פסיקתא דרב כהנא ט״ו

מהדורה: מהד' מנדלבוים, נויארק. בית המדרש לרבנים שבאמריקה, תשכ"ב

« פסיקתא דרב כהנא י״ד פסיקתא דרב כהנא ט״ז »

1 פסיקתא דרב כהנא פתח ↗

ד כה אמר י"י צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה וגו' ירמיה ט:טז. ר' יוחנן וריש לקיש ורבנן. ר' יוחנן א' למלך שהיה לו שני בנים, וכעס על הראשון ונטל את המקל וחבטו והיגלהו, א' אוי לו לזה מאיזו שלוה נגלה, כעס על השני ונטל את המקל וחבטו והגלהו, א' אנא הוא דתרבותי בישא. כך גלו עשרת השבטים והיתחיל הק' או' להם את הפסוק הזה, אוי להם כי נדדו ממני וג' הושע ז:יג, וכיון שגלו שבט יהוד' ובנימן, כביכול א' הק', אוי לי על שברי ירמיה י:יט. וריש לקיש א' למלך שהיו לו שני בנים, כעס על הראשון ונטל את המקל וחבטו ופירפר ומת, התחיל מקונן עליו. כעס על השני ונטל את המקל וחבטו ופירפר ומת, א' אין בי כוח לקונן עליו אלא קראו למקוננות וקוננו עליו. כך גלו עשרת השבטים והתחיל הקב"ה מקונן עליהם את הפסוק הזה, שמעו את הדבר הזה אשר אנכי נשא עליכם קינה עמוס ה:א, וכיון שגלו שבט יהוד' ובנימן, כביכול א' הק' אין בי כוח לקונן עליהם אלא קראו למקוננות ויקוננו עליהם, הד"ה דכת' כה אמר י"י צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבאנה וגומ' ירמיה ט:טז. ותמהרנה ותשאנה עליהם נהי אין כת' כן, אלא ותשאנה עלינו נהי שם יז, דידי ודידהון. ותרדנה עיניהם דמעה אין כת' כן, אלא ותרדנה עינינו דמעה שם, דידי ודידהון. ועפעפיהם יזלו מים אין כת' כן, אלא ועפעפינו יזלו מים שם, דידי ודידהון. ורבנן אמרין למלך שהיו לו שנים עשר בנים ומתו שנים והתחיל מתנחם בעשרה, מתו עוד שנים התחיל מתנחם בשמנה, מתו עוד שנים והתחיל מתנחם בששה, מתו עוד שנים והתחיל מתנחם בארבעה, וכיון שמתו כולן התחיל מקונן עליהם, איכה ישבה בדד איכה א:א. ה ר' אבא בר כהנא פתח מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי י"י אליו ויגידה על מה אבדה הארץ וג' ירמיה ט:יא. תני ר' שמע' בן יוחי אם ראיתה עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישר', דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים, ומה טעמ', על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר וג' שם מה כת' בתריה, ויאמר י"י על עזבם את תורתי שם. ר' הוה משלח לר' יסא ולר' אמי די יפקון וייבדקון קרייתא דארעא דישר', והוון עליו לקרתא ואמרין להון אייתון לן נטורי קרתא, והוון מייתון ריש מטרתא וסנטרא, והוון אמרין להון, אילין נטורי קרתא אילין אינון חרובי קרתא. ואילין נטורי קרתא, אילו סופרים ומשנים שהן משמרין ביום ובלילה, על שם והגית בו יומם ולילה יהושע א:ח, וכן הוא אומ' אם י"י לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו תהלים קכז:א. ר' חונה ר' ירמיה בשם ר' שמו' בר רב יצחק מצינו שוויתר הק' על ע"ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה, שנ' ויאמר י"י על מה אבדה הארץ ירמיה שם, על ע"ז ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים אין כת' כן, אלא ויאמר י"י על עזבם את תורתי שם יב. ר' חונא ר' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא כת' ואותי עזבו שם טז:יא, שמא תורתי שמרו, הלווי אתי עזבו ותורתי שמרו, שאילו אתי עזבו ותורתי שמרו מתוך שהיו מתעסקין בה השאור שבה היה מחזירן אצלי. רב הונא אמ' למד תורה אע"פ שלא לשמה, שמתוך שאת למד אתה שלא לשמה, מכיון שאת מתעסק בה את חוזר ועושה אתה לשמה. א"ר יהוש' בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצא' מהר חורב ואומרת, אוי לכם הביריות מעלבונה של תורה. א"ר אב' בר כהנא לא עמדו פילוסופים באומות העולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. נכנסו אומות העולם אצל אבנימוס הגרדי, אמרו לו יכולין אנו להזדווג לאומה הזאת, א' להם לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהם, אם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם אין אתם יכולין להיזדווג להם, ואם לאו אתם יכולין להיזדווג להם, שכך היבטיחן אביהן וא' להן, הקול קול יעקב בראשית כז:כב, כל זמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין הידי' ידי עשו, וכל זמן שאין קולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הידים ידי עשו. שמואל א' וצבא תנתן על התמיד בפשע דניאל ח:יב, בפשעה של תורה, כל זמן שישר' משליכין דברי תורה בארץ מלכות הרשעה הזאת גוזרת ומצלחת, ומה טעמ' ותשלך אמת ארצה וג' שם, ואין אמת אלא דברי תורה, כמה דאת או' אמת קנה ואל תמכור משלי כג:כג. א"ר יודה בר פזי זנח ישראל טוב אויב ירדפו הושע ח:ג, ואין טוב אלא דברי תורה, כמה ד' א' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו משלי ד:ב. וכן הוא או' לכן כאכול קש לשון אש ישעיה ה:כד, וכי יש קש אוכל אש, והלא דירכה של אש להיות אוכלת קש, ואת או' לכן כאכול קש לשון אש שם, אלא קש זה ביתו של עשו שהוא משול בקש, דכת' ובית עשו לקש עובדיה א:יח. לשון אש זה ביתו של יעקב שהוא משול באש, דכתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה שם. וחשש להבה ישעיה שם, זה ביתו של יוסף שהוא משול בלהבה, דכת' ובית יוסף להבה עובדיה שם. שרשם כמק יהיה ישעיה ה:כד, אילו האבות שהן שרשיהן של ישר'. ופרחם כאבק יעלה שם, אילו השבטים שהן פירחיהן של ישר'. מפני מה, כי מאסו את תורת י"י צבאות שם. א' ר' יודן כי מאסו את תורת י"י צבאות שם, זו תורה שבכתב, ואת אמרת קדוש ישראל נאצו שם, זו תורה שבפה.

1 איכה רבה פתח ↗

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח הושע ו, ז: וְהֵמָה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדָם הָרִאשׁוֹן הִכְנַסְתִּי אוֹתוֹ לְגַן עֵדֶן וְצִוִּיתִיו וְעָבַר עַל צִוּוּיִי, וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּגֵרוּשִׁין וּבְשִׁלּוּחִין, וְקוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה. הִכְנַסְתִּי אוֹתוֹ לְגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ב, טו: וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן, וְצִוִּיתִיו, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ב, טז: וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר וגו'. וְעָבַר עַל צִוּוּיִי, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ג, יא: הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ וגו', וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּגֵרוּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ג, כד: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּשִׁלּוּחִין, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ג, כג: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' מִגַּן עֵדֶן, וְקוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ג, ט: וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶכָּה, אֵיכָה כְּתִיב. אַף בָּנָיו הִכְנַסְתִּי אוֹתָם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה ב, ז: וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל, וְצִוִּיתִים, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כד, ב: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעָבְרוּ עַל צִוּוּיִי, שֶׁנֶּאֱמַר דניאל ט, יא: וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתְךָ, וְדַנְתִּי אוֹתָם בְּגֵירוּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר הושע ט, טו: מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם, וְדַנְתִּי אוֹתָם בְּשִׁלּוּחִין, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה טו, א: שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ, וְקוֹנַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.

2 איכה רבה פתח ↗

רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פָּתַח ירמיה טו, יז: לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מִיָּמַי לֹא נִכְנַסְתִּי בְּבָתֵּי תֵּיאַטְרָאוֹת וּבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְשָׂחַקְתִּי עִמָּהֶם וָאֶעְלֹז. ירמיה טו, יז: מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי, נָגְעָה בִּי יָדוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, וְלֹא יָשַׁבְתִּי בָּדָד, נָגְעָה בִּי יָדוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב, וְלֹא יָשַׁבְתִּי בָּדָד, וְכֵיוָן שֶׁנָגְעָה בִּי יָדְךָ, בָּדָד יָשַׁבְתִּי. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.

3 איכה רבה פתח ↗

אֵיכָה יָשְׁבָה, שְׁלשָׁה נִתְנַבְּאוּ בְּלָשׁוֹן אֵיכָה, משֶׁה, יְשַׁעְיָה, וְיִרְמְיָה. משֶׁה אָמַר דברים א, יב: אֵיכָה אֶשָֹּׂא לְבַדִּי וגו'. יְשַׁעְיָה אָמַר ישעיה א, כא: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה. יִרְמְיָה אָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמַטְרוֹנָה שֶׁהָיוּ לָהּ שְׁלשָׁה שׁוֹשְׁבִינִין, אֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּשַׁלְוָתָהּ, וְאֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּפַחֲזוּתָהּ, וְאֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּנִוּוּלָהּ. כָּךְ, משֶׁה רָאָה אֶת יִשְׂרָאֵל בִּכְבוֹדָם וְשַׁלְוָתָם וְאָמַר: אֵיכָה אֶשָֹּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם. יְשַׁעְיָה רָאָה אוֹתָם בְּפַחֲזוּתָם, וְאָמַר: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה. יִרְמְיָה רָאָה אוֹתָם בְּנִוּוּלָם, וְאָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה. שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן עַזַּאי אָמְרוּ לוֹ רַבֵּנוּ דְּרשׁ לָנוּ דָּבָר אֶחָד מִמְגִלַּת קִינוֹת, אָמַר לָהֶם לֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁכָּפְרוּ בִּיחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּבַמִּילָה שֶׁנִּתְּנָה לְעֶשְׂרִים דּוֹרוֹת, וּבַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וּבַחֲמִשָּׁה סִפְרֵי תּוֹרָה, מִנְיַן אֵיכָ"ה. אָמַר רַבִּי לֵוִי לֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁכָּפְרוּ בִּשְׁלשִׁים וָשֵׁשׁ כָּרֵתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וּבַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, מִנְיַן אֵיכָ"ה יָשְׁבָה בָדָד. רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבְדִּימֵי דְּמִן חֵיפָה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, בִּזְּמַן שֶׁעוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ שֶׁל אָבִיו, הָיָה מַלְבִּישׁוֹ בִּגְדֵי מִילָתִין, וּבִזְמַן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ, מַלְבִּישׁוֹ בִּגְדֵי בָּדָד. כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּתִיב יחזקאל טז, י: וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה, רַבִּי סִימָא אָמַר פּוּרְפִּירָא תִּרְגֵּם אוּנְקְלוּס אַפְקַלְטוֹרִין פְּלִיקְטָא. וּבִזְּמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַלְבִּישָׁן בִּגְדֵי בְּדָדִין, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁמֵּת לוֹ מֵת וְהוּא מִתְאַבֵּל, מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, אָמְרוּ לוֹ תּוֹלֶה שַׂק עַל פִּתְחוֹ. אָמַר לָהֶם אַף אֲנִי כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב ישעיה נ, ג: אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, אָמְרוּ לוֹ מְכַבֶּה אֶת הַפָּנָסִין, אָמַר לָהֶם כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר יואל ד, טו: שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, כּוֹפֶה אֶת הַמִּטּוֹת. כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר דניאל ז, ט: עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב, כִּבְיָכוֹל שֶׁהָיוּ הֲפוּכִין. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, הוֹלֵךְ יָחֵף, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר נחום א, ג: ה' בְּסוּפָה וּבִסְעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, מְבַזֵּעַ פּוּרְפִּירָא שֶׁלּוֹ. כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, דִּכְתִיב איכה ב, יז: עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ. רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן מְפָרֵשׁ לֵיהּ מַהוּ בִּצַּע אֶמְרָתוֹ, מְבַזַּע פּוּרְפִּירָא שֶׁלּוֹ. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר איכה ג, כח: יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אָבֵל, מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, יוֹשֵׁב וּבוֹכֶה, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, דִּכְתִיב ישעיה כב, יב: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה, דָּבָר אַחֵר, אֵיכָה, אָמַר לָהֶם יִרְמְיָה, מָה רְאִיתֶם בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁאַתֶּם לְהוּטִין אַחֲרֶיהָ, אִלּוּ הָיָה לָהּ פֶּה לְמֵיסַב וּלְמֵיתַב, הָיִינוּ אוֹמְרִין כָּךְ, אֶלָּא נֶאֱמַר דִּידָהּ וְנֶאֱמַר דִּילֵיהּ, נֶאֱמַר דִּידָהּ ירמיה י, ב: כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָה. וְנֶאֱמַר דִּילֵיהּ ירמיה י, יא: כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִי שְׁמַיָא וְאַרְקָא וגו', ירמיה י, טז: לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין לְשׁוֹן אֵיכָה אֶלָּא לְשׁוֹן תּוֹכֵחָה, הֲדָא מָה דְאַתְּ אָמַר ירמיה ח, ח: אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ וגו'. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר אֵין לְשׁוֹן אֵיכָה אֶלָּא קִינָה, הֲדָא מָה דְאַתְּ אָמַר בראשית ג, ט: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה, אוֹי לְכָה. וְאֵימָתַי נֶאֶמְרָה מְגִלַּת קִינוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בִּימֵי יְהוֹיָקִים נֶאֶמְרָה, אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה וְכִי בּוֹכִין עַל הַמֵּת עַד שֶׁלֹא יָמוּת, אֶלָּא אֵימָתַי נֶאֶמְרָה אַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת, הֲרֵי פִּתְרוֹנוֹ: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.

4 איכה רבה פתח ↗

רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פָּתַח ירמיה ט, יא: מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וגו', תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אִם רָאִיתָ עֲיָרוֹת נִתְלָשׁוֹת מִמְּקוֹמָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּע שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בִּשְׂכַר סוֹפְרִים וּבִשְׂכַר מַשְׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה ט, יא: עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי. רַבִּי הֲוָה מְשַׁלַּח לְרַבִּי אַסֵּי וּלְרַבִּי אַמֵּי דְּיִפְּקוּן וִיתַקְנוּן קִרְיָיתָא דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, וַהֲווֹן עָלִין לְקִרְיָיתָא וְאָמְרִין לְהוֹן אַיְיתוּ לָן נְטוֹרֵי קַרְתָּא, וַהֲווֹן מַיְיתוּ לְהוֹן רֵישׁ מַטַּרְתָּא וְסַנְטֵרָא, וַהֲווֹן אָמְרִין לְהוֹן אִלֵּין נְטוֹרֵי קַרְתָּא, אִלֵּין חֲרוֹבֵי קַרְתָּא, אָמְרוּ לְהוֹן וּמַאן אִנּוּן נְטוֹרֵי קַרְתָּא אָמְרוּ לָהֶם אֵלּוּ סוֹפְרִים וּמַשְׁנִים, שֶׁהֵם הוֹגִים וּמַשְׁנִים וּמְשַׁמְּרִין אֶת הַתּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר יהושע א, ח: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר תהלים קכז, א: אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת וגו'. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יִצְחָק אָמְרֵי, מָצִינוּ שֶׁוִּתֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְלֹא וִתֵּר עַל מָאֳסָה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמְרֵי, כְּתִיב ירמיה טז, יא: וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ, הַלְוַאי אוֹתִי עָזָבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ, מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ מִתְעַסְּקִין בָּהּ הַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ הָיָה מַחֲזִירָן לְמוּטָב. רַב הוּנָא אָמַר לְמֹד תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹא לִשְׁמָה בָּא לִשְׁמָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה. שְׁמוּאֵל תָּנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי, אֵימָתַי הַמַּלְכוּת גּוֹזֶרֶת גְּזֵרָה וּגְזֵרָתָהּ מַצְלַחַת, בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַשְׁלִיכִין דִּבְרֵי תוֹרָה לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב דניאל ח, יב: וְצָבָא תִּנָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע, אֵין צָבָא אֶלָּא מַלְכֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה כד, כא: יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וגו', הַתָּמִיד, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב יהושע א, ח: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. בְּפָשַׁע, בְּפִשְׁעָהּ שֶׁל תּוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַשְׁלִיכִין דִּבְרֵי תוֹרָה לָאָרֶץ, הַמַּלְכוּת הִיא גּוֹזֶרֶת וּמַצְלַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר דניאל ח, יב: וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וגו', וְאֵין אֱמֶת אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר משלי כג, כג: אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר, אִם הִשְׁלַכְתָּ דִּבְרֵי תוֹרָה לָאָרֶץ מִיָּד הִצְלִיחָה הַמַּלְכוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב דניאל ח, יב: וְעָשְׂתָה וְהִצְלִיחָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פַּזִי הושע ח, ג: זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב וגו', וְאֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר משלי ד, ב: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִי לָכֶם וגו'. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא לֹא עָמְדוּ פִּילוֹסוֹפִין לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם כְּבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר וּכְאַבְנִימוֹס הַגַּרְדִי, אָמְרוּ לָהֶם יְכוֹלִין אָנוּ לְהִזְדַּוֵּג לְאֻמָּה זוֹ, אָמְרוּ לָהֶם לְכוּ וְחִזְרוּ עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁלָּהֶם, אִם הַתִּינוֹקוֹת מְצַפְצְפִין בְּקוֹלָן, אִי אַתֶּם יְכוֹלִין לָהֶם, וְאִם לָאו אַתֶּם יְכוֹלִין לָהֶם, שֶׁכֵּן הִבְטִיחָם אֲבִיהֶם וְאָמַר לָהֶם בראשית כז, כב: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, כָּל זְמַן שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, וְכָל זְמַן שֶׁאֵין קוֹלוֹ מְצַפְצֵף בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ישעיה ה, כד: לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וגו', וְכִי יֵשׁ קַשׁ אוֹכֵל אֵשׁ, וַהֲלֹא דַּרְכָּהּ שֶׁל אֵשׁ אוֹכֶלֶת קַשׁ, וְאַתְּ אוֹמֵר לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ, אֶלָּא, קַשׁ זֶה בֵּיתוֹ שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר עובדיה א, יח: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ. לְשׁוֹן אֵשׁ, זֶה בֵּיתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה, זֶה בֵּיתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה, אֵלּוּ הָאָבוֹת שֶׁהֵם שָׁרְשֵׁיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה, אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים שֶׁהֵם פִּרְחֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי מָה ישעיה ה, כד: כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת ה' צְבָאוֹת וגו', אָמַר רַבִּי יוּדָן כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת ה' צְבָאוֹת, זוֹ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ, זוֹ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְכֵיוָן שֶׁהִשְׁלִיכוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לָאָרֶץ, הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה ירמיה ט, טז: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְרַבָּנָן, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָנִים, כָּעַס עַל הָרִאשׁוֹן נָטַל אֶת הַמַּקֵּל וַחֲבָטוֹ וְהִגְלָהוּ, אָמַר אוֹי לָזֶה מֵאֵיזוֹ שַׁלְוָה נִגְלָה. כָּעַס עַל הַשֵּׁנִי וְנָטַל אֶת הַמַּקֵּל וַחֲבָטוֹ וְהִגְלָהוּ, אֲמַר אֲנָא הוּא דְּתַרְבּוּתִי בִּישָׁא. כָּךְ, גָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים וְהִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה הושע ז, יג: אוֹי לָהֶם כִּי נָדְדוּ מִמֶּנִּי. וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, כִּבְיָכוֹל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ירמיה י, יט: אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ שְׁנֵי בָנִים כָּעַס עַל הָרִאשׁוֹן וְנָטַל אֶת הַמַּקֵּל וַחֲבָטוֹ וּפִרְפֵּר וָמֵת, הִתְחִיל מְקוֹנֵן עָלָיו, כָּעַס עַל הַשֵּׁנִי וְנָטַל אֶת הַמַּקֵל וַחֲבָטוֹ וּפִרְפֵּר וָמֵת, אָמַר מֵעַתָּה אֵין בִּי כֹּחַ לְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֶלָּא קִרְאוּ לַמְּקוֹנְנוֹת וִיקוֹנְנוּ עֲלֵיהֶם. כָּךְ, גָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים וְהִתְחִיל מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם עמוס ה, א: שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא עֲלֵיכֶם קִינָה בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, כִּבְיָכוֹל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעַתָּה אֵין בִּי כֹּחַ לְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ירמיה ט, טז יז: קִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וגו' וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶֹּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי, עֲלֵיהֶם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא עָלֵינוּ, דִּידִי וְדִידְהוֹן. וְתֵרַדְנָה עֵינֵיהֶם דִּמְעָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא עֵינֵינוּ, דִּידִי וְדִידְהוֹן. וְעַפְעַפֵּיהֶם יִזְלוּ מָיִם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וְעַפְעַפֵּינוּ, דִּידִי וְדִידְהוֹן. רַבָּנָן אָמְרִין לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים, וּמֵתוּ שְׁנַיִם, הִתְחִיל מִתְנַחֵם בָּעֲשָׂרָה. מֵתוּ עוֹד שְׁנַיִם, וְהִתְחִיל מִתְנַחֵם בִּשְׁמוֹנָה. מֵתוּ שְׁנַיִם, הִתְחִיל מִתְנַחֵם בְּשִׁשָּׁה. מֵתוּ שְׁנַיִם, הִתְחִיל מִתְנַחֵם בְּאַרְבָּעָה. מֵתוּ שְׁנַיִם, הִתְחִיל מִתְנַחֵם בִּשְׁנַיִם. וְכֵיוָן שֶׁמֵּתוּ כֻּלָּם, הִתְחִיל מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.

5 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש פתח ↗

312 "נצחן של עמלק" - המנצח את עמלק. והנה כאן מבאר שישראל מתגברים על עמלק ע"י כח התפילה. ואילו למעלה בפתיחה של רבי אלעזר לאחר ציון 245 ביאר שישראל מתגברים על עמלק ע"י כח התורה, וכלשונו שם: "רצה לומר כי כח התורה הוא גובר על עמלק, לכך כל זמן שלא עסקו בתורה, היה המן שהוא מזרע עמלק גובר. ודבר זה ידוע מאד, כי על ידי התורה ישראל מתעלים, כי כל כך הוא מעלת התורה". וכן "הקול קול יעקב" מתבאר כאן כקול של תפילה, אך בגו"א במדבר פכ"ד אות ו ש"הקול קול יעקב" מוסב על קולו של יעקב הנמצא "בבתי כנסיות ובבתי מדרשות" שהם קולות של תפילה ותורה כפי שביאר שם להדיא. וכן הוא בב"ר סה, כ, ובפסיקתא דרב כהנא טו, ה. אמנם נראה שיש הבדל מהותי בין שתי ההתגברויות הללו; כאשר ההתגברות היא ע"י התורה, פירוש הדבר ש"על ידי התורה ישראל מתעלים, והשם יתברך שהוא מלך ישראל מתעלה על ידי ישראל, ואז משפיל האויבים של ישראל" לשונו למעלה לפני ציון 257. אך כאשר ההתגברות היא ע"י תפילה, אין כאן התעלות של ישראל, אלא אדרבה, יש כאן התבטלות של ישראל כלפי עילתם כמבואר בהערה הבאה, כי על ידי התפילה ישראל נתלים בה', ומחמת כן אין להם קיום מצד עצמם, אלא מצד עילתם. וראה להלן פ"ג הערה 546 שנתבאר שם שהקרבנות של ישראל מנצחים את עמלק מחמת שהם מורים על אחדות ה'. והואיל ותפילות הם במקום הקרבנות ברכות כו:, ממילא אף התפילה היא מנצחת את עמלק. וצרף לכאן, דהנה נחלקו חכמים בביאור הפסוק אסתר ה, א "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות", שאמרו במדרש ב"ר נו, א "באיזה זכות, רבנן אמרי בזכות יום השלישי של מתן תורה, שנאמר שמות יט, טז 'ויהי ביום השלישי בהיות הבקר'. ורבי לוי אמר בזכות של יום השלישי של אברהם אבינו, שנאמר בראשית כב, ד 'ביום השלישי וירא את המקום מרחוק'". ולהלן אסתר ד, טז לאחר ציון 486 כתב לבאר בזה"ל: "וחולקים מצד מה הדביקות בו יתברך יותר. כי למר הדביקות הזה הוא מצד התורה, שהיא שכלית, ומצד זה הוא הדביקות בו יתברך. ובודאי היו בעלי תורה, והיו לומדים תורה בתמידות, ולכך הוציאם השם יתברך מן הצרה הזאת. ולמר הדביקות בו יתברך הוא מצד שהיו מתענין ומתפללין אל השם יתברך. וכל אחד יש לו טעם מופלג מאוד; כי למר בזכות מתן תורה, שהתורה היא שכלית, וראויה שיהיה מצד זה הדביקות הגמור בו יתברך. ולמר ראוי לזה העקידה, לפי שיצחק מסר נפשו אל השם יתברך לגמרי, וזהו הדביקות הגמור... ומחלוקת שלהם עניין מופלא מאוד מאוד". ומבואר מדבריו ששונה הדביקות של תורה בה' מהדביקות של תפילה בה' שהיא במקום הקרבנות ברכות כו:; הדביקות של תורה בה' היא מצד ההתעלות שבה, ואילו הדביקות של עבודה בה' היא מצד ההתבטלות שבה. נמצא שהדביקות של תורה היא מצד שלימות האדם, ואילו הדביקות של עבודה היא מצד התבטלות האדם. ואע"פ שבודאי גם רבי לוי מודה שדביקות של תורה היא מרוממת יותר, מ"מ הואיל ויש נקודת דביקות בעבודה שאינה נמצאת בתורה, סבירא ליה שישראל שבאותו הדור ניצלו מחמת אותה נקודה המיוחדת הנובעת מהתבטלות העובד ראה גם בח"א לבכורות מד: ד, קכט. בביאור מאמרם "'לא יהיה בך עקר' דברים ז, יד, שלא יהא ביתך עקור מן התלמידים. 'ועקרה' שם, שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום. ואימתי, בזמן שאתה משים עצמך כבהמה", אשר מאוד נוגע לדבריו להלן, ויובא שם בהערה 497. וכן כתב הפחד יצחק ר"ה מאמר ה אות ה, וז"ל: "הצד השוה של תורה ותפילה הוא שבשניהם נמצא צד של עדיפות בקרבת אלקים שאינו נמצא בכלליות המצוות... תוכנה של תפילה הוא בקשת צרכיו, אף על גב דכוללת היא גם את השבח וגם את ההודאה, מכל מקום הרי באמצעיתה עומדת הבקשה למילוי צרכיו של אדם. נמצא דאף על גב דבכל הענינים יכולתו של אדם נמנית על צד שלימותו, ואילו צרכיו של אדם נמנים על צד חסרונו, מכל מקום בענין התפילה יכולת העמידה לפני המלך ניזונית דוקא מחסרונו. ולו יצויר אדם שאינו חסר לו כלום, הרי שלימות זו של עמידה לפני המלך נעולה היא לפניו... בניגוד לקרבת אלקים דתורה, הנוצרת דוקא על ידי שלימות, ואדרבא, כל חסרון וצורך גריעותא הוא אצלו". וראה להלן פ"ב הערה 197, ופ"ד הערה 497.

5 אור לישרים על תלמוד ירושלמי ראש השנה פתח ↗

תלמודרבי יהושע בן לוי אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון אמר: עמלק כושפן כשפן, עושה כשפים היה – שהיה יודע לכוון באיזו שעה ביום הוא יכול לנצח את ישראל. מה היה עושה – כדי לגבור על ישראל? היה מעמיד – במלחמה עם ישראל, בני אדם ביום גיניסיא שלו צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: שלהם – ביום ההולדת שלהם היום שבו מלאו מספר שנים ללידתו של אדם, שנולדו באותה שעה ובאותו יום שהיה מכוון בכשפיו מקור המילה 'גיניסיא' ביוונית, לומר – ללמדנו, לא במהרה אדם נופל – אינו מובס ונכשל מהר, ביום גיניסיא שלו. מה עשה משה – כדי לגבור על עמלק? עירבב בלבל את המזלות – כדי שלא ידע עמלק איזו שעה ביום היא, ולא יוכל להעמיד בני אדם שנולדו באותה שעה ובאותו יום שהיה מכוון בכשפיו המזלות כאן הם שבעת כוכבי הלכת: שמש וירח וחמישה כוכבים, ובכל שעה משעות היום והלילה משמש אחד מהמזלות. עמלק העמיד במלחמה בני אדם שנולדו ביום בשבוע ובשעה ביום שהיה מכוון בכשפיו להיות היום בשבוע והשעה ביום המסוגלים לנצח בהם את ישראל. עמלק לא ידע שערבב משה את המזלות, ולכן נמצא שעמלק העמיד במלחמה בני אדם שנולדו במזל שאינו המזל ששימש בפועל בשעת המלחמה. הדא הוא דכתיב: – זו היא שכתוב בתפילת חבקוק הנביא בתיאור גילויו של ה' היוצא להכות את הכשדים ולגאול את ישראל: "שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה" וגו' חבקוק ג,יא – השמש והירח עמדו במעונם בשמים מפני פחד ה', ולא יצאו ממקומם להאיר על הארץ. ודורשים כאן את הכתוב הזה על מלחמת עמלק, שהעמיד משה את השמש והירח וערבב את המזלות, וכתיב: – וכתוב בפסוק שלפניו: "נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ, רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא" חבקוק ג,י – אפילו בתהום נשמע קול ה' שהרים נגד אויביו, וה' נשא את ידיו לשמים כדי להורידן ולהכות את אויביו. ודורשים כאן את הכתוב הזה על מלחמת עמלק, שהרים משה את ידיו, - מֵ"רום ידיהו נשא" "נתן תהום קולו" – כשהרים משה את ידיו כלפי מעלה לשמים וערבב את המזלות, נתן עמלק את קולו צעק למטה בארץ, כי ישראל ניצחו אותו במלחמה.במדרש תנחומא פרשת 'בשלח' סימן כח נאמר: "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש" - שהיו עמלק ועמו מחשבים את השעות באסטרולוגיא. מה עשה משה? העמיד גלגל חמה ולבנה ועירב את שעותיהם, שנאמר: "שמש ירח עמד זבולה" וגו' חבקוק ג,יא, וכתיב: "נתן תהום קולו רום ידיהו נשא" חבקוק ג,י.ושם פרשת 'תצוה' סימן ט נאמר: משה העמיד גלגל חמה במלחמת עמלק, שנאמר: "והיה כאשר ירים משה" שמות יז,יא, ואין "ירים" אלא לשון שהעמיד גלגל חמה, שנאמר: "נתן תהום קולו, רום ידיהו נשא; שמש ירח עמד זבולה" וגו' חבקוק ג,י-יא.ובמדרש תהילים יט,ח נאמר: חמה עמדה לו למשה כשעשה מלחמה את עמלק, שנאמר: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" שמות יז,יא, ואומר: "רום ידיהו נשא" חבקוק ג,י.במקום אחר דורשים את הכתוב "שמש ירח עמד זבולה" וגו' על מחלוקת קורח ועדתו עם משה, והתרגום לספר חבקוק דורש את הכתוב הזה על העמדת השמש והירח על ידי יהושע במלחמה עם מלכי האמורי.יום גיניסיאבמשנה עבודה זרה א,ג נזכרו יום גנוסיא של מלכים ויום הלידה.בירושלמי עבודה זרה א,ב אמרו: יום גניסיא של מלכים - "ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה" בראשית מ,כ.בבבלי עבודה זרה י,א אמרו, שיום גנוסיא של מלכים הוא יום שמעמידים בו מלך והוא יום חג לכל ימי חייו.בבראשית רבה פח,ו נאמר: "ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה" - יום גיניסיא של פרעה.לפי הירושלמי, יום גנוסיא של מלכים שנזכר במשנה עבודה זרה הוא יום הלידה של מלך, ויום הלידה שנזכר שם הוא של יחיד ולא של מלך. ולפי הבבלי, יום הלידה שנזכר במשנה שם הוא של מלך, ולכן יום גנוסיא של מלכים הוא יום שמעמידים בו מלך. דעת בראשית רבה כדעת הירושלמי. הקשר של שני המאמרים הבאים בירושלמי כאן לעניין מלחמת עמלק עם ישראל יובן על פי המדרשים האלה: במכילתא דרבי ישמעאל 'בשלח' מסכתא דעמלק פרשה א, במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יז,יא ובמדרש תנחומא פרשת 'בשלח' סימן כז נאמר: מה תלמוד לומר "וגבר ישראל" או "וגבר עמלק"? - אלא כשהיה משה מגביה ידיו כלפי מעלה רמז שעתידים ישראל להגביה דברי תורה שהם דברי תורה עתידים להינתן על ידיו של משה והם נוצחים, וכשהיה משה ממיך משפיל ידיו רמז שעתידים ישראל להמיך להשפיל דברי תורה שהם עתידים להינתן על ידיו ואינם נוצחים. במכילתא דרבי ישמעאל 'בשלח' מסכתא דעמלק פרשה א ובמדרש תנחומא פרשת 'בשלח' סימן כה נאמר: אי אפשר לישראל בלא תורה, ולפי שפירשו מדברי תורה לכך בא עליהם השונא, שאין השונא בא אלא על החטא ועל העבירה, לכך נאמר: "ויבוא עמלק". ובמדרש תנחומא פרשת 'יתרו' סימן ג נאמר: בשעה שבא עמלק להילחם עם ישראל מה כתיב: "ויבוא עמלק ויילחם עם ישראל ברפידים" שמות יז,ח - על ידי שריפו ידיהם מן התורה ומן המצוות. ובמדרש תנחומא פרשת 'בשלח' סימן כה נאמר: אין "רפידים" אלא שרפו ידיהם מן התורה, ולפיכך עמלק בא עליהם, שאין השונא בא אלא על ידי רפיון ידיים מן התורה. הרי שעמלק בא ונלחם עם ישראל מפני שישראל פשעו בתורה, ואף ידיו של משה רמזו לישראל שכשהם פושעים בתורה האויב גובר ומנצח אותם. זהו עניינם של שני המאמרים הבאים, ולכן הם מובאים כאן. שמואל מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון אמר: כתוב בחזון המלכויות: "וְצָבָא תִּנָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע" דניאל ח,יב – כך נדרש הכתוב: המלכות -"צבא" של רומי תשלוט על ישראל שנצטוו ללמוד תורה תמיד -"התמיד", בגלל פשע, - ומהו הפשע שבגללו תשלוט מלכות רומי על ישראל? - כפשעה צריך לומר: בפשעה של תורה – בגלל פשעם של ישראל שפשעו בתורה הלשון "בפשע" מתפרש על פושעי ישראל ולא על מלכות רומי הרשעה; שנאמר בהמשך הפסוק: "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" שם – תורת האמת תושלך ארצה תיבטל, תחולל על ידי ישראל, - אימתי שישראל משליכין דברי תורה לארץ – בזמן שישראל מואסים את התורה ומנאצים את דבריה, המלכות הרשעה הזאת – מלכות רומי המלכות השלטת בעת שנאמרו הדברים האלה, גוזרת – גזירות על ישראל, ומצלחת – מצליחה בגזירותיה. מה טעמא? – מה הטעם? מה המקור בכתוב לדבר זה? - "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וְעָשְׂתָה וְהִצְלִיחָה" – התורה תושלך ארצה על ידי ישראל, ולכן מלכות רומי תצליח במעשיה. המילים "ותשלך אמת ארצה" מתייחסות לישראל, והמילים "ועשתה והצליחה" מתייחסות למלכות הרשעה. ואין "אמת" אלא תורה – "אמת" היא כינוי לתורה, היך מה דאת אמר: – כמו שאתה אומר כמו שנאמר: "אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר, חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה" משלי כג,כג – אמת קנה מפי חכם, ואמת זו היא חוכמה ומוסר ובינה. הכתוב הזה נדרש על התורה. הרי ש"אמת" היא כינוי לתורה. אמר רבי יודה בר פזי אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי: כתוב בעונש שיבוא על ישראל: "זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב, אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ" הושע ח,ג – ישראל מאס ועזב את הטוב, ולפיכך יבוא האויב וירדוף אותו, ואין "טוב" אלא תורה – "טוב" הוא כינוי לתורה, היך מה דאת אמר: – כמו שאתה אומר כמו שנאמר: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" משלי ד,ב – אני נותן לכם קנין טוב, והוא התורה. הרי ש"טוב" הוא כינוי לתורה.המונח "מה טעמא" שואל מה טעמה או מקורה של קביעה מסוימת, ובתשובה לכך מוצע פסוק ודרשתו או סברה.במקומות אחדים המונח "כמה דתימר" "היך מה דאת אמר" מציע פסוק או מקור ספרותי אחר כסימוכין לפירוש המוצע לפניו, ובמקרים כאלה המונח מתפרש כמו "שנאמר" או "כמה שנאמר". הסימוכין שמציע המונח במקרים כאלה יכולים לשקף פרשנות למקורות הנידונים בדרך הפשט או בדרך הדרש. לפעמים המונח בא במסגרת דרשת פסוק, הנפתחת בדרשת פסוק אחד, ובהמשכה מובאים הסימוכין לדרשה זו מפסוק אחר, המוצע על ידי המונח "הטרמינולוגיה של הירושלמי".באיכה רבה פתיחתא ב נאמר: שמואל ותני לה בשם רבי שמואל בר אמי אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי: אימתי המלכות גוזרת גזירה וגזירתה מצלחת? - בשעה שישראל משליכים דברי תורה לארץ, הדא הוא דכתיב: "וצבא תינתן על התמיד בפשע" דניאל ח,יב, אין "צבא" אלא מלכות, שנאמר: "יפקוד ה' על צבא המרום במרום" וגו' ישעיהו כד,כא; "התמיד" - אלו ישראל, דכתיב: "והגית בו יומם ולילה" יהושע א,ח; "בפשע" - בפשעה של תורה, כל זמן שישראל משליכים דברי תורה לארץ, המלכות היא גוזרת ומצלחת, שנאמר: "ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה" דניאל ח,יב, ואין "אמת" אלא תורה, שנאמר: "אמת קנה ואל תמכור, חוכמה ומוסר ובינה" משלי כג,כג, אם השלכת דברי תורה לארץ מיד הצליחה המלכות, הדא הוא דכתיב: "ועשתה והצליחה" דניאל ח,יב. - אמר רבי יהודה בן פזי: "זנח ישראל טוב, אויב ירדפו" הושע ח,ג, ואין "טוב" אלא תורה, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו" משלי ד,ב.ובפסיקתא דרב כהנא טו,ה נאמר: שמואל אמר: "וצבא תינתן על התמיד בפשע" דניאל ח,יב, בפשעה של תורה, כל זמן שישראל משליכים דברי תורה בארץ מלכות הרשעה הזאת גוזרת ומצלחת, ומה טעמא? - "ותשלך אמת ארצה" וגו' שם, ואין "אמת" אלא דברי תורה, כמה דאת אמר: "אמת קנה ואל תמכור" משלי כג,כג. - אמר רבי יודה בר פזי: "זנח ישראל טוב, אויב ירדפו" הושע ח,ג, ואין "טוב" אלא דברי תורה, כמה דאת אמר: "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו" משלי ד,ב.ובאליהו רבה פרשה יח נאמר: ..."וצבא תינתן על התמיד" דניאל ח,יב - אין "תמיד" אלא ישראל, "בפשע" שם - זה פשעה של תורה, "ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה" שם, הא אם השלכת דברי תורה ארצה מיד עשתה והצליחה מלכות הרשעה. - בוא וראה כמה גדול פשעה של תורה, שלא חרב העולם בראשונה אלא בפשעה של תורה, ולא חרבה ירושלים ולא חרב בית המקדש אלא בפשעה של תורה, שנאמר: "בפשע יעקב כל זאת" מיכה א,ה, ואין "זאת" אלא תורה, שנאמר: "מי האיש החכם ויבן את זאת" וגו' "ויאמר ה': על עוזבם את תורתי" ירמיהו ט,יא-יב.באיכה רבה בובר פרשה א פסוק כ נאמר: אמר רבי יודן: לא חרבה ירושלים אלא על ביטול תורה, שנאמר: "זנח ישראל טוב" הושע ח,ג, ואין "טוב" אלא תורה, שנאמר: "כי לקח טוב" וגו' משלי ד,ב.• • •

6 פסיקתא דרב כהנא פתח ↗

ח א"ר תנחום בר חנילאי בשלשה מקומות הקב"ה קובל על נבוכד נצר הרשע, בספר ירמיה, בספר מלכים ובספר דברי הימים. כאנש דאמרי לחבריה חמון מה עבד לי פלן, שחיק טמייה, כך א' הקב"ה חמון מה עבד לי ננסא דבבל. ד"א ירמיה קינוי דירמיה, איכה ישבה בדד איכה א:א, איכה יעיב באפו שם ב:א, איכה יועם זהב שם ד:א. דב' אח' מותוי דירמיה, אשר למות למות ירמיה מג:יא. ד"א ירמיה, א' הק' לירמיה לך אמור לישר' עשו תשובה, ואם לאו הא אנא מחרב ית בית מקדשי. אמרין, ואין מחריב לאו דידיה הוא מחריב, אלא כך אמ' הקב"ה הא אנא מחריב מקדשיי ודברי יקום בירמיה. ד"א ירמיה, אמ' הקב"ה לירמיה, דביריי אנא בעי גבהון ירמיה. אני אמרתי להם אנכי י"י אלהיך שמות כ:ב, והם לא עשו כן אלא אמרים לעץ אבי אתה ירמיה ב:כז. אני אמרתי להם לא יהיה לך אלהים אחרים שמות כ:ב, והם לא עשו כן אלא ואת המשתחוים על הגגות לצבא השמים צפניה א:ה. אני אמרתי להם לא תשא את שם י"י אלהיך לשוא שמות כ:ז, והם לא עשו כן אלא אכן לשקר ישבעו ירמיה ה:ב. אני אמרתי להם זכור את יום השבת לקדשו שמות כ:ח, והם לא עשו כן אלא קדשיי בזית ואת שבתותי חללת יחזקאל כב:ח. אני אמרתי להם כבד את אביך ואת אמך שמות כ:יב, והם לא עשו כן אלא אב ואם הקלו בך יחזקאל כב:ז. אני אמרתי להם לא תרצח לא תנאף לא תגנוב שמות כ:יג, והם לא עשו כן אלא הגנוב ורצוח ונאוף ירמיה ז:ט. אני אמרתי להם לא תענה ברעך עד שקר שמות כ:יג, והם לא עשו כן אלא וידרכו את לשונם קשתם שקר ירמיה ט:ב. אני אמרתי להם לא תחמוד שמות כ:יד, והם לא עשו כן אלא וחמדו שדות וגזלו בתים ונשאו מיכה ב:ב.

7 אור לישרים על תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

במשנה שנינו: "בני העיר שמכרו בית הכנסת...". מספרים: ביישנאי שאלון לרבי אימי אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי: – אנשי בית שאן עיר בבקעת הירדן שאלו את רבי אימי: מהו ליקח אבנים מבית הכנסת זו ולבנות בבית הכנסת אחרת? – האם מותר לקחת אבנים מבית כנסת אחד שחרב ולבנות מהן בית כנסת אחר, שהרי אין כאן הורדה בקדושה? אמר לון: – אמר להם רבי אימי: אסור – לקחת טעמו של רבי אימי אמור להלן במאמרו של רבי חלבו. אמר רבי חלבו אמורא בדור השלישי: לא אסר רבי אימי אלא מפני עגמת נפש צער עמוק – מעיקר הדין מותר לקחת אבנים מבית כנסת אחד שחרב ולבנות מהן בית כנסת אחר, ולא אסר רבי אימי אלא כדי שיעמוד בית הכנסת שחרב בחורבנו ותהיה עגמת נפש לרואים את בית הכנסת בחורבנו וייתנו דעתם עליו לחזור ולבנות אותו הטעם "מפני עגמת נפש" מקורו במשנה להלן הלכה ג כנימוק לאיסור לתלוש עשבים שעלו בבית כנסת שחרב.בבבלי מגילה כו,ב אמרו: רמי בר אבא היה בונה בית כנסת חדש. היה בית כנסת ישן, רצה לסתור אותו ולהביא לבינים וקורות ממנו ולהכניס לבית הכנסת הזה. וקא מיבעיא ליה הא דרב חסדא, דאמר רב חסדא: לא יסתור אדם בית כנסת עד שבונה בית כנסת אחר משום פשיעותא רשלנות, כי האי גוונא שמוציא מאחד ומכניס לשני מאי? - אתא לקמיה דרב פפא / פפי ואסר ליה. אתא לקמיה לקמיה דרב הונא בר תחליפא ואסר ליה.מקור נוסף של אבני בנייה היו מבנים נטושים שאת קירותיהם ניתן היה לפרק ולעשות באבניהם שימוש חוזר. הסיפור על אנשי בית שאן משקף את הנוהג לחזור ולהשתמש באבני בנייה "בית המגורים הארץ ישראלי בתקופה הרומית-ביזאנטית", עמוד 132. ומספרים עוד: רבי גוריון אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי אמר: מוגדלאיי שאלון לרבי שמעון בן לקיש מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני: – אנשי מגדל עיר בחוף הכינרת ולרגלי הרי הגליל התחתון שאלו את רבי שמעון בן לקיש: מהו ליקח אבנים מעיר זו ולבנות בעיר אחרת? – האם מותר לקחת אבנים מבית כנסת בעיר אחת ולבנות מהן בית כנסת בעיר אחרת, שהרי אין כאן הורדה בקדושה? אמר לון: – אמר להם רבי שמעון בן לקיש: אסיר – אסור לקחת הטעם אמור להלן בהוראתו של רבי אימי. הורי – הורה פסק הלכה רבי אימי: אפילו ממזרחה למערבה – אפילו לקחת אבנים מכותלו המזרחי של בית כנסת לכותלו המערבי של אותו בית כנסת, - אסור, מפני חורבן אותו המקום – מפני שלקיחת אבנים מכותלו המזרחי של בית כנסת תביא לחורבנו של אותו המקום בכותל שממנו נלקחו אבנים. ומציעים בעיה: מהו למכור בית הכנסת וליקח בית המדרש? – האם בני העיר רשאים למכור את בית הכנסת ולקנות בדמיו את בית המדרש, משום שקדושת בית המדרש מרובה מקדושת בית הכנסת, או שמא אין הם רשאים, משום שקדושת בית המדרש אינה מרובה מקדושת בית הכנסת? ומציעים היסק ממקור אמוראי כדי לפשוט את הבעיה: מילתיה דרבי יהושע בן לוי אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון אמרה: – דבריו של רבי יהושע בן לוי אומרים מדבריו להלן יש ללמוד: שרי – מותר למכור בית הכנסת וליקח בית המדרש, דאמר רבי יהושע בן לוי: נאמר בחורבן המקדש וירושלים: "וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית י'י" מלכים ב כה,ט; ירמיהו נב,יג - זה בית המקדש, "וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ" שם - זה פלטין ארמון, היכל מקור המילה ביוונית ובלטינית של צדקיהו מלך יהודה, "וְאֵת כָּל בָּתֵי יְרוּשָׁלִַם" שם – הבתים של פשוטי העם; ויש לדרוש: - אֵילּוּ ארבע מאות ושמונים בתי כניסיות שהיו בירושלם – בתי ירושלים שנשרפו בחורבן הבית השני הם בתי הכנסת הרבים שהיו בעיר רבי יהושע בן לוי דורש את האמור בחורבן הבית הראשון כאילו הוא אמור בחורבן הבית השני; דאמר רבי פינחס אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי בשם רבי הושעיה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון: ארבע מאות ושמונים בתי כניסיות היו בירושלם – לפני חורבן הבית השני, וכל אחת ואחת היה לה בית ספר – מקום שמלמדים בו את הילדים את הקריאה ואת המקרא, ובית תלמוד – בית מדרש, מקום שנלמדת בו התורה שבעל פה: ההלכה, המדרש והאגדה, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה מסתבר שהכוונה למשנה במובן הרחב של תורה שבעל פה. יש לראות ב"בית תלמוד" מונח מקביל לבית מדרש "בית המדרש בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", "דברי הקונגרס העולמי השנים עשר למדעי היהדות" ב, עמוד 47, הערה 14, וכולהם וכולם עלה אספסיינוס קיסר רומי. צריך להוסיף כמו במקבילות שבמדרשי האגדה: 'והחריבם'. - עד כאן מימרת רבי פינחס בשם רבי הושעיה המתארת את גודלה ופריחתה של ירושלים שלפני החורבן; "וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל בירמיהו: "הַגָּדוֹל" שָׂרַף בָּאֵשׁ" שם – בתי האנשים הגדולים, העשירים והשרים; ויש לדרוש: - זה מדרשו של רבן יוחנן בן זכיי גדול החכמים בדור הראשון לתנאים – הבית הגדול שנשרף בחורבן הבית השני הוא בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכיי שהיה בירושלים, ששם היו מתנין מספרים גדוֹלותיו מעשיו החשובים של הקב"ה – בבית המדרש היו לומדים את האגדה, ובה עסקו בסיפור גדולותיו של ה', ולכן נקרא בית המדרש "בית גדול / הגדול", כגון: "וְהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר אֶל גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר: סַפְּרָה נָּא לִי אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע" מלכים ב ח,ד – המלך דרש מגיחזי, משרתו של אלישע הנביא, שיספר על המעשים הגדולים הניסים שעשה הנביא. - מדבריו של רבי יהושע בן לוי, שבית מדרש נקרא "בית גדול" ובתי כנסת נקראים בתים סתם, יש ללמוד, שקדושת בית המדרש מרובה מקדושת בית הכנסת, ולכן מותר למכור בית הכנסת וליקח בית המדרש.בבבלי מגילה כו,ב-כז,א אמרו: אמר רב פפי משמיה דרבא: מבי כנישתא לבי רבנן לעשות מבית כנסת בית מדרש - שרי, מבי רבנן לבי כנישתא - אסיר. ורב פפא משמיה דרבא אמר איפכא שבית כנסת מקודש מבית מדרש.אמר רב אחא בריה דרבא: כוותיה דרב פפי מסתברא, דאמר רבי יהושע בן לוי: בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש. שמע מינה.דרש בר קפרא: מאי דכתיב: "וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש"? "את בית ה'" - זה בית המקדש; "ואת בית המלך" - אלו פלטרין של מלך; "ואת כל בתי ירושלים" - כמשמעו; "ואת כל בית גדול שרף באש" - פליגי בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. חד אמר: מקום שמגדלים בו תורה, וחד אמר: מקום שמגדלים בו תפילה. - מאן דאמר: מקום שמגדלים בו תורה, דכתיב: "יגדיל תורה ויאדיר". ומאן דאמר: מקום שמגדלים בו תפילה, דכתיב: "ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע", ואלישע כי עבד - ברחמי בתפילה הוא דעבד.תסתיים דרבי יהושע בן לוי הוא דאמר: מקום שמגדלים בו תורה, דאמר רבי יהושע בן לוי: בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש. תסתיים.הבבלי ידע שרבי יהושע בן לוי אמר שבית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, ומזה הבבלי למד שרבי יהושע בן לוי דרש "בית גדול" - בית מדרש. אבל הירושלמי ידע שרבי יהושע בן לוי דרש "בית גדול" - בית מדרש, ומזה הירושלמי למד שרבי יהושע בן לוי אמר שבית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש.בבבלי דרש בר קפרא "בתי ירושלם" כמשמעו, ורבי יוחנן דרש "בית גדול" - בית כנסת, ורבי יהושע בן לוי דרש "בית גדול" - בית מדרש. ובירושלמי דרש רבי יהושע בן לוי "בתי ירושלם" - בתי כנסיות, ו"בית גדול" - בית מדרש של רבן יוחנן בן זכיי.בבבלי דרשו "בית גדול" - מקום שמגדלים בו תורה / תפילה. ובירושלמי דרשו "בית גדול" - מקום שמספרים בו גדולותיו של הקב"ה.לירושלמי, ואנו מניחים שכך היה במקור, רבי יהושע בן לוי אמר רק את הדרשה ומן הדרשה הוציאו אחר כך את ההלכה. ברם בבבלי חשבו את ההלכה למימרה עצמאית, ואילו את הדרשה מסרו כחלק ממחלוקת רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן בצורת "חד אמר... וחד אמר...", ולא ידעו איך דרש רבי יהושע בן לוי את הפסוק. וכשהמצרף המאוחר זיהה אחר כך את דרשת רבי יהושע בן לוי על יסוד ההלכה, הרי עשה להיפך ממה שנעשה במקור. במקור יצרו את ההלכה על יסוד הדרשה, ואילו הוא זיהה את הדרשה על יסוד ההלכה.ברור שבר קפרא לא אמר "פליגי בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי...". הוא חי לפניהם. ומכיוון שלא מסתבר שבר קפרא דרש את כל הפסוק "וישרוף..." חוץ מהמילים האחרונות "ואת כל בית גדול", עלינו לומר שרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חולקים איך דרש בר קפרא את סוף הפסוק.הבבלי מביא בלא מחלוקת את דרשת בר קפרא "'ואת כל בתי ירושלים' - כמשמעו". אבל בירושלמי רבי יהושע בן לוי דורש ומן הסתם שמע גם את זאת מבר קפרא "'כל בתי ירושלים' - אלו ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות". רבי יוחנן אינו יכול לדרוש כן. מסתבר שהוא דורש "כל בתי ירושלים" לבתי מדרשות, ההיפך מרבי יהושע בן לוי. נמצא שרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חולקים גם בדרשת הפסוק "כל בתי ירושלים" "מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד תקט. בבבלי נמסר דרשו של בר קפרא לכתוב "וישרוף...", אבל לסוף הכתוב "ואת כל בית גדול" לא נזכר מה בר קפרא דרש בו, אלא מובאת מחלוקת רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, שרבי יהושע בן לוי דרשו: מקום שמגדלים בו תורה. והדעת נותנת שדרש כך רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא. בירושלמי מובא גם דרשו של בר קפרא לראש הכתוב בשם רבי יהושע בן לוי "מבוא לתלמודים", עמוד 150, הערה 18."וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית י'י..."באיכה רבה פתיחתא יב נאמר: "וישרוף את בית ה'" מלכים ב כה,ט - זה בית המקדש; "ואת בית המלך" שם - זה פלטין של צדקיהו; "ואת כל בתי ירושלים" שם - אלו ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות שהיו בירושלים, דאמר רבי פנחס בשם רבי הושעיא: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים, חוץ מבית המקדש, מניין "מְלֵאֲתִי" ישעיהו א,כא, בגימטריא הכי הווי לפני החכמים היה כתיב חסר, בלי אל"ף, או שהאל"ף מרמזת לבית המקדש, וכל אחת ואחת היה לה בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה, וכולן עלה אספסיאנוס והחריבן; "ואת כל בית גדול" מלכים ב כה,ט - זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, ולמה קורא אותו "בית גדול"? ששם מתנים שבחו של הקב"ה.ובפסיקתא דרב כהנא ד,י ובפסיקתא רבתי יד נאמר: "ואת כל בית גדול שרף באש" מלכים ב כה,ט - ולמה הוא קורא אותו "בית גדול"? אלא זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכיי ששם היו מתנים גדולתו של הקב"ה.ארבע מאות ושמונים בתי כניסיות היו בירושלםבירושלמי כתובות יג,א אמרו: רבי פינחס בשם רבי הושעיה: ארבע מאות וששים צריך לומר: 'ושמונים' בתי כניסיות היו בירושלם, וכל אחת ואחת היה לה בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה.ובבבלי כתובות קה,א אמרו: אמר רבי פינחס אמר רבי אושעיא: שלוש מאות ותשעים וארבעה בתי דינים היו בירושלים, וכנגדם בתי כנסיות, וכנגדם בתי מדרשות, וכנגדם בתי סופרים.ובאיכה רבה ב,ב נאמר: רבי פינחס בשם רבי הושעיא אמר: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים, חוץ מן בית המקדש, מניין "מְלֵאֲתִי", וכל אחד ואחד היה בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה, וכולם עלה אספסיינוס והחריבם.ובפסיקתא דרב כהנא טו,ז ובמדרש זוטא איכה א,מב נאמר: רבי פינחס בשם רבי הושעיא אמר: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלם, וכל אחת ואחת יש בה בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה, וכולם עלה אספסיאנוס והחריבם.ובשיר השירים רבה ה יב ב נאמר: רבי פינחס בשם רבי הושעיא רבה: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלם, מניין "מְלֵאֲתִי".לפי הבבלי היו בירושלים 394 בתי כנסיות ו-394 בתי מדרשות. אבל לפי הירושלמי ומדרשי האגדה, היו בירושלים 480 בתי כנסיות, ולא היו בתי מדרשות, אלא בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי.המספרים נמסרו בלשון גוזמא, אך הם שמרו על גרעין של עובדה היסטורית. ואומנם אנו מוצאים, כי לא רק אנשי תורה עולים לירושלים לשמוע תורה מפי חכמים מובהקים, אלא אף צעירים חסרי כל ידיעה שנפשם חשקה בתורה "בימי הבית ובימי המשנה", עמוד 84.בית המדרש בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמודככל הנראה תהליך בנייתם של בתי מדרש החל בסוף תקופת התנאים. המציאות החדשה חוללה שינוי בהוראתו של המונח "בית מדרש". אם במקורות התנאיים הוא מציין בדרך כלל את מסגרת הלימוד, הרי במקורות האמוראיים הוא מציין את המבנה. דוגמא אופיינית לשינוי שחל במעבר בין התקופות אפשר לראות בדיוני האמוראים על המשנה במסכת מגילה ג,א. המשנה דנה בקדושתו של בית הכנסת ובאפשרות להמירו בחפצים אחרים. המשנה אינה מזכירה את בית המדרש, אך האמוראים שואלים: "מהו למכור בית הכנסת וליקח בית המדרש?" ירושלמי מגילה ג,א; בבלי מגילה כז,א. יש להניח, שהשאלה לא עלתה בתקופת התנאים מפני שבהיעדר בתי מדרש היא לא היתה שייכת. בתקופת האמוראים, לאחר שבתי מדרש הפכו למציאות רווחת, נידון גם מעמדו של בית המדרש ואף היחס בינו ובין בית הכנסת "בית המדרש בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", "דברי הקונגרס העולמי השנים עשר למדעי היהדות" ב, עמודים 50-51. ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי שמואל בר נחמן אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי אמר בשם רבי יונתן אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר דבר זה שאתה אומר, שבני העיר רשאים למכור בית הכנסת, - בבית הכנסת של היחיד – במקרה של בית הכנסת שאדם יחיד בנה אותו מכספו ומסר אותו לרשות בני העיר, שהוא רכושם המשותף של בני העיר, ולכן הם רשאים למוכרו, אבל בבית הכנסת של הרבים – במקרה של בית הכנסת שבני אדם רבים בנו אותו מכספם, - אסור – אין בני העיר רשאים למוכרו, אני אוֹמַר: אחד מסוף מקצה העולם קנוי בו – ייתכן שגם אדם שאינו מבני העיר תרם מכספו לבניית בית הכנסת, ויש לו חלק קנוי בבית הכנסת, ואין בני העיר מוסמכים לייצג אותו במכירת בית הכנסת, ולכן אינם רשאים למוכרו. ומציעים קושיה מברייתא: והא תני: – והרי התנא שונה: מעשה ברבי אלעזר בירבי צדוק הראשון, תנא בדור השני שלקח בית הכנסת של אלכסנדריים – של יהודי אלכסנדריה, שבאו לירושלים בימי הבית השני והקימו לעצמם בית כנסת, ועשה בה צרכיו – השתמש בבית הכנסת לצרכיו, שהלוקח בית הכנסת רשאי לעשות בו מה שירצה, משום שכשפקע ממנו שם בית כנסת אף קדושתו פקעה כדעת רבי יהודה במשנה להלן הלכה ב, שהביא ראיה לדבריו ממעשה זה! – מכאן שגם בית הכנסת של הרבים רשאים למוכרו. הרי שיש לפרוך את דברי רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן! ומציעים תירוץ לקושיה: אלכסנדריים עשו אותה משל עצמן – אנשי אלכסנדריה בנו את בית הכנסת מכספם, ולא היה לאחרים חלק קנוי בו, וכיוון שהיה שייך רק לאנשי אלכסנדריה, לכן היו רשאים למוכרו.בתוספתא מגילה ב,יז שנו: אמר רבי יהודה: מעשה ברבי לעזר בי רבי צדוק שלקח בית הכנסת של אלכסנדריים שהיתה בירושלם, והיה עושה בה כל חפצו.בבבלי מגילה כו,א אמרו: "בית הכנסת - לוקחים תיבה". - אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: לא שנו שמוכרים בית כנסת אלא בית הכנסת של כפרים, אבל של כרכים, כיוון דמעלמא קא אתו ליה - הווה ליה דרבים ולא מצו מזבני ליה.מיתיבי: / תא שמע: אמר רבי יהודה: מעשה בבית הכנסת של טרסיים אורגים אומנים בעלי הכשרה מיוחדת, על שם האורגים מהעיר טרסוס שהיתה בירושלם ומכרוה לרבי אלעזר בן עזריה, ועשה בו כל צורכו. והא התם דכרכים הווה! - ההיא בי כנישתא זוטא הוואי, ואינהו עבדוה.בבבלי: בית הכנסת של כפרים ושל כרכים. בירושלמי: בית הכנסת של היחיד ושל הרבים. כאן התחלת מקבילה בירושלמי נדרים ט,ב. בירושלמי נדרים הציעו לפני המקבילה את תחילת המשנה להלן הלכה ב, שדנה גם היא במכירת בית הכנסת. ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - בשבנייה לשם בית הכנסת – הדין במקרה שנבנה הבית מתחילה לשם בית הכנסת פשוט, שבמקרה זה חלה עליו קדושת בית הכנסת, ולכן כשמוכרים אותו אסורים לקנות בדמיו דבר שקדושתו פחותה מקדושת בית הכנסת. בנייה לשם חצר והקדישה, מהו? – מה הדין במקרה שנבנה הבית מתחילה לשם איזה שימוש שהוא ואחר כך הוקדש לשם בית הכנסת? האם במקרה זה חלה עליו קדושת בית הכנסת? ומציעים פשיטת השאלה ממקור תנאי: נישמעינה מן הדא: – נשמע נלמד אותה מזאת מהמשנה במסכת נדרים ט,ב: מי שאמר: קונם לבית הזה שאיני נכנס – שנדר שלא ייכנס לבית מסוים, ונעשה בית הכנסת – אותו בית נעשה אחר כך בית הכנסת, שהוקדש לשם בית הכנסת עד כאן קטע מהמשנה. במקרה זה נחלקו רבי אליעזר והחכמים, שלדעת רבי אליעזר פותחים בנולד, שיכול החכם להתיר את הנדר בפתח שהוא בדבר שלא היה קיים בשעת הנדר אלא שנולד ונתחדש אחר כך, ולדעת החכמים אין פותחים בנולד. ויש להסיק: הדא אמרה: – זאת אומרת: בנייה לשם חצר והקדישה - קדשה – חלה עליו קדושת בית הכנסת, שאילו לא חלה עליו קדושת בית הכנסת, לא נולד דבר שלא היה קיים בשעת הנדר, ואין כאן פתח להתרת הנדר. ושואלים: אימתי קדשה? – מתיי חלה הקדושה במקרה שנבנה הבית מתחילה לשם חצר ואחר כך הוקדש לשם בית הכנסת? מיד? מגיה הוסיף במסירה שלפנינו 'או', ואין צורך בשעת התשמיש? – האם חלה הקדושה מיד כשהוקדש לשם בית הכנסת, או שמא לא חלה הקדושה אלא בשעה שמשתמשים בו לבית הכנסת שמתפללים בו? ומציעים פשיטת השאלה ממקור תנאי: נישמעינה מן הדא: – נשמע נלמד אותה מזאת מהברייתא להלן: העושה תיבה לשם ספר – להניח בה ספר תורה, ומטפחות לשם ספר – לגלול עליהן ספר תורה, עד שלא נשתמש בהן הספר – לפני שהניח ספר תורה בתיבה ולפני שגלל ספר תורה על המטפחות, - מותר להשתמש בהן הדיוט – מותר להשתמש בתיבה ובמטפחות שימוש של חול, שלא חלה קדושה עליהן כשהוקדשו לשם ספר תורה, משנשתמש בהן הספר – לאחר שהניח ספר תורה בתיבה ולאחר שגלל ספר תורה על המטפחות, - אסור להשתמש בהן הדיוט – אסור להשתמש בתיבה ובמטפחות שימוש של חול, שחלה קדושה עליהן בשעה שהשתמש בהן ספר תורה עד כאן הברייתא. ויש לדון: מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'ומה' אם אֵילּוּ שנעשו לשם ספר – תיבה ומטפחות ספרים שנעשו מתחילה לשם ספר תורה ולא לשם דבר אחר, - אינן קְדֵישות במקבילה: 'קדושות' אלא בשעת התשמיש – לא נהיות קדושות אלא בשעה שהשתמש בהן ספר תורה, זו שבנייה לשם חצר – בית הכנסת שנבנה מתחילה לשם חצר ואחר כך הוקדש לשם בית הכנסת, - לא כל שכן?! – בוודאי ובוודאי שלא חלה קדושה עליו אלא בשעה שמשתמשים בו לבית הכנסת. ומציעים בעיה: אֵילּוּ שעשאן לשם חולין והקדישן – תיבה ומטפחות ספרים שנעשו מתחילה לשם שימוש של חול ואחר כך הוקדשו לשם ספר תורה, מה הן? – מה דינם? האם חלה קדושה עליהם, או שמא לא חלה קדושה עליהן כיוון שלא נעשו מתחילה לשם ספר תורה? ופושטים את הבעיה: כמה דאת אמר תמן: – כמו שאתה אומר שם לפני כן בסוגיה, במקרה של בית כנסת: בנייה לשם חצר והקדישה - קדשה – חלה קדושה עליו בשעה שמשתמשים בו לבית הכנסת, והכא – גם כאן הדין הבא לפני כן חל גם במקרה הנידון של תיבה ומטפחות ספרים, עשאם לשם חולין והקדישן - קדש צריך לומר כמו במקבילה: 'קדשו' – חלה קדושה עליהן בשעה שמשתמשים בהן לספר תורה.עד כאן המקבילה בירושלמי נדרים.המקבילה מקורה במגילה, ומכאן הועתקה המקבילה לנדרים בשל המשנה במסכת נדרים שממנה פשטו את השאלה הראשונה.בתוספתא מגילה ב,יג שנו: העושה תיבה ומטפחות לספר, עד שלא נשתמש בהן גבוה - רשיי להשתמש בהן הדיוט שאין ההזמנה בלבד מקדשת את החפץ אלא השימוש בו, ומשנשתמש בהן גבוה - אין רשיי להשתמש בהן הדיוט.• • •

8 רש"י על ישעיהו פתח ↗

סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם. מַשְׁקִים שֶׁלָּכֶם מְעוֹרָבִים בַּמַּיִם, כְּדְאִיתָא בִּפְסִיקְתָּא פסיקתא רבתי טו:. מָהוּל – מְעוֹרָב, וְאֵין לוֹ דִּמְיוֹן בַּמִּקְרָא; וּמִדְרָשׁ אַגָּדָה פּוֹתֵר ״לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל״ קהלת ב: – מְעוֹרְבָּב:

9 אור לישרים על תלמוד ירושלמי תענית פתח ↗

אמר רבי שמעון בן לקיש מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני: כתיב – כתוב: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" בראשית ב,ו - עלה שבר מלמטן מלמטה – אם עלה קול זעקתם ותרועתם של ישראל על הצרה שבאה עליהם -"ואד יעלה מן הארץ", ודורש "אד" לשון איד - צרה, אסון. 'שבר' משמעו: אסון גדול, וגם קול שבור, מיד הגשמים יורדין במסירה מהגניזה נוסף: מלמעלן מלמעלה – ה' מוריד להם גשמים מן השמים -"והשקה ה' את כל פני האדמה", שמבטל את הגזרה שגזר עליהם שלא ירדו גשמים. אמר רבי ברכיה אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי: כתיב – כתוב: "יערף כמטר לקחי" דברים לב,ב - כפי צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: כפו עורפן לתשובה – אם כפפו ישראל את עורפם ונכנעו, שעשו תשובה דורש "יערוף" לשון עורף, מיד הגשמים יורדין – ה' מוריד להם גשמים -"יערוף" = ירעף בהיפוך אותיות - יטפטף, ייזול, שמבטל את הגזרה שגזר עליהם שלא ירדו גשמים הכתוב היה צריך לומר 'ירעף', ומכיון שנאמר 'יערוף', דרש: אם יערוף - ירעף כמטר.בבראשית רבה יג,יד נאמר: אמר רבי ברכיה: עלה שבר מן הארץ, מיד "והשקה את כל פני האדמה". היא דעתיה דרבי ברכיה, דאמר רבי ברכיה: "יערוף כמטר לקחי" דברים לב,ב - שברו בריות את עורפן, מיד המטר יורד. רבי מנחמא בשם רבי אבין: בארעא ברייתא קארן ליה עמא תבירי קדל בחוץ לארץ קוראים לו עם שבורי עורף, שהם שוברים עורפם ומיד המטר יורד.הגויים מקללים את ישראל בקללה זו: "תבירי קדל", וכסבורים הם שהיא קללה, ואינה אלא שבח כמו שנאמר בשמות רבה מב,ט.לא נאמר כאן שדברי רבי שמעון בן לקיש ורבי ברכיה נדרשו בתענית ציבור, אך לפי הקשר הדברים בירושלמי ותוכן הדברים נראה שהם נאמרו בדרשה בתענית.• • •כיון שהביאו מימרה שאמר רבי ברכיה, מביאים להלן פסוקים מדברי התוכחה של הנביא מיכה ז,ג-ד על מצבו המוסרי של העם, שפירשם רבי ברכיה בדרשה בתענית: ג עַל הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב, הַשַּׂר שֹׁאֵל, וְהַשֹּׁפֵט בַּשִּׁלּוּם, וְהַגָּדוֹל דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ הוּא, וַיְעַבְּתוּה. ד טוֹבָם כְּחֵדֶק, יָשָׁר מִמְּסוּכָה, יוֹם מְצַפֶּיךָ פְּקֻדָּתְךָ בָאָה, עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם. מספרים: רבי ברכיה עבד תלת עשרה תעניין ולא נחת מיטרא – עשה גזר וקיים שלוש עשרה תעניות על עצירת גשמים, כסדר התעניות שנאמר בפרק א ולא ירד גשם, ובסופה אתא גוביי – ובסוף בתענית האחרונה בא ארבה. עאל ואמר קומיהון – נכנס רבי ברכיה לבית הכנסת ואמר לפניהם לפני הציבור: אחינן – אחינו, חמון מה דאנן עבדין – ראו מה שאנו עושים, לא דא היא דנבייא מקנתר לן =לון – וכי לא זאת היא מה שהנביא מקנטר מוכיח אותם: "על הרע כפים להיטיב" מיכה ז,ג - מריעין זה לזה בכפינו במסירה מהגניזה: בכפים ומבקשין טובה – הם מבקשים שייטיב ה' להם בגלל שעשו רע איש לחברו בידיהם שוחד וגזל; "השר שואל" - איכן היכן הוא השוחד ליקח? – השר שואל ומבקש שוחד כדי להטות דין; "והשופט בשילום" - שלם לי ואשלם לך – השופט שגזל אומר לחברו השופט שדן את דינו: שלם לי טובה, שתזכה אותי בדיני היום, ואני אשלם לך טובה, שאזכה אותך בדינך מחר, כשיבוא דינך לפני. "והגדול דובר הוות נפשו הוא – הגדול השופט חורץ את הדין כפי תאוותו ורצון נפשו, ולא כפי האמת, ויעבתוה" – עבדוה במסירה מהגניזה: עבדונה עביא – השר, השופט והגדול עשו אותה את הטית הדין עבה, עבדוה עבדונה קליעה דחובין – עשו אותה את הטית הדין קליעה דבר קלוע - שזור, מפותל של חטאים "ויעבתוה" נדרש מדרש כפול: עבות = קליעה; עב = חב, ומַן פסק לה – ומי כורת וגוזר אותה את הקליעה? – שאין מי שמפסיק את הטית הדין; שהלא אפילו "טובם כחדק" שם ד - טבא דבהון כאילין חידקיא – הטוב שבהם הוא כמו אלה הקוצים המשמשים לגדרות, שטובים לבעלי הגדרות, אבל הם רעים לאחרים, כך הטוב שבהם הוא טוב לעצמו, אך רע לבריות; "ישר ממסוכה" - ישרא דבהון כאילין סוכייא – הישר שבהם הוא כמו אלה הקוצים המשמשים לגדרות, ופירש כאילו כתוב: "יְשָׁרָם מְסוּכָה"; משום כך, "יום מצפיך פקודתך באה" - יום שציפינו לרווחה בא עלינו גוביי – ביום שציפינו בו לה' שיביא רווחה, שיוריד לנו גשם - בא עונשו של ה', שהביא עלינו ארבה; "עתה תהיה מבוכתם" – מִן גוא גו דאינון בייכן – מתוך שהם בוכים במצב של בכייה באה להם צרה, שבתענית האחרונה בא ארבה, ופירש "מבוכתם" לשון בכייה. עד כאן דברי רבי ברכיה. ומסיימים: ובכון ובכון – ובכו ובכו הציבור, ששמעו את דברי רבי ברכיה, שהוכיחם על מעשיהם, ונחת מיטרא – וירד גשם.בדרשתו הטיח רבי ברכיה דברי תוכחה קשים כדי לזעזע את הקהל. הוא תיאר את המצב המוסרי הירוד של הקהל. מטרתו היתה הכנעת לב השומעים.עאל ואמר קומיהוןביטוי זה מופיע כמה פעמים בירושלמי בהקשר לדרשה הנאמרת לציבור. במסכתנו הביטוי מופיע שלוש פעמים עוד להלן ג,ד. במסורות אלו הדרשן מתואר כנכנס למקום כלשהו, אולי בית הכנסת שבו דרשו באגדה, ושם אומר את דברו. הדרשות שביטוי זה מתייחס אליהן במסכתנו אינן חלק מסדר התענית ברחובה של עיר, אלא נאמרו לאחר תענית הציבור כתגובה לתענית. דרשותיהם של רבי ברכיה כאן ושל רבי חנינא להלן ג,ד נישאו לאחר קיום התענית בשל כשלון התענית. גם דבריו של רבי עקיבא להלן ג,ד נאמרו לאחר הצלחת התענית ולא במהלכה.מבנה הדרשהישנן דרשות הבנויות על פסוקים, כמו דרשתו של רבי אלעזר לעיל הבנויה על פסוקים בישעיהו, ודרשתו של רבי ברכיה כאן הבנויה על פסוקים במיכה. הם מכניסים דברי קישור בין חלקי הפסוקים כדי להבליט את מסר הנביא ולהחדירו לתודעת השומעים. ישנן דרשות פשוטות יותר הבנויות סביב הסבר של מילה או ביטוי בפסוק, כמו דרשתו של רבי תנחום בר עילאי לעיל. ויש דרשות שבהן לאחר פיתוח רעיון מצוטט פסוק כדי להוכיח או להמחיש את הרעיון הנדון, כמו דבריו של רבי אלעזר לעיל: "שלושה דברים מבטלים את הגזרה הקשה... ושלושתם בפסוק אחד...". ישנן דרשות ללא הזכרת פסוק כלל, כמו דרשותיהם של רבי חנינא ורבי עקיבא להלן ג,ד.שלם לי ואשלם לךבפסיקתא דרב כהנא טו,ט נאמר: "ורודף שלמונים" ישעיהו א,כג - היו אומרים: שלם לי ואשלם לך.ובמדרש אגדה שמות כא,א נאמר: "ורודף שלמונים" ישעיהו א,כג - היו אומרים הדיינים קצתם לקצתם: שלם לי היום ואני אשלם לך מחר.קליעהבירושלמי שקלים ח,ב אמרו: קליעה - לשלושה.קליעה עשויה משלושה חוטים, ואף כאן הקליעה של חטאים עשויה על ידי שלושה: השר, השופט והגדול רש"י מיכה ז,ג.בייכןבמשקל פעלי ע"ו השורש ב,ו,ך, כמו בבראשית רבה תיאודור-אלבק סד,ז: 'בייכין', ושם פז,א: 'בייכה היא'. "מבוכתם" - מהשורש ב,ו,ך, ולכן נקטו כאן 'בייכן' במקום 'בכיין'.בכו וירד גשםבבבלי תענית כה,ב אמרו: תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס שגזר שלוש עשרה תעניות על הציבור רש"י: שהתענו והלכו עד שגמרו שלוש עשרה תעניות ולא ירדו גשמים. באחרונה התחילו הציבור לצאת רש"י: מבית הכנסת. אמר להם: תיקנתם קברים לעצמכם? שהרי תמותו כולכם ברעב געו הרימו קול כל העם בבכייה, וירדו גשמים.גם במעשה בירושלמי כאן וגם במעשה בבבלי הציבור זועזע מהדברים הקשים שנאמרו לו והגיב בבכי.• • •

9 אברבנאל על ישעיהו פתח ↗

ולפי שדבר המטבע הוא כולל אל המדינה ולכל אנשיה בטובתן וברעתן, לכן האשימם שהיו משקרי' המטבע הרגיל ביניהם ומערבים עם הכסף נחשת ועפרות, וגם הכסף אשר היו עושים הצורפים בכלים לא היה כסף נקי כי אם מעורב ומשוקר, וזהו כספך היה לסיגים, ובבמדבר רבה ז, א אמרו עין הרע שלט בכסף שהוציאו ממצרים שנעשה סיגים, גם זכר שבענין המזונות היה נמצא ביניהם שקרות רב, והוא אומרו סבאך מהול במים, וחז"ל דרשו כספך היה לסיגים על מחצית השקל שהיו נודרים בכל שנה ושנה, שלא היה כסף נקי כראוי, וסבאך מהול במים על הייין שהיו מנסכין ע"ג המזבח, כג והאשים ג"כ את השרים והמנהיגים שהיו סוררים וחברי גנבים, רוצה לומר סוררים נגד ה' וסרים מדרך הישרה, וכלם היו חברת גנבים, וכל כללותם היה אוהב שחד ורודף שלמוני', שהוא השוחד שיקחו משני בעלי הדין. וכבר אחז"ל מעשה באדם אחד שנגנב טליתו והלך לקבול עלה לדיין ומצאו מוצע על גבי מטתו, והוא המורה שכל מאויים והשתדלותם היה לגזול, ולהיות זה מנהגם לא ישפטו היתום, כי לא היה דעתם להטיב לשום אדם, ובעבור זה ריב אלמנה לא יבוא אליהם, כמו שדרשו חז"ל בפסיקתא שהיתה האלמנה הולכת לפני הדיין למשפט ופגעה ביתום שהיה בא וצועק מהם על אשר לא עשו לו משפט וכאשר הגיד זה היתום לאלמנה חזרה היא מדרכה ולא רצתה לבוא לפני השופט בחשבה שלא יעשו לה משפט כמו שלא עשו ליתום, לכן אמר וריב אלמנה לא יבא אליהם:

10 שני לוחות הברית פתח ↗

וכדי לסיים בששה עמודים האלה שדברנו עד כה אמרנו וענינו לפרש פ' שירת הים כאשר שמה נרמזים מענין העמודים האלה כדאיתא בספרי והובא בילקוט פרשת בשלח רמז רנא תמן תנינן שמעון הצדיק היה משירי אנשי כנסת הגדולה הוא היה אומר על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ר' הונא בשם רבי אחא אומר עוברי הים פירשו אותו נחית בחסדך זה ג"י נהלת בעזך זה תורה עדיין היה העולם מתמוטט ואימתי מתבסס כשבאו אל נוה קדשך והיו מקריבים קרבנות ע"כ נבאר קצת פסוקים משירת הים ביד י"י הטובה עלינו. והנה קשה בפתח דבריו אז ישיר שני מלות דסתרי אהדדי ולא דמו להדדי כעוכלא לדנא כי מלת אז יורה על אותו עת ומלת ישיר מורה על העתיד כאשר רז"ל הרגישו בזה ואמרו תנחומא בשלח י' אז שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתח"ה מן התורה. וע"ק ויאמרו לאמר למי אמרו כאשר בכל מקום מלת לאמר הוא לאחרים. וכאשר תנאים פליגי בזה במס' סוטה לב, א ר"ע דורש מלמד שהיו ישראל עונין אחריו של משה על כל דבור כקורין הלל רבי נחמיא אומר כקורין שמע. וא"כ גם עלינו חל חובת ביאור לבאר איזה דקדוקים ויתר הקושיות יתבאר ממילא רק נדקדק עוד קושיא אחת ויתורץ מיד מה מורה הכפל לשון וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים הל"ל מיד ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו ומה זה שאמר שנית וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ועוד ראוי ליתן טוב טעם ודעת מה מורה לשונות כפולות זה אלי ואנוהו וכן אלהי אבי וארוממנהו הדורשי רשומות דורשים ואנוהו מלשון אני והוא כו' ואנו אין לנו אלא דברי הפשט. ומקודם אבאר מ"ר פרשת בשלח כג, ב אז ישיר משה הדא הוא דכתיב תהלים קו, יב ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו אמר רבי אבהו אע"פ שכתב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים שנאמר שמות ד, לא ויאמן העם חזרו ולא האמינו שנאמר תהלים קו, ז אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקב"ה היאך עושה משפט ברשעים מיד ויאמינו בה' ובזכות האמנה שרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה הה"ד אז ישיר משה ובנ"י אין אז אלא לשון אמנה שנאמר בראשית לט, ה ויהי מאז הפקיד אותו בביתו וכתיב וכל יש לו נתן בידו הוי אומר ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו במדרש הזה יל"ד חדא למה העמיד רבי אבהו דבריו על פסוקי תהלים ולא על דברי המקרא הלא כתוב במקרא בפירוש שמות יד, לא וירא ישראל וגו' ויאמינו בה' וגם קשה והלא כבר במצרים כתיב שם ד, לא ויאמן העם וע"כ צריכין אנו לתרץ שבתחלה ובסוף היה חזק ואמיץ באמונה שלמה ובאמצעי היתה רפיא בידם האמונה. אלא ודאי כוונת רבי אבהו היה שדהמע"ה היה המקשן והתרצן בעצמו כי קשה ליה למה כתיב בתורה ויאמינו בה' הלא כבר כתיב ויאמן העם ותירץ אבותינו לא השכילו במצרים והיתה האמונה רופפת בידם ואח"כ כשראו הנסים על הים חזרו לאמונה הקדומה ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ועוד הקשו המפרשים במה שאמר בזכות אמנה שרתה עליהם רוה"ק למה יחשב להם לזכות האמנה. אחרי שראו עין בעין הנסים והנפלאות שעשה להם הקב"ה בימים ההם ובזמן ההוא וכי לא היה להם להאמין בה' על חסדיו המרובין. לבאר זה אקדים עוד מדרש פרשת בשלח שם יב ד"א אז ישיר הה"ד תהלים מ, ג ויעלני מבור שאון מטיט היון מבור שאון זה מצרים מטיט היון מטיט ולבנים ויקם על סלע רגלי זה הים כונן אשורי שעברו ביבשה מיד ויתן בפי שיר חדש. גם המדרש הזה אומר דרשני מה חידש דהמע"ה בדבריו והלא זיל קרי ביה רב הוא שהלכו ישראל ביבשה תוך הים ואמרו שירה. הענין הוא אלו ב' מדרשים בקשו לתרץ ב' קושיות עצומות א' מלת אז ישיר מלת אז צריך ביאור ועוד ק' שמצינו במ"ר פרשת וירא נו, ב על פסוק בראשית כב, ה ונשתחוה ונשובה אליכם אמר רבי יצחק הכל בזכות השתחויה אברהם לא חזר מהר המוריה אלא בזכות השתחויה. ישראל לא נגאלו אלא בזכות השתחויה שנאמר שם כד, א ויאמן העם ויקדו וישתחוו. התורה לא נתנה אלא בזכות השתחויה שמות ד, לא וישתחוו מרחוק. חנה לא נפקדה אלא בזכות השתחויה שנאמר שמ"א א, יט וישתחו שם לה'. הגליות אין מתכנסות אלא בזכות השתחויה שנאמר ישעיה כז, יג והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והשתחוו לה'. ב"ה לא נבנה אלא בזכות השתחויה תהלים צט, ה שנאמר רוממו ה' אלהינו והשתחוו להר קדשו. המתים אינן חיין אלא בזכות השתחויה שנאמר תהלים צה, ו בואו נשתחוה נכרעה נברכה וגו'. וא"כ הרי לך לפניך שכל הנעשה לישראל לא היה אלא בזכות השתחויה ומדוע כשהלכו ביבשה תוך הים למה לא כרעו והשתחוו לפני המקום ב"ה כדי שיועיל להם זכות של השתחויה להציל אותם מסערות הים אלא הענין הזה גילה לן המדרש בדבריו של דוד המלך ע"ה וזה חידש דוד המלך ע"ה בדברי חכמתו כי הוא רצה להפליג מגדולת וגבורת ה' שהמים היה לישראל לחומה כתיב ורצה לטבעם כדאיתא במדרש ששר של ים אמר מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע"ז וכו' וע"פ הטבע היו ראויים לטבוע כמו המצריים ומחסדי ה' המרובים גער בים סוף ויוליכם בתהומות והצלתם לא נעשה בטבע כמי שמצינו ביבמות קכא, א תניא אמר ר"ג פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה א' שנשברה בים והייתי מצטער על ת"ח שבה ומנו רבי עקיבא כשעליתי ליבשה בא ודן לפני בהלכה ואמרתי לו בני מי העלך ואמר לי דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נעניתי לה ראשי כו' עד כמה גדולים דברי חז"ל מים שאין להם סוף אשתו אסורה כו' ואם כן מצינו לפעמים שנצול אדם מן הים ע"י שמנענע בראשו והרכין לגלי הים וזה גילה לן המדרש ויקם על סלע זה הים ר"ל מה שכונן אשורי שישראל היו נצולים מן הים לא היה מלך השתחותם והרכינו ראשיהם לגלי הים אדרבה הלכו בקומה זקופה כי ה' הוליך את הים ברוח קדים וישם אותו לחרבה מצד גזירותיו ב"ה וזהו ויקם על סלע רגלי שהקימני בקומה זקופה לא בכובד ובהכנעה ראש ועוד חידש לנו המד' ההשתנות שיר' הים משיר הבאר כי שירת הבאר נתנה לישראל תחלת מ' שנה ולא אמרו שיר' אלא לסוף מ' שנ' כפירש"י בפ' חקת במדבר כא, יז ושיר' הים אמרו מיד וזהו כונן אשורי ואמר המדרש מיד ויתן בפי שיר חדש וא"ש אז ישיר מיד בעת ההיא היו משוררים ומהללים לה' לאפוקי שירת הבאר לא היה כי אם לסוף מ' שנה. והשתא א'ש למה לא השתחוו ישראל בחרדת הים להקב"ה כי ישראל בקשו להגדיל הנס הגדול שעשה להם הקב"ה ולהודיע שהכל נעשה ברצון הקב"ה ע"י פקודיו וגזירותיו. לכן הלכו בקומה זקופה ולא השתחחו כלפי שכינה בעת ההיא פן יטעה הטועה ויאמר לאמר שהשתחוו לגלי הים בנענוע ראשם כאשר עשה ר"ע. ולא היה נס מפורסם שנעשה ע"י הקב"ה רק ע'פ הטבע באם מנענע אדם ראשו לגלי הים אז הוא שקט מזעפו. וכעין דרך זה ראיתי ליישב מדרש חזית שיר השירים ד, ג כחוט השני שפתותיך בשעה שאמרו אז ישיר ומדברך נאוה שמראין באצבע ואמרו זה אלי כו' באותו שעה התחיל משה משבחן כפלך הרימון רקתך הריקן שבכם מלאים מצות כרמון. וקשה למה משבחן באמירה זה אלי ואנווהו יותר מכל השבחות ותהלות שאמרו בשירה הלא רבים הם. וע"ק למה כינה אותן בשעה ההוא בשם ריקים ואמר כפלת הרמון רקתך. הענין הוא על דרך מארז"ל מכילתא בשלח יד ע"ז עברה עם ישראל בים שנאמר זכריה י, יא ועבר בים צרה. על זה אמר ומדברך נאוה שהיו מרמזין באצבע ואמרו זה אלי הקב"ה כי באם לא היו מרמזים באצבע ואמרו סתם זה אלי היה חלילה מקום לטעות שאמרו זה אלי לע"ז שהלכה עמהם ולכן היו מרמזים נגד השכינה. ובעבור זה שהיה עבודה זרה עמהם אע"פ שלבם היה לשמים ובכל זאת קרא אותם ריקים. וא"כ על נכון הוא למה לא כרעו והשתחחו בים כדי שלא יאמרו שהשתחחו לגלי הים ותהיה הצלתם בדרך הטבע רק ה' פעל כל זאת. ובזה שפיר מתורץ כל הדקדוקים שבפסוקים ובמדרש הראשון וע"ד גמרא דפסחים קיח, ב ואמת ה' לעולם דגים שבים אמרוהו כדרב הונא דאמר ר"ה ישראל באותו הדור מקטני אמנה היו וכדדריש רבה בר מרי מ"ד תהלים קו, ז וימרו על ים בים סוף מלמד שאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר אמר לו הקב"ה לשר של ים פלוט אותם ליבשה אמר לפניו רבש"ע כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטלה ממנו א"ל אני נותן לו אחד ומחצה כו'. ועוד צריך לדעת מה שכתב המרדכי בסוף יבמות סימן צב בתשובת הר"ר אליעזר מורדין מדקאמר מים שאין להם סוף אסורה ולא אמר לעולם ש"מ שאין איסורה איסור עולם וכן נראה שתלו רבותינו הדבר על רבני הדור כו'. והאריך שמה במאוד להתיר אשה שנתעגנה ד' שנים שנטבע בעלה ב"מ וכו' ומיהו ה"ר אברהם כתב דקשה להתיר כו' ע"ש. וא"כ ע"פ שני הקדמות אלו יובנו הפסוקים תחלה אמר ויושע י"י ביום ההוא כוונתו שע"י שביום ההוא היו מקטני אמנה וזה גרם וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים שאמר הקב"ה לשרו של ים פלוט אותם ליבשה ואחר כך אמר וירא ישראל את היד הגדולה זה ראייה אחרת שנתן מתנה לדגים שבים וחזר ונטלה מהם וא"כ עי"ז היה להעלות מורא על ראשם להרהר אחרי הבטחות הקב"ה שהבטיח אותם לתת להם את ארץ כנען פן ואולי יחזיר ויטול מהם כאשר נעשה לדגים שנתן להם מתנה וחזר ונטלה מהם ובאמת עבירה גדולה היא בהרהורי הדברים האלה כאשר אברהם אבינו ע"ה נענש על ככה באמרו במה אדע וגו' וא"כ היה להם לישראל להרהר אחרי מעשה אלהינו ובכל זאת לא הרהרו אחריו והאמינו בו ובהבטחתו לכן משבחן הפסוק ויאמינו בי"י ובמשה עבדו ובאמת גדולה אמנה זו היתה בהם. והנה הוקשה להפסוק למה באמת עשה י"י ככה ונתן פתחון פה ומקום לטעות ואם בשביל תערומת ישראל שלא יאמרו המצרים עולים מצד הב' של ים בעבור זה לא היה צריך לפלוט אותם ליבשה כי הלא לסוף ד' שנים ישתקעו שמם ויאבד זכרם כדעת רבי אליעזר מורדין וא"כ ממילא יתפרסם שכולם מתים ונטבעים תוך הים. עז"א אז ישיר בעת ההיא היו צריכין לשורר להקב"ה כי היו מקטני אמנה ולא היו חזקים באמונת י"י ובאם לא היה פולט אותם לא היתה אמונת' שלימה וחזקה כי אם לאחר ד' שנים לכן פלטן הים כדי שתהיה אמונתם שלמה לכן אז ישירו תהלות י"י מיד משא"כ בשירת הבאר לא היו צריכין לומר תכף. ובזה מסולק הקושיא במדרש מה שחשב לישראל האמונה לזכות וע"י האמנה זכו לרוח הקודש לאמר שירה וכי לא היה לישראל להאמין ע"י הנסים והנפלאות שעשה להם הקב"ה במצרים. אלא הוא הדבר אשר דברתי מאחר שישראל ראו שהקב"ה נתן מתנה לדגים וחזר ונטלה מהם א"כ היה להם מקום להרהר פן ואולי יעשה גם להם בנתינת ארץ ואפי' הכי לא הרהרו אחרי המקום לכן משבחן הפסוק ויאמינו בי"י ומש"ה זכו לרוח הקודש. ובזה מתורץ גם הקושיא ראשונה על רבי אבהו למה העמיד דבריו על המקראות בתהלים ולא על המקרא' שבתורה כי בתורה לא מוכרח שלא האמינו באמצעית דילמא האמונה שהאמינו במצרים היה עדיין תקוע בלבם רק על השנותד בר פעמים שחזר ואמר ויאמינו בי"י הוא מחמת הסברא שראו שלקח הקב"ה המתנה שנתן לדגים והיה להם להרהר אחריו ולא עשו כן רק האמינו בי"י לכן הוכרח הפסוק להחזיר ולכתוב ויאמינו בי"י. משא"כ בתהלים מפורש בהדיא אבותינו לא השכילו מוכח מזה שנתבטל האמנה מהם באמצעית רק בקריעת ים סוף חזרו והאמינו לכן חזר הפסוק ואמר ויאמינו בי"י. ובזה הוא מרומז עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה אלהי אבי וארוממנהו ר"ל כי מה שלא השתחוו בים לא היה אלא כדי לקיים רוממו י"י אלהינו והשתחוו להר קדשו שהעיקר התרוממות לי"י אלהינו הוא השתחויה להר קדשו והשתחויה לא היה אפשר בים כדי שלא יאמרו שהשתחוו לגלי ים לכן אמר עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה ר"ל י"י היה לי לישועה להצלני מי"ם ולא היה בדרך הטבע לכן אלהי אבי וארוממנהו לבד בלא השתחויה ולא כמ"ש במקום אחר והשתחוו להר קדשו. ומה שהזכרתי שאברהם היה נענש על שאמר במה אדע יתבאר אגב הגמ' בברכות ז, ב אר"י משום רשב"י מיום שברא הקב"ה עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר בראשית טו, ח ויאמר י"י אלהים במה אדע כי אירשנה אמר רב אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם שנאמר דניאל ט, יז ועתה שמע אלהינו אל תפלת עבדך למען אדני למענך מיבעי ליה אלא למען אברהם שקראו אדון וקשה באמת למה לי נענה אלא בזכות אברהם ולא בזכות יצחק ויעקב וע"ק לפי מדרש רבה פרשת בראשית יז, ד בענין קריאת השמות שקרא אדם לכל הנבראים אמר הקב"ה ולי מה אתה קורא א"ל אדון מפני שאתה אדון על הבריות והנה נמצא שאדה"ר קרא להקב"ה אדון ולמה אר"י מיום שנברא העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון ודופק לומר שהגמרא ומדרש פליגי אהדדי. ועוד הקשו התוס' וא"ת אמאי לא מייתי קרא אדני אלהים מה תתן לי שהוא מוקדם בתורה וי"ל שהפרשיות לא נאמרו כסדרן ואין מוקדם ומאוחר בתורה וכן צ"ל שהרי אברהם היה בן ע' שנים בברית בין הבתרים ואחר הדברים האלה נאמר לי אחר מלחמות מלכים ובמלחמות מלכים היה בן ע"ג שנים כוו' ע"ש ויראה לי לתרץ כל הקושיות על אופן זה ע"פ מה שמסיק בפסיקתא והובא בילקוט יהושע רמז יד והנה ארון הברית אדון כל הארץ יהושע ג, יא ארשב"י כ"מ שנ' אדון עוקר דיורין ומכניס דיורין וזה בנין אב לכולן עוקר כנעניים ומכניס ישראל וכן הוא אומר יט, ד נאם האדון י"י צבאות אביר ישראל וגו' ואשיבה שופטיך וגו' וענין דרוש זה גילה לן אברהם במה שקרא להש"י אדון ע"ש שעוקר דיורין ומכניס דיורין וזה מרומז בפ' במה אדע כי אירשנה כי הבטיחו לתת לו את ארץ כנען לעקור הכנעניים ולהכניס ישראל ומאחר שגם דניאל ביקש על זה האר פניך על מקדשך השמם ר"ל שיעקור האומות ויכניס ישראל משום הכי קראו אדון וגילה לן ממי למד זה מן אברהם ואמר למען אדני למען אברהם שקראך אדני ובזה הוא מתורץ קושיות התוספת למה הביא קרא המאוחר ולא המוקדם בתורה כי בקרא המוקדם לא מוכח שמ"ה קרא להקב"ה אדני מחמת שעוקר דיורין ומכניס דיורין רק אגב אורחא הזכיר שם הזה משא"כ בפסוק שאמר שאח"כ יש קושי' בפ' שכתוב ויאמר אליו אני י"י אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת ובתשובת אברהם כתיב ויאמר אדני אלהים במה אדע וק' היה לאברהם להזכיר השם המיוחד ב"ה אשר בו נגלה אליו י"י וכעין זה מצינו בפרשת וישלח בראשית לב, י גבי י"י האומר אלי ופירש"י שם ושם נגלית אלי בשם המיוחד וכו' בשלמא לעיל לא קשה אף שכתוב אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה ונזכר שם הויה כי זה לא דבר י"י הוא רק הפסוק סיפר לנו המעשה שדבור י"י היה אל אברהם ונוכל לומר שאברהם הזכיר שם אדון אגב אורחא בלא טעמא משא"כ לקמן כתיב ויאמר אליו אני י"י דיבר הקב"ה עמו פנים בפנים והזכיר שם ההויה. וא"כ קשה למה הזכיר אברהם בתשובתו שם אדני ולא השם המיוחד אלא גילה לנו שבקשתו היה על במה אדע כי אירשנה דהיינו לעקור הכנענים ולהכניס ישראל ומאחר שמפורש במקרא זה יותר מפסוק הראשון לכן הביא מקרא המאוחר ונכון הוא ונחזור לעניינינו לתרץ הכפולות במקרא ויאמרו לאמר. ואקדים מ"ש א"א מ"ו ז"ל בפרשת בשלח וז"ל יש לתרץ קושיא זו עם קושיא אחרת במה שארז"ל מדרש הרנינו אין גומרין הלל בשביעי של פסח אף שהוא י"ט משום שאמר הקב"ה מעשי ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה וכן ארז"ל סנהדרין לט, ב על דה"ב כ, כא בצאת החלוץ אמרו הודו לה' ולא כי טוב וק' על זה הלא כתוב משלי יא, י באבוד רשעים רנה ומזוהר ח"א קכא, ב למדתי תירוץ דלא שייך רנה באבוד רשעים אלא כשנתמלא סאתם ואין בהם מתום לגמרי אבל כשלא נתמלא סאתם רק הקב"ה מאבדם בשביל ישראל אין לומר שירה וזה"ש על אודות ישראל וכן כתיב מפני בנ"י כלומר בשביל ישראל עז"א מעשה ידי טבעו בים כלומר עדיין הם מעשי ידי שלא נתמלא סאתם רק על אודות ישראל הטבעתים בים ואתם אומרים שירה עכ"ל אבל יש ע' פנים לתורה ואנכי אענה גם חלקי ויתבאר ע"פ מדרש רבה שמו"ר כג, ב תשורי מראש אמנה שה"ש ד, ח עתידין שיאמרו ישראל שירה לע"ל והוא כפול לשון כי די היה באמרו עתידין או לעת"ל הענין הוא שמדת הדין שמיד שהובטחו לדבר טוב לומר שיר ושבח להש"י אף שעדיין לא נתקיים ההבטחה כי זהו מצד האמונה שמאמין בי"י ומה שמרע"ה איחר מלומר שירה עד שנעשו המעשים בעצם זה היה בשביל שישראל עדיין לא היו באמונה חזקה הה"ד ויאמינו בי"י ובמשה עבדו אז ישיר משה וגו' ולא מקודם משעה שהבטיח הקב"ה שיבקע הים כן מצאתי תירוץ זה בספר ברכת אברהם בהקדמתו מה שגילה לו אליהו הנביא בחלומו כשנעשה לו נס בים ע"ש באריכות וע"ז אמרו רז"ל בחלק סנהדרין צד, א ביקש הקב"ה לעשות סנחרב גוג ומגוג וחזקיה מלך משיח אמרה מדת הדין רבש"ע ומה דוד מ"י ע"ה שאמר כמה שירות ותשבחות ולא עשיתו משיח וחזקיה שלא אמר לפניך שירה וכו' וקשה והלא כתיב ישעיה לח, ט מכתב לחזקיה אלא לפניך דייק כלומר שלא הקדים לו' שירה לפניך קודם שנעשה הדבר ובזה יתבאר תשורי מראש אמנה עתידין יאמרו ישראל שירה לעת"ל דהיינו על הנסים שיתבשרו עליהם יקדימו לשורר מיד קודם שיתקיים הדבר וזהו על לעתיד לבוא וזהו תשורי מראש אמנה כלומר תתחיל לשורר מראש דהיינו מקדם אשר נעשה ובזה מתורץ מה שהפקיד הקב"ה ואמר מעשה ידי טבעו בים כלומר לאחר שטבעו בים אתם רוצים לומר שירה ולא אמרתם מקודם מיד בשעת ההבטחה ע"כ דברי א"מ תשואת חן חן לדבריו ול"נ לפ' ג"כ על ב' אופנים הא' משד"ר רז"ל בפ' הניזקין גיטין נו, ב גבי מכב"י מי כמוך באלמי' כו' עמד עליו נחשול שבים לטבעו אמר אין כוחו אלא במים בא פרעה טבעו בים בא סיסרא טבעו בים אף הוא עומד עלי לטבעני במים אם גבור הוא יעלה עמי ליבשה כו' ועוד מסיק במ"ר פרשת בראשית ד, ו מפני מה לא נאמר כי טוב בשני אמר הקב"ה הואיל המים הללו לקו בהן דור המבול דור הפלגה דור אנוש לפיכך אל יכתוב בהם כי טוב וטעמו נראה שעל ידי המים כביכול בא בפי הרשעים לאמר שאין כחו אלא במים וזהו גנאי לכבוד המקום ברוך הוא על זה נראה לי לדייק מעשה ידי טבעו בים בים דייק ואם כן פן יאמרו הרשעים כאלו אין כחי אלא במים חלילה ואתם רוצים לומר שירה הפן השני הוא ע"ד מ"ר פרשת תזריע יד, ב אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק איוב לו, ג אמר ר"ע הלשון הזה משמש בלשון שירה ולשון דבר לשון שירה על שבחן של ישראל ולשון דבר על מפלתן של רשעים והנה היו שבחן של ישראל שהלכו בתוך הים ביבשה ושמה היה מפלתן של מצרים וזהו אז ישיר משה ובנ"י את השירה על שבחן של ישראל ועל מפלתן של מצרים כתיב ויאמרו לאמר ר"ל לא אמרו שירה רק בדרך אמירה אמרו שבח וזהו ויאמרו לאמר וזהו מעשה ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה ר"ל השבת לא היה בדרך שירה רק בדרך אמירה בעלמא והנה הן לדברי אדוני אבי ז"ל והן לדברי ידוייק כל המאמר דהיינו מעשה ידי שלא נתמלא סאתם וכן טבעו בים וכן שירה המשכיל יבין וימצא דבר טוב ולפי שבים היה שבחן של ישראל ופורענותן של מצרים אמרתי לבאר מדרש רבה פרשת בשלח כא, ו ואתה הרם מטך שמות יד, טז אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא אתה אומר לי שארקע הים וכו' והרי אמרת ירמיה ה, כב אשר שמתי חול גבול לים והרי נשבעת שאין אתה קורעה לעולם א"ל הקדוש ברוך הוא לא קראת מתחלת התורה מה כתיב בה בראשית א, יט יקוו המים אני הוא שהתניתי עמו כך התניתי בעמו מתחלה שאני קורעו שנאמר שמות יד, כז וישב הים לפנות ביקרר לאיתנו לתנאי הראשון וקשה מה מורה הב' לשונות לא קראת מה כתיב בה מה היה חסר המקרא באם היה אמר לא קראת בתורה יקוו לי המים. ועוד קשה למה הזכיר התנאי כששב הים לאיתנו ונקרע הים מקודם יותר נכון היה להזכיר התנאי בעת שיקרע הים וביותר ק' מה א"ל הקב"ה לא קראת בודאי אי הוי קרא הוי ידע ונ"ל לתרץ על ב' אופנים הפן הראשון משה רבינו ע"ה ידע שהקב"ה מקיים התנאי שלו ושבועתו וחשב בדעתו שלטובה מקיים הקדוש ב"ה השבועה ולא לרעה שיטבעו המצרים בים דומיא שמצינו מארז"ל סנהדרין לז, ב גבי פתחה הארץ את פיה לטובה וכו' ותמה מרע"ה אם יטבעו מצרים בים איה שבועתו אשר נשבע ועוד לך לדעת מה שמסיק במ"ר פרשת בראשית ה, א ויאמר אלהים יקוו המים ר"א ב"כ בשם רבי לוי יקוו לי המים מה שאני עתיד לעשות בהם וכתב בעל מ"כ מדכתיב יקוו לשון כבד ולא כתיב ויקוו לשון קל פירושו יהיו נקוים לדור אנוש ודור הפלגה ובזה יומתק לא קראת מתחל' התורה יקוו המים מה כתיב בה ר"ל מה כתיב בה במלת יקוו שנכתב בלשון כבד למה כתוב כך אלא יורה על מה שהקב"ה עתיד לעשות בהם שיהיו נקוים לדור אנוש ודור הפלגה ומצרים א"כ היה התנאי שיקרע הים גם לרעה ולכן הזכיר התנאי גבי וישב הים לאיתנו כי כשחזרו המים היו נטבעים המצרים ולזה היה צריך תנאי משא"כ כשנקרע הים לא היה צריך לתנאי כי עדיין לא נטבעו המצרים וזהו רמז לנו הפסוק וינהגהו בכבודת בכבדות דייק מכח שנכתב יקוו המים בל' כבד להורות שיקרע הים לרעה למצרים.

11 אור לישרים על תלמוד ירושלמי סנהדרין פתח ↗

ויהו הדיינין יודעין את מי הן דנין ולפני מי הן דנין, ויהיו העדים יודעין את מי הן מעידין ולפני מי הן מעידין, לפני מי שאמר והיה העולם כינוי לאלוהים – על הדיינים לדעת שהם דנים את ה' ולפני ה', ועל העדים לדעת שהם מעידים על ה' ולפני ה' בתוספתא נוסף, שעל הדיינים לדעת שהם דנים עם ה', ועל העדים לדעת שהם מעידים עם ה', שנאמר – בדיני עדים: "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי י'י, לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם" דברים יט,יז – העד שמעיד שקר נגד חברו והנאשם לפי פשוטו של מקרא / שתי כיתות העדים שיש סתירה בין שתי עדויותיהם לפי חז"ל / שני בעלי הדין לפי חז"ל יעמדו לפני השופטים, ועמידה לפני השופטים היא עמידה לפני ה', כי המשפט לאלוהים הוא והשופטים הם נציגיו של ה'. ומכאן שעל העדים לדעת שהם מעידים לא רק לפני השופטים אלא לפני ה', ואומר: "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל, בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" תהילים פב,א – אלוהים עומד בתוך אסיפת המלאכים, שהם בית הדין של מעלה, ושופט עימהם; ויש לדרוש את הכתוב, שה' נוכח בבית הדין של מטה בין הדיינים ושופט עימהם "אֱלֹהִים" במופעו השני בפסוק זה משמש במשמעות 'דיינים', ומכאן שעל הדיינים לדעת שהם דנים לפני ה' ועם ה'. וכן יהושפט – מלך יהודה, אומר לשופטים – שהעמיד בכל הארץ: "רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים, כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַי'י" דברי הימים ב יט,ו – התבוננו היטב במעשיכם, כי אינכם דנים את בני האדם אלא את ה' 'ל-' = את. ומכאן שעל הדיינים לדעת שהם דנים את ה'. - ויש לתמוה: וכי איפשר לבשר ודם לדון את בוראו?! – ומה הוא שיהושפט אומר לשופטים: "כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַי'י"? - ויש להשיב: אלא אמר הקב"ה: אנא אמרית דיהא – אני אמרתי שיהיה לראובן מאה דינר ולשמעון ולא כלום, ואת ואתה נוטלן מזה ונותנן לזה – הדיין שלא דן כראוי, נוטל את הממון מראובן ונותן אותו לשמעון, עלי לשלם לו וליפרע מאותו האיש בהבאת הירושלמי בר"מ המאירי: 'ואתם נוטלין מזה ונותנין לזה, עלי לשלם לזה וליפרע מזה' – הדיינים שאינם דנים כראוי, כביכול דנים את הקב"ה שיוציא ממון מזה שזכה בו שלא כדין ויחזיר אותו לזה שהפסיד שלא כדין, ואם כן, יידעו הדיינים שהם דנים לא אנשים כי אם את ה' כך משמעו של הלשון בהבאת הירושלמי בר"מ המאירי. - אבל הלשון 'עלי לשלם לו וליפרע מאותו האיש' משמעו שה' יחזיר את הממון לבעליו ויעניש את הדיין שדן שלא כדין. לשון כזו יש בפסיקתא דרב כהנא, ראה להלן. - בהמשך דבריו יהושפט אומר לשופטים: "וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט", ויש לדרוש מכאן שה' נוכח עם השופטים במשפט.שלוש השאלות המופנות לדיינים "יהו הדיינים יודעים את מי הם דנים, ולפני מי הם דנים, ומי הוא דן עימהם" מציגות שלושה תפקידים שונים שאותם ממלא האל במשפט. לבד מתפקידו של האל כמי שהדין מתנהל לפניו, היינו בחסותו ובהשגחתו, הוא משמש גם כדיין ואפילו כנידון. ההסבר בתלמוד הירושלמי לתפקידו השלישי הוא, שאם שופט דן שלא בצדק, הוא מחייב את הקב"ה לתקן את מה שעיוות "'כי המשפט לאלהים הוא' - על הזיקה בין האל להליך השיפוטי במקרא ובמסורת ההלכתית", "מחקרי משפט" כו, עמוד 67.בספרי דברים פסקה יז נאמר: "לא תגורו מפני איש" - אם באים שניים לדין לפניך, עד שלא תשמע דבריהם - את רשיי לשתוק, משתשמע דבריהם - אי את רשיי לשתוק.בתוספתא סנהדרין א,ז-ט שנו: רבי יהודה בן לקיש אומר: שניים שבאו אצל אחד לדין, אחד חזק ואחד רך, עד שלא שמע דבריהם, ואם מששמע דבריהם ואינו יודע להיכן הדין נוטה - רשיי שיאמר להם: איני נזקק לכם, שמא יתחייב החזק ונמצא החזק אויבו, אבל מששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה - אין רשיי שיאמר להם: איני נזקק לכם, וכן הוא אומר: "לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלוהים הוא".אמר רבי יהושע בן קרחה: מניין שאם היית יושב לפני הדיין ויודע אתה זכות לעני וחובה לעשיר, אין אתה רשיי לשתוק? תלמוד לומר: "לא תגורו מפני איש" - אל תכניס דבריך מפני איש.יהו הדיינים יודעים את מי הם דנים, ולפני מי הם דנים, ועם מי הם דנים, ומי הוא דן עימהם, ויהו העדים יודעים את מי הם מעידים, ולפני מי הם מעידים, ועם מי הם מעידים, ומי הוא מעיד עימהם, שנאמר: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני י'י", ואומר: "אלוהים ניצב בעדת אל, בקרב אלוהים ישפוט", וכן יהושפט אמר: "ויאמר אל השופטים: ראו מה אתם עושים, כי לא לאדם תשפטו כי לי'י".הלשון בתוספתא "ועם מי הם דנים, ומי הוא דן עימהם" הוא כפל לשון, וכן הלשון "ועם מי הם מעידים, ומי הוא מעיד עימהם" הוא כפל לשון.בבבלי סנהדרין ו,ב אמרו: רבי יהודה בן לקיש אמר: שניים שבאו לפניך לדין, אחד רך ואחד חזק, עד שלא תשמע דבריהם, או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן דין נוטה - אתה רשאי לומר להם: אין אני נזקק לכם, שמא יתחייב חזק ונמצא רודפו; משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה - אי אתה רשאי לומר להם: אין אני נזקק לכם, שנאמר: "לא תגורו מפני איש".רבי יהושע בן קרחה אומר: מניין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר, מניין שלא ישתוק מפני מורא רבו? שנאמר: "לא תגורו מפני איש". - אמר רבי חנין: אל תכניס דבריך מפני איש.ויהיו עדים יודעים את מי הן מעידים, ולפני מי הם מעידים, ומי עתיד ליפרע מהם, שנאמר: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'". ויהיו הדיינים יודעים את מי הן דנים, ולפני מי הם דנים, ומי עתיד ליפרע מהם, שנאמר: "אלוהים ניצב בעדת אל". וכן ביהושפט הוא אומר: "ויאמר אל השופטים: ראו מה אתם עושים, כי לא לאדם תשפטו כי לה'".בדברי רבי יהושע בן קרחה בתוספתא ובירושלמי: 'יושב לפני / אצל הדיין'. ובבבלי: 'תלמיד יושב לפני רבו'.בתוספתא ובירושלמי הסדר הוא: "יהו הדיינים יודעים... ויהו העדים יודעים...". ובבבלי הסדר הוא: "יהיו העדים יודעים... ויהיו הדיינים יודעים...".בתוספתא ובבבלי, לאחר המשפט של דברי יהושפט לשופטים, יש משפט שאינו בירושלמי, וזה לשונו: "ושמא יאמר הדיין: מה לי בצער הזה? - והלא כבר נאמר: "ועימכם בדבר משפט" דברי הימים ב יט,ו, אין לך אלא מה שעיניך רואות / אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" הדיין ידון לפי ראות עיניו, וה' יהיה בעזרתו לשפוט בצדק, ולכן אינו צריך לחשוש שמא לא ידון דין צדק.המשפט בירושלמי "וכי איפשר לבשר ודם לדון את בוראו?! אלא אמר הקב"ה..." אינו בתוספתא ובבבלי. ברם הלשון "ומי עתיד ליפרע מהם" שהוא אחד מהדברים שעל הדיינים לדעת שישנו רק בבבלי רומז לדבר האמור במשפט שבירושלמי.בבבלי יש שתי מימרות אמוראיות שדורשות דבר זה מפסוקים אחרים:בבבלי סנהדרין ז,א אמרו: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין - הקב"ה גובה ממנו נפשות, שנאמר: "אל תגזול דל כי דל הוא, ואל תדכא עני בשער, כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש" משלי כב,כב-כג הגוזל מעניים בדין "בשער" הקב"ה ייקח "וקבע" ממנו נפשות.ושם ח,א אמרו: "כי המשפט לאלוהים הוא" דברים א,יז - אמר רבי חמא ברבי חנינא: אמר הקב"ה: לא דיין לרשעים שהם דנים דין מעוות שנוטלים ממון מזה ונותנים לזה שלא כדין, אלא שמטריחים אותי להחזיר ממון לבעליו והוא שנאמר "כי המשפט לאלוהים הוא", שאם אין הדיינים פוסקים כראוי, הקב"ה צריך לטרוח שיוחזר הממון לבעליו.המימרה הראשונה בבבלי מתאימה ללשון הירושלמי: 'עלי לשלם לו וליפרע מאותו האיש'. והמימרה השנייה בבבלי מתאימה ללשון בהבאת הירושלמי בר"מ המאירי: 'עלי לשלם לזה וליפרע מזה'.בפסיקתא דרב כהנא טו,יא נאמר: "הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי" ישעיהו א,כד - רבי יודה אמר: היה לאדם עשרה זהובים ואת עוקף עליו ונוטלם ממנו, אמר הקב"ה: עליי לשלם לו גמולו ולהיפרע מאותו האיש.• • •

1 איכה. א ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנינה פתח והמה כאדם עברו ברית שם בגדו בי הושע ו:ז. והמה כאדם, זה אדם הראשון, א' הקב"ה אדם הראשון הכנסתי אותו בגן עדן וציויתיו ועבר על ציוויי, ודנתי אותו בגירושין ודנתי אתו בשילוחין וקוננתי עליו איכה. היכנסתי אותו לגן עדן, ויקח י"י אלהים את האדם וג' בראשית ב:טו. וציויתיו, ויצו י"י אלהים על האדם וג' שם טז. ועבר על ציווי, המן העץ אשר ציויתיך לבלתי וג' שם ג:יא. ודנתי אתו בגירושין, ויגרש את האדם וג' שם כד. ודנתי אותו בשילוחין, וישלחהו י"י אלהים מגן עדן שם כג. וקוננתי עליו איכה, ויקרא י"י אלהים אל האדם ויאמר לו איכה שם ט, איכה כת'. אף בניו, הכנסתי אותן לארץ ישראל וציויתים ועברו על ציוויי, ודנתי אותן בגירושין ודנתי אותם בשילוחים וקוננתי עליהם איכה. היכנסתי אותם לארץ ישראל, ואביא אתכם אל ארץ הכרמל ירמיה ב:ז. וציויתים, צו את בני ישראל ויקרא כד:ב. ועברו על ציווי, וכל ישראל עברו את תורתך דניאל ט:יא. ודנתי אותם בגירושין, מביתי אגרשם הושע ט:טו. ודנתי אותם בשילוחין, שלח מעל פני ויצאו ירמיה טו:א. וקוננתי עליהם איכה, איכה ישבה בדד איכה א:א.

2 ב ר' אבא בר כהנא פתח לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז וג' ירמיה טו:יז. אמרה כנסת ישר' לפני הקב"ה, רבון העולמים מימי לא נכנסתי בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות של אומות העולם ושיחקתי עמהם ואעלוז. מפני ידך בדד ישבתי שם, נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד, נגעה בי ידו של סנחריב ולא ישבתי בדד, וכיון שנגעה בי ידך ישבתי בדד, איכה ישבה בדד איכה שם.

3 ג בר קפרא פתח ויקרא י"י אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק ישעיה כב:יב. א' הקב"ה למלאכי השרת, מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו תולה שק על פתחו, א' להן אף אני עושה כן, אלביש שמים קדרות וג' ישעיה נ:ג. ועוד שאל להם מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו מכבה את הפנסים, אמ' להם אף אני עושה כן, שמש וירח קדרו וג' יואל ד:טו. ועוד שאל להם מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו מהלך יחף, א' להם אף אני עושה כן, י"י בסופה ובסערה דרכו וענן וג' נחום א:ג. ועוד שאל להן מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו יושב ודומם, א' להן אף אני עושה כן, ישב בדד וידום כי נטל עליו איכה ג:כח. ועוד שאל להן, מלך בשר בדם אבל מה הוא עושה, אמרו לו מכפה את המיטות, אמ' להם אף אני עושה כן, חזה הות עד די כרסוון רמיו דניאל ז:ט. ועוד שאל להם, מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו מבזע פירפרין שלו, אמ' להם אף אני עושה כן, עשה י"י אשר זמם בצע אמרתו איכה ב:יז. מה הוא בצע אמרתו, ר' יעקב דכפר חנן א' מבזע פירפיריה. ועוד שאל להם מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו יושב ומקונן, אמ' להם אף אני עושה כן, איכה ישבה בדד שם א:א.

4 ד כה אמר י"י צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה וגו' ירמיה ט:טז. ר' יוחנן וריש לקיש ורבנן. ר' יוחנן א' למלך שהיה לו שני בנים, וכעס על הראשון ונטל את המקל וחבטו והיגלהו, א' אוי לו לזה מאיזו שלוה נגלה, כעס על השני ונטל את המקל וחבטו והגלהו, א' אנא הוא דתרבותי בישא. כך גלו עשרת השבטים והיתחיל הק' או' להם את הפסוק הזה, אוי להם כי נדדו ממני וג' הושע ז:יג, וכיון שגלו שבט יהוד' ובנימן, כביכול א' הק', אוי לי על שברי ירמיה י:יט. וריש לקיש א' למלך שהיו לו שני בנים, כעס על הראשון ונטל את המקל וחבטו ופירפר ומת, התחיל מקונן עליו. כעס על השני ונטל את המקל וחבטו ופירפר ומת, א' אין בי כוח לקונן עליו אלא קראו למקוננות וקוננו עליו. כך גלו עשרת השבטים והתחיל הקב"ה מקונן עליהם את הפסוק הזה, שמעו את הדבר הזה אשר אנכי נשא עליכם קינה עמוס ה:א, וכיון שגלו שבט יהוד' ובנימן, כביכול א' הק' אין בי כוח לקונן עליהם אלא קראו למקוננות ויקוננו עליהם, הד"ה דכת' כה אמר י"י צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבאנה וגומ' ירמיה ט:טז. ותמהרנה ותשאנה עליהם נהי אין כת' כן, אלא ותשאנה עלינו נהי שם יז, דידי ודידהון. ותרדנה עיניהם דמעה אין כת' כן, אלא ותרדנה עינינו דמעה שם, דידי ודידהון. ועפעפיהם יזלו מים אין כת' כן, אלא ועפעפינו יזלו מים שם, דידי ודידהון. ורבנן אמרין למלך שהיו לו שנים עשר בנים ומתו שנים והתחיל מתנחם בעשרה, מתו עוד שנים התחיל מתנחם בשמנה, מתו עוד שנים והתחיל מתנחם בששה, מתו עוד שנים והתחיל מתנחם בארבעה, וכיון שמתו כולן התחיל מקונן עליהם, איכה ישבה בדד איכה א:א.

5 ה ר' אבא בר כהנא פתח מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי י"י אליו ויגידה על מה אבדה הארץ וג' ירמיה ט:יא. תני ר' שמע' בן יוחי אם ראיתה עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישר', דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים, ומה טעמ', על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר וג' שם מה כת' בתריה, ויאמר י"י על עזבם את תורתי שם. ר' הוה משלח לר' יסא ולר' אמי די יפקון וייבדקון קרייתא דארעא דישר', והוון עליו לקרתא ואמרין להון אייתון לן נטורי קרתא, והוון מייתון ריש מטרתא וסנטרא, והוון אמרין להון, אילין נטורי קרתא אילין אינון חרובי קרתא. ואילין נטורי קרתא, אילו סופרים ומשנים שהן משמרין ביום ובלילה, על שם והגית בו יומם ולילה יהושע א:ח, וכן הוא אומ' אם י"י לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו תהלים קכז:א. ר' חונה ר' ירמיה בשם ר' שמו' בר רב יצחק מצינו שוויתר הק' על ע"ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה, שנ' ויאמר י"י על מה אבדה הארץ ירמיה שם, על ע"ז ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים אין כת' כן, אלא ויאמר י"י על עזבם את תורתי שם יב. ר' חונא ר' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא כת' ואותי עזבו שם טז:יא, שמא תורתי שמרו, הלווי אתי עזבו ותורתי שמרו, שאילו אתי עזבו ותורתי שמרו מתוך שהיו מתעסקין בה השאור שבה היה מחזירן אצלי. רב הונא אמ' למד תורה אע"פ שלא לשמה, שמתוך שאת למד אתה שלא לשמה, מכיון שאת מתעסק בה את חוזר ועושה אתה לשמה. א"ר יהוש' בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצא' מהר חורב ואומרת, אוי לכם הביריות מעלבונה של תורה. א"ר אב' בר כהנא לא עמדו פילוסופים באומות העולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. נכנסו אומות העולם אצל אבנימוס הגרדי, אמרו לו יכולין אנו להזדווג לאומה הזאת, א' להם לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהם, אם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם אין אתם יכולין להיזדווג להם, ואם לאו אתם יכולין להיזדווג להם, שכך היבטיחן אביהן וא' להן, הקול קול יעקב בראשית כז:כב, כל זמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין הידי' ידי עשו, וכל זמן שאין קולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הידים ידי עשו. שמואל א' וצבא תנתן על התמיד בפשע דניאל ח:יב, בפשעה של תורה, כל זמן שישר' משליכין דברי תורה בארץ מלכות הרשעה הזאת גוזרת ומצלחת, ומה טעמ' ותשלך אמת ארצה וג' שם, ואין אמת אלא דברי תורה, כמה דאת או' אמת קנה ואל תמכור משלי כג:כג. א"ר יודה בר פזי זנח ישראל טוב אויב ירדפו הושע ח:ג, ואין טוב אלא דברי תורה, כמה ד' א' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו משלי ד:ב. וכן הוא או' לכן כאכול קש לשון אש ישעיה ה:כד, וכי יש קש אוכל אש, והלא דירכה של אש להיות אוכלת קש, ואת או' לכן כאכול קש לשון אש שם, אלא קש זה ביתו של עשו שהוא משול בקש, דכת' ובית עשו לקש עובדיה א:יח. לשון אש זה ביתו של יעקב שהוא משול באש, דכתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה שם. וחשש להבה ישעיה שם, זה ביתו של יוסף שהוא משול בלהבה, דכת' ובית יוסף להבה עובדיה שם. שרשם כמק יהיה ישעיה ה:כד, אילו האבות שהן שרשיהן של ישר'. ופרחם כאבק יעלה שם, אילו השבטים שהן פירחיהן של ישר'. מפני מה, כי מאסו את תורת י"י צבאות שם. א' ר' יודן כי מאסו את תורת י"י צבאות שם, זו תורה שבכתב, ואת אמרת קדוש ישראל נאצו שם, זו תורה שבפה.

6 ו איכה ישעיה א:כא. ר' יודה ור' נחמיה. ר' יודה א' אין לשון זה איכה אלא לשון תוכחת, כמה דאת או' איכה תאמרו חכמים אנחנו ירמיה ח:ח. ור' נחמיה אמ' אין לשון זה איכה אלא לשון קינה, כמה דאת או' איכה ישבה בדד איכה א:א, איכה יעיב באפו שם ב:א, איכה יועם שם ד:א. למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין, אחד ראה אותה בשליוותה, אחד ראה אותה בפחזה, אחד ראה אותה בניוולתה. כך משה ראה את ישר' בשליוותן, איכה אשא לבדי דברים א:יב. ישעי' ראה אותן בפחזן וא' איכה היתה לזונה ישעיה א:כא. ירמיה ראה אותן בניוולן וא' איכה ישבה בדד איכה א:א.

7 ז איכה היתה לזונה קריה נאמנה ישעיה א:כא, קרתא חדיתא, קרתא מרבבתא. ר' פנחס בשם ר' הושיעיא א' ארבע מאות ושמנים בתי כנסיות היו בירושלם וכל אחת ואחת יש בה בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה, וכולם עלה אספסיאנוס והחריבן, הד"ה דכת' ויגל את מסך יהודה ישעיה כב:ח. מלאתי משפט שם א:כא, כגון משנתו של ר' חייא ומשנתו של ר' הושעיה ומשנתו של בר קפרא. צדק ילין בה שם. א"ר יודה בר' סימון מימיו לא לן אדם בירושלם ובידו עון. הא כיצד, תמיד של שחר היה מכפר על עבירות שנעשו בלילה, ושל בין הערבים היה מכפר על עבירות שנעשו ביום, מכל מקום לא היה אדם לן בירושל' ובידו עון. מה טעמא, צדק ילין בה שם. ועתה מרצחים שם, הא עבידין קטולין, הרגו את אוריה הכהן הרגו את זכריה. ר' יודן שאל לר' אחא באיכן הרגו את זכריה בעזרת יש' או בעזרת הנשי', א' ליה לא בעזרת ישר' ולא בעזרת הנשים אלא בעזרת הכהנים, ולא נהגו בדמו לא כדם הצבי ולא כדם האיל ולא כדם הציפור, תמן כת' ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר ויקרא יז:יג, ברם הכא, כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו וג' יחזקאל כד:ז. כל כך למה, להעלות חימה לנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלע שם ח. שבע עבירות עשו ישר' באותו היום. הרגו כהן, ונביא, ודיין, ושפכו דם נקי, וחיללו את השם, וטימאו את העזרה, ויום הכיפורים היה שחל להיות בשבת. וכיון שעלה נבוזר אדן היתחיל הדם תוסס, א' להם מה טיבו של דם הזה תוסס, אמרו לו דם פרים וכבשים ואילים שהיינו מקריבין על גבי המזבח. מיד שלח והביאו פרים אילים וכבשים ושחטן לפניו ועדיין הדם תוסס, וכיון שלא הודו לו נטלן ותלאן בגרדון, אמרו הואיל והקב"ה מבקש לתבוע דם זה מידינו, דם כהן ונביא ודיין, הוא שהיה מתנבא עלינו כל הדברים שאת עושה ועמדנו עליו והרגנוהו. מיד נטל שמנים אלף פרחי כהונה והרגן עליו עד שהיגיע הדם לקברו של זכריה. ומה טעמ', פרצו ודמים בדמים נגעו הושע ד:ב. ועדיין הדם תוסס. בההיא שעתא נזף ביה, אמ' ליה מה את סב, מה את בעי נובד כל אומתך עליך, באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים וא', מה אם זה שהוא בשר ודם אכזרי, היום עודנו ומחר אינינו, נתמלא רחמים על בניי, ואני שכת' כי אל רחום י"י אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך דברים ד:לא, על אחת כמה וכמה, באותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו.

8 ח כספך היה לסיגים סבאך מהול במים ישעיה א:כב. בראשונה היו משתמשין במטבעות של כסף, וכיון שרבו הרמיין התחילו שיהו משתמשין במטבעת של נחשת מחופים כסף, והוה חד מינהון אזיל לגב צרפה והוה שמע קליה א' לבר ביתא אנחש ליה, אף הוא הוה אזיל למיזבון חד קסיט דחמר מן גב קפיליא ושמע קליה א' לבר ביתא המהול ליה, הד"ה דכת' כספך היה לסיגים ישעיה א:כב, למה, סבאך מהול במים שם.

9 ט שריך סוררים וחברי גנבים ישעיה א:כג. בר קפרא א' ארכי בר יונים דהוון זיינין אטקטיא. שריך סוררים שם כג, שהיו כולם אוהבין את הגזל. חברי גנבים שם, שהיו כולם מתחברין לגנבין. א"ר ברכיה מעשה באשה אחת שנגנב מיחם שלה, והלכה לקבול עליו לדיין ומצאתו שפות על גבי כירתו. מעשה באיש אחד שניגנבה טליתו, ובא לקבול עליה לדיין ומצאה מוצעת על גבי מיטתו. א"ר לוי מעש' באשה אחת שכיבדה לדיין מנורה אחת של כסף, והלך אנטידיקוס שלה וכיבדו סייח של זהב, למחר אתת ואשתכחת דינה הפוך, אמרה ליה, מרי ינהר דיני קודמך כההוא מנורת' דכספא, א' לה ומה אעשה ליך וכפה הסייח את המנורה. הד"ה דכת' כולו אוהב שוחד שם, שהיו כולן אוהבין את הגזל. ורודף שלמונים שם, שלם לי ואשלם לך. יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם שם, ר' לעזר ור' יוחנ'. ר' לעזר א' בראשונה היה אדם מת בירושלם והיה ממנה אפוטרופין על היתומין, והיתה אלמנה תובעת כתובתה מן היתומין, והם הולכים אצל הדיין ומוצאין אותו חשוד עם האפוטרופין. א"ר יוחנן בראשונה היה אדם עולה לדון בירושלם והיה הדיין או' לו בקע שתי בקעיות של עצים, מלא לי שתי חביות של מים, והיו יציאותיו כלים, והיה יוצא משם בפחי נפש, והיתה האלמנה פוגעת בו בדרך ואומרת לו מה נעשה בדינך, והוא או' לה כלו יציאותיי ולא הועלתי כלום, והיתה אומרת מה אם זה שהוא איש לא הועיל כלום, אני שאני אלמנה על אחת כמה וכמה, לקיים מה שנ' יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם ישעיה א:כג.

10 י לכן נאם האדון י"י צבאות אביר ישראל שם שם כד. א"ר שמואל בר נחמן כל מקום שנ' נאם האדון, עוקר דייורין ומכניס דייורין. ביניין אב שבכולם, הנה ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם בירדן יהושע ג:יא, עוקר כנענים ומכניס ישר'. אביר ישראל ישעיה שם, א"ר תנחום בר חנילאי תקפיהון דישר'. ורבנין אמרין אביר ישראל שם, לפני אומות העולם.

11 יא הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי ישעיה א:כד. ר' יודה ור' נחמיה. ר' יודה א' היה לאותו האיש עשרה זהובים ואת עוקם עליו ונוטלן ממנו, א' הקב"ה עלי לשלם לו גמולו ולהיפרע מאותו האיש. ור' נחמיה א' הוי אנחם מצרי שם, שתים, ואנקמה מאויביי שם, שתים, אילו ארבע מלכיות. ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה וג' שם כו. ואשיבה שופטיך כבראשונה, זה משה ואהרן. ויועציך כבתחילה, זה דוד ושלמה. ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק וג' שם, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה שם כז. חסילה.

1 בראשית רבה פתח ↗

וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם בראשית ג, ט, אֵיךְ הֲוֵית, אֶתְמוֹל לְדַעְתִּי, וְעַכְשָׁיו לְדַעְתּוֹ שֶׁל נָחָשׁ, אֶתְמוֹל מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְעַכְשָׁיו בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, כְּתִיב הושע ו, ז: וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְּרִית, הֵמָּה כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, מָה אָדָם הָרִאשׁוֹן הִכְנַסְתִּיו לְתוֹךְ גַּן עֵדֶן וְצִוִּיתִיו וְעָבַר עַל צִוּוּיִי, וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּשִׁלּוּחִין וּבְגֵרוּשִׁין, וְקוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה. הִכְנַסְתִּיו לְתוֹךְ גַּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ב, טו: וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן. וְצִוִּיתִיו, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ב, טז: וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם, וְעָבַר עַל הַצִּוּוּי, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ג, יא: הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶנּוּ אָכָלְתָּ. וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּשִׁלּוּחִין, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ג, כג: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן. וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּגֵרוּשִׁין, דִּכְתִיב בראשית ג, כד: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם. קוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶכָּה, אֵיכָה כְּתִיב. אַף בָּנָיו הִכְנַסְתִּים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְצִוִּיתִים וְעָבְרוּ עַל הַצִּוּוּי, דַּנְתִּי אוֹתָם בְּשִׁלּוּחִין וּבְגֵרוּשִׁין וְקוֹנַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֵיכָה. הִכְנַסְתִּים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה ב, ז: וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל. צִוִּיתִים, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כז, כ: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עָבְרוּ עַל צִוּוּיִי, שֶׁנֶּאֱמַר דניאל ט, יא: וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ. דַּנְתִּי אוֹתָם בְּשִׁלּוּחִין, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה טו, א: שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ. דַּנְתִּי אוֹתָם בְּגֵרוּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר הושע ט, טו: מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם, קוֹנַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֵיכָה, שֶׁנֶּאֱמַר איכה א, א: אֵיכָה יָשְׁבָה.

5 אור לישרים על תלמוד ירושלמי חגיגה פתח ↗

כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ג,ז. ומביאים ברייתא: נמנו נספרו קולותיהם בהצבעה לשם החלטה בעניין מסוים בעליית בית ארים במקבילה: 'בית ארוס בלוד', כמו להלן – שם אדם שבעליית ביתו נמנו כך: התלמוד קודם למעשה – אין מבטלים לימוד תורה מפני עשיית מצווה בתחום החברתי. ומספרים: רבי אבהו אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי הוה – היה בקיסרין. שלח לרבי חנינה בריה מזכי – שלח את רבי חנינה בנו לזכות לרכוש ידע בתורה, ללמוד בטיבריה. שלחון במקבילה: 'אתון' ואמרון ליה: – שלחו / באו ואמרו לו לרבי אבהו: גמל הוא חסד – גומל הוא רבי חנינה בנך חסד למתים ללוותם ולקוברם, שהוא מבטל תלמודו מפני לוויית המת וקבורתו. שלח כתב במקבילה: 'שלח ואמר' ליה: – שלח רבי אבהו וכתב / ואמר לו לבנו: המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטיבריא?! – הרי לא שלחתיך לטבריה אלא ללמוד תורה, ואילו הייתי חפץ שתעסוק בגמילות חסד למתים, יכולתי להשאירך בקיסריה! המשפט ששלח רבי אבהו הוא על פי שמות יד,יא: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?!" - כלום משום שאין כלל קברים במצרים הבאת אותנו הנה כדי שנמות כאן במדבר בידי פרעה וניקבר כאן?! "המבלי אין" - שלילה כפולה להדגשה. - רבי אבהו שכתב שלוש מילים מכתוב "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים" לא שינה את סדר המילים בכתוב, כמסופר עליו בירושלמי מגילה ג,א כבר נמנו בעליית בית ארים במקבילה: 'ארוס' בלוד: התלמוד קודם למעשה. ומצמצמים את תחולת הקביעה למקרה מסוים: רבנין דקיסרין אמרין: – חכמי קיסריה אומרים: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר דבר זה שאתה אומר, שהתלמוד קודם למעשה - בשיש שם מי שיעשה – במקרה שיש שם אחרים שיעשו את המעשה מבלי שיצטרכו לבטל תלמודם, אבל אם אין שם מי שיעשה – במקרה שאין שם אחרים שיעשו את המעשה מבלי שיצטרכו לבטל תלמודם, - המעשה קודם לתלמוד. ומציעים מעשה המתקשר מצד תוכנו עם האמור לפניו: דלמא: – מעשה: רבי חייה בר אבא רבי יסא רבי אמי אמוראים ארץ ישראלים בדור השלישי ענין במקבילה: 'ענון' מיתי לגבי – איחרו לבוא אצל רבי לעזר אמורא בדור השני. אמר לון: – אמר להם רבי לעזר: אן הויתון יומא דין? – איפה הייתם היום הזה היום? אמרון ליה: – אמרו לו: גמל צריך לומר: 'גמלנן' חסד – גמלנו חסד למת ללוותו ולקוברו. אמר לון: – אמר להם: ולא הוה תמן חורנין? – ולא היה שם אחרים שיגמלו חסד למת? שבמקרה שיש שם אחרים שיעשו את המעשה, התלמוד קודם למעשה, ולא היה לכם לאחר לבוא אצלי ולבטל תלמודכם אמרון ליה: – אמרו לו: מגיר הוה – שכן היה המת היה שכננו, והיינו חייבים ללוותו ולקוברו, מפני שאדם חייב לגמול חסד לשכניו ולקרוביו יותר מלשאר בני אדם.עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.בספרי דברים פסקה מא נאמר: "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" - מגיד שמעשה תלוי בתלמוד ואין תלמוד תלוי במעשה. וכן מצינו שענש על התלמוד יותר מן המעשה... ...כל זמן שישראל מרפים ידיהם מן המצוות נראה שצריך לומר: מן התורה, ועיין פסיקתא דרב כהנא טו,ה ואיכה רבה פתיחתא ב הוא עשיו שולט בהם, ואומר: "מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דיבר פי ה' אליו ויגידה: על מה אבדה הארץ, ניצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ה': על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" ירמיהו ט,יא-יב, ואומר: "כה אמר ה': על שלושה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו, על מאוסם את תורת ה' וחוקיו לא שמרו" עמוס ב,ד. וכבר היו רבי טרפון ורבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי מסובים בבית עריס בלוד נשאלה שאלה זו לפניהם: מי גדול? תלמוד או מעשה? אמר רבי טרפון: גדול מעשה. רבי עקיבה אומר: גדול תלמוד. ענו כולם ואמרו: גדול תלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה.על פי הספרי יובן הקשר בין המאמרים והסיפורים על החטא החמור של עזיבת התורה ועונשו שהובאו בירושלמי לפני כן ובין המאמרים והסיפורים שהתלמוד קודם למעשה וגדול ממנו שהובאו בירושלמי כאן. לדברי הספרי בתחילת פסקה זו שלא הבאנו ממנו כאן יש מקבילה בדברי פסיקתא דרב כהנא טו,ה ואיכה רבה פתיחתא ב לאחר המובאות שהבאנו מהם לעיל.במסכת שמחות יא,ז נאמר: אין מבטלים תלמוד תורה מפני המת והכלה. אבא שאול אומר: המעשה קודם לתלמוד. וכן היה רבי יהודה עושה, בשעה שהיה רואה את המת ואת הכלה מתקלסים ובאים, היה נותן עיניו בתלמידים ואומר: המעשה קודם לתלמוד.בבבלי כתובות יז,א אמרו: תנו רבנן: מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. אמרו עליו, על רבי יהודה ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. במה דברים אמורים? - כשאין לו כל צורכו שאין למת מלווים כדי כבודו, אבל יש לו כל צורכו - אין מבטלים.ובבבלי קידושין מ,ב אמרו: וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובים בעליית בית נתזה בלוד. נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה.ההבחנה בין 'כשאין לו כל צורכו' לבין 'יש לו כל צורכו' בבלי כתובות ובלשון רבנין דקיסרין ירושלמי בין 'בשיש שם מי שיעשה' לבין 'אין שם מי שיעשה' - אין לראותה אלא כפשרה בין שיטת רבי יהודה ובין המנוגדת לה, וברור שבמעשים של רבי יהודה מדובר בשהיה מי שיעשה "חז"ל - פרקי אמונות ודעות", עמוד 545.בשיר השירים רבה ב יד ה נאמר: וכבר נמנו פעם אחת בעליית בית ערים בלוד ואמרו: מי גדול? התלמוד או המעשה? רבי טרפון אומר: גדול הוא המעשה. רבי עקיבא אומר: גדול הוא התלמוד. נמנו וגמרו: גדול הוא התלמוד, שמביא לידי מעשה.תלמוד או מעשהמעשה מהו?אחת המחלוקות החשובות ביותר, שהעסיקו את החכמים במשך דורות אחדים, היתה השאלה מה עדיף - תלמוד או מעשה. פירושו של המושג "מעשה" בהקשר זה הוא קיום מצוות בתחום החברתי, כגון צדקה, גמילות חסדים, סיוע לחתנים וכלות, ביקור חולים, קבורת המת וניחום אבלים. מובן, כי איש לא שלל את חשיבותם של התלמוד ושל המעשה כאחד. הבעיה שעמדה לפני חכמים היתה: מה קודם? למעשה היתה זו שאלה של עדיפויות. כך, לדוגמה, האם חבורת תלמידים, העוסקים בלימוד תורה עם רבם, צריכים להפסיק את תלמודם כל אימת שיש צורך בסיוע ובעזרה לנזקקים. ההתלבטות בשאלה זו באה לידי ביטוי במקור הבא:"וכבר היו רבי טרפון ורבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי מסובים בבית עריס בלוד; נשאלה שאלה זו לפניהם: מי גדול? תלמוד או מעשה? אמר רבי טרפון: גדול מעשה. רבי עקיבה אומר: גדול תלמוד. ענו כולם ואמרו: גדול תלמוד - שהתלמוד מביא לידי מעשה" ספרי דברים, מא.בתלמוד הירושלמי מצויה מסורת, המובאת בקשר למקור זה והמראה בעליל כי משמעותו של המושג "מעשה" היא בתחום הפעילות החברתית:"רבי אבהו שלח לרבי חנינה בנו: יזכה בתורה בטיבריה. באו ואמרו לו: גומל הוא חסד של אמת. שלח ואמר לו: המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא?! שכבר נמנו וגמרו בעליית בית ארוס בלוד שהתלמוד קודם למעשה" ירושלמי פסחים ג,ז וחגיגה א,ז.רבי אבהו, ראש בית המדרש בקיסריה בסוף המאה השלישית, שלח את בנו ללמוד תורה בטיבריה, בבית המדרש המרכזי. משהגיע לאוזנו שהוא עוסק בקבורת מתים, הודיעו: אילו הייתי חפץ שתעסוק בקבורה, יכולתי להשאירך בקיסריה. מעשה זה משקף בבירור כיצד נתפס המושג "מעשה" אצל חכמים.גישות שונות בקרב חכמיםבין החכמים ניתן להבחין בין ההולכים בשיטת רבי עקיבה ומעדיפים את התלמוד ובין ההולכים בשיטת רבי טרפון ומעדיפים את המעשה. אחד החכמים שהעניקו עדיפות למעשה הוא רבי יהודה בן אלעיי, מחשובי החכמים בדור אושה שלאחר מרד בן כוסבה: "רבי יהודה כשהיה רואה את המת ואת הכלה מתקלסין, היה נותן עיניו בתלמידים ואומר: המעשה קודם לתלמוד" ירושלמי חגיגה א,ז. או: "שוב מעשה ברבי יהודה בר אלעאי שהיה יושב ושונה לתלמידיו ועברה כלה לפניו. אמר להם: מהו זה? אמרו לו: כלה שעברה. אמר להם: בניי, עמדו והתעסקו בכלה" אבות דרבי נתן, נוסח א, ד.בן דורו של רבי יהודה, רבי שמעון בר יוחיי, תלמידו המובהק של רבי עקיבה, מעניק במופגן קדימות לתלמוד על המעשה. כך, לדוגמה: "מעשה ברבי שמעון בר יוחאי שהיה מבקר את החולים ומצא אדם אחד שתפוח ומוטל בחולי מעיים ואומר גידופין לפני הקב"ה. אמר לו: ריקה, היה לך שתבקש רחמים על עצמך ואתה אומר גידופין. אמר לו: הקב"ה יסלקנו ממני ויניחנו עליך. אמר: יפה עשה לי הקב"ה שהנחתי דברי תורה והייתי מתעסק בדברים בטלים" אבות דרבי נתן, נוסח א, מא.אמנם המצב המתואר במקור זה לכתחילה הוא שרבי שמעון בר יוחיי גופו עסק בביקור חולים. אף אין ספק, שתגובתו באה גם מחמת חציפותו של החולה. אך אין בכל אלה כדי לסלק את המשמעות החריפה העולה מדבריו, שביקור חולים הוא בבחינת "דברים בטלים" "החברה היהודית", "ההיסטוריה של ארץ ישראל" ה, עמודים 116-117.• • •

5 אברבנאל על ישעיהו פתח ↗

לכן כאכול קש וגו', עד סוף הנבואה: עתה ידבר הנביא כנגד המאמר האחרון אשר זכר באמרו, ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עושה לכרמי הסר משוכתו וגומר, ואשיתהו בתה וגומר, שהוא ייעוד העונש העתיד לבוא עליהם, וביאר כאן ואמר, שכמו שהקש יאכלהו לשון האש, וכמו שמרפה ומחליש ומפסיד הלהבה, את החשש שהוא התבן הדק, שסובב גרעיני החטה בשבולת, כן יהיה שרש של הרשעים האלה בני ישראל כי יהיה כמק, והוא הדבר הנמס ונמוח, והנה אמר להבה בלשון זכר, באמרו ירפה, לפי שהזכרות חוזר אל החשש, או יהי' לשון מושך עצמו ואחר עמו, כאלו אמר ולשון להבה, כי מצאנו ג"כ לשון שהוא זכר, כמו תהלי' כב, טז ולשוני מודבק מלקוחי ושרשם כנוי לאבות, ופרחם שאמר כאבק יעלה, ר"ל שיהי' כאפר הנשרף, ויעלה ויתפזר בנשיבת הרוח, הוא כנוי לבנים, וביאר ואמר, שאע"פ שעשו בני ישראל עבירות רבות, חתימת גזר דינם הי' לפי שמאסו את תורת ה' צבאות, והיא תורה שבכתב, ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, שהיא תורה שבע"פ, והיה זה בעזבם בהמ"ק ועבדם העגלים, האובות והידעונים, וכל שאר מיני הע"ז, שנמשך זה אחרי עזיבת התורה, וחז"ל אמרו בפסיקתא, לכן כאכול קש, וכי יש לך קש שהוא אוכל, אלא כל עוד שישראל מרפין ידיהן מן המצות שהם אש, שולט בו עשו שהוא קש, שנאמר עובדי' א והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש.

6 איכה רבה פתח ↗

7 אור לישרים על תלמוד ירושלמי תענית פתח ↗

מספרים על מה שאירע בחורבן בית ראשון: אמר רבי יוחנן: שמונים אלף פירחי כהונה נהרגו על ידי נבוזראדן, כמסופר להלן על דמו של זכריה בן יהוידע, כוהן ונביא בימי יואש מלך יהודה, שנהרג במצות המלך בחצר בית ה' דברי הימים ב כד,כ-כב. רבי יודן אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי שאל לרבי אחא אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי: איכן היכן הרגו ישראל את זכריה, בעזרת הנשים או בעזרת ישראל? - אמר לו: לא בעזרת ישראל ולא בעזרת הנשים, אלא בעזרת הכהנים – במקום המזבח, שלא חששו לקדושת המקום. ולא נהגו בדמו של זכריה לא כדם האיל ולא כדם הצבי במקבילה בפסיקתא דרב כהנא טו,ז נוסף: ולא כדם הציפור, תמן כתיב – שם בדם האייל ובדם הצבי כתוב במצות כיסוי הדם: "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר ייאכל, ושפך את דמו וכסהו בעפר" ויקרא יז,יג – השוחט חיה או עוף צריך לכסות את הדם בעפר, ברם הכא – אבל כאן בדמו של זכריה כתוב בנבואה על חורבן ירושלים, המכונה 'עיר הדמים': "כי דמה בתוכה היה, על צחיח סלע שמתהו, לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר" יחזקאל כד,ז – דמו של זכריה היה מושלך על האבנים, ולא כיסו את הדם בעפר, שלא טרחו לנהוג בו אפילו כפי שמצווים לעשות בדם חיה ועוף לאחר שחיטתם. כל כך למה? – למה נשאר דמו של זכריה על הסלע כל כך הרבה שנים, עד שעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים כמסופר להלן, ולא נבלע הדם בקרקע במקומו? - "להעלות חמה לנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלע, לבלתי הכסות" יחזקאל כד,ח – כדי שיהיה המעשה הזה לפני תמיד ואנקום את הדם השפוך, גרמתי שיישאר הדם על הסלע ולא יכוסה. כך אמר ה'.במדרש תנחומא פרשת 'ויקרא' סימן ו ובמדרש תנחומא בובר פרשת ויקרא סימן ח נאמר: "אם ייהרג במקדש ה' כוהן ונביא" איכה ב,כ - הרי דמו של זכריה מושלך על האבנים, שנאמר: "כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו" יחזקאל כד,ז. ואומרים: שבע עבירות עברו ישראל באותו היום שבו הרגו את זכריה – שהיה החטא של הריגת זכריה כבד מאוד: הרגו כהן ונביא ודיין, ושפכו דם נקי דמו של חף מפשע, במקבילה בפסיקתא דרב כהנא נוסף: וחיללו את השם שעשו את הדבר ברבים וטימאו בטומאת מת את העזרה שבמקדש, ושבת ויום הכיפורים יום הכיפורים שחל להיות בשבת היה – ועברו על אב מלאכה.במקבילות באיכה רבה פתיחתא כג, ב,ד ו-ד,טז ובאיכה רבה בובר פתיחתא כג נאמר: שבע עבירות עברו ישראל באותו היום: הרגו כוהן ונביא ודיין, ושפכו דם נקי, וחיללו את השם, וטימאו את העזרה, ויום שבת ויום הכיפורים היה.ובמקבילות באיכה רבה בובר פרשה ד פסוק יג ובקוהלת רבה פרשה ג פסוק טז ופרשה י פסוק ד נאמר: שבע עבירות עשו ישראל באותו היום: הרגו כוהן ונביא ודיין, ושפכו דם נקי, וטימאו את העזרה, והיה יום הכיפורים ושבת.מי שלא מנה 'חיללו את השם', החשיב את שבת ויום הכיפורים שתי עבירות. ומי שמנה 'חיללו את השם', החשיב שניים מהדברים שנמנו עבירה אחת.במדרש זוטא איכה פרשה א נאמר: "אם ייהרג במקדש ה' כוהן ונביא" איכה ב - זה זכריה בן יהוידע. אמרו: ביום שהרגו את זכריה בן יהוידע, עברו שבע עבירות: הרגו כוהן ונביא, וחיללו שבת ויום הכיפורים, ועבדו עבודה זרה, וטימאו את המקדש, וביטלו את התמיד.בתרגום לספר דברי הימים נאמר: ורוח נבואה מה' שרתה על זכריה בן יהוידע הכוהן, כשראה את חטא המלך והעם, שמעלים קטורת לפסל בבית המקדש על המזבח ביום הכיפורים, ומבטלים את כוהני ה' מלעשות עולות וזבחים וקורבן היום ומוספים כמו שכתוב בספר תורת משה, ועמד מעל העם ואמר להם, כה אמר ה', למה אתם עוברים את מצוות ה' ולא תצליחו, כי עזבתם את עבודת ה' ויעזוב אתכם. ומספרים על דמו של זכריה: וכיון שעלה נבוזראדן רב טבחים של נבוכדנאצר מלך בבל לכאן לארץ ישראל להחריב את ירושלים, ראה את הדם של זכריה תוסס רותח, מבעבע – שביקש זכריה מה' לנקום נקמת דמיו הנקיים, כמו שכתוב בספר דברי הימים ב כד,כב: "וכמותו אמר זכריה ירא ה' וידרוש". וכשעלה נבוזראדן, רמז הקב"ה לדם של זכריה והתחיל תוסס.במקבילה באיכה רבה בובר פרשה ד פסוק יג נאמר: וכשעלה נבוזראדן לירושלים להחריבה, רמז הקב"ה לאותו דם והתחיל תוסס. אמר לו: זה הזמן שתגבה דינך.ובמקבילה בקוהלת רבה פרשה ג פסוק טז נאמר: את מוצא, בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים, רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה, לאחר מאתיים חמישים ושתיים שנה, מן יואש עד צדקיה. מה עשו? - גרפו עליו כל עפר ועשו כל ערמה, ולא נח שבדרך נס לא הועיל הכיסוי בעפר, והיה הדם תוסס ומרתיח. אמר הקב"ה לדם: זה הזמן שתגבה דייתיקי צוואה שלך.ושם פרשה י פסוק ד נאמר: את מוצא, כשעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים, רמז הקב"ה לדם והתחיל תוסס. אמר לו: זה הזמן שתגבה דייתיקי שלך. אמר להן נבוזראדן: מה טיבו מהותו של דם זה שתוסס? - אמרו לו: דם פרים וכבשים ואילים שהיינו שוחטים ומקריבין על גבי המזבח ונשפך הדם על רצפת העזרה. מיד הביא פרים ואילים וכבשים ושחטן עליו על דמו של זכריה, ואדיין ועדיין הדם של זכריה תוסס לא נח. וכיון שלא הודו לו לנבוזראדן מה טיבו של הדם הזה, נטלן ותליין בגרדון תלה אותם בגרדום, מקום הריגת הנידונים למוות, כדי שיודו בפשעם. במקבילות באיכה רבה ובקוהלת רבה נוסף כאן: אמר לון: אין אמריתו לי - מוטב, ואי לא - סריקנא לבשרייהו דהנהו אינשי במסרקי דפרזלא – אמר להם נבוזראדן: אם תאמרו לי - מוטב, ואם לא - אני מסרק את בשרם של אותם אנשים אתכם במסרקות של ברזל. אמרו לו לנבוזראדן: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו של זכריה מידינו. אמרו לו: דם כהן ונביא ודיין הוא, שהיה מתנבא עלינו כל מה כל הדברים שאתה עושה לנו, ולא היינו מאמינים לו ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיח אותנו – יש לגרוס כאן כמו במקבילה באיכה רבה בובר פרשה ד פסוק יג: אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידינו, אנו אומרים לך, כוהן ונביא ודיין היה לנו, והיה מתנבא לנו.... מיד הביא שמונים אלף פירחי כהונה – כמו שאמר רבי יוחנן לעיל, ושחטן והרגם עליו על דמו של זכריה. במקבילה באיכה רבה בובר פרשה ד פסוק יג נוסף: ולא עמד, והיה הדם מבצבץ והולך, עד שהגיע דמם לדמו של זכריה. ובמקבילה בפסיקתא דרב כהנא נוסף: עד שהגיע דמם לדמו של זכריה, ומה טעמא? - "פרצו ודמים בדמים נגעו" הושע ד,ב, ואדיין ועדיין הדם של זכריה תוסס. במקבילות נאמר: הביא סנהדרי גדולה, שחט הרג עליו ולא נח ועדיין היה הדם תוסס. הביא סנהדרי קטנה, שחט עליו ולא נח. הביא פרחי כהונה, שחט עליו ולא נח. הביא בחורים ובתולות, שחט עליו ולא נח. הביא תינוקות של בית רבן, שחט עליו ולא נח. בההיא שעתא נזף ביה – באותה שעה גער נבוזראדן בו בדם, אמר ליה – אמר לו לדם: מה את בעי? – מה אתה מבקש רוצה? נובד כל אומתך עלך? – וכי נאבד את כל אומתך עליך בגללך? מיד נתמלא הקב"ה רחמים על ישראל, ואמר: מה אם זה נבוזראדן שהוא בשר ודם אדם ואכזרי במקבילה בפסיקתא דרב כהנא נוסף: היום עודנו ומחר איננו - נתמלא רחמים על בניי, אני הקב"ה שכתוב בי: "כי אל רחום יי' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך" דברים ד,לא - על אחת כמה וכמה – בוודאי ובוודאי שארחם על ישראל. מיד רמז הקב"ה לדם של זכריה ונבלע במקומו.על דמו של זכריה מסופר גם בבבלי גיטין נז,ב וסנהדרין צו,ב.• • •

9 אור לישרים על תלמוד ירושלמי יומא פתח ↗

לשכת פלהדריןבמשנה שנינו: "שבעת ימים קודם ליום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללישכת פלהדרין". מביאים ברייתא: אבא שאול תנא בדור השלישי והרביעי היה קורא אותה – את לשכת פלהדרין, לשכת בולווטין – לשכת חברי מועצת העיר של ירושלים. בראשונה – כששימשו הכוהנים הגדולים בתפקידם זמן ארוך, היו קורין אותה לשכת בולווטין, ועכשיו – כששימשו הכוהנים הגדולים בתפקידם זמן קצר, הן קורין אותה – בזלזול, לשכת פלהדרין. מה פירוש "פרהדרין"? - פראירתין – בני אדם ששימשו בתפקידם זמן קצר ואחר כך הוחלפו מקור המילה 'פראירתין' ביוונית. ומשמעה, כנראה, אלה שזכו בתפקיד לשנה אחת בלבד, מילא עבידה צריך לומר כהגהת רד"ל: 'עבירה' "תוספתא כפשוטה" – דבר עובר חולף, ארעי. - הכוונה לשיטת המינוי של הכוהנים הגדולים. בסוף ימי הבית השני שימשו הכוהנים הגדולים בתפקידם זמן קצר ואחר כך הוחלפו. - לפנינו כפל גרסה: מילה 'פראירתין' ופירושה 'מילא עבירה' ראה "כפלי גרסה בירושלמי", "תרביץ" סו, עמוד 211, הערה 180. תוספתא יומא א,א: רבי יהודה היה קורא אותה לשכת בלווטין. בבלי יומא ח,ב: תניא: אמר רבי יהודה: וכי לשכת פרהדרין היתה? והלא לשכת בולווטי היתה! אלא כתחילה היו קורים אותה לשכת בולווטי, ומתוך שנותנים עליה ממון לכהונה כדי להתמנות לכהונה גדולה ומחליפים אותם את הכוהנים הגדולים כל שנים עשר חודש, כפרהדרין הללו שמחליפים אותם כל שנים עשר חודש, היו קורים אותה לשכת פרהדרין. בראשון – בבית המקדש הראשון, שהיו משמשין הוא ובנו ובן בנו – שהכהונה הגדולה עברה מאב לבנו, שימשו בו שמונה עשר כהנים – גדולים שמותיהם של שמונה עשר אלה, בציון שמות מלכי יהודה שבזמנם שימשו, נשתמרו אצל יוסף בן מתתיהו וגם בסדר עולם זוטא. מהשוואת שתי רשימות אלה עולה, שרק שלושת השמות הראשונים צדוק, אחימעץ ועזריה, ששימשו בכהונה גדולה בימי שלמה ועד אביה בן בנו וחמשת השמות האחרונים שלוּם, חלקיה, עזריה, שׂריה ויהוצדק, ששימשו למן ימי אמון ועד לחורבן זהים לשמות הכוהנים שנתפרשו בדברי הימים א ה,לד-מא "דעת מקרא". אבל בשיני – בבית המקדש השני, על ידי שהיו נוטלין בדמים – כוהנים היו נותנים ממון לגורם הממנה כדי להתמנות לכהונה גדולה, ויש אומרים: שהיו הורגין זה את זה בכשפים – היו הורגים באמצעות כשפים את הכוהנים ששימשו בכהונה גדולה, שימשו בו שמונים כהנים – גדולים, ויש אומרים: שמונים ואחד, ויש אומרים: שמונים ושנים, ויש אומרים: שמונים ושלש, ויש אומרים: שמונים וארבע, ויש אומרים: שמונים וחמש, ומהן שימשו שמעון הצדיק ארבעים שנה הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ארבעים שמ' ומחק 'מ' והוסיף 'נה'. אולי צריך לומר: 'ארבעים ושמנה'. השווה לויקרא רבה המובא להלן. אמר רבי אחא אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי: כתוב: "יִרְאַת י'י תּוֹסִיף יָמִים" משלי י,כז – ליראי ה' יאריכו את ימיהם; ויש לדרוש את הכתוב: - אֵילּוּ כהנים ששימשו בבית הראשון – הכוהנים הגדולים שהיו יראי ה', ששימשו בבית הראשון שנים ארוכות, "וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה" משלי י,כז – שנות חייהם של רשעים תהיינה קצרות; ויש לדרוש את הכתוב: - אֵילּוּ ששימשו בביניין השיני – הכוהנים הגדולים שהיו רשעים, ששימשו בבית השני שנים קצרות. מעשה באחד ששילח ביד בנו שתי מידות של כסף מליאות כסף ומחוקיהן קנה שהשתמשו בו החנוונים למחוק ולהסיר את הגודש ביבש שמכרו לפי המידה כסף – שוחד לקנות את משרת הכהונה הגדולה, ובא אחר ושילח ביד בנו שתי מידות של זהב מליאות זהב ומחוקיהן זהב. אמרו: כפה דחה הסְיָח בן חמור את המנורה – פתגם הוא, ומקורו מעשה שהובא בפסיקתא דרב כהנא טו,ט ראה להלן. מובנו של הפתגם הוא: השוחד שנתן האחרון הסייח הכריע את השוחד שנתן הראשון המנורה, שהאחרון נתן יותר מן הראשון. ספרי במדבר פסקה קלא: "לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום" - מלמד שעמדו ממנו בבניין ראשון שמונה עשר כוהנים גדולים. אבל בבניין אחרון עמדו ממנו שמונים כוהנים, ובשביל שהיו שוכרים אותה בדמים התחילו שנותיהם מתקצרות. מעשה באחד ששלח ביד בנו שתי מידות של כסף מלאות כסף ומחוקיהן כסף. עמד אחר ושלח ביד בנו שתי מידות של זהב מלאות זהב ומחוקיהן זהב. אמרו: כפה סייח את המנורה. ויקרא רבה כא,ט: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש" - רבי ברכיה בשם רבי לוי: "בזאת" בגימטריה 410. ב-410 שנים יבוא אהרן אל הקודש - הכתוב / הקב"ה בישרו שהוא חי ארבע מאות ועשר שנים. וכי תעלה על דעתך שאהרן חי ארבע מאות ועשר שנים? אלא מקדש ראשון, על ידי ששימשו בו באמונה, שימשו בו שמונה עשר כוהנים, הוא ובנו ובן בנו מכיוון שבניו ובני בניו שימשו תחתיו, הרי זה כאילו הוא עצמו חי ושימש בקודש. מקדש שני עשרים ושנים ?, ויש אומרים: שמונים ושלושה, ויש אומרים: שמונים וארבעה, ומהם שימש שמעון הצדיק ארבעים וחמישה / ארבעה ושמונים. כיוון שחזרו להיות מוכרים אותה בדמים, היו / התחילו שנותיהם מתקצרות. מעשה באחד ששלח ביד בנו שתי מידות של כסף מלאות כסף ומחוקיהן כסף. עמד אחר ושלח ביד בנו שתי מידות שלזהב מלאות זהב ומחוקיהן זהב. אמרו: כפה סייח את המנורה. רבי אחא הווה קרי עליהון: "יראת י'י תוסיף ימים" משלי י,כז - אלו ששימשו במקדש ראשון, "ושנות רשעים תקצורנה" שם - אלו ששימשו במקדש שני. תוספתא יומא א,ז: משרבו המלכים מלכים בלתי הגונים התקינו שיהו מעמידים כוהנים כוהנים הדיוטות ומעבירים אותם בכל שנה ושנה. בבלי יומא ט,א: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה" משלי י,כז? "יראת ה' תוסיף ימים" - זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שימשו בו אלא שמונה עשר כוהנים גדולים; "ושנות רשעים תקצורנה" - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושימשו בו יותר משלוש מאות כוהנים. צא מהם החסר משנים אלו ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק, ושמונים ששימש יוחנן כוהן גדול, ועשר ששימש ישמעאל בן פיאבי, ואמרי לה: אחת עשרה ששימש אלעזר בן חרסום. מכאן ואילך צא וחשוב שכל אחד ואחד משאר הכוהנים לא הוציא שנתו מת בטרם נסתיימה השנה, שהרי מספר הכוהנים הגדולים גדול ממניין השנים ששימשו. לדעת הספרי והירושלמי שימשו בבית שני שמונים כוהנים גדולים, ולדעת הבבלי שלוש מאות, הואיל ואין מניינו זה של הבבלי מכוון אלא להנחה שלא עמד כוהן גדול בבית שני אלא לשנה אחת: 420 - ימי הבית; 297 כוהנים גדולים, חוץ משמעון הצדיק ויוחנן כוהן גדול וישמעאל בן פיאבי שימי כהונתם מצטרפים ל-130 שנים, שימשו 290 שנים, להודיעך שאף שנתם לא הוציאו. הבבלי אינו מבחין, כברייתות שבספרי ובירושלמי, בין הימים הראשונים ובין "משרבו המלכים" ומייחס את צמצום הכהונה הגדולה לשנה אחת לכל ימי הבית "הערות נוספות ל'פראירתין'", "תרביץ" יג, עמוד 69. כפה הסייח את המנורה פסיקתא דרב כהנא טו,ט: אמר רבי לוי: מעשה באישה אחת שכיבדה לדיין מנורה אחת של כסף, והלך אנטידיקוס בעל הדין השני שלה וכיבדו סייח של זהב. למחר אתת ואשתכחת דינה הפיך הדיין פסק את הדין נגדה. אמרה ליה: מרי, ינהר דיני קודמך כמנרתא דכספא אדוני, יאיר דיני לפניך כמנורה של כסף. אמר לה: ומה אעשה ליך? כפה הסייח את המנורה.• • •

11 אברבנאל על ישעיהו פתח ↗

לכן נאם האדון ה' צבאות וגו'. יאמר שמפני הרעו' האלה אשר זכר שהיו עושים בית ישראל ובית יהודה, אמר האדון אשר זלזלו בכבודו ושהכל עבדיו, שהוא ה' אדון צבאות מעלה ומטה, והוא עמוד ישראל וגבורתו, כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, כי אם ימין ה' ותקפו אשר שהוא בראותו רשעתם יקום להענישם על מעשיהם, וז"ש הוי אנח' מצרי, ואמר זה כנגד מלכות ישראל, ואנקמה מאויבי שהם בני יהודה, וקראם צרים ואויבים להיותם עובדי ע"ז, וכמו שכתב הרב המורה שלא יקרא אויב ולא שונא השם כי אם בע"ז, ובמקונן אמר הוי אנחם מצרי, ובפסיקתא דרשו הוי אנחם מצרי על בבל ופרס, ואנקמה מאויבי על יון ורומי, שהם ד' המלכיות, וייעד הנביא על צרות האומה כפי סדר זמנם וקדימת' זו על זו כי ראשונה אמר כה ואשיבה ידי עליך כבראשונה, רוצה לומר אל תחשוב שלא אעניש אותך על מעשיך, כי בלא ספק אשיבה ידי עליך לצרוף הסיגים ולהסיר הבדלים והם הרשעים, וענין ואשיבה ידי הוא מכה אחר מכה עד כלותו את הפושעים שהם במדרג' הסיג והבדיל המעורב בכסף כן הם הרשעי' המתערבים עם הצדיקים. וחכמי הנוצרים פירשו כספך היה לסיגים שהוא משל לאומה שהיתה נקיה ככסף ובסבת הרשעים נעשה כסיגים, ושכנגד זה אמר ואצרוף כבור סיגיך, כי לפי שאמר למעלה כספך היה לסיגים על רשעי האומה אמר כנגדם ואצרוף כבור סיגיך. ופירשו ואסירה כל בדיליך על גלות בבל, ואשיבה שופטיך על זמן בית שני, ופירשו ושבר פושעים על חרבן בית שני בימי טיטוס וגלות ירושלם האחרון, ולכן אמר והיה החסון לנעורת ופועלו לניצוץ, לפי שטיטוס שרף בית ה' וכל בתי שרי ירושלם. ופירש הראב"ע ואשיבה שופטיך שילכו ישראל ושופטיהם בגלות. ואמנם המפרשים פירשו הכתובים האלה על קבוץ גלויות והוא מדברי חז"ל, ובפסיקתא דרשוהו על תחיית המתים, אמרו ואשיבה שופטיך זה משה ואהרן, ויועציך זה דוד ושלמה, וכבר זכרתי הספק הששי שיתחייב עליה, ולכן אחשוב שאמר זה על זמן אחז מלך יהודה שהרשיע לעשות בימי הנביא ישעיהו ע"ה ורבו צרותיו הפלא ופלא וכמו שנאמר עליו בדברי הימים ב, כח, ב וגם מסכות עשה לבעלים והוא הקטיר בגיא בן הנם ויבער את בניו באש כתועבות הגוים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל ויזבח ויקטר בבמות ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן ויתנהו ה' אלקיו ביד מלך ארם ויכו בו וישבו ממנו שביה גדולה ויביאו דרמשק וגם ביד מלך ישראל ניתן ויך בו מכה גדולה ויהרוג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד הכל בני חיל בעזבם ה' אלקי אבותם ויהרגו זכרי גבור אפרים את מעשיהו בן המלך ואת עזריקם נגיד הבית ואת אלקנה משנה המלך וישבו בני ישראל מאחיהם מאתים אלף נשים בנים ובנות וגם שלל רב בזזו להם ויביאו את השלל לשמרון וגומר, הנה על כל הצרות האלה אמר ישעיהו ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך, שהיה כל זה נאמר על פושעי ישראל בימי אחז.

« פסיקתא דרב כהנא י״ד פסיקתא דרב כהנא ט״ז »