטענת שמא של שתי כסף אבל אם אינה נושאת ונותנת אלא שמתעסקת בצרכי הבית בפלכה ובעיסתה כדרך כל הנשים אינו יכול להשביעה בטענת שמא:

889 המושיב אשתו חנונית או שמינה אפוטרופא אינו יכול להשביעה עד שתתבע כתובתה וי"א שמשביע' כל זמן שירצה ייחד לה קרקע בכתובתה אע"פ שבאתה לגבות כתובתה לא מקרי תובעת כתובה וא"י להשביעה מרדכי פ' הכותב לפי סברא הראשונה:

890 פטרה משבועה או ייחד לה מטלטלין גובה בלא שבועה. ובו ז סעיפים: אם פטרה הבעל משבועה גובה כתובתה בלא שבועה וכפי לשון הפיטור היא נפטרת כיצד כתב נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה שום שבועה אבל משביע את יורשיה אם גירשה ומתה יורשיה נשבעים שבועת היורשים ואת הבאים ברשותה כגון אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה ומתה והלקוחות תובעים כתובתה נשבעים שלא פקדתנו ואם היא עדיין קיימת לא יגבו הלקוחות אא"כ תשבע היא שלא נפרעה. הגה וע"ל סי' ק"ה פטר אשתו בשעת מיתתו מן השבועה נוטלת כתובתה בלא שבועה אבל אם ראו אותה אחר כך מפסדת הנכסים צריכה לישבע מרדכי סוף הכותב ואם יש עדים שהפסידה או נתנה לאחרים או שהיא מודה צריכה לשלם ואינה נאמנת לומר שבעלה צוה לה כך תשו' הרא"ש כלל נ' אבל אם עשאה נאמן בפירוש על כל דבר כשני עדים נאמנת: ס"ה

891 ומשביעין ג"כ יורשיה והבאים ברשותה אם פגמו הכתובה או אם נעשו אפוטרופוס ואפי' אם נתן לה רשות למנות אפוטרופוס:

892 כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך אינו יכול להשביעה לא איתה ולא יורשיה ולא את הבאים ברשותה שום שבועה אבל יורשיו והבאים ברשותו כגון לקוחות שקנו ממנו משביעים אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה כגון אם נתגרשה ומתה אבל אם נתאלמנה ומתה קודם שנשבעה אין יורשיה ולא הבאים ברשותה גובין כתובתה:

893 כתב לה נדר ושבועה אין לי וליורשי ולא לבאים ברשותי לא עליך ולא על יורשיך ולא על הבאים ברשותיך אינו יכול להשביע לא הוא ולא יורשיו ולא הבאי' ברשותו לא אותה ולא יורשי' ולא הבאים ברשותה ואפי' פגמה היא או היורשים כתובתה או יורשים מן היורשים אבל אם נעשית אפטרופסת לאחר מיתת הבעל לזה אינו מועיל הפטור אבל לאפוטרופסת שנעשית בחיי בעלה מועיל שאפי' ע"י גלגול אינו יכול להשביעה ויש מי שאומר שאפי' לא פטרה אין היורשים יכולים להשביעה על אפוטרופסות שנעשית בחיי בעלה:

894 על מה שמכרה בין מיתה לקבורה לצורך קבורה אין משביעין אותה אפי' ע"י גלגול:

895 כתב דלא נדר דלא שבועה אפי' אמר מנכסי אילין היורשים משביעין אותה אא"כ פטרה בפירוש מהיורשים:

896 אע"פ שהאמינה על יורשיו ועל הבאים מכחו אינו מועיל לגבות מהלקוחות בלא שבועה: הגה וי"א דגם לגבי יורשיו אינו מועיל פטור ונאמנות שהאמין לה אפי' פטרה בפי' לגבי יורשיו ר"י ור"ח והרא"ש ודוקא כ"ז שהיא קיימת אבל אם מתה או אינה יכולה לישבע יורשיה או היא נוטלין כתובתה כך בלא שבועה ריב"ש סי' קס"ט ובסי' ק"ח ונ"ל דכן ראוי להורות :

897 שמין לאשה אלמנה בגדיה. ובו ב סעיפים: אלמנה שבאה לגבות כתובתה שמין כל בגדיה בין של חול בין של שבת ומנכין אותם מכתובתה וחלוצה דינה כאלמנה ב"י בשם ריב"ש סימן ש"ב אבל גרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה אין שמין לה בגדי חול אבל של רגל ושל שבת שמין לה ואין יכולין לסלקה מבגדיה במעות ב"י בשם הריטב"א אלא היא נוטלת אותן בשווין תשובת הרא"ש כלל פ':

898 הנותן מתנה לאשתו אע"פ שהוא מגרשה מדעתו זכתה במתנתה: הגה נ"ל כאן טעות אלא כך ראוי להיות אע"פ שמגרשה שלא מדעתה כגון שסרחה עליו אפ"ה מתנתו שלה וה"ה לאלמנה שנוטלת מתנה כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם ודוקא שעשאן לה הבעל אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נשואין למתנה גמורה נתכוונו הרי הם כנכסי מלוג שלה ב"י בשם הריב"ש סימן ש"א:

899 כתובה ממה נגבית וכל יתר דיני כתובה. ובו טז סעיפים: מדינא דגמ' הכתובה דהיינו עיקר כתובה ותוספת אינם נגבים אלא מן הקרקע ומתקנת הגאונים נגבים אף מן המטלטלין וה"ה לכל תנאיה חוץ מכתובת בנין דכרין לפיכך אם גבו היורשים מעות בחובת אביהם גובה מהם ומיהו רשות ביד היורשים לסלקה בקרקע הגהות אלפסי פ' הכותב ודוקא מטלטלי בני חרי אבל אם מכרם הבעל או נתנם במתנת בריא אינה גובה מהם: הגה וי"א דוקא שנתן לאחרים אבל אם נתן ליורשיו במתנת בריא אשה גובאת כתובתה מהם הגהות מיימוני פי"ו ומהרא"י סי' פ"ו ומהרי"ו סי' קנ"ו דכל מה שנתן ליורשיו אינו אלא כירושה והאשה גובאת כתובתה משם מרדכי פ' נערה בשם מוהר"ם מי שצוה לתת מנכסיו לאחר מותו כך וכך אע"פ שצוה כך כשהיה בריא אשה גובאת כתובתה משם דאינה אלא כמתנת ש"מ דגובאת כתובתה משם וע' בח"ה סי' רנ"א ורנ"ב ורנ"ז ואם מכרום יורשים אחר מותו גובה מהם ועכשיו נוהגים לכתוב בכל הכתובות ששיעבד לה כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי מטלטלי אגב מקרקעי דקנאית ודאקנה ומ"מ לא נהגו לגבות ממטלטלין שמכר או נתן במתנת בריא ולא אפי' ממטלטלין שמכרו היורשים מפני תקנת השוק וע' בחשן המשפט סימן קי"ג ע"ל סימן קי"ח אם אשה חייבת לקבור בעלה קודם שתגבה כתובתה:

900 אין עיקר כתובתה ותוספות נגבים אלא מהזיבורי' ואינם נגבים מהשבח שהשביחו הנכסים לאחר מותו לא שנא השביחו יורשים לא שנא השביחו לקוחות ובאה לטרוף מהם ואינם נגבים אלא מהמוחזק אבל לא מהראוי: הגה האב שציוה לתת מתנה לבנו לאחר ב' או ג' שנים או שצוה שלא לתת לו חלק ירושתו רק אחר ב' או ג' שנים מקרי ראוי ואין אשת הבן גובאת כתובתה מזה מהרי"ו סי' מ' י"א דאם מת יעקב בחיי ראובן בנו והניח אלמנה הניזונית מנכסיו אין אלמנת ראובן גובאת כתובתה מאותן נכסים הואיל והיו משועבדים לאלמנת אביו כשמת ראובן מרדכי סוף נערה ודוקא במקום שאין רשות ליורשיו לסלק האלמנה ממזונותיה אבל במקום שיכולין לסלק האלמנה אלמנת ראובן גובאת משם ג"ז שם שכר פעולה שלא היתה בידו מעולם מקרי ראוי מרדכי יש נוחלין היתה גניבה שלו ביד הגנב כשמת ואח"כ הוחזר הגניבה מקרי מוחזק כך השיב מוהר"ם ומלוה שחייבים לבעל הוי מוחזק וגובה ממנה אפי' היא על הכותי וכל זה לא מיירי אלא בעיקר כתובה ותוספת אבל נדוניא ושאר צ"ב דינן כשאר חוב כ"כ המ"מ פי"ז וב"י בשם נ"י והר"ן ורי"ו וי"א דאפילו הכי אינם נגבים רק מן הזיבורית הר"ן ריש הניזקין:

901 אם נמצא קרקע בן חורין גובה ממנה ואם לאו טורפה מקרקע שמכר או שנתן הבעל בין במתנת בריא או במתנת שכיב מרע ואפי' נתרצית למה שמכר או נתן אינו מועיל אא"כ קנו ממנה תחילה ואם מכר קרקע לאחר ולא נתרצית לו ואח"כ מכר לאחר אותו קרקע או קרקע אחרת ונתרצית וחתמה לו אינה גובה ממנו. ומן הראשון י"א שגובה וי"א שאינה גובה וע"ל סימן צ' סעיף י"ז:

902 מי שהיה נשוי ב' נשים ומכר את שדהו וקנו מהאשה הראשונה תחלה ואח"כ ממנו השניה מוציאה מיד הלוקח והראשונה מיד השנייה והלוקח מיד הראשונה וחוזרים חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם:

903 אם כתב בכתובתה בעיקר כתובה ותוספת מעות סתם אינה גובה אלא בפחות שבמטבעות כיצד נשא אשה במקום אחד וגירשה במקום אחר והאשה שם עמו אבל שלח לה גט למקום הנשואין הולכין אחר מקום הנשואין ב"י בשם תשובת הרשב"א אם היה מעות מקום הנשואין טובים ממעות מקום הגירושין נותן לה ממעות מקום הגירושין ואם היו מעות מקום הגירושין טובים ממעות מקום הנשואין נותן לה ממעות מקום הנשואין ודוקא בשיווי המטבע שהוא מגבה לה מאתים ומנה אבל לפחות מכאן א"א ואם פירש בכתובתה מטבע ידוע בין בעיקר בין בתוספת גובה ממנו כמו שכתוב בכתובה: הגה ונכסי צאן ברזל הולכין תמיד אחר מקום שנשתעבד שם כמו בחוב דעלמא כ"כ המ"מ פי"ו וכ"כ הרשב"א ובמקום שמוסיפים שליש על מה שנותנת לו כמו שנתבאר לעיל סי' ס"ו יש לו דין צ"ב ולא דין תוס' מהרי"ק שורש פ"א:

904 אלמנה אם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אינה גובה אפילו עיקר כתובה וכן הגרושה אם הבעל טוען פרעתי או מחלה אפילו עיקר כתובה אין לה עד שתוציא שטר כתובה בד"א במקום שדרכם לכתוב כתובה אבל במקום שאין דרכם לכתוב כתובה אלא סומכין על תנאי ב"ד הרי זו גובה עיקר כתובה אע"פ שאין בידה שטר כתובה בין נתגרשה בין נתאלמנה: הגה ואם יש עדים שנאבדה הכתובה או נשרפה אפילו במקום שכותבין הוי כמקום שאין כותבין הגהות אלפסי פ' הכותב וי"א דאפי' במקום שכותבין גובה את כתובתה בלא שטר כתובה ואין נאמנים לומר פרוע היא טור בשם ר"י ולא מבעיא עיקר כתובה אלא אפילו התוספת שמנהג כל המדינות להוסיף מרדכי סוף הנושא ותשו' מיי' סוף אישות וכן נראה סברת האחרונים מהרי"ק שורש ח"י וקי"ד ומהרא"י סי' רכ"ט אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה ולכולי עלמא אם אין המנהג פשוט אע"פ שכתובתה בידה ואינה מקוימת אינה גובאת בה שם במהרא"י ומהרי"ו סי' קי"ג ומהרי"ק שורש ח"י מיהו אם תפסה האלמנה ויש לה מיגו שתוכל לכפור בנכסים נאמנת על מה שאומרת שהוסיף לה מהרי"ו סימן רל"ב וע"ל סימן ס"ו וי"א דאם כבר נשאת לאחר אינה נאמנת לגבות עוד בלא כתובה מרדכי פ' אלמנה וכל מקום שנאמנת צריכה לישבע שלא נפרעה ובמקום שאינה נאמנת אם הבעל חי צריך לישבע שפרעה ואם אינו חי היתומים פטורים בלא שבועה דברי הרב וכן משמע לשון הטור היתה כתובתה בידה ונחתכה בסכין אינה גובאת כלום אע"פ שאינה קרע שתי וערב ריב"ש סי' שפ"ג:

905 האשה שבאה לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני לינשא ולא הזכירה שם כתובה בעולם מתירין אותה לינשא ומשביעין אותה ונותנים לה כתובה ואם באה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה:

906 באה ואמרה מת בעלי התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה אבל אם באה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מתירים אותה ואין נותנים לה כתובה ואם תפסה אין מוציאים אותה מידה ויש מי שאומר דבין בזו ובין בזו אין מתירים אותה כיון שהזכירה כתובה:

907 במקום שאין כותבין כתובה והביאו עדים שכתב לה כתובה יש מי שאומר שדינו כבמקום שכותבים ואינה גובה בלא כתובה ויש מי שאומר שגובה בלא כתובה:

908 האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גרשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גרשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובתה אבל אינו נותן לה התוספת עד שתביא ראיה שגירשה או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידיה וי"א דאם אינה מביאה ראיה על הגירושין אפילו עיקר כתובה אינו נותן לה דמאחר שתובעת כתובתה אינה נאמנת על הגירושין כמו שנתבאר לעיל סימן י"ז סעיף ב' ולכן אינה נוטלת כתובתה טור וכן עיקר:

909 אמר לה הבעל כך היה גרשתי ונתתי לה כל הכתובה עיקר ותוספת וכתבה לי שובר ואבד שוברי מתוך שיכול לומר לא גרשתי ולא יתחייב בתוס' נאמן ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה את העיקר ונשבע הוא שבועת היסת על התוספת:

910 הוציאה גט ואין עמה שטר כתובה אם דרך אותו המקום שלא יכתבו כתובה גובה עיקר כתובה בגט שבידה ואם דרכן לכתוב כתובה אפילו עיקר אין לה עד שתוציא שטר כתובה ונשבע הבעל שבועת היסת על טענתה ונפטר:

911 הוציאה ב' גיטין וב' כתובות וזמן כתובה ראשונה קודם לגט הראשון וזמן השניה קודם לגט השני גובה ב' כתובות:

912 הוציאה ב' כתובות וגט אחד אינה גובה אלא כתובה אחת ואיזו מהם גובה אם שתיהן שוות ביטלה האחרונה את הראשונה ואינה טורפת אלא מזמן האחרונה ואם היתה באחת משתיהן תוספת על חבירתה ולא כתב לה ואוסיפי' לך כך וכך על הראשונה אם רוצה לגבות הראשונה גובה מזמן ראשון או שניה מזמן שני ואם כתב לה ואוסיפית לה כך וכך על הראשונה גובה ראשונה מזמן ראשון והתוספ' מזמן שני בד"א ששתיהן מן האירוסין או מן הנשואין אבל אם אחת מן האירוסין והשנייה מן הנישואין בכל ענין אינה גובה אלא אותה שמן הנישואין:

913 הוציאה שני גיטין וכתובה אחת אין לה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה סתם על כתובתה הראשונה החזירה:

914 הוציאה גט וכתובה אחר מיתת הבעל אם גט קודם לכתובה גובה בגט זה עיקר כתובה אם אין דרכם לכתוב כתובה ובכתובה גובה כל מה שיש בכתובה זו שהרי זכתה בה במיתתו ואם כתובה קדמה את הגט אין לה אלא כתובה אחת שעל דעת כתובתה הראשונה החזירה:

915 עד כמה גובה כתובתה. ובו ד סעיפים: אלמנה כל זמן ששטר כתובה בידה גובה לעולם בין אם נותנים לה מזונות בבית אביה או בבית בעלה ונשבעת אפילו לאחר שנשאת. אפילו עברה עליה שמיטה אינה נשמטת אא"כ פגמה אותה שגבתה מקצת או שזקפה במלוה ואם אין כתובתה בידה ובאה לגבות בתנאי ב"ד במקום שאין כותבים אם נותנים לה מזונות בבית אביה או שנשאת לאחר מרדכי סוף פ' הנושא אינה גובה אלא עד סוף כ"ה שנה אבל שתקה כ"ה שנה ולא תבעה מחלה ואם תבעה תוך כ"ה שנים מונין לה כ"ה שנים מיום שתבעה וכן יורשיה צריכים לתבוע תוך כ"ה שנה למיתתה ואם שתקו יותר מעשרים וחמש שנים מחלו וכל שזכרה ואמרה שמה ששותקת לאו משום מחילה הוי כתבעה הר"ן פרק הנושא:

916 אפי' אם ניזונית בבית אביה אם היורשים מכבדים אותה שמוליכים לה מזונותיה בעצמם אין שתיקתה מחילה שמפני הבושה שתקה ולא מפני שמחלה:

917 נדוניא לעולם אינה מוחלת אפילו שהתה כמה שנים:

918 גרושה לעולם אינה מוחלת אפילו שהתה כמה שנים:

919 דין גביית חוב וכתובת אלמנה. ובו ט סעיפים: מי שמת ואלמנתו או גרושתו מרדכי פ' הכותב באה לגבות כתובתה ועליו ב"ח אם זמן של אחד מהם מוקדם ולא הניח אלא קרקע כדי לפרוע לא' מהם מי שזמנו קודם יגבה והא' ידחה בין אלמנה בין בעל חוב ואפי' תפס המאוחר מוציאין מידו: הגה היתה הכתובה מוקדמת אינה יכולה לומר לא אגבה כתובתי עכשיו רק אהיה ניזונית בבית בעלי ואח"כ אגבה כתובתי אלא נותנים לה כתובתה והמותר לבעל חוב וע' בח"ה סי' צ"ז:

920 לא הניח אלא מטלטלים שאין בהם קדימה כגון דלא אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי ינתנו לבעל חוב אפי' הוא מאוחר ותדחה האשה מלגבות עיקר ותוספת ומיהו אם תפסה אפי' שלא בב"ד אין מוציאין מידה: הגה וי"א דאפי' תפסה מוציאין מידה מרדכי בשם מוהר"מ פ' הכותב וכן הורו האחרונים מהרי"ל ומהרי"ו ואין חילוק בזה בין מלוה בשטר או מלוה על פה הידועה מהרי"ו סי' ל' אבל אם אינה ידועה יכולה לומר דילמא אינו חייב לך ולכ"ע אם תפסה פקדון של אחרים שהיה ביד בעלה צריכה להחזיר מהרא"י בפסקיו סי' ר"ס י"א דאין כותבין אגב בכתובה וכן נוהגין מיהו אפילו כתב בזמן הזה אין לחוש וכמו שנתבאר לעיל סי' ק':

921 אם זמן שניהם שוין או שנשא ולוה ואח"כ קנה או שלוה ונשא ואח"כ קנה שחל שעבודם כאחד בשעה שקנה בין שהניח מקרקעי או מטלטלי ינתנו לבעל חוב ותדחה האשה מגביית עיקר ותוספת ואם קדמה האשה ותפסה קרקע אם קדמה וגבתה בב"ד כגון שהגבוה ב"ד קודם שידעו שהיה שם בעל חוב אין מוציאין מידה אבל אם גבתה מעצמה אפי' ע"י שומא מפקינן מינה ואם קדמה ותפסה מטלטלין אפי' שלא בב"ד לא מפקינן מינה: הגה אלמנה שבאת לגבות כתבתה והיתומים טוענין שתתן ערבות שאם ימצאו אח"כ בעלי חוב המוקדמים שתחזיר מה שגבתה אין שומעין להם וגובאת כך בלא ערבות ריב"ש סי' רצ"ט:

922 אם יש כדי לפרוע לשניהם בקרקע ומעות אם זמנם שוה נותנים לבעל חוב מעות ולאשה קרקע אפי' יש לה נדוניא עם הכתובה כך משמע מפירש"י והב"י ואם קדמה לגבות מעות יש מי שאומר שמוציאי' מידה ונותנים לבעל חוב מיהו אם הבעל חוב חפץ בקרקע נותנים לו הקרקע טור ואם אין זמנם שוה המוקדם נותנים לו המעות ואם קדם המאוחר ותפס המעות יש מי שאומר שמוציאין מידו:

923 היו כתובים בכתובה נכסי צ"ב וטענה שאבדו או שלקחם הבעל הרי היא בנכסי צאן ברזל כשאר בעלי חובות ונשבעת שלא לקחה אותם ולא נתנה ולא מחלה וחולקה עם בעלי חובות: הגה אם בעל חוב גובה מנדוניית האשה שהיא בעין עיין בח"ה סי' צ"ז סעיף כ"ז:

924 הערב לאשה בעיקר כתובה או בתוספת אינו מתחייב אפי' בקנין וה"מ באשה דעלמא אבל לכלתו מתחייב בקנין ואם היה קבלן שאמר לה הנשאי לזה ואני נותן לך משתעבד אפילו בלא קנין אפילו לאשה דעלמא: הגה וי"א דכל ערב משתעבד בקנין טור בשם הראב"ד ולכלתו אפי' בלא קנין כן כתב הטור לדעת הראב"ד י"א דערב לחתן בעד הנדוניא הוי כערב לאשה בעד הכתובה מרדכי פ' גט פשוט והגהות דגיטין ויש חולקין ואומרים דערב דנדוניא חייב כשאר ערב הר"א ממיץ ובעל התרומה מיהו כל זמן שלא נשאה יכול לחזור בו וכן כתוב הב"י בח"ה סי' קכ"ט:

925 הערב לאשה בכתובתה בענין שהוא חייב וגירשה בעלה ואין לבעל נכסים לפרעה לא תפרע מן הערב עד שידירנה בעלה הנאה על דעת רבים כדי שלא יעשו קנוניא עליו ואסור לאדם להשיאו עצה שיגרשנה כדי שתגבה הכתוב' מהערב ואח"כ יחזירנה דשמא לא ידירנה הנאה מיהו אם האב ערב לכלתו בעד בנו והבן ת"ח והשעה דחוקה לו ואין האב מהנהו מנכסיו מותר להשיאו עצה זו: הגה הערב לאשה בנדונייתה וכתב בשטר כל זמן שיתבעהו שניהם שחייב לשלם להם ומת הבעל אפ"ה אשתו גובאת מה שכתב לה ריב"ש סימן תפ"א:

926 וכן אם הקדיש כל נכסיו ומגרשה לא תגבה כתובתה עד שידירנה הנאה:

927 אבל מן הלקוחות גובה אפי' בלא הדירה ואם ירצה להחזירה אח"כ יחזירנה:

928 אלמנה שמוכרת נכסיה לכתובתה אם צריכה למכור על פי בית דין. ובו ה סעיפים: אלמנה בין מן האירוסין אם כתב לה כתובה בין מן הנשואין מוכרת מנכסי בעלה לגבות כתובתה שלא בב"ד ושלא בהכרזה לא שנא אם מוכרת לגבות כל כתובתה ביחד ל"ש אם מוכרת ג' או ד' פעמים לגבות מעט מעט בכל פעם מוכרת שלא בב"ד מומחים אבל צריכה ב"ד הדיוטות ג' אנשים נאמנים בקיאים בשומת קרקע: הגה ודוקא עיקר הכתובה והתוספת אבל אינה מוכרת שלא בבית דין לגבות נדונייתא דאינו רק כחוב בעלמא ב"י בשם הריטב"א פרק אלמנה ניזונת אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה מכרה קיים ויש חולקים:

929 אחריות המכר על היתומים בין אם תמכור היא או ב"ד ולכן אף אם מכרו ב"ד בטעות כגון שהאשה מחלה הכתובה ליתומים בסתר אין היתומים יכולין לטרוף מן הלוקח תשו' הרא"ש כלל ס"ג:

930 גרושה לא תמכור אלא בב"ד מומחים ואלמנ' נמי אם נשאת לא תמכור אלא בב"ד מומחים:

931 אם ב"ד מוכרים ונותנים לה אינה נשבעת שלא זלזלה בנכסים אלא נשבעת שלא אתפסה צררי ושלא תפסה היא משלו טור אבל אם היא בעצמה מוכרת צריכה לכלול בשבועתה שלא זלזלה בנכסים:

932 אלמנה ששמה ולקחתו לעצמה אינו כלום אפילו הכריזו עליו אא"כ היו בשומא ב"ד הדיוטות וי"א שאינו כלום עד שיהיו שם ב"ד מומחים:

933 אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה ק' בר' או שוה ר' בק' נתקבלה כתובתה:

934 היתה כתובתה ק' ומכרה שוה ק' ודינר במאה מכרה בטל ואפי' היא אומרת אני אחזור את הדינר ליורשים:

935 היתה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה מנה שוה בשוה וכן לשני וכן לג' ומכרה לרביעי שוה מנה ודינר במנה של רביעי בלבד מכרה בטל:

936 בית דין שמכרו וטעו וכן שאר שלוחין. ובו ו סעיפים: ב"ד שמוכרים להגבות לאלמנה כתובתה אין מוכרין אלא בהכרזה ומכריזים ל' יום רצופים או ששים יום ב' וה' ומכריזין בבקר ובערב ובשעה שמכריזין מסיימין השדה במצריה ומודיעים כמה היא יפה ובכמה היא שומא ושרוצים למוכרה כדי להגבות לאשה כתובתה:

937 ב"ד שמכרו שלא בהכרזה אפי' מכרו שוה בשוה נעשו כמי שטעה בדבר משנה וחוזרים ומוכרים בהכרזה:

938 ב"ד שהכריזו כראוי ובדקו יפה ודקדקו בשומא אע"פ שטעו ומכרו שוה מנה במאתים או מאתים במנה הרי מכרם קיים אבל אם לא בדקו בשומא ולא כתבו אגרת בקורת שהיא דקדוק השומא והכרזה וטעו והותירו שתות או פחתו שתות מכרם בטל פחות משתות מכרם קיים וכן אם מכרו קרקע בעת שאינם צריכים להכריז עליה וטעו ופחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אע"פ שהכריזו וי"א כיון שהכריזו אפי' טעו בכפל המקח קיים טור בשם הרא"ש פחות משתות מכרם קיים ואינו צריך להחזיר אונאה אע"פ שלא הכריזו איזהו העת שאינם צריכים הכרזה בעת שימכרו קרקע לקבורה או למזונות האשה והבנות או ליתן מנת המלך אינם צריכים הכרזה לפי שהדבר נחוץ וכן אם לוו לצורך דברים אלו כשמוכרים לפורעם אינם צריכים הכרזה:

939 וכן ב"ד שמכרו דברים שאינם טעונים הכרזה וטעו בשתות מכרם בטל פחות משתות מכרם קיים ואלו הן הדברים שאין מכריזים עליהם העבדים והשטרות והמטלטלי' העבדים שמא ישמעו ויברחו והשטרות והמטלטלים שמא יגנבו לפיכך שמין אותם בבית דין ומוכרים אותם מיד ואם השוק קרוב למדינה מוליכים אותם לשוק ובמקום שאין נוהגין להכריז שום דבר דינו כדברים שאינן מכריזין טור:

940 היכא דטעו ונתאנו בשתות שהמכר בטל אם ירצו ב"ד לקיים המקח ולהחזיר האונאה הרשות בידם ויש חולקים בזה:

941 שליח שמכר וטעה ונתאנה אפילו בכל שהוא המכר בטל אפי' אם הוא שליח ב"ד ואם הטעה את הלוקח עד שתות המקח קיים וזכה המשלח ביתרון: הגה י"א דדיין שנתמנה על פי הורמנא דמלכא ומכר ע"י שלוחו עדיף משאר שליח ב"ד והוי כב"ד שטעו ומכרן קיים וכ"ש אם מכר בעצמו ריב"ש סי' קע"ט:

942 דין המוכרת ומוחלת כתובתה. ובו ז סעיפים: יכולה אשה למכור כתובתה או ליתנה לאחרים בין כולה בין מקצתה והלוקח והמקבל עומדים במקומה שאם תתאלמן או תתגרש יקחו הם כתובתה ואם תמות בחיי הבעל אין להם כלום ואם מכרה לבעלה המכר מכר ואסור להשהותה אלא אם כן יכתוב לה אחרת בעיקר הכתובה:

943 המוכרת כתובתה לאחרים ומת הבעל בחייה אם מתה קודם שנשבעה על כתובתה אין ללוקח ולמקבל כלום בד"א כשנתאלמנ' ומתה שהיא לא היתה יכולה ליפרע מן היתומים אלא בשבועה אבל אם נתגרשה ומתה לקוחות נשבעים שבועה שלא פקדתנו ונוטלים ודוקא שמתה אבל אם היא בחיים צריכה לישבע שלא נפרעה ואם אינה רוצה לישבע יפסידו הלקוחות ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במגו שאם היתה רוצה למחול אבל אם אמרה שנפרעה קודם המכר אינה נאמנת:

944 מי שמת והניח בנים ואלמנה ומתה האלמנה קודם שנשבעה על הכתובה הבכור נוטל פי שנים:

945 המוכרת כתובתה בין לבעלה בין לאחרים לא הפסידה שום דבר מתנאי כתובתה אבל המוחלת כתובתה לבעלה איבדה כל תנאי כתובה: הגה ואפילו נדונייתה הפסידה אם אינה בעין ריב"ש סי' קמ"ט בשם הרמב"ן והרשב"א וי"א דלא הפסידה נדונייתה אא"כ אמרה כל מה שבשטר מחול לך מהרי"ו סי' י"ט:

946 המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהם ולא יהיה דברי שחוק והיתול או דברי תימה אלא בדעת נכונה: הגה אנסה למחול כגון שהיה מתקוטט עמה תמיד ומחלה לו כדי שתשב עמו בשלוה מחילתה בטילה אע"פ שלא מסרה מודעה תשו' הרשב"א סי' תקפ"ג:

947 המוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו לו מחול ואפי' יורש מוחל לפיכך מכרה כתובתה ומת הבעל ואח"כ מתה בנה יכול למחול והמכר בטל ואפי' אין לה יורש אחר אלא זה הבן ונמצא פרעון הכתובה עליו יכול למחול לעצמו כדי לבטל המקח ויורש הכתובה:

948 מי שמכר בחיי אביו כתובת אמו שאם ימות אביו ואח"כ תמות אמו ויירש הוא את כתובתה שיהי' הלוקח עומד במקומו לגבותה והתנה שאם תערער אמו על המכר שלא יסלקנו מערעור ומתה ולא ערערה אינו יכול לומר אני במקום אמי וכמו שהיא יכולה לערער על המקח גם אני מערער ואבטלנו שערעור של עצמו קבל עליו ודאי:

949 הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא. ובו ב סעיפים: הכותב כל נכסיו לבניו בין זכרים בין נקבות בין בריא בין ש"מ וכתב לאשתו עמהם קרקע כל שהוא או דקל לפירותיו או פירות מחוברים והם צריכים עדיין לקרקע הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ושתקה כשנודע לה ולא מיחתה איבדה עיקר כתובתה ותוספת אבל לא נדונייתא המ"מ פ"ו מזכייה ואינה טורפת מנכסים אלו כלום אבל מנכסים שיבואו לו אח"כ גובה מהם אפי' באו לידו מאותם נכסים עצמם כגון שמת אחד מהבנים וירשו:

950 כתב לה עמהם מטלטלים בלבד או ששייר לעצמו קרקע כל שהוא כתובתה קיימת ולפי מה שתקנו הגאונים שכתובה נגבית מהמטלטלין אפילו שייר מטלטלין כל שהוא כתובתה קיימת שהרי היא אומרת ממה ששייר אני גובה ומתוך שתרד למה ששייר תרד לשאר נכסים ותטרוף: הגה מי שצוה לתת לבניו כך וכך או לאחרים וצוה כך לפני אשתו ושתקה י"א שצריכה לקיים מרדכי ריש אלמנה ניזונית בשם ראב"ן ובפ' מי שמת ויש חולקים מרדכי פ' י"ב בשם הר"מ ולכ"ע אם אמרה למקצת דבריו אין ומקצת דבריו שתקה דלא הוי מחילה במה ששתקה אבל במה שאמרה אין צריכה לקיים פסקי מהרא"י סי' פ"ו ואינה יכולה לומר שעשתה שלא לטרוף דעתו מהרי"ו סי' י"ט ואם קבלה קנין לקיים מתנותיו ואח"כ אומרת שלא מחלה כתובתה ומה שקבלה קנין משום שהנכסים היו בידה וברשותה הדין עמה וגובאת כתובתה ריב"ש סי' רמ"ד:

951 הכותב כל נכסיו לאשתו אם קנתה ויצא עליו שטר חוב. ובו י סעיפים: הכותב כל נכסיו לאשתו בין בריא בין ש"מ אע"פ שקנו מידו לא עשאה אלא אפוטרופא על יורשיו בין שהיו יורשיו בניו ממנה או מאשה אחרת או אחיו או שאר יורשין ואם שייר כל שהוא בין קרקע בין מטלטלין קנתה כל מה שכתב לה בין כך ובין כך לא אבדה כתובתה טור:

952 בד"א בנשואה אבל אם כתב כל נכסיו לאשתו ארוסה או לגרושה אע"פ שלא שייר כלום מתנתו קיימת ואבדה כתובתה אא"כ ששייר מקצת נכסים ג"ז טור:

953 כל אשה שקנתה כל נכסי בעלה במתנה גמורה איבדה כתובתה ותקרע לפיכך אם יצא שטר חוב עליו מוקדם למתנה זו והלכו כל הנכסים בפריעת החוב תשאר היא בלא כלום ולא תקח בכתובתה שקדמה לחוב שאומדן דעת הוא שבהנאה שבאה לה בשמועה זו שכתב לה כל נכסיו איבדה כל זכות שיש לה בנכסיו מצד כתובתה בין מאותם שהיו לו בין מאותם שמכר או נתן קודם לכן אבל אם אח"כ זכה בנכסים גובה כתובתה מהם:

954 יש מי שאומר דהא דלא הפסידה כתובתה כששייר היינו כשכותב לה סכום מנכסיו ואפי' אם הסכום הוא גדול כגון שכתב לה מחציתם או ב' שלישים אבל אם כתב לה כל נכסיו ופי' השיור אפי' אם שייר הרבה איבדה כתובתה מנכסים שיש לו שכבוד שעושה לה שכתב לה כל נכסיו גורם המחילה:

955 יש מי שאומר שאם הוברר הדבר שהערים במתכוין כדי להפסידה לא איבדה כתובתה:

956 היו לו ב' נשים וכתב כל נכסיו לשתיהן לא קנתה שום אחת מהם ושתיהן אפוטרופסות אבל אם כתב חצי נכסי לאשתי פלונית וחצי נכסי לאשתי פלונית הראשונה קנתה שהרי שייר והשנייה לא קנתה:

957 כתב כל נכסיו לאשתו ולבנו אשתו קנתה החצי ובנו לא קנה אלא הוא אפוטרופוס ויש מי שאומר ששניהם אפוטרופסים: הגה היה לו בן ואשה ואמר כך וכך נכסים לבני והשאר לאשתי ודאי נתכוין למתנה גמורה דאם היה רוצה לעשות אפוטרופוס לא היה נותן המקצת לבן שהרי הכל שלו ב"י בשם תשובת רב האי:

958 כתבם לאשתו ולאחר האחר קנה החצי ואשתו הוי אפוטרופוס בשאר החצי וכל היכא שיש להוכיח מתוך השטר דלא נתכוין לאפוטרופסות אלא למתנה גמורה הוי מתנה:

959 אם אמר אשתי תמשול בכל הנכסים אינו לשון מתנה אלא לשון אפוטרופוס מי שכתב נכסיו לאשתו ואחריה ליורשיו הוי מתנה ולא אפוטרופסות הגהות מרדכי דב"ב:

960 אם אמר תטול בתי פלונית נ' זהובים ופלונית בתי נ' זהובים והיו לו ג' בנות ואשה אחת אמרו לו ואשתך מה תהא עליה אמר השאר שלה של אשתי הוי מתנה גמורה כיון שהעמיד ירושת התורה אפי' בא' מיורשיו צוה לתת מנכסיו לצדקה הוי שיור ויש חולקים ב' הדעות בהגהות מרדכי דב"ב:

961 דין שכיב מרע שאמר תטול אשתי כאחד מן הבנים. ובו ג סעיפים: שכיב מרע שאמר או בריא שקנו ממנו רשב"ם פרק יש נוחלין תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מבניו יתר על כתובתה ואם נולדו לו בנים אחר הצוואה מצטרפים עם אלו שהיו בשעת הצוואה ונוטלת חלק עם כלם כיצד היו לו ג' בנים בשעת הצוואה ולאחר זמן נולדו לו שנים נוטלת כא' מחמשה שהוא שתות כל הממון ואינה נוחלת עמהן אלא בנכסים שהיו לו בשעת הצוואה אבל הנכסים שבאו לו אחר זמן הצוואה אין לה בהם חלק שאין אדם מקנה דבר שלא בא ברשותו: הגה היה ספק בנכסים אם היו בשעת הוצאה או לא על האשה להביא ראיה או לא תטול חלק בהם ב"י בשם הריטב"א פ' יש נוחלין:

962 אם היו הבנים מרובים ונתמעטו נוטלת חלק כאחד מהבנים שבשעת מיתה ויש מי שנסתפק בזה:

963 אם מתו כל הבנים רואים כמה היו בשעת הצוואה ונוטלת חלק הראוי לאחד מהם והשאר ליורשיו: הגה הכותב לבתו ולחתנו שיטלו חלק כאחד מבניו הוי כאלו כתב כך לאשתו ואינו נוטל אלא בנכסים שהיו לו בשעת הכתיבה מרדכי פ' יש נוחלין ומה שנוהגין בשטר חצי זכר שכותבים עכשיו לבנות שנוטלין בכל אשר ימצא לו כמו הזכרים משום דכותב להם דרך הודאה שחייב להם סך מה ולא יפטר אלא כשנותן להם כמו הזכרים ובדרך זה יכול להקנות אף מה שלא ברשותו הן ראוי הן מוחזק ד"ע הנותן מתנה לאשתו או לבנותיו אסור להערים אח"כ וליתן מנכסיו לבניו או לאשתו כדי להפקיע ממקבל מתנה מה שראוי לו כן נראה מתשו' מהרי"ל סי' פ"ח:

964 שכיב מרע שאמר תנו מאתים זהובים לאשתי בכתובה. ובו ד סעיפים: שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לאשתי כראוי לה נוטלתן לבד מכתובתה ואם אמר תטול מאתי' זוז בכתובתה לא תטול שתיהן אלא ידה על העליונה אם ר' זוז יותר נוטלתן ואם כתובתה יותר נוטלתן:

965 הא דאמרינן דכי אמר בכתובתה ידה על העליונה בשלא חלק נכסיו אבל אם חלק נכסיו נתבאר משפטו בסי' ק"ו:

966 אם אמר תנו מנה לאשתי סתם יש מי שאומר דידה על העליונה ויש מי שאומר דהוי מתנה לבד מכתובתה ואם אמר בפירוש תנו לה במתנה נוטלתן לכ"ע לבד מכתובתה ריב"ש סי' ת"פ:

967 שכיב מרע שצוה שיתנו לאשתו בגדים נוטלת כל בגדיה בין של חול בין של שבת: הגה וי"א דאם נתן לה במתנה בשעת מותו אף צמידים שבבגדיה בכלל אבל אם כתב לה כך בשעה שנשאה אין צמידים בכלל מהרי"ו סימן קמ"ד ואם אמר מלבושים גם הסרבל ואונקלי ומטפחות וסודר בכלל דבכל דבר שאדם לובש ומתעטף נקרא מלבוש:

968 שכותבין שובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה. ובו ב סעיפים: כותבין שובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירה והבעל נותן את שכר הסופר: הגה ות"ח שאין דרכו לדקדק בנשים נאמן אח"כ לומר שטעה וכתב שובר לאשה אחרת על שם זו כי טעה בה טעם זה מפורש גמרא בפרק גט פשוט:

969 המוציא שובר על שם האשה שנפרעה מכתובתה בזמן שהאשה מודה שנתנתו לבעל יחזירנו לו ואם אינה מודה אלא אומרת ממני נפל לא יתננו לא לאיש ולא לאשה:

970 דין כתובת בנין דכרין. ובו יז סעיפים: מתנאי הכתובה שיהיו בניו הזכרים יורשים כתובת אמן ונדונייתה שהכניסה בתורת נצ"ב וי"א שאף התוספת בכלל ואח"כ חולקים השאר עם אחיהם בשוה כיצד נשא אשה כתובתה ונדונייתא אלף וילדה בן ומתה בחייו ואח"כ נשא אשה אחרת כתובתה ונדונייתא ר' וילדה בן ומתה בחייו ואח"כ מת הוא והניח אלפים בנו מן הראשונה יורש אלף שבכתובת אמו ובנו מן השנייה יורש ר' שבכתובת אמו והשאר יורשים אותו בשוה נמצא ביד בן הראשונה אלף ות' וביד בן השניה ת"ר:

971 בד"א שהניח יותר על ב' הכתובות דינר א' או יותר כדי שיחלקו השאר בשוה אבל אם לא הניח יותר דינר חולקין הכל בשוה שאם ירשו אלו כתובת אמן ולא ישאר דינר א' לחלוק אותו בין היורשים נמצאת תנאי זה מבטל חלק ירושה בין הבנים בשוה שהוא מן התורה:

972 אם אין שם יותר על שתי הכתובות דינר אפי' היה ראוי ליפול ירושה מאבי אביהם בענין שהיה שם מותר לא חשיב מותר אפי' מת אבי אביהם קודם שיחלקו כיון שלא היה שם מותר דינר בשעת מיתה:

973 וה"ה למי שנשא נשים רבות בין בזו אחר זו בין בבת אחת ומתו כלן בחייו ולו מהם בנים זכרים אם היה שם יותר על כדי כל הכתובות דינר כל א' וא' יורש כתובת אמו והשאר חולקים בשוה:

974 אם אמרו היתומים הרי אנו מעלים על נכסי אבינו יותר דינר כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בב"ד כמה היו שוים בשעת מיתת אביהם אע"פ שנתרבו או נתמעטו אחר מיתת אביהם קודם שיבואו לחלוק אין שמין אותם אלא כשעת מיתת אביהם ודוקא שהוזלו הנכסים או נשתדפו אבל נמצא שדה שאינו שלו איגלאי מילתא למפרע דלא היה שם יותר דינר הר"ן פ' מי שמת והמ"מ פ' י"ט:

975 היה שם יותר על כדי כל הכתובות דינר או יותר אע"פ שיש עליו שטר חוב כנגד היותר אינו ממעט אלא כל אחד מהם יורש כתובת אמו:

976 וי"א שאפי' החוב יותר מהמותר שעל שתי כתובות יפרעו לבעל חוב והשאר יחלקו כפי שתי הכתובות:

977 מי שהיה נשוי שתי נשים ומתה אחת מהם בחייו ואחת אחר מותו ולו בנים משתיהן אע"פ שלא הניח יותר על שתי הכתובות אם נשבעה השניה שבועת אלמנה קודם שתמות בניה קודמים לירושת כתובתה מפני שאינם יורשים כתובת אמם בתנאי זה אלא ירושה של תורה ואח"כ יורשים בני הראשונה כתובת אמם בתנאי זה ואם נשאר שם כלום חולקין אותו בשוה ואם מתה קודם שתשבע בני הראשונה יורשים כתובת אמם בלבד והשאר חולקין בשוה וכ"ש אם מתו שתיהן אחר מותו שבני כל אחת נוטלים כתובת אמם אפי' אין שם מותר שהרי באים בתורת חוב וכן אם גירש אחת ומתה אחת בחייו ואח"כ מת והניח בנים משתיהן בני המתה נוטלין כתובת בנין דכרין אפילו אין שם מותר דינר דכתובת הגרושה שהוא חוב נעשית מותר לחבירתה לפיכך בני הגרושה נוטלים תחלה ואח"כ בני המתה:

978 מתה אחת בחייו ואחת לאחר מותו ונשבעה על כתובתה אותה שמתה אחר מותו ואין שם נכסים אלא כדי כתובת הראשונה אין כאן כתובת בנין דכרין אבל אם יש מותר על טור כתובה הראשונה אפי' דינר יפרעו לשניה כתובת אמם והמותר יקחו בני הראשונה בתורת כתובת בנין דכרין:

979 מתה אחת בחייו והשנייה קיימת דינם כדין מתה אחת בחייו ואחת לאחר מותו:

980 היה נשוי שתי נשים והיו לו בנים מהן ומת ואח"כ מתו הנשים אם נשבעו ואח"כ מתו כל אחד ואחד יורש כתובת אמו בירושה של תורה ולא בתנאי זה לפיכך אין משגיחין אם יש שם מותר או אין שם ויורשי הראשונה קודמים ליורשי השניה ואם לא נשבעו חולקין כל הבנים בשוה ואין שם ירושת כתובה לפי שאין לאלמנה כתובה עד שתשבע:

981 אחת נשבעה ואחת לא נשבעה זו שנשבעה בניה יורשים כתובתה תחלה והשאר חולקין אותו בשוה:

982 כל היורש כתובת אמו שמתה בחיי אביו אינו טורף מנכסים משועבדים אלא מבני חורין ככל היורשין ועיין למטה סוף הסימן:

983 י"א דוקא במקרקעי שיש שם קרקע כדי ב' הכתובות נהיגא כתובת בנין דכרין אבל אם אין שם אלא מטלטלי לא ומיהו אפילו אין המותר אלא מטלטלי שפיר דמי ויש מי שאומר דהאידנא דכתבינן בכתובות דילן מטלטלי אגב מקרקעי גם כתובות בנין דכרין נגבית ממטלטלים דתנאי כתובה ככתובה:

984 המוכרת כתובתה בין לבעלה בין לאחרים לא הפסידה כתובת בנין דכרין אבל אם מחלה כתובתה לבעלה הפסידו בניה כתובת בנין דכרין לפיכך אין הבנים יורשין כתובת בנין דכרין עד שיהיה שטר הכתובה יוצא מתחת ידם אבל אם אין שם שטר כתובה אין להם כלום שמא מחלה אמם ואם אין דרכם לכתוב כתובה יש להם:

985 מי שצוה בשעת מיתה שלא ירשו בניו כתובת בנין דכרין אין שומעין לו: הגה אבל אם התנה כן בשעת נשואין תנאו קיים טור וי"א דאין כתובת בנין דכרין נוהגת האידנא דעיקר התקנה היתה כדי שיתן אדם לבתו כבנו ועכשיו נוהגין ליתן לבת יותר ויותר ג"ז שם וכן נוהגין במדינות אלו:

986 נתן כל נכסיו לאחרים במתנת ש"מ הואיל ומתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה הרי המתנה וחיוב התנאים באים כאחד לפיכך בניה יורשים כתובת אמם שמתה בחיי בעלה ואם נתנם במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה דינם כדין מתנות בריא לענין זה:

987 מזונות הבנות ממה נזונות ועד כמה וכל דיניהם. ובו יח סעיפים: מתנאי כתובה שתהיינה הבנות נזונות מנכסי אביהם אחר מותו עד שיתארסו או עד שיבגרו: הגה אפילו לא נכתב בכתובה או אפילו אין לה כתובה ובמקום שאין כותבין כתובה טור וי"א דאפי' במקום שכותבין כתובה ואין להם שטר כתובה ואפי' מחלה אמם כתובתה בפי' יש לבנות מזונות הראב"ד פי"ט דאישות וכן אם נתגרשה האם אפ"ה חייב במזונות הבנות:

988 בת הניזונת מנכסי אביה לאחר מותו מעשה ידיה ומציאתה לעצמה:

989 נתארסה בעודה קטנה איבדה מזונות מן האחין והארוס חייב במזונותיה: הגה וי"א דלא אבדה מזונות אלא כשתתארס משהיא נערה כ"כ המ"מ פרק י"ט בשם ר"ח והרשב"א וי"א דוקא שנתארסה מעצמה אבל נתארסה מדעת אחיה לא אבדה מזונות טור בשם הרמ"ה:

990 נשאת הבת או מיאנה או נתגרשה או נתאלמנה אפי' היא שומרת יבם הואיל וחזרה לבית אביה ועדיין לא בגרה הרי זו ניזונית מנכסי אביה עד שתבגר או עד שתתארס: הגה וי"א דוקא מן האירוסין אבל משנשאת שוב אין לה מזונות טור וי"א עוד דוקא בחיי אביה דכשמת אביה היתה ברשותו אבל לאחר מיתת אביה אבדה מזונות מיד שנתארסה טור בשם הרא"ש וכ"נ עיקר:

991 יבם אשת אחיו וילדה לו בת אם לא היה לאחיו נכסים הבת ניזונת מנכסי אביה אבל אם היו לאחיו נכסים וכן בת שנייה וכן בת אנוסתו אפי' נולדו לו אחר שנשאה וכן בת ארוסתו שנולדה לו בעודה ארוסה ואח"כ נשאה אין להן מזונות אחר מיתת אביהן אבל בחייו הוא חייב במזונותן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן:

992 פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה כדרך שפוסקין לאלמנה ומוכרין למזון הבנות וכסותן בלא הכרזה כדרך שמוכרין למזון האלמנה וכסותה אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד בעלה ולבת פוסקין לה דבר המספיק לה בלבד ואין הבנות נשבעות:

993 עכשיו שכתובה נגבית אפילו ממטלטלין גם הבנות ניזונות מהם ואינם ניזונות אלא מבני חרי אבל לא ממשעבדי כגון אם מכר האב או נתן האב במתנת בריא או אם הבנים אחר מיתת אביהם מכרו או משכנו או נתנו אינן ניזונות מהן:

994 אין הבנות ניזונות ממשעבדי אפילו קנו ממנו ואפילו היו בשעת קנין כגון שגירשה והיו לה בנות ממנו והחזירה וקנו ממנו ויש מי שאומר דה"מ כשקנו ממנו בשעת נישואין בכלל מה שקנו ממנו בתנאי כתובה אבל אם קנו ממנו לאחר נשואין על מזון הבנות ניזונות אף ממשעבדי:

995 אם פסק עם האשה שיתפרנסו הבנות אף אחר שיבגרו ניזונות ממשעבדי:

996 מי שצוה בשעת מיתתו אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו ואם בשעת נישואין התנה שלא יזונו מנכסיו הוי בכלל תנאי שבממון וקיים:

997 מי שמת והניח בנים ובנות יירשו הבנים כל הנכסים והם זנים אחיותיהם עד שיבגרו או עד שיתארסו: הגה ואין מחייבים הבנים לצמצם במזונות אלא אם ירצו יותירו במזונות ומ"מ אם רואים ב"ד שהבנים מכלין הממון ואין משגיחין בישוב העולם חייבין ב"ד להשגיח בתיקון הבנות ולהפריש להן חלקן טור: בד"א כשהניח נכסים שאיפשר שיזונו מהם הבנים והבנות כא' עד שיבגרו הבנות ואלו הם הנקראים נכסים מרובים אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה מוציאים מהם מזונות לבנות עד שיבגרו ונותנים השאר לבנים ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד נזונים מהם עד שיבגרו או עד שיתארסו והבנים ישאלו על הפתחים: הגה וי"א דאסור לבנים למכור אפי' נכסים מרובים אם לא שהוא לצורך פדיון שבוים וכיוצא בזה אבל בנכסים מועטים אפילו בכה"ג אסור מרדכי פרק מי שמת ואם עברו ומכרו יתבאר לקמן סעיף י"ד:

998 בד"א כשהניח קרקע אבל אם לא הניח אלא מטלטלין אם הנכסים מועטים יזונו אלו ואלו יחד עד שיכלו דכיון שאינן ניזונות אלא בתקנת הגאונים די שתהיינה כבנים ולא שיפה כחן יותר מהבנים ואם הניח מטלטלים ומקרקעי והמקרקעי הם מועטים וע"י המטלטלים יהיו מרובים יירשו הבנים: הגה מיהו במקום שכותבין בכתובות מטלטלין אגב קרקע איכא למימר דמטלטלין הוי כמו קרקע ב"י וכמו שהתבאר לעיל סימן קי"א סעיף י"ד:

999 היו מרובים בשעת מיתה ונתמעטו אח"כ כבר זכו בהם הבנים ויש להם דין מרובים:

1000 היו מועטים בשעת מיתה ונתרבו אח"כ הבנים יורשים אותם כדין מרובים: הגה וי"א אפילו עמדו כבר בדין ופסקו להם דין נכסים מועטים כיון שנתרבו חזרו לדין מרובים ואפי' חזרו אח"כ ונתמעטו יש להם דין נכסים מרובים ונתמעטו טור ואפי' לא נתרבו אם קדמו הבנים ומכרו נכסים מועטים מכרן קיים: הגה ונדחו הבנות אפי' ממעות שקבלו מן המקח טור בשם הרא"ש וי"א דדוקא קודם שהחזיקו הב"ד הבנות בנכסים טור בשם רש"י והרא"ש:

1001 היו הנכסים מרובים ויש עליו חוב או חיוב מזונות בת אשתו או חיוב עישור נכסים לפרנסת בתו וכשיוציא א' מאלו ישארו מועטים יש להם דין מרובים אבל כתובת האלמנה ממעטת ועושה אותה מועטים ומזונות האלמנה י"א שממעטים וי"א שאין ממעטין:

1002 הניח אלמנה ובת ממנה או מאשה אחרת ואין בנכסים כדי שיזונו שתיהם האלמנה ניזונית והבת תשאל על הפתחים ויש חולקין כמו שנתבאר בסימן צ"ג:

1003 מזונות הבת קודמת לכתובת בנין דכרין:

1004 מי שמת והניח בנות גדולות וקטנות ולא הניח בן אין אומרים יזונו הקטנות עד שיבגרו ויחלקו שאר נכסים בשוה אלא כלן חולקות בשוה:

1005 עישור נכסים ממה נגבים. ובו י סעיפים: מי שמת והניח בת אומדים דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסת נדונייתא ונותנים לה ומנין יהיו יודעים אומדן דעתו מריעיו ומיודעיו ומשאו ומתנו וכבודו וכן אם השיא בת בחייו אומדים בה: הגה ואם היה עשיר והעני או ותרן ונשתנה דעתו הולכין אחר דעתו האחרונה טור ואם לא ידעו ב"ד אומדן דעתו נותנים לה מנכסיו עישור לפרנסת נדונייתה: הגה וכשם שנותנין לבת פרנסה לנדוניא מנכסי האב כך נותנים לה פרנסה מנכסי האם נ"י פ' יש נוחלין ויש חולקין מהרי"ל סי' ע"ה י"א דאף האב בחיים אין לו להוסיף לבתו יותר מעישור נכסים הר"ן פ' מציאת האשה ואין נוהגין כן:

1006 עישור זה לפרנסת נדוניא אינו מתנאי כתובה לפיכך אפי' לפי תקנת חכמים הראשונים והאחרונים אינה נוטלת אלא הקרקע ויש לה לגבות עישור זה משכירות הקרקע אם לא גבו היתומים עדיין טור ומן הראוי ואם רצו האחים ליתן לה מעות כנגד עישור הקרקע נותנים: הגה ודוקא לגבות אינה נגבית רק ממקרקעי אבל כששמין הנכסים לידע העישור שמין אף מטלטלין ומגבינן לה העישור ממקרקעי ודוקא שנותנים לה עישור נכסים אבל כשנוכל לאמוד דעת האב נותנים לה לפי דעתו כפי מה שהיה נותן לה הן מטלטלי הן מקרקעי כך נותנים לה הכל בטור וי"א דאף כששמין אין שמין אלא בקרקע כ"כ הב"י בשם המ"מ לדעת הרמב"ם ואם היו כאן בעלי חובות והבנים אומרים לסלק אותן בקרקעות והבנות אומרות לסלק אותן במטלטלין כדי שישארו הקרקעות ליתומים ויטלו מהן עישור נכסים הדין עם הבנים מרדכי פ' מציאת האשה בשם תשובת מוהר"ם ונ"ל דה"ה לענין שטר חצי חלק זכר הנוהג בינינו שאין הבנות נוטלות חלק בקרקעות אם היו כאן בעלי חובות הרשות ביד הבנים לסלק אותן במטלטלין כדי שישארו להם הקרקעות ולא יהא לבנות חלק בהם כשאומדים דעת האב י"א דוקא למעוטי לעישור נכסים אבל לא להרבות עליהם טור בשם הרא"ש וי"א דאפילו להוסיף עליהם טור בשם הגאונים ואפילו אין כאן אלא מה שנתן לבתו הראשונה נותנים הכל לשנייה טור בשם הראב"ד וראוי לאומדו כפי הממון שהניח בשעת מותו מהרי"ק שורש ע"ח וכן נ"ל:

1007 הבת בעישור זה כבעל חוב של אחין היא לפיכך נוטלת אותו מן הבינוני' בלא שבועה ואם מתו האחים נוטלת אותו מבניהם מזיבורית ובשבועה שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים ובזמן הזה שכל בני אדם רגילין להשיא בנותיהם מהמטלטלים חשוב כמו אומדניה:

1008 הניח בנות רבות כל שתבא לינשא נותנין לה עישור הנכסים ושל אחריה עישור מה ששיירה הראשונה ושל אחריה עישור מה ששיירה שניה ואם באו כלם לינשא כא' ראשונה נוטלת עישור ושנייה עישור מה ששיירה ראשונה וכן אפי' הן עשר וחוזרת וחולקות כל העשורים בשוה: הגה אע"פ שעישור נכסים אינה נגבה עד שתבא הבת להנשא מ"מ משערים לפי מה שהניח בעת מותו וכן אם אומדים אותו אומדין אותו מיד שמת ואינה נוטלת עד שתנשא המ"מ פ' שני בשם הרשב"א ותשובת הרמב"ן סי' מ"ו:

1009 האחים שמכרו או משכנו קרקע אביהם הבת טורפת מהלקוחות פרנסת נדונייתה ובשבועה כדרך שטורפין בעלי חובות מהלקוחות:

1010 מי שמת והניח אלמנה ובת אין הבת נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה ואפי' מתה הבת אחר שנשאת אין הבעל יורש פרנסה הראוייה להנתן לה שהרי כולן בחזקת האלמנה שתהא ניזונית מהן וכן פרנסת בנות קודמת לכתובת בנין דכרין הר"ן פ' מציאת האשה:

1011 קטנה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה ונתנו לה מאה או חמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם פרנסת נדוניא הראויה לה ואפילו שתקה זמן רב משתגדיל יכולה אח"כ לתבוע פרנסתה כן משמע לשון הטור וכן כתב המ"מ פרק שני בשם הרשב"א והר"ן פרק מציאת האשה ואפילו לא היו האחים זנים אותה ואף על פי שלא מחתה בשעת נישואין מפני שהקטנה אינה בת מחאה ואם נשאת הבת אחר שגדלה בין נערה בין בוגרת ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה אא"כ היו האחים זנין אותה אחר נשואיה והיא ידעה כן בשעת נישואין הר"ן פרק מציאת האשה ואם מחתה בעת נישואיה הרי זו מוציאה הראויה לה כל זמן שתרצה ואם בגרה ועודה בבית אביה בין שבגרה אחר מותו בין שהניחה בוגרת ויש חולקין וס"ל דאם הניחה בוגרת אין לה פרנסה כלל טור בשם הר"ר יונה והרא"ש אם פסקו האחים מלתת לה מזונותיה שהרי אין לה מזונות ושתקה ולא תבעה פרנסת נדוניתה איבדה ואם מחתה לא איבדה ואם לא פסקו האחים מלזונה וזנו אותה בבגר אע"פ שלא מחתה לא אבדה פרנסת נדוניתה כל זמן שהם זנין אותה שיש לה לטעון מפני שהם זנין אותה אע"פ שאינם חייבים והיא עדיין לא נשאת מפני זה לא תבעה פרנסתה מי שצוה לתת לבתו שליש נכסיו והשיאוהו אחיה ולא נתנו לה צריכין ליתן לה אחר כך תשובת רשב"א סי' אלף מ"ג:

1012 מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן ונפלו כל הנכסים לשתיהן אין השנייה נוטלת עישור אלא חולקות בשוה וזכתה הראשונה בעישור שלה ויש חולקין וס"ל דגם השניה נוטלת עישור שלה תחלה ואחר כך חולקים טור בשם הרא"ש:

1013 לא תקנו פרנסת נדוניא לבת אלא במקום בן אבל אם לא הניח אלא בנות יחלקו הכל בשוה ואפילו נשאו הגדולות בחיי אביהם ואומרות הקטנות גם אנו נשא מהממון קודם חלוקה אין שומעין להם אבל אם נשאו הגדולות אחר מיתת אביהן מהאמצע ישאו גם הקטנים ואח"כ יחלוקו:

1014 מי שצוה בשעת מיתה אל תפרנסו לבנותי פרנסת נדוניא מנכסי שומעין לו אבל אם התנה בשעת נשואין שלא יתפרנסו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו טור לפי' רב האי:

1015 דין מי שקבל עליו לזון בת אשתו וחבירו. ובו יב סעיפים: הנושא אשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים חייב לזונה במאכל ובמשקה ה' שנים הראשונים שאחר הנישואין בין אם המזונות ביוקר או בזול ואם לא זנה בהם והוזלו המזונות אם הוא עיכב צריך לפרוע לה כזמן היוקר ואם היא עיכבה אינו נותן לה אלא בזמן הזול ואם היו בזול והוקרו אפילו אם עיכב הוא אינו נותן לה אלא כדמי הזול:

1016 אע"פ שהוא זנה מעשה ידיה שלה:

1017 אם האם פטרו מלזונה אין הפיטור כלום:

1018 מת הבעל הבת מוציאה מזונותיה מנכסים משועבדים כשאר בעל חוב ודוקא שקנו מידו או שחייב עצמו במזונותיה בשטר אבל אם לא היה שם קנין הם דברים שלא נתנו ליכתב ואינה ניזונית ממשועבדים:

1019 מתה הבת אין יורשיה יורשים מזונותיה חלתה הבת הרי היא כנשאת ומעלה לה מזונות כאלו היתה בריאה ב"י בשם הירושלמי:

1020 נתגרשה בתוך הזמן שקבל לזון את הבת נותן לה במקום שתהיה אמה מזונות משלם כמי שזן את אשתו ע"י שליש ואינו חייב ליתן לה לפי כבודו ולא לפי כבודה ויש חולקים וסוברים דצריך לתת לה כאחד מבני ביתו טור בשם הרא"ש וכן נ"ל ואם מאכילה על שלחנו ניזונת עמו כא' מאוכלי שלחנו ובין כך ובין כך אינו חייב ברפואתה:

1021 ה"ה למי שמתחייב בפרנסת אדם אחר ועיין באלו דינים בחשן המשפט סי' ס':

1022 נשאת לאחר ופסקה גם עמו שיזון את בתה א' זנה וא' נותן לה דמי מזונות משלם:

1023 גירשה גם השני ושניהם חייבים במזונותיה וכל אחד אומר אני אזונה ולא אתן דמים הדבר תלוי בה שתבחר איזה מהם שתרצה שיזון אותה ואם היא חרשת שאין בה דעת לבחור זנין אותה לפרקים זה שבת וזה שבת:

1024 נשאת הבת תוך הזמן הבעל חייב במזונותיה והשנים כל אחד ואחד נותן לה דמי מזונות:

1025 כתב לה אזון את בתך כל זמן שאת עמי ומתה האם אינו חייב עוד לזונה וכן אם נתגרשה אפי' חזר ונשאה:

1026 כל המחייב עצמו מדעתו לזון שלא מתנאי ב"ד אינו חייב במלבוש אלא א"כ פירש אזון ואפרנס: הגה ואם כתב לאחד אם ישא בת פלוני ליתן לו סך מה לצורך פרנסת מזונות חייב ליתן לו אע"פ שמתה הבת דהרי לא קצב לו זמן המזונות אלא קצב לו סך למזונות ואלו היה רוצה ליקח ממנו הסך ביחד היה חייב ליתן לו אך אם כתב לו ולאשתו אינו יורש חלק אשתו תשו' הרשב"א סי' תתק"ע:

1027 דיני היוצאת בלא כתובה והמפסדת כתובתה. ובו י סעיפים: אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזו היא דת משה שהאכיל' את בעלה שאינו מעושר או אחד מכל האיסורים או ששימשתו נדה ונודע לו אחר כך כגון שאמרה פלוני חכם תקן לי הכרי הזה או התיר לי חתיכה זו או טיהר לי הדם הזה ונמצאת שקרנית ודוקא שהוכחשה בעדים כגון שהעידו שבאותה שעה שאמרה שפלוני תקן לה לא היה אותו פלוני בעיר וגם יש עדים שאמרה לו שהוא מתוקן ושהוא אכלו על פיה אבל אם אין עדים והיא כופרת שלא האכילתו או שמכחשת החכם שאומר שלא תקן לה והיא אומרת שתיקן לה נאמנת ודוקא שהכשילתו ואכל על פיה אבל אם רצתה להאכילו דבר איסור לא איבדה כתובתה:

1028 הוחזקה נדה בשכנותיה שראוה לובשת בגדי נדותה ואמרה לו טהורה אני ובא עליה יוצאת בלא כתובה:

1029 הנודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובה: הגה וכן אם עברה על השבועה או על החרם הגהות מיי' פ"ד אבל אם היא מביאה עדים שגם הוא עובר על נדרים ושבועה וחרם לא אבדה כתובתה אף אם היא עוברת בתשו' מיי' ובתשו' הרשב"א סי' תתס"ו אשה שהמירה דתה וחזרה בה אינה אלא כעוברת על דת ולא הפסידה כתובתה אלא אחר התראה תשובת הרא"ש כלל ל"ב:

1030 איזו היא דת יהודית הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית יוצאת לשוק או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחות או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או לחיה כדרך שעושות העכו"ם הפרוצות או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם ורגילה בכך רשב"א סי' תקע"א או שהיתה משחקת עם הבחורים או שהיתה תובעת התשמיש בקול רם מבעלה עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה וי"א דה"ה אם קללה אפי' אבי בעלה בפני עצמו וכן משמע מפרש"י בגמ' הביאו הב"י וע"ל סי' קנ"ד ה"ה המקללת בעלה בפניו הרמב"ן סי' ק"ב בכל א' מאלו תצא בלא כתובה אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו ואם אין עדים תשבע שהוא כדברי' ואם רצה לקיים אותה אח"כ אין כופין אותו להוציאה מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה: הגה ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה ויכול לגרשה בעל כרחה ואין בזה משום חרם ר"ג תשו' מור"מ בהגהות מרדכי דיבמות וכן הוא ברשב"א סי' תקנ"ז ואשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו אם יעשה לה דבר מקרי עוברת על דת הגהות מיי' פרק כ"ד אשה הרגילה להתייחד עם כותים נקראת עוברת על דת ת"ה סי' רמ"ב:

1031 כל אלו אין להם לא עיקר כתובה ולא תנאי כתובה ולא תוספת אבל תטול מה שהכניסה לו והוא בעין בין מנכסי צאן ברזל בין מנכסי מלוג ואם כלה או נגנב או נאבד אין מוציאין ממנו וכן הדין במי שזינתה או שיוצאת משום שם רע שאיבדה עיקר כתובה ותוספת ונוטלת מה שהוא בעין מכל מה שהכניסה וכן הדין בכל אותם ששנינו בהן תצא מזה ומזה:

1032 אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה אין חוששין לדבר זה לאוסרה דשמא עיניה נתנה באחר ודוקא שאין רגלים לדבר אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת פסקי מהרא"י סי' רכ"ב אבל איבדה כתובתה עיקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו ואם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחלה כן נאמנת הגהת מרדכי דקדושין ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה ה"ז חייב להוציאה אבל אין כופין אותו להוציאה אבל אם נאנסה לא הפסידה כתובתה לא אשת ישראל ולא אשת כהן: הגה וע"ל סי' קע"ח סעיף ט' אמר א' על אשה אחת שזנתה עמו נאמן עליה כעד אחד דפלגינן דיבוריה רשב"א סי' תקנ"ב ואם היא הודית לפני אחד שנטמאת הנחשד מצטרף עם אחד לאסרה על בעלה פסקי מהרא"י סי' רכ"ב הודית לפני אחד שזנתה ואח"כ אומרת ששקר הוא ומכחשת העד המעיד עליה מותרת לבעלה אף אם מאמין הבעל לעד המעיד עליה דאמרי' בתחלה שהודית נתנה עיניה באחר ועכשיו חוזרת בה שם במהרי"ק שורש פ"ב אשה שאמרה לבעלה שזנתה אע"פ שאינה נאמנת אם עמד וגירשה אסור להחזירה ואפילו אם החזירה יש לחוש מהר"ם פדוואה סי' ל"ד:

1033 מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו א' מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזנתה אשתו בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת ה"ז חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה ויתן כתובה ואם הודית לו שזינתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואח"כ תגבה כתובתה אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה אלא ע"י גלגול: הגה הרבה קרובים כולם אינם רק כעד אחד הגהות מרדכי דיבמות וע"ל סי' קע"ח סעיף ט' וי"א דלא יכול לומר שמאמין לעד אלא אם מאמין לו ג"כ בשאר דברים אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים רק בדבר זה משום דבלא"ה נחשדה לו קצת לא נאסרה עליו משום זה מהרי"ק שורש פ"ב:

1034 האומר לאשתו בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני ויש עדים שנכנסה עמו בסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לבעלה ותצא בלא כתובה ואסור לו להתייחד עמה וכופין אותו להוציאה מביתו ודוקא שאמר לה בלשון קינוי מהרי"ו סי' ח' וכדרך שיתבאר לקמן סי' קע"ח:

1035 אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לו וחייב להוציאה ויתן לה כתובה ואם הודית שנסתרה אחר שהתרה בה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה ע"ז ואח"כ נותן לה כתובה:

1036 אם השביע אשתו שלא תדבר עם פלוני ועברה ודברה עמו עוברת על דת היא והפסידה כתובתה אם התרו בה תחלה אם תעברי על שבועתיך תפסידי כתובתיך:

1037 דין כתובה ותנאיה ודין הנושא אשה באיסור. ובו ו סעיפים: הנושא אחת מחייבי לאוין אם הכיר בה יש לה עיקר ותוספת וכל תנאיה ומיהו מזונות אין לה אלא לאחר מותו אבל בחייו אין לה אפילו לותה ואכלה אינו חייב כלום ואם זן אותה מעשה ידיה שלו נ"י פ' יש מותרות ואם לא הכיר בה אין לה ק' ור' אבל תוספות יש לה ואין לה שום תנאי מתנאי כתובה ואפי' מזונות אחר מותו ואינו חייב בפרקונה ואפילו הכי אינו משלם פירות שאכל משלה ואפי' הם בעין אצלו ונכסים שהכניסה לו אם הם בעין בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל תטלם וכל מה שאבד או נגנב או כלה או נשחת מנכסי צאן ברזל אינו חייב לשלם וכל מה שאבד או נגנב מנכסי מלוג חייב לשלם:

1038 חייבי עשה אפילו לא הכיר בה דינה כחייבי לאוין שהכיר בה:

1039 איילונית אם הכיר בה הרי היא ככל הנשים ויש לה כתובה ותנאי כתובה וכן זוכה הבעל במה שזוכה בשאר הנשים ואם לא הכיר בה דינה כדין חייבי לאוין שלא הכיר בה:

1040 שניה בין הכיר בה בין לא הכיר בה דינה כדין חייבי לאוין שלא הכיר בה חוץ מנכסי צאן ברזל ונכסי מלוג שדינה בהם ככל הנשים:

1041 הממאנת אין לה מנה ומאתים אבל יש לה תוספות וחייב לזונה ולפדותה כל זמן שהיא תחתיו ואוכל פירותיה אבל אם הלך למדינת הים ולותה למזונותיה או לפדיונה ואח"כ מיאנה אינו חייב לשלם אף על פי שאכל פירותיה ואפי' הם בעין:

1042 קטנה היוצאת בגט דינה כגדולה היוצאת בגט:

1043 דין כתובה באשה שאין לה וסת או שאר מומין ודין קטלנית. ובו יא סעיפים: הנושא אשה ובדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד פירוש הסמרטוט או מטלית שבודקת עצמה בהן שלה או על עד שלו אם אירע זה פעם אחר פעם ג' פעמים סמוכות זו לזו הרי זו אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוס' ולא תנאי מתנאי הכתובה שהרי אינה ראוי' לתשמיש ויוציא ולא יחזיר לעולם בד"א כשהיתה כך מתחלת נשואיה ומבעילה ראשונה ראתה דם אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאת נסתחפה פי' מן מדוע נסחף אבירך כלומר נפסדה ונאבדה למזלך שדהו לפיכך אם בעל פעם אחד ולא מצא דם ואח"כ חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובה כולה ולא יחזיר עולמית: הגה י"א דאם אינו רוצה לישא אחרת ורוצה לשהות עם זו ע"י שליש בשנה א' ולא ילך אצלה אלא בעדים א"צ לגרשה ב"י בשם תשובת הר"ם וכן הוא בתשו' הרשב"א סי' תת"ס וכ"ש אם זנתה תחתיו דמאיסה ליה דשרי בכה"ג שם:

1044 אשה שנבדקה על ידי נשים ואמרו שאינה ראויה לאיש אין לה כתובה ולא תנאי כתובה ואם הבעל טוען עליה כך כל זמן שלא נבדקה אינו חייב במזונותיה:

1045 הנושא אשה סתם ונמצאו עליה נדרים שנתבארו בסי' ל"ט תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת:

1046 וכן הכונס אשה סתם ונמצאו בה מום ממומי הנשים שנתבארו בסי' ל"ט ולא ידע הבעל במום זה תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת:

1047 אם יש מרחץ בעיר והיו לו קרובים שם אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו ואפי' מומין שבסתר מפני שהוא בודקה ע"י קרובותיו וחזקתו ששמע ונתרצה ואם אין שם מרחץ או שלא היו לו שם קרובים טוען במומין שבסתר ונכפה לעתים ידועים הרי הוא כמומי סתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון שחזקתו ששמע ונתפייס המשתנת במטה תמיד י"א דלא הוי מום ב"י בשם הרשב"א וי"א דהוי מום ב"י וכן נ"ל עיקר טען על אשתו שהיא מצורעת הוי מום ב"י:

1048 בד"א במקום שמנהג הנשים להלך בשוק ופניהן גלויות אבל במקום שאין דרך הבנות לצאת לשוק כלל ואם תצא למרחץ תצא מתנכרת ה"ז טוען אפילו מומין שבגלוי ואם יש שם מרחץ אם יש לו קרוב אינו יכול לטעון שבודאי הכל רואין אותה ערומה במרחץ ואם דרכן להתחבא במרחץ יכול לטעון אף מומין שבגלוי וי"א דאפילו אין לו קרובים בעיר יש לו רעים ובודק על ידי נשותיהם טור בשם הגאונים:

1049 כיצד היא טענת המומין אם היו המומין שנמצאו בה מומין שודאי היו בה קודם שתתארס כגון אצבע יתירה וכיוצא בו על האב להביא ראיה שידע הבעל ונתרצה או שחזקתו שידע ואם לא הביא ראיה תצא בלא כתובה כלל:

1050 היו בה מומין שאפשר שנולדו בה אחר האירוסין אם נמצאו בה אחר שכנסה לבית הבעל על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה והיה מקחו מקח טעות ואם נמצאו בה והיא בבית אביה על האב להביא ראיה שאחר האירוסין נולדו ונסתחפה שדהו: הגה וי"א דאם האב טוען ודאי על הבעל להביא ראיה המ"מ פכ"ה בשם הרשב"א וי"א דאם הגיע זמן ליכנס אע"פ שלא כנסה הוי כאלו היתה ברשות הבעל רבי' ירוחם נכ"ג ח"ה:

1051 הביא הבעל ראיה שעד שלא תתארס היו בה או שהודית לו בכך והביא האב ראיה שראה ושתק ונתפייס או שחזקתו שידע בהן ונתפייס הרי זה חייב בכתובתה:

1052 בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה אפילו היה בתוך הקמטים פי' כגון תחת בית השחי ותחת הדדים וכדומה או בכף הרגל אין שומעין לו חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וידע ונתפייס: הגה ואם שהה עמה ל' יום אינו נאמן לומר שלא בעל מהרי"ק שורש ק"ה:

1053 מי שנודע לו שאשתו נכפית ורוצה לגרשה ואינו משיג כדי כתובתה כופין אותה לקבל גט ואין בזה משום תקנת ר"ג ויתן הנמצא בידו לכתובתה והמותר כשתשיג ידו ואם תמאן לקבל גט ימנע ממנה שאר כסות ועונה: הגה ודוקא במום גדול כזה שאלו היה באיש היו כופין לגרש מדין התלמוד ולא תקן ר"ג שתהא האשה עדיפא מאיש תשו' הרא"ש כלל מ"ב אבל שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל כרחה אבל מ"מ אין כופין אותו להיות עמה מאחר דמאיסה עליו ורוצה לגרשה ולתת כתובתה מהרי"ק שורש ק"ז:

1054 תקנת נשואין של קהל טוליטולה ודיני נדוניא. ובו יט סעיפים: אלמנה שיש לה לחלוק עם יורשי בעלה בכח התקנה של טוליטולה שמין בגדי שבת שעליה אבל לא בגדי חול תנאי השיור אינו אלא אם תמות האשה בחיי בעלה אבל לא אם תמות שומרת יבם טור:

1055 מי שגירש את אשתו סמוך למיתתו אע"פ שלא גירשה אלא כדי שלא תזקק ליבם דינה לענין כתובתה בתקנת טוליטולה כדין גרושה: הגה אבל אם לא גירשה ממש כגון שלא יצא עליה קול גרושה בחייו רק היתה בחזקת אלמנה רק אחר מותו הוציאה גט ואומרת נתגרשתי אינה נאמנת וצריכה ראיה על הגירושין דודאי לא נכתב הגט רק להברחה בעלמא בב"י בשם הר"ר יודא בן הרא"ש:

1056 אם שהתה מלחלוק עם היתומים כפי התקנה קצת זמן לא איבדה מזונות אותו זמן אע"פ שהכח ביד היתומים לסלק האלמנה בחצי הנכסים טור בשם תשובת הרא"ש:

1057 אלמנה שפרעה שלא ע"פ ב"ד חובות הכותים מנכסי בעלה כדי שלא יזלזלו במכירת קרקעותיו יפה עשתה:

1058 אלמנה שהורידוה ב"ד בחצי נכסי המת בכח התקנה ויש למת קרקעות ממושכנים ביד אחר אע"פ שיש לו נכסים בני חורין נוטלת חצי קרקעות הממושכנים לפי מה שנהגו על פי התקנה לחלוק בכל דבר ודבר חציו:

1059 דבר שאינו מפורש בתקנה נעמידנו על דין תורה וכן כל ספק שיש בתקנה על יורשי האשה להביא ראיה דאין מוציאין ירושת הבעל מספיקא ב"י בשם תשובת הר"ן:

1060 כל דין שיש לה בגביית כתובתה כפי דין תורה יש לה בחצי נכסים שנוטלת מכח התקנה:

1061 אם נתנה האשה לבעלה או לאחר שיזכה אחר מותה בחצי נדונייתה הראוים יורשיה לירש כפי תקנת טוליטולה אינו כלום אבל אם מחלה מעכשיו לבעלה כל ש"ח שיש לה עליו מחילתה מחילה: הגה ויש לילך בזה אחר לשון התקנה דאם משמע שם דאינה יכולה למחול בלא היורשין או שע"מ כן נתן הנותן אין בידה לשנות ואם היא בעצמה נותנת הנדוניא יכולה למחול לבעלה או להתנות ליתן לאחר כפי מה שתחפוץ ובלבד שתעשה בפני עדים ובלא זה זוכים היורשים מכח המנהג כל זה תמצא מבואר בב"י בשם תשו' הרא"ש ורשב"ץ במקום שיש תקנה שיורשי האשה יחלוקו עם הבעל כשמתה האשה תחלה יפרעו תחלה כל החובות שהבעל חייב ונאמן הבעל לומר כמה חייב במגו דאי בעי היה כופר ואומר שלא הניח כ"כ תשובת הרא"ש כלל נ"ה:

1062 הכותב לאשתו בשעת נשואין ש"ח בסכום ידוע ומתנה שתוכל לגבותו בכל עת שתרצה אם תגבנו ילקח בו קרקע והוא אוכל פירות ואם יש עליה חוב שלותה אחר שנשאת אינה גובה ממנו אבל אם לותה קודם שנשאת גובה ממנו אבל אם אינו עומד לגבות אלא לכשתתאלמן או תתגרש אינו יכול ב"ח לגבות ממנו אלא ימכרוהו ב"ד בטובת הנאה לו או לאחר אבל לא לבעל וזהו אינו נכון אלא לא ימכרו ב"ד בטובת הנאה לא לו ולא לאחרים דכל לגבי בעלה ודאי מחלה טור ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ב"י בשם גמרא החובל:

1063 אם נתן לה הבעל מתנה אפילו בעל חוב שהלוה לה אחר שנשאת גובה ממנו:

1064 שטר שזה נסחו הוו עלי עדים וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו ללאה אשתי כך וכך בתים במתנה גמורה אינו כלום הואיל ולא כתב שהוא נותן לה ומה שאמר תנו לאו כלום הוא טור בשם תשובת הרא"ש:

1065 הנוהגים שהאשה המכנסת קרקע לבעלה כותבת לו שטר מתנה והוא כותב לה ש"ח שתגבנו כל זמן שתרצה ואין מזכירין באותו שטר הקרקע שנתנה לו אין לאותו קרקע דין נכסי צאן ברזל אלא הרי הוא כשאר נכסיו:

1066 הבעל אומר היא מתה תחלה ואח"כ הבן ויורשיה אומרים לא כי אלא הבן מת תחלה עליהם להביא ראיה:

1067 המתנה בכתובה שלא ישא אשה אחרת עליה אינו מתנה על מ"ש בתורה:

1068 הנושא אשה שפסקה מלדת ונשבע שלא ישא אשה אחרת עליה שלא מרצונה אין יכולים להתיר לו שבועתו שלא מדעתה:

1069 מי שנשבע לתת לחבירו חצי מה שירויח ואינו מספיק לפרנסת אשתו אם יתן לזה חצי מה שמרויח אעפ"כ צריך לקיים שבועתו:

1070 אשה שמחלה כתובתה ונדונייתה לבעלה ואח"כ טענה שבאונס מחלה מפני שהיה מגזם עליה לגרשה או לישא אחרת מפני שאינה יולדת אין זה טענת אונס לבטל המחילה:

1071 אלמנה שגבתה כל הנכסים בכתובתה אינה חייבת בקבורת בעלה: הגה ואפי' אין כאן רק כדי קבורה היא גובאת כתובתה והוא נקבר מקופה של צדקה תשו' הרא"ש כלל מ"ו והגהות מיי' פ' י"ז ותשו' הרמב"ן סי' ס"ד והרשב"א סי' אלף ק"ג אבל אם תפסו היתומים מטלטלין וקברו אותו א"צ לשלם ריב"ש סי' ק"ד:

1072 המתנה עם בעלה בשעת נשואין שאם תמות תחתיו בלא ולד קיימא יהא שליש נדוניתא ליורשיה וגירשה והחזירה סתם על דעת תנאים ראשונים החזירה: הגה תקנת קהלות שו"ם שאנו נוהגין בזמן הזה בנדוניית חתנים כמו שנתבאר לעיל סוף סי' נ"ג י"א שהתקנה לא נתקנה רק בנדוניא אבל לא בירושה שנפלה לאשה בעודה תחתיו תשו' הרא"ש כלל נ"ד וכן במתנות שנתנו לחתן ובזמן שהנכסים חוזרין מכח התקנה י"א שחוזרין לנותני הנדוניא תשו' מיי' להל' אישות וכן משמע ל' התקנה וי"א ליורשים תשו' מיימוני ל' ה' וכן מנהג הקהלות ואין חילוק בין אם האב נותן הנדוניא או אחרים ת"ה סי' שכ"א אבל כשהן עצמן מכניסין הנדוניא לא תיקנו מהרי"ו ס"ד וכל מקום שיש מנהג הולכין אחר המנהג ואפי' לא התנו בשעת נשואין כאילו התנו דכל הנושא על דעת המנהג הוא נושא ד"ע וכ"כ הרשב"א סי' אלף ש"ז ובתשובת מיי' סוף אישות ל"ה ואפי' הלך למקום שאין נוהגים מנהג הקהילות הולכין אחר מקום שנשאה שם ריב"ש סימן ק"ה ואם לא מתו הבת או הבן רק נהרגו או נשתמדו י"א דלא שייך בזה דין חתנים אפי' לא נתן האב צריך ליתן אבל אם אין כאן זרע קיימא שצריכין להחזיר מכח תקנה אין חילוק בין נהרגו למתו אבל אם נשתמדו א"צ להחזיר ויש להתיישב בדבר:

1073 מה דבה ימצא באשה שתתגרש ושלא תדור הגרושה עמו בחצר. ובו יא סעיפים: לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ואם הודיעה בתחלה שהוא נושא אותה לימים מותר:

1074 לא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה:

1075 לא יגרש אדם אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר: הגה אבל בלא"ה אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות טור ודוקא בימיהם שהיו מגרשין בע"כ אבל אם מגרשה מדעתה מותר אגודה פ' המגרש וכ"כ הר"ן ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה אבל שניה אם שנאה ישלחנה:

1076 אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה:

1077 אשה שנתגרשה משום פריצות אין ראוי לאדם כשר שישאנה:

1078 יכול לגרשה בלא דעתה: הגה ואפי' אין לו לשלם לה הכתובה ונדונייתה אינה יכולה לעכב משום זה הגרושין אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה תשובת הרא"ש וריב"ש וכל זה מדינא אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה אם לא שעברה על דת וכמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו ואפי' אם רוצה ליתן לה הכתובה אין לגרשה בזמן הזה שלא מדעתה סמ"ק סי' קפ"ד עבר וגירשה בע"כ בזמן הזה ונשאת שוב אין האיש נקרא עבריין כל בו גירשה מדעתה ונמצא פסול בגט יכול אח"כ לגרשה בע"כ ג"ז שם נולדו בה מומין ע"ל ס"ס קי"ז אם יכול לגרשה בע"כ י"א דבמקום מצוה יכול לגרש אשתו בע"כ או מתירים לו לישא ב' נשים מוהר"ם פאדווה סי' י"ג וכמו שנתבאר לעיל סי' א' לפיכך קטנה מתגרשת אע"פ שאין בה דעת גמורה אפילו אם קבל אביה קדושי' שהם דאורייתא או חרשת שנתקדשה כשהיתה פקחת ונתחרשה אבל אם נשתטית ואינה יודעת לשמור עצמה אינו מוציאה עד שתבריא שלא ינהגו בה מנהג הפקר לפיכך מניחה ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה ואין מחייבים אותו בשאר כסות ועונה ואינו חייב לרפאותה וי"א דחייב במזונותיה ורפואתה ב"י בשם הרשב"א והטור בשם הרמ"ה והראב"ד וכן פסק לעיל סי' ע' סעיף ד' וכן עיקר ולא לפדותה ואם גירשה מגורשת והוא שתהיה יודעת לשמור גיטה וי"א דאפי' בדיעבד אינה מגורשת וכן משמע במהרי"ו סי' נ"ב אבל בעתים שוטה ובעתים " חלומה וגירשה בעת חלומתה מפני שהיה נראה שתשאר כך לא מהדרינן עובדא פסקי מהרא"י סי' רט"ו ועיין לקמן סי' קכ"א סעיף ג' ומוציאה מביתו ואינו חייב לחזור וליטפל בה:

1079 מי שגירש אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכפר קטן נידון כמבוי. הגה ואם נשאת לאחר אפי' בישראל לא תדור עמו במבוי טור וכל זה במבוי סתום אבל במבוי מפולש שדרך רבים עובר ביניהם מותרים לדור ב"י בשם הר"ן שכ"כ בשם התו' אם רה"ר מפסיק בין בתיהם הגהות אשירי פ"ב דכתובות אפי' אין בכל העיר שום יהודי רק הם לבדם שרי תה"ד סי' רמ"ג גירשה משום שאסורה עליו אפי' לא נשאת אסור לדור עמה כאלו נשאת לאחר א"ז:

1080 היה לה מלוה אצלו עושה שליח לתובעו: הגה ודוקא בכה"ג אבל מותר ליכנס לביתה אע"פ שנשאת הואיל ואינו דר שם ואינו נושא ונותן עמה כך משמע בת"ה סי' רמ"ג ויש מחמירין ב"י ומותר לאדם לזון גרושתו ומצוה הוא יותר מבשאר עני הגהות מ' פכ"א מא"ב ובלבד שלא יהא לו עסק עמה רק יזונה ע"י שליח א"ז:

1081 גרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותם או מכין אותם מכת מרדות:

1082 אם נתגרשה מן האירוסין מותרת לתובעו לדין ולדור עמו ואם היה לבו גס בה אף מן האירוסין אסור:

1083 מי נדחה מפני מי היא נדחית מפניו ואם היה החצר שלה הוא ידחה מפניה:

1084 שאין לכתוב הגט אם לא שמע מפי המגרש. ובו יא סעיפים: הגט צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו ואף אם שלוחו כותבו צריך שיהי' משל הבעל לכך נהגו כשהבעל מצוי שנותן לו הסופר הקלף והדיו וי"א דאף הקולמוס ושאר כלי הכתיבה הגהות אשירי פרק שני ובמרדכי מהל' גיטין במתנה קודם כתיבה והבעל נותן שכרו ומפני תקנת עגונות תקנו חכמים שהאשה נותן שכר הסופר והקנוהו לבעל:

1085 גזל נייר וכתב בו גט ונתנו לה כשר אפילו קודם יאוש: הגה אבל גזל גט כגון שכתב לו הסופר גט וגזלו ממנו ולא פרע לו וגירש בו לא הוי מגורשת ב"י:

1086 כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו והוא שיהיו העדים שחתמו בו מכירין ויודעים שזה פלוני ואשתו פלונית וי"א דגם הסופר צריך להכירן טור וכן נ"ל והכרה זו אפי' ע"פ עד אחד ואפי' ע"פ אשה וקרוב: הגה וצריך להכיר שם האיש והאשה ושם אביהם וכל שהוחזקו ל' יום בעיר אין חוששין להם יותר ושם אביו נהגו לכתוב על פי עצמו ב"י ממשמעות ל' הרמב"ם ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהן שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חברו שמא יכתוב גט ויוליכנו לאשת חבירו ויגרשנה עליו ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירים:

1087 לא יכתבנו הסופר ולא יחתמו בו העדים עד שיאמר להם הבעל לכתוב ולחתום ולכתחלה יאמר לסופר לפני העדים בסדר הגט מהר"א מרגליות וכשיאמר להם הבעל יכתבוהו הם בעצמם ולא יאמרו לאחרים לכתוב ולחתום אפילו אמר לבית דין תנו גט לאשתי לא יאמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום ואפילו אמר להם אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו: הגה עבר וגירשה ע"י אומר אמרו לסופר ויכתוב כו' הוי ספק מגורשת טור בשם הרמ"ה וב"י בשם הר"ן וב"ה וסמ"ג והמרדכי וכל בו:

1088 אפילו כתב בכתב ידו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו מפיו בין שהוא פקח ובין שנשתתק בין שמדבר ואינו שומע בין שאינו שומע ולא מדבר ויש מכשירין במי שנשתתק לכתוב ולחתום על פי כתב ידו שיכתוב לסופר כתוב ולעדים חתימו והוא שתהא דעתו מיושבת עליו:

1089 מי שנשתתק ושאלוהו אם רוצה שיכתבו גט לאשתו והרכין בראשו יתבאר בסי' שאחר זה:

1090 אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב בשביל כולם ואם אמר כלכם כתובו אחד כותב במעמד כולם:

1091 אמר לעשרה כתבו וחתמו ותנו גט לאשתי א' כותב ושנים חותמים ואחד נותן:

1092 אמר כלכם חתומו או שמנאם בין שמנה כולם בין שמנה מקצתם ואמר להם חתמו הרי זה כאומר כולכם חתמו וכולם צריכים לחתום בו ושנים שחותמים בו תחלה הם משום עדים וצריך שלא יהא שום אחד מהם פסול והאחרים משום תנאי לפיכך אם היו השאר פסולים או שחתמו זה היום וזה למחר או אחר כמה ימים כשר והוא שיחתמו כל אחד בפני כולם ואפי' חתמו השאר אחר נתינת הגט ואפי' אחר שנשאת הר"ן פ"ק דגיטין כשר ואם מת אחד מהם קודם החתימה הרי הגט בטל ועיין לקמן בסמוך .

1093 ואם אמר כולכם חתמו משום עדים צריך שיהיו כולן כשרים ושיחתמו כולם בו ביום וי"א שאפילו אמר סתם כלכם חתמו דינו כמפרש ואומר כלכם חתמו משום עדים ונ"ל דיש להחמיר כסברא זו

1094 תיקנו חכמים שהאומר לרבים לכתוב גט או לחתום או להוליך גט לאשתו אם לכתיבה יאמר להם כל אחד מכם יכתוב גט לאשתו וכן להולכה כל אחד מכם יוליך ואם לחתימה יאמר להם כל שנים מכם יחתמו בגט זה:

1095 צריך להיות בדעתו מכתיבה עד נתינה. ובו ח סעיפים: צריך שיהיה בדעתו בשעה שמצוה לכתבו לפיכך אם אחזו רוח רעה בשעה שמצוה לכתבו אין כותבין אותו אפילו לכשיבריא וכן השיכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו אין כותבין ואם לא הגיע הרי זה ספק:

1096 היה בריא בשעה שצוה לכתבו ואח"כ אחזו החולי אין כותבים אותו בעודו בחליו ואם כתבוהו ונתנוהו קודם שיבריא אם הוא חולי דסמי' בידן ה"ז פסול ואם לאו אינו גט: הגה אבל לאחר שנתרפא כותבין ונותנין אפילו מיחה בחליו שלא ליתנו טור:

1097 מי שהוא עתים חלים פי' בריא מן ותחלימני והחייני עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו ואם גירש באותה שעה גטו גט ואפילו חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי וע"ל סי' קי"ט סעיף ו':

1098 שכיב מרע שמצוה לכתוב גט צריך לדקדק בו שיהא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה: הגה וא"צ בדיקה כמו נשתתק אלא בודקין אותו קצת לראות אם דעתו מיושבת עליו ב"י:

1099 מי שנשתתק ושאלוהו אם רוצה שיכתבו גט לאשתו והרכין בראשו לומר הן בודקין אותו בדברים אחרים בסירוגין חד הן ותרין לאו חד לאו ותרין הן אם הרכין בראשו על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו: הגה וי"א דבודקין אותו ע"י פירות שאינם נמצאים אלא בקיץ ושואלין אותו בימות החורף טור אם רוצה שילקטו לו מן האילן או להיפך כך פי' התוס':

1100 ודוקא כשנשתתק או אילם השומע ואינו מדבר סומכין על רמיזתו להוציא אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו מוציא את אשתו ברמיזה אם נשאה כשהיה פקח או שנפלה לו יבמה מאחיו פקח אבל אם נשא אשה כשהוא חרש אפי' היא פקחת מוציא ברמיזה ועיין בח"ה סי' רל"ה סעיף י"ט:

1101 גוסס פי' תרגום על צד תאמנה על גססיהן כלו' על חזה שלהן וענין גוסס הוא שהקרוב למיתה מעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה הרי הוא כחי ויכול לגרש: הגה וי"א דוקא גוסס שמדבר אבל אינו מדבר לא סמ"ג וסמ"ק והמרדכי ויש להחמיר:

1102 שחטו בו שנים או רוב שנים וכן אם היה מגוייד או צלוב והחיה אוכלת בו ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין כל עוד שנשמתו בו וה"ה לנפל מן הגג מיהו צריך בדיקה ג"פ כשנשתתק כ"כ הר"ן:

1103 אמר לכתוב הגט וטעה או נאבד. ובו ב סעיפים: אמר לסופר ולעדים לכתוב ולחתום וליתן גט לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא פסול או שכתבוהו ונאבד יכולים לכתוב גט אחר ואם לא נאבד והם מסופקים אם הוא כשר מכמה חומרות שנהגו להחמיר הרי עשו שליחותם וצריך לחזור הבעל לומר להם לכתוב ולחתום: הגה ואם העדים רוצים לכתוב אחר וליתן לה שניהם הרשות בידם ואין צריכים לשאול לבעל תשובת הרשב"א הובאה בב"י לכן אם הבעל הולך מהעיר יאמר שהוא נותן להם רשות לכתוב ולחתום גט מאחד עד ק' עד שיהא א' כשר בין בכתיבה בין בחתימה לדעת הרב שבעיר בלי שום פקפוק: הגה ולכל מי שמראה אותו סדר גיטין אבל אם הבעל בעיר אין לסמוך על זה ויש לבעל לחזור ולצוות כל פעם לעדים ולסופר ב"י בשם ר"ת וכן נוהגין שחוזר ומצוה כמו בראשונה גם מקנה להם הקלף והדיו אם לא נשאר לסופר ממה שהקנה לו בראשונה כן נמצא בסדר גיטין וי"א הא דאמרינן עשו עדים וסופר שליחותן צריך לחזור ולצוות היינו דוקא אם כבר נחתם ונפסל אבל אם עדיין לא נחתם יכולין לכתוב אחר ואין הבעל צריך לצוות ב"י בשם הרשב"ץ אבל נהגו להחמיר בכל ענין:

1104 אמר להם כתבו וחתמו ותנו לשליח ויוליך לה וכתבו ונתנו לשליח ונמצא הגט פסול או בטל אין כותבין גט אחר עד שימלכו בבעל ואם לא נמלכו בו וכתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת: הגה וי"א דכל שנמצא הגט בטל או פסול כותבין גט אחר אלא שאם נאבד מיד השליח דינו כמו שנתבאר טור וכל זה שאמר להם לכתוב וליתן אבל נתן לשליח גט להוליכו ונמצא פסול פשיטא שאינן יכולין לכתוב אחר בלא רשות שלו בית יוסף בשם תשובת הרשב"א וכן משמע מתשובת הרמב"ן סי' קמ"ה:

1105 מי ראוי לכתוב הגט ונכתב וניתן בשבת. ובו ה סעיפים: הכל כשרים לכתוב הגט חוץ מחמשה כותי ועבד וחש"ו אפי' האשה בעצמה אם אמר לה הבעל לכתבו יכולה לכתבו ותקנה אותו לבעלה וחוזר ונותנו לה: הגה והבעל לכתחלה לא יכתוב הגט בעצמו גם לא יצוה לסופר כיצד יכתוב אלא אומר לו סתם לכתוב מצא בקונטרסים וי"א דיש להחמיר שגם קרוב לא יכתוב לכתחלה היכא דאפשר באחר מהרי"ק שורש ק"ו ולכתחלה יכתוב הסופר בידו הימנית ואם הוא אטר יד יכתוב בשמאלו מ"כ בתקון ישן:

1106 ישראל שהמיר או שהוא מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא ככותי לכל דבר:

1107 כתב הגט אחד מאלו החמשה אינו גט אע"פ שחתמו בו עדים כשרים ונמסר לה בכשרים בד"א בשכתב התורף אבל אם לא כתב אלא הטופס והניח מקום התורף שהוא מקום האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם וכתבו הפקח הגדול הישראלי לשמו ה"ז גט כשר וי"א דאפי' בכה"ג פסול מדרבנן טור בשם ר"י:

1108 מותר להניח חרש שוטה וקטן לכתוב טופס הגט לכתחילה והוא שיהיה גדול הפקח עומד על גבן אבל הכותי והעבד אין כותבין טופס לכתחלה ואפילו ישראל עומד על גבן:

1109 הכותב גט בשבת או בי"כ בשוגג ונתנו לה ה"ז מגורשת כתבו וחתמו בזדון בו ביום או ביו"ט ונתנו לה אינה מגורשת שהרי העדים פסולים מן התורה כתבו בי"ט בזדון ונמסר לה בפני עדים כשרים ה"ז גט פסול: הגה אבל כתבו בזדון בי"כ ושבת ה"ז בטל מדאורייתא כן דקדק הב"י ואין לגרש בלילה ואם גירש בלילה י"א דהוי גט פסול ר"י מינץ ולכן לאחר שהתפללו הקהל ערבית אע"פ שעדיין היום גדול אין לגרש בת"ה סי' רמ"ח וע"ל ס"ס קנ"ד סעיף פ"ח ופ"ט:

1110 על מה נכתב הגט. ובו ה סעיפים: גט שכתבו על איסורי הנאה כשר: מיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם וצריך שריפה אם כתב עליו הגט בטל הר"ן פ"ב דגיטין:

1111 כותבין הגט על דבר שיכול להזדייף והוא שיתננו לה בעידי מסירה כיצד כותב על הנייר המחוק ועל הדפתרא ועל החרס ועל העלין ועל יד העבד ועל קרן הפרה ומוסר לה העבד והפרה או שאר דברים בפני עדים אבל לא יחתוך יד העבד וקרן הפרה ויתן לה ואם כתב וחתך ונתן לה אינו גט משום דבעינן שלא תהא קציצה בין כתיבה לנתינה: הגה וכותבין על כל דבר תלוש טור וי"א דוקא בדבר שהוא של קיימא אבל אם כתב בעלה של בצלים או ירקות וכדומה לזה פסול הר"ן פ"ב ולכתחלה יש לכותבו על קלף מתוקן לס"ת תפילין ומזוזות אבל לא בעינן מעובד לשמו אבל אין עיכוב בדבר זה מ"כ בסדר גיטין ואפי' אם נכתב על נייר שקורין פפי"ר בכל כתב כשר ג"ז שם וע"ל ר"ס קכ"ו:

1112 טוב לחתוך הנייר למדת הגט שלא יצטרך לחתוך ממנו אחר כתיבה ואם טעה הסופר לאחר שכתב קצתו ורוצה להתחיל באותו נייר עצמו יחתוך תחילה המועט שכתב: הגה אם כתבו על נייר גדול וחתכו לאחר הכתיבה קודם הנתינה פסול אבל אם חתך ממנו מעט כדי לייפותו לא מיקרי קציצה טור בשם הרא"ש וכל שלא חתך ממנו הרבה יותר מכתיבת הגט הוי כלייפותו כן משמע בסה"ת אבל לכתחלה חותכין ממנו הכל קודם הכתיבה אפי' הנקבים שעושין כדי לשרטט על ידן ושאר הדברים יחתוך הכל קודם השרטוט דהשרטוט צורך כתיבה הוא סדר גיטין כתבו על ספר אע"פ שיש בו ענינים אחרים ונתן לה הכל כשר טור בשם העיטור:

1113 אין כותבין גט במחובר אפי' יתן לה המחובר כמו שהוא דבעינן ונתן בידה ואפילו חתמו העדים אחר שתלשו ואח"כ נתנו לה אינו גט ואם כתבו על העלה הזרוע בעציץ פי' כעין חצי קדרה של חרס שזורעין בה נקוב אע"פ שנתן לה העציץ כולו פסול שמא יקטום אבל כותב הוא על חרסו של עציץ ונותן לה והוא שיהיו עידי מסירה לפנינו שחרס דבר המזדייף הוא: הגה וה"ה בעציץ שאינו נקוב וי"א דבשאינו נקוב לא גזרינן שמא יקטום תמצא מבואר ב' הסברות בבית יוסף:

1114 אין כותבין במחובר אפילו טופס כתב הטופס במחובר ותלשו ואח"כ כתב התורף וחתמו ונתנו לה כשר:

1115 היה הגט חקוק על ידו של עבד בכתובת קעקע והיה יוצא מתחת ידה והיו העדים חקוקים על ידו ה"ז מגורשת אע"פ שאין שם עידי מסירה שהרי אינו יכול להזדייף ואם היו מוחזקים בעבד שהוא שלו וגט חקוק על ידו והוא יוצא מתחת ידה והיא אומרת בעדים נמסר לי ה"ז ספק מגורשת שמא מעצמו נכנס לה שהגודרות פי' כל דבר שמהלך בדרכים ובשוקים שיתכן לומר מעצמו נכנס אין להם חזקה: הגה ודוקא במקום שאין להם חזקה אבל במקום שיש להם חזקה מגורשת ב"י ועיין בח"ה בדיני חזקות:

1116 היה הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו והוא יוצא מתחת ידה ואומרת שנתנתו לו וחזר ונתנו לה אע"פ שהם מוחזקים בטבלא שהיא שלה הרי זו מגורשת שהאשה עצמה כותבת את גיטה:

1117 חקק הגט על טס של זהב ונתנו לה ואמר לה הרי זה גיטך וכתובתיך ה"ז מגורשת ונתקבלה כתובתה בכדי שווי הטס: הגה אבל נתן לה סתם הרי הכל שלה מכח נתינת הגט וצריך ליתן לה כתובתה משלם וכן משמע בגמ' וכ"כ הר"ן:

1118 לא יתננו לה עד שתתייבש הכתיבה והחתימה יפה פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף:

1119 במה נכתב הגט ותיקון הכתיבה והקלף. ובו כג סעיפים: אין כותבין את הגט אלא בדבר שרישומו עומד כגון דיו וסיקרא וקומס וקנקנתום פי' מיני צבעונים וכיוצא בהם אבל אם כתבו בדבר שאינו עומד כגון משקין ומי פירות וכיוצא בהם אינו גט:

1120 כתבו בדיעבד באבר בשחור בשיחור כשר פי' אבר עופרת ושחור הוא כלי של ברזל שרושמין בו ושיחור הוא הפחם. ערוך: הגה י"א הא דבאבר כשר היינו חתוכי אבר מעורבים במים הטור והרא"ש אבל אם כתב באבר עצמו פסול ויש לחוש לזה ולכתחלה נוהגין לכתבו בדיו טובה כמו שכותבין ספרים סדר גיטין ואין לשנות ויש מחמירין עוד לומר דהסופר יקרא כל אות תחלה קודם שיכתוב כמו בספרים ג"ז שם:

1121 כותבין אותו במי עפצים והוא שלא יהיה הקלף מעופץ מפני שאין מי עפצים ניכר בו ואם כתב אינו גט וכן כל כיוצא בו:

1122 חקק גט על הלוח או על האבן או על טס של מתכת אם חפר יריכי האותיות כשר וכן אם חקק יריכי האותיות מאחורי הטס עד שבלטו בפני הטס אבל אם חפר תוך האות עד שיראו היריכות גבוהות מכאן ומכאן או שהכה על פני הטס בחותם עד שנמצאו האותיות בולטות כדרך שעושין דינר זהב אינו גט: הגה י"א דלכתחילה יש להחמיר שלא לכתוב בקולמוס של ברזל שלא לבא לידי חקיקה סדר גיטין וע"ל סי' זה סעיף כ"ב ולא מקרי חק תוכות אלא כשכל האות נעשה כך אבל אם צריך עדיין לתקן שיהיה אות כשר ת"ה סי' רכ"ח:

1123 הקורע על העור תבנית כתב כשר אבל הרושם על העוד תבנית כתב פסול וי"א בהפך ויש מי שמכשיר בשניהם:

1124 נהגו להחמיר שיהיו האותיות מוקפות גויל ואם יש בו אותיות דבוקות יגרור ביניהם להפרידם. הגה וי"א דאין להפריד האותיות אם נוגעין כן הוא בסדר גיטין וכן נוהגין ויש מקילין בשעת הדחק תשובת הרא"ש לתקן קודם שיחתמו העדים מהרא"י פאדויה כשהבעל מצוה לתקן ב"י לדעת הרא"ש.

1125 אם יש מי שרוצה לזיין האותיות מוחין בידו:

1126 אם נפלה טפת דיו בתוך האות טור ואינה ניכרת אינו יכול להעביר הדיו ולתקן האות דהוה ליה חק תוכות ויש מחמירין אפי' האות ניכר מהרי"ק שורש צ"ח וכן נוהגין:

1127 אם רוצה לעשות מ"ם פתוחה ונמשכה ידו ונסתמה אינו יכול לגרור הדבקות דהוה ליה חק תוכות ועיין בא"ח סי' ל"ב:

1128 נוהגין לשרטטו ויש ליזהר מלשרטט באבר מפני שהוא צובע והוי ככתב על כתב:

1129 נוהגין לעשותו שנים עשר שיטין:

1130 נוהגין לעשות שיטה י"ג וחולקים אותה לשתים שבה חותמים העדים זה תחת זה: הגה ומשרטטין אותו ב' שורות קטנות ג"כ וישרטט הכל קודם שיתחיל לכתוב הגט גם ישרטט מן הצדדין ויהיו שורות הגט שוות לא אחת ארוכה ואחת קצרה ואם לא שרטט כלל כשר וה"ה אם הוסיף או פיחת מי"ב שיטין כ"ז גם בסדר גיטין גם במרדכי ריש גיטין י"א דאין להכשירן כי אם במקום עיגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות ונ"ל דה"ה לענין שרטוט וצריך לשרטט מבחוץ שלא במקום הכתב בב"י בשם הקונט' ובסדר גיטין ויכתוב לצד הבשר ולא בצד שער ואם כתב במקום שער יש פוסלין אותו מהרי"ל ול"נ דבמקום עיגון אין להחמיר וכשהסופר כותב לכתחילה יזהר שלא יגע בשרטוט שבצדדין ונוהגין לכתחילה להניח גליון מן הצדדין כחצי אצבעו למעלה כאצבע סדר גיטין ולמטה כדי תפיסת יד ויותר מהרי"ל ד"ע:

1131 נוהגין לעשותו שיהיה ארכו עם הגליון של מטה ב"י בשם הקונטרס יתר על רחבו:

1132 נוהגין שלא יהיו האותיות עוברות מהשיטין בימין ובשמאל: הגה ואם כתב חוץ לשיטין י"א דאפילו אות אחת שיצא לחוץ פסול ב"י בשם הגהות מיי' ובמקום עיגון ושעת הדחק יש להקל. סברת הרב:

1133 לא יהא בו שום טשטוש ולא יכתבו על המחק: הגה אם בא זבוב ומשך הדיו לא ימחוק בסדר גיטין ולא יכתוב על שום נקב שאין הדיו עובר עליו שם:

1134 לא יהא הכתב מעוקם ולא מבולבל שמא תדמה אות לאות ונמצא הענין משתנה: הגה רגלי ה"א וקוף שנוגעין יש לפסול אפי' בדיעבד ת"ה סי' רל"ו ובפסקיו סי' מ"ה מיהו אם תינוק יכול לקרותו יש מכשירין במקום עיגון מהרי"ק שורש ע"א ולכתחלה אסור להפריד בסכין אלא יכתוב גט אחר שם שורש צ"ח ודוקא שלא במקום עיגון אבל במקום הדחק שיש לחוש לעיגון יתקן כסברת הרב וע' בא"ח סי' ל"ב כיצד יתקן וע' סי' קנ"ד סעיף מ"ח ואם צריך לתקן אותיות כגון שלא נוגעין במקום שראוי ליגע או שהיו קצרים וצריך להאריכן יתקנן קודם שיכתוב כדת משה וישראל בהגהות סדר גיטין בקבלה משם מהרי"ו כן מ"כ בשם מהר"ם מאור עינים או לכל הפחות קודם החתימה תשו' מהר"ם פאדואה וצריך ליזהר שיגע כל מה שראוי ליגע ושלא יגע מה שראוי שלא ליגע כס"ת ותפילין ומזוזות בסדר גיטין וכן משמע בהגהות מרדכי דגיטין ואם אינו נוגע מה שראוי ליגע כגון באחורי הצדי"ק ויו"ד שבאלף וכיוצא בזה י"א דאפי' תנוק דלא חכים ולא טפש קורא אותו פסול אפי' בדיעבד בת"ה ובפסקיו סי' מ"ג וי"א דבמקום עיגון יש להכשיר בכה"ג ואם הוא בטופס הגט אפי' בלא עיגון יש להקל ב"י כתב למד אלף של ישראל ביחד י"א דכשר אם הוא בטופס תשו' הרא"ש ובמקום עיגון יש להקל היה קוצו של יוד שעל האלף נוגע גם מלפניו כזה כשר מ"כ בשם מהר"י מרפורק נתפשטו האותיות מכח לחות הדיו שקורין גיפלאס"ן עד שנראין כדבוקין ומ"מ נראה שאין האותיות נוגעין כשר מ"כ בשם מהר"י ברי"ן:

1135 היה בו משמעות שני ענינים או שהיה בכתבו עיקום או בלבול או שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר הרי זה פסול:

1136 צריך שיהא הגט נקרא במקום נתינתו לתינוק דלא חכים ולא טיפש ויש מי שאומר שאף במקום כתיבתו צריך שיהיה נקרא כן: הגה וא"צ לכסות מן הצדדין של האות שיש בו ספק אלא מראין לו כך ואם יוכל לקרותו כשר מ"כ בתקון ישן ונוהגין לערות השיטות דהיינו שימשוך ן' או ך' שבשיטה עליונה עד שיטה שלמטה ממנה או ראש למ"ד שבתחתונה לשורה שלמעלה ממנה ואם לא עירה י"א שהוא פסול ול"נ דבמקום עיגון אין להחמיר ויזהר שלא ימשוך ראש אות שלמטה לתוך חלל אות שלמעלה או להיפך הר"ן פ"ב דגיטין בשי"א ואם עשה כך ונשתנה צורת האות כגון שמשך ראש למ"ד לחלל ד' שאז נראה כה"א פסול סברת הרב דוקא בכי האי גוונא וכן משמע בהגהות סמ"ק:

1137 גט שמחק בו אות או תיבה או שתלה בין השיטין אם מטופס הגט ה"ז כשר ואם מן התורף אינו גט ואם חזר ופירש בסוף הגט שאות פלונית תלויה או על המחק אפילו מתורף הגט כשר כשאר שטרות והקיום יכתבנו קודם כדת משה וישראל ועכשיו נהגו להחמיר שלא לקיים מחק הגט:

1138 גט שנמצא קרוע שתי וערב שהוא קרע של בית דין ה"ז גט בטל כשאר שטרות אבל אם נתקרע ואינו קרע של ב"ד כשר נמוק או שהרקיב או שנעשה ככברה כשר נמחק או שנטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו אינו גט:

1139 בד"א כשהיה הגט יוצא מתחת ידה בעידי חתימה ואין שם עידי מסירה אבל אם יש עדים שנמסר לה הגט בפניהם והיה כשר ה"ז כשר אע"פ שהיה תורף הגט על המחק או בין השיטין או שהיה קרוע שתי וערב כשנתן לה בפניהם ויש מי שפוסל בקרוע שתי וערב וה"ה כשנטשטש עד שאינן יכולין לקרותו כ"כ המ"מ:

1140 יש מי שכתב שיש להקפיד מלכתוב הגט בקולמוס של כנף אלא בשל קנה וע"ל סי' זה ס"ד:

1141 אם רקם או ארג או עשה במעשה מחט אותיות הגט י"א דלאו כתב הוא:

1142 נוסח לשון הגט ודקדוק אותיותיו. ובו ג סעיפים: כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון בין שהוא כתב הכותים בין שהוא כתב ישראל כגון פרובינצאל וכיוצא בו אבל אם היה מקצת הגט כתיב בלשון אחד ומקצתו בלשון אחר פסול: הגה ויש מכשירין הראב"ד ונ"ל דאפי' למאן דפוסל מודה דמקצתו לשון הקדש ומקצתו לשון ארמי כשר דשניהם נתנו בסיני והוי קרובים בלשון וכלשון אחד דמי ולכן נוהגין עכשיו לכתוב בגט מקצת מלות לשון הקדש ורובו לשון ארמית אי נמי מאחר דרובו לשון ארמית ואין בו רק מלות לשון הקדש אין זה מקצתו בל"א א"נ דדוקא בתורף הצורך קאמר אבל מה שמוסיפין בתורף הרי את מותרת לכל אדם או שאר מלות אינן צריכין ואין רק כפל דברים שנוהגים לכתחלה כנ"ל ליישב המנהג ונהגו לכתבו בלשון ארמית ובכתב אשורי: הגה ואין להכשיר בכתב אחר רק במקום עגון ושעת הדחק כגון שהובא ממרחקים ואין שיירות מצויות תשו' הרא"ש כלל מ"ה וע"ל סי' קכ"ה סעיף י"ו:

1143 בשלישי ברביעי בחמישי מלאים יו"ד בשני ובששי חסרים:

1144 יום ראשון יכתוב באחד בשבת:

1145 ביום ר"ח יכתוב ביום ראשון לירח פלוני: הגה וי"א דכותבין בא' לירח מרדכי פ' המגרש ומכח זה יש נמנעים לתת גט בר"ח כך כתב בסדר גיטין בשני יכתוב בשני ימים בשלשה בארבעה כולם לשון זכר בה"א לבסוף: הגה ויכתוב ימים עד עשרה בשני ימים בשלשה ימים וכו' בסדר גטין ומכאן ואילך יכתוב יום אחד עשר יום שנים עשר יום וכו' מרדכי פ' המגרש כתב ימים לא מיפסל בדיעבד אם כבר ניתן וכ"ש בשעת הדחק ב"י כתב שלשה או שמונה מלא בוי"ו בסדר ר"י מינץ או שלא כתב בשני רק שני בסדר גיטין או שכתב ר"ת כגון שהיה לו לכתוב שנים עשר וכתב י"ב בשם הרב מטרוני כשר וכן באחד ועשרים בשנים ועשרים בשלשה ועשרים וכן כולם:

1146 בחשבון השנים יכתוב לשון נקבה בשנת חמשת אלפים ואחת לבריאת עולם שתים שלש ארבע כולם בלא ה"א לבסוף וכן אחת עשרה שתים עשרה עד עשרים ימים ואילך עשרים ואחת עשרים ושתים עשרים שלש המנין המועט לשון נקיבה וכן לעולם: הגה ויכתוב בשנים מנין המרובה קודם אבל בימים יכתוב מנין המועט קודם וכן משמע בטור וכן היא בסדרים אחד ועשרים שנים ועשרים וכו' ואם כ' מנין המרובה קודם או להיפך שכתב בשנים מנין המועט קודם כשר ב"י כתב ל' זכר במקום ל' נקבה כגון שהיה לו לכתוב חמש וכתב חמשה כשר בשם מהרי"ל:

1147 אם יכתוב גט ביום ראשון של חדש אייר יכתוב ביום שלשים לחדש ניסן שהוא ר"ח אייר וכן בכל ראשי חדשים שהם שני ימים וביום שני של ר"ח יכתוב באחד לירח פלוני כי חשבונו מיום השני: הגה וי"א שאין ליתן גט בשום ר"ח סדר הגיטין בשם סמ"ק ומרדכי פ' המגרש והג"מ וכל בו וטוב לחוש לזה אם לא במקום שיש חשש לעיגון:

1148 אם השנה מעוברת יכתוב באדר ראשון לירח אדר ראשון ובשני יכתוב לירח אדר השני ואם כתב באדר הראשון אדר סתם כשר אבל אם כתב בשני סתם הגט פסול ב"י בשם הרא"ש והר"ן ומלת ראשון יכתוב מלא וי"ו מ"כ בתיקון ניסן מלא אייר בשני יודין הכל בסדר ואם כתב בחד יו"ד פסול אם לא בשעת הדחק ת"ה סי' רל"ג ויש נמנעין ליתן גט באייר אך במקום הדחק נותנים וכותבין בב' יודין סיון מלא יו"ד ג"ז בסדר גטין תמוז מלא וי"ו אלול מלא וי"ו תשרי בחד יו"ד מרחשוון חד וי"ו דברי הרב כסלו חסר יו"ד ת"ה סי' רל"ג ועיין למטה סעיף כ"ג וכ"ד:

1149 יש נוסחי גיטין שכתוב בהם איך אנא פב"פ ואינו מכוון ויש ליזהר מלכתוב תיבת איך וכן יש נוסחאות שכתוב בהם ולאתריהון דאבהתיכו ויש ליזהר מלכתבם:

1150 לא יכתוב ודין מלא אלא חסר יו"ד ולא יכתוב ואיגרת מלא יו"ד אלא ואגרת:

1151 דתיהויין דתיצבייין שלשה יודין רצופין ונהגו לכתבם בחמשה יודין דיתיהוייין דיתיצבייין: הגה ויש לכתוב הכל בשיטה אחת דיתיהוייין דיתיצבייין אבל אם כתב די בשיטה אחת והשאר בשיטה שניה יש פוסלין מהרי"ו ומהרי"ל כן הוא בסדרים בשמם:

1152 יאריך וי"ו דתירוכין ווי"ו דשיבוקין ווי"ו שניה דוכדו שמא ידמו ליו"ד: הגה נהגו להאריך אלו הווי"ן יותר מווי"ן אחרים קצת אבל לא יאריכו יותר מדאי כל בו:

1153 יכתוב תרוכין שביקין חסר י' ראשונה אבל פיטורין מלא בשני יודי"ן: הגה וי"א דפטורין ג"כ חסר יו"ד ראשונה בסדר גיטין דמהרי"ל ובסמ"ג וכן נוהגין ולכן צריך להאריך ג"כ ו' של פטורין כ"כ המרדכי ונהגו לכתוב בגט בתחלה שבוקין פטורין תרוכין ואח"כ פש"ת ואח"כ תש"פ ואם שינה בזה אין עיכוב בדבר:

1154 למהך חסר יו"ד:

1155 יזהר יפה ברגל של ה"א של למהך שירחיקנה מגגה וכן בכל ההי"ן צריך ליזהר אלא שבזה צריך ליזהר יותר:

1156 לא יכתוב לאתנסבא אלא להתנסבא ואנש חסר יו"ד מרדכי דילג ה' דלהתנסבא וכתב לתנסבא כשר רשב"א אלף קס"ג:

1157 עד"ז צריך ליזהר בכל לשון ובכל כתב שיכתוב שלא יהא בו משמע ב' עניינות:

1158 לא ימחא באלף: הגה ואם כתב בה"א וכבר ניתן הגט כשר ב"י ואם נכתב ימחי ביו"ד פסול אם לא בשעת הדחק ובמקום עיגון מ"כ בתקון:

1159 צריך שלא יהא בשיטה אחרונה לא ספר תרוכין ולא גט פטורין ולא אגרת שבוקין אלא כדת משה וישראל לבד ויעשה ממנה אותיות גדולות כדי שלא יסיים באמצע שיטה משום דאיכא למיחש שיחתמו בחצי שיטה הנשארת ואין ראוי לעשות כן ואם כתב בשיטה אחרונה יותר מכדת משה וישראל לא נפסל בכך:

1160 אם כתב וישראל אלף למד כאחד לא נפסל בכך: ודוקא בדיעבד או במקום עגון כמו שנתבאר לעיל סי' קכ"ה סי"ו.

1161 כיון שאנו מכירין סגנון הדבר אין לפוסלו בשביל דילוג אות אחת:

1162 אם כתב ברביעי עשרים יום לירח שבט ודילג ולא כתב בשבת וגם יום רביעי היה כ"א לשבט והוא כתב עשרים הגט כשר וי"ח ופוסלין בכה"ג ריב"ש סי' קי"ג:

1163 אם לא האריך ווין שאמרנו או שכתב היודי"ן שאמרנו שלא יכתבו או שלא כתב היודי"ן היתירות הרי זה גט פסול חוץ מב' יודי"ן הנוספות בדיתיהווייין ודיתיצבייין שאינו אלא מנהג. וי"א דאם לא כ' דיתהוייין רשאה רק כתב זאת תהא רשאה עדיף טפי הר"ן פ' המגרש ובעיטור וי"א שאם לא ערער הבעל כשר ויש מי שאומר שאין ערעורו מועיל אא"כ כתבו הוא או שהסופר כותבו מפיו:

1164 אייר יש לכתבו לכתחלה בב' יודין וע"ל סעיף ז':

1165 כסלו חסר יו"ד:

1166 אם הוה ליה לכתוב בשנים עשר וכתב בי"ב כשר:

1167 למנין בחד יו"ד:

1168 שאנו מנין בלא וי"ו: הגה ואם כתב ו' אין לפוסלו בשעת הדחק ריב"ש סי' שי"ד ואם נהגו לכתוב כך אין לפוסלו וה"ה אם כתב למנין שאנו מונין במתא וכל כיוצא בזה:

1169 דיתבא על נהר פלוני בחד יוד ואם כתב די יתבא כשר ב"י:

1170 במתא פלונית דמתקריא פלונית בלשון נקבה.

1171 נהגו לכתוב העומד במקום פלוני קודם וכל שום: הגה וי"א דיש לכתוב החניכה קודם העומד במקום פלוני וכו' עיין בפסקי מהרא"י סי' רמ"ז וכן נוהגין במדינות אלו ונהגו לכתוב פלוני בן פלוני ולא בר פלוני ואם כתב בר הגט כשר מהרי"ק שורש כ"ו:

1172 נהגו לכתוב וכל שום דאית לי ולאבהתי:

1173 אם כתב בדלא אניס במקום בדלא אניסנא לא נפסל וכותבין אניסנא מלא ביו"ד אצל הנו"ן מהרי"ו:

1174 נהגו לכתוב פטרית קודם שבקית ונהגו לכתוב ותרוכית בוי"ו אחר הרי"ש:

1175 יתיכי בג' יודין ליכי בב' יודין:

1176 נהגו לכתוב דהוית תיבה אחת: הגה אם לא כתב מן קדמת דנא רק כתב דהוית אנתתי מ"כ בתיקון או דלג מלת אנתתי ר"ד כהן או מלת דהוית הגהות אלפסי פ' המגרש כשר:

1177 אנתתי בלא יוד אחר האלף:

1178 בנפשיכי נהגו לכתוב בב' יודין. ואם כתבו חסר כשר דעת עצמו וכ"מ במרדכי:

1179 להתנסבא נהגו לכתבו בלא שום יוד ואם כתב יו"ד אחר ה"א כשר הגמ"י פ"ד מרדכי בשם י"א סברי דלכתחלה כותבין ביו"ד:

1180 בידיכי בג' יודין:

1181 נהגו לכתוב מן שמי מן יומא דנן ולעלם וי"א דאין כותבין מן שמי סמ"ג וסמ"ק ותשו' רשב"א וכן נוהגין במדינות אלו:

1182 צריך לכתוב והרי את מותרת לכל אדם ולכתחלה טוב ליזהר לכתוב הרי את בשיטה אחת אבל אם כבר נכתב הגט בשתי שורות כשר לתנו מהרא"י סקמ"ג:

1183 מותרת בוי"ו:

1184 די יהוי נהגו לכתבו ב' תיבות אמנם אם כתב דיהוי תיבה אחת כשר מרדכי פ' המגרש ואף אם לא כתב רק דהוי כשר בשעת הדחק במקום עגון ריב"ש סי' ר"ה:

1185 מנאי נהגו לכתבו בלא יו"ד אחר המ"ם ואם כתב יו"ד אחר המ"ם לא נפסל בדיעבד ב"י בשם הר"ן והרשב"א:

1186 נהגו לכתוב תרוכין שבוקין פטורין:

1187 בגט ארוסה כותבין דהוית ארוסתי ואם כתב דהוית אנתתי כשר וי"א דה"ה להפך דכ' לאשתו ארוסתי כשר בדיעבד ב"י:

1188 שי"ן ועי"ן שלא היו היודין נוגעין בהם וכן היו"ד שע"ג האלף ושאחורי הצדיק שאינם נוגעים באות אם התינוק קורא אותם יפה אפי' הם בתורף יש להכשיר במקום עיגון:

1189 אם נדבקו רגלי ההי"ן לגגין אם תינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותם יש להכשיר במקום עיגון אפי' אם הוא בתורף ויפריד בסכין וע"ל סי' קכ"ה סעיף י"ו:

1190 אם חיסר תיבה א' מהטופס לא נפסל בכך וכ"ש אם חסר וי"ו שנייה של וכדו וכתב וכד ב"י בשם תשו' הרשב"א דמאחר שאין הענין משתנה אין פסול בחסרון זה כ"כ הרא"ש בתשובה וה"ה אם היו אותיות יתירות כל שאין הענין משתנה ריב"ש סי' ר"ה אבל אם נשתנה הענין פסול ולכן י"א דאם כתב לבריאת עלמה בה"א שהגט פסול דעלמה לשון נערה הר"ד כהן ויש מכשירין בשעת הדחק בנימין זאב

1191 אין לכתוב בגט בביטול מיני מודעי ועיין נוסח הגט לקמן בסי' קנ"ד:

1192 שצריך להזכיר הזמן בגט ודין קדימה ואיחור. ובו יג סעיפים: צריך לכתוב זמן בגט ואם נתגרשה בגט שאין בו זמן לא תנשא ואם נשאת לא תצא אפי' אין לה בנים:

1193 אם היה מוקדם או נכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו פסול אפי' היו עסוקים באותו ענין וי"א דנכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו בשעת הדחק כשר: הגה וגט מוקדם אע"פ שפסול אם קדשה אחר צריכה גט משני ואסור לחזור לראשון פסקי מהרא"י סי' י"ג לדעת הרמב"ם ב"י בשם הר"ן והרשב"א:

1194 נכתב ביום ולא הספיקו לחתמו עד הלילה אם כתבו בו קודם חתימה גיטא דנן איכתוב ביום פלן ולא הספיקו סהדי למחתמיה עד ליליא וחתמו העדים אח"כ כשר:

1195 השולח גט ממקום למקום אע"פ שמקדים הזמן שהרי כותבין הזמן מיום הכתיבה ואינו מגיע לידה עד אחר זמן כשר משום דאית ליה קלא.

1196 גט שלא נמסר ביום הכתיבה אין תקנה להכשירו אלא שישלחנה לה ע"י שליח. הגה מיהו נהגו להחמיר ולכתוב אחר כן משמע מדברי הר"ף שהביא הא"ח וסתם גט שיצא מיד אשה אמרינן שנמסר ביום שנכתב ואינה צריכה ראיה אא"כ היה בו רעותא כגון שהיה מושלך טור והתוספת והרא"ש:

1197 אמר לשנים לכתוב גט ולחתום וליתנו לאשתו ונתאחר הדבר ימים או שנים או שנמצא הגט פסול והוצרכו לכתוב לה גט אחר כשכותבין הזמן והמקום אין כותבין לא הזמן שאמר להם הבעל לכתוב בו ולא אותו המקום כיצד היו בירושלים כשאמר להם הבעל והיו עומדים בתשרי ונתאחר עד ניסן והרי הם בלוד כותבין הזמן מניסן ובלוד:

1198 גט שלא כתב בו שם היום אלא בשבת ראשונה או שנייה מחדש פלו' או בחדש פלוני או בשנה פלונית ולא הזכיר החדש אפילו כתב בשבוע פלוני כשר וכן אם כתב בו היום גרשתיה כשר שמשמעו היום הזה שיצא בו הגט:

1199 כתב בו זמן וחתך ממנו הזמן ואח"כ נתנו לה כשר ויש פוסלים:

1200 גט שזמנו מאוחר כשר לגרש בו ואפילו נתנו לה מיד אין הגירושין חלין עד הזמן הכתוב בו ויש פוסלין גט מאוחר:

1201 אם דילג הסופר לבריאת עולם כשר.

1202 אם דילג האלפים והמאות רק שכתב בכך וכך לפרט כשר ואפי' אם דילג גם בריאת עולם:

1203 אם דילג חמשה ולא כתב אלא אלפים כשר:

1204 אם כתב הכלל והפרט הקטן ודילג הפרט האמצעי כגון שכתב ה' אלפים וי"ז ודילג וג' מאות פסול ואם נשאת לא תצא ויש מי שאומר שמצריכין לה גט כשר מבעלה הראשון ותשב תחת השני.

1205 שצריך להזכיר בגט מקום דירת הבעל ואשה ועדים. ובו ז סעיפים: צריך להזכיר בגט שם המקום שהעדים עומדים שם בשעת חתימה למנין שאנו מונין בו כאן במתא פלונית ואם שינה והזכיר שם מקום אחר פסול ואם נשאת לא תצא אבל על מקום עמידת הסופר בשעת כתיבה אין לחוש לפיכך אם נכתב במקום אחד ונחתם במקום אחר יזכיר שם המקום שנחתם בו וי"א שגם על מקום עמידת הסופר יש להקפיד וצריך שיעמדו הסופר והעדים במקום אחד:

1206 כותבין שם עירו ושם עירה ואין כותבין שם מקום הלידה ואע"פ שאם שינה לא פסל מ"מ מוטב שלא לכתוב כדי שלא יבואו לטעות ומחזי כמשנה וגם אין כותבין שם מקום הדירה מפני שאנו גולים ומטולטלים ומקום דירתינו מרופה בידינו אבל כותבין שם מקום עמידת האיש העומד היום במתא פלונית אם הוא מצוי במקום חתימת הגט ואם אינו מצוי שם אין כותבין מקומו כלל וכן באשה אם היא עומדת במקום חתימת הגט כותבין מקום עמידתה העומדת היום במתא פלונית ואם לאו אין כותבין מקומה כלל: הגה ואם כתב שם הלידה או שם הדירה ולא שינה כשר ריב"ש סי' שי"ד ואם שינה מקום העמידה יש מכשירין כמו במקום הלידה דכל דבר שאינו צריך לכתוב אף אם שינה בו כשר ויש פוסלין בב"י הביא הב' דיעות במקום הדחק יש להקל אבל אם שינה במקום דירה פסול לכ"ע פרק השולח ואפילו אם נשאת תצא וכותבין מתא פלונית בין שהעיר גדולה או קטנה ולא יכתוב פלונית מתא אלא מתא פלונית ואם דילג מלת מתא כשר:

1207 יכתוב וכל שום דאית לי ולאתרי ומלבד זה אם יש לעיר ב' שמות יכתוב מתא פלונית דמתקריא פלונית: הגה ולא יכתוב יו"ד אצל המ"ם סדר גיטין מיהו אם כתב יו"ד דמתקרייא כשר שם ואנו לא נהגינן לכתוב וכל שום דאית לי ולאתרי אלא אם יש לעיר ב' שמות כותבין מתא פלונית דמתקריא פלונית או מתקרית פלונית פסקי מהרא"י סי' קפ"ה וה"ה אם יש לנהר ב' שמות ואם יש להן שם במקום הכתיבה ושם אחר במקום הנתינה דינן כמו בשמות הבעל הרא"ש והר"ן פרק השולח וע"ל סי' קכ"ט ואם יש לעיר ב' שמות א' נקרא כפי ישראל ואחד בלשון כותי שם שקורין לו ישראל עיקר וכותבין כפי משמעות לשונם פסקי מהרא"י סי' קמ"ב ומהרי"ק שורש ק"ו ואם הב' לשונות קרובין זה לזה ושם שקורין לו ישראל אינו אלא קיצור לשון כגון עיר שכותים קורין הרעדי"ש וישראל רעדי"ש אין כותבין רק שם ישראל שם בפסקיו סי' רנ"א אבל בלא"ה כותבין שניהם שם ישראל תחילה כן משמע שם ועל שם כותים דמתקריא:

1208 א"צ לכתוב שם הנהר אבל נהגו לכתבו ואם יש שנים או שלשה נהרות כותבין כלם דיתבא על נהר פלוני ופלוני: הגה ואם לא כתב שם הנהר כלל תשו' הרא"ש כלל מ"ה וב"י בשם תשובת הר"ן או ששינה בו תשובת מהרי"ל כשר וכל נהר שהיא חוץ לתחום העיר אין לכתבו כלל אפי' מסתפקים ממנו ואפי' בדיעבד אם כתבו יש פוסלין תשו' הרשב"א בהג"ה מיי' סוף נשים ואפי' הוא תוך התחום חוץ לעיבור העיר אין כותבין אלא א"כ כל תשמישי העיר ממנו פסקי מהרא"י סי' קמ"ב וכותבים דיתבא בחד יו"ד ואם יושבת על חוף הים נהגו לכתוב דעל כיף ימא מותבא ועיר שסיפוקה ממי בארות כותבין על מי בארות ועיר שסיפוקה ממי מעיינות כותבין מי מעיינות ובחד יו"ד: הגה וכותבין בארת בלא וי"ו סדר גיטין ואם המעיין מים חמין כותבין על מי מעיינות חמין מ"כ בתיקון ישן .

1209 אם יש בעיר בארות נובעים וכתב דיתבא על מי בורות כשר:

1210 אם העיר יושבת על הנהר אין לכתוב לא בארות ולא מעיינות כי אם הנהר: הגה ויש חולקין וס"ל דיש לכתוב כל סיפוקי העיר בהגהות מרדכי בשם ר' יודא וכן נוהגין במדינות אלו כאשר יתבאר לך מנוסח הגט שכתבתי סוף סי' קנ"ד:

1211 עיר שאין בה אלא בורות ואגמים לא יזכירם כלל שלא לחלק בין גיטין שנכתבו קודם שנעשו לנכתבו אחר שנעשו: הגה שתי נהרות השופכין זו לזו אם קרוב לעיר אבד אחד שמו אין כותבין אלא האחד ואם שם שניהם עליהם כותבין שניהם ואם יש ספק בדבר אין כותבין אלא אחד וכן תמיד יותר יש ליכנס לספק חסרון מלספק שנוי מהרי"ק שורש ק"ו:

1212 דיני שם האיש והאשה וחתימת הגט ודין מומר המגרש. ובו לד סעיפים: כותבין שם האיש והאשה בגט ואם יש לאחד מהם שני שמות כותבין שם שהם רגילים בו ויודעים בו ביותר וכותבין איש פלוני וכל שם שיש לו גירש אשה פלונית וכל שום שיש לה ואם כתב חניכתו וחניכתה כשר: הגה וכ"ש אם כתב עיקר השם לבד דכשר ולכן אין להקפיד על הכינויים כל כך וי"א דאין לכתוב כל שום שיש לו אלא אם יש לו ב' שמות יכתוב פלוני דמתקרי פלוני ר"ת וב"י בשם הרמב"ן והרשב"א וכן נוהגין ואין לשנות ואפילו נכתב הגט אין לגרש בו אע"פ שכתב כל שם עד שיכתוב שני השמות בקונטריס לא כתב אלא שם האחד אפי' הוא שם הטפל וגירש בו כשר טור:

1213 כתב השם שאינם ידועים בו ביותר וכתב כל שם שיש לו הרי זה פסול אבל אם השני שמות כתובים בפירוש בגט אין הפרש בין שכותב זה ראשון או זה:

1214 שינה שמו או שמה או שם עירו או שם עירה אף על פי שכתב כל שם שיש לו וכל שם שיש לה אינו גט:

1215 אם עומד במקום אחד ושולח הגט למקום אחר ובכל מקום מהם יש לו שם אחר כותב שם מקום הנתינה ויכתוב שם מקום הכתיבה דמתקרי ואם כתב שם מקום הנתינה וכולל שם מקום הכתיבה בוכל שום כשר. הגה אבל אם עשה שם מקום הכתיבה עיקר וכתב על שם מקום הנתינה דמתקרי או כל שום פסול הב"י כתב שכן משמע מלשון הטור:

1216 מומר אין לו לגרש בשם עכו"ם אלא בשם ישראל ואם כתב שם עכו"ם עיקרי ושם ישראל בלשון דמתקרי כשר. הגה ולכתחלה כותבין שם ישראל וכל שום וחניכה דאית ליה סמ"ג וסמ"ק וכל בו ות"ה סי' רל"ה ואם כתב שם של עכו"ם וכתבו כל שום וחניכה דאית ליה פסול ריב"ש סי' מ"ג וטור היה לו שם כינוי כשהיה יהודי כותבין לו שם ישראל המכונה פלוני וכל שום וחניכה דאית ליה סדר הגיטין:

1217 גר שכתב שם גיותו כשר אפי' אם נשתקע ממנו:

1218 אם כתב פלוני החכם או הרב או הנשיא אף על פי שאין קורין אותו כן וגם אינו בר הכי הגט כשר כיון שהזכיר שמו בפירוש: הגה אבל לכתחלה אין כותבין רב או חכם אפי' הוא או אביו רב או חכם ומוחזק בכך אלא כותבין פלוני או בן פלוני סדר גיטין וכן אין כותבין בן הקדוש ר"י מינץ אבל כותבין כהן או לוי פלוני בן פלוני הכהן או הלוי ואם יש להם כינוי כותבין אח"כ סדר גיטין אבל אם יש ב' שמות שכותבין על א' דמתקריא כותבין אח"כ כהן או לוי שם בשם מהרי"ק ואם לא כתב כהן או לוי י"א דפסול פסקי מהרא"י סימן ז' מאחר שנהגו לכתבו ויש מכשירין מ"כ בתיקון וכ"כ הב"י ונראה להו לסמוך להקל במקום הדחק אבל לכתחלה יש לכתבו ואם יש ספק אם הוא כהן או לוי יש ליתן ב' גיטין תשו' ר"י מינץ אין כותבין בגט פלוני בר פלוני אלא כותבים פלוני בן פלוני סדר גיטין:

1219 עכשיו נהגו שבכל הגיטין כותבין וכל שום דאית לי ולאבהתי ולאתרי. ובמדינות אלו אין נוהגין כן אלא אם יש לו שתי שמות כותבין בפירוש כמו שנתבאר:

1220 אם לא הזכיר שם אבי האיש או שם אבי האשה כשר: הגה וכ"ש אם הזכיר שמו ולא הזכיר שם כינוי שלו אבל לכתחילה כותבין אפי' כינויין שם אביו בסדרים ובמהרי"ו סי' כ"ג ואם יש לאב ולבן כינוי א' לכתחלה כותבים הכינוי אצל כל אחד סדר גיטין מיהו אם לא כתבו רק לבסוף פלוני בן פלוני המכונה פלוני כשר אבל אם הכינוי לבן לחוד יכתוב הכינוי קודם שיזכיר שם האב ואם כתבו לבסוף פסול ב"י בשם תשובת אשכנזית ולפיכך גר או שתוקי או אסופי אין כותבין אלא שמותיהם בלבד:

1221 יוסף בן שמעון ששינה וכתב יוסף בן שמואל פסול ויש מי שאומר שאם נשאת לא תצא: הגה ודוקא אם הוחזק בשם השני אבל בלאו הכי תצא משמע בב"י כשכותבין גט לבן מומר לעכו"ם כותבין לו על שם אביו אע"פ כשעולה לס"ת או חותם בשטרות חותם עצמו על שם אבי אביו ואין לחתום בגט לעד בן מומר הכל בסדר גיטין:

1222 אם לא כתב שם האיש והאשה בגט פסול והבנים ממזרים:

1223 מי שיש לו שם א' בגליל ושם א' ביהודה והוא ואשתו במקום שאין מכירין בו אלא בשם אחד בין שהוא אחד מהשני שמות בין שהוא שם אחר לכתחילה יש לו לכתוב כל השמות שיש לו או יכתוב שם שיש לו שם ויכתוב וכל שום לכלול שמות דשאר מקומות ואם לא כתב אלא שם שיש לו במקום שהוא ואשתו שם כשר:

1224 אם כתב שם שיש לו במקום אחר וכתב וכל שום בשביל מקום כתיבה ונתינה בטל:

1225 מי שיש לו שני שמות כותבין ראובן דמתקרי שמעון ואם כתב ראובן שמעון יש מי שאומר שהוא פסול: הגה אבל אם נקרא בשני השמות ביחד או שעולה כך לס"ת כשר אם נקרא בפי ישראל בשם א' ובפי כותים בשם אחר כותבין שם ישראל דמתקרי על שם כותים המ"מ בשם הרמב"ן פרק ג' אבל אם עניינם כמעט אחד אין כותבין רק שם ישראל כמו שנתבאר לעיל סי' קכ"ח סעיף ג' לענין הנהרות:

1226 מי שיש לו שני שמות והשם השני יוצא מהשם הראשון בשם הנערות כגון יצחק חקין אהרן ארנין וכיוצא בזה א"צ לכתוב שם הנערות כלל אא"כ יש אחד ששמו יצחק או אהרן: הגה וה"ה ליעקב יעקל פסקי מהרא"י סי' ק"ה פרץ פרצין ב"י ונראה דה"ה אברהם אברלן וכיוצא בזה מיהו אם רוצה לכתוב אינו מזיק מיהו כל קיצור שם שהיא שם בפ"ע כמו אלחנן חנן כותבין וכיוצא בזה:

1227 אם השם השני יוצא משם העברי כגון יהודה ליאון כותבין יהודה דמתקרי ליאון ואם אינו דומה קצת לשם העברי יכתוב המכונה: הגה פירוש דבריו כי ליאון הוא פירוש אריה ויהודה נקרא כך על שם גור אריה יהודה ולפ"ז יש לכתוב יהודה דמתקרי ליב אבל י"א דכל ששני השמות הם בל' הקודש כותבין דמתקרי ואם האחד בלשון לעז כותבין המכונה הגהת מיי' פ"ג וסמ"ק וכל בו ואין חילוק בין אם הוא יוצא מן השם או לא ולכן כותבין יהודה המכונה ליב וכל כיוצא בזה וכן נוהגין במדינות אלו וכל כינוי משפחה אין לכתבן כלל בין שהוא לשון עברי או לעז סדר גיטין והכי נהוג מי שיש לו שם עברי שעולה בו לקרוא לתורה ויש לו נמי שם בלשון לעז עושין שם העברי עיקר ועל השני כותבין דמתקרי וה"ה באשה עושין שם העברי עיקר י"א דמי שיש לו שני שמות אם רגיל בשניהם ומ"מ האחד הוא יותר עיקר כותבין פלוני דאתקרי פלוני ואם אינו רגיל בשני כותבין דמתקרי סדר גיטין כל כינוי שהוא גנאי למגרש אין כותבין אותו בגט ד"ע ולכן מומר שעשה תשובה אין כותבין לו וכל שום וחניכה דאית ליה מ"כ בתיקון כל שם כינוי שאינו נקרא בכינוי ההוא לבד אלא קורין אותו עם עיקר השם א"צ לכתוב הכינוי ת"ה סי' רל"ה אבל אם הכותים קורין אותו בכינוי לחוד אע"פ שאין ישראל קורין אותו כך י"א דכותבין וכל שום וחניכה אע"פ שבשאר גיטין אין כותבין כך וכן בכינוי משפחה שם ול"נ דאין לכתוב לכינוי כלל כמו שנוהגין בכינוי משפחה:

1228 אם השם השני בלשון לעז והכל אחד כגון חיים ביבאנ"ט כותבין חיים דמתקריא ביבאנ"ט כל חניכא כותבין המכונה בין שהוא בלשון עברי בין שהוא בלשון לעז וכבר נתבאר שאין נוהגין כן:

1229 מי שנשתנה שמו מחמת חולי אע"פ שקורין אותו תמיד בשם ראשון מ"מ שם השינוי עיקר אפי' הוא לעז ושם ראשון עברי בסדר גיטין וכותבין אותו קודם ואח"כ דמתקרי פלוני שם ראשון ודוקא כשקורין אותו לפעמים בשם שני אבל אם אין קורין אותו בשם שני כלל אינו כותב אלא שם ראשון בלבד ויש מי שמצריך שני גיטין בשני שמות ואם יש לו שם מובהק שבו עולה לספר תורה וחותם כתביו ושטרותיו אותו שם הוא עיקר: הגה ואם עולה לס"ת בשניהם כותבין הב' עיקר ועל הראשון מתקרי אבל עד החותם עצמו ויש לו ב' שמות יחתום עצמו בשני השמות בלא מתקרי מי שנשתנה שמו מחמת חולי ויש לו כינוי מחמת שם הב' כותבין השם עם כינוייו קודם שם הראשון ואם יש לו ג"כ כינוי מחמת שם הראשון כותבין אותו ג"כ לבסוף בסדר גיטין ואם נשתנה שמו שני פעמים כותבין שם השלישי תחלה ואח"כ הב' ואח"כ הראשון וכותבין כל שם עם כינוי שלו שם:

1230 ויש מי שאומר שכשנותן שני גיטין לאשה לא יתן לה שניהם בבת אחת אלא זה אחר זה: הגה ואין לתת שני גיטין אלא מדוחק ויתן אותו גט שנראה לו לרב יותר כשר בתחילה עם כל שאלותיו וקריאתו בסדר הגט ואח"כ יתן השני ג"כ בסדר הגט ויאמר לעומדים בשעת הנתינה טעם למה נותן שני גיטין בסדר ר"י מינץ ויאמר לבעל שיכוין לגרשה בכל א' מן הגיטין ואם נתן שניהם בזה אחר זה בסדר אחד כשר לא נהגו לכתוב בגט לא כהן ולא לוי ולא שום כינוי אלא פלוני בן פלוני וכל שם אחרן וחניכה דאית לי ולאבהתי וכבר נתבאר דבמדינות אלו אין נוהגין כן:

1231 בגט גר כותב פלוני בן אברהם אבינו:

1232 מי ששמו גרשום וכתבו בגט גרשון או שהיה שמו גרשון וכתבו גרשום אינו גט.

1233 אם לא נודע אם שמו אליה או אליהו יכתוב אליהו ואם כתב אליה לא פסול: הגה ואם חותם עצמו או עולה לס"ת אליה כותבין אליה וכל כיוצא בזה מפי הקבלה מר"א מפראג:

1234 שם שמריה אין לכתוב שמריהו בוי"ו.

1235 שם מתתיה אין לכתוב מתתיהו בוי"ו:

1236 שם יונתן לא יכתוב יהונתן אא"כ ידוע שחותם שמו כן או עולה בו לקרות בתורה:

1237 שם דוד כותבין בלא יו"ד גדליהו אם לא שאומר בודאי ששמו גדליה מ"כ:

1238 שם חזקיה יש לכתבו בלא יו"ד בתחילת התיבה ובלא וי"ו בסופה. אם לא שידוע ששמו חזקיהו ואפ"ה אם כתב חזקיה כשר אבל לא אפכא:

1239 שם הילל יש מי שאומר שיש לכותבו מלא ביו"ד הגה וכן יש לכתוב בכל כיוצא בזה אע"פ שדינו לכתוב חסר אינו מזיק אם כתבו מלא:

1240 שם שבתי יש לכתבו בלא אל"ף:

1241 שם בנימן יש לכתבו חסר יו"ד בתרא:

1242 שם ירחמאל אע"פ שלא נמצא בכתובים מ"מ אם החזיק עצמו לקרות עצמו ירחמיאל ודחק בלשונו החירק כך כותבין: הגה ודבר הנמצא בכתוב לפעמים חסר ולפעמים מלא הולכים אחר הרוב סדר גיטין כל כינוי שהוא בלשון לעז כגון בלשון אשכנז וצריך לכתוב תי"ו או טי"ת כותבים טי"ת כי התי"ו יכולין לקרות רפויה וכל כיוצא בזה ת"ה סי' רל"א כל תיבה שיש להסתפק בה אם כותבין חי"ת או כ' כותבין ך' שם כגון מיכל איכל דקורין בכנויו ח' כמו ך' אמנם בשם אשה שקורין רעכליין אין כותבין רק רחל שהוא עיקר השם מהרי"ו סי' ר' וכל כיוצא בזה ואם שינה בדיעבד כשר:

1243 אין פוסקין שם האיש ולא שם האשה בשני שיטין אבל בשיטה אחת אפשר שפוסקין קצת שמות שסובלין כן דומיא דכדר לעומר וכן עמנו אל ואם כתב תיבה אחת לא הפסיד סדר גיטין:

1244 שם ידידיה אם יחלק לשתי תיבות כשר ובלבד בשיטה אחת ופדהצור ועמינדב תיבה אחת:

1245 המנהג בשמות הנשים יש מי שאומר שיש לכתוב ביל"א באל"ף וכן כל שם שאינו בל' הקודש אבל כשהוא לשון הקודש כותבין בה"א כמו חומה דביתהו דאביי או חובה שהשם היא לשון הקודש אבל כשאינו לשון הקודש כותבין באל"ף והוא הדין לכינוי האנשים כל כינוי שהוא בלשון הקודש כותבין בה"א ושאינו בלשון הקודש כותבין באל"ף: הגה מיהו אם שינה וכתב ה"א במקום אלף כשר כל כינוי שמשתנה מכח לשון המדינות כגון ליב שיש מדינות מדברים לשון קלילא ליב ובמקצת מדינות מדברים ליבא או ליוא וכן בכינוי וואל"ף שקורין אותו במדינות אלו כך ובמדינות אחרות וואלפא או וואלבליין או וואלפליין או בכינוי מענדל שיש מדברים מנדיל וכל כיוצא בזה וכן בקריאת התיבות כגון במקצת מדינות שקורין גומפרעכט גימפרחט או שהלשונות מתחלפות בקריאת הב' או פ' או ו' כגון זנביל או זנוויל פייבש וויבש שמקצת מדינות מדברים יותר בלשון רפה הולכין אחר לשון בני אדם במדינה שנותנין בו הגט ואין להקפיד בזה איך נמצאו השמות והכינויין כתובים כי כל אחד כתב כפי לשון מדינתו ולכן סדר לגיטין משונים זה מזה בענין זה והעיקר כאשר כתבתי כן נ"ל להורות אמנם אם אין ידוע לשון המדינות אין לשנות ממה שנמצא בדברי הקדמונים מ"מ בדיעבד אם שינה בא' מאלו הדברים כשר כנ"ל:

1246 דיני עדי הגט וחתימתו ואם אינם יודעים לקרות או לחתום. ובו כב סעיפים: צריך שיחתמו שני עדים כשרים זה תחת זה במרדכי הל' גיטין למטה משטה אחרונה של גט ולא יניחו כדי אויר שני שיטין בין שיטה אחרונה לחתימתם: הגה ואם הניחו הגט פסול טור ויש חולקין ומכשירין ע"י עידי מסירה הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן ואם חתם העד האחרון תחילה ואח"כ חתם הראשון כשר אע"פ דמתחלה היה השני חתום שני שיטות מן הגט סדר גיטין ומ"מ לכתחלה לא יעשו כי"א דלכתחלה אין לחתום בגט אפי' קרוב ונתרחק או מחותנים בעלמא בסדר הגט בשם מהרי"ל וטוב " להדר אחר הסופר שלא יהיה קרוב לאיש ולאשה אבל היכא דלא אפשר אין קפידא בדבר מהרי"ק ק"ו ולא יהא אחד מן העדים חשוד בעריות ויש מחמירין שלא יהיו בעל מום ושלא יהיו העדים קרובים לסופר וכולם לא יהיו קרובים לרב המסדר הגט וטוב לחוש לכל זה לכתחלה כ"ז בסדרים גם נוהגין ליקח עידי חתימה לעידי מסירה והם יראו שהבעל צוה לסופר לכתוב כדי שיהיה הכל נעשה בפני כת אחד של עדים במרדכי הל' גיטין ובסמ"ג ולא יחתמו העדים רק בדיו וקולמוס של בעל כמו הסופר בסדרים וכמו שנתבאר לעיל ריש סי' ק"ך:

1247 יתחיל בראש שיטה שלא ישאר חלק בגליון הגט לפני חתימתן:

1248 לא יהיה בין הגט לחתימת העדים כתוב דבר שאינו מענין הגט ואם כתוב כן כגון שכתוב שאלו בשלומה פסול שמא לא חתמו אלא על שאלת שלום אבל אם כתב ושאלו בשלומה כשר שהיא מדובק עם של מעלה ועל הכל חתמו:

1249 חתמו בראש הגט או מצידו או בימינו או בשמאלו או מאחריו פסול:

1250 אף כשחותמין למטה צריך שיהיה גב החתימה כלפי הגט ואם היו רגלי החתימה כלפי הגט פסול:

1251 כל אלו שאמרנו פסול אם יש כאן עידי מסירה כשר:

1252 שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה בסוף הדף השני כשר והוא שיהיה במגילה שניכר שלא נחתך ושלכך נתכוין הסופר שישלים בדף השני אבל אם אינו ניכר אע"פ שנמסר בעדים הרי זו ספק מגורשת שמא שני גיטין היו ונחתך מקצת זה מסוף הדף ומקצת השני מראש הדף: הגה מיהו אם יש עדים שגט אחד היה מתחלה ונמסר לה בעדים כשר המ"מ פ"ד דבק שני עורות ביחד ע"י דבק וכתב עליהם גט פסול מספק:

1253 כתב שני גיטין בב' דפין במגילה אחת זה אצל זה והעדים מתחת זה לתחת זה ששם העד תחת הראשון ושם אביו תחת הב' וכן העד הב' תחתיו את ששמות העדים חתומים תחתיו כשר ואם כתב ראובן בן תחת הראשון יעקב עד תחת השני פסול השני ואם כתב ראובן תחת הראשון ובן יעקב עד תחת השני אף השני כשר: הגה ואם נמסר בעדים ליד אותה שאין עליו עדים כשר בדיעבד דהא לא גרע מאלו לא היו עליו עדים כלל ב"י בשם הרמב"ם וע"ל סי' קל"ג:

1254 ה' שכתבו גט א' לחמש נשותיהם אם כתבוהו בכלל כגון שכתבו בו כך וכך לשבת גירש פלוני לפלונית ופלוני לפלונית וכן אמר כל א' מהם לאשתו ליכי דיתיהוייין וכל טופס הגט והב' עדים חותמים מלמטה ה"ז גט כשר וינתן לכל אחת בעידי מסירה ואם אין שם עידי מסירה כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת אבל אם כתב בכך בשבת גירש פלוני לפלונית והשלים הגט והתחיל תחתיו גט אחר באותה מגילה וכתב וביום זה גירש פלוני לפלונית והשלים הגט השני וכן עד שהשלים כל הגיטין והעדים מלמטה אם נתנה מגילה זו לכל אחת מהן בעידי מסירה הרי כלם מגורשות ואם אין שם עידי מסירה והיתה מגילה זו יוצאה מתחת יד אחת מהן אם היתה זו שגיטה באחרונה שהעדים נקראים עמו הרי זו מגורשת ואם היתה המגילה יוצאת מתחת יד אחת מן הראשונו' ה"ז ספק מגורשת: הגה וכל זה שכתב ופלוני ופלונית וכו' אבל אם כתב בשני וכן באחרים פלוני לפלונית אינו כשר רק האחרון טור:

1255 כתב אני פלוני ופלוני גירשנו נשותינו פלונית ופלונית והשלים הגט אע"פ שנמסר לכל אחד מהן בעדי מסירה אינו גט שאין ב' נשים מתגרשות בגט א' שנאמר וכתב לה ולא לה ולחברתה חזר ופרטן בתוך הגט וכתב פלוני גירש פלונית ופלוני גירש פלונית בזמן הזה הרי אלו כשרים:

1256 כשחותם העד צריך לכתוב שמו ושם אביו כגון יוסף בן יעקב עד כתב יוסף עד או בן יעקב עד או יוסף בן יעקב ולא כתב עד כשר: הגה י"א מאחר דסגי אם כתב יוסף עד א"כ בן יעקב לא צריך למכתב ואם טעה או שינה בו אין לפסול ת"ה סימן רכ"ח וכמו שנתבאר לעיל סי' קכ"ח בכיוצא בזה ואין לסמוך ע"ז רק בשעת הדחק ובמקום עגון וע"ל סי' קכ"ח עד שיש לו ב' שמות כיצד יחתום עצמו ואין העד צריך לחתום עצמו בחניכתו שם סי' רל"ד אפי' לכתחלה גם לא יחתום עצמו או אביו בשם רב או חכם רק פלוני ב"פ עד סדר גיטין וכל דבר שיש בו קצת ספק כיצד כותבין אין ראוי לכתחילה לחתמו כי אין ליכנס לספיקות לכתחילה בלא צורך ד"ע ולכן אין חותמין לעד מי שאביו מומר כמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ט וה"ה לכל כיוצא בזה ולכתחלה נזהרין בחתימת העדים בכל דבר שנזהרין בכתיבת הגט הן דבעינן כתיבה תמה ומוקף גויל ב"י בשם הקונטריס וכל כיוצא בזה:

1257 אבל כתב יוסף לבד ולא כתב עד פסול וכ"ש אם כתב בן פלוני ולא כתב עד דפסול ב"י:

1258 עידי הגט אין חותמים אלא זה בפני זה ואם חתמו זה שלא בפני זה פסול וי"מ אם חתמו שנים זה בפני זה והשלישי שלא בפניהם טור בשם ר"ת:

1259 גט שנכתב בכתב מהלשונות ועדיו חתומים בכתב אחר כשר והוא שיהיו העדים מכירים לשון הכתב והכתיבה.

1260 א' מהעדים חתם בכתב לשון א' והעד השני בכתב לשון אחר כשר:

1261 העדים שחותמין על הגט צריכים להיות יודעים לקרות ולחתום ואם אינם יודעים לקרות קוראים בפניהם וחותמין והוא שיכירו לשון הגט ואם אינם יודעים לחתום רושמים להם הנייר ברוק וכיוצא בו מדבר שאין רשומו מתקיים והם כותבין על הרושם: הגה ויש אוסרין לעשות כך לכתחלה אלא מקרעין נייר חלק לפניהם והם חותמין דרך הקרע טור בשם הרמ"ה:

1262 גט שחתמו בו עדים פסולים אפי' אחד פסול ואחד כשר הרי זה פסול אפי' יש כאן עידי מסירה שהרי הוא מזוייף מתוכו:

1263 יש ליזהר שלא לחתום הסופר לעד מפני שיש פוסלין:

1264 גט שנעשה בערכאות של כותים ועידי כותים חתומין עליו אפי' כתבו ישראל ונמסר בעידי מסירה ישראל ושמות עדים הכותים החתומים בו מובהקים וניכרים לכל שהם כותים דליכא למיחש דילמא אתי למסמך עלייהו אפ"ה פסול אבל אשה שמביאה לפנינו גט שנתגרשה בו לינשא בו ושמות העדים כשמות כותים אם הם שמות שאין דרך ישראל לקרות בהם כלל תנשא בו שודאי ישראל הם שלא היו טועים מחתומי הגט להחתום שמות כאלו אם לא שידעו שישראלים הם ואם הם שמות שדומין קצת לשמות ישראל חיישינן שמא טעו מחתימי הגט שסברו שהם ישראל ושמא כותים הם ולא תנשא בו:

1265 נתן לה הגט בינו לבינה ואפילו בעד אחד אינו גט בד"א כשהיה הגט בכתב יד הסופר אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עד א' ונתנו לה ה"ז גט פסול ופוסל לכהונה:

1266 לא יטלו עידי הגט שכר יותר מכדי שכר בטלה דמוכחת: הגה וי"א דמתנין עם העדים שאם יקלקלו הגט שישלמו אותו ומכח זה מותר לקבל שכר הרבה או מטעם דהעדים אסורים לישא הגרושה בסדר גיטין בשם מהרז"ך כמו שנתבאר לעיל בסי' י"ב וכן נוהגין:

1267 יש מי שאומר שצריך שייבש הגט קודם שיחתמו העדים:

1268 צריך שיהיה כתיבתו וחתימתו לשמה. ובו ט סעיפים: צריך שתהיה כתיבת הגט וחתימתו לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת ואם לא נכתב לשמה אינו גט כיצד סופר שכתב גט ללמד או להתלמד ובא הבעל ומצא שם שנכתב בגט זה כשמו ושם האשה כשם אשתו ושם העיר כשם עירו ונטלו וגירש בו אינו גט:

1269 יתר ע"כ כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך ונטלו ממנו וגירש בו אע"פ שנכתב לשם גירושין אינו גט:

1270 יתר על זה מי שיש לו שתי נשים ששמותיהם שוות וכתב לגרש את הגדולה ונמלך וגירש בו את הקטנה אינו גט שאע"פ שנכתב לשם האיש המגרש לא נכתב לשם זו שנתגרשה בו.

1271 יתר ע"כ אמר לסופר כתוב ואיזה שארצה אגרש בו וכתב הסופר על דעת זה וגירש בו אחת מהן ה"ז ספק גירושין וה"ה אם אמר לו כתוב לאיזו שתצא בפתח תחלה אגרשנה בו.

1272 גט שכתבו שלא לשמה אע"פ שהעביר עליו קולמוס לשמה אינו גט וי"א שחוששין לו:

1273 אפילו נכתב לשמו אם לא חתמו העדים לשמו אם נתנו לה בלא עידי מסירה אינו גט ואם נתנו לה בעידי מסירה הרי זה פסול וי"א שגם זה אינו גט:

1274 לפיכך צריך ליזהר כשהבעל מצוה לסופר לכתוב שיאמר בפני עדים שיחתמו על הגט כתוב גט לשם פלונית אשתי וכן יאמר הסופר בפיו כשמתחיל לכתוב שכותבו לשם פלונית אשת פלוני ולשמו של פלוני: הגה ויאמר כן בפני עדים החותמים על הגט ויכתבנו אח"כ בקביעות ולא בסירוגין כדי שיכתבו לשמו ולשמה כמו שהתחיל בסדר גיטין ומיהו בדיעבד אם כתבו בסירוגין כשר ד"ע י"א תיקון הקלף וחתיכת הקולמוס וכ"ש השרטוט צריך הכל להיות לשמם מ"כ בתיקון ומיהו אם עשה אלו הדברים שלא לשמם אינו פסול:

1275 יהיו שם שני עידי החתימה בשעה שמתחיל לכתוב הגט כדי שידעו שנכתב לשמה ויכירוהו בשעת חתימה:

1276 כשיאמר לעדים לחתום בגט יאמר להם שיחתמוהו לשם פלונית אשתו וכן יאמר כל אחד בפיו כשחותם שהוא חתמו לשם פלונית אשת פלוני ולשמו: הגה ואם התחיל לחתום מקצת שמו ולא אמר לשמו ולשמה ואח"כ נזכר ואמר יש מכשירין ת"ה סי' רכ"ח ומהרי"ו סי' כ"ז:

1277 שצריך להזכיר שם האיש ואשתו והמביא גט ונפל ממנו. ובו ד סעיפים: אמר לסופר כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה וכנסה וגירשה בו הוי גט כיון שבידו לגרשה עתה בד"א שכתב בו זמן הנתינה אבל אם כתב בו זמן הכתיבה פסול:

1278 צוה לכתוב גט לגרש בו אשה בעלמא לכשיכניסנה אינו גט ואם היא יבמתו ואחר שיבמה גירשה בו הרי זו ספק מגורשת.

1279 שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים ושלחו ב' גיטין ונתערבו זה בזה נותן שניהם לזו ושניהם לזו בעידי מסירה ואם נאבד א' מהם לא ינתן הגט הנשאר לא לזו ולא לזו ואם ניתן לאחת מהם או לשתיהן ה"ז ספק גירושין:

1280 המביא גט ונפל ממנו במקום ששיירות פי' חבורות של אנשים הולכי אורח מצויות או אפי' במקום שאין השיירות מצויות ובעיר שנכתב הגט הוחזקו ב' ששמותיהם ושמות נשותיהם שוים אם מצאו לאלתר שראה שלא עבר שום אדם שם משעה שנפל עד שמצאו או אפילו לא מצאו לאלתר ויש לו סימן מובהק או טביעות עין בגט או אפילו אין לו סימן וטביעות עין בגט אלא שמצאו בכלי שהיה בו הגט ויש לו סימן או טביעות עין בכלי ויודע שלא השאילו לאחר או שמצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת שחזקת כלים אלו שאינו משאילם לאחרים או שמצאו בביתו בין כליו כשר ולא חיישינן שמא אחר הוא אבל אם אינו יודע אם עבר אדם שם ואין לו טביעות עין וסימן בכלי ולא בגט חיישינן שמא לא זה הוא הגט שנאבד לזה ואפי' אם עדים מעידים שהאחר שהוחזק בשמו של זה לא היה בעיר כשנכתב וכן אם ראה שעבר אדם שם אפי' לא שכיחי שיירות ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישי' אפי' היה כותי שעבר שם אא"כ עידי הגט אומרים מעולם לא חתמנו על גט אחר ששמו כשם האיש הזה אפי' אינן מעידים בפירוש שזה היא חתימת ידם כגון שאין הגט עתה בפנינו כשר וכגון דאיכא עדים דלא איתחזק אנשים ששמם כשמם של אלו העדים אבל יש עדים אחרים ששמם כשם אלו חיישינן עד שיעידו שזה היא חתימת ידם או שיאמרו העדים אנו מכירים הגט שיש לנו בו סימן מובהק שיש בו נקב בצד אות פלוני ואפילו אינם אומרים הסימן עד אחר שיראו אותו ואם התובעו אומר הסימן אינו מועיל אלא א"כ יאמר אותו קודם שיראה הגט אבל בטביעת עין אין מחזירין אותו לתובעו שאין מועיל טביעת עין להכשירו אלא כשמוצאו אותו בעצמו שאבד לו ואם הוחזקו שני יוסף בן שמעון ולא שכיחי שיירתא מחזירין אותו בלא סימן אפי' שהה כדי שיעבור אדם שם ויש שפסקו שאם אבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות אפילו מצאו לאחר זמן מרובה לא חיישינן שמא אחר הוא אפילו הוחזקו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים ואם אבד במקום שהשיירות מצויות אם מצאו מיד ועדיין לא שהה אדם שם מהעוברים או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעת עין בארכו ורחבו של גט שהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו ואם הוחזקו באותו המקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אם אבד במקום שהשיירות מצויות חוששין שמא גט זה הנמצא של אותו האיש האחר הוא הואיל ועבר אדם שם אף על פי שלא שהה אבל אם לא עבר אדם שם הרי הוא בחזקתו: הגה י"א שאם הוזכר שם העיר בגט אין לחוש לשיירות מצויות דאין חוששין לשני עיירות ששמם שוה תשו' הרא"ש כלל מ"ה:

1281 צריך שימסור הגט בפני שני עדים כשרים. ובו ג סעיפים: צריך שיהיו שני עדים כשרים בשעת מסירת הגט ושימסור לה הגט בפני שניהם ביחד ב"י וכן צריך להחתים עליו עדים לכתחלה אבל בדיעבד אם לא היו אלא עידי חתימה ומסרו בינו לבינה כשר וכן אם היו עידי מסירה ולא היו בו עידי חתימה כשר וי"א שאם נודע שניתן לה בלא עידי מסירה אע"פ שעדים חתומים בו פסול ומיהו כשרואין אותו חתום תולין שבודאי נמסר בעידי מסירה: הגה וע"ל ריש סימן ק"ל דלוקחין כת אחת של עדים לחתימה ולמסירה ולא שני כיתות:

1282 צריך שיהיו גם החתימות יבשות בשעת נתינת הגט:

1283 רגילין ליתן הגט במנין עשרה:

1284 צריך שיבטל הבעל כל מודעות. ובו י סעיפים: צריך שיבטל כל מודעה קודם שיתן הגט שאם מסר מודעא בפני שנים ואמר גט שאני רוצה ליתן לאשתי דעו שאני אנוס ליתנו ולכן אני אומר בפניכם שיהא בטל הרי הוא בטל אע"פ שלא לקח בקנין: הגה ואע"פ שלא מסר בפני ב' עדים ביחד רק בזה שלא בפני זה ובלבד שיהיו כשרים ריב"ש סימן רל"ב: אע"פ שאין מכירין את אונסו ואפי' אם האונס שאמר היה שקר ואע"פ שנתנו אח"כ לא אמרינן שביטל המודעא שמסר עד שיאמר בפי' שמבטל המודעא ואז היא בטלה ואינו צריך קנין:

1285 לכן צריך שיבטל קודם כתיבת הגט כל מודעא שמסר ויאמר כן הריני מבטל כל מודעא שמסרתי על גט זה וכן אני מבטל כל דבר שגורם כשיתקיימו אותן הדברים ביטול לגט זה וכן אני מעיד על עצמי שלא מסרתי דבר על הגט שיבוטל הגט מחמתו והריני פוסל כל עד או עדים שיעידו שמסרתי או שאמרתי שום דבר שיבוטל מחמתו גט זה או שיורע כחו של גט זה מחמת אותה מודעא או אותו דיבור: הגה וי"א דסגי אם אומר שמבטל מודעא ומודעא דמודעא עד סוף כל מודעי טור בשם הרא"ש וכן נוהגין אך טוב לכתחלה לחוש ולומר כסברא הראשונה:

1286 נהגו להצריך ביטול מודעא אף למגרש מרצונו. הגה ומיהו אפי' שכח מלבטל כשר. מ"כ בשם הרא"ש מאחר שמגרש מרצונו מ"כ בשם מהר"ל ונהגו עוד לבטל מודעא קודם שיצוה לכתוב קודם הנתינה במרדכי ואע"פ שי"א שאם בטל הגט בין כתיבה לנתינה לא היה מועיל אח"כ ביטל מודעא לגרש באותו גט ולכן אין מניחין אותו לילך עד שיתן הגט אפ"ה מחמירין ג"כ לבטל מודעא בשעת נתינה עיין בב"י:

1287 אם נשבע הבעל ליתן גט צריך שיתירו לו קודם שלא יהא דומה לאונס אך ערבות יתן אם ירצה שאין זה דומה לאונס: הגה וה"ה אם קבל קנין לגרש פסקי מהרא"י סימן קע"ג אבל אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש לא מקרי אונס מאחר דתלה גיטו בדבר אחר ויכול ליתן הקנסות ולא לגרש ב"י בשם תשובה וכן הוא במהרי"ק שם בפסקים ויש מחמירין אפי' בכה"ג שם בתשובת הרשב"א וטוב לחוש לכתחילה ולפטרו מן הקנס אבל אם כבר גירש מפני זה ואפי' גירש מכח שבועה שעשה מעצמו לגרש הגט כשר. הואיל ומתחלה לא אנסוהו על כך תשובת הריטב"א י"א דלא מקרי אונס אלא מה שאונסין לאדם עצמו אבל אם אונסין לאחר עד שיגרש חבירו אפילו אב על בנו או להיפך לא מקרי אונס תשובת הרשב"ץ ויש מחמירין באב על בנו ב"י וע"ל סימן קנ"ד מדינים אלו:

1288 הא דאינו גט כשהוא אנוס ה"מ כשמסר מודעא אבל אם לא מסר מודעא אם אנסוהו שלא כדין פסול וכדין כגון שהוא חייב להוציא ואינו רוצה ואנסוהו ב"ד עד שהוציא הוי גט ומצוה על כל ב"ד שבכל מקום ובכל זמן לכופו לגרש לבטל המודעא:

1289 מי שמסר מודעא על הגט מכין אותו מכת מרדות מפני שגרם להיות ממזרים שהרי הגיע הגט לידה ותנשא בו ואחר זמן יבואו עדים שביטל בפניהם או שמסר מודעא בפניהם קודם שיכתוב הגט ונמצא הולד ממזר: הגה ואפילו בטל המודעא בשעת נתינה אפ"ה משמתינן ליה דיש לחוש שמא איכא דידעי במודעא ולא ידעי בביטול תשו' הרא"ש כלל נ"ב וכ"כ הב"י בשם התו':

1290 אנסוהו ישראל לגרש שלא כדין ואמר רוצה אני וגם ביטל המודעא או לא מסרה פסול ואעפ"כ פסלה מן הכהונה:

1291 אנסוהו כותים לגרש אם הוא חייב לגרשה מן הדין פסול ואעפ"כ פסלה מהכהונה ואם לא היה חייב לגרשה מן הדין אפי' ריח גט אין בו ולא נפסלה מהכהונה ואפילו אם קבל מעות על נתינת הגט לא אמרינן משום זה נתרצה הגהות אלפסי פרק המגרש:

1292 אם דחקו אותו בית דין של ישראל על ידי כותים והיו הכותים מכין אותו ואומרים עשה מה שישראל אומרי' לך דינו כאנסוהו ישראל:

1293 גט שמסר הבעל מודעא על נתינתו ונתנו לה ואחר כך ביטל מרצונו ואמר לה תתגרשי בגט שנתתי לך כבר א"צ לחזור וליטלו ממנה:

1294 צריך לקרות הגט קודם נתינה ולאחריו. ובו ה סעיפים: העדים שנותנים הגט לפניהם צריכים לקרותו קודם נתינה וטוב לקרותו גם לאחר נתינה ואם לא קראוהו אלא לאחר נתינה בלבד מגורשת: הגה וכן אם יעידו בטוב שזהו גיטה בסדר הגט ולכתחלה אנו נוהגין שהחכם המסדר הגט קורא אותו תחילה וסוף עם העדים ואח"כ שואל לסופר אם זהו הגט שכתב לשמו ולשמה ולשם גרושין ואח"כ שואל לכל א' מהעדים אם מכיר חתימתו וחתימת חבירו ואם חתמו זה בפני זה כ"ז מ"כ בקונט' ובסדר גיטין:

1295 קראוהו ונתנוהו לבעל או לשלוחו והכניסו לבית ידו ונתנו לה צריך לקרותו פעם ב' קודם שיתנהו לה ואם לא קראוהו ונתנו לה וזרקתו לים או לאש הרי זו מגורשת הואיל וקראוהו תחילה אין חוששין לו שהחליפו ולא עוד אלא אפי' אמר הבעל שטר אחר היה ולא היה הגט שקראתם אינו נאמן והרי היא מגורשת ואם הגט בידו ומראה אותו נאמן כל זמן שלא נשאת:

1296 הרי שלא קראו הגט תחילה ונתנו לה בפניהם וזרקתו לאור או לים אע"פ שהבעל אומר כשר היה הרי זו ספק מגורשת: הגה ואפילו אם נשאת תצא תוס' בלשון אחר וכ"כ הב"י בשם רשב"א ור"י ח"ה אבל אם הגט עדיין יוצא מתחת ידה אם נשאת לא תצא אבל לא תנשא בגט זה מאחר שלא קראו אותו תיכף אחר הנתינה כן משמע מר"י הנ"ל ודלא כב"י ויש חולקין:

1297 נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטך אם לא בדקו הנייר במי נרא לראות אם היה שם דבר כתוב בו או אם יבדקו ותפלוט הכתיבה הרי זו ספק מגורשת ואם יבדקוהו ולא תפלוט הכתיבה אין חשש גירושין:

1298 זרק לה הגט לחצרה לבין החביות בפני עדים ובקשו ומצאו מזוזה או שטר אחר אין חוששין לה שזה שנמצא הוא שזרק ואם נמצאו ב' או ג' מזוזות או שטרות חוששין שמא גט שזרק אכלוהו עכברים והרי זו ספק מגורשת בד"א כשלא קראוהו אבל אם לאחר שקראוהו שהיה גט חזר הבעל ולקחו מידם וזרקו לחצירה לבין החביות אפי' לא נמצא אלא מזוזה אחת או שטר אחד ה"ז ספק מגורשת:

1299 דין איזה לשון צריך שיאמר בשעת הנתינה והמגרש בשבת. ובו ז סעיפים: המגרש צריך שיאמר כשיתן לה הגט ה"ז גיטיך וכיוצא בזה ואם נתן בידה ולא אמר לה כלום ה"ז גט פסול: הגה ולכתחילה יאמר לה ה"ז גיטיך והתקבלי גיטך מרדכי פ' המגרש וב"י בשם הקונטרס והרי את מגורשת ממני והרי את מותרת לכל אדם שם ובטור מעכשיו ב"י בשם י"א ונוהגין שהבעל כופל הגט כמו אגרת ונותנו לה כדי שתוכל לאחזו כולו בידה כשנתנו לה והבעל צריך לידע מה הוא אומר לה וכן כל מה שאומר לה יודיעו אותו פירושו הכל בסדר גיטין:

1300 במד"א בשלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה אבל אם היה מדבר עמה על עסקי גיטה ונטל הגט ונתן בידה ולא אמר כלום ה"ז גט:

1301 כשיתן לה הגט יאמר לה הרי את מגורשת ממני בגט זה ומותרת לכל אדם או הרי את משולחת ממני ואם שלוחו נותנו לה אומר הרי את מגורשת מפלוני בגט זה והרי את מותרת לכל אדם ואם אמר איני אישך איני בעליך יש מי שאומר שאינו גט אפילו היה מדבר עמה על עסקי גיטה דכתיב ושלחה ולא שישלח את עצמו ויש מי שאומר שאם היה מדבר עמה על עסקי גיטה הויא ספק מגורשת:

1302 אמר לה הרי את לעצמך ה"ז גט אבל אם אמר לה הרי את בת חורין לא אמר כלום:

1303 צריך שיתננו לה בתורת גירושין אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב אינה מגורשת אא"כ יאמר אחר כך הרי זה גיטך או שיודיע כן לעדים בתחילה: הגה ובלבד שתדע האשה שנתגרשה בו או שהעדים מגידים לה אח"כ כ"כ התוס' פרק הזורק .

1304 אם יש אחר בעיר ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו אינו יכול לגרש אלא בפני האחר. הגה ואפילו יצא גט מתחת יד אחת אינה מגורשת עד שתביא ראיה שגירשה בפני האחר או תביא עידי מסירה שזהו שגירש את אשתו ר"י ח"ה י"א דאם שמות המגרשים שוות אע"פ שאין שמות הנשים שוות מ"מ יכתבו סימן במגרש או מצד כינוי שלו בסדר גיטין או שהאחד כהן והשני אינו כהן פסקי מהרא"י סי' ו' ולכן נהגו לתת הגט ברבים שאם היו בעיר שנים ששמותיהם שוים שיהיה אצל הגט חדושי אגודה פרק כל הגט:

1305 אין מגרשין בשבת ואם השעה צריכה לכך כגון שכיב מרע שתקף עליו החולי ורוצה לגרשה כדי שלא תזקק ליבם אם הגט ברשותו יקנה לה אותו ותזכה בו ובגט שבתוכו ואם אי אפשר בלא טלטול כגון שאין הגט מונח ברשותו יטלנו בידו ויתננו לה וי"א דבזמן הזה דכותבין תורה שבעל פה מותר לטלטל גט בשבת מרדכי ריש הזורק והסמ"ג ויכול ליתנו לה בכל ענין:

1306 צריך שיתירנה היתר גמור. ובו ה סעיפים: אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני או אלא לפלוני אינו גט כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו ויאמר הרי את מותרת לכל אדם אבל אם אמר ע"מ הרי הוא כשאר תנאי הגט בין אמר לה ע"מ שלא תנשא לו או ע"מ שלא תבעלי לו או ע"מ שלא תהיה לו ויש מחמירין אפילו באומר ע"מ הר"ן בשם י"א והרשב"א בשם הרמב"ן ויש להחמיר לכתחילה ואם חושדה מאדם יאמר לב"ד והם ימחו בידם שלא ישאו זה את זה מרדכי ריש המגרש:

1307 היה אותו פלוני שהוציא מכלל הגט בחוץ או באלו מי שאין קידושין תופסין לו בה ה"ז גט כשר אבל אם קדושין תופסין לו בה אע"פ שהוא מחייבי לאוין אינו גט וה"ה אם שייר קטן ויש מי שאומר דבשייר קטן הוי ספק מגורשת טור בשם ר"ח:

1308 שייר בעל אחותה או ששייר מי שעתיד עדיין להוליד או שאמר לה חוץ מזנותיך או חוץ משלא כדרכו טור או חוץ משטר וביאה או חוץ מהפרת נדריך או חוץ מירושתך ה"ז ספק מגורשת:

1309 אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר ואמר לה בשעה שמסר לה הגט הרי את מותרת לראובן ושמעון או שאמר הרי את מותרת לראובן או שאמר הרי את מותרת לשמעון או שאמר אף לשמעון הרי זו ספק מגורשת:

1310 אמר לה ה"ז גיטך והרי את מגורשת ממני היום ולמחר את אשתי הרי זו ספק מגורשת:

1311 דין נתינת הגט בידו. ובו ד סעיפים: אמר לה טול גיטיך מע"ג קרקע אינו כלום ואפילו היה מונח ע"ג ידו והיא קרובה אליו ולקחתו משם אינו גט כיון שלא סייע בנטילתו אפילו היתה ידו סגורה והגט בתוכה ופתח הוא ידו ונטלתהו מתוכה שסייע בנטילתו אפילו הכי אינו גט כיון שלא קירב גופו אליה ואם הגט תחוב לו תחת חגורתו על מתניו וצמצם מתניו ונתחלחלו והטה עצמו לה ונטלתו קרי ביה שפיר ונתן אבל אם צמצם מתניו ולא הטה עצמו אליה או שהטה עצמו ולא צמצם מתניו לא הוי נתינה ויש מי שאומר שאם היה קשור על ידו או על יריכו והרכין לה בגופו או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו ואמר לה הרי זה גיטיך ה"ז גט:

1312 נתן הגט לידה ונשאר החוט שהוא קשור בו בידו אם הקשר אמיץ עד שיכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת ואם הקשר אמיץ שהיה יכול לנתקו ולהביאו אצלו אלו לא קפצה ידה אלא מחמת שקפצה ידה אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו לא הוי נתינה ואינה מגורשת ויש מי שאומר שהיא מגורשת: הגה וכל זה לא מיירי אלא שקפצה ידה בלא רצון הבעל אבל אם הבעל מצוה לה לקפוץ ואפילו הושיט לה הגט והיא לקחה אותו בצד הב' הוי גט כנ"ל:

1313 נתן הגט כשהיא ישינה וננערה והרי הוא בידה ואמר לה ה"ז גיטיך אין צריך לחזור וליטלו מידה וליתנו לה אבל אם לא אמר לה ה"ז גיטך אפילו אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אינו כלום כיון שהיא היתה ישינה וכן אם נפל מידה בעודה ישינה אף על פי שחזרה ולקחתו אינו גט עד שיחזור ויתננו לה ויאמר לה ה"ז גיטך. הגה נתן גיטה בחצירה בשעה שהיא ישנה י"א דלא הוי גט אבל ביד שלוחה לכ"ע הוי גט ב"י בשם הר"ן והרשב"א:

1314 אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי ואמר לה בשעה שמסרו לה כנסי שטר חוב זה הרי זה גט אף על פי שלא אמר הרי זה גיטך ויש מי שאומר דה"מ באומר לעדים שלא בפניה אבל אם אמר בפניה ובשעה שמסרו לה אמר לה כנסי ש"ח זה הרי זו ספק מגורשת אבל אם לא אמר תחלה ראו גט זה שאני נותן לה ואמר לה כנסי ש"ח זה צריך לומר לה הרי זה גיטיך אבל א"צ ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה ויש מי שאומר דה"מ באומר כנסי שטר חוב זה אבל אם אמר לה זכי בשטר חוב זה אין לה תקנה עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי זה גיטיך:

1315 דין קבלה מידו ואם זרק לה ולחצרה. ובו יח סעיפים: זרק לה הגט בחצרה בין שהוא קנוי לה או שאול או מושכר הרי זו מגורשת בד"א כשהיא עומדת בחצרה והוא משתמר לדעתה אבל אם אינה עומדת שם אע"פ שהוא משתמר לדעתה אינה מגורשת:

1316 אם נתן בחצרה ואח"כ בא שם ואמר לה ה"ז גיטיך יש מי שכתב שאע"פ שהגט עדיין שם אינה מגורשת עד שתטלנו משם או עד שיטלנו משם ויתננו לה להתגרש בו דבעינן שתהא סמוכה לחצר בשעת נתינת הגט לתוכו ובשעה שאומר לה הא גיטיך וכן בגיטה וחצרה באים כאחד בעינן שעומדת בצד החצר בשעת נתינה ויש חולקין:

1317 נתנו בחצרה שלא מדעתה ואינה עומדת בצד חצרה הרי זו ספק מגורשת:

1318 היתה עומדת על גגה וזרקו לה לראש הגג אם יש לו מעקה כיון שהגיע לאויר תוך מחיצות המעקה או אפי' אין לו מעקה והגיע לתוך ג' טפחים סמוך לקרקעית הגג הרי זו מגורשת אפילו נשרף קודם שנח והוא שקדם גט לדליקה שהרי היה ראוי לנוח אלמלא האש שבא אחר שזרקו אבל אם קדם האש לא שהרי לא יהיה ראוי לנוח ברשותה:

1319 ויש מי שאומר שאם נמחק או נשרף קודם שיגיע אפי' נמחק או נשרף אחר שהגיע לאויר מחיצות או לפחות מג' טפחים סמוך לגג אינה מגורשת:

1320 היה הוא בגגו וזרק לה לחצרה אם מחיצות החצר גבוהות מהגג בענין שמיד כשזרק הגט מאויר הגג נכנס לאויר מחיצות החצר מגורשת אפי' נמחק קודם שהגיע לארץ וכגון שנמחק לאחר שהתחיל לירד:

1321 היה לה קנה נעוץ בחצרה והיא עולה למעלה ממחיצות החצר וזרק הגט עליה אינה מגורשת שאינו משתמר שם:

1322 זרקו לה לרשותה ועבר כל רשותה ויצא חוץ לרשותה אינה מגורשת אע"פ שהיה בתוך ג' טפחים סמוך לקרקע בתוך רשותה כיון שלא היה סופו לנוח ברשותה. וי"א שהיא ספק מגורשת:

1323 ב' חצירות זו לפנים מזו הפנימית שלה והחיצונה שלו וכותלי החיצונה גבוהות על הפנימית כיון שזרק הגט לתוך אויר החיצונה נתגרשת שהפנימית בכותלי החיצונה משתמרת מה שאין כן בקופות כיצד שתי קופות זו לפנים מזו פנימית שלה והחיצונה שלו וזרק לה בתוכם גיטה אפי' הגיע לאויר הפנימית אינה מגורשת עד שינוח על צד הקופה הפנימי בד"א כשהיתה מוטה על צדה ואין לה שוליים אבל אם יש לה שוליים אפי' נח בקרקעיתה אינה מגורשת שכלי האשה ברשות הבעל אינו קונה לה גט אא"כ אינו מקפיד על מקומו:

1324 היתה בחצירו וזרקו לה שם אינה מגורשת אפילו היא יושבת במטה ונפל הגט במטה אינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה או לחיקה או לכלי מהכלים שאין הבעל מקפיד על מקומו וכן אם הגיע למטה שלה שהיא יושבת עליה והיתה גבוה י' טפחים הרי זו מגורשת שהרי חלקה רשות לעצמה ואין הבעל מקפיד על מקום כרעי המטה ואם לא היתה גבוה י' טפחים הרי זו ספק מגורשת:

1325 השאיל לה הבעל מקום בחצרו ולא ייחד לה ונפל על גבי קורה או ע"ג סלעים אם המקום שנפל אין בו ד' אמות על ד' אמות ואין גבוה י' ואין לו שם לווי הרי זו מגורשת ואם יש שם אחד מג' דברי אלו חלק רשות לעצמו ומקום א' השאיל לה ולא שני מקומות ואינה מגורשת ויש מי שכתב שאע"פ שאין שם שום אחד מג' דברים אלו אינה מגורשת עד שיהיה בתוך ארבע אמותיה:

1326 השאיל לה גגו ונפל הגט על גג א' שיש לו אצלו מגורשת כיון שאין דיורים קבועים בגג אינו מקפיד עליו ויש מי שכתב שאפי' נפל הגט על גג של כל אדם והיא יכולה לפשוט ידה וליטלו משם הרי זו מגורשת:

1327 זרקו לה ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם קרוב לו אינה מגורשת היה הגט מחצה למחצה וממחצה למחצה עד שיהי' קרוב לה הרי זו ספק מגורשת היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו ה"ז פסול עד שיגיע לידה ואח"כ תנשא בו לכתחילה כיצד הוא קרוב לו היה הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו זה הוא קרוב לו שניהם יכולים לשומרו או שניהם אינם יכולים לשומרו זהו מחצה למחצה:

1328 בא הוא תחילה ועמד ואח"כ עמדה היא כנגדו וזרקו לה אם היה הגט בתוך ד' אמות שלו אינה מגורשת אע"פ שאם תשוח תטלנו עמדה היא תחלה ובא הוא ועמד כנגדה וזרקו לה אע"פ שהוא מחצה למחצה הואיל והיא לתוך ארבע אמות שלה ה"ז גט פסול עד שיגיע הגט לידה: הגה אבל אם זרק לה לתוך ד' אמות שלה ואין הבעל נכנס לתוכו הרי זו מגורשת וכל זה מדינא אבל לכתחילה אין לגרש אפילו ליתן הגט לתוך חצירה או לתוך מלבושיה אלא לתוך ידה ממש וידה תהא פתוחה מתחילת הנתינה עד סופה מרדכי פרק הזורק וסמ"ק וכל בו כמו שנתבאר לעיל סי' קל"ח ואפי' בדיעבד אין להתירה לעלמא עד שבא הגט לידה ממש ונהגו עוד שלאחר שנתן לה הגט תסגור ידיה ותכניסנו תחת בגדיה ותזהר שלא יסייע לה שום אדם בקבלתו גם לא יהא שום דבר כגון טבעת בידה וכיוצא בזה בשעת קבלתו הכל בסדר הגט:

1329 היה ידה קטפרס פי' שהעמידה ידה משופעת ולא זקיפה כמחיצה ולא פשוטה לקבל וזרק הגט על ידה ונפל לארץ אם נפל לתוך ד"א שלה ונח הרי זו מגורשת ואם לא נח בתוכן אלא נתגלגל מיד מתוכה לחוצה להן ה"ז ספק מגורשת נפל לתוך הים או לתוך האש אינה מגורשת והוא שתהא על גבי המים או סמוך לאש שמתחלת נפילתו לאיבוד היה עומד: הגה וכל זה שאינה עומדת ברשותה אבל אם עומדת ברשותה אע"פ שנפל מידה ונתגלגל חוץ לד' אמות מגורשת דהא לא נתגלגל רק לרשותה מיהו לדידן דאין מגרשין ע"י רשותה כמו שנתבאר אם נפל הגט מידה צריך לגרש שנית ועל כן תגביה האשה ידיה בשעה שמקבלת גיטה שלא יפול מידה גם יהיו ידיה גבוהים מן הארץ ג' טפחים ג"ז בסדר גיטין:

1330 נתן ביד עבדה והוא נעור והיא משמרתו אם היה כפות ה"ז גט וכאילו הגיע לחצרה שהיא עומדת בצדה ואם אינו כפות אינו גט וי"א דתרתי בעינן כפות כדי שלא יהא חצר מהלכת וישן כדי שיהא משתמר לדעתה:

1331 נתנו ביד העבד והוא ישן והיא משמרתו ה"ז פסול ואם היה כפות הרי זו מגורשת:

1332 כתב הגט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו כיון שזכתה בעבד זכתה בגט ונתגרשה אם היה כפות ואם אינו כפות ונעור קנתה העבד ואינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה וכן אם נתן הגט בחצרו ומכר לה החצר או נתנו לה כיון שקנתה החצר בשטר או בכסף או בחזקה נתגרשה אבל אם נתנו בחצרו של אדם אחר והאחר נתן לה החצר או שקנאתו ממנו אינה מגורשת:

1333 דין שליח להולכה וקבלה והובאה. ובו יא סעיפים: האיש עושה שליח להוליך גט לאשתו וזה נקרא שליח הולכה ואינו גט עד שיגיע גט לידה לפיכך יכול לחזור בו עד שיגיע גט לידה.

1334 כל דין האיש עם האשה בענין נתינת הגט וקריאתו ודיבורו כן הדין שלוחו עמה: הגה והחכם המסדר הנתינה עם שנים שעמו כמו שיתבאר לקמן סי' קמ"ב סעיף ד' ידקדק בגט תחילה שכתוב כהוגן וכמו שיתבאר לקמן בסדר הגט סעיף צ"א:

1335 האשה עושה שליח לקבלה והיא מגורשת בקבלתו מיד כשיגיע הגט לידו ודינו כדין האשה לכל דבר לענין אם זרק גט לחצרו או לתוך ארבע אמותיו: הגה וכותב בגט הרי את מותרת וכו' אבל כשנותן הגט אומר לו התקבל גט זה לאשתי הר"ן פ"ק דקידושין:

1336 אמרה לו התקבל לי גיטי או טול לי או יהא לי בידך כולן לשון קבלה הן וי"א דה"ה שא לי ב"י בשם רש"י והמ"מ או קח לי ר"י .

1337 יכולה גם כן לעשות שליח להובאה שתאמר לו הבא לי גיטי ודינו כדין שליח הולכה של בעל שאינו גט עד שיגיע לידה אבל האיש אינו יכול לעשות שליח קבלה שאינו יכול לעשות שליח לחובתה שלא מדעתה ואפי' היתה אשת מוכה שחין או שהיתה קטטה ביניהם ותובעת להתגרש ויש מי שאומר בזו שהיא ספק מגורשת: הגה ואם בעלה מומר וידעינן שהיא מהדרת אחר גט י"א דהמומר יכול לזכות לה גט ת"ה סי' רל"ז ובפסקיו סי' מ"ג וי"מ גם בזה הר"ן בתשו' וכן אם היה היבם עיין בב"י מומר והבעל מזכה לה גט כדי שלא תפול לפני היבם ואם אשתו מומרת וזוכה לה גט ע"י אחר ע' בת"ה סי' רל"ז ובפסקיו סי' מ"ד כמו שנתבאר לעיל סי' א' אע"פ שחזרה בה אח"כ אינה צריכה גט אחר שם בת"ה וה"ה לאשה הנאסרת על בעלה מזכה לה גט ע"י אחר ויש מחמירין בזה מהרי"ק שורש קמ"א:

1338 האשה שעשתה שליח לקבלה ואמר לו הבעל אין רצוני שתקבל לה גיטה אלא הרי זו גיטה הולך אותו לה הרשות ביד הבעל ונעשה זה שליח להולכה אבל אם אמר לו התקבל לה גיטה או הא לך או זכה לה לא עקר שליחות הקבלה אבל אם אמר לו הולך לה עקר שליחות הקבלה ונעשה שליח הבעל וכן אם אמר ליה הולך ותן לה עקר שליחות הקבלה ובזה ובזה לא נתגרשה עד שיגיע גט לידה וי"א דבתן לה הויא ספק מגורשת הר"ן פ' התקבל בשי"א:

1339 לא עשאתו שליח לקבלה והבעל אומר התקבל לה לכשיגיע לידה מגורשת שאדם יודע שאין בידו לעשות שליח קבלה והתקבל והולך לה קאמר:

1340 עשאתו שליח להביא לה גיטה ובא ואמר לבעל אשתך עשאתני שליח לקבל לה גיטה והוא אמר הולך כמו שאמרה היא אפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת ואם הבעל אמר לו הולך לה או זכה לה ולא אמר כמו שאמרה היא כשיגיע לידה מתגרשת:

1341 עשאתו שליח לקבלה ובא לבעל ואמר אשתך עשאתני שליח להובאה ואמר לו הילך כמו שאמרה היא כיון שהגיע הגט לידה ה"ז מגורשת ואם נשרף הגט או אבד קודם שהגיע הגט לידה הויא ספק מגורשת:

1342 עשאתו שליח לקבלה ובא לבעל ואמר אשתך עשאתני שליח להובאה ואמר לו הבעל התקבל ולא אמר כמו שאמרה היא משהגיע לידה ה"ז מגורשת: הגה עשאתו שליח לקבלה וכן אמר השליח לבעל והבעל נתן לשליח שטר הולכה ואח"כ נתן לו שטר קבלה אם נתן לו הגט כשנתן לו שטר הולכה הרי בטל שליחות האשה ואח"כ כשחזר ונתן לו לקבלה הרי בטל שליחות הולכה ואין הבעל עושה שליח לקבלה ואין כאן שליחות כלל ואינה מגורשת בשליחות זו אלא יחזור ויתננו לו לשם קבלת שליחות האשה אבל אם לא נתן לו הגט רק בשעה שמסר לו שטר שליחות הקבלה מגורשת מיד שנתן הגט לידו דמאחר שלא נתן לו הגט בראשונה לא נתבטל שליחות האשה ב"י בשם ריב"ש סי' שכ"ט:

1343 מומר השולח גט לאשתו מלבד שישביעוהו ויקבל חרם וכל האלות התורה שלא יבטל לא את הגט ולא את השליחות יעשו תיקון אחר והוא שכשימסור הגט לשליח יאמר לו זכה בגט זה לאשתי פלונית בת פלוני והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם אח"כ יאמר החכם למומר כבר אשתך מותרת לכל אדם ולרווחא דמלתא תקח הגט מיד השליח ותחזור למסרו לו ואמור לו הולך גט זה לאשתי פלונית בת פלוני ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי ותהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם ועיין לקמן סי' קמ"א סעיף נ"ט :

1344 דין השליחות והחזרה ממנו. ובו סט סעיפים: האשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה במד"א שעשתה שליח אחר לקבלו ממנו אבל אם אמרה לשליח הבעל יהיה גט זה פקדון אצלך או שאמרה לו הרי אתה שליח לקבלו לי וי"א אפי' לא אמרה לו רק תתקבל ב"י בשם הרמב"ן והרשב"א הרי זו ספק מגורשת עד שיגיע גט לידה ומשיגיע לידה תתגרש ודאי: הגה אמרה האשה לשלוחה לקבל הגט מיד בעלה אין לקבלו מיד שלוחו אבל אמרה קבל גט מבעלי יכול לקבלו מיד שלוחו תשובת רשב"א אלף ר"ז וי"א שאין האשה יכולה לעשות שליח לקבל מיד שליח בעלה:

1345 נערה המאורסה אע"פ שמתגרשת בקבלת גיטה בידה כמו קבלת אביה אביה יכול לעשות שליח קבלה אבל היא אינה יכולה לעשות שליח קבלה אא"כ אין לה אב או שנשאת:

1346 קטנה אפי' אין לה אב או שנשאת אינה יכולה לעשות שליח קבלה אבל אביה יכול לעשותו אם היא ארוסה:

1347 המקדש קטנה ע"י אביה וגרשה כשהיא קטנה בעודה ארוסה ואביה חי טור אביה מקבל גיטה ולא היא שלא מדעתו ויש אומרים שהיא יכולה לקבל גיטה:

1348 נשאת אין אביה יכול לקבל גיטה :

1349 קדשה אביה כשהיא קטנה ומת או שנשאת אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר דהיינו שנותנים לה צרור וזרקתו אגוז ונוטלתו וי"א דהיינו משתגיע לעונת הפעוטות דהיינו בת שית או בת שבע כל חד וחד לפום חורפיה טור מתגרשת על ידי עצמה ואם אינה מבחנת וגירשה ע"י עצמה אינה מגורשת אבל ע"י אביה מתגרשת אפילו אינה מבחנת ויש מי שחולק ואומר שכל שאינה מבחנת אינה מתגרשת אפי' ע"י אביה: הגה ע"ל בסדר הגט סעיף צ"ו כיצד כותבין לקטנה המתגרשת על ידי אביה:

1350 כל היכא שיש לקטנה יד לקבל גיטה יש לה תורת חצר או ד"א הגהות מיי' פ"ה לקבלו כשם שיש לגדולה:

1351 כשהיא עושה שליח לקבלה צריכה לעשותו בפני שני עדים וצריך לקבל הגט בפני שנים אפי' אם השנים המעידים על השליחות הם מעידים על קבלת גיטה או א' מעיד על השליחות ואחד על הקבלה ואחד מצטרף עם כל אחד להיות מעיד על זה וע"ז: הגה ולכתחילה לא ימסור הבעל הגט ליד השליח עד שיברר תחלה שנעשה שליח לקבלה בעדים מרדכי ריש התקבל בשם מוהר"ם:

1352 מה שצריך שני עדים על הקבלה דוקא כשאין השליח כשר אבל אם הוא כשר מצטרף עם עד אחד ויש מי שנראה מדבריו שחולק ע"ז וה"ה לשליחות להולכה:

1353 במד"א שצריך עידי קבלה כשאבד הגט או נקרע אבל אם היה הגט יוצא מתחת יד שליח קבלה א"צ עידי קבלה וע"ל סי' זה סעיף י"ג:

1354 אין שליח להולכה צריך עדים אם הודו השליח והמשלח ואם המשלח כופר ה"ז ספק וי"א ששליח הולכה צריך למנותו בעדים: הגה מיהו השליח נאמן לומר שעשאו בעדים וא"צ עדות על כך רבי ירוחם ח"ג ונוהגים להצריך הרשאה ועדים על הרשאה שנעשה שליח וע"ל סעיף כ"ד:

1355 במד"א שאין שליח האיש צריך עדים כשמסר לה גט שחתומים בו עדים אבל אם אין עדים חתומים בו והלך השליח ומסרו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת:

1356 יש מי שאומר ששליח הולכה ושליח הובאה א"צ לעשותו בעדים ויש מי שחולק: הגה כפל דברים הן בכאן כי בבא זו נתבאר סעיף י"א ויש מחלוקת בדין זה בדרך אחר די"א דשליח הולכה אם מסר לה הגט בינו לבינה וא"א לחזור וליתנו לה בפני שנים דמגורשת מאחר שהגט יוצא מתחת ידה בחותמיו טור בשם הרמב"ם וי"א דפסול טור בשם הגאונים מיהו אם הגט מקויים בחותמיו מתחת ידה אינה צריכה שתביא עידי מסירה בפנינו רק שאמרה שקבלה אותו בפני שנים כראוי טור וה"ה בשליח קבלה מן הבעל:

1357 בין שליח קבלה בין שליח הולכה א"צ שישמע מפיהם שממנים אותו שליח לפיכך בין האיש בין האשה יכולים לעשות בפני עדים שליח העומד במקום אחר והעדים כותבים חותמים שמינה לפלוני שליח: וע"ל סעיף ל"ה:

1358 בעל שעשה שליח להולכה צריך שיאמר לו תן גט זה לאשתי או שיאמר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו גט ויתנו לאשתו או לשון שמשמעו שיגרשוה כמו גרשוה או שלחוה או שבקוה או תרכוה או כתבו אגרת ותנו לה אבל אם אמר פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום אמר להם עזבוה הוציאוה התירוה הניחוה הועילו לה ה"ז ספק:

1359 האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה ואם נתנו לה אינו גט במד"א בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ החולי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפי' על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה שהדבר ידוע שלא נתכוין זה אלא לכתוב וליתן לה:

1360 בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר ואם לא כתבוהו כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט:

1361 ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל ה"ז גט ואם לא נפל לאלתר הרי זה ספק:

1362 וכן מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי ופירש שמו ושם אשתו שם עירו ושם עירה הרי אלו יכתבו לה ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זו כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין וי"א דה"מ שראו לו דמות אדם וחזו ליה נמי בבואה דבבואה הא לאו הכי חיישינן שמא שד הוא שדרך השדים למצא בבורות וכן בשדות:

1363 אם היו שם שלשה ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמים וא"צ מעמד כולם דאע"ג דאמר כל לא הוי כאומר כולכם כתובו:

1364 היו רבים עומדים ביחד ואמר הוליכו גט לאשתי איזה מהם שירצה יוליך אותו בשביל כלם ועיין בסמוך סוף סעיף כ"ג ואם אמר ב' מכם יוליכוהו יוליכו שנים אפילו היה בכללם אב ובנו דעתו גם על הבן ונעשה הבן שליח במקום האב:

1365 וה"ה לאומר לג' שנים מכם יכתבו גט לאשתי ויחתמו ויתנו לה והיה בהם אב ובנו בין שחתם בנו עם האחר בין שחתם האב עם האחר ה"ז גט כשר:

1366 אמר לחבורה כולכם הוליכוהו אינו גט עד שיוליכוהו כלם והאידנא תקנו חכמים שהאומר לרבים להוליך גט לאשתו יאמר כל אחד מכם יוליך גט לאשתי:

1367 מה שכתוב בתיקון שטרות שטר הרשאה בשולח גט ממקום למקום אין צריך אלא לפי שכתוב בה שנותן הבעל רשות לעשות כמה שלוחים אפילו לא יחלה ולא יאנוס: הגה ולכן אם נאבד שטר הרשאה או נפסל והוא שעת הדחק נותנין הגט בלא הרשאה מהרי"ק שורש כ"ו והשליח נאמן על השליחות ולומר שעשאו שליח בעדים כמו שנאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם ועיין לקמן סימן קמ"ב סעיף ג' אבל לכתחילה כותבין הרשאה בדקדוק ונזהרין שלא לכתוב בה ראשי תיבות בתיקון מהר"י מינץ בשם מהרא"י גם שלא לשנות בה בדברים הכתובים בגט כגון אם כתוב בגט שם זנביל בב' לא יכתוב בהרשאה בוי"ו ג"ז שם וכל כיוצא בזה ונוסח הרשאה עיין בא"ה סימן קמ"א ולמטה סוף ל' ושאר דינים וסדר השליחות עיין לקמן בסדר הגט עידי הרשאה לא יהיו קרובים זה לזה ולא לאיש ולא לאשה ולא לעידי הגט סדר גיטין סי' ע"ג ואם נמצאו עידי הרשאה פסולים נתבטל כל השליחות שהרי הם מעידים על עיקר השליחות ושבפניהם עשה הבעל לשליח ולא דמי לשאר פסולי הרשאה כנ"ל ונהגו שהרב המסדר הגט מקיים ההרשאה וי"א דיש לקיימה בג' מיהו אם אינו ניכר רק חתימה אחת סגי גם זה בסדר ויש נוהגין לכתוב כתב של מקום הנתינה להודיע אם יש שינוי באיזה דבר בהרשאה שם בשם מהר"ר ז"ך:

1368 אם הבעל או השליח רך בשנים טוב להצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים כשעושה שליח שאין קטן עושה שליח ולא נעשה שליח ואם יש לו זקן בפניו אין לחוש: הגה אבל א"צ לדקדק בעידי חתימה דעידי מסירה כרתי ורגילים להיות הרבה גדולים אצל נתינת הגט ב"י בשם א"ח ולפי מה שנוהגין לייחד עידי מסירה ידקדק בהם שיהו גדולים:

1369 נהגו להקנות לעושה שליח להודיע שגמר בלבו ואם אמר בלב שלם אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה אין צריך קנין:

1370 על שטר שליחות קבלה יחתמו שני עדים כשרים וצריך שיהיו בני אדם ידועים שתהי' חתימתן ניכרת במקום הנתינה ואף אם יקיימוה בהנפק צריך שיהיו חתימות הדיינים ניכרות וידועות לבני מקום הנתינה ועיין בטור אבן העזר סי' קמ"א נוסח שטר שליחות הקבלה:

1371 צריך ליזהר ולדקדק שתהיה האשה שעושה שליח קבלה גדולה בשנים ובסימנים ואם אין הנשים יודעות כי אם על פי האב צריך רבוי שערות שחורות וגדולות כדי לכוף ראשן לעיקרן:

1372 בשעת נתינת הגט ביד שליח קבלה ישבו ב"ד כשרים שאינם קרובים זה לזה ולא לבעל ולא לאשה ונהגו ליזהר ג"כ שלא יהיה קרוב לשליח ויכירו חתימת ההרשאה ואח"כ יבוא הבעל הגט ויקראוהו ויחזירוהו לו ויבטל כל מודעות ויפסול עדים שיעידו דבר שגורם ביטול הגט ויתנהו ליד השליח ויאמר לו התקבל גט זה לפלונית אשתי והרי היא מגורשת ממני מעכשיו ומותרת לכל אדם ויש מי שאומר שלא יטיל בו שום תנאי ויחזרו לקרותו אחר הנתינה והדיינים יכתבו עדותם ויהיו החתימות ניכרות וידועות טור ויתננו ליד השליח: הגה ונוסח הגט שנותנים לו עיין בטור סימן זה וכל זה היא מדינא אבל י"א שנכון להחמיר שלא לגרש ע"י שליח קבלה כלל טור בשם הרי"ף וכן נוהגין:

1373 בנוסח הרשאת שליח הולכה צריך להוסיף על הנוסח שכתוב בטור אבן העזר בפנינו עדים חתומי מטה מסר פלוני בן פלוני גט כריתות ביד פלוני בן פלוני להוליכו לאשתו פלונית בת פלוני וליתן אותו בידה וכך אמר בפנינו פלוני בן פלוני הבעל לשלוחו פלוני בן פלוני הולך גט זה לאשתי פלונית בת פלוני בכל מקום שתמצאנה ותן אותו בידה או ביד שלוחה או ביד שליח שלוחה ותהא ידך כידי ופיך כפי ודיבורך כדיבורי הגהות מרדכי דגיטין: הגה ואם יש תנאי בגט מזכירו כאן וכותבין על תנאי כך וכך וכן חוזר ומזכירו בסוף אחר שכתב ומותרת לכל אדם גם זה בהג"ה הנ"ל ועשייתך כעשייתי ונותן אני לך רשות לעשות שליח ושליח שליח עד מאה שלוחים אפי' בלא אונס ותיכף שיגיע גט זה ליד אשתי הנזכרת או ליד שלוחה או ליד שליח שלוחה מידך או מיד שלוחך או מיד שליח שלוחך תהא מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם ונותן אני לך רשות למנות שליח ושליח שליח עד מאה אפילו בלא אונס עד שיגיע גט לידה ותיכף שיגיע גט זה ליד אשתי הנזכרת או ליד שלוחה או ליד שליח שלוחה מידך או מיד שלוחך או מיד שליח שלוחך תהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם: הגה וכותבין ג"כ בהרשאה שם העיר עם הנהרות שלה כמו בגט בסדר גיטין וכן כותבין כל כינוי האיש והאשה כמו בגט מהרא"י סי' י"ו וי"ז וי"א דכותבין אף כינוי השליח בסדר בשם מהר"ר ז"ך וי"א שאין להאריך בהרשאה בדברים שאינם צריכין פסקי מהרא"י סי' ט"ו וי"א שאין לחוש להאריך בדבר שעיקר השליחות תלוי בו מאחר שכל א' יכול לכתוב כפי צחות לשונו ואינו תיקון חכמים ב"י ועיין לקמן בסדר הגט סעיף כ"ו כיצד כותבין בהרשאת מומר שליח הולכה שמביא הרשאה וכתב בה שהוא שליח קבלה אם השליח אינו מכחיש ההרשאה רק שאומר שנעשה שליח הולכה וקבלה אז השליחות כשר ונעשה שליח הולכה ונותן הגט לאשה אבל אם השליח אומר שלא נעשה שליח קבלה מעולם הרי ההרשאה מכחשת אותו ונתבטל כל השליחות גם הגט עצמו פסול מאחר שמוכח שמסדרי הגט היו עמי הארץ ולא ידעו שאין הבעל עושה שליח קבלה יש לחוש לכמה מיני פסולין ב"י מ"כ מעשה בכה"ג נעשה בפני ר"א מזרחי וכן כיוצא בזה שניכר אותן שסדרו הגט היו הדיוטות ריב"ש:

1374 הכל כשרים לשליחות הגט בין לקבלה בין להולכה אחד האיש ואחד האשה חוץ מחש"ו עבד ונכרי ויש מי שאומר שאם העבד הוא שליח הולכה הוי ספק:

1375 היה השליח קטן כשנתנו לו הגט והגדיל והביאו או חרש ונתפקח שוטה ונשתפה עבד ונשתחרר נכרי ונתגייר פסול אבל אם נתן לו הגט כשהוא פקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר כיון שתחלתו וסופו בכשרות:

1376 הנשים והקרובים כשרים לשליחות הגט: הגה ויש מי שכתב דבמקום שאפשר לכתחילה לא יהא השליח קרוב לאיש ולא לאשה ולא לדיינים שנותנים הגט לפניהם בסדר גיטין אפילו הפסולים מדברי סופרים בעבירה כשרים לשליחות הגט אבל הפסולים בעבירה מד"ת פסולים להבאת הגט אא"כ נתקיים הגט בחותמיו ויש פוסלים אף בנתקיים בחותמיו ודין מומר כדין פסולי עדות מדאורייתא כן משמע בהגהות אלפסי דגיטין:

1377 היו פסולים כשנתמנו שלוחים וחזרו בתשובה קודם שנתנוהו לאשה כשרים:

1378 השולח גט ביד כותי שיתננו לפלוני ומינה הבעל בכתבו לאותו פלוני שליח להוליך הגט לאשתו כשר מפני שהכותי אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא. הגה מיהו יש חולקין וסבירא להו דאין למנות שליח הולכה ע"י כתב גם לא ראיתי נוהגין כך:

1379 נתן הגט לשליח וא"ל הולך גט זה לאשתי א"ל השליח איני מכירה א"ל הבעל תנהו לפלוני שהוא מכירה ויתנהו לה הראשון לא נעשה שליח לגירושין רק להוליך הגט לאותו פלוני ולא יכול לשלחו לו ע"י שליח טור ואותו פלוני הוא שליח לגירושין ונותנו לה או משלחו ביד אחר אם חלה או נאנס ואם נתן לה הגט הראשון או שלוחו ה"ז ספק מגורשת: הגה השולח גט לאשתו ואין השליח מכירה יתנהו לה ע"פ שנים שזאת אשתו טור :

1380 נתן הגט לשליח ואמר לו לא תתנהו לה עד שלשים יום אם חלה או נאנס בתוך שלשים יכול לעשות שליח שיתנהו לה לאחר שלשים יום אע"פ שאינו עכשיו שליח לגירושין הואיל ולאחר שלשים יהיה שליח לגירושין ובלבד שיאמר הבעל נאמנת עלי שלא פייסתי אם היא נשואה ויש מי שאומר שלא ימסור מיד לשליח שני אלא ימסור שליחתו לב"ד והם לא יעשו לשני שליח עד אחר שלשים יום.

1381 השולח גט לאשתו ואמר לו הולך גט זה לאשתי או שאמר ליה אתה הולך לא ישלחנו ביד אחר אא"כ חלה או נאנס או שפירש לו שיכול למנות שליח ושליח שליח עד כמה שלוחים פי' לו שלא ישלחנו ביד אחר לא יוכל לעשות שליח אפי' חלה או נאנס כן משמע בטור ויש מי שחולק ואמר דבהולך סתם יכול לשלחו ע"י אחר אע"פ שלא חלה ובאת הולך לא ישלחנו ע"י אחר אא"כ חלה או שפירש לו שיוכל למנות שליח:

1382 דין שליח שני כדין שליח ראשון שאינו יכול למנות שליח אא"כ נאנס או שפירש לו:

1383 כשממנה השליח שליח אחר אם הוא צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם צריך למנותו בפני ב"ד ואם אינו צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם א"צ למנותו בפני ב"ד אבל צריך למנותו בפני עדים וע"ל סי' קמ"ב ס"ט:

1384 שליח שעשה שני ושני שלישי אם מת הבעל נתבטלו כלם אבל אם הבעל קיים אע"פ שמת השליח הראשון לא נתבטל שליחות השאר מאחר שהבעל קיים:

1385 אם מת שליח שני יכול שליח ראשון ליטלו מיורשיו של שני ויוליכנו או ישלחנו ביד אחר:

1386 שליח קבלה אינו יכול למנות שליח ואפי' נאנס ואפי' נתנה לו רשות למנות שליח משום דה"ל מילי ומילי לא ממסרן לשליח ויש מתירין אם נתנה לו רשות למנות שליח ואז יוכל למנות אחר בלא ב"ד רק לפני שנים ב"י בשם הרשב"ץ:

1387 אם עשתה שליח קבלה וחזרה ועשתה שליח אפי' עשרה זה אחר זה או שעשתה עשרה בבת אחת כל שהגיע הגט ליד א' מהן מגורשת ואפי' נתן ביד אחד מהם גט פסול ולשני גט כשר מגורשת מרדכי ריש השולח:

1388 השליח ששינה בשליחותו ממה שאמר לו הוא או היא לא עשה כלום כיצד אמר ליה תנהו לה במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר אל תתנהו לה אלא בעליה ונתנו לה בבית או איפכא או אל תתנהו לה אלא בימין ונתנו לה בשמאל או איפכא לא עשה כלום:

1389 יש מי שאומר שאם אמר לו אל תגרשנה אלא בימיניך אינו יכול לשלחו ביד אחר אפי' אם חלה דה"ל כאלו פירש לא יגרשנה אחר אלא אתה:

1390 אמר ליה תן גט זה לאשתי והרי היא במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר הרי זה גט שאין זה קפידא אלא מראה מקום:

1391 אמר לו תנהו לה ביום פלוני ונתנה לה בתוך הזמן אינו גט אל תתנהו לה אלא ביום פלו' ונתנו לה בין מלפניו בין מלאחריו אינו גט:

1392 האשה שאמרה לשלוחה קבל לי גיטי במקום פלוני וקבלו במקום אחר אינו גט אבל אם אמרה הבא לי גיטי במקום פלוני והביאו לה במקום אחר כשר:

1393 אמרה לו התקבל לי גיטי בבבל ופעמים תמצאנו בדמשק בכל מקום שיקבלנו הוי גט ובלבד לכשיגיע לבבל למקום שאמרה היא:

1394 אמר הבעל לשליח טול ממנה חפץ פלוני ותן לה גט זה הרי זה לא ישלחנו ביד אחר ואם שלחו ביד אחר ונתנה האשה לשליח החפץ תחלה ואח"כ נתן הגט ה"ז מגורשת ואם נתן לה הגט תחילה ואח"כ נתנה החפץ אפי' ביד שליח ראשון אינו גט אמר לו תן לה הגט וטול ממנה חפץ פלוני ה"ז לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר ואם שלחו ביד אחר ה"ז גט בין שנתנה תחילה בין שלא נתנה אלא בסוף וי"א שכשאמר לו טול ממנה חפץ פלוני ותן לה הגט אם שלחו ביד אחר אפי' נתנה לו החפץ תחלה ואח"כ נתן לה הגט מאחר שלא נתנה החפץ ביד שליח ראשון קודם שתקבל הגט משליח שני אינה מגורשת כיצד יעשה יטלנו הראשון מידה ויחזור ויתננו לה בתורת גירושין אחר שהגיע לידו החפץ:

1395 כל תנאי שהתנה הבעל עם השליח כגון אל תגרשנה אלא בבית או בעליה וכיוצא בזה אם לא הרשהו הבעל למנות שליח אינו יכול לשלחו ביד אחר לכתחילה שמא לא ידקדק השני בשליחותו ויתבטל הגט: הגה מיהו אם עשה שליח שני אפי' לא הגיד לו התנאי או החליף לו אם יתקיים התנאי הוי גט ריב"ש סי' שי"ו אם התנה שתמחול לו כל זכות שיש לה עליו אע"ג דלענין דינא יש לדון מהו בכלל כל זכות מ"מ יש להחמיר לענין גט שתמחול כל זכות שיש לה עליו וא"כ תדון עמו מהו בכלל וכן כל כיוצא בזה שם סי' שי"ז:

1396 שליח המביא גט במקום שאינו צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם נותנו לה ומתגרשת בו ונשאת אע"פ שאין מכירין חתימות העדים וגובה כתובתה מבני חרי ואם בא ע"א וערער לומר שהוא מזויף אין שומעין לו באו שנים וערערו אפי' נשאת כבר תצא ואם בא הבעל וערער ואמר לא גרשתי מעולם וגט שהובא לה מזויף הוא יתקיים בחותמיו ואם לא נתקיים ולא נודעו עידיו כלל תצא והולד ממזר שהרי אינה מגורשת אבד הגט הרי זו ספק מגורשת:

1397 חמותה ובת חמותה וצרתה אפי' היתה נשואה לאחר ויבמתה אפי' היא אחותה ובת בעלה אינן נאמנות להביא את גיטה במקום שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ דשמא מזוייף הוא והם מכוונות לקלקלה ואם הוא במקום שצ"ל בפ"נ ובפ"נ ואמרוהו נאמנות ואם הוא במקום שאצ"ל ואמרוהו י"א שנאמנות וי"א שאינן נאמנות:

1398 עשתה שליח לקבלה בעדים והגט יוצא מתחת ידו והבעל אומר מזויף הוא אם נתקיים בחותמיו או בעידי מסירה ה"ז מגורשת ואם הוא מודה שכתבו אלא שאומר שלא נתנו בתורת גירושין אלא בתורת פקדון והשליח אומר שקבלו בשבילו שתתגרש בו השליח נאמן אפי' אם שלשתם בעיר אחת. וי"א שאם שלשתם בעיר אחת הבעל נאמן דאם איתא דבתורת גירושין יהביה לדידה הוי יהיב לה ודוקא כשטוען שלפקדון נתנו לו אבל אם טוען שעשאו שליח להולכה ורוצה לחזור בו קודם שיגיע לידה אינו נאמן ואם אינם בעיר אחת השליח נאמן והוא שבאו בפנינו עדים שעשאתו שליח קבלה והשליח אומר שמסרו לו בפני עדים: הגה י"א דוקא שהגט יוצא מתחת ידו אבל אין הגט בידו אינו נאמן אפי' היה לו עדים שראוהו תחת ידו כן משמע מהטור לדעת הרא"ש ולסברא זו טוב ליזהר שלא לגרש ע"י שליח כשהבעל והאשה בעיר אחת משום דמצי מיפק מינה חורבה שאם יטעון שלא נתנו לו לגירושין שהוא נאמן: הגה ואין חילוק בזה בין שליח הולכה לשליח קבלה כ"כ הרי"ף מיהו בזמן שהרשאה בידו שנעשה שליח לגרש אין חילוק בין אם הבעל בעיר או לא מהר"ם פאדווה סימן ג' ואם האשה אומרת בפני קבלו שליח לגירושין נאמנת ויש אומרים דוקא כשהגט ביד האשה:

1399 היה הגט יוצא מיד האשה והיא אומרת שליח זה נתנו לי לגירושין והשליח אומר כן נתתיו לה ולגירושין והבעל אומר לא נתתיו לו אלא לפקדון השליח נאמן והיא מגורשת ואם אבד הגט ואין עדים שראו אותו בידה אע"פ שהבעל אומר לגירושין נתתיו לשליח והשליח אומר נתתיו לה הרי זו ספק מגורשת שהרי הוחזקה אשת איש ואין כאן אלא עד אחד ובעל ואפי' אמרה האשה בפני נתנו לו לגירושין ונתנו השליח לי הואיל והבעל והשליח מסייעים אותה אפשר שתעיז פניה ושמא לא נתגרשה:

1400 שליח קבלה שקיבל הגט לאשה ושלחו לה בפני שני עדים והגיע הגט לידה ונטלתו והרי הגט יוצא מתחת ידה והיא אינה יודעת אם בעלה שלחו לה או שליח קבלה שלה או שלוחו של בעל הרי זו מגורשת ואם בא הבעל וערער שלא כתבו או שהוא גט בטל יתקיים בחותמיו שהרי עדים מעידים שהגט שנתנו לה יצא מתחת יד שלוחה שידו כידה ואע"פ שהיא אינה יודעת הרי העדים ידעו ואם לא נתקיים אינה מגורשת וי"א שאם שלשתם בעיר אחת איכא למיחש שמא יאמר הבעל לפקדון נתתיו ואפילו אינן בעיר אחת י"א דאין השליח נאמן רק כשהגט בידו כן משמע מהטור לדעת הרא"ש דהוי כשליש שיתבאר בח"ה סי' נ"ו:

1401 כיון שהשולח גט לאשתו אינו גט עד שיגיע לידה הוא חייב במזונותיה ובכל תנאי כתובה עד שיגיע לידה או ליד שליח קבלה ואם מת קודם שיגיע אין גט לאחר מיתה:

1402 השולח גט לאשתו ובטלו קודם שיגיע לידה ה"ז בטל ואם הגיע לידה אינו יכול לבטלו אפי' בתוך כדי דיבור: הגה י"א דמומר אינו יכול לעשות שליח להוליך גט לאשתו דחיישינן שמא יבטלנו מהרי"ו סי' קכ"ו ואף אם מקבל עליו בחרם ובשבועה שלא לבטלו לא מהני דחיישי' שמא יעבור על שבועתו וי"א דהמומר עושה השליח תחלה שליח לקבלה ואומר לשליח זכי בגט זה לאשתי פלונית ובו תהא מגורשת וכו' ונותנו לשליח ואח"כ חוזר ולקחו מן השליח ועושה אותו שליח להולכה ואומר הולך גט לאשתי וכו' ת"ה סימן רל"ז ובפסקיו סימן מ"ב וכן נוהגין אבל לא יעשה השליח תחלה שליח להולכה ואח"כ שליח לקבלה וכבר נתבאר כל זה לעיל סימן ק"מ סעיף י"א:

1403 לכתחילה אין לו לבטלו אלא בפני השליח עצמו או בפניה אבל בדיעבד אפי' בטלו שלא בפניהם מבוטל והוא שיבטלנו בפני שנים: הגה ואין הבעל נאמן לומר שבטלו אא"כ השליח או האשה מודים בדבר או שיש לו עידים שבטלו ב"י וכן הוא בהגהות אשיר"י בפ' השולח י"א דאילו השנים שמבטל לפניהם השליח צריכים להיות ביחד אבל זה שלא בפני זה לא אבל אם מבטל הגט עצמו אפי' לאחר שנכתב מהני אפי' זה שלא בפני זה ריב"ש סי' רל"ב:

1404 שלחו ע"י ב' או ע"י י' יכול לכתחלה לבטל זה שלא בפני זה ואותם שביטל שליחותם בטל ואינם יכולין לעשות שלוחים אא"כ יתמנו פעם אחרת ובעשרה שעשאם שלוחים בין לכתוב וליתן גט בין שעשאם שלוחים להולכה אם ביטל מקצתם לא נתבטלו כולם ויש מי שאומר דבשליחות אם ביטל א' מהם נתבטלו כולם:

1405 בד"א שהוא בטל כשביטלו בפירוש אבל אם לא ביטלו בפירוש אע"פ שגילה דעתו שחפץ בביטולו כגון שא"ל השליח לא נתתיו לה עדיין ואמר ברוך הטוב והמטיב וכיוצא בזה אינו בטל ולא עוד אלא אפי' היה מחזר לרוץ אחר השליח לבטלו ולא הספיק להגיע אליו עד שהגיע לידה אינו בטל: הגה וכן אם אומר לשליח החזיר לי גט זה ואני נותן לך גט אחר אינו אלא גילוי דעת ואינו בטל מרדכי ריש התקבל כתב אחר השליח שלא ליתן הגט הוי ביטול דיכול לבטל ע"י כתיבה תשו' הר"ן בב"י השולח גט לאשתו ואמר לשליח אם תרצה האשה לבא אלי אקיימנה ואם לא פטור אותה בגט והלך הבעל מן העיר ההיא ואח"כ באתה האשה עם השליח לאותה העיר יכול השליח ליתן הגט דהא לא באתה האשה אל הבעל כי יצא מן העיר קודם בואה ואפילו היה הבעל בעיר אם לא יוכל להתפייס עמה יוכל השליח ליתן הגט דמה שאמר תחלה אם תבא אלי אקיימנה אינו אלא דברים בעלמא ולא הוי אלא גילוי דעת שאינו כלום טור בשם תשו' הרא"ש :

1406 באיזה לשונות מבטל גט אמר בטל היא אי איפשי בו גט זה לא יועיל לא יתיר לא יעזוב לא ישלח לא יגרש יהא כחרס הרי הוא כחרס אם אמר אחד מלשונות אלו וכיוצא בהם הרי זה בטלו אבל אם אמר גט זה אינו גט פסול הוא אינו מועיל אינו מתיר אינו משלח אינו מגרש חרס הוא לא אמר כלום אמר גט זה בטל ולא אמר הוא או שאמר גט זה בטל שמשמעו פועל עבר כמו חמק עבר הרי זה ספק:

1407 יש מי שאומר שאם אמר יהא פסול בטלו אמר לא תצא לצמיתות הוי בטל וכאילו אמר היום אין את אשתי ולמחר את אשתי ב"י בשם תשובות הר"ן סי' מ"ח:

1408 אם לא גילה דעתו מתחלה שרוצה לבטלו ואמר אחד מלשונות שאינם מועילים לבטל הגט מ"מ ערעור הוא לפוסלו וצריך שיתקיים בחותמיו:

1409 השולח גט ביד שליח וביטל הגט ה"ז חוזר ומגרש בו כשירצה שלא בטל מתורת גט אלא מתורת שליחות לפיכך אם היה הגט ביד הבעל ובטלו כגון שאמר גט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם וכן אם פירש בעת שבטלו והוא ביד השליח ואמר גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט אינו מגרש בו ואם גירש הרי זו ספק מגורשת:

1410 מי ששלח גט לאשתו וחזר ובטלו בפני שנים אחרים וכן מי שמסר מודעא על הגט מכין אותו מכת מרדות מפני שגורם להיות ממזרים:

1411 שליח שהביא גט אין חוששין שמא בטלו הבעל או שמא מסר מודעא ונתנו לאשה בחזקת שהוא חי אפי' הניחו זקן או חולה וי"א דוקא חולה בידי שמים אבל הוכה ונעשה טריפה דינו כגוסס הגהות אלפסי אבל אם הניחו גוסס לא יתננו לה שרוב גוססים למיתה ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת ויש מי שאומר דהא דאמרינן בזקן דוקא בפחות מבן פ' או יותר מק' אבל מבן פ' טור בשם הרמ"ה עד בן מאה דינו כגוסס:

1412 עיר שהקיפוה חיל מאותו מלכות והיו במצור וספינה המטורפת בים והיוצא לידון בדיני נפשות הרי אלו בחזקת חיים ואם היה גט אחד מהם ביד שליח נותנו לאשתו ותהיה בחזקת מגורשת אבל עיר שכבשוה כבר או עיר שהקיפוה חיל ממלכות אחרת וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג בדיני כותים ומי שגוררתו חיה או שטפו נהר או נפלה עליו מפולת נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים ואם היה גט א' מהם ביד השליח אינו נותנו לאשתו ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת ואם נודע שמת הבעל קודם שיגיע גט לידה אינו גט:

1413 דין המביא גט בח"ל. ובו יח סעיפים: שליח שהביא גט ממקום למקום בח"ל או מא"י לח"ל או מח"ל לא"י אם היה השליח עומד בשעת כתיבת הגט וחתימתו ה"ז אומר בפני שנים בפני נכתב ובפני נחתם ואח"כ יתן לה בפניהם ותתגרש בו ואע"פ שאין עידיו ידועים אצלנו ואפי' היו שמות עידיו כשמות הכותים אין חוששין להם ואם בא הבעל ועמד וערער אין משגיחין בו לפיכך אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גט זה ולומר בפ"נ ובפ"נ וכן שליח שהביא גט מא"י ואמר בפני נכתב ובפני נחתם אע"פ שאינו צריך אם יבא הבעל ויערער אין משגיחין בו ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה אל ינתן לה אא"כ נתקיים בחותמיו ויש לשליח להיות מכלל הג' שקיימו אותו ואם לא נתקיים ונתן לה ה"ז פסול עד שיתקיים ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים אינה מגורשת אבד הגט הרי זו ספק מגורשת ומפני מה הצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ בח"ל כדי שלא תהיה האשה צריכה לקיימו אם יבא הבעל ויערער מפני שאין עדים מצויים לקיימו ממקום למקום בח"ל ונ"ל דהאידנא אפי' בא"י צ"ל בפ"נ ובפ"נ: הגה ובזמן הזה המביא גט אפי' מבית לבית בעיר אחת צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם תוס' ריש גיטין וע"ל סי' קמ"א סעיף נ"ה דאין ליתנו בזמן שהבעל בעיר י"א דאם יש לשליח הרשאה וכתב בה מי הם עידי הגט דזה מקרי נתקיים בחותמיו וא"כ אין השליח צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם רשב"א סי' תקס"א ומרדכי ריש התקבל ויש חולקים ואומרים דהרשאה לא מקרי קיום ריב"ש סימן שי"ח ובסדרים וכן נוהגין דשליח אומר בפני נכתב ובפני נחתם אף כשיש לו הרשאה ואין לשנות:

1414 בעל שהביא ראיה ברורה בשני עדים שגט זה שנאמר בו בפני נכתב ובפני נחתם מזוייף הוא ה"ז בטל:

1415 כשם שא"צ לקיים הגט כשאומר בפני נכתב ובפני נחתם כך א"צ לקיים עידי השליחות אלא נאמן לומר שהבעל עשאו שליח בעדים אע"פ שאין מכירין חתימת עידי השליחות או אפי' אין לו שום עדות בשליחות אלא שאמר שהבעל עשאו שליח כראוי נאמן וע"ל סי' קמ"א סעיף י"א וסעיף ל"ד כיצד נוהגין לכתחלה:

1416 בד"א שנתנו לה בפני ב' כשאין השליח קרוב או פסול אבל אם הוא קרוב או פסול צריך ליתנו לה בפני ג' זולתו: הגה וי"א דיש להחמיר אפי' אין השליח קרוב או פסול ליתנו לה לפני ג' כדי שלא יבא ליתנו לה בפני שנים אף כשהוא קרוב או פסול טור בשם הרי"ף וכן נוהגין ויש מחמירין עוד ליטול שנים אחרים לעידי מסירה ולא יהיו קרובי' לדיינים ולא לאיש ולא לאשה גם הג' שיושבים לא יהיו קרובים לעידי הגט ולא לשליח בסדר גיטין וע"ל סי' קמ"א סעיף ל"ג יש מחמירים ואומרים דהרב הנוטל שכר מסדר נתינת הגט לא יהיה א' מג' היושבים לדיינים אלא יושיב ג' אחרים והרב שואל כל השאלות ומסדר הנתינה בסדר גיטין כן עשה מהרא"י:

1417 אותם שנתנו לה בפניהם אין צריכין לישב וכשאומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם צריך לעמוד ויש מי שאומר שלכתחלה צריכים לישב אותם שאומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ולכתחלה יתנו לה ביום ולא בלילה תוס' ריש גיטין .

1418 אומר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שנותנו ליד האשה או סמוך לו מיד תוך כדי דיבור לפיכך נתנו לה ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנשתתק פסול עד שיתקיים בחותמיו:

1419 אם איחר מלאומרו יותר מתוך כדי דיבור או שלא אמרו בפני האשה טור או שנתנו לה בינו לבינה אע"פ שנשאת נוטלו ממנו וחוזר ונותנו לה בפני שנים ואומר בפניהם בפ"נ ובפני נחתם ואם לא נטלו ממנה הרי זה פסול עד שיתקיים בחותמיו: הגה ולכן אלם לא יוכל להביא גט אע"פ שיוכל לכתוב בפני נכתב ובפני נחתם דצ"ל בפיו ריב"ש סי' ר"מ וי"א דצריך לאמרו בלשון הקודש והיינו בפ"נ ובפני נחתם כן משמע מהרא"ש פ"ק מסדר גיטין ואם עם הארץ הוא מקרין אותו מלה במלה ומודיעים לו בלע"ז הפירוש גם זה בסדרים מיהו בדיעבד אם אמרו בלשון לע"ז נראה לי דכשר:

1420 ואם לא אמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ומת הבעל אין תקנה ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה ולומר בפני נכתב ובפני נחתם ואין לו תקנה אלא להתקיים בחותמיו:

1421 שליח שעושה שליח יעשנו בפני ב"ד דהיינו שנים והוא מצטרף מהם אם הוא כשר לדין ואומר בפני נכתב ובפ"נ בשעה שנותנו לשליח וכן אחר לאחר עד מאה וכל אחד אומר בפני ב"ד בשעת נתינה או תוך כדי דיבור בסדר גיטין שליח ב"ד אני וכן יאמר האחרון כשנותנו לידה: הגה ולאו דוקא האי לישנא אלא ה"ה אם אומר אני השליח נעשיתי לפני ב"ד סגי מ"כ תקון ישן ואפי' לא אמר כלום אם יש לו הרשאה והוא במקום עיגון יש להקל ריב"ש סי' שי"ח וכך יאמר כל א' לחבירו הנני פלוני בר פלוני ממנה אותך פלוני בר פלוני להיות שליח במקומי בחריקאי ויהיה ידך כידי כו' לגרש פלונית בת פלוני אשתו של פלוני בר פלוני בכל מקום שתמצאנה והנני נותן לך רשות לעשות שליח ושליח שליח וכו' ומיד שיגיע הגט ליד פלונית בת פלוני אשת פלוני תהא מגורשת וכו' הכל בסדר גיטין כדרך שנתבאר לקמן בסדר הגט סעיף ל' ואין שליח ב"ד צריך הרשאה כמו שליח הראשון אבל נוהגין בהרשאה כמו בשליח הראשון ריב"ש סי' נ"ג וע"ל סי' קמ"א סעיף כ"ד ואפי' לא היו חתומים על ההרשאה רק ב' וכתבו בל' עדות ולא בל' דיינות נאמן השליח השני לומר שהיו ג' או שהוא היה עמהם ולא שייך בזה אין עד נעשה דיין ריב"ש סי' שי"ח ולא חיישינן לב"ד טועין אא"כ אנו מכירין באותן שסדרו הגט שאין בקיאין שאז אפילו כתוב כהוגן חוששים להם גם זה שם:

1422 כשבא לעשות שליח אחר א"צ שיהיה בפניו אלא אומר בב"ד הרי פלוני שלוחי אפי' שלא בפניו וכן יכול למסור שליחות לב"ד שהם יעשו שלוחים אחרים ויכולים לעשות שליח שלא בפני שליח ראשון: הגה וי"א דלא מהני שיאמר שליח ב"ד אני מאחר שלא שמע שהשליח אומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא צריך שיהיה לו הרשאה או שיתקיים הגט בחותמיו ריב"ש סי' נ"ג .

1423 הסומא בשני עיניו אינו יכול להביא גט של חוצה לארץ מפני שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם לפיכך אם נכתב ונחתם בפניו כשהוא פתוח ונסתמא ה"ז אומר בפני נכתב וב"נ ונותנו לה והוא שמכיר האשה בטביעות קול ואם אינו מכירה בטביעות קול לא מהני מה שאחרים אומרים לו שהיא זאת אע"ג דמהני בפקח ובעינן גבי פקח שני עדים כשרים שאינן קרובים ולא פסולים ת"ה סי' רל"ח .

1424 אם יש עדים שהבעל מסר לסומא זה גט זה לגירושין כשר שהרי כיון שיש עדים אינו צ"ל בפני נכתב וב"נ ויהיב לה באפי הנהו סהדי גופייהו אם נתקיים בחותמיו כשר בכל גוונא:

1425 האיש שנתן גט לאשתו ונכתב ונחתם בפניה ואמר לה הרי את שליח להולכה עד ב"ד פלוני והם יעמידו שליח ויתנו ליך גט זה ותתגרשי בו הרי זו נאמנת לומר בפניהם בפני נכתב וב"נ וצריכה לאמרו בשעה שהגט יוצא מתחת ידה טור והרא"ש והם נוטלים אותו ונותנים לשליח ליתנו לה כמאמר הבעל ואם לא התנה עליה הבעל תנאי זה והרי הגט יוצא מתחת ידה אינה צריכה לומר כלום והרי היא בחזקת מגורשת ואע"פ שלא נתקיימה חתימת ידי העדים שעדים החתומים על הגט כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי כ"ז שאין מערער ואפי' אמר לה אל תתגרשי בו אלא בב"ד פלוני תנאה בעלמא הוא וכשתבא לאותו ב"ד והגט ברשותה מתגרשת בקבלתה ראשונה וא"צ לומר ב"נ וב"נ:

1426 ויש חולקים ואומרים שאין להתירה לינשא ע"י גט שיוצא מתחת ידה אם לא נתקיים בחותמיו אע"פ שאין עליו עוררים שמעולם לא שמעו מי שנהג קולא כזו: הגה בעל שמביא גט לאשתו והוא בעצמו הוליכו ממקום שכתבו אותו עד מקום הנתינה צריך למסרו לה כשליח וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כמו השליח כדי שלא נבא לטעות גם בשליח אחר מאחר שעכשיו אינן בני תורה ב"י בשם א"ח:

1427 נכתב מקצת הגט בפניו ונחתם כולו בפניו אם מקצתו הראשון הוא ה"ז אומר ב"נ וב"נ אפי' לא נכתב בו אלא שיטה אחת בפניו ואפי' שמע קול קולמוס כותב וחתמו העדים בפניו ה"ז אומר בפני נכתב וב"נ וכן אם יצא הסופר לשוק וחזר והשלים הגט אינו חושש שמא אחר מצאו ואמר לו ולשם אשה אחרת כתבו ואם בא להחמיר ולעמוד על כתיבת כולו אין שומעין לו שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים וכל זה בכתיבתו אבל בחתימתו צריך לעמוד עליהם מתחלה ועד סוף:

1428 אמר בפני נכתב ולא אמר ב"נ או שאמר בפני נחתם ולא אמר ב"נ או שאמר בפני נכתב חציו האחרון ונחתם כלו או שאמר ב"נ כלו ונחתם עד אחד אבל לא העד השני אינו כלום אפי' אם הוא אחד מעידי הגט ואמר העד האחד חתם בפני וזאת היא חתימתו יתקיים בחותמיו ואם העיד הוא ואחר עמו על חתימת העד השני שלא חתם בפניו שפיר דמי ואצ"ל אם העידו שנים אחרים על חתימת אותו העד שלא חתם בפניו:

1429 היו שלשה עדים חתומים בו והשנים חתמו בפניו אף על פי שהאחד חתם שלא בפניו אין בכך כלום:

1430 עשה הבעל שנים שלוחים להוליך גט לאשתו אע"פ שלא נכתב ונחתם בפניהם נותנים אותו לה ותהיה מגורשת והוא שהיו כשרים להעיד שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה אע"פ שאינו מקויים שהרי שלוחיו הם עדיו וי"א דאם בא הבעל וערער צריך להתקיים בחותמיו טור וכן משמע מהר"ן לדעת ב"י וי"א שאפי' לא עשה שליח אלא אחד והשני מעיד שבפניו נתן הבעל לזה הגט להוליך לאשתו א"צ לומר בפני נכתב וב"נ ויש מי שמצריך בזה שימסרנו בפני עידי שליחות עצמם:

1431 שנים שמביאים גט ואחד אומר ב"נ ואחד אומר בפ"נ אם אין שליח אלא אחד מהם לא ינתן לה עד שיתקיים בחותמיו וכן אם שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד שלישי אומר בפ"נ אם אין שליח אלא אחד לא ינתן לה עד שיתקיים בחותמיו אמר אחד בפ"נ ושנים אומרים בפנינו נחתם אע"פ שאינו יוצא מתחת ידם כשר שהרי נתקיים בחותמיו: הגה י"א דאם הביא השליח הגט מקויים בחותמיו אף ע"פ שאין מכירין חתימות דייני הקיום מ"מ במקום דחק ועיגון יש להקל ולסמוך עליו אע"פ שלא אמר השליח בפ"נ ובפ"נ הואיל וא"א להחזיר ולומר יש לסמוך על החתימות דמן התורה עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי ב"י בשם רשב"ץ:

1432 דין המגרש על תנאי. ובו כג סעיפים: המגרש על תנאי אם נתקיים התנאי הרי זו מגורשת ואם לא נתקיים התנאי אינה מגורשת ואפי' הוא כהן מותרת לו וכבר נתבארו משפטי התנאים בסי' ל"ח:

1433 המגרש על תנאי כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת בשעה שיתקיים לא בשעת נתינת הגט לידה לפיכך יש לבעל לבטל הגט או להוסיף על תנאו או להתנות תנאי אחר כל זמן שלא נתקיים התנאי הראשון אע"פ שהגיע לידה ואם מת הבעל או אבד הגט או נשרף קודם שיתקיים התנאי אינה מגורשת ואם נשאת תצא ואם אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו או מהיום על תנאי כך וכך או שאמר לה הרי את מגורשת ע"מ כך וכך וע"ל סי' קמ"ד סעיף ד' די"א דע"מ לאו כמעכשיו דמי כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת משעת נתינת הגט לידה לפיכך אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על תנאו משהגיע לידה ואם אבד או נשרף ואפי' מת הבעל קודם שיתקיים התנאי ה"ז מקיימת התנאי אחר מותו וכבר נתגרשה משעת נתינת הגט לידה. ולכתחלה לא תנשא קודם קיום התנאי ואם נשאת יפרוש ממנה עד שיתקיים התנאי ומיהו בתנאי שהוא בידה והוא בשב ואל תעשה לא חיישינן שמא תעבור עליו ולפיכך מותרת לינשא מיד בתנאי דעל מנת או מעכשיו וי"א דאפי' לא אמר מעכשיו ולא מהיום ולא על מנת דינו כאומר מהיום משום דזמנו של גט מוכיח עליו הילכך אזלינן בה לחומרא וי"א דאפילו בתנאי דמעכשיו יכול לבטלו ויש להחמיר עיטור וכן משמע בהרא"ש:

1434 אמר לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום ומת בתוך השלשים יום קודם שנתנה לו אינה יכולה לקיים התנאי שאם תתן ליורשי' אינו כלום וכיון שכן כיון ששלמו ל' יום ולא נתנה לו בטלו הגירושין וחולצת או מתייבמת ואם אמר לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז ולא קבע לה זמן ומת קודם שתתן לו אע"פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו לא תנשא לזר עד שתחלוץ:

1435 אמר לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז מכאן ועד ל' יום ונתנה לו בתוך שלשים יום בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל ה"ז גט פסול עד שתתן מדעתו:

1436 אמר לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז מכאן ועד ל' יום וחזר ואמר לה בתוך השלשים יום הרי הם מחולים לך אינה מגורשת שהרי לא נעשה התנאי וי"א דה"מ כשלא אמר לה אלא הרי הם מחולים לך לבד אבל אם אמר לה להוי גיטא בלא שום תנאי הרי זו מגורשת ואין צריך ליטלו ממנה:

1437 אמר לה ע"מ שתתני לי כלי פלוני או בגד פלוני ואבד אותו כלי או אותו בגד או נגנב אע"פ שנתנה לו אלף זוז בדמיו אינו גט עד שתתן אותו כלי או אותו בגד עצמו או שיאמר לה ליהוי גיטא בלא שום תנאי ויש מי שאומר שאם הוא מתרצה בקבלת הדמים הוי גט:

1438 אמר לה ע"מ שתתני לי ר' זוז מכאן עד ל' יום אפי' לא נתנה לו עד יום שלשים בסופו מגורשת ואם אמר לה בתחלת יום ראשון לחודש ונתנה לו בסוף ליל ראשון לחדש השני ה"ז ספק מגורשת:

1439 התנה עליה שתעשה דבר זה סתם ה"ז כמפרש יום א' הואיל ולא פירש כמה זמן תעשה כיצד אמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתעשי עמי מלאכה ע"מ שתשמשי את אבא ע"מ שתינקי את בני אם עשתה עמו מלאכה או אם שמשה את אביו יום אחד או שהניקה בנו יום אחד בתוך הזמן שהבן יונק בו והוא בתוך כ"ד חדש הרי זה גט: הגה וי"א דצריכה לשמש האב כל ימי חייו וצריכה להניק התינוק עד סוף כ"ד חודש טור בשם הרא"ש ואם מתו לאחר שהתחילה לקיים התנאי רק יום אחד הוי גט טור מת הבן או מת אביו קודם שתניק או שתשמש אינו גט אמר לה ע"מ שתניקי את בני או שתשמשי את אבי שתי שנים הרי זו משלמת הזמן שפירש מת הבן או האב בתוך הזמן שפירש או שאמר האב אין רצוני שתשמשני אינו גט שהרי לא נתקיים התנאי וכן כל כיוצא בזה וי"א דכל שאין העיכוב ממנה הוי גט טור בשם ר"י ונ"ל דאזלינן בכל זה לחומרא:

1440 י"א דכי אמרי' דהניקה או שמשה יום א' הוי גט לאו דוקא יום אחד דאפי' בשעה אחת סגי ויש מי שאומר דיום אחד דוקא כליל שבת ויומו:

1441 הנותן גט לאשתו ע"מ שתתן לו מאתים זוז וחזר והתנה עליה תנאי אחר בפני עדים שתשמש אביו שתי שנים לא ביטלו דבריו האחרונים את הראשונים אלא ה"ז כאומר לה עשי אחד משני תנאים רצת משמשת רצת נותנת ואין א' מהראשונים ואחד מהאחרונים מצטרפים אבל אם התנה עליה שתתן לו ר' זוז וחזר והתנה בפני שנים שתתן לו ג' מאות זוז כבר ביטל התנאי של ר' זוז וצריכה ליתן ג' מאות זוז וכן כל כיוצא בזה: הגה וי"א דכל זה דוקא בשלא מסר לה הגט לא בתנאי ראשון ולא בתנאי שני אלא אחר שני התנאים מסר לה הגט בפני עדים הראשונים והאחרונים אבל מסר לה הגט בשעת תנאי הראשון או השני אותו תנאי דוקא הר"ן פרק מי שאחזו:

1442 ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת שאין זה כריתות ע"מ שתתני לי את הנייר הרי זו מגורשת ותתן:

1443 התנה על דבר שא"א לקיימו כגון על מנת שתעלי לרקיע או שתרדי לתהום או שתבלעי קנה של ד' אמות אינו תנאי והגט גט אבל אם התנה בדבר שאפשר לקיימו אפי' באיסור כגון ע"מ שתאכלי בשר חזיר הוי תנאי שאפשר שתאכלנו ותלקה ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה שאינו מתנה שתאכלנו עכ"פ שאם לא תאכלנו לא תתגרש בד"א כשהאיסור תלוי בה לעבור עליו אבל אם תלוי באחרים שאמר לה ע"מ שתבעלי לאבא לא הוי תנאי שאביו לא ישמע לה לעשות איסור:

1444 אמר לה ע"מ שלא תבעלי לאבא ונבעלה לו אינו גט אבל כל זמן שאין עדים שנבעלה לו אין חוששין שמא נבעלה לו ומותרת להנשא ואין חוששין שמא תבעל לו טור .

1445 אמר לה ע"מ שלא תנשא לאבא ונשאת לו הוי גט שאין לו בה נשואין:

1446 אמר לה ע"מ שתנשאי לפלוני אם נשאת לו הרי זו מגורשת אבל אמרו חכמים לא תנשא לו שלא יאמרו נשותיהם נותנים במתנה זה לזה: הגה ואפי' לא התנה עמה בפירוש שתנשא לפלוני אלא שניכר שגירשה משום זה כיון שאותו פלוני נתן לו ממון כדי לגרשה והוא מעלה לה מזונות כדי שיקחנה וכל כיוצא בזה הגהות מרדכי בקידושין ואם נשאת לא תצא ואם נשאת לו תחילה וגירשה מותרת לכל שהרי נתקיים התנאי נשאת לאחר קודם שתנשא לאותו פלוני תצא ממנו ולא יחזיר עולמית וצריכה ממנו גט והולד ממנו ממזר: הגה נשאת אח"כ לאותו פלוני שהתנה עמה הבעל הוי גט למפרע ואין הבנים ממזרים טור אבל לא יחזירה עולמית משום דהוי כמחזיר גרושתו טור בשם הרמ"ה נתקדשה לאחר תצא ולא תחזיר לו אלא אחר מיתת הבעל או שיתן לה גט אחר בלא תנאי ג"ז שם

1447 אמר לה ע"מ שלא תנשאי לפלוני עד זמן פלוני הרי זה גט ויש מי שאומר שלא תנשא עד שימות אותו פלוני ויש מי שאומר שמותרת לינשא מיד כיון שבידה לקיימו שא"א לינשא לו אלא מדעתה. ואין תקנה להתירה לאותו פלוני אא"כ יקדשנה המגרש ויחזור ויגרשנה סתם או שמת הבעל קודם שנשאת לשום אדם בב"י בשם הרשב"ץ ואם נשאת לאחר וגירשה אותו האחר סתם עדיין לא הותרה לאותו פלוני ואם נשאת לו נתבטל הגט ובניה אף מהשני ממזרים:

1448 זינתה עם אותו פלוני הולד כשר והגט כשר שלא התנה אלא על נשואין:

1449 אמר לה ע"מ שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי שנבעלה לו בין בזנות בין בנשואין ה"ז גט ולכתחלה לא תבעל לו דהא אינה מגורשת עד שתבעל לו נמצאת תחילת ביאה באיסור:

1450 ע"מ שלא תבעלי לפלוני הוי גט ולא תנשא עד שימות אותו פלוני דחיישינן שמא תבעל לו באונס:

1451 צריך שלא יתנה עליה תנאי שעומדת בו כל ימיה כגון ע"מ שלא תאכלי בשר או שלא תשתי יין לעולם או כל ימי חייכי שאם התנה כך אין זה כריתות אבל אם אמר לה כל ימי חיי או כל ימי חיי פלוני או עד חמשים שנה ה"ז גט ויש מי שכתב שאפי' הרחיב הזמן יותר מכדי חיי האדם כיון שהוא דבר פסוק הרי זה גט:

1452 אמר לה ע"מ שלא תלכי לבית אביך עד זמן פלוני אע"פ שהגט כשר והתנאי קיים אין לשום אדם להשתדל בגט שינתן בתנאי זה כי א"א לעמוד על נפשה מלכת לבית אביה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ואם המגרש הוא מאותם שכופין להוציא ולא רצה לגרש אלא בתנאי זה כופין אותו לגרש בלא תנאי זה:

1453 אמר לה ע"מ שלא תנשאי לפלוני ולא קבע זמן אינו גט שאין זה כריתות דומה לאומר ע"מ שלא תשתי יין לעולם או כל ימי חייכי וי"א שכיון שאין התנאי נמשך אלא כל ימי חייו הוי ליה כאומר ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני שהיא מגורשת ונקטינן כדברי שניהם להחמיר:

1454 אמר לה ע"מ שלא תשתי יין זה לעולם או שלא תעלי באילן זה או בכותל זה לעולם ונשפך היין ונקצץ האילן ונפל הכותל אין זה כריתות מאחר שלא הותרה לעולם במה שנאסרת וי"א שכיון שאין התנאי נמשך אלא כל זמן שהיין קיים או האילן או הכותל קיימים ה"ז כריתות ונקטינן כדברי שניהם להחמיר:

1455 דין תנאי ואם יש טענת אונס בגט. ובו ז סעיפים: א אמר לה ה"ז גיטך אם לא אבא בתוך ל' יום או שאמר ע"מ שלא אבא בתוך ל' יום והיה בא בדרך בתוך ל' יום וחלה או עכבו נהר ולא בא עד אחר ל' יום הרי זה גט אפי' עומד וצווח הריני אנוס שאין אונס בגיטין ואע"פ שגילה דעתו שאין רצונו לגרש כיון שלא התנה חוץ מאם יקראני אונס אבל אונס דלא שכיח כלל כגון אכלו ארי או הכישו נחש או נפל הבית עליו לא אסיק אדעתיה להתנות עליו ומבטל הגט והיא זקוקה ליבם ושביה הוי אונס דשכיח ואינו מבטל הגט מדלא התנה מרדכי פרק מי שאחזו:

1456 הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש ולא אמר מעכשיו ולא ע"מ ומת בתוך י"ב חדש ה"ז ספק וחולצת ולא מתייבמת:

1457 הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חדש הרי זו מגורשת אבל אם יש לה יבם לא תנשא בלא חליצה עד שיעברו י"ב חדש ואם נשאת לא תצא:

1458 נתן לה גט בלילה ואמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתצא חמה מנרתקה ומת בלילה הרי זה גט אבל אם אמר לה אם תצא מנרתקה או שאמר לכשתצא חמה מנרתקה ומת בלילה ה"ז ספק וי"א דאף בע"מ נקטינן לחומרא אא"כ אמר מעכשיו בהדיא:

1459 אמר אם לא באתי עד י"ב חדש כתבו גט ותנו לאשתי או שאמר כתבו גט ותנו לאשתי אם לא באתי עד י"ב חדש אין כותבין תוך י"ב חדש אפי' אם לא ירצו ליתנו עד אחר י"ב חדש ואם כתבוהו בתוך י"ב חדש אע"פ שנתנוהו לה לאחר י"ב חדש אינו גט כתבו ונתנו לה לאחר י"ב חדש ומת אם מיתה קדמה לנתינת הגט אינו גט ואם גט קודם למיתה הוי גט טור ואם הוא ספק איזה מהם קודם הרי זו ספק מגורשת: הגה לא נתנו לה מיד אחר י"ב חדש אלא זמן רב אח"כ אע"פ שהעיכוב היה מצד האשה שלא רצתה לקבלו מיד אפ"ה הוי גט ובלבד שהיה הבעל חי עיין בב"י:

1460 אמר כתבו ותנו גט לאשתי אחר השבוע אין כותבין אלא עד שנה מאחר השבוע אמר לאחר שנה כותבין עד לאחר חדש משנה שנייה אמר לאחר החדש כותבין עד לאחר שבת מחדש שני אמר לאחר שבת כותבין עד סוף יום שלישי אמר כתבו ותנו לה קודם השבת כותבין מיום רביעי עד סוף יום ששי ונותנים לה הרי שאחרו אחר הזמן שאמר ואח"כ כתבו ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת: הגה י"א דאם אמר אחר י"ב חדש כאלו אמר אחר שנה אמר לאחר ל' יום כותבין יום א' אחר ל' יום הגהות אלפסי פ' מי שאחזו .

1461 התנה עליה שתתגרש כשיעבור מנגד פניה ל' יום והיה הולך ובא הולך ובא ולא נתייחד עמה כשילך וישהה ל' יום תהיה מגורשת ואע"פ שהיה הולך ובא בתוך ל' יום הואיל ולא נתייחד עמה ה"ז גט כשר בד"א כשהתנה ואמר הרי היא נאמנת עלי שלא פייסתיה אבל אם לא האמינה חוששין שמא פייסה כשהיה הולך ובא ומחלה לו וחזר וביטל הגט כשפייסה ומפני חשש זה יהיה הגט פסול וכן האומר לאשה הרי זה גיטך לאחר יב"ח והיה עמה במדינה חוששין שמא פייסה עד שיאמר נאמנת עלי שלא פייסתיה וכן כל התנאים שהם תלויים ברצונה ואם רצתה ומחלה אותן לבעלה בטל הגט דחוששין לה שמא פייס עד שיאמר נאמנת עלי במד"א במתגרשה מן הנשואין שלבו גס בה אבל במתגרשה מן הארוסין אין חוששין לה שמא פייס ה"ז גיטיך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש אין חוששין שמא בסתר בא שאין דרך בני אדם לבא בצינעא ואם תם הזמן שקבע ולא בא הרי זו מגורשת וי"א שאף בזו חוששין שמא בסתר בא אא"כ התנה בתחילה ואמר נאמנת עלי לומר שלא באתי וראוי לחוש לדבריהם לכתחילה וכן המנהג להתנות בתחילה שתהא נאמנת לומר שלא פייס ואם כשהתנה תלה ביאתו בעדים שלא יתבטל הגט בבואו אא"כ יעידו עליו עדים שבא ועבר הזמן ואין מעידים שבא לדברי הכל אין חוששין שמא בא אע"פ שלא האמינה:

1462 דין ש"מ ואם עמד ומת מחמת מקרה רע. ובו י סעיפים: הרי זה גיטיך אם מתי או ה"ז גיטיך אם מתי מחולי זה או ה"ז גיטיך לאחר מיתה אינו גט וי"א שהוא ספק:

1463 ה"ז גיטיך מהיום אם מתי או מעכשיו אם מתי ה"ז גט וכשימות תהיה מגורשת ויותר טוב שיאמר מעכשיו משיאמר מהיום שאם אמר מהיום ומת בתוך היום יש להסתפק שמא אין דעתו אלא מסוף היום ואין גט לאחר מיתה.

1464 הרי זה גיטיך מעכשיו או מהיום ולאחר מיתה ומת הרי זו ספק מגורשת שמא אחר שאמר מעכשיו חזר בו מלשון מעכשיו וסמכה דעתו על לאחר מיתה:

1465 שכיב מרע שגירש סתם בלא תנאי דמהיום אם מתי אין אומרים סתמו כפירושו כמו שאנו אומרים במתנה דגט שאני ואם עמד אינו חוזר:

1466 שכיב מרע שרוצה לגרש על תנאי אם ימות כדי שלא תפול לפני יבם ואם עמד לא תהיה מגורשת אומר לה כשנותן לה הגט אם לא מתי לא יהיה גט ואם מתי יהא גט מעכשיו ואם לא מתי לא יהא גט כדי שיהא התנאי כפול הן קודם ללאו ולא יפתח פיו תחלה לפורענות ואז יהיה בטל מיד כשיעמוד אע"פ שלא יאמר חוזרני בי ואם ירצה שלא יתבטל מיד כשיעמוד אלא עד זמן פלוני יאמר אם לא מתי עד זמן פלוני לא יהיה גט ואם מתי עד זמן פלוני יהא גט מעכשיו ואם לא מתי עד זמן פלוני לא יהא גט: הגה ויאמר לשון זה דוקא אם מתי אם לא מתי וכו'. ולא יאמר אם אמות אם לא אמות מאחר שהוא לשון חכמים וע"ל סי' קכ"ד סעיף קל"א משמע כך:

1467 הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש או טרפו ארי וכיוצא בזה ומת אינו גט אבל אם אמר אם לא יעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש או טרפו ארי הרי זו ספק מגורשת:

1468 הרי זה גיטיך מעכשיו אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט אפי' הלך בלא משענת ואם לאו אינו גט ואם ניתק מחולי לחולי ולא עמד בשוק ה"ז גט ואינו צריך אומד:

1469 שכיב מרע שנתן גט ואמר מהיום אם מתי סתם והבריא בטל גיטו ולא אמרינן לעולם קודם שימות קאמר אלא אם מתי מחולי זה קאמר אבל אם מתוך בוריו התנה במהיום אם מתי ודאי כל שמת בחייה קאמר וכל אימת דמאית הרי זו מגורשת:

1470 עצה טובה על פי גדולי עולם לחוש לרמאין בגט שכ"מ שיאמר אם מתי מעכשיו ועד יום פלוני והוא בכלל יהא גט ולא יאמר אם אמות מחולי זה שיהא התנאי תלוי בחולי שמא יבא אדם שאינו הגון וישתדל עם הרופא שיאמר שלא מת מאותו חולי אלא מחולי אחר שנעתק אליו ויוציא לעז על הגט: הגה וי"א דאין אנו בקיאין בזמן הזה ולכן אין לסמוך בזמן הזה מאומדנות הרופאים וי"א דלכתחילה אין לגרש על ידי תנאי רק יגרש סתם ולקבל בחרם הקהלות או ליתן משכנות שכשיעמוד יחזרו וישאו זה את זה מרדכי פרק מי שאחזו ובכהן המגרש שצריך להתנות שלא תהא אסורה לחזור לו כדלעיל ריש סי' קמ"ג או שיש לחוש לטירוף דעת החולה יש לגרש בתנאי כדרך שנתבאר סדר גיטין אשה שנתגרשה על תנאי ומת הבעל אינה צריכה להתאבל עליו שם במרדכי אבל אין איסור בדבר אם רצונה להחמיר על עצמה לבכות עליו ולצאת אחר מטתו:

1471 שכיב מרע שנתן גט לאחר ואמר לו זכי בגט זה לאשתי כדי שלא תפול לפני יבם ומת קודם שיגיע לידה הרי זו ספק מגורשת וחולצת ולא מתייבמת:

1472 דין המגרש לאחר זמן ומי שנתגרש על תנאי. ובו ה סעיפים: המגרש את אשתו לאחר זמן קבוע הרי זו מגורשת כשיגיע הזמן שקבע והרי זה דומה לתנאי ואינו תנאי דומה לתנאי שהיא מתגרשת כשיגיע הזמן שקבע ואינו תנאי שהמגרש על תנאי הרי גירש וזה עדיין לא גירש עד שיגיע אותו זמן לפיכך המגרש על תנאי צריך לכפול תנאו וזה אינו צריך לכפול דברו ולא לשאר משפטי התנאים כיצד האומר לאשתו ה"ז גיטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום אינה מגורשת אלא לאחר ל' יום ואם מת הבעל או אבד הגט או נשרף בתוך שלשים יום אינה מגורשת:

1473 הלכה והניחתו בצידי ר"ה ונגנב או אבד לאחר שלשים יום ה"ז מגורשת הואיל והיה הגט קיים ביום שמתגרשת בו וייחדה אותו במקום שאינו ר"ה שצידי ר"ה אינם כר"ה וכן אם תלה הגירושין במעשה דינו כדין מגרש אחר זמן כיצד כגון שאמר לאשה ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו עד שתתני לי ר' זוז הרי זו מתגרשת אחר שתתן ואינו צריך לכפול התנאי ולא לשאר משפטי התנאים שהרי לא גירש על תנאי אלא עדיין לא גירש זה אלא תלה הגירושין בעשייה כך וכך ואח"כ תתגרש ומה בין מגרש על תנאי לזה שקבע זמן לגירושין או תלאן במעשה שהמגרש על תנאי יש שם גירושין ואינם גומרים עד שיתקיים התנאי לפיכך כשיתקיים התנאי נתגרשה אם היה הגט קיים אע"פ שאינה ברשותה ואינה צריכה לחזור וליטלו או להיותה ברשותה אחר שנתקיים התנאי שהרי הגיע לידה תחלה בתורת גירושין אבל התולה הגירושין בזמן או במעשה לא הגיע לידה בתורת גירושין אלא בתורת פקדון עד הזמן שקבע או עד שתעשה המעשה לפיכך כשהגיע הזמן צריך להיות הגט ברשותה או תחזור ותטלנו או יהיה במקום שייחדה אותו בו אע"פ שאינו רשותה כמו שביארנו ואחר כך תתגרש בו ואם נשאת קודם הזמן שקבע או קודם שתעשה המעשה שתלה בו הגירושין תצא והולד ממנו ממזר שעדיין היא אשת איש גמורה ואין כאן שם גירושין:

1474 הנותן גט ביד אשתו ואמר לה אם לא תתני מאתים זוז אין זה גט או אין את מגורשת הרי זה לא גירש כלל ואין כאן גט לא על תנאי ולא תלוי במעשה וכן כל כיוצא בזה ואם אמר לה הרי את מגורשת ואם לא תתני לי מאתים זוז לא תהיה מגורשת הרי זו מגורשת אע"פ שלא נתנה מפני שלא כפל תנאו:

1475 מי שנתגרשה על תנאי וקדשה אחר קודם שיתקיים התנאי אם נתקיים התנאי הרי זו מקודשת ואם לא נתקיים התנאי ובטל הגט אינה צריכה גט משני שאין קידושין תופסין בה אבל אם נשאת ולא נתקיים התנאי ובטל הגט צריכה גט משני:

1476 בד"א שאם קדשה אחר ולא נתקיים התנאי שהגט בטל בתנאי שהוא בלאו ועשתה מעשה בביטולו או בתנאי שהוא במעשה תוך זמן קצוב ועבר הזמן ולא נעשה או באיזה דרך שהיה התנאי מבוטל בפועל הגט בטל אבל בתנאי שבידה לקיימו ובה הדבר תלוי ואם נתקיים התנאי מגורשת חיישינן שמא קיימה התנאי המ"מ וחלו קדושי שני:

1477 אין כותבין תנאי בגט ואם כתבו מה דינו. ובו ג סעיפים: כיצד מגרש אדם על תנאי לא שיאמר כתבו גט לאשתי על תנאי זה או כתבו ותנו לה על תנאי זה ואצ"ל שלא יכתוב בתוך הגט על תנאי זה גירש פלוני את פלונית אלא כיצד עושה אומר לסופר לכתוב ולעדים לחתום וכותבין גט כשר בלא שום תנאי בעולם ואח"כ נותן לה הגט ואומר לה הרי זה גיטך או הרי את מגורשת ממנו ע"מ כך וכך או יאמר לשליח תנו לה גט זה ע"מ כך וכך:

1478 כתב התנאי בגט אחר שגמר לכתוב תורף הגט ה"ז כשר בין שכתבו קודם חתימת העדים בין שכתבו אחר חתימת העדים אבל אם כתבו קודם תורף הגט אפי' כתב ע"מ כך וכך ה"ז ספק גירושין שהרי נשאר לו זכות בגופו של גט וכן אם התנה על פה קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין

1479 כל מגרש על תנאי שמבטל הגט כגון שהתנה לה שלא תאכל בשר ולא תשתה יין כל ימי חייה או שתהיה מותרת לכל אדם חוץ מפלוני או שהתנה עליה שאר תנאים קודם כתיבת התורף אם היה התנאי כתוב בגט וחזר ומחקו ונתנו לה ה"ז ספק מגורשת ואם היה התנאי על פה ה"ז נוטל הגט ממנה וחוזר ונותנו לה בלא תנאי כלל או בתנאי כשר:

1480 דין המגרש בגט ישן והמגרש בתנאי ושלא יתייחד עמה. ובו ב סעיפים: מי שכתב לגרש את אשתו ונמלך ולא גירשה ונתייחד עמה אחר שכתבו לא יגרשנה באותו הגט פעם אחרת כשירצה לגרשה ואם גירשה באותו הגט הישן ה"ז מגורשת ותנשא בו לכתחילה שהרי נכתב לשמה והרי נתן לה עתה בעדים כהלכתו ולמה לא יגרשנה בו לכתחילה גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה וי"א דהני מילי כשהגט ביד הבעל ומסרו מידו לידה אבל אם שלחו לה ע"י שליח ונתייחד עמה אחר שנתנו ליד השליח ונתנו לה השליח לא תנשא בו ואם נשאת לא תצא:

1481 כל המגרש על תנאי בין שאמר מעכשיו בין שאמר אם יהיה ואם לא יהיה הרי זה לא יתייחד עמה כל זמן שלא נתקיים התנאי אלא בפני עד אפי' עבד ואפי' שפחה וביוצא ונכנס סגי חוץ משפחתה או בנה הקטן מפני שאינה בושה לשמש בפניהם והדבר ידוע שאם נתייחד עמה בפני שני עדים כאחד וראה הוא והיא אותם אפי' נתקיים התנאי אח"כ ה"ז ספק מגורשת שמא בעלה וביטל הגט ויתבאר בסימן שאחר זה:

1482 דין המגרש את אשתו ואח"כ בא עליה או נתייחד עמה. ובו ז סעיפים: המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים או שגלוי לכל שבא עליה כגון שנשאה הר"ן פרק כל הגט קודם שתנשא לאחר בין שגירשה מן הנשואין בין מן האירוסין הואיל ואשתו היתה ה"ז בחזקת שהחזירה ולשם קידושין בעל ולא לשם זנות ואפי' ראו שנתן לה מעות שחזקה הוא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו לעשותה בעילת מצוה לפיכך ה"ז מקודשת קידושי ודאי וצריכה ממנו גט שני:

1483 נתייחד עמה בפני שני עדים והיו שני עדים כא' וראו הוא והיא את העדים אם היתה מגורשת מן הנשואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה לפיכך היא ספק מקודשת וצריכה גט מספק ואם היתה מגורשת מן האירוסין אין חוששין לה שהרי אין לבו גס בה ואי חזינן להו דגייסי אהדדי חוששין לה: הגה אבל אם נתייחד עם משודכת שלו אע"ג דגס בה לא חיישינן אא"כ בא עליה בפני עדים תשובת הרמב"ן סי' קל"ה:

1484 מי ששלח גט לאשתו ואח"כ ביטלו והלך ונתייחד עמה ואח"כ נתברר שכבר הגיע הגט לידה קודם ביטולו א"צ ממנו גט שני דודאי לא בעל לשם קידושין כי היה סבור שהגט היה בטל ולא בעל אלא על דעת קידושין הראשונים:

1485 מי שגירש את אשתו ונתייחד עמה וקודם שגירשה שנית לקחה אחד לשם פילגש אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם:

1486 לא אמרו חזקה זו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא באשתו שגירשה או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי אשתו היא ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או יפרש שעל תנאי הוא בועל אבל שאר כל הנשים בחזקה שבעל לשם זנות עד שיפרש שבעל לשם קידושין:

1487 וכן איש ואשה שהמירו באונס הגזירות ונשאו זה לזה בחקות הכותים אע"פ שמתייחדים זה עם זה בכל יום לעיני הכל אין חוששין להם משום קידושין וע"ל סי' כ"ו:

1488 נתייחד עם אשתו אחר שאמר לכתוב ולחתום גט וליתנו לה הרי אלו לא יכתבו ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתייחד עמה הרי זו ספק מגורשת:

1489 דין פיסול גט שאם נשאת בהן. ובו ד סעיפים: כל גט שהוא בטל מן התורה אם נתגרשה בו עדיין היא אשת איש גמורה ואם נשאת בו תצא והולד ממזר וצריכה גט משני מדבריהם ומהראשון מן התורה להתירה לעלמא ואסורה לשניהם לעולם וכל י"ג דרכים שנוהגין באשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת ואח"כ בא בעלה שנתבארו בסימן י"ז נוהגים בה וי"א דבעלה הראשון יורשה המ"מ פ"י דגירושין אבל אם לא נשאת עדיין אלא נתקדשה מותרת לבעלה וא"צ גט משני וכל גט שאינו פסול אלא מדבריהם להנשא בו לא תנשא בו לכתחלה ואם נשאת אפי' לא נבעלה לא תצא והולד כשר וכותבין לה גט אחר והיא יושבת תחת בעלה ואם א"א לכתוב לה גט והיה הבעל ותיק וגירש מעצמו ה"ז משובח בד"א שאין לו בנים ממנה אבל אם יש לו בנים ממנה לא יוציא מפני שמוציא לעז על הבנים מיהו נותנין גט אחר כשר ואין בזה משום הוצאת לעז על הבנים פסקי מהרא"י סי' כ"א כל דבר שאנו מחמירין בגיטין והגט בלא"ה כשר אלא שמחמירין לכתבו לכתחילה אם לא נכתב הגט כשר מהרי"ו סי' כ"ג:

1490 כל שהיא ספק מגורשת לא תנשא ואם נשאת תצא והולד ספק ממזר:

1491 כל גט שהוא בטל מן התורה אם היה בעלה כהן לא נאסרה עליו משום גרושה חוץ מהמגרש ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם שאע"פ שאין כאן גט כלל פסולה לכהונה:

1492 מי שגירש את אשתו בגט שיש בו פיסול מדבריהם או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה צריך לקדשה אבל אינו צריך לברך שבע ברכות ולא לכתוב לה כתובה אחרת:

1493 הסופר שטעה בגט ובשובר. ובו סעיף אחד: כתב הסופר השובר והגט וטעה ונתן השובר לאיש והגט לאשה ונתנום זה לזה וכמדומה להם שנתגרשה ולאחר זמן ערער הבעל לומר שלא נתגרשה שלא נתן לה אלא השובר והרי הגט עדיין בידו אם לא נשאת עדיין נאמן ויגרשנה עכשיו ותהא מותרת מעתה ואם לא גירשה ועמדה ונשאת תצא מזה ומזה וכל הי"ג דרכים בה ואם לא ערער הבעל עד אחר שנשאת אינו נאמן לאסרה והרי היא בחזקת גרושה שאנו תולין שנפל ממנה והוא מצאו:

1494 דין שני עדים אומרים שנתגרשה והאומרת אשת איש הייתי ונתגרשתי. ובו יב סעיפים: הבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וחוששין לדבריו ותהיה ספק מגורשת ואפי' הודית לו שגירשה אינם נאמנים:

1495 האומרת לבעלה גרשתני והוא מכחישה נתבאר סי' י"ז:

1496 שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אפי' הבעל עומד והיא אומרת לו גרשתני הרי זו בחזקת אשת איש גמורה מפני שהעדים סומכים אותה ואפשר שתעיז פניה לפיכך אם נשאת תצא והולד ממזר בד"א כשאמרו עכשיו נתגרשה שהרי אומרים לה אם אמת הדבר הוציאי גיטיך אבל אם אמרו העדים מכמה ימים נתגרשה יש לומר אבד הגט והואיל והיא אומרת גרושה אני בודאי ושנים עדים מעידים לה אע"פ שהשנים מכחישין אותה אם נשאת לאחד מעדיה לא תצא שהרי היא ובעלה יודעים בודאי שהיא מותרת וחזקה היא שאין מקלקלים עצמם אבל אם נשאת לאחר הואיל והדבר אצלו ספק וכן אם אמרה איני יודעת תצא והולד ספק ממזר אבל כל היכא דליכא הכחשה אלא ב' אומרים נתגרשה עכשיו ואמרינן לה אחזינן גיטיך ואמרה נאבד או נקרע לא חיישינן לה:

1497 אמרו ב' ראינוה שנתגרשה וב' אומרים לא ראינוה אפי' אם היו כלם שרוים בחצר א' הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא והולד כשר שבני אדם עשויים לגרש בצינעא: הגה וי"א דאם אמרו שהיו כולם במעמד א' ושנים אומרים לא ראינו הוי הכחשה דכולי האי לא עבדי בצנעא תא"ו נכ"ג ח"ג:

1498 אחד אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה לא תנשא ואם נשאת אם היתה בחזקת אשת איש תצא בכל ענין ואם לא היתה בחזקת אשת איש אלא על פיהם אם יש הכחשה בעדותן כגון שא' אומר נתגרשה וא' אומר מעולם לא היו בה ספק גירושין תנשא לכתחלה ואם שניהם מעידים שהיא אשת איש אלא שזרק לה גט אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה אפילו אם נשאת תצא:

1499 האשה שבאה ואמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וי"א דוקא כשאמרה כך בתוך כדי דיבור אא"כ נתנה אמתלא לדבריה:

1500 אם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת לומר גרושה אני ואם נשאת תצא ואפי' אם נשאת קודם שבאו העדים שהעידו שהיא אשת איש אבל חוששין לדבריה ופסולה לכהונה לעולם ואם מת חולצת ולא מתייבמת: הגה באו עדים ואמרו שמענו שהיא מגורשת אין זה עדות להוציא מחזקתה עד שיעידו שהיא גרושה ריב"ש סי' תק"ד אבל אם אין עדים שהיא אשת איש רק אומרים שמענו שנתקדשה ונתגרשה דינו כקול בעלמא וכדרך שנתבאר לעיל סי' מ"ו:

1501 היו לה ב' עדים שהיא גרושה אע"פ שאין שם גט הרי זו תנשא לכתחלה:

1502 הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גרשני בעלי בזה ה"ז נאמנת ותנשא בו אע"פ שאינו מקוים כמו שנתבאר בסימן קמ"א וקמ"ב:

1503 בא הבעל וערער אם אמר ממני נפל ומצאה אותו אינו נאמן שהרי הודה שכתבו לה והרי הוא יוצא מתחת ידה אבל אם אמר הבעל על תנאי היה ועדיין לא נתקיים התנאי או פקדון היה או מעולם לא כתבתיו או מזוייף הוא יתקיים בחותמיו או בעידי מסירה כמו שנתבאר בסימן קמ"א וקמ"ב סעיף י"ג וי"ד:

1504 ואם לא נתקיים אינה מגורשת להיות מותרת לאחרים אבל פסלה עצמה מכהונה:

1505 אשה שיש בידה מעשה ב"ד אינה יכולה לינשא בו עד שיוכרו חתימות ידי הב"ד ועיין בסוף סימן קמ"ב בהגה:

1506 דין המוצא גט בשוק למי יחזור אותו. ובו סעיף אחד: המוצא גט אשה בשוק אם האשה נותנת סימן שאומרת נקב יש בצד אות פלוני ואומרת שכבר נתגרשה בו וממנה נפל יחזירוהו לה אפילו אם הבעל מכחישה ואומר שממנו נפל ולא גירשה מעולם אלא שצוה לכתבו ועדיין לא נתנו אפילו אם גם הוא נותן בו סימן ואם אינה נותנת בו סימן והבעל מכחישה לא יתנוהו לא לו ולא לה ואם הבעל מודה שכתבו ואומר שיתנוהו לה להתגרש במקום ובשעה שראוי להחזיר דליכא למיחש שמאחר נפל על פי מה שנתבאר בסימן קל"ב יתנוהו לה ותתגרש בו מעתה ואם לאו לא יתנהו לה ואם הוא מודה שנתגרשה בו והיא שואלת אותו לגבות בו כתובתה והוא אומר שכבר פרעה והחזירתו לו וממנו נפל מחזירו לה אפילו אינה אומרת נקב יש בצד אות פלונית רק בשאר סימן שאינו כ"כ מובהק כגון שאומרת כך וכך אצבעות באורך הגט או ברחבו או שאומרת מדת החוט הקשור בו אבל אם אמרה הגט היה ארוך או קצר ואינה מכוונת מדתו או החוט לבן או שחור או שאמרה שהוא מונח בחפיסה או בדלוסקמא אינו סימן להחזירו לה על ידו:

1507 למי שכופין להוציא בגט בין איש בין אשה וסדר כתיבת הגט ונתינתו. ובו כ"ד סעיפים: אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי או להיות מחתך נחושת מעיקרו ואם רצתה תשב עם בעלה ואם ידעה בהן קודם שנשאת אין כופין להוציא דסברה וקבלה טור בשם הרמ"ה נעשה האיש מוכה שחין כופין אותו להוציא וליתן כתובה ואע"פ שהיא רוצה לישב עמו או שהתנה עמו קודם שנשאה אין שומעין לה אלא מפרישין אותם בעל כרחם מפני שהיא ממיקתו ואם אמרה אשב עמו בעדים כדי שלא יבא עלי שומעין לה: הגה י"א דמומר כופין אותו ע"י כותים להוציא ב"י סי' קל"ד בשם א"ח ובמרדכי פ' המגרש ובלבד שיבטל בשעת הגט שם במרדכי ויש חולקים ואומרים דאין כופין למומר או שאר עובר על דת תשובת מור"ם אא"כ פושע לה כגון שמאכילה דבר איסור מהרי"ו סי' כ"ב או שעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה שלא להקניטה ושלא להכותה או שנודר ואינו מקיים שבניו מתים בעון נדרים הגהות מיימו' סוף אישות מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה י"א שכופין אותו להוציא אבל משום שמביאין לו ילדים כותים אין לחוש דילמא משקרים עליו חידושי אגודה ביבמות:

1508 מי שהיה בעלה בעל ריח הפה או ריח החוטם או מלקט צואת כלבים וכיוצא בה ומת ונפלה לפני אחיו ויש בו אותו מום שהיה בבעלה יכולה היא לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ויחלוץ ויתן לה כתובה:

1509 האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו לזון ואם אין ב"ד יכולים לכופו לזון כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון אם תרצה היא כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש: הגה וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד כופין אותו להוציא כי ע"י זה אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש תשו' הרשב"א סי' תרצ"ג וע"ל סי' ע' וסי' ע"ז איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חברו ואם רגיל הוא בכך יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא וכל זה כשהוא מתחיל אבל אם מקללתו בחנם או מזלזלת אביו ואמו והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו י"א דמותר להכותה וי"א דאפילו אשה רעה אסור להכותה והסברא ראשונה היא עיקר ואם אינו ידוע מי הגורם אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת שכל הנשים בחזקת כשרות ומושיבין ביניהן אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת ואם היא מקללתו חנם יוצאת בלא כתובה ונראה לי דוקא ברגילה בכך ואחר ההתראה וכמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו ואם הלכה מביתו ולוותה ואכלה אם יצאתה מכח שהכה אותה תמיד חייב לשלם כל דברי הג"ה זו תמצא במרדכי פרק נערה בשם מוהר"ם וב"ז סי' פ"ח וכמו שנתבאר לעיל סי' ע':

1510 האיש שנולד בו מומין אחר שנשא אפי' נקטעת ידו או רגלו או נסמית עינו ולא רצתה אשתו ליישב עמו אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה אלא אם רצתה תשב ואם לא רצתה דינה כדין מורדת: הגה וי"א דכ"ז בידו או רגלו או עינו אחת אבל בב' ידיו וב' עיניו וב' רגליו כופין אותו להוציא טור והרא"ש:

1511 איש המשתטה מידי יום יום ואומרת אשתו אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי איפשי כי הוא מטורף וירא אני פן יהרגני בכעסו אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים: הגה מי שהוא נכפה י"א שאינו מום ואין כופין ע"ז לגרש ומ"מ אין כופין אותה שתהיה עמו הואיל ובאתה מחמת טענה מרדכי פרק המדיר בשם ראבי"ה וי"א דהוי מום באיש וכופין לגרש הרא"ש כלל מ"ב:

1512 האשה שתובעת גט בטענה שאינה ראוייה לבנות ממנו אין שומעין לה ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו ואין לה כבר שום בן ואומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה ואינה תובעת כתובתה כדי שנחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה וגם אין לתלות תביעות הגט בשום דבר אחר שומעין לה אפילו יש לו בנים מאשה אחרת דשמא נתקלקל אח"כ וכופין אותו להוציא ויתן מנה מאתים אבל לא תוספת ויתן נדוניתא מה שהכניסה לו ויש לו להחרים סתם על מה שטוענת דבר שאינה יודעת בו בודאי ואח"כ יתן כתובה ואם אמר אשא אשה אחרת עליה ואבדוק עצמי שומעין לו ואם ילדה השניה תצא הראשונה בלא כתובה ואם לאו יוציא שתיהן ויתן כתובה או ישא שלישית אם אפשר ליה למיקם בסיפוקייהו ויש מי שאומר שאם אמרה גם השניה שאינו יורה כחץ יוציא שתיהן ויתן כתובה ובכל גוונא אם ידוע שהוא עקר והיא באה מחמת טענה יוציא מיד: הגה וה"ה אם שהה י' שנים ולא ילדה ובאה מחמת טענה שכופין אותו להוציא וליתן כתובה והתם לא מהני מה שאומר אבדוק עצמי ואשא אחרת דמ"מ לא אבדה הראשונה כתובתה הואיל ולא הוחזקה בג' אנשים והא דצריכה לטעון שאינו יורה כחץ היינו שידוע שהיו לו כבר בנים אז תלינן בדידה אם לא שטוענת שאינו יורה כחץ או בבעל השלישי שכבר הוחזקה כך נראה סברת הטור והוא מסקנת התוס' והאשיר"י:

1513 אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה י"א שהיא נאמנת ואפי' לא שהתה י' שנים טור וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן לה כתובה ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה יתן לה כתובה וי"א דאע"פ שיכול לבעול אחרת צריך ליתן לזאת הכתובה הואיל ולא יכול לבא עליה יכולה לומר מסרתי עצמי לך ומה אעשה לך יותר ב"י בשם א"ח בד"א כשאינה תובעת כתובתה אבל אם תובעת כתובתה אינה נאמנת ואף להוציא אין כופין: הגה וי"א דבזמן הזה שיש נשים חצופות אינה נאמנת מרדכי פרק עשרה יוחסין ומ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת נאמנת מהרי"ק שורש ע"ב ואם יש לתלות שלא יוכל לבא עליה משום שרחמה צר והיא בתולה שלא יוכל לבא עליה מכח רכות שניו וחולשתו תולין בזה ואין כופין להוציא תשובת הריצב"א סוף אישות וי"א דאפי' במקום שאין כופין אותו מ"מ אין כופין אותה להתפייס עמו ואין דנין אותה כדין מורדת אלא מאריכין הדבר עד שיתפשרו או עד שישהה י' שנים ולא תלד מהרי"ק שורש קל"ה בב"י בשם הרשב"א וה"ה אם קידש אשה ואסורה להנשא לו ולאחר כופין אותו להוציא תשו' הרא"ש כלל מ"ג אם טוענת שבעלה אינו שוכב עמה ואינו בא עליה דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים:

1514 אם ידוע שהאיש רוצה לילך לארץ אחרת ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שקודם שילך יגרש אותה לזמן:

1515 אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני סכנת נפשות כופין אותו לגרשה כי היא אינה צריכה ללכת אחריו:

1516 נשא אשה ושהתה עמו י' שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד ואם לא רצה כופין אותו עד שיוציא ואם אמר איני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתייחד עמה בין שאמרה היא בין שאמר הוא אין שומעין לו אלא יוציא וישא אשה הראויה ללדת: הגה י"א דכ"ז דלא הוליד כלל אבל אם הוליד זרע קיימא אע"פ שלא קיים עדיין פריה ורביה אין כופין להוציא ריב"ש סי' ט"ו וע"ל סי' א' דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל נאמן האיש לומר שיודע בעצמו שאינו מוליד ואין כופין אותו לישא אשה נ"י פרק הבא על יבמתו:

1517 הלך בסחורה בתוך י' שנים או שהיה הבעל חולה או שהיתה היא חולה אף על פי שמשמשים יחד או שהיו חבושים בבית האסורים אין עולים להם אותו זמן מהמנין:

1518 הפילה מונה מיום שהפילה אם הפילה וחזרה והפילה ג' פעמים הוחזקה לנפילים ויוציא ויתן כתובה ומ"מ מותרת לינשא לאחר:

1519 הוא אומר הפילה בתוך עשר כדי שתשב עמו והיא אומרת לא הפלתי היא נאמנת:

1520 הוא אומר הפילה שנים והיא אומרת הפלתי ג' היא נאמנת:

1521 בכל זה משביעה שבועת היסת שלא הפילה או שהפילה ג' שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה:

1522 שהה עם אשתו י' שנים ולא ילדה והוציאה מותרת להנשא עם השני שהתה עם השני עשר שנים ולא ילדה דינה עמו כדינה עם הראשון:

1523 גירשה לא תנשא לשלישי ואם נשאת לשלישי תצא שלא בכתובה אא"כ יש לו אשה אחרת או שקיים מצות פריה ורביה ואם הכיר בה יש לה כתובה:

1524 שהתה עם השלישי עשר שנים ולא ילדה אם לא גבתה כתובה מהראשונים לא תגבה ואם גבתה לא תחזיר:

1525 הוציאה השלישי בלא כתובה ונשאת לרביעי וילדה אינה יכולה לגבות כתובה מהשלישי דשמא עתה נתרפאה:

1526 כל הנושא אשה בעבירה אפילו באיסור דרבנן כגון שניות כופין אותו להוציא.

1527 כל אלו שאמרו להוציא כופין אפי' בשוטים וי"א שכל מי שלא נאמר בו בתלמוד בפירוש כופין להוציא אלא יוציא בלבד אין כופין בשוטים אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין: הגה וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים שלא יהא הגט מעושה טור בשם הרא"ש אבל אם יש לו אשה בעבירה לכ"ע כופין בשוטים וכל מקום שאין כופין בשוטים אין מנדין אותו ג"כ מרדכי ריש פ' המדיר ומ"מ יכולין ליגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו שם בשם ר"ת ובמהרי"ק או למול בניו או לקברם עד שיגרש בנימן זאב פ"ח ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמירן בכה"ג ומלבד שלא ינדו אותו אבל מי שאינו מקיים עונה יכולין לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה או שיגרש כי אין זה כפייה רק לקיים עונתו וכן כל כיוצא בזה ריב"ש סי' קכ"ז וכן מי שגירש אשתו בגט כשר ויצא קצת לעז על הגט מותר לכופו לתת גט אחר ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא אע"ג דאין כופין לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד וכן הנדוניא דאנעלת ליה מרדכי ריש המדיר:

1528 צריך להטיל חרם על כל העומדים בשעת נתינת הגט שלא להוציא לעז על הגט ומזכירין שר"ת גזר בכנופיא עם תלמידיו על מי שמוציא לעז על הגט הניתן:

1529 אם נשבע הבעל ליתן גט טוב שיתירו לו קודם שלא יהא דומה לאונס אך ערבון יתן אם ירצה: הגה וע"ל סי' קל"ד סעיף ד' ובגט מומר אין צריכין לשאול אם נשבע או נדר מאחר דצריך לגרש מדינא אך שואלין אותו אם מגרש ברצון וכן שואלין לאשתו:

1530 מי שקבל עליו נזירות שמשון לגרש את אשתו מותר לגרש ואין בו משום מגרש באונס וטוב לגרשה בשני גיטין ויתנם לה זא"ז:

1531 עד איזה זמן הקטנה ממאנת ויתר דיני מיאון. ובו כב סעיפים: קטנה שאין לה אב או שיש לה אב והשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה כשהיא קטנה שהיא כיתומה בחיי האב שהרי אין לו עוד רשות בה והשיאוה לדעתה כיון שאין קידושין אלא מדרבנן אם אינה חפצה בבעלה אינה צריכה ממנו גט אלא יוצאת ממנו במיאון אבל אם השיאוה שלא לדעתה או אפי' לדעתה ואינה יודעת לשמור קדושיה אפי' מיאון אינה צריכה: הגה ולכתחילה יש לב"ד ליזהר שלא להשיא יתומה קטנה במקום שנראה להם שיבא לידי מיאון ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות הגהות מיי' פרק י"א בשם ר"י:

1532 איזו היא קטנה שצריכה למאן מבת שש שנים עד בת עשר בודקין אותה לפי יופי דעתה אם יודעת לשמור קדושיה ושהם קדושין לא שתשמור אותה כדרך שמשמרת האגוז והתמרה וכיוצא בזה ה"ז צריכה מיאון ואם אינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן אלא הולכת לבית אמה כאלו לא נתקדשה מעולם ופחותה מבת שש אפילו היא נבונת לחש ביותר ויודעת לשמור אינה צריכה מיאון ויתירה על בת עשר אפילו סכלה ביותר צריכה מיאון: הגה וי"א דכל זה כשנשאת לדעת אחיה ואמיה אבל אם נשאת שלא לדעתן אינה צריכה למאן הגהות אלפסי פרק ב"ש וי"א דאם הגיעה לפעוטות צריכה למאן ב"י בשם הריטב"א:

1533 המיאון הוא שתאמר אי אפשי בפלוני בעלי או אי איפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי ואפילו לא אמרה דבר אלא הלכה ונתקדשה לאחר כשהיא קטנה אף על פי שהיתה נשואה קדושיה הם הם מיאוניה:

1534 ממאנת בין מן האירוסין בין מן הנשואין אפי' שלא בפני הבעל ושלא בפני ב"ד רק שיהיה בפני שנים שיעידו על הדבר ויש מי שאומר דלכתחילה בעינן ג':

1535 כשם שממאנת בבעל כך ממאנת ביבם אם לא מיאנה בבעל.

1536 מיאנה בבעל ונשאת לאחר ממאנת בו וכן בשלישי וברביעי אפי' כמה פעמים כל זמן שהיא קטנה:

1537 השנים שמיאנה בפניהם כותבים לה גט מיאון וחותמין בו ונותנים לה ואינו כגט גירושין להיות נתינתו מגרש לפיכך אינו צריך כתיבה לשמה ולא מסירה ולא דבר ממשפטי גט הגירושין ואין כותבים בו טופס הגט לפי שאינו אלא כמעשה ב"ד:

1538 אלו שממאנת בפניהם צריך שיכירו אותה ואת בעלה לפיכך כל מי שיראה שמיאנה בפני שנים יכול לכתוב לה גט מיאון אע"פ שאינה מכירה שודאי הכירוה אותם שמיאנה בפניהם ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אפי' שאינם מכירים הבעל רק האשה סגי כ"כ הב"י:

1539 אותם שממאנת בפניהם צריך שיתברר להם שהיא קטנה:

1540 קטנה הממאנת אין לה כתובה מנה ומאתים אבל יש לה תוס' וכל זמן שלא מיאנה בעלה זכאי במעשה ידיה ובמציאתה וחייב במזונותיה ופדיונה כל זמן שהיא תחתיו אבל אם הלך למדינת הים ולותה ואכלה או לצורך פדיונה ועמדה ומיאנה אינו חייב לשלם אע"פ שאכל פירותיה ואפי' הם בעין עדיין שליקטן ומונחין ברשותו אינו מחזירן ונכסים של צאן ברזל ושל מלוג אם הם בעין נוטלתן ומה שאבד מהם מנכסי צאן ברזל חייב לשלם ומנכסי מלוג פטור והוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו וכשרה לכהונה ואינה צריכה להמתין ג' חדשים מלהנשא ואם נשאת לאחר וגירשה או מת מותרת לחזור לראשון ולא עוד אלא אפילו גירשה הראשון והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר אחר שמיאנה בו וגירשה האחר מותרת לחזור לראשון שכל היוצאת במיאון אף על פי שקדמו גט הרי זו כמי שלא נתגרשה ממנו בגט מעולם ומותרת לחזור לו אבל המגרש את הקטנה בגט יש לה כתובה ואסור בקרובותיה ואסורה בקרוביו ואסורה לכהונה וצריכה להמתין שלשה חדשים ואם נשאת לאחר ומיאנה בו אסורה לחזור לראשון מפני שיצאה ממנו בגט אע"פ שיצאה מן האחרון במיאון וא"צ לומר אם גירשה האחרון או מת וכן אסורה לאבי הראשון ולבנו ולאחיו כשאר הגרושות אע"פ שיצאה מן האחרון במיאון ואם מיאנה בראשון והחזירה וגירשה ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה או מיאנה בו אסורה לחזור לראשון ולקרוביו שכל שיצאת ממנו במיאון לבסוף דינה כממאנת וכל שיצאת ממנו בגט לבסוף דינה כמגורשת:

1541 הממאנת ביבם אסורה באביו מפני שנראית ככלתו בעת שמת בנו ונפלה ליבום אבל לשאר קרובים מותרת ויש אוסרים גם בשאר קרובים ודוקא בקרובי המת אבל בקרובי היבם שמיאנה בו מותרת כ"כ הב"י ומ"מ אם מיאנה באחד מהיבמי' מותרת לשאר אחין:

1542 עד מתי הקטנה ממאנת עד שתביא ב' שערות אחר י"ב שנה או עד שתלד ומשעת הריון הוי כגדולה א"ז וכל זמן שלא הביאה ב' שערות ולא ילדה חשובה כקטנה אפילו נולדו לה סימני איילונית אבל אם היא בת עשרים ונולדו בה סימני איילונית חשובה כגדולה למפרע מזמן שהיתה בת י"ב אע"ג שהביאה אח"כ שתי שערות בח"ה סי' רלה ואינה יכולה למאן ובת י"ט שנה ושלשים יום דינה כבת ך' דל' יום בשנה חשובה שנה ויש מי שאומר שאינה חשובה בת ך' שנה עד שתהיה בת ך' שנה פחות ל' יום:

1543 אם היא בת ך' ולא נולדו בה סימני איילונית ולא הביאה ב' שערות חשובה כקטנה עד שתביא ב' שערות או שתגיע לרוב שנותיה שהם ל"ה שנה ויום א' שאז הרי היא איילונית אע"פ שלא נראו בה סימני איילונית וחשובה כגדולה ואינה יכולה למאן וע"ל סי' קע"ב סימני איילונית מה הם:

1544 אין שתי שערות סימן גדלות אלא א"כ באו מי"ב שנה ואילך אבל אם באו קודם לכן אפי' תוך שנת י"ב חשיבי כשומא ואינה נחשבת גדולה על ידם אא"כ הביאה אחרות אחר י"ב שנה וי"א שאם הביאה שערות ביום אחרון של שנת י"ב חשובה גדולה טור בשם ר"ת וכ"כ הרא"ש ומיהו כשמוצאים לה שערות אחר הזמן מחזיקין אותה כגדולה אפי' לחליצה ולא חיישינן שמא באו קודם הזמן וי"א שאם נראו בה ב' שערות קודם י"ב שנה ועודה עליה אחר י"ב שנה אע"פ שלא הביאה שערות אחר י"ב שנה חשובה כגדולה למיאון ואעפ"כ חשובה כקטנה לחליצה ספק אם הגיעה לי"ב שנים או לא אזלינן לחומרא בתשובת רשב"א אלף רי"ו:

1545 כשבודקין אותה בודקין ע"י נשים כשרות ונאמנות ואפילו אשה אחת בודקה ושומעין לה אם הביאה ואם לא הביאה ואפילו היא קרובה וע"ל סי' קס"ט אם נשים נאמנות על שנותיה:

1546 ב' שערות צריך שיהיה בעיקרן גומות ואפי' שתיהן בגומא א' הרי אלו סימן נמצאו שתי גומות זו בצד זו ואין בהן שיער הרי אלו סימן חזקה אין גומא בלא שיער ושערות היו בהם ונשרו:

1547 ב' שערות צריכות שיהיו במקום הערוה ובית הערוה כולו מקום סימנים בין למעלה בין למטה בין על איברי הזרע עצמן ויש מי שאומר שאפילו אחת בגבה ואחת בכריסה או אחת בקשרי אצבעותיה של יד ואחת בקשרי אצבעותיה של רגל חשובה גדולה למיאון אבל לא לחליצה:

1548 שיעור אורך הב' שערות משיצמחו ויהיו ראוים להנטל בפי הזוג פי' מספריים או לקרוץ בצפורן חשובה גדולה למיאון אבל אינה חשובה גדולה לחליצה עד שיהיה בהן כדי לכוף ראשן לעיקרן וע"ל בפי' סדר החליצה סי' כ"ז:

1549 בד"א שיכולה למאן אחר י"ב שנה כשבדקו אותה ולא הביאה ב' שערות אבל סתמא משיש לה י"ב שנה אינה יכולה למאן חזקה שהביאה שתי שערות ומכל מקום לא תחלוץ עד שיבדקו אותה וימצאו שתי שערות:

1550 בד"א שיכולה למאן כשבודקים אותה ולא הביאה כשלא בעיל אחר היות לה י"ב שנה ויום אחד אבל אם בא עליה אח"כ אינה יכולה למאן שאע"פ שאין מוצאים לה סימנין חוששין שמא נשרו שהוא ספק דאורייתא שאם היה ידוע שהיו לה שתי שערות קודם שבא עליה הוי קדושין גמורים שודאי בעיל לשם קדושין ואם קדשה אחר לא היתה צריכה ממנו גט וכיון שהוא ספק דאורייתא חיישינן שמא הביאה סימנין קודם שבעיל וצריכה גט מספק ואם מיאנה בו אחר שנבעלה ונבדקה ולא נמצאו לה שערות ונתקדשה לאחר צריכה ממנו גט מספק ואסורה לחזור לו ואם נשאת תצא מזה ומזה והולד ספק ממזר משניהם:

1551 הביאה ב' שערות אחד י"ב שנה ולא בעיל אח"כ הוי ספק קדושין ואם בא להוציאה צריכה גט מדרבנן ואם לא גירשה ועמדה ונתקדשה לאחר צריכה גט משניהם ואם ירצו מגרש ראשון ונושא שני אבל אם גירש שני לא יקיים ראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו אחר שנתארסה ואם בא עליה שני קודם שגירש ראשון תצא מזה ומזה ואין הולד מן השני ממזר ואם בא עליה ראשון קודם גרושי שני הולד ממזר:

1552 י"א דהאידנא יש להחמיר שלא תמאן אחר י"ב שנה אע"פ שנבדקה ולא נמצאו לה שתי שערות וגם לא בעיל אחר י"ב שנה: הגה ולכולי עלמא אם היא פחותה מבת יב"ש ממאנת אפי' בזמן הזה וכן עשה מהר"ר יעקב פולק ז"ל מעשה בימיו ודלא כיש מחמירין ואמרו שאין בת ממאנת בזמן הזה כלל מהר"ם מרזבורק ור"י מינץ סי' י"ג:

1553 איזו נקרא זרע קיימא לפטור מן היבום. ובו יג סעיפים: מי שמת אחיו מאביו ולא הניח זרע מצוה לייבם את אשתו בין שהיא אשתו מן הנישואין בין שהיא אשתו מן האירוסין דכתיב כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו יבמה יבא עליה:

1554 זה שנאמר בתורה ובן אין לו אחד הבן ואחד הבת או זרע הבן או זרע הבת עד סוף כל הדורות בין מאשה זו בין מאשה אחרת אפי' היה לו זרע ממזר או ע"א הרי זה פוטר את נשיו מן החליצה ומן הייבום אבל בנו מהשפחה או מהנכרית אינו פוטר אפי' נתגייר או נשתחרר הבן הרמב"ם פ"א מהלכות יבום וחליצה וי"א דהני מילי בנו משפחה אחרת אבל בנו משפחתו פוטר:

1555 אפי' היה הזרע גוסס או פצוע ממכות שאי אפשר לו לחיות פוטר:

1556 מי שמת והניח אשתו מעוברת אם הפילה הרי זו תתייבם ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם אפי' מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מהחליצה ומן הייבום אבל מדברי סופרים עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לט' חדשים גמורים: הגה י"א דבזמן הזה אפי' לא נכנסת בחדש הט' רק יום א' מלבד יום שנתעברה בו הוי ולד קיימא ואע"ג דאמרינן בגמרא יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכחיש זה אלא שאנו צריכין לומר שעכשיו נשתנה הענין וכן הוא בכמה דברים ב"י בשם הרשב"ץ מיהו חדשי העיבור כל אחד ל' יום ולא חשבינן להו בסדר השנים כן משמע שם אבל אם לא נודע לכמה נולד אם חיה ל' יום ה"ז ולד קיימא ופוטר נשי אביו מהחליצה ומהייבום וי"א דוקא שגמרו שעריו וצפרניו טור וכן נ"ל ואם מת בתוך שלשים אפילו ביום הל' בין שמת מחולי בין שנפל מהגג או אכלו ארי הרי זו ספק נפל ספק בן קיימא וצריכה חליצה מדברי סופרים אבל לא תתייבם וי"א דאפילו אם נולד מת ואפילו אם יש להסתפק שכלו חדשיו חולצת ולא מתייבמת טור בשם הר"ף:

1557 אם אין ידוע שכלו לו חדשיו אלא על פיה אינה נאמנת יבמה שנשאת לשוק ועדים מעידים שהולד שילדה אחר מות בעלה חיה שלשים יום ועדים אחרים מכחישים ואומרים שלא חיה שלשים יום מותרת לבעלה ואינה צריכה חליצה ואם אין עדים מעידים שחיה ל' יום וגם אין עדות ברורה שלא חיה ל' יום אלא קול לעז לא אסרינן לה בקלא דבתר נשואין:

1558 האומר זה בני או יש לי בנים נאמן לפטור את אשתו אפי' הוחזק באחים וי"א שאם יש עדים שיש לו אחים אינו נאמן אח"כ לומר שיש לו בנים:

1559 אמר בשעת קידושין או אחר כך כן משמע מהר"ן יש לי בנים ובשעת מיתה אמר אין לי בנים אינו נאמן לאסרה ויש מי שאומר שחולצת ולא מתייבמת:

1560 נאמן עד אחד להעיד שניתן לבעלה בן להתירה לזר ויש חולקין בב"י משם הראב"ד והרא"ש:

1561 מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא ואפי' היא מודה לו הרי זה ספק וחולצת ולא מתייבמת ואם היו חבושין בבית האסורין שודאי הוא ממנו פוטר מרדכי פרק כיצד וי"א אפילו בזונה אחרת המיוחדת לו המ"מ פ"ג:

1562 האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך מותרת לינשא לשוק:

1563 הלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ובאת ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת אבל אם אמרה מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת להתייבם אלא חולצת ולא מתייבמת:

1564 הלכה היא ובעלה בלבד ובאה ואמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת ואחר כך מת בעלי נאמנת אבל אם אמרה מת בעלי ואח"כ מת אותו הבן אינה נאמנת וחולצת ולא מתייבמת בד"א כשהיתה פסולה לכהונה או שאמרה במערה היינו כשמת ולא היה שם אדם שיעיד אבל אם אין הדבר כן לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיבואו עדים:

1565 הלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו שנים ואמרו לה מת בעליך ה"ז לא תחלוץ ולא תתייבם עד שתדע אם ילדה צרתה או לא ילדה ואם היתה אסורה לכהונה מתחלה ה"ז חולצת לאחר ט' חדשים:

1566 דיני גרים ומומר ואיזה נקרא אח ליבום. ובו י סעיפים: מי שיש לו אח מאביו אפילו הוא ממזר או עובד ע"א ואפילו הוא קטן משיצא ראשו ורובו לאויר העולם קודם שימות אחיו הרי זה זוקק פי' קושר מענין והוא אסור בזיקים את אשתו ליבום אפילו היא גוסס או פצוע מכות שאינו יכול לחיות מהם לא תנשא כל זמן שהוא חי אבל אם הוא אחיו מאמו או שנולד אחר מותו יבמתו מותרת לשוק וכן אם היה לו אח מהשפחה או מהנכרית אינו זוקק את אשתו אע"פ שהיתה לידתו בקדושה הואיל והורתו היתה שלא בקדושה:

1567 אפילו קרוב או אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנים לומר זה פלוני אחי פלוני מאביו וזה היא יבמתו וחולצים או מיבמים על פיהם:

1568 גרים שנתגיירו ועבדים שנשתחררו אין להם אחוה כלל אפילו אחד מהם הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה והב' הורתו ולידתו בקדושה ואפי' הם תאומים ונולדו בקדוש' אין להם אחוה עד שיהיו שניהם הורתם ולידתם בקדושה:

1569 נפלה לפני יבם מומר יש מי שמתיר אם היה מומר כשנשאה אחיו ואין לסמוך עליו: הגה מיהו אם עברה ונשאת בלא חליצה כי לא ידעה שהיה לה יבם ואח"כ נודע שיש לה יבם מומר לא תצא מהר"י מינ"ץ סי' ב' וי"א דוקא אם חלץ לה לבסוף מהר"י סי' נ"ד ובנימין זאב היה לה שני יבמים אחד מומר והוא הגדול ואחד קטן והוא ישראל לא תחלוץ אלא מן הישראל ואפי' בדיעבד לא מהני מן המומר כן השיב מוהר"ם וכ"כ מהרא"י ומהרי"ק אבל אם הוא אנוס מהני בדיעבד ריב"ש סי' א' והמקדש אשה ויש לו אח מומר יכול לקדש ולהתנות בתנאי כפול שאם תפול לפני מומר ליבם שלא תהא מקודשת מהר"י ברי"ן:

1570 היה המת מומר אשתו זקוקה לאחיו וה"ה זרעו שיש לו מישראלית ב"י וד"ע:

1571 לא היה מוחזק באחים ואמר יש לי אחים אינו נאמן בא אחד ואמר אני אחיו אינו נאמן ואפי' עד אחד או קרוב מעיד עליו שהוא אחיו אינו נאמן להוציאה מחזקתה:

1572 היה מוחזק באחים ואמר בשעת מיתתו אין לי אחים אינו נאמן וכן אם אמר על מי שהוחזק אחיו אין זה אחי אינו נאמן:

1573 לא היה מוחזק באחים ויצא קול שיש עדים שיעידו שיש לו אחים והעדים במדינה אחרת אפי' אמר הוא בשעת מיתתו אין לי אח הרי זו חוששת ותמתין עד שיביאו עדים שאמרו וישאלו:

1574 אשה שאין לבעלה בן ולא אח וחמותה וחמיה במ"ה ומת בעלה מותרת לינשא ולא חיישינן שמא ילדה חמותה זכר והיא זקוקה לו אבל אם יצאתה חמותה מכאן מעוברת חוששין שמא ילדה זכר והיא זקוקה לו:

1575 אשה שמת בעלה והיה לו בן במדינת הים הרי זו מותרת לזר ואין חוששין שמא מת הבן אלא העמד אותה על חזקתה יבם אסור לדור עם חלוצתו אם לבו גס בה כמו ארוס וארוסתו תשובת הרשב"א סי' ר"ט ודוקא לאחר שחלץ אבל קודם שחלץ שרי מהר"ם פאדוואה סי' ז':

1576 באיזה אופן אשה נאמנת להתייבם ואם עד אחד נאמן. ובו ו סעיפים: כשם שהאשה נאמנת לומר מת בעלי שתנשא כך נאמנת לומר מת בעלי שתתייבם והיבם נכנס לנחלה על פיה אבל אינה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לשוק ואין האיש נאמן לומר מת אחי ואיבם את אשתו לפיכך הלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת יבמי או מת יבמי ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת:

1577 הלכה היא ובעלה למדינת הים לבד ובאה ואמרה ניתן לי יבם ומת בין שאמרה מת בעלי ואח"כ מת יבמי בין שאמרה מת יבמי ואח"כ מת בעלי נאמנת:

1578 נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת על פיו או שמת יבמה שתנשא לשוק או לומר מת בעליך ואח"כ מת בנך ואפילו עבד או שפחה או אשה או כותי מסיח לפי תומו או עד מפי עד נאמן להעיד במיתת היבם כמו שנאמן במיתת הבעל ודין עדות זו כדין אותו עדות לענין עדים המכחישים זה את זה במיתת היבם לכל דבר: הגה וי"א דאין עד אחד נאמן לומר שמת יבמה להתירה לעלמא :

1579 חמש נשים שאינם מעידות זו לזו שמת בעלה כך אינם מעידות שמת יבמה:

1580 שתי יבמות שבאו ממדינת הים זו אומרת מת בעלה וזו אומרת מת בעלה זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו שאין יבמתה נאמנת להעיד לה שמתייבמת כמו שנתבאר היה לאחת מהן עד שמת בעלה זו שיש לה עד אסורה מפני יבמה וזו שאין לה עד מותרת שהרי העיד העד שמת יבמה והיא נאמנת לומר שמת בעלה היו לזו בנים ולזו אין בנים ולשתים אין עדים זו שאין לה בנים אסורה וזו שיש לה בנים מותרת:

1581 לא היו להם לא עדים ולא בנים והיו כאן יבם או יבמים ויבמו אותן ומתו גם הם בלא בנים ואין להם אחים אחרים אסורות להנשא לזר כמו שהיו בתחילה אבל אם הניחו אלו בנים או שגרשום בגט מותרות להנשא לזר:

1582 יבמה שנתקדשה לזר אם יש זיקה לאסור בקרובותיו. ובו ז סעיפים: הזקוקה ליבם שנתקדשה לאחר בשוגג נותן לה הזר שקידשה גט ויבמה מייבם או חולץ אם היה יבמה כהן שאינו יכול לישא גרושה תצא מהזר בגט שלא יהא חוטא נשכר וחולץ לה יבמה ואם חזר הזר שגירשה מהאירוסין ונשאה אחר שחלץ לה יבמה אין מוציאין אותה מידו: הגה וי"א דאפי' חזר ונשא מוציאין אותה מידו הואיל ונתקדשה לו באיסור ודוקא אם קדשה במזיד אבל אם קדשה בשוגג שלא ידעו שהיה לה יבם אם רוצה היבם ליבם צריך המקדש לגרשה ואם רוצה היבם לחלוץ חולץ לה ונשאת למקדש וצריך לחזור ולקדש אותה אחר שחלץ לה יבמה ר"ת וכנ"ל עיקר וי"א דוקא בשוגג גמור שלא ידעו שיש כאן יבם אבל היה כאן יבם אלא שהיה סבורה שמת כי כן יצא הקול תצא מן המקדש ת"ה סי' רכ"ב:

1583 נשאת לזר אפילו בשוגג מוציאה בגט ואפילו היו לו בנים ממנה ונאסרה עליו ועל יבמה וי"ג דרכים שנתבארו בסימן י"ז בה אלא שאין הולד ממזר וי"א שהוא ממזר מדרבנן ויבמה חולץ לה ואחר כך תהיה מותרת לאחרים וע"ל סימן קנ"ז סעיף ד':

1584 שומרת יבם שזינתה לא נאסרה על יבמה אם הוא ישראל וי"א דאסורה לבועל משום קנסא נ"י פרק האשה:

1585 נתייבמה בטעות כגון ששמעה שמת בעלה ואחר כך בא אם היתה נשואתו אינה צריכה גט מהיבם ומותרת לבעלה אם היתה ארוסתו צריכה גט מהיבם ואסורה לבעלה טור:

1586 היבם אסור בקרובות זקוקתו אפי' מתה קודם שייבם או יחלוץ בין שהוא יבם אחד בין שהם שני יבמים ואפי' ספק אם זקוקה לו או לא אזלינן לחומרא טור לפיכך אם קידש אחד מהם אחות זקוקתו אסור לו לכונסה מפני שהיא כאחות ארוסתו עד שייבם אחיו או יחלוץ לזקוקה ותפקע הזיקה וי"א דדוקא בקידשה אבל אם כנסה פקעה לה זיקה ומותר לבא עליה קודם שייבם או יחלוץ אחיו: הגה וי"א דעכשיו בזמן הזה דאיכא חרם ר"ג שלא לישא שתי נשים אם נפלה לאחד שומרת יבם אסור לישא אחרת עד שיחלוץ ליבמתו ר"י מינץ ודוקא שלא היתה משודכת לו כבר אבל אם היתה משודכת לו כבר מותר לכנסה הגהות מרדכי דכתובות:

1587 קידש אשה ואח"כ מת אחיו שהיה נשוי אחותה כונס את אשתו:

1588 קידש אחות זקוקתו ואח"כ מת אחיו שהיתה ג"כ זקוקה לו ולא נשארה זקוקה אלא לזה מוציא ארוסתו בגט ואת היבמה בחליצה ואם מתה ארוסתו חוזרת היבמה להיתירה רצה חולץ רצה מייבם:

1589 חיוב מזונות היבמה וקבורתה ודין נכסיה וירושתה. ובו ח סעיפים: יבמה שלשה חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה ומעשה ידיה ליבם מכאן ואילך אינה ניזונית לא משל בעל ולא משל יבם עמד בדין לאחר שלשה חדשים ריב"ש סי' ק"ד ותבעתו לייבם או לחלוץ לפני ב"ד ונתרצה לייבם ואירעו אונס שחלה או שהוצרך לברוח מחמת ממון או מחמת מרדין חייב במזונותיה בלא שבועה:

1590 הניחה מעוברת הרי זו ניזונית עד שתלד ילדה ולד של קיימא הרי זו ניזונית כל ימי אלמנותה כשאר כל הנשים:

1591 נפלה לפני יבם קטן אין לה מזונות עד שיגדל: הגה ילדה ספק נפל שדינה לחלוץ ולא להתייבם כמו שנתבאר לעיל סי' קנ"ו נוטלת כתובתה מיד הג"מ הא דאינה ניזונית משל יבם קטן היינו מנכסיו ואפילו נדוניא שהכניסה לבעלה והחזיק בה אבל לא החזיק בנדוניא שלה כגון שעדיין מונחת ביד שליש ניזונית מנדונייתה כ"ש במקום שהיא אומרת שיתנו הנכסים לידה והיא רוצה לקיים הקרן עד שיגדל הנער ולזון מן הריוח שנותנין המעות לידה שם בשם הרי"ף:

1592 מעשה ידיה שלה לעולם אפילו היא ניזונת ודוקא לאחר שלשה חדשים ד"ע:

1593 נפלו לה נכסים בעודה שומרת יבם מוכרת ונותנת וקיים שאין ליבם בהם כלום עד שיכנוס ואפילו עשה בה מאמר וה"ה אם נשארת אלמנה מן האירוסין ונפלו לה בעודה ארוסה שמוכרת ונותנת וקיים דלא עדיף יבם מבעל:

1594 אין ליבם פירות בנכסי מלוג של שומרת יבם ובנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו אין לו בפירותיהם אלא מחצה ויש מי שכתב שגם בהם אין לו פירות כלל עד שיכנוס: הגה והראשון עיקר וי"א דאפי' נכסי מלוג שנפלו לה בעודה תחת בעלה דינן כנכסי צ"ב ויחלוקו בפירות הרמב"ן והר"ן פרק האשה וכן יחלוקו בירושתה אם מתה ובמקום שהפירות שלה כך יכולה למכור בקרקע כפי חלקה בפירות:

1595 מתה כשהיא שומרת יבם יורשיה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל וכן אם נתן לה היבם מתנה יורשיה יורשין אותה מהר"מ פדואה סי' י"ז ויורשי הבעל יורשים עיקר כתובתה ותוספת וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל חייבים בקבורתה: הגה וי"א דכל נכסי צ"ב שלה הם בחזקת יורשי הבעל כמו הכתובה ר"ת והרא"ש ואין מוציאין מידם אם הם מוחזקים כ"כ הר"ן בתשובה וכ"ז במקום ובזמן שאין כופין לחלוץ אבל במקום ובזמן שכופין לחלוץ א"כ לא היתה ראויה להתייבם י"א דאין הנכסים בחזקת יבם ולכך אם מתה אינה יורשה ולכך במדינות שכופין לחלוץ אינו יורשה לדעת זה מהרי"ק שורש צ"א ולענין מי נקרא יורשי הבעל צ"ע כי י"א שהיבם הוא יורש אע"ג דאביהם עדיין חי והוא קודם בירושת הבעל לכל יוצאי יריכו מהרי"ו סי' מ"א והר"ן פ' האשה ומהר"מ פדואה סי' י"ז וי"א דהאב יורש דמיד שמתה היבמה פקעה זיקת יבמים ונפלה הירושה לפני הקודם בירושת הבעל מהרי"ק שורש צ"א ואע"פ שהסברא נותנת כסברא האחרונה וכן משמע קצת לשון יורשי הבעל אבל סוגית הגמרא והירושלמי פרק האשה שנפלו משמע שהיבם יורש השומרת יבם וא"כ אין לאב חלק בירושתה וכסבר' הראשונה ואם היבמים רבים עיין לקמן סי' קס"ה:

1596 ראובן שמת ולו שתי נשים ונשארו זקוקות ליבם ומתה אחת מהן אין ליבם שום טענה בנכסים לפי שהשניה בפניו: הגה ספק שומרת יבם שמתה אין יורשי הבעל יורשין אותה דהם ספק ויורשיה ודאי ב"י בשם הרשב"ץ ואין ספק מוציא מידי ודאי כדלקמן סי' קס"ג:

1597 מי שהיו לו אחים רבים או נשים רבות שמתו ונפלו נשותיהם לפניו. ובו ט סעיפים: מי שהיה לו נשים רבות ומת ולו אח ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת כלם ואין היבם יכול לייבם אלא אחת מהם:

1598 היו בהם פסולות לכהונה אם בא לחלוץ אינו חולץ אלא לפסולה ולא לכשרה:

1599 היו לו אחים רבים ונפלו נשותיו לפניהם אחד מייבם או חולץ לאחת מהיבמות והותרו שאר הצרות:

1600 מצוה על הגדול לייבם או לחלוץ לא רצה או שאי אפשר לו לחלוץ או לייבם כגון שהיה נשוי אחותה ריב"ש סי' קנ"ט חוזרין על כל האחים זה אחר זה דרך גדילתן לא רצה חוזרים אצל הגדול ואומרים לו עליך המצוה או חלוץ או ייבם לא רצה לא לחלוץ ולא לייבם כופין אותו לחלוץ ואין כופין אותו לייבם: הגה ואפילו אם נשבע הגדול שלא לייבם ולא לחלוץ כופין אותו ולא לקטן ומ"מ מתירין השבועה לגדול אעפ"י שאינה חלה משום מראית העין שם בריב"ש:

1601 אמר הגדול המתינו עד שיגדיל אחי הקטן או שהיה אחיו חרש ואמר המתינו עד שיבריא או שהיה אחיו גדול ממנו במדינת הים ואמר המתינו עד שיבא אין שומעין לו:

1602 לא רצה הגדול לייבם אלא לחלוץ והקטן ממנו רוצה לייבם ביאת קטן עדיפא אבל אם אין שניהם רוצים לייבם אלא לחלוץ חליצת הגדול עדיפא: הגה וע"ל סי' קס"ה דבזמן הזה מצות חליצה קודמת ואפי' למ"ד יבום קודם אם היא אינה חפיצה ביבום רק בחליצה חליצת הגדול קודם תה"ד סי' ר"כ .

1603 אע"פ שמצוה בגדול לייבם אי קדם הקטן ויבם זכה: הגה וה"ה אם חלץ לה הקטן מהני בדיעבד עיין שם אבל לכתחילה צריכה להדר אחר הגדול ולתת לו חלקו בממון כמו שיתבאר לקמן סי' קס"ה:

1604 היו לו ארבעה אחים ומתו ונפלו נשותיהם לפניו אם הוא עשיר ויכול לזונן אם ירצה לייבם את כולם מייבם ואם לאו חולץ למי שירצה מהם ומייבם למי שירצה מהם אחת מכל בית:

1605 יבמה שנשארה זקוקה לב' אחים והגדול הוא מאנוסי הזמן והשני יהודי היהודי קודם לחלוץ ואם קדם האחר וחלץ הותרה לשוק וע"ל סי' קנ"ז ס"ד:

1606 דיני צרת היבמה וקרובותיה. ובו ה סעיפים: הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחים בעשה:

1607 החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה וצרותיה עליו ועל שאר האחים בעשה:

1608 החולץ ליבמתו אסור מדרבנן בקרובותיה אפילו בשניות וכן היא אסורה בקרוביו אבל האחים מותרים בכל קרובותיה ואפילו לא חלץ לה אלא מספק אפ"ה אסור בכל קרובותיה מרדכי ריש החולץ:

1609 מותר אדם לישא אחות צרת חלוצתו ושאר קרובותיה:

1610 אסור לישא צרת קרובת חלוצתו:

1611 המייבם זוכה בנכסי המת וטענת בני היבם. ובו ח סעיפים: המייבם את יבמתו זוכה בנכסי המת ועומד במקומו ליטול חלקו בנכסי אביהם ואפילו גירשה אח"כ מיד נ"י פרק החולץ ובלבד שהיתה ראוי לו ליבם ודוקא במוחזק כגון שמת אביהם ואחר כך מת אחיו קודם שחלקו אבל לא בראוי כגון אם מת אחיו ואח"כ אביהם ואפילו במוחזק אינו נוטל אלא בגוף הנכסים אבל אם השביחו הנכסים אינו נוטל חלק אחיו באותו שבח אפי' אם שבחו אחר יבום קודם חלוקה. הגה י"א דכל שמקרי ראוי גבי בכור מקרי גם כן ראוי אצל יבם ריב"ש סי' ת"ע וי"א דיבם נוטל במלוה ובשאר ראוי רק שאינו נוטל בראוי של אביו אם מת אחר אחיו מהרי"ו סי' מ"א והסברא ראשונה נראה עיקר:

1612 החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד משאר האחים לנחלה ואם האב קיים הוא יורש הכל ואם מת יחלוקו האחים ביניהם: הגה ואפילו רצה ליבם אלא שהיא לא רצתה וחלץ לה אין לו בנכסים רק כשאר יורש ת"ה סי' ר"ך ואפילו קודם שחלץ אם תפס האב ואמר קים לי כמ"ד מצות חליצה קודם ועל כרחן של אחים יצטרכו לחלוץ אין מוציאין הנכסים מידו מהרי"ק שורש ע"ג וצ"א וכל זה מדינא אבל כבר יש תקנה שהחולץ יש לו חצי הנכסים וע"ל סי' קס"ה:

1613 ייבם היבם בתוך שלשה חדשים וילדה לסוף תשעה חדשים ספק אם הוא בן תשעה חדשים לראשון או בן שבעה לשני ותובע הספק נכסי המת שאומר שהוא בנו והיבם אומר אני יורשו כי אתה בני חלקו היבם והספק ביניהם אפילו אם אחד מהם מוחזק אין חוששין לחזקתו ואם מת הספק קודם חלוקה יחלוקו הזקן והיבם ויש מי שאומר שאם אין אבי המת קיים יטול היבם הכל:

1614 ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי המת הוא אומר אני בן המת ואטול הכל והם אומרים אחינו אתה ואין לך חלק אלא כאחד ממנו החלק שהם מודים לו יטול והשאר יחלוקו ויטול הוא חצי והם חצי ויש מי שאומר שכל הנכסים חולקים בשוה הוא מחצה והם מחצה:

1615 ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם לאחר שחלק היבם בנכסי המת ואומר הספק אם אחיכם אני תנו לי חלק ומה שלקחתי מנכסי המת עם אביכם אחזור ונחלוק הכל ואם איני אחיכם תחזרו לי נכסי אבי שלקח אביכם אין חוששין לדבריו :

1616 ספק והיבם שבאו לחלוק בנכסי הזקן ואומר הספק אני בן המת ויש לי ליטול החצי אין שומעין לו:

1617 ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי הזקן ואומר הספק אני בן המת ויש לי ליטול החצי והם אומרים אתה אחינו ואין לך אלא השליש החצי שהוא מודה להם יטלו והשליש שהם מודים לו יטול והשתות הנשאר יחלוקו יטול הוא חציו והם חציו:

1618 זקן ויבם בנכסי ספק או ספק וזקן בנכסי יבם חולקים:

1619 שהיבמה לא תתייבם ולא תחלוץ תוך ג חדשים ודין אם נתיבמה ונמצאת מעוברת. ובו ז סעיפים: היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיו תשעים יום ממיתת הבעל חוץ מיום המיתה ויום היבום או חליצה ואם יבם או חלץ תוך זמן זה ולא נמצאת מעוברת הרי זו נפטרה ואינה צריכה כלום אבל לא תנשא לאחר אע"פ שחלצה עד שישלימו תשעים יום למיתת הבעל ואם מת היבם תוך התשעים יום או אחריהם י"א שצריכה להמתין תשעים יום אחר מיתתו ואם היו שני יבמים ומת אחד מהם מותרת להתייבם לשני תוך תשעים יום למיתתו של זה. הגה וי"א דכל שחלצה תוך ג' חדשים בין נמצאת מעוברת והפילה או לא נמצאת מעוברת הו"ל חליצה פסולה וצריכה חליצה אחרת מכל האחים הגהות מרדכי סוף גיטין ועיין לקמן סימן ק"ע סעיף ה':

1620 החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה אם הולד של קיימא אין החליצה כלום הוא מותר בקרובותיה ולא פסלה מהכהונה ואם הפילה או ילדה ולא חיה שלשים יום צריכה חליצה אחרת שחליצת מעוברת לא שמה חליצה וחולץ לה הוא או אחד משאר אחין וי"א דלא יחלוץ לה הוא אלא אחד משאר האחין טור בשם הרא"ש:

1621 ביאת מעוברת נמי לא שמה ביאה לפיכך הכונס או חולץ ליבמתו תוך שלשה חדשים ולה צרה לא תנשא עד שתלד זו או שמא תפיל ולא היתה הביאה או החליצה כלום והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם:

1622 היבמה לא תתייבם בעת נידתה אבל חולצת היא ואם עבר ויבם ובא עליה בעת נדתה קנאה:

1623 הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת מפרישים אותן וממתינין לה אם הפילה יחזור ויקיים: הגה וי"א דוקא שכנסה קודם שהוכר העובר אבל אם כנסה משהוכר העובר צריך להוציאה אע"פ שהפילה נ"י פ' החולץ וכשמקיימה צריך לחזור ולבעול דביאת מעוברת לא שמה ביאה נ"י בשם רבי' ירוחם ואם רצה להוציאה צריכה גט וחליצה:

1624 ולד שלא נגמרו סימניו ולא כלו חדשיו קרוי נפל ואם ילדה ולד שנגמרו סימניו ואין ידוע אם כלו חדשיו אפילו מת ביום שנולד ה"ז מוציאה בגט וחולץ לה ואח"כ תהיה מותרת לאחרים ואם נתקיים הולד שלשים יום אחר שנולד או שכלו לו חדשיו המ"מ ה"ז ולד של קיימא ואינה צריכה ממנו גט מפני שהיא ערוה עליו:

1625 ילדה ולד של קיימא לאחר ששה חדשים משנתייבמה ה"ז הולד ספק אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון לפיכך יוצאה בגט והולד כשר ואם בא עליה אחר שילדה ונתעברה וילדה אותו ולד ספק ממזר:

1626 כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה זיקת יבם אם לאו כגון יבמה שילדה ולד שלא נודע שכלו לו חדשיו ומת בתוך ל' יום או ביום ל' שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שנתבאר אם הלכה ונתקדשה לאחר או נשאת קודם חליצה חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה אינו חולץ לה שאין אוסרין ע"ז אשתו משום ספק דבריהם וה"ה אם אין היבם כאן שלא תצא מבעלה ישראל ומותרת לו בלא חליצה הואיל וכבר נשאה ר"י מינץ בתשובה גירשה הכהן או מת ה"ז חולצת לכתחילה ואחר כך תהיה מותרת לאחרים:

1627 איזה מהם קודם או חליצה או יבום. ובו ה סעיפים: מצות יבום קודמת למצות חליצה ואם אינה רוצה להתייבם לשום אחד מהאחים או בגדול כשרוצה לייבם בלא טענה מספקת דינה כמורדת וי"א שמצות חליצה קודמת: הגה ואין לה דין מורדת אם אינה רוצה להתייבם ומ"מ אין כופין אותו לחלוץ אלא מטעין אותו אם יכולין להטעותו כגון שאומרים לו חלוץ ע"מ שתתן לך מנה טור בשם ר"ת והרא"ש ודוקא אם אינו מאותן שכופין להוציא גבי בעל כמו שנתבאר לעיל סי' קנ"ד ואם שניהם רוצים ביבום אין מניחים אותם לייבם אא"כ ניכר וידוע שמכוונים לשם מצוה טור בשם ר"ת וי"א דאם יש לו אשה אחרת שכופין אותו ומנדין אותו עד שיחלוץ טור בשם סמ"ג וי"א אפילו בלא אשה אחרת אם אינם מכוונים לשם מצוה והיא אינה רוצה להתייבם ואין יכולים להטעותו כופין אותו לחלוץ והמנהג כסברא הראשונה שאין כופין לחליצה כלל אפילו יודעין בו שנתן עיניו בממון מהר"ם פדוואה סי' י"ח אלא מפשרים ביניהם כמו תקנות הקהילות כמו שיתבאר למטה וכל זה כשהוא אומר שרוצה להתייבם ואפשר להתייבם שאין חשש איסור ביבומו אבל אם אומר שאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ כופין אותו ב"י בשם ר"ת ודוקא בבאה מחמת טענה כדרך שנתבאר לעיל סי' קנ"ד ת"ה סי' ר"ך מיהו אם אפשר להטעותו ולומר לו שיקח ממון הרבה על החליצה מטעין ליה כדי שלא נצטרך לכוף נ"י מ"כ ויזהרו שלא ישלישו הממון ביד שליש כי אז לא יכולין לומר לו משטה היינו בו מרדכי פ' החולץ ועיין לקמן סי' קס"ט סעיף נ':

1628 יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה או שנדרה הנאה מכל היהודים כופין אותו שיחלוץ לה ואם נדרה לאחר מיתת בעלה מבקשים ממנו שיחלוץ לה וכן אם נתכוונה בנדרה אפילו בחיי בעלה כדי שלא ייבם אותה מבקשים ממנו שיחלוץ לה: הגה היה יבמה כהן והלכה ונתקדשה לאחר כדי שלא יוכל ליבמה דינה כאלו נדרה הנאה ממנו ומ"מ אין כופין אותו לחלוץ הואיל והיא גרמה שאסורה לו תשובת הרשב"א סי' תת"כ וי"א שאם רקקה לפני האחים או כדומה לזה וגרמה שאסורה לייבם אין לה דין מורדת הואיל וא"א לה לייבם מעכשיו רשב"א אלף ר"ב וכבר נתבאר בסמוך שכל חלוקים אלו למ"ד מצות ייבום קודם אבל למ"ד מצות חליצה קודמת אין לה דין מורדת כלל אם אינה רוצה ביבום:

1629 יבמה שתבעה היבם לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לישאר עגונה אין שומעין לה אפילו היה היבם נשוי ודינה כמורדת ונתבאר דינה סי' ע"ז:

1630 כל יבמה שדינה שתחלוץ ולא תתייבם הרי זו נוטלת כתובתה ושמין לה בגדים כמו לאלמנה ריב"ש סי' ש"ך וכן אם היה יבמה מוכה שחין או שאר מומי אנשים שנתבארו בסימן קנ"ד חולץ לה ונוטלת כתובתה ואפי' היו המומין ההם בבעלה יכולה היא לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל: הגה וה"ה למ"ד מצות חליצה קודמת אע"פ שאין כופין אותו לחלוץ צריך ליתן לה כתובתה מיד שהרי דינה כחלוצה תשובת ר"ד כהן וכל זה מדינא אבל הקהילות תקנו תקנה אם יתרצו היבם והיבמה בחליצה יחלוקו כל הנכסים שהניח ואפילו אינה מגיע החצי לכדי כתובה ומנכין לה מחלקה כל מה שבזבזה בחיי בעלה וצריכה לישבע אם לא שהתפשרו עצמם בלא שבועה ומה שנתן הוא במתנת שכ"מ אין מנכין לה מחלקה כלום מרדכי פרק החולץ ואותו החצי שמגיע לחלק יורשי הבעל נוטל החולץ ואין לאב ולא לשאר אחין חלק בו אפי' תפסו מוציאין מידן דעיקר התקנה היתה כדי שיתרצו בחליצה ולכן החולץ עיקר בזה ת"ה סי' ר"ך ואפי' אם רוצין שאר האחין לחלוק עם גדול האחין ואומרים שהם רוצים לחלוץ אין שומעין להם אם גדול האחין רוצה לחלוץ וכל זה שאין מגיעין חצי הנכסים לכדי כתובתה דודאי אינה נוטלת יותר מכדי כתובתה. ויש דעות אחרות בענין תקנות הקהילות על כן נוהגין להתפשר ביניהם ואפילו יש לה שטר חליצה מן האחין צריכה להתפשר עמהם בממון אם לא שפירשו בהדיא לחלוץ לה בחנם מהר"ם פדוואה סי' י"ז וכ"ג:

1631 נולדו בה מומין כשהיא שומרת יבם אם אינו רוצה ליבם חולץ לה ונותן לה כתובה:

1632 מצות יבום שתלך היבמה אחר היבם ושיקדשנה ואם כינס בביאה באיזו ביאה היא. ובו ט סעיפים: היבמה הולכת אחר היבם במקום שהוא שם וב"ד נותנים לו עצה ההוגנת לשניהם אם לייבם או לחלוץ: הגה ודוקא שהיבם במקום דירתו והוא במקום ב"ד אבל אם הלך למקום אחר אין כופין היבמה לילך אחריו נ"י סוף פרק זה בורר וכן אם הוא דר בין הכותים או בין הדיוטות שאין יודעין סדר חליצה אין לדיינין לילך אחריו אלא כופין אותו לילך למקום וועד ויפטור יבמתו הגהות אלפסי פ' מצות חליצה:

1633 מן התורה א"צ לקדשה אלא בא עליה וחכמים תקנו שלא יבא עליה עד שיקדשנה בפני עדים בכסף או בשטר והוא נקרא מאמר: הגה ואם קידשה בשטר נמי מקרי מאמר מ"מ פ"ב ואפי' נתן לה פרוטה ואמר לה הרי את מקודשת לי בזו ובקידושי אחי הרי זו מקודשת דהוי כמלוה ופרוטה ריב"ש סי' קס"ב וצריכה ג"כ חופה אחר קדושין כמו שאר אשה ויכול לעשות מאמר על ידי שליח כמו בשאר קידושין שם סי' א' ואם בא עליה בלא מאמר קנה וא"צ לחזור ולקדש ומכין אותו מכת מרדות ודוקא שבא עליה בפני עדים:

1634 אין עושין בה מאמר אלא מדעתה וקטנה שנתאלמנה מן האירוסין אין עושה בה מאמר אלא מדעת אביה:

1635 כותב לה כתובה ואין נכסי היבם משועבדים לה שכתובתה על נכסי בעלה הראשון ואם אין לראשון נכסים כתובתה על נכסי היבם:

1636 נולד לו בן ממנה א"צ לקרותו על שם אחיו המת:

1637 כתובת יבמים צריכה שרטוט מפני הפסוקים שכותבים בה ועיין בטור סי' זה טופס הכתובה:

1638 הבא על יבמתו בין בשוגג בין לשום זנות בין שאנסוהו כותים והדביקוהו ביבמתו בעל כרחו ע"י קושי בין שהיה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס בין שהיא ערה או ישנה קנה אפילו בהעראה:

1639 בד"א כשנתכוין לשם ביאה בעלמא ואפי' לא נתכוין אלא לביאת בהמה אבל אם לא נתכוון לשם ביאה כלל כגון שהוא ישן או שיכור שאינו מכיר כלום או שנתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו או שנתקשה לאשתו ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו לא קנה וכן אם הדביקוהו ביבמתו בלא קישוי אלא באבר מת לא קנה:

1640 בד"א שביאת שוגג קנה ביבמתו שנפלה לו מן הנישואין אבל אם נפלה לו מהאירוסין י"א שלא קנה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ויש מי שאומר דה"ה להעראה י"א שהבא על יבמתו צריך לברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על ביאת יבמה טור בשם העיטור:

1641 דין יבם קטן וחליצתו וכן קטנה. ובו ו סעיפים: קטן פחות מבן ט' אין ביאתו כלום ומבן תשע שנים ויום א' ואילך ביאתו קונה ביבמתו כמאמר בגדול ובאשה דעלמא אינה קונה כלל לפיכך נשא אשה ומת פטורה מהחליצה ומהייבום:

1642 בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו אינו יכול לפוטרה בגט עד שיגדיל ויבא עליה אח"כ ואם לא בא עליה אח"כ ובא להוציאה צריכה גט וחליצה ואם בא עליה כשהוא קטן ומת קודם שהגדיל או מת אחר שהגדיל אבל לא בא עליה משהגדיל חולצת ולא מתייבמת ואם משהגדיל נשא אחרת ולא בא על היבמה משהגדיל שתיהן חולצות ולא מתייבמות:

1643 קטן אינו חולץ עד שיהיה בן י"ג שנה ויום א' ויבדקוהו אז וימצאוהו שהביא שתי שערות אבל אם היו לו שתי שערות קודם שהגדיל אינו נחשב גדול על ידם אא"כ יביא ב' שערות אחרות אחר שהגדיל ומכל מקום אם מוצאים לו שתי שערות אחר שהגדיל לא חיישינן שמא אלו היו בו מקודם:

1644 קטנה מבת ג' שנים ויום אחד ומעלה ביאתה ביאה לכל דבר ואם בא עליה יבם קנאה אבל אינה חולצת עד שתהא בת י"ב שנה ויום אחד ובדקוה אח"כ ומצאוה שהביאה ב' שערות:

1645 יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה ואם בא לגרשה קודם שיגדיל אינו יכול דגט קטן אינו גט:

1646 יבמה שנתייבמה ואמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי אע"פ שהוא אומר בעלתי וגירשה כופין אותו שיחלוץ לה הואיל וקדם וגירשה בגט ואם עדיין לא גירש כופין אותו שיבעול או יחלוץ ויוציא בגט ואפי' מודה לדבריה שלא בעל צריכה גט וחליצה דכל כנוסה בחזקת בעולה המ"מ פ"ב גירשה לאחר שלשים יום והיא אומרת לא נבעלתי מבקשין ממנו שיחלוץ לה ואם הוא מודה שלא בעיל כופין אותו לחלוץ היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אינה צריכה חליצה שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה וי"א דתוך ל' יום הוא נאמן וצריכה חליצה עם הגט וצרתה לעולם מותרת אפי' הוא והיא אומרים שלא בעיל ואפילו בתוך ל' יום וי"א דכל ל' יום הוא נאמן לומר שלא בעיל לאסור הצרה טור בשם הרא"ש:

1647 משכנסה הרי היא כאשתו ועל מי חיוב כתובתה. ובו ט סעיפים: משייבם היבם את היבמה הרי היא כאשתו לכל דבר שיכול להוציאה בגט ויכול להחזירה:

1648 גירשה והחזירה קודם שפרע לה כתובתה דינה כאשה אחרת שגירשה והחזירה שאין לה אלא כתובה אחת:

1649 יבמה כתובתה על נכסי בעלה הראשון לפיכך אין היבם רשאי למכור כלום מכל נכסי אחיו ואם מכר או נתן מתנה או חלק עם אחיו בנכסי המת בין קודם יבום בין אחר יבום לא עשה כלום.

1650 הניח אחיו פירות מחוברים לקרקע ימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות:

1651 הניח פירות תלושין או מטלטלין ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וה"ה אם הניח מעות ואפי' אם היה הוא חייב לאחיו ק' מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וי"א שבפירות תלושין ומטלטלין ומעות משתמש בהם כמו שירצה ואם כתוב בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי לדברי הכל ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות: הגה ומ"מ כל זמן שלא כנסה אין נותנים הנכסים לידו אלא מוציאין כל המטלטלין והמעות מידו ליד ב"ד או לאפוטרופוס אבל הקרקעות הוא אוכל פירות ב"י בשם הרשב"א:

1652 הנכסים שביד היבמה מוציאין אותם מידה וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות:

1653 אפילו גירשה וכנסה אחר כך סתם אינו יכול למכור מנכסי אחיו אא"כ יתנה בשעה שמחזירה שכתובתה על כל נכסיו ובלא גירושין אם מתרצה לו על מנת שיכתוב לה אחריות כתובתה על כל נכסיו יכול למכור:

1654 יבמה שלא היה לה כתובה או שמחלה כתובתה זכה בנכסי אחיו ומוכר ונותן כחפצו וכשיכניסנה יכתוב לה כתובה מנה ויהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה כשאר כל הנשים:

1655 יבמה שלא היה לה על בעלה כתובה מפני שהיא אסורה עליו והיא מותרת ליבם אם רצה כונס ואין לה כתובה כדרך שלא היה לה על בעלה ודוקא שלא כתב לה אבל אסור להשהותה בלא כתובה המ"מ פ"ב ודינה עם יבמה בתוספות כמו שהיה לה על בעלה אבל אם לא כתב לה בעלה כתובה או שמחלה לו צריך היבם לכתוב לה כתובה כדרך כל האלמנות: הגה וכן אם לא היו נכסים לבעלה הראשון יש לה כתובה מנה משני כדין אלמנה טור היו לה בנות מן היבם אם יש לה כתובה על נכסי יבם גם הבנות ניזונות מן האחין ואם אין לה כתובה על נכסיו גם הבנות אינן ניזונות מן האחין מ"מ האלמנה ניזונית כל ימי מגר אלמנותה ר"ן פרק נערה:

1656 כל דיני חליצה בפרטות. ובו נו סעיפים: מצות חליצה בג' דיינים ישראלים ושלא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבם וליבמה ואפי' שנים נשואין ב' בנות אחין לא יהיו זה עם זה אבל שני בשלישי כשר ת"ה סי' רכ"ו ואפילו הם הדיוטות רק שידעו להקרות את היבם והיבמה ואם חלצה בפני עם הארץ שאינם יודעים להקרות כשרה:

1657 נמצא אחד מהם קרוב או פסול או גר פסול ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית פסול עד שיהא אביו ואמו מישראל וי"א דאם אביו מישראל כשר טור בשם סמ"ג ומיהו חליצה פסולה מיהא הויא לפוסלה על האחין אפילו בינו לבינה: הגה י"א דאסור ליקח שכר מחליצה דהנוטל שכר לדון דיניו בטלין מהר"י מינץ ומהרא"י וכן נראה בעיני בחליצות יש ליזהר שלא ישב בשלשה דיינים שיושבים לחלוץ מי שנוטל שכר דהרי בעינן ב"ד כשר מדאורייתא ועיין בח"ה סימן ט' איזה שכר מותר לדיין לקבל ואפילו בזה נ"ל להחמיר אם נוטל שכר מן החליצה משום מראית העין כמו שמחמירין לענין קרובים ובשאר דברים לענין ב"ד של חליצה יותר מבשאר ב"ד וראיתי ושמעתי שהרב נוטל שכר הרבה מן החליצה וסומך עצמו במה שמוכר לו סנדל של חליצה וקולא גדולה היא בעיני ושומר נפשו ירחק מזה ולא דמי למה שעידי הגט נוטלין שכר מטעם שכתבתי לעיל סי' ק"ל גם הרב המסדר הגט כמו שכתבתי לעיל בסדר הגט סעיף ד' כי אותן הטעמים אינם שייכים בחליצה הכל ד"ע:

1658 לכתחילה מצוה שיוסיפו ב' על הג' ואפי' הב' הם עמי הארץ חלצו בג' חליצתה כשרה טור ואלו השנים שמוסיפים לא יהיו קרובים ופסולים ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד כשר ב"י:

1659 צריכים הדיינים לכתחילה לקבוע מקום לומר נלך למקום פלוני לחלוץ מיהו אם חלצה בלא קביעות מקום כשר טור בשם הרמב"ם:

1660 יש קובעים מקום בו ביום וי"א לקבוע ביום שלפניו:

1661 אין חליצה כשירה אלא ביום חלצה בלילה חליצתה פסולה:

1662 אין חולצין בשבתות ולא בימים טובים ומיהו בח"ה שפיר דמי וי"א דאין לחלוץ בערב שבת ועי"ט וכן נוהגין:

1663 צריך שיכירו שהוא אחי המת ושהיה בעולמו וזאת היא אשת המת ואפי' אין כאן אלא עד אחד שמעיד עליהם או אפילו קרוב או אשה או עבד או שפחה או קטן שהוא מכיר ונבון נאמן בכך:

1664 צריך שידעו הדיינים שיש צ' יום משמת הבעל חוץ מיום שמת בו ויום שחולצת בו:

1665 צריך שידעו שהיבם בן י"ג שנה ויום אחד והיבמה בת י"ב שנה ויום אחד ושהביאו שתי שערות אחר שהגיעו לזמנים אלו ואם יש ליבמה דדים גדולים א"צ לבדוק אחר השערות וכן אם היבם נתמלא זקנו א"צ לבדוק אחר השערות ומשפט שתי שערות ובדיקתן נתבאר בסי' קנ"ה סט"ו:

1666 אין סומכין במנין השנים לא ע"פ קרובים ולא ע"פ נשים אלא ע"פ עדים כשרים להעיד וי"א שאם הוחזק בעיני השכנים שלא ע"פ האב שבא לכלל שנים או שיצא עליו קול שבא לכלל שנים נאמנים להחזיקן בגדולים או בדקום ומצאו להם ב' שערות אבל לא מהני שראו אותו שעלה לס"ת או שהיה ש"צ מרדכי פרק מצות חליצה ואפילו בלא חזקת השכנים אם יש להם ריבוי שערות או שהם ארוכות כמו שרגילות לאיש גדול ולאשה גדולה חזקה שבאו לכלל שנים וחולצים ועל זה סומכים שלא לבדוק אם יש גומות בשערות מאחר שיש ריבוי שערות או שהם ארוכות ואם הם גדולים בקומה יש לסמוך שהם גדולים אפי' לא הביאו כי אם שתי שערות ואם יש ליבמה בנים הרי הם כסימנים הגהות מרדכי דיבמות:

1667 ישבו הדיינים כמו שצריכים לישב בדין ויעמדו לפניהם היבם והיבמה שמצות חליצה לכתחילה מעומד: הגה אבל בדיעבד אם חלצה מיושב כשר טור וכן חולה שלא יוכל לעמוד יוכל לחלוץ מיושב דכל דבר שאין לו תקנה חשוב דיעבד פסקי מהרא"י סי' ק"צ וע"ל סעיף ס"ד בפי' סדר החליצה:

1668 מאחר שמסכים היבם לחלוץ יאמרו לו לבטל כל מודעות שמסר כמו גבי גט שאם מסר מודעא תחלה החליצה פסולה: הגה וכן אם כפו אותו לחלוץ דינו כמו בגט וע"ל סי' קל"ד ואע"ג די"א מצות חליצה קודם וא"כ כל כפייה היא בדין מ"מ אין לכוף אלא במקום שנתבאר סי' קס"ה:

1669 לכתחילה צריך לתת ליבם מנעל החליצה במתנה וי"א שיהלך בו מעט כדי שיהא נראה כשלו ואם לא נתנו לו כשר בטור:

1670 המנעל צריך שיהיה כולו של עור לפיכך צריך לתופרו כל תפירותיו בעור לכתחילה וכן נוהגין ויש פוסלין אף דיעבד טור בשם הרמ"ה דלא כי"א דבזמן הזה שכל המנעלים תפורין בפשתן צריך להיות תפור בפשתן בסדר ר"י מינץ בשם ר' שמריה אבל רצועותיו א"צ שיהיו מעור וי"א דגם רצועותיו מעור נ"י וכן נוהגין:

1671 צריך לכתחילה שיהא העור קשה קצת שיהא דומה קצת לסנדל וי"א שהתפירה תהיה מבחוץ וי"א מבפנים כדי שיהא דומה לסנדל וי"א שלא יהא בגד או עור מבפנים ותפרו בו וי"א שעושים אותו מחתיכה אחת כדי שיהא דומה גם בזה לסנדל: הגה אבל נהגו לחלוץ לכתחילה במנעל שהוא תפור מבחוץ וגם שהוא משני חתיכות דהיינו שהתחתון שלו שקורין שול"א היא חתיכה אחרת וגם הרצועות הם חתיכה אחרת תפורין בו ויזהרו שלא תהיה העור של הסנדל משיחה בשמן לרככו בסדרים:

1672 וי"א שלכתחלה עושין אותו מעור בהמה טהורה וגם הרצועות והקרסים שבו גם רצועות התפירה כ"כ בסדר ר"י מרגליות וכן נוהגין:

1673 יהיו בו שתי רצועות לקשרו בהם אחת בצד זה ואחת בצד זה וי"א שרצועות אלו יהיו לבנות וגם רצועות התפירה יהיו לבנים אבל השאר הכל שחור מבחוץ הגהות מרדכי דיבמות וכן נוהגין אבל מבפנים אין לחוש ואם הושחרו הרצועות מחמת זקנה אין להקפיד פסקי מהרא"י סי' ר"ה וכן נוהגין ויהיו הרצועות ארוכות שיוכל לכפול כל אחת ב"פ כל בו:

1674 יעשו בו כמין קשר שקורין חומרתא בצד האחד שיכנס בנקב שבצד האחר כדי להדקו יפה ויש אומרים שיעשו שלשה קשרים בענין זה ולפחות שתים: הגה ונוהגים לעשות ג' ולא יהיו הקשרים מן המנעל עצמו אלא רצועה אחרת מחוברת בראש המנעל וכן יעשה הקרסים שבצד השני הגהות מרדכי וכן נוהגין ויתפור אלו הלולאות והקרסים מבחוץ ולא מבפנים וכן נוהגין:

1675 י"א שלא יהיה לו לשון כמו שרגילים לעשות במנעלים כדי שלא יהא מעל דמעל: הגה י"א לתפור שפה סביב המנעל למעלה ר"י מינ"ץ בשם ראבי"ה ולא נהגו כן ויזהר לתפרו בתפירות תכופות זו לזו בסדר ר"י מרגליות ועושין אזני המנעל קצרים שלא יהיו הלולאות והקרסים על המנעל רק על הרגל שלא יהיה מעל דמעל הגהות מרדכי .

1676 יהא עשוי לצורת רגל ימנית וינעלו ברגלו הימנית ויהיה למדת רגלו שלא יהא גדול עד שאין ראוי לילך בו ולא יהיה קטן עד שאינו מכסה רוב הרגל ולא יהיה קרוע עד שאינו יכול לילך בו:

1677 חלצה בסנדל של עץ או של שעם שאינם מחופים עור או ברגל שמאל או שהיה מנעל גדול עד שאינו יכול לילך בו או קטן שאינו מכסה רוב רגלו או קרוע שאינו יכול לילך בו או בסנדל שאין לו עקב או באנפליא של בגד חליצתו פסולה היה של עץ ומחופה עור או שבגד פשתן תפור בפנים או שחלץ במנעל של שמאל בימין כשרה טור:

1678 מנעל של עובדי אלילים שמניחים אותו לרגלי הצורה ומהלכין אותה בו לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה אבל בשל תקרובת ע"א או של עיר הנדחת או שנעשית לתכריכי המת אם חלצה חליצתה פסול':

1679 שולט בשתי רגליו וכן היא בשתי ידיה יעשו בשל ימין ואם היא אטרת יד תעשה בימין דידה שהוא שמאל כל אדם טור בשם י"א:

1680 אטר ברגלו י"א שחולץ בשתיהם במנעל של ימין בימין ובמנעל שמאל בשמאל ויש מי שנסתפק לומר שאין לו תקנה ונהגו כסברא הראשונה וע"ל בפי' הסדר סעיף מ' .

1681 ינעל המנעל על רגלו כשהוא יחף ולא על בתי שוקיים שלא יהא מעל דמעל ומטעם זה יש מדקדקים שלא יהא טיט דבוק במנעל מבפנים וגם מטעם זה יש מצריכים לרחוץ רגלו הימני יפה יפה:

1682 יש מי שאומר שהיבם קושר כנף המכנסים למעלה משוקיו כדי שיראו הדיינים היטב שאין דבר בין רגליו ובין מנעלו הגהות מרדכי:

1683 ינעול המנעל ויכרוך הרצועות סביב למנעל ברגלו ויקשור שניהם יחד שני קשרים זה על זה ואל יהדק קשר השני בחוזק יד כדי שתוכל להתירו בימין כן עשה מהרי"ל וכן משמע בסמ"ג ועניבה עליהם וצריך שיהיה הקשר על בשר שוקו ולא על אזני המנעל לכך צריך שיחתוך במנעל לפניו ולאחריו כמו פגימה כדי שתהא הרצועה החוזרת דבוקה ממש על רגלו יחף ויסבב הרצועות פעמים סביב לשוק עד שישובו ראשי הרצועות על השוק לפנים ממעל לאזני המנעל הגהות מרדכי דהיינו על השוק ערום ויהיו הקשרים על פני השוק ולא מאחוריו ויכניס הקשרים שבאזנו בנקבים שבאזנו השנית:

1684 מלמדין אותה ואת היבם לקרות עד שהוא והיא יהיו רגילים ותהיה יכולה לקרות לא אבה בנשימה אחת ויש מי שאומר שצריך ג"כ שהוא יהיה יכול לומר לא חפצתי בנשימה אחת ויקראו אותה והיא מעומד בלשון הקודש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ויקראו אותו והוא מעומד לא חפצתי לקחתה וי"א שצריך שידקדקו עמה שהיא תקרא לא אבה יבמי בנשימה אחת טור וכן הוא המנהג גם בלא חפצתי לקחתה וע"ל בפי' הסדר סעיף ס"ו:

1685 יעמוד אצל כותל או אצל עמוד וישען בו וידחוק רגלו בקרקע ותתיר קשרי המנעל ואח"כ הקרסים הכל בידה הימנית ותתפוס רגלו בידה השמאלית ותהיה שומטת המנעל מן העקב בידה הימנית ותחלוץ כל המנעל גם בידה הימנית וכל זה בלי סיוע יד שמאלית ובכל זה לא תהיה יושבת ולא על ברכיה אלא תהיה מעומד ותכוף עצמה ומשלכת המנעל לארץ חלצה בידה השמאלית או בשיניה כשרה טור

1686 גדמת חולצת בשיניה:

1687 י"א שאם לא דחק רגלו בקרקע חליצתה פסולה:

1688 התיר הוא הקשר ושמטה היא המנעל מרגלו או שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה: הגה וי"א דוקא שאינו יכול להלוך בו בלא קשירה אבל אם יכול להלוך בו בלא קשירה וחלצה אותו חליצתה כשרה אע"פ שהוא התיר הקשר טור בשם הרא"ש .

1689 היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדה או שמהלך על אצבעות רגליו אינו חולץ:

1690 חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה וי"א דאקשירה קאי שאם היה הקשר למעלה מהארכובה פסולה אבל אם נקטעה רגלו אפילו מן הארכובה ולמטה אינו חולץ ועל כן לא יהיה המנעל ארוך עד למעלה מן הארכובה מרדכי ריש מצות חליצה וי"א דבנקטעה רגלו מיירי שאם נקטעה למטה מהארכובה ונשאר כל כך משוקו שיכול להכניס בו המנעל ולקשרו למטה מהארכובה חולץ:

1691 קרעה המנעל מעל רגלו או ששרפתו פסולה:

1692 היה לבוש שני מנעלים וחלצה העליון אע"פ שקרעה התחתון עד שנתגלית רגלו חליצתה פסולה אבל אם חלצה שניהם חליצתה כשרה טור:

1693 תעמוד נגד היבם ותרוק בארץ כנגד פני היבם רוק הנראה לדיינים כשיצא מפיה עד שיגיע לפני היבם ואם לא ראו הדיינים כשיצא הרוק מפיה כשרה:

1694 רקקה וקלטתו הרוח קודם שהגיע נגד פניו כגון שהיא ארוכה ממנו צריכה לרוק פעם אחרת אבל לאחר שהגיע הרוק נגד פניו אפילו לא הגיע לארץ כשרה לפיכך אם הוא ארוך והיא קצרה קרינן ביה שפיר "בפניו:

1695 יבמה שרקקה דם אינה צריכה לרוק פעם אחרת וי"א דדוקא במוצצת משום דא"א לה בלא צחצוחי רוק

1696 אכלה שום או גרגיר וכיוצא בו מדברים המרבים רוק והיה רוק זב מפיה אינו כלום ונהגו למנעה מלאכול כלום וכן לשתות ותמעט בדבור כדי שיבוא הרוק מעצמו גם לא תנקר שיניה כדי שלא תרוק דם כ"ז בסדרים:

1697 אח"כ מקרין אותה מעומד ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ומצוה לכל העומדים לומר חלוץ הנעל ג"פ וי"א שגם היבמה תאמר כן:

1698 נמצא סדר החליצה קוראה מאן יבמי וקורא לא חפצתי לקחתה וחולצת ורוקקת וקוראה ככה יעשה לאיש ואין הסדר מעכב ולא עוד אלא אפי' לא קראה ולא רקקה אלא שחלצה בלבד החליצה כשרה במה דברים אמורים כשהיו יכולים לדבר שהרי הם ראוים לקרות אבל אלם ואלמת וקטנה אינם חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה ואינה כשוטה וקטן שלא עשו כלום שאינה נפסלת לאחים ויכולה להתייבם להם או לו ויש אומרים דה"ה לחליצת חרש וחרשת שאינה כלום וי"א שחליצתן פסולה כמו של אלם ואלמת:

1699 צריך שיכוונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצה זו נתכוין היא ולא הוא או הוא ולא היא לא הותרה אבל חליצה פסולה היא לפוסלה על האחים לפיכך יבמה שגדלה בין האחים וראינו שחלצה נעלו של אחד מהם אסורה להתייבם שמא כיוונו לשם חליצה וצריכה חליצה כשרה להתירה לזר אבל כל זמן שלא ראינו שחלצה לאחד מהם מותרת להתייבם ואין חוששין שמא חלצה:

1700 וכן אם רקקה לפני היבם בפני ב"ד נפסלה מלהתייבם ויש מי שאומר דה"מ כשרקקה רוק אבל אם רקקה דם ואין רוק מעורב בו אינה נפסלת בכך:

1701 יש מי שאומר שיש ליזהר שלא תרוק היבמה לפני היבם קודם חליצה כדי שלא תהא חליצה פסולה ותהא צריכה לחזור על כל האחים:

1702 אם קראה לבד לא נפסלה בכך מלהתייבם:

1703 הסומא אינו חולץ לכתחילה ואם חלץ חליצתו כשרה ויש מי שאומר שאם אין אח אלא הוא חולצת לכתחלה כדי שלא תתעגן ב"י מ"כ ולא מקרי סומא אלא בב' עיניו הגהות מיי' פ"ד:

1704 קטנה שחלצה לגדול חליצתה פסולה ונפסלה על כל האחים וכשתגדיל תחלוץ מא' מהם ואינה צריכה לחזור על כל האחים:

1705 חלוצה מוטעת שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך ר' זוז החליצה כשרה אפילו אינה נותנת לו כלום ואפילו כפל התנאי ואפי' אמר לה בשעת החליצה ע"מ שלא תנשאי לאיש וכפל תנאו אינו כלום תשובת הרא"ש כלל נ"ב ואע"פ שהחליצה כשרה אף אם לא תתן לו מ"מ חייבת ליתן לו כשאר שכר שכיר לעשות מלאכתן אבל אם יש טענה שאינה חפיצה בו מפני שאינו הגון לה והוא חייב לחלוץ אלא שאינו רוצה והטעוהו שיחלוץ לה ע"מ שתתן לו ק"ק זוז אינה חייבת ליתן לו כלום אבל אם נתנה לו המעות או השלישה לו המעות אינה יכולה לחזור תשו' רשב"א אלף ר"מ וע"ל ריש סימן קס"ה .

1706 אמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה או שאמרו ליה חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום ואם תרצה אחר כך לייבם תתייבם וכיוצא בדברים אלו אינה חליצה להתירה כיון שלא נתכוין להתירה אבל נפסלה בכך מלהתייבם וכופין אפילו בשוטים לחלוץ לה חליצה כשרה:

1707 אמרו לו האשה הזאת אינה רוצה בך דרך יבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתה הימנה והיא נשאת לך דרך נישואין יש מי שאומר שחליצתה כשרה:

1708 דין חליצה מעושה ע"י ישראל או ע"י עכו"ם דינה כדין גט מעושה שנתבאר בסימן קל"ד ועיין לעיל סימן זה סעיף י"ג:

1709 מסר מודעא על החליצה אינה חליצה בטילה אלא חליצה פסולה היא:

1710 חליצה פסולה פוסלת על כל האחים ופוסלת לכהונה ואוסרת עליו כל קרובותיה ואינה נשאת לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה עברה ונשאת לזר קודם שתחלוץ חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה ממנו מ"מ מפרישין אותה מבעלה עד שיחלוץ לה היבם:

1711 לאחר שחלצה כותבין לה ב"ד שחלצה בפניהם גט חליצה ואם לא כתבוהו לה כל שנים שראו החליצה יכולים לכתבו אע"פ שאינם מכירים לא היבם ולא היבמה שבית דין לא חלצו בפניהם אם לא היו מכירים וצריכין לשרטטו מפני מקראות שבו וע' לקמן בפירוש הסדר סעיף ל"ה:

1712 דין גט אחר גט ומאמר אחר מאמר. ובו כ סעיפים: היבמה שנתן לה היבם גט כריתות פסלה ופסל צרותיה עליו ועל שאר האחים מדבריהם וכל גט שפוסל אשתו מהכהונה פוסל יבמתו מהיבום ואינה מותרת לזר עד שיחלוץ לה:

1713 וכן המאמר פי' יבמה נקנית מדאורייתא בביאה לא זולת וחכמים תקנו שיקדשנה תחלה וזו הנקרא מאמר פירוש מאמר חכמים אינו קונה בה קנין גמור שאם בא להוציאה אחר המאמר צריכה גט למאמר וחליצה להפקיע הזיקה.

1714 מאחר שאין מאמר קונה קנין גמור ולא גט דוחה דחיה גמורה לפיכך מועיל המעשה שנעשה אח"כ הן גט אחר גט הן מאמר אחר מאמר או גט וחליצה וביאה אחר המאמר או מאמר וביאה וחליצה אחר גט בין ביבם אחד ושתי יבמות בין ביבמה אחת ושתי יבמים בין בשתי יבמות ושני יבמים:

1715 כיצד יבם שנתן גט ליבמתו וחזר ונתן גט לצרתה נאסר בקרובות שתיהן או שני יבמין שנתנו שניהם גט ליבמה אחת זה אחר זה שניהם נאסרו בקרובותיה או ב' יבמים ושתי יבמות כל אחד נתן גט לאחת כל אחד נאסר בקרובות של אותה שנתן לה גט.

1716 כשבאים להוציאה למאן דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים בשני יבמים ויבמה אחת צריכה חליצה מכל אחד ואחד ויש מי שאומר דה"ה ביבם אחד ושתי יבמות ונתן גט לשתיהן שצריך לחלוץ לשתיהן ולמ"ד חליצה פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחים אפי' בשני יבמים ויבמה אחת די בחליצה אחת: הגה ולזה הסכים הרא"ש ז"ל והא דחליצה פסולה צריכה לחזור היינו שהיה זקוקה לגמרי ונפסלה שנקלשה הזיקה אבל חליצה פסולה מעיקרא אינה צריכה לחזור:

1717 וכן יש מאמר אחר מאמר שאם עשה מאמר בזו ואחר כך בזו או אחים עשו מאמר בה או בחברתה כל אחת צריכה גט למאמר וחליצה לאחת מהם לפטור את שתיהן וכן אם עשה מאמר בזו ואח"כ נתן גט או חלץ לה או לצרתה או שבא על צרתה או שאחר המאמר שלו נתן לה אחיו גט או חלץ לה או לצרתה או שבא עליה או על צרתה מועיל מה שנעשה אחר מאמר לאסור בעלת המאמר ולאסור בקרובותיה במעשה שנעשה אחר המאמר ולהצריך גט למאמר וביאה שנעשה אחריו:

1718 וזה תקנתם עשה בה מאמר ונתן לה גט צריכה חליצה עשה מאמר וחלץ צריכה גט עשה מאמר בזו ונתן גט לזו נותן גט לבעלת המאמר והוא או אחיו חולצים לאחת מהן ותפטר האחרת ויש מי שאומר ששתיהן צריכות חליצה:

1719 עשה מאמר בזו ובעיל הוא או אחיו לזו בעלת המאמר צריכה גט וכן השנייה צריכה גט וצריך לחלוץ לאחת מהן:

1720 וכן אם נתן לה גט ואח"כ בא עליה או עשה בה מאמר או בחברתה או שחלץ לחברתה או שאחר הגט שלו עשה בה אחיו מאמר או בא עליה או חלץ לה או לחברתה מועיל מה שנעשה אחר הגט לאסור בקרובותיה ולהצריך גט למאמר שנעשה אחריו:

1721 וזה תקנתם נתן לה גט ואחר כך בא עליה או עשה בה מאמר צריכה גט וחליצה:

1722 נתן לה גט ואח"כ בא הוא או אחיו על צרתה או שעשו בה מאמר זו שבא עליה או שעשה בה מאמר צריכה גט וצריך חליצה לאחת מהן לפטור שתיהן.

1723 הבעילה קונה קנין גמור וכן החליצה דוחה דחיה גמורה לפיכך אין המעשה שנעשה אחריהם מועיל לא לפסול את זו ולא לאסור בקרובותיה כיצד בא על יבמתו וחזר הוא או אחיו וחלץ לה או לצרתה אין אותה חליצה כלום וכן אם אחיו חזר ונתן גט לה או לצרתה אינו כלום וכן אם חזר ועשה בה מאמר או בעיל אינו כלום אבל אם בא הוא או אחיו על צרתה או עשה בה מאמר צריכה גט:

1724 וכן אם חלץ ליבמתו וחזר הוא או אחיו וחלצו לצרתה אין אותה חליצה כלום לאסור בקרובותיה או שני יבמים שחלצו ליבמה אחת זה אחר זה אין חליצה אחרונה כלום ומותר בקרובותיה אבל אם אחר שחלץ ליבמתו בעיל או קידש הוא או אחיו אותה או צרתה תפסה להו קדושין בהם וצריכה גט בין קידשה לשם אישות כגון שקידשה סתם בין לשם יבמות כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי לזיקת יבמים.

1725 הא דאין מעשה מועיל אחר ביאה דוקא בביאה כשירה שלא קדם לה מעשה אחר אבל ביאה פסולה כגון שנתן גט לזו ובעיל את זו או עשה מאמר בזו ובעיל את זו מועיל מעשה שיעשו אחריה שאם יחלוץ הוא או אחיו לשלישית יאסרו בקרובותיה וגם היא לא סגי לה בגט דאכתי נשאר בה זיקה אבל חליצה אפילו היא פסולה שקדם לה מעשה אחר כגון שנתן גט לזו או מאמר בזו ואח"כ חלץ לה או לצרתה אפ"ה אין מועיל אחריה אם חזר הוא או אחיו וחלץ לה או לצרתה אבל אם בעל או קידש תפסו בה.

1726 עשה מאמר ביבמתו ואח"כ נתן לה גט לזיקתה פסלה עליו ועל כל האחין וצריכה גט למאמרה וחליצה לזיקתה ואם נתן לה גט סתם הוי כאלו פי' לזיקתה נתן לה גט למאמרה ולא לזיקתה נשארה זקוקה כמו שהיתה ואינה מותרת אלא לשאר אחים אבל המגרש אסור בה וי"א שמותרת אף למגרש:

1727 ביאת בן תשעה כמאמר בגדול לפיכך בא על היבמה פסלה על כל האחים ואם אחר שבא עליה חזר אחיו הגדול ובא עליה או על צרתה או עשה מאמר או נתן גט או חלץ לה או לצרתה פסלה על הקטן וכן אם חזר הקטן ובא על צרתה או שאחיו בן ט' בא עליה או על צרתה פסלה עליו כדין מאמר אחר מאמר וכן אם עשה הגדול מאמר ביבמה וחזר אחיו בן ט' ובא עליה או על צרתה פסלה כדין מאמר אחר מאמר ומאמר של בן ט' אינו חשוב כמאמר הגדול ואינו מועיל אלא בתחילה אבל לא בסוף כיצד עשה קטן מאמר מועיל לפסלה על האחים אבל אם עשה הגדול מאמר וחזר בן ט' ועשה מאמר בה או בצרתה אינו מועיל לפסלה על האח הגדול אבל מאמרו של בן ט' אחר מאמר בן ט' איכא למימר שמועיל כיון שמאמר הראשון מבן ט' וגט וחליצה אין לקטן כלל לא בתחלה ולא בסוף:

1728 גדול שעשה מאמר ביבמה או נתן לה גט ולה צרה כשבא לחלוץ לאחת מהן ולהתירן אין חליצת בעלת הגט או בעלת המאמר פוטרת הצרה אבל חליצת הצרה פוטרת לבעלת הגט לגמרי ולבעלת המאמר מחליצה וצריכה עוד גט למאמרה ואם עשה מאמר בזו ונתן גט לזו חולץ לאיזו שירצה ופוטר השניה כמו שנתבאר:

1729 מי שנפלו לפניו שתי יבמות מבית אחד האחת שניה לייבם ואחרת מותרת כשהוא מייבם מייבם לאחרת כשהוא חולץ חולץ לשניה ויש מי שאומר שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה חלץ לצרה הותרה האסורה:

1730 יבמות רבות הבאות מבית אחת כיון שנבעלה אחת מהן בעילה כשירה או נחלצה חליצה מעולה הותרה הכל ונסתלקה זיקת היבם מעליהן ואם נבעלה אחת מהן בעולה פסולה או נתן לה מאמר פסול נאסרו כולם לייבום וצריכה גט זו שנבעלה או שנתן לה מאמר וצריכה כל אחת מהן חליצה להתירה לזר שאין זיקות היבם מסתלקת בבעילה פחותה נחלצה אחת מהם חליצה פחותה הותרה לינשא לזר אותה שנחלצה אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחים לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת ייבום מבית זה עד שתחזור על כל האחים או עד שתחלוץ כל אחת מהן זהו דעת הרמב"ם ח"ב קי"ח ב' ונחלקו עליו כמו שהוא מפורש בדברי הטור:

1731 שני יבמים שייבמו שתי יבמות הבאות מבית אחת ולא נודע מי ייבם תחלה שניהם יוציאו בגט ויותרו לזרים לישראלים ואסורות ליבמים לפיכך ראובן שהיו לו ב' נשים אחת בעכו ואחת בצור ושמעון ולוי אחיו האחד בעכו ואחד בצור ושמעו שמת ראובן לא ייבם אחד מהם עד שידע מה עשה אחיו קדם אחד מהם וייבם אין מוציאין מידו עד שיודע שאחיו ייבם תחלה:

1732 דין ב' יבמות הרשות קטנות. ובו י סעיפים: מי שהיה נשוי יתומה קטנה שהשיאוה אחיה ואמה שאין קדושיה רק מדרבנן וחרשה ומת ונפלו לפני אחיו לייבם אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה וכיצד תקנתם מלמדין הקטנה שתמאן בו וכונס את החרשת ואם רצה לגרשה כותב לה גט אחר שיבא עליה ומותרת לזר:

1733 היו שתיהן חרשות או קטנות ביאת אחת מהן פוטרת צרתה:

1734 היתה אחת גדולה ואחת קטנה ביאת גדולה או חליצתה פוטרת הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה:

1735 אחת פקחת ואחת חרשת ביאת הפקחת או חליצתה פוטרת את החרשת ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת:

1736 היו שתיהן קטנות ובא היבם על אחת מהן וחזר הוא או אחיו ובא על השניה לא פסל הראשונה עליו אבל אסור לו לקיים השניה אלא מלמדין אותה שתמאן ויקיים הראשונה:

1737 וכן אם היו שתיהן חרשות אין ביאת השנייה פוסלת הראשונה והשנייה אסורה לו ויוציאנה בגט:

1738 קטנה וחרשת שבא היבם תחלה על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הקטנה והחרשת צריכה גט שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת שהקטנה ראויה לאחר זמן לפיכך יקיים הקטנה שנבעלה תחלה:

1739 בא על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה פסל את החרשת ומלמדין את הקטנה שתמאן בו ויוציא החרשת בגט: זהו דעת הרמב"ם אבל אחרים חולקים עליו כמפורש בטור ובנימוקי יוסף פרק בית שמאי

1740 אחת פקחת ואחת חרשת בא היבם על הפקחת וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל הפקחת והחרשת צריכה גט בא היבם על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הפקחת פסל את החרשת החרשת יוצא בגט והפקחת בגט וחליצה:

1741 אחת גדולה ואחת קטנה בא על הגדולה וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה לא פסל הגדולה ומלמדין הקטנה שתמאן בו בא על הקטנה וחזר הוא או אחיו ובא על הגדולה מלמדין הקטנה שתמאן בו ויקיים הגדולה:

1742 דין יבם סריס וחרש שוטה וקטן וטומטום וכן היבמה. ובו טז סעיפים: סריס חמה פירוש שנסתרס ע"י קדחת ערוך ואיילונית פירוש איילונית שיש לה טבע זכר כלומר שאינה יולדת ואיילונית נגזר מאיל שהוא זכר הצאן אינם בני חליצה ויבום לפיכך איילונית ודאית שחלצה לא נפסלה לכהונה וכן סריס חמה שחלץ או שחלצו לאשתו אינו כלום: הגה היה ספק סריס חולץ ולא מחזקינן ליה בודאי סריס אלא אם ראו בו שנולד א' מסימני סריס כגון שהטיל מים ולא עשה כיפה אבל בלאו הכי יש לחוש שנתקלקל אחר לידתו וצריך לחלוץ ריב"ש סימן תע"ד היה לאיילונית ודאית צרה מותרת להתייבם:

1743 ספק איילונית חולצת ולא מתייבמת:

1744 סריס אדם פירוש שנסתרס ונחתך בידי אדם שהיה לו שעת הכושר חולצין לאשתו או מייבמין והוא חולץ ואינו מייבם מפני שפסול לבא בקהל ואם עבר ובא עליה קנה ומוציא בגט ואם היה יבמתו גיורת או שאר אשה המותרת לפצוע דכא מותר ליבמה נ"י פ' הערל:

1745 אלו הם סימני איילונית כל שאין לה דדים ומתקשה בשעת תשמיש ואין לה שפולי מעים כנשים וקולה עבה ואינה נכרת בין איש לאשה וי"א דבאחד מאלה נקראת איילונית טור:

1746 אלו הם סימני סריס חמה כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק וכשמטיל מים אינו עושה כיפה ושכבת זרעו דיהא ואין מימי רגליו מחמיצין ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל וקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה: הגה היו לו שתי שערות בזקנו אינו סריס אלא עד שיהיו לו כל הסימנים הללו טור אבל אם לא הביא ב' שערות בזקנו אפילו אין בו רק אחד מהסימנים הללו הוי סריס המ"מ פ"ה דאישות וכן משמע בטור היה לו שתי שערות בשאר הגוף אינו סריס אע"פ שיש לו כל הסימנין הללו טור .

1747 בני כמה שנים יהיו לשיהיו נדונים כאיילונית וסריס ע"פ סימנים הללו נתבארו בהרמב"ם פרק שני מהלכות אישות ובסימן קנ"ה: הגה סעיף י"ג לענין איילונית וה"ה לסריס וי"א דאין לדון עכשיו דין סרוס ודאי דחיישינן שמא היה לו שערות ונשרו או שהיו לו גומות ואין אנו בקיאין עיין בריב"ש סימן תע"ד כמו שנתבאר לעיל סימן קנ"ה לענין מיאון לכן דיינינן ליה בספק סריס וחולץ וכן ראוי להורות:

1748 מי שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו בידי אדם נקרא סריס אדם וכשיהיה בן י"ג שנה ויום אחד נקרא גדול שאין זה מביא סימנים לעולם:

1749 אנדרוגינוס אינו בר חליצה ויבום וי"א שדינו כזכר לכל דבר:

1750 טומטום חולץ ולא מייבם מפני שהוא ספק ואם נקרע ונמצא זכר רצה חולץ רצה מייבם ויש מי שאומר שהוא ספק ולחומרא:

1751 הזקן ביותר שתש כחו וכשל דינו כסריס אדם לענין חליצה ויבום אלא שאם בא על יבמתו מותר לקיימה:

1752 החרשת והשוטה והקטנה מתיבמות ולא חולצות ואם רצה היבם לגרש החרשת בגט אחר שיבעול אותה ה"ז מגרש:

1753 חרש שוטה וקטן אינם בני חליצה אבל מייבמין והחרש אם נפלה לו מאחיו פקח אינו יכול להוציא לעולם אבל אם נפלה לו מאחיו חרש יכול להוציא בגט אחר שיבעול והקטן יוציא בגט אם בא עליה לאחר שהגדיל ואם לאו צריכה גט למאמרו וחלוצה לזיקתו:

1754 שני אחים אחד פקח ואחד חרש נשואים לשתי נשים פקחות מת חרש בעל הפקחת אחיו הפקח רצה חולץ רצה מייבם מת פקח בעל הפקחת אחיו החרש אינו יכול לחלוץ וכונס ואינו מוציא לעולם:

1755 שתי אחים פקחים נשואים ב' נשים אחת פקחת ואחת חרשת מת פקח בעל החרשת אין החרשת בת חליצה אלא כונס ואם רצה אחר כך להוציא בגט יוציא מת פקח בעל הפקחת אחיו רצה חולץ רצה מייבם:

1756 ב' אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים לשתי נשים אחת חרשת ואחת פקחת פקח לפקחת וחרש לחרשת מת חרש בעל החרשת אחיו הפקח כונס ואם רצה אח"כ יוציא בגט מת פקח בעל הפקחת אחיו החרש כונס ואינו מוציא לעולם הסומא מייבם: הגה ואינו חולץ ואם חלץ חליצתו כשרה טור ונ"ל שאם אין כאן אח אלא הוא חולץ לכתחלה מאחר שא"א בענין אחר וע"ל סימן קס"ט בפירוש החליצה סעיף ס"ד:

1757 אשת קטן ואשת השוטה פטורה מן החליצה ומן היבום אבל אשת החרש והזקנה והעקרה הרי הם כשאר כל הנשים וחולצת או מתייבמת:

1758 דין יבמה האסורה ליבם באיסור כרת ודין צרתה וסוטה וצרתה וקטנה שמיאנה. ובו יז סעיפים: היבמה שהיא ערוה ליבם באיסור כרת חוץ מן הנדה אינה זקוקה ליבם ומותרת לזר בלא חליצה וכן צרותיה פטורות מן החליצה ומהייבום ואם היה לו אח אחר ואחת מצרותיה נתייבמה לאותו אח ולו נשים אחרות ומת כלן פטורות מחליצה ומן היבום ואם היה לו עוד אח אחר ואחת מהנשים אלו נתייבמה לו ולו נשים אחרות ומת כולן פטורות מהחליצה ומייבום וכן עד עולם:

1759 אבל אם אחת מכל העריות נשואה לזר שאינו אחיו ומת מותר לישא צרתה:

1760 יבמה שהיא ספק ערוה על בעלה או ספק ערוה על היבם הרי זו חולצת ולא מתייבמת לפיכך מי שקידש אשה בספק קדושין ואח"כ מת אחיו שהיה נושא אחותה ונפלה לו ליבום שהיא ספק אחות אשתו ה"ז חולצת ולא מתייבמת ומוציא את אשתו בגט מספק ושתיהן אסורות עליו יבמתו מפני שהיא ספק ערוה וארוסתו מפני שהיא ספק קרובת חלוצתו.

1761 היתה היבמה באיסור ערוה על הבעל אינה אשתו ואם היה לה צרה חולצת או מתייבמת וזו שהיתה לבעל באיסור ערוה היא ליבם כמו אשה דעלמא ומותר בה:

1762 היתה היבמה ספק ערוה על הבעל או חולצת או מתייבמת:

1763 יבמה שהיא ספק ערוה ליבם והיה לאחיו בה ספק קידושין או ספק גירושין ולו אשה אחרת אותה הצרה חולצת ולא מתייבמת:

1764 היה אחיו נשוי אשה שהיא ערוה ליבם ולו עוד אשה אחרת ואחר כך מתה הערוה בחיי בעלה או גירשה או שהיתה קטנה ומיאנה בו ואחר כך מת מותרת צרתה להתייבם אבל אם לא מיאנה בו בחייו ומיאנה בו אחר מותו צרתה חולצת ולא מתייבמת:

1765 ספק אם אותה שהיא ערוה ליבם מתה בחיי הבעל או אחר מותו צרתה חולצת ולא מתייבמת:

1766 יבמה שהיא ערוה ליבם והיא איילונית אפילו הכיר בה בעלה הרי היא כמו שאינה וצרתה חולצת או מתייבמת ואם ייבם הצרה מפני שהיה סבור שהערוה איילונית ואחר כך נמצאת שאינה איילונית תצא מיבמה בלא גט והולד ממזר:

1767 נשאת הצרה לזר מפני שהיתה סבורה שאין הערוה איילונית ואחר כך נמצאת איילונית תצא מהבעל בגט ובחליצה מהיבם להתירה ואם מתחלה לא נשאת לזר אלא נתקדשה לו בלבד מותרת ליבם:

1768 מי שזינתה אשתו תחתיו בעדים וברצון ומת בלא זרע ונפלה לפני אחיו דינה כדין ערוה והיא וצרתה פטורות מהחליצה ומהייבום אבל אם ספק זינתה אם לאו היא חולצת ולא מתייבמת וצרתה או חולצת או מתייבמת: הגה וי"א דאפילו זינתה ודאי צריכה חליצה השגות הראב"ד וה"ה לצרתה ויש להחמיר ולכן מי שיש לו אשה שהמירה אע"ג דודאי זינתה צרתה צריכה חליצה מרדכי ריש יבמות וכ"כ מהרא"י סימן רי"ט אשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת ואח"כ בא הבעל ומת צרתה מותרת להתייבם ואינה כצרת סוטה הגהות אלפסי פרק האשה:

1769 אשת אחיו שלא היה בעולמו הרי היא אשת אח שלא במקום מצוה ופוטרת צרתה כיצד ראובן שמת ונפלה אשתו לפני שמעון אחיו ואח"כ נולד לוי אחיו בין שנולד קודם שיבם שמעון אשת ראובן בין שנולד אחר שיבמה ומת שמעון אסורה על לוי לעולם ואם היה לשמעון אשה אחרת גם היא פטורה מחליצה ומהייבום ופוטרת צרתה וצרת צרתה עד סוף העולם כדין צרת ערוה ואם מת שמעון אפילו קודם שעשה בה מאמר אשת שמעון חולצת ולא מתייבמת משום דכיון דקי"ל יש זיקה אפי' לא עשה מאמר הוה ליה כצרת אשת אחיו שלא היה בעולמו:

1770 קטנה שהיתה נשואה לאחיו מאמו שהיא שנייה לו ומת ונשאר ונשאה אחיו מאביו ומת ונפלה לפניו לייבום ועודנה קטנה אין אומרים תמאן לעקור נשואין הראשונים כדי שתתייבם אלא צרתה חולצת ולא מתייבמת שאף היא חולצת אם תמאן:

1771 קטנה שאינה ערוה עליו ומת ומיאנה הקטנה ביבם אסורה לו ומותרת לזר בלא חליצה אם אין שם אחים אחרים ודוקא היא אבל צרתה מותרת לו ואפילו היא מותרת לשאר אחים שלא מיאנה בהם:

1772 היו לאחיו באשתו ספק גירושין ונפלה לפניו לייבום חולצת ולא מתייבמת אבל אם היה לאחיו ספק קידושין הרי זו יכולה להתייבם:

1773 המגרש אשתו גדולה או קטנה שהשיאוה אחיה והחזירה ומת ונפלה לפני יבם מותרת לו אבל קטנה שהשיאוה אביה ונתגרשה בקטנותה ע"י אביה והחזירה ומת בעודה קטנה אסורה ליבם וכן הדין במגרש הפקחת ונתחרשה והחזירה ומת והיא חרשת ובין בזו ובין בזו צרתה מותרת להתייבם:

1774 החזירה כשהיא קטנה או חרשת וגדלה ונתפקחה אצלו ומת מותרת להתייבם ואצ"ל אם החזירה אחר שגדלה או נתפקחה:

1775 דין האסורה ליבם באיסור לאו ועשה. ובו ז סעיפים: יבמה שהיא אסורה ליבם בלאו או בעשה או באיסור שניות דרבנן היא חולצת ולא מתייבמת וצרתה או חולצת או מתייבמת ואין חליצתה פוטרת צרתה אבל חלוצת צרתה פוטרת אותה ואם עבר ובא עליה קנאה ונפטרה צרתה ואם רצה להוציאה מוציאה בגט:

1776 היתה אסורה לבעלה באיסור לאו או עשה או איסור דרבנן ומותרת לייבם יכולה להתייבם חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת ומת שהיא חולצת ולא מתייבמת וצרתה או חולצת או מתייבמת:

1777 אחות חלוצה אסורה מדרבנן לפיכך נפלה לפני יבמה חולצת ולא מתייבמת וכן צרתה אסורה מדרבנן וחולצת ולא מתייבמת:

1778 מי שיש עליה זיקת שני יבמים היא או צרתה חולצת ולא מתייבמת כיצד ג' אחים נשואים ג' נכריות ומת א' מהם ועשה בה א' מהנשארים מאמר ביבמתו ומת קודם שכנסה חולצת ולא מתייבמת:

1779 נתן לה גט ופירש שהוא למאמרו הרי בטל המאמר שעשה ואין עליה אלא זיקת יבם אחד ומתייבמת אבל אם נתן לה הגט סתם אסורה להתייבם:

1780 קטן שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתייבמת שאין ביאתו קונה קנין גמור ויש עליה זיקת שני יבמים:

1781 מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וקדשה שמעון אחיו ומתו שניהם ונפלה לפני לוי אחיהם מתייבמת לו שאינה אשת שני מתים שאם קדושי ראובן קדושין אין קדושי שמעון כלום ואם קדושי שמעון קדושין אין קדושי ראובן כלום:

1782 דין יבמה שהיתה אסורה והותרה. ובו יד סעיפים: יבמה שאינה ראויה להתייבם בשעת נפילה משום איסור ערוה אסורה עולמית אפילו אם יפקע האיסור כגון שני אחים שנשואים שתי אחיות ומת א' מהם ונפלה אשתו לפני השני שנשוי אחותה אפילו אם תמות אשתו אחר כך שפקע איסור אחות אשה אפ"ה אסורה ואפי' נפלה לפניו פעם אחרת אחרי מות אשתו כגון שהיה להם אח שלישי שלא היתה ערוה עליו וכנסה ומתה אשתו של זה שהיה נשוי אחותה ומת השלישי שכנסה וחזרה ונפלה לפניו אסורה לו לא שנא מתה אשתו קודם שכנס השלישי לא שנא מתה אחר שכנס אע"פ שלא היתה אסורה עליו בשעת נפילה אחרונה אפ"ה אסורה לו היא וצרתה כגון שהיה אשה אחרת לאח השלישי כיון שהיתה אסורה לו בשעת נפילה ראשונה אבל אם היתה מותרת לו בשעת נפילה אפי' אם תאסר אח"כ אם פקע האיסור חוזרת להתירה כיצד שלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות ומת אחד מהם ונזקקה אשתו לשלישי שאינו נשוי אחותה ולא הספיק לכונסה עד שמת האח השני שהיה נשוי האחרת והרי שתיהן אסורות עליו מתה האחרונה חזרה הראשונה להתירה כיון שהיתה מותרת בשעת נפילה אע"פ שנאסר בנתיים אבל אם מתה הראשונה לא הותרה האחרונה כיון שהיתה אסורה בשעת נפילה וכן אם היו שם עוד אחים וקדם אחד מהם וחלץ לאחרונה או שהיתה הראשונה אסורה לאחד מהאחים וייבם את האחרונה שהרי מותרת לו הותרה הראשונה לשאר אחים שהרי האחרונה שאסרה אותה חלצה או נתייבמה למותר לה אבל אם האחרונה אסורה לאחד מהם משום ערוה הרי הוא מותר לייבם הראשונה ושאר האחים אסורים בשתיהם וחולצות ולא מתייבמות:

1783 שנים מהאחים נשואים לשתי אחיות ומתו שניהם ולא נודע איזו מהם מת ראשון הואיל ואי אפשר לייבם שתיהן והרי זיקה נפלה על שתיהן חולצות ולא מתייבמות ואפילו היתה אחת מהם אסורה על הייבם משום שנייה או מחייבי עשה או מחייבי לאוין הרי אלו חולצת ולא מתייבמת אבל אם היתה אחת מהם ערוה עליו הרי אחותה מותרת לו רצה חולץ רצה מייבם שהרי לא נפלה זיקתו על שתיהן שאין זיקה על הערוה:

1784 ארבע אחים שנים מהם נשואים לשתי אחיות ומתו הנשואים את האחיות או בזה אחר זה קודם שהספיקו לייבם לראשונה שתיהן חולצות ולא מתייבמות שא"א לשום אחת מהם להתייבם משום איסור אחות זקוקה ואם קדמו וכנסו כל אחד אחת מהאחיות מוציאים אותם מהם ויש מי שאומר שאין מוציאים:

1785 היתה אחת מהם אסורה לאחד מהיבמין משום איסור ערוה מותר בשניה שהרי אין הערוה זקוקה לו ונמצא שאין זקוקה לו אלא אחת והשני אסור בשתיהם:

1786 היתה אחת מהן אסורה לזה משום ערוה והשניה אסורה לשני משום ערוה האסורה לזה מותרת לזה שכל אחד אין זקוקה לו אלא אחת אבל אם אין אסורות עליהם אלא באיסור לאו או עשה לא נדחית הזיקה מהם וחולצות ולא מתייבמות:

1787 שלשה אחים שנים מהם נשואין שתי אחיות ומת אחד מבעלי האחיות ואח"כ מת בעל אחות השנייה ונפלה גם האחות השנייה לפני האח השלישי שתיהן אסורות עליו שהן צרות זו לזו בזיקה וחולצות ולא מתייבמות ואם עשה מאמר בראשונה ואחר כך נפלה אחותה לפניו יוציא בעלת המאמר בגט וחליצה והאחרונה בחליצה:

1788 שלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית מת נשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת הראשונה יוצאת משום אחות אשה והשניה משום צרתה ואם לא כנסה בין שעשה מאמר בנכרית בין שלא עשה בה מאמר הרי זו חולצת ולא מתייבמת:

1789 שלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת מותרת לאח הנשאר אבל אם מת נשוי נכרית קודם שגירש אחד מבעלי אחיות את אשתו אפילו אם לא כנס הנכרית ומת אסורה לאח הנשאר מפני שהיתה צרת ערוה בזיקה אפילו אם גירש הערוה קודם שמת וה"ה אם היה נשוי נכרית ויש לו בנים אסורה לו משום זיקת אשת אחיו שיש לו בנים הגהות אלפסי פ"ד אחין אבל אם כנס בעל האחיות את הנכרית וגירש הערוה ומת ל"ש גירש קודם שכנס הערוה ל"ש אח"כ מותרת הנכרית לאח הנשאר:

1790 שני אחים פקחים נשואין ב' אחיות קטנות או חרשות ומת אחד מהם תצא משום אחות אשה שהרי נשואי שתיהן שוות:

1791 היתה אחת פקחת ואחת חרשת מת בעל החרשת תצא משום אחות אשה מת בעל הפקחת בעל החרשת מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה:

1792 היתה אחת גדולה ואחת קטנה מת בעל הקטנה תצא משום אחות אשה מת בעל הגדולה מלמדין את הקטנה שתמאן בבעלה וייבם הגדולה:

1793 שני אחים א' פקח וא' חרש נשואים לשתי אחיות פקחות או אחת פקחת ואחת חרשת והפקחת נשואה לפקח מת חרש בעל החרשת או חרש בעל הפקחת תצא משום אחות אשה מת פקח בעל הפקחת החרש בעל החרשת או בעל הפקחת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם:

1794 שני אחים חרשים נשואים לשתי אחיות פקחות או חרשות או אחת פקחת ואחת חרשת וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחים פקחים או חרשים או אחד פקח וא' חרש ומת א' מהם תצא משום אחות אשה ואם היו נכריות יכניסו ואם אח"כ ירצו להוציא בגט יוציאו:

1795 שני אחים א' פקח וא' חרש והחרש נשוי שתי נשים פקחות ואחת מהן ערוה על הפקח ומת החרש שתיהן פטורות מהחליצה ומהייבום היו שניהם פקחים וא' מהם נשוי שתי נשים אחת פקחת ואחת חרשת והחרשת היא ערוה על אחיו השני הפקחת חולצת ולא מתייבמת:

1796 דין יבמה שאינו בת יבום משום ספק זקוקה ודין נשי התערובות. ובו ח סעיפים: מי שקידש אחת מב' אחיות ואינו יודע איזו קידש אפי' לא הוכרו מעולם שלא נתנו לביאה הוו קידושין וצריך גט לכל אחת ואחת מת ולו אח חולץ לשתיהן היו לו שני אחים אחד חולץ ואחד מייבם לשניה קדמו שני האחים וכנסו את שתיהם אין מוציאים אותם מידן ואם נמלכו בב"ד ואמרו להם שיחלוץ הא' וייבם השני והלכו שניהם וייבמו יוציאו:

1797 מי שעבר וייבם ודאי אחות זקוקתו יוציא:

1798 שנים שקדשו שני אחיות זה אינו יודע איזו קידש וזה אינו יודע איזו קידש ומתו לזה אח ולזה אח כל א' חולץ לשתיהן ואין שום א' מהם יכול לייבם לזה א' ולזה שנים היחיד חולץ לשתיהן והשנים א' חולץ לא' תחלה ואח"כ ייבם השני לשנייה ואם קדמו השנים וכנסו אחר שחלץ היחיד אין מוציאים מידם אפי' שניהם כהנים היו לזה שני אחים ולזה שני אחים אחיו של זה חולץ לאחת ואחיו של זה חולץ לאחת ואח"כ האח השני של זה מייבם חלוצתו של זה ואח השני של זה מיבם חלוצתו של זה ואם קדמו שני האחים של הא' וחלצו לשתיהן לא ייבמו השני אחים האחרים של השני לשתיהן אלא א' חולץ וא' מייבם לשניה קדמו השנים האחרוני' וכנסו אחר שחלצו השנים הראשונים אין מוציאין מידם:

1799 מי שהלך בעלה למדינת הים ושמעו שמת ונשאת ואח"כ בא בעלה ומתו שניהם לזה אח ולזה אח אחיו של זה ושל זה חולצים ולא מייבמים ודין צרתה ע"ל סי' קע"ג סעיף י"א:

1800 האשה שהיו לה בנים ולכלתה בנים וילדו היא וכלתה שני זכרים במחבוא ונתערבו הבנים וגדלו התערובות ונשאו נשים ומתו בני הכלה חולצין לשתיהן תחלה ולא מייבמין ובני הזקנה אחר חליצת בני הכלה חולצין או מיבמין:

1801 מתו הבנים הוודאים של הזקנה והכלה והספקות קיימים הספיקות לנשי בני הזקנה חולצין ולא מייבמין ולנשי בני הכלה א' מהספקות חולץ לה תחלה והשני מייבם:

1802 מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אם הוא בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון והיו לה בנים מהראשון ומהשני וגדל הספק ונשא אשה ומת בניה מהראשון ומהשני חולצין ולא מייבמין וכן הספק לנשותיהם חולץ ולא מייבם היו לראשון ולשני לכל א' בן מאשה אחרת ומתו זה הספק חולץ או מייבם לנשותיהם מת הספק א' משני הבנים הוודאים חולץ לה תחלה והשני מייבם:

1803 חמשה נשים שהיה לכל אחת בן ידוע וילדו כלן במחבוא כל אחת זכר נתערבו חמשה הוולדות ונשאו נשים ומתו ונפלו נשותיהם לפני חמשה הבנים הוודאים ד' מהוודאים יחלצו לאחת ואחר כך ישאנה החמישי וכן עושים לכל אחת ואחת ואם מת א' מהבנים הוודאים ארבעה הספיקות יחלצו לה וא' ייבם היו קצת הוודאים כהנים הכהנים חולצים ולא מייבמים ושאינם כהנים מייבמים היו לקצת הוודאים שיש להם באלו הספיקות אחים מהאם שלא מהאב וגם יש לו בהם אחים מהאב אחים מן האם חולצין אחים מן האב מייבמין מקצתן כהנים ומקצתן אחין מן האם אלו ואלו חולצים ולא מייבמים:

1804 הלכות אונס ומפותה. ובו ה סעיפים: המפתה בתולת ישראל עד שלא תבגר והיא מבת ג' ואילך טור הרא"ש משלם בושת ופגם וקנס ואם אנסה משלם עוד צער ואם נשאה המפתה אינו צריך ליתן קנס בטור:

1805 אונס ומפתה דנין אותה בג' דיינים ובלבד שיהיו סמוכים בא"י והאידנא שאין סמוכים מנדין אותו עד שיפייס את חבירו וכד יהיב ליה שיעור מאי דחזי למיהב שרינן ליה והבת כל זמן שהיא ברשות אביה הכל לאביה גם זה שם ועיין בטור סימן זה שהאריך בדינים אלו והרב המחבר קצר בהם שאינן שכיחין:

1806 האונס את הבתולה חייב לישא אותה ובלבד שהיא ואביה יהיו מרוצים אפי' היא חיגרת או סומא ואין רשאי להוציאה לעולם אלא לרצונה לפיכך אינו צריך לכתוב לה כתובה ואם עבר והוציאה כופין אותו להחזירה:

1807 היתה אסורה לו אפילו איסור דרבנן אינו רשאי לישא אותה וכן אם נשאה ומצא בה ערות דבר יגרשנ': הגה יצא עליה שם רע כגון שבאו שנים והעידו עליה שתבעתו לזנות אין לה קנס אבל משום קול בעלמא על שם רע שיצא עליה לא הפסידה הקנס טור בא עליה באונס ואח"כ פתה אותה מקרי מאנס אע"ג דאח"כ נתרצית לו מהרי"ק שורש קכ"ט:

1808 הנטען על הפנויה י"א שלא לכנוס משום לזות שפתיים שנראה שמחזיקים הקול וי"א שמצוה לכנוס: הגה והסברא ראשונה עיקר ובמקום שיש לחוש שלא תצא לתרבות רעה מותר לכונסה וכ"ז בקול בעלמא אבל אם ודאי בא עליה מצוה לכונסה אבל אין כופין על כך שם ואם נטענת משנים מראשון אינו אלא קול בעלמא והשני הוסיף בפגמה השני מצוה לכונסה ואם נטענת משניהם בשוה האחד נשוי והשני אינו נשוי מצוה על שאינו נשוי לכונסה ג"ז שם וע"ל סי' כ"ב אם היא נאמנת עליו זונה שתבעה לאחד שנדר לה דבר באתננה והוא כופר צריך לישבע כמו בשאר תביעות ריב"ש סי' מ"א זהו שחייבה תורה לאונס ומפותה ממון היינו אם כבר נעשה המעשה במקרה אבל אסור לאב ליתן בתו לזנות וע"ז נאמר לא תחלל בתך להזנותה וכל המכונה עצמה לזנות בין מדעתה בין מדעת אביה ה"ז קדשה ואין חלוק בזה בין בתולה לבעולה טור בשם הרמב"ם ורשאין הב"ד לקנוס הזונות כדי לעשות גדר ומעשה באחת שזנתה עם הכותי וחתכו את חוטמה כדי לנוולה תשו' הרא"ש כלל י"ח:

1809 הלכות סוטה. ובו כב סעיפים: המקנא את אשתו ונסתרה ואינו יודע אם נטמאה אסורה לו ובלבד שיהא הקינוי והסתירה כראוי ואז הפסידה כתובתה אפי' מת קודם שגירשה:

1810 כיצד הקינוי אומר לה בפני שנים אל תסתרי עם איש פלוני אפילו אם הוא אביה או אחיה או כותי או שחוף פי' שאינו מתקשה טור והוא שיהא גדול אבל אם אמר לה אל תסתרי עם פלוני והוא קטן או בהמה לא הוי קינוי ומקנא לה בין אם היא ארוסה בין אם היא נשואה או זקוקה ליבם:

1811 קטנה שהשיאה אביה וזינתה לרצונה יש מי שאומר שאסורה לבעלה לפיכך מקנאין לה כדי להפסידה כתובתה ויש מי שאומר שאינו נאסרת על בעלה אא"כ הוא כהן: הגה גדולה שזינתה בשוגג שסברה שבעלה הוא והוא אחר מותרת לבעלה ישראל הרמב"ם פכ"ד דאישות אבל זינתה שסברה שמותר לזנות הוי כמזידה ואסורה לבעלה ישראל מהרי"ק שורש קס"ז אשה שנתייחדה עם אנשים בדרך ובאה ואמרה נתייחדתי ונאנסתי י"א דנאמנת במגו דאמרה לא נבעלתי וי"א דאבדה מגו שלה הואיל ונתייחדה שלא כדין שני הדעות במרדכי פרק שני דכתובות:

1812 כיצד היא הסתירה שנסתרה בפני עדים עם אותו פלוני שקינא לה ושהתה כדי טומאה שהיא כדי לצלות ביצה ולגמעה:

1813 קינא לה משנים שאמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאחד אפילו הם שני אחים או אביה ואחיה אסורה:

1814 אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני אין זה קינוי אפילו נסתרה עמו ושהתה עמו כדי טומאה מותרת וכן אם אמר לה אל תסתרי עם איש פלוני ודברה עמו בפני עדים מותרת וכן אם נסתרה בפני עדים ושהתה כדי טומאה עמו ולא קינא לה בפני עדים מותרת שאין אוסרים על הייחוד אפי' נסתרו יחד על דעת ערוה אא"כ קינא לה תחלה בפני שנים ומ"מ לא תתייחד אשה עם אנשים כמו שנתבאר לעיל סימן כ"ב:

1815 לא יאמר אדם לאשתו ואפי' בינו לבינה אל תסתרי עם פלוני דילמא קיי"ל כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר קינא לה בינו לבינה הוי קינוי: הגה ועכשיו אין לנו מי סוטה ואם נסתרה אחר הקינוי אסורה לו לעולם טור בשם סמ"ג ואם שכח וקינא לה ימחול לה מיד על הקינוי א"ז וכמו שיתבאר לקמן סי' זה סעיף י"ב:

1816 בא עד א' והעיד לו שנסתרה עם אותו שקינא לה ושהתה כדי טומאה אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו יוציא ויתן כתובה ואם לאו מותרת לו ואם הוא בעצמו ראה שנסתרה עמו ושהתה עמו כדי טומאה ה"ז אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה ואין חילוק לענין סתירה שאחר קינוי בין בעלה בעיר ופתח פתוח לרשות הרבים או לא עיין במהרא"י סי' רמ"ד וע"ל סי' כ"ב:

1817 לא קינא לה ובא ע"א ואמר לו זינתה והיא שותקת אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים יוציא ויתן כתובה ואם לאו מותרת לו: הגה וה"ה אם היא עצמה אומרת לו שזינתה כמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו סעיף ו' וי"א דבזמן הזה שיש חרם ר"ג שלא לגרש אשה בעל כרחה אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד הגהמ"י פכ"ד ומהרי"ק שורש ק"י בשי"א דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמינה אע"פ שאינו מאמין ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חרם ר"ג וה"ה בכל מקום שלא יוכל לגרש בלא דעת האשה וי"א דכופין אותו ומשמש עמה מרדכי פרק האומר אע"פ שאומר שמאמין לדברי העד מאחר שהאשה אינה מודה או אפילו אמרה בעצמה טמאה אני לך וחזרה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים כנ"ל ע"פ סברא זו אבל יש חולקים וסבירא להו דאף בזמן הזה נאמן שם במהרי"ק וכן משמע מהרמב"ם פכ"ד ואם היה לו קטט עמה אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד דודאי מחמת שנאה אמר כן שם במהרי"ק וע"ל סימן קט"ו סעיף ז':

1818 מי שהוציא קול על אשתו שזינתה ואמר שנתברר לו הדבר ואח"כ אמר אינו אמת אלא שמחמת הכעס שהכעיסתו הוציא קול זה אם נותן אמתלא לדבריו מותרת ואם לאו אסורה לו:

1819 שמע העם מרננים אחר הקינוי והסתירה בלא שני עדים עד שהנשים נושאות ונותנות בה שזינתה מהאיש שקינא לה אסורה לו ויוציאנה ויתן כתובה:

1820 בעל שמחל על קינוי קודם סתירה קינויו מחול וכאלו לא קינא לה אבל לאחר סתירה אין קינויו מחול גירש' ה"ז כאלו מחל לה ואם החזירה צריך לקנאת לה פעם אחרת:

1821 מי שנתחרש בעלה או נשתטה או היה במדינה אחרת או שהי' חבוש בבית האסורים ושמעו ב"ד מרננים אחריה קוראים ואומרים לה אל תסתרי עם איש פלוני ואם באו עדים אח"כ שנסתר' עמו ושהתה כדי טומא' אוסרים אותה על בעלה לעולם וקורעים כתובתה וכשיבא בעלה או יבריא או יצא מבית האסורים יתן לה גט:

1822 בא עד אחד והעיד שנטמאה מאותו שקינא לה תצא בלא כתובה אפי' אם עד הטומא' הוא אחד מעידי הסתיר' ואפי' עבד או שפחה או אשה או קרוב כשר לעדות:

1823 חמש נשים ששונאות אות' נאמנות עליה לומר שנטמאת אחר הקינוי לאוסר' על בעלה אבל לא להפסיד' כתובתה:

1824 מוציאים ע"י עידי טומא' אפי' לא ראו כמכחול בשפופרת מאחר שראו אותם דבוקים זה בזה ונוהגים כדרך המנאפים:

1825 כל אשה שנאסר' על בעל' על ידי קינוי וסתיר' אסור' גם לאותו שנאסרה בשבילו ואם עבר ונשא' מוציאין אותה מתחתיו בגט אפי' היו לה כמה בנים ממנו אבל אם לא קדם קינוי ובאו עדים שנסתרה עם איש זה ובאו ומצאו דבר מכוער נתבאר בסי' י"א:

1826 כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינתה עם זה כשהיתה תחת בעלה ה"ז תצא מזה ואע"פ שיש לה ממנו כמה בנים:

1827 י"א שאשת איש שזינת' עם הכותי וגירש' בעל' ונתגייר הכותי שמותרת לגר הזה דלא שייך למימר א' לבועל בביאת הכותי: הגה ומ"מ מי שזינה עם אחות אשתו וגירשה בעלה אסורה לבועל אחר מיתת אשתו אע"ג דבלאו הכי היתה אסורה לו כשזינתה עמו פסקי מהרא"י סי' כ"ט:

1828 אשת איש שטוענת על איש אחד שהוא רודף אחריה והוא מכחישה אין להאמינה כדי לייסרו אבל יגזרו עליו נדוי שלא ידבר עמה כלל ושלא ידורו בשכונה אחת ואם הוא מוחזק בעיניהם לחשוד על העריות ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה יבדילוהו מביניהם לרעה וידחוהו בשתי ידים כמו שאחז"ל מלקין על לא טובה השמועה וכמו שכתב הרמב"ם בפכ"ד דסנהדרין:

1829 מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשותיהם וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו ומזהירם ופוקד דרכיהם תמיד עד שידע שהם שלמים מכל חטא ועון ה"ז חוטא שנאמר ופקדת נוך ולא תחטא וכל המקנא את אשתו נכנסה בו רוח טהרה ולא יקנא לה מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מריבה ולא להטיל עליה אימה אם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך א' מכל הדברים האלו ה"ז קינוי:

1830 אין ראוי לקפוץ ולקנאה בפני עדים תחלה ואפילו בינו לבינה לא יאמר לה אל תסתרי עם איש פלוני כמו שנתבאר אלא מוכיח אותה בינו לבינה בנחת ובדרך טהרה ואזהרה כדי להסיר המכשול ולהדריכה בדרך ישרה: