פרי מגדים על יורה דעה, שפתי דעת ט׳:א׳

1 מי הם הכשרים לשחוט. ובו י"ד סעיפים: הכל שוחטין לכתחלה אפילו נשים: הגה יש אומרים שאין להניח נשים לשחוט. שכבר נהגו שלא לשחוט וכן המנהג שאין הנשים שוחטות: ב"י בשם האגור: ועבדים וכל אדם אפילו אין מכירין אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף וגם אין יודעין בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט ומותר לאכול משחיטתו שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין. בד"א בשאינו לפנינו אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה. אבל אם הוא לפנינו צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה אבל אין צריך לשאלו אם נתעלף: הגה וי"א שאין לסמוך על החזקה אלא בדיעבד אבל לכתחלה אין לסמוך על חזקה במקום דיכולין לבררו מרדכי והגהות אשר"י ואגור בשם א"ז ושאלתות פ' בהעלותך וכל זה מיירי באחרים שאינן בקיאין ויודעין אם זה השוחט בקי או לאו אבל השוחט עצמו לא ישחוט אע"פ שיודע הלכות שחיטה ומומחה עד ששחט ג"פ בפני חכם ומומחה בהלכות שחיטה שיודע שהוא רגיל וזריז שלא יתעלף טור בשם הרמב"ם ולכן נוהגין שאין אדם שוחט אלא א"כ נטל קבלה לפני חכם אגור בשם הלכות א"י ואין החכם נותן לו קבלה עד שידע בו שהוא יודע הלכות שחיטה ובקי ביד. ולכן נוהגין שכל הבאין לשחוט סומכין עליהם לכתחילה ולא בדקינן אותם לא בתחילה ולא בסוף. דכל המצויין אצל שחיטה כבר נטלו קבלה לפני חכם ד"ע ובקצת מקומות נוהגין להחמיר עוד דהמקבל נוטל כתב מן החכם לראייה שנתן לו קבלה. וכל שוחט אע"פ שנטל קבלה יראה שיחזור לפרקים הלכות שחיטה שיהיו שגורים בפיו ובלבו שלא ישכחם מהר"ר יעקב הלוי בשם מהר"ש . וכמו שהדין בהלכות שחיטה ובמי שבא לשחוט כך הוא הדין בהלכות בדיקות הריאה ובמי שבא לבדוק. ודינם ומנהגם שוה בכל זה ד"ע ויש לב"ד לחקור ולדרוש אחר הבודקים והשוחטים ולראות שיהיו בקיאים ומומחים וכשרים מהרי"ו סי' נ' כי גדול איסור המכשלה בשחיטות ובדיקות המסורים לכל ואם בדקו איזה שוחט ובודק ונמצא שאינו יודע. אם נטל פעם אחת קבלה אין מטריפין למפרע מה ששחט דאמרינן השתא הוא דאתרע חדושי אגודה אבל אם לא נטל קבלה מעולם כל מה ששחט טריפה גם כל הכלים שבשלו בהן מה ששחט צריכין הכשר רשב"א סימן רי"ח:

2 אין צריך שידע כל חילוקי הדינים אלא אם אומר על דבר זה הייתי מסתפק ושואל קרינן ביה שפיר יודע עד שאומר על האסור מותר: הגה ובודקין אותו בדיני הלכות שחיטה שיתבארו לקמן ריש סימן כ"ג ובדין בדיקת הסכין ובדין בדיקת הסימנים לאחר שחיטה כמו שיתבאר לקמן סימן כ"ה. הגהות אשיר"י והגהות מיימוני פ"ד מה"ש ואם שחט וליתיה קמן למבדקיה מ"מ יבדקו בסימנים אם נשחטו רובן. דכל מה דאפשר למיבדק בדקינן הר"ן בשם בעל הלכות וד"ע לדעת הרא"ש ע"ל סכ"ה סי"ג וכל זה במקומות שלא נהגו ליטול קבלה אבל במקומות שנוהגין ליטול קבלה כגון בני אשכנז והנמשכין אחריהם. אין נוהגין לבדוק אחריו כלל וכמו שנתבאר: ד"ע:

3 מי שיודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה אפילו שחט לפנינו ד' או ה' פעמים שחיטה הגונה וראוי' ושחט אח"כ בינו לבין עצמו שחיטתו פסול' אפי' שאלו לו עשית כך וכך ומתוך תשובתו נראה ששחט כראוי אין לסמוך עליו ואפי' אמר ברי לי ששחטתי יפה: הגה ומי שדרכו להתעלף ואנו יודעים שאינו מוחזק ושחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן מאחר שיודע הלכות שחיטה ב"י לדעת הרמב"ם: מי שיודעים בו שאינו יודע הלכות שחיטה יכולי' ליתן לו לשחוט אם אחר עומד על גביו ובלבד שיראה אותו מתחילת שחיטה עד סופה: הגה ויש מחמירין ואוסרין ליתן לו לכתחלה לשחוט מאחר שא"י הלכות שחיטה ב"י בשם הגהות אשיר"י בשם א"ז ובמרדכי והכי נהוג:

4 אם אבדו גדייו ותרנגוליו או שנגנבו ומצאם שחוטים כראוי במקום שרוב ישראל מצויים וגם רוב גנבי העיר ישראלים מותרים בין שמצאם בשוק בין שמצאם באשפה שבבית אבל אם מצאם באשפה שבשוק אסורים:

5 חרש שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה דהיינו שהוא יוצא יחידי בלילה. או מקרע כסותו או לן בבית הקברות. או מאבד מה שנותנים לו אפילו באחת מאלו אם עושה אותם דרך שטות. וקטן שאינו יודע לאמן ידיו לשחוט אין מוסרין להם לשחוט לכתחילה אפי' אחרים עומדים על גביהם. ואם שחטו שחיטתן כשרה אם אחרים עומדים על גביהם ואין מוסרין להם לכתחילה לשחוט בשאין אחרי' עומדים על גביהם אפי' אם רוצים להאכיל לכלבים. ואם הקטן יודע לאמן ידיו אם אחרים עומדים על גביו שוחט לכתחילה. ומותר לאכול משחיטתו: הגה אבל אם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה אע"פ שיודע הלכות שחיטה הגהות אשיר"י רפ"ק ורשב"א ות"ה וא"ז ומקרי קטן לענין זה עד שנעשה בר מצוה דהיינו בן י"ג שנים ויום א' ב"י בשם עיטור וא"ז בשם ר' יואל ויש מחמירין שלא ליתן קבלה למי שהוא פחו' מבן י"ח שנה מרדכי בשם הלכו' א"י והגהות אלפסי החדשים דאז גברא בר דעת הוא ויודע ליזהר:

6 חרש המדבר ואינו שומע לא ישחוט מפני שאינו שומע הברכה. ואם שחט אפילו בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה:

7 השומע ואינו מדבר אם הוא מומחה שוחט אפי' לכתחלה אם אחר מברך:

8 שיכור שהגיע לשכרותו של לוט דינו כשוטה ואם לא הגיע לשכרותו של לוט שוחט לכתחילה: הגה וי"א ששכור לא ישחוט שרגיל לבא לידי דרסה. הגהות מיי' בשם סמ"ג פ"ג מהלכות שחיטה ובה"ג וכל בו בשם סה"ת וס' יראים סימן קל"ז:

9 סומא לא ישחוט לכתחילה אלא א"כ אחרים רואין אותו ואם שחט שחיטתו כשרה:

10 ערום לא ישחוט לכתחילה מפני שאינו יכול לברך:

11 אם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר י"א ששחיטתו אסורה: הגה ואם נתבטלה התקנה כל השוחטים בחזקת כשרות כמו בראשונה פסקי מהרא"י סי' קע"ז:

12 השוחט בפני עדים בהמה לעובד כוכבים וכשבא ישראל לקנות ממנה אמר לא תקנה ממנה כי לא שחטתיה אינו נאמן ומיהו לדידיה אסורה דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וע"ל סי' קכ"ז בדין עד א' נאמן באיסורין:

13 טבח שעשה סימן בראש הכבש השחוט שיהא נראה שהוא טריפה וגם היה אומר שהוא טריפה ואח"כ אמר שכשר היה ולא אמר כן אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו ליקח ממנו בשר כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן וע"ל סימן קכ"ז סעיף א' בהג"ה:

14 שוחט שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו עד אחד בהכחשה לאו כלום והעד עצמו מותר לאכול מכאן ולהבא ומכ"מ הכל לפי מה שהוא אדם:

15 אם שחיטת עובד כוכבים ומומר כשרה. ובו י"א סעיפים: שחיטת עובד כוכבים נבילה אפי' הוא קטן ואפי' אינו עובד עבודת כוכבים כגון גר תושב טור ואפילו אחרים רואין אותו:

16 מומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו אפי' ישחוט בינו לבין עצמו והוא שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה ואם לא בדק לו סכין תחלה אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקנו בסוף ואין ליתן לו לכתחילה לשחוט אפי' כשר עומד על גביו בלי שיבדוק לו כשר את הסכין תחלה על סמך שיבדקנו בסוף: הגה מי ששחט והוציא טריפה פעם אחת מתחת ידו אם לא הוחזק בכך מותר לאכול אח"כ משחיטתו מ"מ דנין בזה לפי ראות עיני הדיין באדם השוחט אם כבר נכשל ורגלים לדבר מעבירין אותו מהרי"ק שורש ל"ג:

17 מומר לתיאבון ששחט אפילו נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן:

18 מומר לתיאבון ששחט בינו לבין עצמו ויש עמו סכין יפה ושאינו יפה ואומר שביפה שחט נאמן: ואפילו אם נמצא בשר בידו אם יש מומחין בעיר נאמן לומר מומחה שחט לי:

19 מומר להכעיס אפי' לדבר אחד או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא או שהוא מומר לכל התורה אפילו חוץ משתים אלו דינו כעובד כוכבים ר' ירוחם: הגה ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבילות בלא תיאבון אף על פי שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס כך העלה הב"י מדברי הרא"ש:

20 מומר לאחד משאר עבירות א"צ לבדוק לו סכין ולהרמב"ם צריך ודוקא במומר לעבירה אבל מי שהוא פסול לעדות בעבירה מעבירות של תורה א"צ לבדוק לו סכין אפילו להרמב"ם ב"י ושכ"כ הרמב"ם: הגה מיהו אם הוא פסול לעדות משום שאכל נבילות אעפ"י שאינו מומר לכך. כיון שהוא חשוד לאכול נבילות דינו כמומר לכך: סברת ב"י והרמב"ם:

21 מומר לערלות דינו כמומר לעבירה אחת. ואם אינו ערל אלא מפני שמתו אחיו מחמת מילה הרי הוא כשאר ישראל כשר:

22 כותי האידנא דינו כעובד כוכבים:

23 צדוקי ובייתוסי הם הנמשכים אחר צדוק ובייתוס מתלמידי אנטיגנוס איש סוכו שיצאו לתרבות רעה ואינם מאמינים בתורה שבע"פ שחיטתן אסורה אא"כ שחטו ואחרים עומדים על גביהם וגם בדקו להם סכין: הגה מסור דינו כמומר ושחיטתו פסולה הגהות אלפסי ויש מכשירין ב"י סימן קי"ט בשם רשב"א ועיין לקמן סימן קי"ט:

24 התחיל פסול לשחוט וגמר הכשר או שהתחיל הכשר וגמר הפסול פסולה במה דברי' אמורים שהתחיל הפסול בדבר שעושה אותו נבילה כגון בוושט או ברוב הקנה אבל אם התחיל הפסול בחצי קנה וגמר הכשר כשירה:

25 היו ישראל ופסול אוחזין בסכין ושוחטין פסולה ואין צריך לומר אם כל א' סכינו בידו: שחיטת קוף פסולה א"ז והוא בתוספתא ריש חולין:

26 שחיטה אינה צריכה כוונה. ובו סעיף אחד: שחיטת חולין אינה צריכה כוונה. אפילו מתעסק בעלמא לחתוך או שזרק סכין לנועצה בכותל ושחט כהלכתה ס"א בהליכתה ועיקר כשרה והוא שראה שלא החליד פי' ענין נעיצה ותחיבה מלשון חולדה שנכנסת בחורין ובסדקין הסכין בין סימן לסימן. או תחת העור. ואם מצא הנוצה או השער חתוכים ודאי לא החליד ואפילו הפיל הסכין בידו או ברגלו שלא בכוונה כלל ושחט שחיטתו כשרה. אבל אם נפלה מעצמה פסולה דבעינן כח גברא ע"ל סי' ז' וכן אם היה הסכין מונח בחיקו או בידו ונפלה מידו או מחיקו שלא בכוונה כנפלה מעצמה דמי ופסולה:

27 השוחט לשם עבודת כוכבים או לשם דבר אחר מה דינו. ובו ז' סעיפים: השוחט לשם עבודת כוכבים אפילו לא חישב לעבדה בשחיטה זו אלא חישב בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודת כוכבים הרי זה זבחי מתים. ואסורה בהנאה:

28 שחט סתם ואח"כ חשב לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודת כוכבים הרי זה ספק זבחי מתים:

29 ישראל ששחט בהמתו של עובד כוכבים אפילו חישב העובד כוכבים לעבודת כוכבים כשירה ואם ישראל חשב שיזרוק העובד כוכבים לעבודת כוכבים פסולה: ואסורה בהנאה ב"י:

30 ישראל ששחט בהמת חבירו לעבודת כוכבים לא אסרה. שודאי לא כוון אלא לצערו. ואם יש לו שותפות בה יש אומרים שאוסר גם חלק חבירו. ויש אומרים דגם בזה אינו מכוין אלא לצער שותפו ולא לאסור: הגה ואם התרו בו ועבר התראה הרי זה אוסר כשאר מומרים טור . וע"ל סימן קמ"ה:

31 השוחט לשם הרים וגבעות לשם חמה ולבנה כוכבים ומזלות ימים ונהרות אין לו דין תקרובת עבודת כוכבים לאוסרה בהנאה אבל שחיטתו פסולה אע"פ שלא נתכוין לעבדם אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרים העובדי כוכבים:

32 שחט לשם שר של הר או לשם שר א' משאר הדברים בין ששחט לשם מיכאל השר הגדול בין ששחט לשם שר של שלשול קטן שבים פי' מין תולעת הרי זה זבחי מתים ואסור בהנאה:

33 ישמעאלים שאינם מניחים ישראל לשחוט אלא אם כן יהפוך פניו לא"ל קיבל"א דהיינו שיהפוך פניו נגד מזרח כמנהג חקותיהם אינו דומה לשוחט לשם הרים. ומכל מקום ראוי לבטל המנהג ההוא ולגעור במי שעושה כן הואיל ומקפידים על כך רשב"א סימן שמ"ה:

34 השוחט לשם קדשים מה דינו. ובו ג' סעיפים: השוחט לשם קדשים שמתנדבים ונודרים כמותם אפילו היא בעלת מום. שחיטתו פסולה. שזה כשוחט קדשים בחוץ. שחט לשם קדשים שאינם באים בנדר ונדבה שחיטתו כשרה ל' הרמב"ם פ"ב מה"ש . כיצד השוחט לשם עולה לשם תודה לשם פסח. שחיטתו פסולה הואיל והפסח יכול להפרישו בכל שעה שירצה. דומה לנידר ונידב. שחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם אשם תלוי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה. ואם נודע שעבר עבירה שחייב עליה חטאת או אשם ואומר זו לחטאתי או לאשמי פסולה : הגה ויש פוסלין באשם תלוי בכל ענין משום דסבירא להו דבא בנדר ונדבה טור וכן משמע דעת הרא"ש ס"פ השוחט ור' ירוחם ע"ש ורשב"א בת"ה ויש להחמיר:

35 שחט תרנגולים ואווזים וכיוצא בהם מינים שאינם ראויים להקרבה כשרים וה"ה לתורים קטנים ובני יונים גדולים:

36 שנים ששוחטין בין שאוחזין בסכין אחד בין שכל אחד סכינו בידו ונתכוין א' מהם לשם דבר הפוסל הרי זו פסולה וכן אם שחטו זה אחר זה ונתכוין א' מהם לשם דבר הפוסל פסול במה דברים אמורים כשהיה לו בה שותפות אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כוונתו אלא לצערו: הגה ויש אוסרים בכל ענין משום מראית העין ב"י בשם הרא"ש והטור ויש להחמיר:

37 במה שוחטין. ובו ד' סעיפים: בכל דבר התלוש שוחטין בין בסכין בין בצור בין בקרומית של קנה האגם הנקרא אישפד"ניא ושן וצפורן יחידי טור וכיוצא בהם מדברים החותכים. והוא שיהיה פיו חד ולא יהיה בו פגם: הגה ואסור לשחוט בשאר קנים או זכוכית שקסמים נבדלין מהם ויש לחוש לנקיבת הסימנים. ב"י בשם רש"י וכ"כ הר"ן: סכין שצדו א' מגל. וצדו השני יפה. לא ישחוט בצד היפה לכתחלה. גזירה שמא ישחוט בצד האחר. ואם שחט הואיל בצד היפה שחט שחיטתו כשירה: הגה וה"ה בסכין ארוך שיש בו פגימה ונשאר בו שיעור שחיטה בלא פגימה דאסור לשחוט בו אפילו במקום היפה אפילו אם כרך מטלית על הפגימה טור ואם שחט בו ואמר ברי לי שלא נגעתי במקום הפגימה שחיטתו כשרה. מרדכי ספ"ק דחולין ואשר"י ותא"ו נט"ז וכל בו ורוקח ומהרי"ל אפילו לא כרך מטלית על הפגימה ובי"ט שאי אפשר להשחיז הסכין טור ואשר"י ור"פ עב"י וכן בחול בשעת הדחק מותר לשחוט לכתחלה אם כורך מטלית על הפגימה. טור וב"י שסמך על העיטור ור"ן וסה"ת וסמ"ג והגה"מ וע"ל סימן י"ח ס"י ולכתחילה יש ליזהר אפילו אין לסכין פגימה רק בין הקתא לסכין לא ישחוט בו. מצא בשחיטות ישנים ד"מ סימן י"ח סוף ס"ב:

38 השוחט בדבר המחובר לקרקע. או לגוף. כגון צפורן ושן המחוברין בבהמה. שחיטתו פסולה. ובתלוש מן הקרקע ולבסוף חברו בקרקע לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה ואפילו אם בטלו והוא שלא יהא נשרש בארץ אחר שבטלו:

39 חתך מבהמה לחי שיש בו שינים חדים ושחט בהם שחיטתו פסולה מפני שהם כמגל אבל בשן אחד הקבוע בלחי שוחט בו לכתחלה וה"ה בציפורן הקבוע ביד התלושה מן הגוף ב"י:

40 נעץ סכין בכותל או בדבר התלוש והעביר הצואר עד שנשחט שחיטתו כשרה ל' הרמב"ם פ"ב מה"ש דין ח' והוא שיהיה צואר הבהמה למטה והסכין למעלה שאם היה צואר בהמה למעלה מהסכין שמא תרד הבהמה בכובד גופה ותחתוך בלא הולכה והבאה ואין זו שחיטה. ואפילו אמר ברי לי שלא דרסתי שחיטתו פסולה טור ופוסקים לפיכך אם היה עוף בין שהיה צוארו למעלה מהסכין הנעוצה. או למטה ממנה שחיטתו כשרה :

41 הקובע סכין בגלגל אם מותר לשחוט בו. ובו סעיף אחד: יכול אדם לקבוע סכין בגלגל של אבן או של עץ ומסבב הגלגל בידו או ברגלו. ומשים שם צואר הבהמה או העוף עד שישחט בסביבת הגלגל. ואם המים הם המסבבים את הגלגל ושם הצואר כנגדו בשעה שסבב ונשחט הרי זו פסולה ל' הרמב"ם שם דין י"ג ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסבבו את הגלגל ושחט בסביבתו הרי זה כשרה בדיעבד שהרי מכח אדם בא במה דברים אמורים בסביבה ראשונה שהיא מכח האדם אבל מסביבה שנייה ולאחריה פסולה שהרי אינה מכח האדם אלא מכח המים בהילוכן:

42 שעור סכין של שחיטה. ובו סעיף אחד: כמה הוא אורך הסכין ששוחט בו כל שהוא רק שלא יהא דבר דק שנוקב ואינו שוחט כמו ראש האזמל הקטן וכיוצא בו. ובמחט אפילו הוא רחב קצת כאותן של רצענים שחותכין בו החוט אין שוחטין בו טור . וכיון דלא ידעינן שיעורא השוחט בסכין קטנה צריך ליזהר ולשער לפי אומד דעתו שכשיוליך ויביא בה שלא ידרוס. אבל בקטנה יותר מדאי לא ישחוט : הגה ומי שלא יוכל לשער יקח סכין כמלא אורך ב' צוארין של אותו דבר ששוחטין מרדכי בשם ר"ח וי"א לשער בי"ד אצבעות ורמז לזה שנאמר ושחטתם בז"ה מנין י"ד. שם ושחיטות ישנים:

43 השוחט בסכין מלובנת. ובו סעיף אחד: אם שחט בסכין מלובנת שחיטתו פסולה ויש מכשירין אם ידע שהיא מלובנת ונזהר שלא נגע בצדדים:

44 יתר דיני סכין. ובו ג' סעיפים: סכין של משמשי עבודת כוכבים חדש או ישן שאין בו משום גיעולי עבודת כוכבים מותר לשחוט בו בהמה בריאה מפני שהוא מקלקל. ואסור לשחוט בו מסוכנת מפני שהוא מתקן. סכין של עובד כוכבים שהשחיזו ברחיים שלו ע"ל ס"ס קכ"א . או אם היה יפה שאין בו פגימות ונעצו בקרקע קשה עשר פעמים ואח"כ שחט בו מותר ואם שחט בו בלא שום הכשר מדיח בית השחיטה ואם קלף הרי זה משובח ועל כן יש לקלפו רוב הפוסקים: הגה ובמקום הדחק שאין לו סכין אחרת מותר לשחוט בו כה"ג לכתחלה אבל לא ישחוט על מנת לקלוף אח"כ טור בשם הרא"ש ור' ירוחם:

45 סכין ששחט בו כשרה אע"פ שהוא מלוכלך בדם מותר לשחוט בו פעם אחרת אבל אסור לחתוך בו רותח ומותר לחתוך בו צונן על ידי הדחה שידיחנו תחלה: הגה ואם רוצה להגעילו לאכול בו רותח סגי ליה בהגעלה ע"י עירוי אע"פ שאינו ככלי ראשון או"ה כלל נ"ח בשם מהר"ם:

46 סכין ששחט בו טריפה אסור לשחוט בו עד שידיחנו בצונן או יקנחנו בדבר קשה. ונוהגין עתה לקנחו יפה בשיער הבהמה בין כל שחיטה ושחיטה ושפיר דמי ואם שחט בו בלא הדחה ידיח בית השחיטה ואם רגיל לשחוט בו טריפות תדיר צריך נעיצה עשר פעמים בקרקע קשה:

47 באיזה זמן שוחטין. ודין השוחט בתוך המים. ובו ד' סעיפים: לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה במה דברי' אמורים כשאבוקה כנגדו. אבל אם אין אבוקה כנגדו או ביום במקום אפל לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה וב' נרות חשובים אבוקה מהרי"ל ואגודה:

48 השוחט בשבת וביו"כ אע"פ שאילו היה מזיד בשבת מתחייב בנפשו והיה לוקה ביו"כ שחיטתו כשרה:

49 אין שוחטין לתוך ימים ונהרות שלא יאמרו לשר של ים הוא שוחט ולא לתוך הכלים שלא יאמרו מקבל הדם לזורקו לעבודת כוכבים ואם יש בכלי מים שאז אין הדם ראוי לזריקה אם הם צלולים לא ישחוט בו שלא יאמרו לצורה הנראית במים שוחט ואם הם עכורי' מותר וכן אם יש בכלי עפר מותר לשחוט בתוכו:

50 היה בספינה ואין לו בה מקום פנוי לשחוט יכול לשחוט על גבי כלים והדם שותת ויורד לתוך המים או מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט על דפנותיה והדם שותת ויורד לתוך המים ואינו חושש: הגה מקצת שוחטין נזהרין שלא לשחוט שום אווז בטבת ושבט אם לא שאוכלין מלבה משום שקבלה היא שיש שעה אחת באותן חדשים אם שוחט בה אווז ימות השוחט אם לא אוכל ממנה ונוהגין לאכול מן הלב תשב"ץ בשם ר"י חסיד:

51 שלא לשחוט בתוך גומא. ובו ב' סעיפים: אין שוחטין לתוך הגומא אפילו בבית ואם לא היה רוצה ללכלך ביתו בדם עושה מקום מדרון חוץ לגומא ושוחט שם והדם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן:

52 י"א שאם שחט בגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו. שמא אפיקורס הוא רמב"ם פ"ב מה"ש ועיטור ויש אומרים שמותר בדיעבד ואין צריך בדיקה רשב"א ומרדכי בשם רא"מ : הגה ובזמן הזה דאין דרך עובדי כוכבים בכך יש להתיר בדיעבד א"ז ובשחיטות הר"מ ממדלינגן:

53 בעלי חיים שאינם צריכים שחיטה. ובו ו' סעיפים: בהמה חיה ועוף טעונין שחיטה דגים וחגבים אין טעונין שחיטה: הגה ומותר לאוכלם מתים. או לחתוך מהם אבר ולאכלו. אבל אסור לאכלן חיים משום בל תשקצו הגהות מיימוני פ"א הגהות מרדכי ותוס':

54 השוחט את הבהמה ונמצאת כשרה ומצא בה עובר בן ח' בין חי בין מת. או בן ט' מת. מותר באכילה ואינו טעון שחיטה ואם מצא בה בן ט' חי אם הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה אבל שאר טרפות אינו אוסר אותו ואם לא הפריס על גבי קרקע אינו טעון שחיטה. ואם פרסותיו קלוטות פי' שפרסתו כולה א' ואינה סדוקה או שהיה בו שום שאר דבר תמוה הגהות אשירי אף על פי שהפריס על גבי קרקע אינו טעון שחיטה ויש מגמגמין בדבר:

55 אם לא שחט האם אלא קרעה. וכן אם שחטה ונתנבלה בידו או שנמצאת טריפה. אם העובר הנמצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לעצמו וניתר בה. ואם הוא בן ט' מת או בן ח' אפילו חי הרי זה אסור: הגה ועכשיו אין להתיר שום ולד הנמצא בבהמה אם האם טריפה. הגהות מיימוני בשם סמ"ג סוף לאוין קל"ו ואו"ה סוף כלל נ"ה ולא מהני לו שחיטת עצמו דחיישינן שמא אינו בן ט':

56 בן ט' חי שנמצא במעי שחוטה כשרה וגדל ובא על בהמה דעלמא והוליד אותו הולד אין לו תקנה בשחיטה ואם בא על בת פקועה כיוצא בו הרי בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות כמוהו וכולם צריכים שחיטה מדבריהם ואין הטרפות פוסל בהם:

57 השוחט את הבהמה ומצא בה דמות עוף. אע"פ שהוא עוף טהור. הרי זה אסור באכילה. לא הותר מן הנמצא בבהמה אלא מה שיש לו פרסה: הגה וי"א דאפילו פרסותיו קלוטות רק שיהא דומה לבהמה שבמינה מין שיש לו פרסה עיין ס"ק ך':

58 השוחט את הבהמה ומצא בה בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות אסור:

59 דין עובר במעי בהמה. ובו ו' סעיפים: המקשה לילד והוציא העובר את ראשו אעפ"י שהחזירו הרי הוא כילוד ואינו ניתר בשחיטת אמו לפיכך אם הוא בן ח' חי או מת או בן ט' מת אסור. ואם הוא בן ט' חי ניתר בשחיטת עצמו:

60 הוציא ידו והחזירה פי' קודם שחיטה מה שיצא מן האבר לחוץ אסור. אבל מה שנשאר ממנו בפנים ומקום חתך מותר. לא החזירה קודם שחיטה גם מקום החתך אסור אבל מה שבפנים מותר אפילו הוא מיעוטו: הגה וכל זה לא איירי אלא לענין שיהא ניתר בשחיטת אמו כשאר עובר הנמצא בה אבל אם ילדה אותה הבהמה אח"כ גם האבר שיצא והחזירו שרי דשחיטת עצמו מתיר הכל כך העלה הב"י ור"י ן' חביב וכל בו בשם י"א וכן הוכיח מהרש"ל פרק בהמה המקשה סי' א' וכן משמעות הפוסקים והוא פשוט:

61 אם יצא רוב העובר הרי הוא כילוד ואם יצא חציו ברוב אבר או שיצא רובו במיעוט אבר הרי הוא כילוד:

62 הוציא אבר א' והחזירו וחזר והוציא אבר אחר והחזירו עד שהשלים לרוב המיעוט שלא יצא מותר ואם חתך כל אבר ואבר בשעה שהוציא אותו גם המיעוט שנשאר בפנים אסור:

63 עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואחר כך נשחטה האם והוציאו העובר והרי היא נקבה החלב שלה אסור לשתותו הואיל והוא בא מכלל האברים ויש בה אבר אחד אסור והרי זה כחלב טרפה שנתערב בחלב כשרה:

64 המושיט ידו למעי הבהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן והניח החתיכות בתוך מעיה ואח"כ שחטה הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי ואע"פ שהוא בתוך מעיה אבל אם חתך מן העובר שבמעיה ולא הוציאו ואח"כ שחטה הרי חתיכות העובר או אברו מותר הואיל ולא יצא רמב"ם דין ט': הגה ואם שחט עובר במעי אמו לא מיקרי שחיטה ר"ן ובעיא פרק בהמה המקשה ולא איפשטא:

65 שלא לשחוט בהמה עד יום שמיני ללידתה. ובו ג' סעיפים: אפרוח כל זמן שלא יצא לאויר העולם אסור ולאחר שיצא לאויר העולם מותר מיד:

66 בהמה שילדה אם ידוע שכלו לו חדשיו דהיינו ט' חדשים לגסה וה' לדקה מותר מיד ביום שנולד ולא חיישינן שמא נתרסקו פי' נכתשו ונכתתו איבריו מחבלי הלידה ואם אין ידוע שכלו לו חדשיו אסור משום ספק נפל עד תחלת ליל שמיני:

67 אין סומכין על העובד כוכבים בגדיים קטנים הנקחים ממנו ואומר שהם בני ח' ימים תשובת רשב"א סי' רמ"ג:

68 דין אותו ואת בנו. ובו י"ב סעיפים: אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום א' לא שנא האם ואחר כך הבן או הבת לא שנא הבן או הבת ואח"כ האם:

69 איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות שזה בנה ודאי ואם נודע ודאי שזה הוא אביו אין שוחטין שניהם ביום אחד ואם שחט אינו לוקה. שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג:

70 עבר ושחט אותו ואת בנו ביום א' מותר לאכלם ויש מי שאוסר בו ביום לאכול האחרון:

71 יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. כיצד הרי ששחט ראשון בתחלת ליל ד' לא ישחוט השני עד תחלת ליל ה' ואם שחט הראשון בסוף יום ד' קודם בין השמשות שוחט הב' בתחלת ליל ה' ואם שחט הא' בין השמשות של ליל ה' לא ישחוט השני עד ליל ו' ואם שחט ביום ה' אינו לוקה:

72 אם הוא כרוך אחריה חזקה שהיא אמו אבל מן הספק אין חוששין טור:

73 הלוקח בהמה אינו חושש שמא נשחטה אמה או בנה היום אבל על המוכר להזהיר הלוקח ולהודיעו אם שחט האם או הבן היום או אם מכרה לאחר לשחטה היום ואם הוא באחד מן ד' זמנים שדרך שכל מי שקונה בהמה ששוחטה מיד והם ערב פסח. וערב עצרת. וערב ר"ה. וערב יום טוב האחרון של חג. צריך להודיעו שמכר היום האם או הבת ואם לא הודיעו שוחט ואינו חושש בין קנה מישראל בין קנה מעובד כוכבים ואם נודע לו אח"כ שנשחטה אמה או בתה היום הוי מקח טעות ודוקא שמוכר שניהם ביום אחד אבל אם מכר האם או הבת ביום שלפניו אין צריך להודיעו. ואם מכר האחד לחתן והשני לכלה אפי' אם מוכר בשני ימים צריך להודיעו שודאי שניהם שוחטין ביום אחד. שנים שלקחו אותו ואת בנו ביום אחד הלוקח תחלה ישחוט ולא השני במה דברים אמורים כשלקחום שניהם מאדם א' שמיד כשמכר לראשון לא היה יכול לשחוט את שנשאר בידו שהלוקח לקח על מנת לשחטו מיד ולכן גם הלוקח ממנו אסור לשחוט שלא יכול למכור לו רק זכות שבידו טור אבל אם לקחום משנים שניהם שוים וכל מי שישחוט תחלה זריז ונשכר:

74 אין איסור אותו ואת בנו אלא בבהמה טהורה בלבד שנאמר ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ונוהג בכלאים הבא ממין כבש וממין עז:

75 צבי שבא על העז וילדה ושחט העז ובנה לוקה אבל העז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה. ואם שחט אינו לוקה. היתה בת הצביה הזאת נקבה וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצביה ואת בנה לוקה:

76 אין איסור אותו ואת בנו אלא בשחיטה בלבד שנאמר לא תשחטו. אבל אם ניחר פי' ענין הנחירה הוא שתוחב הסכין בנחיריו וחותך את הראשון או נתנבל בידו מותר לשחוט השני לפיכך חרש שוטה וקטן ששחטו את הראשון בינם לבין עצמם מותר לשחוט השני אחריהם לפי שרוב מעשיהם מקולקלים: הגה ואם אחרים רואין ששוחטין כראוי אסור לשחוט אחריהם טור כן נראה לי:

77 מותר לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו הוא ואם יצא העובר חי אחר שחיטת אמו והפריס על גבי קרקע אין שוחטין אותו ביום אחד ואם שחט אינו לוקה:

78 עובד כוכבים שמכר שתי בהמות ואחר כך אמר מסיח לפי תומו שהן אותו ואת בנו אינו נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו ומיהו אי מהימן ליה אסור:

79 בהמה שנשחטה אמה או בתה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם היום כיצד תקנתו נכבשינהו דניידי ממקום קביעותן ויקח מהם אחד צ"ל אחד אחד וישחוט. שארית יהודה וישחוט, דכל דפריש מרובא פריש ושנים הנותרים אסור לשחטם היום:

80 דין השוחט בהמה המסוכנת למות. ובו ג' סעיפים: השוחט את הבריאה ולא פרכסה פי' שלא נתנענעה הרי זו מותרת אבל המסוכנת והוא כל שמעמידים אותה בגערה או במקל כל בו בשם הראב"ד ואינה עומדת אעפ"י שהיא אוכלת מאכל בריאות שחטה ולא פרכסה כלל הרי זו נבלה ולוקין עליה. ואם פרכסה הרי זו מותרת. וצריך שיהיה הפרכוס בסוף השחיטה ולמשוך עד אחר השחיטה תא"ו נט"ו ח"ג לדעת רש"י אבל בתחלתה אינו מועיל. כיצד הוא הפרכוס בבהמה דקה ובחיה גסה ודקה בין שפשטה ידה והחזירה או שפשטה רגלה אע"פ שלא החזירה או שכפפה רגלה בלבד הרי זה פרכוס ומותר אבל אם פשטה ידה ולא החזירתה הרי זו אסורה שאין זו אלא הוצאת נפש בלבד ובבהמה גסה אחד היד ואחד הרגל בין שפשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה הרי זה פירכוס ומותרת ואם לא פשטה לא יד ולא רגל ולא כפפה כלל הרי זו נבלה ובעוף אפילו לא רפרף פי' מענין כהרף עין אלא בעינו ולא כשכש פירוש נענע אלא בזנבו הרי זה פירכוס :

81 השוחט את המסוכנת בלילה ולא ידע אם פרכסה הרי זו ספק נבלה ואסורה:

82 גדולי החכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטים אותה כדי שלא תמות ואע"פ שפרכסה בסוף השחיטה. ודבר זה אין בו איסור אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו בדבר זה הרי זה משובח:

83 דין בדיקת הסכין ופגימותיו. ובו כ' סעיפים: השוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה אפילו מן הצד ד"ע הרי זה נבלה אפילו נגע בעצם המפרקת אין תולין שנפגמה בו אחר שחיטה אלא חיישינן שמא בעור נפגמה ונמצא שחט בסכין פגומה ואפי' בעוף:

84 שיעור הפגימה כל שהוא ובלבד שתאגור בה כל שהוא אפילו חוט השערה:

85 צריך לבדוק הסכין קודם שחיטה. ואם לא בדק לא ישחוט ואם עבר ולא בדקה תחלה ואח"כ בדקה ומצאה יפה שחיטתו כשרה:

86 סכין שתבדק בהולכה ולא הרגיש שיש בה פגם וכשהחזיר אותה בהבאה הרגיש שיש בה פגם וזו היא הנקראת מסוכסכת אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשרה ואם הביא שחיטתו פסולה. והני מילי כשהרגיש בה קודם שחיטה אבל אם מצא סכינו יפה קודם שחיטה ואחר שחיטה מצא בה פגימה מסוכסכת ואמר ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה לבד שחיטתו פסולה: הגה ויש מחמירים דכל מסוכסכת אסורה עד דקיימא ארישא דסכינא ממש אם שחט בהולכה. ואסיפא דסכינא ממש אם שחט בהבאה הלכות שחיטות ישנים והגהות סמ"ק ופוסקים הנ"ל ולפי שאין אנו בקיאין היכן מיקרי רישא דסכינא יש להטריף הכל ד"ע גם הג"ה בשחיטת מהרי"ו וכן משמע במרדכי וכל בו ואגודה וכ"כ האגור שכן המנהג והכי נהוג:

87 סכין שיש בה פגימות הרבה אפי' כולן מסוכסכות אפילו שחט בה בדיעבד פסולה. דמתוך שפגימותיה מרובות חיישינן שמא השיב ידו מעט ולא הרגיש:

88 סכין חדה שהושחזה והרי אינה חלקה אלא מגעתה כמגע ראש השבולת שהוא מסתבך באצבע הואיל ואין בה פגם שוחטין בה ל' רמב"ם שם דין י"ח: הגה ואין אנו נוהגים לשחוט בו לפי שאין אנו בקיאין בדבר אגור וב"י ומהרש"ל פ"ק סימן ל"ז:

89 סכין שפיה חלק ואינה חדה הואיל ואין בה פגם שוחטין בה ואע"פ שהוליך והביא כל היום עד ששחטה שחיטתו כשרה ל' רמב"ם שם דין י"ז וע"ל סימן כ"ג דבבהמה כה"ג לפעמים טריפה וכ"כ ב"י:

90 סכין שהיא עולה ויורדת כנחש ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה:

91 בדיקת הסכין צריכה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא. דהיינו שמוליכה ומביאה על בשר אצבעו ואח"כ מוליכה ומביאה על צפרנו משלש רוחותיה שהם פיה ושני צדדיה כדי שלא יהיה בה פגם כלל ויבדוק לאט ובכוונת הלב שלא יפנה לבו לדברים אחרים וצריך לשנות הצפורן אחר קצת בדיקתה שמא נפגם הצפורן בחודה של סכין. ואולי יש פגימה בצדדין שלא ירגיש בה לפי שעוברת בתוך פגימת הצפורן: הגה ולא יבדוק שני צדדי הסכין ביחד אלא כל אחד בפני עצמו מהרי"ו:

92 סכין שיש לה פגימה אסור לשחוט בה אפי' אם מכוין לשחוט שלא כנגד הפגימה וביום טוב נוהגין היתר לכרוך מטלית על הפגימה כיון שאין יכול להשחיזה ואם הוא שעת הדחק שאין לו הכנה להשחיזה אפילו בחול מותר לשחוט ע"י כריכת מטלית על הפגימה: הגה וע"ל סימן ו' ס"א. סכין שיש לה ב' פיות צריך לבדוק שני הצדדין טור סימן ו':

93 השוחט בהמות רבות או עופות הרבה צריך לבדוק בין כל אחד ואחד שאם לא עשה כן ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה הרי הכל ספק נבילות ואפילו הראשונה: הגה ומי שרוצה להכניס עצמו לספק זה אין צריך לבדוק סכין בין שחיטה לשחיטה ת"ה סימן קפ"ד וב"י בשם בעל המאור והרשב"א ועי' ס"ק י"ז:

94 אע"פ שבדק הסכין קודם שחיטה צריך לחזור ולבדוק אחר השחיטה והני מילי שהסכין לפנינו אבל אם נאבד שחיטתו כשרה הואיל ובדקה קודם שחיטה ואפילו שחט בה הרבה זה אחר זה ואם נגע במפרקת של אחת מהן יש להחמיר ולחוש לכל אותן שנשחטו אח"כ: טור בשם הגאונים ורשב"א בשם רבותיו ור"ן:

95 שחט בסכין בדוק ונאבד קודם שיבדקנו אחר שחיטה ואח"כ נמצא והוא פגום שחיטתו כשרה הואיל ויצא בהיתר וזה שנמצא פגום אימור שיבר בה עצמות ולאו אדעתיה דאוקי סכין אחזקתיה:

96 אם לא בדק הסכין ושחט בה ונאבד אחר שחיטה שחיטתו פסולה בד"א בסתם סכין אבל טבח שיש לו סכין מיוחד לשחיטה ומקום מיוחד שמצניעו שם תמיד בחזקת בדוק הוא ואם שחט בה בלא בדיקה ונאבד שחיטתו כשרה: הגה וראוי לכל טבח שיהא לו סכין מיוחד לשחיטה ואסור לעשות בו שום דבר ויצניענו שלא יפגמנו רש"י וכל בו והג"א ד"מ ס"ס ו' ועיין טור וב"י שם ומ"מ לא ישחוט בו לכתחלה בלא בדיקה רשב"א וב"י שם:

97 השוחט בסכין בדוק ואחר השחיטה שיבר בו עצמות דרך שבירה שלא בדרך הולכה והבאה רשב"א ור"י ור' ירוחם ובדקו ונמצא פגום שחיטתו כשרה דאנו תולים שבשבירת העצמות נפגמה וכן כל כיוצא בזה כגון שנפל ע"ג קרקע קשה ודוקא שראינו שנפל על חודו אבל מספיקא אין תולין לומר שנפל על חודו ואם שיבר בו עצם המפרקת אפילו דרך שבירה אין תולין בו מפני שהוא רך: הגה ואין חילוק בכל זה בין שבדק הסכין תחלה סמוך לשחיטה או שהיה בחזקת בדוק תחלה ולא בדקו סמוך לשחיטה דאפ"ה מקרי סכין בדוק ד"ע מהגהות מרדכי פ"ק דחולין והג"א ואגודה וע"פ עיין ס"ד:

98 אם בדק הסכין אחר שחיטה והצניעו ואח"כ נמצא פגום לית לן בה דאימור בדבר אחר נפגם או שיבר בו עצמות ולאו אדעתיה:

99 טבח שלא הראה סכינו לחכם ונמצא יפה טור היו מנדין אותו: הגה ואם נמצא פגום היו מנדין אותו ומעבירין אותו טור ובנמצא יפה יכול החכם למחול ואין צריך לנדותו הגהות אלפסי פ"ק דחולין: והאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה והבדיקה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זהירים וזריזים והרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין הלא תראה כי יבדוק אדם פעמיים שלש ולא ירגיש בפגימה דקה ואחר כך ימצאנה כי הכין לבו באחרונה ובחינת חוש המישוש כפי כונת הלב רבינו יונה בס' שער התשובה:

100 הטבח צריך שיטול שכר מן הטרפות כמו מן הכשרות: הגה שלא יבא להקל להכשיר כדי לקבל שכרו מן הכשרות ב"י בשם ריב"ש ולכן נהגו בקצת מקומות שאין אדם שוחט ובודק לעצמו אלא אותן הממונים מן הקהל:

101 ראובן שאמר לשמעון בדוק סכין זה ובדקו שני פעמים מהי"ב שצריך ונתנה לראובן וראובן היה הולך לשחוט ולקחו לוי מידו ומצאו פגום. וראובן מתנצל ואומר שעדיין היה רוצה לבדקו כהוגן הכל בתשובת הרשב"א סימן תקצ"ד מעשיו מוכיחים עליו שהיה די לו באותה בדיקה ולפיכך מעבירין אותו ואם נראים הדברים שהיה כעין שגגה ושהוא אדם כשר מחזירין אותו ובלבד שיקבל עליו שלא ישוב עוד לדבר כזה:

102 טבח שנמצאת פגימה בראש הסכין ואמר זאת הפגימה מפני שאני מכסה דם העופות בראש הסכין וכשאני שוחט אני נזהר שאיני נוגע בפגימה מעבירין אותו וקרוב לומר שהכלים אסורים:

103 דיני ברכת השחיטה. ובו ח' סעיפים: השוחט צריך שיברך קודם אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה ואם שחט ולא בירך כשרה: הגה ואם שחט דבר דאתיליד בו ריעותא וצריך בדיקה ישחטנו בלא ברכה וכשימצא כשר מברך על השחיטה ובלבד שיהא סמוך לשחיטה בא"ז הלכות כסוי דלא כרש"י בתשובה ואם שחט בבית המטבחים שהוא מקום מטונף יברך ברחוק ד' אמות קודם שיכנס לשם ולא ידבר עד אחר השחיטה הגהות שחיטות ישנים בשם אגודה:

104 שחט בהמות וחיות ועופות ברכה אחת לכלן:

105 שנים שוחטין שני בעלי חיים יכול לברך הא' להוציא חבירו והוא שיתכוין לצאת:

106 צריך ליזהר מלדבר בין ברכה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה ואם דבר צריך לברך פעם אחרת אבל מותר לדבר בין השחיטה לכיסוי מרדכי פכ"ה בשם סה"ת . ומ"מ טוב שלא לדבר ת"ה אשירי תא"ו נט"ו ור' ירוחם ואגודה:

107 אם רוצה לשחוט הרבה צריך ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה ואם דבר צריך לכסות דם שחיטה ראשונה ולברך פעם אחרת על השחיטה אבל על כסוי שני לא יברך: הגה משום דשחיטה לא הוי הפסק אבל אם שח בינתים הוי הפסק וצריך לחזור ולברך כל בו ואשר"י וכל הפוסקים: ויש אומרים דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק:

108 המברך על דעת לשחוט חיה אחת ואח"כ הביאו לו יותר יכסה דם הראשון ויברך עליו ויברך על השחיטה שנייה ולא על הכסוי והני מילי כשהביאום לו קודם שבירך על כיסוי הראשונה ד"ע ורש"ל סכ"ה סעיף ח': הגה וי"א דאם הביאו לו ממין הראשון ששחט א"צ לכסות הראשונה ולברך על שחיטה שנייה טור בשם בעל העיטור וכן עיקר ועיין בא"ח סימן ר"ו ס"א:

109 היו לפניו הרבה לשחוט וברך על השחיטה ואח"כ הביאו לו עוד אם כשמביאים לו האחרונות יש עדיין לפניו מאותם שהיו לפניו כשבירך אין צריך לחזור ולברך ואם לאו צריך לברך ולכתחלה טוב ליזהר להיות דעתו בשעת ברכה על כל מה שיביאו לו:

110 היה שוחט חיה או עוף ודעתו לשחוט עוד ושכח וכיסה ובירך כשחוזר לשחוט אין צריך לחזור ולברך על השחיטה שאין הכסוי הפסק: הגה וכן הדין אם שחט חיה או עוף ורוצה לשחוט בהמה מכסה דם החיה וישחוט הבהמה בלא ברכה כל בו:

111 מקום השחיטה בצואר. ובו ד' סעיפים: מקום השחיטה בצואר בקנה לצד הראש משיפוי כובע ולמטה והוא קודם שיתחיל הכובע לשפע ולעלות והיינו שייר בחיטי והוא שבסוף הקנה למעלה יש בתוך טבעת הגדולה כמו שני גרגרים מגוף שחוסי פירוש תרגום בדל אזן הסחוס דבאודן כלומר הקשה שבאוזן ונקראים חיטי ואם שחט בתוך החיטין ושייר מהם כל שהוא למעלה כשרה שהרי שחט משיפוי כובע ולמטה ואם לא שייר מהם כלום אלא שחט למעלה מהם הרי זה מוגרמת פי' הגרמה הכרעת הסכין חוץ למקום שחיטה לצד הראש או לצד הגוף ופסולה ולכתחלה ישחוט למטה מטבעת הגדולה מרדכי פ' א"ט ומהרי"ו הלכות שחיטה ועי' ס"ק א' ושעורו למטה עד ראש כנף האונא כשנופחין אותה ועולה למעלה עד מקום שמגיע ראשה בקנה אז הוא המקום בעצמו שהיתה נוגעת כשהיתה חיה הבהמה והיתה רועה כדרכה כשתמשוך צוארה לרעות בלי שתאנוס עצמה למשוך צוארה ביותר. ובעוף למטה בקנה כמו בושט ר"ן בשם הרא"ה עיין ס"ק ד' כל הסעיף:

112 ובוושט מתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכויץ עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצים פרצים ככרס שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תורבץ הוושט או למטה ממקום זה והוא מתחלת בני מעים שחיטתו פסולה ושיעור תורבץ הוושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה בבהמה וחיה כדי שיאחוז בשתי אצבעותיו ל' רמב"ם פ"א מה"ש דין ה': הגה וי"א כדי רוחב ד' אצבעות טור בשם רש"י ומהרי"ו וקבלה ביד הקדמונים שבכל בהמה וחיה השיעור עד מקום שמגיע שם אוזן הבהמה או החיה כשכופפין אותה הגה במהרי"ו וא"ז בשם קצת פירושים וב"י בשם מ"כ: ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו: הגה ואין חילוק בין יונה לשאר עופות דבכולן שיעורן שוה הסכמת כל הפוסקים כן הוכיח בד"מ דיונה דבש"ס הוא שם מ"ד ולא עוף לאפוקי ב"י בשם מ"כ . ולמטה עד הזפק: הגה ועוף שאין לו זפק עד בין האגפים ב"י ולפי שאין אנו בקיאין בשיעורין אלו נכון לשחוט באמצע הצואר לארכו דאז יוצא מידי ספק ב"י בשם סמ"ק:

113 צריך השוחט שישחוט באמצע הצואר ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה והוא שהחזיר הסימנים ויודע שחתכם קודם שחתך המפרקת כי הסימנים רכים ונדחים מן הסכין והוא הדין לשוחט מן העורף:

114 טוב ליזהר למשמש בסימנים ולתפשם קודם שחיטה כדי שיזדמנו קודם בשר הצואר וביונים נמצאים הסימנים בצדדים וצריך אימון ידים וזהירות גדולה שאם לא ימשמש בהם ויזמינם לפניו קודם שחיטה קרוב הדבר מאד לפשוע ולחתוך המפרקת קודם הסימנים:

115 שיעור השחיטה בכמותה. ובו ה' סעיפים: כמה הוא שיעור השחיטה של הקנה והוושט השחיטה המעולה שיחתכו שניהם בין בבהמה ובין בעוף ולזה יתכוין השוחט ואם שחט רוב אחד מהם בעוף ורוב שנים בבהמה ובחיה שחיטתו כשרה ובלבד כשימדדו אותו ימצאו שהנשחט הוא רוב וכיון שימצאו שהנשחט יותר מחצי אפילו כחוט השערה דיו:

116 אם שחט בבהמה האחד כלו וחצי השני ובעוף שני חצאי סימנים פסולה:

117 לא שחט רוב הסימן במקום אחד כגון שהתחיל לשחוט ונתהפך הסימן וגמרה שם ובין שניהם רוב כשרה בין בקנה בין בוושט לא מיבעיא אם שני החתכים שוים בהיקף אחד אלא אפילו האחד לצד הראש והשני לצד מטה כשר בין אם אדם אחד שחט כך בשנים או בג' מקומות בין ששחטו שנים בשני סכינים אבל אם הכל בצד אחד כגון שלאחר שהתחיל לשחוט מעט הניח זה המקום ושחט למטה או למעלה ממנו באותו צד צריך שיהא הרוב במקום אחד וכשיש רוב אפילו במקום השני כשר ואעפ"י שאין השחיטה מפורעת פי' גלויה ונכרת :

118 שחיטה העשהיה כקולמוס או כשיני המסרק כשר:

119 היה חצי הקנה חתוך ושחט בו והשלימו לרוב ויודע שלא ניקב הוושט ב"י כשר וכן אם התחיל לשחוט במקום השלם ופגע בחתך והחתוך משלימו לרוב כשר :

120 באיזו מין צריך לשחוט הורידין. ובו ב' סעיפים: בעוף צריך לשחוט הורידין פי' חוטים שמהן יוצא הדם וינ"י בלע"ז או לנקבם בשעה שהוא מפרכס שעדיין הדם חם כדי שיצא ולא יתקרר בתוכו ואם לא עשה כן לא יצלנו שלם ואם צלאו שלם ישליך הורידין ויחתוך סביבם כדי נטילה שהוא כעובי אצבע: הגה ואם נמלח כך מסירין אח"כ החוטין ושרי ועי' ס"ק ו' ויש מחמירים לקלוף סביב החוטין אגור בשם מהר"י מווין : ואם בשלו שלם מחטט ומנקר החוטים והשאר אם יש בכל מה שבקדרה כדי לבטל הדם שבכל החוטין בס' מותר: הגה ואם הסירו הראש ממנו לא מקרי שלם מרדכי והגהות אשיר"י ואגור ותשובת מהרי"ל סימן נ"ח ע"ש ולכן נהגו להסירו מן העופות השלמות ועיין לקמן סימן ע"ו אם לא נשחטו הורידין:

121 הבהמה אין צריך לנקוב הורידין בשעת שחיטה מפני שאין דרך לצלותה שלימה אבל אם רוצה לצלותה שלימה צריך לנקוב ורידיה בשעת שחיטה ואם לא נקבם אסור לצלותה או לבשלה שלימה: הגה ואם צלאה או בשלה שלימה דינה כמו בעוף בית יוסף לדעת כמה פוסקים וסתם עוף נשחטו הורידין וסתם בהמה לא נשחטו וכל זה כשיצא דם בשעת שחיטה אבל אם לא יצא דם אין חוששין לשחיטת הורידין דהא לא נתעורר הדם לצאת ר"ן פ' השוחט בשם רשב"א והוא במשמרת הבית דף כ':

122 דיני שהייה בשחיטה. ובו ו' סעיפים: כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור:

123 שהייה כיצד ל' רמב"ם פ"ג מה"ש דין ב' הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידו קודם שיגמור השחיטה ושהה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון ובא הוא או אחר וגמר השחיטה אם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט. ושיעור שהייה בעוף ובבהמה דקה כדי שיגביה בהמ' דקה וירביצנה וישחוט עד רוב הסימנים שהוא הכשר שחיט' שחיטתו פסולה עיין ס"ק ג' . היתה בהמה דקה שיעור שהייתה כדי שיגביה בהמה דקה וירבצנה וישחוט ואם היתה גסה כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה וישחוט ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט ויש אומרים דשיעור שהיית עוף כדי שחיטת רוב סימן א' בעוף בלי הגבהה והרבצה ולפי דבריהם יש ליזהר כשהתחיל לשחוט בעוף וחתך מעט עד שהדם יוצא והגביה סכינו מהצואר שלא יגמור השחיטה לפי שיש לחוש שמא שחט משהו מהושט ואפילו לא הגביה סכינו אלא מעט יש לחוש מפני ששהיית העוף מועטת מאד דכדי שחיטת רוב סימן א' בעוף הוא נעשה מהר ואפילו אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כי אם העור אין סומכין עליו כיון שיצא הדם ואם בא לשאול אחר שהגביה סכינו כיצד יעשה אומרים לו שישחוט הקנה לבדו במקום אחר ואח"כ יהפוך הושט ויבדוק אותו ולענין מעשה יש להחמיר בסברא זו אלא א"כ הוא שעת הדחק או הפסד מרובה שאז יש לסמוך על סברא ראשונה: הגה והמנהג פשוט במדינות אלו להטריף כל שהייה אפי' משהו בין בעוף בין בבהמה מרדכי ומהרי"ו בהל' שחיטה ואין לשנות ואם נמצא לאחר שחיטה גמי או כיוצא בו מונח בוושט או בקנה ונשחט עמו טריפה דודאי הוצרך להשהות מעט בחתיכת הדבר ההוא לאחר ששחט הסימן והוי שהייה במשהו וטרפה תה"ד סימן קפ"ה:

124 שחט מעט ושהה מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט אם כשתצטרף כל השהיות יש שיעור שהיי' שחיטתו פסולה ולפי המנהג בכל ענין טריפה:

125 השוחט בהמה בסכין שאינו חד ונתעכב כשיעור שהייה בשחיטת מיעוט אחרון של סימן ראשון הרי זו פסולה:

126 אחר ששחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אין שהייה פוסלת ולפי זה אין שהייה בקנה בעוף כלל ויש מי שאומר שכל שלא נגמרה שחיטת כל שני הסימנים פוסלת שהייה ולכתחלה יש ליזהר לחוש לדבריו: הגה ואפילו בדיעבד המנהג להטריף ולכן אם לאחר ששחט רוב שנים שוהה הבהמה או העוף למות יכנו על ראשו להמיתו ולא יחזור וישחוט תה"ד לדעת רש"י וסמ"ק ומהרי"ו וע"פ:

127 שחט עוף ושהה בו ואינו יודע אם ניקב הושט חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר ומניחו עד שימות והופך הוושט ובודקו מבפנים אם לא נמצא בו טיפת דם בידוע שלא ניקב וכשרה: הגה והמנהג להטריף הכל אפילו לא שהה רק במיעוט קמא דקנה מהרי"ו ומרדכי ואסור למוכרו לעובד כוכבים כך אלא ימיתנו ואח"כ ימכרנו לעובד כוכבים הגהות סמ"ק ומרדכי משום דאנן לא בקיאין בבדיקת הוושט וחיישינן לנקיבת הוושט באגור ומטעם זה אם תלש הנוצות מן העוף ויצא דם או חתך העור בבהמה ויצא דם ממנה יש להטריף דחיישינן לנקיבת הוושט מהרי"ו ומהר"ם פדו"ה סימן ס"ג וכ"ה בשחיטת האחרונים אבל אם לא יצא דם ולא חתך כל העור יש להכשיר ע"י שישחוט למעלה או למטה ולבדוק נגד מקום החתך ב"י דלא כמהרי"ק שורש ל"ד ולכן יש ליזהר שלא למרוט הנוצות אם יוכל לשחוט בלא זה א"ז:

128 דיני דרסה וחלדה הגרמה ועיקור. ובו כ' סעיפים: דרסה כיצד כגון שהניח הסכין על הצואר ודחק וחתך למטה כחותך צנון או קישות הרי זו פסולה ואין צריך לומר אם הכה בסכין על הצואר כדרך שמכין בסייף וחתך הסימנים בבת אחת:

129 שחט בהולכה או בהבאה לבד אם יש בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר עם העור והמפרקת מהרי"ו כשרה ואם לאו פסולה שכל שאין בו כשיעור הזה אי אפשר לשחוט בלא דרסה על ידי הולכה או הבאה לבד ואם הוליך והביא אפילו שחט באיזמל כל שהוא כשרה: הגה ויש מחמירין בבהמה מרדכי ור"ן בשם ר"ת ואיכא מ"ד ברי"ף ונזכר באגודה וכל בו והג"א מא"ז והמנהג בגלילות אלו לפסול בבהמה אפילו הוליך והביא אם אין בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר משהו זהו דעת מהרי"ו:

130 שחט ב' ראשים כא' בהולכה או בהבאה בלבד אם יש בסכין כדי שלש צוארין כשרה ואם לאו יש לחוש ולאסור שתיהן רמב"ן ורשב"א ור"ן ור' ירוחם:

131 שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפילו זה למעלה לצד הראש וזה למטה לצד החזה שאוחזין אותו באלכסון כשרה ולא חיישינן שמא ידרסו זה על זה:

132 היה שוחט וחתך כל המפרקת כשרה מרדכי בשם מהר"מ ועיין ס"ק ה': הגה והמנהג להטריף אפילו לא חתך רק רוב המפרקת מהרי"ו ואגור ות"ה ואין לשנות כי יש מרבוותא סוברין כן דקדק ראבי"ה מפי' רש"י:

133 כשאדם שוחט עוף ואוחז בסימנים בשתי אצבעותיו צריך שיאחוז אותם יפה שאם אינו אוחז אותן בטוב פעמים שיהיו נשמטין לכאן ולכאן ולא יכול לשחטן ע"י הולכה ויבא לידי דרסה: הגה וכן לא יניח האצבע על הסכין אלא יחזיק אותו בקתא כדי שלא יבא לידי דרסה דעת עצמו מקבלת השוחטים ומהרש"ל פ' השוחט סימן י"ב: ואפילו לא עשה דרסה אלא במשהו מן הוושט פסולה: הגה והמנהג להטריף כל דרסה בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט שחיטות מהרי"ו:

134 חלדה כיצד כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן בין ששחט התחתון כהלכתו מלמעלה למטה וחזר והוציאו ושחט העליון בין ששחט העליון ממטה למעלה שלא כהלכתו פסולה:

135 החליד את הסכין תחת העור או תחת צמר מסובך בצואר הבהמה או תחת מטלית הקשור בצוארה או שהמטלית מדובק בו בשעוה ושחט שחיטתו פסולה אבל אם המטלית פרוש על צוארה ושחט שחיטתו כשרה ויש מי שפוסל גם בזה ולכתחלה יש לחוש לדבריו: הגה וכן יש ליזהר בכבשים שיש להם צמר מסובך בצואריהם לתלוש הצמר המסובך שלא יבא לידי חלדה מרדכי פרק השוחט ורוקח:

136 צריך ליזהר כשאדם שוחט וחס על העור שלא יעשה בו קרע גדול ושוחט בראש הסכין ומתכסה מהעור אמנם אם שוחט באמצע הסכין אין לחוש אם ראשו מתכסה בעור כיון שהסכין במקום ששוחט בו כנגד הסימנים אינו מכוסה ויש מי שמחמיר גם בזה ויש לחוש לדבריו לכתחלה:

137 אם לאחר ששחט רוב הסימנים החליד הסכין תחת מיעוט הנשאר משניהם או מאחד מהם ופסקו מותר ויש מי שאוסר גם בזה וראוי לחוש לדבריו לכתחלה: הגה והמנהג להטריף כל חלדה בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט שחיטת מהרי"ו:

138 אם החליד הסכין תחת מיעוט הראשון ושחטו ממטה למעלה ואח"כ גמר השחיטה כדרכה וכן אם שחט רוב סימן אחד בבהמה והחליד הסכין תחת מיעוט הנשאר ושחט סימן השני וכן אם שחט מיעוט הראשון בחלדה וגמר השחיטה שלא בחלדה הרי זו פסולה:

139 הגרמה כיצד זה השוחט בקנה למעלה במקום שאינו ראוי לשחיטה או שהתחיל לשחוט במקום שחיטה ושחט מעט והטה הסכין חוץ למקום שחיטה למעלה וגמרה שם אבל שחט רוב חלל הקנה במקום שחיטה והטה הסכין חוץ למקום שחיטה למעלה וגמר שם חתיכת כל הקנה כשרה וה"ה אם שחט רוב שנים בבהמה במקום שחיטה והשלים השחיטה בהגרמה או בדרסה כשרה ויש מי שפוסל בדרסה ויש לחוש לדבריו לכתחלה: הגה והמנהג להטריף בין בדרסה בין בהגרמה בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט ג"כ במהרי"ו:

140 הגרים בקנה בתחלת שליש ושחט ב' שלישים כשרה. שחט שליש והגרים שליש וחזר ושחט שליש האחרון כשרה. הגרים שליש ושחט שליש וחזר והגרים שליש האחרון הרי זו פסולה ואם דרס או החליד בין בשליש ראשון בין בשליש אמצעי הרי זו פסולה:

141 כל אלו החלוקים כשהוא ודאי שלא נגע בוושט אלא בקנה לצד מעלה אבל בוושט אפי' שחט בו כל שהוא חוץ למקום שחיטה בין לצד מעלה בין לצד מטה וכן בקנה לצד מטה קודם גמר הכשר שחיטה אעפ"י שגמר כל השאר במקום שחיטה הרי זו פסולה מפני שנקיבת מקומות הללו במשהו ד"ע ור' ירוחם והמנהג להטריף מכל מקום ואין לשנות מהרי"ו:

142 עיקור כיצד כגון שנעקר הקנה או הוושט מהלחי ומהבשר ונשמט אחד מהם או שניהם קודם גמר שחיטה אבל אם שחט אחד בעוף או רובו ואח"כ נשמט השני שחיטתו כשרה נשמט אחד מהם ואחר כך שחט את השני שחיטתו פסולה: הגה ואנו נוהגין להטריף כל עיקור בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט ע"פ מהרי"ו ודוקא לאחר שנשחט אבל בחייו כשר אלא שאין שחיטה מועלת בו ונ"מ לענין חלבו או ביצים שלו שהם כשרות בית יוסף מתשובת רשב"א:

143 הא דפסול בעיקור היינו כשנעקר כולו אבל אם נשתייר בו אפילו משהו כשר והוא שאותו שנשאר הוא במקום אחד אבל אם מיעוט הנשאר הוא מדולדל שהוא מעט כאן ומעט כאן פסול שניכר הדבר שנעקר בכח ומה שנשאר מחובר חיבור מדולדל הוא והוה ליה נעקר כולו ופסול. והני מילי כשנעקר רובו. אבל אם לא נעקר אלא מיעוט ורובו קיים אף על פי שרוב זה הנשאר הוא מדולדל מעט כאן ומעט כאן כשר:

144 שחט אחד מהסימנים ונמצא השני שמוט ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמט או אחר שחיטה הרי זו פסולה: הגה ואפילו זרק העוף מידו ולא אמרינן דמחמת זריקה או פרכוס נשמט מהרי"ק שורש ל"ה מיהו השוחט נאמן לומר שלא היה שמוט בשעת שחיטה פסקי מהרא"י סי' ר"ה:

145 נמצא הסימן השחוט שמוט אם כששחט תפס הסימנים בידו או עור בית השחיטה מאחריו ונדחק הסימן תחת העור הרי זו פסולה ואם לאו מותר ע"י בדיקה שיביא בהמה וישחוט הסימן ואחר כך יעקרנו אם דומות שתי השחיטות זו לזו כשרה ואם השניה מאדמת יותר פסולה הראשונה ועכשיו אין אנו בקיאין בבדיקה זו הלכך בכל גוונא אסור:

146 שחט העוף כדרכו בהכשר ואחר גמר שחיטה מצא טבעת מהגרגרת שלם על הסכין כשר: הגה ויש מטריפין בזה וכן עיקר שחיטות ישנים בשם מהרא"ק גם ע"פ גיסו מהרר"י כ"ץ שאמר כך הנהיג מהר"ר משה יפה ואין לשנות:

147 השוחט תרנגול צריך ליזהר שידחוק רגלו בקרקע או יגביהנו שלא ינעוץ רגלו בקרקע כדי שלא יעקור הסימנים:

148 שצריך לבדוק אחר השחיטה. ובו ג' סעיפים: השוחט צריך שיבדוק בסימנים אחר שחיטה אם נשחטו רובן או שיראה בשעת שחיטה שהם שחוטין רובן ואם לא ראה שרובן שחוטין אסור: הגה ונהגו לבדוק בדרך זה שתוקף אגודל על שיפוי כובע ומתוך הדחק יפלטו הסימנים לחוץ ואז יכול לראות אם נשחטו רובן גם אם עביד שמוטה כי אם לא יכנסו אסימנים לפנים לאחר שהסיר אצבעו הוה שמוטה וטריפה הגהות בשחיטות מיהו אין צריך לבדוק אחר שמוטה דסמכינן ארובא כמו בשאר טריפות: ויש מי שאומר שצריך לראות שהם שחוטין במקום שחיטה בלא הגרמה: הגה ויש לבדוק אחר זה קודם שיזרוק העוף מידו מהרי"ק שורש ל"ה בשם שחיטות אשכנזים אבל אם לא בדקו תחלה בודק אח"כ ולא חיישינן שמא ע"י הפרכוס נתרחב החתך סברת מהרי"ק שם:

149 הבודקים בנוצה לראות אם נשחט הרוב טועים הם:

150 נשחטה כראוי ובא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהם נקובים כשרה ולא חיישינן שמא במקום נקב ניקב: הגה אבל קודם שידעינן שנשחטה כראוי בחזקת איסור עומדת טור ע"פ הגמרא וכל ספק שאירע בשחיטה טריפה מהרי"ו הלכות שחיטה והוא בש"ס דחולין דף י' וכ"ח ומוסכם מכל הפוסקים בכמה דוכתי:

151 דין נקב בוושט או בבני מעים קודם גמר השחיטה. ובו ב' סעיפים: ניקב הוושט בשעת שחיטה כנגד המקום ששחט כבר טריפה:

152 שחט הקנה וניקבה הריאה קודם ששחט הוושט או ששחט הוושט וניקבו בני מעים קודם ששחט הקנה טריפה:

153 שלא לחתוך אבר מהבהמה בעודה מפרכסת. ובו סעיף אחד: חתך מבהמה לאחר שנשחטה כראוי ועודנה מפרכסת אסור לאכול ממנה עד שתמות הבהמה:

154 דיני כסוי הדם. ובו כ"ד סעיפים: השוחט חיה או עוף צריך לכסות דמו בין צדן עתה בין שהיו מזומנים בידו: הגה והכיסוי היא מצוה בפני עצמה כך משמע באשיר"י פרק כיסוי הדם אבל השחיטה כשרה אף אם הזיד ולא כיסה ב"י וכ"כ א"ח וכ"ה בכל בו:

155 חייב לברך קודם שיכסה אשר קדשנו במצותיו וצונו על כיסוי דם בעפר: הגה מי ששחט פעם הראשון מברך שהחיינו על הכיסוי אבל לא על השחיטה דמזיק לבריה במנהגים ישנים בשם ר' ידידיה משפירא:

156 כוי שהוא ספק חיה וכלאים הבא מבהמה וחיה צריך לכסות דמן ואינו מברך ואין שוחטין אותם בי"ט ואם שחטן אינו מכסה דמן ובלילה אם רישומו ניכר יכסנו:

157 הבו"פלו נהגו שלא לכסות דמו: הגה ויש מסתפקים בבו"פלו שהוא שור הבר שמא חיה הוא הגאונים והערוך על כן טוב לכסותו בלא ברכה או לשחוט עוף ג"כ ואז יוכל לברך על הכיסוי משום העוף בהגהות מהרי"ו:

158 צריך שיהיה למטה עפר תיחוח וצריך להזמינו בפה ויש אומרים שאינו צריך:

159 מכסה בידו או בסכין או בכלי אחר אבל לא ברגלו כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו:

160 שחט ולא היה עפר למטה צריך לגרור הדם וליתנו בעפר תיחוח ולכסות עפר תיחוח עליו:

161 מי ששחט הוא יכסה ואם לא כיסה וראהו אחר חייב לכסות:

162 שחט מאה חיות או מאה עופות או ששחט חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולם:

163 השוחט ונבלע הדם בקרקע אם רישומו ניכר חייב לכסות:

164 כיסהו הרוח פטור מלכסות ואם חזר ונתגלה חייב לכסות אבל אם הוא עצמו כיסהו ונתגלה אינו חייב לכסותו פעם אחרת:

165 דם שנפל לתוך המים או מים שנפלו לתוך הדם אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור:

166 נתערב הדם ביין אדום או בדם בהמה רואים היין ודם בהמה כאלו הוא מים ואילו נתערב במים כשיעור הזה היה בו מראית דם חייב לכסות:

167 שחט עוף או חיה ושחט עליו בהמה פטור מלכסות אבל אם שחט בהמה ושחט עליה חיה או עוף חייב לכסות: הגה שחט עוף או חיה ואח"כ שחט עוד אחרת ונתנבלה בידו אם יודע שדם האחרון כסה דם הראשון פטור מלכסות אבל מסתמא חייב לכסות בהגהות מיימוני פי"ד פסק סתם שחייב לכסות והוא מחלק אם יודע כו' דלא תקשי אהדדי הגה זו והאי דשחט עליו בהמה דפטור:

168 דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות וגורר אותו ומכסהו כדי שיתן עפר גם למטה אבל אם יש שם דם אחר אין צריך לכסותו שאין צריך לכסות כל הדם לפיכך אין צריך להמתין לכסות עד שיצא כל הדם: הגה מיהו ימתין עד שמתחיל לירד טיפין כדי שיכסה מקצת דם הנפש מהרי"ל בשם מהרא"ק ושחיטות ישנים בשם מהר"ש:

169 השוחט לחולה בשבת לא יכסה אפי' אם יש לו דקר נעוץ ובלילה אם רישומו ניכר יכסנו. ויש מי שאומר שאם היה לו אפר מוכן לכסות בו צואה יש לכסות בו הדם אפילו בשבת:

170 השוחט ונתנבלה בידו או ששחט ונמצאת טריפה פטור מלכסות וכן חרש שוטה וקטן ששחטו ואין אחרים רואים אותם חזקת שחיטתן מקולקלת ופטורה מכיסוי:

171 השוחט אע"פ שאינו צריך אלא לדם חייב לכסות כיצד יעשה נוחר או מעקר כדי שיפטר מכיסוי:

172 צריך לבדוק הסימנים והסכין קודם הכיסוי כדי שלא יבא לידי ברכה לבטלה:

173 השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק הריאה ואם נמצאת ספק טריפה מכסה בלא ברכה והוא הדין לכל פיסול שהוא מחמת ספק כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמה וכן כל כיוצא בזה: הגה אבל דבר שמדינא הוא כשר רק שמחמירים בו כגון אם חתך כל המפרקת וכיוצא בו חייבים לכסות ת"ה סימן קפ"ד:

174 מי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט: הגה אלא ימתין עד שיהיה לו עפר טור ואם הוא הולך במדבר או בספינה ולא שוה העוף כהפסד הבגד שישרוף לאפר או הזהב שישחוק תקינו ליה רבנן לשחוט ולמצה הדם בבגד או בסנדל ומברך וכשיגיע למקום עפר יכבס הבגד או הסנדל שיצא הדם ומכסהו בלא ברכה מרדכי בשם הגאונים והכי נהוג א"ז וראב"ן:

175 השוחט חיה ועוף ולא יצא מהם דם מותרין:

176 כל הדברים שהזרעים הנזרעים בהם מצמיחים הם בכלל עפר ומכסים בהם ואם אינם מצמיחים אם נקראו עפר מכסין בהם לפיכך מכסין בזבל ובחול הדק מאד עד שאין היוצר צריך לכתשו כלל ובסיד ובחרסית ולבינה ומגופה של חרס שכתשן ובשחיקת אבנים ובשחיקת חרסים ובנעורת של פשתן דקה ובנסורת חרשים ובאוכלים או בגדים שרופים עד שנעשו עפר ובשיחור ובכחול ובנקרות הפסולים אבל אין מכסין בזבל גס ולא בחול שהיוצר צריך לכתשו ולא בקמח וסובין ומורסן ולא בשחיקת מתכת אם אינם שרופין חוץ מבזהב שחוק שנקרא עפר דכתיב ועפרות זהב לו ואפר נקרא עפר דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת רמב"ם סוף ה"ש מפכ"ה דף פ"ח ע"ב:

177 אין מכסין בעפר המדבר מפני שהיא ארץ מליחה ואינה מצמחת: הגה ולכן אין מכסין בעפר לחה ממים כגון מתונתא טור וסמ"ק וסמ"ג ואין לכסות בשלג ב"י וא"ז בשם גאון דלא כמרדכי בשם גאון:

178 שמונה מיני טריפות וסימנם. ובו סעיף אחד: שמונה מיני טריפות הן וסימנם ד"ן חנ"ק נפ"ש. דרוסה. נקובה חסרה. נטולה. קרועה. נפולה פסוקה. שבורה: סימן זה הוא בסמ"ג דף קמ"א ע"ב וב"י לא הביאו:

179 דין מכה בעצם הגולגולת. ובו ב' סעיפים: בהמה או חיה שנתרוצץ רוב עצם גולגלתה בין ברוב גבהה בין ברוב הקיפה טריפה אע"פ שהקרום קיים:

180 נפחתה וחסר ממנה כסלע טריפה ואם ניקבה נקבים שיש בהן חסרון אם בין כלם כסלע שהוא שליש טפח טריפה: הגה אבל פחות מזה יש להכשיר אפילו בזמן הזה דלא חיישינן בבהמה לנקיבת קרום של מוח כך משמע בטור ובא"ו הארוך כלל נ"ד ובעוף המים כגון אווזא ובר אווזא רשב"א ותשובת הרא"ש כלל כ' סימן ט' אפי' לא ניקב העצם אלא כל שהוא טריפה ועוף היבשה שנשכתה חולדה בשיניה בראשה או שנגפה בעץ או באבן מניח אצבעו בצד הנקב ונועץ אצבעו שם או מכניס ידו לתוך פיה ודוחק שם אם לא בצבץ המוח ולא יצא מהנקב בידוע שלא ניקב קרום של מוח וכשרה ואם יצא טריפה: הגה ואנן אין בקיאין בבדיקת הטריפות ולכן יש להטריף אם ניקב עצם הגלגולת בכל שהוא בעוף אפילו בעוף דיבשה בשערים דמהרא"י שער ל"א ובא"ו הארוך כלל צ"ד:

181 דין נקיבת המוח וקרומיו. ובו ד' סעיפים: המוח יש לו ב' קרומים זה על זה ניקב התחתון נקב מפולש טריפה אבל אם ניקב העליון לבדו כשרה: הגה ויש מטריפין ג"כ בניקב העליון לבד בה"ג הביאו הגהות אשיר"י ות"ה סימן קס"ו והגהות ש"ד סימן פ"א והכי נהוג אם לא במקום הפסד מרובה דעת עצמו:

182 המוח עצמו שנרקב מעט ממנו או נתמעך והקרום קיים כשרה ואם נשפך כמים או כדונג טריפה ואם נמצאו מים בתוך הקרום ונחסר מהמוח כשיעור המים אם המוח מקיף המים סביב שלא היו מגולים כלל אפילו לקרום כשרה ואם לאו טריפה והוא הדין אם היו המים מונחים בתוך שלחופית פי' כעין כיס קטנה שאם היה המוח מקיפה שלא היתה מגולה אפילו לקרום כשרה ואם לאו טריפה: הגה וכן אם השלחופית מונחת בין הקרום והגלגולת טריפה הג"א פ' א"ט היה ספק אם היה מכוסה במוח או לא טריפה על כן יש ליזהר כשפותחין את הראש שיפתחהו בדרך שיוכל לראות אם המוח מקיף אם ימצאו שם מים או לא ומ"מ אין צריך לבדוק אחר זה דסמכינן ארובא ויכול להשליך הראש או למכרו לעובד כוכבים בלא פתיחה ד"ע:

183 אם נמצא תולעת בקרום המוח והמוח קיים ואין בקרום התחתון רושם ולא קורט דם כשרה ויש מי שאומר שאין אנו בקיאין בבדיקה וטריפה והכי נהוג אבל אם נמצא חוץ לקדירה כגון בחוטם כשירה דתלינן שלא הגיע למוח מעולם:

184 עצם שהמוח מונח בתוכו יש בו חלל גדול כמו קדירה ויש על פיה כלפי הצואר כמו ב' פולין וכל מה שיש מהמוח בתוך הקדירה עד הפולין והפולין בכלל נידון כמוח ונקיבתו במשהו ומשם ואילך נידון כחוט השדרה :

185 דין מכה בחוט השדרה. ובו ח' סעיפים: חוט השדרה שנפסק רוב היקף עור החופה את המוח טריפה אע"פ שכל המוח קיים ואם לא נפסק רוב העור אף על פי שנפסק כל המוח שבפנים כשר:

186 נסדק העור לארכו כשרה וכן אם נשברה השדרה ולא נפסק החוט או שנתמעך המוח שבתוך החוט ונתנדנד הואיל ועורו קיים הרי זו מותרת:

187 הומרך המוח ונשפך כמים או כדונג שנמס עד שימצא החוט כשמעמידו בידו היה המעט שחוץ לידו שוחה ולא היה יכול לעמוד טריפה ל' הטור וכן אע"פ שלא נתרכך מבפנים אלא שהוא עב וכבד ואם מעמידין אותו אינו יכול לעמוד מפני כבדו טריפה:

188 נחסר קצת מהמוח ונתרוקן כשר:

189 טריפות זה של חוט השדרה הוא עד פי פרשה שלישית ועד בכלל ואם נפסקו אחד משני חוטי פיצולים ראשונים ושניים טריפה אבל אם נפסקו חוטי פיצול השלישי כשרה ובעוף הוא טרפות החוט עד בין האגפיים התחלת המקום שהם מחוברים בו בגוף: הגה ויש מטריפים בעוף עד מקום כלות שכיבת העצם המחובר לגוף תוס' וא"ז ומרדכי וא"ו הארוך כלל נ"ה ד"ב ותא"ו נט"ו והכי נהוג אם לא בהפסד מרובה ד"ע:

190 בהמה שהכו אותה על השדרה במקל והלך המקל על פני כל אורך השדרה כשרה ולא חיישינן שמא נפסק החוט ואם יש במקל קשרים חוששין למקום הקשרים וכן אם לא הגיע המקל על פני כל השדרה חוששין שראש המקל במקום שהוא כלה מכה בכח וכן אם הכה לרוחב השדרה חוששין שמא נפסק החוט:

191 בהמה שגוררת רגליה אין חוששין שמא נפסק החוט: הגה אלא אמרינן שגרונא והוא כאב הרגלים נקטה גמרא וה"ה בעוף נמי דינא הכי הגהות מרדכי בחולין וא"ו הארוך כלל נ"ה:

192 בד"א כשלא נודע שנפלה אבל אם נודע שנפלה חוששין:

193 דין אם ניטל הלחי ומכה בוושט. ובו י"א סעיפים: ניטל הלחי התחתון כשרה והוא שיכול לחיות על ידי המראה והלעטה: הגה וכן עוף שניטל חרטומו ויכול לחיות על ידי המראה והלעטה כשר א"ו הארוך כלל נ"ד ורוקח:

194 ניטל הלחי העליון להרמב"ם טריפה וראוי לחוש לדבריו:

195 וושט או תורבץ הוושט שניקב לחללו בכל שהוא נבילה:

196 שני עורות יש לוושט ניקב אחד מהם כשרה ניקבו שניהם אסורה ואפי' עלה בו קרום ונסתם ואפילו ניקבו זה שלא כנגד זה אסורה והוא שניקבו שניהם מרוח אחד דאפשר דמתרמי אהדדי פירוש שמזדמנים להתכוון יחד ב"י בשם ריטב"א: הגה וכל זה לא מיירי אלא בניכר שהנקב בא מחמת חולי אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ אפי' לא ניקב רק הפנימי טריפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ ב"י בשם תוספות והרא"ש ור"ן וע"פ:

197 עורות אלו החיצון אדום והפנימי לבן ואם נתחלפו שהחיצון לבן ופנימי אדום טריפה וכן אם שניהם אדומים או לבנים טריפה: הגה וכל שכן אם יש לו שני וושטים או שני קנים דטריפה תשובת הרא"ש כלל כ' סימן ט':

198 וושט אין לו בדיקה מבחוץ אצל דרוסה שצריכה בדיקה מפני שכיון שהוא אדום אין אודם הארס ניכר בו כיצד יעשה אם עוף הוא בודק הקנה מבחוץ ושוחטו ואח"כ מהפך הוושט ובודקו מבפנים ואם בהמה היא אין לה תקנה: הגה ולדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה אף עוף אין לו תקנה:

199 ולענין נקב נמי אין לושט בדיקה מבחוץ אלא מבפנים:

200 עוף הבא לפנינו וצוארו מלוכלך בדם אין חוששין לספק דרוסה ע"ל סימן נ"ז לבדוק כל החלל אבל חוששין לספק נקובה לבדוק מקום המלוכלך: הגה ויש אוסרין כל עוף או בהמה דצוארה מלוכלך בדם דחיישינן לנקיבת הוושט ואין אנו בקיאין הגהות אשיר"י פא"ט בשם א"ז וכן המנהג:

201 נמצא קוץ בושט לארכו או לרחבו ואינו תחוב בו כשרה אם אין עליו קורט דם מבחוץ טור והגה"מיי אבל אם הוא תחוב בו אסורה אפילו אין שם קורט דם דחיישינן שמא ניקב הושט והבריא ונתרפא ואינו ניכר: הגה ויש מכשירין אם אין קורט דם מבחוץ דלא חיישינן שמא הבריא הראב"ן והרא"ש והג"א בשם סה"ת וכן נהגו להקל בעירנו באותן אווזות שמלעיטין לעשות מהן שומן שיש תקנה בעיר לבדוק אחר נקיבת הוושט משום דשכיח יותר מסרכות הריאה ונהגו להקל בישב לו קוץ בושט אם אינו נקוב משני צדדים או שאין קורט דם מבחוץ ויש לדקדק בזה הרבה כי הוא איסור דאורייתא ויותר היה טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא:

202 נפרד הושט מהקנה ונתדלדלו זה מזה ברוב שיעור ארכן טריפה:

203 זפק שניקב גגו נקב מפולש במשהו טריפה ואיזהו גגו זה שימתח עם הושט כשיאריך העוף צוארו אבל שאר הזפק שניקב מותר: הגה ניטל הזפק טריפה ב"י בשם רוב הפוסקים אפי' נשתייר בו כדי שיוכל המאכל לעבור מן הושט אל הקורקבן כך משמע מהר"ן פא"ט ניקב הבשר המעי' שבין הזפק לקורקבן טריפה: בסוף ש"ד ומהרי"ל:

204 דין מכת הגרגרת. ובו י' סעיפים: גרגרת שנפסק רוב חללה במקום הראוי לשחיטה או למעלה מזה הרי זו אסורה:

205 אם ניקבה נקב שיש בו חסרון כאיסר אסורה ואם ניטלה ממנו רצועה לארכה אי כד מעגלת לה הויא כאיסר אסורה ויש מי שאומר שאין אנו בקיאים בשיעור כאיסר הלכך משערים אותו ברוב רוחב חלל הקנה: הגה ולפי מה שיתבאר בסמוך דשיעור איסר הוא פחות מרוב אם כן מי שאינו בקי יבא להקל על כן נראה דרצה לומר רוב רוחב חלל קנה של עוף דהוא פחות מכאיסר ומי שאינו בקי יטריף בכל ענין. ד"ע:

206 ניקב סביב היקפה נקבים דקים זה אצל זה כנקבי הנפה אם אין בהם חסרון מצטרפין לרוב חללה ואם יש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר שאם יש כאיסר בנקבים עם השלם שביניהם אסורה והוא שהנקבים סמוכין כל כך שאין בין נקב לנקב כמלא נקב אבל אם יש ביניהם יותר משיעור זה אין מה שביניהם מצטרף:

207 בעוף אם ניקב כנפה חותך המקום המנוקב כנפה ומשימו על פי חלל הקנה אם יש בו כדי לחפות רוב הקנה אסורה: הגה ואם נחסרה גרגרת של עוף י"א דמשערין כמו בנקובה כנפה הרי"ף והרמב"ם וי"א דמשערין הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו לפי ערך השיעור שהוא בבהמה כאיסר רש"י והרא"ש ורבי ירוחם:

208 יש אומרים שאם נפחתה כמו דלת שלא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד וזקוף שם כדלת על פי הארובה כיון שהדלת סותם הנקב צריך שיהא הפחת גדול כדי שיכנס ויצא בו איסר דהיינו יותר מכאיסר:

209 י"א שאם ניקבה נקב מפולש משני צדדים אע"פ שאין בנקב אלא כדי שיכנס בו איסר לרחבו דהיינו כעובי איסר אסורה:

210 נסדקה כולה לארכה אע"פ שלא חסר ממנה כלום אסורה ואם נשאר ממנה כל שהוא למעלה ולמטה במקום הראויה לשחיטה כשרה מפני שכל מה שהצואר נמשך הסדק סוגר והולך הלכך הדר חלים:

211 ניקבה למטה ממקום שחיטה במשהו טריפה:

212 מצא גרגרת שנפסקה או חסר ואינו ידוע אם נעשה מחיים ולא יוכל לתלות שמחמת השחיטה נעשה ששחט בשני מקומות ב"י בשם חידושי רשב"א פוסקה במקום אחר ורואה אם הם שוים כשירה ואם לאו אסורה ואין מדמין אלא מחוליא לחוליא או מבר חוליא לבר חוליא אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא: הגה ואנו אין בקיאין בבדיקה ויש להטריף בכל ענין וכל דינים אלו דנקובה וחסרון בגרגרת הם דוקא כשידוע שהוא מחמת חולי ב"י ואו"ה כלל נ"א אבל אם נעשה מחמת קוץ או מחט לדידן דלא בקיאינן בבדיקת הושט טריפה בכל ענין דחיישינן שמא ניקב הוושט דלא גרע מאלו היה הצואר מלוכלך בדם כמו שנתבאר לעיל סימן ל"ג:

213 הקנה בסופו משנכנס תחת החזה מתפצל ומשם יפרד והיה לשלושה ראשים האחד נוטה ללב ואחד לכבד ואחד לריאה ושלשתן נקובתן במשהו: הגה מיהו בקנה הלב שהוא שומן שיורד בין ערוגות הריאה ללב רגילין להיות בו נקבים קטנים דקים והיינו רביתייהו ולא מקרי נקבים וכשר הגהות אשיר"י פא"ט ורוקח ובשערים שער ל"א:

214 דין טריפות הריאה ואונותיה. ובו י' סעיפים: ריאה שניקבה טריפה:

215 חמשה אוני פי' כעין אזנים אית לריאה תלתא מימינא ותרי משמאלא כשהבהמה תלויה ברגליה ובני מעיה כלפי הטבח שאז ימין הבהמה וימין הטבח אחד ויש לה עוד בצד ימין אונה אחת קטנה ונקראת עינוניתא דורדא ואינה עומדת בסדר האונות אלא מרוחקת מהם לצד פנים ואם חסרה אחת מימין או מהשמאל או שהיו שנים מימין ושלשה משמאל טריפה: הגה צורות האונות של ימין אינן דומות לשל שמאל ואם נתחלף צורתן טריפה וכן כשאונה האמצעית של ימין גדולה מהתחתונה טריפה מהרי"ו ואם האונה של שמאל העליונה גדולה מאונה עליונה של ימין טריפה וכן אם האומא של ימין גדולה משל שמאל כל זה מיקרי חליף וטריפה מהר"א מפרא"ג . והורדא אם חסרה או אם יש לה שתים או שנמצאת בצד שמאל כשרה: הגה ובמדינות אלו נהגו להטריף בין נמצאו ב' ורדות או אם חסרה או ששינתה מקומה מהרי"ו וע"פ והכי נהוג כי יש רבוותא סוברין כן ואין לשנות המנהג וכן אם שינתה תוארה וצורתה הרגילה בה טריפה אגור אם נמצאו בה ב' ורדות ויש להם שורש אחד כעובי אצבע אע"פ שיש בו סדק כשר מ"כ בבד"י א"ז בשם ראבי"ה וכ"כ מהרי"ו והוא בהג"א ואם אחד הפוך והשני אינו הפוך הולכין אחר היותר גדולה ואם היא אינה הפוכה כשר בדיקות ישנים . הורדא דרכה להיות בכיס ואם לא נמצא לה כיס או שיש לה שני כיסין או שיש לה כיס ואינה מונחת בתוכו ואף כשמניחין אותה בתוכו חוזרת ויוצאת ממנה כשנופחין הריאה טריפה כל בו בשם הר"מ בר יודה והגהות במהרי"ו ובדיקות ישנים וקצת מפי השמועה הלכה למעשה בוירמיש' בשם מהר"ש מזיי"א . וכל אלו הדינין אינן אלא במקומות שנוהגין להטריף בשתי ורדות או אין לה ורדא כלל אבל במקומות שמכשירין גם כל אלו החילוקים הם כשרים ב"י . אם חסר מקצת מן הורדא יש לבדוק באונות או באומא מצד שמאל ס"א בצד ימין אם נמצאת החתיכה החסירה יש אומרים דכשר כי כן נמצא לפעמים בגדיים וטלאים כך מצא כתוב וכן יש מכשירין אם יש לה תואר ורד בשורש שלה כעובי אצבע אע"פ שאין לה תואר ורד בראשה רק שלא תהא הפוכה ולא שינתה מקומה וכל אלו הדברים יש להקל מאחר דרבים מכשירים בכל ענין:

216 נתוספו האונות במנינם אם היתה האונה היתרה בצד האונות או מלפני הריאה שהיא לעומת הלב מותרת ואם היתה על גבה שהוא לעומת הצלעות הרי זו טריפה והוא שתהיה כעלה של הדס אחר שנפחוה אבל אם היא פחות מזה כשרה: הגה ויש מחמירין לאסור כל יתרת שאינה בדרי דאוני אשיר"י ומרדכי וסמ"ק ומהרי"ו וטור בשם העיטור וע"פ וכן נוהגין במקצת מקומות לאסור יתרת אפילו מקמא ואין מחלקין בין מקמא בין מגבא אלא אם היא עומדת בדרי דאוני וכשנופחין אותה נוטה לקמא כשר ואם נוטה לגבה טריפה מהרי"ו וב"י בשם מ"כ ובמדינות אלו המנהג להכשיר יתרת מקמא ואין לשנות המנהג:

217 נמצאת אונה יתרה בסוף שיפולי האומה כשרה דזה מקרי בדרי דאוני ב"י:

218 אונה של ימין הסמוכה לגרגרת במצר החזה אצל הצואר ממש התחתונה שהיא עליונה הסמוכה לצואר אם ימצא על גבה כטרפא דאסא כשרה מפני שכן דרכה ליפצל ודוקא ימנית אבל לא שמאלית ויש מי שאומר דדוקא למעלה מחציה אבל למטה מחציה טריפה: הגה הא דמכשרינן יתרת בדרי דאוני מכל מקום בעינן שלא יהיו יותר אונות בשמאל מבימין כגון שיהו ד' בשמאל וג' בימין מהרי"ו אבל אם הם שוה בשוה בכל צד ג' או ד' אונות ועומדות כלם בדרי דאוני כשר שם בהג"ה ואם נראה באונה אחת כמין סדק מצטרף להכשיר אבל לא להטריף דאין חוששין בסדקין להטריף כך מצא כתוב אונה שנתפצלה ויש לה שורש א' כעובי אצבע אינה נחשבת אלא לאחת מהר"י מולין ולא מקרי יתרת אלא אם יש לה צורת אונא אבל אם נמצא על גבי הריאה מקום גבוה רחב למטה ועב למעלה שאינו חד בראשו נקרא גבשושית וכשרה מהרי"ו וב"י בשם מ"כ וכן אם נמצא אונא על גבי הריאה וגומא תחתיה וכשנופחין הריאה כל האונ' נופלת לתוך הגומא ושוה לשאר הריאה מה' רבינו יעקב ווייל וב"י אע"פ שאינה נכנסת תוך הגומא אלא כשמניחים היד בנחת עליה כשרה דאין זה יתרת אלא פיצול הריאה ומאחר שיש לו גומא תחתיו לנוח בו אינו עתיד להתפרק כשאר יתרת וכשרה ד"ע ואין להכשיר פצול כזה רק מגבה דהפצול מונח על הגומא אבל מקמא הפצול נופל למטה וסופו להתפרק וטריפה כך מצא כתוב י"א דאם נמצא יתרת נגד חריץ הורדא דינו כמו פצול בגומא מהר"י מולין בשם ר' מאיר שחטן ואין לסמוך אזה רק בשעת הדחק והפסד מרובה:

219 אחת מהאונו' שהיא פחותה מכעלה הדס אחר שנפחוה הוה לי' חסרה וטרפה:

220 חסרה אחת מאונות הימין הורדא משלמת ויש אומרים דאינה משלמת רש"י ותוס' והרא"ש והכי נהוג:

221 ריאה שאין לה חתוכה דאונא טריפה ואם סדק כמראה הפרש ביניהם כשיעור עלה הדס בין בעיקרן בין באמצען בין בסופן כשרה: הגה ויש מכשירין בהיכר או סדק כל שהוא אע"פ שאינו כטרפא דאסא רש"י והעיטור ותוס' וסמ"ג ורא"ש וטור ורבינו ירוחם ותשב"ץ ומרדכי בשם ה"ג ור"ח וש"ד וראבי"ה ויש לסמוך עלייהו אם יש הפסד מרובה להטריף צ"ל להכשיר האונא התחתונה של ימין דרכה להיות עבה וארוכה מאונה האמצעית גם היא יותר גבוה משל שמאל ואם היא דבוקה לאומא לגמרי רק שנראה היכר סימנים אלו במקום שראוי להיות האונא מיקרי היכר וכשירה מהרי"ו וה"ה אם ניכר שם סימן אחר שניכר האונא קצת ואפילו היכר על ידי הסימפון הרגיל להיות באונא אם נמצא שם סימפון במקום הרגיל להיות אונא מיקרי היכר מ"כ בשם מהרי"ק וכל אלו הדברים בדקינן ומשערינן אחר שנפחו הריאה משום דבחיי הבהמה הריאה נפוחה יש אומרים דבגדיים וטלאים אין להטריף אם לא נמצאו אונות אפילו בלא היכר וסדק כלל דהכי רביתייהו ואורחייהו דבקטנות לית להו וכשמתגדלים גדילי האונות בהדייהו בדיקות ישנים מהר"ש:

222 אם בצד אחד של הריאה חסרה אונא א' אלא שבסוף האומא שבאותו הצד היתה בליטה גדולה כמו אונא אע"פ שדרך האונות להיות סמוכות זו לזו וכאן האומא מפסקת ביניהם כשרה: הגה ויש נוהגין להטריף בכי האי גוונא כי כל מה שלמטה מן הורדא מקרי שלא בדרי דאוני וכן נוהגין במדינות אלו:

223 אין כל הדברים הללו אמורים אלא בבהמה וחיה אבל העוף אין לו חיתוך אונות כבהמה ואם ימצא אין לו מנין ידוע:

224 כמה מיני טריפות בריאה. ובו י"ז סעיפים: הריאה יש לה שני קרומים ניקבו זה בלא זה או זה שלא כנגד זה כשרה עד שניקבו שניהם זה כנגד זה טור בשם רשב"א: הגה ויש מטריפים בנקבו זה שלא כנגד זה הגהות אשיר"י פא"ט ורבינו ירוחם וא"ו הארוך וע"פ והכי נהוג:

225 אפילו נגלד פירוש נקלף קרום העליון כולו כשרה אלא שצריכה בדיקה: הגה מיהו אם נמצא בועה על מקום שנקלף העור העליון יש להטריף כי הוי כקרום שעלה מחמת מכה בד"י יש אומרים אם נפחו הריאה ונקרע הקרום מחמת הנפיחה טריפה בבדיקות:

226 ניקבה ועלה בו קרום ונסתם טריפה:

227 ריאה שנשמע בה הברה כשנופחין אותה אם ניכר המקום שממנו נשמע ההברה מושיבין עליו רוק או תבן וכיוצא בו אם יתנדנד בידוע שהיא נקובה וטריפה ואם לא ניכר המקום מושיבין אותה במים פושרין ונופחין אותה אם בצבץ המים טריפה ואם לאו בידוע שקרום התחתון בלבד ניקב והרוח מהלך בין שני הקרומים ומפני זה ישמע בה קול הברה בשעת נפיחה וכשרה: הגה ואם שמו אותה פעם אחת במים חמין אליבא דכ"ע או קרים שוב אין לה בדיקה אפי' בפושרין ב"י בשם הר"ן:

228 נמצאת נקובה במקום שיש לתלות שנעשה אחר שחיטה כגון שהעביר הטבח ידו בכח או שתלשה בכח או שלקחה זאב והחזירה נקובה תלינן להקל וכשרה ואפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב: הגה ולא תלינן ביד הטבח אלא אם הנקב משוך שדרכו להיות מכח הטבח אבל אם הוא עגול בד"י בשם מהרי"ל ומהר"י מולין לא תלינן בטבח כי אין דרכו להיות עגול וכל נקב שהוא פתוח הגהות מרדכי פ"ק דחולין או שהושחר או אדום סביב הנקב ב"י בשם מ"כ ואפילו הוא רק אדום סביב הצלעות נגד הנקב טריפה ולא תלינן בשום דבר דבודאי מחיים נעשה שם: וכן אם נמצאו עליה תולעים שנקבוה ואין ידוע אם נקבוה קודם שחיטה או אחר שחיטה כשרה ואם אין מקום לתלות והדבר ספק אם ניקבה מחיים עושים נקב אחר ומקרבין אצלו אם הם דומים כשרה שכמו שזה נעשה אחר שחיטה כן נעשה הראשון ואם אינם דומים טריפה ואין מדמין מריאה של בהמה דקה לריאה של בהמה גסה אלא מדקה לדקה ומגסה לגסה רי"ף ורמב"ם ורשב"א ותוספות והגה"מ בשם ר"ח: הגה וי"א דאין מקיפין מבהמה זו לבהמה אחרת רש"י ובה"ג ורא"ש וטור ואגודה וסמ"ג ור"ן ור' ירוחם הביאו דעת רש"י בסוף ואפילו בבהמה אחת אין מקיפין אלא מגסה לגסה דהיינו מאומא לאומה או מדקה לדקה דהיינו מאונה לאונה מיהו בזמן הזה אין אנו בקיאין ואין לסמוך אהקפה כלל להכשיר כל בו בשם הגאונים ומהרי"ל ושאר אחרונים:

229 ניקב אחד מהסמפונות פי' קנים החלולים שבתוך הריאה שבפנים לחבירו כגון במקום שמתפצלים זה מזה ואין בשר ביניהם טריפה שחברו קשה ואינו מגין עליו אבל ניקב לבשר הריאה הבשר מגין עליו וכשרה:

230 הריאה שנשפכה כקיתון וקרום העליון שלה קיים שלם בלא נקב אם הסמפונות עומדים במקומם ולא נמוחו כשרה ואם נמוק אפילו סימפון אחד טריפה כיצד עושים נוקבים אותה ושופכין אותה בכלי שהוא שוע באבר אם נראה בה חוטים לבנים בידוע שנמוקו הסמפונות וטריפה ואם לאו בשר הריאה בלבד הוא שנימוק וכשרה והוא שיהא מחוי המים זך אבל אם הם עכורים או סרוחים טריפה: הגה ויש מכשירין אפילו בעכורים וסרוחים הרא"ש והרשב"א והרז"ה והר"ן וטור וסה"ת וסמ"ג והגה"מ וכל בו סימן ק"א וע"ל ר"ס ל"ז ומי שהוא בקי לבדוק שלא נמוחו הסמפונות יכול לסמוך עלייהו לצורך הפסד מרובה:

231 חסר מגוף הריאה ולא ניקבה כשירה ויש מי שאוסר: הגה והמנהג להכשיר אם החסרון ככ"ף פשוטה אבל אם החסרון ככ"ף כפופה כזה אם יוכל להניח בגומא ההוא אצבע אגודל מקרי חסרון וטריפה ואם לאו כשרה וכל זה כשנראה החסרון מבחוץ לאחר הנפיחה אבל אם היא מבחוץ כשאר ריאה אלא שנחסר מבשרה מבפנים אפילו מחזיק החסרון עד כדי רביעית כשרה יתר מכאן טריפה מהרי"ו ובדיקות ישנים וראה מעשה וש"ס וטור ופוסקים וב"י בשם אהל מועד:

232 הריאה שנמצא בה מקום אטום כל שהוא ל' רמב"ם פ"ז ד"ו שאין הרוח נכנס בו ואינו עולה בנפיחה מביאין סכין וקורעין הקרום לבד מהרי"ו וב"י בשם מ"כ ורשב"א בת"ה סמוך ממש למקום האטום אם נמצא בו ליחה מותרת שמחמת הליחה לא נכנס שם הרוח ואם לא נמצא בו ליחה נותנין עליו מעט רוק או תבן או נוצה אם נתנדנד כשרה שהרי הרוח בא שם ואם לאו טריפה: הגה ולא מקרי אטום אלא כשמראהו דומה לשאר ריאה אלא שאינו עולה בנפיחה אבל אם מראהו דומה למוגלא אינו אלא טינרי וכשר בלא בדיקה הגהות מיימוני וסמ"ג וב"י בשם רש"י ואף באטום יראה תחילה ליתן הריאה במים פושרין או ליתן מים פושרין תוך הקנה ולנענע אותה הגהות אשיר"י או למשמש הרבה במקום האטום רוקח ולשפוך אחר כך מה שבתוך הקנה ואם עולה אחר כך בנפיחה כשרה ואפילו אם כבר נחתכה הריאה אם יוכל לבדוק על ידי שפופרת שיעלה מקום האטום בנפיחה יש להכשיר מהרי"ו וערוך ערך אפי פי' כן פחיזה דש"ס:

233 ריאה שקשה כעץ במשמושה טריפה וה"ה אם קלה כעץ טריפה מהרי"ו:

234 ריאה שנתמסמסה דהיינו שנמצאת שלימה וכשתולין אותה תחתך ותפול חתיכות חתיכות טריפה:

235 ריאה שנמצאת נפוחה כמו עיקר חריות של דקל אוסרין אותה מספק:

236 ריאה שיבשה אפילו מקצתה טריפה והוא שתהא נפרכת בצפורן: הגה ואם משרטט בציפורן על בשר הריאה ונראה השרטוט בתוכה מקרי יבש וטריפה. מצא כתוב וכן הוא בבדיקת האחרוני':

237 צמקה כולה אם מחמת בני אדם שהפחידוה כגון ששחטו אחרת לפניה וכיוצא בזה טריפה ואם בידי שמים כגון שפחדה מקול רעם או ראתה זיקים וכיוצא בזה או מפחד שאר בריות כגון מקול שאגת אריה וכיוצא בזה כשרה:

238 כיצד בודקין אותה אם הדבר ספק מאיזה דבר בא לה דעת הר"ן מושיבין את הריאה במים מעת לעת אם היה זמן הקור מושיבים אותה במים פושרים ובכלי שאין המים מתמצין מגבו ונוזלים כדי שלא יצוננו במהרה ואם היה זמן החום מושיבין אותה במים צוננים בכלי שהמים מתמצין מגבו כדי שישארו קרים אם חזרה לברייתה הרי זה בידי שמים או בידי הבריות ומותרת ואם לא חזרה בידי אדם היא וטריפה כל הסעיף ל' הרמב"ם שם ד"י: הגה ונראה דאין לנו לסמוך על בדיקה זו כי אין אנו בקיאין בכל דבר שצריך בדיקה ואם נראה שבא לה בידי שמים אין להכשיר בלא בדיקה זו ובזה יש לסמוך על בדיקתנו כ"פ רש"ל:

239 ריאה שהרגיש בה במשמוש היד שמחט בתוכה אם שלימה היא נופחין אותה אם עולה בנפיחה כשרה בין אם היא דקה או עבה בין אם נכנסה דרך חודה או דרך קופה פי' דרך צד העב ואם היא חתוכה טריפה. יש עליה קורט דם כנגד המחט בחוץ טריפה אפילו היא שלימה: הגה ובזמן הזה יש להטריף כל ריאה שנמצא בה מחט ואין דנין בה דין שלימה ב"י בשם סמ"ק הגהות מיימוני פ"ז וא"ו הארוך ומהרא"י שער ל' אם לא במקום הפסד מרובה אז יש להקל ולבדוק ע"י נפיחה ש"ד סימן צ"ב בהגהות ובית יוסף ומהרי"ל וכן משמעות כל הפוסקים:

240 מחט שנמצא בסמפונא רבה דריאה כשרה: הגה ואפילו בחתיכה שלא נוכל לבדוק בנפיחה יש להכשיר ב"י בשם ר"ן וש"ד ומהרי"ו בשערים ור' ירוחם ולאפוקי כלבו ואו"ה:

241 דיני אבעבועות וסרכות הריאה. ובו ז' סעיפים: ריאה שנמצאו בה אבעבועות אפילו הם גדולי' הרבה אם היו מלאים רוח או מים זכים או ליחה הנמשכת כדבש וכיוצא בו או ליחה יבשה וקשה אפילו כאבן הרי זו מותרת ואם נמצאת בהם ליחה סרוחה או מים סרוחים או עכורים הרי זה טריפה: הגה ורבים מכשירים אפילו בעכורין וסרוחין הרא"ש והר"ן והרשב"א וטור ומהרי"ל וע"ל סימן ל"ו ס"ז ע"פ וכן המנהג להכשיר בועות בכל ענין אם אינן סמוכות:

242 אם סירכה תלויה יוצאה מן הבועה טריפה: הגה וה"ה בועה העומדת במקום שאר ריעותא אעפ"י דכשר בלאו הכי כגון בגבשושית או במקום דמשמעת קול או שהבועה בעצמה משמעת קול טריפה מצא כתוב:

243 אם יש בה שתי אבעבועות סמוכות זו לזו אסורה אפילו מלאות מים זכים ואם היא אחת ונראית כשתים נוקבים אותה בא' מצדיה אם שופכות למקום אחד אחת היא וכשרה ואם לאו שתים הם וטריפה והני מילי כשיש בהם מוגלא או מים אבל אם הם צמחים קשים הגה וה"ה מורסא שבריאה דהיינו שקרום הריאה מכסה אותה ואינה גבוה מבשר הריאה מהרי"ו ושאר אחרונים אף על גב דסמיכי אהדדי כשרה: הגה ולא מיקרי סמיכי אלא שאין ביניהם כשני חוטי שער לאחר שנפחו הריאה תוספות והגהות אשיר"י וע"פ והוא שיהיה במה שמפריש ביניהם מראה ריאה מ"כ ובד"י בשם מהרא"ק יש מכשירין אפילו תרי בועי דסמיכי אם המים שבהם זכים צלולים ומתוקים רשב"ם וריב"ש ומרדכי וע"פ ומהרי"ו ויש לילך בזה אחר המנהג ד"ע דקדק במהרי"ל שכ"כ בשיפולי או לפי ענין ההפסד ושעת הדחק. ובועי בשיפולי ריאה ובמים זכים דינן כמו בסמיכי ד"ע ממשמעות הפוסקים . בועה על חריץ וקמט טריפה דהוי כשני בועי דסמיכי מ"כ ב' בועות זה כנגד זה בין ב' אונות כשרה. אבל בועה נגד טינרי כהאי גוונא טריפה דהטינרי קשה ומנקבת הבועה שכנגדה מ"כ בועי וטינרי סמוכים זה אצל זה כשר ד"ע:

244 אבעבוע שנמצא בשיפולי הריאה נוהגין לאסור אם אין בשר כל שהוא מקיף בכל צד ודוקא בועה אבל טינרי כשר בשיפולי ריאה דעת עצמו ומהר"י והג"מ ושפולי היינו תחתית האומא או האונה אבל לא החתוכים שבין אונא לאונא: הגה וי"א דבכל מקום שיש שם חידוד מקרי שפולי ריאה מהרי"ו וסמ"ק וכל בו ולכן יש להטריף אפילו למעלה במקום שהריאה דבוקה לשדרה אם הוא נגד חתוך האונות שעדיין הריאה שם חדה ונקרא שפולי אבל נגד האומות כשר דלא הוי שם שפולי דשם הריאה רחבה בבדיקות ויש לילך בזה אחר המנהג ואם אין חוט בשר מקיף נופחין אותה וממשמשין לצד בועה אם על ידי כך חוט בשר מקיף כשרה בית יוסף והוא שיהא בהיקף מבשר מראה ריאה בד"י בשם מהרא"ק ואם לא היה בהיקף מראה בשר ובאו אח"כ בודקים ומומחים ונפחוה ומשמשו בה ועל ידי בקיאותן וכחן יפה שנפחו היטב ומשמשו בבקיאות עשו שהיה שם היקף בשר כשר ב"י סי' ל"ט בשם תשובת ריב"ן והרא"ש מעשה שהיה:

245 בועה בריאה ונכרת בעבר אחר אע"ג דלא שפיכי אהדדי כשרה: הגה והוא דלא קיימי במקום סמפונות אבל אי קיימי במקום סמפונות דהיינו ב' אצבעות מן השפולי בדקה וד' בגסה נהגו להטריף מהרי"ו ועיין ס"ק כ"ג ואין לשנות ואפילו מים זכים בבועה מהרי"ק שורש ל"ו וד"ע ודוקא דשפכי להדדי אבל אי לא שפכי להדדי כשר מהרי"ו שם אפילו בעכורים וסרוחים ד"ע וכ"פ הפו' בועא שהיא תחת הורדא במקום הדק ויש שם סימפון טריפה דניכרת מעבר לעבר מ"כ ומהרי"ו טינרי הניכרת מעבר לעבר דינה כבועה בדיקות ישנים וע"ל סימן מ"ב איזהו מקרי שופכות להדדי:

246 אבעבוע שנמצא בו נקב היכא דלא ממשמש ידא דטבחא ואינו יודע אם ניקב מחיים או לאחר מיתה טריפה:

247 בועה או סירכא שנמצאו בקנה הלב או בכל מקום חוץ מהריאה כשרה וע"ל סוף סימן מ"ו:

248 דיני מראות הריאה. ובו ה' סעיפים: ריאה שנמצא בה אפילו כל שהוא שחור כדיו או שהיא דומה למראה הבשר או שהיא ירוקה אמרילו בלע"ז ובלשון אשכנז קורין גע"ל בין שהיא כמראה חלמון ביצה בין שהיא כמראה כרכום בין שהיא כמראה כשותא טריפה וכן אם היא כמראה הבקעת שהיא לבנה כבקעת אסורה. ויש מי שאומר דהיינו שהיא כעין חריות של דקל: הגה וי"א דאף אם היא כלובן ביצה טריפה מהרי"ו ערוך ערך כחל ורוקח וע"פ והכי נהוג:

249 כל אלו המראות אינם פוסלות עד שנופחים אותה וממרס בה בידו אם נשתנית למראה המותר מותרת ואם עמדה בעינה אסורה כל הפוסקים לאפוקי ר"י בתוס':

250 יש מי שאומר שאין מראות הללו פוסלות אלא כשהשנוי בעור מחמתו ולא מחמת מוגלא שבתוכו: הגה וכן אם בא השנוי מראה מכח שער שחור או דם נצרר המונח בריאה כשר מצא כתוב בשם ר"י מולין:

251 אם אינה שחורה כדיו אלא כמראה הכחול שקורין בלשון אשכנז בלא"ו ודומה לרקיע מהרי"ו או ירוקה ככרתי או שהיא כמראה הכבד. או כמראה הטחול ב"י ובד"י בשם מהרא"ק או שהיא אדומה אפילו בתכלית האודם כשרה: הגה וי"א אם יש מכה בדופן נגד הריאה האדומה טריפה וצריך לבדוק אחר זה טור ור' ירוחם והרא"ש בשם הר"מ והוא דעת רבינו אפרים וב"י בשם בה"ע. ושאר פוסקים לא חלקו ומשמע מדבריהם איפכא וקצת חולקים בהדיא ע"ש והכי נהוג: אפילו היא כולה כך וכן אם יש בה הרבה גוונים מאלו המראות הכשרות כשרה:

252 יש בה קליפו' כמו נתק והיא שלימה כשירה:

253 דיני בדיקת הריאה. ובו כ"ה סעיפים: אין צריך לבדוק אחר שום טריפות מן הסתם חוץ מן הריאה צריך לבדוק בבהמה וחיה אם יש בה סירכה ריב"ש ור"י ן' חביב וע"פ וכל הפורץ גדר לאכול בלא בדיקה ישכנו נחש: הגה ונהגו ג"כ לנפוח כל ריאה אפילו לית בה ריעותא ש"ד סימן צ"ב ובדיקות וע"פ ובקצת מקומות מקילין שלא לנפחה רק אם היתה בה סירכא עוברת על ידי משמוש וכן עיקר רמב"ם פי"א מרדכי וע"פ:

254 מי שקרע בטן הבהמה וקודם שתבדק הריאה בא כלב או עובד כוכבים ונטלה והלך לו הרי זו מותרת ואין אומרים שמא נקובה או סרוכה היתה: הגה ויש מחמירין אם נאבדה הריאה בה"ג וראב"ן ור"י הלוי ומרדכי והג"א וע"פ ואין להתיר רק במקום הפסד גדול או בגדיים וטלאים וחיות שאין סרכות מצויות בהם טור בשם בעה"ת:

255 בא עובד כוכבים או ישראל והוציא הריאה קודם שתבדק והרי היא קיימת נופחין אותה:

256 אונא הסרוכה לאונא או לאומה בין סרוכה מעט בין סרוכה כולה שלא כסדרן טרפה כסדרן כשרה ר"ן וחידושי רשב"א אפי' בלא בדיקה הרא"ש וע"פ מיהו אם בדקוה ונמצא שם נקב טריפה ב"י ואין נקרא כסדרן אלא בשתים זו אצל זו מחתוך של זו לחיתוך של זו ואפילו היא באלכסון ואפי' יש בה פלוש אבל מגבה של זו לגבה של זו או אפילו מחיתוך לגב או משפולי לשפולי או משפולי לחתוך או אפילו מחודה של זו לחודה של זו שאצלה או אפילו מחודה של זו לחתוך של זו שאצלה נקרא שלא כסדרן: הגה וי"א דאפילו בכסדרן צריך בדיקה שאין נקב בריאה סמ"ק והגמ"יי בשם ריצב"א ותוס' בשם ר"ג ועוד גאונים וכל בו ומאחר שאין אנו בקיאין בבדיקה כ"מ דאיכא ריעותא יש להטריף כל סירכא הגהות מיימוני וסמ"ק וסמ"ג וכל בו וי"א להכשירה אם היא מעיקר האונות עד חציין מהרי"ו אפילו מפולש וכן נוהגין להכשיר כי האי בכסדרן וכן אם יש כמין קרום בין אונא לאונא או בין אומה לאונא כסדרן יוצא מעיקרו עד אמצעיתו אין להטריף דדרך הוא להמצא כך ואין זה סירכא סמ"ג והגמ"יי וסמ"ק וכל בו ואין דרך קרום זה להמצא אלא בין אונא לאונא או בין אונא לאומה אבל לא בשאר מקומות ב"י וד"מ ואם נמצא בשאר מקום אינו אלא סרכא וכל מקום שהסרכא כשירה אף אם יש סרכא תלויה גם באותן סרכות והוא נקרא סרכא כפולה כשר ב"י:

257 אם נסתפק אם היא בגב או בחיתוך וכשנופחים אותה הרבה נראה שהיא בחיתוך וכשאין נופחין אותה כל כך נראית הסרכא שהיא בחוץ כשרה:

258 עינוניתא דורדא לכל מקום שתסרך טרפה אפילו לכיס שלה ואפילו כולה נדבקת בו והוא הדין לכל יתרת דכל היכא דסריכא טריפה: הגה מיהו אם הורדא נדבקת למטה בשורש שלה עם הכיס שלה יש להכשיר דהיינו רביתייהו בית יוסף בשם מהר"י ן' חביב:

259 אם נסרכה האונה או האומה לגרגרת או לחזה או לשמנונית הלב או לכיסו או לטרפש הלב או לטרפש הכבד או לטרפש העינוניתא שהוא סוף טרפש הלב או לרחם או לאלמע"רא שקורין מול"יגא או לסמפון היורד בין שתי הערוגות ר"י ן' חביב וד"ע או לקנה הלב או לשמנוני' הסמפונות או לכבד טריפה ואפילו היא דבוקה לאחת ממקומו' הללו בלי פילוש שם ושאר אחרונים עב"י: הגה ויש מקילין אם האונות העליונות הסמוכות בגרגרת דבוקות ממש בגרגרת ואין ביניהם חלוק כלל שיוכל להכניס אצבע ביניהם מרדכי פא"ט בשם ראבי"ה ובה"ג ומהרי"ו ואגודה וכן אם היו האונות או האומות דבוקים לגמרי מראשן עד סופן לשומן היורד בין האומות שם ור"ב ור"ח וכן אם היתה כל הריאה דבוקה בשדרה כי אומרים שדרך רביתייהו בכך ואין זה סרכא מהרי"ו ואין להתיר כל זה בלא שאלת חכם ומומחה מורה הוראות ואין ללמוד ממקומות אלו לשאר מקומות שנסרכה שם הריאה כי בשאר מקומות אין חילוק בין דבוק כולו או לאו ד"ע מב"י:

260 סירכא היוצאת מהריאה והיא תלויה שאינה דבוקה לשום מקום כשירה ואינה צריכה בדיקה: הגה וסירכא תלויה היוצאת מן הבועה טריפה ב"י בשם ראב"ד ורוקח ומהרי"ו מטנרי כשרה מהרי"ו וע"ל סי' ל"ז ס"ב:

261 סירכא שהיא ממקום למקום באונה או באומה עצמה דינה כדין סירכה תלויה: הגה ודוקא שאין הסירכא קצרה מבשר הריאה כשנופחין הריאה אבל אם קצרה עד שמכח הסרכא הבשר שתחתיה מקמיט ואינו עולה בנפיחה היטב כשאר הריאה טריפה מהר"א מפראג ובדיקות האחרונים וכל סירכא תלויה שעולה גם כן עם נפיחת הריאה או שיש מכה בדופן כנגדה טריפה בדיקות ישנים:

262 כל מקום שאסרו סרוכת הריאה אין הפרש בין שתהא הסירכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה וחזקה ורחבה כגודל ולא כאותם שממעכים ביד ואם נתמעכה תולים להקל וכל הנוהג כן כאלו מאכיל טרפות לישראל:

263 יש מי שכתב שמכניס אצבעו תחת הסירכא ומגביה קצת אם נפסקה מחמת הגבהה כל שהוא סירכא בת יומא היא וכשרה ואין להקל בכך אלא בבהמת ישראל ואין סומכין על קולא זו אלא בבודק כשר וירא את ה' מרבים:

264 טוב להשקות הבהמה סמוך לשחיטה:

265 יש מי שאומר שהבודק יכניס ידו בבהמה בזריזות בלא רפיון ידים ואם נתפרקה שום סירכא כשמכניס הבודק ידו מוציא הריאה לחוץ ובודקה אם היא סירכא ימצא ראשה בריאה או בדופן ואם לאו רירא היא וכשירה ואין להקל בכך אלא בבהמת ישראל ואין סומכין על קולא זו אלא בבודק כשר וירא את ה' מרבים: הגה ויש מתירין למשמש בסרכות ולמעך בהם ואומרים שסרכא אם ימעך אדם בה כל היום לא תנתק ולכן כל מקום שיתמעך תולין להקל ואומרים שאינו סרכא אלא ריר בעלמא מהרי"ו וכל בו ואע"פ שהוא קולא גדולה כבר נהגו כל בני מדינות אלו ואין למחות בידם מאחר שיש להם על מה שיסמכו ומכ"מ צריך להיות הבודק ירא אלהים שיודע ליזהר למעך בנחת שלא ינתק בכח ויש מקומות שאין נוהגין למעך ולמשמש בסרכות הורדא אם נסרכה למקום אחר וכל מקום שתסרך טריפה כך שמע וכן נראה מלשון הר"ד ן' חייא שבב"י ויש מקומות שנהגו להקל גם בזה ולי נראה כסברא הראשונה שלא למעך בורדא ובכל סרכות שהם שלא כסדרן מאחר שסירכא שלא כסדרן טריפה מוזכר בגמ' ואין חולק עליו אין לסמוך אדברי מקילין בענין המעוך והמשמושים וכ"מ מלשון מהרי"ו שאין חלוק אבל המנהג בעירנו למשמש ולמעך בכל הסרכות ואין חלוק בין סרכא לסרכא ונכון לחוש למה שכתבתי אם לא בהפסד מרובה עוד נהגו בעירנו להטריף כל סרכות גדיים וטלאים מצא כתוב ועגלים הרכים ולא למעך בהם כלל כי יש קבלה בזה להטריף כי הסירכא עדיין רכה ומתנתקת על ידי מיעוך:

266 בודק שהוציא ידו ואמר טריפה ואח"כ הכניס אחר ידו ולא מצא טריפות הראשון נאמן:

267 טבח שהכניס ידו ואמר טריפה ואח"כ נתברר שלא נפתח הטרפש ונמצא שהטבח לא נגע בריאה ופתחו הטרפש ובדקוה ולא נמצא בה טריפות מכשירין אותה:

268 אמר הבודק שלא כסדרן היתה ואחר מכחישו ואומר כסדרן היתה מעמידין הבהמה בחזקת היתר:

269 הקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכא במקום שהיא טריפה והמוכר אומר שהיתה במקום שהיא כשרה כיון שבאו שניהם בבת אחת לבית דין אין כאן עדות והרי זה כבהמה שנאבדה ריאה קודם שנבדקה: הגה וכן במקומות ששוחטין אצל עובד כוכבים והניחו הבהמות אצל עובד כוכבים בין שחיטה לבדיקה אין חוששין שמא העובד כוכבים הכניס ידו ונתק הסרכות דבדיקת ריאה דרבנן וספיקא להקל רשב"א סימן רצ"ח מיהו אם טבחים עובדי כוכבים רגילין לעשות כך יש לחוש אפילו בדיעבד ולכתחלה יש ליזהר בכל ענין:

270 ריאה שנקבה במקום חיתוך האונות בגב האונה כנגד הדופן ודופן סותמתה בסירכא בבשר שבין הצלעות או בבשר ובעצם כשרה אבל אם היא סרוכה לעצם לבדו טריפה וכן הדין בכל השלם שכנגד האונות למעלה עד הערוגה כשרה מפני שהמקום צר ונדחקה לדופן והוא סותמו ונקרא דופן עד החוט שמנקרים מהחזה ומשם ואילך נקרא חזה ואם נסרכה שם טריפה ואם נסרכה על גבי חוט שבחזה דינו כאלו נסרכה בחזה וטריפה: הגה ולדידן אין נפקותא בחילוקים אלו גם בכל החלוקים אשר יתבארו עד סוף הסימן כי כבר נהגו באלו הארצות להטריף הכל ואין לשנות כי מנהג קדמונים הוא באשכנז וצרפת שאנו מבני בניהם ולכן אין להכשיר שום סירכא בריאה אם לא ב' אונות הסרוכות בכסדרן למטה מחציין לצד עיקרן והוא הדין אונה באומה בכסדרה כי האי גוונא וכבר נתבאר שנהגו להקל בסרכא המתנתקת על ידי מעוך ומשמוש:

271 ודוקא כנגד האונות הוא דמכשרינן אבל שלא כנגד האונות טריפה:

272 הא דמכשרינן דוקא כשהנקב כנגד הדופן אבל אם ניקבה מבפנים או אפילו בשיפולי ריאה וסרכא יוצאת משם לדופן טריפה ואם סירכא יוצאת משיפולי אונה ומתפשטת על גב האונה ונסרכת לדופן אם רוב הסירכא היא בגב האונא כשרה ואם לאו טריפה:

273 אם סרכא עולה מן האונה לדופן שבצד האומה טריפה ואם סרכא עולה מהאונה לדופן שכנגד האונה ולדופן שכנגד האומה אזלינן בתר רובא:

274 אם האומה סרוכה לדופן אם יש מכה בדופן כשרה ואינה צריכה בדיקה ואם אין מכה בדופן טריפה ולא מהניא לה בדיקה ודוקא בסרוכה לדופן מכשירין ע"י מכה אבל אם סרוכה לשאר מקומות כגון חזה וגרגרת ושמנוני' הלב וטרפש וכיוצא בהן אע"פ שיש בהן מכה טריפה ולא מהני לה בדיקה:

275 מכה זו שאמרו היינו שיש בדופן כעין נגע אבל אם יש בהרות שחורות בלבד אינו סימן מכה ממש ואם נשבר הצלע אף על פי שחזר ונקשר קרינן ביה שפיר מכה:

276 אם כל הריאה דבוקה לדופן אם אין מכה בדופן טריפה ולא מהני לה בדיקה אפילו אם דבוקה כולה בלא שום פילוש ויש מי שכתב שהמתירה בר נדוי הוא והכלים אסורים רשב"ץ:

277 אם האומה והאונה נסרכו בסרכא אחת לדופן אם רוב הסירכא מהאונה כשרה ואם רובה מהאומה טריפה אם אין מכה בדופן וכן אונה הסרוכה בסירכא אחת לחזה ולדופן אזלינן בתר רובא. וכן אומה הסרוכה בסירכא אחת לדופן שיש בו מכה והסירכה במכה וחוצה לה אם רובה במכה כשרה ואם לאו טריפה וכן אם נסרכה האומא בסירכא אחת לטרפש ולמכה שבדופן אם רובה במכה שבדופן כשירה ואם לאו טריפה: הגה ריאה שנמצא עליה כמו כיסוי חלב והוא בשר בלוי קולפין אותו מעליה ואם הריאה תחתיו שלם ויפה כשר מיהו צריך לבדוק הריאה בנפיחה ב"י ס"ס ל"ח בשם רוקח:

278 דיני טריפות הלב. ובו ו' סעיפים: הלב יש לו ג' חללים ניקב לאחד מהם טריפה ואפילו אם חלב טרפש הלב סותמו אבל אם שומן הלב עצמו סותמו כשר: הגה וי"א דלא מהני סתימת שומן הלב וכדאיתא בסמוך סוף סי' זה כך משמע ממרדכי פא"ט והג' אשיר"י ויש לחוש לדבריהם:

279 ניקב ולא הגיע לחלל אם מחמת חולי כשרה ואם בקוץ או במחט טריפה:

280 נמצא מחט בלב אע"פ שאינו ניכר בחוץ טריפה והוא הדין אם נמצא בטרפשא דליבא: הגה מיהו אם לא נמצא רק בסימפון הגדול שבלב וקופה לבר דהיינו לצד חלל הלב אם ראש המחט כגרעין של תמרה כשרה ד"ע בפירוש בה"ג דתלינן דנכנס דרך הגרגרת לסמפון שבלב ומאחר שראשו למטה אין סופו לנקוב והבהמה תפלוט אותו ע"י כיחה וניעה:

281 קנה הלב שהוא קנה שומן שיורד בין שתי ערוגות הריאה וכן המזרק פי' כעין קנה הגדול שיוצא ממנו לריאה שניקב לחללו במשהו טריפה וע"ל סוף סימן ל"ד:

282 ניטל הלב בין ביד בין מחמת חולי טריפה:

283 יש מי שאומר שאם שומן הלב דבוק בלב ואדוק מאד מפרידין אותו בסכין ואם נמצא שם או בעובי הלב קורט דם אסור ואין צריך לומר אם נמצא בחללו: הגה נצרר הדם בעובי הבשר הרי הוא כקורט דם וטריפה א"ו הארוך ע"ל סוף סימן ל"ז בדין לב שנסרך למקום אחר:

284 דיני טרפות הכבד. ובו י' סעיפים: ניטל הכבד טריפה אלא אם כן נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותו שהוא תלוי בו ויהיו כשני זיתים הללו כל אחד שלם במקומו אבל אם היה מתלקט או כרצועה או מרודד טריפה:

285 שיעור זה דכשני זיתים אפילו בשור הגדול ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו ע"ל סי' כ' ס"ב וסי' ל"ד ס"ד:

286 יבש הכבד עד שנפרך בצפורן טריפה והוא שיבש כולו ולא נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותו: הגה ואם יבשו אלו הב' זיתים לבד נמי טריפה נימוק הכבד דהיינו שדם יוצא מבשר הכבד שנימוק והיה לדם טריפה רוקח אע"פ שנשתיירו ב' הזיתים דסופו לרקב הכל ד"ע יש אומרים כבד שקשה כאבן טריפה רוקח ועב"י וד"מ והוא שלא נשתיירו בה ב' זיתים הנזכרים שלא נתקשו:

287 התליע הכבד אפילו במקום מרה ובמקום חיותו כשרה:

288 נעקר הכבד במקומות הרבה ומעורה בטרפשיהון כאן מעט וכאן מעט כשרה:

289 מחט שנמצא בכבד בין שבא לפנינו שלם בין שבא חתוך אם צד העב שלו לצד חלל הבהמה אפי' כולו טמון בבשר הכבד טריפה ואם צד הדק שלו כלפי חוץ כשרה שאנו תולים לומר דרך סמפון בא שם ודוקא שצד העב פונה לצד הסמפון אבל אם פונה לצדדין בכל ענין טריפה בית יוסף במה דברים אמורים במחט גסה אבל בדקה אין חלוק וטריפה ושיעור גסה כשיעור גרעין של תמרה:

290 מחט שנמצא בסמפון גדול שבכבד והוא סמפון הקנה שנכנס בתוכו וכן אם נמצא בסמפון גדול של ריאה כשרה:

291 ניקב טרפש הכבד נקב מפולש מצד הכבד טריפה אבל אם נסרכה בסירכא בצלע כשרה: הגה ואם נסרך טרפש הכבד לבית הכוסות יש לבדוק בכרס שבודאי יש שם קוץ או מחט שניקבה וע"י זה באה סירכא זו כן מצאתי בבדיקות ישנים וראיתי מעשה והכי נהוג:

292 נמצא מחט בטרפש ספק טריפה :

293 נמצאו שני כבדים בבהמה או בעוף טריפה דכל יתר כנטול דמי והוה ליה ניטל הכבד:

294 דיני טריפות המרה. ובו ט' סעיפים: מרה שניקבה טריפה ואם נקבה כנגד הכבד והכבד סותמו כשרה: נסרכה המרה למקום אחר כשרה מרדכי פא"ט וא"ו הארוך וע"ל סי' מ"ו:

295 נטולה ביד או חסרה טריפה:

296 אם חסרה המרה קורע הכבד שתי וערב וטועמו בלשונו אם יטעום טעם מר כשר' ואם לא טעם טעם מר יצלנו בגחלי' ויטעום אם יש בו טעם מר כשרה ואם לאו טריפה ואף עכשיו נוכל לסמוך על טעימת הכבד פסקי מהרא"י סי' ל':

297 נמצאו שתי מרות טריפה דכנטולה דמו ואם היא אחת ונראית כשתים נוקבין אותה ואם שופכות זו לזו אחת היא וכשרה ואם לאו שתים הם וטריפה:

298 אם נקבוה ולא היו שופכות זו לזו ואח"כ נפחו זו ועלתה גם חברתה בנפיחה זו או שהטילו מים באחת מהן וע"י כך נתמלאת גם חברתה מים כשרה:

299 אף על פי שהן שתי מרות גמורות רק שבמקום דיבוקן בכבד כמו רוחב אצבע היו כאחת כשרה אפי' אי לא שפכי אהדדי והוא הדין אם מתחלתן הן שתים ובסוף הן מתערבות ונעשות אחת כשרה:

300 היו שתי מרות בכבד אחת הנה ואחת הנה וסמפון אחד שופך מרה לשתיהן וכשאדם זוקף האחת חוזרת ליחה למקום שהסמפון מחלק מרה ושופך לשתיהן אבל כשהן שוכבות כדרך שהן עומדות בחיי הבהמה אין שופכות זו לזו יש להכשיר בבהמת ישראל: הגה מרה הניכרת מעבר לעבר של כבד אי שפכי להדדי חדא היא וכשרה כך פי' דברי המרדכי שהביא איסור והיתר הארוך כלל נ"ב ד"ט ואי לא שפכי להדדי טריפה:

301 יש מיני עופות שאין להם מרה כמו תורים ובני יונה ואין לאוסרן כיון שכל המין כך והצבי אין לו מרה בכבד אבל יש לו למטה סמוך לזנבו: הגה מי שבא לפניו עוף שאינו מכיר מינו ולא נמצא לו מרה אין אומרים ודאי כל מינו אין להם מרה אלא אמרינן מסתמא יש לו מרה עד שיודע שמין זה אין לו מרה תשובת רשב"א סימן ק"ח:

302 גרעין שנמצא במרה אם היה כמו גרעינה של תמרה שאין ראשה חד מותרת ואם ראשה חד כגרעינה של זית אסורה שהרי ניקבה אותה כשנכנסה וזה שלא יראה הנקב מפני שהוגלד פי המכה: הגה וכל שכן אם נמצא מחט או קוץ במרה דטריפה או"ה ור"ן ורמב"ם עד"מ וב"ח ומהרש"ל פא"ט סי' מ"ט וסוף ש"ד:

303 דיני טריפות בטחול. ובו ו' סעיפים: ניטל הטחול כשרה:

304 הטחול ראשו האחד עב והשני דק כבריית הלשון אם ניקב בראש העב נקב מפולש טריפה ואם ניקב נקב שאינו מפולש אם נשאר תחתיו כעובי דינר זהב מותר פחות מכאן הרי הוא כמפולש וטריפה אבל אם ניקב הדק כשרה: הגה ואפילו נחתך במקום הדק כשרה טור נקרעה הטחול או נימוקה או לקתה בשינוי בשר דינה כניקבה שערי' והג"א וכן כל מקום שהבשר רע ונרקב דינו כניקב ואם מים בטחול אפילו עכורין וסרוחין אם הבשר סביביו שלם כשר ב"י בשם מרדכי והג"א וע"ל ס"ס נ' :

305 יש מי שכתב שכל מה שדבוק לכרס קרוי עב ולא יותר:

306 עובי דינר זהב זה לא ידענו שיעורו ומכל מקום נראה שהוא פחות מחצי עביו:

307 נמצאו שני טחולים כשרה ואפילו דבוקים זה לזה בצד העב: הגה ויש מחמירים אם נמצא כמין טחול בצד העב הגהות ש"ד סימן פ"ט ומ"כ בשם מהרי"ל ומהר"י מולין וטוב להחמיר אם לא במקום הפסד מרובה:

308 טחול העוף עגול כענבה ואינו דומה לשל בהמה לפיכך אין הנקב פוסל בו:

309 דיני טריפות בכליות. ובו י' סעיפים: ניטלו הכליות כשרה לפיכך אם נבראת בכוליא אחת או בג' כליות כשרה וכן אם ניקבה הכוליא או נחתכה אפילו עד מקום חריץ כשרה:

310 לקתה הכוליא והוא שיעשה בשרה כבשר המת שהבאיש אחר ימים שאם תאחוז במקצתו יתמסמס ויפול והגיע חולי זה עד הלובן שבתוך הכוליא הרי זה טריפה. מכת חרב דינו כלקתה הכוליא הגהות אשיר"י ומרדכי ועיין ס"ק ו' וכן אם נמצאת בכוליא ליחה אף על פי שאינה סרוחה או שנמצא בה מים עכורים או סרוחים הרי זה טריפה והוא שיגיעו עד הלובן אבל אם נמצאו בה מים זכים כשרה אפילו הגיעו ללובן שבה ואפילו נמצאו המים זכים בשלחופית קטנה בכוליא כשר מרדכי פא"ט והג"א וכל בו ואו"ה כלל צ"ג ואם נמצא בה דם דינה כמים ואם נמצאת מליאה מים שמראיהם רע אבל לא היו עבים ועכורים אלא מראיהם כרכומי כמראה הדבש כשרה ויש מי שאוסר והכי נהוג:

311 אם לא היה הלקות אלא בלובן אף ע"פ שכל שאר הכוליא בריאה טריפה:

312 נמצאו בכוליא אבנים כשרה:

313 כוליא שהקטינה טריפה וכמה תקטן ותטרף בבהמה דקה עד כפול ופול בכלל טריפה ובגסה עד כענבה בינונית וענבה בכלל טריפה ודוקא שהקטינה מחמת חולי אבל אם היתה קטנה בתולדתה כשרה והיכי ידעינן אי הוי מחמת חולי או לא אי חזינן שהקרום שלה כווץ בידוע שמחמת חולי היא ואם אינו כווץ אלא שעשוי כמדת כוליא מוכחא מילתא שמתחלת ברייתה היתה כך וכשרה:

314 יש מי שכתב שכשאמרו ניטלו הכליות כשרה היינו כשניטלו ביד או כשנבראת כך אבל אם ניטלה על ידי חולי כיון שהקטינה לפחות מכשיעור כבר נאסרה ואיך תחזור להכשירה כשגמרו לכלות ולהמק ולפי זה צריך לבדוק אם הכיס שלהם מלא חלב ניכר שזה תחלת ברייתה וכשרה ואם נמצא שם חלל ומקום ריק ניכר שהיו לה כליות אלא שנימוחו וטריפה:

315 אם היו ג' כוליות או יותר והקטינו היתרות ונשארו שתים כהלכתן שלא הקטינו כשירה:

316 יש מי שכתב דלובן בכוליא לקותא היא וכל שינוי מראה פוסל בה:

317 כוליא שהאדימה כולה או מקצתה כשרה:

318 אין טריפות בכוליא של עוף:

319 דין אם ניטל השליא. ובו ב' סעיפים: בהמה או עוף שניטל האם שהולד מונח בה כשרה: הגה וכל שכן ניקב דכשר ד"ע ויש מחמירין לאסור בניקב או נימוק שם ורוקח ועס"ק ג' והגה' ש"ד סימן פ"ח בשם א"ז ואו"ה כלל נ"ה ויש להחמיר אם לא במקום הפסד מרובה:

320 ניטלה שלחופית שמי רגלים נקוים לתוכה כשרה ויש אוסרין: והכי נהוג להטריף אפי' בניקב טור בשם ר"ח והגהמי"י פ"ח מה"ש בשם התוס' ריש דף מ"ח ואגודה וכ"ה בהג"ה ש"ד סימן פ"ח בשם א"ז וד"מ בשם מהרא"י ומהרש"ל בא"ו שלו סימן צ"ו בשם ראבי"ה ור"י:

321 דיני טריפות בבני מעים. ובו ו' סעיפים: ניקבו הדקין טריפה ואפילו ליחה שבהן סותמתן אינה סתימה ואפילו היא דבוקה בהן הרבה עד שאין יכול להוציאה אלא ע"י הדחק ואם חלב טהור סותם כשרה שכל חלב טהור סותם טמא אינו סותם חוץ מקרום שעל הלב וחלב שעל גבי הכרכשתא פי' מעי הדבוק בפי הטבעת שאע"פ שהם טהורים אינם סותמים וחלב חיה שכנגדו אסור בבהמה אינו סותם והעוף כל שומן שלו סותם: הגה ואינו סותם אלא באותו אבר שהשומן דבוק בו בתולדתו אבל אם סותם נקב של אבר אחר לא מקרי סתימה וטריפה ב"י בשם תוספות והרא"ש והרשב"א:

322 יצאו הדקין לחוץ והוחזרו מאליהן כשרה ואם החזירן אם נתהפכו אע"פ שלא ניקבו טריפה שאי אפשר שיחזירוהו כמות שהיו אחר שנהפכו ואינה חיה וה"ה אם לא יצאו ונמצאו מהופכין טריפה ל' רמב"ם פ"ו מה"ש דט"ו: הגה וכן אם נמצאו המעים בין עור לבשר ונמצא תפור שם יש לחוש שיצאו ונתהפכו אבל אם לא נמצא שם תפירה ולא ניכר שם שנקרע ולא היה ניכר בה שום ריעותא כשרה א"ו הארוך כלל נ"ה והגהת ש"ד סי' פ"ח בשם ראבי"ה:

323 הדרא דכנתא פי' המעים דקין שסובבין סביב לשומן שלהם הנקרא אינטר"יליא שניקב אחד לחבירו כשרה שחבירו מגין עליו וא"צ לומר אם ניקב לכנתא שהכנתא חלב טהור הוא וסותם:

324 מחט שנמצאת בדקים טריפה דחיישינן שמא ניקב:

325 חלחולית והוא מעי האחרון שהוא שוה בלא עיקום והרעי יוצא ממנו אם ניקב במשהו טריפה כמו שאר מעים במה דברים אמורי' שניקב לחלל הבטן אבל אם ניקב במקום שהוא דבוק בין הירכים כשר ואפילו ניטל כל מקום הדבוק בין הירכים כשר והוא שישאר ממנו כמלא ארבע אצבעות בשור הגדול ובדקה לפי שיעור זה הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ואם באותם ארבע אצבעות ניקב יש אוסרים במשהו ויש מכשירים עד שינטל רוב רחבו:

326 אם סירכא יוצאת מהדקין או מאחד משאר איברים שנקובתן במשהו ונסרכה לדופן או למקום אחר כשר דלא אשכחן בועה וסירכא אלא בריאה: הגה ומ"מ יש לדקדק שלפעמים ימצאו בועות הרבה ועל ידן נסתמו המעיים ואז הוא טריפה ויש לבדוק ע"י קש או נוצה אם נסתמו גם זה שם:

327 דין אם נמצאו בני מעיים יתרים. ובו ה' סעיפים: בהמה שנמצאו בה שתי מעים טריפה כגון שיש לה מעי יתר מתחלתו ועד סופו עד שנמצאו שני מעיים זה בצד זה מתחלה ועד סוף במעי העוף או שהיה המעי יוצא כענף מן הבד והרי הוא מובדל בין בעוף בין בבהמה אבל אם חזר ונתערב עם המעי ונעשה אחד משני ראשיו והרי שניהם מובדלים באמצע הרי זה מותרת ואין כאן יתר וי"א שכשיוצא מהדקין מעי קטן כענף היוצא מן הבד אם בראש הקיבה מקום שהדקין יוצאין משם יש שלם כרוחב אצבע קודם שיתחיל זה המעי ליפרד וגם למטה לאחר שנתחבר עם שאר הדקין יש כרוחב אצבע שלם כשירה ואם לאו שאין כאצבע שלם למעלה ולמטה טריפ' וכן עיקר ב"י בשם הרשב"א ור"ן:

328 במה דברים אמורים בבהמה אבל בעוף כיוצא בזה כשר ואפילו כמה ענפים יוצאים ממנו כשר רבינו ירוחם:

329 מעי היוצא מבית הכוסות פירוש סוף הכרס עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמסס מחובר בו והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס והוא האצטומכא. ולפי שמעכל המאכל נקרא המסס מענין כמסוס נוסס להמסס כשירה והיוצא מבית הכוסות לכרס טריפה:

330 אי אית לה תרי סניא דיבי טריפה ואי שפכי להדדי כשירה:

331 הדרא דכנתא שיוצא מאמצעיתו יתרת שתלוי בדקין כמו מעי קטן כאורך אצבע כשרה: הגה וכל זה דהיתרת סתום בראשו ואין הרעי יוצא ממנו אבל אם הוא פתוח בראשו טריפה דהרעי נופל לגוף כך משמע ממרדכי ס"פ אלו טריפות וכ"ה בראב"ן סימן כ"א ובהג"ה שבסוף או"ה כלל נ"ה דין ו' והוא פשוט ועוד דהוא נקיבת הדקין:

332 דיני טריפות בקיבה ובכרס. ובו י"ב סעיפים: קיבה קיבה הוא כיס שבמעי הבהמה שהמאכל נכנס לכרס ובסוף הכרס שקורין פאנץ עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקיבה ומהקיבה לדקין שניקבה טריפה ואם החלב שעל היתר סותם הנקב כשרה אבל שעל הקשת אינו סותם:

333 כרס שניקב טריפה ואין לו דבר שיסתום אותו שהרי החלב שעליו אסור: הגה תולעים שנמצאו בכרס כשר דמן הפרש הן גדילים או הבהמה אכלה אותן. ש"ד סימן מ"ז:

334 בשר החופה את רוב הכרס והוא המקום מן הבטן שאם יקרע יצא הכרס אם נקרע בשר זה טריפה אע"פ שלא הגיע קרע זה לכרס עד שנראית אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה או ניטל טריפה וכמה שיעור הקרע הזה בארכו אורך טפח ואם היתה בהמה קטנה ונקרע רוב אורך הבשר החופה את הכרס אע"פ שאין באורך הקרע טפח טריפה הואיל ונקרע רובה:

335 אם נקדר הבשר הזה בעיגול או באורך אם היה יתר מכסלע והוא כדי שיכנס בו ג' גרעיני תמרה זו בצד זו בדוחק אם יש בה אוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלים אותה או בריוח כשאין בהם שום אוכל כלל הרי זה טריפה שאם ימתח קרע זה יעמוד על טפח:

336 אם נתמסמס בשר זה עד שהרופא גוררו חשוב כניטל: הגה ואין אנו בקיאין בבשר שהרופא גוררו ולכן כל מקום שנשתנה מראית הבשר דינו כניטל מרדכי וב"י בשם הגהות מיימוני:

337 מחט שנמצא בחלל הקיבה או הכרס דינו כמחט שנמצא בבית הכוסות:

338 המסס ובית הכוסות דבוקין זה בזה ואם נקבו במקום חבורן אפילו הנקב מפולש מזה לזה כשרה ואם הנקב בשאר צדדים שאינם דבוקים יחד אם הנקב מפולש מעבר אל עבר טריפה ואם לאו כשירה בין בהמסס בין בבית הכוסות: הגה ויש אוסרין בהמסס אפילו בלא נקב מפולש טור בשם רש"י וא"ו הארוך ות"ה סימן קס"ה והכי נהוג אם לא במקום הפסד מרובה שאז יש לסמוך אמכשירין:

339 אם נמצא באחד מהם תחובה מחט או קוץ ולא ניקב מעבר אל עבר הופכין אותו ובודקין אותו מבחוץ אם נמצא עליו קורט דם בידוע שניקב כולו וטריפה ואם לאו כשרה תוס' והג"מיי פ"ו בשם סמ"ג וכל הפוסקים אפילו לא נשאר רק מעט מעור החיצון שלא ניקב עיין ס"ק כ"א והוא שלא מלחו ולא הדיחו ואפילו ראש העב שלו לצד חוץ: הגה ויש מקילין להתיר אם לא ניקב מעבר לעבר והודח ונמלח או שנאבד ולא בדק מבחוץ אם היה עליו קורט דם כך משמע בהגהות סמ"ק ורמב"ם ורא"ש דלקמן וע"פ ויש לסמוך עלייהו במקום הפסד מרובה: ואם עבר המחט מעבר אל עבר ועודנו תחוב בו בודקים אותו אם נמצא קורט דם סביב המחט וכל שכן עליו מרדכי ופוסקים והוא ש"ס ערוך פא"ט דף נ"א וכתובות דף ע"ו בידוע שקודם שחיטה ניקב כולו וטריפה ואם לאו אחר שחיטה דחק ועבר וכשרה אם לא מלחו ולא הדיחו דכיון שהמחט עודנו שם אילו עבר מחיים היה הדם סביבו אבל כשאין המחט לפנינו אסו' כשניקב כולו אפי' אין בו קורט דם: הגה כל מקום שצריך בדיקה אם לא בדקוהו כגון שנאבד או לקחו המחט משם טריפה דהוי כאילו הדיחו ומלחו רשב"א סימן תש"ס יש אומרים דבזמן הזה דאין אנו בקיאין בבדיקות יש להטריף אם נקבה המחט משני צדדין אפילו לא נמצא קורט דם ולא חלודה דאין אנו סומכין בזה על בדיקתנו מאחר דניקב משני צדדין א"ז ואו"ה והכי נהוג. מחט או קוץ הנמצאים בהמסס ובית הכוסות בחללו ולא נתחב בהן כלל כשר בכל ענין ואין צריך שום בדיקה הגהות מיימוני ויש מקילין דאפי' בניקב המחט מצד אחד אין צריך לבדוק מבחוץ אם יש עליו קורט דם רמב"ם והרא"ש ויש לסמוך עלייהו אם הוא הפסד מרובה וא"א לבדוק כגון שנמלח או הודח או נאבד:

340 אם נמצא עלי' חלודה דינה כנמצא עלי' קורט דם: הגה וכן אם נמצא חלודה מבחוץ נגד המחט אם ניקב מצד אחד טריפה כאילו נמצא שם קורט דם בית יוסף:

341 זה שאמרנו מצד אחד כשרה היינו מבפנים כלפי הרעי דאי צד שבחוץ כלפי חלל הגוף אפי' לא ניקב כלל אלא שנמצא מחט בחלל הגוף טריפה:

342 מחט שנמצאת בקורקבן וכולה נבלעת בעובי בשרו ונשאר בחצי אצבע מצד הכיס גם מצד החוץ שלא היתה המחט אוכלת ולא היה ניכר שום נקב לא לצד פנים ולא לצד חוץ תולין להקל: הגה דהמחט בא מבפנים והוי כניקב מצד אחד ואם אין עליו קורט דם מבחוץ כשר רשב"א ויש מחמירין ואוסרין אפילו בכי האי גוונא הגהות ש"ד בשם מהר"ם וא"ו הארוך ויש לחוש לדבריהם אם לא בהפסד מרובה:

343 קטן שמצא מחט תחוב בכרס יש להחמיר ולאסור על פיו אם הוא חריף לידע ולכוין בדברים אלו:

344 דיני טרפות בקורקבן. ובו ה' סעיפים: הקורקבן יש לו ב' עורות ניקב זה בלא זה כשרה עד שינקבו שניהם זה כנגד זה אבל אם נקבו זה שלא כנגד זה כשרה:

345 ניקב ושומן שעליו סותמו כשר: הגה וכ"ש אם לא ניקבו כל שני העורו' אע"פ שלא נשאר רק מעט מעור החיצון שלא ניקב שכשר ת"ה סוף סי' קס"ה:

346 אם נמצא מחט תחוב בו מבפנים דינו כדין מחט שנמצא בהמסס ובית הכוסות: הגה אם המחט נמצא בעובי הבשר ולא ניכר מבפנים ולא מבחוץ עיין לעיל סימן מ"ח:

347 זה שהכשרנו בניקב עור חיצון לבדו דוקא בניקב מעצמו מחמת חולי דאי מחמת קוץ או מחט טריפה דחיישינן שמא ניקב אחד מהאברים הפנימיים שנקובתן במשהו ואם לא היה מכיר אם הנקב מחמת קוץ או אם הוא מחמת חולי תולין להקל ד"ע ואהל מועד:

348 אם תולעים יוצאים מהקורקבן כשרה דלאחר שחיטה פריש:

349 דינים כלליים בנקיבת האברים. ובו ג' סעיפים: כל אלו הנקבים אם יש במה לתלות כמו בטבח או בזאב שנטלן תולין בהם ואם אין דבר לתלות בו וספק אם ניקב מחיים אם לאו נוקבין נקב אצלו ומדמין זה לזה ואפילו אין דומים אם משמשו בידים בנקב הספק ימשמשו גם בנקב שעושין לדמותו בו אם דומים לאחר משמוש כשרה ואין מדמין אלא בכרס ובדקין אבל לא בלב וטחול וקורקבן: הגה ועיין לעיל סימן ל"ו כיצד נוהגין כל מקום שאין יכולין לתלות שנעשה לאחר שחיטה אע"פ שהוא טריפות שיש לו בדיקה אם לא בדקוהו או שאין יכולין לבדוק הרי הוא כספק טריפה ואוסרין אותה ולא אמרינן נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה הריעותא לאחר שחיטה דלא יצאתה מחזקתה מחיים:

350 כל אבר שאמרנו שאם ניקב במשהו טריפה כך אם ניטל כולו טריפה בין שניטל בחולי או ביד בין שנברא חסר וכן אם נברא בשני אברים מאותו אבר טריפה שכל היתר כנטול חשוב חוץ מטחול שניטל כשר וניקב בסומכיה טריפה טור וכל שאמרנו בו אם נברא חסר טריפה כ"ש אם ניטל ביד וכל שאמרנו בו אם ניטל טריפה הוא הדין לנברא חסר ויש מכשירין בזה ובהפסד מרובה יש לסמוך אמכשירין ד"ע:

351 כל אבר שנקיבתו או חסרונו או נטילתו פוסל אם נתמסמס פסול: הגה ואנן שאין אנו בקיאין כל שנשתנה מראית הבשר לריעותא הוי כניקב שם הגהות מיימוני ומרדכי:

352 דין מחט או קוץ שנמצא בבהמה. ובו ד' סעיפים: קוץ או מחט שניקב לחלל הבהמה או העוף חיישינן שמא ניקב אחד מהמקומות שנקובתן במשהו וטריפה ולפיכך כל האברים ששנינו בהם שאם ניקב מצד אחד כשר כלב ועובי בית הכוסות וקורקבן אם הנקב מצד חוץ דוקא כשניקב מחמת חולי אבל אם הוא מחמת מחט או קוץ טריפה: הגה ואם הוא ספק אם נעשה ע"י חולי או קוץ ומחט כשר ב"י בשם אהל מועד ועיין לעיל סי' מ"ט וכ"ש שיש להכשיר כהאי גוונא בניקב העור והבשר עד החלל: ומיהו אם ניקב בקוץ לפנינו ונשחטה הבהמה ונמצא הקוץ תחוב לפנינו מדופן הבהמה לאחד האברים נראים הדברים שלא ניקב במקום אחר לפיכך אם פגע בלב וכיוצא בו ולא ניקב לבי' חללו כשרה:

353 הא דמטרפינן דוקא בקוץ או מחט שהם דקים וא"א לבדוק אחר נקב משהו אבל בקנה וכיוצא בו כשר ע"י בדיקת האברים שנקובתן במשהו:

354 אם הקוץ או המחט לא ניקבו לחלל אפילו כולו טמון בבשר כגון בירך שהיא עבה כשרה אפילו צד העבה של מחט כלפי פנים:

355 הלעיטה דבר שנוקב בני מעיה כגון קורט של חלתית פי' הארוך אס"ה פיטיד"א בלע"ז ובלשון ישמעאל חלתית וכיוצא בו טריפה ואם הוא דבר שספק אם נוקב טריפה מספק:

356 דין עוף שנפל לאור ושינוי מראה באיברים. ובו ז' סעיפים: עוף שנפל לאור ונחמרו בני מעיו ונשתנו הלב וקורקבן וכבד שדרכם להיות אדומים והוריקו ככרתי או המעיים שדרכן להיות ירוקים האדימו טריפה אפי' במשהו מהם שנשתנו ואפי' לא הגיע לחלל כיון שנשתנו מחמת מכות אש סופן לינקב והכבד אין השינוי אוסר בו אלא א"כ נשתנה כנגד המעיים דהיינו בראש הדק שלו וכלפי פנים או אם הוריק כנגד המרה או כנגד כל מקום חיותה אבל הריאה אין חוששין לה מפני שצלעותיה מגינות עליה: הגה וטחול שהוריקה בסומכיה אפילו רק משהו טרפה שסופו לינקב ב"י לדעת הרשב"א:

357 הא דשינוי פוסל באברים אלו דוקא כשעמדו בשינוים אחר ששלקן אבל אם שלקן וחזרו למראיהן כשר:

358 אם לא נשתנו אברים אלו ואירע ששלקן ונשתנו טריפה כיון שנפלה לאור:

359 אין ירקות פוסל בכבד של עוף בייתי שיש במינו מדבריי שכל המדבריים כבדן ירוק ככרתי:

360 נפלה לאור ואין ידוע אם נחמרו בני מעיה צריכה בדיקה ואי ליתא קמן למבדקה אסורה:

361 נמצא שינוי באחד מאברים אלו אע"פ שאין ידוע לנו שנפלה לאור טריפה: הגה ויש מכשירין כל זמן דלא ידעינן שנפלה לאור אלא תלינן השינוי בדבר אחר ר"ן ומרדכי בשם ראבי"ה ורש"י ומהרא"י בשער ל"ב ורא"ש וע"פ ויש לסמוך עלייהו:

362 אין טרפות שינוי אברים אלו פוסל אלא בעוף אבל בבהמה אין שינוי אברים אלו פוסל אפילו ידענו שנפלה לאור: הגה ויש אוסרין גם בבהמה בידוע שנפלה לאור ונשתנו מעיה והכי נהוג מרדכי והג"א בשם כמה גדולים ורשב"א וראב"ד ואו"ה:

363 דין שבר או מכה בבהמה ובעוף. ובו ה' סעיפים: נשמטו ידי הבהמה מעיקרם או שנשתברו או נחתכו לגמרי או שיש לה ג' ידים כשרה אבל העצם הנשבר עצמו עם מעט למעלה מן השבירה אסור כשנשבר אם אין עור ובשר חופין את רובו: הגה ויש מטריפין גם הבהמה אם נשמט ש"ד והג"מ וע"פ או נשבר סמוך לגוף הג"א פ' המקשה ורואין שנצרר הדם מעבר לצלעות שרואין שעברה המכה תוך הגוף כן משמע מאיסור והיתר הארוך כלל נ' דין ו' והכי נהוג אבל אין לחוש לזה כל זמן שאין רואין שנצרר הדם ואין צריך בדיקה נלמד מעוף דסעיף ב':

364 וכן בעוף אם נחתכו או נשברו אגפיו כשרה אפילו נשברו סמוך לחיבורו לגוף והוא ששבר העצם החיצון לא יהא בו עוקץ שאם היה בו עוקץ תבדק הריאה: הגה ויש אוסרין אם נשבר סמוך לגוף ואומרים דדינו כשמוט הגהות מיי' והמנהג הפשוט שנהגו לשער כרוחב אגודל אפי' בצמצום כשר אגור ואגודה וכ"כ בש"ג שכן נוהגין אם לא שרואה שנצרר הדם מעבר לצלעות אבל אין חוששין לזה ומכשירין מסתמא מהרי"ק שורש ל"ח ות"ה סימן ק"צ ואין חלוק אם עוקץ בשבירה או לא מאחר שרחוק מן הגוף אבל אם אין רוחב אגודל בין מקום השבירה לגוף אז היא טריפה בכל ענין ולא מהני בדיקת הריאה דאין אנו בקיאין בבדיקה ש"ד וארוך כלל נ' ד"ז ומהרי"ל ואגור בכל מקום דאיכא ריעותא והכי נהוג:

365 נשמטו אגפיו אפילו אחד מהם מעיקרו חוששין שמא ניקבה הריאה וצריך לנפחה לבדקה אם היא שלימה כשרה ואם לאו טריפה:

366 נמצא הגף שבור ואינו יודע אם קודם שחיטה נשבר או אחר כך טרפה: הגה ויש מכשירין מכח ס"ס ספק שמא נשבר אחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא ניקבה הריאה איסור והיתר הארוך ויש לסמוך ע"ז להכשיר בנשבר דהא יש מכשירין בלא"ה ד"ע אבל כשנמצא שמוט ולא ידעינן אי קודם שחיטה או לאחר שחיטה יש להחמיר ולאסור ועיין לקמן סוף סימן ק"י:

367 עוף שהיה לו מכה עמוקה תחת הכנף כנגד הריאה ושמו נוצה על המכה ונפחו דרך הגרגרת בקש דק ולא יצא הרוח ימלא מקום המכה מים וינפח בקש דרך הגרגרת אם יבצבצו המים טרפה:

368 דיני טריפות בצלעותיה. ובו ה' סעיפים: הבהמה יש לה כ"ב צלעות גדולות שיש בהן מוח י"א מכאן וי"א מכאן וכל אחת תקועה בחוליא שלה ולמטה מהן יש עוד צלעות קטנות שאין בהם מוח ולאחר שכלו כל הצלעות יש חוליות שאין צלעות תקועות בהן נשברו רובן של כ"ב הגדולות מחציין ולמעלה כלפי השדרה בין ששה מצד זה וששה מצד זה או י"א מצד זה ואחד מצד השני טריפה ואם נעקרו מהחוליא והחוליא קיימת הוי כאלו נשתברו:

369 נשתברו צלעות הקטנות שאין בהם מוח כשרה:

370 נעקר מהצלעות גדולות צלע וחצי חוליא עמה טריפה: הגה ודוקא נעקרה אבל אם אירע כך חסירה כשר וה"ה אם יתירה חוליא אחת אפילו עם ב' צלעות כגון שנמצאו י"ב צלעות גדולות שיש בהן מוח כשר ת"ה סימן קע"ז וכן אם נמצאו בצד אחד ט"ו צלעות ובצד אחד כתקונו רשב"א שצ"ו:

371 נעקרה חוליא אחת כולה אפילו מאותן שאין בהם צלעות טריפה: הגה ואפי' הוא למטה במקו' שאין פסיקת חוט השדרה פוסל שם טור:

372 אם נשברה השדרה ולא נפסק חוט השדרה כשרה:

373 דיני טריפות ברגל ובפרקיו. ובו י"ג סעיפים: שלשה פרקים יש ברגל. התחתון והוא מה שחותכין עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה ונקראת ארכובה הנמכרת עם הראש. ולמעלה ממנו פרק שני והוא הנקרא שוק וצומת הגידים בתחתיתו סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש. ולמעלה ממנו פרק שלישי והוא מחובר לגוף ונקרא קולית. בפרק התחתון בכל מקום שיחתך בה כשרה. עצם המחובר לגוף הנקרא קולית בכל מקום שיחתך טריפה. בעצם האמצעי אם נחתך שלא במקום צומת הגידים כשרה ואם נחתך במקום צומת הגידים טריפה ולא נאסרה מפני שהיא חתוכת הרגל במקום זה אלא מפני שנחתכו הגידים לפיכך אם נשבר העצם במקום צומת הגידים ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו ובדק בצומת הגידים ונמצאו קיימים כשרה. ויש אוסרים בנחתך עצם האמצעי בכל מקום אפי' שלא במקום צומת הגידים ולדעתם אם נשבר העצם במקום צומת הגידים ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו אע"פ שבדק בצומת הגידים ונמצאו קיימים טריפה. וכן אם נחתך בתוך הפרק שבין ארכובה הנמכרת עם הראש לשוק בסוף הערקום בין הערקום ובין השוק טריפה לדעת זה ב"י בשם מהר"י ן' חביב ואם נחתך בתוך הפרק במקום שמחובר עצם הקולית עם השוק טריפה: הגה ונהגו בכל אשכנז וצרפת כסברא האחרונה הרא"ש וטור ורבינו ירוחם ואין לשנות לכן בכל מקום שנחתך מן הערקום ולמעלה טריפה אע"פ שצומת הגידין קיימין:

374 עצם הקולית שניתק ממקומו במקום חיבורו בגוף והיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה בין בבהמה בין בעוף והוא דאיעכול פי' שנרקבו ניביה והם היתרות שבעצם הכף שיוצאות על העצם הזכר ואוחזות אותו אבל נפסקו שלא מחמת עיכול כשרה: הגה וכן אם לא נתעכלו רק מעוטן ורובן קיים כשר מדינא רשב"א בתשובות ובחידושיו אך י"א דאין אנו בקיאין באיעכול ניביה לכן יש לאסור כל שמוטת ירך שמא איעכול ניביה וכן אם נשבר סמוך לגוף אע"פ שחזר ונקשר היטב טריפה שמא איעכול ניביה ומשערין ד' אצבעות בגסה וב' בדקה ובעוף הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו הכל באו"ה כלל נ' והגהות סמ"ק דף צ"ב ע"ב והגהת ש"ד סי' פ"ו וטוב להחמיר במקום שאין הפסד מרובה. אם לא נשמט הירך ואיעכול ניביה כשר מרדכי:

375 ראש עצם הקולית המחובר לשוק שניתק ממקומו כשרה אפילו אם איעכול ניביה. וי"א דוקא כשעור ובשר חופין את רובו תשובת הרא"ש כלל כ' סימן י':

376 אם יש לה ג' רגלים טריפה דכל יתר כנטול דמי וכאלו חסר רגל א' הוא והוא שיהי' זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה: הגה ודוקא שזה היתרת יש לה תואר רגל ועומדת במקום הרגלים אבל בלאו הכי אינו מקרי יתרת ולא הוי רק דלדול וכשר ב"י בשם מרדכי בשם ראב"ן ובשערים סימן פ"ט ואו"ה שם ואם נבראת חסר רגל א' טריפה גמרא פא"ט דף נ"ח ובבכורות דף מ' ורמב"ם פ"ח מה"ש ולא כב"י והכל תפסו עליו בזה:

377 כל מקום שאם יחתך שם הרגל היא טריפה אפילו לא נחתך אלא נשבר ויצא לחוץ אם אין עור ובשר חופין רוב עביו ורוב היקיפו טריפ' ואם עור ובשר חופין רוב עביו ורוב היקיפו כשרה ואם נפל קצת מהעצם אם יש בעור ובשר לחפות השבר אף אם לא נפל העצם כשרה אבל אם אין בו כדי לחפותו אלו לא נפל אע"פ שיש בו כדי לחפותו עתה טריפה ואם נשבר עצם במקום שאינו נטרף אם נחתך אם אין עור ובשר חופין את רובו הבהמה מותרת והאבר אסור מדרבנן וצריך לחתוך גם מעט מהמותר כשחותך האבר האסור: הגה וצריך לחתכו קודם שימלחנו עם הבהמה או העוף מרדכי וסמ"ק ויש מחמירין ואוסרין אף אם עור ובשר חופין את רובו אם השבירה יצאה פעם אחת מחיים דרך נקב קטן לפי פי' רש"י וסה"ת וסמ"ג וסמ"ק ומזה נתפשט המנהג באלו המדינות להטריף כל שבירה בעצם במקום שאם נחתך טריפה ואף אם עור ובשר מקיפין אותו מכל צדדיו ואין שם נקב כלל מ"מ המנהג להטריף כי חלוקים רבים הם בדין חיפוי בשר ואין רבים בקיאין ואין לשנות אם לא במקום הפסד מרובה לפי ראות עיני המורה שיש להקל להורות כהלכה ד"ע ודוקא אם לא חזר ונקשר אבל אם חזר ונקשר נוהגין להכשיר וכמו שיתבאר:

378 נשבר עצם הקולית וניטל ממנו קורט מראשו העליון המחובר בשדרה ונתעכלו מיעוט ניביו אם עור ובשר חופין את רובו כשרה:

379 הא דמכשרינן בעור ובשר חופין את רובו דוקא כשרוב החיפוי מן הבשר ואז המעוט של עור מצטרף עמו אבל אם החצי מן העור וחצי מן הבשר לא והני מילי בבהמה אבל בעוף כיון שעורו רך מצטרף עם הבשר ובמחצה בשר ומחצה עור כשר:

380 יש מי שכתב שיש מקום שעור לבדו מציל אפי' בבהמה והוא במקום הסמוך ממש לארכוב' לפי שאין שם לעולם בשר אלא עור לבד דבוק עם העצם ובשאר מקומות שדרך להיות שם בשר אם לא היה שם בשר אלא עור בלבד והיו רירין בין העור והעצם י"א שמציל:

381 גידין שסופן להקשות אינם מצילין. וכל הגידין מקרי סופן להקשות ב"י:

382 לא היה הבשר החופה את רובו במקום אחד אלא מתלקט מעט כאן ומעט כאן סביבות העצם או שהוא במקום אחד אלא שהוא מרודד או נקלף מעל העצם או שניטל שלישיתו התחתון או ניקב או נסדק אינם מצילין וכן אם נתמסמס בשר החופה ונעשה כעין בשר שהרופא גורדו אינו מציל: הגה ואנן אין בקיאין בבשר שהרופא גורדו ולכן כל מקום שנשתנה מראית הבשר אינו מציל הגהות מיימוני:

383 נקדר הבשר בסכין מעל השבר כעין טבעת בעיגול ורוב היקיפו מכוסה כשרה והוא שיהא הבשר דבוק בעצם סביב הקדירה:

384 נשבר העצם במקום שעושה אותה טריפה וחזר ונקשר ואין ידוע אם יצא רובו אם לאו כשרה והוא שחזר למקומו הראשון ונתחבר שבר עם שבר יחדיו ידובקו: הגה ואפילו אם הוא עדיין עב במקום השבר וניכר עדיין שנשברה כשר א"ו הארוך אבל אם לא חזר למקומו הראשון אלא שני שברי העצם שוכבים זה על זה זה נמשך למעלה וזה נמשך למטה טריפה: הגה וכל זה מיירי שלא במקום צומת הגידין אבל במקום צומת הגידין עיין לקמן סימן נ"ו:

385 נמצא שבור ואינו יודע אם נעשה מחיים או לאחר מיתה אם מקום המכה שחור בידוע שנעשה מחיים ואם אין יכולים לעמוד עליו אם יש במה לתלות כמו שדרסה או שרצצה וכיוצא בו תולין להקל ואם לאו אסורה מספק:

386 דיני טרפות בצומת הגידים. ובו י' סעיפים: ניטלו צומת הגידין פי' מקום שהגידין נקשרין יחד לשון מבעד לצמתך או שנפסקו טריפה אע"פ שכל העצם קיים:

387 צומת הגידין הם בבהמה בעצם האמצעי כלפי חוץ שהזנב נופל עליו ויש מי שאומר שהם כלפי פנים לצד חלל הבהמה: הגה ויש להחמיר כשתי הסברות ב"י בשם ר"י בן חביב וכ"פ מהר"מ אלשקר תשו' מ"ה אבל הסברא ראשונה היא עיקר היא סברת תוס' ורש"י והרא"ש וגדולי צרפת ואשכנז:

388 התחלתם למעלה מהערקום והוא עצם קטן שמחבר השוק לארכובה הנמכרת עם הראש ועצם זה הוא שמשחקים בו התינוקות שקורין קוגי"ל ולמעלה ממנו מתחברים וצומתים גידים אלו ועולים ומתפשטים בשוק עד שמתרככים וחוזרים כעין בשר:

389 נפסקו או ניטלו כנגד הערקום כשרה. למעלה מהערקום והוא המקום שהטבחים תולין בו טריפה:

390 שיעור ארכן ממקום שמתחילין להיות צומתים עד שמתפשטים בבשר בבהמה גסה י"ו אצבעות ויש מי שאומר שהוא שיעור ד' אצבעות ובבהמה דקה לא נתנו חכמים שיעור אלא במראיתן ובמישוש שכל זמן שהם לבנים קשים ועבים יש להם דין צומת הגידין אבל כשהם מתחילים להתרכך או שהם קטנים ודקים אין להם דין צומת הגידים ובמקום שאין לבנים כל כך אלא לבנים קצת ומזהירים כעין זכוכית לא הוי צומת הגידים:

391 יש גידים אחרים שנבלעים באלו כזכרות בנקבות ואותם אינם בכלל צומת הגידים:

392 צומת הגידים בבהמה ג' אחד עב ושנים דקים נחתך העב לבדו מותרת שהרי נשארו שנים נחתכו השנים הדקים מותרת שהרי העב גדול משניהם והרי לא ניטל כל הצומה אלא מיעוטו נחתך רובו של כל אחד מהם טריפה לשון הרמב"ם פ"ח מה"ש דין י"ח: הגה הגיד העב הוא אותו שמפרידין כשתולין הבהמה והוא מונח על השנים והם דבוקים בבשר ובעצם מרדכי בשם ראבי"ה:

393 בעוף הם בעצם האמצעי כמו בבהמה והם י"ו ואם נפסק רובו של א' מהם טריפה רמב"ן ור"ן:

394 סימן מקום שכלים צומות הגידים בעוף כסימנם בבהמה דקה: הגה ומי שבקי לשער יוכל לשער בכל עוף לפי גדלו ולפי קטנו כל זמן שהם קשים הוי צומת הגידים ובמקום שמתרככים לא הוי צומת הגידים פסקי מהרא"י סי' קמ"א ומי שאינו בקי לשער ישער ברוחב אצבע בעוף ממקום שמתחילין שם בשם מהרי"ל ולעולם אין צומת הגידין למעלה מחצי עצם האמצעי רוקח סי' ת"ד ואנו אין בקיאין בבדיקת צומת הגידין של עוף משום דקשה לבדוק ובקל הוא נטרף ולכן בכל מקום דאיכא מכה במקום צומת הגידין אפילו אינו רק נפוח ונצרר הדם מאחר שהיה צריך בדיקה ואין אנו בקיאין בעוף הוא טריפה מרדכי פרק בהמה המקשה וא"ו הארוך ואגודה והאחרונים:

395 נשבר העצם במקום צומת הגידים ונקשר ונתרפא יפה יש מתירין אם לא נשתנה מראית בשר שעל השבר ויש אוסרין עד שיבדוק צומת הגידין. וכן עיקר ולדידן דאין אנו בקיאין בבדיקת העוף טריפה רא"ש ומהרא"י בהגהת ש"ד ומ"ש ד"מ ות"ח בשם ב"י אינו נכון כמ"ש בהגהת ד"מ:

396 דין בהמה דרוסה מחיה הדורסת. ובו כ"א סעיפים: דרוסה פירוש הדריסה היא הכאה שהכה החיה או העוף בצפרנים טריפה. ולא כל חיה ועוף שוים בדריסתן אלא מעלות מעלות יש. כיצד הארי יש לו דריסה אפי' בשור הגדול ובגסה שבחיות. הזאב אין לו דריסה בבהמה גסה ואפי' בקטנה שבהן כגון בעגלים אבל יש לו דריסה בדקה ואפילו בגדולה שבדקות כגון כבשים גדולים. חתול ונמיה ושועל אין להם דריסה בכבשים גדולים אבל יש להם דריסה בגדיים וטלאים וכל שכן בכל העופות. חולדה אין לה דריסה בבהמה כלל ואפי' בגדיים וטלאים אבל יש לה דריסה בכל העופות אפי' בגסה שבהם. כלב אין לו דריסה כלל אפילו בעופות. ואם ניקב עד החלל דינו כקוץ שניקב לחלל. שאר חיות טמאות כל שאינה גסה מהזאב אין לה דריסה בגדולה שבדקה בכבשים ועזים אפילו היא גסה כזאב אבל יש לה דריסה בגדיים וטלאים וכל שכן בעופות ואם היתה גסה מהזאב דינה כזאב ויש לה דריסה בדקה אבל לא בגסה ואפילו היא גדולה כארי. היתה גסה יותר מארי הרי היא כארי ויש לה דריסה בכל: הגה ויש מחמירין עוד דכל שהיא מזאב ולמעלה יש לה דריסה אפי' בבהמה גסה ויש לחוש לחומרא ת"ה סימן קע"ח בשם א"ז:

397 כל העופות אין להם דריסה בבהמה אפילו בגדיים וטלאים חוץ מהנץ שיש לו דריסה בגדיים וטלאים והוא שיקוב בצפרנו לבית החלל שאז מטיל ארס:

398 הנץ יש לו דריסה אפילו בעוף גדול ממנו ובלבד שיהא מן הדק כתורים ובני יונה אבל לא בתרנגולת ושלמעלה ממנה ודוקא בגדולים אבל בקטנים יש להם דריסה רשב"א וטור ושאר עופות הדורסים יש להם דריסה בעוף שכמותם אבל לא בעוף שהוא גדול מהם חוץ מן הגס שקורין פלקו"ן שיש לו דריסה בכל העופות טור וע"פ:

399 כל אלו שאמרנו שיש להם דריסה בין אם באים להציל הנדרס ממנו בין אם אין באים להצילו:

400 יש אומרים שעכשיו נוהגין היתר בחתולים הנכנסין בלול של תרנגולים ואע"פ שהיה ראוי לחוש בדבר סומכין על שחתולי' שלנו הם בני תרבות וכל שלא הכהו אין חוששין:

401 אין דריסה אלא ביד ובצפורן אבל דרסה ברגלה ונשכה בשיניה לא הוי אלא כקוץ בעלמא:

402 אין דריסה אלא מדעת הדורס אבל שלא מדעתו כגון שנפל עליו דרך מקרה ונתחב בו צפרנו לא הוי דריסה:

403 אין דריסה אלא מחיים של דורס ונדרס כיצד הרי שנעץ צפרנו בנדרס ועד שלא הוציא צפרנו הומת הדורס או חתכו ידו או נשחט הנדרס הרי זה כשר במה דברים אמורים כשראינו מתחלה ועד סוף אבל אם בא לפנינו וצפורן תחובה בו חוששין שמא דרס וחזר ודרס ולפיכך אלו הצדים בעופות הדורסים אפי' שחטו הנדרס קודם שהסיר צפרנו אסור שכן דרך שמכה בו כמה פעמים עד שיצודנו ואפי' ראינו שלא דרס אותו קודם לכן חיישינן ליה לפי שפעמים כשהנץ רודף אחר העוף הוא מכהו בצפרנו דרך פריחתו:

404 חוששין לספק דרוסה כגון אם ראו ארי שנכנס בין השוורים למקום צר שאינם יכולי' לברוח מפניו כגון שנכנס לדיר שלהם טור בשם רשב"א וכן עוף דורס שנכנס לכלוב מלא עוף או ללול של תרנגולים או"ה כלל נ"ז חוששין שמא דרס במה דברי' אמורים כשהוא שותק והם מקרקרים פי' מתרעדים וצועקים אבל אם הוא שותק והם שותקים או הוא והם מקרקרים אין חוששין ואם חתך ראשו של אחד מהם אין חוששין לאחרים אפילו הוא שותק והם מקרקרים דאמרינן כבר נח רוגזיה ודוקא כשהרגו אבל אם פצע אחד מהם חוששין לכלם דכל שכן שחמתו בערה בו כשהציל עצמו ולא הרגו: הגה ואפילו הרג אחד מהן דוקא שלא ראינו שדרס עוד אחרים אבל אם דרס אחרים הרי ראינו שלא נח רוגזיה וכל מה שבדיר אסור א"ו הארוך כלל נ"ו:

405 במה דברים אמורים שאם חתך ראשו של א' מהם אין חוששין לאחרים דוקא כשנכנס לתוכו ועמד עמהם אבל כגון אלו החתולים שעולים על כלוב מלא עוף ומכניסים ידיהם מבפנים ודורסי' אע"ג דקטעיה לרישיה דחד מינייהו לא נח רוגזיה משום הכי דמתוך שהם בורחים אף הוא כועס עליהם:

406 במה דברים אמורים שאם הוא שותק והם שותקים מותר הני מילי דלא חזינן דנגע בהו אבל היכא דחזינן דקפץ עלייהו כדרך הדורסים אע"פ שהוא בן תרבות אסור:

407 יש מי שאומר דהיכא דלא ידעינן אי שתיק ואי צווח ואי מקרקרין אינהו ואי שתקי לא חיישינן לה ויש אוסרין בכה"ג ר"ן פא"ט ויש לחוש לדבר ואסור:

408 והא דחוששין דוקא כשידענו שנכנס הארי אבל אם הוא ספק אם נכנס אם לאו או שהוא ספק ארי או כלב או שמא בקנה נגף אין חוששין ודוקא כשיש לפנינו כלב וארי או ארי וקנה אבל כשבא לפנינו מבעבע דם ולא ידענו במה תולין במצוי בין להקל בין להחמי': וכבר נתבאר לעיל סימן ל"ג אם מבעבע דם בצואר נוהגים לאסרו ד"ע ואו"ה כלל נ"ז דין ח':

409 ארי שנכנס בין השוורים ונמצאת צפורן של הארי תלושה ויושבת בגבו של אחד מהם בין אם הצפורן לחה או יבשה חוששין לה אפילו אם הוא שותק והם שותקים וכל שכן אם מקום צפורן או חמש צפרניו שמוטות מגבו ולא לזה בלבד חוששין אלא לכל השוורים שבדיר:

410 הא דחוששין לדרוסה היינו שלא להתירה בלא בדיקה אבל אם בודקה ואינו מוצא בה רושם כשרה ואפילו ודאי דרוסה יש לה היתר בבדיקה:

411 כיצד היא הבדיקה שוחטין את הנדרס ובודקין כל החלל שלו מכף הירך עד הקדקד אם נמצא כולה שלימה מכל מיני טרפות ולא נמצא בה רושם הדריסה הרי זו מותרת ואם נמצא בה רושם הדריסה אסורה איזהו רושם הדריסה שיאדים הבשר כנגד בני מעיים ואם נמוק הבשר כנגד בני מעיים עד שנעשה כבשר שהרופא גורדו מהחבורה רואין אותו בשר כאלו חסר וטריפה ואם דרס בסימנים משיאדימו כל שהוא הסימנים עצמם טריפה ואפי' אם האדים הקנה בכל שהוא:

412 בהמה שנדרסה אין לה תקנה בבדיקה מפני שהושט אין לו בדיקה מבחוץ:

413 יש מי שאומר בכל מקום שהוזכר שם בדיקה כגון בדרוסה נפולה ושבורה בדורות הללו ליכא למיקם אבדיקה שפיר ולית ליה תקנתא אלא לשהויי י"ב חדש או בנקבה שתתעבר ותלד וכן בעוף אם גמרה להטיל כל הביצים של טעינה ראשונה ושהתה כ"א יום ואח"כ חזרה להטיל ביצים כשרה וכן אם לא הטילה ביצים מעולם אם שהתה אחר שנולד בה ספק טרפות כ"א יום והתחילה להטיל ביצים כשרה וי"א שגם בזמן הזה בודקין אלא שצריך ליזהר להביא כל הבקיאים בדבר: הגה ואנו בדורות האחרונים אין בקיאין בבדיקה ולכן המנהג להטריף כל דבר שיש לו ריעותא ואין סומכין על בדיקתנו כלל ולכן יש לנהוג כסברא הראשונה א"ז והגהות מיימוני ומרדכי סוף פרק בהמה המקשה וכל האחרונים ויש מחמירין עוד דכל שצריכין להשהותו שנים עשר חדש חיישינן לתקלה ואפי' אינו אלא אחד העומד בספק ואין למכרו חי לעובד כוכבים אלא ימיתנו קודם שמא יחזור וימכרנו לישראל מרדכי וסמ"ק והגהות מיימוני וע"ל ס"ס כ"ג וכן הוא המנהג במדינות אלו וכל מקום שהוא ודאי טריפה אף על פי שנשתהה י"ב חדש והוא חי אסור רשב"א סימן צ"ח ור' ירוחם ושאר אחרונים:

414 י"א שצפרים קטנים אין אדמימות ניכרת בהם לפיכך אין להם בדיקה וכן יש אומרים שארס הנץ אינו אדום כל כך ואינו ניכר לפיכך אין לו בדיקה:

415 אם רבים הם הנדרסים אסור להשהותם י"ב חדש כדי שלא יבא לידי תקלה. והמנהג להחמיר אפילו באחד:

416 אסור למכור דרוסה או ספק דרוסה לעובד כוכבים שמא יחזור וימכרנה לישראל: הגה ודוקא בטריפות שאינו ידוע אבל טרפות הידוע וניכר לכל מותר שערים כ"ד וכן אפילו ספק טרפות ויש מכשירין הטרפות ההוא ת"ה סי' קע"ח אע"ג דקיימא לן לאסרו מ"מ מותר למכרו לעובד כוכבים ולא חיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל הואיל ויש מכשירין :

417 דין בהמה נפולה. ובו י"ב סעיפים: נפולה אסורה כיצד בהמה שנפלה אם היתה עומדת על רגליה כשנפלה אם יש מכריסה עד המקום שנפלה שם י' טפחים חוששין שמא נתרסקו איבריה ואם היתה שוכבת ונתגלגלה ונפלה צריך שיהיה גובה המקום עשרה טפחים והא דבעינן גובה עשרה טפחים דוקא בנפלה מעצמה ד"ע בב"י או הפילוה אחרים וידעה שרוצים להפילה אבל אם הפילוה אחרים שלא מדעתה או אפי' ידעה בכך אלא שהפילוה בבת אחת אפילו בפחות מעשרה טפחים חוששין לה. ואין חילוק בזה בין בהמה לעוף דבעוף נמי דינא הכי טור ובית יוסף וכן משמעות הפוסקים:

418 העוף שדרסו אדם ברגליו או טרפו לכותל או שרצצתו בהמה או שנחבט על דבר קשה חוששין לו: הגה וכן אם נפל אבן או דבר קשה על גופו וכן בבהמה אם הוא בדבר שיש לחוש בבהמה כל בו וא"ו הארוך וטור וב"י ור"ן ורשב"א ור' ירוחם:

419 נפולה שאמרנו שחוששין לה אם לא עמדה אסור לשחוט אותה עד שתשהה מעת לעת ואם שחטה בתוך זמן זה אפי' בדקוה ומצאו אותה שלימה מכל איבריה טריפה ואם שהתה מעת לעת ואחר כך שחטה צריך לבדקה כנגד כל החלל כולו מקדקד הראש עד הירך אם ימצא בה טריפות מהטריפות שמנו חכמים או שנתרסק אבר מהאיברי' שבפנים ונפסדה צורתו הרי זו טריפה אפי' נתרסק אבר מהאיברי' שאם ניטלו כשרה כגון טחול וכליות הרי זה טריפה חוץ מבית הרחם שאם נתרסק הרי זה מותרת והסימנים אינם צריכים בדיקה שאין הנפילה ממעכת אותם: הגה ואם הוכתה באבן במקום אחד אינה צריכה בדיקה רק נגד המקום שהוכתה שם ולא בשאר אברים כל בו וכן משמע מלשון הטור:

420 אם עמדה תוך מעל"ע די לה בבדיקה. ודוקא שעמדה מעצמה אבל העמידוה לאו כלום הוא הר"ן פא"ט:

421 יש מי שאומר שכל שעמדה והלכה אפילו נמצא שינוי באיבריה אין חוששין לה. כל שאין השינוי מטריף בשאר בהמה ב"י בשם רשב"א:

422 הלכה כשרה ואינה צריכה בדיקה ואע"פ שלא שהתה מעת לעת במה דברים אמורים כשהלכה הילוך יפה כדרכה אבל הלכה והיא צולעה צריכה בדיקה: הגה וי"א דאנן האידנא לא קים לן בבדיקה ואין להתיר רק בהלכה בה"ג וטור בשם ב"ה וכל האחרונים והכי נהוג ולא נקרא הלכה רק כשהלכה ד' אמות הלוך יפה כמו שהלכה קודם שנפלה או כשאר בהמה רשב"א והרמב"ן ור"ן וא"ו הארוך ואם הלכה ואחר כך אינה יכולה לילך דינה כשאר מסוכנת מהרי"ק שורש ס"א:

423 עוף שנחבט על פני המים אם שט מלא קומתו ממטה למעלה לעומת המים אין חוששין לו אבל אם שט ממעלה למטה עם הילוך המים חוששין לו וצריך בדיקה ואם קדם לתבן או קש שמהלכים על גב המים בשוה לו הרי זה שט מחמת עצמו ואין חוששין לו:

424 דבקו כנפיו בדבק בשעת צידה ונחבט אם שני כנפיו נדבקו בדף שצדין אותו בו חוששין וצריך בדיקה ואם לא נדבק בו אלא אחד מהם אין חוששין שהוא פורח מעט בכנף השני:

425 זכרים המנגחים זה את זה ונפלו לארץ חוששין להם:

426 שור שהרביצוהו לשחיטה אף על פי שנפל נפילה גדולה שיש לה קול בעת שמפילים אותו אין חוששין לו מפני שנועץ צפרניו ומתחזק עד שמגיע לארץ לשון רמב"ם שם דין י"ב: הגה ודוקא שלא קשרו כל רגליו כשהפילוהו אבל אם כל רגליו קשורים בשעה שמפילין אותו חוששין לו מרדכי פא"ט בשם ראבי"ה ומשמעות שערים שער ל"ד ולא כאו"ה:

427 קפצה מדעתה אפילו ממקום גבוה הרבה אע"פ שאנו רואים שאינה יכולה לילך אין חוששין לה ר"ן לא שנא קפצה מחלון שבכותל לא שנא מארובה שבאמצע הגג לפיכך אם הניחה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין לה:

428 גנבים שגנבו בהמה מהדיר אפילו השליכוהו מעבר לגדר שהוא גבוה מאד אין חוששין מפני שהם מכוונים להפילה על מתניה כדי שתוכל לרוץ לפניהם לכן בשעה שמחזירין אותה אם מחמת תשובה מחזירים אותה מותרת מפני שמכוונים להפילה בענין שלא יפסידוה אבל אם לא החזירוה אלא מחמת יראה חוששין לה:

429 בהמה שנפשטה בחייה. ובו ב' סעיפים: הגלודה אסורה והיא שנפשט עורה בין בידי אדם בין בידי חולי טריפה ואם נשתייר מן העור רוחב סלע על פני כל השדרה ורוחב סלע על הטבור ורוחב סלע על ראשי איבריה הרי זו מותרת רמב"ם ורשב"א ור"ן ורוב הפוסקים ואם ניטל כרוחב סלע מעל כל גבי השדרה או מעל הטבור או מעל ראשי איברים ושאר כל העור קיים כשרה: הגה אבל אם ניטלה משלשתם ושאר כל העור קיים טריפה ד"ע:

430 העוף שניטלה נוצתו כשר ב"י בשם רוב הפוסקים וכ"פ מהרש"ל פא"ט סימן ק"ט: הגה ויש אוסרים ר"ז הלוי וכל בו וטוב להחמיר אם נפלו כלם מיהו אם נפלו נוצותיו מרוב שומן אע"פ שנפלו כלם ונשאר ערום מכל מקום כשר דהואיל ונעשה מרוב שמנו כשר ת"ה סי' קפ"א בשם א"ז:

431 דין בהמה שאכלה סם המות. ובו ג' סעיפים: אחוזת דם והמעושנת והמצוננת או שאכלה סם המות שהורג הבהמה או ששתתה מים הרעים הרי זו מותרת: הגה בהמה שנתפטמה בדברים אסורים מותרת מרדכי דיבמות פ' אלמנה לכ"ג אבל אם לא נתפטמה כל ימיה רק בדברים אסורים אסורה תוספות דתמורה פ' כל האסורים:

432 אכלה סם המות של אדם או הכישה נחש וכיוצא בו מותרת משום טריפה ואסורה משום סכנת נפשות:

433 בהמה או חיה שנפסקו רגליה לא יאכלו ממנה אלא על ידי בדיקה שיש לחוש שמא נשכה נחש וזו בדיקתה שלא יאכלוה אלא צלי ואם היא נשוכת נחש תתפרק ותפול חתיכות חתיכות: הגה ולדידן דלא חיישינן לגלוי מים הואיל ואין נחשים מצוין לכן אין לחוש לנחש ואם הוא בדרך שלא נעשתה טריפה מותר בלא בדיקה ב"י בשם רבינו ירוחם וכ"כ א"ו הארוך:

434 דיני מתנות זרוע לחיים וקיבה לכהן. ובו ל"ג סעיפים: חייב ליתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה של שור ושה:

435 הזרוע דוקא של ימין והוא מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד שקורין אישפאלד"ה והם שני פרקים:

436 הלחיים הם מפרק של לחי עד פיק"א של גרגרת שהיא טבעת הגדולה עם הלשון שביניהם וצריך ליתנו עם העור ועם הצמר שבראשי כבשים והשער שבראשי תיישים שאינו רשאי למלגם פי' להרתיחם בחמין להעביר השיער ולא להפשיט העור קודם שיתננו לכהן:

437 הקיבה צריך ליתנה לכהן עם כל חלבה פנימי וחיצון אלא אם כן נהגו הכהנים להניח החלב לבעלים:

438 אף ע"ג שמותר לאכול מבשר הבהמה קודם שיפריש המתנות מצוה להפרישם מיד:

439 אפילו אינו שוחט לצורך אכילה אלא לכלבים או לרפואה חייב במתנות אבל שחט ומצא טריפה פטור:

440 יתנם לכהן חבר ואם אין שם חבר יתנם לעם הארץ וכן אם החבר אינו רוצה לקבלן נותנן לעם הארץ ב"י בשם תוספות:

441 נותנים אותם לכהנת אפילו היא נשואה לישראל והנותנם לבעלה ישראל קיים מצות נתינה וכל שכן שבעלה ישראל פטור מן המתנות:

442 לא יחלקם להרבה כהנים שצריך לתת לכל אחד דבר חשוב כדי נתינה אלא נותן זרוע לא' וקיבה לאחד ולחיים לשנים ובשור הגדול יכול לחלק הזרוע לשנים לכל אחד פרק אחד:

443 אם אין שם כהן ישום המתנות בדמים ואוכלם ונותן הדמים לכהן:

444 אין לו לכהן לחטוף המתנות ואפילו לשאול אותם בפה אלא אם יתנם לו דרך כבוד יטלם ובזמן שהם כהנים רבים במטבחיים הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים נוטלים ואם היה צנוע זה במקום שאין מכירין שהוא כהן יטול כדי שידעו שהוא כהן:

445 הכהן יכול לאכלם בכל ענין שערב עליו יותר ואם כל המטעמים שוים אצלו יאכלם צלי ובחרדל:

446 יכול להאכילם לכלבים ולמכרם וליתנם לעובד כוכבים:

447 כהן שיש לו מכירין שרגילים ליתן לו מתנותיהם יכול לזכותם לישראל שיקבלם מיד מכיריו ודוקא שהזוכה תלמיד חכם והשעה דחוקה לו ושלא יהא כהן המזכה משרת בבית זה שמזכה לו המתנות שמא יזכה בעל כרחו רמב"ם בפ"ט מהל' בכורים והוא הדין אם הכהן משרת בבית בעל הבית ומזכה לאורח ת"ח שמתארח בבית רבו במתנות שרגיל ליתן לו רבו אסור רש"י וטור:

448 לא נתן המתנות לכהן אלא אכלן או הפסידן פטור מדיני אדם אלא כדי לצאת ידי שמים צריך לפרוע דמיהם:

449 ישראל ששלח לחבירו בשר והמתנות בו מותר לאכלן:

450 מתנות אינם נוהגות אלא בשור ושה ולא בחיה ועוף ונוהגות בכלאים הבא מן עז ורחל וכן בכוי:

451 צבי הבא על עז וילדה הולד חייב בחצי המתנות אבל תייש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות:

452 אין נוהגות בקדשים ולא בבכור:

453 בכור קודם שבא ליד כהן שנתערב בבהמות אחרות חייב ליתן מהם המתנות שיאמר הכהן על כל אחת תן לי מתנותיה ואם אתה אומר שהוא בכור תן לי כולה אבל בכור שניתן לכהן במומו ומכרו לישראל ונתערב בבהמות אחרות אם רבים שוחטים אותם כולם פטורים שכל אחד יאמר שלי הוא הבכור ואם אחד שוחט את כולם אין פוטרים לו אלא אחד מהם:

454 מתנות נוהגות בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית פי' בזמן שבית המקדש קיים בין שלא בפני הבית ויש מי שאומר שאינן נוהגות בחוצה לארץ וכן נהגו ועיין בספר החנוך להרא"ה מצוה תק"ו:

455 כהנים פטורים ממתנות:

456 לוים ספק אם הם חייבים במתנות הילכך פטורים ואם נטלן הכהן מידו אין צריך להחזירם לו. ויש חולקין דאפי' נטלן הכהן מוציאין מידו ב"י בשם הר"ן:

457 במה דברים אמורים שכהן פטור כששוחט לעצמו אבל אם שוחט למכור אם הוא קבוע למכור בבית המטבחיים חייב ליתן מיד ואם אינו קבוע למכור בבית המטבחיים שתים ושלש שבתות פטור מכאן ואילך חייב והיו מנדין אותו אם לא יתן:

458 השוחט לכהן ולעובד כוכבים פטור מן המתנות והמשתתף עמהם צריך שירשום ובעובד כוכבים אם יושב עמו במטבחיים אין צריך לרשום: הגה במקום שנוהגין לשחוט אצל עובד כוכבים אם נמצא טריפה נשאר לעובד כוכבים ואם נמצא כשרה לוקחו הישראל פטור מן המתנות מרדכי בשם ראבי"ה:

459 במה דברים אמורים ששותפות הכהן והעובד כוכבים פוטר בשותף בכולה אפילו בכל שהוא אבל אם אין הכהן והעובד כוכבי' שותף עמו אלא בראש אינו פוטר אלא מהלחיים ואם הוא שותף עמו ביד אינו פוטר אלא מהזרוע ואם הוא שותף עמו בבני מעים אינו פוטר אלא מהקיבה:

460 אם יש בהמה לכהן ומוכר ראשה לישראל ושייר כל הגוף לעצמו חייב בלחיים:

461 השוחט בהמת ישראל חבירו חובה על השוחט ליתן מתנותיה לכהן ואם שחט בהמת כהן או עובד כוכבים פטור: הגה מיהו טובת הנאה לבעלים והוא יכול ליתנם לכל כהן שירצה ב"י בשם הר"ן ואסו' לבעלי' ליקח דינר מכהן ליתן לו המתנו' וכן מישראל ליתן המתנות לבן בתו הכהן ב"י בשם ר"י ובפרק עד כמה:

462 כהן שמכר פרה לישראל ואמר לו אני מוכר לך פרה זו חוץ ממתנותיה הוי תנאי וצריך ליתנם למוכר אבל אם אמר ליה על מנת שהמתנות שלי אינו תנאי והמקח קיים ויכול ליתנם לכל כהן שירצה:

463 ישראל שמכר פרה לחבירו ושייר המתנות חייב הלוקח ליתנם אע"פ שנשארו למוכר מכ"מ החובה על הטבח שהוא הלוקח:

464 המתנות עצמם אסור לישראל לאכלם אלא ברשות כהן עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם מפני שאין לו תובעי' ידועי' והקונה אותם אע"פ שאינו רשאי הרי זה מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות:

465 אמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה זו נותנם לכהן ואין מנכה לו מן הדמים לקחו ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לו מן הדמים:

466 גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב אם ספק פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה:

467 דיני אבר מן החי. ובו ד' סעיפים: אבר מן החי אסור בבהמה חיה ועוף:

468 אבר הפורש מן החי אסור ובשר הפורש מן החי אסור משום ובשר בשדה טריפה ואפי' הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליות ונשארה החתיכה בתוכה אסור:

469 אבר או בשר המדולדלים אם אינו יכול לחזור ולחיות אפי' אם לא פירש ממנו עד לאחר שחיטה אסור: הגה ועיין לעיל סימן נ"ה יתרת העומדת במקום שאינה מטריף הבהמה מותר לאכלה ולא אמרינן יתר כנטול דמי והוי כאבר המדולדל א"ו הארוך אבר הנשמט ממקומו במקום שאינו מטריף הבהמה מותר לאכלו אף אם אין עור ובשר חופין רובו רשב"א סי' ס"ט אבל המנהג להחמיר גם בזה א"ו הארוך:

470 ביצי זכר שנתלשו ועדיין הם מעורים בכיסם אינו אסור מן התורה שהרי יש בו מקצת חיות ולפיכך אינו מסריח ואעפ"כ אסור לאכלו ממנהג שנהגו ישראל שלא לאכלו מפני שדומה לאבר מן החי:

471 דין בשר הנמצא ולא נודע מהו. ובו ב' סעיפים: בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש אם היו רוב המוכרים עובדי כוכבים אסור ואם היו רוב המוכרים ישראל מותר וכן בשר הנמצא ביד עובד כוכבים ולא נודע ממי לקח אם היו מוכרי הבשר ישראל מותר זהו דין תורה וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד עובד כוכבים אע"פ שכל המוכרים וכל השוחטים ישראל ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין אסור אלא אם כן היה לו בו סימן או שהיה לו בו טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא זה או שהיה צרור וחתום:

472 תלה כלי מלא חתיכות בשר ונשבר הכלי ונפלו החתיכות לארץ ובא ומצא חתיכות ואין לו בהם לא סימן ולא טביעות עין הרי זה אסור שיש לומר אותו בשר שהיה בכלי גררתו חיה או שרץ וזה בשר אחר הוא ואם תלאו במסמר וכיוצא בו שאי אפשר לשרץ ליטול ולהניח מותר ויש מתירין בשר שנתעלם מן העין אם מצאו במקום שהניחו: הגה והמנהג להקל כסברא האחרונה ואפילו אם היה ביד עובד כוכבים במקום שכל המוכרים הם ישראלים המוכרים בשר כשר. ועיין לקמן סימן קי"ח:

473 איזו חלבים הם המותרין והאסורין לאכילה. ובו כ"א סעיפים: חלב שור וכבש ועז אסור ושל שאר מינים מותר כוי חלבו אסור:

474 השוחט את הבהמה ומצא בה עובר בן שמונה או בן תשעה בין חי בין מת חלבו וגידו מותר והא דבבן תשעה מותר דוקא כשלא הפריס על גבי קרקע אבל אם הפריס על גבי קרקע אסור ויש אומרים שאם שלמו לו חדשיו ומצאו חי אע"פ שלא הפריס על גבי קרקע חלבו אסור וחייבין עליו כרת ומוציאין ממנו כל החוטים והקרומים האסורים בשאר הבהמות. וחלב נפל אסור אם הפילה הבהמה:

475 הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי שבתוכה והוציאו חייבין עליו משום חלב כעל חלב בהמה גמורה:

476 איזהו חלב כל שהוא תותב קרום ונקלף ושלא יהא בשר חופה אותו:

477 האליה מותרת ובלבד שינקר ממנה מה שלצד פנים: הגה גם צריך להסיר חוטי האליה כי יונקים מחלב הכליות. המרדכי ורוקח:

478 חלב הכסלים וקרום שעליהם אסור:

479 חלב שתחת המתנים אסור: הגה וסדר ניקור אלו החלבים צריך ראיה מן הבקי בניקור ואי אפשר לבאר היטב בספר וכל אלו החלבים אין לחוש להם אלא באחוריים של בהמה אבל בחצי הבהמה של פנים אין בהם מחלבים אלו רק קצת מן הקרום שעל חלב הכסלים הנשאר בראש הדפנות על הכסלים הנשאר שם בראשה וצריך להסיר אותו הקרום משם ד"ע ויש נוהגין להפריד ג"כ הבשר הנדבק שם זה על גב זה ולגרור החלב שביניהם ויש מתירין משום דמחשב חיפוי בשר וכן המנהג באשכנז הכל בטור:

480 חלב שעל המסס ובית הכוסות אסור וענוש עליו כרת וזהו חלב שעל הקרב:

481 חלב הדבוק לכרס שתחת הפריסה אסו': הגה וכן המנהג בכל מקום מלבד בני ריינוס שנוהגין במקצתו היתר ואין מוחין בידן שכבר הורה להם זקן הגהות אשיר"י ומרדכי ורוב הפוסקים ובכל מקום שנוהגין בו איסור דינו כשאר חלב לבטלו בששים א"ו הארוך אבל אין אוסרין כלים של בני ריינוס הואיל ונוהגין בו היתר חידושי אגודה:

482 קרום שעל דד הטחול והוא הצד הגס חייבין עליו ושעל שאר הטחול והחוטין שבתוכו אסורין ואין חייבים עליהם:

483 נוטל ראש הגיד שבתוך הטחול ומושך אותו ונמשכים עמו ג' חוטין שבתוכו וצריך ליזהר שלא יפסוק שום חוט מהם ואם נפסק צריך לשרש אחריו:

484 הכוליא יש עליה שני קרומים העליון חייבים עליו התחתון והחוטים שבה אסורין ואין חייבים עליהם ולובן שבכוליא חלב שעל הכליות נאסר ולא שבתוך הכליות ואף על פי כן נוטל אדם לובן שבתוך הכוליא ואינו צריך לחטט אחריו ויש מחמירין לחטט אחריו: הגה ואם לא חטטו אחריו והניחו קצתו תוך הכוליא לכולי עלמא מותר אם נתבשל כך ב"י בשם הגהות אשיר"י שכ"כ בשם א"ז ודוקא מה שבתוך הכוליא אבל מה שעל הכוליא לכולי עלמא אסור ד"מ בשם רא"ש פרק ג"ה ושכן הוא בש"ס יותרת הכבד יש מצריכין לנקר הקרום העליון שלצד הכבד משום חלב הקרב שמונח עליו ויש מחמירין עוד לנקר השומן שתחת הקרום ההוא רא"מ ור"ת אבל צד פנים של צד הריאה אין צריך ניקור כלל ת"ה וא"ז . אבל המנהג לנקר ולהסיר שני קרומים דלמא אתי למטעי ס"ה וא"ז:

485 חוטין שבעוקץ פי' הוא הנקרא בלשון המקרא עצה והוא קצה השדרה ערוך ורש"י פירש שקורין הנקא אסורים והם חמשה ג' מימין וב' משמאל הג' שמימין כל אחד מתפצל לשנים שנים והשנים שבשמאל כל א' מהם מתפצל לשלשה שלשה וראשו האחד מחובר לשדרה. וראשי הפיצולין נדבקים תחת החזה בראשי הצלעות ואותם ראשי הפיצולין מצויין בחצי הבהמה של פנים ואי שלפי להו חמימי משתלפי ואי לא בעי לחטוטי בתרייהו: הגה ואם הם שרויין במים הוי להו כחמימי ומשתלפי ב"י בשם סמ"ק וכלבו וא"ו הארוך ויש מקילין באלו החוטין במקום שהם בלועים בבשר ב"י בשם הר"ן וטוב להחמיר:

486 חלב הקיבה שעל הקשת אסור מן הדין מן התורה ושעל היתר אסור ממנהג שנהגו בו איסור ויש אומרים שמדינא אסור ולכן אין להקל בו רש"י ורא"ש וסמ"ג וסמ"ק ורבינו ירוחם:

487 חלב שעל הדקין אסור באורך אמה משמתחילין לצאת מן הקיבה ומשם ואילך שומן הוא ומותר ויש אומרים שראש המעי שצריך לגרור חלב שעליו הוא המעי שיוצא בו הרעי שהוא סוף המעיים וירא שמים יצא ידי שניהם לגרור אורך אמה מכאן ואורך אמה מכאן: הגה ויש אומרים שאינו צריך אורך אמה ממש ולכן נהגו להקל למדוד בזרוע ואין מצריכין אורך אמה בצמצום מהרי"ל ואין צריך להסיר רק הקרום עם הדבוק בו שעל אורך אמות אלו אבל לא השומן הדבוק בטבחיא שתחתיו כל בו וכן נוהגין רק שמסירין מן הטבחיא גם כן חוט ארוך שמונח עליו עם השומן שאצלו ואם הטבח משך הדקין מן הבהמה בעודן חמין נשאר החלב שעל ראש הדקין עם הדרא דכנתא ולכן הבא לאכול מן הדרא דכנתא יגרוד אמה מן החלב לצד הקיבה ואם לא נודע מקומו צריך לגרוד ולגלח סביב עביו כדינר זהב במקום שנסתפק בו מרדכי ריש ג"ה ונהגו במדינות אלו להסיר הקרום שעל כל הדקין בהדרא דכנתא דעגל משום שנשארים הדקין עם הדרא דכנתא ואוכלין הכל ביחד על כן מסירין כל הקרום שלא יניחו גם כן שעל ראש הדקין ונהגו ליקח הקרום משני צדדיו מה שאין כן בכבש שאין דרכן להניחן ביחד וניכר ראש הדקין כן נראה טעם המנהג אבל יש להחמיר וליקח הקרום משני צדדיו גם בכבש הכל ד"ע:

488 אין מולחין חלבים עם הבשר ולא מדיחין אותם עמו וכלי שמדיחין בו חלבים אין מדיחין בו בשר וסכין שחותכין בו חלבים אין חותכין בו בשר:

489 נהגו מנקרי הבשר לנקר בסכין אחד מפני שנותנין בגד על יריכים וכל שעה שנוגע הסכין בחלב מקנחו בו ונכון ללמד אדם לבני ביתו שישפשפו הבשר יפה במים:

490 אין פורשין הכסלים על גבי הבשר בעוד שלא נצטנן חלב שעליהם מפני שהוא נמוח ונבלע בבשר: הגה וכן יש לנקר הבשר תוך ג' ימים מן החלב שלא יתקשה החלב שבו ומכל מקום אם לא נקרו תוך שלשה ימים אין לאסור בדיעבד אלא מנקרו אח"כ ושרי תשובת הרא"ש ומהרא"י בפסקיו סימן מ"ז:

491 כל אלה הדברים אם נעשו לא נאסר הבשר ואין מכין העושה אלא מלמדין אותו שלא יעשה: ואם עשה מותר רק שישפשף הבשר היטב ר"ן פ"ק דחולין:

492 אין מולחין הבשר קודם שיסירו החוטין והקרומים האסורים וגיד הנשה ואם מלחם מסירם אחר כך ומבשל הבשר ויש מי שאוסר עד שיסיר ממנו כדי קליפה: הגה וי"א דבעינן ששים כמו בשאר חלב הנמלח עם בשר דקי"ל בששים כמו שיתבאר סי' ק"ה ויש להקל ולהתירו ע"י קליפה המגיד בשם המפרשים אם יש בו הפסד קצת מאחר דיש מתירין אפילו בלא קליפה וגם אין שייך לגזור משום חלב שמן דמפעפע דכל הקרומים אינם רק חלב כחוש מרדכי וס"ה יראה דיש לסמוך אמאן דמתיר בקליפה ועיין לקמן סי' ק"ה:

493 טבח שדרכו לנקר בשר ונמצא אחריו חוט או קרום מלמדין אותו ומזהירין אותו שלא יזלזל באיסורין אבל אם נמצא אחריו חלב אם הוא כשעורה מעבירין אותו ואם נמצא אחריו כזית ואפי' בהרבה מקומות היו מכין אותו מכת מרדות ומעבירין אותו: הגה וחזרתו לכשרותו ותשובתו הכל לפי ראות עיני הדיין אם עבר בשוגג או במזיד הגהות אשיר"י פרק ג"ה ומנהג כשר הוא שהטבח המוכר בשר ינקרנו קודם שימכרנו פן יכשלו בו הקונים מהרי"ק שורש מ':

494 חוטין האסורין משום דם ומשום חלב ודיני גיד הנשה. ובו י"ד סעיפים: יש חוטין שאסורים משום דם שבהם כגון חוטין שביד ושבכתף ושבלחי התחתון שבצד הלשון מכאן ומכאן ובלשון ובצואר וחוטי הלב וחוטי העוקץ וחוטי הדקין שהם בתוך שומן הדקין כמו בית עכביש מסובכין זה בזה: הגה ונוהגין להסיר ג"כ ג' חוטי אורך אצל החזה מבפנים א"ו הארוך וכן נוטלין חוטין אחורי האזנים סדר הניקור וארוך ואינו אלא חומרא בעלמא ד"ע: וקרום של המוח שבקדקד וקרום שעל הביצים ומליחה לא מהני בהו אם לא שיחתכם תחלה וחתוך לתחת ר"ן בשם הראב"ד ורשב"א בת"ה וטור סי' ס"ו בשם יש גאוגים ואח"כ ימלחם והני מילי לבשלם בקדרה אבל לצלי אינם צריכים לא חתיכה ולא מליחה משום דנורא מישאב שאיב ויש מי שאומר דדוקא כשפני החוטין על פני האש אבל אם הם מובלעים בתוך הבשר אין האש שואב אלא אם כן יחתכם רשב"א וע"ל סימן ס"ז בב"י: הגה ואם לא נטלן ובשלם בלא חתיכה צריך ששים נגד כל החוטין רשב"א ובצלי סגי בקליפה הגהות אשיר"י והגהות ש"ד בשם מהרא"י סי' ל"ג ועיין לעיל סימן כ"ב:

495 הרוצה לצאת ידי חתיכת חוטין אלו לא יסמוך על חתיכת הבשר אלא יחתוך הבשר והעצם לשנים: הגה וחוטי הצואר לא מהני בהו אם חתכם רק שיחתוך המפרקת לשנים ארוך וא"ז:

496 גף העוף כיד הבהמה והלכך צריך לחתוך עצם האגפים ולמלחם וכן עצם הלחיים בעוף: הגה ויש אומרים שאין צריכים ליטול בעוף חוטין אלו משום שדקין הם והדם יוצא משם על ידי מליחה ר"ן פרק השוחט בשם י"א וכן המנהג שאין נוטלין מן העוף שום חוטין רק חוטי הצואר ובאותן יש ליזהר ליטלן משם או יחתכם עם המפרקת לשנים מיהו בדיעבד אם הוסר רק הראש מן העוף סגי ארוך בשם א"ז ונוהגין לחתוך בירכי העופות בפרק הארכובה התחתונה משום שלפעמים נמצאים חוטים אדומים ברגלי העופות ואם לא עשה כן מותר בדיעבד אפילו נתבשלו כך אע"פ שנמצאו חוטין אדומים הכל במרדכי פג"ה שאינו אלא שומן בעלמא:

497 ביצי זכר כל זמן שלא היה לו שלשים יום מותרים לקדרה בלא קליפה אפילו אם יש בהם כמו חוטין אדומים ואם היה לו שלשים יום אם יש בהם כמו חוטין אדומים אסורין לקדרה בלא קליפה אבל לצלי מותרים: הגה ונהגו לנקר הביצים אף כשהם פחותים משלשים יום וכן להסיר משם גיד הגדול ולחתוך בהם הרבה חתיכות א"ו הארוך ונהגו ליקח מן הכתף הבשר שקורין דרי"ז סדר הניקור ואין בו איסור רק הוא משום מיאוס. עוד נהגו בלונבי"ל שקורין לידווי"ץ לצלותו ולא לבשלו ואין בו איסור אם מבשלו ואפילו לכתחלה מותר ב"י וארוך וכן נוהגין להסיר העינוניתא דורדא ולהשליכה ולא לאכלה ואין איסור בדבר א"ו הארוך וכן נהגו לחתוך בין הפרסות של רגלי הבהמה ולהסיר משם בשר לבן ודק משום מיאוס ואם לא עשה כן אין לחוש ד"ע:

498 גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה אפי' אם אין כף שלהם עגול ונוהג בירך של ימין ובירך של שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין כף שלו עגול אבל אם נמצא לו כף עגול נוהג בו ואין צריך לבדוק אחריו אם הוא עגול: הגה ואין חילוק בין חיה לבהמה בכל דבר האסור משום גיד או משום דם וכן בעוף אם היה לו כף ולכן כל דבר שמנקרין בבהמה צריך לנקר בחיה ג"כ מרדכי פג"ה רק מה שאסור משום חלב אין צריך לנקר בחיה:

499 נוהג בכוי:

500 אינו נוהג בשליל כל שאינו טעון שחיטה וי"א שנוהג בו אם שלמו לו חדשיו ומצאו חי ונהגו להחמיר כסברא האחרונה קבלת ר"י בן חביב:

501 שני גידים הם בירך אחד פנימי סמוך לעצם והשני חיצון סמוך לבשר ושניהם אסורים וצריך לחטט אחריהם אלא שהפנימי אסור מן התורה והוא הפושט בכל הירך והחיצון אסור מדבריהם וקנוקנות שבשניהם אסורים מדבריהם וצריך לחטט אחריהם ושומנם ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור: הגה וראשי הקנוקנות נכנסים בראשי העצמות על כן המנקר צריך לשבור ראשי העצמות כדי להסיר הקנוקנות מעיקרן ב"י בשם הגהות אשיר"י ואין ללמוד סדר הניקור רק במראית העין מן המומחה הבקי בניקורו ד"ע:

502 גופו של גיד אינו אלא כעץ שאין בו טעם ואף עפ"כ אסרתו תורה לפיכך אינו אוסר תערובתו בפליטתו והקנוקנות והשומן יש בהם טעם לפיכך אוסרין תערובתן בפליטתן:

503 גיד הנשה מותר בהנאה:

504 שולח אדם לעובד כוכבים ירך וגיד הנשה בתוכה בין שלימה בין חתוכה ואם נותנה לו בפני ישראל ואומר לו שהיא כשרה לא יתננה לו כשהיא חתוכה אלא אם כן ניטל גידה:

505 וכל ירך שיצא מתחת יד ישראל מחותכת כדרך שמחתכין אותה מנקרי בשר היא בחזקת שניטל גידה:

506 מי שניקר והלך לו ואין אנו יודעים אם הוא בקי בניקור ואין כאן מי שהוא בקי בניקור להראות לו מותר: הגה ודוקא שיודעים שהשלים ניקורו ואם לאו הכי אסור שמא לא השלים הניקור ר"ן בשם ריב"א ואם אפשר להראות לבקי אין לסמוך על המנקר ב"י ממשמעות הרא"ש אם לא ידעינן אותו בקי בניקור ומוחזק בכשרות ואע"ג דרוב המצוין אצל ניקור מומחים הם מכל מקום טוב להחמיר ב"י בשם הרשב"א ועיין לעיל סימן א' גבי רוב מצוין אצל שחיטה וכו':

507 הטבחים נאמנים על גיד הנשה ומיהו אין לוקחין בשר מכל טבח ששוחט לעצמו ומוכר לעצמו אלא אם כן היה מוחזק בכשרות:

508 דברים האסורים משום דם. ובו י' סעיפים: דם בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים אסור. וכן דם שליל אבל דם דגים וחגבים מותר:

509 דם ביצים אם ידוע שהוא מרוקם האפרוח פירוש שהתחילה להתהוות בו צורת האפרוח חייבים עליו אבל אם אינו ידוע שהוא מרוקם האפרוח אין חייבין עליו אבל חכמי' אסרוהו:

510 נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר והוא שנמצא בחלבון. אבל אם נמצא בחלמון כל הביצה אסורה: הגה וי"א דאם נמצא על קשר החלבון וגם מבחוץ דהיינו שנתפשט מן הקשר דכל הביצה אסורה הרא"ש ורשב"א ורש"י ותוס' וע"פ. וכתב רא"ש וטור ור' ירוחם שיש להחמיר כב' השיטות ויש מחמירין עוד דכל שנמצא על הקשר של חלבון אפילו לא נתפשט כלל אסור א"ו הארוך ריש כלל מ"ב ומהרא"י ש"ד ומזה נתפשט המנהג במדינות אלו לאסור כל ביצה שיש בה דם ואין מחלקין בין חלמון לחלבון ובמקום דנוהגין להקל לזרוק הדם ולהתיר הביצה במקום דמותר צריך ליטול כדי קליפה עם הדם כשזורקו ארוך שם בשם סמ"ג:

511 ביצים הטרופות בקערה ונמצא דם על חלמון של אחד מהם אף על פי שזרקו החלמון שעליו הדם אסורות מפני שמאחר שהן טרופות בקערה החלבון שהוא דק מתערב ביחד והכל אסור אבל ביצים שבורות יחד בקערה ולא טרופות ונמצא דם בחלבון של אחד מהם יקח החלמונים הכשרים כל אחד ואחד בפני עצמו והם מותרין וישאיר אותה אשר בה הדם בקערה עם חלבוני השאר ויזרקם: הגה וכל זה כשידעינן שהיה הדם במקום האוסרו אבל אם היה ספק אם היה במקום האוסרו או לא יש להתיר התערובות סברת עצמו בפי' תשובת הרא"ש הואיל ובלאו הכי חד בתרי בטיל אבל אם הביצה לבד אסור וכן אם נתבשלה או נצלה ביצה ולא ידעינן אם הוא במקום האסור הכל מאו"ה ועיין ת"ח כלל ס"ב דין ג':

512 נמצא הדם בביצה במקום שאינו אוסר את כולה ולא זרק הדם ושכח וטרף הביצה עם הדם נראה לי שהוא מותר:

513 נמצא דם בביצה ששמוה על החמין להצטמק כיון שאין במקום הביצה רוטב מותר כל החמין:

514 ביצים המוזרות פירוש שנפסדו ונעשו כעין מטוה אפילו ישבה התרנגולת עליהם ימים הרבה מותר לאכלם ובלבד שיזרוק הדם:

515 מותר לאכול ביצים צלויות אף על פי שאינם יכולות ליבדק: הגה וכן א"צ לבדוק הביצים אם יש בהם דם דסומכין על רוב ביצים שאין בהם דם הגהות מיימוני וארוך ומכל מקום נהגו להחמיר כשעושין מאכל עם ביצים ביום שרואין בהם אם יש בהם דם:

516 דם דגים אף על פי שהוא מותר אם קבצו בכלי אסור משום מראית עין לפיכך אם ניכר שהוא מדגים כגון שיש בו קשקשים מותר:

517 דם אדם אם פירש ממנו אסור משום מראית עין לפיכך אם נשך הככר בשיניו ויצא דם משיניו ע"ג הככר צריך לגרדו אבל שבין השינים מוצצו: הגה וכל דם דגים ודם אדם הואיל ומדינא שרי אינו אוסר תערובתו מיימוני פ"ז דמאכלות אסורות בשם רשב"א והוא בת"ה בית ג' שער ה':

518 כמה דברים האסורים משום דם. ובו ו' סעיפים: בדם בהמה וחיה נמי אין איסור כרת אלא בדם הנפש שהנשמ' יוצאת בו אבל דם האברים אינו אלא בלא תעשה והני מילי כשפירש מן האבר ויצא לחוץ או שנצרר בחתיכה או שפירש ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר אבל אם לא פירש ולא נצרר מותר:

519 לפיכך מותר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה ובלבד שלא יהא בו מהחוטין שדם בהם שהדם שבחוטין הוא ככנוס ועומד בכלי וע"ל סי' ע"ו:

520 השובר מפרקתה של בהמה אסו' לאכול מבשרה חי אא"כ מולחו יפה וע"י מליחה מותר אפי' לקדרה ולצלי מותר אפי' בלא מליחה: הגה ונהגו להחמיר לחתכו ולמולחו אף בצלי וה"ה אם חותך בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה ר"ן י"א שיש ליזהר לכתחלה לשבור מפרקת הבהמה או לתחוב סכין בלבה כדי לקרב מיתתה משום שמבליע דם באברים בנימין זאב וב"י בשם שבולי לקט:

521 נצרר הדם מחמת מכה אסור לבשלו עד שיחתוך המקום וימלחנו יפה אבל מותר לצלותו בין בשפוד בין על גבי גחלים אפילו בלא חיתוך ומליחה: הגה וי"א דמשום זה יש להחמיר לקלף בית השחיטה או לחתוך באותו בשר קודם מליחה הואיל ונצרר שם הדם בשעת שחיטה ארוך כלל א' וכל בו:

522 בשר שלא נמלח ונתנוהו בחומץ כדי להצמית דמו בתוכו אם נתאדם הבשר זהו סימן שנעקר הדם ממקומו והחומץ אסור וגם הבשר אסור לאכלו חי ואין לו היתר אלא בצלי ואם לקדרה צריך חתיכה ומליחה ואם לא נתאדם הבשר החומץ מותר וגם הבשר מותר לאכלו חי:

523 חומץ שנתנו בו בשר פעם אחת להצמיתו לא יצמית בו בשר פעם אחרת מפני שכבר תשש כחו אבל כל שלא חלטו בו כלל מותר לחלוט בו אף על פי שאינו חזק: הגה יש אומרים בזמן הזה אין בקיאין בחליטה ואסור לצמת בחומץ רבינו ירוחם כ"כ בית יוסף בשמו וכן נוהגין במדינות אלו שאין מצמיתין בשר בחומץ קודם מליחה ואין לשנות ומ"מ בדיעבד מותר. ועיין לקמן סימן ע"ג:

524 דיני מליגת הראש והעופות. ובו ט"ו סעיפים: הטומן הראש לצלותו צריך שיכוין שיהא בית השחיטה למטה כדי שיזוב הדם דרך שם ואם הניחו על הצדדים המוח והקרום אסורים אא"כ נקב עצם המוח והיה הנקב למטה לפי שהדם זב דרך שם: הגה ולכתחלה נהגו להחמיר שלא לצלות שום ראש שלם אפילו רוצה להניחו אבית השחיטה דחיישינן שמא יתהפך אצדדיו תשובת רא"ש כלל כ' ומביאו ב"י סי' ע"א:

525 הניחו על נחיריו אם נעץ בו קנה או דבר אחר מותר ואם לאו אסור המוח והקרום:

526 יש מי שכתב דלהסיר את השיער בלבד אפי' אם הניחו על הצדדין מותר ויש מי שאוסר רשב"א בשם י"א: הגה והסברא הראשונה היא עיקר וכן נוהגין לחרוך הראש להסיר השיער וכן עופות משיורי נוצות שעליהם דהואיל ואינו מונח על מקום אחד אלא מעבירו הנה והנה לא חיישינן שנבלע בו הדם ואינו אסור אלא הטמנה ושמונח תמיד במקום אחד ר"ן ור' ירוחם והארוך כלל י"ז ונוהגין לחרוך על קש ותבן שאין להם חמימות כל כך לבשל הדם בא"ו הארוך ומכל מקום יעבירם על האש תמיד שלא ישהה במקום אחד הרבה:

527 אם בישל הראש שלם הכל אסור אלא אם כן יש ס' כנגד המוח וקרומו ה"ה בשם הרמב"ם ורמב"ן ור' ירוחם וע"פ: הגה ואם צלאו כך שלם ולא אותביה אבית השחיטה או אנחיריו ודץ ביה מידי הקרום והמוח אסור והשאר מותר המ"מ בשם הרמב"ן ולכתחלה נוהגין ליטול המוח קודם המליחה מתוך הגלגולת ולחתוך הגלגולת שתי וערב שאז מתחתך הקרום היטב ויש מסירים הקרום ובדיעבד אם חתכו שתי או ערב סגי אפילו לא הסיר המוח קודם המליחה ואפילו בשלו כך ועיין לקמן סי' ע"א וסי' ע"ב וצ"ב אם הראש נאסר אי אמרינן חתיכה נעשית נבילה דהוי בזה כשאר איסורין הגהת ש"ד:

528 הבא למלוג הראש צריך לחתוך חוטין שבלחי קודם מליגה וכן צריך להדיח בית השחיטה כדי שלא יהא שם שום דם וכן כשמולגי' העוף הר"ן: הגה ואפילו אם חורך רק להסיר השיער דינו הכי בארוך כלל י"ז ומכל מקום בדיעבד אינו נאסר בחרוך בעלמא אם לא הסיר החוטין ולא הדיחום:

529 כשמולגים ראש או רגלים א"צ מרדכי ר"פ ג"ה למלחם תחילה: הגה ומולחם אחר כך אבל אם רוצה למלחם תחילה קודם המליגה סגי ליה בהכי ואין השערות מעכבין הדם לפלוט טור סי' ע"א בשם הרשב"א ואין צריך לחזור ולמלחם אחר המליגה וכן נוהגין ועיין לקמן סימן ע"א:

530 המשימין רגלי הבהמה על האש להסיר הטלפים ולחרוך השיער בלא מליחה תחלה מותר ויש מחמירין וחותכין ראשי הטלפים מעט ומניחים החתך למטה כדי שיזוב הדם והכי נהוג:

531 פרסות הרגל שנמלחו בקליפתן ולא חתך ראשן לא נאסרו: הגה ויש אוסרים מה שבתוך הקליפה דהיינו הטלפים אבל השאר מותר הגה' מי"י בשם סמ"ק והגה' ש"ד והארוך והכי נהוג והוא הדין אם הטמינם ברמץ אבל בחרוך שער בעלמא שמעבירו על האש ומשנה מקומו תמיד הכל מותר ארוך ומהרי"ל:

532 מותר למלוג תרנגולת ברמץ פי' אפר חם או להבהב באור והוא שידיח בית השחיטה תחלה יפה יפה וכן שאר דם אם דבק בו בעין ב"י בשם רבינו ירוחם ואם היא לקדרה יזהר שלא ישהנה כל כך באש כדי שיוכל הלב והכבד להתחמם ולהפליט רשב"א בתה"א דף ע"ה ור"ן: הגה ולא נהגו עכשיו למלוג כלל ברמץ אפילו תרנגולת ת"ה סי' קמ"ח מיהו אם עבר ועשאו בעוף הראש כולו אסור והשאר מותר מרדכי פג"ה והארוך כלל י"ו ורשב"א שם וש"ד ובבהמה לא נאסר הראש כולו רק הקרום והמוח אם לא הניחו על בית השחיטה או אנחיריו ולא דץ ביה מידי ואם לא הדיח בית השחיטה או שאר דם בעין שעליו צריך ליטול או לקלוף מקום הדם והשאר שרי:

533 אין מולגין גדיים וטלאים ועופות בכלי ראשון אלא אם כן ניקר את החלב ומלחם וכן לא יערה עליהם מכלי ראשון ואם עירה די בקליפת העור ואם ראש העוף למעלה כשמערה עליו אין צריך קליפה: הגה ולא מקרי עירוי אלא כשלא פסק הקלוח מכלי הראשון כשנגע למטה אבל אם פסק כבר לא מיקרי עירוי ואינו אוסר ר"ן ושאר פוסקים וע"ל סימן ק"ה סק"ד:

534 אפילו בכלי שני י"א שלא ימלוג ואם מלג מותר: הגה דקיימא לן כלי שני אינו מבשל אפילו היד סולדת בו מרדכי פ' השוכר ובדיעבד שרי אבל לכתחלה אסור הגהת ש"ד שער י"ד ולכן נהגו באלו המדינות שלא למלוג שום דבר רק אחר מליחה מיהו לכבוד אורחים או צורך שבת מותר להניח בכלי שני אפילו לכתחלה חתיכה מלאה קרח וכפור כדי למהר מליחתו שם וטוב ליזהר לכתחלה שלא להניחו רק במים שאין היד סולדת בהם ואין חלוק בין כלי חרס או כלי נחשת או שאר כלים לענין כלי שני כן משמע לו מדברי הפוסקים:

535 ואם מלג עובד כוכבים או שפחה שבבית ישראל עופות ולא ראה הישראל אם בכלי ראשון או בכלי שני אם העובד כוכבים יודע בטיב יהודים ויש שם נער או נערה שיודעים בטיב הענין מותר ועיין לקמן סימן ס"ט מדין זה:

536 תרנגולות שנמלגו יחד בכלי שני ונמצאת אחת מהן טריפה לא נאסרו האחרות:

537 מים שמלגו בהם יש ליזהר שלא להחזירם להרתיחם כדי למלוג בהם שנית או כדי להדיח בהם קערות ונהגו שלא להשתמש במי מליגה כלל אפילו אינם רק צוננים הגהות מרדכי וש"ד וארוך:

538 אם נמלגה תרנגולת בכלי שני במחבת חולבת אפילו היא בת יומא הכלי והתרנגולת מותרים אם עירו המים תחלה אבל אם עירו מים על התרנגולת אם הראש למטה יש מי שאוסר ויש מי שמתיר :

539 דיני מליחה והדחה. ובו כ"א סעיפים: צריך להדיח הבשר קודם מליחה ואם הדיחו הטבח אין צריך להדיחו בבית טור ואם אחר שהדיח חתך כל נתח לשנים או לשלשה או שהסיר טלפי הרגלים לאחר ההדחה ארוך כלל ד' וי"ז צריך לחזור ולהדיחם: הגה ואם לא עשה כן הוי כלא הודח כלל שם הדחת הבשר לכתחלה יזהר לשרותו נגד חצי שעה ולהדיחו היטב במי השרייה אבל אם לא שראו רק הדיחו היטב סגי ליה ואחר כך ימתין מעט שיטפטפו המים קודם שימלחנו שלא ימס המלח מן המים ולא יוציא דם הגהות ש"ד והגהות אשיר"י פכ"ה ובארוך כלל א' ונהגו שלא להשתמש בדברים אחרים בכלי ששורין בו בשר ואם נשתהה הבשר בשרייתו מעת לעת הבשר וגם הכלי אסורין ועיין לקמן סימן זה אבל פחות מעת לעת אין להקפיד ואף במקום שנאסר הכלי מותר לחזור ולשרות בו בארוך דין בשר שמלא קרח כיצד נוהגין עם שרייתו עיין לעיל סימן ס"ח:

540 אם מלח ולא הדיח תחלה ידיחנו וימלחנו שנית ויש אוסרין: הגה וכן נוהגין אפילו לא נמלח רק מעט כדרך שמולחים לצלי ואפילו לא שהה במלחו שיעור מליחה ארוך וש"ד וסמ"ג מיהו במקום הפסד מרובה יש להתיר ב"י ואם לא הודח רק מעט קודם שמלחו מותר בדיעבד והוא הדין אם היה ס' בחתיכה נגד דם שעליו הגהת ש"ד בשם מהרא"י ואם נמלח חתיכה בלא הדחה עם שאר חתיכות שאר חתיכות מותרות והיא אסורה בארוך כלל ד' דין ה':

541 לא ימלח במלח דקה כקמח ולא במלח גסה ביותר שנופלת מעל הבשר אילך ואילך ואם אין מלח אחר רק מלח דק כקמח מותר למלוח בו ד"ע:

542 יפזר עליו מלח שלא ישאר בו מקום מבלי מלח וימלח כדי שלא יהא ראוי לאכול עם אותו מלח ואינו צריך להרבות עליו מלח יותר מזה ומולחו משני צדדים ועופות צריך למלחם גם מבפנים ואם לא מלחם אלא מבפנים או מבחוץ וכן חתיכה שלא נמלחה אלא מצד אחד מותר: הגה ויש אוסרים אפילו בדיעבד מהרא"י בהגהות ש"ד וארוך כלל ו' והכי נהוג אם לא לצורך ודוקא אם כבר נתבשל כך אבל אם לא נתבשל עדיין לא יבשלנו כך אלא אם הוא תוך י"ב שעות שנמלח יחזור וימלח צד השני שלא נמלח עדיין ויבשלנו אחר כך ואם הוא אחר י"ב שעות אזי יצלנו דנורא משאב שאיב ואין הצד שנמלח כבר בולע מצד שלא נמלח שם:

543 אחר שנמלחה החתיכה אם חתך ממנה אינו צריך לחזור ולמלוח מקום החתך:

544 שיעור שהייה במלח אינו פחות מכדי הילוך מיל שהוא כדי שלישית שעה בקירוב: הגה ועל זה יש לסמוך בדיעבד או אפילו לכתחלה לכבוד אורחים או לצורך שבת אבל בלאו הכי המנהג להשהות במליחה שעור שעה ואין לשנות מהרא"י בת"ה סימן קס"ז ובהגהת ש"ד ואו"ה כלל א':

545 קודם שיתן הבשר בכלי שמדיחו בו ינפץ מעליו המלח שעליו או ישטפנו במים ואחר כך יתן הבשר בכלי שמדיחין בו וידיחנו פעמים וישטוף הכלי בין רחיצה לרחיצה: הגה וי"א שצריכין להדיח הבשר ג' פעמים חדושי אגודה בשם א"ז ומהרא"י ואו"ה כ"א דט"ו והג"א והכי נוהגין לכתחלה על כן ישטפנו או ינפץ המלח מעליו וידיחנו ב' פעמים דזה הוי כהדחה ג' פעמים או ישים המים תוך הכלי ואחר כך יניח בו הבשר וידיחנו ג' פעמים והכי נהוג ולכתחלה יתן מים הרבה בהדחה ראשונה כדי שיבטלו כח המלח שבציר ד"ע מותר להדיח הבשר במי פירות ואין צריך מים הר"ן פ' השוחט ותוספ' שם:

546 אם לא ניפץ המלח שעליו ולא שטפו אין לאסור כי המים שבכלי מבטלין כח המלח: הגה ואפילו המים מועטים מ"מ מבטלים כח הציר ד"ע וארוך כלל ו' ומהרא"י ויש מתירין אפילו לא היו מים כלל בכלי והניחו בו הבשר דאין לחוש בשעה מועטת כזו שעוסקין בהדחת הבשר ש"ד ואו"ה כלל א' וי' וע"ל ס"כ ויש לסמוך עלייהו ואין לחוש בכל זה רק בהדחה ראשונה אבל לאחר הדחה ראשונה אין לחוש כך משמע ממרדכי ור"ן ואין חילוק בין אם הדיחו בכלי כשר או טריפה או חולבת ואם היה מעט מים בכלי שמבטל כח המלח שאינו חשוב עוד כרותח אפילו הכלי חולבת או הטריפה מלוכלך עדיין באיסור מותר בארוך:

547 בשר שנמלח ונתבשל בלא הדחה אחרונה צריך שיהא בו ששים כדי המלח שבו: הגה וכל הקדירה מצטרף לששים ש"ד וע"פ עיין ס"ק ל"ד ואם יש בקדירה כ"כ כמו החתיכה שנמלח ולא הודח הכל שרי דודאי איכא ששים נגד המלח שעל החתיכה דהחתיכה עצמה בודאי היא שלשים נגד המלח שעליו בארוך כלל י"א ד"ד ואי ליכא ס' בקדירה נגד המלח אפילו לא הושם רק בכלי שני הכל אסור דמאחר שיש שם מלח וציר אפילו בכלי שני מבשל שם דין א' ובמרדכי ובשר יבש יש להתיר אפילו בכלי ראשון דודאי יש ס' נגד המלח שעליו מאחר שכבר נתייבש מרדכי פכ"ה וראב"ן וב"י בשם הג"ה אשיר"י וש"ד אבל לכתחלה יזהר אפילו בבשר יבש שלא לבשלו או להדיחו במים שהיד סולדת בהם בלא הדחה אחרונה ש"ד שם וכל זה מיירי שלא הודח באחרונה כלל אבל אם הודח רק פעם אחת ונתבשל כך מותר דבדיעבד סגי ליה בהדחה אחת באחרונה מהרא"י בהגהת ש"ד מלח שמלחו בו פעם אחת אסור למלוח בו פעם שנית כל בו וד"ע ודעת רוב הפוסקים וכל שכן שאסור לאכול המלח אחר שמלחו בו:

548 עובד כוכבי' משמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדירה ואין ידוע אם הדיחו אם יודע העובד כוכבים מנהג ישראל סומכין על דבריו אם היה שם ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בן דעת: הגה ובחד מינייהו סגי טור או במסיח לפי תומו שהדיחו יפה או שישראל אפילו קטן יוצא ונכנס דמרתת הואיל ויודע מנהגי ישראל מיהו אם מיחה לעובד כוכבים שלא ידיחו בלא רשותו והוא עבר על דבריו אסור דהא חזינן דאינו מרתת ואין לסמוך גם כן אדבריו הגהת ש"ד ואו"ה:

549 בשר שנתבשל בלא מליחה צריך שיהיה בתבשיל ששים כנגד אותו בשר ואז מותר הכל: הגה ויש אוסרים אותה חתיכה אפילו בדאיכא ס' נגד החתיכה טור בשם י"א והגהות מיימוני בשם סמ"ק והגהות ש"ד וארוך ומהרא"י ומרדכי בשם ראב"ן והכי נהוג אם לא לצורך כגון לכבוד שבת או לכבוד אורחים דאז יש לסמוך אדברי המקילין ב"י בשם א"ח וד"ע עד"מ ואם נמלחה חתיכה ולא נמלחה כראוי דינה כאילו לא נמלחה כלל וכן בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה אף אם נמלח דינו כאילו לא נמלח ואם נתבשל צריך ס' כנגדו או"ה:

550 בשר ששהה ג' ימים מעת לעת בלא מליחה נתייבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע"י מליחה ואין לאכלו מבושל אלא צלי ואחר שצלאו לא יבשלנו ואם בישלו מותר ואין להשהות בשר ג' ימים בלא מליחה דחיישינן שמא יבשלו ב"י בשם פסקי מהרא"י סימן קצ"א:

551 ואם שרו אותו במים תוך הג' ימים יכול להשהותו עוד שלשה ימים אחרים פחות חצי שעה אגור בשר שנמלח וספק אם נמלח תוך ג' מותר בארוך:

552 בשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה ונתערב אותה חתיכה בחתיכות אחרות בטלה ברוב ומותר לבשל כולן ואפי' היתה ראויה להתכבד. וכן הדין בנתבשל בלא מליחה ונתערב אח"כ באחרות או"ה:

553 בשר המלוכלך בדמים שנשרה במים מעת לעת יש אוסרים לאכלו כי אם צלי אלא אם כן יש במים ס' כנגדו עיין ס"ק נ"ו. ויש אוסרים אפילו לצלי והכי נהוג או"ה:

554 אין מולחין אלא בכלי מנוקב או על גבי קשין וקיסמין או במקום מדרון בענין שאם ישפך שם מים יצאו מיד: הגה ודף חלק ברהיטני שמים זבין ממנו אין צריך להניחו במדרון אבל אם אינו חלק ברהיטני צריך להניחו במדרון שיצאו המים ממנו שערים ש"ו ובב"י בשם ת"ה סימן קע"ב ואפילו בכלי מנוקב יזהר לכתחלה שיהיו הנקבים פתוחים בארוך כלל ג' ולכן לא יעמידו על גבי קרקע כי היא ככלי שאינו מנוקב ע"ל ס"ס ע' וכן מחמירין קצת לשום תוך הכלי מנוקב קש או קסמין כי הבשר יסתום הנקבים הגהות אשיר"י פכ"ה ובארוך כלל א' ובדיעבד אין לחוש לכל זה. ד"ע: ואם מלח בכלי שאינו מנוקב אסור להשתמש באותו כלי בדבר רותח: הגה ואם נשתמש בו בעי קליפה אם הוא דבר יבש רשב"א ואם הוא דבר לח בעינן ששים נגד קליפה מן הקערה ב"י בשם י"א: ויש אומרים שאפי' בצונן אסור להשתמש בו בלא הדחה ואם נשתמש בו בלא הדחה ידיח מה שנשתמש בו: הגה אבל מותר לחזור ולמלוח בה בשר לאחר שנקבוה או אפילו בלא נקיבה אם הבשר שהה כבר במליחתו והודח ב"י בשם הגהת ש"ד וארוך:

555 אבל אם הוא מנוקב מותר לאכול בו אפילו רותח ויש אוסרין ברותח ויש ליזהר לכתחלה ובדיעבד מותר ארוך כלל ג':

556 בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב ושהה בו כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח כל מה שממנו בציר אסור לאכלו אפי' צלי וחלק החתיכה שחוץ לציר אין אסור ממנו אלא כדי קליפה ואפילו אם יש בה שומן: הגה ויש אוסרין כל החתיכה אפילו מה שחוץ לציר טור ומרדכי בשם מהר"ף ואפילו לא נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי ואפילו לא שהה שיעור מליחה רק מעט עד שנראה ציר בכלי מרדכי ספכ"ה בשם ראבי"ה והגהת ש"ד וארוך כלל י' וכן נוהגין ואין לשנות ומכל מקום אינו אסור רק אותה חתיכה המונחת למטה בכלי ונוגעת בציר אבל שאר חתיכות שעליה הנמלחים עמה מותרות שם בארוך ובכל בו והכי נהוג:

557 אחר שנמלח הבשר והודח מותר ליתנו אפילו במים שאינן רותחין ויש מי שמצריך ליתנו במים רותחין והמנהג כסברא ראשונה וכן עיקר ב"י ודעת עצמו:

558 בשר שנמלח ושהה כדי מליחה ונתנוהו אחר כך בכלי בלא הדחה ונתמלא מציר מותר ולפי זה בשר שנפל לתוך ציר היוצא מהבשר אחר ששהה כדי מליחה מותר ויש מי שאוסר בזה ובזה ויש לחוש לו לכתחלה: הגה ויש אוסרין תוס' ורא"ש וכמה מן האחרונים אפילו בדיעבד כדי קליפה הגהת ש"ד ובשערים ומהרי"ב ומהר"ש וב"י וארוך והכי נהוג ודוקא מה שמונח בתוך הציר אבל מה שחוץ לציר שרי והכלי שנפל בו אותו הציר אסור וכן אם היה הכלי חולבת ויש בו לכלוך אסור הבשר דאף לאחר שיעור מליחתו נחשב כרותח הגהת ש"ד ות"ה סימן קנ"ט אבל אם הוא הפסד מרובה ואית ביה גם כן צורך סעודת מצוה יש להקל ולומר דאחר ששהה שיעור מליחה לא מחשב צירו כרותח ד"ע ועיין לקמן סימן צ"א: ולפי דבריו אף על פי ששהה הבשר במלח כשיעור אסור לאכול ממנו עד שידיחנו יפה יפה ואסור לחתוך ממנו בסכין קודם שידיחנו ואם חתך צריך להגעילו: הגה ויש מתירין לחתוך בסכין לאחר ששהה שיעור מליחה דאין מליחה לכלים וכן עיקר דמותר ת"ה סימן קנ"ב ואו"ה כלל ל"ז אבל הסכין צריך הדחה אחר כך או נעיצה בקרקע אם נתייבשה עליו הציר ארוך ואפילו קודם שיעור מליחה אין האיסור משום הסכין אלא משום שיצא דם בעין על הבשר ואם רוצה להדיחו שם היטב ולחזור ולמלחו שם מותר: וכשרוצים לעשות מליח להתקיים לאחר ששהה במלחו בכלי מנוקב כשיעור הראוי מדיחי' אותו יפה יפה ואחר כך חוזרים ומולחים אותו כדי שיתקיים ואפילו בכלי שאינו מנוקב ואפי' לפי סברא זו אם רוצה למלוח ולאכול צלי בלא הדחה עושה ואינו חושש לדם שעל המלח שהאש שואבו ומונע המלח מלבלוע דם והני מילי במולחו ומעלהו לצלי אבל אם שהה במלחו המלח בולע הדם ונאסר ולפיכך מדיחו יפה יפה וצולה ואוכל וע"ל סימן ע"ו מדין בשר שנמלח ולא הודח ונצלה כך:

559 במקום שאין מלח מצוי יצלו הבשר עד שיזוב כל דמו ואחר כך יבשלוהו:

560 דין מליחת הרבה בשר ביחד. ובו ו' סעיפים: מולחין הרבה חתיכות זו על גב זו אע"פ שהתחתונה גומרת פליטתה קודם לעליונה לא אמרינן שחוזרת ובולעת מדם העליונה לפי שהוא שוהה הרבה לפלוט ציר וכל זמן שפולטת צירה אינה בולעת ואפילו מתקבץ הרבה ציר ועומד בגומא שבין החתיכות מותר במה דברים אמורים במולח בשר עם בשר ואפילו בשר שור עם בשר גדיים וטלאים ואפילו עם עופות שאי אפשר להם לגמור כל פליטת צירן עד שיגמור בשר שור לפלוט את דמו: הגה ומכל מקום נוהגין להחמיר לכתחלה שכל חתיכה שיש לה בית קיבול כגון דופן שלימה מהפכין אותה שיזוב הדם אבל בדיעבד אין לחוש א"ו הארוך חתיכה שמלח אותה ב' פעמים מותרת ולא חיישינן שמלח השני מבליע הדם הנשאר ממליחה הראשונה פסקי מהרא"י סימן ס"ו: אבל בשר עם דגים אפילו בשר עופות עם דגים אסור למלוח לפי שהדגים פולטים כל צירן קודם שיפלוט העוף את דמו ואם עבר ומלחן יחד העופות מותרין אבל הדגים צריך ליטול מהם כדי קליפה ואם לא ניטלו קשקשיהם כשנמלחו מותרים: הגה ויש אוסרין כל הדגים ארוך כלל י"ג אם אינן ס' נגד העופות דאנו משערין במליחה בס' והכי נהוג ודוקא דלית בהו קשקשים דרפו קרמייהו ופלטו מיד אבל אי אית בהו קשקשים מותרים דאינן פולטים מיד ולא בלעי מן העופות הרא"ש ושם דאיידי דטרידי לפלוט לא בלעי מידי דהוי אשני חתיכות שנמלחו יחד:

561 במה דברים אמורים כשמלח שניהם יחד או שהעוף מליח ודג תפל אבל אם דג מליח ועוף תפל ונתנם זה אצל זה או זה על גב זה אף דגים מותרים בלא קליפה: הגה וכן אם הדגים מונחים על העופות מותרים אפילו נמלחו יחד דדם אינו מפעפע מלמטה למעלה ולא גרע מחתיכה המונחת בציר דמה שלמעלה מן הציר שרי ארוך כלל י"ג וכן אם לא הניח הדגים אצל העופות אלא לאחר ששהו העופות במלחן שיעור מליחה אף הדגים מותרים אע"פ ששניהם מלוחים ד"ע וכן משמע בארוך ואם נמלחו דגים בכלי שמלחו בו בשר הדגים מותרים דאין הדגים בולעים הדם שבכלי דאין מליחה לכלים ב"י בשם רשב"א סימן קכ"ט והא דאמרינן דאם הדג תפל והעופות מלוחים אסורין היינו דוקא שהדג פלט כבר דמו והודח אבל אם עדיין לא פלט דמו ולא נמלח מעולם מותר דאגב דיפלוט דם דידיה יפלוט גם כן הדם שבולע מן העופות סברת עצמו וכן משמע בארוך כלל י"ג בשם הסמ"ק כמו חתיכה שנפלה לציר קודם מליחה דמותר מהאי טעמא כמו שיתבאר לקמן סימן זה ועיין לקמן סימן צ"א באיזה מליחה אמרינן דהוי כרותח:

562 בשר שחוטה שמלחו עם בשר טריפה או שהטריפ' מלוחה והכשיר' תפילה והם נוגעי' זה בזה אסור כדי קליפה שאע"פ שאינו בולע מדם הטריפה בולעת מצירה אבל אם הכשירה מלוחה והטריפה תפילה מותרת בהדחה בלא קליפה בין נתן כשירה למעלה בין נתנה למטה ויש מי שאוסר בנוגעים זה בזה וסובר שלא הותרו אלא בעומדים בסמוך בכדי שפליטה של זה נוגעת בזה: הגה וכשהטריפה מלוח וכשר תפל אפילו בכהאי גונא אסור וע"ל סימן ק"ה מאלו דינים:

563 הא דאמרינן דאינו אוסר אלא כדי קליפה היינו כששתיהן כחושות אבל אם אחת מהן שמינה אפילו אם חתיכת הטריפה כחושה וחתיכת הכשרה שמינה מפעפע האיסור בכולה אם היתה הטריפה המלוחה למטה משום דתתאה גבר. ועיין לקמן סימן ק"ה כיצד נוהגין:

564 יש אומרים שבשר שנמלח אסור להשהותו במלחו לאחר פליטת כל צירו דהיינו י"ב שעות לפי שחוזר ובולע מלחלוחית דם שעליו ושעל המלח ויש מתירים להשהותו במלחו אפילו כמה ימים ולכתחלה יש לחוש לדברי האוסרים ובדיעבד מותר:

565 יש אוסרים ליתן בשר שלא נמלח כלל או שנמלח ופלט כל דמו עם בשר שנמלח קודם פליטתו דם לפי שהבשר שלא נמלח או שנמלח ופלט כל דמו חוזר ובולע ממה שחבירו פולט ויש מתירים ע"י מליחה שימלחנו אחר כך כי אז יפליט כל דם שבלע ויש מתירים בכל זה ולכתחלה יש לחוש לדברי האוסרים: הגה ואפילו בדיעבד נוהגין לאסרו אם נפל בשר שכבר פלט כל דמו וצירו אצל בשר שלא שהה עדיין שיעור מליחה מהרא"י בהגהת ש"ד ויש אומרים שכל מעת לעת לאחר שנמלח פולט ציר ואם נגע תוך זמן זה לבשר שנמלח ולא שהה עדיין שיעור מליחה אינו נאסר וכן נוהגין ש"ד בשם הגאונים ומהרא"י וסה"ת ומרדכי בשם ר"י אך במקום שאין הפסד מרובה יש לאסרו לאחר י"ב שעות וקודם לזה אין להחמיר כלל וכל שכן אם לא נמלח כלל דאפילו אם נפל לציר ממש אין לאסרו דאמרינן על ידי שיפלוט דם דידיה יפלוט גם כן מה שבלע ממקום אחר ואפילו נמלח הבשר ולא שהה עדיין שיעור מליחה ונפל לציר יש להתיר ארוך כלל ה' אם לא נכבש בתוכו יום שלם אך אם שהה שיעור מליחה ונפל לציר יש אוסרין אותו אף על פי שלא כלה זמן פליטת צירו עדיין רש"ל בא"ו שלו ומ"מ לצורך הפסד גדול יש להתיר גם בזה כל זמן פליטת צירו דהיינו תוך י"ב שעות ע"י שיחזור וידיחנו הגהת ש"ד ויחזור וימלחנו וכן אם נפל לציר קודם ששהה שיעור מליחה ידיחנו ויחזור וימלחנו מיהו אם מלחו בלא הדחה לאחר שנפל לציר שרי בדיעבד ארוך כ"ה . וכל זה לא מיירי אלא בציר שהוא כרותח כמבואר לעיל סימן ס"ט אבל דם בעין שנפל על בשר שהוא תוך שיעור מליחתו והוא חשוב כרותח כמבואר לקמן סימן צ"א נאסר הבשר דלגבי דם בעין לא אמרינן איידי דטריד לפלוט לא בלע ולא כבולעו כך פולטו שם והא דאסרינן אותו כשנפל לציר היינו דוקא מה שבתוך הציר אבל מה שלמעלה מן הציר שרי מיהו מה שבתוך הציר נאסר מיד ואין שיעור לדבר. בשר שנפל לתוך ציר שעל הקרקע דינה כאילו היתה הציר בכלי בית יוסף בשם ש"ד ואו"ה שם בשר שנגע בחתיכה שנמלחה בכלי שאינו מנוקב ונאסרה דינה כאילו נגעה בציר ד"ע ספק ציר ספק מים מותר דציר דרבנן וספיקא להקל מרדכי פכ"ה ציר מעורב עם מים אפילו היו המים מועטים לא חשיבי עוד רותח ואינה אוסרת ב"י בשם אגור . דין כבוש עיין לקמן סימן ק"ה:

566 דין מליחת הראש והטלפים והמוח. ובו ג' סעיפים: הראש חותכו לשנים ומולחו יפה לצד פנים וחוזר ומולח על השיער שאין השיער מעכב על ידי המלח להפליט דם:

567 הטלפים מחתך אותם מעט למטה ומולחו ויניח מקום החתך למטה וימלח גם על השיער ועיין לעיל סימן ס"ח:

568 הקרום שעל המוח יש בו חוטין והמוח עצמו יש בו דם ואינו יוצא מידי דמו במליחת הראש לפי שעצם הראש מקיפו ועומד לפניו ואין מקום לדם לזוב לפיכך הבא למולחו קורעו ומוציא המוח וקורע הקרום ומולחו ואם רצה למלוח הראש והמוח בתוכו ינקוב העצם כנגד הקרום וינקוב גם הקרום וימלח ויניח הנקב למטה ומותר אפילו לקדירה: הגה ועיין לעיל סימן ס"ח כיצד נוהגין לכתחלה ש"ד בשם מ"ה ואם נמלח הראש שלם בלא נקיבת העצם הקרום והמוח אסורים ושאר הראש מותר וכל שכן שאר בשר שעמו ארוך כלל י"ז וש"ד הקולית ושאר עצמות שיש בהן מוח צריכין מליחה ומליחת העצם מועיל למוח שבקרבו וא"צ לנקוב העצם טור בשם הרשב"א מיהו לכתחלה לא ימלחנו עם שאר בשר רק לבד ובדיעבד שרי ארוך כלל ל"א :

569 דין מליחת הלב והריאה. ובו ד' סעיפים: הלב מתקבץ הדם בתוכו בשעת שחיטה לפיכך צריך לקרעו קודם מליחה ולהוציא דמו ולמלחו אחר כך: ואז מותר אפילו לבשלו ארוך כלל ט"ו ויש מחמירין לבשלו רק צולין אותו ואחר כך מבשלו ש"ד:

570 מלחו ולא קרעו קורעו אחר מליחתו ומותר אף על פי שנמלח עם הדם שבתוכו דכבולעו כך פולטו והוא הדין אם צלאו ולא קרעו שקורעו לאחר צלייתו ומותר אבל אם בשלו בלי קריעה אסור עד שיהא ס' כנגד הלב דלא ידעינן כמה נפק מיניה: הגה ואפילו בדאיכא ס' הלב עצמו אסור ארוך וש"ד מהרא"י ורי"ו ויקלוף מעט סביב הלב ויש מחמירין בו אפילו במליחה לאסור שאר בשר שנמלח עמו ואומרין דלא אמרינן כבולעו כך פולטו גבי דם הלב הכנוס בתוכו דהוי דם ממש ולא מקרי דם פליטה הגהת ש"ד בשם ר' מתתיה וכ"מ במרדכי בשם ר"י והמנהג להקל וכן עיקר דגם זה מקרי דם פליטה ושייך למימר ביה כבולעו כך פולטו מידי דהוי אדם שבחוטין כמו שנתבאר לעיל סימן כ"ב וכ"ד האו"ה ומהר"א כ"ץ ויש מחמירין לקלוף קצת במקום שהיה הלב דבוק בארוך ומרדכי שם . וטוב לחוש לדבריהם ולקלוף קצת סביב הלב ואז הכל מותר ואין חלוק בין בשר שעם הלב או הלב עצמו ואין חלוק בין אם הלב סגור או פתוח למעלה ד"ע ולא כאו"ה ונוהגין לכתחלה לחתוך ערלת הלב ולחתוך גידין שבפנים ארוך ואינו אלא חומרא וזהירות בעלמא:

571 אין עוף שלא יהא בו ששים כנגד לבו ומותר אפילו הוא דבוק בעוף: הגה וכל עוף יש בו ס' אפי' אין בו הראש והרגלים התחתונים פסקי מהרא"י סימן צ"א ור"י מינץ ובארוך כדרך שנוהגים להסירן דהיינו עד הארכובה התחתונה ולכן אם העוף שלם הכל מותר ואם אין שלם וליכא בו ס' נגד הלב הדבוק בעוף י"א דהחתיכה נעשית נבילה ובעינן ס' בקדירה נגד כל העוף טור בשם י"א וכ"ה בפוסקים וכן נוהגין ואפילו איכא ס' בקדירה העוף אסור הואיל ואין בו ס' נגד הלב הדבוק בו ואם אין הלב דבוק בעוף מצטרף כל הקדירה לבטל הלב בס' ועיין לקמן סימן צ"ב בדין חתיכה נעשית נבילה ואין לך בהמה שהיא ס' נגד לבה:

572 הריאה אינה צריכה חיתוך אבל נהגו לקרעה ולפתוח הקנוקנות הגדולים שלה ומנהג יפה הוא:

573 דין צליית הכבד. ובו ו' סעיפים: הכבד יש בו ריבוי דם לפיכך לכתחלה אין לו תקנה לבשלו ע"י מליחה אלא קורעו שתי וערב ומניח חיתוכו למטה וצולהו שיהא ראוי לאכילה או"ה נתיב ט"ו ואחר כך יכול לבשלו: הגה ואם מנקבה הרבה פעמים בסכין הוי כקריעת שתי וערב ארוך וכן אם נטל משם המרה וחתיכת בשר מן הכבד דאפשר לדם לזוב משם הגהת ש"ד ומ"מ אם לא עשה כן נוטל הסמפונות לאחר צלייה ומבשלה ארוך וכל זה בכבד שלימה אבל כשהיא חתוכה אין צריך כלום ר' ירוחם בתא"ו וכשבא לבשלה אחר הצלייה ידיחנה תחילה אחר הצלייה קודם הבישול דקדוק ב"י ממרדכי פכ"ה ובארוך מיהו אם לא הדיחה ובשלה כך מותר ראבי"ה ואו"ה שם: ובדיעבד מותר אם נתבשל לבדו בקדירה בלא צלייה אבל הקדירה אסורה שפולטת ואינה בולעת ויש מי שאוסר: הגה וכן נוהגין לאסור הכל הגהת סמ"ק ומהרא"י בהגהת ש"ד אפילו נמלחה הכבד קודם בשולה דעת רש"י ולאפוקי ר"ת:

574 ואם חלטו בחומץ או ברותחין ונקב והוציא מזרקי הדם שבתוכו מן הדין מותר לבשלו אלא שהגאונים אסרו לעשות כן ובדיעבד מותר:

575 לצלי צריך חתיכה משום דם שבסמפונות ואם לא קרעו קודם צלייה יקרענו אח"כ: וי"א דאין צריך לצלי שום חתיכה כלל טור בשם ר"י סמ"ק ואו"ה ושאר פוסקים וכן נוהגין אפילו לכתחלה:

576 אם צלאו עם בשר בתנורים שבימי חכמי הגמרא שפיהם למעלה יהיה הכבד למטה ולא למעלה ובדיעבד מותר ובשפודים שצולים אצל האש אסור לצלותן עם הבשר לכתחילה אפילו כבד למטה: הגה מיהו אם נמלחה הכבד כבר מותר לצלותה עם בשר אפילו ע"ג בשרא דכבר נתמעט דמו והוי כבשר על גבי בשר ב"י בשם תוספות ר"פ כ"צ והגהות ש"ד ומרדכי פ' כ"ה:

577 לא ימלחנו לכתחילה על גבי הבשר אלא תחתיו: הגה ונהגו שלא למלוח כבד כלל אפילו לבדה ואין לשנות רק יש למלחה קצת כשהיא תחובה בשפוד או מונחת על האש לצלותה הגהת ש"ד ואגור בשם אגודה ומיהו אם איתא שמלח כבד בין שמלחה לבדה או עם בשר אפילו על גבי בשרא הכל מותר. טור וש"ד וארוך וי"א שיש לקלוף מעט סביב הכבד אם היא דבוקה בעוף ואינו אלא חומרא בעלמא מרדכי פכ"ה ובארוך נהגו להדיח כל כבד אחר צלייתה משום דם הדבוק בה אגור בשם ר"י מולין מיהו אם לא הדיחה מותרת:

578 נמצא כבד בעוף צלי מותר: הגה וי"א לקלוף מעט סביב הכבד ואינו אלא חומרא בעלמא מרדכי בשם ריב"ן וש"ד ואו"ה . ואם הוא מבושל צריך ס' כנגד הכבד: הגה ואין לך עוף שהוא ס' נגד הכבד כשהיא שלימה ש"ד ומרדכי בשם ראבי"ה ומהרא"י ובארוך כלל י"ו ולכן אם הכבד שלימה ודבוקה בעוף נעשה העוף חתיכת נבלה ובעינן ס' משאר דברים שבקדרה נגד כל העוף והוא הדין אם דבוק חתיכת כבד בחתיכת עוף ואין ס' כנגדו שם דהא קיימא לן בכל האיסורים חתיכה נעשית נבילה כדלקמן סימן צ"ב ואם אין הכבד דבוקה מצטרף כל מה שבקדרה לבטל הכבד ואם יש ששים בכל הכל מותר מיהו הכבד עצמה אסורה כמו בלב תא"ו נט"ו כמו שנתבאר לעיל סימן ע"ב. עוף שמלאוהו בביצים ונמצא בו לב או כבד דינו כמבושל ובעינן ס' מן העוף בלא המילוי ואם לאו הכל אסור ואם מלאוהו בבשר ואין שם ביצים הנקרשים ומעכבים הדם דינו כצלי ארוך בשם אגודה ובנימין זאב סימן של"ו:

579 הטחול דינו כשאר בשר. ובו סעיף אחד: הטחול אע"פ שיש בו מראה אדמומית ונראה כרבוי דם דינו כשאר בשר: וצריך מליחה: הגה י"א שנהגו שלא לבשל הכליות או ביצי זכר אפילו לאחר שניקר אותן משום דאית בהו רוב דם ובדיעבד אין לחוש אגור וארוך כלל א' בשם רוקח ומותר למלוח כל אלו עם שאר בשר אע"פ שיש בהם רוב דם ובלבד שיסירו הקרומים והחלב מהם:

580 דין מליחת המעיים. ובו ג' סעיפים: אין מחזיקין דם בבני מעיים כגון בכרס ובקיבה ובדקין ובחלחולת פירוש הכרכשא והוא המעי הדבוק בפי הטבעת בלא שומן שעליהם לפיכך אם בשלם בקדרה בלא מליחה מותר אלא אם כן אסמיק: הגה וכ"ש אם נמלחו בכלי שאינו מנוקב דמותרים מרדכי פכ"ה מיהו לכתחלה צריכים מליחה בכלי מנוקב והדחה תחילה כשאר בשר מרדכי וארוך ויש חולקים בכרס ואומרים דמחזיקין בה דם ואפי' בדיעבד אסור בכרס ובית הכוסות כשאר בשר. מרדכי ור"ן ואו"ה: אבל שומן שעליהם דינו כשאר בשר לפיכך כשמולחים החלחולת ושאר מעיים אין מולחים אותם בצד פנימי מעבר המאכל אלא בצד החיצון ששם השומן דבוק: הגה ואם מלח החלחולת מצד פנים ולא מצד חוץ הוי כאילו לא נמלחה כלל ואם נתבשלה כך טריפה אם יש עליה שומן מבחוץ ואם לא נתבשלה עדיין יחזור וימלחנה מבחוץ ומותרת ארוך בשם הרשב"א ביצים הנמצאים בעופות לאחר שחיטה אם לא נגמר החלבון שלהם רק החלמון לבד צריכים מליחה כשאר בשר ומותר למלחן עם בשר ב"י סימן פ"ז ואם נגמר אף החלבון אפי' הקליפה הקשה עליו כמו שהיא נמכרת בשוק נוהגין למלחה אך יזהר שלא למלחה עם בשר מהרא"י בהגהת ש"ד מיהו בדיעבד אין לחוש וכל שומן אפילו של עופות דינו כשאר בשר לענין מליחה והדחה מרדכי:

581 בני מעיים בלא שומן שעליהם אף על פי שאין מחזיקין בהם דם מותר למלחם עם בשר: הגה ויש אוסרין למלחם עם בשר טור בשי"א והכי נוהגין לכתחלה ובדיעבד מותר מרדכי בשם ר' יואל והגהות אשר"י ואו"ה בשם א"ז:

582 שומן הכנתא פירוש שומן הדקים אינטרי"לייא בלע"ז שעל הדקים מלאה חוטים דקים מלאים דם ולפיכך יש אוסרים אותה לקדירה אפי' על ידי חתיכה ומליחה ועכשיו נוהגין היתר ואותם חוטין של דם כשאדם בקי בהם מותחן ונפשלים היטב עד שלא ישאר אחד מהם:

583 דין בשר לצלי. ובו ו' סעיפים: הצלי אין צריך מליחה לפי שהאש שואב הדם שבו מעצמו אבל אם דם אחר נטף על הצלי אפי' אותו דם הוא צונן לא אמרינן שהאש שואבו ואוסר ממנו כדי נטילה:

584 רצה למלוח צלי ולאכלו בלא הדחה עושה ואין לחוש לדם שעל המלח ויש מי שאומר דהני מילי כשמולחו וצולהו מיד אבל אם שהה במלחו המלח בולע ונאסר לפיכך מדיחו יפה קודם צלייה: הגה וי"א דצלי בעי הדחה תחילה רמב"ן וי"א דצריך גם כן קצת מליחה תחילה רש"י והמנהג להדיחו תחילה וגם למלחו קצת כאשר נתחב בשפוד וצולהו מיד קודם שיתמלא המלח דם הגהת ש"ד מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל או מלחו בלא הדחה תחילה ונצלה כך מותר ובלבד שלא שהה כך במליחתו בלא הדחה שיעור מליחתו אבל אם שהה כל כך קודם שצלאו אסור כך משמע בארוך כלל ה' ואין חלוק בכל זה בין אווזות ושאר עופות החלולים מרדכי וש"ד וב"י ועת"ח כ"ט ד"ו ובלבד שלא יהיו מלואים בביצים או בשאר בשר אבל אם הם מלואים דינם כבשול וצריכים מליחה תחילה כמו לקדרה ש"ד ונהגו להחמיר כשצולין בשר בלא מליחה שלא להפך השפוד תמיד כדי שיזוב הדם ארוך כלל ט' ובדיעבד אין לחוש ואין חלוק בכל זה בין אם רוצה לאכלו כך צלי או רוצה לבשלו אחר כן רק שיצלנו תחלה כדי שיהא ראוי לאכילה דהיינו כחצי צלייתו שם . י"א דכל צלי צריך הדחה אחר צלייתו משום דם הדבוק בו אגודה ואגור וכן נוהגין לכתחלה מיהו אם לא הדיחו ואפילו בשלו כך מותר ע"ל סימן ע"ג ואפילו נמלח תחלה קודם צלייתו ולא הודח אחר המליחה אפילו הכי מותר ולא חיישינן לדם ומלח שעליו דנורא משאב שאיב או"ה:

585 לא נקב הורידים בעוף בשעת שחיטה אסור לאכלו ואפילו צלי עד שיחתוך אבר אבר ויצלה רצה לאכול ממנו בשר חי אסור עד שיחתוך וימלח ואם נקר הבשר מחוטי דם אוכל אפילו בלא מליחה חי או צלי ואפי' כולו כאחד ויש שהחמירו שלא לאכלו כולו כאחד אפילו בצלי אלא לאחר חתיכת הורידין ורוב שני הסימנים :

586 יש מי שאוסר לחתוך בסכין צלי שאצל האש שלא נמלח כל זמן שאינו נצלה כל צרכו מפני דם שנבלע בסכין ויש מי שאוסר השפוד שצלו בו בשר בלא מליחה ויש מי שהורה שאסור להשהות הצלי על השפוד לאחר שהוסר מן האש לאחר שפסק הבשר מלזוב שמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו ויש מתירין בכל זה וכן המנהג להתיר: ואנו נזהרין לכתחילה ומתירין בדיעבד מהרא"י והגהת ש"ד ואו"ה כלל ל"ז:

587 צלי שלא נמלח וחתכו על גבי ככר אף על פי שיש בככר מראה אודם מותר אם נצלה עד כדי שהוא ראוי לאכילה לרוב בני אדם דהיינו חצי צלייתו וה"ה שהמוהל בלא ככר נמי שרי ב"י בשם הרשב"א:

588 בשר שצולין בלא מליחה אין נותנין כלי תחתיו לקבל שמנונית הנוטף ממנו עד שיצלה עד שיהא ראוי לאכילה על ידי צליה זו:

589 דין עופות שנמלאו בשר שלא נמלח. ובו סעיף אחד: עופות או גדיים שממלאים אותם בשר שלא נמלח אם לצלי מותר אפילו פיהם למעלה ואפילו אם נמלח החיצון דכמו שבולע דם המילואים כך פולטו: הגה וכ"ש אם נמלח הפנימי ולא החיצון דשרי ד"ע לדעת ארוך כלל ט' דנורא משאב שאיב הדם מן החיצון ואינו נבלע בפנימי ד"ע: ולקדרה אסור עד שימלח חיצון לבדו ופנימי לבדו אבל אם לאחר שמילאו מלח החיצון אינו מפליט דם שבפנימי: הגה וכל זה בדיעבד אבל לכתחלה אין לעשות שום מולייתא רק אם נמלחו שניהם אגור ומרדכי פכ"ה ורש"י וכל זה מיירי שאין במולייתא זו רק בשר או עשבים אבל אם יש שם ביצים הנקרשים דינו כאילו נתבשל בקדירה הגהת ש"ד בשם מהרי"ט וארוך וב"ז ואפילו בדיעבד יש לאסור אם לא נמלחו שניהם. בשר שלא נמלח ולא הודח שנצלה עם בשר שנמלח והודח מותר בדיעבד שם אבל לכתחלה אסור לצלות בשר שנמלח עם הבשר שלא נמלח ואפילו הודח:

590 שלא לדבק בצק בבשר שלא נמלח. ובו סעיף אחד: הטופל בצק בעוף שלא נמלח אע"ג דבגמ' מפליג בין סמידא לשאר קימחי ובין אסמיק ללא אסמיק אנן השתא לא בקיאינן במלתא ובכל גוונא יש לאסור אבל אם נמלח ושהה כדי מליחה ואח"כ הודח מותר בכל גונא: הגה ודוקא לטפל בבצק אסור אבל מותר למשוח בשמן או בציר בשר שלא נמלח דאין זה מעכב הפליטה ארוך כלל ט' ופשטיד"א יש לו כל דין בישול בקדירה בין לקולא בין לחומרא מרדכי פכ"ה בשם רש"י ומהרא"י וארוך כלל ט"ו:

591 סימני בהמה וחיה טהורה. ובו ג' סעיפים: סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה והם שני סימנים מעלת גרה ופרסותי' סדוקו' וכל בהמה וחיה שאין לה שיני' בלחי העליון ולא ניבים שהם תלתלי בשר כעין שיני' בולטים בחניכים וי"א שניבין הם שני שינים למעלה אחד מכאן ואחד מכאן בקצוות הלסתות פירוש ויכה את מיכהו על הלחי תרגומו על לסתיה בידוע שהיא טהורה והוא שיכיר בן גמל שאין לו ניבין עד שיגדיל וכל שמעלת גרה היא מפרסת פרסה חוץ מגמל וארנבת ושפן שהם מעלי גרה ואינם מפריסי' פרסה ולהם אין לחוש שיש להם שיני' למעלה או ניבין לפיכך המוצא במדבר בהמה ואינו מכירה ופרסותי' חתוכו' שהרי אינו יכול לבדוק בהם יבדוק אם אין לה שיני' ולא ניבין למעלה בידוע שהיא טהורה והוא שיכיר בן גמל. וכל שמפרסת פרסה מעלת גרה חוץ מחזיר לפיכך מצא בהמה שפיה חתוך שהרי אינו יכול לבדוק בו יבדוק ברגליה אם פרסותיה סדוקו' בידוע שהיא טהור' והוא שיכיר חזיר יש לה קרני' יצא מספק חזיר וטהור' ואין בהמ' טמא' שבשרה שתחת העוקץ שלה הולך שתי וערב לאיזה צד שיחתכו אותו אלא הערוד פי' חמור הבר לפיכך המוציא בהמה שפיה ופרסותיה חתוכים שהרי אינו יכול לבדוק בהם יבדוק בבשר שתחת כנפי העוקץ אחר שישחטנה אם הולך שתי וערב טהורה והוא שיכיר ערוד בשר אדם אסור לאכלו מן התורה ר"ן פ' אע"פ ורמב"ם כ"ב דמ"א ד"ג וה"ה וקרבן אהרן פ' שמיני דף ס"ד ע"ד דלא כמשמע בתו' פ' אע"פ ורא"ש דבשר אדם אינו אסור מן התור' ועב"ח:

592 טמאה שילדה כמין טהורה אע"פ שיש לה כל סימני טהרה אסורה וטהורה שילדה כמין טמאה מותרת אע"פ שיש לה כל סימני טומאה ודוקא שילדתו בפנינו אבל אם הניחה מעוברת ואח"כ מצא מין טמא הולך אחריה אף על פי שכרוך אחריה ויונק אותה אסור שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה:

593 הנולד מן הטריפה מותר:

594 דין חיה טהורה. ובו ו' סעיפים: חיה טהורה חלבה מותר ודמה אסור וטעון כיסוי וחכמים נתנו סימנים מפי השמועה בקרנותיה אם הם מפוצלות פירוש שהרבה פיצולין יוצאין מהם ודאי חיה טהורה היא ואם אינם מפוצלות צריך שיהיו בהם שלשה סימנים כרוכות והדורות וחרוקות פירוש כרוכות עשויות גלדים כבצלים. הדורות עגולות ולא רחבות. חרוקות שיש בהם חריצים סביבם תכופים ומובלעים זה בזה והוא דמיבלעו חירקיהו ואם חסר אחד מאלו השלשה סימנים חלבה אסור:

595 במה דברים אמורים במין שאינו מכירו אבל ז' מיני חיה האמורים בתורה אם היה מכיר אחד מהם אפילו לא מצא לו קרנים חלבו מותר ודמו טעון כיסוי:

596 שור הבר מין בהמה הוא:

597 הקרש אף על פי שאין לו אלא קרן אחד הרי הוא חיה:

598 כל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או מין בהמה חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו:

599 כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו:

600 שכל היוצא מן הטמא טמא ודברים היוצאים מן החי והם מותרים. ובו ט' סעיפים: חלב בהמה וחיה טמאה או טריפה וצירה ומי רגליה אסורים כבשרה ויש מי שמתיר במי רגליה רמב"ם פ"ד ד"כ אבל מי רגלים דאדם לדברי הכל מותרים:

601 גבינות שנעשו מחלב בהמה ונמצא טריפה אם הוא טרפות שאפשר שלא אירע לה אלא עתה ס"א שאירע לה עתה ועיקר כגון ניקב קרום של מוח וכיוצא בו מותרת דאמרינן השתא הוא דנטרפה אבל אם ידוע שקודם שחלבה נטרפה כגון יתרת אבר שנטרפת בו או הוגלד פי המכה שבידוע ששלשה ימים קודם השחיטה היה כל הגבינות שנעשו מחלבה אסורות: הגה מיהו בהוגלד פי המכה אין לאסור רק הנעשה ממנה תוך ג' ימים אבל מה שנעשה מחלבה קודם לזה שרי סמ"ק והגהות מיימוני ומהרא"י בהגהת ש"ד ואו"ה כלל מ"ט ואגור אבל ביתרת או שאר טריפות הבא מן הבטן מה שנעשה ממנה מעולם אסור או"ה שם ואם היתה בעדר עם בהמות אחרות ונתערב חלבה עם חלב האחרות הולכים בו אחר שיעור ששים: הגה ואם יש ס' בהמות בעדר ולא ידעינן בודאי שחלב מן הטריפה היא יותר מחלב אחת האחרות אמרינן מסתמא דאיכא ששים ומותר סברת עצמו ודוקא בשנתערב החלב אבל אם נתערבו הגבינות אינן בטילות דהוי חתיכה הראויה להתכבד ואפילו באלף לא בטיל תה"ד ובארוך כלל מ"ט ותשו' רשב"א סי' תקי"ז: ואם נטרפה ע"י סירכא אין אוסרים הגבינות שנעשו מחלבה משום דהוי ספק ספיקא: הגה ויש אוסרין אפילו בסירכא מה שנחלב תוך שלשה ימים רשב"א ור"ן וכן יש לנהוג אם אין הפסד מרובה:

602 יאלי דיחמורתא פי' כעין ביצי זכר שיחמורת משלכת מרחמה מותרים:

603 שליא שהחמור נוצר בו מותר דפירשא בעלמא הוא:

604 מי רגלי בהמה וחיה הטהורים וחלב ומי חלב שלהן מותר וה"ה למימי חלב שלהן ויש מי שאוסר בזה הר' אליעזר . והמנהג כסברא הראשונה טור:

605 כשרה שינקה מן הטריפה חלב הנמצא בקיבתה מותר וכ"ש טריפה שינקה מן הכשירה משום דחלב המכונס בקיבה פירשא בעלמא הוא ויש אוסרים בחלב צלול הנמצא בקיבת כשרה שינקה מהטריפה: הגה והכי נהוג ומיהו אין חוששין שמא ינקה מן הטריפה או מן הטמאה והכל מותר כל זמן שלא ידענו בודאי שינקה מהם מרדכי פכ"ה ויש אוסרים לכתחילה להעמיד בקיבת טריפה שינקה מן הכשירה אפילו בקרוש משום מראית העין דנראה כאוכלין טריפות הגהת מהרא"י וש"ד והגהת מיימוני וכן נוהגין לכתחילה אבל בדיעבד או שנתערבה באחרות הכל מותר שם:

606 חלב אשה מותר והוא שפירש כגון שחלבתו לתוך כלי או לתוך היד ב"י אבל גדול היונק משדי אשה כיונק שרץ אפילו חולבת לתוך פיו ב"י והיו מכין אותו מכת מרדות פי' על שמרד בדברי סופרים ותינוק יונק עד סוף ד' שנים לבריא וה' לחולה אם לא פירש אבל אם פירש שגמלוהו שלשה ימים מעת לעת אחר כ"ד חדש לא יחזירוהו והוא שפירש מתוך בוריו אבל אם לא פירש אלא מתוך חולי שאינו יכול לינק ופירש יכולים להחזירו ואם יש סכנה מחזירים אפילו אחר כמה ימים ובתוך כ"ד חדש אפי' פירש מתוך בוריו חדש או יותר מותר לחזור ולינק עד סוף כ"ד חדש: הגה ועיין באבן העזר סימן י"ג אם חדש העיבור עולה למנין. חלב מצרית כחלב ישראלית ומ"מ לא יניקו תינוק מן המצרית אם אפשר בישראלית דחלב עובדת כוכבים מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע ר"נ פא"מ בשם הרשב"א וכן לא תאכל המינקת אפי' ישראלית דברים האסורים הגהות אשי"רי וכן התינוק בעצמו כי כל זה מזיק לו בזקנותו:

607 דבש דבורים מותר ואף על פי שגופי הדבורים מעורבים בו וכשמפרישים הדבש מהם מחממין ומרתיחין אותן עמהן מותר משום דהוי נותן טעם לפגם:

608 דבש צרעין וגיזין פי' מיני דבורים וצרעין הם מותר ויש מי שאוסר רא"ש ורמב"ן: הגה ואין אנו צריכין לחוש לו כי אינו מצוי בינינו כלל הגהות ש"ד וכן מ"כ ב"י על שמו:

609 סימני עוף טהור. ובו ה' סעיפים: סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה אלא מנה מינים טמאים בלבד ושאר מיני העוף מותרים והמינים האסורים כ"ד האמורי' בתורה ל' רמב"ם פ"א מהמ"א די"ד:

610 כל מי שהוא בקי באותם מינים ובשמותיהם הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם ואינו צריך בדיקה שם ועוף טהור נאכל במסורת והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד והוא שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינים הטמאים האמורים בתורה ובשמותיהם. מי שאינו מכירם ואינו יודע שמותיהם בודק בסימנים כל עוף שהוא דורס ואוכל בידוע שהוא ממינים הטמאים ואם אינו יודע אם דורס אם לאו אם כשמעמידים אותו על חוט חולק את רגליו שני אצבעותיו לכאן וב' אצבעותיו לכאן או שקולט מן האויר ואוכל בידוע שהוא דורס ואם ידוע שאינו דורס יש שלשה סימני טהרה אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף ביד לאפוקי אם אינו נקלף אלא בסכין ל' המחבר היה חזק ומדובק והניחו בשמש ונתרפה ונקלף ביד הרי זה סימן טהרה ואע "פ שיש לו ג' סימנים אלו אין לאכלו לפי שאנו חוששין שמא הוא דורס אלא א"כ יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא טהור. ל' הרמב"ם שם די"ח:

611 יש אומרים שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז בידוע שאינו דורס ומותר באכילה אם יש לו שלשה סימנים בגופו: הגה ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור בארוך כלל נ"ו ובתא"ו נט"ו וכן נוהגין ואין לשנות:

612 מי שהוא ממקום שנוהגין איסור בעוף אחד מפני שאין להם מסורת והלך למקום שיש להם בו מסורת יכול לאכלו במקום שהלך שם ואפילו דעתו לחזור ואם יצא ממקום שיש להם מסורת והלך למקום שאין להם מסורת מותר לאכלו:

613 אם שאר מקומות שאין להם מסורת יכולי' לאכלו על סמוך מקום שיש להם מסורת יש מי שאוסר ויש מי שמתיר ויש לחוש לדברי האוסר:

614 דין סימני דגים ודגים מלוחים. ובו י' סעיפים: סימני דגים מפורשים בתורה כל שיש לו סנפיר וקשקשת טהור וסנפיר הוא ששט בו וקשקשת הן הקליפות הקבועות בו: הגה ודוקא שהם נקלפים ביד או בכלי אבל אם אי אפשר לקלפן מעור הדג לא מקרי קשקשת המ"מ פ"א דמ"א: ואפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחד מותר ואפילו אין לו עתה ועתיד לגדלם לאחר זמן או שהיה לו בעודו במים והשירן מיד בעלותו ליבשה מותר רמב"ם ספ"א מהמ"א ורי"ף ור"ן וה"ה: הגה וי"א דאין להתיר בקשקשת אחת רק כשהיא עומדת תחת לחייו או זנבו או סנפירו הטור והרא"ש לדעת ב"י ור"ן וה"ה בשם רמב"ן וטוב להחמיר:

615 יש מיני דגים שקשקשיהם דקים מאד ואינם נכרים ואם כרכוהו בבגד או נתנו אותו בכלי מלא מים ונמצאו קשקשים מותר:

616 כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת לפיכך מצא חתיכת דג שיש לו קשקשת אין צריך לחזור אחר סנפיר מצא לו סנפיר לא יאכלנו עד שידע שיש לו קשקשת:

617 מצא חתיכות דגים ויש באחת מהן קשקשת אם החתיכות מתאימות כולן מותרות חזקה מדג אחד באו ואם אינן מתאימות את שנמצאו בהן קשקשים מותרות והשאר אסורות אפילו כולן מלוחות ביחד: הגה ואם נמצא שם דג שיש לו ראש רחב ושדרה מותר לאכלו דודאי היה לו קשקשים אבל אם הדג שלם ואין אנו רואים בו קשקשים אין לסמוך אראש ושדרה:

618 ציר דגים טמאים אינו אלא מדרבנן לפיכך מותר לקנות מהעובד כוכבים דגים מלוחים טהורים אע"פ שמונחים עם הטמאים בכלי אחד שמא לא נמלחו יחד : הגה ויש אוסרים אם מונחין עם הטמאים בחבית אחת וכן נוהגין שלא לקנותן אפילו אם רואים רק שמונחים עם הטמאים המלוחים בערבוב על השלחן שמוכרין אותם שם ת"ה סי' קע"ד והגהות ש"ד וש"ד סימן כ' וא"ז וארוך כלל י"ג ומרדכי בשם תוספות הר"ר ישראל מלבד בהערינ"ג ומרקדי"ש דמתירין בכל ענין דודאי אין נמלחים עם הטמאים משום דאין דרך למלחן עמהם מרדכי ואפי' בשאר דגים אין להחמיר לפשפש ולבדוק אם יש ביניהם דגים טמאים ואם רואה שהדגים הטמאים שרוים במים עם הטהורים אפי' בהערינ"ג יש לאסרו הגהות ש"ד בשם מהרא"י ור' ירוחם אבל אין חוששין שמא נשרו כל זמן שאין רואים שם וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד שכבר קנאן יש להתיר בכל ענין משום דציר דגים דרבנן ואמרינן שמא בתחלה לא נמלחו יחד ואין חוששין אח"כ לבליעתן זה מזה ארוך ודוקא דלית בהו שמנונית וסתם דגים מלוחים לית בהו שמנונית אבל אם אית בהו שמנונית אסור מדאורייתא וספיקא לחומרא שם והיכא דהדגים מלוחי' יבשים מותר בכל ענין מאחר דהטמאים ג"כ יבשים מהרא"י בת"ה ונהגו להחמיר גם בזה לכתחלה אם מונחים ביניהם שם:

619 עובד כוכבים שהביא חבית מלאה מציר דגים אם כולכית פי' הערוך דג טמא וכן פירש"י ואחרים פירשו שהוא דג טהור אחת שוטטת בו מותר שזה סימן שהוא מדגים טהורים ואם לאו אסור והני מילי דסגי בכולכית אחת בחבית סתומה אבל אם היתה פתוחה אינה ניתרת בפחות משתים אבל באחת חיישינן שמא מעלמא אתא ויש מי שאומר שאם היו חביות רבות וכולן פתוחות וכולכית דהיינו דג טהור משוטט באחת מהן כולן מותרות היו סתומות פתח אחת מהן ומצא בה כולכית היא מותרת שניה ומצא בה כולכית כולן מותרות ויש מי שאומר דהא דשריא ע"י כולכית הני מילי כשאין בה דג או חתיכה שאין בהם קשקשים אבל אם יש בהם הכל אסור :

620 קרבי דגים אינם נקחים אלא מהמומחה אא"כ אומר לו הישראלי או עובד כוכבים ר"ן וכן משמע מרשב"א המוכרם אני מלחתים והוצאתים מדג טהור אבל אם אמר לו טהורים הם אינו נאמן אא"כ היה אדם שהוחזק בכשרות:

621 ביצי דגים אם היו שני ראשיהם כדים פי' עגולים ועבים ככדים או חדים טמאים וה"ה בקרביים נמי דינא הכי טור א' כד וא' חד שואל לישראל המוכר אם א"ל אני מלחתים והוצאתי' מדג טהור אוכל על פיו ואם א"ל טהורי' הם אינו נאמן אא"כ היה אדם שהוחזק בכשרות ועכשיו פשט המנהג לקנות ביצי דגים בסתם בין שלימים בין נמוחים ואפילו מן העובד כוכבים ובלבד שיהיו אדומים אבל השחורי' אין אוכלין אותם כלל:

622 דג טהור שנמצא במעי דג טמא בין שנמצא דרך בית הרעי בין נמצא דרך בית הבליעה בין שיצא לחוץ טהור:

623 דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור ל' רמב"ם פ"א מהמ"א דין ה':

624 דין שרצים הנמצאים במים בפירות בקמח ובגבינה. ובו י"ז סעיפים: שרצים הגדלים במים שבכלים ושבבורות שיחין ומערות שאינם נובעים מותרים אע"פ שאין להם סנפיר וקשקשת לפיכך שוח' ושותה מהם ואינו חושש לשרצי' שבהם אם יזדמנו לתוך פיו אבל אסור לשאוב בכלי ולשתות מהם אשיר"י פא"ט וארוך כלל מ"ח וכל בו ואם פירשו ממקום רביתן כגון לאחורי הבור או על שפת הכלי מבחוץ אע"פ שחזרו אסורים ומסתמא אין לחוש שמא פירשו אבל אם לא פירשו אלא על דופן הכלי מבפנים מותרים:

625 הגדלים במים שבחריצין ונעיצים פי' חריצים ארוכים וקצרים. נעיצים רחבים כגון אותם שעושים לביברי דגים. רש"י שהם מושכים ואינם נובעים יש אוסרים ויש מתירים:

626 המסנן מים או שאר משקים והיו בו תולעים או יבחושין או יתושים אף על פי שחזרו לתוכו אסורים שכבר פירשו לפיכך משקה שדרך ליגדל בו תולעים וכיוצא בהן אין לסננו בקסמים וקשים בלילה שמא יחזרו ויפלו לתוך הכלי ויבא לשתותן: הגה אבל מותר לסננן דרך בגד או מסננת שהרי לא יוכלו ליפול דרך שם אל תוך המשקה וכן מותר לערות המשקים מכלי אל כלי הואיל והם תמיד עם המשקים היינו רביתייהו בית יוסף:

627 תולעים הגדלים בפירות בתלוש מותרים שלא אסרה תורה אלא שרץ השורץ על הארץ במה דברים אמורים שלא פירשו מן הפרי אבל פירשו מן הפרי אפילו לא הגיע לארץ אלא שמת באויר קודם שהגיע לארץ ואפילו לא פירש כולו מהפרי אלא מקצתו או שלא פירש אלא על גבי הפרי או על הגרעין שבתוכו או שפירש מפרי לפרי אסור ויש אוסרים אפילו מת בתוך הפרי ופירש אח"כ. כל זמן שנמצא בתוך הפרי אפילו חורו נקוב לחוץ לא חיישינן שמא פירש וחזר ויש אוסרים אם חורו נקוב לחוץ מרדכי פא"ט וש"ד בשם ראב"ן ור' אבי"ה בשם ר' יואל הובא בת"ה סי' קע"א והכי נהוג ת"ה שם ובהגהות ש"ד:

628 תולעים הנמצאים בקמח וכיוצא בו אסורים שמא פירשו ושרצו על הארץ וחזרו תשובת הרא"ש כלל כ' סימן ג': הגה והוא הדין במלח או שאר דברים שאינו משקה תשובת הרא"ש כלל כ' והגהות ש"ד בשם מהר"ם וע"פ עיין ב"י ועיין ס"ק ל"ג ואסור למכרו לעובד כוכבים שמא יחזור וימכרנו לישראל שם וכ"כ ב"י מקבלה מהרי"ב ממהרי"ש:

629 תולעים הגדלים בפירות בעודם במחובר חשוב כשורץ על הארץ ואסור אע"פ שלא פירש והוא שריחש אבל תולעים הנמצאים בפולין ואפונים תחת הקליפה והקליפה משחרת עליהם מבחוץ וכשמסירים הקליפה מוצאים היבחושים תחתיהם מותרים לפי שהם מונחים במקום צר ולא קרינן בהו השורץ על הארץ כל זמן שלא ריחשו אבל הנמצאים בשרביטים אסורים שיש להם מקום לרחוש: הגה תולעים הגדלים בכמיהין ופטריות דינן כמו בשאר פירות ולא אמרינן דלא חשיבי מחובר לקרקע הואיל ואין מברכין עליהם פרי האדמה ד"ע ולאפוקי או"ה ופעמים נמצא בפרי כמין נקודה שחורה והוא מקום שמתחיל התולעת להתרקם וצריך ליטלו משם בעומק דאסור כמו התולעת עצמו תשובת הרשב"א סימן ער"ה:

630 פרי שהתליע ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש אסור:

631 כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכן שמא יש בו תולעת ואם שהה הפרי אחר שנעקר י"ב חדש אוכל בלא בדיקה שכל בריה שאין בה עצם אינו מתקיים י"ב חדש ומכל מקום צריך לבדקן להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ או על גבי הפרי ואף לאחר שישליך הנמצאים בחוץ יש לחוש שמא כשיתנם במים בתוך הקדירה יצאו לחוץ וירחשו תרגום השרץ השורץ רחשא דרחיש במים או בדופני הקדרה או על גבי הפרי הלכך הבא לבשל לאחר י"ב חדש פירות שהתליעו יתנם לתוך מים צוננים המתולעים והמנוקבים יעלו למעלה ואחר כך יתנם בקדרת מים רותחים שאם נשאר בו תולעת ימות מיד. ולא מהני בהם אם בדק הרוב אלא צריך לבדוק כולם דהוי מיעוט דשכיח רשב"א בת"ה ובתשובה סימן רע"ד:

632 עבר ובישל תוך י"ב חדש בלא בדיקה אם יכול לבדוק בודק ואם לאו מותר ואם נמצאו קצת בקדרה משליכם ואוכל השאר כי אין לך פרי שאין בו ס' נגד טעם התולעת שבתוכו תשובת הרא"ש בשם מהר"ם ויש מי שאומר דהני מילי שלא נמצאו אלא א' או ב' אבל ג' או ד' הכל אסור: הגה ודוקא מאכל דאי אפשר לסננו ולהסיר מהם התולעים ומאחר שהוחזק בתולעים כולו אסור אבל אם אפשר לסננו מעביר משם התולעים הנמצאים שם והשאר מותר רשב"א סימן ק"נ ועיין לקמן סוף סימן ק':

633 ירקות מבושלים שנמצאו בהם תולעים הרוטב מותר על ידי סינון פירוש שמעבירין במסננת אבל ירקות עצמם אם מצא בהם ג' פעמים יש לחוש שמא יש ואינם ניכרות:

634 אשה שנמצא אחר בדיקתה שרץ הנראה לעינים כגון חומט אסור לאכול מבדיקתה אבל אם לא נמצאו אלא תולעים המתליעים בתוך העלים שאינם נראים אלא לאחר שליקתן מותר לאכול מבדיקתה:

635 מרקחת שנפלו לתוכו נמלים ועברו עליהם י"ב חדש יש להסתפק בהם מפני שהדבש דרכו להעמיד הדברים הנטמנים בתוכו:

636 דבש שנפלו בו נמלים יחממנו עד שיהא ניתך ויסננו:

637 חטים מתולעים מותר לטחנן והוא שירקד הקמח לאור היום וכל תולעת שיראה שם יזרקנו והשאר מותר ת"ה סימן קנ"ה:

638 מיני עופות הגדילים באילן ותלוים באילן בחרטומיהן אסורים משום שרץ השורץ על הארץ:

639 כל תולעים הנמצאים בבהמה בין שהם בין עור לבשר בין שהם במעיה אסורים והנמצאים בדגים במעיהם אסורים בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרים ואפילו פירשו קצת וחזרו מותרין כי כן רביתייהו לפרוש קצת ולחזור הגה' שערי דורא והא דאסרינן דוקא דמחיים אבל הגדלים בבשר אחר שחיטה או בדגים וגבינה מותרים כל זמן שלא פירשו הלכך תולעים הנמצאים בקערה שנפלו מן הבשר מותרים לדעת המתירים והוא שפירש מת ולא חיישינן שמא פירשו מחיים חוץ לחתיכה דמסתמא אותם שפירשו מחיים נפלו כשהדיחו הבשר ויש מי שאוסר התולעים המתהוים לאחר שחיטה מכל דבר הטעון שחיטה: הגה ונהגו להקל כסברא הראשונה ע"פ מרדכי דפרק אלו טרפות עוד נוהגים בתולעים של גבינה לאכלן אע"פ שקופצין הנה והנה על הגבינה אבל אם פירשו לגמרי אוסרין אותן מהרא"י ובארוך כמ"א דין י' מיהו אם נתערבו בשאר מאכל ולא יכולין להסירן משם אין אוסרין המאכל כי יש מתירין אותם בכל ענין או"ה שם וטוב להחמיר במקום שאין הפ"מ עד"מ:

640 שרץ שרוף מותר לאכלו משום רפואה דעפרא בעלמא הוא:

641 סימני חגבים. ובו ג' סעיפים: סימני חגבים כל שיש לו ד' רגלים וד' כנפים וכנפיו חופין את רוב אורך גופו ורוב היקפו ויש לו שני כרעים לנתר פי' לקפץ ולהעתיק ממקום למקום בהם ואפילו אין לו עכשיו ועתיד לגדלם לאחר זמן ואע"פ שיש בו כל הסימנים הללו אינו מותר אלא אם כן שמו חגב או שיש להם מסורת ששמו חגב:

642 חגבים אינם טעונים שחיטה:

643 ציר חגבים טמאים מותר :

644 סימני ביצים ודיניהם. ובו י' סעיפים: סימני ביצים להכיר שהם מעוף טהור אם שני ראשיה כדין או חדין או שהיה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים בידוע שהוא ביצת עוף טמא ואפילו אם יאמר המוכר שהם מעוף טהור אין סומכין עליו ואם ראשו אחד כד ועגול וראשו השני חד ועגול וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים אפשר שהיא ביצת עוף טמא ואפשר שהיא ביצת עוף טהור לפיכך שואל לצייד ישראל או עובד כוכבים טור וב"י בשם ה"ה וכ"כ בשם הר"י ן' חביב המוכר אם אמר ליה של עוף פלוני הוא ואנו מכירים שאותו עוף טהור הוא סומך עליו ואם אמר של עוף טהור ולא אמר שמו אינו סומך עליו לפיכך אין לוקחין ביצים מן העובדי כוכבים אלא א"כ היה מכיר אותם ויש לו בהם טביעות עין שהם ביצי עוף פלוני טהור ואין חוששין להם שמא הם ביצי טריפה או נבילה:

645 עכשיו נוהגים ליקח ביצים בסתם מכל אדם לפי שאין ביצי עוף טמא מצוי בינינו: הגה ודוקא בביצים השכיחים דהיינו ביצת תרנגולים או אווזות וכיוצא בהן אבל אין לוקחין ביצים מעופות שאינם שכיחים יותר מעופות טמאים עד שיראה בסימנים כמו שנתבאר ארוך כלל מ"ב:

646 ביצת נבילה וטריפה אפילו נגמרה שכיוצא בה נמכרת בשוק אסורה ואפי' נתערבה באלף כולן אסורות אבל ספק אם היא ביצת נבילה או אם היא ביצת שחוטה מותרת אפילו בלא תערובות אבל ספק אם היא ביצת טריפה או ביצת שחוטה אסורה: הגה ואם נשחטה התרנגולת ונמצאת טריפה דין ביצים כדין חלב שנחלב מבהמה ב"י ועיין לעיל סימן פ"א:

647 הכה תרנגולת על זנבה והפילה ביצתה קודם שנגמרה מותרת ואין כאן משום אבר מן החי והוא שאינה מעורה בגידין:

648 ביצת עוף טמא שנתבשלה עם אחרות אם היא בקליפתה אינה אוסרת ואם היא קלופה אוסרת ואם היא נקובה דינה כקלופה ארוך כלל מ"ב והג"ה ש"ד וצריך ס"א ביצים של היתר כנגדה לבטלה ואפילו אינה שלימה רק טרופה בארוך וב"י בשם הרשב"א ואם נתבשלה בתבשיל של היתר אין צריך אלא ששים מן התבשיל לבטלה וביצה שיש בה אפרוח או דם אוסרת המתבשל עמה אפילו אם אינה קלופה: הגה וקליפות האיסור מצטרפים גם עם ההיתר לבטל האיסור וכ"ש קליפות ההיתר תא"ו נט"ו וירושלמי וש"ס עיין ס"ק י"ד וע"ל סימן צ"ט:

649 ביצת טריפה ונבילה דינה כדין ביצת עוף טמא דכל שאינה קלופה ונתבשלה עם אחרות אינה אוסרת דמיא דביעי בעלמא היא: הגה וי"א דכל ביצים דינם שוה ואוסרים אפילו אינם קלופים טור בשם בה"ת ורוב הפוסקים וכן יש לנהוג במקום שאין הפסד מרובה אבל בהפסד מרובה יש לסמוך אמקילין:

650 אפרוח שנולד מביצת נבילה וטריפה מותר: הגה ויש אומרים דלא נהיגין כן בארוך ולכתחלה יזהר:

651 ביצת עוף טמא שהתחיל העוף להתרקם בה היו לוקים עליה משו' שרץ העוף וביצת עוף טהור שהתחיל העוף להתרקם בה ואכלה היו מכין אותו מכת מרדות:

652 טריפה אינה יולדת לפיכך עוף שהוא ספק טריפה והטיל ביצים משהין אותו עד שיטיל כל ביציו שטוען כבר אם יטעון פעם אחרת כשרה ונדע זה כששהתה בין סוף לידה לתחלת לידה כ"א יום שלמים כי כן זמן עיבורה והוא הדין לתרנגולת שלא ילדה מעולם שנולד בה ספק טרפות שאם ילדה אחר כ"א יום מזמן שנולד בה ספק טרפות היא והביצים מותרים אורחת חיים מביאו ב"י בס"ס נ"ז:

653 אין מוכרין ביצת נבילה וטריפה לעובד כוכבים שמא יחזור וימכרנה לישראל כיצד יעשה יטרפנה בקערה וימכרנה לעובד כוכבים שאז ודאי לא יקנה אותה ישראל ממנו במה דברים אמורים שרואים אותה טרופה בידו שיש לחוש שישראל מכרה לו מפני שהיא טריפה אבל מותר לקנות ממנו פת שנילוש בביצים במקום שנוהגין לאכול פת של עובד כוכבים כיון שאין רואים אותה טרופה בידו: הגה ויש אומרים דעכשיו דאין נזהרין מפת של עובדי כוכבים אין למכור לעובד כוכבים ביצה אסורה אפילו טרופה דחיישינן שמא יערבנה עם פת וימכרנה לישראל ארוך כלל מ"ב ומ"ד בשם סמ"ק והכי נהוג במקום דנוהגין לעשות הפת עם ביצים ונוהגין בו היתר לקנותו אבל בשאר מקומות אין לחוש:

654 באיזו בשר נוהג דין בשר בחלב והיאך נקרא בשול. ובו י"א סעיפים: כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים אחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה והוציא אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול אבל מדרבנן אסור בכל ענין כל בשר בחלב שאינו אסור מן התורה מותר בהנאה טור וארוך כלל ל' .

655 גדי לאו דוקא דהוא הדין שור שה ועז ולא שנא בחלב אם לא שנא בחלב אחרת אלא שדבר הכתוב בהווה:

656 אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אבל בשר טהורה בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה מותרי' בבישול ובהנאה ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה מותר בבישול ובהנאה ואף באכילה אינו אסור אלא מדרבנן אבל דגים וחגבים אין בהם איסור אפילו מדרבנן: הגה ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף הואיל ואינו רק מדרבנן אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים משום מראית העין כמו שנתבאר לעיל סי' ס"ו לענין דם ד"ע:

657 אסור לבשל בחלב אשה מפני מראית העין ואם נפל לתוך התבשיל בטל ואין צריך שיעור: הגה ונראה לפי זה דכל שכן דאסור לבשל לכתחלה בחלב טמאה או בשר טמא בחלב טהור ד"ע ודוקא בשר בהמה אבל בעוף דרבנן אין לחוש:

658 ביצים הנמצאים בעופות אם הם גמורות דהיינו שיש להם חלבון וחלמון אע"פ שהיא מעורה בגידים הרי זה גמורה ומותר לאכלה בחלב אבל אם אין לה אלא חלמון אסור לבשלם בחלב אבל אם אכלם בפני עצמם מותר לאכול אחריהם גבינה או חלב:

659 המעושן והמבושל בחמי טבריה אין לוקין עליו וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר או שבישל דם בחלב פטור ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב: הגה וחלב זכר לא מיקרי חלב כלל ואם נפל לתוך קדירה של בשר אינו אוסר אבל חלב מתה ומי חלב אוסרים המאכל כמו חלב עצמה ואפילו בבישול יש לאסור לכתחלה כן משמע בארוך כלל ל"א י"א דאסור לחתות האש תחת קדירה של עובד כוכבים לפי שהם מבשלים בהם פעמים חלב פעמים בשר והמחתה תחת קדירה שלהם בא לידי בישול בשר בחלב הגהת מרדכי פ' כל הצלמים עוד כתבו דאין לערב מים שהדיחו בהם כלי בשר עם מים שהדיחו בהם כלי חלב וליתן לפני בהמה דאסורים בהנאה מהרי"ו עוד כתבו דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש אין לשמש בו דעושין אותה מאפר שעל הכירה ורגילות הוא להתערב שם בשר וחלב מהרי"ל ולכן יש לאסור גם כן להשתמש מן הקדרות של התנורים שבבית החורף משום דנתזים עליהם לפעמים בשר וחלב מן הקדרות שמבשלים בתנורים מהרי"ו ובדיעבד אין לחוש בכל זה ואף לכתחלה אין בזה אלא חומרות בעלמא והמיקל לא הפסיד:

660 המבשל שליל בחלב חייב וכן האוכלו אבל המבשל שליא או עור וגידים ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים הרכים פטור וכן האוכלם פטור:

661 יש מי שאומר דנסיובי דחלבא פי' חלב המתמצת מקפאון הגבינה אינם בכלל מי חלב ואסור מן התורה אלא מי חלב היינו אחר שעושים הגבינה מבשלים הנסיובי והאוכל צף מלמעלה ולא נשאר בו אלא מים בעלמא זהו הנקרא מי חלב:

662 חלב הנמצא בקיבה אינו חלב ומותר לבשל בו בשר אפילו בצלול שבה טור בשם רי"ף ורמב"ם ויש מי שאוסר תוס' ורא"ש ור"ת ורשב"א ור"ן וכן נוהגין:

663 חלב הנמצא בקיבה לכתחלה אין להניחו בקיבה עד שיצטנן החלב בתוך הקיבה ארוך כלל י"ח בשם רבי שמחה והג"ה אשיר"י אבל בדיעבד אין לחוש עד שנמלח בקיבתה או שעמד בו יום אחד ואז אסור להעמיד בו: הגה ואם העמיד בו אם הוא הצלול אוסר כל הגבינות עד שיהא ס' בחלב שהעמיד נגד הקיבה האסורה ואם היה ס' בחלב הכל מותר ואם היה הקיבה קרושה אינה אוסרת כלום אפי' לא היה ס' בחלב נגד הקיבה לדעת ר"ת ואם היה הקיבה צלול מתחילה ונקרש יש לו דין צלול בית יוסף בשם רשב"א ובשם הפוסקים ויש מקילין בזה ש"ד ובית יוסף בשם המרדכי ובמקום הפסד יש להקל עור הקיבה לפעמים מולחים אותו ומייבשין אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר ב"י בשם שבולי לקט:

664 אם העמיד גבינה בעור קיבת כשרה יש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וטריפה ובהמה טמאה אוסר בכל שהוא: הגה משום דדבר האסור בעצמו ומעמיד אפילו באלף לא בטיל כ"כ ב"י לדעת הרשב"א ור"ן ודוקא שלא היה שם מעמיד אחר רק האסור אבל אם היה שם ג"כ מעמיד היתר הוי זה וזה גורם ומותר אם איכא ס' נגד האסור ממשמעות המרדכי .

665 שלא להעלות בשר על השלחן שאוכלין גבינה. ובו ב' סעיפים: אפילו בשר חיה ועוף אסור להעלותו על שלחן שאוכל עליו גבינה שלא יבא לאכלם יחד אבל בשלחן שסודר עליו התבשיל מותר ליתן זה בצד זה:

666 הא דאסור להעלותו על השלחן דוקא בשני בני אדם המכירים זה את זה אפילו הם מקפידים זה על זה אבל אכסנאים שאין מכירין זה את זה מותר ואפי' המכירים אם עשו שום היכר כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו או אפילו אוכלים על מפה אחת ונותנים ביניהם פת להיכירא מותר: הגה ודוקא שאין אוכלין מן הפת המונח ביניהם להיכר אבל אם אוכלין ממנו לא הוי היכר דבלאו הכי הפת שאוכלין ממנו מונח על השלחן ארוך והגהות אשיר"י אבל אם נתנו ביניהם כלי ששותין ממנו ובלאו הכי אין דרכו להיות על השלחן הוי היכר אעפ"י ששותין מן הכלי ב"י בא"ח סי' קע"ג וכל שכן אם נתנו שם מנורה או שאר דברים שעל השלחן דהוי היכר ויהיו זהירים שלא לשתות מכלי אחד משום שהמאכל נדבק בכלי הג"ה אשיר"י ואו"ה וכל שכן שלא יאכלו מפת אחד וכן נוהגין ליחד כלי של מלח לכל אחד בפני עצמו כי לפעמים טובלים במלח ונשארו שיורי מאכל במלח:

667 שלא לאכול גבינה אחר בשר. ובו ד' סעיפים: אכל בשר אפילו של חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות ואפילו אם שהה כשיעור אם יש בשר בין השינים צריך להסירו והלועס לתינוק צריך להמתין: הגה ואם מצא אחר כך בשר שבין השינים ומסירו צריך להדיח פיו קודם שיאכל גבינה הר"ן פכ"ה ויש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעות רק מיד אם סלק ובירך ברכת המזון מותר על ידי קנוח והדחה תוס' ומרדכי פכ"ה והגהות אשיר"י והג"ה מיימוני פ"ט דמ"א וראבי"ה והמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת ואוכלין אחר כך גבינה מיהו צריכים לברך גם כן ברכת המזון אחר הבשר ע"פ הארוך והגהות ש"ד דאז הוי כסעודה אחרת דמותר לאכול לדברי המקילין אבל בלא ברכת המזון לא מהני המתנת שעה ואין חילוק אם המתין השעה קודם ברכת המזון או אחר כך ד"ע ממהרא"י ולאפוקי או"ה ואם מצא בשר בין שיניו אחר השעה צריך לנקרו ולהסירו ד"ע ממשמעות הר"ן הנ"ל ויש אומרים דאין לברך ברכת המזון על מנת לאכול גבינה ארוך בשם מהר"ח אבל אין נזהרין בזה ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה וכן נכון לעשות:

668 אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר מיד ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם ואם הוא בלילה שאינו יכול לעיין אותם היטב צריך לרחצם וצריך לקנח פיו ולהדיחו והקינוח הוא שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה וכן בכל דבר שירצה חוץ מקימחא ותמרי וירקא לפי שהם נדבקים בחניכין פי' מקום למעלה מבית הבליעה קרוב לשינים ואין מקנחים יפה ואחר כך ידיח פיו במים או ביין במה דברים אמורים בבשר בהמה וחיה אבל אם בא לאכול בשר עוף אחר גבינה אינו צריך לא קינוח ולא נטילה: הגה ויש מחמירין אפילו בבשר אחר גבינה מרדכי בשם מהר"ם וב"י בא"ח סי' קע"ג וכן נוהגין שכל שהגבינה קשה אין אוכלין אחריה אפילו בשר עוף כמו בגבינה אחר בשר וכן הוא בזוהר ויש מקילין ואין למחות רק שיעשו קנוח והדחה ונטילת ידים מיהו טוב להחמיר:

669 אכל תבשיל של בשר מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה והנטילה ביניהם אינה אלא רשות ויש מצריכים נטילה שערים והגהות ש"ד אבל אם בא לאכול הגבינה עצמה אחר תבשיל של בשר או הבשר עצמו אחר תבשיל של גבינה חובה ליטול ידיו: הגה ושומן של בשר דינו כבשר עצמו רשב"א סימן ש"י ומרדכי והגהת ש"ד ונהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר כמו אחר בשר עצמו ואין לשנות ולפרוץ גדר ארוך וב"י מיהו אם אין בשר בתבשיל רק שנתבשל בקדירה של בשר מותר לאכול אחריו גבינה שם ואין בו מנהג להחמיר וכן נוהגין לאכול בשר אחר תבשיל שיש בו גבינה או חלב מיהו יש ליטול ידיו ביניהם ואפי' לא יאכל בשר ממש רק תבשיל של בשר אחר תבשיל של גבינה אם נגע בהן בידיו בשערים והג"ה שערי דורא שמש המשמש בסעודה ונוגע באוכלין אינו צריך נטילה דלא הצריכו נטילה רק לאוכלים ב"י בשם רש"י:

670 מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך לבער מעל השלחן שיורי פת שאכלו עם הגבינה ואסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר וכן להפך אסור כן משמע בארוך וכל שכן שאסור לחתוך גבינה אפי' צוננת בסכין שרגילין לחתוך בשר ולא עוד אלא אפילו הפת שאוכלים עם הגבינה אסור לחתוך בסכין שחותכין בה בשר: הגה וכן להפך נמי אסור מיהו על ידי נעיצה בקרקע קשה שרי ב"י בשם א"ח וכל בו אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם שני סכינים ולרשום אחד מהם שיהא לו היכר ונהגו לרשום של חלב ואין לשנות מנהג של ישראל:

671 דיני כחל. ובו ד' סעיפים: הכחל פי' הדד של הבהמה אסור מדברי סופרים שאין בשר שנתבשל בחלב שחוטה אסור מן התורה לפיכך אם קרעו ומירק החלב שבו מותר לצלותו ולאוכלו ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב מותר לבשלו עם הבשר וכחל שלא קרעו בין של קטנה שלא הניקה בין של גדולה אסור לבשלו ואם עבר ובשלו בפני עצמו וכ"ש אם צלאו מותר לאכלו ואם בשלו עם בשר אחר משערין אותו בששים וכחל מן המנין כיצד אם היה הכל עם הכחל כמו ששים בכחל הכחל אסור והשאר מותר ואם היה בפחות מששים הכל אסור בין כך ובין כך אם נפל לקדירה אחרת אוסר אותה ומשערין בו בס' כבראשונה שהכחל עצמו שנתבשל נעשה כחתיכה האסורה ואין משערין בו אלא כמות שהוא בעת שנתבשל לא כמו שהיה בשעה שנפל: הגה ויש אומרים דאם נפל תחילה לקדירה שאין בה ס' ונאסר הכחל אם נפל אחר כך לקדירה אחרת אין הכחל מצטרף לס' טור בשם הרשב"א וד"ע לר"ן דלא כב"י לר"ן וכן עיקר:

672 נהגו שלא לבשלו עם בשר כלל ולבשלו בלא בשר בטיגון או בפשטיד"א מצריכין קריעה שתי וערב וטיחה בכותל ולצלי קריעה שתי וערב הגה ואם עבר ובשלו אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל יש להתיר בדיעבד סה"ת והמרדכי והג"ה מיימוני והטור וע"פ עת"ח במקום הפסד מרובה אבל בלאו הכי אין להתיר ומה שנהגו לקורעו ולחתכו כמה פעמים שתי וערב על פני כולו עדיף ומהני יותר מטיח' בכותל ת"ה סי' קפ"ב ולצלי נוהגין לכתחלה לקורעו שתי וערב וטיחה בכותל ארוך כלל י"ח מיהו אם עבר וצלאו אפי' בלא קריעה שרי אם נצלה לחוד בלא בשר עמו הג"ה מיימוני וש"ד והטור וע"פ ואם נצלה עם בשר עמו אם נקרע שתי וערב וטחו בכותל שניהם מותרים ואם לאו העליון מותר והתחתון אסור בית יוסף בשם תוס' והרא"ש ומרדכי וארוך ואין לאסור שניהם שמא נתהפך השפוד דבדיעבד לא מחזקינן איסורא או"ה אבל לכתחלה אין לצלותו עם בשר כלל ולקדירה בלא בשר נוהגין בו איסור לכתחלה רש"י והפוסקים וה"ה לטגן אפי' בלא בשר בית יוסף ואפי' נתייבש הכחל או"ה ואם עבר ובשלו בקדירה לבדו בדיעבד מותר אם נקרע שתי וערב וטחו בכותל רש"י וראב"ן וש"ד ומרדכי וע"פ מיהו אם נתייבשה דהיינו לאחר שלשים יום אם עבר ובשלו אפילו עם בשר מותר בדיעבד ש"ד והג"ה והר' יחיאל ולעשות פשטיד"א מן הכחל בלא בשר נהגו בו היתר אם אין אופין הפשטיד"א במחבת אבל במחבת דינו כמו בשול בקדירה מהרא"י בהג"ה וארוך כלל י"ח ויש פרושים המחמירים בכל פשטיד"א אם לא נתייבש הכחל תחילה. יש מחמירין שלא לאפות פשטיד"א כחל עם של בשר בתנור קטן רק יש להניח אחד בפי התנור ת"ה סימן קפ"ב וטוב ליזהר לכתחלה אף כי אינו אלא חומרא בעלמא ב"י וארוך:

673 מותר לחתוך כחל רותח בסכין שחתכו בו בשר וכל שכן כחל חי אע"פ שהיא מלאה חלב תא"ו ני"א וכן מותר לחתוך בשר בסכין שחתכו בו כחל וכן הדין לאכול זה בכלי שאכלו בו זה: הגה וה"ה לצלות זה בשפוד שצלו בו זה והוא הדין דמותר להניחו בקערה עם בשר צלי אפילו שניהם חמים דלאחר צליית הכחל דינו כשאר בשר לכל דבר ב"י בשם הרשב"א והארוך ודוקא שנצלה כדינו דהיינו שקרעוהו תחילה שתי וערב וטחוהו בכותל אבל אם עבר וצלאו בלא קריעה או קריעה מועטת כל דברים אלו לכתחלה אסורים טור וב"י ובדיעבד הכל מותר ואם קרעוהו כדינו וצלאו אע"פ שמצא אח"כ גומות מלאות חלב אין לחוש ארוך כ' י"א וכן אם הניחו כך שלם קודם צלייתו עם חלבו יום שלם מותר ולא אמרינן כבוש כמבושל בכי האי גוונא. שם :

674 לצלות כחל או למולחו עם הבשר דינו כדין צליית או מליחת כבד עם בשר ויש מי שמתיר למלוח כחל על הבשר: הגה ואין למלחו עם בשר אבל בדיעבד בכל ענין מותר ארוך כלל י"ח עור הקיבה לאחר שהוסר חלבו מתוכו והודח יש לו דין שאר בשר ומותר למלחו עם שאר בשר ואין לו דין כחל כלל שם:

675 דין בשר וחלב שנתערבו. ובו ח' סעיפים: בשר וגבינה שנגעו זה בזה מותרים אלא שצריך להדיח מקום נגיעתן ומותר לצור אותם במטפחת אחת ולא חיישינן שמא יגעו זה בזה:

676 כל מידי דבעי הדחה כגון להניח בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן אסור לכתחלה דילמא אכיל בלא הדחה ודוקא מבושל דלאו אורחי' בהדחה אבל מידי דאורחיה בהדחה כגון בשר חי וכיוצא בו שרי לכתחילה: הגה ודוקא דבר שיש בו לחלוחית קצת אבל דבר יבש ממש אם לא בלע הכלי רק בצונן מותר להניח בו דבר יבש בלא הדחה כלל ד"ע וע"ל סימן קכ"ב:

677 צריך ליזהר שלא יגע בשר בלחם שאם יגע בו אסור לאכלו עם גבינה וכן יזהר שלא יגע בו גבינה שאם יגע בו אסור לאכלו עם בשר:

678 בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד ואפי' בשר צונן לתוך חלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח הכל אסור משום דתתאה גבר אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן קולף הבשר ושאר הבשר מותר ובמקום שהבשר צריך קליפה אם לא קלפוהו ובשלו כך מותר בדיעבד ארוך כלל כ"ט והחלב מותר כולו רמב"ם ור"ח ור"י וע"פ ואם נפלו זה לתוך זה צוננין מדיח הבשר ומותר:

679 מליח שאינו יכול ליאכל מחמת מלחו דהיינו כעין מליח שמולחים לקדירה ושהה כדי מליחה לקדירה כל זמן שלא הדיחו מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו: הגה וי"א דלאחר ששהה במלחו שיעור מליחה לא מקרי אח"כ רותח תוס' והרא"ש פכ"ה וסמ"ג לחד שינוייא ולצורך גדול כגון בהפסד מרובה והוא לצורך סעודת מצוה יש לסמוך אמקילין אבל בלאו הכי אין להקל כלל ת"ה סימן קנ"ט אפי' לא נמלח הבשר משני צדדיו רק מצד אחד כל שנמלח מליחה שאינו נאכל מחמת מלחו מחשב רותח ב"י בשם תשובת הרשב"א סי' רס"ה אבל כל שלא נמלח כל כך מחשב צונן אפי' נמלח משני צדדין וי"א דאנן אין בקיאים בדבר ויש לנו לחשוב אפילו מליחת צלי כרותח ארוך כ"י וטוב להחמיר במקו' שאין הפסד מרובה: ומליח כעין מליח דבעי לה לארחא אפי' לאחר שהדיחו הוי אינו נאכל מחמת מלחו וכל זמן שלא שראו במים דינו כרותח לאסור כדי קליפה ואין חילוק בין מליח עליון ותפל תחתון למליח תחתון ותפל עליון לעולם המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו הילכך בשר וגבינה המלוחים שנגעו זה בזה צריך לקלוף שניהם מקום נגיעתם ואם אחד מהם מלוח והשני תפל המלוח מותר בהדחה והתפל צריך קליפה: הגה וי"א דבכל מליחה אנו משערין בס' רוב המורים קמאי ובתראי ועיין לקמן סימן ק"ה כיצד נוהגין והא דטהור מלוח וטמא תפל שרי היינו שהטמא יבש אבל אם הוא דבר צלול נאסר הטהור מאחר שאינו נאכל מחמת מלחו בולע האיסור שאצלו ושניהם אסורים כן משמע במרדכי וכ"כ בהגהו' מיימוני וש"ד וסמ"ג והגהת מרדכי ודוקא שהטהור לח קצת אבל אם הוא יבש לגמרי אינו בולע מדבר לח שאצלו. ואם הם יבשים אפילו הם מלוחים או לחים ולא מחמת מליחה סגי בהדחה: הגה כל ציר מבשר שנמלח אפילו לא נמלח רק לצלי חשוב רותח הגהות מיימוני פ"ט בשם מ"כ וש"ד והג"א מא"ז ואגודה פכ"ה ולכן אם נפלה ציר על הגבינה או על כלי אוסר ארוך אפילו במקום שאין הבשר אוסר דלא נחשב רותח מכל מקום הציר חשיב אינו נאכל מחמת מלחו. וציר של בשר שאוסר שנפל על הכלי צריך הגעלה ואם הוא כלי חרס צריך שבירה ש"ד שם ואו"ה ואם לא נפל רק על מקום אחד בכלי עץ וכיוצא בו קולף מקומו ודיו או"ה וע"ל ס"ד הג"ה א':

680 היכא אמרינן דאינו אוסר אלא כדי קליפה כשאין שום אחת מהחתיכות שמינה שאם היתה שמינה כולה אסורה ע"ל סימן ק"ה סי"א וכן חברתה אסורה כולה מפני שהשומן מפעפע ועיין לקמן סימן ק"ה:

681 הא דמפלגינן בין נאכל מחמת מלחו לאינו נאכל מחמת מלחו הני מילי בבשר חי אבל צלי רותח שנפל למליח אפילו נאכל מחמת מלחו בעי קליפה עיין ס"ק כ' ואם יש בו בקעים או שהוא מתובל בתבלין והוא צלי רותח כולו אסור: הגה וה"ה אפוי ומבושל מהרא"י בהגהו' ש"ד והגהת מרדכי וסמ"ק ורש"ל וי"א דאפילו הם צוננים דינא הכי ב"י לדעת הרא"ש ובת"ה וטור וכן יש לנהוג אם אין הפסד מרובה:

682 אין בשר בחלב נאסר ע"י מליחה או ע"י כבוש אלא באכילה אבל לא בהנאה:

683 דינין אם נפל חלב לקדירה של בשר. ובו ט' סעיפים: כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב רותח טועם העובד כוכבים הקדירה אם אמר שיש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת אפי' בפחות מששים ואותה חתיכה אסורה במה דברים אמורים בשקדם והוציא החתיכה קודם שתפלוט חלב שבלעה דהיינו קודם שתנוח היורה מרתיחה אבל אם לא הספיק לסלקו עד שתוכל לפלוט החלב שבלעה אע"פ שטעמו עובד כוכבים ואין בו טעם כלל אסור אא"כ יש בו ס': הגה וע"ל סימן צ"ח דאין אנו נוהגין לסמוך אטעימת עובד כוכבים ובעינן ס' בכל ענין:

684 נפל חלב לתוך קדירה של בשר טועמין החתיכה שנפל עליה החלב אם אין בה טעם חלב הכל מותר ואם יש בחתיכה מטעימת חלב נאסרה אותה חתיכה ולדידן דאין סומכין אעובדי כוכבים בעינן ששים בחתיכה ואם לאו כולה אסורה ומשערין בכולה אם היה בכל מה שיש בקדירה מהחתיכת והירק והמרק והתבלין כדי שתהא חתיכה זו אחד מששים מהכל החתיכה אסורה והשאר מותר במה דברים אמורים בשלא ניער הקדרה בתחילה כשנפל החלב אלא לבסוף ולא כיסה אבל אם ניער מתחילה ועד סוף או שכיסה משעת נפילה ועד סוף הכל מצטרף לבטל טעם החלב: הגה וכן אם לא ניער כלל לא בתחילה ולא בסוף ולא כיסה כלל אם יש ס' בקדירה נגד טיפת חלב שנפל אינו אסור רק החתיכה לבד ושאר הקדירה מותר בית יוסף בשם הראב"ד והמגיד משנה בשם הרמב"ם וכן אם ניער בתחלה או כסה מיד אע"ג דלא ניער ולא כיסה לבסוף כל הקדירה מצטרף והוא שניער וכיסה מיד שנפל שם האיסור טור וב"י בשם ר"י ן' חביב: וכן אם נפל לתוך המרק או לחתיכות ולא נודע לאיזו חתיכה נפל נוער את הקדירה כולה עד שישוב ויתערב הכל אם יש בקדירה כולה טעם חלב אסורה ואם לאו מותרת ואם לא נמצא עובד כוכבים שיטעום ונסמוך עליו משערים בששים עכ"ל רמב"ם: הגה ויש חולקין וסבירא להו דאינו מועיל מה שנוער הקדירה אם לא שניער מיד שנפל האיסור טור והכי נהוג:

685 כשנאסרה החתיכה מחמת החלב נעשית כל החתיכה איסור ואם בשלה עם אחרות צריך ששים לבטל כולה ואם מכירה משליכה והאחרות מותרות ואם אינו מכירה הרוטב מותר וכל החתיכות אסורות אם חתיכת האיסור ראויה להתכבד:

686 לא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורים כגון כזית חלב שנבלע בחתיכה ואין בה ששים לבטלו ונאסרה ואחר כך בישלה עם אחרות אין צריך אלא ששים כדי כזית חלב ואז אפילו חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת: הגה וי"א דאמרינן בכל האסורים חתיכה נעשית נבילה תוס' וסמ"ג וסמ"ק ומרדכי והאחרוני' וכן המנהג פשוט ואין לשנות ודוקא אם האסור דבוק בחתיכת היתר או שהחתיכה כולה חוץ לרוטב ונפל עליה איסור אבל אם מקצת החתיכה תוך הרוטב ואין האיסור דבוק בו לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה ומצטרף כל הקדירה לבטל האיסור ומכל מקום יש להחמיר לאסור אותה חתיכה ארוך כלל כ"ח וכל זה בשאר איסורים אבל בבשר בחלב אע"פ שאין האסור דבוק ומקצת החתיכה תוך הרוטב אמרינן חתיכה נעשית נבילה יש אומרים דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אם נתערב איסור לח בהיתר לח ואחר כך נתערב הכל בהיתר אחר ואין צריכים רק ששים נגד האיסור שנפל מרדכי פכ"ה ורשב"א ור"ן בשם ראב"ד ויש לסמוך על זה בשאר אסורים לצורך הפסד גדול אבל לא בבשר בחלב ואם נתערב יבש ביבש לא אמרינן בשום איסור חתיכה נעשית נבילה. וע"ל סימן צ"ט ס"ק ט"ו מדין חתיכה נעשית נבילה כלי הנאסר מבליעת איסור לא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבילה ולא בעינן ס' רק נגד האיסור שבלע מרדכי פג"ה וע"ל סימן צ"ח:

687 טיפת חלב שנפלה על הקדירה שאצל האש מבחוץ אם נפלה כנגד התבשיל אין צריך אלא ס' כנגד הטיפה שמפעפעת לפנים והוי כאילו נפלה בתבשיל ואם נפלה במקום הריקן והיא מפעפעת בדופן הקדירה עד סמוך לרוטב כל כך שאין ס' כנגד הטיפה הרי נאסר אותו מקום הקדירה ואם יערה התבשיל דרך מקום הקדירה שנאסר הרי יאסר התבשיל וזה תקנתו שיניחנה כך ולא יגע בה עד שתצטנן: הגה ודוקא אם הקדרה ישנה אבל אם היא חדשה בכל ענין א"צ ס' רק נגד הטיפה שנפל עליה כדלקמן סי' צ"ד גבי כף:

688 נהגו העולם לאסור כשנפלה על הדופן שלא כנגד הרוטב ודוקא כשנופל באותו צד שאינו כנגד האש אבל אם נפל כנגד האש מותר שהאש שורפו ומייבשו ואז הקדירה נמי שרי הגהות ש"ד וארוך כלל ל"א ודוקא בדבר מועט כגון טיפה אבל אם נפל הרבה אין להתיר אפי' אם נפל כנגד האש אא"כ כנגד הרוטב וע"י ס': הגה ואז הקדירה הוי אסורה אפילו יש ס' בתבשיל נגד הטיפה שנפלה ויערה מיד התבשיל ממנו בצד אחר שלא כנגד הטיפה ואם בשלו בקדירה תבשיל אחר דינו כמו בפעם הראשון ארוך כלל ל"א:

689 יש מי שמתיר בשעת הדחק כגון בערב שבת אפי' שלא כנגד הרוטב אפילו שלא כנגד האש על ידי ס': הגה והכי נהוג ארוך ואם נשפך חלב או שאר איסור רותח על גבי קרקע והעמידו עליו קדירה חמה אם מה שנשפך אינו אצל האש לא הוי רק כלי שני ולכן הקדירה אסורה דבולע קצת והתבשיל מותר דתתאה גבר הגהת ש"ד סימן כ"ה וקלוח מן הקדירה רותחת שהלך אל קדירה צוננת אם נפסק הקלוח מן הקדירה הרותחת קודם שהגיע אל הצונן הוי נמי ככלי שני כך משמע בשערים מתשובת מוהר"ם ואם לא נפסק הוי כעירוי והקדירה הצוננת נאסרה אם היד סולדת בקלוח הנוגע בקדירה ת"ה סי' קפ"ה והתבשיל שבתוכה שרי דאין עירוי אוסר רק כדי קליפה אבל אם הקדירה היא חמה והוא כלי ראשון וכ"ש עומד אצל האש אפי' הקלוח הוא צונן הכל אסור דתתאה גבר והוי כצונן לתוך חם דכולו אסור כך משמע מב"י כמו שנתבאר לעיל סי' צ"א. טפה הנופל' על גבי כיסוי קדירה דינה כנפלה על גבי קדירה נגד הרוטב והוא שהתחיל הקדירה להרתיח דאז עולה הזיעה תמיד ומגיע אל הכיסוי ויורד משם אל הרוטב ארוך כלל ל"א וש"ד:

690 מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדירה של בשר הזיעה עולה ונבלע בקדיר' ואוסרת': הגה אם היה חלב במחבת בעינן ס' בתבשיל שבקדירה נגד החלב שבמחבת ד"ע וכל זה מיירי שהמחבת מגולה והזיעה עולה מן המאכל עצמו לקדירה שעליה ארוך וגם מיירי שהוא בקרוב כל כך שהיד סולדת בזיעה במקום שנוגע בקדירה אבל אם אין היד סולדת בזיעה הכל שרי ולכן תולין בשר לייבש על קדירות של חלב ולא חיישינן לזיעה שעולה פסקי מהרא"י סימן ק"ג וכן אם המחבת מכוסה הכל שרי מידי דהוי אשתי קדירות נוגעות זו בזו דאין אוסרין זו את זו בנגיעה כל שכן בזיעה מרדכי פרק כ"ה מיהו לכתחלה יש ליזהר בכל זה הגהות ש"ד:

691 נר של חלב עשוי כנר של שעוה שנטף ממנו טפה על כלי אין צריך כי אם גרידה אבל חלב מהותך חם שנפל ממנו טפה על כלי צריך הגעלה:

692 קדירה שבשלו בה בשר לא יבשלו בה חלב. ובו סעיף אחד: קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בה בתוך מעת לעת אסור בנותן טעם וצריך לשער נגד כל הקדירה אבל אם שהה מעת לעת קודם שבישל בה הוי ליה נותן טעם לפגם ומותר התבשיל אבל הקדרה אסורה לבשל בה לא בשר ולא חלב: הגה אבל שאר דברים מותר ריב"ש סימן קכ"ו בשם סמ"ק ובהגמי"י פ"ו ודין כסוי קדרה כדין קדירה עצמה ד"ע ואו"ה ויש מחמירים בכיסוי לומר דאע"פ שאינו בן יומו דינו כאילו היה בן יומו בהגהות ש"ד בשם קובץ וכן נוהגין בקצת מקומות וכן אני נוהג מפני המנהג והוא חומרא בלא טעם ד"ע ומכל מקום במקום שיש שום צד להתיר בלאו הכי או שהוא לצורך שבת או הפסד יש להתיר אם אין הכיסוי בן יומו כמו בקדירה עצמה ואם לקחו כיסוי רותח מקדירה של בשר ונתנו אותו על קדירה של חלב אם שניהם חמים שניהם אסורים אם יש מאכל בקדירה של בשר וחלב ואם הכיסוי צונן והקדירה חמה נמי שניהם אסורים אם התחיל להזיע תחת הכיסוי דתתאה גבר או"ה ואם הכיסוי חם והקדירה צוננת הכל שרי שם רק המאכל צריך קליפה לדעת הגהת ש"ד ולא כאו"ה שם אם אפשר לקלפו ואם לאו הכל שרי ואם לא היה מאכל בקדירה הכל שרי דהוי כשתי קדירות שנגעו זו בזו הכל ד"ע לסברת הארוך:

693 דין התוחב כף חולבת בקדרה של בשר. ובו ט' סעיפים: התוחב כף חולבת בקדרה של בשר או איפכא משערים בכל מה שנתחב ממנו בקדירה אם הכף בן יומו דהיינו ששמשו בו בכלי ראשון תוך מעת לעת ארוך כלל ל"ז ויש מי שאומר שאם הכף של מתכת משערים בכולו משום דחם מקצתו חם כולו וסברא ראשונה עיקר וכן נוהגין מרדכי וש"ד והגהותיו וארוך וע"ל סי' צ"ח:

694 אם תחב הכף בקדירה שני פעמים ולא נודע בנתים צריך ב' פעמים ששים וי"א דסגי בפעם א' ששים וכן נוהגים ת"ה סימן קפ"ג והגהות ש"ד וארוך:

695 אם יש ס' לבטל הכף הקדירה והתבשיל מותרים אבל הכף אסור בין עם בשר בין עם חלב לפי שהיא בלועה מבשר בחלב ואפילו בדיעבד אוסרת אם חזרו ותחבוה בין בבשר בין בחלב כל זמן שהיא בת יומא ואם אין ס' הכל אסור בהנאה אפי' הקדרה אך מותר לתת לתוכה פירות או צונן כיון שאינו נהנה מגוף האיסור:

696 אם אין הכף בן יומו הקדרה והתבשיל מותרים והכף אסור לכתחלה בין עם בשר בין עם חלב ומ"מ בדיעבד אינה אוסרת כיון שלא היתה בת יומא:

697 אם בשלו מים בקדרה חדשה ותחבו בה כף חולבת ואחר כך חזרו ובשלו בה מים פעם אחרת ותחבו בה כף של בשר ושתי הכפות היו בני יומן ובשום אחד מהפעמים לא היו במים ששים אסור להשתמש בקדירה לא בשר ולא חלב אבל שאר דברים מותר לבשל מאחר שהיתה חדשה שלא בשלו בה מעולם: הגה מיהו אם עבר ובישל בה בשר או חלב מותר דהוי נותן טעם בר נותן טעם הגהות מיימוני פ"ט קדרה שבשלו בה ירקות או מים ותחבו בה כף בן יומו והקדירה אינה בת יומה או להפך או שיש במאכל ששים הכל שרי ונוהגין להחמיר לאכול המאכל כמין הכלי שהוא בן יומו ולאסור הכלי שאינו בן יומו ארוך כלל ל"ז ואינו אלא חומרא בעלמא כי מדינא הכל שרי:

698 בצלים או ירקות שבלועים מבשר ובשלם בקדרה חולבת אם ידוע כמה בשר בלוע בבצלים ובירקות אין צריך ס' אלא כנגד הבשר: הגה דלא שייך לומר חתיכה נעשית נבילה הואיל ועדיין כולו היתר ולכן אין צריך לשער רק נגד מה שבלע וכל שכן בקדירה של חלב שבשלו בה מים תוך מעת לעת ואח"כ בשלו בה בשר לא אמרינן דצריך לשער נגד כל המים רק נגד החלב שבלע הקדירה משמעות הטור וב"י:

699 בשר רותח שחתכו בסכין חולבת כל החתיכה אסורה אם אין בה ששים כנגד מקום הסכין שחתך הבשר אבל אם אינו בן יומו או אם אינו יודע שהוא בן יומו אינו אוסר אלא כדי קליפה : הגה וכל זה בבשר רותח בכלי ראשון ואז אם הסכין בן יומו ואין ס' בבשר נגד הסכין הכל אסור ואף הסכין צריך הגעלה אבל אם הוא כלי שני הבשר צריך קליפה והסכין נעיצה בקרקע ארוך כלל ל"ז וכן נוהגין ואפילו אין הסכין בן יומו יש לקלוף הבשר מעט משום שמנונית הסכין טור וב"י בשם סמ"ק:

700 אם נפל לתנור פנאד"ש גבינה אפי' לחה וכן גבינה חמה בקערת בשר בת יומא אינו אוסר אלא כדי קליפה:

701 בשלו דבש במחבת של בשר בת יומא והריקוהו חם בקערה של חלב בת יומא מותר משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתירא ד"ע:

702 דגים וביצה שנתבשלו בקדירה של בשר אם מותר לאכלן עם גבינה. ובו ז' סעיפים: דגים שנתבשלו או שנצלו בקדירה של בשר רחוצה יפה שאין שום שומן דבוק בה מותר לאכלם בכותח משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתירא ואם לא היתה רחוצה יפה אם יש בממש שעל פי הקדירה יותר מאחד בששים בדגים אסור לאכלם בכותח:

703 ביצה שנתבשלה במים בקדירה חולבת מותר לתת אותה בתוך התרנגולת אפילו לכתחלה אבל אם נתבשלה בקדרה עם בשר ואפילו בקליפה אסור לאכלה בכותח: הגה ויש מחמירים בצלייה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם ריב"ן בשם רש"י ובארוך כלל ל"ד הביא המרדכי וא"ז והמנהג לאסור לכתחילה ובדיעבד מותר בכל ענין ארוך ודוקא לאכול עם חלב והבשר עצמו אבל ליתנן בכלי שלהם מותר לכתחלה באיסור והיתר הארוך וכן נהגו וכן אם לא נתבשלו או נצלו תחילה רק עלו בכלי של בשר מותר לאכלן עם חלב עצמו וכן להפך סברת עצמו וכן אם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם שלא היה בן יומו נוהגין היתר לכתחילה לאכלן עם המין השני שם בארוך וכל זה כשהמאכל אינו דבר חריף אבל אם היה דבר חריף כגון שבשלו דברים חריפים בכלי של בשר אפי' אינו בן יומו או שדכו תבלין במדוך של בשר אם אכלו בחלב אוסר אפילו בדיעבד עד דאיכא ס' נגד הבשר הבלוע בהם בארוך כלל כ"ד וכן משמע בתשובת הרשב"א סי' תמ"ט וב"י סי' צ"ו בשם סה"ת והגהו' ש"ד סי' ס"ב בשם מהר"ש ואגור בשם מרדכי ומכל מקום לא מקרא מאכל דבר חריף משום מעט תבלין שבו רק אם כולו הוא דבר חריף ורובו ככולו וע"ל סימן צ"ו:

704 קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן אפילו שניהם בני יומן מותר משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהתירא והוא שיאמר ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בהן ואם היה שומן דבוק בהן צריך שיהא במים ס' כנגד ממשות שומן שעל פי הקערה: הגה ויש אוסרים אפילו אין שומן דבוק בהן טור בשם סה"ת וסמ"ג וסמ"ק וש"ד והר"ף ותוס' ומרדכי ור"ן והגמ"יי ופסקי מהרא"י ואו"ה אלא א"כ אחד מן הכלים אינן בני יומן מבליעת כלי ראשון ואז כל הכלים מותרים והמים נוהגין בהן איסור לכתחילה אבל אם שניהם בני יומן והדיח אותן ביחד בכלי ראשון הכל אסור והכי נוהגין ואין לשנות ודוקא שהודחו ביחד ובכלי ראשון אבל אם הודחו זה אחר זה או בכלי שני אפילו ביחד הכל שרי בארוך כלל ל"ד ואם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב דינו ככלי ראשון ואוסר אם היה בן יומו אבל אם עירה מים רותחים שאינן של בשר ולא של חלב על כלים של בשר ושל חלב ביחד ואפילו שומן דבוק בהם הכל שרי דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שהכלים שמערה עליהם יבלעו זה מזה שם . ואם נמצא קערה חולבת בין כלי בשר לא חיישינן שמא הודחו ביחד בדרך שנאסרים הגהות ש"ד ואו"ה:

705 יראה לי שאם נתנו אפר במים חמין שביורה קודם שהניחו הקדירות בתוכה אע"פ שהשומן דבוק בהן מותר דע"י האפר הוא נותן טעם לפגם:

706 אין מניחין כלי שיש בו כותח אצל כלי שיש בו מלח אבל מותר להניחו אצל כלי שיש בו חומץ: הגה ודוקא אם הכלים מגולים ואפי' הכי אם עבר ונתנן ביחד מותר ולא חיישינן שמא נפל אל המלח הגהות ש"ד וארוך:

707 מותר ליתן בתוך תיבה כד של בשר אצל של חלב: הגה ויש מחמירין לכתחילה הגהות אשיר"י בשם א"ז וטוב ליזהר לכתחילה במקום שאינו צריך:

708 מלח הנתון בקערה של בשר מותר ליתנו בחלב: הגה והמחמיר גם בזה תבא עליו ברכה כי יש מחמירין לכתחילה תוס' וסמ"ג ואו"ה:

709 דין מאכל חריף שנחתך בסכין של בשר. ובו ה' סעיפים: צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו או שאינו מקונח אסור לאכלם בחלב עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום שהוא כעובי אצבע או שיטעמנו ולא יהא בו טעם בשר שאז מותר בהדחה ויש אומרים דהוא הדין לאינו בן יומו והוא מקונח. ואם לא נטל מהם כדי נטילת מקום וגם לא טעמם ובשלם בחלב צריך ששים כנגד מה שנגע מהסכין בהם וה"ה לחתכם בסכין של עובד כוכבים: הגה ואם חתכן דק דק צריך לשער ס' נגד כל הצנון ב"י בשם סמ"ק וי"א שאם חתך צנון בסכין של איסור כולו אסור רשב"א ור"ן וכן משמע בארוך כלל ל"ה וכן אם חתכו בסכין של בשר אסור כולו בחלב וכן נוהגין לכתחילה אבל בדיעבד אין לאסור רק כדי נטילה ב"י ואו"ה . וכל זה אם חתך הצנון עצמו אבל אם חתך הירק שעל הצנון אין לחוש ואם יש ספק אם נחתך בסכין של איסור אזלינן לקולא שם לכן קונים הצנונות שיש בהן חתוכין לצד זנבותיהן כי תלינן שנעשה במרא וחצינא שם בהג"ה ומהרא"י בהגהת ש"ד ובמקום שאין נמצא לקנות רק החתוכים בסכין נוהגין לקנותו ולהתיר ע"י נטילת מקום:

710 אם חתך בו שומין ובצלים וכרישין ותמכא שקורין קרי"ן הגהת ש"ד והגהת או"ה שם וכיוצא בהם מדברים החריפים ופירות חמוצים אורחות חיים ודגים מלוחים דינם שוה לחתוך בו צנון שבולי לקט: הגה ומכל מקום מותר לאכול מרקחת חריפים של עובדי כוכבים כגון זנגביל וכיוצא בו דיש להם כלים מיוחדים לכך או תולשין אותו מרדכי ואגודה פ' כיצד מברכין:

711 תבלין שנדוכו במדוכה של בשר בן יומו אסור לאכלם בחלב. וי"א אפי' אינו בן יומו רשב"א סימן תמ"ט ובארוך וע"ל סימן צ"ה סוף ס"ב בהג"ה:

712 מי לימוני"ש שמביאים העובדי כוכבים וכן חתיכות דג מליח שמביאים העובדי כוכבים בחביות מותרים: הגה מפני שמביאים הרבה ביחד ואף אם נאסרו מקצתן שנחתכו בראשונה עם סכין עובד כוכבים נתבטלו באחרים הנחתכים אחר כן שאינן נאסרין כי כבר נתבטל טעם הסכין בראשונים ולכן כולם מותרים וכל כיוצא בזה בית יוסף בשם שבולי לקט ולכן אוכלים בקצת מקומות הכרוב שקורין קומפש"ט אע"ג דפרוס וחתוך ויש מקומות שמחמירין בזה ואין לשנות המנהג מהרי"ו סי' מ"ט אבל שאר דברים שאינם חריפין כגון תפוחים או לפתות יבשים וכדומה נוהגין בהן היתר כמו בלימוני"ש ואין להחמיר כלל בארוך:

713 חתך קישואים בסכין של בשר מותר לאכלם בחלב בגרידה בלבד שיגרוד ממקום החתך ואם חתך בו לפת אפי' גרידה אינו צריך אלא הדחה בעלמא ולא עוד אלא אפילו צנון שחתך אחר הלפת שרי בהדחה כמו הלפת לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מהסכין: הגה ודוקא לפת שטעמו משונה אבל ירק או לחם ושאר דברים לא ואפי' בלפת אין להתיר לחתוך צנון רק פעם אחת אבל לא הרבה פעמים אם לא שחתך כל פעם לפת בין חתיכת צנון לצנון ב"י בשם סמ"ג:

714 שלא ללוש עיסה בחלב. ובו ג' סעיפים: אין לשין עיסה בחלב שמא יבוא לאכלה עם בשר ואם לש כל הפת אסור אפי' לאכלה לבדה ואם היה דבר מועט כדי אכילה בבת אחת או ששינה צורת הפת שתהא ניכרת שלא יאכל בה בשר מותר כיוצא בו אין אופין פת בתנור שטחו באליה ואם אפאו דינו כעיסה שנילושה בחלב: הגה ולכן נוהגין ללוש פת עם חלב בחג השבועות גם בשומן לכבוד שבת כי כל זה מחשב כדבר מועט גם כי צורתן משונה משאר פת וכ"ש פלאד"ן או פשטיד"א דמותרין הגהות ש"ד ואין לאפות שום פת עם פלאד"ן או פשטיד"א בתנור דחיישינן שמא יזוב מן השומן על הפת ואם זב תחתיו דינו כאלו נילוש עמו ב"י בשם הגהות אשיר"י ונוהגין לשום הטפילה בפי התנור ב"י בשם הגהת ש"ד ואפי' הוא במחבת נוהגין להחמיר לכתחלה:

715 תנור שטחו באליה אין אופין בו פת עד שיסיקנו מבפנים עד שיתלבן ואפילו אם הוא של בוכיא פירוש כלי חרס שמסיקין תחתיו ואופין עליו עוגות אין לו היתירא על ידי היסק מבחוץ:

716 פת שאפאו עם הצלי ודגים שצלאן בתנור אחד עם הבשר אסור לאכלם בחלב והני מילי בתנור קטן אבל בתנור גדול המחזיק שנים עשר עשרונים ופיו פתוח מותר ואם הצלי מכוסה וכן פשטיד"א שמכוסה הנקב שבו מותר אפילו בתנור צר ועיין לקמן סימן ק"ח כיצד נוהגין:

717 דין איסור שנתערב בהיתר ואופן ביטולו. ובו ט' סעיפים: איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלב שנתערב בבשר יטעמנו עובד כוכבים אם אומר שאין בו טעם חלב או שאומר שיש בו טעם אלא שהוא פגום מותר והוא שלא יהא סופו להשביח וצריך שלא ידע שסומכין עליו ואם אין שם עובד כוכבים לטועמו משערינן בס' וכן אם הוא מין במינו כיון דליכא למיקם אטעמא משערים בס' ואין נוהגים עכשיו לסמוך אעובד כוכבים ומשערינן הכל בס' באגור ותשובת מהר"מ פדואה סימן ע"ט ושאר אחרונים:

718 אם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אם נודע שהיה רובו היתר מותר ואם לא נודע שהיה רובו היתר אסור: הגה ולענין מין במינו אזלינן בתר שמא אם הוא שוה הוי מין במינו אבל לא אזלינן בתר טעמא אם הוא שוה או לא ב"י בשם האגור וכן הוא בהגהת ש"ד סי' ל"ט: אבל אם נתערב בשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אפי' נודע שהיה רובו היתר אסור ואם נתערב במינו ובשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו ונודע שהיה רובו היתר ממינו רואין את שאינו מינו כאילו אינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו:

719 במה דברים אמורים בשנשפך אבל איסור שנתערב בהיתר והוא לפנינו ואי אפשר לעמוד על שיעורו אף על פי שהוא מאיסורים של דבריהם אסור:

720 איסור שנתבשל עם היתר אפי' מכירו והוא שלם וזרקו צריך ששים כנגד כל האיסור מפני שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו לפיכך המבשל בקדירת איסור שהיא בת יומא או תוחב כף של איסור בהיתר צריך ס' כנגד כל הקדירה וכנגד כל מה שתחב מהכף שאין אנו יודעין כמה בלעו בין שהם של חרס או עץ או מתכת: הגה ובלבד שבלעו ע"י רתיחת אש שאז הבליעה הולכת בכל הכלי אבל על ידי רתיחת מליחה אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה וא"צ לשער רק כדי קליפה מרדכי פכ"ה ובארוך כלל כ"ד וע"ל סימן ס"ט: ויש מי שמחמיר בכף של מתכת להצריך ס' כנגד כולו אפי' לא הכניס אלא מקצת משום דחם מקצתו חם כולו: הגה ונוהגין כסברא הראשונה וכל איסור שמבטלים בששים אם מכירו צריך להסירו משם אף על גב דכבר נתבטל טעמו בששים ולכן אם נפל חלב לתוך התבשיל ונתבטל טעמו בששים צריך ליתן שם מים צוננים וטבע החלב להקפיא ולצוף למעלה על המים ויסירנו משם דמאחר דאפשר להסירו הוי כאילו מכירו וצריך להסירו משם הגהות מרדכי בחולין ובארוך כלל כ"ג איסור שנתבטל בקדירה והסירוהו משם ונפל לקדירה אחרת צריך לחזור ולבטלו בששים נגד כולו וכן לעולם אבל אם נפל לקדירה הראשונה ב' פעמים אין צריך רק ששים פעם אחת כנגדו בארוך כלל כ"ד דין ב' ועיין לעיל סימן צ"ד:

721 אם ידוע כמה הוא האיסור כגון כף חדשה או שאינה בת יומא שניער בה ובלעה כזית חלב ואחר כך ניער בה קדרה של בשר אין צריך אלא ס' לבטל הכזית שבלעה ולא אמרינן גבי כלי חתיכה נעשית נבילה אפילו אם ניערו בו איסור אבל כף ישנה ובת יומא משערין בכולה דכל מה שבלע נעשה איסור ולא ידעינן כמה בלע שם ויש מי שאומר שגם בזו אין צריך אלא ס' לבטל הכזית שבלע: הגה והסברא ראשונה עיקר כמו שנתבאר לעיל גבי טיפת חלב שנפלה על הקדרה ויש שאינן מחלקין בין כף ישן לחדש רק בין כלי חרס לשאר כלים מרדכי פ' ג"ה ואומרים דבכלי חרס דאי אפשר להפריד האיסור על ידי הגעלה אמרינן הכלי נעשה נבילה אבל לא בשאר כלים וטוב לחוש לחומרא וע"ל סימן צ"ב:

722 כחצי זית של איסור שנתערב בהיתר צריך ששים חצאי זיתי היתר לבטלו:

723 ביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם שנתבשלה עם אחרות צריך ששים ואחת לבטל פליטתה:

724 כחל מתבטל בתשעה וחמשים: הגה כל האיסורים הנוהגין בזמן הזה כולם מתבטלים בששים מלבד חמץ בפסח ויין נסך כאשר נתבאר בהלכותיהם טור ובלבד שהאיסור אינו נותן טעם בקדירה אבל אם נותן טעם באותה קדירה והוא אסור מצד עצמו אפילו באלף לא בטיל כל זמן שמרגישין טעמו ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא אם אסורים מחמת עצמן אינן בטילים בששים בארוך כלל כ"ה עיין ס"ק כ"ז וע"ל סוף סימן ק"ה:

725 קדירה שיש בה נ"ט זיתים היתר ונפלו בה ב' זיתים א' של דם וא' של חלב כל א' מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל חבירו וכן כ"ט זיתים של היתר שנפל בהם כזית חלב ובקדרה אחרת היו שלשים של היתר ונפל לתוכו כזית של דם ונתערבו בשוגג מותר. וכ"ש בב' זיתים אחד של גבינה ואחד של בשר דכל אחד מבטל חבירו בארוך כלל ארבעה ועשרים:

726 דין העצמות אם מצטרפין לבטל איסור ושלא לבטל איסור לכתחלה. ובו ז' סעיפים: חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדירת היתר עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור ואין צריך לומר שעצמות ההיתר מצטרפין עם ההיתר אבל המוח שבעצמות איסור מצטרף עם האיסור וגוף הקדירה אינה מצטרפת לא עם האיסור ולא עם ההיתר: הגה ויש מחמירים שלא לצרף עצמות האיסור עם ההיתר לבטל הגהה אחת בש"ד בשם א"ז ובמקום הפסד יש לסמוך אמקילין ומתירין כי כן עיקר:

727 במה דברים אמורים שעצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר כשנפלה חתיכת הנבלה לקדירת היתר כשהיא חיה אבל אם נתבשלה תחילה ואח"כ נפלה לקדירת היתר עצמות שבה מצטרפים עם האיסור לפי שבלעו מבשר הנבלה כשנתבשלה לבדה:

728 בשאר איסורים חוץ מבשר בחלב חתיכה הבלועה מאיסור מצטרפת לבטל האיסור: הגה ואין נוהגין כן כי קיימא לן בכל איסורים חתיכה נעשית נבלה כדלעיל סימן צ"ב:

729 משערים ברוטב ובקיפה פירוש הדק הדק של בשר ותבלין המתאסף בשולי קדרה ובחתיכות ומשערים ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו אע"פ שהי' בהיתר יותר מתחילה ונתמעט בבישולו ונבלע בקדרה והני מילי במין בשאינו מינו אבל אם הוא מין במינו משערין גם במה שבלעה הקדרה ועומד בדופני הקדרה ומשערים זה באומד יפה ורואין אותו כאילו הוא בעין אבל מה שכלה ואבד מחמת האור אינו מצטרף שזה כלה לגמרי:

730 אין מבטלין איסור לכתחלה ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו עבר וביטלו או שריבה עליו אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למבטל עצמו אם הוא שלו וכן למי שנתבטל בשבילו ואסורים למכרו גם כן לישראל אחר שלא יהנו ממה שבטלו ארוך כלל כ"ד ולשאר כל אדם מותר: הגה ודוקא שנתערב יבש ביבש או אפילו לח בלח למאן דאמר שאין אומרים בו חתיכה נעשית נבלה כדלעיל סי' צ"ב אבל חתיכה שבלעה איסור לא מהני שנתוסף אחר כך ההיתר דהא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבילה רשב"א סי' תצ"ה ועי' ס"ק י"ד ויש אומרים דאפילו במקום דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה לא מהני ההיתר לבטל אלא אם נתוסף קודם שנודע התערובת אבל אם נודע התערובת קודם לא מהני מה שנתוסף אחר כך ולפי זה היה צריך החכם המורה לבטל איסור לחקור אם נתוסף ההיתר לאחר שנודע ארוך כלל ל"ז ולא נהגו כן:

731 איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן במזיד אסור אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו: הגה ויש אומרים דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו כמו באיסור דאורייתא וכן נוהגין ואין לשנות טור בשם הרא"ש ובת"ה סימן צ"ד ובהגהת ש"ד ורא"ה בב"ה ור"ן ומרדכי ואגודה פ"ק דביצה . איסור שנתבטל כגון שהיה ס' כנגדו ונתוסף בו אחר כך מן האיסור הראשון חוזר וניעור ונאסר ל"ש מין במינו ל"ש מין בשאינו מינו לא שנא יבש ל"ש לח לא שנא נודע בינתים או לא נודע בינתים הגהת ש"ד סימן נ"ט כזית חלב שנפל למים ונתבטל בס' ואח"כ נפל מן המים לקדירה של בשר מותר אף על פי שאין בבשר ס' נגד החלב שהרי נתבטל במים בארוך וכל כיוצא בזה:

732 אם נבלע איסור מועט לתוך כלי כשר אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר מותר להשתמש בו לכתחלה כיון שהאיסור מועט ואי אפשר לבא לידי נתינת טעם ולפיכך איסור משהו שנבלע בקדרה או בתוך קנקנים וכיוצא בהם מותר להשתמש בו לכתחלה ואפילו בבן יומו לפי שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט כקערה וכיוצא בה אסור להשתמש אפי' בשפע גזרה שמא ישתמש בה בדבר מועט ויבא לידי נתינת טעם:

733 בריה אפילו באלף לא בטיל. ובו ד' סעיפים: בריה דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם אפי' באלף לא בטלה ואין לו דין בריה אא"כ הוא דבר שהיה בו חיות לאפוקי חטה אחת של איסור וכן צריך שיהא דבר שאסור מתחילת ברייתו לאפוקי עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל וכן צריך שיהיה דבר שלם שאם יחלק אין שמו עליו לאפוקי חלב וכן צריך שיהא שלם: הגה ועיקר גיד הנשה אינו אלא על הכף בלבד והוא כרוחב ד' אצבעות ואם הוא שלם מקרי בריה בארוך כלל כ"ח:

734 דבר שהוא בריה שנתבשל עם ההיתר אם אינו מכירו הכל אסור והרוטב בנותן טעם ואם מכירו זורקו והאחרים והרוטב צריך שיהא בהם ס' כנגדו חוץ מגיד הנשה שאין טעמו אוסר דאין בגידים בנותן טעם אבל שמנו אוסר וצריך ששים כנגדו להתיר הרוטב לפיכך ירך שנתבשל עם גידו אם מכירו זורקו וכל השאר מותר אם יש בו ס' כנגד שמנו ואם אינו מכירו כל החתיכות אסורות ואם יש בקדירה ס' כנגד השומן מותר הרוטב ואם לאו אסור ואם נמוח הגיד ואינו ניכר צריך גם כן ס' כנגדו:

735 קדרה של מרק שנפל שם בריה ונאבדה אסור הכל:

736 ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג' תולעים הירקות אסורים אבל מי השלקות מסננן ומותרים וכן הבשר ירחצנו ויבדקנו ומותר:

737 דין חתיכה הראויה להתכבד. ובו ט' סעיפים: חתיכה הראויה להתכבד דינה כבריה דאפילו באלף לא בטלה ואפי' אם היא אסורה בהנאה כיון שאם תתבטל היתה מותרת וראויה להתכבד: הגה ואפילו אינה אסורה רק מדרבנן אינה בטילה ב"י בשם הרמב"ן ואם הוא ספק אם היא ראויה להתכבד או לא אזלינן לקולא ארוך כלל כ"ה אפילו היא אסורה מדאורייתא:

738 אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד אלא אם כן איסורה מחמת עצמה כגון נבילה ובשר בחלב אבל אם נאסרה מחמת שקבלה טעם מאיסור ולא היה בה ס' לבטלו אפילו למי שסובר חתיכה עצמה נעשית נבילה אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד: הגה ואפילו חתיכה שלא נמלחה בטלה דאין איסורה מחמת עצמה רק מחמת דם הבלוע בה שם ות"ה סי' ק"ע כל חתיכה שלא נאסרה רק כדי קליפה בטלה דהרי הקליפה אינה ראויה להתכבד סברת התוספות ובהגהות ש"ד:

739 תרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות בטלה שהרי אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא ואף על פי שאחר שנתערבה הסירו הנוצה וכן לא חשיבה ראויה להתכבד אלא אם כן היא מבושלת וכן כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי לא חשיבה ראויה להתכבד שאין דרך ליתן לפני האורח כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי ויש חולקים בכל זה: הגה וכן נוהגין מלבד תרנגולת בנוצתה דמחוסרת מעשה גדול דנוהגין בה שהיא בטילה טור בשם י"א ובמרדכי וש"ד וכן רגלים או ראש שלא נחרכו משערן אבל אם כבר נחרכו חשיבי חתיכה הראויה להתכבד אפילו לא נמלחו עדיין ואפילו כבש שלם אינו בטל בהגהות ש"ד מיהו רגלים של עופות מלבד רגלי אווז וכן רגלי בהמה דקה במדינות אלו לא חשיבי כלל ובטלים ראש של עופות אינו חשוב ובטל ארוך כלל כ"ה:

740 שומן הכנתא אינו ראוי להתכבד אבל עור שומן אווז מקרי ראוי להתכבד ואינו בטל שם:

741 קורקבן וכן שאר בני מעיים אינם ראויים להתכבד:

742 הא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד לא בטלי דוקא בעודם שלימים אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה צורתן בטלי דתו לא חשיבי ואפילו אם נתרסקו לאחר שנתערבו עם ההיתר ואפי' לאחר שנודע התערובת הגהת ש"ד וד"ע לאפוקי או"ה והוא שנתרסקו שלא במתכוין לבטל האיסור אבל אם נתכוין לכך אסור למרסק אם הוא שלו וכן למי שנתרסק בשבילו ואין חילוק בין נתערבו במינם או שלא במינם ד"ע ומשמעות הפוסקים ולאפוקי או"ה:

743 אם נחתכה חתיכה א' אין תולין לומר של איסור נחתך ומתבטל ויהיו כולן מותרות אלא אותה שנחתכה בלבד מותר' ממה נפשך אם היא של איסור אף כולן מותרות ואם אינה של איסור הרי היא מותרת ואפילו נחתכו רובן אין תולין לומר שהאיסור מהרוב שנחתכו אלא כל הנחתכות מותרות והשלימות אסורות:

744 קורקבן שנמצא נקוב ונתערבה אותה תרנגולת עם אחרות מדמין שומן שבקורקבן לשומן התרנגולת של מקום חיבור הקורקבן ואם דומים לגמרי מכשירים האחרות וכן כל כיוצא בזה:

745 ראש כבש שנמצא טריפה ולא נודע מאיזה כבש הוא והקיפו הראש לצוארו של אחד מהכבשים ונמצאו החתיכות דומות ומכוונות יפה יש לסמוך על זה להתיר האחרות:

746 דין דבר שיש לו מתירין. ובו ד' סעיפים: כל דבר שיש לו מתירין כגון ביצה שנולדה ביום טוב שראויה למחר אם נתערב' באחרות בין שלימה בין טרופה אינה בטלה אפילו באלף ואפי' ספק אם נולדה בי"ט ונתערבה באחרו' אסורו' ואם נתערבה בשאינה מינה בטלה בס' טור וש"ד ותשו' הרא"ש ור' ירוחם והגהות ש"ד ורש"ל ורוקח וכנ"ד סמ"ג וסמ"ק בהל' י"ט וכ"כ או"ה כלל כ"ו בשם סמ"ג ות"ח כלל מ"ג ולא כב"ח וסמ"ק סימן רי"ד וכ"מ באגודה ומרדכי ריש ביצה בשם ראבי"ה וכ"כ טא"ח סימן תקי"ג והאגור בשמו והאו"ה כלל כ"ה בשם מרדכי ריש ביצה בשם ראבי"ה ולא כב"ח: הגה מיהו אם לבנו בה מאכל או נתנו בקדרה לתקן הקדרה כגון שמלאוה בתרנגולת אינה בטלה הגהת ש"ד ובארוך ועיין בא"ח סימן תקי"ג:

747 יש מי שאומר שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא כשהמתיר עתיד לבא על כל פנים או אם המתיר בידו לעשותו בלא הפסד אבל דבר שאינו בידו ואינו ודאי שיבא המתיר אינו בדין דבר שיש לו מתירין לפיכך ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות אינו בדין דבר שיש לו מתירין לפי שאין המתיר בודאי ואינו בידו:

748 כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו וכל כיוצא בזה:

749 יש מי שאומר דלא שייך דבר שיש לו מתירין היכא שהמאכל מתקלקל: הגה הא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל היינו דוקא אם האיסור בעין או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובת אבל טעמו בטל טור א"ח סי' תקי"ג ובארוך והג"א סוף עבודת כוכבים ומהרא"י בשם מהרי"ח וכן אם אין איסורו מחמת עצמו בטיל ולכן חתיכה שלא נמלחה תוך ג' ימים אע"פ שי"א דמקרי דבר שיש לו מתירין הואיל ומותרת לצלי אפי' הכי בטילה דאין אסורה אלא מחמת דם הבלוע בה ת"ה סימן ק"ע כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב הוי בטל אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין בארוך כלל כ"ה בשם ס"ג ומרדכי פ"ק דשבת מי שנדר מדבר אחד ונתערב אח"כ לדידיה מקרי דבר שיש לו מתירין שם ובמיי' פ"ח דנדרים ובר"ן פ"ק ואו"ה והוא ש"ס ערוך פ"ז דנדרים דף נ"ט וירושלמי פ"ו דנדרים ומוסכם מכל הפוסקים דהא אפשר לשאול על נדרו. דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר כגון חמץ בפסח לא מקרי דבר שיש לו מתירין מרדכי פרק כ"ש ויש חולקין בזה רמב"ם פט"ו מהמ"א ולא מקרי דבר שיש לו מתירין אלא א"כ הותר למי שנאסר אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור אע"ג שמותר לאחרים כגון המבשל בשבת לא מקרי דבר שיש לו מתירין ב"י בשם רבינו ירוחם בשם הרמ"ה:

750 דין נותן טעם לפגם. ובו ז' סעיפים: כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו ואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו שבפני עצמו הוא מוטעם ומשובח אלא שפוגם תערובתו מותר: הגה מיהו דברים החשובים כבריה או כיוצא בה אם אינן פגומים בעצמן אע"פ שפוגמין התבשיל אינן בטלים אפילו באלף וכן כתב הארוך כלל ל"ב:

751 פגם זה אין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאכלו אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשנתערב איסור מועט עם היתר מרובה אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט ואפילו מחצה על מחצה אין אומרים נותן טעם לפגם מותר עד שיפגום לגמרי שאינו ראוי למאכל אדם ואם אין שם ממשו של איסור אלא טעמו בלבד אפילו איסור מרובה והיתר מועט מותר אם פוגם קצת ויש מי שחוכך פי' מקוה להחמיר ואוסר לומר שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו אסור עד שיפסל מלאכול אדם במה דברים אמורים שפוגם מתחילתו ועד סופו אבל אם השביח ולבסוף פוגם או פוגם ולבסוף השביח אסור: הגה י"א אף על גב דהאיסור נ"ט לפגם והמאכל מותר מ"מ הקדירה אסורה ואם בשלו בה אח"כ תוך מעת לעת תבשיל שהאיסור הראשון נותן בו טעם לשבח נאסר התבשיל השני אם לא היה בו ס' נגד האיסור הראשון אבל אם נערו התבשיל הראשון בכף ותחבו אח"כ הכף לתבשיל שני שהוא ג"כ פוגם לא נאסרה הקדרה וכן בדבר שאין לו טעם כלל כגון היורה שמתיכין בו הדבש אע"פ שיש שם רגלי הדבורים לא נאסרה היורה וכל כיוצא בזה שם בארוך:

752 אפילו אין כח באיסור לבדו לפגום אלא על ידי דבר אחר שמסייעו כגון שנפל איסור לקדרה שיש בה מלח או תבלין מדוכין בטור מרובין ואלמלא המלח והתבלין שבה לא היה כח באיסור לפגום אפילו הכי מותר:

753 שמן ודבש של עובד כוכבים אע"פ שהם מבושלים מותרים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן לדבש: הגה ויש אומרים דבשר אינו פוגם דבש עצמו רק משקה הנעשה מדבש מהרי"ל בהגהת ש"ד סימן כ"ב ועוד הרבה פוסקים עיין ס"ק י"ג ובמקום שאין הפסד גדול יש להחמיר. בשר או חלב ביין הוי לפגם ומותר הגהות אשיר"י פ"ב דעבודת כוכבים:

754 כל קדירה שאינה בת יומה חשיבה טעמה לפגם ואינה אוסרת ונקראת בת יומה כל זמן שלא שהתה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור וכיון שעבר עליה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור אינה נקראת בת יומה ואם בישל בה כשאינה בת יומה התבשיל מותר דהוי נותן טעם לפגם והוא שתהיה מודחת שלא יהיה שומן על פניה שאם לא הדיחה אוסר והרי היא כחתיכת איסור שלא נפגמה ויש מתירין אפילו בישל בה קודם שהדיחה: הגה ואם יש ס' נגד מה שדבוק עליו לכולי עלמא שרי מאחר דהקדירה אינה בת יומא והכי נהוג או"ה:

755 יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור שאינה בת יומא הכל אסור דחורפיה משויא ליה לשבח הכרעת עצמו בב"י:

756 קדרה שהיא בלועה מבשר וחלב שנתבשל בה ביחד או בזה אחר זה וקודם שעבר לילה אח' הוחמו בה מים חשיבה בת יומא עד שתשהה מעת לעת משעה שהוחמו בה המים: הגה אבל אם עברה לילה מותר וכן אם עברה לילה בין בישול בשר לחלב אע"ג דאח"כ הוחמו המים מיד נמי דינא הכי וה"ה בכל האיסורים לפי מאי דקיימא לן בכל האיסורים חתיכה נעשית נבילה ב"י וסברת הרב וע"ל סימן צ"ב ובמקום הפסד יש להתיר בכה"ג בשאר איסורים בכל ענין רק שיהא מעת לעת מזמן בישול האיסור:

757 דין עכבר שנמצא ביין או בשכר. ובו ג' סעיפים: עכברא דדברא נותן טעם לשבח הוא שהרי עולה על שלחן מלכים אבל עכברא דמתא מספקא לן אם משביח בשכר וחומץ או אם הוא פוגם ולפיכך אם נפל לשכר או לחומץ בצונן והסירו שלם אם לא שהה בתוכו מעת לעת מותר אבל אם היה רותח או אפי' צונן ושהה בתוכו מעת לעת בין שהסירו שלם בין שנחתך לחתיכו' דקות ויכול לסננו במסננת בענין שלא ישאר ממנו בתוכו כלום בין שנימוח בתוכו לגמרי ונעשה כולו משקה ולא נשתייר ממנו שום ממשות ניתר על ידי שיהא ששים בהיתר כנגד העכבר ואם נחתך לחתיכות דקות והוא בענין שאינו יכול לסננו כגון שנתערב השכר או החומץ במאכל עב הכל אסור ואין שם ביטול דחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש: הגה ודוקא בשרץ יש לחוש אם נשאר שם שלא יוכל להוציאו אבל בשאר איסורין אין לחוש כך משמע בארוך כלל ל"ב:

758 אם נפל ליין ושמן או לשאר משקין פוגם בודאי ואין צריך ס' לבטל פליטתו: הגה ולפי זה אם נפל לשומן נמי דינא הכי ויש מחמירים בשומן ואפילו אם הוא קשה לפנינו אם שפכו מדי יום ויום שומן בקדירה ויש לספק שמא העכבר היה שם כשעירו עליו שומן רותח הכל אסור אפילו יש ס' בשומן נגד כל העכבר ואם לא עירו עליו או שעירו עליו וידוע שלא היה שם העכבר כשעירו עליו והשומן בא לפנינו כשהוא קשה תשובת הרא"ש והגהת מיי' פט"ו והגהות מרדכי דחולין ובהגת ש"ד ובארוך וכן נמצא העכבר עליו סגי ליה בנטילת מקום ולא מחזקינן איסור שמא היה השומן רך כשנפל שם דכבוש הוי כמבושל דמותר מכח ספק ספיקא ספק נפל שם כשהיה קשה ואם תמצא לומר כשהוא רך שמא נתקשה קודם שעור כבישה. ובמקום שהשומן מאוס לאכול אסור להדליקו ג"כ בבית הכנסת משום הקריבהו נא לפחתך ר"ן בשם גאון ורשב"א פג"ה ור' ירוחם ואו"ה בשם מרדכי פג"ה והמחבר בא"ח סי' קכ"ד סי"ב ובמקום הפסד גדול יש לסמוך אדברי המקילין:

759 דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם כנמלים וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם למיאוסן אפי' נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו אם ההיתר רבה עליו מותרים ומכל מקום כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן מיהו בחלא ושכרא יש לחוש כמו בעכבר ב"י לדעת הרשב"א:

760 דין איסור שנפל לתוך היתר. ובו י"ד סעיפים: איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן מקרי כבוש והרי הוא כמבושל ונאסר כולו אבל פחו' מכאן בהדחה סגי: הגה וכל מקום דאמרינן כבוש כמבושל אפילו מה שחוץ לכבישה אסור דע"י הכבישה שלמטה מפעפע למעלה כמו בבישול ויש מקילין במה שבחוץ ארוך כלל ל' וספק כבוש אסור מלבד בבשר עם חלב דאזלינן לקולא דמן התורה אינו אסור רק בבישול ממש שם ורש"ל: ואם הוא כבוש בתוך ציר או בתוך חומץ ד"ע אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל הרי הוא כמבושל ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה וע"ל סימן ע' מדין בשר שנפל לציר:

761 חום של כלי ראשון שהיד סולדת בו מבשל ואוסר כולו אבל חום של כלי שני אינו מבשל ויש אומרים שגם כן אינו מפליט ולא מבליע וי"א דמכל מקום הוא מפליט ומבליע ואוסר כדי קליפה וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחילה וע"ל סי' ס"ח סעיף י"ג אבל בדיעבד מותר בלא קליפה ובהדחה בעלמא סגי ועיין לעיל סימן ס"ח צ"ב וצ"ה נתבארו דיני כלי שני ועירוי:

762 נפל איסור חם לתוך היתר חם דכלי ראשון או אפי' איסור צונן לתוך היתר חם הכל אסור דתתאה גבר על העליון ומחממו עד שמפליט בתחתון ואין צריך לומר דהיתר צונן לתוך איסור חם שהכל אסור אבל אם העליון חם והתחתון צונן אינו אוסר אלא כדי קליפה אפילו אם העליון החם איסור: הגה וכל זה לא מיירי אלא בחום כלי ראשון כגון מיד שהסירה מן האש מניחו עם ההיתר אבל אם כבר מונח בכלי שני ואחר כך מניח ההיתר אצלו או עליו אינו אוסר כלל דכלי שני אינו אוסר כמו שנתבאר כך משמע מלשון הר"ן ואם הניחם זה אצל זה אם שניהם חמים מחום כלי ראשון הכל אסור ואם האחד צונן ההיתר צריך קליפה במקום שנגע ארוך כלל כ"ט ד"ב והגהת ש"ד איסור שהניחו בכלי היתר או להיפך אמרינן ביה גם כן דין תתאה גבר כמו בב' חתיכות שם כלל ל"ו ועיין לעיל סימן צ"ד אם חתך בשר בסכין חולבת. אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור ג"ז שם ומרדכי פכ"ה ועיין בתשובת מהרי"ל ובפסקי מהרא"י סימן ק"ג ובדיעבד אין לחוש ארוך:

763 במה דברים אמורים כשנפל לתוך התבשיל מפני שהרוטב מוליך פליטת האיסור ומערבו בכל התבשיל אבל איסור בין חם בין קר שנפל על הצלי שאצל האש אינו אוסר אלא כדי נטילה שהוא כעובי רוחב אצבע לפיכך ירך שצלאו בגידו או חתיכת איסור שצלאה עם חתיכת היתר ונוגע זה בזה צריך להסיר כדי נטילה סביב הגיד וכן מן החתיכה מקום שנגעה בחתיכת איסור וכן אם נפל איסור על חתיכה שבקדרה שהיא חוץ לרוטב ולא ניער הקדרה ולא כיסה אותה אינו אוסר אלא כדי נטילה אבל אם היא ברוטב לרש"י כולה ולר"י אפילו מקצתה או אפילו כולה חוץ לרוטב וניער או כיסה הקדרה הרוטב מפעפע הטעם ומערבו ונכנס בכולו:

764 במה דברים אמורים שאין הצלי אוסר אלא כדי נטילה בירך עם גידו וכיוצא בו דבר כחוש שאין בו כח לפעפע בכל החתיכה אבל גדי שמן שצלאו בחלבו אם אין בכל הגדי ששים כנגד כל החלב שבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו שכיון שהוא שמן מפעפע בכולו אבל אם הוא כחוש אף על פי שאין בו ס' כנגד כל החלב שבו אינו אוסר אלא כדי נטילה שהחלב של בהמה כחושה כחוש הוא בטבעו ואינו מפעפע ואפילו חתיכת האיסור כחושה וחתיכת היתר שנצלית עמה שמינה האיסור מפעפע בכולה וכל דבר שיש לו פעפוע שנפל למקום ידוע מהחתיכה בצלי אע"פ שיש בחתיכה ס' לבטל האיסור צריך נטילת מקום מרדכי בשם כמה רבוותא וסמ"ק והגה"א ואו"ה כלל י"ד ואגור בשם מהרי"ל: הגה וכל מבושל בלא רוטב או אפוי דינו כצלי בכל דבר טור וב"י וי"א דאין אנו בקיאין איזה מיקרי כחוש או שמן ויש לאסור בכל ענין עד דאיכא ס' הגה' ש"ד והגה' מיימוני פט"ו ואו"ה וסמ"ק ואגור בשם מהרי"ל ואפילו איכא ס' צריך נטילת מקום ארוך והכי נהוג ודוקא באיסור חלב או שאר איסור דשייך בו שמנונית אבל באיסור דלא שייך ביה שמנונית והוא בודאי כחוש אינו אוסר רק כדי נטילה עיין בסעיף ט' כך משמע בב"י:

765 דבר שיש לו פעפוע בצלי אם היה אחד חם ואחד צונן התחתון גובר לפיכך אם נפל חם על צונן אינו אוסר אלא כדי קליפה ואם נפל צונן על חם אם אין בהיתר ס' כנגד האיסור הכל אסור:

766 הא דחתיכת איסור אוסרת חברתה בנגיעתה דוקא כשאיסורה מחמת עצמה כגון נבילה או בשר בחלב אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלע ממקום אחר אינה אוסרת אחרת הנוגעת בה אפילו אם נצלו יחד במה דברים אמורים כשבלעה איסור שאינו מפעפע אבל בלעה מן הדברים המפעפעים בטבען כגון שומן אוסרת חברתה בין בצלי בין בנוגעת זו בזו חם בחם או בתחתונה חמה ועליונה צוננת שהאיסור הבלוע בעצמה מפעפע ויוצא מחתיכה לחתיכה חדושי רשב"א פכ"ה דף ק"ז ע"ג ומהרא"י בשם א"ז ומהר"מ: הגה וכל זה בב' חתיכות אבל כלי שבלע איסור אוסר היתר שנוגע בו אפילו באיסור שאינו שמן הגהות ש"ד בשם ר"י מאיברא ואו"ה כלל ל"ו:

767 כוליא שצלאו בחלבו אינו אוסר אלא כדי קליפה שהקרום מפסיק: הגה ויש אוסרים וכן נוהגים ואין לשנות ודינו כשאר חלב הנצלה עם בשר ואם נתבשל כך הכוליא נעשית נבילה וצריך ששים נגד כולה וה"ה בקרום שעל היותרת סמ"ק והגהות ש"ד והג"א:

768 מליח שאינו נאכל מחמת מלחו דינו כרותח ומפליט לאסור כדי קליפה ואם הוא שומן הגיד וקנוקנות שבו והקרומות יש להחמיר ולהצריכם נטילת מקום ואם הוא חלב ממש צריך ששים לבטלו ואם הבשר שנמלח עמו הוא שמן אפילו בשומן הגיד וקנוקנות שבו צריך ס' לבטלו וליטול ממקום שנגע כדי נטילת מקום ולפחות קליפה וכל זה לענין חתיכה עצמה שהיה החלב דבוק בה ולענין שאר חתיכות שנמלחו יחד אם אין בכל אחת מהם בפני עצמה ששים לבטל החלב אסורות ואין מצטרפין ביחד לבטל החלב דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ואם אין ידוע אם נגע בכולן כולן אסורות ואם ידוע שלא נגע אלא באחת ואין ידוע איזו היא כולן מותרות דחד בתרי בטיל אפי' הן חתיכות הראויות להתכבד: הגה וי"א דכל מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה טור ומרדכי בשם ראבי"ה ור' אפרים ופוסקים ור"ן ורשב"א במ"ה ורא"ה בב"ה דף צ"ב בשם רמב"ן וצ"ע אמ"ש ב"י סימן צ"א ות"ח ריש כלל ל"ח ע"ש רמב"ן להפך ולפי שאין אנו בקיאין בין בשר שמן לכחוש נוהגין לשער בכל מליחה בס' כמו בבישול מהרי"ו ובארוך ובהגהת ש"ד ובמרדכי בשם א"ז וכל האחרונים דאם איכא ס' בין הכל ביחד נגד כל החתיכה שהחלב דבוק בה אז הכל שרי מלבד אותה חתיכה שהאיסור דבוק בה מיהו אותה החתיכה שהאיסור נגע בה צריך קליפה מעט רשב"א ואם אינו יודע איזה נגע הכל שרי מרדכי פרק ג"ה וש"ד ואם אין ס' הכל אסור ואין לשנות המנהג ואף על פי שיש בזה קצת קולא אם היה האיסור שמן ומפעפע מ"מ יש לסמוך בכי האי גוונא אדברי המקילין וסבירא להו דאינו אוסר במליחה רק כדי קליפה כדי שלא נצטרך לשער בין איסור שמן לכחוש כי אין אנו בקיאין וכל זה באיסור ששייך בו שמנונית כגון חלב או ציר וכי האי גוונא אבל באיסור שאין בו שמנונית כלל כגון חמץ בפסח לכולי עלמא מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה סברת הרב ממשמעות פוסקים הנ"ל ועיין בא"ח הלכות חמץ כיצד נוהגין וע"ל סימן ס"ד אם הקרומים או חוטים של חלב נמלחו עם בשר י"א דבהפסד מרובה יש להתיר במליחה ע"י קליפה אף על פי שכבר נהגו לשער כל מליחה בס' אפילו באיסור כחוש ויש לסמוך על זה באיסור כחוש שאינו אלא מנהג לשער בס' לפי סברת הרמב"ם והנמשכים אחריו ומהר"מ פדווא בתשובה להרב סימן צ' אבל לא באיסור שמן שמדינא צריך ס':

769 במה דברים אמורים כשהאיסור וההיתר שניהם מלוחים ואפילו איסור מליח וההיתר תפל אבל אם ההיתר מלוח והאיסור תפל אינו צריך אלא הדחה וע"ל סימן ע' ויש אוסרין אם נוגעין זה בזה ויש להקל במקום הפסד:

770 זה שאמרנו באיסור מליח והיתר תפל שאם הוא שמן אוסר עד שיהא בו ששים לבטלו דוקא בשהיה האיסור המליח למטה וההיתר תפל למעלה משום דתתאה גבר אבל אם היה ההיתר תפל למטה והאיסור המליח למעלה אינו אוסר אלא כדי קליפה: הגה ויש חולקין ואומרים דבמליחה אין חילוק אם הוא למעלה או למטה תוספות והרא"ש וסמ"ק והטור והגהות מיימוני והכי נהוג:

771 גבינות שנעשו בדפוסי עובדי כוכבים אע"פ שנמלחו בתוכן מותרים: הגה וה"ה אם נמלח היתר בשאר כלי איסור תשובת הרשב"א ואפילו אינו מנוקב ד"ע דאין מליח כרותח כל כך להפליט מן הכלי מה שבלוע בתוכו ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור מרדכי והגהת ש"ד:

772 מלח או תבלין שהם בקערה של בשר מותר ליתנם בחלב: הגה וה"ה אם היו בכלי איסור דמאחר שהם יבשים אינן בולעים מן הכלי רק שהכלי הוא נקי ואין איסור דבוק בו הגהות ש"ד וכ"כ א"ח בשם הרא"ה והמחמיר לכתחלה תבא עליו ברכה ארוך וסמ"ג ועי' לעיל ס"ס צ"ה:

773 מלח הבלוע מדם כגון ממליחת בשר ונתנוהו בקדרה או שנתנו בקדרה בשר מלוח בלא הדחה אם יש ס' כנגד המלח מותר: הגה אע"פ שהמלח עדיין נותן טעם בקדירה מאחר שאין המלח אסור מחמת עצמו אלא מחמת דם שבתוכו דכל מקום שאין האוסר יכול לילך שם אין הנאסר אוסר יותר מן האוסרו וע"ל סימן ס"ט בטור ובהגהות ש"ד ובש"ד:

774 דין היאך מבטלין בששים. ובו ב' סעיפים: חתיכה שבלעה איסור ואין בה ס' לבטלו שנפלה לקדרה אינה אוסרת אלא לפי חשבון איסור שבה שאם יש במה שבקדרה מצורף עם החתיכה עצמה ששים כנגד איסור הבלוע בה מותר מה שבקדרה אבל החתיכה עצמה אסורה לפי שאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי רשב"א ותוס' פרק ג"ה דף ק' ורא"ש ומרדכי שם וסמ"ג דף נ"א ע"ג וסה"ת סי' נ"ב וכ"ה בלשון ר' אפרים גופיה שבחדושי רשב"א דף קי"ח ושבסוף ספר ראב"ן וכ"כ מהרש"ל פרק ג"ה סי' נ"ז וכל האחרונים וכן עיקר ודלא כמו שכתב לעיל סימן צ"ב דאף אותה חתיכה מותרת מה שאין כן בדבר הנבלל ונימוח שאם נפל דם וכיוצא בו לתוך רוטב של היתר ואסרו מחמת מיעוטו ואח"כ נתרבה הרוטב של היתר עד שיש בין כולו ס' לבטל הדם כולו מותר שהכל נבלל ונתערב: הגה ולפי מה שנוהגין לומר בכל האסורים חתיכה נעשית נבלה אין חילוק בין דבר לח לדבר יבש אלא לענין זה דאם הנאסר כבר הוא דבר יבש ויש ס' כנגדו החתיכה הנאסרת תחילה נשארת באיסורה וצריך להסירה משם אם מכירה ואם אינו מכירה בטילה אם אינה חתיכה הראויה להתכבד ואם הוא דבר לח הכל מותר מאחר דאיכא ס' נגד מה שנאסרה תחילה ועיין לעיל סימן צ"ב וצ"ט:

775 חתיכה שיש בה חלב שנתבשלה בקדירה שיש בה ס' לבטל החלב צריך ליזהר שלא יסיר שום דבר מהקדירה בעוד חתיכת האיסור בתוכה דחיישינן שמא תשאר באחרונה בשעה שאין בקדרה ס' לבטל החלב וגם לא יוציאנה תחלה שחלב שבה יאסור אותה ומה תקנתה יניחנה עד שתצטנן הקדירה: הגה ולפי מה דקיימא לן חתיכה נעשית נבילה מסיר החתיכה האסורה משם והשאר מותר ד"ע:

776 דין המבשל ביצה ודבר מיאוס הנמצא בתבשיל. ובו ב' סעיפים: המבשל ביצים הרבה בקליפתן לא יוציאם מהמים שנתבשלו בהם עד שיצטננו או יתן עליהם מים צוננים לצננם ואחר כך יוציאם משום דחיישינן שמא ימצא באחת מהן אפרוח ואם היה מוציא מהם קודם שיצטננו שמא היתה נשאר אותה שיש בה אפרוח עם האחרונות והיתה אוסרתן לפי שלא היה נשאר שם ששים לבטלו: הגה ואם לא עשה כן אלא עירה אותן לקערה ונמצא אחת מהן טרפה יש אוסרין הכל דחיישינן שמא הטרפה נשאר לבסוף ולא היה ששים בקדרה לבטל ונאסר מה שבקדרה וחוזר ואוסר כל מה שבקערה ב"י בשם סמ"ג ובארוך וכן בדגים קטנים שנמצא דג טמא בקערה ולא עירה כלם בפעם אחת אל תוך הקערה דאז יש לחוש שמא נשאר האיסור לבסוף ויש מתירין בכל ענין טור בשם י"א דלא מחזקינן איסור לומר דנשאר האיסור בלא ס' בית יוסף בשם ר"ש וכן עיקר ואפילו לדעת האוסרים אין לאסור הכלים שנתבשלו בו דמעמידין הכלי על חזקתו ב"י בשם סמ"ג והגהות מיימוני:

777 זבוב וכיוצא בו מדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם שנמצא בתבשיל זורקן והתבשיל מותר שאין פליטת דברים אלו הפגומים אוסרת ועיין ס"ק ו': הגה וכן המנהג פשוט אף על גב דיש מחמירין דברי המקילין עיקר ב"י פסק כרשב"א ורוקח וטור סי' ק"ד ואין לשנות המנהג ואם לקח עם הכף דג טמא מן הקדירה או שאר דבר שאינו פוגם אסור להחזיר הכף לקדרה ואם החזירו צריך ס' מן הקדירה נגד האיסור ולא נגד כל הכף ד"ע דלא אמרינן גבי כלי חתיכה נעשית נבילה אבל אם היה מעט מן התבשיל עם האיסור בכף והוחזר לקדירה צריך ס' גם נגד מעט התבשיל דהרי נעשה נבילה בכף ארוך כלל כ"ז:

778 שלא לאפות היתר ואיסור בתנור א'. ובו ז' סעיפים: אין צולין בשר כשרה עם בשר נבילה או של בהמה טמאה בתנור א' ואף על פי שאין נוגעים זה בזה ואם צלאן הרי זה מותר ואפילו היתה האסורה שמינה הרבה והמותרת רזה ואם התנור גדול שמחזיק י"ב עשרונים ופיו פתוח מותר לצלותם בו ובלבד שלא יגעו זה בזה ואם אחד מהם מכוסה בקערה או בבצק וכיוצא בו מותר לצלותם אפילו בתנור קטן ופיו סתום: הגה וה"ה לבשר עם חלב נמי דינא הכי טור סימן צ"ז ונוהגין להחמיר לכתחלה אפילו בתנור גדול ובדיעבד להקל אפילו בתנור קטן ארוך כלל ל"ט דלא כב"י ובתשובת ר"י מינץ ובהגהת ש"ד ואגור בשם מהרי"ל וטור בשם רשב"א שכן הסכמת רוב המורים והוא שיטת רש"י וה"ג ורי"ף ורמב"ם ואם אפה פת עם בשר אסור לאכלו עם חלב אם יש לו פת אחר שם וכן אם עובד כוכבים אפה פת עם איסור אסור לקנות אותו פת אם יש פת אחר דכל זה מקרי לכתחלה אבל אם אין לו פת אחר בריוח מותר בשניהם דזה מקרי לענין זה דיעבד אגור בשם ר"י מולין י"א דאין מתירין ריחא אפילו בדיעבד אלא אם כן התנור פתוח קצת מן הצד או למעלה במקום שהעשן יוצא שם בארוך ובמקום הפסד אין להחמיר בדיעבד כי כן נראה מהפוסקים וכ"פ ב"י אפילו סתום לגמרי ואם האיסור דבר חריף וכל שכן אם ההיתר דבר חריף ריחא מילתא היא ואפילו בדיעבד אסור אם שניהם מגולים אבל אם אחד מהם מכוסה אפילו בבצק בעלמא מותר מרדכי פ' ג"ה ואו"ה אם אפו או צלו איסור והיתר תחת מחבת אחת מגולין אסור תוספות אפילו בדיעבד שם בארוך וה"ה אם אפו בכה"ג פת עם בשר אסור לאכלו בחלב ש"ד סימן ס' ומהרא"י אבל בזה אחר זה אין לחוש תשובת מיי' סוף הל' מ"א ותשובת ר"י ואו"ה אלא אם כן הזיע המחבת משניהם דאז אסור אפילו בזה אחר זה אם היו שניהם מגולין דהוי ככיסוי של קדרה ד"ע ממשמעות הרא"ש סימן צ"ג כדלעיל סימן צ"ג י"א דכל מקום דאמרינן ריחא מלתא ואוסר בדיעבד היינו דוקא דליכא ששים מן ההיתר נגד האיסור אבל בדאיכא ששים מן ההיתר אפי' בכל מה שבתנור מבטל האיסו' שם בארוך כלל ל"ט די"ח ולצורך הפסד יש לנהוג כן. י"א דאיסור האוסר במשהו כגון חמץ בפסח ריחא מלתא ואוסר אפילו בדיעבד אם התנור קטן והוא סתום והאיסור וההיתר מגולין תוך התנור ד"מ בשם הגהת סמ"ק ובשם תוספות עבודת כוכבים דף ס"ו ע"ב ויש אומרים שאין לחלק ד"מ בשם מרדכי ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין ועיין לקמן סוף סימן קי"ח אם יש להחמיר לכתחלה לשפות ב' קדירות וא' מהן של איסור על הכירה או לצלות איסור אצל היתר:

779 בד"א בצלי אבל אם בא לבשלם בקדרה זה לעצמו וזה לעצמו אפילו בתנור קטן ופיו סתום מותר ואף על פי שפי הקדרות מגולה: הגה ודוקא שהתנור פתוח קצת אבל אם הוא סתום מכל הצדדים כדרך שמטמינים החמין לצורך שבת אסור מהרי"ו סימן מ"ד ואו"ה והגהת ש"ד בשם מהר"מ ואפילו בדיעבד יש מחמירין ואוסרין אם האיסור וההיתר מגולה כך משמע בהגהת ש"ד ובמקום הפסד מרובה יש להקל:

780 אם יש שמנונית של איסור על המרדה שקורין פאל"א אסור ליתן עליה היתר כל היום מיהו כשאינה בת יומא מותר להשתמש בה משום דאי אפשר בענין אחר: הגה כל זמן שהיא בת יומא לא מהני בה הגעלה ולא קליפה בכלי אומנות ת"ה סימן ק"ל והגהת ש"ד ומרדכי:

781 פת חמה שמונח על גבי חבית פתוחה של יין נסך אסורה ודווקא אם מונחת נגד המגופה ארוך כלל ל"ט אבל אם הפת צוננת אפילו אם החבית פתוחה או פת חמה וחבית מגופה פי' סתומה מותר ואם היה פת שעורים אסור אם הפת חמה אפילו חבית מגופה:

782 מותר לשאוף בפיו ריח יין נסך דרך נקב שבחבית לידע אם הוא טוב: הגה אבל אסור לטועמו אע"פ שאינו בולעו ריב"ש סימן רפ"ח ואסור לזלף יין נסך שאסור בהנאה בשערים בשם הגהות אשיר"י סוף עבודת כוכבים אבל מותר לזלף סתם יינם דמותר בהנאה ארוך כלל ל"ט:

783 שק של פלפלין וזנגביל שמשימין בקנקני יין נסך מותר להריח בהם אבל לבשמים דהבדלה אסור:

784 בשמים של עבודת כוכבים וכלאי הכרם וערלה אסור להריח בהם:

785 דין יבש ביבש שנתערב. ובו ב' סעיפים: חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות מין במינה יבש ביבש דהיינו שאין נבלל והאיסור עומד בעצמו אלא שנתערב ואינו מכירו ב"י בשם תשובת הרשב"א והרמב"ן וסה"ת חד בתרי בטיל ומותר לאכלן אדם אחד כל אחת בפני עצמה אבל לא יאכל שלשתם יחד ויש מי שאוסר לאכלם אדם אחד אפילו זה אחר זה: הגה וכן יש לנהוג לכתחילה ויש מחמירין להשליך אחד או ליתן לעובד כוכבים הגהות ש"ד בשם מוהר"ם ורש"י בעבודת כוכבים דף ע"ד ע"א ואינו אלא חומרא בעלמא וכל זה כשנתערב במינו אבל שלא במינו ואין מכירו אפילו יבש ביבש צריך ששים טור בשם בעל התרומה ועוד הרבה פוסקים ואין חלוק בכל זה בין אם האיסור מדרבנן או מדאורייתא בית יוסף בשם הפוסקים דלא כהגהת ש"ד וע"ל סימן קכ"ב אם נתערבו כלים ביחד:

786 יבש ביבש שנתבטל חד בתרי אם בשלן כולן כאחד ואפי' לאכול כל א' בפני עצמו אסור אם אין שם ששים מפני שהרוטב בנותן טעם ונבלע בחתיכות ואם רוצה לבשלן יחד ואין שם ס' מותר להרבות עליהם כדי שיעור ששים ולבשלן ואין בו משום מבטל איסור: הגה וי"א דאם נודע התערובת קודם שנתבשלו ביחד הכל שרי דאין חוזרין ונאסרים מאחר שנתבטל ביבש טור בשם הרא"ש ור' ירוחם בשם התוספות וכתב שכן עיקר ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין ולהתיר:

787 דין ספק טריפות שאירע בבשר. ובו י' סעיפים: דבר חשוב אוסר במינו בכל שהוא והם ז' דברים ואלו הם אגוזי פרך ורמוני בדן וחביות סתומות וחלפות תרדין וקלחי כרוב ודלעת יונית וככרות של בעל הבית וכן בעלי חיים חשובים הם ואינם בטלים אבל שאר דברים אף על פי שדרכן לימנות הרי אלו עולים כשיעורן: הגה ויש אומרים דכל דבר שבמנין דהיינו שדרכו למנותו תמיד אינו בטל טור בשם ר"י וב"י וכן נוהגין. הא דדבר חשוב אינו בטיל אינו אלא מדרבנן ואזלינן בספיקו לקולא ארוך כלל כ"ה והרמב"ם פי"ז דמאכלות אסורות ותוספות דזבחים סוף דף ע"ג ואגודה שם ורא"ש פרק ג"ה ורשב"א בת"ה ונ"י פ' הערל ועוד הרבה פוסקים כמו שיתבאר בסי' זה בכמה דוכתי: כל דבר שהוא חשוב אצל בני מקו' מהמקומות כגון אגוזי פרך ורמוני בדן בארץ ישראל באותם הזמנים הוא אוסר בכל שהוא לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן ולא הוזכרו אלו אלא לפי שהן אוסרים בכל שהן בכל מקום וה"ה בכל כיוצא בהן בשאר מקומות:

788 בעלי חיים שנתערבו באחרים ונשחטו בטל חשיבותן ובטלין והוא שנשחטו בשוגג ודוקא בעלי חיים קטנים שאינן ראוים להתכבד לאחר שחיטתן או"ה כלל כ"ה:

789 ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן לקח הרי זה אסור שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל בשר הנמצא בשוק או ביד עובד כוכבים מותר כיון שרוב החנויות מוכרו' בשר שחוטה דכל דפריש מרובא פריש זהו דין תורה אבל חכמים אסרוהו אף על פי שכל השוחטים וכל המוכרים ישראל: הגה ועיין לעיל סימן ס"ג והא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש היינו שלא פירש לפנינו אבל אם פירש לפנינו או שרואה כשהעובד כוכבים לקחו הוי כאילו לקחו משם בידו טור בשם רשב"א ותוס' פרק ג"ה דף צ"ה ור"ן שם והג"א בשם ר"י ותוס' ואגודה פ' התערובות ורא"ש בתשובה כלל כ' סימן ט"ו וסמ"ג סוף דף נ"ב וסמ"ק סימן רי"ד וש"ד סימן מ"ו ור' ירוחם נט"ו והמ"מ פ"ה מהמ"א בשם המפרשים:

790 רוב חנויות מוכרות בשר שחוטה ומיעוט מוכרות בשר נבילה לקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו מהן לקח ונתערבה באחרות ואינה ניכרת בטלה ברוב משום ספק ספיקא: הגה ויש אוסרין בכה"ג משום דכל מקום דאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה והואיל וספק הראשון אסור מן התורה ואין כאן עוד ספיקא להתיר רק תערובות לא מקרי ספק ספיקא ארוך כלל כ"ה והכי נהוג:

791 מי שלקח בשר מהמקולין פי' בית המטבחים ואפילו חתיכה הראויה להתכבד ונמצאת טרפה במקולין ולא נודעו חתיכות הטרפה ואינו יודע מאיזו לקח כל מה שלקחו מהמקולין קודם שנמצאת הטרפה מותר שלא נפל הספק בקבוע אלא לאחר שפירש וכיון שהרוב כשר מותר אבל ליקח מכאן ואילך אסור ואפילו חתיכה שאינה ראויה להתכבד שאין הכל בקיאין בזה ויטעו בין ראויה להתכבד לשאינה ראויה:

792 בעלי חיים ושאר דברים החשובים שנתערבו בהיתר שאינם בטלים אפי' באלף אפי' אם פירש אחד מן הרוב אחר שנודעה התערובת אסור והוא שהפרישו במתכוין אבל אם פירש ממילא שרי: הגה והא דאסור אם הפרישו במתכוין היינו שלא פירש רק מעט ונשארו מקצת האיסורים במקומם דאז חיישינן שמא יקח מן הקבוע גם כן אבל אם נתפרשו כולן ביחד ולא נשארו במקומן ובשעת עקירתן פירשו קצתן אותן שפירשו אז מותרים דברי קבלה מחמיו הגאון מהר"ר שכנא ז"ל רק שנים האחרונים אסורים טור ס"ס נ"ז ואם נתערבה תרנגולת טרפה בכשרות ונמצא ביצה ביניהם הביצה מותרת אע"ג דהתרנגולים חשובים ולא מתבטלין לגבי ביצה אזלינן בתר רובא ארוך כלל כ"ו:

793 דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו כגון בעלי חיים ובריה וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שיש לו מתירין שנתערב באחרים ונאכל אחד מהם בשוגג בין שאכלו עצמו בשוגג בין שאכלוהו אחרים בשוגג ת"ה סימן קע"ה או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם הותרו כל האחרים שאנו תולין לומר האיסור הלך לו ודוקא כשאוכל הנשארות שתים שתים ביחד דממה נפשך איכא חדא דהיתרא אבל לאוכלם אחת אחת אסור: הגה ואפילו לאכלם שתים שתים אסור לאדם אחד לאכול את כולם ואפי' ב' בני אדם אין לאכלם כולם בבת אחת ב"י לדעת טור:

794 דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערב באחרים ונפל מהתערובות הזאת אחד לשנים אחרים ונפל מן השלשה אחד לשנים אחרים הרי אלו האחרים מותרים שהרי האחד של תערובות הראשונה בטל ברוב ואם נפל אחד מהתערובות הראשונה לאלף כולם אסורים ולא נאמר בטל ברוב אלא להתיר ספק ספיקן שאם יפול מן התערובות השניה למקום אחר אינו אוסר. לשון רמב"ם פרק ט"ז מהמ"א דין י': הגה ומכל מקום אין לאדם אחד לאכול את כולן ודוקא שהאיסור שנתערב הוא ודאי איסור אבל ספק איסור שנתערב ונפל מאותה תערובות למקום אחר התערובות השנית שרי ארוך כלל כ"ו יש אומרים דדבר שיש לו מתירין אין להתיר מכח ספק ספיקא שם כלל כ"ה וטוב להחמיר אם לא לצורך מאחר שיש לו היתר בלאו הכי:

795 ספק טרפה שנתערב באחרות כולן אסורות עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור אם הוא מדברים המתבטלים שכיון שספק הראשון היה בגופו אין להתירו מספק ספיקא: הגה ויש אומרים הטעם דאסור הואיל והספק הוא איסור דאורייתא ולא נוכל לומר עוד ספק שאין כאן איסור רק שנתערב באחרים לא מקרי ספק ספיקא ואסור שם אבל אם היו ב' ספיקות אם היה כאן איסור כלל ונודעו ב' הספיקות ביחד מתירין ס"ס בכל מקום אפי' באיסור דאורייתא וגופו של איסור ואפילו היה לו חזקת איסור כגון עוף שבחזקת איסור עומד ונשבר או נשמט גפו ספק מחיים או לאחר שחיטה ואם תמצא לומר מחיים שמא לא נקבה הריאה יש להתיר מכח ספק ספיקא אע"פ שיש לברר על ידי בדיקת הריאה אין לחוש ועיין לעיל סימן נ"ג:

796 ריאה טרפה שנמצאת בין ריאות כשרות ואמר הבודק שהי' יודע באות' סירכא ובשגגה נתערבו אותה ריאה טרפה בין הכשרות ולא היתה בכבשים ערבוביא הכבשים מותרים:

797 דין כלים טריפות שנתערבו בכשרות. ובו ז' סעיפים: שתי קדרות אחת של היתר ואחת של איסור ולפניו שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור אם החתיכה היא מאיסור דרבנן כגון שומנו של גיד ונפלו אלו לתוך אלו מותרים שאנו תולין לומר האיסור נפל לתוך האיסור וההיתר לתוך של היתר ואפילו אם ההיתר שבקדרה אינה רבה על שלפניה וכן הדין אם לא היה כאן אלא קדירה אחת של בשר שחוטה ונפל בה אחת מאלו השתי החתיכות ואין ידוע איזו היא אנו תולין דשל היתר נפלה אפילו אין ההיתר רבה על האיסור או אם לא היה כאן אלא חתיכה אחת מאיסור דרבנן ויש שתי קדרות אחת של היתר ואחת של איסור ואין ידוע לאיזו נפלה גם בזו תולין להקל:

798 במה דברים אמורים שתולין בכל אלו להקל אפי' אין ההיתר רבה על האיסור שאין האיסור גם כן רבה על ההיתר אבל אם האיסור רבה על ההיתר אין תולין להקל:

799 היה האיסור של תורה אין תולין להקל לומר לתוך האיסור נפל עד שיהא ההיתר רבה על האיסור כדי שיתבטל בתוכו מדברי תורה:

800 היה ההיתר רבה על האיסור כדי שיתבטל בתוכו מד"ת תולין להקל כיצד שתי קדרות אחת של בשר שחוטה ואחת של נבילה ונפלה חתיכת נבילה לתוך אחת מהן אם ההיתר שבקדרת ההיתר רבה קצת על חתיכת הנבילה תולין להקל לפי שדבר תורה מין במינו בטל ברוב אלא שחכמים הצריכו ששים היו שתי הקדירות ממין אחד והאיסור ממין אחר אין תולין להקל עד שירבה ההיתר ששים על האיסור:

801 היו כאן שתי קדרות של היתר ולפניהם שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור ונפלה אחת לתוך זו ואחת לתוך זו אסורות שתיהן אפילו באיסור דרבנן אם אין בשום אחת כדי לבטל האיסור אבל אם יש באחת מהן לבטל האיסור שתיהן מותרות:

802 היו כאן שתי קדרות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזו נפל וחזר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל אני אומר למקום איסור הראשון נפל גם השני אבל אם נפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל ואחר כך נפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזו נפל שתיהן אסורות: הגה ודוקא שאין ס' לבטל האיסור שנפל שם אבל אם היה ס' לבטל האיסור שנפל שם הוי כאילו לא נפל שם איסור כלל ב"י בשם הרשב"א:

803 היו כאן שתי קדרות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל ואין באחת כדי לבטל האיסור ויש בשתיהן כדי לבטלו שתיהן מצטרפות לבטלו ולא עוד אלא אפי' אחת בבית וא' בעליה מצטרפות. והוא הדין אפילו למאה בד"א בששתיהן של אדם א' לפי שכל שהן של אדם אחד עתיד להתערב אבל אם הם של שני בני אדם אין מצטרפות: הגה ויש מחמירים דאפי' באדם א' אין להקל ולצורך הפסד יש להתיר באדם א' ומיהו אין לאכלו אלא לאחר שיערבנו יחד דאז כבר נתבטל האיסור בארוך כלל כ"ו בשם מהרי"ש:

804 דיני פת של עובדי כוכבים. ובו ט"ז סעיפים: אסרו חכמים לאכול פת של עממים עובדי כוכבים משום חתנות ואפילו במקום דליכא משום חתנות אסור רשב"א סימן רמ"ח ולא אסרו אלא פת של חמשת מיני דגן אבל פת של קטנית ושל אורז ודוחן אינו בכלל פת סתם שאסרו: הגה וגם אינו אסור משו' בישולי עובדי כוכבי' אם אינו עולה על שלחן מלכי' טור וב"י בשם תשו' הרא"ש:

805 יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת מנחתום העובד כוכבים במקום שאין שם נחתום ישראל מפני שהיא שעת הדחק וי"א דאפילו במקום שפת ישראל מצוי שרי ב"י לדעת המרדכי וסמ"ק והג"א ומהרא"י ואו"ה ריש כלל מ"ד אבל פת של בעלי בתים אין שם מי שמורה בה להקל שעיקר הגזרה משום חתנות ואם יאכל פת בעלי בתים יבא לסעוד אצלם: הגה ולא מיקרי פת בעל הבית אלא אם עשאו לבני ביתו אבל עשאו למכור מיקרי פלטר אע"פ שאין דרכו בכך וכן פלטר שעשאו לעצמו מיקרי בעל הבית כך משמע בב"י:

806 יש מי שאומר שאם פלטר הזמין ישראל הרי פתו כפת בעל הבית:

807 מקום שאין פלטר ישראל מצוי לדעת המתירין ליקח פת מפלטר עובד כוכבים אם הגיע שם פלטר ישראל הרי פת פלטר עובד כוכבים אסורה עד שימכור פלטר ישראל פתו ולאחר שכלה פת ישראל חוזר פתו של עובד כוכבים להכשירו:

808 יש אומרים שמי שיש בידו פת או שיש פלטר ישראל ויש פלטר עובד כוכבים עושה פת יפה ממנו או ממין אחר שאין בידו של פלטר ישראל מותר לקנות מפלטר עובד כוכבים במקום שנהגו היתר בפת של פלטר דכיון דדעתו נוחה יותר בפת פלטר זה מפני חשיבותו בעיניו ה"ז בפת דחוקה לו:

809 במקום שנהגו היתר בפת של פלטר אפי' הוא נלוש בביצים או שביצים טוחים על פניו מותר אבל אינפנ"דה שאפאה עובד כוכבים אסור לאכול מהפת שלה ע"ל סימן קי"ג ס"ג: הגה ויש אוסרים בפת שביצים טוחים על פניו משום שהן בעין ואינם בטלים לגבי פת ויש בהם משום בשולי עובד כוכבים תוספות וסמ"ג והגהות אשיר"י וארוך ומרדכי פא"ט וסמ"ק סי' ר"ז וכן נוהגין ואותן נילו"ש שקורין קיכלי"ך או מיני מתיקה שקורין לעקו"ך הם בכלל פת ובמקום שנוהגין היתר בפת של עובד כוכבים גם הם מותרים ולא אמרינן שיש בהם משום בשולי עובד כוכבים ויש מיני נילו"ש שקורין קיכלי"ך שאופין אותם על ברזלים ומושחים הברזל בשעת אפייה בחלב או חזיר באותן יש ליזהר ולאסרן וכן המנהג מהרא"י בהגהת ש"ד ואגור בשם ר"י מפרי"ש:

810 פת בעה"ב אסורה לעולם אפילו קנאה פלטר ממנו ואפילו שלחה לישראל לביתו וכן אפי' שלחה אותה ישראל לאחר אסורה לעולם ושל פלטר מותרת לעולם אפי' קנאה בעה"ב ממנו שלא הלכו באיסור זה אחר מי שהפת בידו עכשיו אלא אחר מי שהיה לו בשעת אפייה:

811 יש מי שאומר דבמקום שאין פלטר מצוי כלל מותר אפי' של בעלי הבתים וא"צ להמתין על פת כשר וכן נוהגין ב"י בשם א"ח:

812 הדליק עובד כוכבים התנור ואפה בו ישראל או שהדליק ישראל ואפה עובד כוכבים או שהדליק העובד כוכבים ואפה העובד כוכבים ובא ישראל וניער האש מעט הרי זה מותר ואפי' לא זרק אלא עץ אחד לתוך התנור התיר כל הפת שבו שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה. ואם נפח באש הוי כחיתוי עוד סימן קי"ג ובאגור בשם ר"י מולין והוא בתשובת מהרי"ל רכ"א:

813 אם אפו בתנור על ידי עובד כוכבים ג' פעמים ביום א' והכשירו התנור על ידי קיסם בב' הפעמים ובפעם השלישית לא הכשירו מותר מרדכי : הגה וי"א דאם הכשיר התנור פעם א' ולא עמד התנור מעת לעת בלא היסק אפילו אפאו בו כך כמה ימים הכל מותר מכח הכשר הראשון ארוך כלל ע"ד ואגור ויש לסמוך על זה:

814 פת של ישראל שאפאה עובד כוכבים בלי חיתוי דישראל ובלא קיסם אסור ואסור לזבוני לעובד כוכבים דילמא אתי לזבוני לישראל ואם פיתת הלחם לשנים מותר לזבוני לעובד כוכבים: הגה וה"ה לכל פת של עובד כוכבים שאסור ולכן נהגו שלא לקנות חתיכות פת מן העובד כוכבים דחיישינן שמא הוא פת איסור ומכרה לו ישראל כך מרדכי פא"מ ובארוך:

815 אם אפה עובד כוכבים הפת בלא חיתוי ישראל ובלא קיסם אפילו קרמו פני הפת בתנור מועיל חיתוי ישראל כל זמן שהפת צריך לתנור ומשביח באפייתו עדיין ויש מי שאומר שאפילו הוציא הפת יש תקנה להחזירו לתנור על ידי ישראל אם הוא משביח:

816 מי שאינו נזהר מפת של עובד כובבים שהיסב אצל בעל הבית הנזהר מפת של עובד כוכבים ועל השלחן פת ישראל ופת של עובד כוכבים היפה משל ישראל יבצע בעה"ב מן היפה ומותר בכל אותה סעודה בפת של עובד כוכבים:

817 כותח של עובד כוכבים מותר ואין חוששין לפת עובד כוכבים שבו: הגה וכן כל מקום שנתערבה פת של עובד כוכבים בשאר מאכל בטל ברוב בין בלח בין ביבש אבל אסור לערב כדי לאכלו ארוך:

818 מי שנזהר מפת עובד כוכבים מותר לאכול בקערה עם מי שאינו נזהר ממנו ואף על פי שטעם פת עובד כוכבים מתערב בפת ישראל אינו חושש: הגה י"א דמי שנזהר מפת של עובד כוכבים ואוכל עם אחרים שאינן נזהרין מותר לאכול עמהם משום איבה וקטטה הואיל ואם לא יאכל עמהם פת שהוא עיקר הסעודה התירו לו משום איבה ואין ללמוד מכאן לשאר איסורין ב"י בשם תשובה אשכנזית והוא תשובת מהרי"ל סימן ל"ה:

819 יש מי שאומר שהנזהר מפת עובד כוכבים והוא בדרך אם יש פת של ישראל עד ד' מילין ימתין: וכבר נתבאר לעיל דנוהגין להקל:

820 דיני בשולי עובדי כוכבים. ובו ט"ז סעיפים: דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת שבישלו עובד כוכבים אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל אסור משום בישולי עובד כוכבים:

821 עירב דבר הנאכל כמו שהוא חי עם דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ובישלם העובד כוכבים אם העיקר מדבר שיש בו משום בישולי עובד כוכבים אסור ואם לאו מותר: הגה ומותר לאכול אפונים קלויים של עובד כוכבים וכן הקטניות שקורין ערבשי"ן קלויים דאינן עולים על שלחן של מלכים וכן נהגו בהם היתר אם לא במקום שנהגו למשוח המחבת בחלב שאז נוהגים בהם איסור רמב"ם פי"ז דמ"א ומהר"א מפראג והגהות בארוך אבל בלאו הכי שרי ואין לחוש לכליהם של עובד כוכבים דסתמן אינן בני יומן וכל פרי שנאכל כמו שהוא חי אע"פ שבשלו אותו עובד כוכבים ונמחה ונעשה תבשיל בידיהם שרי ועל כן אוכלין הפובידל"א שעושין העובדי כוכבים ד"ע ממשמעות הרמב"ם ור"ן ותוס' והוא פשוט:

822 פנאד"ה שאפאה עובד כוכבים אסורה אפילו למי שנוהג היתר בפת של עובד כוכבים מפני שהשומן נאסר כשהוא בעין משום בישולי עובדי כוכבים ונבלע בפת וכן ירקות הנאכלים חיים שבשלם עם בשר אסורים מפני ששומן של בשר נבלע בהם:

823 יש מי שמתיר בשפחות שלנו ויש מי שאוסר ואפילו בדיעבד תשובת רשב"א סי' ס"ח: הגה ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירים ארוך כלל מ"ג והגהות ש"ד ואפילו לכתחילה נוהגין להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט שם:

824 עובד כוכבים שבישל ולא נתכוון לבישול מותר כיצד עובד כוכבים שהצית אור באגם כדי להעביר החציר ונתבשלו בו חגבים הרי אלו מותרים ואפילו במקום שעולים על שלחן מלכים וכן אם חרך הראש להעביר השער מותר לאכול ראשי האזנים שנצלו בשעת החריכה אבל אם כוון לשם בישול כגון שהסיק התנור לבשל בו והיה בו בשר תחילה ונצלה אף על פי שלא כיון לזה הבשר שהרי לא ידע בו אסור:

825 כל שבישלו ישראל מעט בישולו בין בתחילה בין בסוף מותר לפיכך אם הניח עובד כוכבים בשר או קדרה על גבי האש והפך ישראל בבשר והגיס בקדרה או שהגיס ישראל וגמר העובד כוכבים הרי זה מותר. ואפי' לא היה מתבשל בלא סיוע העובד כוכבים:

826 אין שגירת פי' הבערה ובערו והשיקו תרגום ויהון שגרין התנור מועלת אלא בפת אבל בשאר המתבשלים אין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה ומוריד אלא ההנחה דוקא לפיכך הרוצה לבשל במחבת בתנור של עובד כוכבים צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור למקום הראוי להתבשל בו: הגה ויש חולקין וסבירא להו דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני לענין בישול כמו לענין פת וכן נוהגין הגהות ש"ד ובארוך כלל מ"ג ובמרדכי פא"מ ואפילו חיתוי בלא כוונה מהני ומועיל ממשמעות מהרא"י בהגהת ש"ד וכל בו וי"א דאפילו לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם רק שהעובד כוכבים הדליק האש מאש של ישראל שרי או"ה שם בשם מהר"ם:

827 נתן ישראל קדרה על האש וסלקה ובא עובד כוכבים והחזירה אסור אא"כ הגיע למאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישולו כשסילקה:

828 אם בישלו עובד כוכבים כמאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל יש לאסור אלא אם כן הוא ערב שבת או ערב יום טוב או שיש הפסד מרובה בדבר. ויש מתירין בכל ענין טור בשם הרא"ש ור"ן ור"ף ומהר"מ ואו"ה וסמ"ק סימן שכ"ג שר' יקר עשה כן מעשה וכ"ה בכל בו וכ"פ בסה"ת ומרדכי ואגודה פא"מ ורא"ה בס' ב"ה וסמ"ג דף נ"ז ע"ב ושכן קבל מר"י ור' ירוחם ני"ז ח"ז שכן הסכימו רוב הפוסקים ולא כדת השיג הב"י בב"ה אר' ירוחם בזה עיין שם וכן נוהגין:

829 הניח ישראל על גבי גחלים עוממות שלא היה ראוי להתבשל עליהם כמאכל בן דרוסאי ובא עובד כוכבים והפך בו ונתבשל אסור:

830 הניח ישראל על גבי האש והניח עובד כוכבים לשמרו והפך בו ואין ידוע אם סלקו העובד כוכבים עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי מותר. דספק דבריהם להקל טור וכן כל ספק בישולי עובדי כוכבים וכיוצא בו מותר:

831 דגים קטנים שמלחן ישראל או עובד כוכבים הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בישול ואם צלאן עובד כוכבים אחר כן מותרים אבל דגים מלוחים גדולים אינם נאכלים אלא ע"י הדחק לפיכך אם צלאן עובד כוכבים אסורים ויש מתירין: הגה וכן כל דבר שנאכל חי ע"י הדחק ובשלו עובד כוכבים דינו כדגים גדולים ד"ע ובשר מלוח אינו נאכל כלל כמו שהוא חי ואסור אם נתבשל ע"י עובד כוכבים תוס' פ' החולץ:

832 דג שמלחו עובד כוכבים ופירות שעשנן עד שהכשירן לאכילה הרי אלו מותרין דמלוח אינו כרותח בגזירה זו והמעושן אינו כמבושל: הגה גם כבוש אינו כמבושל דלא אסרו אלא בישול של אש טור:

833 ביצה אף על פי שראויה לגומעה חיה אם בשלה עובד כוכבים אסורה:

834 תמרים המרים קצת שאינם נאכלים אלא על ידי הדחק אם בשלם עובד כוכבים אסורים:

835 כלים שבשל בהם העובד כוכבים לפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עובדי כוכבים צריכים הכשר ויש אומרים שאינם צריכים ואף לדברי המצריכים הכשר אם הוא כלי חרס מגעילו שלש פעמים ודיו מפני שאין לאיסור זה עיקר בדאורייתא: הגה עובד כוכבים שבשל לחולה בשבת מותר למוצאי שבת אפילו לבריא ואין בו משום בשולי עובדי כוכבים דכל כה"ג היכרא איכא ב"י בשם הר"ן שכ"כ בשם הרא"ה:

836 דיני שכר ושאר משקין של עובד כוכבים. ובו י"ב סעיפים: כל שכר של עובד כוכבים אחד שכר של תמרים או של תאנים או של שעורים או של תבואה או של דבש אסור משום חתנות ואינו אסור אלא במקום מכירתו אבל אם הביא השכר לביתו ושותהו שם מותר שעיקר הגזרה שמא יסעוד אצלו ולא אסרו אלא כשקובע עצמו לשתות כדרך שאדם קובע בשתייה אבל אם נכנס בבית העובד כוכבים ושתה דרך עראי באקראי מותר וכן מי שלן בבית העובד כוכבים חשוב כביתו ומותר לשלוח בעיר לקנות שכר מהעובדי כוכבים: הגה ויש מתירין בשכר של דבש ותבואה מרדכי בשם ראבי"ה וב"י בשם תוס' והרבה מן האחרונים ואגודה פא"מ ואו"ה כלל מ"ג ד"ו וסמ"ק דף קי"ג וכן נוהגין להקל במדינות אלו:

837 מקום שישראל נוהגין קולא ביין של עובדי כוכבים אף השכר אסור:

838 יין תפוחים ויין רמונים וכיוצא בהן מותר לשתותו בכ"מ דדבר שאינו מצוי לא גזרו עליו:

839 כל אלו המשקים וכן החומץ של שכר אסור לקנותו מהם אם דמיהם יקרים מדמי היין שאנו חוששים שמא עירב בהן יין עד שאין ס' לבטלו מרדכי בשם ראבי"ה בד"א כשמוכרים בחנות אבל אם רואה שמוציאים אותו מהחבית מותר ולא חיישינן שמא עירב בו יין שאם היה מערב יין בחבית היה מתקלקל: הגה ואע"פ שרגילים למשוח היורות והכלים בשומן חזיר אין לחוש דהוי נתינת טעם לפגם גם בטל בס' ארוך כלל מ"ד ובמרדכי פא"מ גם אין לחוש אם נתנו משקין אלו בכלים של יין ועי' לקמן סימן קל"ז במקום שנהגו לתת דם או שאר איסור לתוך המלח או דיו אם מותר או אסור:

840 יין רמונים שמוכרים לרפואה מותר ללקחו מהתגר אפי' שלא מהחבית אע"פ שדמיו יקרים מהיין משום דכיון דאית ביה קפידא לא מרע נפשיה וכן כל דבר שקונים מן האומן דלא מרע נפשיה כן משמע מדברי הר"ן פא"מ ומרדכי ר"פ כיצד מברכין:

841 צריך ליזהר ולבדוק ולחקור בשכר ובמשקה של דבש שעושים העובדי כוכבים עכשיו אם נותנים בהם שמרים של יין: הגה ואם דרכן ליתן בו שמרים אסור לקנות מהם אם אין במשקה ששים מן השמרים הב"י בשם תוס' ומרדכי והוא דלא עבידי לטעמיה דלטעמיה אפילו באלף לא בטיל ארוך כלל כ"ב וב"י ס"ס קל"ד בשם תשובת רשב"א וע"ל סי' קכ"ג ס"ק כ"א:

842 שמן ודבש של עובד כוכבי' מותרים ואינם נאסרים משום בישולי עובד כוכבים ולא משום גיעולי עובד כוכבים וה"ה למים חמים שלהם:

843 הקפריסין והקפלוטות והחגבים שלהם הכבושים מותרין והוא שרואה שמוציאים אותם מהאוצר אבל הנמכרים בחנות אסורים שמא זילף עליהם יין וכן זיתים שלהם הכבושים מותרים אפי' רכים הרבה עד שגרעינתן נשמטת ולא חיישינן שמא זילף עליהם יין ובלבד שלא יהיו חתוכות בסכין שלהם: הגה דמאחר שהם חריפים בלעו מן הסכין אבל אם נכבשו בכלים של עובד כוכבים מותרים דמאחר שיש מים עמהם כבר נתבטל חריפתם וכן כל כיוצא בזה ב"י בשם א"ח סימן תמ"ז ועיין לעיל סימן צ"ו:

844 הענבים שלהם אפילו הן לחות הרבה עד שמנטפות מותרות וכן כל הכבשים שאין דרכם לתת בהם יין וחומץ וכן טרית פי' חתיכות דג גדול הנקרא טונינ"ה בלע"ז שאינה טרופה וכן ציר של דגים שיש בו כולכית וכן עלה של חלתית מותר:

845 אסור ליקח מהם קורט של חלתית וטרית טרופה וחילק דהיינו מיני דגים קטנים מעורבים מפני שדגים טמאים מתערבים עמהם ואינו יכול להפרידם וכבשים שדרך לפעמים שנותנים בהם יין והני מילי לאסור באכילה אבל בהנאה מותר ואם ידוע שהכל נותנים יין אסורים אפילו בהנאה: הגה ומוכרו כולו חוץ מדמי יין נסך שבו בית יוסף וא"ח בשם רשב"א ואם ידוע שעובד כוכבים אחד הוא בעיר שאינו מערב בו יין אע"פ ששאר עובדי כוכבים דרכן לערב בו יין מותר ליקח מכולן כל זמן שלא ידוע כן בודאי שעירבו בו דתלינן לקולא שמא לא ערבו בו וכן כל כיוצא בזה באיסורי דרבנן מרדכי וארוך כלל מ"ד ואם ידוע שמקצת עובדי כוכבי' בודאי נותנים בו יין ומקצתן בודאי אין נותנין בו יין אזלינן בתר רובא דכל דפריש מרובא פריש אבל אסור לקנות מהם בבתיהם דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ד"ע:

846 המורייס פי' שומן של דגים במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור ואם היה היין יוקר מהמורייס מותר ובמקום שאין דרכם לתת לתוכו יין מותר לקנותו מהם וכן להפקידו אצלם ולשלחו על ידם רשב"א:

847 הרשב"א היה נזהר מהכרכום מפני שבכל הארץ ההיא היו מזלפים עליו יין הרבה וגם מערבים בו חוטי בשר יבש:

848 דין חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו וגבינה וחמאה. ובו ג' סעיפים: חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו אסור שמא עירב בו חלב טמא היה חולב בביתו וישראל יושב מבחוץ אם ידוע שאין לו דבר טמא בעדרו מותר אפילו אין הישראל יכול לראותו בשעה שהוא חולב היה לו דבר טמא בעדרו והישראל יושב מבחוץ והעובד כוכבים חולב לצורך ישראל אפילו אינו יכול לראותו כשהוא יושב אם יכול לראותו כשהוא עומד מותר שירא שמא יעמוד ויראהו והוא שיודע שחלב טמא אסור לישראל: הגה ולכתחלה צריך להיות הישראל בתחילת החליבה ויראה בכלי שלא יהיה בכלי שחולבין בו דבר טמא א"ו הארוך כלל מ"ה ונהגו להחמיר שלא יחלוב בכלי שדרכו של עובד כוכבים לחלוב בו שמא נשארו בו צחצוחי חלב של עובד כוכבים שם מיהו בדיעבד אין לחוש לכל זה ש"ד ועס"ק ח' ושפחות שחולבות הבהמות בבית ישראל או בדיר שלהם כל מקום שאין בית עובד כוכבים מפסיק ואין לחוש לדבר טמא מותר אפילו לכתחילה להניח אותן לחלוב אע"פ שאין שם ישראל כלל דמאחר שהוא בבית ישראל או בשכונתו אין לחוש לדבר טמא ש"ד סימן פ"ב בשם ר"ת ומהרא"י שם אבל אם בית עובד כוכבים מפסיק צריך להיות ישראל שם כאילו חולבות בבית עובד כוכבים או"ה שם ואפי' ישראל קטן או קטנה מועילים דהעובד כוכבים מרתת לפניהם ג"ז שם ואם חלבו עובד כוכבים מקצת בהמות ולא היה שם ישראל ואח"כ בא ישראל אל האחרים עכשיו בזמן הזה שאין חלב דבר טמא מצוי כלל מותר הגהות ש"ד מיהו אם לא בא שם הישראל עד לאחר שנחלבו כולם הוי כחלב שחלבו עובד כוכבים דאסור' אע"פ שאין דבר טמא בעדרו ב"י בשם הר"ף ובשם סמ"ק חלב של עובד כוכבים אוסרת כלים שנתבשלה בהם כשאר איסור אע"פ שאינו רק ספק שמא עירב בה דבר טמא וכן גבינותיהם תשובת הרשב"א סי' קמ"ג ובארוך אבל לא חמאה שלהם אפילו במקום שנהגו בה איסור אינה אוסרת הכלים שנתבשלה בה ולא תערובות שלה שאם נתערבה בהיתר הכל שרי בארוך כדלעיל גבי פת של עובד כוכבים ועיין לעיל סי' קי"ב תשובו' מהרי"ל ל"ח ואו"ה שם חלב של עובד כוכבי' שנאסרה אינו מועיל אם יעשו אח"כ גבינות או חמאה ממנה אלא נשארת באיסורה וכל מה שנעשה ממנה אסור מרדכי פא"מ ואגודה שם ותשובת מהר"מ סי' רי"ו ואו"ה ורשב"א וב"י ונ"ל שכ"ד הרמב"ם ודלא כהר' המגיד:

849 גבינות העובדי כוכבים אסרום מפני שמעמידים אותם בעור קיבת שחיטתם שהיא נבלה ואפילו העמידוה בעשבים אסורה: הגה וכן המנהג ואין לפרוץ גדר ב"י אם לא במקום שנהגו בהם היתר מקדמונים ואם הישראל רואה עשיית הגבינות והחליבה מותר אגור פ' שואל וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו ואם ראה עשיית הגבינות ולא ראה החליבה יש להתיר בדיעבד כי אין לחוש שמא עירב בו דבר טמא מאחר שעשה גבינות מן החלב כי דבר טמא אינו עומד ובודאי לא עירב בו העובד כוכבים מאחר שדעתו לעשות גבינות הגהות אשיר"י פא"מ ובארוך . ומכל מקום אסור לאכול החלב כך שם:

850 החמאה של עובד כוכבים אין מוחין לאנשי המקום שנוהגים בו היתר ואם רוב בני המקום נוהגים איסור אין לשנות ובמקום שאין מנהג אם בשלה עד שהלכו צחצוחי החלב מותרת: הגה גם מותר לבשלה לכתחלה כדי שילכו צחצוחי חלב ב"י ואם בשלה עובד כוכבים מותרת דסתם כליהם אינן בני יומן ב"י לדעת הפוסקים ואם הולך ממקום שאין אוכלין אותה למקום שאוכלים אותה אוכל שם עמהם אבל אסור להביאה עמו ולאכלה במקום שנוהגים בה איסור אם לא שיש בה היכר שהיא ממקומות המותרים וההולך ממקום שנהגו בה היתר למקום שנהגו שם איסור אסור לאכלה שם ארוך וי"א דה"ה אם הובאה ממקום היתר למקום איסור נמי אסורה אפילו יש בה היכר תשובת מהרי"ל סימן ל"ה והכי נהוג:

851 דברים האסורים משום גלוי. ובו ז' סעיפים: משקים שנתגלו אסרום חכמים דחיישינן שמא שתה נחש מהם והטיל בהם ארס ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו מותר:

852 צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד מפני שקשה לצרעת: הגה וכן אין לצלות בשר עם דג משום ריחא מיהו בדיעבד אינו אסור ארוך כלל ל"ט דין כ"ה:

853 ירחוץ ידיו בין בשר לדג ויאכל פת שרוי בנתים כדי לרחוץ פיו: הגה ויש אומרים דאין לחוש לזה רק כשמבשלם יחד ואכלן אבל לאכלן זה אחר זה אין לחוש הגהות מרדכי וכן נוהגין שלא לרחוץ הפה ולא הידים ביניהם ומ"מ יש לאכול דבר ביניהם ולשתות דהוי קנוח והדחה הגהות ש"ד סי' ע"ה ומביאו בגליון או"ה שם:

854 צריך ליזהר מזיעת האדם שכל זיעת האדם סם המות חוץ מזיעת הפנים:

855 צריך ליזהר מליתן מעות בפיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין ולא יתן פס ידו תחת שחיו שמא נגע ידו במצורע או בסם רע ולא יתן ככר לחם תחת השחי מפני הזיעה ולא יתן תבשיל ולא משקים תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהם ולא ינעוץ סכין בתוך אתרוג או בתוך צנון שמא יפול אדם על חודה וימות: הגה וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור ב"י בשם הש"ס ולכן אסרו לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי או יחידי בלילה שם וכן אסרו לשתות מים מן הנהרות בלילה או להניח פיו על קלוח המים לשתות כי דברים אלו יש בהן חשש סכנה רמב"ם ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה וכן כתבו הקדמונים ואין לשנות אבודרהם ומרדכי ס"פ כל שעה רוקח סימן ער"ה ומהרי"ל ומנהגים עוד כתבו שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר ויש לצאת מן העיר בתחילת הדבר ולא בסופו תשובת מהרי"ל סי' ל"ה וכל אלו הדברים הם משום סכנה ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה ועיין בחושן משפט סימן תכ"ז:

856 אסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם כגון משקים ואוכלים שנתערבו בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהם וכן אסור לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם קצה בהם כגון כלים של בית הכסא וכלי זכוכית שמקיזים בהם וכיוצא בהם וכן לא יאכל בידים מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים שכל אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם:

857 מסוכנת אף על פי שניתרת בשחיטה המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאכלה: הגה בהמה שהורה בה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת בעל נפש לא יאכל ממנה גמ' פ' א"ט והג"א שם :

858 שלא לעשות סחורה מדבר איסור. ובו סעיף אחד: כל דבר שאסור מן התורה אף על פי שמותר בהנאה אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה ל' המחבר או להלוות עליו ת"ה סימן ר' ואפילו לקנותו להאכילו לפועליו עובדי כוכבים אסור כך משמע מב"י מהגהות מיימוני פ"ח דמאכלות אסורות חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה ואם נזדמנו לצייד חיה ועוף ודגים טמאים וכן מי שנזדמנה לו נבילה וטריפה בביתו טור מותר למכרם ובלבד שלא יתכוין לכך: הגה וצריך למכרה מיד ולא ימתין עד שתהא שמינה אצלו ב"י בשם א"ח וכן מותר לגבות דברים טמאים בחובו מן העובד כוכבים דהוי כמציל מידם רשב"א בתשובה ואסור למכור לעובד כוכבים נבילה בחזקת כשירה טור ועיין בחושן המשפט סימן רכ"ח וכל דבר שאין איסורו אלא מדבריהם מותר לעשות בו סחורה:

859 דין חתיכת בשר או דבר מאכל הנשלח על ידי עובד כוכבים. ובו י"ג סעיפים: יין ובשר וחתיכת דג שאין בו סימן שהפקיד או שלח ביד עובד כוכבים צריך שני חותמות אבל יין מבושל ושכר או יין שעירבו בו דברים אחרים כגון דבש וכן החומץ וחלב ומורייס ופת וגבינה וכל שאיסורו מדברי סופרים שהפקידו ביד עובד כוכבים מותר בחותם אחד וי"א שאף בדברים שצריכים שני חותמות לא אמרו אלא בשולח ע"י עובד כוכבים שאינו עתיד לראות החותם אבל מפקיד שעתיד לראות חותמו די בחותם אחד כי הוא ירא ואף השולח אם הודיע לחבירו צורת החותם וגם אמר לעובד כוכבים שהודיעו לחבירו די בחותם אחד: הגה וי"א דלא בעינן ב' חותמות רק בישראל חשוד אבל בעובד כוכבים הכל שרי ע"י חותם אחד טור והפוסקים בשם ר"ת . ובדיעבד יש לסמוך על זה ארוך כלל כ"ג והגהות מיימוני ותוספות:

860 כיון שהחתימו כראוי שני חותמות בדברים שצריך שנים ואחד בדברים שדי באחד אין צריך לחזור אחריו לראותו אבל אם חזר על חותמו ולא הכירו אסור אפילו עשה שתי חותמות סעיף זה כפול בסימן ק"ל ס"ח: הגה ומיהו דוקא אם הוא דבר שיש לחוש שהחליפו ונהנה בחליפין טור וב"י בשם תוס' ושאר פוסקים או הוא יין ויש לחוש שאסרו בנגיעה אבל אם רואה הדבר ששלח או הפקיד והוא טוב כמו ששלח ולא נהנה העובד כוכבים אם החליפו לא חיישינן אף שהחותם מקולקל ועיין לקמן סוף סימן ק"ל מדינים אלו:

861 אות אחת חשוב כחותם א' שתים הוי כשתי חותמות ודפוסים אע"פ שיש בהם כמה אותיות לא חשיבי אלא כחותם אחד כיון שקובעין אותם בבת אחת ויש אומרים שבמקום שמצויים מומרים וכותים שיודעים לכתוב אין כתב סימן אלא למי שמכיר הכתב סעיף זה כפול בסי' ק"ל סעיף ו':

862 מפתח וחותם הוי ב' חותמו' אבל בדברים שדי בחותם אחד אם לא היה בו אלא מפתח לא חשיב חותם ג"ז כפול שם ס"ו: הגה אם שולח איזה דבר בשק וחתם השק אינו אפילו כחותם א' כל בו בשם הרי"ף ואו"ה וט"ו ר"ס ק"ל אא"כ הפך התפירות לפנים ארוך ואם חתם הדבר ששלח וגם השק הוי כב' חותמות כל בו שם:

863 אם שלח על ידי עובד כוכבים ירך בלא חותם אם היא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד כשרה וכן כל חתיכה שניכר בה ניקור הישראל כגון בנטילת חוט דידא וחוט שאצל החזה וכיוצא בו: הגה ושאר החתיכות שעמהן אם יש לחוש להם שהוחלפו אסורות כך דקדק התה"ד סי' ר' מאשיר"י פג"ה ודוקא בבשר או שאר איסור דאורייתא אבל אם שלח איסור דרבנן כגון גבינות שיש לחוש שמא החליפם העובד כוכבים אם מכיר קצתם שלא הוחלפו כולם מותרות אם אותן שלא הוחלפו הם היותר טובים ששלח דודאי אם החליף היה לוקח הטובים שבהם שם:

864 שלח על ידי עובד כוכבים בהמה או עוף שחוטים בלא חותם אסורים שאין סימן שחיטה סימן לסמוך עליו:

865 אם שלח על ידי עובד כוכבים בלא חותם אם אותו מקום מעבר לרבים מותר שהוא ירא שמא יראנו אחד מהעוברים ויתפס עליו כגנב ומיהו לכתחילה לא ישלח על ידי עובד כוכבים בלא חותם:

866 הלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארצות נאמן עליו אף על פי שאינו מוחזק בכשרות ואין חוששין שמא יחליף ואפי' עבדי ישראל ואמהותיהם נאמנים בדבר זה. ויש מי שאומר שאם הוא חשוד לאכול דברים שאין דרך הרבים להקל בהם אף הוא חשוד להחליף:

867 בשר הנמצא ביד עובד כוכבים וכתוב עליו חותם או כשר אע"פ שאינו יודע מי כתבו כשר דמידע ידיע שהוא של ישראל והוא שלא יהיו מצוים שם עובדי כוכבים היודעים לכתוב: הגה וכן מותר לקנות גבינות החתומים כדרך שישראל חותמים מרדכי פא"מ ודוקא מקום שאין לחוש שמא נשארו הדפוסים ביד עובדי כוכבים וקבעו אותן בגבינותיהן א"ו הארוך ויש אוסרים בכל זה מאחר שלא ידענו מי כתבו או חתמו מהרי"ק סוף שורש ל"ג ובדיעבד אין להחמיר:

868 המניח עובד כוכבים בביתו ובו דברים שאם הוחלפו יש בהם אפילו איסור תורה אם הוא יוצא ונכנס או אפילו שהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות מותר ולא חיישינן שמא החליף אפילו אם הוא נהנה בחליפין והוא שלא סגר הבית עליו טור והמחבר ר"ס קכ"ט לפי שהוא מתיירא בכל שעה לאמר עתה יבוא ויראני אבל אם הודיעו שדעתו לשהות אסור ואם אינו נהנה בחליפין מותר בכל ענין דלא חיישינן שמא החליף להכשילו כיון שאין לו הנאה בדבר:

869 ישראל ועובד כוכבים ששפתו ב' קדירות זו אצל זו זה בשר שחוטה וזה בשר נבילה מותר ואין לחוש שמא כשהחזיר הישראל פניו החליף העובד כוכבים שחוטה בנבילה אפילו אם של ישראל משובח ואפי' פיהן מגולה מותר ואין לחוש שמא יתזו ניצוצות מזו לזו וה"ה בב' דברים צלוים זה אצל זה מרדכי פא"מ אבל לכתחלה יש ליזהר אפילו בב' קדרות טור:

870 יש להחמיר שלא להניח הקדרות אצל השפחות כשאין ישראל בבית: הגה ואינו יוצא ונכנס תשובת הרא"ש כלל י"ט ואם אירע קלקול שנתנה דבר איסור בקדירה אין להאכילה אותה מאכל שלא ירגילה בכך בית יוסף בשם שבולי לקט:

871 ישראל שעשה גבינות בבית עובד כוכבים וחתמם בחותם דפוס של עץ ושכח הדפוס בבית העובד כוכבים אין חוששין שמא זייף העובד כוכבים וחתם אחרים באותו דפוס וכן אין לחוש שמא החליק העובד כוכבים פני הגבינו' בשומן חזיר: הגה וי"א דאין להתיר אם שכח הדפוס בבית עובד כוכבים אלא אם כן הניחו מונח על הגבינות שעשה הישראל אבל אם לא הניחו כך ויש לחוש שמא עשה גבינות קטנים והחליפם בגדולים או היותר טובים אסור ארוך כלל מ"ז דין ב' ובמקום הפסד יש להתיר בכל ענין:

872 החשוד לדבר איסור אין לסמוך עליו בדברים הנאכלים. ובו כ' סעיפים: החשוד לאכול דברים האסורים בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן אין לסמוך עליו בהם ואם נתארח עמו לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם: הגה וי"א אפי' ממי שאינו חשוד רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרו' אסור לקנות ממנו יין או שאר דברי' שיש לחוש לאיסור מיהו אם נתארח אצלו אוכל עמו ב"י בשם הרמב"ם פי"א דמ"א ופ"ג דין כ"א:

873 אם אינו חשוד לאכול דברים אסורים אבל הוא חשוד למכרם מתארח אצלו ואוכל עמו וכן אם שולח לביתו מותר דחזקה שממה שהוא אוכל משגר לו. עובר עבירה לתיאבון לא מקרי חשוד ב"י בשם הרשב"א:

874 מותר ליתן משלו לחשוד לאכול דברים האסורי' כדי שיתקן או יבשל לו ולא חיישינן שמא יחליפנו כיון שאינו חשוד על הגזל ואם נותן למי שחושש בתקנתו והוא חשוד לאכול דברים האסורים אסור שמא יתקלקל מה שנותן לו ויחליפנו בשלו כיצד הרי שנתן לחמותו החשודה על האיסור אסור שבושה מחתנה ורוצה בתקנת בתה ולפיכך מחלפת לו רע בטוב וכן הנותן לפונדקית החשודה פעמים שבושה מהאכסנאי ומחלפת לו רע בטוב. ומכל מקום מותר להפקיד אצלו ושיחזיר לו הדברים כמו שהפקידו אצלו:

875 החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים אבל כל מה שצריך לאותו דבר חשוד גם עליו כגון מי שהיה חשוד למכור חלב במקום שומן והיה מרגיל הנערים לבא לקנות ממנו באגוזים שהיה נותן להם קונסים אותו שלא ימכור אפי' אגוזים:

876 החשוד על איסור חמור חשוד על הקל ממנו בעונש אלא אם כן חמור בעיני בני אדם שנזהרים בו יותר מבחמור:

877 החשוד על שני דברים וחזר בו ויצא מידי חשד שניהם ואח"כ נחשד על אחד מהם אפי' הוא הקל שבשניהם חוששין שמא חזר לסורו בשניהם וחשוד על שניהם:

878 מי שהוא מפורסם בא' מעבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים וחלול שבת בפרהסיא או שאינו מאמין בדברי רבותינו ז"ל נאמן בשאר איסורי' ובשל אחרים נאמן אפילו על אותו דבר לומר מותר הוא: הגה מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה לא מקרי חשוד רשב"א סימן ס"ד מיהו לאותו דבר אינו נאמן. מי שנוהג באיזה דבר איסור מכח שסובר שדינא הוא הכי או מכח חומרא שהחמיר על עצמו מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור הגהות מרדכי פ"ק דיבמות ובנימין זאב שי"ב ור' ירוחם סוף נתיב ג' בשם הרמ"ה:

879 החשוד על הדבר אינו נאמן עליו אפילו בשבועה:

880 גר מעובדי כוכבים שחזר והמיר מחמת יראה וכן ישראל שחטא מחמת יראה שלא יהרגוהו ישראל גמור הוא ושחיטתו מותרת ואינו אוסר יין במגעו:

881 מסור שחיטתו כשרה ונאמן על האיסורים וע"ל סימן ב' דיש פוסלים שחיטת מסור:

882 מומר שבעיר אחת מאמין בעבודת כוכבים בפני עובדי כוכבים ובעיר אחרת נכנס בבית ישראל ואומר שהוא יהודי אינו עושה יין נסך:

883 האנוסים שנשארו בארצותם אם הם מתנהגים בכשרות בינם לבין עצמם ואין בידם להמלט למקום שיוכלו לעבוד את ה' סומכי' על שחיטתן ואין אוסרין יין במגען:

884 המוכר לחבירו דבר שאסור באכילה אם עד שלא אכלו נודע יחזיר לו מה שקנה ממנו והוא יחזיר לו הדמים ואם משאכלו נודע מה שאכל אכל והוא יחזיר לו הדמים ואם מכרו הלוקח לעובד כוכבים או השליכו לכלבים ישלם לו דמי טריפה ואם היה דבר שאינו אסור באכילה אלא מדברי סופרים או אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו ואם אכלם מה שאכל אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום וכל אסורי הנאה אפילו מדברי סופרים מחזיר הדמים ואין בו דין מכירה כלל:

885 המוכר בשר ואח"כ נודע שהבהמה לא נבדקה כהוגן דינו כמוכר דברים שאסורים מדברי סופרים: הגה ואם מכר לו דבר מבהמה שאיתרע חזקת כשרותה דאתיליד בה ריעותא ולא יכולין לבדוק אם היא כשרה וצריכים לאסרה מספק אפילו הכי הוי כאלו היתה ודאי טריפה וצריך להחזיר הדמים תשובת ריב"ש:

886 המוכר דברים האסורים מעבירים אותו ומשמתים אותו ואין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או ישחוט לעצמו ויוציא טריפה לעצמו בדבר חשוב שודאי עשה תשובה בלא הערמה כיון שאינו חס על ממונו:

887 טבח שמעשיו מוכיחים שהיה רוצה להכשיל הציבור להאכילם טריפות כגון שחתך הסירכות מסלקין אותו ומכל מקום פטור מלשלם דמי הבהמה לבעלים:

888 טבח שיצאת טריפה מתחת ידו אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי:

889 טבח שיצאו טריפות מתחת ידו מחמת שאינו בקי יש לו תקנה שילמד ויחכם: הגה והא דצריך לילך למקום שאין מכירין אותו ולעשות תשובה היינו שעשה במזיד או מוחזק לכך אבל אם נוכל לומר שבטעות נעשה לו סגי לו בקבלת דברי חבירות ויעשה תשובה לפי ראות עיני הדיין תשובת הרא"ש ותשובת הריב"ש וע"ל סוף סי' ס"ד:

890 האומר למי שהוא חשוד לאכול גבינה של עובד כוכבים קנה לי גבינה כשרה מן המומחה והלך והביא לו ואומר לו כשרה מהמומח' קניתי אינו נאמן מאיש פלוני מומחה קניתי נאמן. הביא לו מנחה בשם אחד מהמומחין נאמן שאינו חשוד להחליף במה דברים אמורים כשאינו חשוד על הגזל אבל אם הוא חשוד על הגזל כ"ש שהוא חשוד על החליפין. וכל זה אינו נוהג בחשוד על איסור דאוריי' ב"י:

891 החשוד לאכול דברים שאין הרבים רגילים להקל בהם אף הוא חשוד להחליף וי"א שאין מפקידין אצלו דבר האסור מן התורה אלא בשני חותמות וע"ל סי' קי"ח ס"ח:

892 דיני טבילת הכלים. ובו ט"ז סעיפים: הקונה מהעובד כוכבים כלי סעודה של מתכו' או של זכוכית או כלים המצופים באבר מבפנים אף על פי שהם חדשים צריך להטבילם במקוה או מעיין של ארבעים סאה טור בשם סה"מ ועב"י: הגה י"א דכלים המצופים באבר אפילו בפנים יטבול בלא ברכה ב"י בשם סמ"ק וארוך וכן נוהגין:

893 צריך שיהא הכלי רפוי בידו בשעת טבילה שאם מהדקו בידו הוי חציצה ואם לחלח ידו במים תחילה אין לחוש. ודוקא שלחלח ידיו במי מקוה אבל לא במים תלושים משמע ממרדכי פרק השוכר:

894 יברך על טבילת כלי ואם הם שנים או יותר מברך על טבילת כלים:

895 טריפיד"ש ששופתים עליהם קדירות אינם טעונות טבילה אבל פדיליא"ש טעונות טבילה מפני שנותנים עליהם המאכל עצמו:

896 סכין של שחיטה או סכין שמפשיטין בו ארוך יש מי שאומר שאינו צריך טבילה: הגה ויש חולקין תשב"ץ וטוב לטובלו בלא ברכה הברזלים שמתקנים בהם המצות אינם צריכים טבילה ארוך וכן כיסוי שכופין על הפת לאפותו אבל כיסוי קדירה צריך טבילה הגהות אשיר"י:

897 כלי עץ שיש לו חשוקים של ברזל מבחוץ שמעמידים אותו אינו טעון טבילה:

898 כוס של כסף מחובר בכלי עץ צריך טבילה: הגה וכן רחיים של פלפלין שבתוך העץ יש ברזל קבוע שטוחנין בו צריך טבילה מרדכי וכן המשפכות של ברזל או הברזות של ברזל ושאר מתכות כולן צריכים טבילה ארוך ודוקא שעיקר הכלי הוא של מתכות אבל אם עיקר הכלי הוא של עץ רק שמעט ברזל קבוע בו הואיל ואפשר להשתמש בו בלא הברזל אין צריך טבילה אבל כלי המתוקן ביתדות של ברזל ובלא היתדות לא היה אפשר להשתמש בו והם מבפנים צריך טבילה כך משמע מב"י בשם הגהות מיימוני פי"ז:

899 השואל או שוכר כלי מהעובד כוכבים אינו טעון טבילה אבל אם ישראל קנאו מהעובד כוכבים והשאילו לחבירו טעון טבילה שכבר נתחייב ביד הראשון ויש מי שאומר שאם לא לקחו הראשון לצורך סעודה אלא לחתוך קלפים וכיוצא בו אין צריך להטבילו: הגה אבל הראשון אסור להשתמש בו לצרכי סעודה אפילו דרך עראי בלא טבילה אף על פי שלקחו לצורך קלפים ד"ע ואו"ה וכן אם קנאו ישראל השני מן הראשון לצורך סעודה צריך טבילה גבי השני בית יוסף:

900 משכן עובד כוכבים כלי לישראל אם נראה בדעת העובד כוכבים שרוצה לשקעו בידו טעון טבילה ואם לאו יטבילנו בלא ברכה או יקנה כלי אחר ויטבילנו עמו: ואם לבסוף נשתקע בידו יחזור ויטבילנו בלא ברכה בית יוסף בשם תשובה אשכנזית ואגור והוא בתשובת מהרי"ל סימן ס':

901 ישראל שנתן כסף לאומן עובד כוכבים לעשות לו ממנו כלי אינו צריך טבילה כן משמע ממרדכי: הגה ויש חולקין טור בשם ריצב"א ויש לטובלו בלא ברכה ואם מקצת הכסף שנעשה ממנו הכלי של עובד כוכבים צריך טבילה משמע ממרדכי וכן אומן ישראל שעשה כלי לעובד כוכבים וקנאו ממנו יטבילנו גם כן בלא ברכה אם העובד כוכבים נתן כל המתכות ארוך אבל אם עשאו לעצמו רק שקנה המתכות מן העובד כוכבים או שנתן מקצת מתכות משלו אין צריך טבילה ב"י בשם הגהות אשיר"י:

902 ישראל שמכר כלי לעובד כוכבים וחזר ולקחו ממנו צריך טבילה אבל אם משכנו בידו וחזר ופדאו ממנו אינו צריך טבילה: הגה ישראל ועובד כוכבים שקנאו כלי בשותפות אין צריך טבילה ישראל שגנבו או גזלו ממנו כליו והוחזרו לו אין צריך טבילה אבל שר או מושל שאנסו ישראל ולקחו כליו והוחזרו לו צריכין טבילה דכבר נשתקעו ביד העובד כוכבים ארוך:

903 צריך להטביל ידי הכלי:

904 צריך להעביר החלודה קודם טבילה ואם לא העביר אם מקפיד עליו חוצץ ואם שפשף ונתן בגחלים ונשאר עדיין מעט של חלודה שלא יכול לעבור על ידי כך הוי מיעוטו שאינו מקפיד עליו ואינו חוצץ וע"ל סימן ר"ב מדין חציצה:

905 אין מאמינים קטן על טבילת כלים. אבל אם טבלו לפני גדול הוי טבילה ת"ה סימן רנ"ז:

906 אם הטביל כלים על ידי עובד כוכבים עלתה להם טבילה. אבל אינו נאמן על הטבילה ד"ע:

907 אם שכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יום טוב יתננו לעובד כוכבים במתנה ואחר כך ישאלנו ממנו ומותר להשתמש בו: הגה וכן יעשה אפילו בחול במקום שאין לו מקוה ב"י ואם עבר והשתמש בכלי בלא טבילה לא נאסר מה שנשתמש בו ויטבלנו עוד: טור והפוסקים:

908 סדר הכשר כלים הנקנים מן העובד כוכבים. ובו ז' סעיפים: הלוקח כלים ישנים מן העובד כוכבים כדרך שנשתמש בהן העובד כוכבים כך הוא הכשרן לפיכך הלוקח כלי תשמיש ישנים שנשתמש בהם בצונן כגון כוסות וצלוחיות וכיוצא בהן מדיחן וצריך לשפשפן היטב במים בשעת הדחה כדי להסיר ולמרק האיסור שעל גביהן ואחר כך שוטפן במים ומטבילן והם מותרים: הגה יש מקומות שנהגו היתר לשום יין בכלים שנסריהם מדובקים בחלב משום שטבע היין לברוח מן החלב והחלב נקרש ועומד בעצמו ואינו נוגע כלל ביין ריב"ש סימן קמ"ט:

909 לקח מהם כלים שנשתמש בהם בחמין בין שהם של מתכת או של עץ או אבן מגעילן ואחר כך מטבילן אם הם של מתכת והם מותרים ואם הטבילן ואחר כך הגעילן מותרים ויש אומרים שצריך לחזור ולהטבילן: הגה דין כלי עצם עיין בהלכות פסח סי' תנ"א. אין להגעיל שום כלי כל זמן שהוא בן יומו טור ואין להשתמש במי הגעלה ארוך כל מקום שצריך הגעלה לא מהני אם קלפו לכלי בכלי אומנות ת"ה סי' ק"ל ובמרדכי והגהת ש"ד ועיין לעיל סימן ק"ח דין מרדה של איסור:

910 דיני הגעלה וליבון הלא הם כתובים בהלכות פסח:

911 מחבת שמטגנים בה אע"פ שלענין חמץ בפסח די לה בהגעלה לענין שאר איסורים צריכה ליבון:

912 אם הגעיל כלי הצריך ליבון אסור להשתמש בו בחמין אפילו שלא על ידי האש: הגה אבל מותר להשתמש בו צונן אפילו לכתחלה ע"י הדחה ושפשוף היטב וכ"ש בכלי שצריך הגעלה ודוקא בדרך עראי כגון שהוא בבית העובד כוכבים או בדיעבד אבל אם רוצה להשתמש בו בקבע יש מחמירים ואומרים דאפילו להשתמש בו צונן צריך הגעלה או ליבון גזרה שמא ישתמש בו חמין מרדכי ורוקח והכי נוהגין ואפילו כלים שתשמישן בצונן אם יש לחוש שחממו בו יין כגון כלי כסף נוהגין להגעיל ואין לשנות ארוך בשם ראבי"ה ואפילו תיבות ושלחנות הנקחים מן העובדי כוכבים נוהגין להגעיל שמא נשפכו עליהם חמין ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אין לחוש לכל זה שם וכלי חרס שנשתמשו בו בצונן מאחר דאי אפשר בהגעלה מקרי דיעבד וסגי ליה במריקה ושטיפה היטב שם ומותר ליתן בו אח"כ אפילו דברים חריפים כחומץ וכיוצא בו וכ"ש דברים קשים כתבלין וכיוצא בהן וע"ל סימן צ"א:

913 כלי מתכות אף על פי שי"א שאם נשתמש בו איסור במקצתו נאסר כולו משום דחם מקצתו חם כולו אבל לענין הכשרו לא עלה לו הכשר עד שיכשיר כולו בין לענין הגעלה בין לענין ליבון: הגה ודוקא אם נשתמש בכולו אבל אם ידוע שלא נשתמש רק בקצתו כבולעו כך פולטו טור:

914 סכין ישן בין גדול בין קטן הניקח מהעובד כוכבים אם בא להשתמש בצונן אם אין בה גומות נועצה עשרה פעמים בקרקע קשה וצריך שכל נעיצה ונעיצה תהיה בקרקע קשה לפיכך לא ינעוץ במקום שנעץ נעיצה אחרת טור בשם הרמ"ה ואפילו לחתוך בו דבר חריף כמו צנון סגי בהכי. ולהשתמש בו בקביעות לא גרע משאר כלי שנוהגין להגעיל אפילו לצונן סברת הרב בדברי הארוך כמו שנתבאר ואם יש בה גומות או שרוצה לחתוך בה חמין או לשחוט בה מלבנה או משחיזה במשחזת של נפחים היטב על פני כולה: הגה וי"א דהשחזה מהני רק לחתוך בה צונן אבל לא לענין חמין ב"י בשם פוסקים והכי נהוג לכתחלה ואם לא יוכל ללבן הסכין היטב משום הקתא ילבנו ויגעילנו אח"כ ארוך ומיהו אם לבנו ולא הגעילו אפילו יש בו גומות או אם הגעילו ולא לבנו ואין בו גומות וחתך בו מאכל חם לא נאסר אפילו הסכין בן יומו ואם השחיזו במשחזת היטב בכל מקום והגעילו אח"כ מהני אפילו לכתחלה כמו ליבון מרדכי פ"ב דעבודת כוכבים וארוך אם יוכל לנקות הגומות שבו:

915 דין נותן טעם לפגם בכלים. ובו י"ב סעיפים: נותן טעם לפגם מותר:

916 קדירה שאינה בת יומא דהיינו ששהתה מעת לעת משנתבשלו בה האיסור הויא נותן טעם לפגם ואפילו הכי אסרו חכמים לבשל בה לכתחלה גזירה אטו בת יומא בין שבלועה מאיסור ובא לבשל בה היתר ובין שבלועה מחלב ובא לבשל בה בשר או איפכא:

917 י"א הא דחשיבה פגומה כשאינה בת יומא דוקא שהדיחה יפה וסר ממנה כל שמנונית איסור הדבוק בה אבל אם לא הדיחה יפה שהאיסור הוא בעין אינו נפגם בשהיית מעת לעת רשב"א וטור וראב"ד: הגה ומ"מ אם יש ששים רק נגד הדבוק בקדרה הכל שרי דמה שבקדרה כבר נפגם וא"צ בטול כן משמע לעיל סימן צ"ה י"א דבדברים חריפים לא אמרינן דין נותן טעם לפגם כמו שנתבאר לעיל סי' צ"ה וצ"ו ולכן אם בישל בקדירת איסור שאינה בת יומא מאכיל חריף כגון תבשיל שרובו חומץ או תבלין או שאר דברים חריפין אסור אבל לא מחשב התבשיל חריף משום מעט תבלין שבו מרדכי פא"מ ורשב"א סי' תמ"ט וכן נוהגין ועיין לעיל סי' צ"ה וצ"ו אבל אם היה האיסור דבר חריף ואח"כ שהה הקדירה מעת לעת ובשלו בו היתר שאינו חריף מותר דאין החריפות הראשון משוי ליה לשבח ארוך כלל ל"ח:

918 קדרה הבלועה מבשר וחלב אם קודם שעבר לילה אחד חממו בה מים חשיב כאילו חזר ונתבשל בה האיסור ומונים מעת לעת משעה שהוחמו המים מה שאין כן בשאר איסורים טור סימן קכ"א וסימן צ"ד וע"ל סימן צ"ד ס"ק כ"ב וסימן ק"ג:

919 איסור מועט שנבלע בכלי שדרכו שלא להשתמש בו בהיתר מועט בכדי שיתן זה טעם בהיתר כדי שישתמשו בו כמו קדירה גדולה וחבית וכיוצא בהן הרי זה מותר להשתמש בו לכתחלה אף על פי שהוא בן יומו לפי שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם אבל אם הוא כלי שמשתמשין בו בדבר מועט כמו קערה וכיוצא בה אסור להשתמש בו שאין מבטלין איסור לכתחלה אפילו איסור מועט ואפילו איסור הבלוע:

920 סתם כלי עובד כוכבים הם בחזקת שאינם בני יומן לפיכך אם עבר ונשתמש בהם קודם הכשר התבשיל מותר: הגה אבל אם חמם מים בכלי של עובד כוכבים ללוש בהן פת אסור ללוש באותן מים דלדבר זה מקרי לכתחלה הואיל ועדיין לא התחיל הנאתו שלא הוחמו לשתיה ש"ד והגהותיו אבל דבר שנעשה בשבילו ולא בשביל דבר אחר אע"פ שהוא של עובד כוכבים וישראל קונה ממנו לכתחלה מותר דמאחר דכבר נעשה ביד עובד כוכבים מקרי דיעבד: אף על פי כן אסור לומר לעובד כוכבים בשל לי ירקות בקדרתך וכן לא יאמר לו עשה לי מרקחת שכל האומר בשל לי הרי הוא כאלו בישל בידיו ואפשר שעל ידי הרקחים או שאר אומנים מותר שכל האומנים מיחדים כלים נקיים למלאכתם כדי שלא יפגמו אומנותם ובעל נפש יחוש שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות:

921 כשם שסתם כליהם של עובדי כוכבים אינם בני יומן כך סתם כלים שלנו בחזקת שאינן בני יומן:

922 כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב טור בשם רשב"א:

923 יש ליזהר מלהניח בבית עובד כוכבים כלי סעודה דחיישינן שמא ישתמש בהם: הגה ואפילו אם נתנם לאומן לתקנם צריך לעשות בהם סימן ב"י בשם א"ח שלא ישתמש בהם העובד כוכבים ואם עבר ולא עשה כשחזר ולקחן מן העובד כוכבים צריכים הגעלה ודוקא אם שהו קצת אצל העובד כוכבים דהיינו כחצי יום אבל לפי שעה אין לחוש מרדכי פא"מ וכל זה כשרוצה להשתמש בו ביום שנתנו לו דליכא אלא חדא ספיקא שמא נשתמש בו העובד כוכבים או לא אבל אם לא לקחו מן העובד כוכבים עד לאחר זמן דנוכל לומר אף אם נשתמש בו העובד כוכבים כבר נפגם ונשתהה מעל"ע או שנשתהה ביד ישראל לאחר שלקחו מן העובד כוכבים מעל"ע אזלינן לקולא ואין חוששין בדיעבד סברת הרב ואם לקחו מן העובד כוכבים באותו יום שנתנו לו ועבר ונשתמש בו בלא הגעלה יש אוסרים המאכל כמו בכלי שהוא בודאי בן יומו ארוך ובמקום צורך יש להקל בדיעבד ולכתחלה יש ליזהר בכל ענין אפילו בעבדים ושפחות העובדי כוכבים שבבית ישראל שלא לייחד כלים שלנו אצלן שמא ישתמשו בהן בדברים האסורים שם במרדכי וע"ל סימן קל"ו:

924 קערות ששלח ישראל לעובד כוכבים עם מאכל ושהו שם אם ניכר בהם המאכל ששלח הישראל בתוכם מותר ואם לאו אסור אם רגילים להדיח הכלים בחמין דחיישינן שמא הודח עם כלי איסור:

925 כלי סעודה שביד העובד כוכבים ומסיח לפי תומו ואומר שחדשים הם ויראה שהוא כמו שהוא אומר מותר לקנותם ממנו: הגה ויש מחמירים ואומרים שאינו נאמן ואין ליקח כלים מן העובד כוכבים רק כשמוכר הרבה כלים וקונה כלי בין הכלים רשב"א בשם ר' יונה וכן נוהגין לכתחלה אבל במקום הדחק כגון שנתארח בבית עובד כוכבים ואין לו כלים נוהגין כסברא הראשונה וכן עיקר ועיין לקמן סימן קל"ז:

926 יש מי שאומר שקערות הבאות מעבר לים שקערורות ירקרקות או אדמדמות אסור להשתמש בהן לעולם בחמין מפני שאינן חדשות שהעובדי כוכבים משתמשים בהם ואינו ניכר:

927 כמה דינין מיין נסך ואיזו יין נאסור משום יין נסך. ובו כ"ו סעיפים: סתם יינם של עממים עובדי כוכבים אסור בהנאה וה"ה למגעם ביין שלנו: הגה משום גזרת יין שנתנסך לאלילים ובזמן הזה שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים י"א דמגע עובד כוכבים ביין שלנו אינו אסור בהנאה רק בשתייה וכן סתם יין שלהם אינו אסור ליהנות ממנו ולכן מותר לגבות בחובו מן עובד כוכבים סתם יינם מפני דהוי כמציל מידם טור בשם רשב"ם והרא"ש ומרדכי וה"ה בשאר הפסד כגון אם עבר וקנה או מכר אבל לכתחלה אסור לקנותו ולמכרו כדי להשתכר בו הגהות מיי' פ"ח דמאכלות אסורות והגה' אשיר"י ומהר"ם פדואה סי' מ"ו ויש מקילין גם בזה וטוב להחמיר וע"ל סימן קל"ב שם בשם סמ"ג ואגור בשם הגאונים:

928 אסור לעשות מרחץ מסתם יינם לחולה שאין בו סכנה. ועיין לקמן סוף סימן קנ"ה:

929 יין מבושל שלנו שנגע בו העובד כוכבים מותר ומאימתי נקרא מבושל משהרתיח על גבי האש:

930 יין שמערבין בו דבש ופלפלין אם נשתנה טעמו מחמתם אינו נאסר במגע עובד כוכבים. והוא הדין בדבש לחוד או פלפלין לחוד ב"י בשם תשובת רשב"א:

931 תבשיל שיש בו יין ונגע בו העובד כוכבים אפי' קודם שהרתיח אין בו משום יין נסך: הגה ודוקא תבשיל שאין היין ניכר בו בעין אבל בשומן וחרדל שנתנו בו יין והוא בעין צף למעלה הוי בו משום יין נסך תוס' בשם ריצב"א ונראה דוקא אם לא נשתנה טעמו מחמת דבר המעורב בו ד"ע ואם נתערב ביין מבושל אם יש בו דבש לכולי עלמא שרי דהא לא גרע מאילו היה דבש לחוד הג"א פא"מ וד"ע ואם אין בו דבש י"א דמשערין כאילו היה המבושל מים ב"י בשם רשב"ץ והג"א שם וי"א דאם המבושל רוב אין בו משום מגע עובד כוכבים ב"י בשם גדולי הדור ויין שנקרש אין בו משום מגע עובד כוכבים חידושי אגודה . וכ"ש אם נגע בחרס הבלוע מיין הגהות אשיר"י:

932 חומץ שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ אינו נאסר במגע עובד כוכבים רשב"א ור' ירוחם ומרדכי:

933 אם נמצא חבית יין שנתחמץ עד שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ ותוך שלשה ימים למפרע נגע בו העובד כוכבים אין לחוש למגעו נמוקי יוסף פרק המוכר פירות:

934 מי הבוסר נאסרים במגע עובד כוכבים: הגה יין מזוג כל זמן שיש בו טעם יין אסור טור ויש מתירין בששה חלקים מים ב"י בשם הרשב"א כמו שיתבאר סימן קל"ד:

935 מים שנותנים על החרצנים שלנו שנדרכו ברגל ולא נעצרו בגלגל וקורה פעם ראשון ושני אסור אפילו לא מצא כדי מדתו ואם נעצרו בגלגל אין בהם משום יין נסך אלא א"כ נתן ג' מדות מים ומצא ד' ויש מי שאומר שאין להתיר מגע עובד כוכבים בשום תמד פי' מים שנותן על החרצנים והזגין וקובלת טעם היין כל שהוא משובח לשתייה משום דמחליף ביין גמור:

936 יש להזהר מלהוציא החרצנים והזגים מהגתות על ידי עובדי כוכבים או כנענים אפילו אחר שהוציאו מהם יין ראשון ושני:

937 שמרים שלנו שתמדן ולא מצא אלא כדי מדתן פעם ראשון אסור אם נגע בהם העובד כוכבים ופעם שני מותר אבל שמרים של עובדי כוכבים לעולם אסורים אפילו לא מצא אלא כדי מדתן אפי' תמדן כמה פעמים. יין צמוקים פי' שנתן מים על ענבים יבשים הרי זה כיין ומתנסך בארוך סוף כלל כ"ב ותשובת ר"ל ב"ח סימן מ"א:

938 חבית שפינה שמריו ושכשכן במים אין לחוש אחר כך לשום מגע לפי שהיין בטל במים ששכשך בהם:

939 חרסים שבלעו יין של עובד כוכבים הרבה עד שכששורין אותם במים פולטים יינם אסורים בהנאה:

940 החרצנים והזגים של עובדי כוכבים וכן שמרי יין שלהם תוך י"ב חדש אסורים בהנאה ולאחר י"ב חדש מותרים אפילו באכילה וה"מ כשתמדן במים בתחילה אבל אם לא תמדן אסורים לעולם אפילו יבשם בתנור: הגה וזה לא מיירי אלא בחרצנים שהיו על יין נסך אבל אם שלה החרצנים מן הגת קודם שהמשיך היין כמו שיתבאר אינן אסורין ב"י בשם הרי"ף והרשב"א וכן אלו שדורכים הענבים בחבית אע"פ שהיין צף עליהם למעלה מותרים כל בו:

941 המחמיץ בשמרי יין של עובדי כוכבים תוך זמן איסורם כל העיסה אסורה בהנאה. ואם דרך העובד כוכבים לחמץ בהם אם מותר לקנות מהם עיין לעיל סי' קי"ד:

942 יש מי שאומר שתמצית יין הנקרש על דופני החבית והקנקנים נהגו בו היתר שמשתמשין בכלי עובדי כוכבים לאחר י"ב חדש או לאחר מילוי ועירוי ואין מקליפין התמצית הנקרש עליו שכיון שנתייבש כל כך כבר כלה כל לחלוחית יין שבו וכעפר בעלמא הוא:

943 מאימתי נקרא יין ליאסר במגע עובד כוכבי' משהתחיל לימשך דהיינו משנמשך על הגת בעצמו כי הגת הוא מדרון ואם פינה החרצנים והזגים והיין לבדו נמשך מצד העליון לצד התחתון ונשאר היין לבדו עומד נקרא המשכה ונאסר כל מה שבגת אפי' לא נגע אלא בחרצנים ובזגים אם יש בהם טופח על מנת להטפיח אבל כל זמן שלא הבדיל היין עד שולי הגת ב"י בשם תוספות והרא"ש ומרדכי מן החרצנים והזגים לא הוי המשכה:

944 אם מילא מהגת כוס יין וכיון לשלותו פי' להסירו מענין של נעלך מהחרצנים והזגים הוי המשכה וכן אם נתן סל לתוך הגת או גיגית דרוכה נקרא המשכה סה"ת וסמ"ג כיון שהיין צלול נכנס לתוך הסל ונבדל מהחרצנים והזגים אבל אם לקח החרצנים עם היין לא הוי המשכה ואפילו אם לקחן עובד כוכבים ביחד מותר להחזיר המותר:

945 גיגית מלאה ענבים דרוכים עומדת בבית העובד כוכבים יש לאסור שמא המשיך ממנה:

946 גת שהיא סתומה ומלאה דלא שייך בה המשכה וירד ממנה יין וחרצנים ביחד לתוך סל שלפני הגת שהיין מסתנן בו אין על מה שבגת תורת יין אלא על מה שבסל בלבד ואם נגע עובד כוכבים בסל נאסר ואם החזירו לגת נאסר מה שבגת משום תערובת יין שבסל שנתערב בו ואם יש בחרצנים וזגים שבגת ס' כנגד יין שנפל בו מהסל מותר:

947 אין דורכין עם העובד כוכבים בגת או גיגית מרדכי ותוספות פ' ר"י ומהרי"ק שורש ל"ב שמא יגע בידים וינסך ואפילו היה כפות: הגה ואם דרך כל מה שנמשך מכחו ויצא לחוץ נאסר ב"י וע"ל סימן קכ"ד והא דאין דורכים עם העובד כוכבים היינו בגיגית או בגת שדרך להמשיך משם היין וגזרינן קודם המשכה אטו לאחר המשכה אבל בעריבה שאין דרך למשוך משם מותר לדרוך עמו וכן לקנות ממנו ענבים דרוכות בעריבה הואיל ואין דרך למשוך בעריבות מהרי"ק שורש ל"ב ועס"ק מ"ו:

948 עובד כוכבים שדרך היין ולא נגע בו והרי ישראל עומד על גבו וישראל הוא שכנסו בחבית הרי זה אסור בשתייה:

949 אם חבית של יין נסך מונחת עם חביות כשירות צריך לעשות לה היכר:

950 אגוא"ה ארדיינט"י של עובד כוכבים אסור בהנאה כיין עצמו: הגה ופירוש דבריו יין שרוף שעושין מיין נסך אע"פ שאינו רק זיעה מן הנסך הרי הוא כאיסור עצמו ריב"ש סי' רצ"ה:

951 מותר ליקח מהעובד כוכבים קוליינדר"י קונפיט"י אע"פ שנותנין הקוליינדר"י בחומץ משום דהוי נתינת טעם לפגם ועיין לקמן סוף סימן קל"ד:

952 דבש של ישמעאלים אסור: הגה מי ששתה יין נסך בשוגג י"א שיתענה ה' ימים נגד ה' פעמים גפן שבחומש ר"ל לבד משנה תורה ויתכפר לו. תשובת הרא"ש:

953 מי הוא העושה יין נסך ודיני נגיעת העובד כוכבים בחבית. ובו כ"ו סעיפים: תינוק עובד כוכבים שאינו מזכיר עבודת כוכבים ומשמשיה אינו אוסר יין במגעו אלא בשתייה:

954 גר תושב דהיינו שקבל עליו שבע מצו' וכן גר שמל ולא טבל מגען אוסר בשתייה: הגה וכל זמן שלא טבל כראוי מיקרי לא טבל ר"ן פ' השוכר והגהות מרדכי דיבמות פרק החולץ ויש מקילין אפילו במגע גר תושב טור בשם הרא"ש ותוס' ומרדכי אבל יין שלו ודאי אסור ב"י:

955 הלוקח עבדים מהעובד כוכבים ומלו וטבלו מיד אין מנסכין ויין שנגעו בו מותר בשתייה ואף על פי שעדיין לא נהגו בדתי ישראל ולא פסקו שמות העבודות כוכבים מפיהם:

956 בני השפחות העובדות כוכבים שנולדו ברשות ישראל ומלו ועדיין לא טבלו הגדולי' אוסרי' היין בשתיי' במגען אבל מגע הקטני' מותר אפי' בשתיי' כיון שמלו אע"פ שעדיין לא טבלו:

957 אם השפחה טבלה לשם עבדות יש מי שאומר שאין בנה עושה יין נסך אפילו עבר רבו ולא מל אותו בין גדול בין קטן:

958 כל עובד כוכבים שאינו עובד אלילים יינו אסור בשתייה ומותר בהנאה ומגען ביין שלנו שוה ליינם שאסור בשתייה:

959 יש מי שאומר שכל מקום שאמרו ביין שלנו שהוא מותר בהנאה ואסור בשתייה מפני צד נגיעה שנגע בו העובד כוכבים כשהיה העובד כוכבים עובד אלילים אבל אם היה איסורו בגלל עובד כוכבים שאינו עובד אלילים שנגע ביין שלנו שלא בכוונה או שטפח על פי החבית הרי זה מותר בשתייה וכן כל כיוצא בזה:

960 משוך בערלתו אינו עושה יין נסך ומומר אע"פ שהוא מהול עושה יי"נ במגעו ונאמן לומר ששב בתשובה:

961 האנוסים אפילו הטובים שבהם אינם יכולים ליזהר ממגע עובד כוכבים וכיון שהם חשודים עליו אינן נאמנים על שלהם אפילו בשבועה אבל נאמנים על של אחרים: הגה ואין אוסרין יין במגען ודוקא אותם שדרים עדיין בין העובדי כוכבים ועושין עבירות בפרהסיא מפני אונס רק בצנעה נזהרים ואפשר להם לברוח על נפשם רק שממתינים משום ממון או כיוצא בו אבל אם עוברין גם בצנעה על עבירות אע"פ שעשו מתחלה באונס הרי הם כעובדי כוכבים ריב"ש סי' ד':

962 מגע עובד כוכבים לאסור בהנאה צריך שלשה תנאים אחד שיתכוין ליגע לאפוקי תינוק שנגע דלאו בר כוונה הוא וכן לאפוקי נפל לבור ועלה מת שני שידע שהוא יין ושלישי שלא יהא עוסק בדבר אחר:

963 כיצד היא הנגיעה שאוסר בה העובד כוכבים היין בהנאה שיגע בידו או ברגלו וי"א דאם נגע ברגלו אינו אוסר בהנאה דאין דרך נסוך בכך בב"י או בדבר אחר שבידו וישכשך אפילו בפיו כגון ששתה ממנו או שמצץ במינקת בחבית והעלהו לפיו כל היין אסור בהנאה מכל מקום כלי שיש לו חוטמין כמו שיש לכלי שנוטלים ממנו לידים ויש בו יין יכול ישראל למצוץ מחוטם זה ועובד כוכבים מחוטם זה כאחד ובלבד שיפסוק הישראל קודם שיפסוק העובד כוכבים. אם נגע ברתיחה שעל היין הוי כנוגע ביין עצמו מרדכי פרק בתרא דעבודת כוכבים וב"י לדעת רי"ף ורמב"ם:

964 עובד כוכבים שנכנס לבית או לחנות ישראל לבקש יין ופשט ידו כשהוא מחפש ונגע ביין ושכשכו נאסר בהנאה ואם נתערב באחר דמי היין המשוכשך אסור בהנאה והשאר מותר בהנאה אבל אם הושיט ידו לחבית כסבור שהוא של שמן ונמצאת של יין מותר בהנאה:

965 הרי שפשט ידו לחבית של יין ליטול משם דבר שנפל שם תוספות ורא"ש ור"ן וטור ותפסו ידו קודם שיוציאנה ולא ינידה ופתחו החבית מלמטה עד שיצא היין וירד למטה מידו מותר בהנאה:

966 חבית שנטלה ממנו הברזא והכניס בה עובד כוכבים אצבעו עד שנגע ביין כולו אסור וכן אם הוציא הברזא התחובה בנקב והיתה נוגעת עד היין שא"א שלא שכשך: הגה ודוקא כשידע שהברזא עוברת כל השולים אבל אם לא ידע הוה ליה מגע עובד כוכבים שלא בכוונה על ידי דבר אחר דמותר אפילו בשתייה מרדכי פ' רבי ישמעאל והגה"מ פי"ב ופשוט הוא כדלקמן סעיף כ"ד כמו שיתבאר לקמן . אבל אם אינה עוברת כל עובי השולים בענין שאי אפשר לו לשכשך כשמוציא הוי כמו כחו ומה שנשאר בחבית מותר אפילו בשתיה ומה שיצא אסור בשתיה: הגה ואם הוציא שלא בכוונה אף מה שיצא לחוץ שרי דכח עובד כוכבים שלא בכוונה שרי ועיין לקמן סי' קכ"ה אם היתה ברזא ארוכה תוך החבית ובתוך אותה ברזא נקב ונותנים בו ברזא קטנה לסתום נקבו אם לא הוציא רק הברזא הקטנה כאינה עוברת עובי השוליים דיינינן לה ב"י בשם מרדכי וכל בו:

967 עובד כוכבים שוטה שנכנס לבית שיש בו חבית של יין ונכנס ישראל אחריו ומצא היין יוצא דרך הנקב שהברזא תחובה בו מותר אפילו בשתיה:

968 אם נדנד עובד כוכבים הברזא ולא יצא מן היין לחוץ והברזא ארוכה ועברה הדופן ונכנסה בתוך היין אם הברזא אינה מהודקת בחזקה נאסר היין בנדנוד זה אבל אם היתה מהודקת בחזקה מותר:

969 יש מי שאומר שאם אחז עובד כוכבים בכלי פתוח של יין ושכשכו אע"פ שלא הגביה ולא נגע ביין נאסר: הגה ורבים חולקים לומר דאם שכשך בגופו של הכלי בלא הגבהה לא מקרי שכשוך רשב"א וראב"ד והרא"ש ור' ירוחם בשם רוב הפוסקים ולכן אין להחמיר במקום פסידא:

970 נטל עובד כוכבים כלי של יין והגביהו ויצק היין אע"פ שלא שכשך נאסר שהרי בא היין מכחו הגביה ולא שכשך ולא נגע מותר: הגה וכ"ש שאינו אוסר בנגיעת הכלי לחוד הפוסקים הנ"ל וריב"ש סי' ש"י:

971 מדד עובד כוכבים הבור שיש בו יין בקנה או שהיה מטפח על פי החביות הרותח' כדי שתנוח הרתיחה או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור מותר בהנאה ואסור בשתיה: הגה שבכל אלו יש הוכחה שלא כוון לנסך רק למלאכתו והוי מגע עובד כוכבים שלא בכוונה ואינו אוסר רק בשתייה וי"א דאפילו מדדו בידו אינו אוסר בהנאה הרא"ש והר"ן והרשב"א וטור וראב"ד ור' ירוחם הואיל ובמלאכתו הוא עוסק ויש להקל במקום הפסד עובד כוכבים שדרך יין אם שמרוהו וראו שלא נגע בידו אין היין נאסר בהנאה רק בשתייה דהא ג"כ במלאכתו הוא עוסק טור ועיין לעיל סי' קכ"ג וכן אם הכניס ידו לתוך חבית ואינו יודע שיש שם יין אינו אוסר בהנאה שם ואפילו נודע לו שהוא יין אם הוציא מיד שנודע לו מותר בהנאה הואיל וכשהכניסה לא ידע שהוא יין טור בשם ראב"ד ורא"ש ור' ירוחם ואין לדמות מילתא למילתא בדברים אלו ואין לך בו אלא מה שאמרו חכמים טור ורא"ש וראב"ד ורשב"א:

972 עובד כוכבים שנפל לבור של יין והעלוהו משם מת מותר בהנאה. ואסור בשתיה אבל עלה חי אסור בהנאה: הגה וה"ה אם נתקל ונתגלגל בתוך היין ונתגלגל גם לחוץ שהיה באנסו גם לבסוף ב"י בשם הרשב"א:

973 ישראל שנפל לבור של יין ושלח עובד כוכבים ידו ואחז בו והוציאו וישראל אחר היה שם ששמר שלא נגע ביין מותר אפילו בשתייה: הגה ולא מקרי נגיעה מה שנוגע ע"י אדם ריב"ש סימן ש"י:

974 חבית שנסדקה לארכה וקדם עובד כוכבים וחבקה כדי שלא יתפרדו החרסים הרי זה מותר בהנאה אבל אם נסדקה לרחבה ונתן ידו עליה והכביד עליה עד שהדקה ומנע יציאת היין מותר בשתייה משום דלא הוי נוגע ודוחק יין החבית אלא מעשה לבינה בעלמא קא עביד שהרי היא כלבינה הנתונה על פי החבית ומכבידתה ובחבית של עץ שיש להם חשוקים צירקא"ליש בלע"ז גם כשנסדקה לארכה וחבקה עובד כוכבים מותרת בשתייה ר"ן בשם תוספות והוא בתו' שלנו ובהגהת מיי' בשם רשב"ם ומרדכי בשם רש"י:

975 חבית שהיה נקב בצדה ונשמט הפקק מהנקב והניח העובד כוכבים ידו במקום הנקב כדי שלא יצא היין כל היין שמראש החבית עד הנקב אסור בהנאה ושמן נקב ולמטה מותר בהנאה ואסור בשתייה: הגה וימכור הכל חוץ מדמי היין האסור בהנאה ב"י בשם הר"ן וע"פ ודוקא שהיה שם ישראל להציל היין ובא עובד כוכבים והצילו אבל אם לא היה כאן ישראל להציל ובא עובד כוכבים להצילו לא גרע ממדדו בידו מאחר דבמלאכתו הוא עוסק והכל מותר בהנאה בית יוסף בשם רשב"א וראב"ד וכל זה לא מיירי אלא שהניח ידו על הנקב או שתחב ברזא שם ואינה עוברת השוליים אבל אם הכניס אצבעו לפנים או ברזא ארוכה כבר נתבאר דכולו אסור בהנאה גם זה שם וטור לעיל גם דין ניטל הברזא ותוספו' ורא"ש וס' התרומה וסמ"ג ורשב"א ועוד פוסקים . ואם הוא בענין שאילו לא הניח העובד כוכבים ידו על הנקב היה יוצא כל היין כגון שעושין מינקת כפופה שמניח ראשה לתוך היין שבחבית והראש האחר חוץ לחבית ומוצץ היין ועל ידי כן יוצא כל היין שבחבית אם הניח העובד כוכבים אצבעו על פי המינקת ומנע היין מלירד נאסר כל היין שבחבית בהנאה שהכל היה יוצא ונגרר לולי ידו ונמצא הכל כבא מכחו ואם לא נגע עובד כוכבים אלא בקילוח היין שעומד במרזב אסור משום נצוק וכל היין האחר שבתוך הקנקן הוי נצוק בר ניצוק ומותר אף בשתייה:

976 מגע עובד כוכבים ביין ע"י דבר אחר שלא בכוונה כגון שהיה יורד מהדקל ובידו לולב ונגע בראש הלולב ביין שלא בכוונה או שהיה מהלך ונגע בכנף בגדו שלא בכוונה וכן אם נתכוין ליגע בו ע"י דבר אחר אלא שאינו יודע שהוא יין מותר אפילו בשתייה: הגה וה"ה אם הכניס ברזא לחבית או הוציאו שלא בכוונה וכמו שנתבאר ובזמן הזה דהאומות לאו עובדי עבודת כוכבים הם כל מגען מיקרי שלא בכוונה מרדכי פר"י והגהות אשיר"י ומהרי"ו בהל' סי' ט"ו ולכן אם נגע ביין על ידי דבר אחר אף על פי שיודע שהוא יין וכוון ליגע בו מותר אפילו בשתייה דמיקרי מגע על ידי דבר אחר שלא בכוונה והוא הדין אם נגע אפילו בידו בלא כוונת מגע או שלא ידע שהוא יין שרי ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ ד"ע וכן מצא בתשובת ר"ל ן' חביב מ"א . יין שהיה מונח ברשות הרבים ובאו עובדי כוכבים ודקרו שם סכין להוציא יין מה שיצא לחוץ אסור ומה שבפנים שרי דכיון דלא כיוון העובד כוכבים רק לנקוב החבית ולא כיוון ליגע ביין אפילו נגע ביין הוה ליה מגע עובד כוכבים על ידי דבר אחר שלא בכוונה ושרי תשובת ר' שמואל במרדכי פרק ר' ישמעאל:

977 נוד שיש בו יין ונגע עובד כוכבי' בנוד מבחוץ אפילו הוא חסר והגיעו דפנות זו עם זו מותר אפילו בשתייה שאין דרך ניסוך בכך:

978 ברזא שהיתה רפויה בחבית ובא עובד כוכבים והדקה מותר אפי' בשתייה:

979 חבית של עץ שהוא מטפטף או שותת יקח ישראל הנעורת בידו ויניחנה כנגד הנקב שימנע היין קצת מלצאת ויבא עובד כוכבים אומן ויהדקנה בסכין בנקב עד שיסתום היטב ואם היין שותת הרבה צריך ליזהר ביותר שלא יגע העובד כוכבים ביין בידו אבל בסכין בדיעבד שרי טור והפוסקים והרוצה לעשות מן המובחר יהדק החבית בחבל ויפסוק שתיתת היין ואחר כך יתקננו: הגה עובד כוכבים שנגע ביינו של ישראל להכעיס כדי לאסרו עליו תוספות פר"י דנ"ח ע"ב ומרדכי ואגודה שם אפילו אינם יודעים כן אלא באומדנות המוכיחות ת"ה סימן כ"ו ובנימין זאב סי' שמ"ח עיין שם שהאריך מותר אפילו בשתייה ויש לשתותו בפני העובד כוכבים כדי שלא ירגילו עצמם בכך תוספות ומרדכי פר"י בשם א"ז:

980 דין יין הבא מכח עובד כוכבים וכח כחו. ובו י"א סעיפים: נטל עובד כוכבים כלי של יין והגביהו ויצא היין אף על פי שלא שכשך נאסר בשתייה שהרי היין בא מכחו ומה שנשאר בכלי אסור גם כן משום נצוק. וי"א דלא אסרינן נצוק בכח עובד כוכבים טור והרא"ש ומרדכי ור"ן בשם רש"י ותוספות וראב"ן ותשובת מיי' המ"א סימן י"א ומכל מקום יש להחמיר אם לא בהפסד מרובה כדלקמן סימן קכ"ו ואם הוא שלא בכוונה שלא ידע שהוא יין או שלא הגביה הכלי בית יוסף סימן קכ"ד הכל מותר אפי' בשתייה:

981 כח כחו ככחו דמי ואם הוא כח כח כחו כגון קורת הגת שגלגלה עובד כוכבים שיש שם ג' כחות הדפין והגלגל והקורה בדיעבד מותר אפילו בשתייה:

982 אם כח ישראל וכח עובד כוכבים מעורבים יחד כגון ששניהם עירו ביחד מותר בדיעבד ואפילו אם היה העובד כוכבים יכול לבדו לערות בלא סיוע ישראל והוא שיהא הישראל המסייע גדול אבל אם היה נער קטן אסור משום דהוי מסייע שאין בו ממש:

983 אם היין מקלח מהחבית שבעגלה לתוך הכובא והעובד כוכבים מגביה העגלה כדי שיקלח היין יותר יפה מותר: הגה אבל אם לא היה מקלח בלא הגבהת עובד כוכבים אסור והוא הדין אם ישראל מריק מכלי אל כלי ובא עובד כוכבים ומנענע ידו של הישראל אם היה היין מקלח בלאו הכי שרי סברת הרב לחלק במה שכתב המרדכי בשם ר' פרץ ואם לאו אסור. עובד כוכבים שבא לפרוק חבית יין מעל העגלה ויצא מכחו יין לחוץ שרי דהוי שלא בכוונה דבמלאכתו הוא עוסק מרדכי פר"י:

984 זרק אבן או חפץ לתוך היין מותר אפי' בשתייה אבל אם החפץ מתגלגל והוא דוחהו עד שנופל לתוך היין אסור אפילו בהנאה ואם עשה כן בחמתו מותר אפי' בשתיה:

985 עובד כוכבים שהביא ענבים בסלים ובדרדורי' פי' רש"י גיגיות קטנות וזרקן לגת שיש בו יין דרוך מותר בדיעבד אף על פי שיש בדרדורים יין שזב מהענבים שבהם ואם ישראל מסייע לעובד כוכבים בזריקתו לגת מותר אפילו לכתחלה:

986 עובד כוכבים שזרק מים לתוך היין מותר אפילו בשתיה והוא שאינו מכוין למוזגו כגון שזרק מים לחביות גדולות או לכוס ולא ידע שהוא יין אבל אם מכוין למזוג אסור בשתייה ואם אינו ידוע אם כוון למזיגה אם לאו מותר:

987 עובד כוכבים שמערה מכלי שבידו לכלי שביד ישראל היוצא אסור בשתייה וישראל שמערה מכלי שבידו לכלי שביד עובד כוכבים מותר אפילו בשתייה ואם נדנד העובד כוכבים הכלי נאסר היין:

988 העביר העובד כוכבים נוד של יין ממקום למקום והוא אוחז פי הנאד בידו בין שהיה הנוד מלא או חסר מותר ואע"פ שהיין מתנדנד שאין דרך ניסוך בכך:

989 היה נושא כלי פתוח ובו יין וישראל הולך אחריו אם הוא חסר ולא שכשכו מותר בשתייה וי"א דאפילו שכשכו בכלי שרי כאן רשב"א והראב"ד והרא"ש ור"ן וכן עיקר ואם הוא מלא אסור בהנאה שמא נגע בו ואם הישראל הולך בצדו ונטר ליה אפילו מלא מותר שא"א לו ליגע שלא יראנו ואם היה נושא הכלי במוט בשנים אפילו מלא והישראל הולך אחריו מותר וה"ה לנושא דלי דרך טבעתו תוספות וסה"ת וסמ"ק: הגה ובלבד שהישראל סייעו כשהכניס המוט בטבעת הכלי מרדכי בשם ראבי"ה או שראה כשהכניסו העובד כוכבים שלא נגע:

990 עובד כוכבים שנושא חבית אפילו על כתיפו ובלכתו יצא מהיין לחוץ שלא בכוונה מותר בשתייה אפילו מה שיצא לחוץ דכחו שלא בכוונה לא גזרו:

991 דין יין שנתערב ביין נסך ודין נצוק חבור. ובו ז' סעיפים: המערה יין לתוך כלי שיש בו יין עובד כוכבים האסור בהנאה נאסר כל היין שבכלי העליון שהרי העמוד הנצוק מחבר בין היין שבכלי העליון ובין היין שבכלי התחתון ורואים כאילו יין של האיסור מעורב בשל היתר ואם עירה וקיטף שקודם שנגע בשל האיסור הפסיק קלוח היורד מהיין של היתר מותר:

992 הא דנצוק חבור ה"מ בהפסד מועט אבל בהפסד מרובה כגון שהוציא מהחבית לכלי שיש בו יין נסך מותר: הגה ואין חילוק בין אם היה הרבה יין בחבית או לא ואפי' יכול למכרו לעובד כוכבים וכל מה שהוא בקנקן או בכוס מקרי הפסד מועט ודוקא ביין נסך אבל בשאר איסורים אם יכול למכרו לעובד כוכבים ואין בו הפסד מרובה לא מיקרי הפסד מרובה מסקנת ת"ה סימן ר"ד:

993 נצוק בר נצוק אינו חבור:

994 אם העובד כוכבים מערה יין מכלי לטיט או לאשפה או למקום לכלוך אין דרך נסוך בכך והכל מותר בין מה שיצא לחוץ בין מה שבפנים אבל אם היה ישראל או עובד כוכבים מערה לטיט או לאשפה ובא עובד כוכבים ונגע בקלוח הכל אסור:

995 המערה יין לתוך כלי של עובד כוכבים שלא הודח ואין בו משקה טופח את שעירה בו אסור בשתייה ואת שעירה ממנו מותר אפי' בשתייה. הגה ואם יש בו כדי להטפיח אסור בנצוק בית יוסף בשם ר' ירוחם וסמ"ג ותוס' ורא"ש פרק בתרא דעבודת כוכבים מיהו אינו אוסר יותר מאילו היה מעורב בו ואם הוא סתם יינם בטל בס' כמו שיתבאר בסימן קל"ד:

996 קנקן יין שיש בו קיתון של מים ועירה ממנו לתוך צלוחית שיש בו יין של עובד כוכבים אם יש במים של קנקן לבטל היין שבצלוחית מותר ושיעור הביטול היינו שיהיה במים ס' כנגדו. ד"ע וע"ל סימן קל"ד סעיף ה' :

997 גת שהיין יורד ממנו לבור ונגע עובד כוכבים בקלוח היורד אם יש בחרצנים וזגים וענבים שבגת ששים כנגד הקילוח לא נאסר מה שבגת: הגה דאמרינן סלק את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. שמרי יין שלא נתמדו ולא עברו עליהם י"ב חדש מקרי מין במינו עם יין. ב"י בשם תשובת הרשב"א:

998 אם נאמן האדם לאסור יינו של חבירו. ובו ד' סעיפים: האומר לחבירו נתנסך יינך אם הוא בידו נאמן ואפילו אם אינו עתה בידו שכבר הוחזר לבעלים אם בפעם ראשון שמצאו אמר לו נתנסך יינך נאמן אפי' אם הבעל מכחישו אבל אם אינו בידו ולא אמר כן לבעל בפעם ראשון שראהו וא"ל אחר כך אינו נאמן אם הבעל מכחישו תוך כדי דבור מרדכי פרק האומר או אומר איני יודע אבל אם שתק שתיקה כהודאה דמיא: הגה ומלמדי' אותו לכתחלה שיאמר איני מאמינך ואז לכ"ע שרי דבעלים נאמנים על שלהם טור ואם אין הבעלים מכחישין אותו אף על פי שמכחישו אחר לא מהני הגהת מיימוני פי"א מאחר שהבעלים שם ושותקין אבל אם אין הבעלים שם מהני ארוך ויש מי שכתב דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא רשב"א סי' תקמ"ה ואם הבעלים אומרים איני מאמינך אע"ג דבלבו מאמין לו כבי תרי אין להחמיר ב"י בשם מרדכי ודוקא ביין נסך שאין לדקדק בו כל כך אבל בשאר איסורים לא מהני אם אמר איני מאמינך אם מאמין בלבו: ארוך כלל י"ג: והוא שיאמר לו נתנסך יינך בפניך או שאמר ליה ידעת דרגלים לדבר ואם שתק ואח"כ הכחישו ואמר מה ששתקתי תחילה לא בשביל שהודיתי אלא להתיישב ולחשוב בלבי לזכור אם הוא אמת נאמן: הגה ואם לא הגיד לו בפעם ראשון שמצאו ואומר לו אח"כ ואמר אמתלא למה לא אמר לו בראשונה יש לחוש לדבריו הגהות מרדכי פ' האומר וכל מי שנאמן על דבר ועדים מכחישין אותו אף על פי שיש לו מגו שהיה נאמן לאסרו בענין שלא היו העדים מכחישין אותו מ"מ מאחר שמכחיש העדים הוה ליה מגו במקום עדים ואינו נאמן אפילו בדבר איסור מ"מ לדידיה אסור משום דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. כן משמע מב"י בשם תשובת הרשב"א טבח שעשה סימן בבהמה כדרך שעושין בבהמות טריפות ואומר עליה שהיא טריפה וחוזר ואומר שכשירה היא ולא אמר כן תחלה רק שתשאר לו ליקח ממנה בשר יש מי שאומר מאחר שנותן אמתלא לדבריו נאמן ועיין לעיל סימן א' מדין עד אחד נאמן באיסורין ב' אחים אינם אלא כעד אחד לענין איסורים תשובת הרשב"א סימן תקמ"ד וכל הפסולי עדות כשרים לענין איסורים אם לא שחשוד לאותם דברים ר"ן אחד שאומר לשני שותפים נתנסך יינכם ואחד שותק והשני מכחישו לזה ששותק אסור ולשני ולכל העולם שרי. הגהות אלפסי:

999 במה דברים אמורים כשעושה עמו בחנם או אפי' בשכר והוא בענין שלא יפסיד שכירותו כגון שאומר שנתנסך באונס או ששכרו דבר מועט אבל אם שכרו הרבה והוא בענין שמפסיד כל שכרו כגון שאומר שנתנסך בפשיעתו נאמן אפילו אינו עתה בידו וגם לא אמר ליה בפעם ראשון שמצאו: הגה ודוקא שאומר שנאסר היין בדרך שהוא גלוי וידוע לכל שמפסיד שכרו כגון בפשיעה שנזכר אבל אם אמר בדרך שאפשר לומר שטעה הפועל שאינו מפסיד שכרו אע"פ שמפסידו על פי הדין אינו נאמן רבינו ירוחם:

1000 עד אחד נאמן באיסורים להתיר אבל לא להחמיר: הגה מיהו יש אומרים דבדבר דאיכא לברורי כגון שאומר לו אחד בא ואראך עובד כוכבים מנסך יינך צריך לחוש לדבריו ב"י בשם התוספות וכל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור עד אחד נאמן עליו אפילו לאסרו אשיר"י פרק הניזקין ומרדכי פ' האשה רבה וכל היכא דאתחזק דבר באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת אין העד נאמן עליו להתירו אלא א"כ בידו לתקנו ג"ז שם ואם היו בכאן ב' חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר נאמן העד לומר זה היתר וזה איסור הר"ן שם ואדם נאמן על שלו אפי' היכא דאתחזק איסורא שם באשיר"י ועי' לעיל סי' קי"ט דין החשוד על הדבר אם מעיד עליו. ועי' לקמן סימן קפ"ה מי שאומר פלוני חכם הכשיר לי זה והחכם כופר. ועי' באבן העזר סימן קנ"ב אם אמרינן לגבי עדות שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואשה נאמנת בדבר איסור לומר תקנתיו ר"ן פרק האומר וריש חולין ודוקא בודאי איסור כגון ניקור בשר וכדומה לו אבל בספק שמא אין כאן איסור כגון שצריכה לברר דגים טמאים מטהורים א"ו הארוך או איסור שיש בו צדדים להקל שם בר"ן אין אשה נאמנת דאשה דעתה קלה להקל קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין ריב"ש סימן רמ"ה מ"מ בקטן חריף ובקי בדבר ואיכא רגלים לדבריו יש להחמיר אם מעיד על דבר איסור רשב"א סי' כ"ד ואם מעיד על איסור דרבנן להקל ולא אתחזק איסורא כגון בדיקת חמץ נאמן דהמנוהו רבנן בדרבנן שם בריב"ש אבל אם אתחזק איסורא אינו נאמן כלל:

1001 דברים שאין בהם חזקת איסו' אלא חששא שמא יחליפנו עובד כוכבים או יגע בו יש מי שאומר שסומכין על הקטן מכיון שבא לכלל דעת שמירה:

1002 דין מקום שיש בו יין ונתיחד עובד כוכבים שמה. ובו ה' סעיפים: עובד כוכבים שנתייחד עם היין אפילו ברשותנו אפילו שעה מועטת אסור בהנאה אבל מי שנודע לנו שאינו עובד עבודת כוכבים מותר לייחד יין אצלו ברשותנו לזמן מועט כגון כדי שילך כדי מיל או יותר אפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים ואפילו הודיעו שהוא מפליג אבל אין מפקידין אצלו יין בביתו ואפילו בבתינו אסור אם הוא לזמן מרובה ואם עבר והפקיד אסור בשתיה. עובדי כוכבים שבחוצה לארץ אע"פ שאינן עובדי עבודת כוכבים מ"מ אין מייחדים יין אצלם ב"י בשם הרשב"א:

1003 עובד כוכבים שנמצא בבית שבו יין אם יש לו מלוה על אותו יין כגון שעשאו אפותיקי או משכנו לו טור אסור ואפילו היה היין חתום בחותם אחד אבל אם אין לו מלוה על היין אף על פי שיש לו מלוה על ישראל בעל היין והגיע זמן המלוה מותר ואפילו היה עומד בצד היין סמוך לו ממש בכדי פישוט ידים ואפי' אין ביין שום חותם מפני שמאחר שהוא יודע שיפסיד ישראל יינו הוא ירא ליגע הרא"ש ואפילו נמצא בידו קצף שרגיל לעלות על פי היין מות' שאנו תולי' לומ' מדופני החבית לקחו ולא מפיו: הגה אבל דברים שאינם נמצאים אלא על פי החבית אסור טור וכן אם מצא שהעובד כוכבים תופס הברזא בידו היין אסור ולא אמרינן דהברזא מנפשיה נפל והעובד כוכבים הגביהו מרדכי פ' השוכר בשם ראבי"ה דתלינן תמיד בדבר הרגיל:

1004 בית שיש לישראל ועובד כוכבים יין בתוכו ונכנס העובד כוכבים וסגר הדלת אחריו במנעול מבפנים שאם בא ישראל ליכנס אינו יכול ליכנס שלא מדעת העובד כוכבים היין אסור הרא"ש ואם היו נקבים בדלת שישראל יכול להסתכל ולראות משם כל החביות מותרות בשתיה אפילו הן פתוחות ואם לאו את שיכול לראות דרך שם מותר והשאר אסור בהנאה אפילו חביות סתומות אם שהה כדי שיפתח ויגוף ותגוב פירוש ויגוף ויעשה מגופה אחרת ופי' ותגוב וינגב וייבש ואפילו היה ישראל דר באותו בית:

1005 בית שאין בו אלא יינו של ישראל ונמצא עובד כוכבים בתוכו אם אין הדלת נעול מותר בשתיה ואם הוא נעול במפתח מבפנים אם אינו נתפס כגנב אסור בהנאה ואם הוא נתפס כגנב על הכניסה מותר בשתייה: הגה וי"א דבזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכין אפילו אינו נתפס כגנב שרי אא"כ יש לחוש שנגעו לשתות ממנו או להנאה אחרת כך הוא בהגהות אשיר"י פ' השוכר ועיין ס"ק ד' מיהו אם פי החבית רחב או שהוא בקנקן שיש לחוש שמא נגע בו דרך מתעסק חיישינן מרדכי פ' השוכר ובב"י בשם התוספות ובסמ"ג:

1006 היו בשוק חביות יין ונמצא עובד כוכבים ביניהם אם הוא עובד כוכבים חלש שאימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס כגנב מותר בשתייה ואם לאו אסור בהנאה. ועיין לקמן סי' קכ"ט עוד מדינים אלו:

1007 דין המניח יין ביד עובד כוכבים וישראל יוצא ונכנס וכה"ג. ובו כ' סעיפים: המניח עובד כוכבים בחנותו ויצא או שהיה לו יין בספינה או בקרון והניחו עם העובד כוכבי' והלך לו לבית הכנסת או לבית המרחץ או שהיה עובד כוכבים מעביר לו חבית יין ממקום למקום והניחו לבדו עם היין ויצא מותר לכתחלה לא יניח אדם בביתו יין או חומץ אצל עובד כוכבים לבד כלל אבל בדיעבד מותר מרדכי פ' ר"י בשם ראב"ן אפילו שהה זמן רב מפני שהוא ירא בכל שעה עתה יבא ויראני והוא שלא נודע שסגר העובד כוכבים החנות או שהרחיק הקרון והספינה בענין שאין יכולים לראותו ואפי' סגר החנות כל זמן שיש שם סדק או חור שיכולים לראות בתוכו חשוב כפתוח שם במרדכי ובסמ"ג בד"א שיש דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום שלא יראנו וכן כשהלך לבית המרחץ הלך דרך עקלתון בענין שלא ידע העובד כוכבים שהלך לבית המרחץ אבל אם ראה שהלך ליכנס לבית המרחץ יודע שלא ימהר לבא וכן אם אמר לעובד כוכבים שהניח בחנות שמור לי יודע שנסתלק משמירתו וכן אם אמר לעובד כוכבים המעביר החבית לך ואני אבא אחריך או שהודיעו שהוא מפליג אם החביות פתוחות כיון שנעלמו מעיניו אסורות ואם הם סתומות אם יש בהפלגתו שיעור כדי שיוכל להסיר מגופות החבית כולה בין שהיא של טיט בין שהיא של סיד ולהחזירה ותנגב אסור: הגה וי"א דאם הם סתומות שרי בכל ענין דיין סגי ליה חותם א' דעת ר"ת ויש לסמוך על זה בהפסד מרובה וע"ל סי' ק"ל:

1008 הא דשרי כשיש דרך עקלתון דוקא כשהעובד כוכבים לבדו אבל אם הם שנים או יותר אסור שאפשר לאחד מהם לשמור הדרך עקלתון והאחר יגע:

1009 הא דשרי בחביות פתוחות לגמרי בלא פקק הני מילי בספינה או בחנות שאין לו רשות ליגע בחבית עצמו אבל במעביר חבית ממקום למקום לא ואפילו היא חסרה אסורה דחיישינן דילמא נגע ולא יירא כלל שיכול להשמט ולומר להחזיק בה כוונתי שלא תפול:

1010 אפילו הודיעו שהוא מפליג אם החבית פקוקה והוא בזמן שיש הרבה עוברי דרכים כגון בין הגתות מותר שהוא מתירא מעוברי דרכים אפילו הם עובדי כוכבים:

1011 המוסר מפתח חנותו לעובד כוכבים היין שבו מותר אפילו לא נשאר שום יהודי בעיר אפילו הודיעו שהוא מפליג שלא מסר לו אלא שמירת המפתח והוא ירא ליכנס בו ויש מי שאומר שלא התירו אלא כשאינו יודע שהוא מפליג ואז מותר אפילו מצאו שנכנס אבל אם הודיע שהוא מפליג אפילו אם נתפס עליו כגנב אסור: הגה ויש להקל כסברא הראשונה היא סברת ר"ח שכ"ה בריב"ש סימן תכ"ד ות"ה סימן ר"ן ורשב"א ואם עבר העובד כוכבים ונכנס שם אם נתפס כגנב שרי ואם אינו נתפס כגנב ויש לו התנצלות על מה שנכנס אסור ודוקא אם סגר הדלת במנעול מבפנים ואין סדק בחדר שיכולים לראות משם אבל אם הדלת פתוח ב"י בשם רשב"א או אפילו רק סדק שיכולים לראותו היין מותר מרדכי פר"י ואפילו אמר לו ליכנס שם שם אם לא אמר ליה להפליג ויוכל לבא דהעובד כוכבים מירתת ואם העובד כוכבים אינו מירתת כגון עבדי המושל שתפסו היהודי ומחפשים בבית היהודי הכל אסור אם אין לו סימן שלא נגעו ב"י בשם התוס' והמרדכי ס"פ ר"י:

1012 ישראל ועובד כוכבים שהיו בספינה ובה יין ושמע ישראל קול תקיעת שופר שתוקעין לשבות ונכנס לעיר והניח היין שבספינה עם העובד כוכבים אם יש דרך עקלתון שיוכל לבא עליו פתאום ואין שם אלא עובד כוכבים א' מותר היין אפילו אם יש בינו ליין יותר מאלפים אמה שאין אנו בעיניהם בחזקת שומרי שבת כראוי:

1013 היו יושבים ישראל ועובד כוכבים לשתות כל אחד מיינו ושמע הישראל שקורין לבית הכנסת והלך שם להתפלל מותר היין אם יש דרך עקלתון שיוכל לבא עליו פתאום אבל אם היו שותים ביחד מיין אחד ויין לפניהם על השלחן ויין אחר חוץ לשלהן והניח העובד כוכבים לבדו שעל השלחן אסור ואת שחוץ לשלחן את שתוך פישוט ידיו אסור ושחוץ לפישוט ידיו מותר ואם אמר לו הוי מוזג ושותה כל החביות הפתוחות שבבית אסורות והסתומות מותרות אא"כ שהה כדי שיסיר המגופה כולה ויחזירנה ותנגב:

1014 ישראל ששכר בית בחצר העובד כוכבים והניח בו יין וסגר הדלת והכניס הבריח בטבעת ושכח ולא סגרו במפתח והפליג ולסוף ימים הרגיש העובד כוכבים שלא היה סגור במפתח והודיע הדבר ליהודי מותר. הואיל ולא ידע העובד כוכבים שמפליג הישראל מירתת ולא נגע תשובת הרא"ש כלל י"ט סימן י"ג:

1015 בית שיש לישראל בו יין ועובד כוכבים דר למטה וישראל בעלייה וארובה מהעלייה לבית ויצאו שניהם בבהלה לראות חתן או הספד וחזר העובד כוכבים וסגר הפתח ואחר כך בא הישראל אף על פי שאין לישראל מעבר אלא דרך הבית ואי אפשר לעבור שלא יראנו הרי יין הפתוח שבבית הישראלי בהיתירו שלא סגר העובד כוכבים אלא על דעת שכבר נכנס הישראל לביתו ולא נשאר אדם בחוץ וכמדומה לו שהוא קדמו: הגה ודוקא שיצאו בבהלה וחזרו דאפשר לומר שמתוך בהלתו חזר ולא דקדק יפה בכניסת ישראל אבל שלא בבהלה היין אסור ב"י בשם הרמב"ם:

1016 עובד כוכבים ששמע קול שאגת אריה ומפחדו נחבא בין החביות יין וסגר הדלת אחריו מותר אפי' הן פתוחות מפני שהוא אומר שמא ישראל אחר נחבא כאן ויראה אותי כשאגע:

1017 גנבים שנכנסו למרתף ופתחו חביות יין אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים אסור ואם רובן ישראל מותר ואם רובן ישמעאלים אסור בשתיה ומותר בהנאה ואם יש ליהודים שכונה לבדם שאין דרך העובדי כוכבים מפסיקתה הולכים אחר רוב בני השכונה אע"פ שרוב בני העיר עובדי כוכבים ובמקום שרגילים להצניע ממון בחביות ומניחים אותם בין חביות יין אפילו אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים מותר דשמא לא באו אלא בשביל הממון וכשראו שהוא יין לא נגעו בו: הגה וכל זה מיירי שראינו ריעותא כגון שהיו תחילה סתומות ונפתחו אבל אם היו סתומות ונמצאו סתומות או שהיו כולם פתוחות ולא נמצא בהם ריעותא הכל שרי בב"י ריב"ש סי' תכ"ד ומרדכי ואגודה וראב"ן דסתם גנב אינו לוקח יין ואם היה במקצתן ריעותא ונפתחו האחרים שאין אנו רואים בהן ריעותא הכל שרי בב"י ומרדכי ס"פ ר"י תשובת מוהר"ם וי"א שכל זה מיירי שיש גנבים ידועים מן העובדי כוכבים כן משמע במרדכי פר"י והביאו הבית יוסף אבל אם ידוע גנב אחד מישראל ומעובד כוכבים אינו ידוע תלינן בישראל הידוע ועיין לעיל סימן קכ"ח עוד מדינים אלו:

1018 חיל שנכנס לעיר ונכנס לבית ישראל בשעת שלום חביות פתוחות אפילו הן פקוקות אסורות וסתומות במגופה של טיט מותרות ובשעת מלחמה אלו ואלו מותרות ודוקא בפתוחות מתחלתן אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו:

1019 עובד כוכבים שנמצא עומד אצל הגת אם יש בה טופח על מנת להטפיח פי' שהיד הנעשית לחה במגעו תחזור ותעשה לחה גם יד אחרת צריך הדחה וניגוב ואי לא בהדחה סגי:

1020 זונה עובדת כוכבי' במסיבת ישראל היין מותר שאינם מניחים אותה לנסך אבל זונה ישראלית במסיבת עובדי כוכבים יינה של הזונה גם כן אסור:

1021 הניח יין בביתו בחלון פתוח ובא עובד כוכבים והכניס שם זונה וסגר הדלת אחריו ואחר כך בא הישראל ומצא יינו כמו שהניחו מותר:

1022 חצר שחלוקה בראשי יתידות בין ישראל לעובד כוכבים אף על פי שחביות פתוחות עומדות סמוך לחלקו של עובד כוכבים תוך פישוט ידיו מותרות וכן אם היה גגו של ישראל למעלה מגגו של עובד כוכבים וחלוקים ביתידות מניח שם יינו אע"פ שידו מגעת שם:

1023 חבית של יין שצפה בנהר ונמצאה כנגד עיר שרובה ישראל אם יש בנהר מכשולות וסכר פירוש סתימה אגמי מים שהיו מעמידים אותה אלו באה ממקום אחר מותרות שאין לתלותה אלא בעיר שנמצאת כנגדה ואם אין בנהר סכר אגמי מים אסורה שאנו תולים אותה ברוב הסביבות שהם עובדי כוכבים ואם נמצאת כנגד עיר שרובה עובדי כוכבים אם רוב הסביבות ישראל ויכולה לבא שם דרך ישרה שלא תטבע מותרת אפילו קרובה הרבה לעיר של עובדי כוכבים עד שמוכיח קורבתה שהיא של עובד כוכבים מניחים הקרוב והולכים אחר הרוב ואם לאו היין אסור בהנאה והקנקן הוא של מוצאו ואם בא ישראל ונתן בה סימן אף היין מותר והרי הוא של מוצאו דכיון דרובה עובדי כוכבים נתיאשו הבעלים ודוקא שהיא סתומה בפקק אבל פתוחה לגמרי היין אסור דחיישינן שמא נגעו בו כך משמע מהר"ן פא"מ וכן הוא בתא"ו ני"ז:

1024 חבית של יין שנמצאת בכרמו של ישראל ויש כרמים אחרים של ישראל סמוכים וכרמים רבים מהם של עובדי כוכבים סביבותיהם אע"פ שרחוקים משל ישראל החבית אסורה דאזלינן בתר רובא אף ע"ג דאיכא קורבא דמוכח דשל ישראל היתה ואין צריך לומר כשאין שם של ישראל אלא אותו כרם וה"ה להקל כגון שנמצא בכרמו של עובד כוכבים אע"פ שיש כרמים אחרים של עובדי כוכבים אי איכא כרמים של ישראל רבים מהם אפילו רחוקים מהם הולכים להקל והוא שיושבת בין ההרים שאינו מעבר לעוברי דרכים הא לאו הכי אסורה שרוב עוברי דרכים עובדי כוכבים הם ושמא מהם נפל והני מילי בבקבוק אבל חבית שאין דרך עוברי דרכים להוליך כיוצא בו אין תולים בהם:

1025 נודות יין שנמצאו מושלכים בדרך אם רוב שופכי יין ישראל מותרים אם הם נודות גדולים אבל אם הם קטנים שדרך עוברי דרכים להוליך כיוצא בהם אסורים שאנו תולים בהם שרובם עובדי כוכבים ואם היו גדולים וקטנים מותרים כולם שהגדולים מוכיחים על הקטנים שהם משופכי יין והרי רובם ישראל והקטנים להכריע המשא באו:

1026 ישראל שיש לו יין באוצר שלו ופתח האוצר סגור במפתח אחד ומצא הפתח פתוח ועובד כוכבים אחד מודה שהוא פתחו לשאוב מים מבור שבאוצר כדי לבנות ביתו מותר: הגה בעל הבית שאמר לשפחתו להכין השלחן ומצא יין על שלחנו ושפחתו העובדת כוכבים אומרת שלקחה היין ממרתיפו שבו יין הרבה היין שבמרתף שרי דאין העובדת כוכבי' נאמנת ואימר במקום אחר לקחה תשובת המרדכי פ' ר"י ושעל השלחן אסור וכן באחת שטמנה מפתח מרתף שלה ולא מצאה במקומה ומצאה כד יין טמון בתבן ואומרת שפחה עובדת כוכבי' שהיא לקחה היין מן היין שבמרתף שרי ואין השפחה נאמנת שם ואגודה ובהגהת אשיר"י אבל גנבים שנכנסו למרתף ומשכו יין והניחו הברזות פתוחות ונמצאו אחר כך הברזות סתומות ואמרה שפחה עובדת כוכבי' שהיא סתמתן כיון שנתייחדה העובדת כוכבים עם היין ואינה נתפסת כגנב ואיכא רגלים לדבר שהיא סתמתן היין אסור מרדכי סוף פ' ר"י מיהו בזמן הזה דאין העובדי כוכבים מנסכים שרי כמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ג וקכ"ד:

1027 דיני חתימת היין. ובו י' סעיפים: מותר להפקיד ולשלוח יין ביד עובד כוכבים אם הוא חתום בחותם בתוך חותם או מפתח וחותם והני מילי בחבית של חרס אבל לא בחבית של עץ מפני שיכולין להוציא יין מבין הנסרים ולא ירגישו וכל שכן בנודות שבקל יכולים להוציא יין מבין התפירות ואין להם תקנה אלא שיכניס כל החבית של עץ או כל הנאד בשק שאין בו תפירה מבחוץ ויחתום פי השק: הגה ויש מתירין אפילו בחבית של עץ ואין חוששין שמא יוציא בין הנסרים מרדכי ריש פרק א"מ וב"י בשם ס"ה וסמ"ג ורשב"א ובא"ו הארוך וכן נוהגים ובלבד שיזהר שיהא המגופה נסתם כראוי וכן שלא יהיה שם ברזא רק יחתוך כל הברזות וישים עור על המגופה והברזא קבוע במסמרות ויכתוב אותיות חציין על העור וחציין על הברזות שאם יגביה העובד כוכבים העור לא ידע לחזור ולכוון העור כבתחילה מרדכי פר"י וב"י בשם תוס' ואם מצא סכין בחבית שהוציא יין בין הנסרים ע"ל סי' קכ"ד:

1028 אם הפקיד ביד עובד כוכבים בחותם א' אסור בשתיה ומותר בהנאה והוא שייחד לו קרן זוית: הגה ויש שכתבו דבדיעבד יש להתיר אפילו בחותם אחד ב"י לדעת ר"ת ובארוך כלל כ"ב ואין צריך להכיר חותמו אלא אם כן רואה שחותמו מקולקל אז אסור ג"ז שם אבל אין צריך לבדוק אחר זה וכן נוהגין להקל ועיין לעיל סימן קי"ח:

1029 יין מבושל שלנו וכן יין שלנו שעירבו עם דברים אחרים כגון דבש ושמן וכן חומץ שלנו מותר להפקיד ביד עובד כוכבים בחותם אחד:

1030 כיצד הוא חותם בתוך חותם סתם החבי' בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמין כל אדם וטח בטיט הרי זה חותם א' היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה הרי זה חותם בתוך חותם וכן אם צר פי הנאד הרי זה חותם אחד הפך פי הנאד לתוכו וצר עליו הרי זה חותם בתוך חותם וכן כל שינוי שמשנה מדברים שאין דרך כל אדם הרי הם כחותם א' והטיחה או הקשירה חותם שני:

1031 שני קשרים משונים הוי כשני חותמות:

1032 שתי אותיות הוי כשני חותמות והדפוסים אף על פי שיש בהם כמה אותיות לא חשיבי אלא כחותם אחד כיון שקובעין אותם בבת אחת ובמקום שמצויים מומרים ועובדי כוכבים שיודעים לכתוב אין כתב סימן אלא למי שמכיר הכתב:

1033 מפתח וחותם אחד הוי כשני חותמות:

1034 חתמו בשני חותמות וחזר עליו ולא הכירו או שמצאו סתור אסור: הגה ודוקא אם רואים שנסתר בכוונה ע"י אדם אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או ע"י בהמה או תינוקת שלא בכוונה מותר בדיעבד ת"ה סימן ר"ה ובארוך כלל כ"ב ואפילו אם נתקלקל בכוונה יש להתיר אם ישראל יוצא ונכנס תמיד. בית יוסף בשם ס"ה וסמ"ג . אבל אינו צריך לחזור עליו אלא אם כן הודיע לישראל שנשתלח לו שהוא חתום בשני חותמות אע"פ שלא הודיעו ענין חתימותיו כיון שמצאו הישראל השני חתום בשני חותמות מותר ומכל מקום נכון הדבר להודיעו צורת החותם כדי שיחזור אחריו: הגה מיהו אם כתב עליו אותיות אין צריך להודיעו דסתם עובד כוכבים אינו בקי לכתוב אותיות הר"ן והר"י ואם העובד כוכבים אומר שהחבית היה מטפטף והוא הדקו ונגע ביין אינו נאמן לאסרו ואפילו ניכר עדיין קצת יין מבחוץ ויש אומדנות בדבריו ת"ה סימן ר"ב:

1035 ישראל ששכר או קנה בית בחצרו של עובד כוכבים ומילאו יין אם ישראל דר שם ואף על פי שהניח היין בחצר ואין עליו לא חותם ולא מפתח מותר ואפילו היה גם העובד כוכבים דר באותו חצר אבל אם לא היה ישראל דר באותו חצר אם היה ביד ישראל המפתח וחותם מותר וא"צ לומר שני חותמות ואם לאו אעפ"י שהיין באותו בית ששכר או קנה אסור אם העובד כוכבים דר בחצר ואם אינו דר בחצר מותר אא"כ נמצא עומד בצד היין:

1036 במה דברים אמורים בשוכר או לוקח בית בחצרו של עובד כוכבים אבל בחצרו של ישראל ממש שלא לקחו ולא שכרו מעובד כוכבים אפי' היה עובד כוכבים דר באותו חצר ואין ישראל דר בו מותר ואע"פ שאין מפתח וחותם ביד ישראל לפי שאין לו בה שום שייכות ואפילו נמצא עומד בצד היין שהרי מכ"מ נתפס עליו כגנב וה"מ ביום אבל בלילה אסור: הגה ודוקא בכי האי גוונא יש לאסרו בלילה אבל בשאר מקומות דאמרינן לעיל סימן קכ"ח וקכ"ט דהעובד כוכבים מרתת אין חילוק בין יום ללילה ושאני הכא הואיל והעובד כוכבים יש לו שייכות בחצר ומסתמא נועלו בלילה הואיל ואין ישראל דר שם ואינו מרתת כולי האי ולכן אפילו ביום אם נעל ואין חור או סדק שיכולין לראות היין אסור אבל ע"י חור וסדק מותר ביום אפילו נעלו בודאי ובלילה אסור בכה"ג אפי' מסתמא וזהו החלוק שבין יום ללילה:

1037 דין יין כשר שנעשה ברשות עובד כוכבים. ובו ב' סעיפים: ישראל שעשה יינו של עובד כוכבים בטהרה כדי שיהא מותר לישראל בין שמכרו לישראל ולא פרע לו מעות בין שלא מכרו לו אלא שהוא מטהרו כדי למכרו ע"י לישראלים אם נתנו ישראל בחצרו של אותו עובד כוכבים עצמו והישראל דר בחצר מותר אפילו בלא חותם אפילו אם העובד כוכבים גם כן דר שם ואם אין הישראל דר באותה חצר אם דר ישראל באותה העיר והבית שהיין בו פתוח לרשות הרבים מותר אם יש לישראל מפתח וחותם ובדיעבד אפילו בחותם אחד כמו שנתבאר לעיל סי' ק"ל ואם אין הבית פתוח לרשות הרבים אף על פי שישראל דר בעיר או בעיר שכולה עובדי כוכבים אפילו הבית פתוח לרשות הרבים אסור אפילו בחותם תוך חותם עד שיהא ישראל יושב ומשמר ויוצא ונכנס הרי הוא כיושב ומשמר במה דברים אמורים כשהיין בבית העובד כוכבים בעליו אבל אם נתנו בבית עובד כוכבים אחר מותר במפתח וחותם והוא שלא יהא עובדי כוכבים האחר כפוף תחת יד העובד כוכבים בעל היין שאם הוא כפוף תחתיו בענין שאם יבא ליגע ביין אינו רשאי למחות בו הוי כאלו הוא ברשות בעל היין ואם רוכלי ישראל רגילין לבא לעיר ואין לה חומה דלתים ובריח בענין שיכולים לבא שם בכל שעה שירצו חשוב כישראל דרים שם ואם הבית פתוח לאשפה או שיש בחצר כנגד פתח הבית חלון פתוח לרשות הרבים או שיש לישראל דקל כנגד פתח הבית חשוב כפתוח לרשות הרבים וכבר נתבאר סוף סי' ק"ל דחלון פתוח לא מהני רק ביום ולא בלילה ראב"ד והגהת אשר"י ממהרי"ח ס"פ ר' ישמעאל ותוס' שם ואם כתב העובד כוכבים לישראל התקבלתי אם כשיבא ישראל להוציאו אינו מעכב עליו הרי הוא כיינו ומותר במפתח וחותם ובדיעבד אפילו בחותם א' אפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים ואם כשבא ישראל להוציאו אינו מניחו עד שיתן לו מעותיו דינו כאלו לא כתב התקבלתי: הגה ויש מי שאומר שבחותם תוך חותם מותר בכל ענין טור בשם בעל התרומות ויש לסמוך עליו להתירו בהנאה אבל לא בשתייה ר"ן בתשובה:

1038 עובדי כוכבים שקונים יין מישראל ומחתימין אותו חותם בתוך חותם ומוליכין אותו כמה ימים בספינה לבדם מותר: הגה ישראל ועובד כוכבים שטהרו יינו של עובד כוכבים א' בשותפות והמפתח ביד ישראל אם יש על היין עוד חותם אחד הוי חותם בתוך חותם כמו שנתבאר לעיל סימן ק"ל ולא חיישינן לשותפות העובד כוכבים תשובת רשב"א ועיין בב"י ס"ס ק"ל:

1039 שלא ליהנות מיין נסך. ובו ז' סעיפים: עובד כוכבים שנגע ביין שלנו אע"פ שאסור בהנאה מותר ליקח דמיו מאותו העובד כוכבים שאסרו או אותו העובד כוכבים ימכרנו ויתן דמיו לישראל ואם מכרו הישראל לעובד כוכבים אחר אם נתן לו המעות קודם שיתן לו הישראל היין המעות אסורים בהנאה ואם לקח העובד כוכבים היין תחילה ואחר כך נתן המעות לישראל יש מי שאומר שאף על פי שלבעל היין שמכרו אסורים בהנאה לאחרים מותרים: הגה וכל זה לא מיירי אלא בעובדי כוכבים שמנסכין אבל בזמן הזה כל מגע שלהם אינו אוסר רק בשתיה רש"י בשם הגאונים כמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ג:

1040 ישראל שמכר יינו לעובד כוכבים פסק עד שלא משך דמיו מותרים שמשפסק סמכה דעתו ומשמשך קנה ויין נסך אינו נעשה עד שיגע בו נמצא בשעת מכירה היה מותר אבל אם משך העובד כוכבים היין עד שלא פסק דמיו אסורים שהרי לא סמכה דעתו אע"פ שמשך ומאחר שבא לרשות העובד כוכבים אין הישראל נזהר בו ויש לחוש שנגע ונמצא שכשנגע עדיין לא סמכה דעתו ליקח ונאסר היין בנגיעתו והרי זה כמוכר סתם יינם במה דברים אמורים כשמדד הישראל לכליו או לכליו של עובד כוכבים שאין בו עכבת יין טור אבל אם מדד לכלי העובד כוכבים שיש בו עכבת פי' מקום שהיין מתעכב בו יין או לכלי ישראל שביד העובד כוכבים והיה העובד כוכבים מנדנד הכלי אם היה מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז ע"כ הוא מנדנד צריך ליקח הדמים ואח"כ ימדוד: הגה מיהו אם מדד לכלי של עובד כוכבים שיש בו עכבת יין שאינו נאסר רק מכח תערובות מעט יין שהיה בכלי בדיעבד כולו מותר בהנאה חוץ מדמי מעט היין שהיה בכלי ואפילו לכתחילה אינו אסור רק כשהיה מעט מהיין בפי הכלי של עובד כוכבים דנאסר היין מיד אבל אם היה עכבת יין בשולי הכלי והכלי של עובד כוכבים היה עומד בחצירו של עובד כוכבים או שתפסו בידו או שעומד ברשות המוכר ואמר לו המוכר יקנה לך כליך מותר דמיד שבא לאויר הכלי קנאו ולא נאסר היין עד שנגע בעכבת יין שבשולי הכלי העובד כוכבים וכן אם מדדו העובד כוכבים והגביהו תחילה לקנותו הכל מותר דהרי קנאו תחילה קודם שמדד אבל אם לא הגביהו ומדד דינו כשאר יין הבא מכח עובד כוכבים כמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ה וכל זה לא מיירי אלא בימיהם שהיו העובדי כוכבים מנסכים ואוסרים בהנאה במגען אבל בזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכים ואין אוסרין במגען רק בשתייה בכל ענין מותר בהנאה וכן המנהג פשוט למכור יין לעובד כוכבים ואין מקפידים בכל אלו הדינים הכל בטור:

1041 פועלים ישראלים שעשו מלאכה אצל עובד כוכבים ושלח להם חבית של יין בשכרם אם עד שלא קבלוה בשכרם מותר שיאמרו לו עד שאתה שולח לנו חבית זו תהא שלך ותתן לנו דמים כנגדה ר"ן ואם משקבלוה בשכרם אסור ר' ירוחם והרא"ש וע"ל סימן קכ"ג דאף משקבלה שרי בזמן הזה:

1042 מי ששכר פועלים עובדי כוכבים ופסק להם מזונות אסור להשקותם יין נסך ואם אמר להם צאו ושתו מחנוני פלוני ואני פורע אם לא הקדים לו דינר מותר אע"פ שייחד לו דינר והוא בעין ביד בעל הבית אבל אם הקדים לו דינר אסור ודוקא כשאמר לו יהא דינר זה בידך עד שתשקה לפועלים ואני אחשוב עמך באחרונה אבל אם נתנו לו להוציאו עכשיו אם יצטרך לו מותר. וכן מי שמזמן עובד כוכבים אצלו מותר ליתן מעות לעבדו לקנות להם יי"נ כל בו:

1043 ישראל שיש לו יין וצריך ליתן ממנו חלק ידוע למלך יכול לומר לעובד כוכבים פייס למלך בשבילי אע"פ שהעובדי כוכבים נותן יין נסך והוא חוזר ונותן לו דמים אבל אסור לומר לו היה במקומי ליתן למלך:

1044 שר שהיה מחלק יינו לעם ולוקח מהם דמיו לא יאמר ישראל לעובד כוכבים הא לך ד' זוז והכנס תחתי באוצר השר כדי שיקח העובד כוכבים אותו יין שכתבו בשם הישראל וליתן העובד כוכבים הדמים לשר אבל אומר לו הא לך ד' זוז ומלטני מן האוצר:

1045 ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה והלך ומכר אלילים ויין נסך והביא לו דמיהם הרי זה מותר ואם אמר לו קודם שימכור המתן לי עד שאמכור אלילים או יין נסך שיש לי ואביא לך אע"פ שהוא סתם יינם ומכר והביא לו הרי זה אסור מפני שהישראל רוצה בקיומו כדי שיפרע ממנו חובו: הגה ויש אומרים דאין איסור זה של רוצה בקיומו אלא דוקא אם אינו יכול להפרע ממקום אחר אבל אם יוכל להפרע ממקום אחר וכל שכן אם יש לו ערב מותר כל בו בשם הר"ן וטור בשם ר"י ורא"ש ור' ירוחם בשם התוס' ומרדכי ריש פ' בתרא דעבודת כוכבים ומיהו בזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכין אין להחמיר בסתם יינם ובכל ענין שאמר המתן עד שאביא לך שרי רשב"א לדעת הגאונים ור"ן וע"ל סימן קמ"ד:

1046 שלא להשתכר ביין נסך ולא לעשות ממנו סחורה. ובו ז' סעיפים: כשם שאסור למכור סתם יינם וליהנות בו כך אסור להשתכר בו לפיכך ישראל שנשכר לעובד כוכבים לעשות לו מלאכה אפילו בסתם יינם או שהשכיר לו חמורו או ספינתו להוליכו בו או מרתיפו להניחו בו שכרו אסור בהנאה ואם נטל ממנו מעות בשכרו שוחק וזורה לרוח או מטיל לים נתן לו פירות יוליכם לים המלח או ישרפם ויקבור העפר בבית הקברות אפילו לקח בשכרו קרקע או בהמה שאינם נאסרים בהשתחוה להם ועבדן החמירו בהם לאסרם בהנאה: הגה ועיין לעיל סימן קכ"ג דבזמן הזה מקילין לענין היתר הנאה מסתם יינם ולכן אין להחמיר באלו הדינים רק ביין נסך גמור:

1047 השכיר לו חמורו לרכוב עליו אע"פ שהניח לגינו של יין עליו או שהשכיר לו ספינתו להוליך בה סחורתו אף ע"פ שנותן בה גם מאכליו ומשקיו שכרו מותר כיון שעיקר השכירות לא היה בשביל יין נסך:

1048 עובד כוכבים ששכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות של שכר במאה פרוטות ונמצאת אחת מהן יין שכרו כולו אסור כיון שיש ביניהם שוה פרוטה משכר היין נסך שאם היה פחות משוה פרוטה מותר בדיעבד ואם אמר לו העבר לי כל חבית בפרוטה ונמצא ביניהם חבית של יין שכר חבית של יין אסור והשאר שכרו מותר ולכתחילה אסור לעשות כן:

1049 היה עושה עמו ביין בחנם ממשכנים מנכסיו כנגד שכרו:

1050 לא יהא ישראל משמש ומוזג לעובד כוכבי' ביין נסך וכן אסור להיות תורגמן לעובד כוכבים למכור יין נסך וכן אסור ליתן יין בכלי ביד עובד כוכבים המכריז להטעימו שכיון שנגע בו העובד כוכבים נעשה יין נסך וכשמכריזו ומטעימו ס"א ומראהו וכן הוא בב"י ובכל בו נהנה הישראל מיין נסך:

1051 אפילו אמר לו העובד כוכבים שמור בחנם חבית זו של יין נסך אע"פ שפטור אם נשברה או נאבדה מכל מקום מיצר הוא אם תשבר או תאבד מתוך שמירתו ורוצה הוא בקיומו ואסור:

1052 ישראל ששכרו עובד כוכבים לשבר לו חבית של יין נסך אע"פ שרוצה בקיומם שלא ישתברו מאליהם עד שישברם הוא ויטול שכרם שכרו מותר ותבא עליו ברכה מפני שממעט בתיפלה:

1053 דין יין שנתנסך ונתערב. ובו י"ג סעיפים: יין שנתנסך לעבודת כוכבים שנתערב ביין של היתר אוסר בהנאה בכל שהוא בד"א כשהורק היין המותר על טפה של יין נסך אבל אם עירה יין נסך מצרצור קטן פי' פך קטן לתוך הבור של יין אפי' עירה כל היום כולו ראשון ראשון בטל עירה מהחבית בין שעירה מהמותר לאיסור או מהאיסור למותר הכל אסור מפני שהעמוד היורד מפי החבית גדול:

1054 יין שאינו אסור אלא בשתייה אינו אוסר אלא בששים נתערב סתם יינם ביין מותר הרי זה אוסר בכל שהוא בשתייה וימכר כולו לעובד כוכבים ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים המלח ויהנה בשאר המעות וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין החביות הכל אסורים בשתייה ומותרים בהנאה ויוליך דמי אותה חבית לים המלח כשימכור הכל לעובד כוכבים וכן בחבית של סתם יינם: הגה הא דחבית של יין נסך אוסר כל החביות שנתערבה בהן היינו דוקא בחביות גדולות שחשובות ואינן בטלות אבל אם הם קטנים ואינם חשובים חד בתרי בטיל כמו בשאר איסורים תא"ו נ' י"ז ואפילו בגדולות אם נפל אחד מן התערובות לים או נשרף האחרים כולם מותרים כמו בשאר איסורים ג"ז שם וע"ל סימן ק"י ויש אומרים דכל סתם יינם בזמן הזה בטל בששים תשובת הרא"ש כלל כ"ט ומרדכי פרק השוכר ובארוך כלל ט"ז דין י"ד ור"ש סוף תרומות וע"פ וכן נוהגין להקל ובמקום דנתערב על ידי נצוק חבור כדלעיל סימן קכ"ו אין היין העליון מועיל ליין התחתון לבטל האיסור ב"י:

1055 מים שנתערבו ביין או יין במים בנותן טעם מפני שהם מין בשאינו מינו. במה דברים אמורים שנפל המשקה המותר לתוך המשקה האסור אבל אם נפל המשקה האסור לתוך המשקה המותר ראשון ראשון בטל והוא שיורק מצרצור קטן שהיה מריק ויורד מעט מעט ואם נתרבה המשקה האסור עד שיש בו כדי ליתן טעם אוסר והיאך יהיו המים אסורים כגון שהיו נעבדים או תקרובת לעבודת כוכבים: הגה דבריו בכאן סותרים זה את זה דכתב דאם נפל המשקה האסור להיתר ראשון ראשון בטל ואח"כ כתב דאם נתרבה האסור חוזר ואוסר והוא מחלוקת בין הפוסקים ולענין דינא סברא אחרונה היא עיקר:

1056 בור של יין שנפל בתוכו קיתון של מים תחילה ואח"כ נפל לתוכו יין נסך רואין את יין ההיתר כאילו אינו והמים שנפלו משערים אם יש בהם כדי לבטל טעם אותו יין נסך הרי המים רבים עליו ומבטלים אותו ויהיה הכל מותר ואם סתם יינם נתערב ביין של היתר אפילו לא נפל לתוכו קיתון של מים אלא לבסוף אם יש במים כדי לבטל טעם היין האסור מותר:

1057 כמה יהא במים ויהא בהם כדי לבטל טעם היין ששה חלקים כנגדו וכל שיש במים כשיעור הזה מותר אפי' בשתייה: הגה ואם אין במים כשיעור הזה מוכר הכל לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו הרשב"א הסכים בזה לדעת רבותיו ודלא כהר"ן פרק השוכר מיהו לא ימכור לעובד כוכבים הרבה ביחד שמא יחזור וימכור המים לישראל דעת התוספות וה"ה בכל דבר הנאסר במשהו וניקח מן העובד כוכבים דינא הכי ב"י בשם הר"ן שכ"כ בשם הראב"ד ועי' לקמן סימן קל"ז אם נתן יין בכלים אסורים מחמת יין נסך כיצד משערים לבטלו:

1058 חומץ של עובד כוכבים שנפל לתוך יין של היתר או יין של עובד כוכבים שנפל לחומץ של היתר בנותן טעם:

1059 חומץ של יין של עובד כוכבים שנפל לתוך חומץ שכר אוסר בכל שהוא מפני שהוא במינו ששניהם חומץ הם:

1060 יין של עובד כוכבים בין ישן בין חדש שנפל על ענבים אם הם שלימות ידיחם והם מותרות באכילה ואם הם מבוקעות או שניטל עוקצן אם יש בו בנותן טעם אסורות באכילה ויעצרם וימכרם לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבהן אבל לא ימכרם כמו שהן שמא יחזור וימכרם לישראל ואם אין בו כדי ליתן טעם מותרות באכילה:

1061 יין של עובד כוכבים שנפל על גבי תאנים מותרים מפני שהיין פוגם בטעם התאנים:

1062 נפל על עדשים ושעורים וכיוצא בהם ידיחם והם מותרים ואם עבר עליהם זמן רב ודאי בלעו ואין להם היתר בהדחה ומשערים אותם בנותן טעם:

1063 נפל על גבי חטים אין להם היתר בהדחה מפני שמתוך שיש בהם סדק היין נבלע בהם לפיכך אם יש ביין כדי ליתן טעם אסורות באכילה ולא ימכרם לעובד כוכבים שמא יחזור וימכרם לישראל אלא כיצד עושה טוחן אותם ועושה מהם פת ומוכרה לעובד כוכבים שלא בפני ישראל ואם הוא במקום שנהגו לאכול פת עובד כוכבים אין להם תקנה למכרם לעובד כוכבים כי אם בפרוסות שאסור לקנות מעובד כוכבים בכל מקום כל בו כדלעיל סימן קי"ב:

1064 חומץ יין של עובד כוכבים שנפל לתוך גריסין רותחין פוגמין ומותרים אבל לתוך צוננים משביחים ואסורים אפילו הרתיחן אח"כ וחזרו להיות טעם לפגם: הגה ובשמים הבלועים מיין נסך ונתנם לתבשיל אם יש ששים נגד יין הבלוע בהן הכל שרי אע"ג דהבשמים לטעמא עבידי הואיל ואין אסורים מחמת עצמן בטילי ואם היין שבהן הוי לפגם בתבשיל אפילו ס' אינו צריך ב"י בשם הרשב"א:

1065 כל המשקים של עובד כוכבים שדרכם לערב בהם יין או חומץ אסורים: הגה ועיין לעיל סימן קי"ד וכל זה במשקים שהיין והחומץ הוא בהם לשבח או שאינו פוגם אבל אם הוא לפגם כגון צבע שנתנו בהם חומץ או מלח שמבשלים עובדי כוכבים ונותנים בו יין או דם ללבנו מרדכי פא"מ או דיו של עובד כוכבים ר"ת מותר דכל זה הוי לפגם וה"ה בכל כיוצא בזה ויש מחמירים בדיו של עובד כוכבים מפני שלפעמים נותן קולמסו לתוך פיו והדיו עליו ת"ה סימן קכ"ט כל בו בשם הר"ף ועיין לעיל סימן קכ"ג דנוהגין היתר בדבר שנותנין בו חומץ הואיל והוי לפגם ונראה דהוא הדין בדיו אפילו היה בו ודאי יין נסך אינו אלא פגם ושרי כן נראה לי:

1066 באיזו כלים יש לחוש משום ניסוך. ובו ט"ז סעיפים: כלים שאין מכניסין לקיום בין שהם של עור בין שהם של עץ ושל זכוכית ושל אבן ושל מתכת אם אינן מזופתין משכשכן היטב במים ומותרים בין שהיה תחילת תשמישן ביד עובד כוכבים בין ביד ישראל היו מזופתין וחדשים אם דרכן לשום בהם יין בשעת זפיתה וכל שכן אם הם ישנים שנתיישנו ביד עובד כוכבים בתשמיש יין קולף את הזפת ומשכשכן ומותרים. לא רצה לקלף ממלאן ומערן ג' ימים והוא הדין לכלים שלנו שנגע בהם העובד כוכבים בעוד היין טופח עליהם: הגה י"א דבכלים שלנו שהיה משקה טופח עליהם ונגע בהן עובד כוכבים אם הם של עץ ואבן או מתכת ושכשכן אפילו הם זפותים ועבר ונתן בהם יין אין לאסור בדיעבד טור בשם ר"ת ובעל התרומה והרא"ש ובהפסד מרובה יש להקל:

1067 כלי שניקב וסתמו בזפת אינו נידון ככלי מזופף ולפי זה משפך שהוא מזופף מעט סביב הברזל אין לו דין כלי מזופף:

1068 כלי שהוא שוע פירוש שהחליקו וטחו בשעוה אין דינו כמזופף דשעוה לא בלעה:

1069 כלי חרס אם נשתמש בהם העובד כוכבים כל זמן שלא שבעו לבלוע צריכים מילוי ועירוי אפילו אינם זפותין ומאימתי שבעו מפעם שניה ואילך לפיכך אם נשתמש בהם העובד כוכבים פעם ראשונה ושנייה צריך מילוי ועירוי טור ואם נתן בהם מים שלשה פעמים ואח"כ נתן בהם יין ונגע בו העובד כוכבים מותר בשכשוך אבל אם לא נתן בהם מים אלא ב' פעמים ואח"כ נתן בהם יין ונגע בו העובד כוכבים יש אומרים שצריך עירוי ואם נתן בהם מים פעם אחת ושהו בהם שעה גדולה כמו רביע היום הוו בלועים ממים כמו נתן בהם מים שלש פעמים ואם הם זפותים צריכים לקלוף הזפת או מילוי ועירוי אפילו בשלנו שנגע בהם העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליהם ובדיעבד דינן ככלי אבן ועץ כמו שנתבאר כך מפרש הב"י ל' הטור:

1070 כלי נתר והם העשוים ממחפורת של צריף פי' קרקע שחופרין משם צריף בלע"ז אלו"ם ובלשון אשכנז בייס"א. רש"י בולעים הרבה ביותר ואין להם טהרה עולמית אפילו ביישון י"ב חדש ואפילו באין מכניסין בהם לקיום ואפי' היה תחילת תשמישן ביד ישראל:

1071 כלי חרס המצופים באבר או ברתוכי זכוכית פירוש ממין כלי זכוכית שלא נתבשל כל צרכו והוא מן החול. תוספות אם הם ירוקים דינם ככלי נתר מפני שיש בו קרקע מחפירת צריף אבל לבנים או שחורים אם הם חלקים שאין בהם בקעים דינם ככלי מתכות ואם יש בהם בקעים דינם כשאר כלי חרס שאינם שועים: הגה והא דכלי חרס מהני ליה עירוי היינו בדלא נשתמשו בו יין נסך רק בצונן אבל אם השתמשו בו בחמין כלי חרס אין לו תקנה ובשאר כלים צריכים הגעלה כמו בשאר איסורים מרדכי פרק ב' דעבודת כוכבים בשם ראבי"ה:

1072 כלים שמכניסים בהם יין לקיום צריכי' עירוי בין שלקחם ישנים מהעובד כוכבים בין שהם שלנו ונשתמש בהם העובד כוכבים אפילו לפי שעה ומיהו בעירוי סגי להו אפילו הם זפותים:

1073 יש מי שאומר שלא החמירו בשביל שמכניסו לקיום אלא בכלי חרס בלבד ויש מוסיפים של עץ ושל עור ויש מי שמוסיף של אבן ושל מתכת וכן ראוי לנהוג אבל של זכוכית לדברי הכל אין מחמירים בו בשביל שמכניסו לקיום:

1074 נודות אין חשובין מכניסן לקיום שהרי אינם עשוים אלא להוליך בהם יין מהגת לחבית אבל חמת של טייעים כיון שהיין נתון בו תמיד שמיד שמערין זה חוזרין וממלאים אותו דינו כמכניסו לקיום אבל כוסות אע"פ ששותים בהם תדיר מכ"מ אין היין שוהה בהם תמיד אלא ממלאן לפי שעה ושותה ומערה והלכך אין להם דין מכניסן לקיום כלי שמכניסין בו יין לעמוד בו שלשה ימים מקרי מכניסו לקיום ולכן העירוי גם כן הוא שלשה ימים מרדכי פא"מ ובכל בו ובארוך כלל כ"ח דין ס"ט:

1075 כלי עור הצריך מילוי ועירוי צריך שיוסיף עור וכיוצא בו על פיו כעין גדנפא כדי שיעלו המים על פיו או יהפכנו על פיו בתוך כלי מלא מים שלשה ימים אחרים:

1076 כ"מ שאמרנו שצריך שכשוך צריך להדיחו ג' פעמים במים אבל לא ביין אפילו רוצה לאסור יין שמשכשך טור וב"י בשם הרמב"ן ויש מקילין בדיעבד . בא"ח בשם י"א:

1077 כל מקום שצריך עירוי צריך למלאותו מים על כל גדותיו ויניחם בו כ"ד שעות מעת לעת ולסוף כ"ד שעות ישפכם והמים מותרים ויש אוסרים המים מרדכי פא"מ ובארוך ואגודה בשם ראבי"ה ויתן בו מים שניים ויניחם בו כ"ד שעות וכן יעשה פעם שלישית ואע"פ שלא היו שלשה ימים אלו רצופים אין בכך כלום ואם עמדו בו המים כמה ימים ולא שפכם לא עלו לו אלא ליום אחד ואם שפך המים קודם שעמדו בו כ"ד שעות לא עלו לו אותם המים: מי מלח חזקים שיש בהן שליש מלח וב' שלישים מים מועילים במעת לעת טור בשם הרמ"ה כמו עירוי ג' ימים טור בשם הרא"ש:

1078 אפילו במכניסו לקיום אינו בולע יותר מכדי קליפה לפיכך אם העביר עליהם מלקט ורהיטני או קלפם בקרדום הוכשרו אבל קליפת הזפת לא מהני בכלים המכניסים לקיום כך משמע מתשובת הרא"ש:

1079 כלי חרס שנשתמש בהם יין נסך אם החזירן לכבשן והסיקן מבחוץ ונתלבנו אפי' לא השהם בתוכו עד שנשר הזפת אלא שנרפה שרי אבל אם הסיקן מבפנים לא מהני אלא אם כן הסיקן כל כך עד שעבר חומם לצד חוץ כל כך שהיד סולדת בו:

1080 כלי עץ וכלי עור וכלי חרס אפילו מזופתים ואפילו מכניסן לקיום ניתרים בהגעלה בכלי ראשון: הגה ויש מתירין אפילו ע"י עירוי שמערה בהן רותחין ולגלגלן טור בשם ר"ח ותשובת הרא"ש ויש לסמוך על זה בדיעבד ב"י ואפילו לכתחילה נוהגין ליתן אבנים קטנים מלובנים תוך החבית או גדולים ונותנן על המשפך ושופך עליהם רותחים ויורדים לתוך החבית ומגלגלו ומחשבים זה לכלי ראשון ארוך כלל נ"ח:

1081 כל הכלים שישנן י"ב חדש שרי שודאי כלה כל לחלוחית יין שבהם ואפילו נתן לתוכם מים תוך י"ב חדש אין בכך כלום:

1082 שהשולח כלי יין ביד עובד כוכבים צריך לחתמו. ובו סעיף אחד: השולח ביד עובד כוכבים כלים המיוחדים ליין צריך להחתימם בחותם אחד כדי שיהא ניכר אם הכניס בהם העובד כוכבים יין ויש מי שמצריך חותם בתוך חותם: הגה ואם עבר ושלחם בלא חותם יש להכשירו כפי ענין ההכשר אם היה של עובד כוכבים טור ועיין ס"ק ג' אבל אם כבר עבר והשתמש בו אין לאסור בדיעבד ועיין לעיל סימן קכ"ב ואם הם חביות גדולות מותר להשהותן בבית העובד כוכבים אומן יום או יומים לתקנם דבכלי גדול כזה אין רגילים להשתמש בו לפי שעה:

1083 דין יין כשר שהושם לתוך כלי שלא נכשר. ובו ו' סעיפים: כל הכלים האסורים מחמת יין של עובד כוכבים שהכניס בהם ישראל יין קודם שהכשירן אסור בשתייה ומותר בהנאה אפילו הוא יבש כל זמן שלא עבר עליו י"ב חדש ואם הוא כלי שמכניסו לקיום אסור מיד טור בשם הרא"ש ואם הוא כלי שאין מכניסו לקיום והוא יבש ב"י לא נאסר אא"כ עמד בו יינו של ישראל כ"ד שעות ואם היה ביין מעורב קיתון של מים אם יש במים ששה פעמים כנגד קליפת הקנקן מותר אפילו בשתייה: הגה ועיין לעיל סימן קל"ד דאפילו אין בו מים בטל בס' ואין חילוק בין בכלים האסורים משום יין נסך בין שהם בני יומן או לא טור ותשובת הרא"ש והר"ף סוף עבודת כוכבים:

1084 אם דרך ענבים בגת של עובד כוכבים שלא הכשירו מותר שהרי החרצנים והזגים יש בהם ס' כנגד קליפת הגת אבל אסור להוציא היין דרך נקב שהיין של עובד כוכבים יורד בו שהנקב אסור והיין היוצא משם צלול מבלי תערובות החרצנים: הגה ואם עבר והוציאו דרך הנקב נראה לפי מאי דקי"ל דסתם יינם בטל בס' כדלעיל סי' קל"ד דכאן ג"כ כל היין שרי ולא אמרינן דנאסר ראשון ראשון וע"ל סימן צ"ט:

1085 יין שניתן לקנקנים של עובד כוכבים שלא הוכשרו ואחר כך הריק אותו יין ועירבו עם יין אחר מרובה שהיה לו בקנקנים אחרים כשרים אם יש ביין השני ס' כיין הראשון הכל מותר אפי' בשתייה ואם יש ביין השני מים כדי שיעור ששה חלקים כנגד קליפות האסורים ג"כ מותר הכל בשתייה ואע"פ שלא היה מים ביין הראשון:

1086 כלים האסורים מחמת יין של עובד כוכבים מותר ליתן לתוכם בין מים בין שכר בין שאר משקים ובלבד שידיח בתחלה לחלוחי היין שעל פני הכלים וכן מותר למלוח בהם:

1087 אם נתן יין בכלי אסור לא נתיר לתת בו יין פעם אחרת עד שיכשירנו:

1088 אין עובד כוכבים מסיח לפי תומו נאמן בהכשר כלים האסורים ועיין לעיל סימן קכ"ב כיצד נוהגין:

1089 דיני הכשר כלי היין. ובו י"א סעיפים: גת של אבן שזפתה עובד כוכבים ונתן בה יין בשעת זפיתה או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליה צריכה ניגוב ואם דרך העובד כוכבים בזפותה אין די לה בנגוב אלא יקלוף הזפת ואח"כ ינגב או עירוי בלא קליפה או יישנה י"ב חודש ושל עץ אם זפתה עובד כוכבים ונתן יין בשעת זפיתה אפי' לא דרך בה או שזפתה ודרך בה אח"כ או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליה דין אחד להם שצריכה קליפה וניגוב או עירוי בלא קליפה ואם יש נעורת של פשתן בין נסר לנסר או בלאי בגדים אין די לה בניגוב אלא צריכא מילוי ועירוי או הגעלה ושל חרס זפתה העובד כוכבים ונתן בה יין בשעת זפיתה אפילו לא דרך בה או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליה אינה ניתרת בקליפה וניגוב אלא במילוי ועירוי בלא קליפה ואם זפתה העובד כוכבים ודרך בה צריכה קליפה ומילוי ועירוי או הגעלה בלא קליפה או יישון י"ב חדש או להסיקה בכבשן עד שירפה הזפת וכל זה בזפותה אבל אם אינה זפותה יש לחלק שאם תחלת תשמישה ע"י עובד כוכבי' צריכ' ניגוב ובשל חרס עירוי אם דרך בה טור ואם תחילת תשמישה ע"י ישראל סגי בהדחה אם היא של עץ או אבן אבל אם היא של חרס צריכה ניגוב:

1090 גת הבנויה בלבנים או סיד וגפסים פירוש חומר יותר לבן מהסיד ויס"ו בלע"ז דינה כשל חרס:

1091 הגת וכליו הצריכי' ניגוב ניתרי' בהגעלה ע"י עירוי שמערה מכלי ראשון עליהם ולא תהא הגעלה זו פחותה מניגוב:

1092 גיגית גדולה שדורכין בה והמשפך וכלי המדה והמחץ והוא כלי שדולין בו מהבור לחבית כולם דינם כגת:

1093 הקורה שעוצרים בה הענבים והדפים שמשימין על העביט פי' כלי גדול סגי להו בהדחה:

1094 העקלים פי' כמין קופות מסורגות כמצודה שפורטי"ם בלע"ז שכורכים סביב העביט העשוים מחריות של דקל ושל קנבוס מנגבן ושל שיפה ושל גמי בולעים יותר וצריך ליישנן י"ב חדש ויש להחמיר בשל קנים כמו בשל שיפה וגמי סמ"ג ואם רצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים דעת הרמב"ם או מניחן תחת צנור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין י"ב שעות ואח"כ יותרו:

1095 משמרת של יין של עובד כוכבים אם היא של שער מדיחה ואם היא של צמר צריכה ניגוב ואם היא של פשתן צריכה ליישנה י"ב חדש:

1096 כלי חלף פירוש מין עשב שעושין ממנו מחצלאות וחבלים והוצין וכיוצא בהן מכפיפות שמסננים בהם היין אם היו תפורים בחבלים מדיחן ואם היו אחוזות זו בזו בחיבור קשה צריכים ניגוב ואם היו תפורות בפשתן מיישנן. מפות שלנו שנפל עליהם יינם סגי להו בהדחה אפילו נפל עליהם יין רותח טור ומרדכי פרק השוכר ובהגהת אשיר"י:

1097 כל מקום שצריך ניגוב צריך להתיר הקשרים אבל בהכשר מילוי ועירוי וכן ביישון שנים עשר חדש אין צריך להתיר הקשרים:

1098 כל מקום שאמרנו צריך ניגוב אם הם לחים מקנחן באפר ואח"כ מדיחן במים ואח"כ מקנחן באפר פעם שנית ואח"כ מדיחן במים ואם הם יבשים מקדים מים ואח"כ אפר ואח"כ מים ואח"כ אפר ואח"כ מים:

1099 גת שדרך בה עובד כוכבים כשבא ישראל לנגבה מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים:

1100 דיני אלילים וביטולם ומשמשיהם וכליהם. ובו ט"ו סעיפים: אליל אסורה בהנאה היא ותשמישה ונויה ותקרובתה בין של עובד כוכבים בין של ישראל אלא דשל עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד ותשמישיה ונויה בין של עובד כוכבים בין של ישראל אינם אסורים עד שישתמשו בהם ותקרובתה משהביאו לפניה ועשה ממנו תקרובת נאסר ישראל שזקף לבינה והשתחוה לה עובד כוכבים נאסרה הגהות אשיר"י פ' ר"י ורמב"ם פ"ח מהל' עבודת כוכבים דין ג' וש"ס פרק כל הצלמים עבודה זרה דף מ"ג סוף ע"א ופרק רבי ישמעאל עבודה זרה דף נ"ג ע"ב:

1101 אליל של ישראל אין לה ביטול אבל של עובד כוכבים ותשמישיה ונויה יש להם ביטול ותקרובתה אין לה ביטול:

1102 איזהו נוי ואיזהו תקרובת נוי כגון שמדליק לפניה נרות או שטח לפניה בגדי' וכלים נאים לנוי ותקרובת כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח כמו כל מיני מאכל כגון בשר שמנים וסלתות מים ומלח אם הניחו לפניה לשם תקרובת נאסר מיד אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים אינו נאסר אלא א"כ עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת והוא דרך לעובדה באותו דבר אע"פ שאין דרך לעובדה בזה הענין כיצד אליל שעובדים אותה שמקשקשים לפניה במקל ושיבר מקל לפניה נאסר מפני ששבירת המקל דומה לזביחה אבל אם אין עובדים אותה במקל כלל ושיבר מקל לפניה אינו חייב ולא נאסר ואם עבדה בקשקוש מקלו והוא דרך עבודתה חייב ולא נאסר וכן בכל דבר שעובדה כדרך עבודתה בין אם הוא דרך כבוד או דרך בזיון ואינו כעין פנים חייב ולא נאסר אבל אם לא עבדה במקל כדרך עבודתו אלא זרקו לפניה אינו חייב ולא נאסר:

1103 שחט לפניה חגב נאסר אפי' אין דרך לעובדה בחגב כלל:

1104 כל דבר שכיוצא בו קרב לפנים אם מוצא אותו בפני אלילים או שמוצא אותו לפנים מהמחיצה הפרוסה לפניה אסור שאנו תולים שהכניסה שם לשם תקרובת ואפילו מים ומלח שאינו דרך כבוד וכל שמוצא חוץ מהמחיצה אם הוא דרך כבוד אסור משום נוי ואם לאו מותר ופעור ומרקוליס פירוש אלילים שעבודתן היה זריקת אבן וקוליס שמה וכינו אותה מרקוליס שם גנאי כלומר חליפו של שבח כי כן מר פי' חלוף כל מה שמצא עמהם אפילו דרך בזיון בחוץ הכל אסור:

1105 מה שרואין שמכניסין אותו לאלילים של עובד כוכבים ועדיין לא נכנס מותר שעדיין לא נעשה תקרובת:

1106 מצא בראשה מעות כסות וכלים אם מצאן דרך כבוד אסורים ואם הם דרך בזיון כגון כיס תלוי בצוארו ובגד מקופלת על כתפו וכלי כפוי על ראשו מותרים:

1107 הככרות שנותנים לכהנים שלה מותרים שאין מקריבים אותם לעבודת כוכבים אלא חק לכהנים:

1108 נרות של שעוה שמדליקין לפניה נויה הם ואסורים ואם משכנם או מכרן לישראל מותרים דכיון שכיבן לצורך עצמו זהו ביטולן:

1109 חתיכות שעוה שנותנים לפניה מותרות דלאו נויה הן ולא תקרובתה:

1110 מלבושים שלובשים הכהנים כשנכנסים לבית אלילים נוי שלהם הן ולא נוי של אלילים ואפילו ביטול אינם צריכים ויש מי שמצריך ביטול. מרדכי פ' ר"י בשם ר"מ אבל מה שלובשין לעבודת כוכבים עצמה מיקרי נוי וצריך ביטול בסמ"ג ובהגהות מיימוני פרק ז' ובמרדכי פרק ר"י:

1111 כלים שאוחז בידו והמחתה שמקטיר בה משמשיה הם וצריכים ביטול ואם מכרן העובד כוכבים או משכנן לישראל זהו ביטולם ויש אומרים שאין זה ביטולם:

1112 נרות ושעוה של אלילים אסורים לנר מצוה דשבת ודחנוכה ודבית הכנסת וכן תכשיטי הכהנים כגון המעילים שלובשים כהניהם לא יתקן מהם טליתות ולא שום דבר מצוה משום דמאיסי ועיין באורח חיים סימן קנ"ד:

1113 לא יכתוב ישראל על ספרי עובדי כוכבים אלא אם כן מחקן שלא יהיה רישומן ניכר ויש מי שאומר דאפילו הכי לא יכתוב עליו דברי תפילות ותחנונים דאין קטיגור נעשה סניגור:

1114 ספרי עובדי כוכבים ביד ישראל יש מי שאומר שאין איסור למכרם: הגה וי"א שאסור למכרם לכל עובד כוכבים אם הם ספרים השייכים לזמר בהם לעבודת כוכבים ב"י בשם ס"ה וסמ"ג ותוספות פ"ק דעבודת כוכבים דף י"ד והג"מ וכלבו וי"א דדוקא לכהנים אסור למכור אבל לא לשאר עובדי כוכבים פסקי מהרא"י סי' כ"ז והמחמיר תבא עליו ברכה ואפילו למכור להם קלפים ודיו לכתוב בהם ספרי דתן יש מחמירין לאסרן הגהות אשיר"י פ"ק דעבודת כוכבים ופסקי מהרא"י סימן קי"ב ויש מי שאומר שאסור להלוות לצורך בנין בית אלילים של עובדי כוכבים או לתכשיטיה או למשמשיה וכ"ש למכור לה תשמישים כגון מחתות והמונע מצליח ואין לקשור ספרי עובדי כוכבים חוץ מספרי הדיינים והסופרים ואם חשש משום איבה כל מה שיכול להשמט ישמט וע"ל סימן קנ"א:

1115 דין תקרובת עבודת כוכבים שנתערב. ובו סעיף אחד: אלילים ומשמשיה ותקרובתה אוסרים בכל שהוא שאם נתערב אחר מהם אפי' באלף כולן אסורו' ואם א' מהתערובו' הראשון נתערב בשנים אחרים ונפל מהג' אחד לב' אחרים הרי אלו האחרים מותרים וכן אם אחד מהתערובות הראשון נפל לים או נשרף בענין שנאבד מהעולם כל הנשארים מותרים ליהנות בהם שנים שנים ביחד אבל לא האחד לבדו ובלבד שלא יהנה אדם אחד מכולם ויש מי שאוסר אלא אם כן נפלו שתים לים הגדול או נשרפים וע"ל סימן ק"י:

1116 דין הצלמים והצורות של עבודת כוכבים. ובו ח' סעיפים: כל הצלמים של עבודת כוכבים הנמצאים בכפרים אסורים דסתמא לשם אלילים נעשו והנמצאים בכרכים מותרים דודאי לנוי נעשו לשון המחבר אא"כ עומדין על פתח המדינה לשון רמב"ם פ"ז מהל' עבודת כוכבים והיה ביד הצורה צורת מקל או צפור או כדור או סייף או עטרה וטבעת: הגה צורת שמשתחוים לו דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול אבל אותן שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר מרדכי ר"פ כל הצלמים בשם ראבי"ה:

1117 המוצא שברי צלמים מושלכים או בתוך שברי נחושת או אפילו שברי אלילים עצמן מותרים אבל מצא תבנית יד או רגל והוא עומד על בסיסו אסור:

1118 המוצא כלים ועליהם צורות חמה או לבנה: הגה דהיינו צורות הנעשים לשם חמה ולבנה כמו שעושים בעלי הטלסמאות צורות לכוכבים כגון צורות המתייחסות לשמש מציירים מלך מעוטר יושב על עגלה וכן כיוצא בזה בלבנה יש להם צורה מיוחדת רמב"ם בפירוש המשנה וברטנורה שם או דרקון והוא דומה לנחש ויש כמין סנפירין בין פרק חוליות שבצואר אם הכלים מכובדים אסורים שודאי נעשו לשם אלילים ואם הם מבוזים מותרים שלא נעשו אלא לנוי ואלו הם מכובדים שעל השיראים ונזמים וטבעת ומבוזים מטבעות הג"א ומרדכי ואגודה ורא"ש וסמ"ג לאוין צ"ב ובה"ג וכן מצאתי בתוספתא ר"פ ז' יורות קומקמוסים חמי חמין וכוסות ששותים בהם בין אם הם למטה מהמים או למעלה מהמים וכל זה בסתם שאין אנו יודעי' שנעבדו כלי' הללו אבל בידוע שלא נעבדו כלים הללו שעל המכובדי' נמי מותרי' דעת הר"ן ויש מי שאומר שכל צורה שהיא נעבדת בודאי אפילו על המבוזים אסורים אף ע"פ שאין אנו יודעים שכלים הללו נעבדו ולפי זה בזמן הזה שמחקקים חקק בכלים ומציירים בהם אלילים המוציא כלים שיש בהם אלילים אסורים: הגה והמנהג כסברא הראשונה ובזמן הזה שאין העובדי כוכבים עובדין לצורות הללו מותרים בהנאה אם מוצאן אבל אין להשהותן תא"ו נט"ז ויש מחמירים בכל הצורות הנזכרות אפילו בזמן הזה אע"ג דידעינן דלא פלחי להו. כן משמע בטור ובתוס' פרק כל הצלמים . וצורת דרקון מותר לעשותה אלא שאסור להשהותה אצלו משום חשד ב"י מהרא"ש והטור:

1119 אסור לצייר צורות שבמדור שכינה כגון ד' פנים בהדי הדדי וכן צורות שרפים ואופני' ומלאכי השרת וכן צורת אדם לבדו כל אלו אסור לעשותם אפילו הם לנוי ואם עובד כוכבים עשאם לו אסור להשהותם: הגה ומיהו אם מוצא אותם מותרים מלבד בחמה ולבנה שדרך העובד כוכבים לעבדם או שיש הוכחה שעשאן לעבדם שאז אסור ככל הצלמים כמו שנתבאר בריש הסימן טור: במה דברים אמורים בבולטת אבל בשוקעת כאותם שאורגים בבגד ושמציירים בכותל בסמנין מותר לעשותם וצורת חמה ולבנה וכוכבים אסור בין בולטת בין שוקעת ואם הם להתלמד להבין ולהורות כולן מותרות אפי' בולטות ויש מתירין בשל רבים דליכא חשדא טור בשם הרא"ש:

1120 טבעת שיש עליה חותם שהוא צורת אדם אם היתה הצורה בולטת אסור להניחה ומותר לחתום בה ואם היתה הצורה שוקעת מותר להניחה ואסור לחתו' בה מפני שהנחתם תעשה בו הצורה בולטת ל' רמב"ם פ"ג מהלכות עבודת כוכבים דין י"א ואפילו חתם לו העובד כוכבים אסור להשהותה כן משמע במרדכי פכ"ה ותוס' וה"ה בשאר צורות האסורות בטור וכ"כ הר"ן בשם רי"ף וכן משמע בכל הפוסקים:

1121 צורות הבהמות חיות ועופות ודגים וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהם מותר לצור אותם ואפילו היתה הצורה בולטת:

1122 יש מי שאומר שלא אסרו בצורת אדם ודרקון אלא דוקא בצורה שלימה בכל איבריה אבל צורת ראש או גוף בלא ראש אין בה שום איסור לא במוצאו ולא בעושה וכן נוהגין:

1123 לא יעשה בית תבנית היכל כשיעור גבהו וארכו ורחבו אכסדרה תבנית אולם. חצר תבנית עזרה. שלחן תבנית שלחן מנורה תבנית מנורה. אבל עושה של חמשה קנים או של ששה או שמונה אבל של שבעה לא יעשה אפילו משאר מיני מתכות ואפילו בלא גביעים וכפתורים ופרחים ואפי' אינה גבוהה י"ח טפחים:

1124 שהאלילים ותשמישיהם אסורים בהנאה. ובו ט"ו סעיפים: כשם שהאלילים אסורים בהנאה כך כל הנאות הבאות ממנה אסורות אפילו אם שרפה אסור ליהנות בגחלתה ואפרה אבל מותר ליהנות משלהבתה:

1125 סכין של אלילים ששחט בה הרי זה מותר מפני שהוא מקלקל ואם הסכין חדש או ישן ולבנו מאיסור שבו אפילו לכתחילה מותר לעיל סימן י' ואם היתה בהמ' מסוכנת הרי זו אסורה מפני שהוא מתקן והרי זה התקון מהנאת משמשי אלילים וכן אסור לחתוך בה בשר מפני שהוא מתקן ואם חתך דרך הפסד והשחתה מותר:

1126 נטל ממנה כרכר פי' עץ או עצם שראשו חד ושובטין בו הבגד כשאורגים אותו למען יפרדו החוטין העליונים מן התחתונים וארג בו את הבגד אסור בהנאה נתערב בבגדים אחרים יוליך דמי אותו הבגד לים המלח ושאר כל הבגדים מותרים:

1127 נטל ממנה עצים אסורים בהנאה הסיק בהם את התנור בין חדש בין ישן יוצן ואחר כך יחם אותו בעצי היתר ואם לא צננו ואפה בו את הפת בעוד שהאבוקה כנגדו בית יוסף הרי זה אסור בהנאה דיש שבח עצי איסור בפת טור נתערבה באחרות יוליך דמי אותה הפת לים המלח ושאר כל הככרות מותרים גרף את כל האש ואחר כך בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר שהרי עצי האיסור הלכו להם: הגה הא דאמרינן יש שבח עצים בפת היינו בדבר שאסור בהנאה אבל אם אפה או בשל אצל דבר שאסור באכילה אפי' אבוקה כנגדו מותר מרדכי פרק השוכר ותוספות וע"פ:

1128 קערות וכוסות וקדירות וצלוחיות שבשלן היוצר בעצי האלילים הרי אלו אסורי' בהנאה שהרי דבר האסור בהנאה עשה אותם חדשים. הסעיפים ה' ו' ז' הוא ל' הרמב"ם פרק י"ז מהמ"א רק שהמחבר כתב עצי אלילים במקום קליפי ערלה:

1129 פת שבשלה ע"ג גחלים של עצי אלילים מותרת כיון שנעשו גחלים הלך איסורן אע"פ שהן בוערות:

1130 קדרה שבישלה בעצי אלילים ובעצי היתר הרי התבשיל אסור ואע"פ שזה וזה גורם שבשעה שנתבשלה מחמת עצי האיסור עדיין לא באו עצי ההיתר ונמצא מקצת הבישול בעצי היתר ומקצתו באיסור:

1131 אפרוחים שקננו באשרה ואינם צריכים לאמן מותרין אבל ביצים שעליה וכן אפרוחים שצריכים לאמן אסורים והקן עצמו שבראשה מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר ל' רמב"ם פ"ז מהל' עבודת כוכבים ולא יעלה על האשרה ליטלן אלא יתיז בקנה והם נופלין טור:

1132 האשרה בין שהיתה נעבדת בין שהיתה אלילים מונחת תחתיה אסור לישב בצלה ל' רמב"ם שם דין י"א ואם יש לו דרך אחרת קצרה כמוה אסור לעבור תחתיה ואם לאו עובר תחתיה כשהוא רץ ודוקא לעבור תחתיה אבל לעבור בצלה בכל ענין שרי ר"ן פ' כל הצלמים:

1133 צל בית אלילים תוכו ונגד פתחו תוך ארבע אמות אסור צל שלאחריו מותר ואפי' תוכו אם גוזל הרבים שקדם לו הדרך ואח"כ בנה שם בית של אלילים מותר לעבור דרך שם אבל אם קדם הבית לדרך אסור ויש אוסרים בכל גוונא רמזים:

1134 מותר ליטע תחת האשרה ירקות בין בימות החמה שהם צריכים לצל בין בימות הגשמים מפני שצל האשרה שהוא אסור עם הקרקע שאינה נאסרת גורמים לירקות אלו לצמוח וכל שדבר איסור ודבר מותר גורמין לו הרי זו מותר בכל מקום לפיכך שדה שזבלה בזבל של אלילים מותר לזרוע אותה ופרה שפטמה בכרשיני אלילים תיאכל וכן כל כיוצא בזה:

1135 אילן ששומרים פירותיו לעשות מהם שכר לשתותו ביום חגם אסור בידוע שהיא אשרה:

1136 אילני סרק פירוש אילנות שאין עושין פירות שרגילין ליטע בפני אלילים לא גרע מנוי אלילים ואסור:

1137 מרחץ שיש בה אלילים מותר לרחוץ בה מפני שהיא נעשית לשם נוי ולא לעבדה שנאמר אלהיהם בזמן שנוהגים בה מנהג אלהות ולא בזמן שמבזים אותה כגון זו שהיא עומדת על הביב והכל משתינים בפניה ואם היה דרך עבודתה בכך אסור ל' הרמב"ם שם דין י"ח:

1138 אסור לשמוע כלי שיר של אלילים או להסתכל בנוי אלילים כיון שנהנה בראייה. ומיהו דבר שאין מתכוין מותר מצא הגהה בשם רבי ישעיה האחרון ז"ל ועיין ס"ק ל"ד:

1139 שלא לבנות ביתו סמוך לבית עבודת כוכבים ובאיזה אופן מותר ליהנות מעבודת כוכבים. ובו ו' סעיפים: מי שהיה ביתו סמוך לבית אלילים ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ובונה ואותו הריוח ממלאו קוצים או צואה כדי שלא ירחיב בבית אלילים היה הכותל שלו ושל אלילים ידון מחצה למחצה שלו מותר בהנאה ושל אלילים אסור ואם אינו מכיר טור הכל אסור בהנאה אבניו ועציו ואפרו. מיהו מותר למכור להם חלקו בכל מקום שהוא ר"ן פ' כל הצלמים:

1140 אסור לבנות עם העובד כוכבים כיפה שמעמידים בה אלילים ואם עבר ובנה אפי' עבודת כוכבים עצמה כל בו שכרו מותר אבל בונה הוא לכתחילה הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה:

1141 היה לאלילים גנה או מרחץ והטובה היוצאת מהם היא לכהנים מותר ליהנות מהם שלא בטובה ואסור ליהנות מהם בטובה ואפי' יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים ואם אין הטובה היוצאת מהם לכהנים אלא לעובדיה מותר ליהנות מהם אפילו בטובה אפילו הגנה והמרחץ לאלילים לבדה כן משמע בטור לדעת רש"י: הגה וי"א שאין אסור ליהנות ממנה אם הטובה באה לכהני' אלא כשהם עומדים בחצר עבודת כוכבים עצמה אבל כשאין עומדין לפניה אע"פ שהטובה היוצאת מהם היא לכהנים מותר ליהנות ממנה אם לא שהטובה לעבודת כוכבים עצמה ויש לסמוך על זה להקל טור בשם ר"ת ותוס' דף מ"ד ורא"ש ומרדכי בשם ר"ת:

1142 חלילים של אלילים אסור לספוד בהם:

1143 חנויות של אלילים אסור לשכור מהם. ואם נופל השכר למדינה והם קונים צרכיהם שרי טור והפוסקים מהירושלמי:

1144 גבאים שנוטלים מכס לאלילים אסור ליתן להם: הגה וכן בכאן אינו אסור אלא כשנופל השכר לצרכי עבודת כוכבים עצמה אבל כשנופל לכיס בני המדינה אע"פ שהם קונים צרכי עבודת כוכבים שרי. טור:

1145 דמי עבודת כוכבים מה דינם. ובו ב' סעיפים: דמי האליל ביד ישראל שמכרה אסורים אבל אם מכרה עובד כוכבים אפילו מכרה כדי לעבדה הדמים מותרים ודווקא שהדבר ידוע שמכרה לעשות צרכיו בדמיה אבל אם אינו ידוע יש לחוש שמא מכרה לקנות בדמיה אלילים אחרים והרי המעות מוקצין לאלילים ואסורים וע"ל סוף סימן קל"ב:

1146 יש אומרי' שאם ביד ישראל יין נסך ואלילי' ומכרם לעובד כוכבים בהקפה פירוש בהמתנה ומכרם העובד כוכבים לאחר קודם שיפרע לזה הישראל הדמים מותרים בדיעבד:

1147 איזו אלילים של עובדי כוכבים המותרים בהנאה. ובו ט' סעיפים: כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע"פ שנעבד הרי זה מותר בהנאה לפיכך המשתחוה להר לא נאסר ואפילו אבני הר שנדלדלו ועדיין הם במקומם ועבדם שם אינן נאסרים וכן הנהרות והמעינות של רבים ואילנות שלא נטען לשם אלילים אינם נאסרים ומכ"מ אע"פ שלא נאסר גוף האילן כשמשתחוה לו כל השריגים והעלים והפירות שיוציא כל זמן שהוא נעבד אסורים בהנאה:

1148 דבר שאין בו תפיסת ידי אדם שנעבד אע"פ שהנעבד עצמו מותר בהנאה ציפויו אסור בהנאה. משמשי הר הוי כציפויו ואסור אבל תקרובת הר אינו נאסר תא"ו ני"ו:

1149 בית שבנאו מתחילה שיהא הבית עצמו נעבד וכן המשתחוה לבית בנוי הרי זה אסור בהנאה היה בנוי וסיידו וכיידו לשם אלילי' עד שנתחדש נוטל מה שחידש והחידוש אסור בהנאה מפני שעשהו לעבדו ושאר הבית מותר הכניס אלילי' לתוך הבית כל זמן שהוא שם הבית אסור בהנאה הוציאה הותר הבית: הגה ודוקא שלא הוקצה הבית לכך אבל הוקצה לכך אינו מותר אלא א"כ הוציאה משם דרך בטול דהיינו שלא להכניס עוד שם טור בשם רש"י ובישראל לא מהני בטול כדלעיל סימן קל"ט:

1150 אבן שחצבה לעבדה אסורה בהנאה היתה חצובה וציירה וכיידה שתיעבד אפי' צייר וכייד בגוף האבן נוטל מה שחידש והוא אסור בהנאה ושאר האבן מותר. ובעבודת כוכבים דמהני בטול אפילו לא נטל משם רק מה שצייר מותר אם עשאו דרך בטול רבינו נסים:

1151 אבן שהעמיד עליה אלילים של עובד כוכבים הרי זו אסורה כל זמן שהיא עליה סילקה האבן מותרת:

1152 אילן שנטעו מתחילה שיהא נעבד אסו' בהנאה היה אילן נטוע וגדעו ופסלו לשם אלילים אפי' הבריך והרכיב בגופו של אילן והוציא שריגים כורת את השריגים והם אסורים בהנאה ושאר האילן מותר. אילן שמעמידין תחתיו אלילים כל זמן שהיא תחתיו אסור בהנאה נטלה מתחתיו הרי זה מותר מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד:

1153 אע"פ שקרקע עולם אינו נאסר אם עשה בו מעשה כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות לאלילים נאסר:

1154 בעלי חיים אינן נאסרים שאפילו השתחוה לבהמה שלו לא נאסרה עשה בה מעשה ששחטה לאלילים אפי' סימן אחד נאסרה ואפילו אינה שלו ודוקא עובד כוכבים אוסר דבר שאינו שלו אבל ישראל אינו אוסר של חבירו שודאי אינו מכוין אלא לצערו ויש אומרים שאפילו אם יש לו חלק בה אינו אוסר ואם ישראל מומר הוא או שהתרו בו וקבל התראה הרי זה אוסר. וע"ל סימן ד' . תקרובת ב"ח ומשמשיהם נאסרים תא"ו ני"ז:

1155 אף על פי שבעלי חיים אינם נאסרים אם החליף בעלי חיים באלילים נאסרו אבל חליפי חליפין כגון שהחליף בעלי חיים בחליפי אלילים מותרי' ויש אוסרים גם בזה:

1156 איזו עבודת כוכבים יש לה ביטול ואיזו אין לה ביטול. ובו ט"ו סעיפים: אלילים של עובד כוכבים שביטלה עובד כוכבים מותרת אבל ישראל אינו יכול לבטל אלילים של עובד כוכבים וכל שכן של ישראל שאין לה ביטול עולמית ואפילו אם יש לעובד כוכבים שותפות בה עמו אין ביטול העובד כוכבים מועיל לחלק הישראל:

1157 אפילו אלילים של עובד כוכבים משבאה ליד ישראל וזכה בה שוב אין לה ביטול והני מילי אלילים עצמם אבל משמשי אלילים ונויה אם באו ליד ישראל ואח"כ ביטלה עובד כוכבים מותרים:

1158 הלוקח גרוטאות פי' שברי כלי מתכות מן העובד כוכבים ומצא בהם אלילים אם נתן מעות ולא משך יחזירם לעובד כוכבים וכן אם משך ולא נתן מעות אף על פי שמשיכה בעובד כוכבים קונה כמקח טעות הוא נתן מעות ומשך יוליכם לים המלח:

1159 גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים יכול הגר לומר לעובד כוכבים טול אתה אלילים ואני מעות אבל משבאת האלילים לרשות הגר אסור:

1160 עובד כוכבים מבטל אלילים אע"פ שאינה שלו ואפילו אינו עובד לאותם אלילים ואפי' בעל כרחו ובלבד שידע בטיב אלילים אבל קטן שאינו יודע בטיב אלילים וכן שוטה וכן מי שאינו עובד אלילים כגון גר תושב אינם יכולים לבטלה. ישמעאלים שאינן עובדי עבודת כוכבים אינם יכולים לבטל בית יוסף בשם הרמב"ם פ"ח:

1161 כיצד מבטלה נטל מהאשרה מקל או אפי' עלה אחד לצרכו נתבטלה ובין האשרה עצמה ובין השפאים שנטל ממנה מותרים ואם נטל השפאים לצרכה דהיינו ליפותה לא נתבטלה והיא אסורה והשפאים מותרים:

1162 אלילים של עובד כוכבים שקטע ראש אזנה או ראש חוטמה או ראש אצבעה או שמיעכה בפניה אע"פ שלא חסרה בטלה מיעכה שלא בפניה ולא חסרה או רקק בפניה השתין בפניה או גררה או זרק בה את הצואה לא בטלה: הגה וי"א דאפילו בטלה באמירה בעלמא הוי ביטול אבל אם בטלה מכח אונס אינה מבוטלת עד שיעשה מעשה בגופה כמו שנתבאר מרדכי ר"פ כל הצלמים בשם ראבי"ה:

1163 מכרה או משכנה אפילו לצורף ישראל לא בטלה ויש מתירין בצורף ישראל: הגה ומשמשי עבודת כוכבים אם משכנו או מכרו הוי ביטול וכן משמע בטור סימן קל"ט וכ"כ הב"י:

1164 נפלה עליה מפולת ולא פינוה גנבוה לסטים ולא תבעוה אינה בטלה:

1165 הניחוה עובדיה והלכו להם בשעת שלום מותרת בשעת מלחמה אסורה והוא שאינם יכולים לחזור לה אבל אם היו יכולים לחזור לה ולא חזרו מותרת:

1166 אלילים של עובד כוכבים שנשברה מאליה שבריה אסורים בהנאה עד שיבטלוה לפיכך המוצא שברי אלילים הרי אלו אסורים בהנאה שמא לא ביטלה העובד כוכבים ואם היתה של פרקים והדיוט יכול להחזירה צריך לבטל כל פרק ופרק מפרקיה ואם אינו יכול להחזיר כיון שבטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים:

1167 מזבח של אלילים שנפגם עדיין הוא אסור עד שינתץ רובו על ידי עובד כוכבים ובימוס שנפגם מותר איזהו בימוס ואיזו מזבח בימוס אבן אחד מזבח אבנים הרבה:

1168 המבטל אלילים נתבטלו משמשיה אפי' הם כבר ביד ישראל נתבטלו עם ע"א שביד העובד כוכבים מרדכי פרק ר"י וכן כ' הר"ן בשם הראב"ד ביטל משמשיה לא נתבטלה היא:

1169 מצוה על כל המוצא אלילים שיבערנה ויאבדנה וכיצד מבערה שוחק וזורה לרוח או מטיל לים וה"ה במשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות בית יוסף בשם הרמב"ם:

1170 צריך לשרש אחר האלילי' ולכנות לה שם גנאי:

1171 שלא להשביע בשם אלילים של עובדי כוכבים ודיני הזכרת שמה. ובו ה' סעיפים: הנודר או נשבע בשם אלילים הרי זה היה לוקה ואסור להזכירה בשמה בין לצורך בין שלא לצורך:

1172 שם חגים שלהם שהם כשמות בני אדם אין חשש להזכירם והוא שלא יקראם כמו שמזכירם אותם העובדי כוכבים בלשון חשיבות. מרדכי ספ"ק דעבודת כוכבים בשם ראבי"ה והגה' מיימוני ור' ירוחם:

1173 אסור לגרום לעובד כוכבים שידור או שישבע בשם אלילים ועיין בא"ח סימן קנ"ו ובח"מ ס"ס קע"ו:

1174 מותר להזכיר שם אלילים הכתובים בתורה כמו כרע בל קורס נבו העורכים לגד שולחן:

1175 מותר להתלוצץ באלילים: הגה מותר לומר לעובד כוכבים אלהיך יהיה בעזרך או יצליח מעשיך רמב"ם בפי' המשנה:

1176 דיני חגי האלילים. ובו י"ב סעיפים: שלשה ימים לפני חגם של עובדי כוכבים אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים ומותר למכור להם דבר שאינו מתקיים עד יום חגם כגון ירקות ותבשיל וכן אסור להשאיל ולשאול ולהלוותן בלא רבית טור והפוסקים וללוו' מהם ולפורען וליפרע מהם מלוה בשטר או על המשכון אבל מלוה על פה נפרעים מהם מפני שהוא כמציל מידם ובזמן דידם תקיפה אפילו בשטר חשיב כמציל מידם ואם היא מלוה ברבית אפילו במשכון חשיב כמציל מידם:

1177 עבר ונשא ונתן ביום חגם אסור בהנאה ואם נשא ונתן בשלשה ימים שלפני החג מותר בהנאה:

1178 אם היה חגם של אותם העובדי כוכבים ימים הרבה ג' או ד' או י' כל אותם הימים כיום אחד הם וכל אותם הימים אסורים עם ג' לפניהם:

1179 במה דברים אמורים בארץ ישראל אבל בשאר ארצות אינו אסור אלא יום חגם בלבד:

1180 אסור לשלוח דורון לעובד כוכבים ביום חגם אלא אם כן נודע לו שאינו מודה באלילים ואינו עובדם וכן עובד כוכבים ששלח ביום חגו דורון לישראל לא יקבלנו ממנו ואם חושש לאיבה מקבלו ויזרקנו בפניו לבור או למקום האבד כלאחר יד:

1181 יום שמתכנסים בו העובדי כוכבים להעמיד להם שר ומקריבים ומקלסים לאלהיהם יום חגם הוא והרי הוא כשאר חגיהם:

1182 עובד כוכבים שעושה הוא חג לעצמו ומודה לאלילים ומקלסה ביום שנולד בו ויום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורים ויום שעשה בו משתה לבנו וכיוצא באלו אינו אסור אלא אותו יום ואותו האיש בלבד:

1183 אין יום החג אסור אלא לעובדיה בו בלבד אבל העובדי כוכבים ששמחים בו ואוכלים ושותים ומשמרים אותו או מפני מנהג או מפני כבוד השר אבל הם אינם מודים בו הרי אלו מותרים לשאת ולתת עמהם:

1184 אסור ליכנס לבית העובד כוכבים ביום חגו וליתן לו שלום מצאו בחוץ מותר אבל יאמר לו בשפה רפה ובכובד ראש:

1185 אסור לכפול לו שלום לעובד כוכבים לעולם לפיכך טוב להקדים לו שלום כדי שלא יתחיל העובד כוכבים ויצטרך לכפול לו שלום:

1186 עובדי כוכבים ההולכים לחגם למרחוק בהליכה אסור לשאת ולתת עמהם והבאים מותרים והוא שלא יהיו קשורים זה בזה שאם היו קשורים שמא דעתם לחזור אבל אם ישראל הולך שם בהליכה מותר לשאת ולתת עמו ובחזרה אסור ואם ישראל מומר הוא לעבודת כוכבים גם בהליכה אסור:

1187 יש אומרים שאין כל דברים אלו אמורים אלא באותו זמן אבל בזמן הזה אינם בקיאים בטיב אלילים לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים: הגה ואפילו נותנים המעות לכהנים אין עושין מהם תקרובת או נוי אלילים אלא הכהנים אוכלים ושותים בו ועוד דאית בזה משום איבה אם נפרוש עצמנו מהם ביום חגם ואנו שרויים ביניהם וצריכים לשאת ולתת עמהם כל השנה ולכן אם נכנס לעיר ומצאם שמחים ביום חגם ישמח עמהם משום איבה דהוי כמחניף להם הכל בטור ומ"מ בעל נפש ירחיק מלשמוח עמהם אם יוכל לעשות שלא יהיה לו איבה בדבר ב"י בשם הר"ן וכן אם שולח דורון לעובד כוכבים בזמן הזה ביום שיש להם סימן אם יגיע להם דורון בחג ההוא אם אפשר לו ישלח לו מבערב ואם לא ישלח לו בחג עצמו ת"ה סימן קצ"ה:

1188 דיני יריד מעובדי כוכבים. ובו ה' סעיפים: עיר שעושים בה יריד ביום חגם והעובדי כוכבים מתקבצים מכמה מקומות והולכים שם לכבוד עבודת כוכבים מותר לילך חוצה לה ואסור ליכנס בתוכה היתה חוצה לה מותר ליכנס בתוכה ההולך ממקום למקום אסור לעבור בה אם הדרך מיוחד לה דהיינו שאין עוברים מאותה עיר לעיר אחרת:

1189 בד"א באכסנאי אבל בן עיר מותר ואם הולך בשיירא מותר: הגה חצר של עבודת כוכבים י"א דדינו כעיר של עבודת כוכבים טור בשם הרשב"א ובזמן שאין העובדי כוכבים מתקבצים שם לתרפותן מותר ליכנס שם טור בשם ר' יונה והרא"ש וי"א דבכל ענין אסור אם אין דרך עובר בו למקום אחר אבל כשדרך עובר בו למקום אחר לכולי עלמא מותר וכן המנהג פשוט לילך דרך אותו חצר למקום אחר רשב"א ומ"מ מדת חסידות הוא להתרחק מלילך בו אם יש לו דרך אחרת קצר כמוהו ד"ע וכן משמע בספר חסידים ועיין לעיל סימן קמ"ב:

1190 הולכים ליריד של עובדי כוכבי' ולוקחים מהם בהמה עבדים ושפחות ובתים ושדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהם בד"א בלוקח מבעל הבית שאינו נותן מכס אבל הלוקח שם מן התגר אסור מפני שהוא נותן מכס ואף אם יניחו לו המכס אסור טור והמכס לאלילים עבר ולקח בהמה נושר פרסותיה מהארכובה ולמטה ואם כסות וכלים לקח ירקבו לקח מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח לקח עבד לא מעלין ולא מורידין:

1191 אם המכס הוא לכהנים ואוכלים ושותים אותו ואין קונים ממנו לא תקרובת אלילים ולא נוייה מותר. הגה וסתם יריד בזמן הזה מותר דסתמא לאו לעבודת כוכבים הוא. במקום שדרך עובדי כוכבים המוכרים לומר ועוד פשוט לאלוה מותר לקנות ממנו דאפשר שיתננו לעניי עובדי כוכבים טור בשם ב"ה אבל אם מפרש בהדיא לעבודת כוכבים שלו או שידוע שהוא לעבודת כוכבים או שאומר לקדש פלוני אסור לקנות ממנו שם וכן פשוט בתוס' ובהגמי"י:

1192 ישראל ההולך ליריד שמוכרים שם אלילים וצרכיה אסור לישא וליתן עמו שאנו אומרים אלילים מכר ודמי אלילים ביד ישראל אסור: אבל מותר לישא וליתן עם עובד כוכבים שהלך שם טור:

1193 להתרחק מדרך אלילים ושלא לשחות בפניה. ובו ג' סעיפים: מצוה להתרחק מדרך אלילים ד' אמות:

1194 ישב לו קוץ ברגלו בפני אלילים או נתפזרו לו מעות לפניה לא ישוח להסיר הקוץ וליטול המעות מפני שנראה כמשתחוה לה אלא ישב או יפנה אחוריו או צדו לצד אלילים ואחר כך יטול:

1195 פרצופות המקלחות מים בפני אלילים לא יניח פיו על פיהם וישתה מפני שנראה כמנשק לאלילים: הגה י"א דכל שאינו אסור אלא מפני מראית העין כגון בדין זה אם יש סכנה בדבר כגון אם ימות אם לא ישתה מותר לשתות ואין בזה משום יהרג ואל יעבור ר"ן פ"ק דעבודת כוכבים. שרים או כהנים שיש להם צורת עבודת כוכבים בבגדיהם או שנושאים צורת חמה לפניהם כדרך הגמונים אסור להשתחות להם או להסיר הכובע לפניהם רק בדרך שאינו נראה כמו שנתפזרו מעותיו או שיקום לפניהם קודם בואם וכן יסיר הכובע וישתחוה קודם בואם ת"ה סימן קצ"ו ויש מקילין בדבר הואיל וידוע שגם העובדי כוכבים אינם מסירים הכובע או משתחוים לצורת החמה רק להשר שם בשם ר"י מאפנו"ם ומהרי"ו וטוב להחמיר כסברא הראשונה:

1196 דברים המוצרכים לעבודת כוכבים אסור לישראל למוכרם. ובו י"ד סעיפים: דברים שהם מיוחדין למין ממיני אלילים שבאותו מקום אסור למכור לעובדי אותם אלילים שבאותו מקום ואם קונה הרבה ביחד שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה מותר וכן אם אומר שצריך אותם לדברים אחרים והישראל יודע שכדבריו כן הוא מותר ודברים שאינם מיוחדים לה מוכרים אותם סתם ואם פירש העובד כוכבים שהוא קונה אותם לאלילים אסור למכור לו אלא אם כן פסלן מלהקריבן לאלילים: הגה אסור למכור לעובד כוכבים מים כשיודעים שרוצה לעשות מהן מים להטביל בתא"ו ני"ז: היו מעורבים דברים המיוחדים עם דברים שאינם מיוחדין כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה מוכר הכל סתם ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לאלילים וכן כל כיוצא בזה: הגה ודוקא לכהן עבודת כוכבים או לעובד כוכבים שחזקתו שיקטיר הלבונה לעבודת כוכבים אבל לסתם עובד כוכבים שרי י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר מרדכי דפ"ק דעבודת כוכבים ויש מחמירין ונהגו להקל כסברא הראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו ר"ן שם ובתוס' ואשיר"י והגמ"ר פ"ק דשבת לדעת הרב:

1197 אם העובד כוכבים מחזר אחר דברים המיוחדים לאלילים ומערים לכלול דברים אחרים עמהם כדי שלא יבינו שקונה לצורך אלילים אסור למכרם לו:

1198 אסור למכור שעוה לעובדי כוכבים ביום חגו: הגה שדרכו לעשות נרות לעבודת כוכבים או ביום שלפניו אבל בשאר ימים שרי מרדכי פ"ק דעבודת כוכבים וע"ל סוף סימן קל"ט:

1199 מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לעובד כוכבים אין מוכרין ובכ"מ אין מוכרין להם ולא לישראל החשוד למכור להם בהמה גסה אם לא ע"י סרסור או שיודע שקונה אותה לשחיטה ועכשיו נהגו היתר בכל:

1200 אין מוכרים להם ולא לישראל החשוד למכור להם ולא לישראל לסטים דבר שיש בו נזק לרבים כגון דובים ואריות ולא שום כלי זיין ולא סדן שטא"ק בלשון אשכנז כן פירש"י בעבודת כוכבים דף ט"ו ולא כבלים וקולרין פירוש מענין ויתנוהו בסוגר ויהבוהו בקולרין פירוש ברזל סביב הצואר ושלשלאות של ברזל ואפילו עשת של ברזל ולא משחיזים להם כלי זיין ולא בונים להם מקום שדנים בו בני אדם:

1201 היו ישראל שוכנים בין עובדי כוכבים וכרתו להם ברית מותר למכור כלי זיין לעבדי המלך וגייסותיו מפני שעושים עמהם מלחמה עם צרי המדינה להצילה ונמצאו מגינים עליהם שהרי הם שרויים בתוכה:

1202 אין מוכרין להם בארץ ישראל כל דבר המחובר כגון אילן וקמה אבל מוכרים על תנאי שיקוץ וקוצץ:

1203 אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל אבל משכירים להם בתים ולא שדות ובסוריא מוכרים בתים ומשכירים שדות ובחוצה לארץ מוכרים אלו ואלו:

1204 לא ימכור ולא ישכיר לג' עובדי כוכבי' ביחד בשכונת היהודים אבל לאחד או לשנים מותר למכור או להשכיר כל מה שירצה ולא חיישינן שמא ימכור או ישכיר הוא לאחרים:

1205 אף במקום שהתירו להשכיר לא התירו אלא לאוצר וכיוצא בו אבל לא לדירה מפני שמכניס לתוכו אלילים בקבע: הגה והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגים להכניס עבודות כוכבים בבתיהם טור השוכר בית מעובד כוכבים יש להחמיר שלא להניח שם עבודת כוכבי' של עובד כוכבי' הגהות אשיר"י ספ"ק דעבודת כוכבים:

1206 אסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים שאינו מכירו:

1207 מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבליהם משום דרכי שלום:

1208 אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים מליטול לקט שכחה ופיאה:

1209 אסור לספר בשבחן אפילו לומר כמה נאה עובד כוכבי' זה בצורתו קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו מותר:

1210 שלא יאכל הישראל עם העובד כוכבים אף על פי שאוכל משלו. ובו ב' סעיפים: עובד כוכבים העושה משתה לחופת בנו או בתו אסור לישראל לאכול שם אפילו אוכל משלו ושמש שלו עומד עליו ומשמש ומאימתי אסור משיתחיל להכין צרכי הסעודה ולאחר ימי המשתה ל' יום ואם אומר שמזמינו בשביל החופה אסור עד י"ב חדש ולאחר י"ב חדש מותר אלא אם כן הוא אדם חשוב:

1211 אם העובד כוכבים שעושה חופה שולח לבית הישראל עופות חיים או דגים מותר. וה"ה דמותר אם שלח לו לביתו בשר שחוט כדינו ב"י בשם תשו' הרא"ש:

1212 דיני יחוד ישראל וישראלית עם העובד כוכבים. ובו ד' סעיפים: אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים ואין מוסרין בהמה לרועה שלהם מפני שהם חשודים על הרביעה ובמקומות שאינם חשודים בה ואדרבה מכים ועונשים עליה מותר. ואין מוסרים להם תינוק ללמדו ספר או ללמדו אומנות דמשכי ליה למינות טור:

1213 לא יתייחד ישראל עם עובדי כוכבים מפני שהם חשודים על שפיכות דמים:

1214 אם נזדמן לו בדרך עובד כוכבים חגור סייף טופלו לימינו היה לעובד כוכבים מקל בידו טופלו לשמאלו טור היו עולים בעליה או יורדים בירידה לא יהא ישראל למטה והעובד כוכבים למעלה ומ"מ טופלו קצת לימינו ר"ן פרק אין מעמידין ולא ישחה לפניו לעולם. שאל לו להיכן אתה הולך אם היה צריך לילך פרסה יאמר שתי פרסאות אני הולך: הגה במקום שנהגו לילך במרחץ בלא מכנסיים אסור לילך למרחץ שרוחצים בו עובדי כוכבים ערומים אבל אם הישראל כבר במרחץ ובאו עובדי כוכבים אין צריך לצאת מרדכי פכ"ה:

1215 לא תתייחד ישראלית עם עובד כוכבים אפי' הם רבי' ונשותיה' עמהם:

1216 דיני מיילדת עובדת כוכבים וישראלית. ובו ב' סעיפים: עובדת כוכבים לא תיילד לישראלית בינה לבינה ואפילו אם היא מומחית וכן לא תניק לבן ישראל בביתה ואפילו אחרים עומדים על גבה אבל בבית ישראל מותרת ליילד ולהניק אם אחרים עומדים על גבה או יוצאים ונכנסים והוא שלא יניחנו עמה לבדו בלילה:

1217 ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר אא"כ יש לה חלב הרבה ומצערת אותה מותרת להניקו מרדכי ואגודה ר"פ אין מעמידין ולא תיילד לעובדת כוכבי' אלא אם כן היא ידועה למילדת שאז מותר ודוקא בשכר ובחול אסור ללמד לעובד כוכבים אומנות הגהות אשיר"י שם וירושלמי:

1218 אם מותר להתרפאות מעובד כוכבים. ובו ג' סעיפים: כל מכה וחולי שיש בהם סכנה שמחללים עליהם שבת אין מתרפאים מעובד כוכבים שאינו מומחה לרבים וכל המקיזים דם הוו מומחים לענין הקזה טור וב"י בשם תוספות והרא"ש ובהגהות מיי' פ"ט ור' ירוחם ואגודה וסמ"ג דחיישינן לשפיכת דמים ואפילו הוא ספק חי ספק מת אין מתרפאים ממנו אבל אם הוא ודאי מת מתרפאים ממנו דלחיי שעה לא חיישינן בהא ואם אמר סם פלוני יפה או רע יכול לסמוך עליו והוא שלא יקח ממנו אותו סם וי"א דכל זה אינו אסור אלא כשהעובד כוכבים עושה בחנם אבל אם עושה בשכר בכל ענין מותר דחייש לפסידא דאגריה הגהות אשיר"י פא"מ מא"ז וכן נהגו להקל אבל אם בא לרפאותו בלחש מותר והוא שלא ידע שמזכיר שם אלילים אבל אם יודע שמזכיר שם אלילים אסור אפילו אם יודע שודאי ימות ואם הוא אפיקורוס אפי' סתם לחש אסור שודאי מזכיר שם אלילים: וכן אסור ללמוד ממנו לחש הגהות מרדכי פא"מ :

1219 עובד כוכבים שבא לרפאות את ישראל ואמר ליה קח ממים אלו או מאילן פלוני שהם של אלילים אסור אבל אם אמר לו קח ממים אלו או מאילן זה ולא הזכיר לו שם אלילי' אעפ"י שאין מאותם מים ואותו אילן מצויים אלא של אלילים מותר כיון שלא תלה הרפואה במה שהם אלילים ויש אוסרים גם בזה אפילו באומר לו הבא עלים סתם והביא לו מעצי אשרה:

1220 בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה אפי' דרך הנאתן ושלא במקום סכנה כדרך הנאתן אסור שלא כדרך הנאתן מותר חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה: הגה ועיין לעיל סימן קכ"ג י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה ר"ן פכ"ש בשם י"א וריב"ש סי' מ"ה ואפי' יין נסך בזמן הזה מותר להתרפאות בו ולעשות ממנו מרחץ אע"פ שהוא כדרך הנאתן ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור הואיל ואין בו סכנה וכל שכן דמותר לזלף יין על גבי אש דאפי' לבריא מותר דריחא לאו מילתא היא ארוך כלל ל "ט . מותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה אפילו חולה שאין בו סכנה חוץ מבעצי עבודת כוכבי' ארוך כלל ל"ב וכל חולה שמאכילין לו איסור צריכים שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה שם כלל נ"ט ואין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אע"פ שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר מאחר שאין סכנה בדבר בית יוסף ותשובת הרשב"א סוף סימן קל"ד:

1221 אם מותר להסתפר מעובד כוכבים. ובו ג' סעיפים: אין מסתפרין מהעובד כוכבים אלא במקום שמצויין בני אדם או אם אותו העובד כוכבים מדמה שאותו ישראל הוא אדם חשוב: הגה ויש מחמירים שלא להסתפר מעובד כוכבים אפילו במקום רבים בתער אם לא שיראה במראה תוספות ומרדכי פא"מ ונהגו להקל כסברא ראשונה:

1222 אסור לאיש להסתכל במראה משום לא ילבש גבר אלא אם כן משום רפואה כגון שחושש בעיניו או שמספר עצמו או אם מסתפר מן העובד כוכבים בינו לבינו וכדי ליראות אדם חשוב מותר לראות במראה: הגה וי"א הא דאסור לראות במראה היינו דוקא במקום דאין דרך לראות במראה רק נשים ואית ביה משום לא ילבש גבר אבל במקום שדרך האנשים לראות ג"כ במראה מותר ר"ן פא"מ ואפי' במקום שנהגו להחמיר אם עושה לרפואה שמאיר עיניו או שעושה להסיר הכתמים מפניו או נוצות מראשו שרי סמ"ג בשם הר"ר זעלקיל וכן נהגו ועיין לקמן סימן קפ"ב:

1223 ישראל המספר את העובד כוכבים כיון שהגיע סמוך לבלוריתו ג' אצבעות מכל רוח שומט ידו וכן הקרחה שעושים כהני עבודת כוכבים אסור לישראל לעשות להם:

1224 על איזה עבירות יהרג ואל יעבור. ובו ג' סעיפים: כל העבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג אם הוא בצינעה יעבור ואל יהרג ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי אם העובד כוכבי' מכוין להעבירו על דת: הגה ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה ר"ן פרק לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש סימן שפ"ז ובמקום שאמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה. מהרי"ו סימן קנ"ו ואם הוא בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל חייב ליהרג ולא יעבור אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת אפילו על ערקתא דמסאנא ב"י אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו יעבור ואל יהרג ואם הוא שעת הגזיר' על ישראל לבדם ב"י בשם נ"י אפילו אערקתא דמסאנא פירוש רצועת המנעל יהרג ואל יעבור: הגה ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה אין צריך לקיימו ושיהרג ר"ן פרק במה טומנין ונ"י פרק סורר ומורה מיהו אם השעה צריכה לכך ורוצה ליהרג ולקיימו הרשות בידו מהרי"ק שורש פ"ח בשם הר"ן ובעבודת כוכבים ג"ע ש"ד אפילו בצינעה ושלא בשעת הגזרה ואפי' אין העובד כוכבים מכוין אלא להנאתו יהרג ועל יעבור: הגה ודוקא כשאומרים לו לעשות מעשה כגון שאומרים לאיש לגלות ערוה או שיהרג אבל אם אונסים לאשה לבא עליה או שרוצים להשליכו על התינוק להרגו או שהוא כבר מוקשה ורוצים לאנס אותו לערוה אין צריך ליהרג ב"י בשם תוספות ור"ן פרק כ"ש וכל איסור עבודת כוכבים וג"ע וש"ד אע"פ שאין בו מיתה רק לאו בעלמא צריך ליהרג ולא לעבור אבל אלאו דלפני עור לא תתן מכשול יעבור ואל יהרג ר"ן פרק כ"ש ופרק בן סורר ומורה ועובד כוכבים הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות ב"י בשם הרמב"ן והפוסקים הנ"ל עובדי כוכבים שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם ונהרגנו לא יתנו להם אחד מהם משנה פ' ח' דתרומות והרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה אלא א"כ יחדוהו ואמרו תנו לנו פלוני ב"י בשם רש"י ור"ן ויש אומרים דאפילו בכה"ג אין למסרו אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי רמב"ם פ' הנזכר וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל כל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אע"פ שחלל השם מכ"מ נקרא אנוס ופטור ודוקא שלא יוכל לברוח אבל אם יכול לברוח ואינו עושה הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד ב"י בשם הרמב"ם פ"ה דיסודי התורה :

1225 אסור לאדם לומר שהוא עובד כוכבי' כדי שלא יהרגוהו אבל אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי משנה מלבושו בשעת הגזר' מותר כיון שאינו אומר שהוא עובד כוכבי': הגה ואפי' לובש כלאים נ"י פרק הגוזל בתרא ואע"ג דאסור לומר שהוא עובד כוכבים מכ"מ יוכל לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפין נמוקי יוסף פ' הגוזל והעובדי כוכבים יבינו שהוא אומר שהוא עובד כוכבי' והוא יכוין לדבר אחר וכן אם יוכל להטעותם שהם סוברים שהוא עובד כוכבים שרי ת"ה סי' קצ"ז וכן בדרך זה מי שלבו העלה טינא וחושק באשת איש אם תוכל אשתו לבא אליו ושיסבור שבא על הערוה שרי שם בנ"י וכל זה לא שרי רק במקום סכנה אבל שלא במקום סכנה כגון שילבש בגדי עובד כוכבים שלא יכירוהו שהוא יהודי ויעבור מכס או כדומה לזה אסור. אשיר"י ונ"י פרק הגוזל בתרא ות"ה סימן קצ"ו ושאר פוסקים:

1226 מי שנתחייב מיתה מותר לברוח לבית עבודת כוכבים ולהציל את עצמו וי"א דבשעת הגזרה אסור כל בו ועיין לעיל סימן ק"נ:

1227 עובדי עבודת כוכבים להצילם מהמות. ובו ב' סעיפים: עובדי עבודת כוכבים מז' עממין שאין בינינו וביניהם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל בארץ ישראל בזמן שהיו רוב השדות של ישראל וכיוצא בהן אין מסבבים להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות כגון שראה א' מהם שנפל לים אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר לפיכך אין לרפאותן אפילו בשכר אם לא היכא דאיכא משום איבה דאז אפילו בחנם שרי אם לא יוכל להשמט אפילו בחנם ב"י בשם הרמב"ן וכן מותר היה לנסות רפואה בעבד כנעני אם תועיל תוס' ומרדכי פא"מ ובסמ"ג . במה דברים אמורים בישראל בעל עבירות והעומד ברשעו ושונה בו תמיד כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם אבל ישראל בעל עברות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו:

1228 האפיקורסים והם שעובדים לעבודת כוכבים או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה כופר והאפיקורסים והם שכופרים בתורה ובנבוא' מישראל היו נוהגין בזמן הבית להרגם אם יש בידו כח להרגם בסייף בפרהסיא היה הורג ואם לאו היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו כיצד ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר קדם ומסלקו והיה אומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו: הגה ועיין בחושן המשפט סימן תכ"ה מומרים שממרים עצמם לעבודת כוכבים ומטמאים עצמם בין העובדי כוכבים לעבוד עבודת כוכבים כמותם הרי הם כמו מומרים להכעיס והיו מורידין ולא מעלין אותם תוספות פא"מ ומכ"מ אם בא לשוב לא החמירו עליו שקשה לפרוש מהם וחיישינן שלא יחזור לסורו ת"ה סימן קנ"ח:

1229 שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר ברבית. ובו ג' סעיפים: דבר תורה מותר להלוות לעובד כוכבים ברבית וחכמים אסרוהו אם לא כדי חייו או לת"ח או ברבית דרבנן והאידנא מותר בכל ענין הטור:

1230 מומר מותר להלוותו ברבית ואסור ללוות ממנו ברבית: הגה ויש מחמירין אף במומר להלוותו המרדכי והגהות מיימוני בשם ראבי"ה ורש"י וסמ"ג ובמהרי"ל וטוב להחמיר אם אפשר להשמט ממנו:

1231 כותיים יש להם דין מומר לעבודת כוכבים. הקראים אין להם דין מומרים ואסור להלוותם ברבית ואין צריך לומר שאסור ללוות מהם ברבית: הגה וע"ל סימן קנ"ז וקכ"ד דין אנוסין. תינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים ואינו יודע מתורת ישראל כלל דינו כקראים ואסור להלוות לו ברבית כך משמע מב"י לדעת הרמב"ם ולכן מומרת לעבודת כוכבים שיש לה בן מן העובד כוכבים שהבן הרי הוא כמוה ונקרא מומר אסור להלוות לו ברבית מרדכי פ' החולץ דהוי כתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים:

1232 גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו. ובו כ"ג סעיפים: צריך ליזהר בריבית וכמה לאוין נאמרו בו ואפי' הלוה הנותנו והערב והעדים עוברים: הגה ואין חילוק בין אם מלוה לעני או לעשיר הגהות מיימוני פ"ד מהל' מלוה ולוה והא דלוה עובר דוקא ברבית דאורייתא אבל ברבית דרבנן אינו עובר אלא משום לפני עור וגו' ר"ן פ' זה בורר ובנ"י פא"נ וכ"כ ר' ירוחם ני"ח:

1233 כל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטים וכאלו כפר ביציאת מצרים ובאלהי ישראל:

1234 התולה מעותיו לומר שהם של עובד כוכבים ומלוה אותם ברבית הקב"ה יפרע ממנו:

1235 אפילו אם הלוה נותן לו יותר מדעתו בשעת הפרעון שלא התנה עמו ואינו אומר שנותנו לו יותר בשביל רבית אסור. ומיהו אם לא היו המעות בידו דרך הלואה רק דרך מכר מותר בכה"ג ב"י בשם תלמידי רשב"א ובנימוקים בשם תוס':

1236 אפילו אם אמר ליה בשעת לקיחת הרבית אני נותנו לך במתנה אסור לקבלו ממנו אבל אם לקח ממנו רבית וצריך להחזירו לו מועלת מחילה לפטרו כמו בכל גזל. מתנה על מנת להחזיר ברבית אסור ר"ן פ"ב דקידושין:

1237 אסור להקדים הרבית או לאחר אותו כיצד נתן עיניו ללוות ממנו והיה משגר לו דורון ופירש בשביל שילוהו טור וכב"י שכ"ג מרא"ש או שהוא מתנה מרובה דמסתמא הוי כאילו פירש לו שם בשם סמ"ג בשביל שילוהו זו היא רבית מוקדמת לוה ממנו והחזיר לו מעותיו והיה משגר לו דורון בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו זו היא רבית מאוחרת ואם עבר ועשה כן ה"ז אבק רבית:

1238 צריך המלוה ליזהר מליהנות מהלוה שלא מדעתו כל זמן שמעותיו בידו אפילו בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו אבל אם נהנה ממנו מדעתו מותר בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו ובלבד שלא יהא דבר של פרהסי' כגון לדור בחצרו ולהשתמש בעבדיו:

1239 אפילו לבניו ובני ביתו אסור להלות ברבית אע"פ שאינו מקפיד עליהם ובודאי נותנו להם במתנה:

1240 לא יעשה מלאכה לחבירו על מנת שחבירו יעשה עמו אח"כ מלאכה שהיא יותר כבדה ואפי' לעשות עמו אותה מלאכה עצמה אסור אם הוא בזמן שהיא יותר כבדה כגון שזה מנכש פי' תולש העשבים הרעים מתוך הטובים עמו בגריד וזה מנכש עמו ברביעה: הגה ואם אחד מלוה מעות לחבירו על זמן מה כדי שיחזור וילוהו פעם אחרת כזמן הראשון יש אומרים שאסור מרדכי ספא"נ ותשובת הרא"ש כלל ק"ח סי' ט"ז ולא דמי לעושה עמו מלאכה וחוזר ועושה עמו דגבי הלוואה שכר הלוואה הוא נוטל וי"א דמותר אם אינו מלוה לו לזמן ארוך יותר ממה שהלוהו ב"י בשם ס"ה ומרדכי בשם מהר"מ ועיין לקמן סימן קע"ז:

1241 אסור ללמד את המלוה או את בנו מקרא או גמרא כל זמן שמעותיו בידו אם לא היה רגיל בזה מקודם:

1242 אם לא היה רגיל להקדים לו שלום אסור להקדים לו:

1243 לא יאמר לו הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פלוני: הגה וכן שאר רבית דברים בעלמא אסור טור ואפי' לטובת הנאה בעלמא כמו שיתבאר בסוף הסימן. אסור לקדש אשה בהנאת מלוה כגון שהיא חייבת לו ומרויח לה הזמן כדי שתתקדש לו גמרא פ"ק דקדושין:

1244 מותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דינרים לפלוני והוא שלא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי ויש אומרים שצריך גם כן שלא יפייסנו הלוה לתת למלוה בשביל שילוהו:

1245 אסור לומר אלוך מנה על מנת שתתן זוז לפלוני או להקדש במרדכי דא"נ אפי' אם אותו פלוני הוא עובד כוכבים אע"פ שאינו חייב לו טור סי' קס"ט . ורבית קצוצה פי' שקצץ והתנה לתת כך וכך בשביל שמלוהו הוא ואין חילוק בין אמר המלוה כך או שאמר הלוה מעצמו כך והוא מלוה לו משום זה ב"י בשם תשו' רשב"א:

1246 יש אומרים שאסור לומר לו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרין ואלוה לך מעות:

1247 מותר לומר לחבירו הילך זוז ואמור לפלוני שילוני ואפי' לבן המלוה מותר לומר כן והוא שיהא גדול ואינו סומך על שלחן אביו: הגה י"א דאסור למלוה ליקח ממקבל זה הזוז שלא יבואו להערים המ"מ פ"ה דה"מ י"א דמותר לישראל לומר לחבירו ישראל לך והלוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית ומותר לתת אחר כך הרבית לשליח להביאו לו דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה והשליח אינו עושה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא ואי משום ששלוחו של אדם כמותו אין שליח לדבר עבירה ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ מרדכי בשם רש"י וכן עיקר אע"ג דיש מפקפקין בהיתר זה ומחמירים לאסרו ב"י ובנמוקים יש לסמוך עליו לעת הצורך ומ"מ אם הלוה קבל המעות בעצמו מן המלוה רק ששולח לו הרבית אסור שם במרדכי אבל אם שליח המלוה הלוה ללוה ברבית ועשה שטר על שם המלוה הוה כאלו הלוה לו המלוה עצמו ואסור אפי' עשה השליח בלא דעת משלחו דהשטר עביד לה עיקר הלואה והוא נכתב על שם המלוה מהרי"ק שורש י"ז:

1248 תלמידי חכמים שהלוו זה את זה דברים של מאכל ונתן לו יותר על מה שלוה ממנו עד חומש ה"ז מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה: הגה ויש מתירין אפילו בהתנו מתחילה כך ובלבד בדבר מועט הגהות אשיר"י וכ"מ דעת הטור וכ"נ דעת הרב המגיד ומכל מקום לא ירגילו תלמידי חכמים עצמם בכך מפני המון העם שלא ילמדו מהם הגהת מיי' פ"ד מהל' מלוה וסמ"ג לאוין קצ"ג:

1249 כל רבית דרבנן מותר במעות של יתומים או של הקדש עניים או תלמוד תורה או צורך בית הכנסת: הגה וכן נוהגין להקל ב"י בשם הרמב"ם והרא"ש אע"ג דיש מחמירין דאינו מותר רק בבית דין מרדכי דא"נ וכן משמע במהרא"י ובת"ה סימן ס"ה ובח"ה סי' ר"ן ורש"י פרק א"נ דף ע' סוף ע"א . יש מקומות שנוהגים שאפוטרופוס מלוה מעות יתומים ברבית קצוצה ומנהג טעות הוא ואין לילך אחריו מהרי"ל בתשובה וכל אפוטרופוס שעושה כן עי' בחושן המשפט סי' ל"ד אם נפסל. אבל ברבית דרבנן שרי כל זמן שלא הגדיל היתום לעסוק במעותיו כדרך שאר אנשים אע"פ שכבר הוא בן י"ג שנה הואיל ולא הגיע לכלל דעת מקרי יתום לענין זה ב"י בשם ת"ה ודברי ב"י גופיה מי שחייב ליתומים וכשבא לפרוע טוען שנתן להם רבית ורוצה לנכות מחובו והיתום טוען שלא קבל היתום נאמן בלא שבועה בית יוסף בסימן קע"ו בשם תשובת רשב"א:

1250 אפוטרופוס שהלוה מעות היתומים ברבית קצוצה אם הלוה נטל לחלקו כל כך ריוח כמו שהתנה לתת להם חייב ליתן להם:

1251 אם עבר האפוטרופוס והלוה מעות יתומים ברבית קצוצה והאכיל היתומים פטורים מלשלם אפילו לכשיגדלו: הגה וגם האפוטרופוס פטור מלהחזירו תשובת הרשב"א וה"ה מעות של הקדש עניים או שאר מצות ב"י בשם תשובת הרשב"א ומיהו אין המלוה נאמן לומר דמעות של הקדש היו אלא בראייה ריב"ש סי' תס"ה ועיין לקמן סי' קס"ט אם אפוטרופוס מותר ללוות מעובד כוכבים לצורך יתומים:

1252 אי אוזיף ק' בק"כ מעיקרא ק' בדנקא ולסוף ק"כ אסור מדאורייתא ואי אוזיף ק' במאה ואייקר אסור מדרבנן:

1253 מותר ללוות ברבית מפני פקוח נפש: הגה ועי"ל סי' קס"ט ובסי' קע"ג דאסור ללוות ברבית לצורך קהל ואפילו אינו רבית קצוצה כל שכן ברבית קצוצה דאסור ולא כמו אלו שנהגו להקל בקצת מקומות להלוות וללוות לצורך קהל ברבית קצוצה ואין להם על מה שיסמוכו אם לא שנאמר שמחשבים צרכי קהל לפקוח נפש או לצורך מצוה כמו שיתבאר לקמן סימן קע"ב אבל אין לסמוך על זה כי אם לצורך גדול רוב הג"ה הם ד"ע:

1254 המלוה מעות על מנת שכל מלאכה שתבא לידו יתן אותה למלוה לעשותה אסור: הגה ולמאן דאמר טובת הנאה הוי ממון מיקרי רבית קצוצה כך דקדק הב"י מלשון הרא"ש מאחר שהתנו מתחלה בכך ואפילו לא התנו מתחלה אם אינו רגיל לעשות בלאו הכי אסור וכן כל טובת הנאה אבל אם כל אחד מחזיק טובה לחבירו לפעמים הלוה למלוה ופעמים להיפך שרי הגהות מרדכי דא"נ והגהות מיי' פ"ה דה"מ:

1255 דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא. ובו י"א סעיפים: כל דבר אסור ללוות בתוספת ואפילו טור בשם רמ"ה בפחות משוה פרוטה יש איסור רבית אבל אין מוציאין אותו בדיינין: הגה כללא דרבית דכל שהוא אגר נטר אסור בין שהוא דרך מקח בין שהוא דרך הלואה אלא שבדרך מקח אינו רק אבק רבית שהוא מדרבנן לשון הטור:

1256 אבק רבית אינה יוצאת בדיינים ואם בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר: מלבד רבית מוקדמת ומאוחרת אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר ב"י בשם תשובת הרשב"א:

1257 אבק רבית אם תפס לוה משל מלוה מפקינן מיניה:

1258 לא אמרו דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים אלא בשאכל המלוה מדעת הלוה אבל אם קודם שאכל טען עליו שלא יאכל והוא הוציא ממנו על כרחו בדיני העובדי כוכבים או בדיין ישראל שטעה והכריחו לשלם יוצאה בדיינים:

1259 רבית דאורייתא שהוא בדרך הלואה בדבר קצוב יוצאה בדיינים שהיו כופין ומכין אותו עד שתצא נפשו אבל אין בית דין יורדין לנכסיו וכן בהלוהו על חצרו ואמר ליה על מנת שידור בו חנם או שישכרנו לו בפחות וכיוצא בו:

1260 לקח רבית קצוצה ומת אין הבנים צריכים להחזיר אלא אם כן היה דבר מסויים כגון פרה וטלית ועשה אביהם תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת:

1261 אם בא לעשות תשובה מעצמו להחזיר הרבית אם הוא דבר מסויים מקבלים ממנו ואם אינו דבר מסויים אם רוב עסקו ומחייתו ברבית אין מקבלין ממנו כדי לפתוח לו דרך לתשובה וכל המקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו:

1262 מי שהיה נושה בחבירו דינר של רבית ונתן לו בשבילו ה' מדות של חטים והיו נמכרים ד' בדינר צריך להחזיר לו ה' מדות ואם רצה להחזיר לו דמיהם דינר ורביע רשאי שהמקח קיים אע"פ שנעשה באיסור: ועיין לקמן סוף סימן קע"ה:

1263 היה חייב לו דינר של רבית ונתן לו בו גלימא או כלי צריך להחזיר לו הואיל והוא דבר מסוים טור:

1264 אם המלוה שכר מהלוה חפץ באותו דינר של רבית ולא היה ראוי לשכרו אלא בחצי דינר מוציאין ממנו כל הדינר:

1265 שטר שיש בו רבית בין של תורה בין של דבריהם גובה את הקרן לבדו והוא שיהא ניכר שהוא רבית: הגה כגון שהוא מפורש בשטר הקרן בפני עצמו הרא"ש והמרדכי והגהות מיימוני ונ"י ותוס' והג"א וטח"מ סי' נ"ב דלא כהרמב"ן או שלא היה נכתב בשטר רק הקרן ועדים מעידים על הרבית טור וכל מי שבא לידו יקרע השטר דחיישינן שמא יגבה בו הרבית הגהות מיימוני פ"ד ותוס' ומרדכי והג"א בשם תוספתא . אבל אם אינו מפורש אלא שכולל הקרן עם הרבית אינו גובה בו אפילו הקרן ועיין בחושן המשפט סימן נ"ב:

1266 שלא להלוות סאה בסאה. ובו ה' סעיפים: אסור ללוות סאה בסאה אפילו לא קצב לו זמן לפרעון וכן כל דבר חוץ ממטבע כסף היוצא אז בהוצאה דשמא יתייקרו ונמצא שנותן לו יותר ממה שהלוהו אם לא שיעשנו דמים שאם יתייקרו יתן לו אותם הדמים ואם לא עשהו דמים ונתייקרו נותן לו הדמים שהיו שוים בשעת הלואה ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו: הגה יש מי שכתב דבזמן הזה מטבע של זהב דינו ככסף ולוין זהוב בזהוב וכן נוהגין להקל ואין למחות בידם כי יש להם על מי שיסמוכו פסקי מהרא"י סי' נ"ד יש מי שאומר דמותר ללוות ככר לחם בככר לחם כמטבע של כסף דמאחר דדבר מועט הוא לא קפדי בני אדם להדדי בזה הטור והרבה פוסקי' ועב"י וכן נוהגין להקל:

1267 אם יש לו מעט מאותו המין אפילו אין המפתח בידו לוה עליו כמה סאין לפרוע סאה בסאה ואם אין לו כלום מאותו המין יתן לו המלוה מעט מאותו המין או ילוהו לו ואחר כך ילוה לו כמה סאין ד"ע דלא כתלמידי רשב"א: הגה היה ללוה מעט מאותו המין פקדון ביד אחר הרי זה כאילו היה בידו אבל אם אחרים חייבים לו לא מקרי יש לו ב"י וכן משמע בגמ' דאיזהו נשך וכן אם יש לו במקום אחר ואין למלוה דרך לשם הגהות מרדכי לוה שאמר שיש לו מעט מזה המין יוכל המלוה להלוות לו ואינו צריך ראיה לדבריו שם בשם ר"ת . הא דמותר להלוות לו כשיש לו מאותו המין היינו סתם אבל אם המלוה מתנה שאם יתייקרו חטים ישלם לו חטים ואם יוזלו יתן לו מעות דמי שוויים כשער של עכשיו אסור דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד ריב"ש סימן י"ח:

1268 היה לאותו מין שער בשוק קבוע וידוע לשניהם מותר ללוות סאה בסאה: הגה וע"ל סי' קע"ה איזה מקרי שער קבוע והא דיכול ללוות על שער שבשוק היינו דהלוה יכול לפרוע לו אימת שירצה אבל אם התנה שלא יקבל פרעון עד שעת היוקר אסור הרא"ש בתשובתו וסמ"ק וכל בו:

1269 מלוה אדם את אריסיו פי' אריס הנוטע או זורע שדה חבירו ויש לו חציו או שליש בפירות סאה בסאה לזרע בין קודם שירד האריס לשדה בין אחר שירד במה דברים אמורים במקום שנהגו שיתן האריס הזרע אבל במקום שדרך בעל הקרקע ליתן הזרע אם כבר ירד האריס לשדה אסור:

1270 הלוה לו סאתים חטים ועשה לו שטר עליהם אם לא יברר המלוה שיצא השער בשעת הלואה או שהיה ללוה מעט מאותו המין ישבע הלוה שלא יצא השער ושלא היה לו כלום מאותו המין ולא יפרע אלא דמים שהיו שוים בשעת הלואה ואין המלוה יכול לומר הקניתי לו מעט משלי ע"י אחר דלא מהני בלא דעת הלוה שם ואם יתחייב לו חטים וההלואה היתה במקום אחד והתביעה במקום אחר והחטים יקרים יותר במקום התביעה לא ישלם לו אלא כשויין במקום ההלואה: הגה לא התירו ללוות כשיש לו אלא סאה חטים בסאה חטים אבל סאה חטין בסאה דוחן אסור אע"פ שהן בשער אחד ויש לו דוחן טור בשם הראב"ד ובה"ת:

1271 דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו. ובו ג' סעיפים: מי שהיה נושה בחבירו מעות ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים א"ל צא ועשה אותם עלי כשער של עכשיו ויהיה לך אצלי חטים בהלוואה אם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר אפי' לא יצא השער ואם לאו אסור אפי' יצא השער נ"י בשם רמב"ן והרב המגיד שם ושכן כתב רמב"ן ורשב"א ונאמן המוכר לומר שיש לו וא"צ ראייה לדבריו הגהות מרדכי דאיזהו נשך כדלעיל סימן קס"ב:

1272 הרי שהיה לו חטים ועשה הלואתו עליו ובא אחר זמן ואמר ליה תן לי חטים שאני רוצה למכרם וליקח בדמיהם יין א"ל צא ועשה אותם עלי יין כשער שבשוק עתה אם יש לו יין הרי זה מותר ואם לאו אסור ר"ן ונ"י:

1273 אמר לו הלויני מנה א"ל מנה אין לי חטים במנה יש לי ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער וחזר ולקחם ממנו בצ' ועדיין הם שוים מאה ב"י בשם ת"ר אם פרע לו לבסוף המנה בפירות מותר אבל אסור לפרוע במעות מפני הערמת רבית מאחר שא"ל תחלה הלויני מנה ואם עבר ועשה הרי הוא מוציא ממנו ק' בדין שאפי' אבק רבית אין כאן: הגה וי"א דהוי אבק רבית טור בשם הרמב"ן והרא"ש וכל זה לא מיירי אלא כשלא התנו מתחילה על כך אבל אם התנו מתחילה לקנות ממנו בפחות הוי רבית גמור המ"מ פ"ה דה"מ בשם הרמב"ן והרשב"א וכן הוא בנ"י אפילו פרע לו פירות אסור נימוק"י פ' א"נ:

1274 הממשכן שדה לא יחכירנו. ובו ה' סעיפים: מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה ויש מי שמתיר לעשות כן במשכנתא דסורא: הגה ובלבד שלא התנה מתחילה על כך ריב"ש סי' ש"ה וגם שכבר החזיק המלוה בשדה אבל בלאו הכי לכולי עלמא אסור ב"י סימן קע"ב בשם תשובת רשב"א:

1275 משכנתא דסורא אם בא אחר ושכר אותה מהמלוה מותר לחזור ולהשכיר אותה לבעל השדה וע"ל סימן קע"ב:

1276 מותר למכור שדהו לאחד ולהתנות עמו שיחכירנו פי' החוכר הוא איש שמקבל עליו שדה חבירו לעבדה בתנאי שיתן לבעל כך וכך פירות בין יעשה השדה פירות בין לא יעשה לו אח"כ:

1277 הלוהו על שדהו וא"ל אם לא תתן לי מכאן ועד ג' שנים הרי הוא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים תוך ג' שנים לא יאכל הפירות ואם אכלם הוי רבית קצוצה ויוצאת בדיינים: הגה ויש אומרים דמה שאכל תוך ג' שנים לא הוי אלא אבק רבית דהוי כמשכנתא בלא נכייתא ב"י לדעת הרא"ש וטור ורש"י ותוס' ותלמידי רשב"א וראב"ד מביאם ב"י בח"מ סימן ר"ז ס"ס י"ג וכמו שיתבאר לקמן סי' קע"ב אבל מה שאכל לאחר שלש שנים צריך להחזיר וכן עיקר:

1278 דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו. ובו סעיף אחד: המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו על משקלו אם הוזלו הפירות מחמת התוספת מנכה לו שיעור התוספת ואפילו הוסיפו עליו כל שהוא ואם לא הוזלו מחמת התוספת אינו מנכה לו אלא נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה במה דברים אמורים כשהוסיפו עליו עד חמישיתו כגון שהיה משקלו ד' ועשאוהו ה' אבל אם הוסיפו עליו יותר על חמישיתו מנכה לו כל התוספת אע"פ שלא הוזלו הפירות וה"ה למלוה על המטבע ופחתו ממנו: הגה ועיין בח"ה סימן ע"ד אימת יוכל להחזיר המטבע שהלוה לו אע"ג דנפסלה ואם הוזלו הפירות מחמת המטבע החדשה ולא הוסיפו עליה נותן לו מטבע החדשה גמרא והיכא שעשו מטבע חדשה ולא ידענו אם הוסיפו אם פחתו חומש סמכינן אאומנים עובדי כוכבים דבקיאים בכך במסיחין לפי תומן או הערכאות הממונים על כך ב"י בשם ס"ה ואם גזר המלך שכל מי שיפרע יפרע ממטבע חדשה הולכים אחר גזירת המלך דדינא דמלכותא דינא ואין בזה לא משום רבית ולא משום איסור גזל ב"י בשם הרמב"ן ועיין ס"ק ח' ועיין בח"ה סימן ע"ד:

1279 המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו. ובו ג' סעיפים: המלוה את חבירו לא יעשה מלאכה בעבדו אפילו הוא בטל ולא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא פירוש שאינה עומדת להשתכר וגברא דלא עביד למיגר ואם דר בו כבר כיון דחצר לא קיימא לאגרא אין צריך לתת לו אפילו לצאת ידי שמים ואפילו אם הוא גברא דעביד למיגר ולהרמב"ם אפילו אם גברא דלא עביד למגר הוי אבק רבית וצריך להחזיר אם בא לצאת ידי שמים ובחצר דקיימא לאגרא הוי אבק רבית לכ"ע טור ועיין עוד בח"ה ריש סימן ע"ב:

1280 אמר ליה הלוני ודור בחצרי אי קיימא לאגרא הוי רבית קצוצה ואי לא קיימא לאגרא הוי אבק רבית: הגה ודוקא בסתם אבל אם אמר לו דור בחצרי בשכר הלואה אפי' לא קיימא לאגרא הוי כרבית קצוצה דמאחר שאמר לו בשכר מעותיך הוה ליה כאלו השכירו לו עכשיו ב"י בשם תלמידי הרשב"א: ואם הלוהו ואחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי יש אומרים שאינו אלא אבק רבית ויש אומרים שהוא רבית קצוצה והוא שיאמר לו כן בשעה שמרויח לו זמן: הגה והוא הדין בכל רבית שבא לאדם דלא קצץ מתחלה יש מחלוקת זו אם הוא אבק רבית או קצוצה:

1281 היכא דהוי אבק רבית יש אומרים שאפילו אם לא פרעו עדיין ותובע הלוה שינכה לו מחובו שיעור השכירות לא מנכינן ליה ויש אומרים דמנכינן ליה: הגה והסברא אחרונה היא עיקר היא סברת הרא"ש והטור ור' אפרים ורשב"א מי שקבל מעות בהלואה מאחד וגם לומד עם בנו והתנה עמו שיתן לו משום זה ההוצאה אע"ג דהוי נותן לו ההוצאה בלא הלואה משום שלמד עם בנו אפי' הכי אסור דהוי ליה כהלוני ודור בחצרי דאסור אפילו לא קיימא לאגרא במרדכי פרק איזהו נשך בשם תשובת מהר"ם ומהרי"ק שורש קי"ט והוא הדין בכל כיוצא בזה מיהו אם נותן המעות בדרך מתנה ואם ירצה הלוה יוכל לעכבם לעצמו ולא ישלם לו מותר אע"ג דמשלם לו אחר כך מי שאינו צריך ללות מעות רק לטובת מלוה אומר לו בנה לך חורבה זו וכל מה שתוציא על זה עלי לשלם לך וכל זמן שאיני משלם לך דור בה בחנם מותר הואיל ואין כאן הלואה רק עשה לטובת המלוה ב"י בשם בעל התרומות:

1282 באיזה אופן מותר להלות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח. ובו סעיף אחד: מלוה אדם לחבירו מנה על תנאי שיתעסק בו לריוח המלוה עד שיהא שני מנים ויהיה באחריות המלוה עד אותו זמן ולכשיהיו שני מנים יחזרו שני המנים למלוה ומשם ואילך יהיה כל הריוח ללוה ובלבד שיתן שכר עמלו עד שיהיו ב' מנים ואם התנה עמו מתחילה אפילו בכל שהוא שהתנה לתת לו בשכר עמלו סגי: הגה והוא הדין איפכא שמלוה לו תחילה לצורך הלוה ואחר כך יעסוק בו לצורך המלוה ונותן לו בית יוסף:

1283 קסח-קסט כמה דיני רבית הנעשית באמצעות העובד כוכבים. ובו כ"ז סעיפים: ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים ברבית ובקש להחזירם לו ואמר לו חבירו תנם לי ואני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו אסור ואפילו כתב ישראל שני שטר בשמו לעובד כוכבים ונתן משכונות וגם נתן הרבית לעובד כוכבים אסור: וכל מה שנתן לעובד כוכבים מפקינן מישראל ראשון דהוי רבית קצוצה ב"י בשם תשובת הרא"ש כלל ק"ח וכ"מ בטור ופוסקים והוא הדין אם הישראל היה חייב מעות בלא רבית יש לו דין זה ואפילו העמידו אצל העובד כוכבים ואמר לו העובד כוכבים תנם לישראל זה והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי קרן ורבית אסור:

1284 אבל אם קבל העובד כוכבים המעות מיד הישראל הראשון ונתן לשני מותר אפילו אם נותן הרבית ליד הישראל הראשון שם וכ"מ בטור ופוסקים:

1285 וכן אם העמידו אצל העובד כוכבים ואמר הניחם על גבי קרקע וכן עשה ונסתלק ולקחן השני משם מותר: הגה וי"א אם אמר העובד כוכבים ליתנם לישראל השני דרך פקדון ואחר כך יהא בידו הלואה דשרי הואיל ולא יצא מתחת הראשון בתורת הלואה ב"י בשם תלמידי רשב"א ונ"י ואם הישראל השני לא עשה הלואה עם ישראל הראשון רק עם העובד כוכבים והעובד כוכבים א"ל לקבלם מישראל ראשון והישראל ראשון אינו רק כשלוחו של עובד כוכבים מותר אפילו נותן הרבית לישראל שם בשם הגהות מרדכי:

1286 עובד כוכבים שמלוה לישראל ברבית על מנת שיתן הרבית לישראל מותר:

1287 אם ישראל הלוה לעובד כוכבים ברבית והעובד כוכבים מלוה אותם לישראל ברבית וחוזר ישראל הראשון ונוטל רבית מהעובד כוכבים אסור: הגה ודוקא אם העובד כוכבים הלוה לישראל השני בשליחות ישראל הראשון וכמאן דאמר יש שליחות לעובד כוכבים לחומרא וכן משמע בטור ורש"י וסייעתו ואפילו אי אין שליחות לעובד כוכבים לחומרא מיירי דישראל כופה לעובד כוכבים ליתן לו רבית ויודע שהעובד כוכבים יכוף הישראל השני להוציא ממנו הרבית משום דמחזי כרבית אבל אם אית ליה לעובד כוכבים משכון מישראל שני שאין צריך לכוף אותו ולא עשה בשליחות של ישראל ראשון לכולי עלמא שרי ב"י בשם מרדכי והגהות מיי' פ"ה מה"מ כמו שיתבאר בסמוך:

1288 עובד כוכבים שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם לו ומצאו ישראל ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואפילו א"ל אני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו מותר שבשביל העובד כוכבים נותנם לו ואם העמידו אצל ישראל אע"פ שנתן העובד כוכבים המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן אסור: הגה ויש מקילין ואפילו אם העמידו אצלו טור בשם ר"ת ורא"ש אבל העיקר כסברא הראשונה ב"י בשם נימוקי שכ"כ בשם ר"ן אבל במקום שנהגו להקל אין למחות בידם תשובת רא"ש והגהמי"י:

1289 ישראל שאמר לעובד כוכבים לוה לי מעות ברבית מישראל בשמך והמלוה לא ידע שבשביל ישראל הם המלוה מותר והלוה עושה איסור רא"ש וטור לרש"י ויש מקילין משום דאין שליחות לעובד כוכבים וכבר נתבאר דאין להקל רק במקום שנהגו להקל שם לר"ת:

1290 ישראל שאמר לעובד כוכבים לוה לי מן העובד כוכבים ברבית והלך העובד כוכבים ולוה מישראל ברבית מותר:

1291 עובד כוכבים שלוה מישראל מעות ברבית על משכון ובשעת פדיית המשכון בא ישראל ואמר שלי הוא המשכון לא יאמינו המלוה ועדים לא יוכל להביא כי לא יוכלו להעיד שאלו המעות עצמם שנתן המלוה לעובד כוכבים חזר ונתן לישראל כי יוכל לומר עכבם לעצמו וממעותיו הלוה לו ואם הוא יודע שהמשכון של ישראל אסור להלות עליו ואף אם אינו יודע בודאי אם ידוע שהוא של ישראל כגון שהוא מלבוש שאין העובדי כוכבים רגילים בו מכוער הדבר ליקח רבית : הגה וכל זה אינו אלא למאן דאית ליה שליחות לעובד כוכבים לחומרא אבל למאן דלית ליה מותר בכל ענין ב"י ולכן כתבו בשם ר"ת דמותר ליתן לכתחלה משכנות לעובד כוכבים אפילו לעבדו ושפחתו למשכנם אצל ישראל אחר אפילו הם ספריו והמלוה מכירן ואפי' אם חוזר המלוה ומפקידם אצל הלוה שרי הואיל ויד עובד כוכבים באמצע אין שליחות לעובד כוכבים ב"י בשם מרדכי פ' א"נ ובהגהות אשיר"י בשם אביאסף וטור והגהת מיימוני וע"פ וכבר כתבתי דאין למחות ביד הנוהגין להקל ואפילו אם הולך העובד כוכבים והישראל פודה המשכון שרי מיהו אם המלוה אינו רוצה ליתן המשכון לישראל ששלח העובד כוכבים הרשות בידו שהרי אין לו עסק רק עם העובד כוכבים תשובת הרא"ש כלל ק"ח סימן ח' וכ"מ בפוסקים ולכן צריך גם כן בתחילה שיהא המשכון שוה נגד מעותיו כדי שלא יהא לו עסק עם הלוה כלל אם ירצה כן משמע שם:

1292 עובד כוכבים שמשכן לישראל בחובו ומשכן העובד כוכבים אותו משכון לישראל ברבית אם הישראל פודהו אסור ליקח ממנו רבית ואם אחריות החוב והרבית אינו על המשכון לבד אלא גם על העובד כוכבים מותר וכן אם הישראל הממושכן לא ידע שהעובד כוכבים הממשכן רוצה למשכנו ביד ישראל מותר לקבל הקרן והרבית מיד הישראל: הגה ישראל שחייב לעובד כוכבים חוב על רבית והעובד כוכבים הקנה אותו חוב לישראל אחר אם העובד כוכבים מקבל הרבית ונתנו לישראל השני מותר אבל אסור לישראל השני לקבל מיד הראשון משום חומר רבית תשובת הרשב"א סימן תשס"ד:

1293 אם ישראל השאיל משכנו לעובד כוכבים ללות עליו ברבית לעצמו ומשכנו העובד כוכבים מותר לישראל להלות לעובד כוכבים עליו ברבית ואפילו הלך לו העובד כוכבים ופורע ישראל בעל המשכון קרן ורבית מותר: הגה אבל לא יוכל לזכות לעובד כוכבים משכון ע"י אחר למאן דאמר אין זכיה לעובד כוכבים ב"י בשם בה"ת ואם העובד כוכבים אנס ואינו רוצה לפדות המשכון ולהחזירו לבעליו צריך ישראל המלוה ליתן לפדות המשכון לבעליו דהוי העובד כוכבים כגזלן שהשכין לו מרדכי פרק א"נ אבל אם אינו אנס ויוכל בעל המשכון לכוף לעובד כוכבים לפדות שלו יוכל ישראל המלוה לומר לו לאו בעל דברים דידי את ב"י דקדק מהמרדכי ואם העובד כוכבים אנס ואלו היה בא לפדותו היו צריכין לתת לו בלא רבית צריך לתת גם כן לבעל המשכון בלא רבית שם עובד כוכבים שהשכין משכון לישראל זה וחזר ומכרו לישראל אחר כשבא לפדותו צריך ליתן למלוה קרן ורבית מרדכי והג"א והג"מ פ"ו מה"מ ואגודה וב"י ס"ס קע"ב כתב זה בשם מ"כ:

1294 ישראל שהלוה לעובד כוכבים ברבית על משכון ואח"כ א"ל תן המשכון לראובן והוא יתן לך מעותיך וכן עשה נתן המשכון לראובן למכור וראובן עכב המעות בידו אחר מכירת המשכון והמלוה תובע רבית עד שיביא מעותיו לידו והעובד כוכבים אינו רוצה ליתן יותר מעד שעת מכירה בענין שראובן צריך ליתן המותר יכול המלוה ליטול כל הרבית מהעובד כוכבים ואם העובד כוכבים יכוף את ראובן לפרוע הרבית בשביל שעכב מה נפקא ליה מינה:

1295 עובד כוכבים שאמר לישראל לוה לי מעות מישראל ברבית על משכוני מותר למלוה ליקח הרבית מיד ישראל השליח והוא שיאמר המלוה לשליח אתה תהיה שלוחי להביא לי המשכון מיד העובד כוכבים באחריותי ולהוליך לו המעות על אחריותי: הגה ואם נתן העובד כוכבים המשכון לישראל קודם שהלוה הישראל השני אפילו היה אחריות המשכון על השליח מותר סברת הרב דלא כב"י רק שיהיה אחריות המעות על המלוה: וכן בשעת פדיה תהא שלוחי להביא לי מעותי מן העובד כוכבים ויהיו באחריותי מיד כשיצאו מיד העובד כוכבים וכן תהיה שלוחי להחזיר לי המשכון ואם אינו מאמינו יאמר כך בלבו ואינו צריך להודיעו או יתנה עמו שלא יהא נאמן לומר נאנס או נאבד אלא בעדים ואם עשה כן ובשעת פדיה אומר השליח לא אמרתי לך אמת תחילה אלא שלי הוא יאמר המלוה איני מאמינך אלא לדבריך הראשונים אני מאמין אבל חושש אני לדבריך ואיני רוצה לקבל ממך המעות וכשיבוא העובד כוכבים ויתן לי המעות אתן לו משכונו ואפילו אם ירצה לישבע אינו נאמן ואפילו עדים מעידים שהוא של ישראל לא מהני כיון שהודה תחילה שאינו שלו: הגה וכל שכן דשבועת לוה לא מהני בית יוסף בשם תשובה אשכנזית אמנם אם נודע הדבר שכן הוא האמת אסור ליקח ממנו הרבית והמערים לעשות כן נקרא רשע ב"י בשם הרשב"א וכל זה לא מיירי אלא במלוה על המשכון אבל אם נתן ב"י בשם ריב"א לו מעות להלוות לעובד כוכבים על רבית ואח"כ אמר הלוקח לא הלויתי לעובד כוכבים אבל לקחתי לצורך עצמי הלוקח נאמן שלצורך עצמו לקחם ואם חשדו שהוא משקר יחרים עליו שכדבריו כן הוא והעושה כן נקרא רשע תשובת רשב"א סימן תרנ"ג:

1296 ישראל שלוה מחבירו לצורך העובד כוכבים וקצב עם העובד כוכבים על הרבית ביוקר ועם הישראל המלוה קצב בפחות זכה הלוה במה שקצב עם העובד כוכבים יותר ממה שקצב עם הישראל המלוה אבל אם קצב עם המלוה ביוקר והעובד כוכבים אלם ואינו רוצה לפרעם לא יפרע הלוה מכיסו מרדכי והג"א: הגה ויש אומרים דצריך הלוה לפרוע לו מכיסו אלא אם הזכיר לו שם העובד כוכבים תחילה אז פטור מלשלם לו מכיסו טור ומרדכי והג"א בשם אבי העזרי ומכל מקום לכתחלה אסור ללוות על משכון עובד כוכבים ולומר שהוא יפרע קרן ורבית דהוי כלוה מישראל וחוזר ומלוה לעובד כוכבים אלא תחלת הלואה צריכה להיות לצורך עובד כוכבים אם השליח בא לפדות המשכון ממעותיו מותר לקבל ממנו קרן ורבית בית יוסף בשם תשובת רשב"א מיהו דוקא שהמלוה נותן לו לפדותו מרצונו אבל אם פודה השליח משלו הוי רמאות שמתחלה על מנת כן הלוהו שיהא המשכון בידו עד שיפדנו העובד כוכבי' הגהות אשיר"י וב"י בשם תשובת הרא"ש ואם אין השליח רוצה לפדותו והמלוה רוצה שיפדוהו לא יוכל לכופו כמו שיתבאר סוף סימן זה ב"י:

1297 ישראל שלוה מישראל ברבית לצורך עובד כוכבים על משכונו של עובד כוכבים ואחר זמן רוצה המלוה למכרו והשליח אומר אל תמכרהו כי העובד כוכבים אלם אין המלוה צריך לחוש לדבריו כי אין למלוה עם העובד כוכבים כלום ואם השליח ירא ממנו יציל עצמו ויפדה המשכון או יוסיף משכון למלוה כדי שלא יפסיד בהמתנה:

1298 ישראל שאמר לחבירו טול מעות הללו והלוה אותם לעובד כוכבים ברבית אם אחריות המעות על השליח בהולכה או בהבאה אסור למלוה ליקח הרבית מיד השליח או מיד שלוחו של שליח ואפי' עד מאה ואם אין האחריות עליו אלא כשאר שלוחים אם שומר חנם שומר חנם אם שומר שכר שומר שכר מותר:

1299 ישראל שאמר לחבירו לוה לי מעות מהעובד כוכבים ברבית אם נתן לו משכון ללות עליו אם אחריות העובד כוכבים על המשכון בלבד ולא על השליח כלל מותר לשליח ליקח הרבית וליתנו לעובד כוכבים ואם לא נתן לו משכון אסור אלא אם כן אמר לו לוה לי מעות ברבית מהעובד כוכבים על שמי והאמינו העובד כוכבים והוא סומך על הלוה ולא על השליח: הגה ועיין לקמן סי' ק"ע אם מותר לשליח להיות ערב יש אומרים דמנהיגי הקהל מותרין ללוות מן העובד כוכבים ברבית לצורך הקהל אע"ג דהוו כשלוחי הקהל ואע"ג דאחריות עליהם וחוזרין ולוקחין מן הקהל שרי דהוי כאפוטרופוס של יתומים דשרי בכה"ג וכן נהגו להקל אע"ג דאין כאן היתר ברור ב"י בשם תשובת הרשב"א ומ"מ אסור אח"כ ליקח מקצת הפרעון ממקצת הקהל שילוו לצורך הקהל ולנכות להם אח"כ יותר ממה שהלוו כי הרבית עולה על האחרים והוי כאילו לוו זה מזה ברבית גם זה שם:

1300 משכונו של עובד כוכבים ביד ישראל והביאו לישראל חבירו שילוה עליו וכשיבא העובד כוכבים לפדותו שיקח הוא הרבית שעלה עליו עד אותו היום והשני יקח הרבית שיעלה עליו מאותו היום והלאה מותר ובלבד שיאמר לו הריני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך ולא לך עמי ואם לאחר זמן רצה השני לחזור וליטול מהראשון קרן ורבית להחזיר לו משכונו מותר: הגה וי"א דאפילו אינו מוכרו לו ולא אמר לו אני מסולק ממך אלא חוזר ומשכנו אצלו סתמא שרי דוודאי מכוין להיתרא וכמאן דא"ל דמי ב"י בשם מרדכי ותשובת הרא"ש ואם בא הראשון לפדות המשכון ואין השני רוצה להחזיר לו המשכון הרשות בידו מרדכי פא"נ דהוי לגמרי כשלו דהוו כאלו מכרו לו בהדיא עד שיבא העובד כוכבים לפדותו שם ובתשובת הרא"ש וכן המנהג פשוט ואם התנו מתחילה שצריך לחזור וליתן לו כשבא לפדותו הכל כפי תנאם ואפשר דאפילו מסתמא הוי כאלו התנו בכך הואיל והמנהג כך סברת הרב ומותר ללוה לקצוב עם ישראל השני בפחות אע"פ שהעובד כוכבים נותן לו יותר או שיוכל לומר אני אקח חלק ברבית הבא מן העובד כוכבים כל שבוע ב"י וכן משמע בת"ה סי' ש"ג גם אם ירצו הלוה והמלוה שלא ליקח המלוה השני המשכון לידו רק יניחנו ביד הלוה הזה שהלוה עליו לעובד כוכבים שרי בית יוסף וסברת הרב ובלבד שיהיה המשכון מכאן ואילך באחריות המלוה השני ד"ע ואם התנו זה עם זה שהמלוה הראשון לעובד כוכבים שהוא הלוה עכשיו מישראל השני יתחייב באחריותו הרשות בידם דהא מתנה שומר חנם להיות כשואל גם זה ד"ע ורש"ל תשובה נ"ב וי"א דאפילו להקנות הלוה אלו המשכונות למלוה השני אינו צריך אלא מיד שהמלוה השני נותן לו מעות ההלואה קנוי לו המשכון בכ"מ שהוא דדבר תורה מעות קונות ואע"ג דמדרבנן בעי משיכה מ"מ כהאי גוונא יש לסמוך על דבר תורה מיהו טוב שיקנה לו על ידי אחר בית יוסף ונאמן הלוה לומר שיש לו משכון מעובד כוכבים ואין צריך להביא ראיה לדבריו ויוכל המלוה להלוות לו אם לא שאינו מוחזק בכך דאז ודאי משקר כך הם עיקר הדברים בדינים אלו ד"ע מלעיל סי' קס"ב ס"ב בהג"ה אע"פ שיש קצת מפקפקים בהיתירות אלו מהרי"ק שורש קי"ט כבר פשט המנהג להקל ואין למחות ביד העושים כנזכר כי דינא הוא וכל זה לא מיירי אלא כשלא זקף הישראל שלוה לעובד כוכבים קרן עם רבית אבל אם כבר זקף הישראל על העובד כוכבים קרן ורבית ביחד כגון שחשב עמו רבית שיעלה עליו עד שנה וחשבו הכל ביחד מעתה הרי הכל כאילו הוי קרן של ישראל תה"ד סי' ש"ג בין שהלוה על המשכון או בלא משכון אסור ללוות על זה מישראל חבירו ושיעלה לו רבית מן החוב כל זמן שהלואה גביה דהוו כאילו נותן לו הרבית מכיסו סברת הרב אך ימכרנו לו סתם וכשרוצה לחזור ליקח חובו יחזור ויקנהו ממנו מעט יותר ממה שמכרו לו כפי ערך הרבית שהיה ראוי לעלות עליו ואסור להתנות מתחלה בכך אלא יקנה לו החוב בקנין גמור ואח"כ יחזור הקונה ויבטיחנו בדברים אמתיים שכשיהיו לו מעות יחזור וימכרנו לו בדרך הנזכר ת"ה סימן ש"ג ובחובות של אשראי צריך שיאמר לו אתה תפטור העובד כוכבים בכך וכך מכל וכל ובכך וכך אני קונה ממך כל מה שאני יכול להוציא מיד העובד כוכבים. וע"ל סימן קע"ג בדין מכירת חובות:

1301 ישראל הבא לחבירו וא"ל הלויני מעות על משכונות אלו שהם של עובד כוכבים והלוה לו והמעות הם לצורך הישראל והוא מעלה לו רבית משלו או שאומר לחבירו הלויני מעות ברבית ואני אשלח לך משכון על ידי עובד כוכבים והעובד כוכבים הביא המשכון למלוה והוליך המעות ללוה תחבולות רשעים היא זו ולא יטול רבית כלל:

1302 משכונו של ישראל ביד עובד כוכבים מותר להלוות עליו ישראל ברבית ויש אוסרין אלא אם כן אמר ישראל בעל המשכון קנה מעכשיו המשכון אם לא אתן לך עד יום פלוני: הגה ולסברא הראשונה אפילו מישראל הראשון מותר לקבל הרבית טור בשם הרא"ש ואם יש לעובד כוכבים חוב על ישראל ועשה עמו שעבודים ליתן לו כל השנה כך וכך רבית או שיאכל פירות שדה שלו אם אין ביד הלוה לסלק העובד כוכבים ולהחזיר לו מעותיו מותר לישראל אחר לקנותו ממנו ואם יוכל לסלקו אסור לקנותו מן העובד כוכבים כך משמע מתשובת ריב"ש שהביא הב"י:

1303 מעותיו של ישראל מופקדים ביד עובד כוכבים והלוה אותם לישראל ברבית אם היו באחריות העובד כוכבים מותר ליקח הרבית ואם היו באחריות ישראל אסור ואם הלוה אותן שלא מדעת ישראל מסתמא הם באחריות עובד כוכבים ושרי מרדכי וב"י בשם הרשב"א וב"י בשם תלמידי רשב"א:

1304 מעותיו של עובד כוכבים מופקדות ביד ישראל אם הם באחריות הישראל אסור לו להלוותם ברבית ואם הם באחריות העובד כוכבים מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין:

1305 ישראל שאמר לעובד כוכבים הילך שכרך או פליגנא לך בריוח כ"מ בטור והלוה מעותי ברבית אסור שהם באחריות הישראל ועובד כוכבים שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין. מיהו אם הדבר מפורסם לרבים מותר:

1306 עובד כוכבים שעשה לישראל אפוטרופוס על נכסיו מותר ללוות ממנו ברבית וישראל שעשה לעובד כוכבים אפוטרופוס על נכסיו אסור ללוות ממנו ברבית וגם זה תלוי במי שאחריות עליו:

1307 ראובן שאמר לשמעון לקחת ממני רבית מיד ליד ושמעון משיב לא לקחתי אלא על ידי עובד כוכבים נאמן בלא שבועה ואם משיב איני יודע אם נתת לי מעולם רבית ישבע שאינו יודע: הגה וכן בשאר טענות שבין לוה למלוה שזה טוען שהלוה לו באיסור וזה טוען שהלוה לו בהיתר המלוה פטור אפי' בלא שבועה כ"מ בפוסקים ועי' ב"י ודוקא שהלוה בא להוציא מן המלוה כגון שהיה לו משכון או שכבר פרע לו ב"י אבל אם המלוה בא להוציא מן הלוה הלוה נשבע ופטור ואם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל סברת בית יוסף ממשמעות המרדכי ועיין לעיל סימן ק"ס ולקמן סימן קע"ז:

1308 משכון שביד ישראל מישראל חבירו וא"ל הלוה לך ומשכנו לעובד כוכבים ברבית ועלי לפרוע קרן ורבית מותר:

1309 ראובן הרהין פירוש משכן משכונות של עובד כוכבים אצל שמעון ולימים תבע שמעון את ראובן שיפדה אותם משכונות אין ראובן חייב לפדות המשכונות אבל חייב הוא להעמיד את שמעון אצל העובד כוכבים:

1310 שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העובד כוכבים ברבית. ובו ב' סעיפים: ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים ברבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב שכיון שבדיניהם תובע הערב תחלה נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לעובד כוכבים לפיכך אם קבל עליו העובד כוכבים שלא יתבע את הערב תחלה הרי זה מותר: הגה והאידנא מסתמא הוי כאילו קבל עליו הכי דסתם ערבות כך הוא טור ודוקא במקום שהמנהג כך שתובעין הלוה תחלה: וי"א שאינו אסור אלא בערב שלוף דוץ פי' ערב שמנקה את הלוה מדין המלוה כשלוף דוץ שהוא מין עשב שמיבשין אותו ורוחצין בו את הידים להעביר הזוהמא דהיינו שאין דין המלוה עם הלוה כלל שהוא יכול לדחותו אצל הערב: הגה ואם עבר ונעשה ערב בעדו צריך לשלם כל הפסד המגיע לו על ידו אבל אינו צריך לתת רבית שנותן בשבילו דאין אומרים ליתן רבית טור ואי כבר פרע לו הרבית אין מוציאין מידו דלא גרע מאבק רבית סברת הרב:

1311 וכן עובד כוכבים שלוה מישראל ברבית אסור לישראל להיות לו ערב: הגה אלא אם התנה עם העובד כוכבים שכל זמן שיש לו לפרוע לא ידיחנו אצל הערב אז שרי לקבל הקרן והרבית מישראל אם לא יפרע העובד כוכבים טור ואם הישראל ערב לו בעד הקרן ולא בעד הרבית אלא יש לו ליקח הרבית מן העובד כוכבים או להיפך שערב לו בעד הרבית ולא בעד הקרן מותר ודוקא שהעובד כוכבים לוקח המעות מיד המלוה אבל אם ישראל ערב ולקחן מידו אע"פ שעושה בשביל העובד כוכבים אסור ת"ה סי' ש"א ודוקא בלא משכון אבל אם נותן לו משכון של עובד כוכבים בעד הקרן יכול לערב לו בעד הרבית דעיקר הלואה על המשכון אע"ג דהוא נטלן מיד ישראל המלוה וכאילו הלוה ליד עובד כוכבים דמי סברת הרב . ואם היה לישראל משכון מעובד כוכבים או ערב עובד כוכבים ובא ישראל וא"ל למלוה שיחזור לעובד כוכבים משכון שלו או שיפטור ערב העובד כוכבים והוא ערב לו צריך לשלם לו כל הקרן והרבית שעלה עליו עד אותו היום אבל לא הרבית שיעלה עליו מכאן ואילך מרדכי פ' א"נ בשם ראבי"ה אם לא שהמשכון היה שוה יותר דאז צריך להעלות לו רבית עד כדי דמיו של המשכון או להחזיר לו משכונו ב"י וב"ז סימן שס"ד ואם זקף העובד כוכבים הקרן עם הרבית אז אפילו מה שיעלה עליו אח"כ הוי כקרן וצריך לשלם לו הכל מרדכי ולדעת ת"ה אף הרא"ש סובר כך ומהרי"ק שורש קל"ו אפילו לא היה המשכון שוה או אפילו לא היה לו משכון כלל אלא פטר ערב עובד כוכבים שהיה לו:

1312 דין עובד כוכבים שהלוה ברבית ונתגייר. ובו סעיף אחד: ישראל שלוה מעות מהעובד כוכבים ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה גובה קרן ורבית ואם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה הקרן ולא הרבית אבל עובד כוכבים שלוה מישראל ברבית וזקף עליו את הרבית במלוה אע"פ שזקפן עליו אחר שנתגייר גובה את הקרן ואת הרבית שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה וגובה הישראל ממנו אחר שנתגייר כל מעות הרבית שנתחייב בהם כשהיה עובד כוכבים:

1313 הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות. ובו ו' סעיפים: המלוה את חבירו ומשכן לו בית או שדה על מנת שיאכל פירותיו כל ימי המשכונה אם היא כמשכנתא דסורא דהיינו שממשכנה לו לשנים ידועות וכותב במשלם שנין אלין תיפוק ארעא בלא כסף אפילו מרחיב הזמן הרבה שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט כגון שהלוהו מנה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרים בכל שנה מותר שאין זה אלא כמי ששכר בפחות וכן אם התנה בעל הקרקע עמו שבכל זמן שירצה הלוה לסלקו שיביא לו מעות ויחשוב לו עשר בכל שנה ויסלקו מהשדה או מהבית והוא יחזיר לו שאר דמים ויסתלק מותר שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות: הגה וי"א דאפילו בלא משכנתא דסורא יש היתר ללוות כיצד אם הלוה לזמן קצוב כך וכך שנים אם הלוה יוכל לסלקו תוך הזמן ומנכה לו כל שנה ושנה אפילו דבר מועט דזהו מקרי משכנתא בנכייתא שרי ואם לא מנכה ליה כלום אסור והוי אבק רבית ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אפילו בלא נכייתא שרי טור בשם רש"י ורא"ש וי"א דאין חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור ב"י בשם רשב"א ויש לילך בדבר זה אחר המנהג תשובת רשב"א ובה"ת ובמדינות אלו נוהגים היתר במשכנתא בנכייתא אפי' יכול לסלק רשב"א ונ"י והרב המגיד כתבו מנהג זה ואין חילוק בזה בין שדה לבית טור בשם ר"י ור"ת ורבינו ירוחם ועב"ח שגם רא"ש סובר כן או שאר מטלטלין מרדכי ובית יוסף ס"ס זה בשם תשובת רשב"א ועיין בח"מ ר"ס ע"ג בהג"ה דבכל מידי בנכייתא שרי ויש מתירין להלוות על ספרים או מקומות ב"ה ולישב עליהם אפילו בלא נכייתא דהוי לצורך מצוה ומותר ללוות ברבית לצורך מצוה תשובת מהרי"ל סי' ל"ז והאגודה וטוב להחמיר לעשות בנכייתא וכל זה לא מיירי אלא כשאחריות המשכונות על המלוה אבל כשהלוה כותב לו אחריות על שאר נכסיו ולא יוכל להגיע למלוה שום הפסד אסור טור ובכל מקום דהמשכנתא הוי אבק רבית אם בא הלוה לנכות למלוה הפירות שאכל לא מנכינן ליה דהואיל והמשכנתא הוי ברשות המלוה ולוה עליה מתחילה אילו מנכין ליה מחובו הוי כאילו מוציאין האבק רבית ממנו בדיינים טור מיהו אם אמר לו לא בעינא דתיכול עוד פירותי ברבית אם אכלן אח"כ אפי' באתרא דלא מסלקי מנכין לו פירות שאכל אח"כ ב"י בשם הראב"ד ובתה"ד סי' ש"ה בשם הרמב"ן:

1314 משכונא זו אם בא המלוה לחזור ולהשכירה ללוה בדבר קצוב לשנה יש אוסרין בה"ת וריב"ש סי' ש"ה בשם רמב"ן ויש מתירין ריב"ש בשם י"א מביאו ב"י בסי' קס"ד ואם אדם אחר שכרה מהמלוה יכול הוא לשכרה ממנו: הגה ועיין לעיל סימן קס"ד גם נתבאר לעיל אם אכל המלוה הפירות לאחר זמן המשכנתא:

1315 במשכנתא זו אם נותן המלוה ללוה דבר מועט לשנה בשביל שיקבל עליו איזה תיקון קל כגון שבירת קורה וכיוצא בזה מותר ואם נותן לו דבר קצוב לשנה כדי שיקבל אחריות מנפילה או שריפה יש מי שאוסר: הגה כל משכנתא אינה נפדית לחצאין ואם הביא לו קצת מעותיו המלוה אוכל פירותיו עד שיתן לו כולם ב"י בשם הרשב"א הא דמשכנתא שריא דוקא כשהשכין לו השדה בשעה שנותן לו המעות דהוי כמכר אבל אם נותנה לו בחוב קדום אסור ב"י בשם עיטור ואם עשו משכונא סתם ולא התנו זה עם זה במשכנתא דסורא או בנכייתא אזלינן בתר מנהג העיר ומסתמא דעתייהו כמנהג העיר וכן אם יוכל לסלקו הולכים אחר המנהג ב"י בשם בעל התרומות ועיין ס"ק כ"ד ועי' בחושן המשפט נתבארו בו שאר דיני המשכנתא :

1316 הממשכן בית או שדה ביד חבירו והיה בעל הקרקע הוא אוכל פירותיהן וא"ל המלוה לכשתמכור קרקע זו לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו אסור אבל אם א"ל אל תמכרנה אלא לי בשויה ועל מנת כן אני מלוה אותך הרי זה מותר:

1317 עובד כוכבים שמשכן חצרו לישראל וחזר העובד כוכבים ומכרה לישראל אחר אין הממושכן חייב להעלות שכר לישראל מעת שקנה הישראל אלא דר בחצר בלא שכר עד שיחזיר לו העובד כוכבים את המעות שיש לו על חצר זו שהרי הוא ברשות הממושכן בדיניהם עד שיתן מעותיו ויסתלק:

1318 הנותן חורבתו לחבירו שיבנה וידור בה עד שיכלו דמי ההוצאה ואם שוה ג' זהובים בשנה אינו חושב אלא זהוב אחד מותר: הגה לוה מותר לתת המס מן השדה שהשכין בדרך המותר ודווקא כשהמס מעות אבל אם נותנין המס מפירות השדה כגון שנותנין חלק מן הפירות הגדילים אסור ב"י בשם בעל התרומות ורמב"ן . מי שהשכין בית שאינו שלו ובא בעל הבית והוציא הבית שלו מן המלוה והוצרך לתת שכר לבעל הבית שדר בו הלוה צריך להחזיר לו מעותיו למלוה גם השכר שהוצרך ליתן ב"י בשם הרשב"א:

1319 הרבה פרטי דיני רבית. ובו י"ט סעיפים: מכר לחבירו דבר ששוה עשרה זהובים בי"ב בשביל שממתין לו אסור אפילו אם המוכר עשיר ואינו צריך למעות ולא היתה הסחורה נפסדת אצלו במה דברים אמורים בדבר שיש לו שער ידוע או דבר ששומתו ידוע כמו פלפל או שעוה אבל טלית וכיוצא בו שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידוע מותר למכרו ביוקר לפרוע לזמן פלוני ובלבד שלא יאמר לו בפירוש אם תתן לי מיד הרי הוא לך בעשרה זהובים ואם לזמן פלוני בי"ב ויש מי שאומר שאפילו אינו מפרש בהדיא אין היתר אלא במעלהו מעט אבל אם מעלהו הרבה עד שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו הוה ליה כמפרש ואסור: הגה דבר הנמכר בעשרה ולפעמים כשבאים שרים לעיר נמכר בי"ב אם רגילות ברוב פעמים שבאים השרים לעיר מותר למכרו בי"ב: הגהות מרדכי פרק א"נ:

1320 היו לו פירות שאם ירצה למכרם בשוק וליקח דמיהם מיד מוכרם בי' ואם תבע אותם הלוקח לקנותם ויתן המעות מיד יקנה אותם בי"ב ה"ז מותר:

1321 מכר לו סחורה בי"ב על מנת לפרעו לאחר זמן יכול לומר לו תפרע לי מיד ולא אקח ממך אלא עשרה: הגה ודוקא שכבר נגמר המקח בי"ב וזכה בו הלוקח כבר בית יוסף בשם נ"י ומרדכי אבל קודם שנגמר המקח אם אמר לו תפרע לי עכשיו י' שוב אסור ליקח אחר זמן י"ב פי' דברי נ"י הנזכר לדעת ב"י אם לא ירצה הלוקח ליתן עכשיו:

1322 מי שיש לו שטר חוב על חבירו או מלוה על פה מותר למכרם לאחר בפחות ואפילו לא הגיע זמן הפרעון ואין בו משום רבית בעל התרומות ובלבד שיהא אחריות השטר והמלוה על הלוקח כגון אם יעני הלוה שלא יהיה לו ממה לפרוע שלא יחזור על המוכר אבל אחריות שבא מחמת המוכר כגון שנמצא פרוע או שטרפו בעל חוב מוקדם א"צ שיהיה על הלוקח ואם יש ביד המוכר משכון של הלוה מותר למכרו ללוקח וכן מותר שיבטיחנו הלוה בערבות או במשכון ואם עבר וקבל עליו המוכר אחריות תנאו קיים ואם אינו יכול לקבל חובו מחזיר לו מעותיו ואם יש בו ריוח יהיה למוכר וכשם שיכול למכרו לאחר בפחות כך יכול למכרו ללוה בעצמו: הגה אסור לאדם לומר לחבירו הא לך עשרה דינרין ופטרני ממה שאני חייב י"ב דינרין לפלוני אע"ג דאפשר שיפטור עצמו בי' דינרין ודוקא שחייב י"ב דינרין אבל אם אינו חייב אלא שהמלך יטיל עליו אומנות עם שאר בני מדינתו בעד י"ב דינרין אם אומר שקול עלי לאומנות אסור אבל אם אומר מלטני מן האומנות מותר דלמא יפייס אותו בפחות תשובת הרשב"א סימן תרפ"ו:

1323 אם הקהל צריכים מעות ימכרו עזר היין או הבשר לשנים או שלשה מיחידי הקהל לפרוע הסך לזמנים ידועים והקונים יתחייבו לקהל בשטר ואחר כך ימכרו הקהל החוב ההוא למי שיתן להם המעות מיד:

1324 היו חמריו ופועליו תובעים אותו בשוק ואמר לשולחני תן לי דינר טבוע פירוש דינר שיש עליו צורה ויוצא בהוצאה לפרעם ואתן לך יותר משויו מעות שאינם טבועות שיש לי בבית מותר והוא שיש לו כל דמי הדינר: הגה ולי נראה מדברי האשיר"י והתוספות דאין צריך שיהיה כל דמי הדינר בידו אלא אפי' מעט מהם כמו בהלואת סאה בסאה דלעיל סי' קס"ב וכן הוא בקצת ספרי הטור והוא הנכון לדעתי וכל זה לא שרי אלא דינר במעות דהוי דרך מקח וממכר אבל מעות במעות דהוי בהלואה אפילו יש לו הכל אסור טור וב"י בשם תוספות וריב"ש:

1325 אם קונה דבר ששוה י"ב בי' בשביל שמקדים המעות אם ישנם ברשות מוכר אלא שאינו מצוי לו עד שיבא בנו או עד שימצא המפתח מותר ואם אינם ברשותו אסור אפי' יש לו מאותו דבר הקפה ביד אחרים: הגה ונאמן המוכר לומר שיש לו הגהות מרדכי ריש איזהו נשך וכל זה לא שרי אלא בסתם אבל אם מפרש לומר אם תתן לי עכשיו אתן לך בי' ואם לאחר זמן בי"ב אסור טור בשם הר"ר ישעיה וכל זה בדבר ששומתו ידוע אבל אם אין שומתו ידוע אפילו אין לו שרי ב"י בשם תוספות ורא"ש ובלבד בסתם אבל לא במפרש שם:

1326 המקדים לבעל הגנה מעות דמי עשר דלועים אלו שיתנם לו כשיהיו בני אמה בזוז אע"פ שעתה בני זרת בזוז מותר הואיל וממילא קא רבו וגם כבר גדלו קצת :

1327 ההולך לחלוב עזיו לגזוז רחליו לרדות כוורתו ואמר לחבירו מה שעיזי חולבות מה שרחלי גוזזות מה שכוורתי רודה מכור לך המדה בכך וכך ומוזיל גביה בשביל הקדמת המעות אסור אבל אם אמר לו כל מה שעזי חולבות ורחלותי גוזזות וכוורתי רודה הן רב הן מעט מכור לך בכך וכך מותר שהוא קרוב להפסד כמו לשכר:

1328 אסור לקנות פרי הפרדס קודם שיגמור ויתבשל מפני שזה שמוכר עתה בעשר הוא פרי ששוה עשרים כשיגמר נמצאת התוספת בשביל ההקפה ולא דמי לדלועין דלעיל דשרי דאין דרך למכור פירות פרדס כך המ"מ פ"ט מה"מ ונ"י פא"נ אבל מותר לקנות עגל בזול ולהניחו ביד המוכר עד שיגדל שאם ימות או יכחיש הוא ברשות לוקח והמיתה דבר מצוי תמיד:

1329 המקדים מעות לבעל הכרם על השריגים ועל הזמורות לכשיכרתו שהם ביוקר והוא קונה אותם בזול עד שיבשו ויכרתו אסור אלא אם כן הפך בהם כשהם מחוברים שנמצא כקונה אילן לזמורותיו:

1330 שומרי השדות שבעלי השדות חייבים ליתן להם שכירותם מיד אחר הקציר אסור להוסיף להם בשכר כדי שימתינו אחר דישה ומירוח פירוש טהרת התבואה מן הקש ועשותה כרים שוין פני הכרי בלוח אלא אם כן יסייע לדוש ולהבר:

1331 מותר להקדים מעות על יין בשעת הבציר על מנת שיתן לו יין טוב בניסן וכן מותר להקדים מעות על חבית ידוע של יין ולהתנות עם המוכר שאם יוזיל או יתייקר עד זמן מכירת היין יהיה ברשות הלוקח ואם יחמיץ יהיה ברשות המוכר אבל אם אין הלוקח מקבל עליו אחריות הזול אסור אפילו מושכו לרשותו:

1332 חבית של יין שהיא שוה עתה דינר ומכרה לו בשתים עד הקיץ על מנת שאם תארע בה תקלה הרי היא ברשות המוכר עד שימכרנה הלוקח הרי זה מותר שאם אבדה או נשברה אינו משלם כלום ואם לא מצא למכרה ולהרויח בה הוה ליה להחזירה לבעלים וכן אם מכרה לו בשתים ואמר ליה היתר על שתים יהיה בשביל שאתה מטפל למכרה ואם לא תמצא למכרה כמו שתרצה החזירה לי ה"ז מותר אע"פ שאם אבדה או נגנבה או החמיצה תהיה ברשות לוקח: הגה וכל זה כשקצץ קצבה לדמי החבית שמוכר אבל אם מוכר לו בלא קצבה כגון שמכר לו שבע חביות ואמר לו תשלם לי כל החבית כמו שיהיה השער בעת שתקח כל חבית שרי אע"ג דעכשיו אינו שוה כל כך: הגהות מרדכי בשם רב האי וכן משמע מתשובת הרי"ף שהביא הב"י:

1333 מי שיש לו סחורה שנמכרת כאן בזול ובמקום אחר ביוקר וא"ל חבירו במקום הזול תנה לי ואוליכנה למקום היוקר ואמכרנה שם ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני ואפרענה לך כפי מה ששוה שם אם האחריות בהליכ' על הלוקח אסור ואם האחריות על המוכר מותר והוא שיתן לו שכר טרחו על הולכתה למקום היוקר ואם המוכר אדם חשוב שפוטרין ללוקח המכס בשבילו אין צריך לתת לו שכר טרחו:

1334 היו החטים במדינה ד' סאין בסלע ובכפרים שש בסלע מותר ליתן סלע לתגר כדי שיביא שש סאין מהכפר לזמן פלוני והוא שיהיו באחריות לוקח אם נגנבו או נאבדו בדרך ואדם חשוב אסור לעשות זה ובמיני סחורה אסור לכל אדם לפי שאין מיני סחורה מצויים כפירות: הגה ויש מתירין בפירות אפילו אחריות הדרך על התגר המביאם הרמב"ם והריב"ש והרב המגיד וב"י בשם תוס' והמ"מ ובלבד שיתן לו שכר טרחו ועמלו:

1335 המוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר ואמר לו חבירו תנם לי ואני אתן שם פירות תחתיהם לזמן פלוני אם יש לו שם פירות מותר ואם לאו אסור:

1336 להלוות דינר זהב השוה כ' דינרים על אחריות ספינה ההולכת מעבר לים ושיתן לו בשובה כ"ד דינרים אסור: הגה ויש מתירין להלוות לאחד י"ב דינרין ושיקנה בהם סחורה על היריד ושיתן למלוה בשובו לביתו י"ג דינרים ובלבד שיקבל המלוה הסחורה ויוליכנה לביתו ויהיה אחריות הדרך על המלוה דהוי כמו שיש לו חלק בריוח הסחורה הואיל ומקבל עליו אחריות וכן נהגו בימי רש"י להקל בנימין זאב סימן שס"ד:

1337 לתת כ' ליטרין למי שיבטיח ק' שיש לו בספינה מותר:

1338 דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר. ובו ח' סעיפים: מכר שדה לחבירו ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקע לא קנה וכל הפירות שאכל רבית קצוצה הוא ומוציאין אותם בדיינים: הגה ואפילו לא התנה כך אלא שהמנהג כן בעיר שכל מי שקונה צריך להחזיר כשיהיו למוכר מעות דכל המוכר אדעתא דמנהגא מוכר ואסור ללוקח לאכול הפירות ב"י בשם תשובת הרשב"א: אבל אם אמר לו הלוקח מדעתו כשיהי' לך מעות אחזיר לך הקרקע אינו תנאי והמקח קיים מיד לפיכך הלוקח אוכל פירות ואם כשאמר כן הלוקח חלטו ממנו המוכר וחזקו הרי הוא תנאי אבל כל שעשאו הלוקח ואפילו בתוך המכר ושתק המוכר ולא חזקו אין זה תנאי אלא כפטומי מילי והמכר מכר הואיל שלא עשאו המוכר שהיה לו לעשותו: הגה וכן אם מכר לו קרקע מעכשיו והמתין לו המעות הלוקח מותר לאכול הפירות והמוכר אסור דבשכר המתנת מעותיו קא אכיל טור:

1339 מכר לו שדה במנה ובאותו יום עשה לו שטר שאם יחזיר לו מעותיו יחזיר לו שטר המכר אם נעשה תנאי זה קודם המכר או בשעת המכר אין לו דין מכר אלא דין הלואה והלוקח חייב להחזיר כל מה שאכל אבל אם נעשה לאחר המקח אפילו שעה אחת הרי זה מכר גמור ואפילו עשה לו שטר ע"ז בקנין ובכל מיני חיזוקים חסד הוא שרוצה להתחסד עמו ולהחזיר לו מקחו תשובת הרשב"א הג"א בשם ר"ח וב"י בח"ה סי' ר"ז סי"א לדעת הרמב"ם:

1340 האומר לחבירו קנה לי שדה מפלוני ואמר המוכר לשליח אני מוכר לך על תנאי שיחזירנו לי כשיהיו לי מעות והשיב השליח אתה והלוקח חברים בטוב תתפשרו אינו מוכר אלא על זה התנאי וצריך להחזירה ומוציאים ממנו פירות שאכל ועיין בח"ה סימן ר"ז איזה תנאי מבטל מקח:

1341 מכר לו שדה ונתן לו מקצת אם אמר ליה מוכר ללוקח קנה כשיעור מעותיך כל אחד מהם אוכל פירות כשיעור מעותיו:

1342 אם אמר המוכר ללוקח לכשתביא שאר המעו' תקנה מעכשיו שניהם אסורים לאכול הפירות אלא מניחים אותם ביד שליש אם יביא שאר המעות יתנם ללוקח ואם לא יביא יחזירם למוכר והוא יחזיר המעות שקבל ואם יאמר הלוקח אוכלם ואם לא יגמר המקח כשיבוא המוכר להחזיר לי מעותי אנכה דמי הפירות מותר וה"ה אם המוכר אומר כן: הגה ודוקא שאמר אנכה לך מן הדמים אבל אם אמר אשלם לך הפירות שאכלתי אסור דסוף סוף רבית קא נוטל אלא שחוזר ומשלם לו טור:

1343 אמר ליה המוכר כשתביא שאר המעות קנה ולא אמר מעכשיו המוכר אוכל פירות עד שיביא הלוקח ואם אכל הלוקח מוציאין ממנו:

1344 זבין ולא אצטריכו ליה זוזי דאמרינן דהדרי זביני וכן בזבין ארעא אדעת' למיסק לארעא דישראל ולא סליק או לא איתדר ליה הדרי זביני א"א ללוקח למיכל פירות אפי' בתנאי עד דידע דליקום זביני:

1345 השוכר מחבירו בית או שדה בדבר מועט בשנה והקדים לו שכר עשרים שנה והתנו שאחר שנה או שנתים אם ירצה המשכיר להחזיר לו ינכה שכר הזמן שהיה הקרקע תחת ידו כמו שפסקו ויחזיר לו קרקעו מותר ובדרך זה יהיה אחריות קרקע מנפילה או שריפה על בעל הקרקע:

1346 דין הפוסק על הפירות כפי השער. ובו ח' סעיפים: אין פוסקין על הפירות על שער של עיירות מפני שאינו קבוע אבל פוסקין על שער שבמדינה שהוא קבוע ומשיצא השער של מדינה מותר להקדים מעות לחבירו ולפסוק עמו שיתן לו אותם פירות כל השנה כשיעור מעותיו כפי אותו השער אפי' אם יתייקרו ואפילו אם אין למוכר פירות: הגה וי"א דפוסקין על שער של עיירות תוס' והרא"ש וטור והגהות אשיר"י ויש להקל באיסור דרבנן ד"ע:

1347 היו החדשות במדינה ד' סאין בסלע וישנות שלשה בסלע אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן:

1348 היו חטין של לקוטות פי' עניים המלקטים לקט שכחה ופאה ד' סאין בסלע ושל בעה"ב ג' פוסק ללקוטות כשער הלקוטות ולא יפסוק לבע"ה עד שיקבע השער לבעל הבית:

1349 אם היה למוכר מאותו המין אע"פ שעדיין לא נגמרה מלאכתו מותר לפסוק עליו עד כדי השיעור שיש לו אף על פי שעדיין לא יצא השער והוא שלא יהא מחוסר אלא מלאכה אחת או ב' אבל אם מחוסר ג' מלאכות אסור:

1350 הפוסק על השער צריך שלא ירויח בדבר כלום כגון שאם מנהג שהלוקח נותן שכר הסרסור צריך שיתן הוא וצריך שינכה למוכר החסרון שראוין להתחסר לפי המדה ולפי הזמן:

1351 הפוסק על הפירות ונתייקרו בשעת הפרעון יכול לשום הפירות שנפסק עליהן במעות וליתן לו פירות אחרות אבל מעות אינו יכול ליתן ויש מי שאומר שיכול ליתן מעות: הגה ויכול לפסוק על שער שבשוק על פירות האחרות כאלו נותן לו מעות עכשיו ודוקא שלא שם הפירות הראשונים על מעות רק אומר כך וכך סאה חטין יש לי אצלך תן לי בהם כך וכך יין או שאר דבר אבל אם שם אותו על דמים שיאמר כך וכך הם דמי החטין תן לי בהם יין אסור דהוי כאלו הלוה לו מעות דאין פוסקין עליהם כשאין המעות בעין אלא כשיש לו כך דקדק הב"י מלשון ר"ן ונ"י כמו שנתבאר סי' קס"ג:

1352 כיון שנקבע השער מות' לפסוק על שער הגבוה כיצד היו החטין נמכרות ד' סאין בסלע ופסק עמו שיתן לו החטין כשער הזול אם עמדו אח"כ עשר סאין בסלע נותן לו עשר סאין בסלע נתן לו המעות סתם ולא פסק עמו כשער הגבוה והוזלו נותן לו כשער שהיו שוים כשנתן לו המעות ומי שחזר מקבל מי שפרע ואם היה שליח לאחרים אינו נוטל אלא כשער הזול או מחזיר דמים ואין השליח ולא המשלח מקבלים מי שפרע:

1353 מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף במקח משום אגר נטר וכיוצא בזה המקח קיים בענין שלא יהא בו רבית והוא שנתקיים המקח באחת מדרכי ההקנאות אבל אם לא נתקיים המקח אלא לענין מי שפרע בטל לגמרי:

1354 איזה השכרה מותרת ואיזה אסורה. ובו ח' סעיפים: אסור לאדם להשכיר מעותיו שיאמר לו אשכיר לך י' דינרין בדינר לחודש והני מילי כששוכר להוציאם אבל אם שכרם כדי להתלמד בהם או ליראות ומחזירם לו בעין מותר: הגה ודוקא שלא קבל עליו רק אחריות גנבה ואבדה אבל אם קבל עליו כל אחריות אסור ב"י בשם בעל התרומות ואם קיבל עליו המשכיר כל אחריות בין דגנבה ואבדה בין אחריות דאונסין יש מתירין אפי' משכיר לו להוציאם ת"ה סי' ש"ב כדלקמן סי' קע"ז ומיהו אם לא קבל עליו רק גנבה ואבדה ולא אונסין או אונסין ולא גנבה ואבדה אסור להוציאן בשכרן ב"י בשם תוס' והגהמ"יי פ"ה וסמ"ג וריב"ש סי' ש"ה וש"ח ות"ה שם וע"פ מיהו לא הוי אלא כאבק רבית אבל אם לא קבל המשכיר אחריות כלל הוי רבית קצוצה ריב"ש שם:

1355 כלים מותר להשכירם אפילו נותן לו רשות למכרם ולעשות בהם כל חפצו רק שלבסוף יחזיר לו כלי אחר כזה לשון רמב"ם פ"ח מה"מ די"א:

1356 מקום שנהגו לשכור הספינה וליטול שכרה ואם נשברה שמין לו מה שפחתה ומשלם יתר על שכרה הרי זה מותר וכן מותר להשכיר סיר של נחושת וכיוצא בו ונוטל השכר ודמי מה שפחת ממשקלו וכן כל כיוצא בזה: הגה וי"א דוקא כלים כאילו דאפי' מה שנשאר נפחת קצת ובעד זה נוטל שכר ולכן אם נשבר משערין כמה היה שוה בשעת שבירה ב"י בשם התוספות וכן כ' רבינו ירוחם והגהות אשיר"י וכן משמע לשון הטור:

1357 מותר לשכור פרה ולשומה בדמים כגון שיאמר הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר אם תמות וכל זמן שהיא אצלי אעלה לך סלע בחדש בשכירות וי"א דאם תמות משערין כמה היתה שוה בשעת מיתה רמב"ן ורבינו ירוחם והטור:

1358 המשכיר שדה לחבירו בי' כורים לשנה וא"ל תן ר' זוז שאפרנס בהם השדה ואני אתן לך י"ב כור בכל שנה הרי זה מותר מפני שאם יפרנס השדה בדינרין אלו יהיה שכרה יותר וכן אם השכיר לו חנות או ספינה בעשרה דינרין בשנה ואמר לו תן לי מאתים זוז שאבנה בהם ואציירנה ואכיירנה או אתקן בהם ספינה זו וכלי תשמישה ואני אעלה לך י"ב דינר בכל שנה הרי זה מותר. הואיל והוא מוציא המעות בגוף הספינה או החנות טור אבל אם א"ל תן לי ר' זוז כדי להתעסק בהם בחנות או להוציא בסחורה של ספינה או לשכור בהם מלחים ואני אוסיף לך בשכירות הרי זה אסור:

1359 מותר להרבות בשכר הקרקע לשון רמב"ם פ"ז מה"מ דין ח' כיצד השכיר לו את החצר וא"ל קודם שהחזיק בו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בי' סלעים בכל שנה ואם תתן שכר חדש בחדש הרי היא בסלע בכל חדש ה"ז מותר וכיוצא בזה בשכר האדם ג"כ מותר: הגה אבל אם כבר החזיק בו לשכור לו בי' סלעים לשנה אסור לומר לו תתן כל חדש סלע א' ואני אמתין לך המעות ב"י בשם תלמידי הרשב"א וכ"ש אם כבר נתחייב לו השכירות ונותן לו דבר בהמתנת המעות דאסור הגהות אשיר"י והג"מ פ' א"נ ובהגמי"י פ"ח מותר להרבות בנדונית חתנים כגון שנדר נדוניא לבתו והתנה עם חתנו שכל שנה שיניח לו הנדוניא אצלו יתן לו כך וכך שכר מותר שאין זה אלא כמוסיף לו נדוניא ודוקא כשהתנו כן קודם הנשואין אבל לא אח"כ דהוי אגר נטר רשב"א סימן תקכ"ט וריב"ש סימן תק"ב ועיין לקמן סימן קע"ז:

1360 אסור לומר לאדם עשה עמי מלאכה היום ששוה דינר ואני אעשה עמך בשבוע אחר מלאכה ששוה שתים:

1361 השוכר את הפועל בימות החורף לעשות עמו בימות הקיץ בדינר ליום ומקדים לו שכרו מעתה ושכרו שוה בימות הקיץ סלע ליום אסור אבל אם אמר לו עשה עמי מלאכה מהיום ועד זמן פלוני בדינר ביום מותר דכיון שמתחיל לעשות עמו מעתה אינו נראה כנוטל שכר מעותיו שמקדים לו:

1362 שלא יקבל צאן ברזל מישראל וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית. ובו מ' סעיפים: אין מקבלין צאן ברזל מישראל דהיינו שמקבל ממנו מאה צאן ויהיו הגזות והולדות והחלב לאמצע לשליש או לרביע עד שנה או עד שנתים כמו שהתנו ביניהם ואם מתו הצאן הרי המקבל משלם דמיהם ה"ז אסור שהרי בעל הצאן קרוב לריוח ורחוק להפסד לפיכך אם קבל עליו בעל הצאן שאם הוקרו או הוזלו או נטרפו הרי הן ברשותו ה"ז מותר וכן כל כיוצא בזה וכן הדין במקבל עליו סחורה בענין זה טור : הגה וכל זה לא מיירי אלא כשיש למקבל ריוח אבל אם אין לו ריוח כלל במה שמקבל אין כאן הלואה כלל ואפילו קיבל עליו כל האחריות שרי דהא מותר לש"ח לקבל עליו להיות כשואל ב"י ובעל התרומה בשם חכמי לוני"ל והר"ן בתשובה:

1363 הנותן מעות לחבירו בתורת עיסקא דהיינו שחצי האחריות על הנותן וחצי על המקבל אסור שכל עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ונמצא שטורח בחלק הפקדון בשביל חלק המלוה לפיכך צריך לו ליתן שכר טרחו שבכל יום ויום מימי השותפות כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה ואם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה אינו צריך להעלות לו שכר של כל יום אלא אפילו העלה לו דינר בכל ימי השותפות דיו ואם פחתו או הותירו יהיה לאמצע בשוה וכן אם א"ל כל הריוח יהיה לך שלישו או עשיריתו בשכרך הואיל ויש לו עסק אחר ה"ז מותר ואם הפסידו יפסיד מחצה ואם היה המתעסק אריסו והיה לו עסק אחר אינו צריך להעלות לו שכר אחר כלל שהאריס משועבד הוא לבעל השדה: הגה וצריך להיות כל אחריות פלגא הפקדון על הנותן אפילו אחריות דאונסין טור ופוסקים בשם ר"י ודלא כיש מקילין ומתירין במקצת אחריות ריב"ן:

1364 במה דברים אמורים כשלא פסק עמו בתחילת העסק אלא נתן לו למחצית שכר אבל אם פסק עמו בתחילת העסק שכר טרחו בדבר ידוע ואפילו בדינר מותר פי' ב"י לדברי הרמב"ם: הגה וכל זה כשאחד נותן המעות אבל אם כל אחד נותן מעות אפי' א' מתעסק לבד אין כאן עיסקא אלא הוי כשותפות בעלמא בית יוסף בשם רי"ף וסמ"ג:

1365 הנותן מעות לחבירו סתם להתעסק בהם ולא פסק עמו בתחלת העסק דבר לשכר טרחו וכשבאו לחשבון ולא רצה ליתן לו שכר כל יום ויום מימי השותפות ואם היה לו עסק אחר לא רצה ליתן לו דינר לכל ימי השותפות יהיה שכר המתעסק בחצי הפקדון שליש ריוח הפקדון שהוא שתות ריוח כל המעות לפיכך אם הרויחו יטול המתעסק ב' שלישי הריוח חצי הריוח של חצי המעות שהם מלוה ושתות הריוח בשכר שנתעסק בפקדון נמצא הכל ב' שלישי הריוח ויטול בעל המעות שליש הריוח ואם פחתו יפסיד המתעסק שליש הפחת שהרי הוא חייב בחצי הפחת מפני שחצי המעות מלוה ויש לו שתות בשכרו באותו החצי של פקדון ונמצא שנשאר עליו מהפחת שלישו ובעל המעות יפסיד שני שלישי הפחת:

1366 כשהוא נוטל שכר על חלק הפקדון שבידו הרי הוא כשומר שכר מותר ליתן עיסקא למחצית שכר ולהתנות שלא להתעסק אלא בדבר פלוני ואם ישנה שיהיה כל האחריות על המקבל וכן כל תנאי שירצה כגון שיתנה שלא ישמור הכספים אלא תחת הקרקע ואם שינה והפסיד כל ההפסד למקבל ואם הרויח הוא לאמצע אע"פ שעתה הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד לא חשיב רבית כיון שאם לא שינה היה קרוב לשכר ולהפסד: הגה ומותר למקבל לשנות לכתחלה ולא אמרינן דהוי כגזלן בכך ב"י בשם הר"ן ובהגהות אשיר"י פ' א"נ ובמרדכי מיהו אם שינה ואמר לעצמי אני עושה ולא בתורת עיסקא הוי כגזלן ומה שעשה עשה לעצמו ר' ירוחם ולכן יתנה הנותן תחלה שאם יטול לפעמים קצת מן העסק לצרכו שלא יהא מקרי שולח יד בפקדון בכך דאז הוי כגזלן וכל הריוח שלו והמעות מלוה עליו ואסור ליטול אח"כ רבית ב"י בשם תשובת מיימוני ואם נהגו שלא להקפיד בכך מסתמא כאלו התנו דמי וכמ"ש לעיל סי' קס"ח ועי' לקמן סוף סי' זה מדין זה:

1367 נתן מעות לעיסקא למחצית שכר וקצץ בדבר ידוע אפילו אם כל האחריות על הנותן אסור: הגה וי"א דאם מקבל עליו כל האחריות מותר ב"י בשם מהרי"ק שורש קי"ט וכן משמע בת"ה סי' ש"ב בכל רבית דרבנן כגון נותן בעיסקא או בשאר רבית דרבנן אבל ברבית קצוצה לא מהני אם המלוה מקבל עליו כל האחריות אבל אם לא מקבל עליו כל האחריות רק קצתו אפילו בדרבנן אסור ויש להקל ברבית דרבנן כסברא זאת:

1368 הנותן מעות לחבירו למחצית שכר שנתיים ושלש ושוב נמלכו ועשו קצבה ביניהם לתת לו כך לשנה אם הלוה הוציא המעות ביציאותיו ונתן ריוח הוי רבית אבל אם הי' מתעסק והולך ופרע מריוח שהרויחו הנכסים כיון דמעיקרא לאו בתורת איסורא אתא לידיה אם חצי ריוח שהרויחו המעות עלה למה שנתן לו מותר:

1369 הלוה מנה לחבירו לכל הנאתו אלא שהתנה עמו שיסלק מעל אותו המנה מס המלך אסור:

1370 לוה שקבל עליו לזון היתום וכשבא היתום לתבוע חובו טען לנכות מה שנתן לו ממזונות והיתום טוען שלא קבל ממנו דבר היתום נאמן:

1371 א"ל הילך ר' זוז מעכשיו כדי שיפול תחתיו לאומנות המלך שהיא בשי"ן אסור אבל אם א"ל פרשני מן האומנות מותר ועי' בסי' קע"ג:

1372 האומר לחבירו מנה לי בידך מרבית קצוצה שגבית ממני והלה אומר לא היו דברים מעולם משביעין את הנתבע היסת פי' שהסיתו אותו חכמים לישבע להסיתו להודות כי מדאורייתא אין משביעין אלא שבועת השומרים וע"פ עד אחד ובהודה מקצת מהטענה ויש חולקין ר' ירוחם בשם הר"מ וע"ל ס"ס קס"ח:

1373 המקבל מעו' לחצי ריוח וטוען שמלוה ברבי' היא אינו נאמן:

1374 המלוה מעות לבעל הבית וגם חוזר ההלכ' עם בנו של בעל הבית ובעל הבית נותן לו הוצאות אסור אלא אם כן יתן לו הקרן במתנה גמורה שאם ירצה לעכבו יהא רשות בידו ולעיל סי' קס"ו בארתיו:

1375 האומר לחבירו אם לא אפרעך לזמן פלוני הריני חייב לך מעכשיו ולזמן העיכוב כך דינרין יותר ממה שהלוהו אסור מפני הערמת רבית: הגה ויש מתירין אם נותן לו מעות ומקבל פירות ריב"ש סימן של"ה ויש להקל בזה וע"ל בסי' קס"ג אם עבר ועשה ערמה ברבית אי מוציאין מידו:

1376 המחייב לפרוע לחתנו לנדוניא לזמן פלוני ואם יעכב מלפרוע יוסיף על סך הנדוניא על כל עשרים דינר מהם ז' פשיטים בכל חדש מותר שזה דומה לנותן מתנה לחבירו ואומר לו אני נותן לך כך וכך לזמן פלוני ואם לא אתן לך לזמן פלוני עוד אני מוסיף כך וכך שהוא מותר וכבר נתבאר לעיל סי' קע"ו:

1377 אם חייב עצמו לתת למלוה כך וכך בכל שבוע בעוד שמעכב ממונו הרי זה רבית גמור: הגה אע"ג דכתב לו כך דרך קנסא אם לא אפרע לך לזמן פלוני אתן לך כל שבוע כך וכך ואע"ג דאם היה פורע לו בזמנו לא הוי כאן רבית כלל מ"מ הואיל וכתב לו ליתן לו קצבה בכל שבוע ושבוע הוו רבית גמור רוב הפוסקים וכן עיקר אע"ג דיש מקילין התירו ללוות ברבית בדרך זה הגהות מרדכי פא"נ בשם ר"י דארליינ"ש:

1378 המלוה על המשכון ואמר אם לא אפדנו לזמן פלוני יהיה שלך כל ששוה יותר על החוב יש מי שאוסר משום הערמת רבית ועיין בח"מ סימן ע"ב וע"ג:

1379 המוכר סחורה לחבירו בס' זהובים שקבל מיד והתנה לתתה לו לחצי שנה ואם יעבור על זה שיתן בעבורה ק' זהובים וקנו מידו והגיע הזמן ולא נתן חייב ליתן הק' זהובים והוא שכשפסק על הסחורה ההיא יצא השער וקנה כפי השער או היתה לו הסחורה ההיא:

1380 אם הפקיד מעות אצל חבירו והנפקד הלוום לעובד כוכבים הנפקד חייב באונסין ואין למפקיד בריוח כלל ואם הנפקד רוצה לתת דבר מעצמו למפקיד אין בו משום רבית ועי' בח"מ סי' רצ"ב:

1381 המתעסק בשל חבירו ונותן לו ריוח כל שנה ולבסוף טוען שלא היה שם ריוח אינו נאמן מאחר שנתנו לשם ריוח ועי' בח"ה סי' פ"א:

1382 אם נותן לחבירו סחורה בתורת עיסקא אם דרך לשכור כתף להוליכה לשוק לא יאמר לו כיון שאני נותן לך שכר טירחך אתה תתן שכר הכתף. אלא שמין כמה צריך ליתן והוא בכלל הקרן טור:

1383 אם יש למקבל סחורה שקנה בזמן הזול ועכשיו נתייקרה לא ישום אותה כמו שקנאה אלא כמו ששוה עתה: הגה ובמקום שנהגו לתת מעשר מריוח המעות אין המקבל יכול ליתן המעשר אלא יתן חציו לנותן והוא יתננו למי שירצה מרדכי פרק הגוזל:

1384 הנותן בהמה לחבירו בעיסקא באתונות חייב ליטפל י"ח חדש ובדקה כ"ד ובתוך זה הזמן כל א' מעכב על חבירו והולדות מקום שנהגו לחלקם מיד חולקים ובמקום שאין מנהג יגדלם המקבל בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום ומשם ואילך נוטל חצי השבח והחצי מהחלק השני וא"צ ליתן לו שכר טרחו מחלק השני ואם בא לחלוק צריך להודיעו לחבירו או לשום ולהתנות בפני ג' ואם לאו אין החלוקה כלום ואינו נוטל רק מחצית השבח כמו בראשונה טור:

1385 הנותן עיסקא לחבירו לא יצרף הריוח עם הקרן ויעשה כולו קרן דשמא לא יהיה כל כך ריוח ונמצא נוטל ממנו רבית וכן לא יתן לו מעות בתורת עיסקא או שותפות ויכתוב אותם מלוה שמא ימות ונמצא השטר ביד היורש וגובה בו את הרבית:

1386 אם כתוב בשטר פלגא באגר ובהפסד אם הנותן או המקבל אדם גדול וידוע שלא היה עושה איסור רבית דנין אותו להיתר לומר אם יטול חצי הריוח שיקבל עליו שני חלקים באחריות ואם לא יקבל עליו אלא חצי האחריות שלא יטול אלא שליש הריוח אבל באינש אחרינא דלא אתחזק בהכי דיינינן לשטרא כפשטיה והוה ליה שטר שיש בו רבית ואם יש הפסד יפסיד החצי כפי תנאו ואם יש בו ריוח לא יקבל כלום. וכן ה"ה בכל עיסקא שנעשה באיסור תשובת הרא"ש כלל פ"ח:

1387 והיכא שהוא אדם גדול דדיינינן להתירא אם יש בו ריוח ואמר הנותן אני אטול החצי מיד ואם יהיה בו הפסד אקבל אחריות ההפסד שני חלקים או אם יש בו הפסד אומר איני מקבל אלא חצי ההפסד ולכשיהיה בו ריוח לא אקבל אלא השליש והמקבל אומר בהפך אם יש בו ריוח שיטול הוא מיד ב' חלקים ואם יהיה בו הפסד יקבל עליו חצי האחריות או אם יש בו הפסד אומר שאינו מקבל אלא השליש וכשיהיה ריוח לא יקח ממנו אלא החצי אם כתוב בשטר דיהיב מרי עיסקא למקבל פלגא באגר ובהפסד משמע דמלתא במרי עיסקא קיימא ובדידיה תליא מילתא למיתב למקבל מאי דניחא ליה ואי כתיב ביה למשקל פלגא באגר ובהפסד משמע דבמקבל תליא מילתא למשקל מאי דבעי:

1388 אם התנו על חלוקת הריוח ולא התנו על חלוקת ההפסד אם יהיה שם הפסד יפסיד המתעסק שני שלישי החלק שהיה מרויח וכן אם התנו על חלוקת ההפסד ולא התנו על חלוקת הריוח והרויחו יטול כמו אותו החלק שהיה מפסיד ותוספת שליש חלק חבירו כיצד אם התנו שיטול המתעסק רביע השכר ולא התנו על ההפסד אם הפסיד הרי זה משלם שתות ואם התנו שיפסיד המתעסק רביע בהפסד ולא התנו על הריוח אם הרויח נוטל מחצה:

1389 אם התנו שהנותן יפסיד שני חלקים ולא יטול בריוח אלא חלק א' ולא היה שם לא ריוח ולא הפסד והמתעסק תובע שכרו לא יטול כלום תשובת ראב"ד בשם תשובת רי"ף והוא ברי"ף פרק המקבל אבל אם התנה למחצה בשכר ומחצה בהפסד ולא היה שם ריוח ולא הפסד נוטל המתעסק שכרו מהקרן תשובת ראב"ד שם:

1390 המושיב חבירו בחנות להתעסק ויחלקו הריוח לא יהי' לוקח ומוכר דברי' אחרים ממעותיו ואם עשה כן חצי הריוח לבעל החנות:

1391 הנותן מעות לחבירו להתעסק אע"פ שהחצי יש לו דין מלוה אינו יכול להוציא החצי לצרכו ולהתעסק בחציו לבד לצורך חבירו וכן אינו יכול לומר אתעסק בחצי שלי ואניח החצי של פקדון בבית דין:

1392 מתעסק שמת ויש עדים שמעות או מטלטלין אלו הם מזה העסק נוטלן בעל הממון בלא שבועה ואין הבעל חוב ולא האשה נוטלים כלום מהקרן ולא מחלק ריוח הנותן: הגה ויוכל הנותן ליקח כל העיסקא מידם אע"פ שעדיין לא כלה הזמן שקצב עם המקבל מיימוני פ"ה דהלכות שלוחים ורוב הפוסקים ועיין בח"ה סימן קע"ו:

1393 נתן המתעסק מתנה מהמטלטלין של העסק או מהמעות לאחרים והביא בעל הממון ראיה ברורה שהם מזה העסק מוציא מידם אפילו שינה אותם מקבל המתנה או מכרם או נתנם לאחרים או הפסיד חייב לשלם והכל בראיה ברורה:

1394 מי שנתן לחבירו עיסקא אחת וכתב עליה שני שטרות אין שטר אחד משועבד לחבירו שאם היה באחד ריוח ובשני הפסד שימלאו הקרן ואח"כ יחלקו הריוח אלא יחלקו כל שטר לפי תנאם ואם נתן לו שתי עיסקות בשתי פעמים וכתבם בשטר א' והרויח באחד והפסיד באחרת ימלאו הקרן תחלה ואח"כ יחלקו המותר:

1395 המקבל עיסקא מחבירו והפסיד ולא הודיעו אלא נתעסק ומילא הקרן אינו יכול לומר תפסיד חלקך מההפסד אלא יתמלא הקרן מהריוח ואם יש בו מותר יחלקוהו לפי תנאם: הגה ודוקא שלא הודיעו אבל אם הודיעו וא"ל לא אעסוק עוד עד שנפלוג בריוח הרשות בידו ב"י בשם תלמידי הרשב"א ונ"י דהא יכול לחזור בו אימת שירצה כמו שיתבאר המקבל עיסקא נותן מס מן הריוח תחילה ואח"כ יחלוקו אא"כ התנה שיוכל ליקח הריוח מתי שירצה או שהודיעו ליקח חלקו מן הריוח ואז אם נתן אח"כ מס נחשב להפסד מרדכי פרק המקבל:

1396 שנים שקבלו עיסקא מאחר לזמן ואמר אחד לחבירו בתוך הזמן נחלק העסק ואתעסק אני בחציי ואתה בחצייך אין שומעין לו ואפי' אם יאמר אני אקבל אחריות בחצי שלך שאם תפסיד אני אפרענו לבעל המעות אין שומעין לו ואפילו אם יאמר ישאר הקרן בין שנינו ולא נחלוק רק הריוח אין שומעין לו:

1397 יחיד המקבל עיסקא לזמן קצוב המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שחוזר בחצי היום ובעל המעות אינו יכול לחזור בו:

1398 הלוקח מעות מחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר לא יהא לוקח בשלו חטים ובשל חבירו שעורים:

1399 הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר לוקח בהם כל מין שירצה אפילו בעלי חיים אבל לא יקח בהם לא כסות ולא כלים:

1400 הנותן מעות לחבירו לקנות בהם פירות למחצית שכר רשאי לקנות גם לעצמו מאותו המין ובלבד שלא ימכרם ביחד אלא אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן:

1401 הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ואומר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שלקח במעות משלחו ומכר מוציאין ממנו בע"כ ואם שלח בהם יד בפני עדים או שאמר בפניהם שחוזר בו משליחותו קנה לעצמו ה"ה ור' ירוחם נכ"ז ונ"י פא"נ ועיין בח"ה סימן קפ"ג מדין זה:

1402 שלא ללבוש כמלבושי עובדי כוכבים. ובו ג' סעיפים: אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים ולא מדמין להם טור בשם הרמב"ם ולא ילבש מלבוש המיוחד להם ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם ולא יגלח מהצדדין ויניח השער באמצע ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עבודת כוכבים כדי שיכנסו בהם רבים כמו שהם עושים : הגה אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו שם וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשם פריצות כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם אבל דבר שנהגו לתועלת כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן מותר ללובשו וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר מותר מהרי"ק שורש פ"ח לכן אמרו שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי ר"ן פ"ק דעבודת כוכבים:

1403 מי שהוא קרוב למלכות וצריך ללבוש במלבושיהם ולדמות להם מותר בכל:

1404 מי שאכל ושייר פתיתין על שלחנו לא יביא פת שלימה ויניח על השלחן: הגה יש מקומות שנהגו לערוך שלחן ולשום עליו מיני מאכל בלילה שלמחר מלין תינוק ויש בזה איסור משום העורכים לגד שלחן תא"ו ני"ז אבל לערוך מטה למזל התינוק יש מתירין כ"כ האחרונים:

1405 שלא לכשף לעונן ולנחש. ובו י"ט סעיפים: אין שואלין בחוזים בכוכבים ולא בגורלות: הגה משום שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך ב"י בשם תוספות דע"פ ובשם ספרי וכ"ש דאסור לשאול בקוסמים ומנחשים ובמכשפים פסקי מהרא"י סי' צ"ו:

1406 נהגו שאין מתחילין בב' ובד' ואין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה: הגה ולכן נהגו ג"כ להתחיל ללמוד בר"ח כי אע"פ שאין ניחוש יש סימן סמ"ק סימן קל"ו במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל לא יעשה ולא יסמוך על הנס אלא שאין לחקור אחר זה משום תמים תהיה תשובת רמב"ן סימן רפ"ו כמו שנתבאר:

1407 האומר פתי נפלה מפי או מקלי מידי או בני קורא לי מאחרי או שצבי הפסיקו בדרך או שעבר נחש מימינו או שועל משמאלו ולמי שאירע לו אחד מאלו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת לדרך או שלא להתחיל במלאכה וכן המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכן האומר אל תתחיל לגבות ממני שחרית הוא מוצאי שבת הוא מוצאי ר"ח הוא וכן האומר שחוט תרנגול שקרא כעורב ותרנגולת זו שקראה כתרנגול אסור: הגה י"א אם אינו אומר הטעם למה מצוה לשחוט התרנגולת אלא אומר סתם שחטו תרנגולת זו מותר לשחטה כשקראה כתרנגול ב"י בשם הר"א והוא בתשו' מהרי"ל סימן קי"ח וכן הוא המנהג:

1408 בית תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש יש סימן: הגה אם הצליח אחר זה ג' פעמים או לא ב"י בשם רש"י וכן מותר לומר לתינוק פסוק לי פסוקיך טור י"א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבא לעתיד כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן טור והר"ד קמחי ויש אוסרין רמב"ם וסמ"ג וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו:

1409 חובר חבר זהו שעל ידי לחש מקבץ חיות או נחשים ועקרבים יתושים ופרעושים:

1410 מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו ואפילו בשבת ואע"פ שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא תטרף דעתו עליו:

1411 מי שרודפים אחריו נחש ועקרב מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו:

1412 הלוחש על המכה או על החולה ורוקק ואחר כך קורא פסוק מן התורה אין לו חלק לעוה"ב ואם אינו רוקק איסורא מיהא איכא ואם יש בו סכנת נפשות הכל מותר: הגה וי"א דכל זה אינו אסור אלא כשקורא הפסוק בלשון הקדש אבל בלשון לעז לא רש"י בשם רבו ומיהו ברוקק טוב ליזהר בכל ענין בפרט אם מזכירין השם שאין לו חלק לעוה"ב כן משמע מהטור לדעת ר"י:

1413 תינוק שנפגע אין קורין עליו פסוק ואין מניחין עליו ס"ת:

1414 הבריא מותר לקרות פסוקים להגן עליו מהמזיקין:

1415 למדוד האזור וללחוש עליו מותר ואפי' בשבת: הגה ועיין בא"ח סימן ש"ו וה"ה שאר לחשים ועיין בא"ח סי' ש"א איזה לחש וקמיע אסור:

1416 מותר להתרפאות בקמיע אפי' יש בהם שמות וכן מותר לישא קמיעין שיש בהם פסוקי' ודוקא להגן שלא יחלה אבל לא להתרפאות בהם מי שיש לו מכה או חולי אבל לכתוב פסוקים בקמיעים אסור:

1417 דורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה:

1418 להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו מותר: ויש מתירין אפי' לאחר מותו אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו כן משמע בהגהות מיימוני בשם רא"ם דלא כבית יוסף:

1419 אוחז את העינים אסור וע"י ספר יצירה מותר אפילו לעשות מעשה טור:

1420 מעשה שדים אסור ויש מי שמתיר לישאל בהם על הגניבה: הגה וכיוצא בזה ב"י והגהות מיי' פי"א מהלכות גזילה וע"י השבעה שמשביע אותם ע"י שמות יש מתירין בכל ענין ב"י בשם נ"י ושם בהג"ה הנ"ל מ"מ רוב העוסקים בזה אינן נפטרים מהם בשלום על כן שומר נפשו ירחק מהם ב"י:

1421 הנוהגים לערוך שלחן עם מיני מאכל בליל המילה ואומרים שהוא למזל התינוק אסור. ועיין לעיל סוף סימן קע"ח:

1422 לקטר הבית בעשב שיש לו ריח טוב יש מי שאוסר אא"כ עושה כן כדי להסיר ריח רע:

1423 המקטר לשד לחברו ולכופו לעשות כרצונו חייב משום עובד עבודת כוכבים הלומד מן האמגושי אפילו דברי תורה חייב מיתה:

1424 איסור כתובת קעקע וקריחה על מת. ובו י"ב סעיפים: כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים:

1425 אם עושה כן על בשר חבירו אותו שנעשה לו פטור אא"כ סייע בדבר:

1426 מותר ליתן אפר מקלה על מכתו:

1427 הרושם על עבדו שלא יברח פטור ונראה דלכתחילה מיהא אסור ד"ע:

1428 השורט בבשרו אינו חייב אא"כ עושה כן על מתו או לעבודת כוכבים אלא שעל מתו חייבים בין ביד בין בכלי ולעבודת כוכבים אינו חייב אלא בכלי:

1429 גדידה ושריטה על מת אסור אפילו שלא בפני המת ועל צער אחר שרי ב"י מפי' הטור:

1430 יש מי שאומר דדוקא שריטה אבל אם מכה בידו על בשרו עד שדמו שותת מותר ויש מי שאוסר:

1431 המשרט ה' שריטות על מת אחד או על ה' מתים שריטה אחת חייב ה':

1432 קרחה הוא שתולש משער ראשו על המת בכל מקום בראש בין ביד בין בסם ושיעורו כדי שיראה מראשו כגריס פנוי בלא שיער וי"א שתי שערות ויש מי שאומר דאיסורא איכא אפי' בשער א':

1433 קרח קרחה אחת על ה' מתים אינו חייב אלא אחת אבל אם קרח ה' קרחות על מת א' חייב על כל או"א:

1434 הקורח בראשו של חבירו והמשרט בבשר חבירו וחבירו מסייע אם שניהם מזידים שניהם לוקים אחד שוגג ואחד מזיד המזיד לוקה:

1435 גם הנשים מוזהרות בבל יקרחו: הגה וכל שכן בבל ישרטו טור ויש להזהירם שלא תתלשנה בשעריהן על מת שלא תבאנה לידי קרחה טור בשם הירושלמי וכן בשריטה:

1436 איסור גילוח הפאות. ובו י"ב סעיפים: פאות הראש הם שתים סוף הראש הוא מקום חיבורו ללחי מימין ומשמאל:

1437 בין שגילח הפאות בלבד בין שגילח כל הראש עם הפאות חייב:

1438 אינו חייב אלא בתער ויש אוסרים במספרי' כעין תער ויש לחוש לדבריה':

1439 גם הניקף חייב אם סייע בדבר שמטה עצמו אליו להקיפו אבל איסורא איכא אע"פ שלא סייע לפיכך אסור להיות ניקף אפילו על ידי עובד כוכבים:

1440 המקיף את הקטן חייב. אבל מותר להקיף את העובד כוכבים או את האשה ב"י בשם הרא"ש ויש מסתפקים בדבר ב"י בשם י"א וקטן מותר להיות ניקף מן העובד כוכבים ר"ן פרק אלו הן הגולין:

1441 אשה אינה במצות הקפה וי"א שאף על פי שמותרת להקיף פאת ראשה אסורה להקיף פאת ראש האיש ואפילו הוא קטן:

1442 עבדים חייבים בהקפת הראש כאנשים:

1443 טומטום ואנדרוגינוס אסורין בהקפת הראש:

1444 שיעור הפאה מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד:

1445 אינו חייב על השחתת פאת הזקן אלא בתער אבל במספרים מותר אפילו כעין תער: הגה ומ"מ נזהרים כשמסתפרין במספרים שיעשה היקף הגילוח בחלק העליון מן המספרות ולא בתחתון פן יעשה הכל עם חלק התחתון והוי כתער ת"ה סימן רצ"ה מיהו נראה דתחת הגרון אין לחוש בזה הואיל ואינו עיקר מקום הפאות ד"ע:

1446 פאות הזקן הם ה' ורבו בהם הדעות לפיכך ירא שמים יצא את כולם ולא יעביר תער על כל זקנו כלל ואפילו תחת הגרון ב"י בשם אגרת ר"י וסמ"ג:

1447 אשה שיש לה זקן מותרת להשחיתו ודינה בהשחתת זקן האיש כדינה בהקפת ראש האיש:

1448 דברים האסורים משום לא ילבש גבר שמלת אשה. ובו ו' סעיפים: המעביר שער בית השחי ובית הערוה אפילו במספרים כעין תער היו מכין אותו מכת מרדות בד"א במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים אבל במקום שמעבירין אותו גם האנשים אם העביר אין מכין אותו: הגה ואפילו לכתחילה שרי ר"ן פ"ב דעבודת כוכבים רק החברים נמנעים בכ"מ שם ובב"י בשם נ"י וע"ל סימן קנ"ו: ומותר להעביר שער שאר אברים במספרים בכל מקום :

1449 מי שמגלח כל שיער שבו מראשו ועד רגליו י"א שמותר לו לגלח גם של בית השחי ובית הערוה:

1450 אסור לחוך בידו בשער בית השחי ובית הערוה כדי להשירו אבל מותר לחוך בבגדו להשירו:

1451 מי שיש לו חטטין בבית השחי ובית הערוה ומצטער מצד השער מותר להעבירו:

1452 לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו ממלבושי האיש לפי מנהג המקום ההוא טור או שתגלח ראשה כאיש ולא יעדה איש עדי אשה כגון שילבש בגדי צבעונים וחלי זהב במקום שאין לובשין אותם הכלים ואין משימין אותו החלי אלא נשים: הגה ואפילו באחד מן הבגדים אסור אף על פי שניכרים בשאר בגדיהם שהוא איש או אשה ב"י טומטום ואנדרוגינוס אסורים להתעטף כאשה:

1453 אסור לאיש ללקט אפילו שער אחד לבן מתוך השחורות משום לא ילבש גבר וכן אסור לאיש לצבוע שערות לבנות שיהיו ב"י שחורות אפילו שערה אחת וכן אסור לאיש להסתכל במראה וע"ל סימן קנ"ו:

1454 אשה שרואה טיפת דם צריכה לישב ז' נקיים. ובו סעיף אחד: אשה שיצא דם ממקורה בין באונס בין ברצון טמאה והוא שתרגיש ביציאתו ומיהו משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא טמאה אע"פ שלא יצא לחוץ ואפי' לא ראתה אלא טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים: הגה כאשר יתבאר משפטן לקמן סי' קצ"ו ואין חילוק בין פנויה לנשואה לענין איסור נדה ריב"ש סימן תכ"ב מביאו ב"י כי כל הבא על הנדה חייב כרת:

1455 שצריך לפרוש מהאשה עונה קודם לוסתה. ובו י"ב סעיפים: רוב הנשים יש להם וסתות פי' זמן קבוע אורח כנשים לראות בזמן ידוע כגון מעשרים לעשרים יום או מל' לל' יום וכל אשה שיש לה וסת קבוע בא עליה שלא בשעת וסתה ואינה צריכה בדיקה לפני תשמיש רמב"ם :הגה גם אין לה להחמיר לבדוק עצמה לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש טור ומרדכי ריש הל' נדה ורוב הפוסקים אבל שלא בשעת תשמיש כל המרבה לבדוק הרי זו משובחת:

1456 בשעת וסתה צריך לפרוש ממנה עונה אחת ולא משאר קריבות אלא מתשמיש המטה בלבד אם הוא ביום פורש ממנה אותו היום כולו אפי' אם הוסת בסופו ומותר מיד בלילה שלאחריו וכן אם הוא בתחילתו פורש כל היום ומותר כל הלילה שלפניו וכן הדין אם הוא בלילה פורש כל הלילה ומותר ביום שלפניו ולאחריו בין שקבעה וסת בג"פ או בפ"א: הגה וכל זה לא מיירי אלא בוסת התלוי בימים אבל לא בוסת התלוי בשינוי הגוף ב"י בשם הראב"ד וע"ל סימן קפ"ט ואשה שמשנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים או לאחר כשמגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו הגהות מיימוני פ"א דהלכות איסורי ביאה וע"ל סי' קפ"ט:

1457 במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה שלא הגיעה לימי הנעורים ולא הביאה סימנים אין צריך לפרוש סמוך לוסתה כל זמן שלא קבעתו ג"פ והוא הדין לזקנה שנסתלקו דמיה:

1458 אם רגילה לראות בהנץ החמה ולא קים לן שפיר אי קודם הנץ החמה או אחריו אינה אסורה אלא ביום:

1459 אם רגילה לראות ראייה מקודם הנץ החמה עד אחר הנץ החמה אסורה בלילה וביום כשיעור הנמשך בו:

1460 אם וסת נמשך ב' או ג' ימים ששופעת או מזלפת אינה צריכה לפרוש אלא עונה הראשונה של הוסת וכיון שעברה עונה ולא ראתה מותרת:

1461 אם הגיע וסתה בימי עיבורה משהוכר עוברה או בימי מניקתה שהם כ"ד חדשים משנולד הולד אפי' מת הולד א"צ לפרוש סמוך לוסתה ואפי' בתוך וסתה מותרת בלא בדיקה וע"ל סוף סי' קפ"ט:

1462 היתה נחבית במחבא מפני פחד והגיע שעת וסתה אינה חוששת לו: הגה וי"א דוקא אם עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה בלא בדיקה אבל לכתחלה צריכה בדיקה כך משמע בב"י:

1463 שאר נשים צריכות בדיקה כשיגיע הוסת עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה בלא בדיקה וי"א שאסורה עד שתבדוק אם יש לה וסת קבוע או שהוא יום ל' אע"פ שאינו קבוע והכי נהוג וכן הוא לקמן סימן קפ"ט:

1464 הרוצה לצאת לדרך צריך לפקוד אשתו אפילו סמוך לוסתה: הגה ואפילו בתשמיש שרי טור בשם י"א וב"י בשם רש"י וראב"ד ורשב"א ור' ירוחם ומ"מ המחמיר שלא לפקדה רק בדברי רצוי תע"ב ב"י בשם סמ"ג וכבר נתבאר דכל מיני קורבה ואהבה שרי מלבד תשמיש ואם הולך לדבר מצוה א"צ לפקוד אשתו המ"מ פ"ד דא"ב ובהגהות ש"ד וי"א אם אדם רוצה לילך לדרך ואשתו נדה ותטבול תוך עונה אחת צריך להמתין נ"י פרק הבא על יבמתו:

1465 אשה שיש לה וסת לימים לבד והגיע שעת וסת' אסור לבא עליה עד שישאלנ' ואם אין לה וסת יום ל' לראייתה הוי כהגיע שעת וסתה ואם שהתה אחר הוסת שיעור שתספור ותטבול יבא עלי' ואין צריך לשאול:

1466 היה לה וסת לימים טור בשם רשב"א ולוסת מוסתות הגוף ב"י בשם הגהות מיי' פ"ד בשם רמב"ן כגון קפיצה וכיוצא בה כיון שהוסת תלוי במעשה אימור לא קפצה ולא ראתה אבל חוששת לעונה בינונית שהיא ל' יום ב"י בשם רשב"א וטור לקמן סי' קפ"ט:

1467 דין אשה שאמרה טמאה אני ואחר כך אמרה טהורה אני. ובו ד' סעיפים: האשה שהיא בחזקת טמאה אסור לו לבא עליה עד שתאמר לו טבלתי: הגה ומאחר שעברו ימים שאפשר לה למנות ולטבול ב"י נאמנת אפילו רואה בגדיה מלוכלכים בדם נאמנת לומר בשוק טבחים עברתי או נתעסקתי בצפור וכדומה לזה ב"י בשם הרא"ש ורבינו ירוחם:

1468 ואם הוחזקה נדה בשכנותיה שראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה, חשובה כודאי טמאה:

1469 אמרה לבעלה טמאה אני ואחר כך אמרה טהורה אני אינה נאמנת אם הוא לאחר כדי דבור ב"י בשם רבינו ירוחם ואם נתנה אמתלא לדבריה כגון שאומרת שלא אמרה לו כן תחלה אלא מפני שלא היה בה כח לסבול תשמיש או טענה אחרת כיוצא בזה נאמנת: הגה ומכל מקום מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא להאמין לה מדת חסידות הוא ב"י אבל מדינא נאמנת אפי' בשתיקה אח"כ רק שהיא באה ושוכבת אצל בעלה והוא יודע ומכיר שמה שאמרה תחלה טמאה אני עשתה מחמת קטטה שהיה לו עמה מהרי"ו סי' כ"ב וכדומה לזה: אבל אם ראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה ואח"כ אמרה טהורה אני אע"פ שנתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת אמרה פלוני חכם טהר לי כתם והחכם אומר שהיא משקרת החכם נאמן וטמאה היא ר"ן בשם הרמב"ן ורבינו ירוחם:

1470 היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב כרת שיציאתו הנאה לו כביאתו כיצד יעשה נועץ צפרני רגליו בארץ ושוהה בלא דישה עד שימות האבר ופורש באבר מת: הגה וימלא פחד ורתת על העבירה שבאה לידו ב"י בשם סמ"ג ולא יסמוך עליה רק יסמוך על רגליו וידיו שלא יהנה ממנה ואם פירש ממנה בקשוי ובשוגג שלא ידע שאסור לפרוש ממנה יתענה מ' יום ואינן צריכין להיות רצופים רק כל שבוע שני ימים כגון שני וחמישי ובליל התענית אסור ביין ובשר ואם לא יוכל להתענות יפדה כל יום בממון שיתן לצדקה כפי ערך ממון שיש לו כי עשיר יתן יותר קצת מעני ויש להחמיר בתשובתו וכל המרבה לשוב זכות הוא לו פסקי מהרא"י סי' ס' והאשה אינה צריכה כפרה ואם שמשה שלא בשעת וסתה ומצאה אחר התשמיש דם אפי' נמצא על עד שלו מקרי אונס אפי' לא בדקה תחילה ואינם צריכים כפרה לא הוא ולא היא מרדכי והרא"ש כלל כ"ט בשם מהר"ם:

1471 דיני בדיקת אשה בין לפני תשמיש בין לאחר תשמיש. ובו ה' סעיפים: אשה שיש לה וסת קבוע אינה צריכה בדיקה כלל לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש ואדרבה אין לה לבדוק בפני בעלה בשעת תשמיש כדי שלא יהא לבו נוקפו והרמב"ם ז"ל מצריך לבדוק אחר תשמיש היא בעד אחד והוא בעד אחד ולראות בהם שמא ראתה דם בשעת תשמיש ולדעתו הצנועות בודקות עצמן אף קודם תשמיש וסברא הראשונה היא עיקר וכן נהגו רוקח והגהות מיימוני ורוב המורים:

1472 אם אין לה וסת קבוע שלש פעמים הראשונים צריכין לבדוק קודם תשמיש ואחר תשמיש הוא בעד שלו והיא בעד שלה ואם הוחזקה באותם ג"פ שאינה רואה דם מחמת תשמיש שוב אינה צריכה בדיקה כלל לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש ולהרמב"ם והרא"ש כל זמן שאין לה וסת צריכה היא בדיקה לעולם קודם תשמיש ואחר תשמיש והרמב"ם מצריך שגם הבעל יבדוק עצמו אחר תשמיש: הגה ואין צריכין לבדוק עצמם אחר כל תשמיש ותשמיש שעושין בלילה אחד אלא מקנחין עצמן כל הלילה בעד ולמחר צריכין בדיקה ואם מצא דם טמאה ב"י בשם הרמב"ם פ"ד קנחה עצמה בעד ואבדה לא תשמש עד שתבדוק עצמה הואיל ואין לה וסת שם:

1473 אשה שאינה רואה בפחות מי"ד ימים אחר טבילתה אבל לאחר י"ד ימים אין לה קבע עד י"ד יום דינה כדין אשה שיש לה וסת:

1474 יש לאדם להניח את אשתו שתבדוק בעד שלו מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו:

1475 אם ראתה דם מחמת תשמיש שלש פעמים רצופים אסורה לשמש לעולם עם אותו בעל ויתבאר בסימן שאחר זה:

1476 דיני אשה הרואה דם מחמת תשמיש. ובו י"ד סעיפים: אשה שראתה דם מחמ' תשמיש מיד בכדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד לבדוק בו ותקנח עצמה משמשת ג"פ אם בכל ג"פ רצופים ראתה דם וכ"ש אם מצאה ג"פ דם על עד שלו מרדכי וכן כ' ב"י בשם תרומת הדשן וסמ"ג וכן מוכח בש"ס . אסורה לשמש עם בעל זה אלא תתגרש ותנשא לאחר נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש ג"פ רצופים אסורה לשמש גם עם אותו בעל אלא תתגרש ותנשא לשלישי ואם גם עם השלישי ראתה דם מחמת תשמיש ג"פ רצופים לא תנשא לאחר אלא אסורה לכל עד שתבדוק: הגה וי"א שאין אנו בקיאין איזה מיקרי מחמת תשמיש כי אין בקיאין בשיעור הנזכר ולכן כל שרואה ג"פ סמוך לתשמיש מקרי לדידן מחמת תשמיש ונאסרה על בעלה ב"י בשם הראב"ד שכ"כ בשי"א ואלו ג"פ צריכים להיות רצופים אבל אם לא היו רצופים לא נאסרה על בעלה ב"י בשם הרמב"ם וכ"כ הרשב"א סימן תתל"ט ומהרי"ו נ"ג וכן כתב המחבר בסמוך ואין חילוק בין אם ראתה ג"פ מיד שנשאה ובין נתקלקלה אח"כ וראתה ג"פ מרדכי ריש ה"נ ובתשובת הרשב"א סימן תתל"ט ובתוס' וכל זה לא מיירי אלא בראתה סמוך לתשמיש אבל אם לא ראתה סמוך לתשמיש לא נאסרה על בעלה ומותרת לו לאחר טהרתה תמיד ב"י בשם סה"ת וסמ"ג ופשוט בש"ס ופוסקים ודינה כמי שאין לה וסת:

1477 כיצד בודקת נוטלת שפופרת פירוש קנה חלול של עופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה ונותנת בתוכה מכחול ובראשו מוך ומכנסת אותו באותו מקום עד מקום שהשמש דש נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור ואסורה ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין ומותרת. ב"י מהרמב"ם ואף בזמן הזה יש לסמוך אבדיקה זו טור וב"י לדעת הרמב"ם והרא"ש ורשב"א ורי"ף וכן כתב הר"ן והר"ם פדואה סימן י':

1478 אם רוצה לבדוק עצמה בעודה תחת הראשון אחר ששמשה שלש פעמים הרשות בידה ומותרת לו ויש אומרים שאסורה לראשון מתשמיש שלישי ואילך אפילו בבדיקה: הגה ויש לסמוך אסברא ראשונה להקל טור וב"י בשם הסכמת הפוסקים והגהות מיימוני ואם הרגישה צער וכאב בשעת תשמיש לכ"ע יש לסמוך אבדיקה בבעל הראשון שם בהג"ה בשם ריצב"א:

1479 אם שמשה סמוך לוסתה אנו תולין ראייתה משום וסתה ולא חשבינן לה רואה מחמת תשמיש:

1480 אם יש מכה באותו מקום תולין בדם מכתה ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינן תולים בדם מכתה: הגה וכל זה באשה שיש לה וסת קבוע ואז יכולין לתלות שלא בשעת וסתה במכתה אע"פ שאינה יודעת בודאי שמכתה הוציאה דם כך משמע בפסקי מהרא"י סימן מ"ז ובהגהות ש"ד וכן אם אין לה וסת קבוע והוא ספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין תלינן במכה מכח ספק ספיקא ספק מן הצדדים או מן המקור ואת"ל מן המקור שמא הוא מן המכה אבל אם ידוע שבא מן המקור אע"פ שיש לה מכה במקור אינה תולה במכה אם אין לה וסת קבוע אלא אם כן יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם כן משמע במרדכי ה"נ ובהג"מ פי"א דא"ב ועיין ס"ק כ"ב ומ"מ בשעת וסתה או מל' יום לל' יום אינה תולה במכתה דאל"כ לא תטמא לעולם ג"ז שם ובב"י בשם סמ"ג וסמ"ק וכתמים תולה בה בכל ענין במרדכי:

1481 נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שהדם יוצא ממנה וכן אם אומרת ברי לי שאין דם זה בא מן המקור נאמנת וטהורה מהרי"ו סימן כ"ה:

1482 אם כל זמן שהיא בודקת בכל החורים והסדקים אינה מוצאת כתמים כי אם במקום אחד בצדדין יש לתלות שממכה שבאותו צד בא וכל שכן אם מרגשת בשעת בדיקה כשנוגעת בצד המקום ההוא כואב לה קצת ובשאר חורין וסדקים אינה מרגשת כאב כלל:

1483 אם תרצה להתרפאות צריך שיהיה קודם שתתחזק אבל לאחר שתתחזק יש מסתפקים אם מותר לסמוך על הרפואה לשמש אח"כ ויש מי שמתיר אם אמר לה רופא ישראל נתרפאת ואם תראה האשה שפסק דם וסתה וראייתה על ידי הרפואות וניכר שהועילו יש לסמוך אף על עובד כוכבים:

1484 הפחידוה פתאום ונפל ממנה חררת דם ונתרפאת מותרת לבעלה ואם חזרה וראתה מחמת תשמיש אפי' פעם אחת בידוע שלא נתרפאת ובזמן הזה אין מתירין ע"י רפואה זו הרמב"ן וראב"ד בס' ב"ה ומיהו אין מוציאין אותה מבעלה אחר רפואה זו עד שתבעל ותחזור לקלקולה ראב"ד שם:

1485 הרואה דם בשעת תשמיש מותרת לשמש פעם שנית כשתטהר מיהו מיחש חיישינן חדא זימנא אחר ראייתה כגון ראתה פעם אחת או פעמים בליל של טבילתה כשתגיע טבילה אחרת צריכה לפרוש ליל של טבילתה ואין צריך לפרוש ליל של טבילה שלישית דכל מידי דלא קבעה וסת לא חייש אלא חדא זימנא: הגה ואם ראתה ג"פ בכל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה אסורה לבעלה כאלו ראתה ג"פ רצופים שהרי אי אפשר לה לטבול ולשמש עמו שהרי היא רואה כל פעם אחר טבילתה תשובת רשב"א סי' תתל"ט מביאה ב"י ואם אירע לה שראתה ג"פ בביאה ראשונה שאחר לידתה או ראתה אחר כל לידה ג' פעמים ובינתיים לא ראתה יש שכתבו להקל להתירה לבעלה כי תלינן הראיה בחולשתה עדיין מכח לידתה שהוכו הצדדין מכח הלידה ולכן רואה סמוך ללידה ולא אח"כ ותלינן בלידה כמו שתלינן במכה הגהות ש"ד סימן מ"ז ותשובת רבי יוחנן וכל זה אם כבר עברה ושמשה בין לידות הראשונות שהוחזקו ביאות של היתר אחר ביאות של איסור אבל אם ראתה ג"פ רצופין אחר לידה לא תלינן בלידה אלא צריכה בדיקת השפופרת כך משמע שם מיהו כ"מ שצריכה בדיקה אם עברה ושמשה ולא ראתה מותרת דתשמיש זה שלא ראתה בו עדיף מבדיקת השפופרת כנ"ל ד"ע:

1486 אשה שראתה מחמת תשמיש ולאחר חצי שנה חזרה וראתה מחמת תשמיש מותרת לבעלה שהרי לא קבעה בג' וסתות שוים ולא בדילוג מיהו חוששת לאחרון פעם א' וכשיגיע חצי שנה מיום ראיית דם האחרון אסורה עונה אחת ואם קבעה וסת לראיית דם מחמ' תשמיש שלשה זימני וסת שוה מותרת לשמש בין וסת לוסת אך ימי הוסת פורשת עד שיעקר שלש פעמים:

1487 הרואה מחמת תשמיש ג"פ אסור להשהותה אף אם אינו רוצה לבא עליה אלא א"כ רוצה להשהותה ע"י שליש ולא ילך אצלה אלא בעדים:

1488 הבועל את הבתולה כמה פעמים וראתה דם מחמת תשמיש לעולם מחזקינן שהם דם בתולים עד שתשמש פעם אחת ולא תראה דם מחמת תשמיש ואם אח"כ תראה שלש פעמים מחמת תשמיש הוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש: הגה ואפילו אם לא פסקה לראות פעם א' אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש הרי היא ככל הנשים ולא תלינן בדם בתולים תשו' מהר"ם פדואה סימן י' מי שיוצא דם ממנו דרך פי האמה ושמש האשה תולה בו ב"י בשם תשובת הרשב"א וע"ל סימן ק"ץ סעיף כ':

1489 אשה שיש לה מכות ופצעים שאינה יכולה לטבול תצא מתחת בעלה כדי שלא יבטל מפריה ורביה:

1490 דיני מראות הדם. ובו ו' סעיפים: כל מראה אדום בין אם היא כהה הרבה או עמוק טמאים וכן כל מראה שחור ואין טהור אלא מראה לבן וכן מראה ירוק אפי' כמראה השעוה או הזהב וכ"ש הירוק ככרתי או כעשבים מרדכי וכן מראה שקורין בל"א בלו"א בכלל ירוק הוא ואפי' יש בו סמיכות דם והוא עב הרבה ואפילו הרגישה שנפתח מקורה ובדקה מיד ומצאה מראות הללו טהורה. ד"ע דלא כת"ה סימן רמ"ו דמגמגם בזה: הגה וכן עיקר ב"י וטור דלא כיש מחמירין לטמאה אם יש בו סמיכות והוא עב ת"ה סימן רמ"ו ואם הרגישה שנפתח מקורה ובדקה מיד ולא מצאה כלום ע"ל סימן ק"ץ:

1491 נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו ואם הוא מראה לבן או ירוק טהור אבל אם הביאה לפנינו דם והחזקנוהו בטמא או אפילו נסתפקנו אם הוא טמא או טהור והיא אומרת חכם פלוני טיהר לי כיוצא בזה אין סומכין עליה:

1492 הכניסה שפופרת והוציאה בה דם טהורה וכן אם ראתה דם בחתיכה אפי' היא מבוקעת והדם בבקעים בענין שנוגע בבשרה טהורה כיון שאין דרך לראות כן וכן אשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר נופלים בבית החיצון טהורה: הגה אפילו ראתה דם כל זמן שהחתיכות בבית החיצון שלה טהורה דתלינן הדם בחתיכה זו הואיל וידעינן ודאי שנעקר מקורה ומחמת מכה היא כן משמע בטור ורבינו ירוחם והרא"ש: והוא שהטילה החתיכות במים פושרין ולא נמוחו ודוקא חתיכות קטנות דומיא דשפופרת אבל חתיכה גדולה טמאה אפילו לא ראתה כלום לפי שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אפילו בנפל שלא נגמרה צורתו:

1493 כל דם היוצא מן האשה בין לח בין יבש טמאה ולא עוד אלא אפי' יצא ממנה צורת בריה כמין קליפות או כמין שערות או כמין יבחושים אדומים טמאה והוא שיהיו נמוחים בתוך מעת לעת על ידי ששורים אותם במים פושרים ויהיו המים פושרים כל משך מעת לעת שהם בתוכו ושיעור החימום כמו מים שנשאבו בקיץ מהנהר או מהמעין ועמדו בבית שחום הבית מחממתן וכחימום של אלו כך הוא שיעור פושרים בימות החורף וסתם פושרים אינן חמין יותר מחמימות הרוק ב"י בשם ריטב"א פ' המפלת ואם הם קשים כל כך שאינם נמוחים בתוך מעת לעת טהורה אפילו הם נמוחים על ידי מיעוך שממעכן בצפרניו ואם מעכבן בצפרניו ולא נימוחו טהורה ואין צריך לבדוק ע"י שריה. המ"מ פ"ה וכ"כ הב"י בשם הרשב"א:

1494 במה דברים אמורים שאם לא נמוחו טהורה בזמן שהם יבשים גמורים שאין עמהם דם כלל אבל אם יש עליהם שום לחלוח דם טמאה: הגה והוא הדין אם נתמעכו או נימוחו קצתן וקצתן לא נימוחו דטמאה פסקי מהרא"י סימן מ"ז מיהו נראה לי דאם בדקה ג"פ כל מה שראתה ולא נימוחו כלל שוב אינה צריכה לבדוק מה שהיא רואה אח"כ כדרך זה שהרי הוחזקה שדברים אלו אינן דם רק באים ממכה שבגופה ודוקא באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה כמו שנתבאר גבי מכה לעיל סימן קפ"ז:

1495 בד"א שצריך בדיקה בשריה במפלת כמין קליפות ושערות אבל חתיכת דם אע"פ שקשה ואינו נימוח טמאה וי"א שגם לזה צריך בדיקה בשריה אם היא חתיכה קטנה כשיעור שפופרת קנה דק שבדקים ד"ע:

1496 דיני אשה שיש לה וסת קבוע ושאין לה וסת קבוע. ובו ל"ד סעיפים: כל אשה שאין לה וסת קבוע חוששת ליום ל' לראייתה שהיא עונה בינונית לסתם נשים ואם יש לה וסת קבוע לזמן ידוע מכ' לכ' או מכ"ה לכ"ה חוששת לזמן הידוע:

1497 כיצד קובעתו כגון שתראה ד' פעמים וביניהם ג' זמנים שוין כגון שראתה היום ולסוף כ' יום פעם אחרת ועוד לסוף כ' יום ועוד לסוף כ' יום וזה נקרא וסת ההפלגות ולכך צריכה ד' ראיות שראיה ראשונה אינה מן המנין לפי שאינה בהפלגה ואפי' קודם שקבעתו שלש פעמים חוששת שמיד אחר שראתה פעם אחת לסוף כ' חוששת מכאן ואילך כשיגיע כ' וכן בראיית הימי' שהיא לימי' ידועים לחדש מיד אחר שראתה פעם אחת ליום ידוע לחדש כגון כ"א או כ"ה בו חוששת לפעם אחרת לזה היום ואסורה לשמש כל אותה העונה והוא הדין לשאר מיני וסת שצריכה לחוש להם כן חוץ מוסת הדילוג וכמו שיתבאר בסימן זה ד"ע ופשוט ולא אמרו שצריך לקובעם ג"פ אלא לענין עקירה שכיון שקבעתו בג"פ אינו נעקר בפחות מג' פעמים שכל זמן שלא עקרתו ג"פ צריכה לחוש לו אבל ליאסר אפילו בפעם אחת חוששת לו פעם שניה ומיהו אע"פ שחוששת לו נעקר בפעם אחת אפילו קבעתו ב' פעמים שאם ראתה ב' פעמים ליום ידוע ובשלישית לא ראתה אינה חוששת לו עוד:

1498 אם קבעה וסת לשעות ולא לימים אינה חוששת אלא שעתה בלבד והוסת הזה הוא נעקר בשעה אחת ואפי' בלא בדיקה:

1499 עוד יש חילוק בין קבעתו ג' פעמים ללא קבעתו ג' פעמים שהקבוע אף על פי שעברה עונתה ולא הרגישה אסורה לשמש עד שתבדוק ותמצא טהורה ושלא קבעתו ג"פ אם הגיע זמן הוסת ולא בדקה ולא ראתה כיון שעברה עונתה מותרת ועונה בינונית שהיא לל' יום דינה כוסת קבוע הרשב"א:

1500 פעמים שתהיה ההפלגה שקובעת בהם הוסת בדילוג כגון שראתה היום וראתה שנית לסוף ל' ושלישית לל"א ורביעית לל"ב קבעה וסת לדילוג שלהפלגות בין שהרחיקה דילוגה הרבה בין שלא הרחיקה אלא יום אחד קבעה וסת לדילוג השוה שבכל ענין שתהא משוה ראייתה קבעה לה וסת:

1501 כשם שקובעת וסת בהפלגה מימים שוים ושאינם שוים כך קובעת בימי החדש ובימי השבוע שוים ושאינם שוים כיצד ראתה ג"פ באחד בשבת או בה' בשבת או באחד בניסן ובאחד באייר ובאחד בסיון או בה' בניסן ובה' באייר ובה' בסיון קבעה לה וסת באחד בשבת או בה' בו ובאחד בחודש או בה' בו אף על פי שאחד מלא ואחד חסר אין מדקדקין בכך:

1502 כיצד קובעת בימי החדש בדילוג כגון שראתה בט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ז בסיון לא קבעה וסת עד שתראה בי"ח בתמוז שאין ראיה ראשונה מצטרפת כיון שאין ההפלגות שוות ומיהו אם היה לה וסת קודם שהתחילה ואח"כ שינתה וראתה בדילוג ג' פעמים קבעה וסת בדילוג לפי שאף הראשונה בדילוג ראתה אותה שדילגה מוסת הקבוע לה רמב"ם ורמב"ן כשמואל וטור לדעת רא"ש אבל בפרק שור שנגח ד' וה' פסק רא"ש כרב וכן הוא ברמזים שם וי"א שאע"פ שלא ראתה אלא בט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ז בסיון קבעה וסת וחוששת לי"ח בתמוז וי"ט באב וכן לעולם ויש לחוש לדבריהם ולהחמיר:

1503 ראתה ג"פ בג' חדשים בדילוג וחזרה וראתה באותם דילוגים עצמם אם נהגה כן ג"פ הרי זה וסת קבוע לדילוג חלילה כיצד ראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ז בסיון וחזרה חלילה וראתה ט"ו בתמוז וט"ז באב וי"ז באלול ועוד חזרה וראתה ט"ו בתשרי וט"ז בחשוון וי"ז בכסלו קבעה לה וסת לדילוג חלילה וחוששת לעולם ט"ו לחודש זה וט"ז לחודש זה וי"ז לחודש זה:

1504 ראתה באחד בניסן ובא' בסיון ובא' באב קבעה לה וסת לר"ח לדילוגים אבל ראתה באחד בניסן ובאחד באייר ובאחד בתמוז ובאחד בסיון לא ראתה לא קבעה לה וסת:

1505 ראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ח בסיון לא קבעה וסת כיון שסירגה בחדש השלישי ולא ראתה עד י"ח בו:

1506 דילגה פעם אחת או שתים אינה חוששת לדילוג אע"פ שחוששת לשאר וסתות בפעם אחת אינה חוששת לוסת הדילוג עד שתקבענו:

1507 וסת הסירוג ראיה ראשונה מן המנין לדברי הכל ואע"פ שהרחיקה ראיותיה אלא שלענין חשש וסתה בתחלה הוא שוה לדילוג שאינה חושש' אלא מר"ח לר"ח הסמוך לו כגון שראתה בר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר ואם לא ראתה עד ר"ח סיון חוששת לר"ח תמוז הסמוך לו ואם לא ראתה בר"ח תמוז אינה חוששת לר"ח אב אע"פ שהם הפלגת ב' חדשים כעין ההפלגה הראשונה מפני שהפסקת החדש השני ביטלה ראית החודש הראשון וראית החודש השלישי היא התחלת וסת וחוששת לר"ח הסמוך ולא יותר:

1508 אין האשה קובעת לה וסת אפילו ראתה שלשה ר"ח זה אחר זה אלא אם כן יהיו כולם בעונה אחת ביום או בלילה ואם ראתה שלש פעמים ביום והרביעית בלילה או שלש פעמים בלילה והרביעית ביום חוששת ביום ובלילה מפני חשש הוסת הראשון ומפני חשש השני שהוא האחרון ואם ראתה פעמים ביום ופעמים בלילה שלא על הסדר ולא קבעה אחד מהן ג"פ או שתראה הראשונה ביום וג' האחרונות בלילה או הראשונה בלילה והג' אחרונות ביום או שלש בזה ושלש בזה חוששת לאחרונה בלבד: הגה האשה שראתה חוששת לוסת החדש ולהפלגה עד שתקבע וסת החדש בג"פ או וסת הפלגה בד"פ או שתעקר א' מהן כיצד ראתה בא' בניסן וכ' בו חוששת לאחד באייר מפני ר"ח ניסן ראתה בא' באייר או לא ראתה בו חוששת לט' באייר שהוא יום כ' מראיית יום כ' שראתה. ראתה בט' באייר או לא ראתה חוששת לעשרים באייר שמא קבעה לה וסת כ' לחדש שהרי ראתה עשרים לחדש ניסן וכן היא חוששת לעולם עד שתקבע וסת א' כדינו דאז אינה חוששת לשני שלא נקבע או עד שאחד מהן נעקר אז אינה חוששת לו אע"פ שלא נקבע השני הכל בטור בשם רמב"ן ואינה חוששת לוסת הדילוגין עד שתקבענו כיצד ראתה ט"ו בניסן חוששת לט"ו באייר לא ראתה בט"ו באייר אינה חוששת לט"ז בו ראתה ט"ז בו חוששת לט"ז בסיון ואינה חוששת לי"ז בו ראתה י"ז בו חוששת לי"ז בתמוז ואינה חוששת לי"ח בו ראתה י"ח בתמוז קבעה לה וסת דילוגין לימי החודש וחוששת לי"ט באב ג"ז ממשמעות הטור וכן בדרך זה בהפלגה ודילוגין כי אין חילוק ביניהם רק י"א כי בדילוג חדש הראיה הראשונה מן המנין כמו שנתבאר. ראתה ט"ו בניסן והמשיכה ראייתה ד' ימים וביום ט"ז באייר ראתה והמשיכה ראייתה ג' ימים ובסיון התחילה לראות בי"ז בו י"א שחוששת לדילוג ולוסת שוה שהרי שילשה לראות ג"פ בי"ז לחדש הטור והרמב"ן וי"א שאין כאן וסת שוה כלל דהולכין תמיד אחר תחילת הראיה וכן עיקר בית יוסף בשם הרז"ה והרשב"א והרא"ש והראב"ד בס' בה"נ מביאו ב"ח סוף סעיף כ':

1509 היתה רגילה לראות יום עשרים ויש לה בזה וסת קבוע ושינתה ליום שלשים זה וזה אסורים וכשיגיע יום כ' לראיית שלשים אסורה משום וסת הראשון ואם לא תראה בו חוששת ליום ל' שינתה פעמים ליום ל' זה וזה אסורים שינתה ג"פ ליום ל' הותר יום כ' ונאסר יום ל' ואם לאחר ששינתה פעם או פעמים ליום ל' ראתה לסוף כ' חזר וסת של כ' למקומו והותר שלשים:

1510 שינתה ראיותיה ולא השוה אותם כגון ששינתה פעם אחת ליום ל' והשני לל"ב והג' לל"ד נעקר וסת הראשון ואין לה וסת כלל ואם חזרה לראות ביום הוסת הראשון חוזר לקביעותו הראשון וחוששת לו תמיד עד שיעקר ממנה שלש פעמים וה"ה להפסיקה מלראות שלש עונות ואחר כך חזרה לראות ביום הוסת הראשון:

1511 כיוצא בזה דין עקירת וסת ר"ח כיצד היתה רגילה לראות בראשי חדשים ועבר עליה ר"ח ולא ראתה חוששת לר"ח עד שיעברו עליה שלשה ר"ח עברו עליה שלשה ר"ח ולא ראתה אינה חוששת להם חזרה וראתה בר"ח חזר הוסת למקומו:

1512 כל וסת שנקבע מחמת אונס כגון שקפצה וראתה אפילו ראתה בו כמה פעמים אם לא קבעה אותן לימים תוס' ורשב"א ור"ח ופשוט הוא לקמן סעיף י"ח אינו וסת שמפני האונס ראתה ומ"מ חוששת לו כמו לוסת שאינו קבוע הג"מ פ"ח קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת לימים בלא קפיצות כיצד קפצה בא' בשבת וראתה דם ולאחר כ' יום קפצה באחד בשבת וראתה דם ולאחר י"ט יום קפצה ביום השבת ולא ראתה דם ולאחר השבת ראתה בלא קפיצה הרי נקבע אחד בשבת אחר כ' שהרי נודע שהיום גרם לה ולא הקפיצה וכבר נקבע יום זה ג"פ וכן כל כיוצא בזה:

1513 קפצה ביום ידוע כגון בר"ח או בא' בשבת וראתה בו ואירע כן בג' ר"ח או בג' א' בשבת קבעה לה וסת וחוששת לכל פעם שתקפוץ באותו זמן ואם אח"כ הגיע א' בשבת ולא קפצה או שקפצה בשני בשבת אינה חוששת שהרי לא קבעה אלא לקפיצות של א' בשבת:

1514 יש קובעת וסת על ידי מקרים שיארעו בגופה כגון שמפהקת דהיינו כאדם שפושט זרועותיו מחמת כובד או כאדם שפותח פיו מחמת כובד או כאדם שמוציא קול דרך הגרון וכן אם מתעטשת דרך מטה או חוששת בפי כריסה ובשפולי מעיה או שאחזוה צירי הקדחות או שראשה ואיבריה כבדים עליה בכל א' מאלו אם יארע לה שלשה פעמים וראתה קבעה לה וסת שבכל פעם שהיא חוששת מהם אסורה לשמש ומיהו בפיהוק או עיטוש של פעם א' אין הוסת נקבע אלא כשעושה כן הרבה פעמי' זה אחר זה ואם אירע לה שלשה פעמים שבכל פעם עשתה כן הרבה פעמים הרי זה וסת וכל אלו הוסתות שבגופה אין להם זמן ידוע אלא בכל פעם שיקרה לה זה המקרה הוא וסת ואם בא וסת הגוף לזמן ידוע כגון מר"ח לר"ח או מכ' יום לכ' יום קבעה לה וסת לזמן ולמיחוש הוסת ואינה חוששת אלא לשניהם ביחד ואם הגיע העת ולא בא המיחוש או שבא המיחוש בלא עתו אינה חוששת: הגה ודוקא שקבעה לה וסת לשניהם ביחד אבל מתחילה חוששת לכל א' בפ"ע כי אינה יודעת איזה מהן תקבע וכמו שנתבאר לעיל גבי וסת הדילוג וימים או בהפלגה ובימים וכן יתבאר בסמוך:

1515 פיהקה ב' פעמים בר"ח וראתה ואחר כך פיהקה שלא בר"ח וראתה הוברר הדבר שאין ר"ח גורם אלא הפיהוק וכן אם בפעם השלישית ראתה בר"ח בלא פיהוק הוברר הדבר שאין הפיהוק גורם אלא הר"ח אבל אם פיהקה ב' פעמים בר"ח ובפעם הג' פיהקה בכ"ט לחדש ולא ראתה ובר"ח ראתה בלא פיהוק קבעה לה וסת לפיהוק של ר"ח שפיהוק של אתמול גרם לראיה של ר"ח:

1516 פיהקה בר"ח וראתה וחזרה ופיהקה בתוך ימי החדש חוששת לאותו הפיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק שכל וסת בין של ימים בין של הגוף חוששת לו בפעם אחת ויש לחוש שמא תקבע וסת לפיהוק בלא זמן ידוע ואם בדקה ונמצאת שלא ראתה אינה חוששת עוד לפיהוק גרידא אבל חוששת לראש חדש שמא תקבע לראש חדש:

1517 וכן הדין בימים אם פיהקה היום ופיהקה לסוף ל' אם תפהק אפילו שלא ביום שלשים חוששת לאותו פיהוק שמא תקבע לפיהוק גרידא פיהק' בתוך שלשים ולא ראתה אינה צריכה לחוש עוד לפיהוק גרידא אבל צריכה לחוש לסוף שלשים וכן צריכה לחוש ליום הקבוע בחדש שפיהקה בו שמא תקבע וסת לימים:

1518 כל אלו הוסתות שנקבעים על ידי מקרה אין אחד קובע עם חבירו אלא כל שפיהקה שלש פעמים וראתה קבעה וסת אבל אם פיהקה פעם אחת ונתעטשה שתי פעמים אין מצטרפים: הגה אכלה שום וראתה אכלה בצל וראתה אכלה פלפלין וראתה יש אומרים שקבעה לה וסת לראות ע"י כל אכילת דברים חמים הרא"ש פרק האשה ומרדכי ריש שבועות וי"א שכל זה שתראה ע"י מאכל דינו כמו שתראה ע"י קפיצה ושאר מעשה שהיא עושה שמקרי ראיה ע"י אונס ואינה קובעת וסת אלא עם הימים ב"י לדעת הרשב"א וי"א שדינו כוסת שתראה על ידי מקרה שבגופה וקובעת אותו אפילו בלא ימים שוים ב"י בשם תוספות:

1519 וכולם אין חוששין להם אלא לשעת' כיצד היתה רגילה לראות עם התחלת הוסת מיד אסורה כל זמן המשכת הוסת היתה רגילה לראות בסופו אינה אסור' אלא בסופו במה דברים אמורים בזמן שכל הראיה מובלעת בתוך הוסת אבל אם אין כל הראיה מובלעת בתוך הוסת אלא נמשכת גם אחר הוסת אסורה מתחלת הוסת עד סוף עונה אחת:

1520 אם אחד מאלו בא לזמן ידוע אז ודאי אסורה כל עונת הוסת כמו וסת ימים גרידא:

1521 כשם שחוששת לוסת הימים בפעם אחת כך חוששת לוסת הגוף בפעם אחת כיצד הית' מפהקת פעם א' וראתה כשתפהק פעם אחרת חוששת לו וכשם שוסת הימים שאינו קבוע נעקר בפעם א' שאפילו ראתה שתי פעמים ליום ידוע אם הגיע זמן שלישי ולא ראתה נעקר לגמרי כן הוא וסת הגוף וכשם שוסת הימים הקבוע בג' פעמים צריך עקירה ג' פעמי' ובדיקה כן הוא וסת הקבוע בגוף ומאימתי עקירתו משיקרה מקרה ולא תראה היה המקרה לזמן ידוע אינו נעקר אלא אם כן בא המקרה שלש פעמים בזמנו ולא ראתה אבל במקרה לבדו או זמן לבדו שלא ראתה בהם אינו נעקר:

1522 תינוקת שלא הגיע זמנה לראות והיא קטנה שלא הגיעה לימי הנעורים אפילו הביאה שתי שערות וכן אפילו הגיעה לימי הנעורים אם בדקוה ולא הביאה שתי שערות היא קובעת וסת כשאר נשים בשלש ראיות בשאר הוסתות ובארבעה בוסת ההפלגות אלא שיש הפרש בינה לגדולה שאף על פי שהוחזקה רואה וקבעה לה וסת אם פסקה ג' עונות בינוניות שהם צ' יום ולא ראתה אינה חושש' לוסת הא' כלל וחזרה לקדמותה ואפילו חזרה לראות באותן עונות שהיתה למודה פי' נהוגה לראות בהן אינה חוששת עד שתחזור ותקבענו ג' פעמים לפי שאינה בת דמים ונתגלה שדמים הראשונים מקרה היה ראתה ג' ראיות מג' עונות מכוונות שלא פיחתה ולא הותירה נתגלה שדילוג הראשון אינו סילוק דמים אלא שינוי וסת לפיכך ראיה ראשונה שממנה התחילה לדלג מצטרפת לג' ראיות אחרונות ונמצאו ד' ראיות וג' הפלגות ביניהם מצ' לצ' אבל אם פיחתה או הותירה שלא היו הראיות מכוונות אז אי אפשר לראשונות להצטרף ועד שתראה ד' ראיות מכוונות אינה קובעת וסת להפלגות:

1523 וכן זקנה שעברו עליה שלש עונות משהזקינה ולא ראתה הרי זו מסולקת דמים ואינה חוששת לוסתה הראשון וקטנה וזקנה אינן חוששות לוסת שאינו קבוע ב"י בשם הרשב"א:

1524 איזו היא זקנה כל שזקנה כל כך שראויה טור שקורין לה אימא בפניה מחמת זקנותה ואינה חוששת:

1525 חזרה וראתה דינה כדין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות:

1526 חזרה לראות בעונות קטנות שהיתה למודה להיות רואה בהן חזרה לקביעותה הראשון אם וסת ההפלגות חזרה לקדמותה אם תהיה ההפלגה כמו שהיתה למודה תחלה ואם בשאר הוסתות אפי' בפעם א' חוזרת לקדמותה שהרי נתגלה שדילוג הראשון לא סילוק דמיה הי' אלא מקרה. ובזה חמור דין הזקנה מדין הקטנה שלא הגיע זמנה לראות:

1527 פעמי' שהאשה קובעת לה וסת בתוך וסת כיצד ראתה שלש פעמים בראש חודש ורביעית בב' לחודש ובר"ח וכן בחמישית ובששית הרי קבעה שתי וסתות:

1528 מעוברת לאחר ג' חדשים לעיבורה ומניקה כל כ"ד חדש אחר לידת הולד אינה קובעת וסת אפי' מת הולד או גמלתו דמים מסולקים מהן כל זמן עיבורה וכל כ"ד חדש ומ"מ חוששת לראיה שתראה כדרך שחושש' לוסת שאינו קבוע:

1529 מעובר' משהוכר עוברה ומניקה כל כ"ד חדש אינה חוששת לוסת הראשון אפילו היה לה וסת קבוע והגיע תוך הזמן הזה אינה צריכה בדיקה ומותרת לבעלה ואפילו שופעו' ורואו' דם באותן עונו' שהן למודו' לראו' בהן אינו אלא במקרה עברו ימי העיבור וההנקה חוזרות לחוש לוסתן הראשון כיצד היה לה וסת לימים אם למודה לראשי חדשים חוששת לר"ח ראשון שהיא פוגעת בו וכן כל כיוצא בזה וכן הדין אם היה לה וסת הגוף או לזמן ידוע אבל אם היה וסתה וסת ההפלגה אי אפשר לחוש עד שתחזור לראות חזרה לראות אפילו פעם א' חוששת יום ההפלגה שהיתה למודה להפליג:

1530 דיני כתמים ובדיקת האשה. ובו נ"ד סעיפים: דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפילו לא הרגישה ואפי' בדקה עצמה ומצאה טהורה וצריכה הפסק טהרה שתבדוק עצמה ותמצא טהורה ואח"כ תמנה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה כאלו ראתה ודאי וכמו שיתבאר לקמן סימן קצ"ו ואם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש מי שאומר שהיא טמאה:

1531 לא גזרו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דהיינו שהיא פחותה מי"ב אפילו הביאה שתי שערות וכן אפי' היתה יתירה מי"ב אם בדקוה ולא הביאה ב' שערות בין שהיא בתולה בין שהיא בעולה ואפילו אם ראתה כבר ב"פ אבל לאחר שראתה שלש פעמים חוששת לכתם:

1532 היתה שופעת כמה ימים או שהית' מזלפת טיף אחר טיף בלא הפסק אינו אלא כראיה אחת עד שתפסיק אבל אם פסקה מעט וחזרה וראתה שלש פעמים אפילו ביום א' הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא ויש מי שאומר שאין כתמה טמא אלא א"כ ראתה דם שלשה וסתות ויש להחמיר כסברא הראשונה היא סברת רש"י ורשב"א והטור:

1533 תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה ג"פ ופסקה מלראות שיעור שלש עונות שהם צ' יום חוזרת לקדמותה וכתמה טהור עד שתחזור ותראה שלש פעמים:

1534 לא גזרו על הכתם אלא אם כן יש בו כגריס ועוד ושיעור הגריס הוא כט' עדשים ג' על ג' טור ושיעור עדשה כ"ד שערות אגור בשם מהרי"ל שהוא ל"ו שערות כמו שהן קבועות בגופו של אדם תשובת מהרי"ו סימן כ"ב וכל זמן שאין בו כזה השיעור אנו תולין לומר דם כנה הוא אף על פי שלא הרגה כנה אבל כשיש בו כזה השיעור אין תולין בכנה בין אם הוא מרובע או אם הוא ארוך ואם נזדמן לה גריס יותר גדול מזה השיעור משערין בו:

1535 הא דבעינן שיעורא בין בכתם הנמצא על חלוקה בין בכתם הנמצא על בשרה וי"א שלא אמרו אלא בכתם הנמצא על חלוקה אבל כתם הנמצא על בשרה בלבד במקומות שחוששין להם אין לו שיעור:

1536 אם הרגה פשפש או הריחה ריחו תולה בו עד כתורמוס פירוש מין ממיני הקטניות שהוא מר ובלע"ז לופינ"ו:

1537 אם אין בכתם במקום אחד כגריס ועוד אע"פ שיש שם טיפין הרבה סמוכין זה לזה עד שאם נצרפם יש בהם יותר מכגריס טהורה שאנו תולין כל טיפה וטיפה בכנה עד שיהא בו כגריס ועוד במקום אחד וי"א דהני מילי כשנמצאו על חלוקה אבל אם נמצאו על בשרה מצטרפין לכגריס ועוד:

1538 כתם הנמצא על בשרה שהוא ארוך כרצועה או עגול או שהיו טיפין טיפין או שהיה אורך הכתם על רוחב יריכה או שהיה נראה כאילו הוא ממטה למעלה הואיל והוא כנגד בית תורפה פי' גנאי הוא והוא כנוי לערוה טמאה ואין אומרים אילו נטף מן הגוף לא היה כזה:

1539 כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו כיצד בדקה קרקע עולם או בית הכסא שאינו מקבל טומאה מרדכי הלכות נדה בשם סמ"ג וסמ"ק או כל דבר שאינו מקבל טומאה וישבה עליו ומצאה בו כתם וכן כתם שנמצא על בגד צבוע טהורה. לפיכך תלבש האשה בגדי צבעונין כדי להצילה מכתמים הרמב"ם ובגמ' פרק האשה:

1540 לא בכ"מ שימצא שם כתם טמאה אלא במקום שאפשר שבא שם מן המקור כיצד נמצא על עקבה טמאה וכן אם נמצא על כל אורך שוקה ופרסותיה מבפנים והם המקומות הנדבקים זה בזה בעת שתעמוד ותדבק רגל ברגל ושוק בשוק וכן אם נמצא על ראש גודל רגליה וכ"ש על רגליה ממש ב"י בשם רשב"א וכן אם נמצא על ידיה אפילו על קשרי אצבעותיה שהידים עסקניות הן ושמא נגעו באותו מקום אבל אם נמצא על שוקיה ועל פרסותיה מצד חוץ או אפילו מהצדדין ואצ"ל למעלה מאותו מקום טהורה ואם יודעת שנזדקרה והגביהה רגליה למעלה טמאה בכ"מ שתמצאנו אפי' למעלה מהחגור בין מלפניה בין מלאחריה אפילו עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים ודוקא כשנמצא על בשרה לבד אבל אם נמצא על בשרה וגם על חלוקה אם עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים תולה בו בין שנמצא למטה מהחגור או שהגביהה רגליה ונמצא למעלה מהחגור הרמב"ן ורשב"א בד"א שכשנמצא הכתם על בשרה בלבד אינה תולה כשאין לה לתלות אלא בעסק הכתמים או בשוק של טבחים אבל אם יש מכה בגופה שיכולה לתלות בה שאפשר שיבא הדם ממנה תולה בה וטהור' ואם המכה בכתפה והכתם על יריכה במקום שאי אפשר לבא מהמכה טמאה:

1541 נמצא הכתם על חלוקה למטה מהחגור או במקום החגור עצמו טמאה אפי' נמצא לצד חוץ ואין חילוק בין נמצא בחלוק לפניה או מאחריה או מן הצדדין מפני שהבגדים חוזרין הנה והנה ב"י בשם הראב"ד בס' בע"הנ ורשב"א בת"ה ואם עברה בשוק של טבחים טהורה אפילו נמצא לצד פנים ועל בשרה ואם נמצא על חלוקה בלבד מהחגור ולמעלה טהורה אפילו נזדקרה והגביהה רגליה ואפילו לא עברה בשוק של טבחים שאילו בא מן המקור היה נמצא על בשרה:

1542 נמצא על בית יד של חלוקה אם המקום שנמצא בו הדם בבית יד מגיע עד בית תורפה טמאה אפי' אינה יכולה להגיע שם אא"כ תשחה הרבה ואם אינה יכולה ליגע שם כלל טהורה:

1543 היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה בכל מקום שימצא בו טמאה מפני שהוא חוזר הילך והילך וכן הדין אם נמצא במעפורת שמכסה ראשה או שחוגרת בו רמב"ם ואם קשרה בו ראשה היטב וכשנעורה גם כן מצאתו קשור יפה אינה חוששת:

1544 שתי נשים שכיסו ראשן בחלוק א' שתיהן טמאות ואם אחת כיסתה והאחרת לא כיסתה אף על פי ששתיהן לבשו החלוק ונמצא הכתם למעלה מהחגור אותה שכיסתה טמאה והאחרת טהורה:

1545 אם יש לה מכה בצוארה ונמצא הכתם בחלוק אפילו למטה מהחגור שאי אפשר ליגע שם מהמכה אם פושטתו ומתכסה בו תולה במכתה שאני אומר נתהפך ובא לו שם:

1546 מצאה כתם למעלה מהחגור וכתם למטה ממנו ויודעת שלא נזדקרה טהורה שאני אומר כמו שהעליון בא מעלמא כך בא התחתון בד"א כשיש בעליון כגריס ועוד או יותר שודאי מעלמא בא שהרי אין לתלותו בכנה אבל אם אין בו כגריס ועוד אין תולין אותו מעלמא דשמא דם כנה הוא ואם יש בתחתון כגריס ועוד שאין לתלות בכנה טמאה:

1547 כיון שכתמים דרבנן מקילין בהם ותולה בכל דבר שיכולה לתלות כיצד שחטה בהמה חיה או עוף או נתעסקה בכתמים או ישבה בצד המתעסקים בהם או שעברה בשוק של טבחים ונמצא דם בבגדיה תולה בה וטהורה אפילו לובשת ג' חלוקים זה על זה ונמצא אפילו בתחתון טהורה אבל אם נמצא על בשרה אינה תולה אלא א"כ יש לה מכה בגופה אז תולה בה אפילו על בשרה אם הוא במקום שאפשר לדם לנטף משם ואפילו נתרפאת אם אפשר לה להתגלע ולהוציא דם ע"י חיכוך תולה בה ואע"פ שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת רשב"א ומרדכי וסה"ת וסמ"ג:

1548 כשם שתולה בה כך תולה בבנה ובבעל' אם נתעסקו בכתמים או אם יש בהם מכה לפי שדרכם ליגע בה אבל אם היו עסוקים בדם ולא נמצא בהם דם אינו תולה בהם אא"כ היו עסוקי' בדבר שדרכו לינתז כגון שחיט' וכיוצא בה: הגה וה"ה אם שכבה במטה עם נשים שיש להם מכות בגופן תולה בהן כמו בבנה ובבעלה מרדכי הלכות נדה ובש"ד:

1549 מי שרגיל לצאת ממנו דם דרך פי האמה ובשעת תשמיש נמצא בעד האשה דם תולה בבעלה:

1550 היכא דאשתכח כתם בשיפולה ומאחורה ומכה איכא מקמא תליא בה דאפשר אדיתבה הך דבתרא אתא לקמה ונטפה בה מההיא מכה:

1551 ספק אם עברה בשוק של טבחים או אם ישבה בצד המתעסקים בכתמים אינה תולה בהם במה דברים אמורים בעיר שהטבחים או המתעסקים בכתמים יושבים במקום ידוע אבל אם דרכם להתעסק כאן וכאן תולין אפילו מספק שמא נתעסקו במקום שעברה ולא הרגישה:

1552 נתעסקה בדבר אדום ונמצא עליה כתם שחור או איפכא אין תולין בו במה דברים אמורים אדום בשחור ושחור באדום אבל אדום באדום ושחור בשחור אפילו אם אינו ניכר ממש שדומה לו תולה בו כגון שנתעסקה במי תלתן או במי בשר או בקילור אדום קצת תולה בו האדום:

1553 נתעסקה בתרנגולת תולה בו אדום ושחור וכרכומי לפי שדם שחיטה אדום ודם איבריה שחור ודם בני מעיה כרכומי:

1554 שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד שאין בו דם אלא כסלע ונמצא על כל אחת כסלע שתיהן טמאות:

1555 נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס ונמצא עליה כשני גריסין הרי זה תולה כגריס בדם שנתעסקה בו וכגריס במאכולת אבל אם נמצא הכתם יותר מכשני גריסין טמאה: רמב"ם פ"ט ורשב"א ורא"ה בב"ה וה"ה ויש מחמירין ומטמאין בכל זה הרא"ש והטור ומכל מקום נראה דיש לסמוך אמקילין דבכתמים שומעין להקל:

1556 נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טהורה שאני אומר כתם זה מעסק הכתמים הוא וכבר היה שם דם מאכולת פירוש דם כינה שנצטרף אליו עד שחזר ליותר מכגריס וכן אם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כשני גריסין טהורה: הגה ויש מחמירין ומטמאין ומכל מקום אם נתעסקה בדם ואינה יודעת בכמה אזלינן לקולא ואמרינן שהיה בדם כשיעור הכתם בית יוסף וכן כתב הרשב"א ורא"ש וטור ובל"ח כתב דדעת הרב דהכא מחמירין כ"ע וכמ"ש בס"ק ל"ז:

1557 האשה שמצא' על חלוקה כשני גריסין וכינה מעוכה בו טהורה שהגריס הא' ודאי מכינה המעוכה בו והגריס השני אנו תולין אותו בכינה אחרת כיון שאין בו כגריס ועוד:

1558 הרגה פשפש שאנו תולין בו עד כתורמס חזר כתורמס לשיעור הגריס לכל הדינים שאמרנו:

1559 אינה צריכה להקיף פי' ענין הקפה הוא לדמות דבר לדבר הכתם לדבר שהיא תולה בו אלא תולה מן הסתם עד שתדע שזה שחור וזה אדום:

1560 מצאה כתם ואין לה במה לתלות והדבר מסופק אם הוא דם או צבע מעברת עליו ז' סמנים אם עמד בעיניו הרי זה צבע וטהורה ואם אינה מעברת עליו טמאה מספק ועכשיו אין לנו העברת ז' סמנים מפני שאין אנו בקיאים בקצת משמותם:

1561 האשה שהיתה עוסקת במלאכתה ונמצא דם במקום שעברה על דבר שהיה בדוק לה מתחילה והוא מקבל טומאה ד"ע בד"מ וכ"ה ברא"ש פרק האשה ורשב"א סוף שער ד' ותוספות ריש דף נ"ח תחזור להתעסק כמו שעשתה אם יזדמן שתעבור על המקום שנמצא בו הדם טמאה ואם לאו טהורה:

1562 האשה שבדקה עצמה בעד פי' סמרטוט מענין וכבגד עדים כל צדקותינו ישעיהו סד:ה הבדוק לה ונמצא עליו אפי' טיפה כחרדל בין עגול בין משוך טמאה ולא עוד אלא אפילו נמצא על הכתם מאכולת מעוכה טמאה וכן הדין כשבדקה בו והניחתו בקופסא ואחר שעה בדקה אותו ומצאה עליו דם כל שהוא בין משוך בין עגול טמאה:

1563 בדקה עצמה בעד הבדוק לה והניחתו תחת הכר או תחת הכסת ולמחר נמצא עליו דם אם משוך טמאה שחזקתו מהקינוח ואם עגול ואין בו כגריס ועוד טהורה שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר: הגה וה"ה אם הוא יותר מכגריס ויש מקום לתלות בו ב"י כמו שנתבאר לעיל באיזה דבר תלינן כתם:

1564 בדקה עצמה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר נמצא עליו דם אם משוך טמאה אפילו בכל שהוא ואם עגול טהורה אם אין בו כגריס ועוד ויש אומרים שאף עגול טמא בכל שהוא הגה וכן עיקר:

1565 בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לה אפילו הניחתו שמור בתיבתה ומצאה עליו דם אינה טמאה אלא אם יש בו כגריס ועוד טור בשם הרא"ש וע"פ: הגה ודוקא בעד בינוני דהיינו שאין חזקתו בדוק ולא מלוכלך ד"ע אבל אם בדקה עצמה בעד שחזקתו מלוכלך כגון שלקחה עד ממקום שדמים מצויין שם שחזקתו שכבר היו בו כתמים ובדקה עצמה בו ונמצא עליו כתם טהורה אפילו יותר מכגריס כן משמע מהריטב"א שהביא ב"י:

1566 בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לה וטחתו בירכה ואח"כ נמצא עליו דם אפילו כגריס ועוד טהורה: הגה וכל שכן אם הניחתו אחר הבדיקה במקום שיש לתלות הכתם דטהור אפילו ביותר מכגריס ד"ע וב"י אבל הניחתו במקום שאין דם שכיח טמאה אם הוא יותר מכגריס:

1567 איזהו עד הבדוק כל שבדקתו בין היא בין חברתה ולא נודע שנכנס בו כתם ולא העבירתו בשוק של טבחים ולא בצד המתעסקים בכתמים הרי זה בחזקת בדוק:

1568 אין האשה טמאה משום כתם שמצאה בחלוקה אלא אם כן היה בדוק לה קודם שלבשתו אבל אם אינו בדוק קודם שלבשתו ולבשתו בלא בדיקה ומצאה בו כתם טהורה:

1569 בדקה חלוקה ופשטתו ומצאה טהורה והשאילה לחברתה ולבשה ומצאה בו כתם הראשונה טהורה והשניה טמאה:

1570 לבשה חלוקה הבדוק לה ופשטתו והשאילתו לישראלית נדה או לעובדת כוכבים שהגיע זמנה לראות וראת' פעם א' אע"פ שאינה רואה בימי השאלת החלוק ואחר כך נמצא בו כתם תולה בהן וטהורה והוא הדין אם בדקתו והשאילתו להן ואח"כ לבשתו היא ומצאה בו כתם שתולה בהן זהו פי' רש"י ורמב''ם וטור ואפילו היא בספירת שבעה נקיים וע"ל סי' קצ"ו דבג' ימים הראשונים של ז' נקיים אין מקילין בכתמים לתלות בדבר אחר:

1571 השאילתו לקטנה שלא ראתה מעולם ולבשתו קטנה זו לאחר שנבעלה קודם שחיתה המכה או שהשאילתו לנערה שלא ראתה ולבשתו תוך ארבעה לילות לבעילתה או שהשאילתו ליושבת על דם טוהר תולה בהן ואפילו בזמן הזה ראב"ד וטור בשם י"א וה"ה ור' ירוחם לדעת רמב"ם ורא"ה בב"ה וכן אם השאילתו לסופרת ז' שלא טבלה תולה בה ובעלת החלוק טהורה וחברתה ששאלתו מקולקלת:

1572 השאילתו לבעלת הכתם בין שהיתה יושבת כבר על הכתם קודם שאלה בין שראתה כתם בחלוק אחר לאחר ששאלה את זה אין תולות זו בזו ולא זו בזו ושתיהן צריכות לחוש וכל שכן אם השאילתו לטהורה וחזרה ולבשתו ששתיהן צריכות לחוש טור וכן מורים בפשיטות בש"ס ופוסקים טובי זימני:

1573 לבשה חלוק בימי נדתה ולא בדקתו ולבשתו בימי טהרתה ונמצא בו כתם תולה שמימי נדותה הוא:

1574 לבשה חלוק קודם שהיתה מעוברת ואחר שנתעברה לבשתו בלא בדיקה ומצאה עליו כתם תולה בלבישת הימים שלא היתה מעוברת וכן המניקה תולה בעצמה כמו שתולה בחברתה וכן זקנה תולה בעצמה בימים שלא היתה זקנה ב"י בשם הרשב"א:

1575 חלוק שלבשתה בימי נדתה ונתכבס וחזרה ולבשתו בזמן שהיא טהורה בלא בדיקה אם נתכבס על ידי ישראלית ואינה בפנינו לשאול חזקה בדקתו בשעת כיבוס ואינה תולה בה ואם היא בפנינו ואומרת שלא בדקתו תולה לומר שמתחילה היה ולא עבר על ידי הכיבוס ואם נתכבס ע"י שפחה או עובדת כוכבים אפילו אינה לפנינו תולה לומר שמתחילה היה ואם אפשר לעמוד על הברור כגון שמכרת במראיתו אם מקדיר דהיינו שנכנס לתוך הבגד בידוע שקודם כיבוס היה ואם מגליד דהיינו שאינו נכנס לתוך הבגד בידוע שאחר כיבוס היה ואם אינה בקיאה בכך חוששת להחמיר דעת הראב"ד:

1576 לבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו וכבסתו והשאילתו לחבירתה ונמצא עליו כתם אם מגליד בידוע שמהשניה היא והיא טמאה והראשונה טהורה ואם הוא מקדיר בידוע שמהראשונה היא והיא טמאה והשניה טהורה:

1577 ב' נשים שלבשו חלוק אחד בדוק ונמצא בו כתם אם הוא מהחגור ולמטה לשתיהן שתיהן טמאות ואם הוא למעלה מהחגור לשתיהן שתיהן טהורות היתה אחת ארוכה ואחת קצרה אם הוא מהחגור ולמטה לארוכה כשם שהוא לקצרה שתיהן טמאות ואם הוא מהחגור ולמטה לקצרה ולמעלה מהחגור לארוכה קצרה טמאה וארוכה טהורה במה דברים אמורים כשלא פשטו אותו בלילה לכסות בו את ראשן אבל אם כיסו בו את ראשן שתיהן טמאות כיסתה אחת מהן את ראשה ולא השניה אותה שכיסתה את ראשה טמאה וחבירתה טהורה:

1578 שלש נשים שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד זו אחר זו ואח"כ נמצא עליו כתם כולן טמאות והוא שיהא הספסל מדבר המקבל טומאה במה דברים אמורים בזמן שכולן שוות אבל אם היתה אחת מהן ראויה לראות יותר מחברתה כגון שהיא זקנה או מעוברת או מניקה או שלא ראתה דם מימיה אע"פ שנשואה אותה שאינה ראויה לראות תולה בראויה:

1579 שלש נשים שישנות במטה אחת ומשולבות פי' תכופות ודבוקות יחד כשליבות הסולם שרגליהן מעורות זו בזו ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות ואם אינן משולבות זו בזו ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות נמצא תחת הפנימית היא והאמצעית טמאה והחיצונה טהורה. נמצא תחת החיצונה היא והאמצעית טמאה והפנימית טהורה במה דברים אמורים כשעלו דרך מרגלות המטה אבל אם עלו דרך החיצונה כולן טמאות שאולי דרך עברתה נטף ממנה והני מילי כשלא נמצא על סדין העליון טור בשם הרא"ש אבל אם נמצא בו בין כך ובין כך כולן טמאות מפני שהוא עשוי להתהפך אילך ואילך:

1580 כל זה מיירי שלא בדקה שום אחת מהן או שבדקו שלשתן ומצאו טהורות אבל אם בדקה אחת או שתים ומצאו טהורות הן טהורות והאחרת שלא בדקה טמאה ואם בדקה גם השלישית ומצאה טהורה כולן טמאות ואם בדקה אחת ומצאה טמאה האחרות שלא בדקו תולות בה והן טהורות בדקו שתים ומצאו טמאות הן טמאות והג' טהורה מפני שתולה בהן והא דתלינן באותה שמצא טמאה לטהר האחרת וכן הא דמטהרינן לאותה שמצאה טהורה דוקא שקנחה עצמה בעד שבידה מיד תיכף למציאת הדם אבל אם שהתה כדי שיעור בדיקה דהיינו כדי שתקנח בחורין ובסדקים אין הבדיקה מועלת לטמאה לטהר האחרת ולא לטהורה לטהר עצמה:

1581 במה דברים אמורים כשכולן שוות אבל אם אחת ראויה לראות יותר מחבירתה שאינה ראויה תולה בראויה כיצד אחת זקנה שעברו עליה שלשה עונות ולא ראתה ואחת ילדה זקנה טהורה וילדה טמאה אחת מעוברת שהוכר עוברה ואחת שאינה מעוברת מעוברת טהורה ושאינה מעוברת טמאה אחת בתולת דמים שלא ראתה מעולם ואחת שראתה שלא ראתה טהורה ושראתה טמאה אחת מניקה ואחת שאינה מניקה מניקה טהורה ושאינה מניקה טמאה. וכשם שתולה בחברתה כך תולה בעצמה שאם לבשה חלוק בזמן שאינה מעוברת ואח"כ לבשתו בזמן שהיא מעוברת ונמצא עליו דם תולה בימים הראשונים שלא היתה מעוברת וכן מניקה וזקנה וטהורה ואם היו כולן שוות מניקות או זקנות או אחת זקנה ואחת מניקה אין תולות זו בזו היו שלשתן ערומות ערות ושוכבות על המטה או יושבות על הספסל כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן אפילו תחת האמצעית כיון שכל אחת מכרת מקומה אותה שתאמר ברי לי שלא באתי למקום שנמצא הדם טהורה ואם נמצא ביניהן השתים שנמצא ביניהן טמאות והאחרת טהורה ואם עלו דרך החיצונה ונמצא תחת החיצונה כולן טמאות תחת האמצעי' אמצעית ופנימית טמאות והחיצונות טהורה תחת הפנימית היא לבדה טמאה ושתים החיצונות טהורות ואם היו להן עסק לצד פנים שדרכן לקרב לצד הפנימי כגון שהן טוחנות ברחיים ונמצא דם תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות ואם נמצא תחת החיצונה היא טמאה ופנימית טהורה שאין פנימית דוחקת לבא לצד החיצונה:

1582 הא דאמרינן נמצא דם בחלוק או מטה או ספסל כולן טמאות אם נתעסקה אחת בכתמים כולן טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתמים:

1583 אין בכתמים משום וסת כיצד מצאה כתם בר"ח אפילו שלש פעמים לא קבעתו ולא עוקרתו חוץ מכתמי עד הבדוק לה שהם מטמאים בכל שהן והרי הן כראיות לכל דבר:

1584 דין אשה שמצאה דם בהשתנה. ובו סעיף אחד: האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגליה בין שהשתינה והיא עומדת בין שהשתינה והיא יושבת הרי זו טהורה ואפילו הרגישה גופה ונזדעזעה אינה חוששת שהרגשת מי רגליה היא זו שאין מי רגליה מן החדר ודם זה דם מכה הוא בחלחולת או בכוליא: הגה וי"א דאין להתירה אלא ביושבת והשתינה אבל בעומדת אם מקלחת לתוך הספל ונמצא שם דם טהורה אבל אם שותתין על שפת הספל ונמצא שם דם טמאה דהואיל והמקור צר חוזרין למקור ומביאים דם הטור בשם הרא"ש וי"א דאפילו ביושבת אין להתיר אלא במקלחת ונמצא הדם תוך הספל אבל על שפת הספל טמאה ובעומדת בכל ענין טמאה מרדכי ה"נ וב"י בשם הגהות מיימוני וש"ד וב"ז סימן ק"צ וכן משמע מתשובת הר"ן ומהר"מ בתשובות סימן תר"ל ואגודה והגהת ש"ד בשם מהר"ט והכי נהוג. ודוקא כשנמצא הדם בספל שהיא משתנת שם לחוד דידוע שהוא ממנה אבל אם נמצא בספל שאיש ואשה מטילין שם מים טהורה בכל ענין טור ופוסקים מהש"ס וכל זה אם נמצא דם במקרה אבל אשה שרגילה לראות דם במי רגליה ומרגשת כאב בשעה שמטלת מים כגון החולי שקורין הארי"ן ווינ"ד נראה דיש להתיר בכל ענין דהא איכא ידים מוכיחות שיש לה מכה המכאיב אותה בהטלת מי רגליה וממנו הדם יוצא ואפילו אם מצאה דם אחר הטלת מי רגלים כשמקנחת עצמה טהורה דמאחר דמרגשת כאב ואינה מוצאה דם רק אחר הטלת מי רגלים ודאי דם מכה הוא בהגהת ש"ד בשם מהרי"ל והוא בתשובת מהרי"ל סימן ר"ג שכ"כ בשם מהר"ש וב"י בשם אגור בשם מהר"ש אך יש מחמירין שלא להתיר רק באשה שיש לה וסת להצריכ' בדיקה דעת מהרי"ל שם דהיינו קודם שתשתין תבדוק עצמה היטב בחורין ובסדקין ואם לא תמצא דם תכניס מוך נקי על המקור בפנים ותשתין ותקנח עצמה יפה ממי רגליה ותוציא המוך אם נקיה היא הוכחה גדולה דאין הדם מן המקור שם ובמהרי"ו והכי נהוג. ואם בדקה עצמה ג' פעמים בכהאי גוונא ומצאה המוך נקי מותרת אחר כך בלא בדיקה שלא בשעת וסתה דחזקה דדם מכה הוא מאחר שאינה מוצאה אותו רק אחר שהשתינה וכל זה דוקא שמרגשת כאב עם מי רגליה אבל אם אינה מרגשת כאב ובודקת עצמה אחר הטלת מים ומוצאה דם אם לא מצאה דם במי רגליה ודאי טמאה כן משמע שם ובהגהות מיימוני ובמרדכי שם אבל אם מצאה דם תוך מי רגליה וגם על העד שבדקה עצמה בו יש אומרים דהיא טמאה דלא התירו רק דם שנמצא תוך מי רגלים מרדכי הלכות נדה וי"א שהיא טהורה דדם שנמצא תולין שעדיין נשאר מתמצית מי רגלים ב"י ממשמעות הרא"ש והר"ן ולפע"ד לא משמע מהרא"ש מידי ויש להחמיר מיהו אינה צריכה לבדוק אחר זה ואפילו אם היתה רגילה לראות אם בדקה עצמה שלש פעמים ומצאה טהורה שוב אינה צריכה בדיקה שם במרדכי ואם אינה רגילה לראות רק לפרקים קובעת לה וסת אם הוא בדרך קבע בין וסת שוה בין וסת דילוגין שם ואם אינה מוצאה דם אח"כ כשבודקת עצמה רק קרטין קרטין כמו חול וחצץ אדום ונמצא כזה ג"כ במי רגליה ובשעת וסתה או לפעמים אחרים רואה דם ממש כשאר נשים ואינה מוצאת אותו חול רק אחר מי רגליה טהורה דאינו דם רק חול שדרכו להוולד בכליות ב"י בשם תשובת הר"ן:

1585 דיני כלה הנכנסת לחופה. ובו ה' סעיפים: תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים בין גדולה בין קטנה ואפי' בדקה עצמה בשעת תביעה ומצאה טהורה שמא מחמת חימוד ראתה טיפת דם כחרדל ולא הרגישה בו ומונה ז' ממחרת יום התביעה ואינה צריכה הפסק טהרה שאף על פי שלא בדקה ביום התביעה להפסיק בטהרה מונה מיום המחרת ז' נקיים ומיהו צריכה בדיקה תוך ז' כל יום לכתחלה ב"י בשם הרא"ש וב"ח שג"כ דעת רמב"ן מיהו בדיעבד אם לא בדקה עצמה רק פעם אחת תוך ז' סגי ב"י והאחרונים:

1586 שבעת ימים הללו מונים אותה משעה שהיא סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה אע"פ שלא נתקדשה עדיין: הגה ויש לסמוך הטבילה סמוך לבעילת מצוה בכל מה דאפשר כך משמע במרדכי בשם רשב"ם ור"מ ורוקח בשם אביו ורבותיו ובהגהת מיימוני פי"א דהלכות א"ב והמנהג לטבול הכלה ליל ד' אע"פ שלא תבעל קודם מוצאי שבת מרדכי שם אבל אין להרחיק הטבילה מן הבעילה יותר מזה ואם לא תבעל במוצאי שבת יש לה לבדוק עצמה בכל יום עד בעילת מצוה שם בהג"ה ובתוספות פ"ק דיומא דף י"ח ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר אם בדקה רק פעם אחת תוך ז' ב"י וכל חתן ישאל לכלה קודם שיגע בה אם שמרה שבעה נקיים הגהת ש"ד:

1587 אם דחו הנשואין מחמת איזה סיבה אף על פי שישבה שבעה נקיים צריכה לחזור ולישב ז' נקיים ולטבול כשיתפשרו לעשות הנשואין. אע"פ שבדקה עצמה תמיד בימים שבינתיים לא מהני מרדכי הלכות נדה ובמהרי"ק שורש קנ"ט:

1588 עבר וכנסה תוך זמן זה וכן חתן שפירסה כלתו נדה קודם שבא עליה לא יתייחד עמה אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים: הגה יש אומרים אם היתה טהורה כשנשאה ולא בא עליה ופירסה נדה אח"כ אינה צריכה שימור עוד ת"ה סימן רנ"ג והגהות אלפסי והמחמיר תע"ב ת"ה שם ואין לחלק בזה בין בחור לאלמן או בתולה לאלמנה ר' ירוחם נתיב כ"ו יש אומרים שאסורה ליחד עמו ביום כמו בלילה ואין צריך להיות שתי שמירות רק הוא בין האנשים או היא בין הנשים טור בשם הרא"ש ואם אינם ישנים בחדר אחד אינם צריכים שימור כלל ב"י בשם הרשב"א וי"א דבלילה צריך שתי שמירות וביום מותר להתייחד הראב"ד והמנהג ליקח קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה ואין מתיחדין ביום בלא קטן או קטנה:

1589 מחזיר גרושתו צריכה לישב שבעה נקיים:

1590 דין דם בתולים. ובו סעיף אחד: הכונס את הבתולה בועל בעילת מצוה וגומר ביאתו ופורש מיד אפי' היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה ואפילו בדקה ולא מצאה דם טמאה שמא ראתה טיפת דם כחרדל וחיפהו שכבת זרע: הגה ויש מקילין אם לא ראתה דם הגהות מיימוני בשם איכא מ"ד ונהגו להקל אם לא גמר ביאה רק הערה בה ולא ראתה דם אבל אם בא עליה ביאה ממש צריך לפרוש ממנה אע"פ שלא ראתה דם טור וב"י בשם רוב הפוסקים ובעל נפש יחוש לעצמו שלא לשחוק בתינוקות. וצריכה שתפסוק בטהרה ותבדוק כל שבעה ולא תתחיל למנות עד יום ה' לשימושה ונוהג עמה בכל דיני נדה לענין הרחקה אלא שנדה גמורה אסור לו לישן על מטתה אפי' כשאינה במטה וזו מותר לו לישן באותה מטה לאחר שעמדה מאצלו ואפי' בסדין שהדם עליו:

1591 דיני יולדת ומפלת. ובו י"ד סעיפים: יולדת אפילו לא ראתה דם טמאה כנדה בין ילדה חי בין ילדה מת ואפילו נפל וכמה הם ימי טומאתה עכשיו בזמן הזה כל היולדות חשובות יולדות בזוב וצריכות לספור שבעה נקיים נמצאת אומר שיולדת זכר יושבת ז' ללידה וז' לנקיים לזיבה והיולדת נקבה יושבת שבועים ללידה וז' נקיים לזיבה ימי לידה שהם ז' לזכר וי"ד לנקבה אם לא ראתה בהן עולים לספירת זיבתה ואם שלמו ז' נקיים בתוך י"ד לנקבה הרי זו אסורה עד ליל ט"ו ואם טבלה קודם לכן לא עלתה לה טבילה: הגה ולאחר ז' לזכר וי"ד לנקבה מותרת לבעלה מיד מאחר שספרה ז' נקיים ולא חזרה וראתה מיהו יש מקומות שנוהגין שאין טובלין תוך מ' לזכר ושמונים לנקבה בית יוסף בשם מהרי"ק שהביא התניא ובאגודה פרק ע"פ ובמהרי"ל ואין להתיר במקום שנהגו להחמיר ריב"ש אבל במקום שאין מנהג אין להחמיר כלל רק מיד שלא ראתה דם אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה וספרה ז' נקיים מותרת לבעלה ת"ה סימן רנ"ה אבל אם חזרה וראתה אפילו טפת דם כחרדל טמאה אע"ג דמדאורייתא דם טהור הוא כבר פשט המנהג בכל ישראל שאין בועלין על דם טהור ב"י ואגור וטור ופוסקים בשם הגאונים ודינו כשאר דם לכל דבר:

1592 המפלת בתוך מ' אינה חוששת לולד אבל חוששת משום נדה אפילו לא ראתה: הגה מפני שא"א לפתיחת הקבר בלא דם ונפקא מינה דמיד לאחר שספרה ז' נקיים מותרת ואינה חוששת לולד ד"ע:

1593 המפלת כמין בהמה חיה ועוף או כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים וכל צורת ולד או שפיר או שליא או חתיכה שקרעוה ויש בה עצם עכשיו שאין אנו בקיאין בצורות חוששת לולד ואם כלו ז' נקיים בתוך י"ד יום אם טבלה קודם ליל ט"ו לא עלתה לה טבילה:

1594 ילדה ולד חי ואח"כ הפילה שליא אינה חוששת לולד אחר אלא תולה אותה בולד שילדה כבר עד כ"ג יום אבל אם הפילה נפל תחילה אין תולין בו השליא שהפילה אחר כך וחוששת לשליא ליתן לה ימי טומאה של נקבה:

1595 יצאה השליא תחילה אין תולין אותה בולד שתלד אחר כך אפילו הוא בן קיימא וחוששת לשליא ליתן לה ימי טומאה של נקבה:

1596 יצאה מקצת שליא ביום ראשון ולא נגמרה יציאתה עד יום ב' חוששת מיום ראשון אבל אינה מונה אלא מיום שני:

1597 המפלת דמות בהמה חיה ועוף ושליא קשורה בה אינה חוששת לולד אחר ואם אינה קשורה בה חוששת לולד אחר ואף על פי שהולד הנדמה זכר חוששין ליתן לה ימי טומאה של נקבה בשביל השליא:

1598 היולדת טומטום או אנדרוגינוס נותנין לה ימי טומאה של נקבה:

1599 הרגישה שהפילה ואינה יודעת מה אפילו לא היתה בחזקת מעוברת הרי זו טמאה לידה וחוששת שמא נקבה היתה:

1600 נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר בין שיצא על סדר האברים כגון שיצא הרגל ואחריה השוק ואחריה הירך בין שיצא שלא על הסדר אינה טמאה לידה עד שיצא רובו ואם יצא ראשו כולו כאחד הרי זה כרובו ואם לא נתחתך ויצא כדרכו משתצא פדחתו ה"ז כילוד אף על פי שנחתך אח"כ ולא סוף דבר שיצא לחוץ ממש אלא אפילו משיצא חוץ לפרוזדור:

1601 הוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה:

1602 היתה מקשה לילד ושמעה קולו של ולד חשוב כילוד שאי אפשר שלא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור:

1603 היולדת תאומים ושהה ולד אחר חבירו כגון האחד קודם שקיעת החמה והאחר אחר שקיעת החמה משיצא הראשון טמאה לידה ומונין ימי טומאה משיצא האחרון ואם הראשון ניכר שהוא זכר והשני ניכר שהוא נקבה או שאינו ניכר שני זה אם הוא זכר או נקבה מונה משיצא השני ימי טומאה לנקבה:

1604 יוצא דופן אם לא יצא דם אלא דרך דופן אמו טהורה מלידה ומנדה ומזיבה:

1605 דברים האסורין בזמן נדותה. ובו י"ז סעיפים: חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה עד שתספור ותטבול ואפילו שהתה זמן ארוך ולא טבלה תמיד היא בנדתה עד שתטבול ב"י בשם פוסקים ולא ישחוק ולא יקל ראש עמה אפילו בדברים טור וב"י בשם רשב"א מאבות דרבי נתן שמא ירגיל לעבירה אבל מותר להתייחד עמה דכיון שבא עליה פעם א' תו לא תקיף יצריה ל' עצמו:

1606 לא יגע בה אפילו באצבע קטנה ולא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה שמא יגע בבשרה וכן על ידי זריקה מידו לידה או להיפך אסור ב"ז ס"ס קנ"ד והגהות ש"ד בשם מהר"ם:

1607 לא יאכל עמה על השלחן אא"כ יש שום שינוי שיהיה שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה לחם או קנקן או שיאכל כל אחד במפה שלו: הגה וי"א הא דצריכין הפסק בין קערה שלו לקערה שלה היינו דוקא כשאינן אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה אבל אם אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה סגי אם אוכלת בקערה בפני עצמה וא"צ היכר אחר הגהות אשירי בשם ר"י והגהות אלפסי וכן נוהגין י"א שאסור לו לאכול משיורי מאכל שלה מצא בקונטרס דהלכות נדה כמו שאסור לשתות משיורי כוס שלה וכמו שיתבאר:

1608 לא ישתה משיורי כוס ששתתה היא: הגה אם לא שמפסיק אדם אחר ביניהם טור בשם סמ"ג או שהורק מכוס זה אל כוס אחר אפילו הוחזר לכוס ראשון הגהמי"י בשם רא"ם ורוקח סימן שי"ח ומרדכי ואגודה פ"ק דשבת ואם שתתה והוא אינו יודע ורוצה לשתות מכוס שלה אינה צריכה להגיד לו שלא ישתה שם והיא מותרת לשתות מכוס ששתה הוא ג"ז שם ואם שתתה מכוס והלכה לה י"א שמותר לו לשתות המותר דמאחר שכבר הלכה אין כאן חבה בקונטרס הנ"ל:

1609 לא ישב במטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה: הגה ואסור לישב על ספסל ארוך שמתנדדת ואינה מחוברת לכותל כשאשתו נדה יושבת עליו מרדכי פ"ק דשבת בשם צפנת פענח בשם רש"י ויש מתירים כשאדם אחר מפסיק ויושב ביניהם אגודה פ' התינוקת ות"ה סימן רנ"א וכן לא ילך עם אשתו בעגלה אחת או בספינה אחת אם הולך רק דרך טיול כגון לגנות ופרדסים וכיוצא בזה אבל אם הולך מעיר לעיר לצרכיו מותר אף על פי שהוא ואשתו הם לבדן ובלבד שישבו בדרך שלא יגעו זה בזה כל זה בת"ה סימן רנ"א:

1610 לא יישן עמה במטה אפילו כל אחד בבגדו ואין נוגעין זה בזה: הגה ואפילו יש לכל אחד מצע בפני עצמו ב"י דלא כר' ירוחם ואפילו אם שוכבים בב' מטות והמטות נוגעות זו בזו אסור מרדכי פ"ק דשבת בשם הר"מ:

1611 לא יסתכל אפילו בעקבה ולא במקומות המכוסים שבה: אבל מותר להסתכל בה במקומות הגלוים אע"פ שנהנה בראייתה ב"י בשם הרמב"ם:

1612 ראוי לה שתייחד לה בגדים לימי נדותה כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה:

1613 בקושי התירו לה להתקשט בימי נדתה אלא כדי שלא תתגנה על בעלה:

1614 כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לו חוץ ממזיגת הכוס שאסורה למזוג הכוס בפניו ב"י וכן משמע ממרדכי פ"ק דשבועו' וכ"מ מדברי הפוסקים ולהניחו לפניו על השלחן אא"כ תעשה שום היכר כגון שתניחנו על השלחן ביד שמאל או תניחנו על הכר או על הכסת אפילו ביד ימינה:

1615 אסורה להציע מטתו בפניו ודוקא פריסת סדינים והמכסה שהוא דרך חבה אבל הצעת הכרים והכסתות שהוא טורח ואינו דרך חבה שרי ושלא בפניו הכל מותר אפילו הוא יודע שהיא מצעת אותם:

1616 אסורה ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו ואפילו הם מים צוננים:

1617 כשם שאסורה למזוג לו כך הוא אסור למזוג לה ולא עוד אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין אסור לא שנא כוס של ברכה לא שנא כוס אחר אם הוא מיוחד לה אבל אם שותים הם מאותו הכוס ושתית איהי אבתרייהו לית לן בה:

1618 כל אלו ההרחקות צריך להרחיק בין בימי נדותה בין בימי ליבונה שהם כל ימי ספירתה ואין חלוק בכל אלו בין רואה ממש למוצאת כתם: הגה וי"א דאין להחמיר בימי ליבונה בענין איסור אכילה עמה בקערה הגה במרדכי בשם ראבי"ה וכן נוהגין להקל בזה ויש להחמיר:

1619 אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו רק שתזהר ביותר שתוכל להזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו:

1620 אשה חולה והיא נדה אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה וי"א דאם אין לה מי שישמשנה מותר בכל הגהות ש"ד והגהות מרדכי פ"ק דשבת בשם הר"מ וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך:

1621 אם בעלה רופא אסור למשש לה הדפק: הגה ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה כ"ש דמותר למשש לה הדפק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחליה כך דקדק הב"י מלשון הרמב"ן סי' קכ"ז ועיין בא"ח סימן פ"ח אם מותר לנדה ליכנס לבית הכנסת ולהתפלל:

1622 דיני לבישת הלבון ובדיקתה. ובו י"ג סעיפים: שבעת ימים שהזבה סופרת מתחילין ממחרת יום שפסקה בו וכך משפטה אם תראה ב' ימים או ג' ופסקה מלראות בודקת ביום שפסקה כדי שתפסוק בטהרה ובדיקה זו תהיה סמוך לבין השמשות וכן נוהגין לכתחלה ובדיעבד אפילו לא בדקה עצמה רק שחרית ומצאה עצמה טהורה סגי בכך טור בשם הרשב"א וב"י אף לפי דברי הראב"ד הרא"ש ולעולם ילמד אדם להחמיר לכתחלה בתוך ביתו שתהא בודקת ביום הפסק טהרתה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות שזו הבדיקה מוציאה מידי כל ספק רשב"א בתה"ק: הגה י"א אם התפללו הקהל ערבית ועוד היום גדול אינה יכולה לבדוק או אז ללבוש לבנים ולהתחיל ולמנות מיום המחרת מאחר דהקהל כבר עשו אותו לילה ת"ה וי"א דמותר אפי' עשו הקהל שבת אגור בשם מהרי"ל ונוהגין לכתחלה ליזהר ובדיעבד אין לחוש ומקצת נשים נוהגות שאם פסקה קודם ברכו וחזרה לראות כתם או דם תוך ימי ספירתה אז מפסיקין אפילו לאחר ברכו אם נתקלקלה סמוך לערב וחושבים דבר זה לדיעבד ואין למחות בידם כי כן קבלו מאיזה חכם שהורה להן והוא מנהג ותיקין:

1623 ראתה יום אחד בלבד ופסקה בו ביום צריכה לבדוק עצמה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות: הגה ובדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה אע"פ שלא היה המוך אצלה כל בין השמשות סגי טור בשם הרשב"א וה"ה בשם רמב"ן וב"י להרמב"ם וכ"מ בש"ס אבל בדיקת שחרית לא מהני הואיל ולא ראתה רק יום אחד רשב"א ורמב"ן בשם י"א וכ"ד רמב"ם פ"ו מהא"ב ובפי' משנה סוף פ"ד וברטנורה שם:

1624 ביום שפסקה מלראות ובודקת עצמה כאמור תלבש חלוק הבדוק לה שאין בו כתם ובלילה תשים סדינים הבדוקים מכתמים ומיום המחרת תתחיל לספור שבעה נקיים: הגה ומנהג כשר הוא כשהאשה פוסקת בטהרה שתרחץ ולובשת לבנים אמנם אם לא רחצה רק פניה של מטה די בכך מרדכי בשם רוקח וכן נוהגין ואין לשנות אבל בשעת הדחק כגון אשה ההולכת בדרך ואין לה בגדים תוכל לספור ז' נקיים רק שהחלוק נקי ובדוק מדם אגור והגהות ש"ד ס"ס י"ט:

1625 בכל יום מז' ימי הספירה צריכה להיות בודקת לכתחלה פעמים בכל יום אחת שחרית וא' סמוך לבין השמשות טור בשם סה"ת וע"פ ואם לא בדקה בכל השבעה אלא פעם אחת לא שנא בדקה ביום ראשון של השבעה או ביום השביעי או בא' מהאמצעים מאחר שבדקה ביום שקודם השביעי ומצאה טהורה עלו לה אבל אם לא בדקה בכל הז' וביום השמיני בדקה ומצאה טהורה אין לה אלא יום ח' בלבד ומשלמת עליו וי"א שצריך שתבדוק ביום ראשון מהשבעה וביום השביעי ואין להקל והבדיקה תהיה לאור היום ולא לאור הנר תא"ו נכ"ו והרשב"א בת"ה ובדיעבד מהני אפילו לאור הנר כן משמע בב"י:

1626 בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות ומצאה טמאה ובדקה לאחר שלשה או ד' ימים ומצאה טהורה ה"ז בחזקת טמאה עד שתפסוק בטהרה שלעולם אינה סופרת עד שתבדוק אם פסקה ואז מונה למחרתו:

1627 כל בדיקות אלו בין בדיקת הפסק טהרה בין בדיקת כל השבעה צריכות להיות בבגד פשתן לבן ישן או בצמר גפן או בצמר לבן נקי ורך ותכניסנו באותו מקום בעומק לחורים ולסדקים עד מקום שהשמש דש ותראה אם יש בו שום מראה אדמומית ולא שתכניסהו מעט לקנח עצמה. ואם יקשה בעיניה מאד להכניסו כל כך בעומק לפחות בדיקה של יום הפסק טהרה ובדיקה של יום ראשון מהשבעה תהיינה עד מקום שהשמש דש: הגה ואם לא עשתה כן בבדיקת יום ראשון תעשה פעם אחת כן מבדיקות שאר הימים ב"י מיהו בדיעבד אם לא עשתה כן כלל רק שבדקה עצמה יפה בחורין ובסדקין בעומק היטב כפי כחה אע"פ שלא הגיע למקום שהשמש דש סגי לה ב"י שכ"ד רוב הפוסקים וכן מהרא"י בפסקיו סימן ע"ז וב"ח:

1628 הסומא בודקת עצמה ומראה לחבירתה:

1629 החרשת ששומעת ואינה מדברת או שמדברת ואינה שומעת הרי הן כפקחות אבל אם אינה שומעת ואינה מדברת וכן השוטה או שנטרפה דעתה מחמת חולי צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות כדי שתהיינה מותרות לבעליהן הוקבע להן וסת הרי הן כשאר כל הנשים לא הוקבע להן חוששות משלשים יום לשלשים יום ובודקות על ידי פקחות:

1630 האשה שמרבה לבדוק בין בימי ספירתה בין בימים שלא ראתה בהם הרי זו משובחת אף על פי שיש לה וסת קבוע:

1631 השבעה נקיים צריך שיהיו רצופים שלא תראה דם בהם שאם ראתה דם אפילו בסוף יום השביעי סתרה כל הימים וצריכה לפסוק בטהרה ולחזור ולמנות שבעה נקיים: הגה יש אומרים דבשלשה ימים ראשונים של ימי הספירה אם מצאה כתם אין תולין אותו להקל כמו שתולין שאר כתמים דג' ימים ראשונים צריכים להיות נקיים לגמרי מרדכי הל' נדה ובהגהות מיימוני פ"ט דא"ב ומרדכי ות"ה סימן רמ"ט ואגור פ' תינוקת וא"ח ור"ף אבל אח"כ דינו כשאר כתם וכן נוהגין ודוקא כתם שהוא יותר מכגריס ועוד אבל פחות מכגריס ועוד תולה בכינה אפילו ג' ימים ראשונים ת"ה שם וה"ה אם היה לה מכה בגופה ויודעת שמוציאה דם תולה בה אפילו ביתר מכגריס ועוד סברת הרב וכן משמע לשון המרדכי אלא שאין מקילין בשלשה ימים הראשונים לתלות במכה שאין ידוע שמוציאה דם או בשאר דברים שתלינן בהם כתם כמבואר לעיל סימן ק"צ:

1632 הפולטת שכבת זרע בימי ספירתה אם הוא תוך ו' עונות לשמושה סותרת אותו יום לפיכך המשמשת מטתה וראתה אחר כך ופסקה אינה מתחלת לספור ז' נקיים עד שיעברו עליה ו' עונות שלימות שמא תפלוט לפיכך אינה מתחלת לספור עד יום ה' לשמושה כגון אם שמשה במוצאי שבת אינה מתחלת לספור עד יום ה' דקי"ל אין שכבת זרע מסריח עד שיעברו עליו שש עונות שלימות מעת לעת ואם שמשה במוצאי שבת ופלטה ליל ד' קודם עת שימושה במוצאי שבת עדיין היא עומדת בתוך עונה ששית לשמושה וסותרת הילכך יום ה' יהיה ראשון לספירתה: הגה ותפסוק יום ד' לעת ערב ויום ה' עולה למנין ויש שכתבו שיש להמתין עוד יום א' דהיינו שלא תתחיל למנות עד יום הששי והוא יהיה יום ראשון לספירתה דחיישינן שמא תשמש ביום ראשון בין השמשות ותסבור שהוא יום ואפשר שהוא לילה ואם תתחיל למנות מיום חמישי יהיה תוך ששה עונות לשמושה על כן יש להוסיף עוד יום א' דמעתה אי אפשר לבא לידי טעות ת"ה סימן רמ"ה והאגור בשם מהרי"ל וש"ד וכן כתב מהרא"י ומהרי"ק שורש ל"ה וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות ויש נשים שנהגו להחמיר עוד להמתין עד שבעה ימים שם בת"ה ואין טעם בדבר והמחמיר יחמיר והמיקל נשכר להקדים עצמו למצוה ויש שכתבו שעכשיו אין לחלק בין שמשה עם בעלה ללא שמשה וכל אשה שרואה אפי' כתם צריכה להמתין ה' ימים עם יום שראתה בו ותפסוק לעת ערב ותספור ז' נקיים שם בת"ה בשם א"ז ומהרי"ק וכן נוהגין במדינות אלו ואין לשנות סה"ת וסמ"ג:

1633 אם טעתה במנין יום א' וטבלה ושמשה צריכה להמתין ששה עונות שלימות ואחר כך תמנה יום אחד נקי ותטבול אך סתירה שלאחר שבעה כגון שלא טבלה כראוי ושמשה ה"ז טובלת בכל עת:

1634 האשה ששמשה מטתה וראתה אחר כך ופסקה ורוצה לספור מיום מחרת ראייתה תקנח יפה יפה אותו מקום במוך או בבגד להפליט כל הזרע או תרחוץ במים חמין והם יפליטו כל הזרע :הגה ויש אומרים דאין אנו בקיאין בזמן הזה ואין לסמוך על זה הגהות מיימוני פ"ו וסמ"ק והכי נהוג דהרי כבר נתבאר שאנו נוהגין להמתין אפילו לא שמשה כלל כדי שלא לחלק בין ספירה לספירה כ"ש בכהאי גוונא וכל הפורץ גדר בדברים אלו במקום שנהגו להחמיר ישכנו נחש:

1635 שלא תטבול האשה ביום. ובו ה' סעיפים: אין הנדה והזבה והיולדת עולות מטומאתן בלא טבילה שאפילו אחר כמה שנים חייב כרת הבא על אחת מהן אלא אם כן טבלו כראוי במקוה הראוי:

1636 אם בעלה בעיר מצוה לטבול בזמנה שלא לבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחד: הגה ומותרת לטבול ליל שבת ר"ח ור' אליה וא"ז ובה"ג וסה"ת וסמ"ג בשם ר' שמואל שהנהיג כך בתו אם לא יכלה לטבול קודם לכן ב"י ומרדכי בשם כמה רבוותא ע"ש ודוקא אם בעלה בעיר אבל בלא"ה אסור כן משמע בת"ה סי' רצ"ה ואם היה אפשר לה לטבול קודם לכן כגון שהיה אחר לידה או שלא היה בעלה בעיר ובא בערב שבת י"א שאסורה לטבול שם ובמהרי"ו בפסקיו סימן מ"ח כדעת ב"י וכן נהגו במקצת מקומות אבל במקום שאין מנהג אין להחמיר ובמקום שנהגו להחמיר גם במוצאי שבת לא תטבול דמאחר שהיה אפשר לה לטבול קודם לכן אין מרחיקין הטבילה מן החפיפה אגור ובמהרי"ל וכן אלמנה שאסורה לטבול טבילה ראשונה בליל שבת משום דאסור לבא עליה ביאה ראשונה בשבת אסורה לטבול ג"כ במוצאי שבת מהרי"ל ויש מקילין ומתירין לטבול במ"ש הואיל שלא טבלה בשבת משום חשש איסור בית יוסף:

1637 אסורה לטבול ביום ז' ואפילו אם ממתנת מלטבול עד יום ח' או ט' אינה יכולה לטבול ביום משום סרך בתה פי' דבוק הבת וקורבתה לעשות כמעשה האם שתטבול ביום כמוה ולא תבחין שאמה לאחר שבעה טבלה ולא בשביעי עצמו: הגה והכלות הטובלות קודם החופה יכולות לטבול ביום דהא לא באין אצל החתן עד הלילה אבל אחר החופה דינן כשאר נשים מהרי"ל:

1638 היכא דאיכא אונס כגון שיראה לטבול בלילה מחמת צנה או פחד גנבים וכיוצא בו או שסוגרין שערי העיר יכולה לטבול בשמיני מבעוד יום אבל בשביעי לא תטבול מבעוד יום אף על גב דאיכא אונס:

1639 אם עברה וטבלה בח' ביום בלא אונס אפילו הכי עלתה לה טבילה וכן אם עברה וטבלה בז' ביום עלתה לה טבילה: הגה ומכל מקום לא תשמש אפילו בשמיני עד הלילה ותסתיר טבילתה מבעלה עד הלילה ב"י בשם האגור:

1640 דיני טבילה וחציצתה. ובו מ"ח סעיפים: צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ ואפילו כל שהוא ואם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו חוצץ אפילו אם אינה מקפדת עליו עתה או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו חוצץ ואם הוא חופה רוב הגוף אפילו אין דרך בני אדם להקפיד בכך חוצץ: הגה ולכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינן חוצצין גזרה אטו דברים החוצצין הגהות ש"ד:

1641 אלו הדברים שחוצצין חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שכורכין בהם השער בראש לא תטבול בהם עד שתרפם ואם הם בתוך קליעת שערה אינו מועיל בהם רפיון ואם הם כרוכים בשאר מקומות בגוף לא תטבול בהם עד שתרפם חוץ מאם הם כרוכים בצואר שאינם חוצצין לפי שאינה מהדקן אבל קטלא שהיא רצועה חלקה ורחבה שכורכת סביב צוארה חוצצת מפני שחונקת עצמה בחוזק כדי שיהיה בשרה בולט ותראה בעלת בשר ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה רש"י:

1642 אם החוטין האלו חלולין עשוי מעשה רשת אינם חוצצין טור בשם ראב"ד:

1643 חוטי שער אינם חוצצין: הגה ואם היו מוזהבות חוצצין דמקפדת עליהם שלא תטנפם וכן אם היו מטונפים תחלה מקפדת עליהם שלא תתלכלך מהן במים וחוצצין טור:

1644 שתי שערות או יותר שהיו קשורים כאחד קשר אחד אינם חוצצין: הגה ואין חילוק בין אם קשר ב' שערות עם שתי שערות או שקשר ב' שערות בפני עצמן ב"י בשם רשב"א ור"ן: ושערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שתהא מקפדת עליה אבל אם אינה מקפדת עליה עלתה לה טבילה עד שיהא רוב שערה קשור נימא נימא בפני עצמו:

1645 שיער שכנגד הלב ושבזקן הנדבק זה בזה מחמת זיעה חוצץ שבראש ושבבית השחי אינו חוצץ ושבאותו מקום באיש אינו חוצץ ובאשה בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ: הגה ואותן שיש להן כמין קליעות שערות דבוקות זו בזו ונעשית בלילה על ידי שד וסכנה להסירם לא חייצי מרדכי הלכות נדה בשם ראבי"ה ובאגור ובהגהות ש"ד:

1646 לפלוף פי' צואת העין שחוץ לעין חוצץ אפי' הוא לח ולפלוף שבעין אינו חוצץ ואם הוא יבש חוצץ והוא שהתחיל להוריק כ"ד התוספות וסמ"ג בשם ר"ת ורמב"ם:

1647 כחול שבעין אינו חוצץ ושחוץ לעין חוצץ ואם היתה פותחת ועוצמת פירוש וסוגרת עיניה תדיר אף שחוץ לעין אינו חוצץ:

1648 דם יבש שעל המכה חוצץ וריר שבתוכה אינו חוצץ יצא הריר מתוכה כל תוך ג' ימים לח הוא ואינו חוצץ לאחר מכאן יבש הוא וחוצץ לפיכך אשה בעלת חטטים צריכה לחוף במים עד שיתרככו:

1649 רטיה שעל המכה חוצצת:

1650 חץ או קוץ התחוב בבשר אם נראה מבחוץ חוצץ ואם אינו נראה אינו חוצץ:

1651 לכלוכי צואה שעל הבשר מחמת זיעה אינם חוצצין נגלד כגליד חוצץ:

1652 מלמולין שעל הבשר חוצצין:

1653 טיט היון וטיט היוצרים וטיט דרכים הנמצא שם תמיד אפילו בימות החמה כל אלו חוצצין ושאר כל הטיט כשהוא לח אינו חוצץ שהרי הוא נמחה במים וכשהוא יבש חוצץ רמב"ם וסמ"ג מיהו אם היא מקפדת אפילו בדבר לח חוצץ רוקח ומרדכי הלכות נדה:

1654 הדיו החלב והדבש והדם שרף התאנה ושרף התות ושרף החרוב ושרף השקמה פי' מין ממיני התאנים יבשים חוצצין לחים אינם חוצצין ושאר כל השרפים אפילו לחים חוצצין:

1655 דם שנסרך בבשר אפילו לח חוצץ:

1656 צבע שצובעות הנשים על פניהן וידיהן ושער ראשן אינו חוצץ וכן מי שהוא צובע וידיו צבועות אינו חוצץ: הגה וכן מי שאומנותו להיות שוחט או קצב וידיו תמיד מלוכלכות בדם אינו חוצץ שרוב בני אומנות זו אינן מקפידים ב"י בשם ר"י:

1657 צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר חוצץ כנגד הבשר אינו חוצץ ובצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר חוצץ ואי זהו שלא כנגד הבשר זה שהצפורן עודף על הבשר ולפי שאינן יכולות לכוין מה נקרא כנגד הבשר או שלא כנגדו נהגו הנשים ליטול צפרניהם בשעת טבילה:

1658 אם יש לה נפח על מקום הצפורן ואינה יכולה לא לחתוך ולא לחטט אם נפוחה כל כך שאין הטיט שתחת הצפורן נראה אינו חוצץ:

1659 דוקא בצק שתחת הצפורן חוצץ אבל הצפורן עצמה אינה חוצצת ואפילו אם היתה גדולה ועומדת ליחתך ופורחת ועוברת מכנגד הבשר אינה חוצצת: הגה מיהו כל זה דוקא שאין צואה או בצק תחתיו בשעה שטבלה ומאחר דכבר נהגו ליטול הצפרנים אפילו אם צפורן אחת נשאר בידה וטבלה צריכה טבילה אחרת הגהות ש"ד וכן נוהגין:

1660 צפורן המדולדלת שפירשה מיעוטה חוצצת פירשה רובה אינה חוצצת:

1661 אבר ובשר המדולדלים חוצצים. אבל יבלת או יתרת ואינן מדולדלין אינן חוצצים ב"י בשם סמ"ג סימן רמ"ח בשם ר"י:

1662 השירים והנזמים והטבעות והקטלאות אם הם רפויים אינם חוצצים ואם הם מהודקים חוצצים וכן הדין באגד שעל המכה וקשקשים שעל השבר:

1663 צריכה לחצוץ שיניה שלא יהא בהם דבר חוצץ שאם טבלה ונמצא שום דבר דבוק בהם לא עלתה לה טבילה ויש נוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה מפני שהוא נכנס בין השינים יותר ממאכל אחר ואף על פי שבודקות וחוצצות השינים חוששות דילמא תשתייר מיניה ולאו אדעתה ומנהג יפה הוא: הגה ואין לה לאכול בין הרחיצה לטבילה הרא"ש בה"נ ואין לה לעסוק כל היום קודם הטבילה בבצק או בנרות של שעוה שלא ידבק בה ש"ד וכן נהגו:

1664 אם לא הדיחה בית הסתרים ובית הקמטים שלה ונמצא בהם דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה ואם לא נמצא עליה דבר חוצץ אף על פי שלא בדקה קודם טבילה עלתה לה טבילה ואינו דומה לבדיקת הגוף וחפיפת הראש:

1665 אם לא בדקה קודם טבילה בין שיניה ולא בית הסתרים שלה ואחר טבילה נמי לא בדקה עד שנתעסקה בכתמים ובתבשילין ואחר כך בדקה ומצאה עצם בין שיניה או דבר חוצץ בין סתריה תלינן לקולא ואמרינן דבתר טבילה עיילי בה:

1666 נתנה שערה בפיה או קרצה שפתותיה או קפצה ידה בענין שלא באו המים בהם לא עלתה לה טבילה:

1667 לא תאחוז בה חברתה בידיה בשעת טבילה אלא אם כן רפתה ידה כדי שיבואו המים במקום אחיזת ידיה ואם הדיחה ידיה במים תחלה שרי שמשקה טופח שעל ידיה חבור למי המקוה:

1668 הטובל במקוה שאין בו אלא מ' סאה מצומצמין אם אמר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה הרי זה מגונה:

1669 אינה צריכה להגביה רגליה בשעת טבילתה אם אין שם טיט אע"פ שדורסת על הרצפה אין כאן חציצה מפני שהמים מקדימים לרגליה:

1670 אין טובלין בכלים לפיכך אם היה טיט במקום שטובלת לא תעמוד על גבי כלי עץ שמקבלין טומאה מגבן ולא על גבי נסרים שראוים למדרסות ולא על שום כלי הראוי למדרס ותטבול משום גזירת מרחצאות של כלים עברה וטבלה לא עלתה לה טבילה אבל נותנת היא חבילי זמורות תחת רגליה מפני הטיט וכן לא תעמוד על גבי כלי חרס ולא על גבי בקעת ותטבול ואף על פי שאין כלי חרס מטמא מגבו ולא ראוי למדרס חשש חכמים הוא שמא תפחד שלא תפול ולא תטבול כראוי עברה וטבלה על גבי אלו עלתה לה טבילה ולפי זה מקוה שיש בו שליבות פי' מדרגות של עץ אם טבלה על גבי השליבות אפילו אם הם מחוברים לכותלי המקוה תשובת הרשב"א לא עלתה לה טבילה דפשוטי כלי עץ הם וצריך לעשות במקומן מדרגה של אבנים ותהיה המדרגה רחבה ד' מקום הנחת הרגל כדי שיהא בה שיעור מקוה לבל תפחד ליפול ממנה:

1671 סילון של עץ הקבוע בקרקעית הטבילה אם אין לו לבזבז פירוש מסגרת שאז אין לו בית קבול מותרת לעמוד עליו ולטבול:

1672 לא תטבול במקום שיש בקרקעיתו טיט משום חציצה אלא אם כן תתן עליו זמורות וכיוצא בהם דבר שאינו מקבל שום טומאה ואם טבלה י"א שלא עלתה לה טבילה ראב"ד ורש"י אבל רוב הפוסקים מתירין:

1673 לא תטבול במקום שיש חשש שיראוה בני אדם מפני שמתוך כך ממהרת לטבול ואינה מדקדקת בטבילה ומיהו בדיעבד עלתה לה טבילה:

1674 לא תטבול בקומה זקופה מפני שיש מקומות שמסתתרים בה ואל תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה אלא שוחה מעט עד שיהיו סתרי בית הערוה נראים כדרך שנראית בשעה שהיא עורכת ויהיה תחת דדיה נראה כדרך שנראה בשעה שמניקה את בנה ויהיה תחת בית השחי נראה כדרך שנראה כשאורגה בעומדין ואינה צריכה להרחיק ירכותיה זו מזו יותר מדאי וגם לא להרחיק זרועותיה מהגוף יותר מדאי אלא כדרך שהם בעת הילוכה ואם שינתה כגון ששחתה ביותר או זקפה ביותר עלתה לה טבילה ערוך וסמ"ג ורשב"ץ ורמב"ם ויש מי שאומר שלא עלתה:

1675 צריך שיהיה המקוה גבוה ממעל לטבורה זרת לפחות:

1676 יש מי שאומר שאע"פ שאין בגובה מי המקוה לעלות בהם כל גופה אלא אם כן פניה וגופה כבושים בקרקע שפיר דמי. ועיין לקמן סימן ר"א סעיף ס"ו בדיני מקוה:

1677 אינה צריכה לפתוח פיה כדי שיכנסו בה המים ולא תקפוץ אותה יותר מדאי ואם קפצה לא עלתה לה טבילה אלא תשיק שפתותיה זו לזו דיבוק בינוני:

1678 לא תעצים עיניה ביותר ואל תפתחם ביותר ואם עשתה כן יש אומרים שלא עלתה לה טבילה. ב' דעות בטור ופוסקים עב"י:

1679 צריך להעמיד על גבה יהודית גדולה יותר מי"ב שנה ויום א' בשעה שהיא טובלת שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים ואם אין לה מי שתעמוד על גבה או שהוא בלילה תכרוך שערה על ראשה בחוטי צמר או ברצועה שבראשה ובלבד שתרפם או בשרשרות של חוטים חלולות או קושרת בגד רפוי על שערותיה:

1680 המפשלת בנה לאחוריה כשהיא ערומה וטבלה לא עלתה לה טבילה שמא היה טיט ברגלי התינוק או בידיו ונדבק באמו וחצץ בשעת טבילה ואחר שעלתה נפל:

1681 נכנסו צרורות וקסמים בסדקי רגליה מלמטה חוצצים:

1682 אספלנית מלוגמא ורטיה שעל בית הסתרים חוצצין אף על פי שאינם צריכים שיכנסו בהם המים צריכי' שיהיו ראוים ולא יהא בהם דבר חוצץ: הגה יש אומרים שהאשה צריכה להטיל מים קודם טבילה אם היא צריכה לכך גם צריכה לבדוק עצמה בגדולים ובקטנים שלא תהא צריכה לעצור עצמה ולא יהיו ראויים לביאת מים גם צריכה להסיר צואת החוטם ש"ד וראב"ן סימן שכ"ו דף ס' ע"ג:

1683 היתה בה שערה אחת או שתים חוץ למכת ראשה מודבק למכה או שהיו שתי שערות ראשה מודבקות בטיט או בצואה או שהיו שתי שערות בריסי עיניה מלמטה ונקבו והוציאתן בריסי עיניה מלמעלה וכן אם היו ב' שערות ריסי עיניה של מטה מדובקות בריסי עיניה של מעלה הרי אלו חוצצים:

1684 לא תטבול באבק של רגליה ואם טבלה יש מי שאומר שאינו חוצץ ויש מי שאומר שחוצץ אלא אם כן שפשפה או שטבלה בחמין:

1685 נדה שטבלה בבגדיה מותרת לבעלה:

1686 מין כנים שדבוקים בבשר ונושכים בעור במקום שיער ונדבקים בחוזק בבשר צריך להסירן ע"י חמין ולגורדן בצפורן ואם אינו יכול להסירן אינו חוצץ:

1687 נדה שטבלה בלא כוונה כגון שנפלה לתוך המים או שירדה להקר הרי זו מותרת לבעלה: הגה ויש מחמירין ומצריכין אותה טבילה אחרת ב"י בשם רשב"א ור' ירוחם ורוקח והגהות אשיר"י ויש להחמיר לכתחלה. יש שכתבו שיש לאשה להיות צנועה בליל טבילתה וכן נהגו הנשים להסתיר ליל טבילתן שלא לילך במהומה או בפני הבריות שלא ירגישו בהן בני אדם ומי שאינה עושה כן נאמר עליה ארור שוכב עם בהמה ויש לנשים ליזהר כשיוצאות מן הטבילה שיפגע בה חברתה שלא יפגע בה תחילה דבר טמא או עובד כוכבים ואם פגעו בה דברים אלו אם היא יראת שמים תחזור ותטבול ש"ד וכל בו ורוקח. ועיין לקמן סוף סי' ר"א אם מותר להטיל חמין למקוה או אם מותר לרחוץ אחר הטבילה:

1688 שצריכה האשה לבדוק בית הסתרים ודיני חפיפה בשבת ובחול. ובו י"ג סעיפים: צריכה להדיח בית השחי ובית הסתרים שלה במים ולא בשאר משקין מהרי"ק שורש קנ"ט. ולסרוק שער ראשה יפה במסרק שלא תהיינה שערותיה נדבקות זו בזו וכן צריכה האשה לעיין בעצמה ובבשרה ובודקת כל גופה סמוך לטבילתה שלא יהא עליה שום דבר מיאוס שחוצץ ותחוף כל גופה ותשטוף במים חמין בשעת חפיפת גופה ושערה:

1689 חפיפה שבמקום שיער לא תהיה במים קרים לפי שמסבכין את השיער אלא במים חמין ומיהו אפילו בחמי חמה סגי ולא תחוף בנתר הנקרא בערבי טפל רמב"ם בפי' המשנה פ"ב דכלים ובלע"ז גריד"א ריב"ש לפי שמחתך השיער וחוזר ומסתבך ולא באהל לפי שמסבך השיער ולא בכל דברים המסבכים השיער: הגה וכל זה לכתחלה אבל אם חפפה בנתר וכיוצא בו וראתה בעצמה שאין שערות שלה קשורים ומסובכין שרי מהרי"ק שורש קנ"ט ואשה שצוו אותה הרופאים שלא תחוף ראשה במים רק ביין יש לשאול לרופאים אם היין מסבך השערות ואם אומרים שאינו מסבך יש לסמוך עליהן ואם אין הרופאים בקיאין בדבר יש לאשה לנסות לעצמה תחילה אם היין אינו מסבך השערות גם זה שם:

1690 חפיפה צריכה להיות לכתחלה סמוך לטבילתה והמנהג הכשר שתתחיל לחוף מבעוד יום ועוסקת בחפיפה עד שתחשך ואז תטבול וכן מנהג כשר שאף על פי שחפפה תשא עמה מסרק לבית הטבילה ותסרוק שם: הגה ובשעת הדחק שצריכה לחוף ביום או שא"א לה לחוף ביום וצריכה לחוף בלילה יכולה לעשות בית יוסף בשם הפוסקים ובשם הרמב"ם פ"ב דמקואות ובלבד שלא תמהר לביתה ותחוף כראוי:

1691 חל טבילתה במוצאי שבת שא"א לחוף מבעוד יום תחוף בליל טבילתה: הגה ומ"מ מנהג יפה הוא שתרחץ היטב בערב שבת ובמוצ"ש תחזור ותחוף ותסרוק מעט טור:

1692 נזדמנה לה טבילה בליל שבת תחוף ביום:

1693 חל ליל טבילתה במוצאי שבת והוא יום טוב שאי אפשר לחוף אז תחוף בערב שבת וכן אם חלו ב' ימים טובים ביום חמישי וששי וחל ליל טבילתה בליל שבת תחוף ביום רביעי בשבת ותקשור שערותיה כדי שלא יתבלבלו: הגה גם תזהר בימים שבין החפיפה לטבילה מכל טנופת ושלא ידבק בה שום דבר גם מנגיעת תבשילין או מנתינתן לבניה הקטנים תיזהר אם אפשר לה ליזהר אם הם דברים הנדבקים טור וכן כתב הב"י בשם הרא"ש וסמ"ג וסה"ת ואם אי אפשר לה ליזהר כגון שאין לה מי שיעשה במקומה או שצריכה ליגע בהן בשעת אכילה אין לחוש ומ"מ תרחוץ ידיה כל פעם שלא תבא לידי חציצה: ובשעת טבילה תעיין ותבדוק היטב כל גופה ושערות ראשה שלא יהא דבר חוצץ ותדיח בית הסתרים במים חמים שהוחמו ואפילו ביום טוב וכן תחצוץ שיניה בטוב בשעת הטבילה שלא ישאר פירורין ולא בשר ולא עצם. וע"ל סימן קצ"ז אם לא חל טבילתה במוצ"ש אם תוכל לטבול במוצ"ש:

1694 במקום שיראות לטבול בלילה אין להתיר לחוף מערב שבת ולטבול ביום שבת דתרי קולי בהדדי לא מקילינן קולא דסרך בתה וקולא דהרחקת חפיפה מטבילה:

1695 בימי חול וכל שכן בי"ט אם חפפה ועיינה עצמה היום וטבלה בליל יום אחר עלתה לה טבילה בדיעבד אע"פ שלא היו חפיפה ובדיקה סמוך לטבילה אבל אם לא חפפה כלל לא עלתה לה טבילה אע"פ שעיינה בעצמה בגופה ואפילו חפפה מיד אחד הטבילה וסרקה במסרק ולא מצאה שום נימא קשור לא עלתה לה טבילה ואין צ"ל אם חפפה במקום שיער ולא עיינה בשאר גופה שלא עלתה לה טבילה שעיון הגוף הוא דבר תורה:

1696 בד"א בשאר כל הגוף אבל בבית הסתרים כיון שאין צריכים לביאת מים אם לא עיינה אותם קודם לכן ואחר כך עיינה אותם ולא מצאה בהם שום דבר עלתה לה טבילה:

1697 חפפה ועיינה וטבלה ובעלייתה נמצא עליה דבר חוצץ אם בתוך עונה שחפפה טבלה אינה צריכה טבילה אחרת ואם לאו צריכה טבילה אחרת: הגה אף על פי שהיתה החפיפה סמוך לטבילה כגון שחפפה ביום סמוך לערב וטבלה בתחילת הלילה הואיל והיה בשתי עונות ב"י בשם הרמב"ם: ולהרמב"ם בין כך ובין כך צריכה טבילה אחרת אלא שזו אינה צריכה לחזור לחוף וזו צריכה וכן דעת רבינו ירוחם:

1698 במה דברים אמורים בשלא נתעסקה באותו המין אחר טבילה אבל אם נתעסקה בו בין טבילה לבדיקה אינה צריכה טבילה אחרת שאני תולה אותו במין שנתעסקה בו אבל אם לא חפפה קודם טבילה אין תולין בו אף על פי שנתעסקה בו אחר טבילה:

1699 בד"א בשאר כל הגוף אבל בית הסתרים אם לא עיינה אותם קודם טבילה ואחר טבילה גם כן לא עיינה עד שנתעסקה בדבר החוצץ ואחר כך נמצא בהם מאותו המין תולין להקל:

1700 חפפה קודם טבילה ובין חפיפה לטבילה נתעסקה בדברים החוצצין או שנתנה לבנה תבשיל הראוי לידבק בה לא עלתה לה טבילה אפילו אם בדקה מיד אחר טבילה ולא מצאה עליה שום דבר חוצץ שאני אומר בעלייתה מהמים נפל ממנה וצריכה טבילה אחרת: הגה מיהו אם בדקה עצמה קודם טבילה וראתה שלא נדבק בה שום דבר אינה צריכה טבילה אחרת הגהות ש"ד ומרדכי וב"י בשם הרשב"א אבל מותרת ללבוש בגדיה בין חפיפה לטבילה ולא תקח תינוק אצלה ב"י בשם הרמב"ם וע"ל סימן קצ"ח:

1701 אימתי תעשה ברכת הטבילה. ובו סעיף אחד: כשפושטת מלבושיה כשעומדת בחלוקה תברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ותפשוט חלוקה ותטבול ואם לא ברכה אז תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים ואם הם צלולים עוכרתן ברגליה ומברכת: הגה ויש אומרים שלא תברך עד אחר הטבילה טור בשם בעל הלכות גדולות והוא בה"ג דף פ"ה ע"ב ורש"י ורמב"ן סימן שכ"ח וש"ד וכן נוהגים שלאחר הטבילה בעודה עומדת בתוך המים מכסית עצמה בבגדה או בחלוקה ומברכת:

1702 דיני המקוה ומימיו. ובו ע"ה סעיפים: אין האשה עולה מטומאתה ברחיצה במרחץ ואפילו עלו עליה כל מימות שבעולם עדיין היא בטומאתה וחייבים עליה כרת עד שתטבול כל גופה בבת אחת במי מקוה או מעיין שיש בהם מ' סאה ושיעורה אמה על אמה על רום שלש אמות במרובע באמה בת ששה טפחי' וחצי אצבע ואם הוא רחב יותר ואינו גבוה כל כך כשר אם יכולה להתכסות כל גופה בהן בבת אחת וצריך שיעלה בתשבורת מ"ד אלף וקי"ח אצבעות בגודל ועוד חצי אצבע ד"ע בב"ה וצריך שיהיה החריץ שבו המים גדול יותר משיעור זה כדי שכשתכנס הטובלת ויתפחו המים ישארו שם מ' סאה תוס' פ' ערבי פסחים:

1703 מי מעיין מטהרין אף בזוחלין פירוש זוחלין נמשכים והולכים ואינן מכונסים מי גשמים אין מטהרין אלא באשבורן פירוש מקום עמוק שמתכנסים בו המים ונקרא אשבורן אבל על ידי זחילה פסולין מן התורה ב"י בשם מהרי"ק שורש קט"ו ות"ה סימן רכ"ד אם הם לחוד בלא מעיין היו הזוחלין מן המעיין מתערבי' עם הנוטפי' שהם מי גשמים הרי הכל כמעיין לכל דבר ואם רבו הנוטפים על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן לפיכך צריך להקיף מפץ פי' כעין מחצלת וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהם: הגה וכן נכון להורות ולהחמיר מהרי"ק ות"ה שם ושאר אחרוני' כתבו ויש להחמיר כשטת הר"ם ורא"ש וסייעתם אבל יש מתירים לטבול בנהרות כל השנה אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים ורבו הנוטפים על הזוחלין משום דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו טור בשם ר"ת וב"י בשם רש"י וסה"ת וסמ"ג וכן נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקוה ואין למחות ביד הנוהגין להקל כי יש להם על מי שיסמוכו מהרי"ק ובת"ה שם ומהרי"ו סימן ע' וב"ז סימן קנ"ד מיהו יש ליזהר מלטבול בנהר המתהוה לגמרי ע"י גשמים וכשאין גשמים פוסק לגמרי אף על פי ששאר נהרות שופכים לתוכו בשעת הגשמים ומתהוה על ידן מ"מ הואיל ופוסק לגמרי בשעה שאין גשמים אסור לטבול בו דרך זחילתו עד שיקוו המים שבתוכו שם במהרי"ק אבל בנהר שאינו פוסק אע"פ שבשעת הגשמים מתרחב ומתפשט על כל גדותיו מותר לטבול בו בכל מקום ב"י לדעת המרדכי והאשיר"י והתוספ' לפי סברת המקילין ולפי מה שנהגו:

1704 ארבעים סאה שאמרו צריך שלא יהיו שאובים שאם הם שאובים פסולים. הגה ואם כל המקוה היא שאובין פסול מן התורה וספיקא לחומרא אבל אם רוב המקוה כשר והמועט הוא שאובין אינו אלא מדרבנן וספיקא לקולא טור בשם הרא"ש ור"ש והרבה פוסקים:

1705 מקוה שהיא של עובד כוכבי' ומקבל ממנו שכר אין להאמין לעובד כוכבים עליו אא"כ יש תמיד במקוה כ"א סאה: הגה דמאחר דרובו כשר ספיקו לקולא מקוה שהיתה חסרה לפנינו ובא ומצאה מלאה ב"י בשם תשובת רשב"ץ ולא ידענו מי מילא אותה אי היתה כבר רובה בהכשר דהיינו שהיו בה כ"א סאין אזלינן לקולא ואם לא היה רובה בהכשר דעכשיו איכא ספיקא דאורייתא אי יש לחוש שעובד כוכבים מילאה כדי לרחוץ בה פסולה כך משמע בתוספתא ואם לאו דודאי ישראל מילא אותה כדי לטבול בה כשרה רשב"ץ שם דרוב המצויין אצל מקוה ועושין כדי להכשירה בקיאין הן ובודאי בהכשר מילא אותה וכל שכן אם הישראל לפנינו ואומר שבהכשר מילא אותה דנאמן מהרי"ק שורש קט"ו ודלא כרשב"ץ מאחר שבידו לתקנה וכהאי גוונא עד אחד נאמן באיסורין שם עד"מ כדלעיל סימן קכ"ז ועיין עוד לקמן סוף הסימן בדין ספק שאובים:

1706 כל הימים יש להם דין מעיין לטהר בזחיל' הילכך גל שנתלש מהים ובו מ' סאה ונפל על האדם או על הכלים עלתה להם טבילה אבל אם הטביל בגל כשהוא באויר קודם שיפול על הארץ אע"פ שיש בו מ' סאה או שזרק כלים באמצעית הגל שהוא עשוי ככיפה לא עלתה להם טבילה:

1707 צריך שלא יהיו מ' סאה של מקוה בתוך הכלי שאין טובלים בכלים:

1708 הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וי"א דבעי' נקב כשפופרת הנוד טור והרא"ש בתשובה וכן יש להחמיר וקבעו בארץ ועשהו מקוה ה"ז כשר וכן אם פקק הנקב בסיד ובבנין אינו פוסל והמים הנקוים בתוכו מקוה כשר. סתמו בסיד או בגפסית עדיין הוא פוסל את המקוה עד שיקבענו בארץ או יבנה ואם הוליכו על גבי הארץ ועל גבי הסיד ומירח בטיט מן הצדדין ה"ז כשר: הגה מותר לעשותו על הגג ובלבד שלא יהיה תוך כלי או אבן אחת שחקקו ולבסוף קבעו אבל חבור אבנים הרבה לא מקרי כלי תשובת הרשב"א סימן ת"ת:

1709 מעיין שמקלח לתוך כלי פסול לטבול בין במים שבתוך הכלי בין לאחר שיצאו מהכלי ואם המעיין מקלח על שפת הכלי ולתוכו תוך הכלי אסור לטבול וחוצה לו מותר אפילו אם המים שבתוכו מרובין:

1710 כלי טמא שנתן בתוכו כלים אחרים והטביל הכל עלתה להם טבילה אף על פי שפי הכלי צר ביותר שהרי המים נכנסים לו ומתוך שעלתה טבילה לכלי הגדול עלתה טבילה לכלים שבתוכו ואם הטהו על צדו והטביל לא עלתה להם טבילה עד שיהיה פיו רחב כשפופרת הנאד וכן אם היה הכלי טהור ונתן לתוכו כלים טמאים והטבילן לא עלתה להם טבילה עד שיהיה פיו רחב כשפופרת הנאד: הגה ומותר לטבול כלים בסל או בשק דכיון דאינו מחזיק מים עדיף טפי מניקב כשפופרת הנאד בית יוסף בשם משנה ופירש ר"ש פ"ו דמקואות ורמב"ם פ"ו:

1711 מעיין שהמשיכו לבריכת מים שהם נקוים ועומדים יש לה דין מעיין ואם הפסיק ראש הקילוח חזר להיות לה דין מקוה ואם חזר והמשיך קילוח המעיין לתוכה חזרה לדין מעיין:

1712 מקוה מים שאובים שהמשיכו עליו מי מעיין אפילו מי המעיין מועטים המועטים של מעיין מטהרין את השאובים המרובין בין קדמו מי מעיין לשאובים בין קדמו שאובים למעיין: הגה כמו שיתבאר למטה ומכל מקום אין לטבול בו רק באשבורן דלא עדיף מנהרות שרבו הנוטפים על הזוחלין מהרי"ק:

1713 מעיין שהעבירו על גבי אחורי כלים והמשיכו למקום אחר חזר להיות לו דין מקוה ובלבד שלא יטבול על אחורי כלים ממש:

1714 מעין שיורד מההר טיפין טיפין בהפסק יש לו דין מקוה אא"כ יורד בקילוח בלא הפסק:

1715 נוטפין שעשאן זוחלין כגון שסמך למקום המנטף טבלא של חרס חלקה והרי המים זוחלים ויורדים עליה הרי הם כשרים וכל דבר שמקבל טומאה ואפי' מדברי סופרי' אין מזחילין בו וזוחלין שקלחן בעלי אגוז כשרים:

1716 מקוה שיש בו ארבעים סאה ומעין כל שהוא יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה והם כשרים אע"פ שהם רבים על המים שהיו בתוכה תחלה. ואין חילוק בין קדם המעין לשאובין או לא כמו שנתבאר וע"ל סעיף מ' דיש חולקין ב"י בשם תשובת רמב"ן סימן רל"א אבל כל זמן שאין במקוה מ' סאה אפילו אם אינו חסר אלא כל שהוא אם נפלו לתוכו ג' לוגים מים שאובים פסלוהו לא שנא שאבן בכלי לא שנא סוחט כסותו והגביהו והמים שבה נופלין ממקומות הרבה רמב"ם פ"ה וכן המערה מהצרצור ומטיל ממקומות הרבה לתוכו או שזרקם בחפניו ואפי' נפלו בו משני כלים או משלשה מזה מעט ומזה מעט מצטרפין במה דברים אמורים שמתחיל מכלי הב' עד שלא פסק מהכלי ראשון אבל אם פסק הראשון קודם שהתחיל השני אין מצטרפין ואם התחיל הב' עד שלא פסק הראשון דוקא משלשה כלים אבל מד' אין מצטרפין בד"א שמארבעה אין מצטרפין שלא היה דעתו מתחלה ליתן כל השלשה לוגין אבל אם מתחלה היה דעתו ליתן כל השלשה לוגין אפילו אם לא נתן אלא מעט מעט מכמה כלים עד שהשלים לג' לוגין פסול: הגה ואם העביר ג' לוגין בידיו ע"ג קרקע או שנתזו מרגלי בהמה כשר טור וי"א דרגלי הבהמה כדין רגל אדם ובשניהן אינו כשר אלא בהעביר על גב קרקע דהוי כהמשכה אבל לא בנתזו ר"ש פ"ב דמקואות ורמב"ם פ"ה ועיין לקמן בסימן זה סעיף ל"ט:

1717 הספוג שבלועין בו ג' לוגין וכשנפל למקוה נתערבו המים הבלועים עם מי המקוה וכן דלי שפיו צר ובו ג' לוגין מים שאובין ונפל למקוה ולא יצאו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ונתערבו כולם עם מי המקוה:

1718 מים שאובים שהיו בצד המקוה אע"פ שהמים נוגעים במי המקוה לא פסלוהו:

1719 שתי בריכות זו למעלה מזו וכותל ביניהן ואחת מהן מלאה מים כשרים וחבירת' מלאה שאובין ונקב ביניהם אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין מים שאובין נפסלה כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין א' משלש מאות ועשרים לבריכה:

1720 ב' מקואות שאין בשום אחת מהן מ' סאה ונפל לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו ב' המקואו' הרי אלו כשרי' מפני שלא נקרא על א' מהם שם פיסול אבל מקוה שאין בו מ' סאה שנפלו לתוכן ג' לוגין מים שאובין ואח"כ נחלק לשני' וריבה מים כשרים על כל אחת מהם הרי אלו פסולין:

1721 בור שהוא מלא מים שאובי' והאמה נכנסת לו ויוצאת ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשארו מהשאובים שהיו בבור שלשה לוגין:

1722 מקוה שנפל לתוכו מים שאובים ונפסל ואחר כך ריבה עליו מים כשרים עד שנמצאו הכשרים מ' סאה הרי הוא בפיסולו עד שיצאו כל המים שהיו בתוכו ויפחתו השאובים פחות מג' לוגין וכן אם עשה מקוה שיש בו ארבעים סאה מים כשרים ועירבו עם המקוה הזה הפסול טהרו אלו את אלו. וה"ה במעיין כל שהוא שהמשיך אלו השאובין נטהרו כמו שנתבאר לעיל:

1723 היה המקוה חסר ג' לוגין ונפלו לו ג' לוגין מים שאובים לעולם הוא בפיסולו עד שירבו עליו מי גשמים או שישטפו עליו מים כשרי' עד כדי שנשער שנפלו עליו כמלואן הראשון ועוד שהמים הבאים עליו דוחין את המים שבתוכו ומוציאין אותן היה המקוה פחות ואפי' קורטוב ונפלו עליו מים שאובין פחות מג' לוגין והשלימוהו לא פסלוהו ולא הכשירוהו כיצד הרי הוא בפיסולו עד שירדו עליו מי גשמים או שישטפו כשיעור המים שהיה חסר נפלו עליו מי גשמים כשיעורן הרי זה כשר היה חסר אפי' קורטוב ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים פסלוהו והרי הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד: הגה ודוקא בג' לוגין שאובין מכשרינן בכהאי גוונא אבל אם היתה כולה שאובה אפי' נתן עליה עד שיצאו כדי מילואה ועוד לא מהני אלא מחשבין המים היוצאין לפי ערך הכשרים והפסולים ב"י בשם הראב"ד:

1724 אין ג' לוגין פוסלין אלא אם כן יהיו של מים ומראיהן מראה מים לפיכך ג' לוגין מים שנפל לתוכן יין והרי מראיהן מראה יין שנפלו למקוה לא פסלוהו וכן שלשה לוגין חסרים כל שהוא שנפל לתוכן מעט חלב והשלימוהו לג' לוגין ונפלו למקוה חסר לא פסלוהו:

1725 מי כבשים ומי שלקות ותמד שלא החמיץ וכן מי צבע פוסלין המקוה בג' לוגין אבל כל שאר המשקין ומי פירות ומורייס ותמד משהחמיץ אין פוסלין מקוה החסר בג' לוגין וגם אין משלימין אותו להכשירו שאם היה בו ל"ט סאין ונפל לתוכו סאה אחת מאלו אין משלימין אותו אבל אם יש בו מ' סאה ונפל לתוכו סאה אחת מאלו ונטל מתוכן סאה אחרת כשר אפי' עשה כן עד י"ט פעמים אבל במים שאובים שנפלו סאה למ' סאה כשרים ונטל מתוכן סאה אחרת ונפל לתוכן סאה מים כשרים אפילו עשה כן עד עולם כשר:

1726 מי צבע יש להם דין מים לפסול את המקוה החסר בג' לוגין אע"פ שמשונים מראיהן ממראה המים אבל המקוה השלם אע"פ שנפלו בו מי צבע ושינו מראיו לא נפסל וכן אם הדיח בו כלים ונשתנה מראיו או ששרה בו סמנים או אוכלין ונשתנה מראיו לא נפסל ראב"ד ורשב"א אבל אם נפל לתוכו יין או מוהל פי' המים היוצאים מהזיתים בתחילת טעינת הזיתים ויש בהן צחצוחי שמן ושינו מראיו מכמות שהיה נפסל כיצד יעשה אם הוא חסר ימתין לו עד שירדו גשמים ויתמלא ויחזרו מראיו למראה מים ואם יש בו מ' סאה שאינו נפסל עוד בשאיבה ימלא בכתף ויתן לתוכו עד שיחזרו מראיו למראה המים:

1727 היו בו מ' סאה ונפל לתוכו יין ונשתנה מראיו של חציו אם אין בו מראה מים מ' סאה הרי זה לא יטבול בו:

1728 מקוה שנשתנו מראה מימיו מחמת עצמו ולא נפל בו דבר הרי זה כשר:

1729 אין שינוי מראה פוסל אלא במי גשמים שנעשו מקוה אבל מעיין אינו נפסל בשינוי מראה רמב"ם ורשב"א בשער המים ולא עוד אלא אפילו המקוה שנפסל אם המשיך אליו מי מעיין המעיין מטהר אותו אפילו לא חזרו למראיהן לשון רשב"א שם:

1730 נפלו לו שלשה לוגין יין כאילו לא נפל ומותר לטבול בין במקום היין בין במקום המים היה שאוב והשיקו השיק במקום היין זה וזה לא טיהר השיק במקום המים מקום המים טהר מקום היין לא טהר: הגה מקוה חסר שנפל שם יין ונשתנה מראהו ונפל שם ג' לוגין מים שאובין אינן פוסלין וכשחזר והשלים המקוה במים כשרים וחזרה למראה מים כשרה ב"י בשם התוספתא בשם הראב"ד:

1731 אין שאיבה פוסלת אלא במים אבל השלג והברד והכפור והמלח והטיט שהוא עב קצת אפי' יש בו רכות שיכולין להריקו מכלי אל כלי אין שאיבה פוסלת בהן שאם שאב מאלו למקוה החסר לא פסלוהו ולא עוד אלא אפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו בכלי ועשה מהן מקוה כשר: הגה וכשמשער שיעור המקוה בשלג ימעך חללו תחילה ב"י בשם הראב"ד והרא"ש וכ"כ הרמב"ם ואז מותר לטבול בו כמות שהוא מרדכי ס"פ במה טומנין בשם ר' שמריה ויש מחמירין לטבול בכל אלה עד שנימוחו ונעשו מים שם במרדכי בשם הר"ר שמחה והר"א מביהם וטוב להחמיר לכתחלה ב"י ועיין בא"ח סימן ק"ס:

1732 מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובים נימוחו כשר להקוות:

1733 מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט רך שהפרה שוחה ושותה ממנו אם המים צפים ע"ג הטיט יכולין לטבול אפילו בטיט אין המים צפים על גבי הטיט אין טובלין במקום הטיט אבל במים טובלין אפי' אין בו מ' סאה אלא ע"י הטיט:

1734 כל שתחלת ברייתו מן המים כגון יבחושים אדומים מטבילין בו ומטבילין בעינו של דג גדול שנימוק שומן עינו בחורו:

1735 אין הכלי חשוב לפסול המים שבו משום שאיבה אלא אם כן הוא ראוי לקבל קודם שיקבענו ושיתמלא לדעת ואז פוסל בין אם הוא כלי גדול המחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש בין אם הוא כלי קטן ביותר ואפי' הם כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה:

1736 המניח טבלא תחת הצנור אצל המקוה כדי שיפלו ממנה המים למקוה אם יש לה ד' שפות שראויה לקבל המים פוסלת ואם לאו אינה פוסלת זקפה על צדה לידוח אפי' יש לה שפות אינה פוסלת כיון שאינה עומדת בענין שראויה לקבל וכגון שהמים ראוים לבא למקוה זולתה אבל אם אין המים ראוים לבא למקוה זולתה אפי' זקפה על צדה או כפאה על פיה פוסלת:

1737 צינור שאין לו ד' שפות אינו חשוב כלי וראוי להביא על ידו מים למקוה ואם חקק בו גומא א' קטנה קודם שקבעו אם היא של עץ אפילו אין הגומא מחזקת אלא כל שהוא נעשה כולה על ידה כלי וכל המים שעוברין עליו חשובין שאובים ואם הוא של חרש אין החקיקה פוסלתו אלא אם כן היא מחזקת רביעית ואם נפלו צרורות או עפר בגומא אינו חשוב סתימה לבטלו מתורת קבלה אלא אם כן יהיו מהודקים לתוכה. סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו חשוב קבלה לפסול בו המקוה: הגה ולכן מותר לעשות מקוואות ע"י צנורות וסלונות של עץ שמביאין מים מן הנהר או שאר מעיין אל המקוה מרדכי דקדושין בשם הר"ר שמריה ור"ן ה"נ ותשובת רא"ש וכן הוא דעת הטור ורמב"ם או צינורות של הגגות מהרי"ק שורש נ"ד ולא חיישינן שמא נעשה בהן גומא מכח לחלוחית ומקבלים דלא מיקרו קבלה אף אם היה בהן גומא הואיל ולא עשאו אדם בכונה שם טעמא דהר"ש ואם המים באים אל הצינור על ידי כלים הקבועים בגלגל והם נקובים בדרך שלא מקרי כלי מותר לטבול בהן אם יש מ' סאה במקוה מרדכי הלכות נדה בשם רוקח אבל אם אין בה מ' סאה אין לטבול שם דלא מקרי חבור לנהר ע"י זה ועי' בא"ח סי' קנ"ט ב"י ס"ס זה ולא כרוקח:

1738 רעפים שמכסין בהן הגגות אף על פי שיש בהן גומות וחקקים אינן פוסלין המקוה לפי שלא נעשו לקבל בהם:

1739 המניח שק או קופה תחת הצנור אין המים הנמשכין מהן פוסלין את המקוה:

1740 זה שאמרו שכל שאינו עשוי לקבל את המים אינו פוסל את המקוה לא אמרו אלא כשנפלו מתוכן למקוה מעצמן אבל אם נתנם אדם למקוה הרי זה פוסל שכל על ידי אדם אפילו זילף בידיו וברגליו ואפי' עובר במים ונזדלפו מאליהם ברגליו למקוה פסלוהו. בד"א כשנזדלפו ברגליו אבל אם היה רוכב על גבי בהמה ונזדלפו מים ברגלי הבהמה לא פסלוהו אע"פ שע"י בהמה שהוא רוכב עליה נזדלפו אין זה כמזלף ברגליו וכבר נתבאר דיש חולקין ועיין לעיל סעיף ט"ו:

1741 כלי שניקב בשוליו אפילו כל שהוא אינו חשוב כלי לפסול המקוה ומכ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחלה ולהביא מים בכלי מנוקב כזה ואם הנקב בצדדין אינו בטל מתורת כלי עד שיהא ברוחב הנקב כשפופרת הנאד שהוא כשתי אצבעות ראשונים מהארבע שבפס היד מתהפכות בחלל הנקב בריוח בין שהוא מרובע בין שהוא עגול ויהא קרוב לשוליו שאינו יכול לקבל שום מים ממנו ולמטה אבל אם מקבל שום מים למטה ממנו לא נתבטל מתורת כלי ואם עירב סיד וצרורות וסתם בהם הנקב לא חשיב סתימה להחזירו לתורת כלי או אם הושיבו על גבי הארץ ואפי' על גבי סיד וגפסיס לא חשיב סתימה אבל אם עירב סיד וגפסיס וסתמו חשוב סתימה הילכך הרוצה לשאוב מים מהמקוה לנקותו וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו המים ג' לוגין למקוה אחר שחסרו מ' סאה ויפסלוהו יקוב הכלי בשוליו כל שהוא ואז לא יחשבו המים שבו שאובין ואם הם מים נובעים אין צריך לכך כי המעין אינו נפסל בשאיבה: הגה ומכל מקום נהגו להחמיר גם במעין מרדכי ה"נ בשם השאילתות ומהרי"ק שנ"ה ות"ה סימן רנ"ח כי יש חולקין אפי' במעין ואומרים דשאיבה פוסלת ולכן לכתחלה יש להחמיר עיין ס"ק פ"ז לנקוב הכלי ששואבין בו אף במעין ואם לא עשו כן ושאבו בכלי שלם ונפלו שם שלשה לוגין שאובין ונפסלה המקוה ורוצין לנקותה ולהכשירה אם אפשר לפקוק נקבי הנביעה בקלות טוב להחמיר ולעשות כן אבל אם יש טורח גדול בדבר או בדיעבד שלא עשו כן יש לסמוך אמקילין דסוברין דאין שאיבה פוסלת במעין מהרי"ק שורש נ"ה כי כן עיקר ואפילו במקוה שאין בה מעין אם אין הכלי גדול כל כך שבודאי יפלו שם ג' לוגין שאובין אלא שיש לחוש שמא נפלו בזה אחר זה וכיוצא בזה אזלינן לקולא דספיקא דג' לוגין שאובין הוי ספיקא דרבנן ואין לחוש בדיעבד מהרי"ק שורש נ"ו והגהות סמ"ק:

1742 המניח כלים תחת הצנור לקבל מימיו שיפלו מהם לתוך המקוה אם הניחם בשעת קשור עבים וקודם שנתפזרו העבים ירדו גשמים ונתמלאו חשובים לדעת והוו שאובין אבל אם לא נתקשרו העבים בשעת שהניחם ואח"כ נתקשרו ונתמלאו או אפי' הניחן בשעת קישור העבים ונתפזרו ונשארו שם עד שחזרו ונתקשרו וירדו גשמים ונתמלאו לא חשיבי לדעת ואינם פוסלין ובלבד שישבור את הכלי או יהפכנו בענין שלא יגביהנו מעל הארץ שאם מגביהו מן הארץ עם המים חשובין שאובין ופוסלים את המקוה:

1743 המניח קנקנים בראש הגג לנגבם וירדו עליהם גשמים ונתמלאו אע"פ שהיא עונת גשמים הרי זה ישבור הקנקנים או יכפם והמים שהיו בקנקנים כשרים לטבול בהם ואע"פ שכל המים האלו היו בכלים שהרי לא מילאן בידו אבל אם הגביה הקנקנים ועירם הרי כל המים שבהם שאובים:

1744 הסייד ששכח עציץ במקוה ונתמלא מים אע"פ שלא נשאר במקוה אלא מעט והרי העציץ יש בו רוב המקוה הרי זה ישבור העציץ במקומו ונמצא המקוה כולו כשר וכן המסדר את הקנקנים בתוך המקוה כדי לחסמן ונתמלאו מים אף על פי שבלע המקוה את מימיו ולא נשאר שם מים כלל אלא מים שבתוך הקנקנים הרי זה ישבור את הקנקנים והמים הנקוים מהם מקוה כשר:

1745 אין המים שאובים פוסלים את המקוה בג' לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מהכלי אבל אם נגררו המים השאובי' חוץ למקוה ונמשכו וירדו למקוה אינם פוסלי' את המקוה עד שיהיו מחצה על מחצה אבל אם היו רוב מהכשרי' הרי המקוה כשר כיצד מקוה שיש בו כ' סאה ומשהו מים כשרי' והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכים ויורדים למקוה בין שהיו נמשכים על גבי קרקע או בתוך הסילון כיוצא בו מדברים שאינם פוסלים את המקוה הרי הוא כשר ואפילו השלימו לאלף סאין שהשאובה שהמשיכוה כשרה אם היה שם רוב מ' סאה מן הכשר וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמי' ומילא בכתפו ונתן לתוכו פחות מכ' שנמצא הכל פסול ופתח הצנור ונמשכו הכל למקום אחד הרי זה מקוה כשר שהשאובה שהמשיכוה כולה כשרה הואיל ויש שם רוב מהכשר: הגה אבל אם המשיך תחילה מים פסולים ואח"כ הביא עליהם רוב מים כשרים לא מהני דקדק הב"י מדברי הרמב"ם:

1746 שיעור המשכה זו אין פחות מג' טפחי':

1747 אין המשכה מועלת אלא על גבי קרקע או על גבי צנור שלא היה עליו שם כלי בתלוש אבל אם המשיך על גבי כלים אפי' כלי גללים וכיוצא בהם לא הוי המשכה הראב"ד : הגה וי"א דאין המשכה מועלת אלא דוקא על גבי קרקע הראוי לבלוע בה אבל אם המשיך על גבי רצפת אבנים שאין ראוי לבלוע בה וכל שכן על גבי דף או כלי אע"פ שאינו פוסל המקוה לא מהני ב"י בשם מרדכי פ"ב דשבועות שכ"כ בשם הרוקח וטוב להחמיר לכתחלה:

1748 מקוה שנובע ונתייבש בקיץ והיה בור רחוק ממנו קצת ומלאוהו מים שאובי' ונתמלא המקוה מתחת הקרקע מאותם מים שאובי' המקוה כשר כאלו הוא נובע:

1749 הבא להמשיך מים למקוה צריך שלא יהא בדבר המקבל טומאה כגון מי גשמים שרוצה להמשיכ' למקום אחר לעשות מקוה לא יאחז בידו דף ויעבירם עליו אלא יניח הדף בקרקע ויסיר ידו משם בטרם יעברו המים עליו וכן סילון של מתכת אסור להמשיך בו מים למקוה שמקבל טומאה והוא שיהיו המים נופלי' להדיא מדבר המקבל טומאה לתוך המקוה אבל אם נופלים על שפתו בחוץ ונמשכין לתוכו או שמחבר לפי הסילון של אבר צנור קטן של עץ או של חרס שהמים מקלחין ממנה למקוה כשר ואם הסילון של מתכת מחובר לקרקע אפי' מקלח להדיא לתוך המקוה כשר שהרי אינו מקבל טומאה לפי שהוא בטל אגב קרקע. ואין חילוק בין אם טמון תחת הקרקע או לא כתב הב"י שכן משמע מתשובת הרא"ש ותשובת רמב"ן ורשב"א ומרדכי בשם הרא"מ ור"ש בר"ב:

1750 במה דברי' אמורי' בממשיך מי גשמי' בעלמא אבל אם ממשיך ממעין או ממקוה אפי' על ידי דבר המקבל טומאה כשר דחשבינן לזה המקוה שממשיך המים לתוכו כאילו הוא מחובר למעין או למקוה שממשיך המים משם ויש מי שאינו מחלק בכך:

1751 מקוה של מי גשמים שנפרץ אחד מכתליו והמים יוצאים דרך הסדק אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק כשר ואם לאו פסול משום דהוי ליה זוחלין ואין מקוה מטהר בזוחלין: הגה ויש מחמירין אפילו אם ישארו מ' סאה עד הסדק ויש לחוש לדבריהם לכתחלה לסתום הסדק טור בשם י"א ור"ש וב"י בשם המרדכי וכל זה דוקא במקוה שאינה באה ממעין אבל אם היא באה ממעין אין לחוש לזחילתה ב"י בשם מהרי"ק שורש קנ"ו ואין יציאת המים קרוי זוחלין אלא כשאין חוזרין למקוה אבל כשיוצאין מעט וחוזרין שם לא מקרי זחילה ריב"ש סימן רצ"ב . ואם בא לסתום הסדק כדי שישארו בו מ' סאה לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר המקבל טומאה ויש מי שמתיר לסתום בכל דבר שמקבל טומאה:

1752 ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט או נבלעים בקרקע מעט מעט כשר לפי שאין זחילתן ניכרת:

1753 הבא לערב מקוה פסול או חסר עם מקוה כשר להכשירו או ששניהם חסרים ובא לערבם להכשירם צריך שיהא נקב שביניהם רחב כשפופרת הנאד וקילוח המים יהיה כרוחב הנקב ריב"ש סימן רל"ב בשם א' מהמפרשים וכן כתב הבית יוסף ולאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפי' רגע נשאר לעולם בהכשרו אפי' נסתם הנקב אח"כ כל שיעמוד כשפופרת הנאד ממעטו אפילו דבר שהוא מבריית המים ספק אם הנקב רחב כשפופרת הנאד אם לאו פסול אם יש נקבים דקים הרבה מצטרפין לכשפופרת הנאד אם המקוה הא' שלם והב' חסר: הגה ומותר לחפור מקוה בצד הנהר ולטבול בה אע"פ שאין בה מ' סאה דהא ארעא חלחולי מתחלחלת והואיל והוא סמוך לנהר ואנו רואין החלחולים שביניהם שהמים באין מן הנהר דרך החלחול דהיינו מנקבים דקים שבקרקע הוי חבור מרדכי ה"נ בשם ראבי"ה: אבל אם שניהם חסרים אין הנקבים הדקים מצטרפין לכשפופרת הנאד וה"ה אם חלק מקוה בסל או בשק אם אין שיעור מקוה בצד אחד פסול:

1754 הבא להכשיר מקוה שאוב ממקוה שלם שאינו שאוב אף על פי שאינו משיקו אלא כשערה כשר ואפילו אין מי ההשקה רואין פני האויר: הגה ודוקא בפסול שאיבה שהיא מדרבנן אבל בפסול דאורייתא בעינן כשפופרת הנאד ת"ה ור"ש במקואות כמו שנתבאר ואפילו בפסול שאיבה יש חולקין טור והרא"ש וכן ראוי להורות:

1755 כותל שבין ב' מקואות שנסדק מצד זה לצד זה אפילו כל שהוא לשתי מצטרף לערב שני המקואות להכשירם ואם לערב אינם מצטרפי' עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנאד ואם נפרץ הכותל למעלה זה לזה על רום כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנאד כשר: הגה וה"ה אם היה גל של עפר בין ב' המקואות אם נטל מגובה הגל מעט עד שמקלחין זה לזה כרוחב שפופרת הנאד ברום קליפת השום סגי דלא בעינן כמלא שפופרת הנאד אלא בנקב מרדכי ה"נ:

1756 שלשה מקואות שיש בשנים מהם בכל אחד עשרי' סאה מים כשרי' ובאחד מהם עשרי' סאה מים שאובין ועומדין זה בצד זה אם השאוב מן הצד וירדו שלשה וטבלו בהן ומתוך כך נתמלאו ויצאו על שפתם ונתערבו יחד הוכשרו שלשתם כיון שפעם אחת היו מחוברים ביחד מ' סאה מים כשרים ואותם שטבלו בהם טהורי' ואם השאוב באמצע שאין שני הכשרי' יכולין להתערב אלא על ידו לא הוכשרו אלא נשארו כמו שהיו תחלה ואותם שטבלו בהם לא נטהרו:

1757 שני מקואות של כ' כ' סאה אחד שאוב ואחד כשר ירדו שנים והשיקום וטבלו בהם אפילו אדומים והלבינום או לבנים והאדימום המקואות כמות שהיו והטובלים כמות שהיו:

1758 כל המעורב למקוה הרי הוא כמקוה ומטבילין בו גומות הסמוכות לפי המקוה ומקום רגלי פרסות בהמה שהיו בהם מים מעורבים עם מי המקוה כשפופרת הנאד מטבילין בהם: הגה ולכן כלי המונח בצד המקוה מנענע בידו המקוה כדי שיעשה גל במים ויעבור על גבי הכלי ועולה לו הטבילה ובלבד שלא יעקור הגל ממקומו אלא יהא מחובר למקוה כן משמע בפ"ו דמקואות לדעת המפרשים:

1759 חורי המערה וסדקי המערה מטבילין בהם אף על פי שאין המים שבהם מעורבים עם מי המקוה אלא בכל שהוא:

1760 עוקה פי' חפירה שבתוך המקוה אם היתה הקרקע המבדלת בין העוקה ובין המקוה בריאה ויכולה להעמיד את עצמה אין מטבילין במים שבעוקה עד שיהיו מעורבין עם המקוה כשפופרת הנאד ואם אינה יכולה להעמיד את עצמה אפילו אינם מעורבים אלא בכל שהוא מטבילין בהם:

1761 ג' גומות שבנחל התחתונה ועליונה של כ' סאה והאמצעית של מ' ושטף של גשמים עובר בתוך הנחל אע"פ שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן אין זה עירוב ואין מטבילין אלא באמצעית שאין הנזחלין מערבים אא"כ עמדו:

1762 הכופת ידיו ורגליו וישב לו באמת המים אם נכנסו מים דרך כולו טהור:

1763 מקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות האדם הטובל בתוכו לא יקפוץ לתוכו שלא יחסרו המים בקפיצתו בתוכו ולא יטבול בו פעמי' זה אחר זה טבלו בו שנים זה אחר זה אע"פ שרגליו של ראשון נוגעות במים השני בטומאתו שהרי חסרו המים מארבעים סאה:

1764 הטביל בו בגד עבה שהמים נבלעים בתוכו כל זמן שהבגד נוגע במקוה הוא כשר אף על פי שזבו ממנו שלשה לוגין למקוה העלהו ממנו פסול שנעשה שאוב מהמים שירדו מהבגד לתוכו ואם מטביל בו יורה או שאר כלים מורידן לתוכו דרך פיהן שלא ינתזו המים כשמכניסן לתוכו ונמצא שהוא חסר ומעלהו דרך שוליו כדי שלא ישאר בו מהמים ויחסר מהמקוה: הגה כל המים שבכלי וגם שהמים שבכלי יהיו שאובים ואם יפלו אח"כ למקוה יפסלו אותה מאחר שלא נשאר בה כשיעור מקוה מלשון הרמב"ם:

1765 המטביל כר או כסת במקוה שיש בו מ' סאה מכוונות כיון שהגביה שפתותיה מהמים נמצאות המים שבתוכן שאובין כיצד יעשה מטבילן ומעלן דרך שוליהן אבל הקופה והשק מטבילן ומעלן כדרכן ואינו חושש:

1766 מקוה שהוא מוחזק להיות מימיו מתמעטים ולעמוד על פחות ממ' סאה וטבלה בו צריכה לחזור ולטבול כל זמן שלא ידענו בודאי שבשעה שטבלה היה בו מ' סאה אבל אם לא הוחזק להיות מימיו מתמעטים כל כך שיעמדו על פחות מארבעים סאה אע"פ שפעמים שמימיו עולין ופעמים מתמעטין אינה צריכה לחזור ולטבול ומכל מקום כשר הדבר לעיין קודם טבילה אם יש בו ארבעים סאה ועיין לקמן סעיף ע"א:

1767 מקוה שמימיו מתפשטין ואינו יכול להתכסות בו נותן בו מצד אחד אבנים או חבילי עצים כדי שיקבצו מימיו אל מקום אחד ויעלו בענין שיוכל להתכסות בו ובלבד שלא יחלקו כל המקוה אבל בכלים פסול: הגה ואפי' אם יכולה להתכסות במים אם אין המים עמוקים עד טבורה ולמעלה ממנו זרת לא תטבול בה לכתחלה שמא לא תטבול יפה ב"י בסימן קצ"ח בשם תשובת הרשב"א וכ"כ רשב"ץ מיהו אם אין מקוה אחרת וא"א לתקן אפילו צריכה להשתטח על פניה מחמת שאין המים עמוקים אם מתכסה גופה בדרך זה בפעם אחת טובלת שם תשובת הרשב"א סימן תתי"ח וע"ל סימן קצ"ח:

1768 ספק מים שאובים טהור כיצד מקוה שנסתפק אם נפלו לו מים שאובים או לא נפלו ואפי' ידע בודאי שנפלו ספק יש בהם ג' לוגין ספק אין בהם ואפי' ידע בודאי שיש בהם ג' לוגין ספק שהיה במקוה שנפלו בו מ' סאה ספק לא היה ה"ז כשר:

1769 ב' מקואות אחד יש בו מ' סאה ואחד אין בו נפלו ג' לוגין מים שאובין לאחד מהם ואינו יודע לאיזו מהם נפלו ספקו טהור מפני שיש לו במה יתלה היו שניהם פחותים ממ' סאה ונפלו לאחד מהם ואין ידוע לאיזה מהם כל אחד משניהם פסול שאין לו במה יתלה:

1770 מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה ועיין לעיל ריש סימן זה מה שכתבתי בזה:

1771 צנור שמקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מהצנור למקוה ספק מהמכתשת למקוה הרי זה פסול מפני שהפסול מוכיח ואם יש במקוה רובו מים כשרים הרי זה כשר שזה ספק מים שאובין שהרי יש שם מקוה כשר קבוע:

1772 טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפי' טבל ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו טבל באחד מהם ואין ידוע באיזה מהם טמא לפי שהטמא בחזקתו עד שיודע שטבל כראוי וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר בין שהיה המקוה ברשות הרבים בין שהיה ברשות היחיד כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות עד שיודע זמן שנמדד בו והיה שלם ועיין לעיל סעיף ס"ה:

1773 ב' מקואות שאין בהם ארבעים סאה ונפלו שלשה לוגין לתוך אחד מהם וידוע לאיזה מהם נפלו ואח"כ נפלו שניים ואין ידוע לאיזה מהם נפלו הריני יכול לתלות ולומר למקום שנפלו ראשונים נפלו שניים אבל אם בראשונים לא נודע לאיזה מהם נפלו ובשניים נודע לאיזה מהם נפלו אין יכול לתלות ולומר למקום שנפלו שניים נפלו הראשונים אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו הריני אומר לתוך של ארבעים נפלו אחד שאוב ואחד שאינו שאוב הריני אומר לתוך של שאוב נפלו:

1774 שני מקואות שאין בהם ארבעים סאה ונפלו שלשה לוגין לתוך אחד מהן ואין ידוע לאיזה מהם נפלו ואחר כך ירדו גשמים ונתמלאו לא יטבול בשום אחד מהם לכתחל':

1775 כל המקואות הנמצאות פסולין שחזקתם שאובים:

1776 יש מי שאוסר להטיל יורה מלאה מים חמין לתוך המקוה לחממו וכן למלאת מקוה מים חמין ולחברו לנהר בשפופרת הנאד: הגה ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה כדי לחממו הגהות מרדכי דהל' נדה בשם ראבי"ה וריב"א ומכל מקום יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידן בנימין זאב ובחמי טבריא מותר לכולי עלמא מרדכי בסוף שבועות ולאחר הטבילה במי מקוה כשרים מותרת ליכנס למרחץ כדי שתחמם עצמה מרדכי אבל לחזור ולרחוץ אח"כ יש אוסרים מרדכי בשם רשב"ם וכן נהגו:

1777 דיני דברים החוצצים בטבילת כלים. ובו ט' סעיפים: אלו חוצצין בכלים הזפת והמור יש מפרש החמר ויש מפרש המסתיכ"ו או המוסק"ו בכלי זכוכית בין מבפנים בין מבחוץ:

1778 כל דבר שדרך להקפיד עליו חוצץ ואם לאו אינו חוצץ אא"כ היה חופה את רובו. רמב"ם פ"ג : הגה שחרורית הדבוק ביורה מבחוץ הוי כדופן הכלי ודרכו בכך ואינו חוצץ ב"י ס"ס ק"כ בשם הרא"ש:

1779 ידות הכלים שאינן עומדים להיות קבועים כגון שהכניסן שלא כדרכן או שלא הכניסם כולם או שהכניסם כולם ונשברו חוצצין:

1780 כל ידות הכלים שנשתברו כגון יד המגל והסכין אם משמשין מעין מלאכתן ראשונה אין חוצצין ואם לאו חוצצין:

1781 מגל שנשברה ידו מן השפה ולפנים אינה חוצצת מפני שהיא כבית הסתרים מן השפה ולחוץ אם משמשת מעין מלאכתה אינה חוצצת ואם לאו חוצצת סירגה בגמי או במשיחה הרי זו חוצצת דבקה בשרף אינה חוצצת:

1782 כלי שכפה פיו למטה והכניסו למים אם פיו צר קצת ולא הפך פיו למעלה לא עלתה לו טבילה לפי שלא יגיעו המים לשוליו אפילו אם מכניסו כולו למים: הגה מותר לטבול כלי בתוך כלי אם יש בפי החיצון כשפופרת הנוד טור ויזהר שכלי הפנימי יהא רפוי בתוך כלי החיצון מרדכי סוף עבודת כוכבים ולכן לא יתחוב סכינים תוך דלי ויטבלם כי לא תעלה טבילה בראשם או"ה כלל נ"ח וכן אם הכלי הפנימי הוא כבד ומונח תוך החיצון לא תעלה לו טבילה במקום שמונח ועיין לעיל סי' ר"א סעיף ט':

1783 כלי שצר מכאן ומכאן ורחב באמצע אין המים באים לו לכל צד עד שיטהו על צדו:

1784 כל כלי שפיו צר יותר משפופרת הנוד צריך להשהותו במים עד שיתמלא או ימלאנו קודם שיכניסנו למקוה. או"ה שם:

1785 ידות הכלים שהם ארוכות ועתיד לקוצצן מטביל עד מקום שעתיד לקוצצן ודיו:

1786 איזה דברים משובחים ואיזה הם מגונים. ובו ז' סעיפים: אל תהי רגיל בנדרים כל הנודר אף ע"פ שמקיימו נקרא רשע ונקרא חוטא:

1787 איחר אדם נדרו פנקסו נפתחת:

1788 הנודר כאילו בונה במה בשעת איסור הבמות והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן שטוב יותר שישאל על נדרו והני מילי בשאר נדרים אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהם אלא מדוחק: וכן אם נשבע על איזה דבר לא ישאל עליו אלא מדוחק מרדכי פ"ג דשבועות בשם מוהר"ם וע"פ עב"י ס"ס ר"ל:

1789 צריך ליזהר שלא ידור שום דבר ואפי' צדקה אין טוב לידור אלא אם ישנו בידו יתן מיד ואם לאו לא ידור עד שיהיה לו ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר:

1790 בעת צרה מותר לנדור:

1791 האומר אשנה פרק זה וירא שמא יתרשל בדבר שרי ליה למנדר לזרוזי נפשיה וכן אם ירא שיתקפו יצרו ויעבור על איזו מצוה ממצות לא תעשה או יתרשל מקיום מצות עשה מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו:

1792 מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח כיצד מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתים או שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה או אסר השכרות לעולם וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים כולם דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות ואע"פ שהם עבודה לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר:

1793 דין המתפיס בנדר. ובו ד' סעיפים: עיקר נדר האמור בתורה הוא שיתפיס בדבר הנדור כגון שאומר ככר זה עלי כקרבן או שאמר יאסר עלי ככר זה או שאמר ככר זה עלי איסור וכן אם אסר עליו ככר אחד שתלאו בדבר הנדור ואמר על אחר יהא כזה אסור ואפילו עד מאה כולם אסורים או שנדר על יום אחד להתענות בו או שלא לאכול בו בשר ואמר על יום אחר יהא כזה אסור יש חלוקי לשונות בענין הנדר והרב לא כתבם ועיין בפנים:

1794 לאו דוקא מתפיס בקרבן אלא ה"ה בכל דבר הקדוש בקדושת הפה כגון שאומר ככר זה כאימרא כדירים כמזבח כהיכל כירושלים או כאחד מכל משמשי מזבח הרי זה נדר: הגה אם נדר בשלחן שבמקדש הוי נדר אבל אם אמר כשלחן סתם ולא אמר כשלחן הקדש אין זה כלום ומכל מקום בעם הארץ יש להתיר שלא יהא פרוץ בנדרים. הגהות מרדכי דשבועות בשם מוהר"ם מביאה ב"י בסי' רל"ז:

1795 שמע חבירו ואמר אני כמותך בתוך כדי דבור הרי זה אסור במה שנאסר בו חבירו שמע הג' זה שאמר ואני ואמר ואני אפי' היו ק' וכל אחד אומר ואני בתוך כדי דיבורו של חבירו הרי כולם אסורים:

1796 אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם לכשיבא לעולם:

1797 דין האוסר דבר עליו באיסור תורה. ובו ב' סעיפים: האומר פירות אלו עלי או מין פלוני עלי או מה שאוכל עם פלוני עלי כבשר חזיר או כעבודת כוכבים או כנבלות וטריפות וכיוצא באלו וכן האומר לאשתו הרי את עלי כאמי או כאחותי או כערלה או ככלאי הכרם הרי אלו מותרים ואין כאן נדר ואם היה האומר עם הארץ צריך שאלה לחכם ומראין בעיניו שאשתו אסורה ושאותם פירות אסורים ומחמירים עליו שאין די לו בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר ומתירים לו נדרו כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים: הגה יש אומרים דבזמן הזה לכולי עלמא דיינינן להו כדין עם הארץ לפי שרובן אינן בני תורה תשובת הרשב"א ומיהו י"א דאפילו בעם הארץ אין צריך שאלה רק באוסר אשתו עליו אבל לא בשאר נדרים טור ועיין ס"ק ד':

1798 האומר שיהא יינו יין נסך ופתו פת כותים לא נאסר בכך אבל אם אמרו בדרך קנס כגון שאמר אם אעשה כך או אם אעבור על כך יהיה פתי פת כותים וייני יין נסך ועבר יש אוסרים ויש מתירים: הגה ואפ"ה בעם הארץ יש להתירו וכל זה ביחיד שקבל על עצמו אבל רבים יכולים בזמן הסנהדרין לרדות המורדים והפושעים שיינם יהיה יין נסך ופתן פת כותים וכל מה שגוזרים בזה הי' קיים תשובת הרשב"א ע"ל סי' רכ"ט מי שאמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי:

1799 דיני ידות הנדרים. ובו ה' סעיפים: ידות פי' ידות שהתחיל לנדור ולא גמר הדבור ואעפ"כ הוא נאסר כאילו נדר כל הדיבור כאדם שאוחז ביד הכלי ועל ידי כך משתמש בכלי כאילו אחז בו בעצמו נדרים כנדרים והוא שיהו מוכיחות קצת על הנדר כיצד האומר לחבירו מודרני ממך שאיני אוכל לך או מופרשני ממך שאיני אוכל לך או מרוחקני ממך שאיני אוכל לך אסור לאכול עמו וי"א דאפילו אמר שאני אוכל לך באלו לשונות אסור לאכול עמו הר"ן בשם יש גורסין ועס"ק ב' אבל אם אומר שאיני אוכל לך לבד בלא מודרני ממך לא הוי יד ואם אמר מודרני ממך או מופרשני ממך או מרוחקני ממך ולא סיים דבריו שאיני אוכל לך במודרני ממך אסור לדבר עמו ובמופרשני ממך אסור לשאת ולתת עמו ובמרוחקני ממך אסור לעמוד בד' אמותיו:

1800 אמר לחבירו מודר אני לך מאכילה או מהנאה שניהם אסורים לאכול או ליהנות זה מזה אבל אם אמר מודר אני ממך מאכילה או מהנאה הוא אסור בחבירו וחבירו מותר בו:

1801 אמר מנודה אני לך או משמתינא ממך אם סיים דבריו שאני אוכל לך אינו נדר ומותר בכל ואם לא סיים דבריו אסור לעמוד בד' אמותיו אבל אם אמר נדינא ממך וסיים בדבריו שאיני אוכל לך אסור לאכול עמו לא סיים דבריו שאיני אוכל לך אסור ליהנות ממנו: הגה וכבר נתבאר דיש חולקין וס"ל דכל שלא אמר שאיני אוכל לך או שאני אוכל לך לאו כלום הוא:

1802 אמר כנדרי רשעים ככר זה עלי או שאמר כנדרי רשעים הימנו והיה ככר מונח לפניו אסור בו אבל אם אמר כנדרי כשרים עלי או כנדרי כשרים ככר זה עלי אינו כלום ואפילו אמר כנדרי כשרים ככר זה עלי קונם פי' קונם אחד מכנויי הקרבן אבל אם אמר כנדבת כשרים עלי או כנדבת כשרים ככר זה עלי הוי נדר:

1803 הנודר שלא אוכל או שאוכל עמך אפילו יד לא הוי דלשון זה לשון שבועה הוא ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ויש מי שאומר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני מדין ידות ומיהו בנזירות שהוציאו בלשון שבועה לדברי הכל אסור:

1804 דין כנויי נדרים. ובו סעיף אחד: כנויי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונח או קונס ככר זה עלי אסור בו וכן בכל מקום הולכים אחר הלשון שרגילין בו שאם יש להם כנוי לנדר ונדר בו הוי נדר וכן אם אינו מכיר אלו הלשונות שדברו בהם חכמים אע"פ שנדר בהם לאו כלום הוא ב"י וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"א דנדרים ודנזיר ופ"ב דשבועות אבל כינויי כינויים דהיינו כינוי שרחוק הרבה מהלשון אינו כנדר: הנדר הוא בכל לשון שיאמר עליו מקרי נדר וכן משמע בב"י ורמב"ם רפ"א מה"נ:

1805 דיני סתם נדרים והנודר בחרם. ובו ה' סעיפים: סתם נדרים להחמיר כיצד אמר פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או יין נסך לשמים שהוא נדר שהרי הוא מתפיס בדבר הנדור ויש עוד במשמע בשר מליח ויין נסך לעבודת כוכבים שאינו נדר שהרי הוא מתפיס בדבר האסור אנו תולין אותו להחמיר ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח ויין נסך של עבודת כוכבים נאמן ואין צריך שאלה ואפי' הוא עם הארץ ואם רוב אנשי המקום קורים לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין נסך סתם אינו נאמן:

1806 נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים פי' רשת שצדין בה דגים בים בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי להיות נודר בו קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגרשתי אם הוא תלמיד חכם נאמן ואינו צריך התרה ואם הוא עם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ומיהו בחרטה סגי וא"צ לפתוח לו פתח ואם עבר על הנדר אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר על הנדר ונהג בהם היתר אבל הנודר נדר גמור דאורייתא ועבר עליו במזיד קונסין אותו ואין מתירין לו אלא א"כ ינהוג איסור כימים שעבר עליו ונהג בו היתר ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול ליזהר בו כגון שאסר עליו כל הפירות שבעולם חוץ מדגן ועבר עליו מתירין לו מיד ואין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר עליו כדי שלא יבא לידי מכשול ויש מי שאומר שמ"מ יש להחמיר עליו שלא להתירו בחרטה אלא בפתח ומזה נלמוד למי שאסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עבירה פלונית ועבר עליה ולא נזהר מבשר ויין ובא להתיר נדרו שמתירין לו מיד ואינו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר כיון שיש חשש מכשול בדבר: הגה מיהו אם נראה לחכם שיוכל לעמוד על עצמו ולא יעבור עוד אין מתירים לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר מרדכי ריש שבועות שתים ובתשובת הרמב"ן סי' רכ"ה:

1807 במה דברים אמורים שצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר בימים מועטים אבל במרובים דיו ל' יום:

1808 מי שעבר על נידוי אין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר מפני שנידוי הוא דרבנן:

1809 נשבע שלא ישא אשה תוך ג' שנים ועבר ונשא אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הוה ליה כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהם קלות ראש בנדרו. וכבר נתבאר דבשלשים יום סגי . תשובת הרשב"א ותשובת הרמב"ן וריב"ש לענין הלכתא:

1810 השומע שחבירו נודר ואמר אמן. ובו סעיף אחד: אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור אבל כשחבירו מדירו משלו אין צריך לקבל דבריו:

1811 שצריך לפרוט הנדר כשפתיו. ובו ג' סעיפים: אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוים לפיכך היה בלבו לידור מפת חטים והוציא בשפתיו פת שעורים מותר בשניהם אבל אם היה בלבו פת חטים או פת שעורים והוציא בשפתיו פת סתם אסור בשל חטים לבד או בשל שעורים לבד דכן משמע בסימן רי"ז ס"ט ואם נדר על דעת אחרים אינו תלוי בלבו אלא כפי מה שיאמרו אחרים שהוא דעתם כך יחול הנדר:

1812 הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה ויש אומרים שיתירו לו עשרה דידעי למקרי ויתירו לו בחרטה כאלו נדר בהקיץ תשובת הגאונים ויש לחוש לדבריהם מיהו אי לית ליה בקלות עשרה דידעי למקרי יתירנו בשלשה כשאר נדר רשב"א סימן תרס"ח:

1813 הנודר וחוזר בו תוך כדי דיבור או שמיחו בו אחרים תוך כדי דבור וקבל דבריהם תוך כדי דיבור לנדרו סברת הרב ובזה יישב השגת הראב"ד על הרמב"ם ודלא כב"י לא הוי נדר והוא שאומר כך בפיו אבל אם אמר חזרתי בלבי אינו כלום:

1814 המתנה שנדריו לא יהיו נדרים. ובו ד' סעיפים: האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר בד"א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו וי"א דאפילו אמר כן בלחש הוי דברים שבלב: הגה והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כיפורים הוי כאילו התנו בהדיא ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול מהרי"ו סימן ב':

1815 מי שהתנה ואמר כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים ונדר בתוך הזמן אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם:

1816 התנה על קצת דברים שיהא נדרו בטל בהם ואינו יודע על מה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין אם אומר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר שאם אזכור על מה שהתניתי שאלך אחר התנאי ונזכר על מה התנה התנאי קיים והנדר בטל ואם לא אמר על דעת ראשונה אני נודר התנאי בטל והנדר קיים:

1817 אין דברים הללו אמורים אלא בשבועה או נדר שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום:

1818 דין הנודר בתורה. ובו סעיף אחד: הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום ואין צריך התרה אם הוא תלמיד חכם אבל אם הוא עם הארץ צריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואם נדר במה שכתוב בה אסור שהרי כתוב בה איסור נטלה בידו ונדר בה כמי שנדר במה שכתוב בה דמי אבל הנשבע בתורה בכל ענין צריך התרה ועיין לקמן סימן רל"ז . ב"י לענין מעשה:

1819 שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש. ובו ג' סעיפים: נדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש כיצד אמר קונם שאני מדבר עמך שאני עושה לך שאני מהלך לך שאני ישן עמך אינו נדר וכן אם אמר דיבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך ושינה אסורה עלי אינו נדר ומיהו מדרבנן צריך שאלה פי' לשאול על נדרו ולמצוא פתח להתירו לפיכך ראובן האוסר עליו שמיעת תפילת שמעון צריך שאלה מדרבנן אבל אם אמר קונם פי מדבר עמך קונם ידי עושות לך קונם רגלי מהלכות לך קונם עיני בשינה הוי נדר גמור מן התורה וכל שכן אם אמר יאסר עליך פי לדבורי וידי לעשייתי ורגלי להילוכי: הגה האומר דבור פי עליך או נטילת אבן עלי י"א דהוי נדר הואיל והזכיר הפה והאבן תא"ו ני"ד וכן משמע בר"ן בשם התוס' שבב"י ס"ס רל"ט:

1820 האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה או לעשות שאר מצות ונדרו קיים וכן משמע בטור ורא"ש ופוסקים:

1821 אמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא יישן היום שמא ישכח ויישן למחר אבל אם אמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום יכול לישן היום ולא חיישינן שמא למחר ישכח נדרו ויישן:

1822 לעבור על מנהג צריך התרה. ובו ב' סעיפים: דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך ג' שיתירו לו אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים לא הוי כאילו קבלום בנדר ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו אפי' כעין התרת נדרים דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם והמנהג כסברא הראשונה:

1823 קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור הותרו בהם אם אין דעתם לחזור:

1824 הנדרים חלים על דבר מצוה. ובו ו' סעיפים: נדרים חלים על דבר מצוה כיצד אמר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל אסור לישב בסוכה וליטול לולב: הגה ויש אומרים שהיו מלקין אותו על שנדר לבטל המצות ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה מרדכי ריש שבועות שתים בשם ר"ח וי"א דאין מלקות בנדר שוא רק גבי שבועת שוא מרדכי מצא בשם ראבי"ה ור"ן ורא"ש בנדרים ועב"י סימן רל"ו וכן עיקר:

1825 נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וימים טובים ור"ח מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם שאומרים לו אילו שמת על לבך שיפגעו בתוך הזמן הזה אלו הימים לא היית נודר והותר כל הנדר:

1826 במה דברים אמורים שצריך התרה כשקבלו בלשון נדר שאמר קונם אכילת ימים כך וכך עלי אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ויו"ט וראש חודש ולא חנוכה ופורים ואינו צריך התרה ואפי' לא קבל עליו להתענות אלא בשבת ויום טוב בלבד ועיין בא"ח סימן תי"ח:

1827 המקבל עליו בלשון נדר לצום בשבת ויו"ט חל הנדר וכן הנודר לצום יום ראשון או ב' כל ימיו ופגע בהם יו"ט או ערב יום כפור חייב לצום ואין צריך לומר ר"ח אבל אם פגע בהם חנוכה ופורים נדרו בטל ועיין בא"ח סי' תק"ע דלא פסק כן:

1828 הא דנדרים חלים על דבר מצוה דוקא במצות עשה בין שיש בה עשה גרידא בין שיש עשה בקיומה ולא תעשה בביטולה ואין הפרש בזה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע"י עצמו אבל על מצות לא תעשה דעלמא אינו חל בין בביטולו בין בקיומו כיצד הרי שאמר אכילת נבילה עלי אין הנדר חל עליו והוא הדין לאיסור הבא ע"י עצמו כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר ככר זה עלי אינו חייב אלא אחת דהיינו משום בל יחל דשבועה וכן אם אמר שבועה שלא אשתה וחזר ואמר הריני נזיר ושתה אינו חייב אלא אחת דהיינו בל יחל דשבועה אבל דנזירות לא אא"כ נשאל על השבועה שאז חל הנזירות עליו והנדר חל על מי שנשבע שיישן או שישתה ואע"פ שיש בביטולו לא תעשה:

1829 וי"א שאם נדר מדברים האסורים כגון נבילות וטריפות חל הנדר ואם אוכל מהם עובר בלא יחל אבל אם התפיס בהם דבר אחר אינו נתפס שאינו דעתו אלא בעיקר האיסור דהוי ליה מתפיס בדבר האסור אבל דבר שאסור מדרבנן ואסרו עליו בלשון נדר והתפיס בו דבר אחר נתפס בנדר ואסור: הגה הנודר או הנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח אין מצה עשירה בכלל אבל אם נדר שלא לאכול מצה כל השנה אפשר דמצה עשירה בכלל. ריב"ש מביאו ב"י ס"ס רל"ו:

1830 חילוק בין האומר פירות אלו או לא אמר אלו ודין הנודר מהמבושל וכיצד הולכין בנדרים אחר לשון תורה. ובו י"ב סעיפים: קונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהם ובגידוליהם ואין צריך לומר במשקין היוצאין מהן וכן אסור בגידולי גידוליהן אבל חילופי חילופיהן מותרים ואם הוא דבר שזרעו כלה גידולי גידוליו מותרים וכן הדין אם לא אמר האלו אלא היו לפניו ואמר קונם הם עלי: הגה וכן אם אמר פירות פלוני או מקום פלוני הם קונם עלי הוי כאילו אמר פירות אלו. ב"י בשם הר"ן:

1831 אמר קונם מה שאני אוכל או טועם מהם אם הוא דבר שזרעו כלה כגון חטים וכיוצא בהם מותר בחילופיהם ובגידוליהם ואם הוא דבר שאין זרעו כלה כשזורעין אותו כגון שום ובצלים אפי' גידולי גידולין אסורים וכן משקים היוצאים מהם אסורים וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני אסור בחילופיהם ובגידוליהם:

1832 אמר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי אסור בחילופיהם ובגידוליהם. אמר קונם שאני אוכל או שאני טועם ממעשה ידיך מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין:

1833 אמר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן או נתנן לאחר מותר אבל כל שהוא ברשותו אסור אפילו מכרו ואחר כך קנאו או שנפל ובנאו ואפילו לא בנאו במקומו הראשון: הגה אמר לו קונם בית אביך שאיני נכנס בו אע"פ שמת האב אסור דכל יוצאי חלציו קרויין בית אב מרדכי ספ"ק דגיטין ובא"ע סי' קמ"ו ועס"ק י"ב:

1834 אמר קונם לבית זה שאני נכנס בו אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחרים ואם נפל ובנאו אפילו במקומו ובמדתו הראשונה מותר:

1835 אמר קונם לביתך זה שאני נכנס אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחר בין שנפל ובנאו ויש מי שמתיר במת או מכרו או נתנו ואוסר בנפל ובנאו ויש מי שאוסר בזו ומתיר בזו:

1836 אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר אסור שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אע"פ שיצא מרשותו הרי הוא באיסורו עומד אבל אם אמר לו קונם לביתי שאתה נכנס אם מת או מכרו או נתנו לאחר מותר האומר לבנו הרי אתה אסור בהנייתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו שזה כאומר נכסי עליך אסורין אבל אם אסר עליו הנייתו ופירש בין בחייו בין במותו אם מת לא יירשנו שזה כאומר נכסי אלו עליך אסורים וע"ל סימן רכ"ג : הגה קהל שנדרו כל מה שיגבו יהיה לצורך בנין בית הכנסת ובנין בית המדרש יתנו מחצה לזה ומחצה לזה אע"פ שלא גבו להספיק א' מהם ב"י ס"ס רכ"ח בשם תשו' הרשב"א מי שהשביע את בנו או חבירו שלא ילוה מעותיו לאחרים אם לא ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם מותר להלוות ברשות הא' דכל מקום שנאמר פלוני ופלוני משמע אפי' א' מהם עד שיפרוט לך שניהם ביחד ב"י סי' רכ"ח דף ע"ב ע"ד בשם תשובת הרשב"א מי שנשבע לאשה המשודכת לו שלא ישא אשה עליה וקודם שכנסה נפלה לו יבמה מותר ליבמה דלשון עליה אינה במשמע אלא אם נשאה תחילה ולא יכנוס המשודכת אלא א"כ יתירו לו שבועתו שם סוף דף רע"ג בשם תשובת רשב"א והיא בסימן תתי"ב:

1837 אמר לחבירו ככרי זו אסורה עליך אפי' נתנה לו במתנה או מכרה לו אסורה לו מת ונפלו לו בירושה או שנתנה לאחר והוא נתנה לו מותרת לו שלא אמר אלא ככרי ועתה אינו שלו:

1838 אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל שיש בו בשר ויין אע"פ שנותנין בו טעם ואם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם בשר או יין:

1839 נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפי' טפה בחבית נאסר הכל מפני שיש לו להשאיל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו:

1840 האוסר על עצמו יינו של פלוני או של מקום פלוני דינו כדין האוסר על עצמו יין זה שאסור בתבשיל שנפל בו ויש בו טעם יין והוא הדין אם אותו יין נעשה חומץ אחר הנדר שהוא אסור עליו אבל מה שהיה חומץ בשעת הנדר מותר דיין אסר עליו ולא חומץ ב"י בשם תשובת הרשב"א:

1841 אמר קונם זיתים וענבים עלי מותר בשמן ויין היוצא מהם אפי' הוא חדש ואם אמר קונם זיתים וענבים שאני טועם או שאמר קונם זיתים אלו עלי אסור אף במשקים היוצאים מהם ובתבשיל שנותנין בהם טעם:

1842 דין הנודר מהמבושל מהמליח ממעשה קדירה ודומיהם וכיצד הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם. ובו מ"ח סעיפים: נדר או נשבע מהמבושל אם דרך אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן שקוראין מבושל אפי' לצלי ולשלוק הרי זה אסור בכל ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין הרי זה מותר בצלי ובשלוק וכן המעושן והמטוגן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהם הולכים בו אחר הלשון של בני העיר:

1843 הנודר ממעשה קדירה אינו אסור אלא מדברים שמרתיחים אותם בקדירה כגון ריפות ולביבות וכיוצא בהם אסר עצמו מכל היורד לקדירה הרי זה אסור בכל המתבשלים בקדירה נדר מהיורד לתוך התנור אינו אסור אלא בפת ואם אמר כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור:

1844 נדר או נשבע מן המליח אם דרכם לקרות מליח לכל המלוחים הרי זה אסור בכל המלוחין אפי' אינו מליח אלא להתקיים לשעה ואם אין דרכם לקרות מליח אלא לדג מליח בלבד אינו אסור אלא בדג מליח טור ורא"ש ור"ן בשם הירושלמי נדר או נשבע מן הכבוש אם דרכם לקרות כבוש לכל הכבושים הרי זה אסור בכל ואם אין דרכם לקרות כבוש אלא לירק כבוש בלבד אינו אסור אלא בכבוש של ירק וכן כל כיוצא בזה היו מקצת בני המקום קורין לו כך ומקצתן אין קורין אין הולכין אחר הרוב אלא הרי זה ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר:

1845 אמר קונם ירק עלי אינו אסור אלא בנאכלין חיים ואם אמר ירקי קדירה עלי אסור אף בנכבשים בה ואם אמר ירק המתבשל בקדרה אינו אסור אלא במתבשל בה ומיהו אסור בכל המתבשל בה אף בדילועין פירוש מין ירק שעליו גדולות ביותר. ערוך שכל דבר שהשליח נמלך עליו הוא בכלל המין ההוא ואם אמר לשלוחו קח לי ירק ואינו מוצא אלא דילועים הוא נמלך בו לומר תרצה דילועין אבל אם נדר מהדילועין מותר בירק:

1846 הנודר מהירק אסור אפילו ביבש מאחר שאין לו גורן ומותר בפולין יבשים מאחר שיש לו גורן ואינם נקראים ירק אלא הלחים:

1847 הנודר מהירק נסתפק בירושלמי אם הוא אסור בקולקס פירש הערוך שהוא מין לוף ומונח בתרמילו ארוך ויש בו גרגרין הרבה:

1848 הנודר מהבשר אסור בגידין מהגידין מותר בבשר:

1849 מקום שדרכם אם ישלח אדם שליח לקנות לו בשר אומר לו לא מצאתי אלא דגים אם נשבע או נדר במקום זה מהבשר נאסר אף בבשר דגים וכן כל כיוצא בזה ובכל מקום הנודר מהבשר אסור בבשר עופות ובקרבים ובראש וברגלים בקנה ובלב ומותר בחגבים ואם מראים הדברים בעת שנדר שלא נתכוין אלא בבשר בהמה בלבד או לבשר עוף ובהמה בלבד ה"ז מותר בבשר דגים ואפי' במקום שהשליח נמלך עליהם. ואפילו בבשר עופות נמי שרי דהא לא נתכוין רק לבשר בהמה כן משמע לשון הטור וכן מטין דברי הר"ן:

1850 הנודר מהקיפה מותר ברוטב מהרוטב מותר בקיפה מהבשר מותר בשניהם אם לא שאומר קונם בשר עלי שאני טועם או שאני אוכל:

1851 הנודר מהגריסין אסור במקפה פי' מרק קפוי ועב של גריסין מהמקפה מותר בגריסין מהמקפה אסור בשום מהשום מותר במקפה מהתבלין אסור בחיין ומותר במבושלין ואם אמר קונם תבלין שאני טועם אסור בחיין ומבושלין מהכרוב אסור באספרגוס פי' מין מים שבשלו בהם הכרוב רמב"ם ורש"י פי' מין כרוב מהאספרגוס מותר בכרוב מהכרישין מותר בקפלוטות מהירק מותר בירקות שדה מפני שהוא שם לווי משנה ס"פ הנודר מן המבושל דבלשון בני אדם אינם קורין ירק סתם רק לירקות הגדלים בגנות ב"י ורש"י שם בפי' המשנה:

1852 הנודר מהחלב מותר בקום פי' מים המובדלים מהחלב כשמעמידים אותו הנקראת סור"ו נדר מהקום מותר בחלב רמב"ם פ"ט מה"נ ד"ח. וי"א דאם קורין לקום על שם החלב כגון שקורין אותה קומא דחלבא אסור טור וב"י בשם הר"ן מהחלב מותר בגבינה מהגבינה מותר בחלב ואסור בה בין מלוחה בין תפילה בין לחה בין יבשה:

1853 הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס של דגים לשון הרמב"ם שם:

1854 הנודר מהתמרים מותר בדבש תמרים: הגה אע"פ ששם התמרים עליו ונקרא דבש תמרים הואיל ונשתנה צורתן ממה שהיו תחילה משא"כ בקומא דחלבא ר"ן בשם רשב"א ועוד דמה שנקרא דבש תמרים אינו אלא כדי להבדילו משאר דבש הר"ן מדבש תמרים מותר בתמרים מסתוניות פי' ענבים רעים הנשארים בגפן בימות הסתיו ועושין מהם חומץ מותר בחומץ היוצא מהם:

1855 הנודר מדבש מותר בדבש תמרים מהחומץ מותר בחומץ סתוניות:

1856 הנודר מהיין מותר ביין תפוחים ואסור ביין מבושל ומותר בקונדיטון פי' משקה שיש בו דבש ויין ופלפלין ויש מי שאוסר בקונדיטון ודין חומץ עיין לעיל סוף סימן רט"ז סעיף י"א:

1857 הנודר מהתירוש לדידן אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה:

1858 הנודר מהשמן אם הוא במקום שמסתפקים בשמן זית אסור בו ומותר בשמן שומשמין ואם הוא במקום שמסתפקין בשמן שומשמין אסור בו ומותר בשמן זית ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם אע"פ שרוב סיפוקן מאחד מהם:

1859 הנודר מהתבואה או הנודר מעללתא אינו אסור אלא בחמשת המינים והוא הדין לנודר מהדגן:

1860 הנודר מפת סתם אינו אסור אלא בפת חטים ושעורים ובמקום שנוהגין לעשות פת מכל דבר ונדר מהפת או מהמזון אסור בחמשת המינין ואם אמר כל הזן עלי אסור בכל חוץ ממים ומלח:

1861 הנודר מהחטים אסור בהם בין חיים בין מבושלים חטה חטים שאיני טועם אסור בהם בין קמח בין פת חטה שאיני טועם אסור בהם באפויה ומותר לכוס חטים שאיני טועם מותר באפויה ואסור לכוס חטה חטים שאיני טועם אסור בין באפויה בין לכוס: הגה האומר פת חטים ושעורים וכוסמין עלי אינו אסור אלא בפת חטים ופת שעורים ופת כוסמין דפת דקאמר קאי על כולם הר"ן פ' שבועות שתים ויש מחמירין לאסור בשעורים וכוסמין לגמרי אלא אם כן אומר שלא היתה כוונתו רק אפת או שידוע לשון בני אדם שבאותו העיר דאז הולכין אחר לשון בני אדם כ"כ הר"ן בשם הרמב"ן:

1862 גריס שאני טועם אסור לאכול מבושל ומותר לאכול חי גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומותר לאכלם מבושלים גריס גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומבושלים:

1863 הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים בחלב ובביצים ובגוזלות ואם אמר גידולי שנה עלי אסור בכולם:

1864 הנודר מפירות הארץ אסור בכל פירות הארץ ובפרי העץ ומותר בכמיהין ופטריות ואם אמר גידולי קרקע עלי אסור בכולם:

1865 הנודר מהקיץ אינו אסור אלא מהתאנים:

1866 הנודר מהמים הנמשכים ממעין פלוני אסור בכל הנהרות היונקות ממנו ואין צריך לומר מהנמשכים ממנו ואע"פ שנשתנה שמו ואין קורין אותו אלא נהר פלוני או מעין פלוני אם אמר מנהר פלוני או ממעין פלוני אינו אסור אלא בנקראים על שמו:

1867 הנודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה:

1868 הנודר מהכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה פי' מיני בגדים גסים שאין דרך בני אדם להתכסות בהם:

1869 הנודר מהבית אסור בעליה מהעליה מותר בבית:

1870 הנודר מהעיר אסור ליכנס לעיבורה דהיינו תוך שבעים אמה ושירים:

1871 הנודר מהבית אינו אסור אלא מהאגף ולפנים דהיינו מסתימת הדלת ולפנים אבל מסתימת הדלת ולחוץ על עובי המפתן מותר:

1872 הנשבע לעמוד בבית א' אסור מהאגף ולחוץ: הגה הנודר לדור בשכונת היהודים צריך לדור בשכונה הגדולה וברחוב שלה דכן הוא לשון בני אדם ולא אמרינן דג' בתים מקרי שכונה ב"י סי' רכ"ח דף רע"ד סוף ע"ב בשם תשובת הרשב"א קהל שגזרו שלא לקנות בתים מעובדי כוכבים אסור להחליף עמהם דזה נמי מקרי קנייה ומכירה מרדכי פרק המקבל:

1873 נדר מיושבי העיר אסור במי שישב שם שלשים יום מבני העיר אינו אסור אלא במי שישב שם י"ב חדש: הגה ואם נדר ממי שדר שם אפילו דירת עראי מקרי דירה רשב"א סימן תרס"ז מיהו הולכים אחר לשון בני אדם שאין נקרא דירה אלא בדר שם עם בני ביתו דרך קבוע אע"פ שהוא פחות מל' יום ואם לשון בני אדם הוא בדרך אחר הולכין אחריו אחר כוונת הנודר:

1874 נדר מיורדי הים אסור בכל יורדי הים אפילו באותם שאין הולכים אלא מעכו ליפו ואפילו באותם שיורדים לטייל ומותר ביושבי יבשה:

1875 נדר מיושבי יבשה אסור גם ביורדי הים ואפי' באותם שמפליגים בו הרבה שסופם לירד ליבשה:

1876 אמר יורדי הים לאחר ל' יום עלי מי שהוא בשעת הנדר מיורדי הים אסור בו ומי שאינו מיורדי הים בשעת הנדר מותר בו אע"פ שלאחר ל' יום כשחל הנדר הוא מיורדי הים:

1877 נדר מרואי החמה אסור אף בסומים שלא נתכוין אלא למי שהחמה רואה אותו לאפוקי דגים ועוברים: הגה ואפילו אמר לא נתכוונתי לכך לא מהני ב"י בשם הרא"ש הואיל והלשון ודאי כך הוא ומותר בכל דבר שאינו בעל חיים אע"פ שהחמה רואה אותו ב"י בשם התוספות : ואם נדר מרואים החמה מותר בסומים:

1878 נדר משחורי הראש אסור בקרחים ובעלי שיבה ומותר בנשים ובקטנים שאין נקראי' שחורי הראש אלא האנשים ואם דרכם לקרות שחורי הראש לכל אסור בכל הנודר מכל דבר שהוא אדום אסור לראות בחמה שגם כן היא אדומה נימוקי יוסף פ' המוכר את הספינה ותוס' שם דף ע"ד ע"א וחדושי רמב"ן שם:

1879 הנודר משובתי שבת אסור אף בכותיים:

1880 נדר מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותיים:

1881 נדר מבני נח אסור באומות העולם ומותר בישראל. נדר מזרע אברהם אסור בישראל ובגרים ומותר באומות העולם אפי' בבני ישמעאל ועשו:

1882 נדר מהערלים אסור במולי אומות העולם ומותר בערלי ישראל:

1883 נדר מהמולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם:

1884 נדר מישראל אסור בגרים מהגרים מותר בישראל:

1885 נדר מישראל אסור בכהנים ולוים מכהנים ולוים מותר בישראל:

1886 נדר מכהנים מותר בלוים מלוים מותר בכהנים:

1887 נדר מבנים מותר בבני בנים:

1888 מי שנדר או נשבע על דבר חוץ ממועדות וי"ט אם אמר שבדעתו היה להוציא גם חנוכה ופורים מהכלל נאמן. ועיין בא"ח סימן תק"ע:

1889 מי שנדר או שנשבע שלא יצחוק שום צחוק אסור להטיל גורלות ולא שום אדם בשבילו וכן אסור להמרות עם חבירו שקורין אפוסטאר. תשובת חזה התנופה : הגה צבור שגזרו שלא להתפלל במנין משום איזה דבר אסורים לקרות בתורה דכל דבר קדושה נקרא תפלה תשובת הרא"ש כלל ג' סי' ט' מי שנדר שלא לקבל פקדון אסור להלוות על משכון לישראל מהרי"ל מיהו נראה דהולכין אחר כוונתו וכדרך שיתבאר בסימן רי"ח ד"ע . מי שנדר או נשבע להתענות סך ימים ואירע תענית חובה עולה לו למנין הימים וכן מי שנדר לילך לבית הקברות או למקום ואירע לו שהלך ע"י עסק שם יצא ידי נדרו תשובת מהרי"ל סימן קי"ח וע"ל סימן רל"ט עוד מזה:

1890 כיצד הולכין אחר כוונת הנודר. ובו ו' סעיפים: כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולומדים מהם לאיזה נתכוין והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור כיצד היה טעון משא של צמר או פשתים והזיע והיה ריחו קשה ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו היה לבוש בגדי צמר ונצטער בלבישתו ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם אסור ללבוש ומותר לטעון עליו ומותר להתכסות בגיזי צמר שלא נתכוין זה אלא לבגד צמר וכן כל כיוצא בזה: הגה וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו אבל בנודר לחבירו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו אם לא באומדנא דמוכח כך משמע בריב"ש ובהרמב"ן:

1891 מי שהעלילו עליו מפני שמכר יין לישמעאלים ומפני כך נשבע שלא יעשה יין למכור והיה לו יין עשוי מקודם אסור למכרו: הגה דאף על פי שקאמר שלא יעשה אזלינן בתר כוונתו ב"י בשם רשב"ץ וכל שכן קהל שעשו תקנה כיוצא בזה שאסורין למכור אפילו מה שהיה להם קודם לכן סברת הרב ממשמעות רשב"ץ ולא כת"ה סימן רפ"א:

1892 היו מפצירין בו לישא בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם וכן המגרש את אשתו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם הרי אלו מותרות ליהנות לו שלא נתכוון אלא לשום אישות:

1893 היה מפציר בחבירו שיאכל אצלו ומיאן ואמר קונם לביתך שאיני נכנס וטיפת צונן שאיני טועם מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן שלא נתכוון אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה מי שנדר צדקה או שאר נדר מחמת חולה ומת עיין לקמן סימן ר"כ:

1894 אמר לחבירו השאילני פרתך אמר ליה אינה פנויה אמר קונם שאיני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש שדהו בעצמו הוא אסור לחרוש באותו פרה אבל אחרים מותרין לחרוש לו בה ואם אין דרכו לחרוש בעצמו אלא אריסין חורשין לו הוא וכל אדם אסורין:

1895 הסכמה שצוה לבטל השר מקצתה אין ההסכמה בטילה מפני צוויו: הגה קהל שהחרימו על א' שלא ידור עמהם ואח"כ רוצה לישב שם בחנות דנין כפי הענין שנדרו עליו אם לא כוונו רק על דירת קבע עם אשתו ובניו חנות שרי ואם לאו הכל אסור. רמב"ן סימן רנ"ז:

1896 דין הנודר בלא קביעות זמן. ובו ג' סעיפים: מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות עד שימצא הראוי לו:

1897 הנשבע לשכור מלמד לבנו עד עשרה לטרין כל זמן שישכור מלמד הגון הוא פטור ויזהר שלא ישלח המלמד הראשון עד שיבא השני כי צריך לשכור המלמד הראשון ההגון לו אם לא שבא לו מלמד אחר . תשובת הרשב"א:

1898 מי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן אסור בו לעולם:

1899 חילוק שבין קונם יין להיום או לזמן ודין הנודר על דבר שאינו קבוע. ובו כ"ג סעיפים: קונם יין שאני טועם יום אחד או קונם יין שאני טועם יום אסור בו מעת לעת ואם אמר קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך בין עומד בתחלת היום או בסופו וצריך שאלה לחכם גזירה שמא פעם אחרת יאסור עליו יום אחד ולא ידע להפריש בין היום ליום אחד ויבא לשתות בלילה וי"א שאם היה נדר של מצוה כגון ללמוד או לקיים שום מצוה אינו צריך התרה. ומיהו בקבלת תענית בעלמא מותר לאכול מיד בלילה ואין צריך התרת חכם . ב"י בשם הר"ן:

1900 אמר ביום שאעשה דבר פלוני לא אוכל אותו היום דינו כהיום שמותר בלילה ואם אמר אותו היום ולמחרתו אסור אותו היום ומחרתו ולילה שבינתים:

1901 היה עומד באמצע השבוע או קודם לו ואמר קונם יין שאני טועם שבוע זה אסור עד תשלום כל השבוע ויום השבת הבא אסור ג"כ ומותר אחר כך בלא שאלת חכם ר' ירוחם ני"ד ואם אמר שבוע אחד או שבוע סתם אסור מעת לעת:

1902 היה עומד בתוך החדש או קודם לו ואמר חדש זה אסור עד תשלום החדש ומותר ביום ר"ח אפי' ר"ח שני ימים שהראשון לתשלום חדש שעבר אפילו הכי מותר בו כיון שבלשון בני אדם קורין אותו ר"ח וכל שכן אם נדר לעשות קודם ר"ח שצריך לקיימו קודם יום ראשון:

1903 אמר חדש אחד או חדש סתם אסור מיום ליום:

1904 היה עומד בתוך השנה או קודם לה ואמר השנה זו אסור עד תשלום השנה ומותר ביום ר"ה ושנה זו מונים מתשרי שאפילו אם עומד בכ"ט באלול כיון שהגיע תשרי מותר:

1905 אמר שנה אחת או שנה סתם אסור מעת לעת ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה ואם עומד בחורף ואמר שנה זו והיא מעוברת אסור עד תשרי ולא אמרינן שאדר שני יעלה לו במקום אלול:

1906 אמר עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני ולהרמב"ם אם ידע שהשנה מעוברת ואמר עד ר"ח אדר אסור עד ראש חדש אדר שני:

1907 היה עומד בתוך השמיטה או קודם לה ואמר שמיטה זו אסור עד סוף השמיטה ואסור גם בשנה השביעית:

1908 אמר שמיטה אחת או שמיטה סתם אסור שבע שנים מעת לעת:

1909 האוסר עצמו בדבר עד הפסח או שאמר עד פני הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע בלבד ואם אמר עד שיהיה הפסח הרי זה אסור עד שיצא הפסח ויש אומרים דעד פני הפסח אסור עד שיצא:

1910 אמר עד הקציר או עד הבציר או שאמר עד שיהיה הבציר או הקציר אינו אסור אלא עד שיגיע שכל דבר שאין זמנו ידוע בכל לשון שיאמר אינו אסור אלא עד שיגיע:

1911 בכל מקום זמן הנדר הוא לפי מה שממהרין או מאחרין לקצור בו ואנו הולכים אחר המקום שעומד בו הנודר בשעת הנדר אפילו אם הלך אח"כ הנודר אל מקום אחר בין להחמיר כגון שהלך למקום שממהרין הקציר בין להקל שהלך למקום שמאחרין אותו:

1912 קציר סתם הוא קציר חטים ואם המקום שנדר בו רובו קציר שעורים הולכין אחריו:

1913 אם קבע זמן למשתה בנו ונדר עד זמן משתה בנו מספקא לן אם חשוב זמנו קבוע והולכין בו להחמיר: הגה ואפילו אם מת הבן קודם שיגיע משתה שלו צריך להמתין עד אותו זמן וכן אם נדר לעשות דבר עד שיהיה בנו בר מצוה ומת צריך להמתין עד שיהיה ראוי להיות בר מצוה ת"ה סימן רע"ז ועיין בא"ח סימן תקס"ט יחיד או רבים שקבלו עליהם תענית מחמת איזה צרה ועברה אם צריכים להשלים תעניתם והוא הדין בנדר נדר לעשות צדקה או שאר נדרים א"ז פסק דחייב לקיים נדרו ונ"ל דכל זה מיירי בקבלו עליהם סתם אבל אם פירש דבריו כגון מי שנדר ואמר אם יחיה פלוני החולה אתענה כך וכך או אתן כך וכך לצדקה אם מת אותו פלוני פטור מנדרו דהרי התנה בפירוש ולא בעינן תנאי כפול בנדרים דלא גרע דבורו מכוונת הנודר כדלעיל סי' רי"ח וכן יתבאר לקמן סוף סימן רל"ב ד"ע וכל שכן האומר אתן סלע לצדקה כדי שיחיה בני ואם לא יחיה לא אתן אע"ג דעובד ע"מ לקבל פרס מכל מקום פטור אם לא יחיה. ב"י סי' רנ"ט בשם מ"כ והוא תשובת מהרי"ל סי' ק"ץ וד"מ שם:

1914 עד הקיץ עד שיקוצו הרבה ומכניסין התאנים בכלכלות:

1915 עד שיעבור הקיץ עד שישמרו הסכינים שקוצצים בהם התאנים:

1916 האוסר עצמו בדבר עד הגשם הרי זה אסור עד זמן הגשמים שהוא בא"י ר"ח כסלו הגיע זמן הגשמים הרי זה מותר בין ירדו גשמים בין לא ירדו ואם ירדו מי"ז במרחשון מותר ואם אמר עד הגשמים הרי זה אסור עד שירדו הגשמים והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהוא בארץ ישראל ומקומות הסמוכים לה מכ"ג במרחשון ואילך: הגה ובגולה זמן הגשמים ששים יום אחר התקופה שמתחילין אז השאלה וזמן רביעה שניה שבעים יום אחר התקופה. טור:

1917 אמר עד שיפסקו הגשמים אסור עד שיעבור הפסח:

1918 קונם יין שאיני טועם בחג אסור בי"ט האחרון:

1919 האומר לאשתו מה שאת עושה קונם שאיני נהנה ממנו עד הפסח עשתה לפני הפסח מותר ליהנות ממנו אחר הפסח אבל אם אמר מה שאת עושה עד הפסח קונם שאיני נהנה ממנו אסור ליהנות לעולם במה שעשתה לפני הפסח:

1920 אמר לאשתו קונם שאת נהנית לי מהיום עד פסח אם תלכי לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסור ליהנות ממנה עד הפסח ואפי' לא הלכה אסור ליהנות ממנה עד הפסח שמא תלך אח"כ ותעבור למפרע:

1921 אמר לה קונם שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח אסורה ליהנות מיד ואם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה הרי זה לוקה בזמן הסנהדרין ואסורה בהנייתו עד החג ומותרת לילך לבית אביה משהגיע הפסח:

1922 דיני הנודר הנאה מחבירו. ובו י"ד סעיפים: ראובן שאסר נכסיו על שמעון או שאסר עצמו מנכסי שמעון הנאסר אסור לעבור על שדה האחר אפילו בבקעה בימות החמה שאין בני אדם מקפידים על דריסת רגל שבה ואסור לשאול ממנו כלים שבעולם ואם לא נדר ממנו אלא מאכל אינו אסור אלא לאכול משלו. אמר הנאת מאכלך עלי אסור לאכול משלו ואסור ללעוס חטים ליתן על גבי מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה מותר אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור לאכול משלו ומותר ללעוס חטים וליתן על גבי מכתו ואסור ליהנות בכל דבר שמשכירין כיוצא בו ומה שאין משכירין כיוצא בו מותר אם אין בו שייכות מאכל אבל אם יש בו שייכות מאכל כגון נפה וכברה ואפילו שק להביא בו פירות וחמור להביא עליו פירות וכן סוס לרכוב עליו לבית המשתה וטבעת להראות בו בבית המשתה ולעבור דרך שדהו לבית המשתה אף על פי שאין משכירין כיוצא בו אסור וכן אסור לקנות לו צרכי סעודה וכן אסור לחמם ידיו בככר שלו: הגה קרדום שמבקעים בו עצים לבשל בו מאכל מקרי הנאה המביאה לידי מאכל אבל קרדום שמנכש בו מותר לשאול לו. ב"י בשם רבינו ירוחם:

1923 המודר הנאה מחבירו יכול לפרוע חובו ואפילו אם היה לו משכון ביד המלוה ופרע זה בשבילו ונטל המשכון צריך להחזירו ללוה הנאסר דעת רש"י וריב"ש ורמב"ם ויכול לזון את אשתו ובניו ועבדיו ואפי' הכנענים אבל אסור לזון בהמתו בין טמאה בין טהורה ואסור ללמדו מקרא כיון שמותר ליטול שכר עליה והוא מלמדו חנם נמצא שמהנהו אבל מלמדו מדרש הלכות ואגדות והוא שלא יאמר הנאסר לאוסר שילמדנו והאידנא שמותר ליטול שכר אף על המדרש הכל אסור אבל ללמד את בנו אפי' מקרא מותר ומותר לשמשו בכוס של בית האבל ובכוס של בית המרחץ: הגה ויש חולקין ומתירין אפילו אמר לו שילמדנו הרא"ש והטור וה"ה בכל דבר מצוה ובלבד בדבר הצריך שליחות כגון לתרום תרומתו אסור להיות שלוחו. ב"י בשם הרא"ש ורבינו ירוחם:

1924 ראובן שאסר נכסיו על שמעון אסור להשיאו בתו קטנה או נערה לפי שעדיין היא ברשותו והרי מוסר לו שפחה לשמשו ואם נכסי שמעון אסורין עליו מותר לישא בתו אע"פ שפטרו מחיוב מזונותיה ומחזיר לו אבידתו בין שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר בין שנכסי מחזיר אסורין לבעל אבידה ובמקום שנוטלין שכר על החזרת אבידה אם נכסי בעל אבידה אסורין למחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם ואם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה אינו רשאי להחזיר לו בחנם ואם נכסי שניהם אסורין זה על זה אינו יכול לקבל השכר שאם כן הוא נהנה ולא להניחו שא"כ הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש:

1925 ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון יכול ראובן ליכנס לו לבקרו ובמקום שנותנין שכר למי שיושב אצל החולה לצוות לו לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד ואם אין דרך ליתן שכר לרופא יכול לרפאתו אפילו בידים אפי' אם יש רופא אחר שירפאנו אבל אם דרך ליתן שכר לרופא לא ירפאנו בחנם ולא ירפא לבהמתו ואפי' אם אין דרך ליתן שכר לרופא אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לה והוא יעשנה ואם אינו יודע לעשותו והיא תמות אם לא יעשנה מותר המדיר לעשותו ואם מת יכול להביא ארון ותכריכין ואם חלה בן שמעון יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו מעומד ואם נכסי שמעון אסורין על ראובן שהדירו שמעון מנכסיו וחלה שמעון נכנס ראובן לבקרו ר"ן אבל לא מיושב חלה בנו אינו נכנס כלל אלא שואל עליו בשוק ויכול ראובן להעיד לשמעון הנאסר בין עדות ממון בין עדות נפשות:

1926 ראובן שאסר הנאתו על שמעון יכול לישן עמו במטה קטנה בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהנהו ובגדולה מותר בין בימות החמה בין בימות הגשמים ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה מפני שמהנהו שמגביה עליו המים ומזיע עמו אף בקטנה ומיסב עמו במטה ואוכל עמו על השלחן אבל לא בקערה אחת שמא יאכל מחלקו ואם דרך שבעל הבית חוזר וממלא הקערה לאחר שאכלו כל מה שהיה בו מותר: הגה או שהיה מתחילה כל כך בקערה שהמותר חוזר לבעל הבית מותר ב"י בשם הר"ן והראב"ד : אם היו שניהם חופרים בכרם ביחד לא יחפור בשורה הקרובה לו מפני שמהנהו שמרפה הקרקע לפניו אבל ברחוק ממנו מותר ולא ימכור לו ולא יקנה ממנו ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ישאל ולא ילוה ממנו:

1927 המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור אם אין לו בהם תפיסת יד מותר אבל אם אסרו עליו בפירוש חל האיסור גם עליו:

1928 המשכיר בית לחבירו ואח"כ הדיר השוכר מנכסיו לא חל איסור על הבית שהשכיר לו ואם פירש הבית בפירוש יש אומרים שחלה האיסור גם עליו וי"א שאפי' אם פירשו בפירוש אינו יכול לאסרו בלשון קונם אם לא בלשון הקדש ממש ושוכר יכול לאסרו דהא פירותיו הם וממשכן דינו כמשכיר ובעל משכונא דינו כשוכר: הגה המשאיל בית לחבירו אין יכול לאסרו עליו כל זמן השאלה הגהת מיי' פ"ו והשואל יכול לאסרו על אחר כל זמן השאלה דכדידיה דמי בית יוסף ס"ס זה בשם הרשב"א:

1929 הנותן טבלא לאומן לצייר ואסרה על בעלה אחר שציירה קודם שפרעו מותרת. המודר הנאה מחבירו יכול המדיר לומר לחנוני פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה והחנוני נותן לו וחוזר ונוטל מהמדיר אם ירצה המדיר לפרעו אבל אינו מחוייב לפרעו וכן אם היה למודר בית לבנות גדר לגדור שדה לקצור יכול לומר לפועלים פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה הם עושים עמו ובאים ונוטלין שכר מהמדיר אם ירצה המדיר לפרעם וכן מותר לומר כל הזן לפלוני או עושה עמו אינו מפסיד אבל אסור לומר כל השומע קולי יזון לפלוני דכיון שהוא לשון ציווי הוי כשלוחו וכן אסור לומר לחבירו אם תזון לפלוני לא תפסיד דכיון שאומר כן ליחיד נראה כשלוחו:

1930 היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ואומר הרי הוא מופקר לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל במה דברים אמורים בנותן לאחר לשם מתנה בסתם אבל אם אמר לחבירו הסעודה נתונה לך במתנה ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמכם בסעודה הרי זה אסור ולא עוד אלא אפי' נותן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבא פלוני ויאכל עמכם אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל אסור כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהם שהם אסורים בהנייתו לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנות וכן כל כיוצא בזה:

1931 מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב או לדבר עם אחר והוא שומע:

1932 אם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו:

1933 המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה: הגה המודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אבל לא מסוכנת כן משמע מב"י בשם אהל מועד:

1934 המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. כפול סי' רי"ז סכ"ו:

1935 הנודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירנו ביום שני יצא אבל ביום ראשון לא יצא :

1936 מי שהתנו מודר הנאה ממנו ורוצה ליתן טעות לבתו. ובו סעיף אחד: המודר מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות כדי שתהא נהנית בהם ומוציאה אותם בחפציה הרי זה נותן לה ואומר לה הרי המעות הללו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא יהיו למה שאת נותנת לתוך פיך או למה שתלבשי וכיוצא בזה ואפי' אמר על מנת שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שתרצי עשי בהם לא קנה הבעל ומה שתרצה תעשה בהם אבל אם נתן לה מתנה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהם ולא פירש שתהא המתנה הזאת לכך ולכך או למה שתרצה תעשה בהם הרי זה יקנה אותה הבעל לאכול פירותיה ודבר זה אסור שהרי הוא אסור בהניית חותנו ויש אומרים דאפי' באומר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהם ומה שתרצי תעשי בהם קנה הבעל ואסור בהם:

1937 דין המדיר בנו לתלמוד תורה. ובו ד' סעיפים: המדיר עצמו מהנאת בנו כדי שלא יתבטל הבן מלימודו בשבילו מותר הבן למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן וכן מותר לקנות לו מהשוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה:

1938 האומר לבנו הרי אתה אסור בהנאתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו אסור עליו הנאתו ופירש בין בחיי בין במותי אם מת לא יירשנו. וע"ל סי' רט"ז:

1939 אסר בנו מהנאתו ואמר אם יהיה בן בני זה תלמיד חכם יקנה בני זה נכסי כדי להקנותם לבנו הרי זה הבן אסור בנכסי האב ובן הבן מותר בהם אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה:

1940 זה הבן האסור בירושת אביו אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבנו הרי זה מותר וכן אם פרעם בחובו או בכתובת אשתו וצריך להודיעם שאלו נכסי אביו שאסרם עליו:

1941 מי שאמר נכסך עלי חרם. ובו סעיף אחד: ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנאתי ראובן מותר בהנאת שמעון ושמעון אסור בהנאת ראובן ואם אמר לשמעון הרי אתה עלי חרם ראובן אסור בהנאת שמעון ושמעון מותר בהנאת ראובן הריני עליך חרם ואתה עלי שניהם אסורין ליהנות זה מזה ומותרים בדברים שהם בשותפות לכל ישראל כמו הר הבית והעזרות ואסורין בדברים שהם בשותפות לבני אותה העיר כמו בית הכנסת והתיבה והספרים ומה תקנתם שיקנו חלקם שיש להם בו לאחר ונמצא שאין אחד מהם נהנה משל חבירו וי"א שהם מותרים בכל דבר שאין בו דין חלוקה: הגה ומי שהשאיל ביתו לבית הכנסת יש בתקנת ר' גרשון שאינו רשאי לאסרה על א' מבני הקהל אא"כ יאסרנה על כולם: ב"י בשם א"ח וכל בו סי' קי"ו:

1942 ובו סעיף אחד: האומר לחבירו פירותיו של פלוני אסורין עליך אינו כלום אלא אם כן ענה הנאסר אמן:

1943 שותפים שהדירו זה את זה. ובו ג' סעיפים: שנים שהם שותפים בחצר ונדרו הנאה זה מזה אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו וכ"ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו ד"ע ומשמעות ר' ירוחם ואם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרין ליכנס בו בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו ודוקא כשאותו מן השוק שהוא מודר נכנס לצורך השותף בין שהוא צריך לשותף בין שהשותף צריך לו אבל ליכנס בו שלא לצורך השותף אסור: הגה וכן הדין בשנים שהיה להם יחד מקום בבית הכנסת ואמר אחד לחבירו חלקי יהא לך הקדש דמאחר דקאמר לך הקדש ודאי כוונתו לאסרו עליו אבל אם אמר יהא הקדש ולא אמר לך לא כוון אלא שיהיה הקדש לעניים ומותר חבירו ליהנות ולישב עליה ב"י סימן רכ"א בשם תשו' רשב"א והוא הדין בכל כיוצא בזה וכן אם היו שותפין בדבר המטלטל אם יש בו דין חלוקה אסורין בו ואם אין בו דין חלוקה מותרין בו טח"מ סימן ק"פ:

1944 כשהדירו שניהם זה את זה אסורין להעמיד בו תנור וכירים וריחים ותרנגולים היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו הוא אסור בהעמדת תנור וכירים וריחים ותרנגולים ואסור ליכנס בו אם יש בו דין חלוקה וחבירו מותר בכל והיו כופין את הנודר למכור חלקו אם נאסר בלשון חצרי שמותר בו לאחר שימכר:

1945 בעל שאוסר הנאתו על אחרים אסורין ליכנס בנכסי מלוג של אשתו ואינו דומה לשותף שהדיר את אחד מן השוק :

1946 דין מי שאסר עצמו מכל ישראל. ובו ג' סעיפים: מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם זבינא מציעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר אלא לוקח ביותר ומוכר בפחות ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר ביותר אם ישמעו לו וזבינא חריפא הוא הנאת הלוקח ולא הנאת המוכר הילכך אם אסר עצמו מהם יקננו מהם ביותר ומוכר להם שוה בשוה ואם אסרם עליו ימכרנו להם ביותר אם ישמעו לו ויקננו מהם שוה בשוה וזבינא דרמי באפיה הוי הנאת המוכר ולא הנאת הלוקח הילכך אם אסר עצמו מהם ימכרנו להם בפחות ויקננו מהם שוה בשוה ואם אסרם עליו יקננו מהם בפחות אם ישמעו לו וימכרנו להם שוה בשוה:

1947 אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם ואם אסר הנאתו עליהם והנאתם עליו לא ישאיל ולא ילוה להם ולא הם ממנו:

1948 מי שאסר הנאתו על הכהנים ועל הלוים באים ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו יתן לכהנים ולוים אחרים וכן הדין במתנות עניים לעניים:

1949 דין התרת נדרים וההבדל שבין פתח לחרטה והיאך נקרא על דעת רבים. ובו נ"א סעיפים: מי שנדר ונתחרט יש תקנה ע"י חרטה ואפילו נדר באלהי ישראל כיצד יעשה ילך אצל חכם מומחה דגמיר וסביר ואם אין יחיד מומחה ילך אצל שלשה הדיוטות והוא דגמירי להו וסבירי וגם יודעים לפתוח לו פתח ויתירו לו והאידנא אין מומחה שיהא ראוי להתיר ביחיד:

1950 אין לאדם להתיר לכתחלה במקום רבו ולא במקום שיש גדול ממנו אלא א"כ נתן לו רשות. רא"ש ור"ן: הגה ומתירין ב' ג' נדרים ביחד לומר לו מותר לך וכן מתירין לב' או לג' אנשים ביחד ויוכלו לומר מותר לכם ב"י ס"ס זה בשם תשובת הרמב"ן סי' רע"ד ועיין לקמן סוף סימן זה סעיף מ"ו:

1951 כיצד היא ההתרה יאמר לו ג' פעמים מותר לך או שרוי לך או מחול לך בכל לשון שיאמר ב"י בשם הרמב"ם ואפילו מעומד ובקרובים ובלילה ובשבת אפי' אם היה אפשר לו מאתמול לישאל עליו ובלבד שיהיה לצורך השבת כגון שנדר שלא לאכול או ליבטל מעונג השבת וחרמי צבור נהגו להתיר אף על פי שאינם לצורך השבת:

1952 במה דברים אמורים שמתירין מעומד כשמתירין על ידי חרטה בלא פתח אבל מי שאינו מתחרט מעיקרו וצריך למצוא לו פתח צריך להתיישב בדבר וצריך עיון גדול דמה שאינו מתחרט מעיקרו היינו מפני שהיו לו תועלת בנדר כגון שהיו אוהביו רוצים להעבירו על דעתו כגון שיאכל עמהם או שישיא בנו או בתו לפי דעתם וכיוצא בזה ובשביל הנדר נמלט מהם ולא היה רוצה שלא נדר הלכך צריך למצוא לו פתח שאלו היה יודע שיבא לידי כך היה נמנע מלידור אע"פ שהיה צריך לשמוע לקול אוהביו ולעבור על דעתו ואם הוא משקר לחכם אין התרתו כלום וכיון שצריך ישוב דעת צריך שיהיה מיושב:

1953 אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר ואם נשאל והתיר לו הרי נדרו מותר:

1954 נשבע שלא יהיה גבאי או נאמן מהעיר אינו נשאל לחכם שבעיר:

1955 מי שנתחרט בעיקר הנדר אין צריך פתח אלא שישאלנו החכם אתה חפץ בנדר זה והוא אומר איני חפץ בו מתחרט אני שנדרתי ומתיר לו ומיהו צריך שיתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם אבל אם אמר שעתה הוא מתחרט ועד עתה הוא חפץ במה שנדר לא הוי חרטה שצריך שיעקור הנדר מעיקרו ויזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו אלא אם כן הוא ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם שאם לא כן אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו. ואם אינו מתחרט צריך לבקש לו פתח לומר לו אילו היית יודע דבר זה לא היית נודר ונמצא הנדר נעקר מעיקרו וכיצד הוא הפתח כגון שנדר על דבר אחד ומפצירין בו הרבה שישאל עליו אומרים לו אילו ידעת שיפצירו בך כ"כ ולא תוכל להשיב פניהם לא היית נודר והוא אומר כן וי"א דחוזרין ושואלין לו אם מתחרט מרדכי פרק שבועות שתים ואפילו פתח שמגוף הנדר הוי פתח כגון שהדיר פלוני מנכסיו אם יעשה דבר פלוני ועבר ועשאו פותחין לו אילו היית יודע שהיה עובר על דבריך לא היית נודר והוא אומר כן ויש מי שמצריך שניהם פתח וגם חרטה: הגה ונהגו להחמיר ולעשות מן החרטה פתח שלאחר שאומר שמתחרט מעיקרא אומרים לו אילו ידעת שתתחרט כלום נדרת והוא אומר לא ואז מתירין לו:

1956 החרם *בזמן שהיה מותר מדין המלכות וכן בכל הסימן אינו צריך לא פתח ולא חרטה:

1957 פותחין לו לאדם בכבוד עצמו כגון שנדר לגרש את אשתו פותחין לו אילו ידעת שלמחר יהיו אומרים מה ראה פלוני לגרש את אשתו אלא שמצא עליה שם רע ונמצאת פוגם בניך או שיאמרו לו אילו ידעת שאתה צריך לפרוע לה כתובתה לא היית נודר והוא אומר כן:

1958 נדר שלא להשאיל כליו לחבירו או שלא לשאול בשלומו פותחין לו אילו ידעת שאתה עובר על לא תקום או על לא תשנא אחיך בלבבך לא היית נודר אבל אין פותחין בכבוד המקום לומר אלו היית יודע שהיית מיקל בכבוד המקום שהנדר הוא כאילו נודר בחיי המלך או שיאמר לו אילו היית יודע שהנודר רע בעיני המקום שאין אדם חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך והוא אומר שהיה נמנע אפילו אם אינו אמת ונמצא שאין הנדר נעקר מעיקרו ומטעם זה אין פותחין בההיא דאילו ידעת דפותחין פנקסך וממשמשין בעובדך ולא בההיא דכל הנודר ראוי לדקרו בחרב ולא בההיא דכל המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן:

1959 אין פותחין בכבוד אביו ואמו לומר אילו ידעת שיאמרו לאביך ולאמך ראו גידולים שגידלתם כמה בניכם קל בנדרים ונמצאת מזלזל בכבוד אביך ואמך מהאי טעמא שאינו חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך ומהאי טעמא אין פותחין לו בכבוד רבו אבל פותחין לו בדברים שבינו לאביו ואמו כגון אם הדירן מנכסיו שפותחין לו אילו ידעת שאתה חייב במזונותיהם לא היית נודר:

1960 אין פותחין אלא בדבר ההוה ורגיל דשכיח טובא אבל אין פותחין במלתא דלא שכיח טובא כגון אם אמר קונם שאני נהנה לפלוני או שאני נכנס לבית פלוני ונעשה אותו פלוני תלמיד חכם שהכל צריכין לו או אותו בית נעשה בית הכנסת אין פותחין לו לומר אלו ידעת שיעשה פלוני תלמיד חכם או אותו בית נעשה בה"כ לא היית נודר לפי שע"י פתח נעקר הנדר מעיקרו ופתח כזה אינו עוקרו שאף אם היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור כיון דלא שכיחא טובא: הגה וכן מיתה לא שכיחא אבל עניות שכיח ב"י בשם הגמרא פרק ר"א והגהות מיימוני פרק ו' וכן הריון אשה שכיח ולא מקרי נולד הגהות מיימוני פ"ו:

1961 אע"פ שאין פותחין בנולד פותחין בתנאי נולד כגון מי שנדר בנזיר קודם שחרב הבית וחרב אין פותחין לו לומר אלו ידעת שיחרב הבית כלום היית נודר אבל פותחין לומר אלו בא אדם בשעת הנדר והיה משקר ואומר שבאותה שעה חרב הבית כלום היית נודר וכן כל כיוצא בזה: הגה הא שאין פותחין בנולד היינו לעשות מן הנולד פתח כדי שיתחרט דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך אבל אם מתחרט מעיקרו אע"פ שעושה מכח הנולד מיקרי חרטה ומתירין לו מדברי רא"ם שהביא המרדכי פ' שבועות שתים וכן משמע בסמ"ג ובהגהות מיימוני פרק ו':

1962 קודם שיתירו לו צריך שיפרט להם הנדר והסיבה שבשבילה נדר ואם לא פרט אין התרתן התרה ומיהו כשיפרוט לאחד מהמתירין סגי:

1963 אין מתירין נדר של דבר איסור אפי' אינו אלא איסור דרבנן כגון לשחוק ואם התירו נדר של שחוק יש מתירין ויש אוסרין: הגה ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחלה הגהות מרדכי דשבועות בשם ר"ת והג"ה בסמ"ג וכן מי שנדר שלא לשחוק ונשתטה לפעמים וכששוחק ירווח לו מתירין לו תשובת הרמב"ן סי' רפ"א ועיין לעיל סוף סימן רי"ז הנודר שלא לשחוק מהו בכללו:

1964 צריך הנודר לבא לפני המתירין כשיתירו לו ואינו עושה שליח לשאול על נדרו ומתירין ע"י תורגמן ר"ן פ"ק דנדרים וב"י בשם הירושלמי וריב"ש סי' ש"ע:

1965 אין מתירין הנדר עד שיחול כיצד הרי שנשבע שלא יאכל בשר ל' יום מראש חדש אייר וניחם אינו נשאל עד שיכנס אייר ואפילו במקום שיש לחוש למכשול הנודר אין מתירין לו עד שיחול וכ"ש נודר על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול תא"ו ני"ד והוא הדין למנדה עצמו על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול הנידוי אבל בהפרת הבעל וכן בהתרת חרמי ציבור אינו צריך שיחול הנדר תשובת רשב"א וריב"ש ועיין לקמן סי' רל"ד סכ"ח:

1966 מי שנשבע או נדר שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג העצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אין מתירין לו נדרו עד העצרת ונראה לי שטוב שיתירו לו פעמים אחת אחר הפסח ואחת אחר העצרת:

1967 מי שנשבע או נדר לעשות דבר פלוני תוך שנה מעתה חלה עליו השבועה ויכולים להתיר לו מיד:

1968 נדר על דעת חבירו אין מתירין לו אלא אם כן הודיעו לאותו שנדר על דעתו וי"א דאפילו הודיעו אין מתירין אלא מדעתו ורצונו מהרי"ק שורש כ"ב וטור ורא"ש וכן עיקר ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו בשביל השבועה ב"י בשם הריב"ש סי' קפ"ו וש"ע כמו משה שנדר על דעת יתרו בשביל שהשיא לו בתו והשבועה היתה לתועלת יתרו ריב"ש סי' תס"א אבל אם מעצמו נדר ע"ד חבירו יכולים להתיר לו בלא דעתו: הגה וי"א שצריך שיודיע לו שהתיר לו כדי שלא יחשוד אותו שעבר על נדרו מרדכי פ' שבועות שתים בשם הירושלמי ומהרי"ק שורש נ"ב וע"פ ואם כבר מת שא"א להודיעו מתירין לו כך דשוב ליכא חשדא תשובת רמב"ן סי' ר"ן : ואפילו נדר על דעתו בשביל טובה שעשה לו אם בדיעבד התירו לו בלא דעתו הויא התרה והוא שפרט הנדר וידע החכם שלתועלת חבירו נעשה ומיד הבית דין שנזקק לכך ראוי ליסרו ולהוכיחו ויש אומרים דלא הוי התרה: הגה מאחר שעשה לו טובה ונשבע לו משום זה אבל אם נשבע לחבירו לעשות לו איזה דבר ולא עשה כן משום טובה שעשה לו אע"פ שאין מתירין לו לכתחלה בלא דעתו מ"מ אם התירו לו בדיעבד הוי התרה כן משמע במהרי"ק שורש נ"ב בחלוקה ב' : ואם נשבע לחבירו שלא יזוז מעיר פלוני ועבר ויצא מתירין לו אפילו שלא מדעתו כיון שאין הנאה שוב למשביע בדבר וי"א שאין חילוק בין עשה לו טובה ללא עשה לו טובה לעולם אין מתירין לו אלא בידיעתו: הגה ואם מת אותו שנדר על דעתו יכול להתיר כך מיהו אם השבועה היתה לתועלת חברו כגון שנשבע לתת לו איזה דבר או שלא לעסוק בסחורה בלתי רשותו והיה לתועלת חבירו באי כחו ויורשיו הם במקומו תשובת הרמב"ן סי' רמ"ט כל מקום שהנשבע קבל טובה מן המשביע אע"ג שהמשביע קבל יותר טובה ממנו אפי' הכי מקרי הטבה שהרי יתרו קבל יותר טובה ממשה שנשא בתו ואפי' הכי מקרי הטבה ריב"ש סי' ש"ע י"א דלצורך מצוה מתירין נדר שנשבע על דעת חבירו אפי' בלא דעת חבירו ב"י בשם התוס' איש ואשה שקבלו חרם או שנשבעו זה לזה לישא זה את זה אין מתירין לאחד בלא דעת חבירו דזה מקרי הטבה שכל אחד רוצה לישא חבירו ונשבעו משום כך זה לזה הגהות מרדכי דשבועות ומהרי"ק שורש נ"ב ומהר"מ פדוא"ה סי' ע' אבל אם האשה אומרת ששונאה אותו ונתנה אמתלא טובה לדבריה מתירין לה שלא מדעתו דאפילו אם כבר נשאה האומרת מאיס עלי חייב להוציא ב"י בשם מהר"י ויי"ל סי' קל"ז קפ"ו וע"ל סי' רל"ט מי שנשבע שלא לישא אשה על אשתו:

1969 נדר שעל דעת רבים אין לו התרה בלא דעתם: הגה ויש מחמירין דאפילו עם דעתם אין להתיר לדבר הרשות ב"י בשם תשובת הרמב"ן והרשב"א וסמ"ג וריב"ש וכן נכון להחמיר לכתחלה אלא אם כן יש מצוה בהתרתו: הגה מי שנשבע שלא יכנס חבירו לביתו ויש בית הכנסת בביתו מקרי דבר מצוה ומתירין לו שיבא חבירו להתפלל ברבים סמ"ג והגהות מיימוני והביאו מהרי"ק שורש כ"ב ותשובת ר"י וכן לעשות שלום בין איש לאשתו תשובת מיי' או משום צרכי רבים מקרי דבר מצוה להתיר בשבילם נדר שהודר על דעת רבים ריב"ש סי' תס"א וכן לצורך פרנסתו רשב"ץ ודוקא אם אי אפשר לקיים המצוה בלא התרת הנדר שם במהרי"ק ואם אותן הרבים אומרים שלא להתיר לו אפי' לצורך מצוה אין מתירין לו ב"י בשם ריב"ש ומהר"מ פדוא"ה סי' ס"ב מי שנשבע שלא ליהנות מאביו ומתחרט מקרי דבר מצוה ומתירין לו ב"י בשם תשובת רשב"א ואין נקראים רבים בפחות מג' וכגון שיפרוט אותם על דעת פלוני ופלוני ופלוני אבל אם אמר סתם ע"ד רבים יש לו התרה ויש אומרים שאם נדר בפני ג' אפי' לא פרט אותם אלא אמר סתם על דעת רבים אין לו התרה דמסתמא על דעת רבים אותם שעומדים לפניו קאמר: הגה והוא הדין אם נשבע סתם וידענו על מי נתכוון כגון שנשבע על דעת הקהל או שאמר שנשבע על דעת ג' רבני העיר ואין שם אלא שלשה רבנים שבודאי לאלו נתכוון מקרי על דעת רבים ב"י בשם ריב"ש י"א ד' שנשבעו יחד מעשות דבר אחד מקרי על דעת רבים דכל א' נשבע לג' חביריו ועל דעתן נשבע מהרי"ק שורש קס"ב ועיין למטה סעיף ל' יש אומרים דנדר על דעת רבים שהתירו בדיעבד הותר שם שורש נ"ב בשם הר"ר אביגדור ואין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק ויש צורך בדבר ב"י בשם תשובת הרשב"א אם נשבע על דעת רבים בדבר שיש בו נדנוד עבירה מותר להתיר לו בלא דעתם כי אין דעת רבים מסכמת בדבר שיש בו עבירה ב"י בשם תשובת הר"ן סי' מ"ב מי שנשבע שלא לעשות דבר פלוני כי אם ברשות שלשה אנשים נקובים בשמותם לא מקרי על דעת רבים דאדרבה אלו הרבים דנקט להקל עליו לעשות ברשותם בלא התרה וכן כל כיוצא בזה גם זה בב"י ריש דף רע"ג בשם הר"ן סי' י"ז:

1970 נדר שנדר מעצמו על דעת אחד או על דעת שנים יש לו התרה אפי' בלא דעתם: הגה מיהו אם נשבע או נדר ע"ד המקום דינו כנדר שעל דעת רבים ר"ן פ' שבועות שתים וריב"ש סי' תל"ו בשם הרמב"ן והרשב"א ויש מקילין אם נשבע לדבר הרשות שם בהר"ן בשם י"א:

1971 נדר שהודר ברבים יש לו התרה מאחר שלא אמר על דעתם:

1972 בעל מפר נדר שנדרה אשתו על דעת רבים ואפילו לדבר הרשות:

1973 *עניני קהל וחרם בטלין כעת מדינא דמלכותא נדרים וחרמים שמטילין הקהל לא מקרי על דעת רבים אעפ"י שאמרו על דעת המקום וע"ד הקהל תוס' וע"פ ויש להם התרה בלא פתח וחרטה ואין צריך לא יחיד ולא ג' הדיוטות שאינו אלא כעין גזירה ונידוי על כל מי שיעבור על גזירתם הלכך נודרין ומתירין הם בעצמם אפי' הזכירו שבועה עם החרם תשובת הרא"ש ואם התנו בפירוש שלא יוכלו להתירו או שאמרו על דעת הקהלות הרחוקות וכן אם הוסיפו בחרם על מנהגם הראשון כגון התרעות או נאדות נפוחים או כיבוי נרות וכיוצא באלו גליא דעתייהו דלהחמיר באו ואינו ניתר כשאר חרמות אלא על ידי שאלה ואם הוחרם או הודר על דעת רבים אין לו התרה: הגה וי"א דאפי' התנו בפירוש שלא יהא לו התרה אפ"ה יכולין לחזור ולהתירו ואם החרימו שלא להתירו מתירין חרם האחרון תחלה ואח"כ מתירין חרם הראשון תשובת הרא"ש כלל ה' סי' ז' וע"ל סי' רכ"ט:

1974 אין נדרי צבור ניתרים אלא מכאן ולהבא אבל לא על מה שעבר:

1975 אפי' לא בטלה הסבה שבשבילה תקנו והחרימו אם רצו להתיר מתירין ואפי' בתוך הזמן שקבעו להמשך התקנה ואפי' לא בא זמן הנדר ולא חל הנדר יכולים להתיר ויכולין להתיר קצתו ולהניח קצתו ריב"ש סי' קנ"ה ורפ"ב:

1976 אם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולים להתיר וכן בנדר של שחוק שם וב"י בשם תשובת רשב"א:

1977 יש מי שאומר שאם קהל אחד עשו הסכמה בחרם למגדר מילתא והלכו קצתם לעיר אחרת לדור ואין דעתם לחזור אם הפרצה ההיא מצויה שם חייבין להתנהג בנדר שקבלו עליהם בעירם הראשונה ואם עברו הרי הם עבריינים: הגה ולכן מי שיצא ממקום שנוהג חרם רבינו גרשון שלא לישא ב' נשים למקום שמקילין אסור לו לישא ב' נשים ב"י בשם תשובת הר"ן סימן נ"ג:

1978 צבור שהסכימו על ענין אחד ונשבעו כל איש מהם עליו ואח"כ רצו להתיר אין להם תקנה עד שיתחרטו כולם וימצאו פתח לשבועתם כשאר שבועות דעלמא ויתירו להם ג' אנשים שאינם מבני העיר ואם פתחם וחרטתם שוה אחת לכולם יכולים המתירים להתיר לכולם יחד ואם לאו מתירים לכל אחד כפי פתחו וחרטתו: הגה ועיין לעיל כתבתי דיש מי שאומר דכהאי גוונא מקרי נשבע על דעת רבים מהרי"ק שורש קפ"ב מיהו יש חולקים סבירי להו דכל אחד מהם יכול להתחרט ולשאול על נדרו אעפ"י שאין חביריו מתחרטין ריב"ש סי' תס"ב:

1979 קהל שרוצים להתיר הסכמה בחרם ויש מוחים הולכים אחר הרוב שאם הרוב מסכימים להתיר מתירין מי שלא הסכים בהתרה לדידיה לא הותר תשובת הרא"ש כלל ז' סימן ה' ואם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל שם כלל ה':

1980 כיון שלא נהגו לנהוג עם העובר על הסכמת הקהל כדין מוחרם יש לנו לומר שעל דעת המנהג הזה הם מתקנים. אם לא שהתנו בפירוש שינהגו בו דין מוחרם ב"י בשם הר"ן:

1981 הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא ועל כרחו חל עליו תקנת הקהל ואם אינו נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם: הגה ואפי' נשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואחר כך נתנו עליו חרם חייב להגיד מהרי"ק שורש ק"י ולא יוכל שום אדם לומר לא שמעתי החרם כי אף על פי שלא שמעו כלל אפילו הכי חל חרם הצבור על כל אדם מרדכי ריש פ"ג דשבועות וב"י בשם הרמב"ן וצבור שגזרו חרם על כל בני עירם כולם בכלל אפי' אותן שאין נותנין מסים תשובת הרא"ש כלל ו' סי' כ"ט ואסור לעבור על חומרי המקום כל זמן שהוא בתחום העיר מרדכי פ' כל הבשר וע"ל סי' של"ד מדין חרמי צבור:

1982 אם מקצת הקהל מוחה בהסכמה כיון שהם מיעוט אינו מועיל המחאתן:

1983 אי אפשר להשביע הנולדים אחר זמן אבל נידוי וחרם חל על דורות הבאים: הגה קהל שגזרו *בזמן שהיה מותר מדין המלכות וכן בכל הסימן חרם על איזה דבר וקודם שהתירו חרם הראשון גזרו ותקנו איזה דבר שהוא נגד חרם הראשון יש אומרים דאין החרם השני חל כלל הרא"ש כלל ה' ויש מחמירין שם כלל ו' ועיין לקמן סימן רל"ח סעיף ט"ז:

1984 מי שנדר לעלות לארץ ישראל יש לו התרה כשאר נדרים:

1985 הנשבע על דעת חבירו שלא לעשות דבר פלוני אף על פי שנתן לו חבירו רשות לעשותו צריך שיתירו לו ג' הדיוטות אלא אם כן אומר שדעתו היה כשנשבע שיוכל אותו פלוני להתירו ריב"ש ורמב"ן סי' רפ"ח ור"ן פרק נערה המאורסה ועיין לקמן סי' רל"א:

1986 נשבע שלא לעשות דבר פלוני שלא ברשות פלוני כיון שנתן לו אותו פלוני רשות הותר ואינו צריך התרה:

1987 הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא על פי חכם שיאמר הריני כאילו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה אלא אם כן התנה שיוכל להאריכו. וע"ל סוף סימן רל"ב:

1988 אב שהשביע את בנו שלא יוכל להלוות כי אם ברשות שמעון ולוי מותר להלוות ברשות אחד מהם. וע"ל סי' רי"ז:

1989 הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני או להזמין בתו לנשואין לזמן פלוני עובר לאחר זמן בכל יום על שבועתו הואיל והיה מחויב בלא שבועה ובסימן זה בב"י תמצא מבואר אבל אם נשבע לעשות הדבר ביום פלוני ולא היה מחוייב בדבר בלא שבועה זו ועבר היום שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על שעבר שבועתו ואינו חייב לעשות אותו דבר מכח שבועה ויש מי שחולק ואומר שעדיין הוא חייב לעשותו מכח השבועה ועיין בחה"מ סי' ע"ג:

1990 נדר להתענות או לצדקה יש לו התרה על ידי פתח וחרטה והוא שלא באה הצדקה ליד גבאי ואם נתן מקצת יכול הוא להשאל על השאר:

1991 נשבע לתת בתו לפלוני לאשה לזמן פלוני ובתוך הזמן קלקל המשודך פי' המזדווגין עצמם יקראו משודכים מענין ומצאן מנוחה כי תרגום ותשקוט הארץ ושדיכת ארעא מעשיו פטור הלה משבועתו וה"ה אם המירה אחות המשודך: הגה וי"א דוקא אם נשאר בקלקולו או שבא לבית דין בעודו בקלקולו ואי אפשר להנשא לו כגון שהמיר דתו אבל אם חזר בתשובה ואח"כ בא הנשבע לבית דין צריך התרה לשבועתו אעפ"י שפטור מן הקנס ששיעבד עצמו אם יעבור מכל מקום צריך התרה לשבועתו הגהות מרדכי דשבועות דלא כב"י ועיין בתשובת הרב סי' ק' שאלה י"ד אבל אם בא לבית דין בעודו בקלקולו אפי' התרה לא צריך דהא אי אפשר שתנשא למומר ומאחר דהותר באותו הזמן הותר לעולם אף אם יחזור בו אחר כך וכן נראה לי עיקר שם:

1992 שנים שנדרו ללכת יחד לארץ ישראל תוך שתי שנים והאחד מתעכב חבירו פטור ועיין לקמן סוף סימן רל"ו:

1993 המנדה עצמו בעולם הבא אם יעשה כך יש מי שאומר שיש לו התרה ויש מי שאומר שאין לו התרה לכן יש ליזהר מלנדות עצמו בעולם הבא על שום דבר: הגה ואם כבר נדר כך אין להתירו אלא במקום מצוה כדין נדר שהודר על דעת רבים מהר"ם מפדואה סי' י' וכן נדר שנדר בשעת צרה אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול כמו נדר על דעת רבים ב"ז סימן רע"ז ותשובת מהרי"ל סי' רי"ג ומיהו אם התירו בדיעבד מותר ד"ע כמו שנתבאר בנדר שעל דעת רבים:

1994 מתירים כמה נדרים לאיש אחד אפילו בהיתר אחד ולכמה אנשים בהיתר אחד והני מילי דלאיש אחד סגי בהיתר אחד בנדרים מחולפים אבל מי שנשבע על דבר אחד פעמים ושלש צריך התרה לכל אחד ואחד:

1995 אם צוה השר שלא יחרימו שום חרם כי אם בהסכמת ראובן ואם החרימו שיהא מבוטל ואח"כ החרימו הקהל שלא בהסכמת ראובן חל החרם: הגה ואם צריכין לעבור מכח גזירת השר אין איסור בדבר ומ"מ החרם בתקפו כשיעבור גזירת השר ויש להם להשתדל בכל מאמצי כחם ולבקש לבטל הציווי ב"י בשם ריב"ש וע"ל סוף סימן של"ד:

1996 הנשבע לפרוע לחבירו מנה בר"ח אדר חייב לפרוע ביום ראש החודש הראשון:

1997 קהל שהחרימו שיפרעו חובותיהם ויבנו בית הכנסת מהמעות שיגבו מהרבית שיחזירו להם העובדי כוכבים ועכשיו כשגבו הרבית מהעובדי כוכבים אין בו כדי לפרוע חובותיהם יתנו מחצה לזה ומחצה לזה:

1998 לשון מסופק בהסכמה בחרם נידון כפי מה שיאמרו רוב הקהל שהיתה כוונתם בשעת החרם: הגה וכן בשאר דברים שהצבור מחולקים בו בענין תקנתם וחרם שלהם ואם התנו שכל לשון המסופק יהא נידון על פי פלוני לא יוכל לדון על פי אומד דעתו אלא כפי מה שנראה לו מלשון ההסכמה והתקנה ב"י בשם הריב"ש בח"מ סימן ט"ו בשם תשו' רשב"א קהל שגזרו חרמות שאין הצבור יכולין לעמוד בם אין צריכין לקיימם. פסקי מהרא"י סי' רצ"ב:

1999 היתר שנעשה באונס אינו כלום:

2000 דין נדר שהותר מקצתו או מי שנדר על דבר א' שני פעמים. ובו ט' סעיפים: נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיצד נדר להתענות או שלא לאכול בשר זמן ידוע ואירעו בו שבתות וי"ט אומרים לו אלו נתת ללבך שיארעו בו שבתות וי"ט לא היית נודר והותר הכל רא"ש ורמב"ם וכן אם אמר לחבורת אנשים קונם שאני נהנה לכולכם או שאמר שאני נהנה לך לך לך הוי כלל ואם הותר א' מהם הותרו כולם אבל אם אמר קונם שאני נהנה לך קונם שאני נהנה לך כל אחד נדר בפני עצמו ואם הותר אחד לא הותרו כולם ולהרמב"ם אם אמר שאני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורים שאיני נהנה לזה לזה לזה צריך פתח לכל אחד ואחד וי"א דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא כשניתר על ידי פתח אבל על ידי חרטה לא וי"א דאפילו ניתר בחרטה נמי ואין דברים אלו אמורים אלא בנודר לעצמו אבל אם נדר או נשבע לחבירו לפרעו או לעשות לו מלאכה והתיר לו חבירו מקצתו לא הותרו לו השאר והוא הדין אם היו שנים והותר האחד:

2001 אם החרימו או נידו עשרה בני אדם והתירו אחד מהם הוא מותר וכולם אסורים וכן בהפרת בעל אם הפר נדר אשתו במקצת לא הותר כולו:

2002 נדר מאחד ואמר על אחר יהא כפלוני כולם אסורים אפי' עד מאה הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון הוא מותר וכולם אסורין הותר האמצעי כל שקודם לו אסורין הוא וכל שלאחריו מותרים וכן מי שנדר ושמע חבירו ואמר תוך כדי דיבור ואני ושמע שלישי ואמר ואני ונשאל הראשון על נדרו והותר הותרו כולם נשאל האחרון והותר האחרון מותר וכולם אסורים נשאל השני והותר השני והאחרון מותרים והראשון אסור וה"ה לנודר מבשר והתפיס פת בבשר והתפיס דבש בפת אסר עליו ככר ב' פעמים או שנשבע עליו ב' פעמים אף על פי שנשאל עליו והתירו לו אסור עד שישאל עליו ויתירו לו פעם שנית:

2003 נשבע על דבר אחד ונשבע שלא ישאל על שבועתו נשאל תחילה על האחרונה שנשבע שלא יתירו לו ואחר כך ישאל על הראשונה וכן אם נשבע או נדר שלא לעשות דבר פלוני בלא התרה ולא הפרה נשאל תחילה על מה שאמר בלא התרה ואח"כ נשאל על עיקר הנדר תשובת רשב"א וע"פ ב"י סי' רכ"ח דף ער"ב סוף ע"א וכן צבור שהטילו חרם והתנו שלא יעשו התרה ולא התרה להתרה עד סוף העולם יתירו תחילה חרם האחרון שהחרימו שלא להתיר ואחר כך יתירו הראשון: הגה מי שנשבע על דבר אחד ואמר שאם ישאל על נדרו אינו יהודי אסור לשאול על נדרו ואפי' אם נשאל עליו בדיעבד יש להוכיחו וליסרו שתלה אמונתו בנדרו וצריך כפרה וסליחה מרדכי פ' האומנין ודוקא בכהאי גוונא אין להתיר לו אבל אם אמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי אפי' היתר אינו צריך פסקי מהרא"י סי' קצ"ב ומ"מ נראה לי דלא טוב עשה מי שנשבע ויש להוכיחו על זה:

2004 אסר על עצמו מין מאכל אם יעשה דבר פלוני ואמר שיהא באיסורו בכל פעם ופעם שישאל ויותר מהאיסור שיחול עליו פעם אחרת וכן לעולם יתירו לו פעמים רבות כמו שישערו שאמר וכן בכל פעם ופעם וכו' ועוד יתירו לו על מה שאמר וכן לעולם:

2005 אם נשבע על דבר אחד והתנה שלא יוכלו להתיר לו אלא פלוני ופלוני שהם בארץ מרחקים יתחרט על אותו תנאי ויתירוהו לו אחרים ואח"כ יתירו לו אחרים הדבר שנשבע עליו. תשו' מיי' ב"י סי' רכ"ח דף ער"ב סוף ע"א והיא בתשב"ץ סימן ח' ובסמ"ק:

2006 אם התנה בשעת שבועתו שלא תהא ניתרת לעולם אין תנאו כלום דדברים בעלמא הם כיון שלא כלל בשבועתו שלא ישאל על שבועתו דאם כן מתירין תחילה הב' ואחר כך הראשונה כאמור:

2007 קבל עליו חרם ונדוי לעשות דבר פלוני בלי שום פתח וחרטה מתירין לו שאין החרם צריך לא פתח ולא חרטה ואם אמר בלי שום פתח היתר וחרטה יש לחוש למלת היתר שאמר ומתירים לו תחילה הב' ואחר כך הראשונה:

2008 נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ידבר עמו שיאסר בבשר נשאל על הראשונה ואחר כך על השניה שאין מתירין לא נדר ולא שבועה כל זמן שלא חלו וכן אם נשבע שלא יהנה לפלוני או לחכם שישאל לו על השבועה נשאל תחלה על הראשונה ואח"כ על הב' של חכם וכן אם נשבע שלא יהנה לפלוני והרי הוא נזיר אם ישאל על שבועתו זו ישאל על שבועתו תחלה ואח"כ על נזירותו וכן כל כיוצא בזה:

2009 ובו סעיף אחד: מתירין שבועות ונדרים *פי' שאדם עושה בינו לבין עצמו אפילו נשבע בהזכרת השם כן נהגו על פי ש"ס ופוסקים עיין בית יוסף : הגה ומ"מ לא ישאל עליו לכתחלה אלא מדוחק ועיין לעיל סימן ר"ג הגאונים וע"פ כל נדר שיש בהתרתו נדנוד עבירה אין להתירו הר"ד כהן וריב"ש סי' תל"ב י"א כל מי שנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו. במרדכי הגהות דשבועות:

2010 הנודר על תנאי או מי שתולה נדרו בדעת אחרים. ובו סעיף אחד: אין הנדר והשבועה ניתרים אלא על פי מומחה או בג' הדיוטות שאפילו פירש והתנה בשעת הנדר או השבועה אימתי שירצה שיבטלנו מעיקרו או שתלה באחר שיבטלנו אימתי שירצה אינו כלום דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא על ידי מומחה או ג' הדיוטות ואפילו אם תלאו בדעת אחר וקיימו ושוב נשאל על הקיום אינו מועיל: הגה אבל אם לא קיימו ומיד ששמעו אמר שלא יהיה נדר הנדר בטל כן משמע מדברי הרא"ש כלל י' סי' ג' ומל' הטור וכ"ש אם התנה בפירוש שחבירו יוכל לבטלו דיוכל חבירו לבטל כל זמן שלא חל הנדר ריב"ש סי' תפ"ו וקפ"ב ועיין לעיל סי' רכ"ח סעיף ל"ז ול"ח : ומיהו אם נדר לזמן אין צריך התרה אלא לכשיגיע הזמן בטל ממילא:

2011 דין נדרי זרוזין והבאי ושגגות ואונסין. ובו כ' סעיפים: יש נדרים שאין צריכין התרה נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין והתולה בדבר ולא נתקיים:

2012 נדרי זרוזין כיצד היה מוכר חפץ לחבירו ואמר קונם עלי ככר זה אם אפחות מסלע ואמר הלוקח קונם ככר זה עלי אם אוסיף על שקל ונתרצו שניהם בג' דינרים או בפחות מעט או יותר מעט ר"ן לא נאסר שום אחד מהם שכן דרך התגרים לידור או לישבע כדי לזרז חבירו ואין בלבו לשום נדר וי"א אף על גב דאמרינן לזרוזי נתכוונו מכל מקום לא יוכל המוכר ליתנו בשקל ולא יוכל הלוקח לקנותו בסלע שם בשם י"א ויש מקילין שם ודוקא כשאין מעמידים דבריהם אלא שניהם נתרצו בשלשה דינרים אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוונו וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי חילל דבריו ואם האחד העמיד דבריו והשני לא העמיד מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני וכל זה מיירי בסתם אבל אם אומרים שלנדר גמור נתכוונו הוי נדר ואם המוכר אמר קונם אם אפחות מיותר מסלע או שאמר הלוקח קונם אם אוסיף לך על מעט פחות משקל ונתרצו בג' דינרים הרי זה נדר שאין דרך לזרז כשמפליגין כל כך ולנדר גמור נתכוונו: הגה נדר לשנים שרוצים לקנות ממנו ואמר לאחד מהם לנדר גמור כוונתי ולאחר לזירוזין כיון שהנדר בטל לגבי אחד בטל לגבי שני הואיל ונקרא נדר אחד לשניהם. ב"י בשם הר"ן בפי' הירושלמי:

2013 המזמין את חבירו שיאכל עמו ומסרב ומדירו אם אינו אוכל עמו או שאומר לו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה מתארח עמי ואוכל פת חמה ושותה כוס של צונן וזה מסרב ה"ז נדר של זרוז אבל אם זימן ראובן לשמעון לאכול עמו והיו מזמינים אותו גם במקום אחר וחפץ לאכול יותר עם ראובן ואומר לו הדירני מנכסיך אם לא אוכל עמך כדי שלא יפצירו בי במקום אחר הרי זה נדר גמור: הגה ואין למדין מדיני נדרי זרוזין למקום אחר שאין לך בהם אלא מה שאמרו חכמים. ב"י בשם רבינו ירוחם:

2014 נדרי הבאי כיצד כגון שאמר קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי כיוצאי מצרים או אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד או חומה גבוהה לשמים אינו נדר שכן דרך העולם להפליג ולא כוון לשם נדר ואם מעמיד דבריו שאמר שכוון לשם נדר הוי נדר . תא"ו ני"ג וכן משמע לקמן בטור סימן רל"ט גבי שבועה:

2015 אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אינו נדר כיון שאי אפשר לו להיות בלא כל הפירות הוי ליה נדר שוא וכן אם אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אם לא עשיתי דבר פלוני אינו נדר: הגה אבל אם אמר בלשון עתיד אם אעשה דבר פלוני יאסרו כל פירות עלי י"א דאסור ב"י בשם סמ"ג ותוס' פ' המדיר ריש כתובות דף ע"א והג"א מהרי"ח וכן אם אסר עליו כל פירות חוץ מחטין י"א דהוי נדר סמ"ג ומרדכי פ' ג' דשבועות ויש חולקין. תשובות מיימוני סוף הל' נדרים:

2016 נדרי שגגות כיצד אמר קונם עלי ככר זה אם אכלתי ושתיתי ונזכר שאכל ושתה או אם אוכל ואשתה ושכח ואכל ושתה כיון שהוא שוגג בשעת הוצאת הנדר מפיו או בשעה שיש לה לחול ואם היה יודע שהוא כן לא היה נודר אינו נדר וכן אם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה וכן אם אמר קונם שאיני נושא פלונית שהיא כעורה והיתה יפה בשעת הנדר שאם היה יודע שהיא נאה לא היה נודר אבל אם היתה כעורה ויפוה חל הנדר: הגה וכן האומר אם היה פלוני אצל זה הדבר אתן אלף זוז לצדקה והיה שם פטור דהוי נדר בשוגג. מהרי"ו בדינים והלכות סימן נ"ט:

2017 וכן אם ראה מרחוק אנשים אוכלין פירותיו ולא הכירם ואמר הרי הם עליכם כקרבן וכשקרב אליהם ראה שהם אביו או אחיו שלא היה רוצה לאסרם עליהם אינו נדר אע"פ שלא פירש כיון שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו ואפי' נמצאו עמהם זרים דכיון שבטל הנדר אצל אביו ואחיו בטל גם אצל אחרים:

2018 במה דברים אמורים כשהחליף את דבריו שאמר תחילה כולכם אסורים ולבסוף אמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר או כשאמר תחלה כשראם מרחוק ולא הכירם יהו אסורים לזה ולזה ואחר כך החליף דבריו לומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא אבל אם בשעת האיסור אומר כולכם אסורים וגם בשעת חזרה אומר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא או שאמר בשעת האיסור יהו אסורים לזה ולזה ובשעת חזרה אומר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה לא הותרו האחרים:

2019 אמר היין עלי קרבן מפני שהוא רע למעים אמרו לו הרי המיושן יפה למעים אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר ואפי' אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר מותר בישן ובחדש אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל היינות אסורים עלי חוץ מן המיושן הרי זה מותר במיושן בלבד וכן כל כיוצא בזה:

2020 נשבע שלא יעשה כך מפני שהיה סבור שהוא איסור גדול ואח"כ נודע לו שאין בו איסור כל כך לא חלה השבועה כלל כי היתה בטעות:

2021 מי שאמר לחבירו שהשר כלל אותו בפשרה שלו וע"י כך נשבע לתת לו כך וכך מעות ואיגלאי מילתא שהשר פטרו לזה אין ממש באותה שבועה כיון שהטעהו:

2022 נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין: הגה ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו על ידי ממון הרבה שיתן מקרי אונס ריב"ש סי' קפ"ו וכן אם צוה עליו השר שלא לקיים שבועתו ונדרו אפי' לא הוי הקנס רק ממון מקרי אונס שם וב"י בשם תשובת הרשב"א מ"מ אם בנקלה יכולים להשתדל לא מקרי אונס שם ותשוב' הרשב"א וע"ל סימן רכ"ח סעיף מ"ז בדין חרם שגוזר המושל לעבור עליו מי שנשבע או נדר לעשות דבר ביום פלוני ונאנס כגון שנשבע לשלם וכשהגיע הזמן אין לו לשלם פטור משבועתו ואם יכול לקיימה אח"כ דינו כאילו עבר על שבועתו במזיד ב"י סי' רכ"ח דף רע"ג ע"ד בשם תשובת הרשב"א וכבר נתבאר דינו לעיל סי' רכ"ח סעיף מ"א ואם כשהגיע הזמן לפרוע הכריח השר למלוה להרויח הזמן ללוה או שפטרו לגמרי השבועה קיימת ב"י בשם תשובת הרשב"א ורמב"ן סי' רמ"ו ולכולי עלמא צריך לפרוע לו אחר כך ועיין בח"ה סי' ע"ג מדינים אלו. קהל שעשו חרם על ה' שנים *כבר אמור שעניני קהל וחרם בטלים כעת מדינא דמלכותא וקבעו זמן שיתחיל החרם ובאותו הזמן היו אנוסים או שוגגים ולא התחילו לקיים הנדר צריכין לקיימו אחר כך כי אינו בטל משום זה תשובת הרא"ש כלל ז' . מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום שמא ישכח אחר כך ולא יעשנו ויעבור על נדרו ושבועתו ואם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו י"א דמקרי אונס הר"ן פ' כיצד הרגל ויש אומרים דלא מקרי אונס חידושי אגודה פרק מי שאחזו ולא מקרי אונס בשבועה אלא א"כ היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע אבל אם לא היה מגיע לו טובה ונשבע כדי שיהא לו טובה מזה אין מקרי אנוס בשבועה מהרי"ק שורש קס"ז ופסקי מהרא"י סי' ע"ג . כל שהוא אנוס בשבועה אע"פ שאמר על דעת רבים או על דעת המקום אינו כלום ב"י בשם רשב"ץ . נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס או על תנאי כך וכך שם ודוקא קודם שעבר על שבועתו אבל אם כבר עבר אינו נאמן לפטרו ממלקות בסי' רכ"ח דף רע"ד ע"א בב"י בשם הרשב"א וכן מי שהודה ברבים או כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אחר כך שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ"ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו ת"ה סי' שכ"ו :

2023 אע"פ שארבעה נדרים אלו אינם צריכים התרה אסור לידור בהם אם לא שרוצה לקיים דבריו:

2024 הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה לפיכך נודרין להרגים ולמוכסים אם הוא מוכס העומד בלא צווי המלך או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו ואומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם איני מבית המלך ליפטר מן ההרג או אם אין מה שאני מביא מבית המלך ליפטר מן המכס וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום אף על פי שמוציא מפיו סתם וקיימא לן דברים שבלב אינם דברים גבי אנס שרי ובלבד שלא יוציא בפיו דבר שהוא בפירוש נגד מה שבלבו בתוס' בנדרים ובפ' הגוזל בתרא ועוד הרבה פוסקים ואפילו לא בקש ממנו שידור והוא נודר מעצמו או הוסיף לידור יותר ממה שביקש כגון שאמר לו אמור קונם שתהנה מאשתך אם אינו כדבריך והוא אומר קונם אשתי ובני נהנים לי או שבקש ממנו שידור והוא נשבע אינו כלום שכל מה שעושה אינו עושה אלא מחמת האונס ולחזק דבריו נגד האנס: הגה ודוקא כשנשבע לו בפיו אז צריך לבטל בלבו באיזה תנאי ודרך שלא יסתור מה שהוציא בפיו אבל אנסין שצוו להחרים על איזו דבר שלא כדין אין באותו חרם כלום ואפי' בטול בלב אינו צריך הגהות מיי' פ"ב מהל' שבועות בשם הגאונים וכ"כ רבינו ירוחם וכל זה לא מיירי אלא כשאפשר לעבור על שבועתו ונדרו שלא יודע להאנסין אבל אם יודע להאנסין אסור מפני חלול השם ולכן נענש צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר ד"ע אע"פ שהיה בדרך אונס תשובת הרא"ש כלל ט' ותשו' מ"ע סי' מ"ט ומהרי"ו סי' נ"ג מיהו אם הודיע לאנס מיד שיצא מאנסו שהיה לו תנאי בלבו ולכן יעבור על שבועתו ליכא למיחש הואיל והיה אנוס מתחילה כך משמע בפ"ב דיומא מיהו הכל לפי צורך הענין ד"ע אנסין שצוו לישבע להגיד על אחד אם בא על הכותית כדי להענישו מיתה מקרי שבועת אונס ב"י בשם הרא"ש כלל ח' ויש לבטלה בלבם וכן אם ראובן הפקיד ממון ביד שמעון וצוה הגמון אנס להחרים על מי שיודע מממון של ראובן אם העובד כוכבים רוצה ליקח ממון של ראובן באונס שלא כדין אין החרם כלום וכן יוכל הנפקד לישבע שאין לו משל ראובן הכל בב"י בשם תשובת הרא"ש כלל ח' וט' ובלבד שלא יהא חלול השם בדבר שם בתשובה כמו שנתבאר ב' יהודים שהכו זה את זה וגזר הגמון אחר עדות אם יענישו המכה יותר מדינו נקרא אונס ואם אינן יכולים להשמט וצריכין להגיד יעידו וישלמו לניזק נזקו ואל יצילו עצמן בממון חביריהם חידושי אגודה פ' הגוזל בתרא ושם הג"ה במרדכי בשם מהר"מ ועיין לקמן סי' רל"ט עוד מדינים אלו:

2025 מי שאנס את חבירו ויסרו במיני יסורים עד שנשבע לתת לו כך וכך מעות אין באותה שבועה או נדר או חרם ממש: וכל שכן אם קבל חרם או שבועה עליהם מכח אונס מיתה דאינו כלום כן משמע במרדכי פ' הניזקין וכ"כ מהרד"ך בית י' תשו' י"ז ולא כתשו' מהרי"ו סי' נ"ג ופסקי מהרא"י סי' ע"ג:

2026 מי ששידך בתו ונדר לתת עמה סך מעות ונשבע ואחר כך נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה: הגה ראובן ושמעון שהיו דרים בעיר אחת ונשבעו שניהם להשיא בניהם זה לזה ואחר כך יצא ראובן ובנו מן העיר שמעון פטור ואין צריך להוליך בתו אחריו גם ראובן פטור אם הוצרך לצאת דמקרי אנוס וכן אם נשבע הבן ואביו הוצרך לצאת ואין לבן פרנסה זולת אביו ב"י סי' רכ"ח דף רע"ד ע"ב בשם הרמב"ן סי' רע"ח ועיין בח"ה סימן ע"ג סעיף ח':

2027 מי שנשבע שידור במקום חמיו אם לא יעכבנו אונס אם סיבב הוא או אחרים בשבילו איום עליו שלא לילך למקום חמיו אין זה אונס: הגה אשה שנדרה לבעלה בחליו שלא תנשא אחרי מותו או להפך ר"ד כהן בית י"ז ובהרמב"ן סי' מ' או מי שנדר לחולה איזה דבר תשובת הרשב"א אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרוף דעתו עליו הוי כנדר אונס אבל אם לא עשה כן מפני זה אלא מפני דבר אחר הוי כנדר על דעת חבירו שם ועיין לעיל סימן רכ"ח:

2028 שותפים שבררו דיינים בכח חרם לקיים מה שגזרו עליהם ואחד מהם מסר מודעא שלא קבל עליו הנבררים אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו שהיה ירא שמא יכחיש שהתחיל לומר שאין בידו כלום ואחר שגזרו הנבררים הראה מודעא זו ואמר שאינו רוצה לקבל אלא מה שידין עליו דיין הקהל בדין תורה כיון שקבל עליו בחרם אסור לו לסתור דינם:

2029 מי שפירש בשעת נדרו על מה נדר הרי זה כתולה נדרו באותו דבר ואם לא נתקיים הדבר שנשבע בגללו מותר כגון שאמר שאיני נושא את פלונית שאביה רע ושמעו שמת או שעשה תשובה אין צריך התרה דהוה כאלו פירש שנודר על זה התנאי וכיון שנתבטל נתבטל הנדר. וע"ל סי' ר"כ סט"ו בהג"ה:

2030 ועוד יש נדר שא"צ התרה כגון שאמר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה נוטל ממני כך וכך ה"ז יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם שיאמר לו כלום נדרת אלא לכבדני וזהו כבודי שלא אטול ממך ואפילו אין המדיר אומר בפירוש שכך היתה כוונתו אלא מן הסתם וכן אם אמר לו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי כך וכך יש לו היתר בלא שאלת חכם שיאמר לו הרי הוא כאלו קבלתי: הגה וע' לעיל סי' רכ"ח סעיף ל"ט י"א דוקא בדבר קיום מעשה יכול לומר כאלו עשית אבל בביטול מעשה כגון שיאמר קונם נכסי לך אם תלך למקום פלוני לא יוכל לומר לך והוי לי כאלו לא הלכת ר"ן בשם רשב"א וי"א דאין חילוק ב"י בשם הר"ן פ"ד דנדרים ות"ה סי' שי"א ור"ל ן' חביב סי' קל"ז וכל תנאי שהיא לטובת הנודר יכול לומר הרי לי כאלו קיימת התנאי מי שאמר קונם אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כך וכך אם הבן סומך על שלחן אביו א"כ האב מתכוין לטובתו ויוכל לומר כאלו התקבלתי ואם לאו אין האב יכול לומר כך רק הבן. ג"ז שם בשם הר"ן:

2031 עונת נדרים לזכר ולנקבה. ובו סעיף אחד: קטן בן י"ב שנה ויום אחד וקטנה בת י"א שנה ויום אחד אם יודעים לשם מי נדרו ונשבעו נדריהם נדר ושבועתם שבועה אע"פ שלא הביאו ב' שערות ובודקין שנת י"ג לזכר ושנת י"ב לנקיבה וקודם שיש י"ב לזכר וי"א לנקיבה אפילו יודעים לשם מי נודרים אינו נדר: הגה וגוערים בהם ומכין אותן שלא ילמדו לשונם בנדרים ושבועות ואם הוא דבר קטן וקל ואין בו עינוי נפש אומרים להם שיעמדו בנדרם ושבועתם כדי שלא ירגילו עצמם בזה. רמב"ם פי"ב מהל' שבועות סמ"ג וכל בו: ומי"ג ויום אחד ואילך לזכר ומי"ב ויום אחד לנקיבה אע"פ שאין יודעים לשם מי נודרים נדריהם נדר:

2032 מתי האב והבעל מפירין ומתי מפירין שניהם יחד. ובו ע"ב סעיפים: האב מפר נדרי בתו כל זמן שהיא קטנה או נערה אפי' נדרה על דעת רבים בגרה פי' כשהאשה עברה שתים עשרה שנה ויום א' אז אם הביאה ב' שערות נקראת נערה עד ו' חדשים אח"כ שאז נקראת בוגרת כלומר מלאה שער כי תרגום ירושלמי של איש שעיר גבר בגר או נשאת שוב אינו יכול להפר:

2033 הבעל מפר נדרי אשתו לבדו משתכנס לחופה עד שתתגרש והגיע הגט לידה היתה מגורשת מספק לא יפר לה:

2034 נתן לה גט על תנאי או לאחר זמן לא יפר לה בימים שבנתיים:

2035 שמעה שמת בעלה ונשאת והרי הוא קיים אין בעלה ראשון ושני מפירים נדריה וכן כל מי שנשאת באיסור כרת:

2036 נשאת לאיסורי לאוין או לחייבי עשה והפר לה בעלה הרי זה מופר. משתתארס עד שתכנס לחופה אין הבעל מפר לבדו אפילו אם הוא חייב במזונותיה ולא האב לבדו מפר אלא שניהם מפירים בשותפות ואפילו נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה ואם הפר א' בלא שני אינו מופר ומיהו חלקו של שני נשאר קלוש והקל איסורו שאין בו מלקות וצריך שישמעו שניהם ביום א' אבל אם שמע א' היום והפר ושמע השני ביום אחר אינו יכול להפר ויש אומרים שכל א' מפר ביום שמעו אף על פי שלא שמעו ביום א' ואם נתארסה ואין לה אב אין הארוס יכול להפר . רשב"א סימן קס"ו:

2037 אם קיים האחד אפי' חזר ונשאל על ההקמה אינו יכול להפר עם השני:

2038 שומרת יבם אין היבם מפר אפילו אין שם אלא יבם אחד ואפי' עשה בה מאמר פירוש שקדשה בכסף:

2039 הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל להביאה לו להכניסה לחופה עדיין היא ברשות שניהם להפרה מסרה האב או שלוחיו לשלוחי הבעל יצאת מרשות האב ר"ן ותוספות וי"א דמכל מקום אין הבעל מפר לה עד שתכנס לחופה. טור:

2040 נערה מאורסה שלא שמעו אביה ובעלה את נדרה עד שבגרה שיצאה מרשות האב אין הארוס פי' המקדש ובא הפעול במקום תאר ע"ד הוי שקוד ללמוד תורה יוכל להפר לבדו:

2041 נדרה ושמע אביה והפר חלקו ולא שמע בעלה עד שכנסה אינו יכול להפר לכך דרך תלמידי חכמים לומר לה קודם שיכניסנה כל נדרים שנדרת משארסתיך יהו מופרים וכן יאמר האב לבתו קודם שתצא מביתו כל נדרים שנדרת יהו מופרים:

2042 מת הארוס בעודה נערה חוזרת לרשות האב ומפר אפילו מה שנדרה בחיי הארוס ושמע ומת מפר האב לבדו ביום שמעו ואפילו יש לה יבם ועשה בה מאמר מפר האב לבדו ודוקא שמת הארוס קודם שמעו או שמת ביום שמעו ולא קיים הנדר וכן אם הפרו צריך האב לחזור ולהפר אבל אם קיים הנדר קודם שמת או שמת אחר יום שמעו אין האב יכול להפר ולהרמב"ם שמע ארוס והפר לה ומת ואחר כך שמע האב אין האב יכול להפר:

2043 כנסה או שמסרה לו האב או שלוחיו להכניסה ומת בעודה נערה אינה חוזרת לרשות האב:

2044 נדרה והיא ארוסה ונתגרשה וחזרה ונתארסה לארוס זה או לאחר אביה וארוסה האחרון מפירין לה:

2045 כנסה ונדרה ולא שמע הבעל וגירשה ואחר כך אירסה אינו יכול להפר אותו נדר משום דאין ארוס מפר אלא בשותפות האב והכא כיון שהאב אינו יכול להפר לפי שכיון שכנסה יצתה מרשותו הארוס נמי אינו יכול להפר:

2046 מת האב משנתארסה אין הארוס יכול להפר אפי' אם שמעו הארוס והאב יחד והפר האב קודם שמת וכן אם שמע הארוס והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הארוס יכול להפר חלק האב:

2047 שמע אביה והפר לה ולא הספיק הארוס לשמוע עד שמת אין האב יכול להפר חלקו של ארוס ודוקא שמת אחר יום שמיעה אבל אם מת ביום שמיעה חוזר ומפר הכל ביחד ואם חזרה ונתארסה בו ביום אע"פ שמת הארוס הראשון אחר יום שמיעת האב חוזר ומפר עם הארוס השני ויש חולקין בזה לומר שאין האב חוזר ומפר עם הארוס השני:

2048 נדרה והיא ארוסה ומת הארוס בין קודם שמיעה בין לאחר שמיעה ושמע האב וחזרה ונתארסה בו ביום אפילו כמה פעמים האב והארוס האחרון מפירין נדריה ואם לא שמע האב בו ביום ונתארסה לאחרים ושמע אחר כך אפילו אחר כמה ימים האב והארוס האחרון מפירים ביחד ביום שישמעו:

2049 נדרה והיא ארוסה ושמע אביה ולא שמע הארוס ונתגרשה בו ביום ונתארסה לאחר בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון מפני שלא יצאתה לרשות עצמה שעה אחת שעדיין היתה ברשות האב מפני שהיא נערה:

2050 נערה המאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה ונתגרשה ונתארסה לאחר אפילו לאחר כמה ימים כשישמע האב והארוס האחרון מפירין נדרים שנדרה בפני הארוס הראשון הואיל ולא שמע אותם הארוס הראשון:

2051 הא דאמרינן שחוזרת לרשות האב לבטל מה שנדרה תחת הארוס והוא שמען דוקא כשמת הבעל מן האירוסין אבל אם גירשה לא דמספקא לן אי גירושין כהקמה דמי הילכך אם שמע נדרה וגירשה אין האב יכול להפר לא לבדו ולא בשותפות עם ארוס אחר ואפילו עם הראשון נמי לא אפי' החזירה ביום השמיעה אבל אם לא שמע הארוס נדרה וגירשה דינה כמו לא שמע ומת לכל דבר:

2052 אין האב מפר נדרי בתו ולא הבעל נדרי אשתו אלא ביום שמעם ודוקא כל היום ולא מעת לעת שאם שמע בתחלת הלילה מפר כל הלילה ויום המחרת ואם שמע סמוך לחשיכה אינו מפר אלא עד שתחשך ואם עבר היום ושתק אפילו לא כוון בשתיקתו אלא לצערה אינו יכול להפר ואם שתק מפני שאינו יודע שיש ביד הבעל להפר או אפילו יודע אלא שנדרה נדר שסבור שאינו יכול להפר כגון שסבור שאינו עינוי נפש יכול להפר אפילו לאחר כמה ימים ולא הויא שתיקתו קיום ושעת ידיעתו כאילו היא שעת הנדר או יום שמיעה ויפר לה כל אותו היום:

2053 נדרה אשתו וקיים לה באחד מלשונות של הקמה וכסבור שאינן לשון הקמה ובו ביום הפר לה הקמתו הקמה והוא הדין למי שיודע שיש בידו להפר אותו נדר שנדרה אבל לא ידע שצריך להפר ביום שמעו כיון שעבר יום שמיעה אינו יכול להפר ואם נשאל על ההקם הפרתו שהפר הפרה ואינו צריך לחזור ולהפר:

2054 בעל שקיים נדרי אשתו והלכה לפני שלשה הדיוטות והתירו לה מותר: הגה וי"א דאין חכם או ג' הדיוטות יכולין להתיר אחר הקמה של בעל מהרי"ו סי' ט"ו ומרדכי פרק השולח בשם ר"י והגהמ"ר דשבת בשם ר' יונתן אבל אם לא הפר לה הבעל והחריש לה יכול חכם או ג' הדיוטות להתיר מהרי"ק שורש נ' וטוב להחמיר לענין אם קיים לה הבעל שישאל הבעל על ההקם ויתיר ויפר לה ואם אינו ביום שמעו יתיר ג"כ חכם או ג' הדיוטות ת"ה סי' רע"ט וע"ל סעיף מ"ט וכל זה לכתחלה לחוש לסברת המחמירים אבל העיקר כסברא הראשונה דחכם או ג' הדיוטות מתירים אחר הקם הבעל כסברא הראשונה היא סברת הגהות מרדכי דשבועות ודשבת ורשב"ם בשם ר"י ורא"ם ב"י בשם רשב"ץ ות"ה:

2055 מפירין נדרים בשבת אף על פי שאינם לצורך השבת ולא יאמר לה מופר ליכי כמו שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי אכלי וטלי ושתי וכיוצא בזה רמב"ם וטור לקמן סימן זה:

2056 הבעל או האב יכול להפר בלא שמיעה אם הוא פקח אבל אם אינו שומע והוא מדבר אינו יכול להפר: הגה ויש חולקין דאף פקח אינו יכול להפר עד שישמע הטור והרא"ש וסמ"ק ומיהו אם הפר ואח"כ שמע הוי הפרה ר' ירוחם ועס"ק מ"ג:

2057 השוטה אינו מפר:

2058 קטן אינו מפר לפי שאין לו אישות:

2059 אין האב והבעל מפירין קודם שתדור אבל משנדרה מפירין אף על פי שלא חל הנדר ואפילו שלא בפניה: הגה וי"א דוקא נדר שתלוי בזמן דממילא חייל אבל אם תלוי במעשה לא יוכל להפר עד שיחול רבינו ירוחם סוף נכ"ז בשם רבינו יונה:

2060 הבעל מפר לשתי נשיו כאחת וכן האב לב' בנותיו ויש חולקין:

2061 אין יכולים לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה:

2062 צריך שיכוין לשם האשה שהפר לה ולשם הנדר שהוא מפר כיצד נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו כי כן אמרו לו אליבא דחד שנוייא בגמרא או איפכא נדרה מהתאנים וסבור שנדרה מהענבים כי כן אמרו לו או איפכא והפר לה על דעת זה לא הוי הפרה אלא א"כ נודע לו תוך כדי דבור ורצה גם בהפרה זו:

2063 כשנודע לו אחר כדי דבור דלא הוי הפרה יש לו להפר כל יום ידיעה שניה ואם קיים בידיעה קמייתא לאו כלום הוא ואם רצה להפר בידיעה שנייה מפר:

2064 אמרו לו נדרה אשה בתוך ביתך וסבור שהיא בתו והפר לה ונמצא שאשתו היא שנדרה אע"פ שלא נמצא אלא לאחר כדי דבור הרי זה מופר והוא שרוצה בהפרת אשתו:

2065 כל ההפרה תלויה בשעת הנדר כיצד אם בשעת הנדר היא נשואה אע"פ שלא יחול עד שתתאלמן כגון שאמרה קונם ככר זה עלי לאחר ל' יום והפר לה ונתאלמנה בינתיים מופר וכן אם אמרה קונם עלי ככר זה לאחר שתתאלמן הרי זה מופר:

2066 היתה אלמנה בשעת הנדר אינו מופר אע"פ שנשאת קודם שיחול לא שנא אמרה קונם עלי לאחר ל' יום ונשאת בינתיים לא שנא אמרה קונם עלי לאחר שאנשא והוא הדין אם היתה ארוסה בשעה שנדרה וחל הנדר אחר שנשאת לו אינו יכול להפר:

2067 אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה בין שאסרה עצמה בכל המין בין שאמרה תאנים וענבים אלו וקיים לתאנים והפר לענבים או שקיים לענבים והפר לתאנים מה שקיים קיים ומה שהפר מופר וכן כל כיוצא בזה ואין אומרים בהפרה נדר שהופר מקצתו הופר כולו: הגה ויש חולקין וסבירא להו דאם קיים קצתו קיים כלו ואם הפר קצתו אינו מופר כלל טור והרא"ש ורמב"ן ור"ן ודוקא בנדר אחד אבל אם אמרה קונם ענבים עלי קונם תאנים עלי ב' נדרים הם ואין שייך אחד לחבירו. ג"ז בטור:

2068 מפר אדם או מקיים נדרי אשתו ובתו בכל לשון ואע"פ שאינה מכרת וכל לשון שיאמר שמורה שקיים לה אפי' עשה כדי לצערה הוי קיום ב"י בשם תשו' הרשב"א ומהרי"ק שורש נ' אלא דמביא שם ראיה מנודרין להרגין דדברים שבלב אינם דברים ולדעתי פשוט כן מלעיל סכ"א והוא ש"ס ס"פ נערה המאורסה ודוק וכיצד מפר אומר ג' פעמים מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו בין בפניה בין שלא בפניה אבל אמר לה אי איפשי שתדורי או אין כאן נדר הרי זה לא הפר וכן האומר לאשתו או לבתו מחול ליך או מותר ליך או שרוי ליך וכן כל כיוצא בענין זה לא אמר כלום ויש מי שחולק ואומר דאומר אין נדר זה כלום לא הוי הפרה. הרא"ש וטור:

2069 חשב לשון הפרה בלבו ולא הוציאו בשפתיו אינו כלום בד"א שלא אמר לה טלי ואכלי אבל אם אמר לה טלי ואכלי וחשב לשון ההפרה בלבו הוי הפרה:

2070 כל זמן שלא הפר הנדר לאשתו אינו יכול לכופה שתעבור על הנדר אלא אם כן אמר לה טלי ואכלי ויחשוב בלבו לשון הפרה ולהרמב"ם המבטל נדרי אשתו ובתו א"צ לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים ומהו הבטול שיכוף אותה לעשותה דבר שאסרה אותו אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה עושה ואם רצתה אינה עושה כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר ליך הרי זה מופר ומותרת לאכול ולשתות. נטל ונתן לה ואמר לה טלי אכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאליו:

2071 המפר נדרי אשתו ובתו צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה: הגה כל זה הוא סברת הרמב"ם אבל לסברא הראשונה אין חילוק בין הפרה לביטול ובשניהם אינו מופר או בטל טור והרא"ש ותוס' ור"ן והראב"ד רק כשמפר או מבטל בלבו ואמר לה טלי ואכלי וכן עיקר:

2072 המקיים בלבו הרי זה קיום והמפר בלבו אינו מופר לפיכך אם הפר בלבו הרי זה יכול לחזור ולקיים ואם קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אלא אם חזר בתוך כדי דבור:

2073 אמרו לו אשתך נדרה ואמר בלבי היה להפר לה והפרתי לה שומעין לו. אמרו לו נדרה והוא אומר לא נדרה וכיון שרואה אותם העידו עליה אמר בלבי היה להפר אין שומעין לו:

2074 אמר לה קיים ליכי ומופר ליכי ולא תחול ההקמה אלא אם כן חלה הפרה הרי זה מופר וי"א דהוי קיום טור בשם י"א ומסקנת הרא"ש:

2075 אמר לה בבת אחת קיים ומופר ליכי או שאמר לה קיים ליכי ומופר בבת אחת ר"ן הביא נוסחאות אין כאן לא הקמה ולא הפרה ולהרמב"ם קיים:

2076 אמר לה קיים ליכי היום הרי זה קיים לעולם:

2077 אמר לה מופר ליכי למחר אינו מופר וי"א דהוי קיום טור ורא"ש:

2078 אמר לה קיים ליכי שעה אחת ועבר היום ולא הפר הרי זה קיים:

2079 אמר לה קיים ליכי שעה אחת וכשעברה השעה אמר לה מופר ליכי הרי זה ספק:

2080 המקיים נדרי בתו או אשתו וניחם הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו וחוזר ומפר לה בו ביום אבל אם הפר לה וניחם אינו יכול להשאל לחכם כדי שיחזור ויקיים וי"א שאינו יכול להשאל על ההקם אלא ביום השמיעה ויש להחמיר כסברא האחרונה ר"ן והתוספות וכ"כ ר' ירוחם ובת"ה בשם סמ"ק ויתיר לה חכם ג"כ כדלעיל סעיף כ"ג:

2081 אמר לה קיים ליכי שתי פעמים ונשאל על הראשון חל השני:

2082 האשה שנדרה והתפיס אחר בנדרה או שאסרה עליה ככר בנדר ואחר התפיס בו והפר לה הבעל או האב היא מותרת והמתפיס בה אסור שאין הבעל והאב עוקרין הנדר מעיקרו כמו החכם:

2083 נדרה היא והתפיס בה הבעל או האב שוב אינם יכולים להפר דהוי כקיום:

2084 נדר הוא והיא התפיסה בו מפר שלה ושלו קיים:

2085 נדר לעצמו והדירה כמותו וגמר בלבו להדירה ואמרה אמן הרי זה אינו יכול להפר ואם נדר והדירה דרך שאלה לידע מה בלבה כגון שאמר לה התרצי בנדר זה להיות כמותי או לא ואמרה אמן הרי זה מפר לה כיצד אמר לה הריני נזיר ואת כלומר ואת נזירה כמותי ואמרה אמן אינו יכול להפר לה אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי האת נזירה כמותי ואמרה אמן הרי זה יפר ואם הפר לה שלו בטל שזה כמו שתלה נדרו בנדרה אמרה לו הריני נזירה ואתה ואמר אמן אינו יכול להפר:

2086 אלו נדרים שהבעל מפר נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אלא שנדרים שיש בהן עינוי נפש כשמתירים לה מותרת בהם לעולם ודברים שבינו לבינה אין ההתרה אלא לעצמו כל זמן שיש לו בו תועלת דהיינו כל זמן שהיא תחתיו ולאחר שתתגרש כל זמן שלא תנשא שאפשר שתחזור אליו אבל לאחר שתנשא חל הנדר גם לדידיה ונדרים שאין בהם עינוי נפש ואינם בינו לבינה אינו יכול להפר:

2087 הבעל נעשה שליח להשאל על נדרי אשתו ובלבד שמצא שלשה מקובצים אבל הוא לא יקבצם:

2088 אין הבעל מצטרף עם ב' להתיר נדרי אשתו בלשון התרה אבל האב מותר להתיר נדרי בתו בלשון התרה כשאר חכם:

2089 יש אומרים שגם האב אינו מפר נדרים שאין בהם עינוי נפש ויש מי שמתיר ויש מי שחילק שקודם שנתארסה מפר כל נדריה אבל נתארסה ומת הארוס וחזרה לרשותו אז אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש:

2090 איזו הם דברים שיש בהם עינוי נפש כגון רחיצה וקישוט כיחול ופרכוס כגון שנשבעה שלא תרחץ או שלא תתקשט או שאמרה הנאת רחיצה וקישוט עלי אם ארחץ או אתקשט אפילו לא תלתה אלא ברחיצה וקישוט של היום ואפשר שלא תרחץ ולא תתקשט היום ולא תאסר הוי עינוי נפש אע"פ שאין חל הנדר אלא ליום א' וי"א דרחיצה וקישוט הוי דברים שבינו לבינה. עיין ס"ק ע"ג : הגה וכל זה לא מיירי אלא בקישוט הפנים אבל קישוט של מטה לכולי עלמא לא הוי דברים שבינו לבינה. ב"י בשם הרב רבינו נסים:

2091 אמרה קונם פירות העולם עלי או אפילו פירות מדינה אחת או אפי' אסרה עליה פירות של איש אחד לבדו הוי עינוי נפש ואפי' אינו חנוני ולהרמב"ם אינם אלא דברים שבינו לבינה:

2092 אפי' נדרה ממין שהוא רע לה ולא טעמה אותו מעולם הוי עינוי נפש:

2093 נדרה שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה או לבית אביה ואמה או שלא תלך במחול או שלא לשורר או שלא לשמוע קול שיר הוי נדרי עינוי נפש:

2094 נדרה משתי ככרות ביחד על אחד מצטערת אם לא תאכלנו ועל השני אינה מצטערת והפר לשתיהן על אותה שמצטערת חלה ההפרה ולא על אותה שאינה מצטערת:

2095 אמרה קונם שאיני נהנה לבריות יש מי שאומר דהוי נדרי עינוי נפש ויש מי שאומר שאינם אלא דברים שבינו לבינה:

2096 נדרה שלא ליהנות לבריות ולא הפר לה מותרת ליהנות מהבעל כל זמן שהיא תחתיו שאינו בכלל הבריות ולאחר שתתגרש חל הנדר גם עליו ואי אפשר לה ליהנות אלא מלקט שכחה ופאה:

2097 נדרה מתשמיש וכיוצא בו דברים שגורמים איבה בינה לבינו הוי דברים שבינו לבינה:

2098 הא דחל נדר מתשמיש דוקא שאמרה הנאת תשמישך עלי אבל אמרה הנאת תשמישי עליך אינו צריך להפר שהיא משועבדת לו וכן הוא שאמר הנאת תשמישי עליך אינו נדר אבל אם אמר הנאת תשמישך עלי הוי נדר: הגה בעל שנדר שלא לקרב אל אשתו עד זמן פלוני אם עשה ברצון אשתו חל הנדר ואם לאו אינו חל ב"י בשם הגהות מיי' פ"ד מהלכות אישות בשם הר"מ האשה שבקשה מבעלה שלא לשמש עמה ובעלה כעס ונשבע שלא לשמש עמה וכראות האשה שבעלה כועס ורצה לישבע מיחתה בו חל הנדר דכיון שבקשה ממנו שלא לשמש עמה הרי מחלה לו שעבודו ומה שמיחתה בו לא עשתה רק שלא יכעוס מהרי"ו סי' א':

2099 אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם יפר חלקו ותהא משמשתו וכשימות או יגרשנה הרי היא אסורה בתשמיש כל אדם וכן כל כיוצא בזה: ל' רמב"ם פ' י"ב מהל' נדרים דין ג':

2100 אמרה קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך אם אני עושה לך או קונם שאיני נהנית לך אם עושה אני לאבא ולאביך יכול להפר אע"פ שלא חל הנדר עדיין ודברים אלו הוי דברים שבינו לבינה:

2101 אמרה קונם שאיני עושה על פי אבא ואביך או על פי אחי ועל פי אחיך אינו יכול להפר שאינה משועבדת להם:

2102 אמרה קונם שאני עושה על פיך יפר אע"פ שהיא משועבדת לו שמא יגרשנה ואז יחול הנדר ולא יוכל להחזירה הלכך קרינן ביה השתא דברים שבינו לבינה: ודוקא שאמרה יקדשו ידי לעושיהם בית יוסף וטור וש"ס ופוסקים ועיין באבן העזר סי' פ"א:

2103 נדרה שלא תתן לפני בקרו וכיוצא בדברים אלו שאין בהם עינוי נפש ואינם מדברים שבינו לבינה ואינם ממלאכות שהיא חייבת בהם אינו יכול להפר:

2104 נדרה שלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו או שלא למזוג לו הכוס ושלא להציע לו המטה אינו צריך להפר לפי שמשועבדת לו:

2105 אשה שנדרה לשתות סם להתעבר אין הבעל יכול להפר:

2106 המדיר אשתו מתשמיש או שלא תלך לבית אביה ודומיו. ובו ו' סעיפים: המדיר את אשתו מתשמיש המטה שאמר קונם תשמישך עלי יקיים אותה שבעה ימים בין שהדירה בפירוש לשבעה ימים או יותר או שהדירה סתם ולאחר שבעה ימים יוציא ויתן כתובתה:

2107 הדירה שלא תהנה ממנו אינו חל שהרי הוא משועבד לה ואם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיא מספקת בהם לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים אם כל משפחתה רגילין באותם דברים קטנים אינו חל שהרי הוא משועבד לה גם בהם ואם אין כל משפחתה רגילים בהם אלא העשירים ואביה עשיר ורגיל בהם ובעלה אינו עשיר ואינו רגיל בהם חל הנדר שהרי אינו חייב לה בהם ומכל מקום כיון שהדירה ממנו והיא חזרה לבית אביה הוא מתחייב לה עתה בהם הילכך עד ל' יום יפרנסנה באלו הדברים הקטנים על ידי פרנס שיאמר כל הזן אינו מפסיד ויזון אותה אחר ויקח מהבעל לא שנא הדירה שלשים יום או יותר או שהדירה סתם אחר שלשים יום יוציא ויתן כתובה:

2108 הדירה שלא תתקשט או שלא תאכל אחד מהמינים אפילו הוא רע ולא טעמתו מעולם ותלאו בתשמיש שאמר קונם תשמישך עלי אם תתקשטי או תאכלי מין פלוני או שאמר קונם הנאת תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך יותר מחדש אם הוא דר עמה בעיר או יותר מרגל אם הוא דר בעיר אחרת יקיים ז' ימים ואז יוציא ויתן כתובה ואם היא נדרה שאמרה קונם מין פלוני עלי או קונם שלא אתקשט בקישוט פלוני או שאמרה יאסר תשמישך עלי אם אוכל מין פלוני או אתקשט בקישוט פלוני או אם אלך לבית אבי והוא שמע ולא הפר לה יוציא מיד ויתן כתובה ולהרמב"ם בנדרה היא וקיים לה הוא אם רוצה לישב ולא תאכל מאותו המין תשב ואם הוא אומר אי איפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה והוא הדין אם נדרה שלא תלך לבית אביה שאמרה קונם תשמישך עלי אם אלך לבית אבי ושמע הבעל ולא הפר וכן אם אמרה קונם תשמישך עלי אם אלך לבית האבל או לבית המשתה ושמע ולא הפר לה והוא הדין אם אמרה קונם תשמישך עלי אם אעשה שום מלאכה ושמע ולא הפר לה והוא הדין אם אמרה קונם תשמישך עלי אם אשאל משכני כלום או אם אשאיל כלי ושמע ולא הפר:

2109 נדרה נדר מדברים שבינו לבינה או של עינוי נפש והפר לה על מנת שתאמר לפלוני דבר של קלון או שתהא מתהפכת אחר התשמיש כדי שלא תתעבר או שתהא ממלאה עשרה כדי מים ותשפכם לאשפה והיא אינה רוצה לעשות אחד מאלו הדברים ונתקיים הנדר יוציא ויתן כתובה:

2110 אסרה כלי שכניה עליה כדי שלא תשאל מהם או שנדרה שלא לארוג בגדים נאים לבנה אינו יכול להפר ואסורה לשאול משכניה ולארוג בגדים הילכך תצא בלא כתובה שמשיאו שם רע בשכניו:

2111 בעל שאמר לאשתו אוסר אני עליך שלא תלך לבית אביך או שאמר לה קונם עליך בית אביך אינו כלום. ועיין חילוקי דינים שבסימן זה בא"ה סימן ע"ד:

2112 מה היא שבועת ביטוי ושבועת שוא. ובו ו' סעיפים: נפש כי תשבע לבטא בשפתים היינו שנשבע בין על דבר שעבר כגון שנשבע שאכל ולא אכל או שלא אכל ואכל בין על דבר שהוא להבא כגון שאוכל ואינו אוכל או שלא אוכל ואוכל וכן כל דבר אפילו אין בו לא הרעה ולא הטבה כגון שזרקתי לים ולא זרקתי או שאזרוק ולא אזרוק ואפילו בדבר שאין בו ממש כגון שישנתי ולא ישנתי או שאישן ולא אישן ואפי' בדבר שאינו יכול לעשותו אלא ע"י אחרים כגון שנתתי לפלוני או שלא נתתי או שאתן לפלוני או שלא אתן ואפי' נשבע על אחרים כגון שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק כל אלו שבועות ביטוי הן ואם שיקר בשבועתו חייב קרבן:

2113 יש דברים שאפי' שיקר בשבועתו אינו חייב קרבן כגון שנשבע לקיים המצוה ולא קיים או שנשבע להרע לפלוני כגון להכותו או לקללו אבל אם נשבע להכות עצמו אע"פ שאינו רשאי חיילא שבועה ב"י בשם הר"ן פ"ג דשבועות ונשבע שיעשה חבירו דבר פלוני כגון שיזרוק פלוני צרור לים או שלא יזרוק וכיוצא בו אבל עבירה איכא בכל דבר שמשקר בשבועתו וגם אין לו לישבע על חבירו שיעשה שום דבר שאינו ברשותו שיעשנו על כל פנים ואין חבירו מחויב לעשותו אלא אם כן יקבל שבועתו דהיינו שיאמר אמן או דבר שעניינו כענין אמן כגון שאמר הן או מחויב אני בשבועה זו או קבלתי עלי שבועה זו וכן כל כיוצא בזה ואע"פ שלא קבלו אותם האחרים בשבועה אם קיימו דבריו הרי אלו משובחים: הגה וכל שכן שהנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו אם אפשר אע"פ שבתחילה היה שבועת שוא כגון שנשבע לישא אשה פלונית ושמא לא תתרצה ואיכא שבועת שוא מ"מ כשהיא רוצה צריך לקיים שבועתו מהרי"ק שורש כ"ב וי"א דבכי האי גוונא לא מקרי שבועת שוא רק שבועת ביטוי דהנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו פטור משבועתו והוא הדין אם אינה רוצה להנשא לו ולכן לא הוי רק שבועת ביטוי כן משמע מתשובת ריב"ש סי' שפ"ז הביאו הב"י:

2114 במה דברים אמורים שנשבע על דבר שאינו ברשותו כגון שנשבע על שמעון שלא ילך בסחורה וכיוצא בזה אבל אם משביעו על דבר שהוא שלו כגון שלא יכנס לביתו וכיוצא בו צריך ליזהר בשבועתו:

2115 נשבע לשנות את הידוע לאדם כגון על איש שהוא אשה או על אשה שהיא איש חייב משום שבועת שוא וכן אם נשבע לאמת האמת על דבר שהוא ידוע לכל כגון על שנים שהם שנים וכיוצא בו או על דבר שאי אפשר לעשותו כגון שלא אישן ג' ימים או שנשבע שלא יאכל ז' ימים או שנשבע שלא יאכל מכל פירות שבעולם הוי שבועת שוא ומלקין אותו וישן לאלתר ואוכל לאלתר: הגה נשבע סתם שלא יישן ושלא יאכל הוי כאילו נשבע שלא יעשה לעולם והוי שבועת שוא ב"י וד"מ ס"ס רי"ג בשם ר' ירוחם וכ"כ הרא"ש פרק ג' דשבועות והט"ו ס"ס רי"ט:

2116 נשבע שראה גמל פורח באויר הרי זה שבועת שוא אפילו אומר שראה לעוף גדול פורח והוא מכנהו גמל הנשבע על דבר שהוא גוזמא קצת כדי להחזיק דבריו לא הוי שבועת שוא מרדכי פרק שבועות שתים אמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל הסוכה לוקה וישב בצל סוכה והא דשבועות חלין על דבר מצוה בכולל היינו דוקא במצות עשה אבל מצות לא תעשה לא מהר"ם מפדוואה סי' ע"ד וב"י בשם הריב"ש ורי"ף ותוס' פ"ג דשבועות דף כ"ד ע"א בשם ר"י:

2117 שנים שנשבעו לעשות דבר אחד ועבר אחד מהם על השבועה השני פטור ואינו צריך התרה לפיכך איש ואשה שנשתדכו זה לזה וקבלו חרם לינשא לזמן קבוע מי שיעכב והעביר המועד אסור לינשא לאחר והלה מותר ואינו צריך התרה וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא שכנגדו: הגה ואפילו אם טען זה העובר המועד שהיה אנוס אינו נאמן שיתחייב שכנגדו עדיין בשבועתו ומ"מ אם רצה זה לפטור משבועתו ילך אצל חכם ויתיר לו שבועתו שמא יביא זה שכנגדו עדים שהיה אנוס בדבר שהעביר המועד ונמצא עבר זה על שבועתו אם נשא בלא התרה תשובת מהרי"ו סי' קל"ז וכל זה לא מיירי אלא בשנים שנשבעו זה לזה אבל שנים שנשבעו יחד לעשות דבר כגון שלא לדבר עם פלוני ועבר אחד מהם השני חייב לקיים שבועתו ואפי' אם נשבעו זה לזה והם ג' או יותר שאף אם עובר האחד השבועה השנים הנשארים צריכין לקיים שבועתן מהר"ם פאדואה סי' כ"ו ובריב"ש סי' תנ"ג ונראה הא דאם נשבעו שנים ביחד ולא נשבעו זה לזה ועבר האחד השני חייב לקיים שבועתו היינו דוקא שאינן תלוין זה בזה אבל אם תלוין זה בזה ואי אפשר לאחד לקיים שבועתו בלא חבירו כגון שנשבעו לילך ביחד לארץ ישראל והאחד עובר וקשה לשני לילך לבד פטור גם כן וכמו שנתבאר לעיל סימן רכ"ח סעיף מ"ד תשובת הרא"ש כלל ח':

2118 הנשבע אם צריך לישבע בשם או בכינוי. ובו י"ב סעיפים: האומר אני נשבע שאעשה דבר פלוני או שלא אעשנו הרי זה שבועה אע"פ שלא הזכיר לא שם ולא כינוי: הגה ואין חלוק אם הוציא השבועה בלשון הקודש או בכל לשון שיאמרנה תשובת הרשב"א סימן תתמ"ב ובמרדכי פ' שבועות שתים וברמב"ם פי"ב מהלכות שבועות:

2119 השביעו אחר שאמר לו אני משביעך שתעשה דבר פלוני או שלא תעשנו וענה אמן או דבר שנשמע ממנו שמקבל שבועתו כגון שאמר הן או קבלתי דבריך הוי כאלו נשבע בעצמו ואפילו השביעו עובד כוכבים או קטן:

2120 אמר אהא באלה או בארור אם לא אעשה דבר פלוני או שאמר ליה אחר כן וקבל דבריו הוי כשבועה אף על פי שלא הזכיר לא שם ולא כינוי:

2121 האומר מבטא שאעשה דבר פלוני או שלא אעשנו הוי כאילו אומר שבועה:

2122 האומר פעמים על דבר אחד אעשנו או לא אעשנו הוי שבועה והוא שיתכוין לשם שבועה במה דברים אמורים כשאמרם זה אחר זה בלא הפסק אבל אם מבקשים אותו עליו והוא אמר לא אעשנו ובקשוהו עוד ואמר לא אעשנו לא הוי שבועה:

2123 מי שנשבע בשמים ובארץ ושמש וכיוצא בהם אע"פ שאין כונתו אלא למי שבראם אינה שבועה וה"ה לנשבע בנביא מהנביאים או בשאר כתב מכתבי הקודש הרמב"ם או בשלחן המקדש או באחד מכלי הקדש ואף ע"פ כן מאיימין עליהן ומראין להם שזו שבועה כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות ומתירים להם: הגה וכל זה שלא נטל בידו אבל אם נטל בידו כתב אשורית אפילו אינו רק חכמה חיצונית או אל"ף בי"ת שאין בו רק אותיות אם נשבע בהן והן בידו הוי שבועה סברת הב"י וע"ל סי' רי"ב וה"ה אם לא אחזן בידו והיו מונחים לפניו ואמר במה שכתוב בהן:

2124 הנשבע בעשרת הדברות שבועה גמורה היא ועיין לעיל סימן רי"ב:

2125 ימין שבועה וכן שמאל דכתיב נשבע יי' בימינו ובזרוע עזו והוא שיכוין ג"כ לימין ושמאל שאמר הקב"ה טור בשם הראב"ד:

2126 ידות שבועה כשבועה כיצד ידות אמר כנדר רשעים שלא אוכל ככר זה:

2127 כינוי שבועה כשבועה כיצד שבותה או שבוקה שלא אוכל ככר זה או מומי אומי אבל אמר באומתא או באומי בבי"ת אינו כלום ואלו הכנויים הם כפי זמנם לבני אדם שלא היו בקיאים בטיב לשון הקדש והכל לפי הזמן והמקום להוסיף בכינויים אלו או לגרוע מהם ד"ע בב"י : הגה אותן שרגילין לומר בלשון הקודש אמונה אעשה או לא אעשה אף על פי שהן כנדרי זרוזין מ"מ בעי התרה. הגהות מיימוני פ"ד דנדרים בשם מהר"מ:

2128 אמר לחבירו שבועה שאיני אוכל לך או השבועה לא אוכל לך או לשבועה לא אוכל לך אסור לאכול עמו:

2129 אמר השבועה שאוכל לך נשבע שיאכל עמו ואין חילוק בין הפציר בו תחלה שיאכל עמו או לא הפציר ויש מי שאומר שאם הפציר בו תחלה שיאכל עמו ואמר שבועה שאוכל לך אסור לאכול עמו:

2130 דין שבועה שלא אוכל סתם או אם פירש. ובו כ"ג סעיפים: שבועה שלא אוכל סתם אסור בכל שהוא אבל אינו חייב אלא על כזית ואם פירש כל שהוא או שאמר שלא אטעום חייב בכל שהוא:

2131 נשבע שלא לאכול אסור אף לשתות דשתיה בכלל אכילה אבל אם נשבע שלא לשתות מותר לאכול:

2132 שבועה שלא אוכל או שלא אשתה ואכל או שתה מאכלים או משקים רעים שאינם ראויים לאכילה ולשתיה פטור אבל אסור:

2133 אמר שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות ואכל אינו חייב משום שבועה שהרי מושבע ועומד מהר סיני הוא ואם אמר שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבילות וטריפות ואכל פחות מכזית חייב על השבועה שהרי אינו מושבע מהר סיני על חצי שיעור וכן אם אמר שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה חייב על השבועה. רמב"ם פ"ה מה"ש דין ח':

2134 נשבע שיאכל נבילה וטריפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה ה"ז לוקה משום שבועת שוא בין אכל בין לא אכל:

2135 שבועה שלא אוכל נבילה ושחוטה או אפי' אמר שבועה שלא אוכל סתם חלה השבועה גם על הנבילה וכן אם אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבי' חלו שתי השבועות על התאנים: הגה הנשבע לקדש אשה פלונית אם תרצה עד הפסח ואחר כך נשבע שלא לקדשה שבועה שניה חלה על ידי כולל שהרי אינו מחויב לקדשה רק כשתרצה עד הפסח ובלאו הכי אינו מחויב ואם שבועה ראשונה היתה לתועלת האשה או ע"י שידוכין אין לו כח להפקיע זכותה לפיכך צריך להתיר השניה ולקיים הראשונה: בית יוסף בשם תשובת הר"ן סי' פ"ב:

2136 אמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות אשתו אסורה דחשיב שפיר אכילה:

2137 אמר שבועה שאוכל היום ואכל עפר יצא ידי שבועה דהא אחשביה אכילה:

2138 שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור שאינו בכלל אכילה סתם ואם פירש שלא אוכל עפר ואכלו חייב בכזית ובפחות מכזית פטור אבל אסור וכן שבועה שלא אוכל חרצן פטור אבל אסור על פחות מכזית:

2139 שבועה שלא אוכל ככר זו חייב על כל כזית וכזית שיאכל ממנה ואסור אפי' בכל שהוא שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפי' בכל שהוא ומכל מקום אם שייר ממנה פחות מכזית חייב כאילו אכלה כולה הלכך אם אמר שבועה שלא אוכלנה ואחר כך אמר שבועה שלא אוכל ככר זו גם השניה חלה שמתחילה לא נשבע אלא על כולה אבל מקצתה יכול לאכול ואח"כ נשבע על קצתה וכשאוכל כזית ממנה עבר על השניה וכשגומר לאכלה מתחייב בראשונה:

2140 אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה אין השניה חלה שאי אפשר לו לאכול כולה אם לא שיאכל מתחילה מקצתה:

2141 שבועה שלא אוכל ט' וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר אין השניה חלה אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו שבועה שלא אוכל עשר גם השניה חלה ואם אכל ט' אלו ועוד אחד עובר על ב' השבועות:

2142 שבועה שלא אוכל עשר שבועה שלא אוכל ט' יש כאן שתי שבועות ואם אוכל ט' עובר על השניה וכשאוכל העשירית עובר גם על הראשונה והני מילי שלא נדר מככרות ידועות אבל אם נדר מככרות ידועות אינו חייב אלא אחת שהרי בשבועה ראשונה נאסר בכל אכילה ואכילה שבהם:

2143 שבועה שלא אוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע שנשבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנה לפיכך נשרף מקצתה חייב לאכול המותר שהרי יוצא בו ידי שבועתו שנשבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנה ומיהו כשהיא לפנינו צריך לאכול כולה:

2144 שבועה שאוכלנה לא יצא ידי חובתו עד שיאכל כולה לפיכך נשרף מקצתה אין צריך לאכול המותר שלא יצא בו ידי חובתו:

2145 שבועה שאוכל ככר זו ואח"כ אמר שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא שנשבע לבטל את המצוה לעבור על שבועתו ועבר מיד אפי' אם לא יאכלנה ואם יאכלנה קיים שבועתו הראשונה ואינו עובר אלא על השניה הלכך מוטב שיאכלנה כדי שלא יעבור גם על הראשונה ואם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה מיד עבר על השניה ואם יאכלנה יעבור גם על הראשונה הלכך מוטב שלא יאכלנה כדי שלא יעבור גם על הראשונה צבור שהחרימו על דבר ואחר כך החרימו על הפכו אם לא התירו החרם הראשון קודם שהחרימו השני אין השני כלום ועיין לעיל סי' רכ"ח סעיף ל"ה:

2146 מי שנשבע על דבר וחזר ונשבע לבטל שבועה הראשונה ונשאל על שבועה ראשונה יש להסתפק אי אמרינן שנפטר מידי שבועת שוא ותחזור שבועה שניה משבועת שוא לשבועת ביטוי כיון שמצאה מקום לחול:

2147 הנשבע לפרוע לפלוני מנה בחדש אדר ואחר כך נשבע לפרוע לאחר באותו זמן וכתוב בשטר הראשון כל זמן שיתבענו וכן בשני ועכשיו בא השני לתובעו כל זמן שלא תבעו הראשון חייב לפרוע לשני שהרי מצאה השבועה מקום לחול אך אח"כ יש לו לקיים הראשונה אם יכול:

2148 נידוי או איסור חל על השבועה והאומר קונם אשתי אסורה לי אם לא אוכל היום נבילות וטריפות אם לא אכל אשתו אסורה וכן אם אמר הרי הוא מנודה אם לא יאכל היום נבילות וטריפות אם עבר היום ולא אכל הרי הוא מנודה ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה שאומרים לו לא תאכל ותתנדה:

2149 נשבע על ככר זה שלא יאכלנו ואכלו אפילו כולו נשאל עליו ונפטר משבועתו:

2150 שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכל ככר זה אין השניה חלה ואם נשאל על הראשונה חלה השניה:

2151 הרי שאכל באותו היום ואמר שבועה שלא אכלתי היום שבועה שלא אכלתי היום יש כאן עונש שתי שבועות לשקר:

2152 מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אפי' בשבועות לפיכך אם נשבע ליתן שום מתנה יכול ליתנה כך :

2153 נשבע על דבר שאין בו ממש או לבטל המצוה. ובו י"ז סעיפים: דין השבועה כדין הנדר לכל דבר בין לענין שצריך שיוציא בשפתיו בין לענין שנתכוין לומר פת חטים ואמר פת שעורים או פת סתם בין שהולכין בה אחר לשון בני אדם בין לענין הקמתה וביטולה בין לענין תנאי וי"א שכשם שנדרי זרוזין והבאי ואונסים ושגגות מותרים הוא הדין לענין שבועה והוא שכשנשבע שבועת הבאי לא יהא מעמיד דבריו לומר שודאי ראה באותו דרך כיוצאי מצרים דאם כן אסור הוא וי"א דשבועות הבאי בכל גוונא אסורות ומדברי הרמב"ם נראה דשבועות זירוזין אסורות וגם בשאר שבועות נראה מדבריו שאף על פי שפטור מקרבן איסורא מיהא איכא: הגה יהודי שגנב לעובד כוכבים וחייבוהו לישבע במעמד שאר היהודים ויודעים שנשבע לשקר יכופוהו שיתפשר עם העובד כוכבים ולא ישבע לשקר אפי' אם היה אנוס על השבועה הואיל ויש חילול השם בשבועתו תשובת מהר"מ והגהות אשיר"י ריש פ' שבועת העדות ואם היה אנוס וליכא חילול השם בדבר מבטל השבועה בלבו הואיל והוא אנוס בשבועה כדלעיל סי' רל"ב. ד"ע :

2154 תקיעת כף דינה כדין שאר שבועות ויש לה התרה ולכתחלה לא יתירה רק במקום שמתירין שבועה טור והתוס' בשם ר"ת מחמירים בת"כ יותר משבועות וע"ל סימן ר"ג ור"ל והני מילי כשהיא דרך שבועה אבל כשהיא כדרך הסוחרים שתוקעים כפם זה לזה לקיים המקח אין לה דין שבועה כלל: הגה הגביה ידו ואמר אני תוקע כפי לשמים או לצורי צריך התרה במרדכי פ"ג דשבועות ותשובת ר"י ותשובת מיימ' . הנותן תקיעת כף לחבירו ותלה בדעתו יכול למחול לו ואם לא תלה בדעתו רק עשאו דרך שבועה לא יוכל למחול לו ובעי התרה. גם זה שם:

2155 שבועה חלה על דבר שאין בו ממש כגון שנשבע שלא יישן או שלא ידבר: הגה נידוי יש לו דין שבועה ב"י ס"ס ר"ו בשם ילמדנו וי"א דדנין לחומרא שחל על כל דבר שחל עליו השבועה ועל כל דבר שחל עליו הנדר. שם בשם רשב"ץ:

2156 שבועה אינה חלה על דבר מצוה בין שהוציאה בלשון שבועה שאמר שבועה שלא אשב בסוכה בין שהוציאה בלשון נדר שאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה: הגה ודוקא בנשבע על המצוה לחוד אבל אם נשבע עליה בכולל חלה גם כן על דבר מצוה וכמו שנתבאר לעיל סימן רל"ו וסימן רל"ח:

2157 מלמד שנשבע שאם לא יפרעוהו תוך ו' שבועות יבטל הילדים מלמודם עד שיפרעוהו השבועה חלה דמצוה לאו עליה רמיא אלא על אבות הנערים:

2158 הנשבע על דבר מצוה דרבנן כגון שלא להדליק נר של חנוכה או שלא לקרוא המגילה השבועה חלה וכן אם נשבע לקיים מצוה דרבנן חייב משום שבועה אם מבטלה והוא הדין לדבר שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה במה דברים אמורים בנשבע שלא לעשות מצוה דרבנן או לעשות אבל אם נשבע לעבור על מצות לא תעשה אפילו היא דרבנן לא חלה עליו שבועה.

2159 הנשבע לחלוץ ליבמתו אין זה נשבע לבטל את המצוה דבדידיה תלה רחמנא אי ניחא ליה ליבם אי ניחא ליה לחלוץ: הגה י"א שהנשבע שלא לגלות לחבירו דבר שיצילנו מן ההפסד הוה נשבע לבטל מצוה ואינו חל ב"י בשם הרא"ש כלל י"א ומ"מ נראה לי דיש להתירה תחלה ואח"כ יגלה לו דלא עדיף ממה שהוא מדרש חכמים. קריאת התורה בצבור אינו אלא מדרבנן ושבועה או נדר חל עליו ב"י בשם רשב"ץ:

2160 אם נשבע לדור במקום שנשא אשה אע"פ שע"י כך הוא מתבטל מכיבוד אב ואם לא הוי נשבע לבטל את המצוה כיון שלא היו נותנין לו אשה עד שישבע כן: הגה וכל שכן אם נשא אשה זקנה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת אע"פ שלא קיים פריה ורביה דחלה השבועה שהרי כלל בזה דברים שהשבועה חלה בהם על נשים שלא יוכל לקיים מצות פריה ורביה והוי כנשבע על דעת חבירו ב"י סימן רכ"ח ורל"ב וריב"ש ורשב"ץ ועיין לעיל סי' רכ"ח דינו:

2161 מתפיס בשבועה כגון שנשבע שלא יאכל ככר זה ואמר על אחר יהא כמוהו אף על פי שפטור ממלקות ומקרבן על הככר המותפס איסורא מיהא איכא:

2162 שמע חבירו שנשבע ואמר אני כמותך הרי הוא אסור:

2163 שבועה שהוציאה בלשון נדר כגון שאמר אכילת ככר זה עלי שבועה אסור:

2164 אמר הריני נזיר הריני נזיר חלו שניהם וצריך לנהוג שתי נזירות:

2165 אין שבועה חלה על שבועה שאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכל ככר זו אין השניה חלה אבל אם נשאל על הראשונה חלה השניה:

2166 אמר שבועה שלא אוכל בשר עשרים יום וחזר ואמר שבועה שלא אוכל בשר כ"ב יום יש מי שאומר שאסור בבשר שנים וארבעים יום ואינו נראה לי אלא אינו אסור בבשר אלא כ"ב יום: הגה ודוקא במוסיף בנדר שני על נדר ראשון אבל אם אמר ב' פעמים עשרים יום ודאי לא כוון לימים הראשונים דאם כן נדרו למה לי ואסור בבשר מ' יום כן דקדק מסוגית הגמרא פ"ב דנדרים ואפילו אם מוסיף על נדרו י"א דאין עולים לו ימים הראשונים רק אם נדר ב' הנדרים ביום אחד סברת התוספות פ' הריני נזיר ומרדכי סוף הל' אבלות אבל אם כבר התחיל למנות עשרים יום הראשונים ואח"כ נדר כ"ב יום אין מנין הראשון עולה לו כלל ואסור בבשר מ"ב יום וראוי לחוש לזה וע"ל סוף סימן רי"ז עוד מזה:

2167 יש מי שאומר שאם אמר קונם ככר זו עלי וחזר ואמר קונם ככר זו עלי אינו חייב אלא אחת:

2168 כיון שנדרי שגגות מותרים אם נשבע שלא אוכל ככר זו אם פלוני אמר דבר זה ונמצא שאמרו מותר בככר וכן אם תלה ככר באחר שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ושכח ואכלה לא חלה עליו השבועה ויכול לאכול של תנאי תחילה ולא חיישינן שישכח ויאכל האיסור אחר כך אבל של איסור אסור לאכול שמא ישכח ויאכל של תנאי ואם אכל של תנאי תחלה בשוגג מותר בשניה ואם אכלה במזיד חייב על השניה:

2169 אם תלאן זו בזו שאמר לא אוכל זו אם אוכל זו ולא אוכל זו אם אוכל זו אסור לאכול כל אחת מהן דחיישינן שמא יאכל השניה ואם אכל האחת אם נזכר לשבועתו בשעה שאכלה אסור בשניה לא נזכר לשבועתו מותר בשניה :

2170 איזהו כבוד ואיזהו מורא ודיניהם. ובו כ"ה סעיפים: צריך ליזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם: הגה ומ"מ אין ב"ד כופין על מצות כבוד אב ואם דהוי ליה מצות עשה שמתן שכרה בצדה שאין ב"ד כופין עליה. בית יוסף בשם הגמרא ובתא"ו נתיב א':

2171 איזו מורא לא יעמוד במקומו המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו או מקום המיוחד לו להתפלל ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו בפניו אפילו לומר נראין דברי אבא ולא יקראנו בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מארי היה שם אביו כשם אחרים משנה שמם אם הוא שם שהוא פלאי שאין הכל רגילים לקרות בו. אבל שם שרגילין בו מותר לקרות אחרים שלא בפניו טור:

2172 עד היכן מוראם היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו לא יכלים אותם אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציוהו בכך:

2173 איזהו כבוד מאכילו ומשקהו מלביש ומכסה מכניס ומוציא ויתננו לו בסבר פנים יפות שאפי' מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות נענש עליו: הגה וכן להיפך אם מטחין אביו ברחיים וכוונתו לטובה כדי שינצל אביו מדבר קשה יותר מזה ומדבר פיוסים על לב אביו ומראה לו שכוונתו לטובה עד שיתרצה אביו לטחון ברחיים נוחל עולם הבא גמ' ורש"י פ"ק דקידושין וירושלמי וישמשנו בשאר דברים שהשמש משמש רבו:

2174 זה שמאכילו ומשקהו משל אב ואם אם יש לו ואם אין לאב ויש לבן כופין אותו וזן אביו כפי מה שהוא יכול ואם אין לבן אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל את אביו: הגה וי"א דאינו חייב ליתן לו רק מה שמחוייב ליתן לצדקה כן כתב הב"י דנראה כן מדברי הרי"ף והרא"ש וכ"כ הר"ן פ"ק דקידושין ומ"מ אם ידו משגת תבא מארה למי שמפרנס אביו ממעות צדקה שלו הגהות מרדכי דב"ב ובהגהות פ"ק דב"מ ובחידושי אגודה ואם יש לו בנים רבים מחשבים לפי ממון שלהם ואם מקצתן עשירים ומקצתן עניים מחייבים העשירים לבד. תשובת מיימוני הלכות ממרים בשם מוהר"ם והביאה הבית יוסף : אבל חייב לכבדו בגופו אע"פ שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים ודוקא דאית לבן מזונות לאיתזוני ההוא יומא אבל אי לית ליה לא מחייב לבטל ממלאכתו ולחזר על הפתחים:

2175 היה צריך על שום דבר בעיר ויודע שישלימו חפצו בשביל אביו אע"פ שיודע שגם כן יעשו בשבילו לא יאמר עשו לי דבר פלוני בשבילי אלא יאמר עשו בשביל אבא כדי לתלות הכבוד באביו:

2176 חייב לעמוד מפני אביו ואם האב תלמיד בנו כל אחד מהם עומד מפני השני. טור בשם הרא"ש : הגה ואם הבן רוצה למחול על כבודו לשמש אביו הרשות בידו דהא הרב שמחל על כבודו כבודו מחול ודוקא בצנעא או אפי' בפרהסיא ודש בעירו שהכל יודעים שהוא אביו אבל אם הבן גדול בתורה ואין אביו דש בעירו איכא למיחש לבזיון התורה אם יתבזה הבן לפני האב ויש להם להרחיק זה מזה שלא יקל שום אחד בכבודו לפני חבירו הכל סברת הרב לדעת ב"י וכן עשה מוהר"ם עם אביו:

2177 עד היכן כיבוד אב ואם אפי' נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק: הגה ויש אומרים דאם רוצה לזרוק מעות של בן לים דיכול למונעו דהא אינו חייב לכבדו רק משל אב אבל לא משל בן טור בשם ר"י ואין חילוק בין לכבדו או לצערו ת"ה סי' מ' ודוקא קודם שזרקן דאפשר דמימנע ולא עביד אבל אם כבר זרקוהו אסור לאכלומיה אבל יוכל לתבעו לדינא טור בשם הרא"ש ודוקא אם רוצה לזרוק כיסו לים דאית ביה חסרון כיס אבל אם רוצה להעביר ממנו ריוח בעלמא אסור בכל ענין ר"ן פ"ק דקדושין בן שיש לו דין עם אביו והאב הוא תובע הבן צריך הבן לילך אחר אביו אע"פ שהבן הוא נתבע ודר בעיר אחרת שזהו כבוד אביו אבל האב חייב לשלם לבן הוצאות דאינו חייב לכבדו משל בן במהרי"ק שורש נ"ח כמו שנתבאר:

2178 חייב לכבדו אפי' אחר מותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו אומר כך אמר אבא מארי הריני כפרת משכבו אם הוא תוך שנים עשר חדש ואם הוא לאחר שנים עשר חדש אומר זכרונו לברכה: הגה ואין חילוק בין אם לאב בכל זה מהרי"ל סי' כ"ז יש אומרים דאם כותב תוך שנים עשר חודש דבר ומזכיר אביו א"צ לכתוב הריני כפרת משכבו אלא זכרונו לברכה דהא כתיבתו מתקיימת לאחר שנים עשר חודש הג' באלפס פ"ק דקדושין ויש מחמירין אפי' בכתיבה בנ"י ושאר מחברים וכ"מ בב"י סוף סי' רמ"ב בשם רשב"ץ ותשובת ן' חביב רס"ד וכן נוהגין:

2179 מי שנטרפה דעת אביו או אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתנו ביותר ילך לו ויניחם ויצוה לאחרים לנהגם כראוי:

2180 ראה אביו שעבר על דברי תורה לא יאמר לו עברת על דברי תורה אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כך וכך כאילו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו והוא יבין מעצמו ולא יתבייש ואם היה אומר שמועה בטעות לא יאמר לו לא תתני הכי:

2181 אמר לו אביו השקני מים ויש לפניו לעשות מצוה עוברת כגון קבורת מת או לויה אם אפשר למצוה שתעשה ע"י אחרים יעסוק בכבוד אביו ואם התחיל במצוה תחלה יגמור דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ב"י בשם הר"ן ואם אין שם אחרים לעשות יעסוק במצוה ויניח כבוד אביו. מיהו אם אין זמן המצוה עוברת יעסוק בכבוד אביו ואח"כ יעשה המצוה רבינו ירוחם נתיב א' בשם רא"ש:

2182 תלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם:

2183 אביו אומר לו השקני מים ואמו אומרת השקיני מים מניח אמו ועוסק בכבוד אביו ואם היא מגורשת מאביו שניהם שוים ולאיזה מהם שירצה יקדים:

2184 אמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין מצות עשה בין מצות לא תעשה ואפילו מצוה של דבריהם לא ישמע לו:

2185 האב שצוה את בנו שלא ידבר עם פלוני ושלא ימחול לו עד זמן קצוב והבן היה רוצה להתפייס מיד לולי צוואת אביו אין לו לחוש לצואתו:

2186 אחד האיש ואחד האשה שוין בכבוד ובמורא של אב ואם אלא שהאשה אין בידה לעשות שהיא משועבדת לבעלה לפיכך היא פטורה מכבוד אב ואם בעודה נשואה ואם נתגרשה או נתאלמנה חייבת:

2187 ממזר חייב בכבוד אביו ובמוראו אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתירא ממנו: הגה וי"א דאינו מחוייב לכבד אביו רשע אא"כ עשה תשובה טור ומרדכי פ' כיצד ובהגהות מיימוני פ"ו דהלכות ממרים:

2188 אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול אלא ימחול ויעלים עיניו מהם שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול:

2189 המכה לבנו גדול היו מנדין אותו שהרי עובר על לפני עור לא תתן מכשול ולא מקרי גדול לדבר זה רק אחר כ"ב שנה או כ"ד שנה בקונטרס פ"ק דקדושין וב"י ס"ס של"ד:

2190 חייב אדם לכבד אשת אביו אף ע"פ שאינה אמו כל זמן שאביו קיים וחייב לכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת אבל לאחר מיתה אינו חייב בכבודם ומכל מקום דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה:

2191 חייב אדם בכבוד אחיו הגדול בין שהוא אחיו מאביו בין שהוא אחיו מאמו. ואפי' הקטן הוא ת"ח וגדול בתורה יותר מן הגדול כן משמע לו מתשובת הרא"ש שבסעיף שאח"ז וסמ"ג ודלא כיש חולקין בזה ב"ז:

2192 אח גדול שחירף וביזה לאחיו שהוא ת"ח וקטן ממנו בשנים ונידה הקטן לגדול יפה עשה שנדוהו דכיון שאינו נושא פנים לתורה אינו עושה מעשה עמך ואינו חייב לכבדו:

2193 חייב אדם לכבד חמיו: הגה י"א דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו מהרי"ק שורש מ"ד ואינו נ"ל אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו וראיה ממדרש גבי ויזבח זבחים וגו':

2194 אם האב רוצה לשרת את הבן מותר לקבל ממנו אלא א"כ האב בן תורה תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים אינו צריך לשמוע לאביו בזה: הגה וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן א"צ לשמוע אל האב מהרי"ק שורש קס"ז:

2195 דיני מכה ומקלל אביו ואמו. ובו ט' סעיפים: המקלל אביו או אמו אפילו לאחר מיתתן חייב סקילה אם הוא בעדים והתראה אחד האיש ואחד האשה שקללו במה דברים אמורים שקללום בשם מהשמות המיוחדים אבל קללם בכינוי אינו חייב אלא בלאו כמו המקלל אחד מישראל: הגה וכן המכה אביו או אמו בחייהם בין איש בין אשה חייבים חנק ודוקא אם עשו בהם חבורה אבל אם לא עשו חבורה אינו אלא בלאו כמו מי שמכה אחד מישראל טור:

2196 הכהו על אזנו וחרשו חייב מיתה שא"א שיעשה חרש בלא חבורה דטיפת דם יוצא מבפנים באוזן ועל זה נתחרש:

2197 היה קוץ תחוב לאביו לא יוציאנו שמא יבא לעשות בו חבורה וכן אם הוא מקיז דם או רופא לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר אף על פי שמכוין לרפואה: הגה בד"א בשיש שם אחר לעשות אבל אם אין שם אחר לעשות והוא מצטער הרי הוא מקיזו וחותך לו כפי מה שירשוהו לעשות גם זה בטור ורמב"ם פ"ה מה' ממרים:

2198 היו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירה אפי' נגמר דינם להריגה ויוצאים ליהרג אסור לו להכותם ולקללם ואם הכה אותם או קללם פטור ואם עשו תשובה ה"ז חייב ונהרג עליהם אע"פ שיוצאים ליהרג:

2199 עבר אביו או אמו עבירה שלוקים עליה והיה הבן שליח לדיינים לא יכה אותם וכן אם נתחייבו נידוי לא יהא שליח לנדותם ולא ירדוף ולא יכה אותם בשליחות בית דין אע"פ שראויים לכך ולא עשו תשובה:

2200 כל המבזה אביו ואמו אפי' בדברים אפי' ברמיזה הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה שנאמר ארור מקלה אביו ואמו ויש לבית דין להכות על זה מכת מרדות ולענוש כפי מה שראוי: הגה מי שנתחייב שבועה לבנו בבית דין אינו משביעו בשבועה שיש בה אלה שהרי זה בא לקלל אביו אלא משביעו שבועה שאין בה אלה טור בשם הרמב"ם:

2201 שתוקי פירוש שתוק לקרוא את אביו בשם כמו שאמרו בפרק י' יוחסין איזהו שתוקי כל שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו חייב על הכאת וקללת אמו ואינו חייב על אביו אע"פ שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא אינו נענש על פיה:

2202 בנו מהשפחה או מהכותית אינו חייב לא על אביו ולא על אמו וכן מי שהיתה הורתו שלא בקדושה אף על פי שלידתו בקדושה:

2203 גר אסור לקלל אביו העובד כוכבים ולהכותו ולא יבזהו שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה אבל עבד שנשתחרר אין לו יחוס והרי הוא כמי שאינו אביו לכל דבר:

2204 שלא להורות בפני הרב ודין רב שמחל על כבודו. ובו ל"ו סעיפים: חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו: הגה אביו שהוא רבו מובהק קורא אותו בדברו רבו אבל ברבו שאין מובהק קורא אותו אבא. סברת הרב ממשמעות הטור ומש"ס ר"פ הזהב:

2205 כל החולק על רבו כחולק על השכינה וכל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה וכל המתרעם עליו כאילו מתרעם על השכינה וכל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה:

2206 איזהו חולק על רבו כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים אף ע"פ שהוא במדינה אחרת: הגה אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו. פסקי מהרא"י סי' רל"ח:

2207 אסור לאדם להורות לפני רבו לעולם וכל המורה לפניו חייב מיתה: הגה ואפילו נטילת רשות לא מהני תוך שלש פרסאות אם הוא רבו מובהק ב"י בשם תוס' פ"ק דסנהדרין ומהרי"ק שורש ק"ע ואגודה שם וסמ"ק סוף עשין י"ג בשם ר"י ופרק אע"פ : ואם הוא רחוק מרבו י"ב מיל ושאל לו אדם דבר הלכה בדרך מקרה יכול להשיב אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות אפילו הוא בסוף העולם אסור להורות עד שימות רבו או עד שיתן לו רשות: הגה וכל זה ברבו מובהק אבל בתלמיד חבר אפי' תוך שלשה פרסאות שרי רי"ף ורמב"ם כדאיתא בב"י וי"א דמ"מ לפני רבו ממש אסור ריב"ש סי' רע"א ואפי' שלא בפניו ממש אם התחילו בכבוד הרב לומר שישאלו לרב או שהרב מופלג בחכמה וזקנה אין להורות בעירו בב"י מגמרא בפ' הדר : וי"א דתלמיד גמור תוך י"ב מיל חייב מיתה אם הוא מורה חוץ לי"ב מיל פטור אבל אסור: הגה וי"א דדוקא ברגיל לבא לעירו של תלמיד אבל אם אינו רגיל לבא שם רק בדרך אקראי מותר כל שהוא חוץ לג' פרסאות מרדכי בשם ריב"א: תלמיד חבר תוך י"ב מיל פטור אבל אסור וחוץ לי"ב מיל מותר אע"פ שנטל רשות מרב אחד לא סגי עד שיטול רשות מכל רבותיו המובהקים: הגה והאי מובהקים לא מיירי כשאר רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו דא"כ לא אפשר להיות לו הרבה רבותיו מובהקים אלא ר"ל תלמיד גמור לאפוקי תלמיד חבר דהיינו שנתגדל בתורה ונעשה חבר לרבו דהיינו שהוא קרוב להיות גדול כרבו מהרי"ק שורש ק"ע וב"י בשם רשב"ם פ' יש נוחלין מיהו יש חולקין וסבירא להו דאי קבל רשות מרבו אחד מהני להורות חוץ לג' פרסאות תשובת הרשב"א סי' קי"א וריב"ש סי' רפ"א אבל תוך ג' פרסאות לא מהני ליה וי"א דכל שאינו רבו מובהק דהיינו שאין רוב חכמתו ממנו תלמיד חבר הוא ב"י בשם הרמב"ם:

2208 אין תלמיד יכול לסמוך אחרים במקו' רבו:

2209 אם לא קבל הנסמך הסמיכה מיד הרב ההוא הסומך אלא ע"י רבנים אחרים והוא נעשה להם סניף אין לאותו הרב להשתרר עליו כלל אם אינו רבו: הגה אבל אם סמכו לבדו נהגו שהנסמך כפוף קצת לסומכו מהרי"ק שורש קי"ז וקי"ג וכן מי שלומד בישיבה זמן א' נהגו לומר שהוא תלמיד בעל הישיבה אע"פ שאפשר שבעל הישיבה שמע יותר חדושים ממנו ויש למנהגים אלו עיקר על מה שיסמוכו בפסקי מהרא"י:

2210 לא מקרי הוראה אלא כשמורה על מעשה שבא לפניו אבל אם שאלו לתלמיד הלכה כדברי מי יוכל לומר מה שבדעתו כיון שאינו מורה על מעשה שבא לפניו:

2211 לא מקרי הוראה אלא בדבר שיש בו חדוש לשואל אבל בהוראה ידועה שהיא פשוטה לכל כגון נותן טעם לפגם או לבטל איסור בששים וכיוצא באלו מותר:

2212 יש מי שכתב שכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יכול להורות בימי רבו רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו לדמות מלתא למלתא מעצמו:

2213 יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר התמוה שנראה לרבים שהתיר את האסור:

2214 לאפרושי מאיסורא כגון שרואה אדם שעובר עבירה מפני שאינו יודע שהוא אסור או מפני רשעתו מותר להפרישו ולומר לו שהוא אסור בפני רבו שבכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב:

2215 אם בני ביתו של תלמיד הוצרכו להוראה ושאלו לו לא יורה להם במקום רבו: ולא כל מי שמת רבו מותר לישב ולהורות אא"כ הגיע להוראה טור בשם הרמב"ם:

2216 תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה שוטה רשע וגס רוח ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה: הגה ותלמידים הקטנים הקופצים להורות ולישב בראש להתגדל בפני ע"ה מרבים מחלוקת ומחריבים העולם ומכבין נרה של תורה טור מרמב"ם ויזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין או שאר דברים המשכרים אפי' בדבר פשוט אם לא שהוא דבר ברור בפוסקים וזיל קרי בי רב הוא ת"ה מ"ב ובמהרי"ק שורש ק"ע ועס"ק י"ט ועיין בחוה"מ סי' ז':

2217 כל חכם שהגיע להוראה ואינו מורה הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני רבים ועליו נאמר ועצומים כל הרוגיה: הגה ענין הסמיכות שנהגו בזמן הזה כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה ומה שמורה הוא ברשות רבו הסומכו ולכן אם כבר מת רבו א"צ לסמיכות וכן בתלמיד חבר כדרך שנתבאר לעיל במקום שא"צ רשות א"צ סמיכות ריב"ש סי' רע"א ודלא כנחלת אבות פ' שנו חכמים וי"א דמי שאינו מוסמך למורינו ונותן גיטין וחליצות אין במעשיו כלום ויש לחוש לגיטין וחליצות שנתן אם לא שידוע לכל שמומחה לרבים הוא רק שמצד ענוה ושפלות אינו מבקש גדולות מהר"ד כהן סי' כ' ומהרי"ו סי' פ"ה וקכ"ב ויש חולקים ומקילין תשובת ריב"ש הנ"ל ובמקום עגון יש להקל אם כבר נתן גיטין וחליצות אבל לא בדרך אחר כי מנהגן של ישראל תורה כן נ"ל ועוד נ"ל שמותר לתת מורינו לאחד שיסדר גיטין ואף על פי שמדין הסמיכה שבימים הראשונים לא הוי דינא הכי מ"מ עכשיו אינו אלא נטילת רשות בעלמא ושרי:

2218 אסור לתלמיד לקרות לרבו בשמו לא בחייו ולא במותו ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשמו אסור אם הוא שם פלאי שאין הכל רגילין לקרות בו: הגה אבל שם שרגילין בו מותר להזכיר שלא בפני רבו ב"י בשם הרמב"ם וכל זה דוקא כשאינו מזכיר רק שמו לבד אבל מותר לומר ר' מורי פלוני כן משמע מפירש"י פ' חלק:

2219 לא יתן שלום לרבו ולא יחזיר לו שלום כדרך שאר העם אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה ובכבוד שלום עליך רבי ואם נתן לו רבו שלום אומר לו שלום עליך מורי ורבי. וכן נוהגין וי"א דאין לתלמיד לשאול בשלום רבו כלל שנאמר ראוני נערים ונחבאו ירושלמי הביאו הגהת מיימוני פ"ה וכ"כ תא"ו נתיב ב' וב"י בשם רבינו יונה ולא יחלוץ תפיליו לפני רבו ולא יסב לפניו אלא יושב כיושב לפני המלך. היה רבו יושב בסעודה עם אחרים נוטל רשות מרבו ואח"כ מאחרים רוקח סי' של"ה ולא יתפלל לפניו ולא לאחריו ולא בצדו ואין צריך לומר שאסור להלוך בצדו אלא יתרחק לאחר רבו ולא יהא מכוון כנגד אחוריו אלא יצדד עצמו לצד אחר בין כשמתפלל עמו בין כשהולך עמו וחוץ לד' אמות הכל מותר ועיין בא"ח סי' צ"ד ולא יכנס עמו למרחץ אא"כ הוא צריך לו: הגה ואם היה התלמיד במרחץ קודם לרבו ובא רבו לשם א"צ לצאת מהרי"ו בדינין וכל זה לא מיירי אלא במקום שהולכים ערומי ערוה במרחץ אבל במקום שהולכים במכנסים מותר אגודה פ' מקום שנהגו וכן המנהג פשוט ליכנס עם רבו ואביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו למרחץ אע"פ שבגמ' אסרו כולם והכל הוא מטעם דעכשיו הולכים במכנסים ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב ולא יעמוד עד שיאמר לו עמוד או עד שיטול רשות לעמוד וכשיפטר מלפניו לא יחזיר לו אחוריו אלא נרתע לאחוריו ופניו כנגד פני רבו: הגה והנפטר מרבו ונטל ממנו רשות ולן בעיר צריך לחזור וליטול ממנו רשות ש"ס פ"ק דמ"ק ור' ירוחם ודוקא שלא אמר לו מתחלה שרוצה ללון בעיר אבל אם הגיד לו בשעה שנטל רשות א"צ לחזור וליטול ממנו רשות הר"ן שם : ולא ישב במקומו ולא יכריע דבריו בפניו ולא יסתור דבריו וחייב לעמוד מפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו שלא יראה קומתו ואחר כך ישב ואפילו היה רכוב צריך לעמוד מפניו דחשיב כמהלך: הגה י"א דאין אדם חייב לעמוד לפני רבו רק שחרית וערבית טור בשם הרמב"ם ודוקא בבית הרב אבל בפני אחרים שאין יודעים שעמד לפניו חייב לעמוד ב"י בשם התוס' ומרדכי בשם ר"י וע"פ:

2220 שלשה שהיו מהלכים בדרך הרב באמצע הגדול לימין והקטן לשמאל: הגה והא דאין מכבדים בדרכים אלא בפתח הראוי למזוזה היינו שכל א' הולך לדרכו ואינן בחבורה אחת אבל אם הם בחבורה אחת מכבדים בדרכים הגהות מיי' פ"ו דהל' ת"ת ובתוספות פרק במה בהמה ובמקום סכנה א"צ לכבד כלל מרדכי בשם ראבי"ה פ' ג' שאכלו:

2221 אם קראו לרבו לקרות בתורה בצבור אינו צריך לעמוד כל זמן שרבו עומד: הגה וכן כשהרב עומד למעלה בבית והתלמיד על הקרקע א"צ לעמוד לפניו ואפי' כשהס"ת על הבימה אין צבור שבבהכ"נ צריכים לעמוד דהספר ברשות אחרת ב"י בשם תשובת הרשב"א:

2222 כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו ואם הוא במקום שאין מכירין אותו ואין לו תפילין בראשו וחושש שמא יאמרו עליו שהוא עבד אינו נועל לו מנעל ולא חולצו:

2223 כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד ופורק ממנו יראת שמים וכל תלמיד שמזלזל דבר מכל כבוד רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל:

2224 אין חולקין כבוד לתלמיד בפני רבו אלא אם כן רבו חולק לו כבוד: הגה ואפי' תלמידו של התלמיד או בנו של התלמיד אין להם לעמוד לפני הרב נגד רבו או אבי התלמיד אלא אם כן הרב חולק לו כבוד ודוקא אם הרב הוא גם כן רבו של זה היושב לפניו ב"י בשם שבולי לקט:

2225 ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו למדתני רבינו כך וכך: הגה ואם רצה לעבור רק על איסור דרבנן אפ"ה צריך למחות בידו ת"ה סי' מ"ג . הרואה רבו עושה מעשה ויש לו להקשות על זה אם הוא איסור דאורייתא יקשה לו קודם המעשה ואם הוא איסור דרבנן יניחו לעשות המעשה ואח"כ יקשה לו הואיל ואינו יודע ודאי שעובר אלא שיש לו להקשות על זה תא"ו נתיב ב':

2226 כל זמן שמזכיר שמועה בפניו אומר לו כך למדתני רבינו:

2227 לא יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכיר שם אומרו:

2228 כשימות רבו קורע עליו כל בגדיו עד שמגלה לבו ויש אומרים שאינו קורע אלא טפח ואינו מאחה לעולם ומתאבל עליו בחליצה וכל דיני אבילות מקצת יום המיתה או מקצת יום השמועה:

2229 אפי' בשמועה רחוקה קורע על רבו כשם שקורע על אביו. וע"ל סי' ש"מ ושע"ד:

2230 מי שרבו מת מוטל לפניו אינו אוכל בשר ואינו שותה יין כדין מי שמתו מוטל לפניו:

2231 כשמזכיר רבו תוך י"ב חודש צריך לומר הריני כפרת משכבו:

2232 רק בפני רבו הוא בכלל כל משנאי אהבו מות: הגה ודוקא כיחו שהוא דבר שיצא מגופו בכח אבל רוק בעלמא מותר דאנוס הוא לרוק תא"ו נתיב ב':

2233 כל אלו הדברים שאמרנו שצריך לכבד בהם את רבו לא אמרו אלא ברבו מובהק דהיינו שרוב חכמתו ממנו אם מקרא מקרא אם משנה משנה אם גמרא גמרא: הגה ובימים אלו עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלמדו הפלפול וחילוקים שנוהגים בהם בזמן הזה רק במי שלמדו פסק ההלכה והעיון והעמידו על האמת והיושר מהרי"ק שורש ק"ע אבל אם לא למד רוב חכמתו ממנו אינו חייב לכבדו בכל אלו הדברים אבל עומד מלפניו משיגיע לארבע אמותיו וקורע עליו כשם שהוא קורע על כל המתים שהוא מתאבל עליהם אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד בין קטן בין גדול עומד מלפניו וקורע עליו. ועיין לקמן סי' ש"מ סעיף ח':

2234 כל תלמיד חכם שדעותיו מכוונות אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה אע"פ שלא למד ממנו כלום: הגה ואין לאדם להורות עד ארבעים שנה אם יש גדול ממנו בעיר אף על פי שאינו רבו ב"י בשם הר"ן וסמ"ק ורש"י פרק הנחנקין . חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת אבל אם יש לו קבלה שטעה ר' ירוחם בשם י"א או שטעה בדבר משנה יוכל להתיר הר"ן פ"ק דעבודת כוכבים בשם ראב"ד ורשב"א ורמב"ן ז"ל ותוס' ורא"ש ור' ירוחם סוף נתיב ב' ואפילו אם טעה בשקול הדעת יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו סברת הר"ן ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני שם במרדכי ואגודה ותוס' ורא"ש ור' ירוחם שם ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור רבינו ירוחם נתיב ב' ותוס' ורא"ש ואפי' אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו אין לשני לאסור מכח שקול הדעת כן משמע באשיר"י פרק קמא דעבודת כוכבים וכל זה באותה הוראה עצמה אבל במעשה אחר פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו מהרי"ק שורש קע"ב וחדושי רשב"א וע"פ:

2235 הרב המובהק שמחל על כבודו בכל הדברים האלו או באחד מהם לכל תלמידיו או לאחד מהם כבודו מחול ואף על פי שמחל מצוה על התלמיד להדרו ואסור לבזותו פסקי מהרא"י סימן קכ"ז:

2236 יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך:

2237 אבידת אביו ואבידת רבו המובהק ב"י וטור ופוסקים מהש"ס אבידת רבו קודמת ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת היה אביו ורבו נושאים משאוי מניח של רבו ואח"כ מניח של אביו היה אביו ורבו עומדים בבית השבי פודה את רבו ואח"כ פודה את אביו ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו: הגה וכן מפרק משאו קודם לרבו ואע"פ שאינו שקול בחכמה כרבו אבל אין מחזיר אבידת אביו קודם עד שיהא שקול כנגד רבו טור בשם הרא"ש והגה"מ וב"י הוכיח כן ע"ש י"א הא דרבו קודם לאביו היינו שלומד עמו בחנם אבל אם אביו שוכר לו רבי ומלמדו אביו קודם לכל דבר ספר החסידים וכן נראה לי עיקר:

2238 אבידתו קודמת לשל אביו ושל רבו:

2239 האומר לחבירו איני מקבל ממך אם היית כמשה מלקין אותו משום בזיון : הגה ותלמיד חכם שאמר דבר הלכה בדבר השייך לדידיה תוס' בשם ר"ת ונ"י אם אמרה קודם מעשה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו ש"ס פ' הערל ריש יבמות דף ע"ז ותוס' ונ"י שם ד"מ ס"ס רמ"ה ודוקא שאמר כך קבלתי אבל אם אומר דבר מסברא ומראה פנים לדבריו והוא נראה שומעין לו נ"י בשם הריטב"א אבל אין שומעין לדידיה דלמא מדמי דברים להדדי שאינן דומים אבל אם הוא פשוט שומעין לו רבי' ירוחם סוף נתיב ב' ובשם הרא"ש:

2240 תלמיד חכם היה פטור ממס ומכירת סחורתו מוקדם. ובו ט' סעיפים: תלמידי חכמים לא היו יוצאין בעצמם עם שאר העם לעשות בבנין ובחפירות העיר וכיוצא בזה שלא יתבזו בפני עמי הארץ וכיון שהם פטורים אפילו אחרים במקומם אין שוכרין:

2241 במה דברים אמורים כשכל אדם יוצא בעצמו אבל אם אין יוצאין בעצמם אלא שוכרים אחרים במקומם או גובים ממון מבני העיר לעשותו אם דבר שצריך לחיי האדם כגון בארות מים וכיוצא בהם חייבים לתת חלקם ואם בתחלה הלכו בעצמן ואח"כ נמלכו לשכור אחרים ת"ח חייבים ליתן חלקם תשו' מהר"מ במרדכי פ' השותפין אבל דבר שהוא צריך לשמירת העיר כגון חומות העיר ומגדלותיה ושכר השומרים לא היו חייבין לתת להם כלום שאין צריכין שמירה שתורתן שמירתם ולכן היו פטורים מכל מיני מסים בין מסים הקצובים על כל בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש לבדו בין הקבועים בין שאינם קבועים וחייבים בני העיר לפרוע בשבילם אפילו הקבועים על כל איש ואיש: הגה ואפי' אם אמר ההגמון שת"ח עצמם יתנו חייב הצבור לתת בעדם ואם החרימו הצבור על ת"ח ליתן אין בחרם שלהם כלום ות"ח היה יכול להחרים ולשמת הצבור שיתנו בעדו דמיו ב"י בשם ת' ה"ר נחמיה באלשקר סי' י"ט ואין חילוק אם הת"ח עשיר או עני ב"י בשם הרמב"ם ורמ"ה ור"י הלוי : ודוקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם אבל אין תורתם אומנותם חייבין ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד תדיר נקרא תורתו אומנותו: הגה ואין חילוק בין שהוא תופס ישיבה או לא רק שהוא מוחזק לת"ח בדורו שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים ותורתו אומנותו כדרך שנתבאר ת"ה סי' שמ"ב ואע"ג דאין בדורינו עכשיו חכם לענין שיתנו לו ליטרא דדהבא אם מביישו מ"מ לענין לפטרו ממס אין מדקדקים בזה רק שיהא מוחזק לת"ח כמו שנתבאר שם סי' שמ"א ומ"מ יש מקומות שנהגו לפטור ת"ח ממס ויש מקומות שנהגו שלא לפטרן שם שמ"ב:

2242 ותלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת שמים הרי הוא כקל שבצבור:

2243 תלמיד חכם שיש לו סחורה למכור לא היו מניחין לשום אדם למכור מאותה סחורה עד שימכור הוא תחלה את שלו ודוקא דליכא עובדי כוכבים דמזבני אבל אי איכא עובדי כוכבים דמזבני לא דהא לית רווחה לצורבא מרבנן ואפסודי להנך בכדי לא מפסדינן:

2244 תלמיד חכם שיש לו דין עם אחד ועומד לפני הדיין ויש שם בעלי דינים אחרים שקדמו לפניו תחלה מקדימים דינו של ת"ח ומושיבין אותו:

2245 עון גדול הוא לבזות תלמידי חכמים או לשנאותן וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והוא בכלל כי דבר ה' בזה: הגה ואסור לשמש במי ששונה הלכות וכ"ש במי ששונה תלמוד שהוא הגמ' ויקדים לשמש במי ששונה הלכות קודם שישמש במי ששונה גמ' רבינו ירוחם נתיב ב':

2246 מי שהעידו עליו שביזה ת"ח אפי' בדברים אפי' שלא בפניו בית דין היו מנדין אותו ואין מתירים לו עד שירצה החכם שנדוהו בשבילו ואם ביזה את החכם לאחר מותו בית דין היו מנדין אותו והם מתירים לו משיחזור בתשובה: הגה אבל אין דין ת"ח בזמן הזה לענין שיתן לו המבייש ליטרא דדהבא מהרי"ק שורש קס"ג ומהרי"ו סי' קס"ג ומ"מ יקנסו הב"ד המבייש לפי המבייש והמתבייש ריב"ש ובלבד שלא יתחיל החכם במריבה לבזות בני אדם שלא כדין ויגרום בזה שיבזוהו ויתרסו נגדו ג"ז שם ומ"מ אף אם התחיל החכם קצת אין רשות לכל אדם להחציף נגדו לענות לו בעזות הגהות מרדכי דקדושין והכל לפי ראות הדיינים:

2247 החכם עצמו היה מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר כנגדו ואין צריך לא עדות ולא התראה ואין מתירין לו עד שירצה החכם ואם מת החכם באים שלשה ומתירין לו ואם רצה החכם למחול לו ולא נידהו הרשות בידו: הגה י"א שבזמן הזה אין ת"ח יכול לנדות לכבוד עצמו ולא לעשות דינא לנפשיה מהרי"ק ומהרי"ו שם ובפסקי מהרא"י סי' רצ"ה ויש חולקים ובלבד שיהא מוחזק וראוי לכך ריב"ש ומהר"ד כהן ועי' לקמן סוף סי' של"ד:

2248 אע"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אינו שבח לת"ח שינהיג עצמו בדבר זה בד"א שחירפוהו בסתר אבל אם חירפוהו בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו:

2249 קימה והידור בפני חכם אפילו אינו רבו. ובו י"ח סעיפים: מצות עשה לקום מפני כל חכם אפי' אינו זקן אלא יניק וחכים ואפי' אינו רבו רק שהוא גדול ממנו וראוי ללמוד ממנו טור בשם הרמב"ם ור"ן פ"ק דקדושין וכן מצוה לקום מפני שיבה דהיינו בן שבעים שנה אפילו הוא ע"ה ובלבד שלא יהיה רשע ב"י בשם התוס' ובהגהות מיי' פ"ו ומרדכי פ"ק דקדושין ור' ירוחם ור"ן ור"ת:

2250 מאימתי חייב לקום מפניהם משיגיע לתוך ארבע אמותיו עד שיעברו מכנגד פניו ורכוב כמהלך דמי:

2251 אסור להעצים עיניו ממנו קודם שיגיע לתוך ארבע אמותיו כדי שלא יצטרך לקום מפניו כשיגיע לתוך ארבע אמותיו:

2252 אין עומדים מפניהם לא בבית הכסא ולא בבית המרחץ דכתיב תקום והדרת קימה שיש בה הידור ודוקא בבית הפנימי של מרחץ אבל בבית החיצון עומדים: ב"י בשם הגמ' ורי"ף ורא"ש ור' ירוחם ואגודה וסמ"ג סכ"ב:

2253 אין בעלי אומניות חייבים לעמוד בפני תלמיד חכם בשעה שעוסקים במלאכתן ואם הוא עוסק במלאכת אחרים ורוצה להחמיר על עצמו לעמוד מפניו אינו רשאי:

2254 אין ראוי לחכם שיטריח על הצבור לכוין לעבור לפניהם שיעמדו מפניו אלא ילך לו בדרך קצרה כדי שלא ירבו לעמוד ואם יוכל להקיף הדרך כדי שלא יעבור לפניהם זכות הוא לו:

2255 אפי' חכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו ואפילו זקן עובד כוכבים מהדרים אותו בדברים ונותנים לו יד לסומכו:

2256 שני חכמים ושני זקנים אין אחד צריך לקום מפני חבירו אלא יעשה לו הידור ואפי' הרב לתלמידו יעשה לו הידור קצת מהגהת מיימוני פ"ה דת"ת בשם רמ"ך:

2257 הרואה חכם עובר אינו עומד עד שיגיע לתוך ארבע אמותיו וכיון שעבר מלפניו יושב ואם הוא רבו מובהק עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שיתכסה מעיניו או עד שישב במקומו:

2258 אם הוא מופלג בחכמה אפי' אינו רבו דינו כרבו מובהק מי שהוא גדול הדור ומפורסם בדורו בכך נקרא מופלג בחכמה ת"ה סימן קל"ח ותוס':

2259 אפילו בשעה שהוא עוסק בתורה צריך לעמוד מפניו:

2260 חכם אפי' הוא מופלג בחכמה רשאי לעמוד בפני מי שהוא בעל מעשים ר"ן בשם הרמב"ן:

2261 ראה אב בית דין עומד מלפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיעבור מלפניו ארבע אמות:

2262 ראה את הנשיא עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו או עד שיתכסה מעיניו וכולם שמחלו על כבודם כבודם מחול ואעפ"כ מצוה לכבדם ולקום מפניהם קצת:

2263 כשהנשיא נכנס לבית המדרש עומדים ואינם יושבים עד שיאמר להם שבו כשאב בית דין נכנס עושים לו שורות עומדים מכאן ומכאן עד שישב במקומו כשהחכם נכנס כל שיגיע לו בארבע אמותיו עומד מלפניו אחד עומד ואחד יושב עד שנכנס במקומו:

2264 בני חכמים ות"ח בזמן שהרבים צריכים להם מפסיעים על ראשי העם ונכנסים למקומם ואין שבח לתלמיד חכם שיכנס באחרונה יצא לצרכיו נכנס וחוזר למקומו:

2265 בני חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הצבור בזמן שיש בהם דעת לשמוע נכנסים ויושבים לפני אביהם והופכים פניהם כנגד אביהם ואם אין בהם דעת לשמוע הופכים פניהם כלפי העם:

2266 היו ביחד חכם שמופלג בחכמה והוא בחור וזקן שמופלג בזקנה והוא חכם קצת בישיבה של דין או של תורה הולכים אחר החכמה להושיב החכם בחור בראש ולדבר תחילה ובמסיבה של משתה או של נישואים הולכים אחר הזקנה להושיבו בראש ואם החכם מופלג בחכמה והזקן אינו מופלג בזקנה בכל מקום הולכים אחר החכמה ואם הזקן מופלג בזקנה והחכם אינו מופלג בחכמה בכל מקום הולכים אחר הזקנה הואיל והוא חכם קצת ואם אין שום אחד מהם מופלג לא זה בחכמה ולא זה בזקנה הזקן קודם בכל מקום:

2267 חייב כל אדם ללמד לבנו ולהעמיד תלמידים. ובו כ"ב סעיפים: מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה ואם לא למדו אביו חייב ללמד לעצמו וע"ל סי' רמ"ג סעיף ו':

2268 היה הוא צריך ללמוד ויש לו בן ללמוד ואין ידו משגת להספיק לשניהם אם שניהם שוים הוא קודם לבנו ואם בנו נבון ומשכיל מה שילמד יותר ממנו בנו קודמו ואף על פי כן לא יבטל הוא:

2269 כשם שמצוה ללמד את בנו כך מצוה ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ולא לבן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים שגם הם נקראים בנים אלא שמצוה להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו:

2270 חייב להשכיר מלמד לבנו ללמדו אבל לבן חבירו אינו חייב להשכיר: הגה והיו כופין ליה לשכור לבנו מלמד ואם אינו בעיר ויש לו נכסים אם אפשר לאודועי ליה מודיעים ליה ואם לאו יורדים לנכסיו ושוכרים מלמד לבנו הגהות מיימוני פ"א דת"ת בשם הר"מ:

2271 מאימתי מתחיל ללמד לבנו משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו תורה צוה לנו וגו' ופסוק ראשון מפרשת שמע ואח"כ מלמדו מעט מעט עד שיהא כבן ששה או כבן שבעה ואז מוליכו אצל מלמדי תינוקות:

2272 היה מנהג בעיר שלוקח מלמד תינוקות שכר חייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה ואינו חייב ללמדו בשכר משנה וגמרא והני מילי דלא אפשר דדחיקא ליה שעתא אבל אם אפשר ליה מצוה לאגמוריה משנה וגמרא הלכות ואגדות:

2273 מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר וכל עיר שאין בה מלמד תינוקות היו מחרימים אנשי העיר עד שיושיבו מלמד תינוקות ואם לא הושיבו מחריבין העיר שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן ועיין בחושן המשפט סימן קס"ג סעיף ג':

2274 מכניסים התינוקות להתלמד בן חמש שנים שלימות ובפחות מכאן אין מכניסין אותן ואם הוא כחוש מכניסין אותו בן ו' שנים שלימות: הגה ומ"מ מיד שיהיה בן ג' שנים שלימות מלמדין אותו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה הרב אברבנאל בפירוש לאבות:

2275 אפילו תינוק שאינו מבין לקרות לא יסלקוהו משם אלא ישב עם האחרים אולי יבין:

2276 לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה:

2277 יושב ומלמדם כל היום וקצת מהלילה כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה:

2278 לא יבטלו התינוקות כלל חוץ מערב שבת וערב יום טוב בסוף היום:

2279 אין מבטלין התינוקות אפי' לבנין בית המקדש:

2280 אין קורין לתינוקות בשבת מתחלה מה שלא למדו משום טורח שבת אבל מה שקראו פעם אחת שונים אותו להם בשבת:

2281 כ"ה תינוקות מספיק להם מלמד אחד היו יותר על כ"ה עד מ' מושיבין אחר לסייעו בלימודם: הגה ואפי' שכרו הקהל מלמד לכל תינוקות סתם הוא מושיב אחר לסייע בעדו והם יתנו לו שכרו נ"י פ' לא יחפור וי"א דאם אין בעיר כ"ה תינוקות אין בני העיר חייבים לשכור להם מלמד הגהות מיי' פ"ב דת"ת ותוס' ור' ירוחם וי"א דאפי' בפחות מזה חייבים שם בנ"י היו יותר מארבעים מעמידים שנים:

2282 מוליכים הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו בין במקרא בין בדקדוק במה דברים אמורים כשהיו שניהם בעיר אחת ואין נהר מפסיק ביניהם אבל מעיר לעיר או מצד הנהר לצדו באותה העיר אין מוליכים אותו אלא אם כן היה גשר בנין בריא שאינו ראוי ליפול מהרה:

2283 מלמד תינוקות שמניח התינוקות ויוצא או שעושה מלאכה אחרת עמהם או שמתרשל בתלמודו הרי זה בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה לפיכך אין להושיב מלמד אלא בעל יראה מהיר לקרוא ולדקדק: הגה ואין למלמד לנעור בלילה יותר מדאי שלא יהיה עצל ביום ללמוד וכן לא יתענה או לעצור במאכל ומשתה או לאכול ולשתות יותר מדאי כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב וכל המשנה ידו על התחתונה ומסלקין ליה מרדכי פ' האומנין מהירושלמי ושאר דיני מלמד עיין בחושן המשפט סי' של"ד ושל"ה:

2284 אם יש כאן מלמד שמלמד לתינוקות ובא אחר טוב ממנו מסלקין הראשון מפני השני:

2285 אם יש כאן שני מלמדים האחד קורא הרבה ואין מדקדק עמהם להבינם על נכון ואחד אינו קורא כל כך אלא שמדקדק עמהם להבינם לוקחין אותו שמדקדק יותר:

2286 מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמותיהם מביאות בניהם ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו:

2287 לא תלמד אשה תינוקות מפני אביהם שמביאים בניהם:

2288 אחד מבני החצר או מבני מבוי שביקש ליעשות מלמד תינוקות אין שכניו יכולים למחות בידו וכן מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו כדי שיבואו לו תינוקות אחרים או כדי שיבואו התינוקות שאצל זה לזה אין יכולים למחות בידו שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר: הגה רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבא וללמוד ג"כ שם אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה אפי' הכי יכול השני לבא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר כמו הראשון אם הוא גדול וראוי לכך מהרי"ו סי' קנ"א ומהרא"י בפסקיו סי' קנ"ח ע"ש תשו' הגדולים אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר אין לו לקפח שכר הרב הדר שם לעשות חופות וקידושין וליטול השכר הבא מהם הואיל והוא פרס הרב הדר שם אבל מותר לעשות החופה ולתת השכר לרב הקבוע וכן מותר לו לדון בין שני בעלי דינין שבעיר הבאים לפניו לדון דדלמא הרב שבעיר אין ממוצע להם אבל אין לו להורות איסור והיתר או לדרוש לנהוג שררה באתריה דחבריה מהרי"ק שורש ק"ע ומהר"ד בתשובה כ"ב מי שהוחזק לרב בעיר אפי' החזיק בעצמו באיזה שררה אין להורידו מגדולתו אע"פ שבא לשם אחר גדול ממנו ריב"ש סימן רע"א אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת רמב"ם פ"א מהלכות מלכים ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב או שמנהג לבחור במי שירצו הרשות בידם כל בו אבל כל שקבלו הקהל עליהם וכל שכן אם עשו ברצון השררה אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו ולהורידו שם בריב"ש:

2289 שחייב כל אדם בתלמוד תורה והיאך לומדים בשכר. ובו כ"ו סעיפים: כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורים בין בחור בין זקן גדול אפי' עני המחזר על הפתחים אפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. ובשעת הדחק אפילו לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית לא ימושו מפיך קרינן ביה הגהות מיימוני פ"א וסמ"ג עשין י"ב ומי שא"א לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו יספיק לאחרים הלומדים: הגה ותחשב לו כאילו לומד בעצמו טור ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו תא"ו נתיב ב' מש"ס דסוטה:

2290 ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה שאם ישא אשה תחילה א"א לו לעסוק בתורה מאחר שרחיים בצוארו ואם א"א לו בלא אשה מפני שיצרו מתגבר עליו ישא אשה תחילה:

2291 עד אימתי חייב ללמוד עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בתורה הוא שוכח:

2292 חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבעל פה ופי' תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו: הגה וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם ובזה יקנה העולם הזה והעוה"ב אבל לא בלמוד שאר החכמות ריב"ש סי' מ"ה ותלמידי רשב"א ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה:

2293 מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר אבל תורה שבע"פ אסור ללמד בשכר לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמוד בשכר ואע"פ שהוצרך ללמוד בשכר לא יאמר כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר אלא ילמד לאחרים בחנם ומה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר אם אין לו במה להתפרנס שרי ואפי' יש לו אם הוא שכר בטלה דמוכח שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו שרי וכל חידושי סופרים דהיינו מה שנתקן מדרבנן מותר ליטול שכר ללמדו הגהות מיימוני פ"א:

2294 אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל לא כשכר האיש מפני שאינה מצווה ועושה ואע"פ שיש לה שכר צוו חז"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות פי' דבר עבירה בד"א תורה שבע"פ אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם מלמדה אינו כמלמד' תיפלות רמב"ם וסמ"ג ולא כמקצת ספרי הטור : הגה ומ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה אגור בשם סמ"ג ואשה אינה חייבת ללמד את בנה תורה ומ"מ אם עוזרת לבנה או לבעלה שיעסקו בתורה חולקת שכר בהדייהו הגהות מיי' פ"א דת"ת וסמ"ג:

2295 אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון אלא מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואח"כ מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו:

2296 הרב שאינו הולך בדרך טובה אע"פ שחכם גדול הוא וכל העם צריכים לו אין למדין ממנו עד שיחזור למוטב:

2297 כיצד מלמדין הרב יושב בראש והתלמידים לפניו מוקפים כעטרה כדי שיהיו כולם רואים את הרב ושומעין דבריו ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות: הגה וי"א דוקא כשהגיעו התלמידים לכלל סמיכה הר"ן פ"ב דמגילה ורב הלומד על ידי מתורגמן ודיניו נתבארו בפנים ולא כתבן הרב כי אינן שכיחין:

2298 הרב שלימד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם אלא שונה וחוזר הדבר כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה ולא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין אלא שואל וחוזר ושואל כמה פעמים ואם יכעוס עליו רבו יאמר לו רבי תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה:

2299 ולא יהא התלמיד בוש מחבירו שלמד בפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אפי' אחר כמה פעמים שאם נתבייש מדבר זה נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא לא למד כלום ועל כן אמרו לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד בד"א שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עמקו או מפני דעתן שהיא קצרה אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם ולפיכך לא הבינו חייב לכעוס עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדן ועל זה אמרו זרוק מרה בתלמידים לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים ולא לשחוק בפניהם ולא לאכול ולשתות עמהם כדי שתהא אימתו מוטלת עליהם וילמדו ממנו מהרה:

2300 אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש מיד עד שתתישב דעתו עליו ואין התלמיד שואל כשיכנס עד שיתיישב וינוח ואין שואלים שנים כאחד ואין שואלים את הרב מענין אחר אלא מאותו ענין שהם עוסקים בו כדי שלא יתבייש ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה לפניהם כדי לחדדם וכדי שידע אם הם זוכרים מה שלומדים ואין צריך לומר שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר שאין עוסקים בו כדי לזרזם:

2301 אין שואלים מעומד ואין משיבים מעומד וי"א כששואלים דבר הלכה צריך לעמוד תוספת פרק פסולי המוקדשין בשם הירושלמי ולא מגבוה ולא מרחוק ולא מאחורי הזקנים ואין שואלים אלא בענין ואין שואלים אלא מיראה ולא ישאל בענין יותר מג' הלכות:

2302 שנים ששאלו אחד שאל כענין ואחד שאל שלא כענין נזקקים לכענין מעשה ושאינו מעשה נזקקים למעשה הלכה ומדרש נזקקין להלכה מדרש ואגדה נזקקין למדרש אגדה וקל וחומר נזקקין לקל וחומר קל וחומר וגזרה שוה נזקקין לקל וחומר:

2303 היו השואלים אחד חכם ואחד ת"ח נזקקין לחכם תלמיד חכם ועם הארץ נזקקין לת"ח שניהם חכמים שניהם תלמידים שניהם עמי הארץ שאלו שנים בשתי הלכות או בשתי שאלות שתי תשובות שני מעשים הרשות ביד המשיב למי שירצה יקדים. ממזר ת"ח קודם לכהן עם הארץ לשון הטור בשם חז"ל:

2304 אין ישנים בבית המדרש וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים שנאמר וקרעים תלביש נומה:

2305 אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת:

2306 ת"ת שקול כנגד כל המצות היה לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו:

2307 תחלת דינו של אדם על ת"ת ואחר כך על שאר מעשיו:

2308 לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה:

2309 אין דברי התורה מתקיימים במי שמתרפה עצמו עליהם ולא בלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד ולא יתן שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו: הגה ולא יחשוב האדם לעסוק בתורה ולקנות עושר וכבוד עם הלמוד כי מי שמעלה מחשבה זו בלבו אינו זוכה לכתרה של תורה אלא יעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי וימעט בעסק ויעסוק בתורה ויסיר תענוגי הזמן מלבו ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו אם אין לו מה יאכל ושאר היום והלילה יעסוק בתורה ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל וגו' כל המשים על לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה להתפרנס מן הצדקה הרי זה מחלל השם ומבזה התורה שאסור ליהנות מדברי תורה וכל תורה שאין עמה מלאכה גוררת עון וסופו ללסטם הבריות לשון הטור וכל זה בבריא ויכול לעסוק במלאכתו או בדרך ארץ קצת ולהחיות עצמו רבינו יונה ורבינו ירוחם נתיב ב' וכ"כ הרמ"ה אבל זקן או חולה מותר ליהנות מתורתו ושיספקו לו לכ"ע ויש אומרים דאפילו בבריא מותר בית יוסף בשם תשובת רשב"ץ ולכן נהגו בכל מקומות ישראל שהרב של עיר יש לו הכנסה וספוק מאנשי העיר כדי שלא יצטרך לעסוק במלאכה בפני הבריות ויתבזה התורה בפני ההמון אברבנאל בפירוש מסכת אבות ודוקא חכם הצריך לזה אבל עשיר אסור ויש מקילין עוד לומר דמותר לחכם ולתלמידיו לקבל הספקות מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה שעל ידי זה יכולין לעסוק בתורה בריוח ומ"מ מי שאפשר לו להתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק בתורה מדת חסידות הוא ומתת אלהים היא אך אין זה מדת כל אדם שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס בעצמו גם זה בתשובה הנזכרת וכל זה דשרי היינו שנוטל פרס מן הצבור או הספקה קבועה אבל אין לו לקבל דורונות מן הבריות והא דאמרי' כל המביא דורון לחכם כאלו מקריב בכורים היינו בדורונות קטנים שכן דרך בני אדם להביא דורון קטן לאדם חשוב אפי' הוא עם הארץ רבינו ירוחם בשם רבינו יונה ושרי לתלמיד חכם למטעם מידי מהוראתו כדי לברר הוראתו אבל ליקח מתנה דבר חשוב ממה שהתיר אסור הגהות אשיר"י פ"ק דעבודת כוכבים ודאשתמש בתגא חלף הג"מ וסמ"ג וי"א דזהו המשתמש בשמות שם בשם אבות דר' נתן ומותר לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה בנדרים דף ס"ב וסמ"ג והג"מ שם ות' רשב"א סי' פ"ד אם צריך הוא לכך:

2310 ברית כרותה שכל הלומד בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים שנא' ואת צנועים חכמה וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו מתקיים בידו אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח:

2311 מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהם אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה: הגה כי אין אדם לומד רוב חכמתו כי אם בלילה לשון הטור מרמב"ם ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך ומאן דלא מוסיף יסיף נ"י פרק יש נוחלין וש"ס ורמב"ם *ליתא ברמב"ם שם דף קכ"א ע"ב וסוף תענית ע"ש:

2312 כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה אש אוכלתו:

2313 כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה ואסור לדבר בשיחת חולין הגהות מיימוני פ"ד בשם חז"ל ועיין בא"ח סימן ש"ז סעיף י"ז:

2314 כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר: הגה כשמסיים מסכתא מצוה לשמוח ולעשות סעודה ונקראת סעודת מצוה נ"י פ' יש נוחלין ומימרא דאביי פ' כל כתבי ואסור לעסוק בדברי תורה במקומות המטונפים ולכן אמרו שאסור לתלמיד חכם לעמוד במקומות המטונפים מפני שלא יהרהר בדברי תורה פשוט פ' מי שמתו ומ"מ מותר ליכנס למרחץ אף מתוך הלכה שאינה פסוקה ת"ה סי' ס"א ולא חיישינן שיהרהר דבמרחץ שומר עצמו מהרהור תורה סברת הרב דלא כמסקנת ת"ה שמגמגם בזה:

2315 גודל שכר צדקה ואם כופין עליה. ובו ד' סעיפים: מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד וכמה פעמים נצטוינו בה במצות עשה ויש לא תעשה במעלים עיניו ממנה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל וכאילו עובד אלילים ומאד יש ליזהר בה כי אפשר שיבא לידי שפיכות דמים שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד כעובדא דנחום איש גם זו:

2316 לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום:

2317 כל המרחם על העניים הקב"ה מרחם עליו: הגה ויתן האדם אל לבו שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקב"ה וכמו שהוא מבקש שהקב"ה ישמע שועתו כך הוא ישמע שועת עניים גם יתן אל לבו כי הוא גלגל החוזר בעולם וסוף האדם שיבא הוא או בנו או בן בנו לידי מדה זו וכל המרחם על אחרים מרחמין עליו מלשון הטור:

2318 הצדקה דוחה את הגזירות הקשות וברעב תציל ממות כמו שאירע לצרפית : הגה והיא מעשרת ואסור לנסות הקב"ה כי אם בדבר זה שנאמר ובחנוני נא בזאת וגו' טור מגמרא פ"ק דתענית וי"א דוקא בנתינת מעשר מותר לנסות הקב"ה אבל לא בשאר צדקה ב"י דכך משמע מש"ס שם:

2319 מי חייב בה ומי ראוי לקבלה. ובו ח' סעיפים: כל אדם חייב ליתן צדקה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו ומי שנותן פחות ממה שראוי לו ליתן בית דין היו כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדים לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן:

2320 ממשכנים על הצדקה אפילו בערב שבת:

2321 יתומים אין פוסקין עליהם צדקה אפי' לפדיון שבויים אפילו יש להם ממון הרבה אא"כ פוסקין עליהם לכבודם כדי שיצא להם שם: הגה ודוקא צדקה שאין לה קצבה או שיש לה קצבה על נכסי יתומים ויכולין להמתין עד שיגדלו כגון שיש להם טבל ואינן צריכין לאכול עכשיו אבל אם צריכים לאכול עכשיו מעשרין ותורמין להם וה"ה בצדקה שיש לה קצבה כגון שהיו להם קרובים עניים והיה להם קצבה מאביהם כל שנה ושנה ואין להם לאכול רק זו או יחזרו על הפתחים ויהיה גנאי ליתומים האפוטרופוס שלהם נותן מנכסיהם הקצבה לקרוביהם תשובת ר"י מינץ סימן א':

2322 גבאי צדקה אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות אלא דבר מועט אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים וכמה הוא דבר מועט. הכל לפי עושר הבעלים ועניותם והני מילי בסתמא אבל אם הבעל מוחה אפילו כל שהוא אסור לקבל מהם:

2323 אם האשה השכירה מלמד לבנה אם ידע הבעל ושתיק ודאי ניחא ליה במה שעשתה אבל אם מוחה לאלתר אין במעשיה כלום ואפי' אם נושאת ונותנת תוך הבית יוכל למחות בה ב"י בשם תשובת הרא"ש כלל י"ג:

2324 בן שאוכל אצל אביו ועבד האוכל עם רבו נותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים:

2325 אדם שוע שנותן צדקה יותר מהראוי לו או שמיצר לעצמו ונותן לגבאי כדי שלא יתבייש אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה והגבאי שמכלימו ושואל ממנו עתיד הקב"ה ליפרע ממנו:

2326 הרוצה לזכות לעצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה. אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב יאכיל מהטוב והמתוק שבשולחנו. כיסה ערום יכסה מהיפה שבכסותו. הקדיש דבר יקדיש מהיפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה':

2327 כמה חייב ליתן וכיצד יתננה. ובו ט"ז סעיפים: שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה מדה בינונית פחות מכאן עין רעה וחומש זה שאמרו שנה ראשונה מהקרן מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה: הגה ואל יבזבז אדם יותר מחומש שלא יצטרך לבריות ב"י בשם הגמ' פ' נערה שנתפתתה ודוקא כל ימי חייו אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה ג"ז שם פ' מציאת האשה ומייתי לה רי"ף ורא"ש ור"ן ומרדכי ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה רק יתננו לעניים מהרי"ל הל' ראש השנה:

2328 לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה ואם נתן פחות מזה לא קיים מצות צדקה:

2329 צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות בשמחה ובטוב לבב ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומין ואם נתנה בפנים זועפות ורעות הפסיד זכותו:

2330 אם שאל לו העני ואין לו מה יתן לו לא יגער בו ויגביה קולו עליו אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת: הגה ואסור להחזיר העני השואל ריקם אפילו אין נותן לו רק גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם לשון הטור לקמן סי' ר"ן בשם הרמב"ם:

2331 אם יכול לעשות לאחרים שיתנו שכרו גדול משכר הנותן:

2332 שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל ועל זה נאמר והחזקת בו:

2333 פחות מזה הנותן צדקה לעני ולא ידע למי יתן ולא ידע העני ממי מקבל וקרוב לזה הנותן לקופה של צדקה ולא יתן אדם לקופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה עליה נאמן ויודע לנהוג בה כשורה:

2334 פחות מזה שיודע הנותן למי נותן ולא ידע העני ממי לוקח כגון גדולי החכמים שהיו הולכים בסתר ומשליכים המעות בפתחי העניים וכזה ראוי לעשות ומעלה טובה היא אם אין ממונים על הצדקה נוהגים כשורה:

2335 פחות מזה שיודע העני ממי נוטל ולא ידע הנותן למי נותן כגון החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהם ומשליכים אותם לאחוריהם ובאים העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להם בושה:

2336 פחות מזה שיתן לעני בידו קודם שישאל:

2337 פחות מזה שיתן לו כראוי אחר שישאל:

2338 פחות מזה שיתן לו פחות מהראוי בסבר פנים יפות:

2339 פחות מזה שיתן לו בעצב: הגה ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שנותן ואם מתפאר לא די שאינו מקבל שכר אלא אפילו מענישין אותו עליה סמ"ג מביאו ב"י סי' רמ"ז ומ"מ מי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון וראוי לעשות כן תשובת רשב"א סימן תקפ"ב:

2340 טוב ליתן פרוטה לעני קודם כל תפלה שנאמר אני בצדק אחזה פניך:

2341 גבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה ישיאו בהם בתולות עניות שאין צדקה גדולה מזו:

2342 יש מי שאומר שמצות בית הכנסת עדיפא ממצות צדקה ומצות צדקה לנערים ללמוד תורה או לחולים עניים עדיף ממצות בית הכנסת: הגה מה שנוהגין לפסוק צדקה עבור מתים בשעת הזכרת נשמות מנהג ותיקין הוא ומהני לנשמותיהם רוקח סי' רי"ז:

2343 כמה ראוי ליתן לכל אחד ואחד. ובו ה' סעיפים: כמה נותנין לעני די מחסורו אשר יחסר לו כיצד אם היה רעב יאכילוהו היה צריך לכסות יכסוהו אין לו כלי בית קונה לו כלי בית ואפי' אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר והעני קונה לו סוס ועבד וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך. הראוי לתת לו פת נותנים לו פת. עיסה נותנים לו עיסה. מטה נותנים לו מטה. הראוי ליתן לו פת חמה חמה. צונן צונן. להאכילו לתוך פיו מאכילין. אין לו אשה ובא לישא משיאין לו ושוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה: הגה ונראה דכל זה בגבאי צדקה או רבים ביחד אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו אלא מודיע צערו לרבים ואם אין רבים אצלו יתן לו היחיד אם ידו משגת ב"י ודלא כמשמעות הטור וכמו שנתבאר סימן רמ"ט:

2344 אשה שבאה לינשא לא יפחתו לה מנ' זוז ואם יש בכיס מפרנסים אותה לפי כבודה ועיין לקמן סי' רנ"ז אם הגבאים צריכים ללוות:

2345 עני המחזר על הפתחים אין נותנין לו מהקופה מתנה מרובה אלא מתנה מועטת רש"י והרא"ש והפוסקים כדאיתא בבית יוסף:

2346 אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון הרמב"ם פירש שמשקל הפונדיון הוא ח' גרעיני שעורה מד' סאין בסלע ואם לן נותנין לו מצע לישן עליו וכסת ליתן מראשותיו ושמן וקטנית ואם שבת נותנים לו מזון ג' סעודות ושמן וקטנית ודג וירק ואם מכירין אותו נותנין לו לפי כבודו:

2347 עניי העיר מרובים והעשירים אומרים יחזרו על הפתחים והבינונים אומרים שלא יחזרו על הפתחים אלא תהיה פרנסתן מוטלת על הצבור לפי ממון הדין עם הבינונים: הגה כי עיקר חיוב הצדקה לפי הממון תשובת הרשב"א הביא הב"י ויש מקומות נוהגין ליתן לפי הנדבה ויש לפי המס והנותן לפי ברכתו ראוי יותר לברכה גם זה תשובת הרשב"א הובאה בב"י:

2348 למי נותנין הצדקה ואיזה קודם לחבירו. ובו י"ד סעיפים: מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו חייב להחיותו ולא להלוותו ומפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום טור בגמרא פ' הניזקין:

2349 מי שהוא עבריין להכעיס אפילו למצוה אחת כגון שאוכל נבילה היכא דשכיח בשר כשרה אסור לפדותו אם נשבה. כ"מ בש"ס ס"פ השולח וטור ס"ס רנ"ב אבל עבריין לתיאבון אין איסור בדבר אם רוצים לפדותו אבל אין מחויבים בכך ב"י דקדק מלשון הרמב"ם וספר יראים סימן מ"ז:

2350 הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה וכן הנותן מתנות לאביו והם צריכים להם הרי זה בכלל צדקה ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים ואפילו אינו בנו ולא אביו אלא קרובו צריך להקדימו לכל אדם ואחיו מאביו קודם לאחיו מאמו ועניי ביתו קודמין לעניי עירו ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת כ"מ בסמ"ג וסמ"ק וטור : הגה והקבועים בעיר קרויים עניי העיר והם קודמין לעניים אחרים הבאים לשם ממקומות אחרים טור דלא כר"י בר ברוך ויושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ: הגה פרנסת עצמו קודמת לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו אם הם עניים והם קודמים לפרנסת בניו ואח"כ בניו והם קודמים לאחיו והם קודמין לשאר קרובים והקרובים קודמים לשכיניו ושכיניו לאנשי עירו ואנשי עירו לעיר אחרת והוא הדין אם היו שבוים וצריך לפדותן הכל בטור:

2351 כופין האב לזון בנו עני ואפילו הוא גדול כופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר וכן שאר קרובים וע"ל סי' רנ"ז סעיף י' מרדכי פ"ק דב"ב:

2352 מי שנתן ממון לגבאים לצדקה אין לו ולא ליורשיו שום כח בהם והקהל יעשו הטוב בעיני אלהים ואדם: הגה אבל קודם שבאו ליד גבאי אם נדר צדקה סתם נותנין לקרוביו העניים דאומדין דעתו דכוונתו לקרוביו ודוקא אם היו לו קרובים עניים בשעת הנדר אבל אם היו עשירים אז והענו אין נותנין להם וכל זה בפוסק צדקה לבד אבל אם פוסק צדקה עם בני העיר על דעת בני העיר נדר והם יעשו מה שירצו הכל במרדכי בפ"ק דב"ב תשובת מהר"ם:

2353 יהיו עניים בני ביתך:

2354 חייב להקדים להאכיל הרעב מלכסות הערום:

2355 איש ואשה שבאו לשאול מזון מקדימין אשה לאיש וכן אם באו לשאול כסות וכן אם באו יתום ויתומה לינשא מקדימין להשיא היתומה:

2356 היו לפניו עניים הרבה ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות את כולם מקדים הכהן ללוי והלוי לישראל והישראל לחלל והחלל לשתוקי והשתוקי לאסופי והאסופי לממזר והממזר לנתין והנתין לגר והגר לעבד משוחרר במה דברים אמורים בזמן שהם שוים בחכמה אבל אם היה ממזר ת"ח וכ"ג עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם ואפילו חכם לכסות ועם הארץ להחיות ואשת חבר כחבר ב"י מהירושלמי וכל הגדול בחכמה קודם לחבירו ואם היה אחד מהם רבו או אביו אע"פ שיש שם גדול מהם בחכמה רבו או אביו שהוא תלמיד חכם קודם לזה שהוא גדול ממנו:

2357 מי שבא ואמר האכילוני אין בודקין אחריו אם הוא רמאי אלא מאכילין אותו מיד היה ערום ובא ואמר כסוני בודקין אחריו אם הוא רמאי ואם מכירין אותו מכסין אותו מיד:

2358 רבי שהיה מצטער שנתן פתו לעם הארץ משום דהוו שני בצורת ומה שהיה אוכל עם הארץ יחסר לתלמיד חכם הא לאו הכי חייב להחיותו אבל אם בא לפנינו מת ברעב חייב להחיותו אע"פ שהוא ספק אם יחסר לתלמיד חכם אחר כך:

2359 שני עניים שחייבים ליתן צדקה יכול כל א' מהם ליתן צדקה שלו לחבירו: הגה ודוקא צדקה אבל אם חייבים כל אחד קנס לצדקה שעברו על איזה דבר אינם יכולים לתת אחד לחבירו דאם כן אין כאן קנס הגהות מרדכי דב"ב:

2360 צבור שצריכין לשכור רב ושליח צבור ואין ספוק בידם ליתן לשניהם אם הוא רב מובהק ובקי בהוראות ובדינים הוא קודם ואם לאו שליח צבור קודם: הגה ואין לפרנס הרב שבעיר מכיס של צדקה דגנאי הוא לו וגם לבני העיר אלא יעשו לו ספוק ממקום אחר גם זה שם אבל כל יחיד יוכל לשלוח לו מצדקה שלו וזהו דרך כבוד:

2361 יכולים לשנות אפי' מתלמוד תורה לצורך שלשים פשיטים להגמון בכל שנה לפי שהוא הצלת נפשות שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן ויכום ויפשיטום ערומים:

2362 דין פדיון שבויים וכיצד פודין אותם. ובו י"ב סעיפים: פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים הילכך לכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו יכולים לשנותן לפדיון שבויים ואפי' אם גבו לצורך בנין ב"ה ואפי' אם קנו העצים והאבנים והקצום לצורך הבנין שאסור למכרם בשביל מצוה אחרת מותר למכרם לצורך פדיון שבויים אבל אם בנאוהו כבר לא ימכרו אותו ומ"מ הנודר סלע לצדקה אין פדיון שבויים בכלל ואין לפדות בסלע זו רק מדעת בני העיר מהרי"ק שורש ז' כדלקמן סי' רנ"ו סעיף ד':

2363 המעלים עיניו מפדיון שבויים עובר על לא תאמץ את לבבך ועל לא תקפוץ את ידך ועל לא תעמוד על דם רעך ועל לא ירדנו בפרך לעיניך ובטל מצות פתוח תפתח את ידך לו ומצות וחי אחיך עמך ואהבת לרעך כמוך והצל לקוחים למות והרבה דברים כאלו:

2364 כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים:

2365 אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה וכן לת"ח או אפי' אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול פודים אותו בדמים מרובים ואם אשתו כאחר דמי או לא עיין בטור אבן העזר סי' ע"ח:

2366 אין מבריחין השבויים מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים מכבידים עולם עליהם ומרבים בשמירתם:

2367 מי שמכר עצמו לעובד כוכבים או שלוה מהם ושבו אותו בהלואתו פעם ראשונה ושניה פודים אותו ושלישית אין פודים אותו אבל פודים את הבנים לאחר מיתת אביהם ואם בקשו להרגו פודין אותו מיד אפילו אחר כמה פעמים ושבוי שהמיר אפי' למצוה אחת כגון אוכל נבילות להכעיס אסור לפדותו טור וע"ל ריש סי' רנ"א:

2368 עבד שנשבה הואיל וטבל לשם עבדות וקבל עליו מצות פודים אותו כישראל שנשבה:

2369 פודים האשה קודם האיש ואם רגילין במשכב זכור פודים האיש קודם הגהת מרדכי ואם שניהם רוצים לטבוע בנהר הצלת האיש קודם ב"י סי' רנ"א וכן משמע סוף הוריות:

2370 הוא ואביו ורבו בשבי הוא קודם לרבו ורבו קודם לאביו אמו קודמת לכולם וע"ל סי' רמ"ב סעיף ל"ד:

2371 אם איש ואשתו שבויים אשתו קודמת לו ובית דין יורדין לנכסיו ופודים אותה ואפי' עומד וצווח אל תפדוה מנכסי אין שומעין לו:

2372 מי שנשבה ויש לו נכסים ואינו רוצה לפדות עצמו פודים אותו בעל כרחו:

2373 האב חייב לפדות את הבן אי אית ליה לאב ולית ליה לבן: הגה וה"ה קרוב אחר קרוב קרוב קודם דלא כל הימנו שיעשירו עצמם ויטילו קרוביהם על הצבור מרדכי פ' השוכר הפודה חבירו מן השביה חייב לשלם לו אם אית ליה לשלם ולא אמרינן דהוא מבריח ארי מנכסי חבירו מרדכי פ' הכונס ופ' דייני גזירות ות' מהרי"ו סי' קמ"ח קמ"ט וב"י בשם מ"כ וצריך לשלם לו מיד ולא יוכל למימר אני ציית לך דין ואם אית ליה אח"כ טענה עליו יתבענו לדין דבלא זה אין אדם פודה את חבירו מהרי"ו סי' קמ"ט וכ"כ הב"י:

2374 מי הוא הראוי ליטול צדקה. ובו י"ב סעיפים: מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מהתמחוי מזון י"ד סעודות לא יטול מהקופה ואם יש לו ר' זוז ואינו נושא ונותן בהם או שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם לא יטול צדקה ואם יש לו ר' זוז חסר דינר ואינו נושא ונותן בהם אפי' נותנים לו אלף זוז בבת אחת הרי זה יטול: הגה ומי שהולך מביתו ונוסע מעיר לעיר לקבץ כל הדרך שהיה בדעתו ליסע כשהלך מביתו נקרא פעם א' ואפי' נתנו לו ר' זוז בעיר א' יכול לקבל יותר ומכאן ואילך אסור מרדכי פ"ק דב"ב בשם א"ז ואם יש לו הרבה והוא עליו בחוב או שממושכן לכתובת אשתו הרי זה יטול ואם יש לו בית וכלי בית הרבה ואין לו ר' זוז הרי זה יטול ואין צריך למכור כלי ביתו ואפי' הם של כסף וזהב במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן אבל מגרדה או עלי שהם של כסף מוכרם ולא יטול מהצדקה והא דאין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו של כסף וזהב דוקא כל זמן שאינו צריך ליטול מהקופה אלא נוטל בסתר מיחידים אבל אם בא ליטול מהקופה של צדקה לא יתנו לו עד שימכור כליו: הגה וכן במקום דאיכא תקנה שלא ליתן צדקה למי שיש לו דבר קצוב אין חושבין לו בית דירה וכלי תשמישיו מרדכי ריש פ"ק דב"ק וכל מי שהוא עשיר אסור ליתן לבניו אע"פ שהם גדולים אם הם סמוכים על שולחן אביהם מרדכי פ"ק דב"מ בב"י סי' רנ"ב וכל זה דרך צדקה אבל דרך דורון וכבוד יכול לקבל אדם כדאמרי' הרוצה ליהנות יהנה כאלישע מרדכי מהגהות דב"ק:

2375 ויש אומרים שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בימיהם אבל בזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח ודברים של טעם הם:

2376 מי שהיו לו קרקעות ואם ימכרם בימות הגשמים ימכרם בזול ואם יניחם עד ימות החמה מוכרן בשויין אין מחייבין אותו למכור אלא מאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהם ולא ידחוק עצמו וימכור שלא בזמן מכירה ל' הרמב"ם פ"ט מהל' מ"ע דין י"ז ויש אומרים שאין מאכילין אותו רק עד שיכול למכור קרקעותיו בחצי דמיהן טור ושאר הרבה פוסקים היו שאר האדם לוקחים ביוקר והוא אינו מוצא מי שיקח ממנו אלא בזול מפני שהוא דחוק וטרוד אין מחייבים אותו למכור אלא אוכל מעשר עני והולך עד שימכור בשוה וידעו הכל שאינו דחוק למכור:

2377 בעל הבית ההולך ממקום למקום וכלו מעותיו בדרך ואין לו מה יאכל יטול צדקה וכשיחזיר לביתו אינו חייב לשלם דהוה ליה כעני והעשיר דאינו חייב לשלם טור :

2378 מי שפירנס יתום והיה מכוין למצוה וכשהגדיל תבע ממנו מה שפרנסו פטור: הגה אפי' היה לו ליתום באותה שעה אם לא שפירש שדרך הלואה פרנסו ודוקא יתום אבל אחר אפי' בסתם נמי אמרי' שדרך הלואה עשה מאחר שיש לו נכסים תא"ו ועיין בחושן המשפט סי' ר"ץ סעיף כ"ה:

2379 עני שגבו לו להשלים לו די מחסורו והותירו על מה שצריך המותר שלו ואם גבו לעניים סתם והותירו ישמרו לעניים אחרים וכן מותר שבוי לאותו שבוי ואם גבו לשבויים סתם והותירו ישמרו אותם לשבויים אחרים וכן מותר המת ליורשיו מותר מתים למתים ואם ראו הפרנסים שיש צורך שעה ורצו לשנות הרשות בידם:

2380 מעות שגבו לפדיון שבוי ומת קודם שנפדה יש מי שאומר שהם של יורשיו ויש מי שאומר שלא זכו בהם יורשיו ולזה הדעת נוטה בזמן הזה דאמדינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כן והוא הדין לנטמע פי' נטמן ונאבד כי בא השמש ת"י טמעת שמשא השבוי בין העובד כוכבים קודם שנפדה: הגה ועיין בחו"מ סוף סי' רפ"ג והוא הדין אם נדר א' ליתומה מעות להשיאה ומתה דלא זכו בהם יורשים מרדכי פ' אף על פי בשם ה"ר חיים והרא"ש כלל כ' ומיהו כל זמן שהיא חיה הם של היתומה וצריך לתת לה מיד ואין ממתינים עד נשואיה ואם מתה המעות חוזרין ועיין בחושן משפט סי' רנ"ג סעיף י"ו דיש חולקין:

2381 עני שנתן פרוטה לצדקה מקבלין ממנו ואם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן נתנו לו בגדים חדשים והחזיר הישנים מקבלים ממנו ואם לא החזיר אין מחייבים אותו:

2382 עני שאינו רוצה ליקח צדקה מערימים ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלואה:

2383 עשיר המרעיב עצמו ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו אין משגיחין בו:

2384 תלמיד חכם חייבים לתת לו לפי כבודו ואם אינו רוצה לקבל מתעסקין לסחור לו סחורה שקונים לו סחורה בזול וקונים ממנו סחורתו ביוקר ואם יודע להתעסק בפרקמטיא מלוין לו מעות לסחור בהם:

2385 מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה אין בעלי חובות יכולים להפרע ממנו ממה שגבה בצדקה: הגה אם לא שכתוב בקבוצו שחייב לאחרים דאז נתנו לו אדעתא דהכי שישלם כך משמע מהגהות מרדכי דב"ב:

2386 שלא לקבל צדקה מאחרים. ובו ב' סעיפים: אסור לישראל ליטול צדקה מן העובד כוכבים בפרהסיא ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מהעובד כוכבים בצינעא הרי זה מותר:

2387 שר עובד כוכבים ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו משום שלום מלכות אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי עובדי כוכבים בסתר כדי שלא ישמע השר: הגה וי"א דיעשה בהן מה שצוה לו המושל כך משמע מפירש"י ותוס' מעובדא דאימיה דשבור מלכא וכל זה דוקא כשנותנין מעות לצדקה אבל אם מנדבין דבר לבית הכנסת מקבלים מהם ב"י בשם התוספות סי' רנ"ט בשם מ"כ והוא בדינים והלכות מהרי"ו סי' ס"ז וכן הוא בהג"ה בא"ח סי' קנ"ד סי"א אבל לא מן המומר ג"ז שם ועיין לקמן סי' רנ"ט סעיף ד':

2388 להרחיק מקבלתה. ובו ב' סעיפים: לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה ויגלגל עצמו בצער שלא יצטרך לבריות וכן צוו חכמים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ואפי' היה חכם מכובד והעני יעסוק באומנות ואפי' באומנות מנוולת ואל יצטרך לבריות:

2389 כל מי שאינו צריך ליטול מהצדקה ומרמה העם ונוטל אינו מת עד שיצטרך לבריות וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן יטול כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו ואין לו בצערו אלא עונות וחטאים וכל מי שצריך ליטול ומצער עצמו ודוחק את השעה וחי חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור אינו מת עד שיפרנס אחרים ועליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה':

2390 קופה ותמחוי היאך נגבים ומתחלקים. ובו ו' סעיפים: כל עיר שיש בה ישראל חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזרים לגבות מכל אחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו והם מחלקים המעות מערב שבת לערב שבת ונותנים לכל עני מה שיספיק לו לשבעה ימים וזו היא הנקראת קופה וכן מעמידים גבאים שלוקחים בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים ונותנים ממנו לכל עני פרנסת יומו וזהו הנקרא תמחוי מעולם לא ראינו ולא שמענו קהל מישראל שאין להם קופה של צדקה אבל תמחוי יש מקומות שלא נהגו בו: הגה ולכן מי שיש לו מזון שבעה ימים לא יקח מן הקופה ומי שיש לו מזון יום אחד לא יקח מן התמחוי כמו שנתבאר לעיל סי' רנ"ג וצריכים הגבאים שיהיו נאמנים וחכמים וידקדקו על העניים שלא יהיו רמאים וכל שהגבאי אינו נאמן אסור ליתן צדקה על ידו הכל בטור:

2391 בתענית מחלקים מזונות לעניים וכל תענית שאכלו העם ולנו ולא חלקו צדקה לעניים הרי אלו כשופכי דמים במה דברים אמורים בשלא נתנו להם הפת והפירות אבל אם אחרו המעות או החטים אינם כשופכי דמים:

2392 הקופה אינה נגבית בפחות משנים שאין עושים שררה על הצבור בממון בפחות משנים אבל לאחר שנגבית אחד נאמן עליה להיות גזבר וכן יכולים למנות שני אחים להיות גזברים ואינה מתחלקת אלא בשלשה לפי שהיא כדיני ממונות לעיין על כל עני ועני כמה ראוי ליתן לו ותמחוי כמו שמתחלק בשלשה כך אינו נגבה אלא בשלשה לפי שאינו דבר קצוב וצריכים לעיין על כל אחד ואחד כמה ראוי שיתן:

2393 התמחוי נגבה בכל יום והקופה מערב שבת לערב שבת התמחוי לעניי עולם והקופה לעניי אותה העיר בלבד רשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותם לכל מה שירצו מצרכי צבור ואע"פ שלא התנו כן בשעה שגבו ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובים על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה ה"ז יכול לשנותו לכל מה שיראה לו מצרכי צבור: הגה וה"ה לגבאי הממונה מבני העיר מהרי"ק שורש ה' וה"ה ביחיד שהתנדב צדקה ונתנה לגבאי ב"י בשם הר"ן ומהר"ם ורא"ש ומהרי"ק אבל אם מינה בעצמו גבאים אין בני העיר יכולים לשנותה דלא על דעתם התנדב וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני אין להם לשנות אפילו לת"ת כן משמע במהרי"ו סי' כ"ו בני העיר שמינו גבאי ונתפרדה החבילה ונפרדו זה מזה ועדיין מעות צדקה ביד הגבאי אם היה רשות ביד הגבאי בתחילה לעשות מה שירצה גם עתה יעשה מה שירצה ואם בתחילה הוצרך לימלך בבני העיר גם עכשיו יעשה כן ואם א"א לו לימלך או שאינן יכולין להשוות דעתם יעשה הגבאי מה שירצה ובלבד שיעשה בו דבר מצוה מהרי"ק שורש קכ"ג וע"ל סימן רנ"ט סעיף ב':

2394 מי שישב במדינה ל' יום היו כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה. ישב שם ג' חדשים היו כופין אותו ליתן לתמחוי. ישב שם ו' חדשים היו כופין אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר. ישב שם ט' חדשים היו כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברים בה את העניים ועושים להם כל צרכי קבורה במה דברים אמורים בבא לגור ואומר שאינו רוצה להשתקע אבל אם בא לעיר כדי להשתקע היו כופין אותו מיד וכן בני עיר חדשה היו כופין זה את זה מיד מהרי"ק שורש י"ז וי"א דבזמן הזה משערים לכל בשלשים יום סמ"ק וכל בו:

2395 מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר ואם היו רבים ופסקו עליהם צדקה נותנים וכשבאים מביאים אותה עמהם ומפרנסים בה עניי עירם: הגה והא דצריכין ליתן מפני החשד לכן חוזרים ולוקחים מהם ומביאים לעירן מרדכי פ' בני העיר ודוקא בצדקה שלא היו נותנין אלו נשארו בעירן ולכן איכא חשדא אבל לצדקה שאף בעירן היו נותנין אין צריכין ליתן כלל דודאי יתנוה בעירן מרדכי פ"ק דב"ב מי שיש לו מעות אחרים למחצית שכר או בדרך אחר ונותנין מעשר מן הריוח צריך ליתן הריוח לבעליו והוא יתננו למי שירצה אם לא שיש תקנה בעיר ליתן מכל מה שמרויח אפי' עם מעות אחרים מרדכי פ' הגוזל בתרא תשו' ה"ר טוביה ובהגהת מרדכי פ"ק דב"ב . ואם יש שם חבר עיר יתנו לחבר עיר והוא מחלקה כפי שיראה לו:

2396 סדר גביית הצדקה ושלא לאחרה. ובו י"א סעיפים: גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש זה מזה בשוק אלא כדי שיראו זה את זה טור כגון שיהא זה פורש לשער וזה פורש לחנות וגובים מצא הגבאי מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא לתוך ארנקי של צדקה וכשיגיע לביתו יטלם היה הגבאי נושה בחברו מנה ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא לתוך ארנקי של צדקה וכשיגיע לביתו יטלם ולא ימנה מעות הקופה שנים שנים אלא אחד אחד מפני החשד שנא' והייתם נקיים מה' ומישראל ל' רמב"ם פ"ט מהל' מ"ע:

2397 גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק מצרפים המעות דינרים לאחרים אבל לא לעצמם וכן אם צריכים למכור מה שגבו מהתמחוי ימכרו לאחרים אבל לא לעצמם מפני החשד ואין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברים שנאמר ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים רמב"ם שם : הגה ומ"מ כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל טוב להם ליתן חשבון טור וכל זה בגבאים הכשרים אבל מי שאינו כשר או שנתמנה באלמות וחזקה צריך ליתן חשבון וה"ה בכל ממונים על הצבור מהרי"ו סי' קע"ג וכשרוצים הצבור יכולין לסלק הגבאי ולמנות אחר ואין כאן משום חשד וה"ה שאר ממונים כל בו:

2398 הצדקה הרי היא בכלל הנדרים לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עובר בבל תאחר שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויים הם ואם אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים: הגה וכל זה בצדקה שיש בידו לחלקה בעצמו אבל כשנודרין צדקה בבית הכנסת ליתנה ליד גבאי או שאר צדקה שיש לו ליתן לגבאי אינו עובר עליה אע"ג דעניים מצויים אא"כ תבעו הגבאי ואז עובר עליה מיד אי קיימי עניים והגבאי היה מחלק להם מיד ואם אין ידוע לגבאי צריך הוא להודיע לגבאי מה שנדר כדי שיוכל לתבעו מרדכי פ"ק דב"ב ופ"ק דר"ה ולא מקרי עניים מצויים אלא עניים הצריכים לחלק להם אבל אם אין דרך לחלק להם מיד לא מקרי עניים מצויים ג"ז במרדכי בב"ב ואם אמר אתן סלע לצדקה לפלוני אינו עובר עד שיבא אותו עני אע"ג דשאר עניים מצויים ג"ז שם : ודוקא במפריש צדקה סתם אבל כל אדם יכול להפריש מעות לצדקה שיהיו מונחים אצלו ליתנם מעט על יד על יד כמו שיראה לו טור בשם הרא"ש וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה או התנדב אותה שיהיו הגבאים רשאים לשנותה ולצורפה בזהב הרי אלו מותרים רמב"ם:

2399 צריך ליזהר מלידור ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר:

2400 כשחסר בכיס של צדקה צריך הגבאי להלוות וכשימצא בכיס לאחר זמן נפרע ממנו ואין צריך ליטול רשות מהנותנים בכיס: הגה מי שמפריש מעשרותיו והלוה לעני משלו מפריש מעשר שלו ומחשב על זה שהלוה לעני ומעכב לעצמו מה שהפריש ב"י בשם רש"י ס"פ כל הגט ודוקא שהעני שהלוה לו עדיין חי אבל אם מת או נתעשר אין צריך לשלם שהרי עני היה באותה שעה ואין מפרישין עליו דאין מפרישין על האבוד ואין לחוש שמא נתעשר אלא בידוע בהגהות מרדכי דב"ב ובסוף כל הגט בשם הירושלמי וסה"ת שער ס"ה:

2401 הגבאי שאומר בעודו גבאי כך וכך הלויתי לכיס של צדקה נאמן בלא שבועה אך לא לאחר שסלקוהו:

2402 גבאי צדקה אם יחרפוהו העניים אין לו לחוש כי יותר זכותו גדול:

2403 עני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו אין גבאי העיר חייבים לפרנסו אע"ג דקרוביו ג"כ נותנים בכיס:

2404 לא יתן אדם כל צדקותיו לעני אחד בלבד:

2405 המחלק צדקה צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר משאר בני אדם: הגה ודוקא גבאי אבל כל אחד מותר ליתן צדקה שלו או מעשר שלו למי שירצה מקרוביו והם קודמין כמו שנתבאר לעיל סי' רנ"א מרדכי פ"ק דב"ב:

2406 המניח מעות להרויח לתלמוד תורה וממנה אשתו עליהם לתת הריוח למי שתחפוץ אינה יכולה להפקידם ביד אחר אפי' הוא כרבי חנניה בן תרדיון אבל אם המתנדב מינה עליהם חבר עיר יכול החבר עיר להפקידם ביד אשתו:

2407 דין המתפיס בצדקה. ובו י"ג סעיפים: המתפיס בצדקה הרי זה כמתפיס בנדר כיצד היה סלע של צדקה מונח לפניו ואמר על אחר הרי זה כזה הרי זה צדקה: הגה אל יאמר אדם סלע זה להקדש אלא לצדקה מרדכי ריש פ"ק דעבודת כוכבים וב"י ס"ס רנ"ט בשם הג"א שם וכל בו ומ"מ אם אמר להקדש סתם כוונתו לצדקה לעניים ב"י בשם הרמב"ן ותשו' רשב"א סי' תשס"ב מיהו אם אמר שכוונתו להקדש ממש אין לו תקנה ליהנות ממנו וצריך לשאול לחכם ומתירין לו בחרטה כשאר נדר הגהות אשיר"י שם:

2408 המפריש סלע ואמר הרי זה צדקה ואמר על אחר וזה גם השני צדקה ואם רצה לומר על סלע זה והוציא בשפתיו על אחר הוי טעות ואינו כלום שם בהגהות אשיר"י:

2409 הנודר צדקה ואינו יודע כמה נדר מרבה ליתן עד שיאמר לא לכל כך נתכוונתי:

2410 האומר תנו ק' ק' זוז או ספר תורה לבית הכנסת יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בעיר שהוא דר שם: הגה ואם רגיל בשתים יתן לשתיהם טור האומר ליתן שמן למאור יתן לבית הכנסת ולא לבית המדרש ב"י בשם תשובת הרמב"ן סימן רס"ח:

2411 האומר תנו ק' ק' זוז לעניים יתנו לעניי אותה העיר שהוא דר בה: הגה ועיין לעיל סימן רנ"א סעיף ה' וכל זה מן הסתם אבל במקום שיודעים כוונתו שלא כיוון לעניי אותה העיר לבד כגון במקומות שדרך עשירים ליתן לצדקה הרבה בשעת מיתתן ודרך לחלוק אותן הצדקות לכל עניים הולכים אחר זה ואפילו נדר סתם הולכים אחר המנהג ויחלקו יורשיהם הצדקה לכל עניים הטובים בעיניהם אפילו אינם בעירם ואפילו היתה אותה צדקה מונחת ומופקדת ביד אחר יתנו אותה ליורשים ויודיעום שכך נדר מרדכי פ"ק דב"ב המחייב עצמו בקנס לצדקה ועבר צריך ליתנם לעניים שבעיר ולא יוכל לומר שיתנם לעניים אחרים ויוכל הגבאי לתבעו דמקרי ממון שיש לו תובעים מרדכי פרק בני העיר בשם מהר"ם אבל מי שהקדיש ממון הרבה ומינה עליהם יורשיו לחלקו כפי הטוב בעיניהם אפי' לעניי עיר אחרת מקרי ממון שאין לו תובעים ואין גבאי העיר יכולין לכוף אותן ולתבען שיקיימו צוואת המת ואע"ג דעוברים וגוזלים העניים מכל מקום מקרי ממון שאין לו תובעים הואיל ויכולין לחלק לכל מי שירצה ב"י בסי' רנ"ט בשם תשובת הרשב"א ואפילו היו האפוטרופסים שנים ומת אחד מהן אין הקהל יכולין למנות אחר אלא הנשאר יעשה מה שירצה וכמו שצוה הנותן שם ושם ועיין בח"ה סי' ש"א ואפי' בצדקה של בני עיר אין אדם יכול לתבוע צדקה אלא אם כן יש לו הרשאה מן הגבאי או טובי העיר המקדיש מנה לצדקה ואין לו לשלם מסדרין לו כמו לשאר בעל חוב ב"י בשם ס"ה שער א':

2412 הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו אלא א"כ נשאל לחכם והתיר לו ואם הגיע ליד הגבאי אינו יכול להשאל עליו:

2413 אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כיצד היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלים יכולין להקדישו אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא בד"א במטלטלין אבל קרקע שגזלה אחד וכפר בה אם יכול להוציאה בדיינים הרי זה יכול להקדישה ואע"פ שעדיין לא הוציאה שהקרקע עצמה הרי היא ברשות בעליה הגוזל את חבירו ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכן כל כיוצא בזה: הגה אם יש לו משכון ביד חבירו מה שהוא נגד הלואתו אינו יכול להקדיש והמותר יכול להקדיש מרדכי פ' המוכר וי"א דאפילו המותר אינו יכול להקדיש תא"ו ני"ט המקדיש שטר חוב צריך כתיבה ומסירה כמו בהדיוט ב"י סי' רנ"ט בשם תשובת הרשב"א:

2414 אם יש לו חוב על אחד ואומר יהיה להקדש או לצדקה אינו כלום אבל אם אמר חוב שיש לי על פלוני כשיבא לידי אקדישנו או אתננו לצדקה חייב להשלים דבריו להקדישו וליתנו כשיבא לידו ואפי' האומר חוב שיש לי ביד פלוני יהיה לצדקה אם אמר כן בפני ב"ח ובפני הגבאי או בפני טובי העיר או אדם חשוב שבעיר ב"י בשם ר"י זכה בו הגבאי מדין מעמד שלשתם והרי הוא צדקה ואינו יכול לחזור בו ואסור לשנותו:

2415 המכה את חבירו או חרפו בענין שחייב לפי תקנת העיר ה' זהובים ואמר בפני הגבאי או בפני טובי העיר איני חפץ בקנס אלא יהיה לצדקה ואחר כך פייסו עד שמחל לו אין מחילתו כלום וזכו העניים בקנס:

2416 נדר לצדקה באסמכתא כגון אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה ועשאו חייב ליתן:

2417 איש ואשה שקבלו עליהם חרם להתגרש והעמידו קנסות על ככה לצדקה ואח"כ נתפייסו שלא להתגרש יש מי שאומר שפטורים מהקנסות והוא הדין בשאר דברים כיוצא בזה:

2418 אמר ליתן לחבירו מתנה אם הוא עני הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו:

2419 האומר חפץ פלוני אני נותן לצדקה בכך וכך והוא שוה יותר אינו יכול לחזור בו דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה אמרי' ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ר"ן פ"ק דקדושין ובהגהות אשיר"י אבל אם לא היה שוה יותר באותה שעה ואחר כך הוקר יכול לחזור בו כיון שלא משך ולא נתן הכסף: הגה אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה אלא דאם אמר היו כופין אותו לקיים מרדכי פ"ק דקדושין ובפ"ק דב"ב ובהגהות ובמהרי"ק שורש קפ"ה ומה"ר פרץ ובהגהות סמ"ק ורא"ש פ"ק דתענית וי"א דאם לא הוציא בפיו אינו כלום הרא"ש כלל י"ג והעיקר כסברא הראשונה ועיין בחושן המשפט סי' רי"ב:

2420 הנודר ואינו יודע מה נדר ודין אמירה לגבוה ודין אם מותר לשנות צדקה והנהגת הגבאי עם הצדקה או הממונה עליה. ובו ו' סעיפים: האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו עד שלא בא ליד הגבאי יכול לשנותו בין ללוותו לעצמו בין להלוותו לחבירו ויפרע אחר תחתיו: הגה וכן אם הקדיש כלים יכול למכרם לפני ג' בקיאים בשומא ונותן דמיהם לצדקה ב"י בשם הגהות מרדכי דכתובות : משבא ליד גבאי אסור ללוותו בין לו בין לאחר בין לגבאי ואם היה הנאה לעניים בעיכוב המעות ביד הגבאי כדי לעשות לאחרים ליתן הרי גבאי מותר ללוותם ולפרעם: הגה דאין הצדקה כהקדש ומותר ליהנות ממנה טור ואין נושאין ונותנין בצדקה העומדת לחלק לעניים כי אם כסף בכסף וכיוצא בו שמא יבאו עניים ולא יהיה להם מעות לחלק אבל צדקה שאינה עומדת לחלק רק הקרן יהא קיים ויאכלו הפירות שרי ב"י בשם סה"ת שער מ"ו והגהות מיימוני וכן נוהגין:

2421 צדקות שהתנדבו לצורך בית הכנסת או לצורך בית עלמין יכולין בני העיר לשנותם לצורך בית המדרש או ת"ת אפילו אם הבעלים מעכבים אבל לא מתלמוד תורה לצורך בית הכנסת: הגה ודוקא בדאיכא למיחש שלא יהיה להם ספוק לתלמוד תורה אבל במקום שבני העיר מספקים לתלמוד תורה ואם יוציאו אלו המעות לצורך ב"ה יתנו מעות אחרים לתלמוד תורה כשיצטרכו מותר מהרי"ק שורש קכ"ח ואפי' אם הוא במקום שאסור לשנות אם אינן צריכים לדבר שנדר כגון שהקדיש קרקע לבנות עליה בהמ"ד ואין יכולין לבנות מיד אין המתנדב יכול לחזור בו אלא יהיה עומד כך עד שיבנו עליה מרדכי פ' בני העיר וכל זה במקום שאין מנהג ידוע בעיר אבל במקום שנוהגים שהגבאי או בני העיר משנים לכל מה שירצו או אפי' במקום שנוהגים שאדם משים איזה דבר בבית הכנסת כגון ספר תורה או כלי כסף וכדומה וכשירצה חוזר ולוקחו וכשיורד מנכסיו מוכרו לאחרים הולכים אחר המנהג דכל המקדיש אדעתא דמנהג הוא מקדיש ולב ב"ד מתנה על זה ובלבד שיהיה מנהג קבוע כן משמע מהב"י ממהרי"ק שורש קס"'א ומ"מ אם התנה המקדיש בפירוש שלא ישנו הקדשו ולא יהא כח בזה פשיטא שאסור לשנותו וע"ל סי' רנ"ו סעיף ד':

2422 ישראל שהתנדב נר או מנורה לביהכ"נ אם נשתקע שם בעליה מעליה שאינה נקראת על שמו יכולים הצבור לשנותה אפי' לדבר הרשות ואפילו אם מוחה המתנדב מהרי"ק שורש קכ"ג קכ"ד ובשם רשב"א ותשו' רא"ש ואם לא נשתקע שם בעליה מעליה אין יכולים לשנותו לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יכולים לשנותו ואם היה המתנדב עובד כוכבים אסור לשנותה אפי' לדבר מצוה כל זמן שלא נשתקע שם בעליה מעליה וכל זמן ששם בעליה חקוק על הכלים שנתן לא נשתקע שם בעליה ירושלמי פ' בני העיר:

2423 עובד כוכבים שהתנדב מנורה או דבר אחר לבית הכנסת מקבלים ממנו והוא שיאמר בדעת ישראל הפרשתי אותה ואם לא אמר כן טעון גניזה ועיין לעיל סי' רנ"ד:

2424 מי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה חייב ליתן אותם לצדקה: הגה אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו ומת שאין לידע כוונתו נקראו היורשים מוחזקים וההקדש שבא להוציא מהם עליו הראיה וכל זמן שאינו מביא ראיה הנכסים בחזקת היורשים רשב"א סי' תרנ"ו ופסקי מהרא"י סי' ע"ג ועיין בח"ה סי' ר"ן סעי' ג' :

2425 אין לקהל לתבוע מסים וארנוניות ממעות צדקה: הגה מי שמצא כיס מלא מעות בתיבתו וכתוב עליו צדקה סמכי' אכתיבה והרי הן צדקה הגהות מרדכי פ"ק דב"ב וכן אם אמר אחד לבניו מעות אלו צדקה הם אם נראה להם שעשה זה כמוסר דבריו בלשון צוואה דבריו קיימים. ואם עשה זה שלא יקחו כלום או שלא יחזיקו אותו לעשיר אין בדבריו כלום שם וכן אם אמרו בחלום אלו המעות שהטמין אביך של צדקה הם אינו כלום דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין שם אבל אם אמר להם כן אחר אם הם במקום שהיה יכול ליטול אלו המעות וליתנם לצדקה נאמן במגו שהיה נותנם לצדקה ואם לאו אינו נאמן במרדכי פ' זה בורר בשם אז"ק השתמש בתיבה מעות הקדש וחולין זה אחר זה ומצא אחר כך מעות אזלינן בתר בתרא הגהות מרדכי פרק ק' דב"ב ואם השתמש בבת אחת בשתיהן אזלינן בתר רובא ואם מצאן בגומא דאיכא למימר שהיו מונחים שם זמן ארוך ולא ראה אפילו בזה אחר זה אזלינן בתר רובא שם:

2426 ובו סעיף אחד: מצות עשה לאב למול את בנו וגדולה מצוה זו משאר מצות עשה:

2427 ובו סעיף אחד: אם לא מל האב את בנו חייבים ב"ד למולו ואם לא מלוהו ב"ד חייב הוא כשיגדיל למול את עצמו ואם לא מל חייב כרת: הגה ובכל יום עוברים בעונשים אלו טור ובכל בו ואין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא אם כן עבר האב ולא מלו בית דין מלין אותו בעל כרחו טור בשם הרמב"ם ואין האשה חייבת למול את בנה טור . האב שאינו יודע למול ויש כאן מוהל שאינו רוצה למול בחנם רק בשכר יש לב"ד לגעור במוהל זה כי אין זה דרכן של זרע אברהם ואדרבה המוהלים מהדרין שיתנו להם למול ואם עומד במרדו ואין יד האיש משגת לתת לו שכרו הוי כמי שאין לו אב שב"ד חייבים למולו ולכן ב"ד כופין אותו מאחר שאין אחר שימול רשב"א סי' תע"ב:

2428 זמן מילה לבריא ולחולה ולאנדרוגינוס. ובו ז' סעיפים: אין מלין עד שתנץ החמה ביום השמיני ללידתו ומשעלה עמוד השחר יצא ב"י ממשנה פ"ב דמגילה וכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצוה ומלין מיד בבקר ואפי' מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום: הגה עבר ומל בלילה צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית ב"י ממשנה שם והגה' מיי' מלו תוך ח' וביום יצא הרא"ש בפ' ר"א דמילה ושכ"נ מתשו' הרשב"א ועיין לקמן סי' רס"ד:

2429 חולה אין מלין אותו עד שיבריא וממתינים לו מעת שנתרפא מחליו שבעה ימים מעת לעת ואז מלין אותו במה דברים אמורים שחלצתו חמה וכיוצא בו שהוא חולי שבכל הגוף אבל אם חלה באחד מאיבריו כגון שכאבו לו עיניו כאב מועט וכיוצא בזה ממתינים לו עד שיבריא ולאחר שיבריא מלין אותו מיד אבל כאבו לו עיניו כאב גדול הוי כחולי שבכל הגוף נ"י פ' הערל:

2430 אנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות ויוצא דופן נימולים לשמונה:

2431 נולד בין השמשות מונים לו מהלילה ונימול לתשיעי שהוא ספק שמיני ואם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור מבעוד יום או ששמעו אותו בוכה אפילו נולד אחר כמה ימים מונה לו ח' ימים מיום שיצא ראשו או מיום ששמעו אותו בוכה: הגה וי"א דוקא בסתם אבל אם אמו אומרת דהתינוק היה מונח בבטנה כמו בשאר פעמים ולא היה לה חבלי לידה כלל אע"פ ששמעו בוכה מונין לו מיום הלידה דאע"ג דלא שכיח שיבכה בלא הוצאת הראש חוץ לפרוזדור מ"מ האם נאמנת לומר שהיה מונח כמו בשאר פעמים ובכה בא"ז בשם תשו' ר' יואל הלוי והוא במהרי"ו סי' כ"ה:

2432 אם נולד כשהיו נראים ברקיע כוכבים קטנים מאד יש לסמוך על הכוכבים לספק למול למחרת כיון שלא היה לא שבת ולא יום טוב ואע"פ שהיה הרקיע מזהיר כעין אורה של יום:

2433 אם לאלתר כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג' כוכבים בינונים יש לסמוך עליהם שהוא לילה אפילו הוא למחר שבת אבל אם שהו אחר כך אם לפי השיהוי נראה להם שהיה יום בהוצאת הראש אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהא נימול לח' אפילו אם יארע בשבת:

2434 אין דבר זה תלוי בתפלה אם התפללו מבעוד יום לא להקל ולא להחמיר:

2435 ילד שהוא אדום או ירוק ומי שבניו מתים מחמת מילה. ובו ד' סעיפים: קטן שהוא ירוק סימן שלא נפל בו דמו ואין מלין אותו עד שיפול בו דמו ויחזור מראהו כמראה שאר הקטנים וכן אם נמצא אדום סימן שלא נבלע דמו באיבריו אלא בין עור לבשר ואין מלין אותו עד שיבלע בו דמו וצריך ליזהר מאד באלו הדברים שאין מלין ולד שיש בו חשש חולי דסכנת נפשות דוחה את הכל שאפשר לו למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם:

2436 אשה שמלה בנה ראשון ומת מחמת מילה שהכשילה כחו ומלה גם השני ומת מחמת מילה הרי הוחזקה שבניה מתים מחמת מילה לא שנא מבעל אחד או משנים ולא תמול השלישי אלא תמתין לו עד שיגדל ויתחזק כחו והוא הדין אם איש אחד מל בנו ראשון ושני ומתו מחמת מילה לא ימול השלישי בין שהיו לו מאשה אחת בין משתים ויש חולקין וסבירא להו דלא שייך באיש רק באשה חידושי אגודה פר"א דמילה ונראה דספק נפשות להקל:

2437 והוא הדין אם אשה מלה בנה ומת מחמת מילה וגם אחותה מלה בנה ומת מחמת מילה גם שאר האחיות לא ימולו בניהן אלא ימתינו עד שיגדלו ויתחזק כחם:

2438 נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ומיהו בנחת וצריכ' מילתא למבדקה יפה יפה בידים ובמראית עינים ולא בפרזלא דלא לעייק ליה ורואים ונזהרים היאך מלין אותו וממתינים לו הרבה ואין חוששין ליום שמיני שלא יביאוהו לידי סכנה:

2439 תינוק שמת קודם שיגיע להיות בן ח' מלין אותו על קברו בצור או בקנה ואין מברכין על המילה אבל משימים לו שם לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים: הגה ואין עושין כן אפי' בי"ט שני של גליות דאסור לקבור ביו"ט הנפלים דאפי' לטלטלו אסור הגהות מרדכי פר"א דמילה והג"א פ"א ואסור למול עובד כוכבים שלא לשם גרות אפי' בחול ב"י בשם ר' ירוחם ס"ס רס"ו:

2440 מי ראוי למול ובמה מלין וכיצד מלין. ובו ו' סעיפים: הכל כשרים למול אפי' עבד אשה וקטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ואם יש ישראל גדול שיודע למול הוא קודם לכלם וי"א דאשה לא תמול סמ"ק והגהות מרדכי וכן נוהגין להדר אחר איש אבל עובד כוכבים אפי' הוא מהול לא ימול כלל ואם מל אין צריך לחזור ולמול פעם שנית: הגה וי"א דחייבים לחזור ולהטיף ממנו דם ברית טור בשם סמ"ג וכן עיקר. מומר לכל התורה כולה או שהוא מומר לערלות דינו כעובד כוכבים כ"מ בש"ס פ"ב דע"א ובטור וב"י בשם הר' מנוח וב"ה וד"מ שבא"ז מסתפק . תינוק שהוצרכו למולו תוך ח' מפני הסכנה אין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים דכל תוך ח' לא מיקרי מילה מיהו אם נשארו ציצין המעכבין המילה או שמל ולא פרע יגמור ישראל המילה לח' או לאחר שיתרפא רשב"א ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק א"ז ואם נתנו לאחד אסור לחזור בו מיהו אם חזר בו הוי חזרה מרדכי ס"פ כל הגט ואין מועיל בזה קבול קנין הגהות מרדכי דשבת ותשובת הרא"ש כ"ב אבל אם נשבע לו היו כופין אותו שיקיים שם בהרא"ש ואם נתנו לא' ולא היה בעיר והאב היה סבור שלא יהיה שם בזמן המילה ושלח אחר אחר ובתוך כך בא הראשון ימהלנו הראשון דודאי לא חזר מן הראשון ב"י בשם תשו' ר"מ ומהרי"ק שורש ע"ו אשה אינה יכולה ליתן לאחר למול דהרי אינה שייכה במצות למול את בנה שם בתשובה בשם ר"מ:

2441 בכל מלין ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר הכורת חוץ מבקרומית של קנה לפי שקסמים נתזים ממנה ויבא לידי כרות שפכה ומצוה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספרים ונהגו למול בסכין:

2442 כיצד מלין חותכין את הערלה כל העור החופה העטרה עד שתתגלה העטרה ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מהעור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה ואח"כ מוצצין המילה עד שיצא הדם מהמקומות הרחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה וכל מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו ואחר שמצץ נותן עליה אספלנית או רטייה או אבק סמים העוצרים הדם: הגה ויהיה נזהר אם יש לאספלנית שפה שיהפכנו לחוץ ולא לפנים שלא לדבק במכה ויבא לידי סכנה ר' ירוחם נתיב א':

2443 מל ולא פרע כאלו לא מל:

2444 יש ציצים המעכבים המילה ויש שאינם מעכבים אותה כיצד אם נשאר מהעור עור החופה את רוב גובהה של עטרה אפי' במקום א' זהו המעכב את המילה וכאלו לא נימול ואם לא נשאר ממנו אלא מעט ואינו חופה רוב גובהה של עטרה אינו מעכב המילה ומ"מ אם הוא בחול לכתחלה יטול כל הציצים הגדולים אף שאינן מעכבים טור:

2445 קטן שבשרו רך ומדולדל או שהוא בעל בשר הרבה עד שנראה כאילו אינו מהול רואים אם בעת שמתקשה נראה מהול אינו צריך למול פעם שנית ומ"מ משום מראית העין צריך לתקן רבוי הבשר שמכאן ומכאן ואם אינו נראה נימול בעת הקישוי צריך לחתוך כל הבשר המדולדל עד שיהיה נראה כנימול בשעת קישויו: הגה ואינו צריך שיהא נראה בעת קישוי רוב העטרה הואיל ונימול פעם אחת כהוגן אפי' אינו נראה רק מיעוט העטרה שנימול סגי ואין צריך למולו שנית ומ"מ אם אפשר יתקן ע"י שימשוך העור וידחקנה לאחוריה ויקשרנה שם עד שתעמוד ולא תחזור למטה ת"ה סי' רס"ד:

2446 סדר ברכת המילה ודין מילה ביום התענית. ובו י"ג סעיפים: המל מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה ואבי הבן מברך בין חתיכת הערלה לפריעה אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו: הגה ואם אין אבי הבן אצל המילה יש מי שאומר שאדם אחר מברך ברכה זו דהרי הבית דין מצווין למולו רמב"ם בשם י"א ונוהגין שמי שתופס הנער מברך ברכה זו טור ובשם ראב"ד והגהת מיי'בשם סמ"ק וכן אם האב בכאן ואינו יודע לברך רבינו ירוחם נתיב א' וכ"כ ב"י בשם אבודרהם . האב והמוהל כשמברכים צריכים לעמוד טור וב"י בשם ב"ה אבל התופס הנער כשמברך נוהגים שיושב ומברך י"א שכל העם שהם אצל המילה יעמדו שנאמר ויעמוד העם בברית מרדכי פר"א דמילה וכל בו ור' ירוחם ואבודרהם ותניא וכן נוהגין מלבד התופס הנער שהוא יושב ואם אחרים עומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים ואבי הבן או המוהל או א' מהעם מברך על הכוס בורא פרי הגפן ויש נוהגים ליטול הדס בידו ומברך עליו ולהריח ואומר בא"י אלהינו מלך העולם אשר קדש ידיד מבטן וכו' ונוהגין שכשמגיע לבדמיך חיי נותן מהיין באצבעו בפי התינוק וכשהמוהל מברך ברכה זו רוחץ תחלה ידיו ופיו כדי שיברך בנקיות אבודרהם:

2447 אם אבי הבן הוא מוהל בעצמו מברך למול את הבן לדעת הרמב"ם ויש חולקין טור בשם בעל העיטור וכן נוהגין שלא לחלק מיהו אם בירך למול או שבירך ברכת להכניסו לחוד יצא וכן משמע בהגהות מיימוני:

2448 גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד כשהוא מהול כשמטיפין ממנו דם ברית אינם צריכים ברכה וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שאינו זכר ודאי: הגה אבל כשחוזרין על ציצין המעכבים המילה צריך לחזור ולברך כל הברכות אבל אין לומר קיים את הילד הזה וכו' בנימן זאב סימן ו' בשם אגודה:

2449 ממזר כישראל הוא ומברכין עליו ברכת מילה עד כורת הברית אבל אין מבקשים עליו רחמים. ומפרסמין בשעת מילתו שהוא ממזר מהרי"ל ביוהכ"פ ובד' צומות לא יברך על הכוס טור בשם בעל העיטור וע"פ מיהו בג' צומות מהם שהיולדת אינה מתענה יכול לברך על הכוס ותטעום ממנו היולדת אם היא שומעת הברכה ומתכוונת שלא להפסיק בדברים בין שמיע' הברכה לשתיית הכוס אבל ביום הכפורים וט' באב שאין היולדת יכולה לשתות אין מברכין על הכוס ובתשעה באב אסא נמי לא מייתינן מטעמא דאין מברכין על הבשמים במוצאי שבת שחל בו תשעה באב: הגה וי"א דמברך אכוס בכל תעניות ונותנים הברכה לתינוקות קטנים תוס' בכל מערבין ומרדכי דיומא וכן פסק בטור א"ח סי' תקנ"ט וכן נוהגין וביום כפורים נוהגין ליתן לתינוק הנימול כמו שנתבאר בא"ח סי' תרכ"א וי"א דאף בלא תענית יוצאים בזה כל בו אבל אין נוהגין כן אלא הסנדק שותה כשאינו תענית:

2450 מי שיש לו שני תינוקות למול יברך ברכה אחת לשניהם ואפי' אם שנים מלים הראשון יברך על המילה ועולה גם לשני והשני יברך אשר קדש ידיד ועולה גם לראשון ואפי' אין הנער לפניו בשעת הברכה כיון שדעתו עליו רק שלא יסיח דעתו בינתיים. ד"ע בב"י ולא כרבינו ירוחם : הגה אבל אם שח בינתיים או שלא היה דעתו על הב' מתחילה צריך לברך אשר קדש ידיד על הראשון ולחזור ולברך על מילת השני ודוקא אם שח בדברים שאינן צרכי המילה אבל בצרכי מילה לא הוי הפסק רבינו ירוחם ומרדכי ס"פ כסוי הדם ואבודרהם ואפי' אם שכח ובירך אשר קידש ידיד לאחר הראשון אינו צריך לחזור ולברך על המילה דברכה לא הוי הפסק רשב"א סי' שס"ב ובכל בו כמו שנתבאר סי' כ"ח לענין כסוי דם ואם שני הילדים של אדם אחד האב אומר להכניסם בבריתו של אברהם אבינו ב"י בשם מרדכי ואבודרהם וכן אומר קיים את הילדים וכו' ויתקן כל צרכי המילה לכל א' בפני עצמו כגון הנר שמדליקין יעשה לכל אחד נר בפני עצמו מהרי"ל:

2451 היכא דאפשר עבדינן למילה בעשרה והיכא דלא אפשר עבדינן בפחות מעשרה:

2452 כשהאב עצמו מוהל את בנו הוא מברך שהחיינו ואם המוהל הוא אחר י"א שאין שם ברכת שהחיינו ולהרמב"ם לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים: הגה ובמדינות אלו נוהגין שלא לברך שהחיינו אפי' כשהאב עצמו מל בנו אם לא שמל בנו הבכור שחייב לפדותו מברך שהחיינו בשעת מילה ואינו מברך בשעת פדיון אבל כשפטור מהפדיון אינו מברך שהחיינו. ע"פ מהרי"ל:

2453 אין צריך לכסות ערות הקטן בשעת הברכה אבל יש לנקות הקטן מצואתו קודם שיברך ב"י בשם כל בו והגהת סמ"ק סי' קנ"ח:

2454 אבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו:

2455 נותנין את הערלה בחול ועפר וכן רוקקין דם המציצה אל העפר מהרי"ל בשם יש מקומות ואם הוא שבת צריך שיהיו מוכנים מבעוד יום. ב"י בפירוש בעל העיטור:

2456 נוהגין לעשות כסא לאליהו שנקרא מלאך הברית וכשמניחו יאמר בפיו שהוא כסא אליהו: הגה ונוהגין להדר אחר מצוה זו להיות סנדק לתפוס התינוק למוהלו הגהות מיימוני פרק ג' דמילה ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת מהרי"ל בשם ר"פ ולכן נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת שם בשם ר"פ ואין לאשה להיות סנדק לתינוק במקום שאפשר באיש משום דהוי כפריצות ומ"מ היא עוזרת לבעלה ומביאה התינוק עד בית הכנסת ואז לוקח האיש ממנה ונעשה סנדק שם בשם מוהר"ם אבל האיש יכול לעשות הכל בלא אשה כן עשה מהרי"ל נהגו המוהלים להתפלל ביום המילה שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם:

2457 נוהגים לעשות סעודה ביום המילה: הגה ונהגו לקחת מנין לסעודת מילה ומקרי סעודת מצוה פר"א דמילה ובא"ז וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים תוס' פ' ע"פ ודוקא שנמצאו שם בני אדם מהוגנים אבל אם נמצאו בני אדם שאינם מהוגנים א"צ לאכול שם ג"ז שם עוד נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם והוא ג"כ סעודת מצוה בת"ה סי' רס"ט מתוס' פרק מרובה:

2458 יום מילה שחל ביום תענית צבור הכתובים מתפללים סליחות ואומרים וידוי כדרכם ואין אומרים והוא רחום ולא נפילת אפים: אבל אומרים אל ארך אפים ב"י בשם הרשב"א:

2459 איזה מילה דוחה שבת וי"ט. ובו י"ד סעיפים: מילה בין בזמנה בין שלא בזמנה דוחה צרעת שאם יש בהרת בעור הערלה אע"פ שיש בקציצת הבהרת לא תעשה חותכה עם הערלה אבל אם לאחר שנימול גדל בשר במילתו עד שאינו נראה מהול וצריך לחתכו אם יש בהרת באותו הבשר אסור לחתכו כיון שא"צ למולו פעם אחרת אלא מדרבנן:

2460 מילה דוחה י"ט ושבת בזמנה אבל שלא בזמנה אינה דוחה ואפי' בזמנה אינו דוחה אלא המילה עצמה ופריעה ומציצה ואפי' פירש חוזר על ציצין המעכבין דהיינו אם נשאר מהעור עור החופה רוב גובהה של עטרה אפי' במקום א' ועל שאינם מעכבים אם לא פירש חוזר ואם פירש אינו חוזר ונותנין עליה אספלנית: הגה ומותר לטלטל האיזמל לאחר המילה להצניעו בחצר המעורב אע"ג דאינו צריך לו עוד באותו שבת דהא לא הוקצה בין השמשות מאחר דהיה צריך לו באותו שבת כן נראה לי היתר טלטול כתוב בתא"ו נתיב א' והטעם הוא דברי המחבר ודלא כמהרי"ל : אבל מכשיריה אינם דוחים כיון שהיה אפשר לעשות' מבעוד יום ולפיכך אין עושין סכין למול בו ואין מביאין אותו ממקום למקום ואפילו להוציאו מהבית ולהביאו דרך גגין וחצרות ומבואות שלא עירבו אבל אם שכח הסכין בגג וחצר מותר להביאו מזה לזה אפי' עירבו חצירות עם הבתים:

2461 אין שוחקין סמנים ולא מחמין לו חמין ואין עושין לה אספלנית ולא טורפין לה יין ושמן אם לא שחק כמון מערב שבת לועס בשיניו אם לא טרף יין ושמן מע"ש נותן זה לעצמו וזה לעצמו ואין עושין לה חלוק אבל כורך עליה סמרטוט ואם לא התקין מערב שבת כורך על אצבעו ומביא דרך מלבוש אפילו מחצר אחרת שלא עירבה:

2462 מלו את הקטן בשבת ואח"כ נתפזרו הסימנים עושין לו בשבת מפני שסכנה היא לו ודין רחיצת התינוק קודם מילה או לאחריה עיין בטור א"ח סי' של"א .

2463 שכחו ולא הביאו סכין מע"ש אומר לעובד כוכבים להביא סכין בשבת ובלבד שלא יביא אותו דרך רשות הרבים כללו של דבר כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עליו משום שבות מותר לנו לומר לעובד כוכבים לעשות אותה כדי לעשות מצוה בזמנה ודבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום מלאכה אסור לנו לומר לעובד כוכבים לעשותה בשבת:

2464 כל המכשירים שאין דוחין שבת גם יו"ט אין דוחין חוץ מזה ששוחקין לה כמון בי"ט הואיל וראויים לקדרה וכן טורפין לה יין ושמן:

2465 אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת ואם כבר מל פעם אחת מותר ואפי' אם הוא אביו תה"ד סי' רמ"ה ודלא כה"ר אליעזר שבטור:

2466 מי שנולד בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה מונין מן הלילה ונימול לתשיעי שהוא ספק שמיני ואם נולד ערב שבת בין השמשות אינו דוחה את השבת שאין דוחין את השבת מספק וכן אינו דוחה י"ט מספק ואפילו י"ט שני של גליות טור ר"ס זה בשם תשובת רא"ש והיא בכלל כ"ו ואפילו לא הוציא אלא ראשו בין השמשות אע"פ שיצא כולו בשבת אינו נימול בשבת:

2467 בשיעור בין השמשות אפליגי תנאי ואמוראי בסוף פ' במה מדליקין וכתב בעל העיטור מספקא לן הלכה כדברי מי הלכך אי איתיליד ינוקא משתשקע החמה ספק הוא עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי ונימול לעשרה ואי איתיליד במוצאי שבת משתשקע החמה עבדינן לחומרא כדרבה ועיין לעיל סימן רס"ב סעיף ה' ו':

2468 קטן שנולד כשהוא מהול ומי שיש לו שתי ערלות ואנדרוגינוס ויוצא דופן ויליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה אע"פ שנימולים לח' אינם דוחים את השבת טומטום שנקרע ונמצא זכר מלין אותו בשבת כ"כ הרמב"ם והרא"ש ויש אוסרין ב"י בשם הרי"ף וכ"כ ר' ירוחם:

2469 מי שנולד בחדש השביעי מלין אותו בשבת אפילו אם לא גמרו שערו וצפרניו אבל מי שנולד בחדש השמיני אין מלין אותו בשבת אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו והוא הדין לספק בן שבעה ספק בן שמונה שאין מלין אותו בשבת אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו: הגה וי"א דמהלינן ליה הואיל וספק בן שבעה הוא אלא דאין מחללין עליו השבת בשאר דברים סמ"ג וכן משמע מהרי"ף והרא"ש וטור וכן נראה לי עיקר:

2470 ישראל שהמיר ונולד לו בן מישראלית מלין אותו בשבת:

2471 ישראל שנולד לו בן מעובדת כוכבים אין מלין אותו בשבת:

2472 יש ליזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא עצמו יפרע: הגה ולא מצאתי ראיה לדבריו ואדרבה נראה לי דשרי דהא מילה דחיא שבת כמו עבודה במקדש שכמה כהנים היו עובדים ומחללים שבת דמאחר דשבת ניתן לדחות הרי הוא כחול לכל דבר וכן מצאתי בספר התרומה ישן כתוב בקלף שכתב בסוף הלכות שבת בהדיא דשרי אמנם מצאתי בקובץ שיש לאסור ועל כן טוב להחמיר לכתחלה אף על פי שמדינא נראה לי מה שכתבתי ד"ע ודלא כב"י:

2473 הלוקח עבד אסור לקיימו ערל וטבילתו וברכתו ומילתו וכל דיני עבד ושפחה. ובו פ"ה סעיפים: מ"ע על הרב למול עבדיו עבר הרב ולא מלו מצוה על בית דין למולו אחד עבד שנולד בבית ישראל ואחד שקנאו מהעובד כוכבים חייב למולו ואינם נימולים אלא ביום ויליד בית נימול לח' ומקנת כסף נימול ביום שנלקח אפי' לקחו ביום שנולד נימול ביומו לקח אחד השפחה ואחד לקח העובר נימול לאחד טור כ"ש קנה שפחה וולדה עמה שנימול לאחד ב"י ויש מקנת כסף שנימול לח' ויש יליד בית שנימול לאותו יום שנולד כיצד לקח שפחה ועוברה עמה וילדה הרי זה נימול לשמונה ואע"פ שלקח העובר בפני עצמו והרי העובר מקנת כסף הואיל ולקח אמו קודם שנולד נימול לשמונה לקח שפחה לעובריה או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות אע"פ שנולד ברשותו ונתעברה בביתו טור נימול ביום שנולד שהרי הנולד הזה כאלו הוא מקנת כסף לבדו וכאילו היום קנאו שאין אמו בכלל שפחות ישראל כדי שיהיה הבן יליד בית ואם טבלה אמו אחר שילדה הרי זה נימול לשמונה:

2474 כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים שהם נימולים לשמונה דוחה את השבת חוץ מיליד בית ומקנת כסף שלא טבלה אמו עד שילדה שאף על פי שהם נימולים לשמונה אינם דוחים את השבת:

2475 העבד הנלקח מהעובד כוכבים אומרים לו רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מהכשרים או לא אם רצה מודיעין לו עקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות וענשן ושכרן כמו שמודיעין את הגר ומטבילין אותו כגר ומודיעין אותו כשהוא במים. והעבד מברך על הטבילה ולא האדון נ"י פ' החולץ ובמגיד משנה פרק י"ג מאיסורי ביאה:

2476 לקח עבד גדול מהעובד כוכבים ולא רצה העבד לימול מגלגל עמו כל י"ב חדש יתר על כן אסור לקיימו כשהוא ערל אלא חוזר ומוכרו לעובד כוכבים: הגה ודוקא במקום שקנאו כדי לגיירו לעבד אבל אם התנה בפירוש שלא למולו טור ומרדכי ס"פ החולץ ורמב"ם בפ"א מהל' מילה ופי"ד מהא"ב וראב"ד שם וכן במדינות אלו שאסור לגייר שום עובד כוכבים הוה כאלו התנה עמו שלא למולו ומותר לקיימו ערל כל זמן שירצה ג"ז במרדכי שם ור' ירוחם וכן הוא המנהג פשוט:

2477 אם מל את עבדו והטבילו בעל כרחו לשם עבדות לא עשה כלום מיהו אם עשה מרצונו ונהג במצות של עבד יכול לשחררו אח"כ בע"כ . טור:

2478 עבד קטן או שוטה מטבילין אותו על דעת בית דין:

2479 כשישתחרר העבד צריך טבילה אחר כך בפני שלשה ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות:

2480 עבד עובד כוכבים שמלו רבו וחזר לגיותו ומכרו לעובד כוכבים וחזר ישראל וקנאו ממנו הרי הוא כישראל מומר ואינו צריך טבילה אלא מלקות וי"א שמ"מ לכתחלה חוזרין ומטבילין אותו למעלה בעלמא נ"י פ' החולץ :

2481 הלוקח עבד מן העובד כוכבים אין הגוף קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות הלכך אם קדם וטבל לשם בן חורין הרי הוא בן חורין: הגה ומכל מקום צריך לשלם לרבו דמיו שנתן בעדו נ"י פ' החולץ ובמ"מ פי"ג דא"ב ובשם רבו של ריטב"א ור' ירוחם וע"פ עב"י ואם טבלו ב"ד או אחר לשם בן חורין צריך לשלם לו אם ידע שהוא עבדו של זה שם בב"י אבל אם לא טבלו אלא שהשיא עצה לעבד לטבול לשם בן חורין פטור תשובת הרשב"א ולא כב"י שכתב שחולק ארבינו ירוחם ועיין ב"ח : לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודו במים שיהא נראה כעבד שלא יקדים ויאמר אני טובל לשם בן חורין אבל עובד כוכבים שמוכר את עצמו לישראל קונה גופו מיד ואינו יכול להקדים לטבול לשם בן חורין:

2482 במה דברים אמורים שכשלקח עבד מהעובד כוכבים אין הגוף קנוי לו כשאותו עובד כוכבים קנה אותו עבד על ידי שנמכר לו הוא עצמו אבל אם קנאו בדינא דמלכותא דקני ליה גופיה ולקחו ממנו ישראל אם קדם וטבל לשם בן חורין לא קנה עצמו בן חורין:

2483 מי שיש לו שפחה ועדיין לא טבלה לשם עבדות אסור לאחר להטבילה בלא רשות האדון: הגה דשמא האדון אינו רוצה לטבלה לשם עבדות דעדיפא ליה שהיא עובדת כוכבים דיכולה לעשות צרכיו בשבת גם יוכל למכרה לעובד כוכבים ואם עבר וטבלה צריך לשלם לאדון הזיקו שעשה לו רבינו ירוחם נתיב י"ג:

2484 המל את עבדים מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים ואם מל עבד של אחרים מברך על מילת העבדים ואחר כך מברך אקב"ו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית וכו' ברוך אתה ה' כורת הברית:

2485 צריך לכסות ערותו בשעת ברכה כיון שהוא גדול:

2486 אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג והני מילי למקנייה גופיה לשאר דיני עבד עברי אבל היכא דקנייה שבאי למעשה ידיו בדינא דמלכותא כגון שנשבה במלחמה שמכרוהו גובי המס הדר מצי לזבוני ישראל למעשה ידיו ומצי האי עבד למיהב לרביה ישראל דמי מקנתו או דמי שוויו ונפיק ויד האדון על התחתונה ליקח הפחות:

2487 אנשים שאינם נוהגים כשורה מותר לרדותן בחזקה ולהשתעבד בהם:

2488 מלך שגזר שכל מי שלא יתן המס הקצוב על כל איש ואיש ישתעבד לזה שנתן המס על ידו ה"ז מותר להשתמש בו יותר מדאי אבל לא כעבד ואם אינו נוהג כשורה מותר להשתמש בו כעבד:

2489 הקונה עבד עובד כוכבים מישראל או מעובד כוכבים וכן עובד כוכבים שמכר עצמו לישראל או שמכר בניו ובנותיו הרי הוא כעבד כנעני אלא שאותו שלוקח מעובד כוכבים אין גופו קנוי אלא למעשה ידיו אלא אם כן קנאו בדינא דמלכותא ממשמעות התוספות וד"ע לדעת הרמב"ם ועב"י ובכולם כל זמן שלא הטבילו לשם עבדות דינו כעובד כוכבים לכל דבר ולאחר שיטבילנו לשם עבדות הוא עבד וחייב במצות שהאשה חייבת בהן ובעבד זה מותר לעבוד בפרך ואף על פי שהדין כך ממדת חסידות ודרכי החכמה שיהא אדם רחמן ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומשקה ולא יבזהו לא ביד ולא בדברים ולא ירבה עליו צעקות וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו:

2490 מלך עובד כוכבים שעשה מלחמה והביא שבויים ומכרם וכן אם הרשה לכל מי שירצה שילך ויגנוב מאומה שהיה עושה עמו מלחמה יביא וימכור לעצמו וכן אם היו דיניו דכל מי שלא יתן המס ימכר או מי שיעשה כך וכך או לא יעשה ימכר הרי דיניו דין ועבד הנלקח בדינים אלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר:

2491 האשה קונה שפחות אבל אינה קונה עבדים אפי' קטנים מפני החשד:

2492 יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך אבל עבדי נכסי מלוג פירוש נכסי מלוג כענין מליגת הראש שתולשין השער ועוזבין הראש כך הבעל אוכל פירות ומניח הקרן ואין לו רשות בזו חייב לזונם: הגה ויש אומרים הא דיכול לומר איני זנך היינו כשהשנים כתיקונן אבל בשנת בצורת שאין מרחמים עליו לא אבל יכול לומר לו צא מעשה ידיך במזונותיך אע"פ שאינן מספיקין טור והתוס' והרא"ש והרשב"א:

2493 הקוטע יד עבד כנעני של חבירו נותן חמשה דברים לאדון והעבד ניזון מהצדקה אף על פי שהאדון לוקח השבת שהרי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך והריפוי נותן לרפואתו ואם אמדוהו להתרפאות בה' ימים ועשו לו סמים חזקים שמיהר להתרפאות בג' ימים האדון לוקח היתרון אף על פי שהעבד נצטער בסמים החזקים וכל שכן אם חבל בו האדון דפטור מישרים ני"ג ועיין ס"ק ל"ז:

2494 כל מה שקנה עבד קנה רבו בין שמצא מציאה או נתנו לו מתנה בין שנתנה לו האדון או אחר לא זכה בה אלא הכל לאדון בין גוף בין פירות אפי' אמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בו אני נותן לך אינו כלום אלא אם כן יאמר אני נותן לך ע"מ שתצא בו לחירות: ולכן אין יכול לקבל מתנה מרבו אבל מקבל מתנה מאחר לרבו ומרבו לאחר הגהות מיימוני פ"ה מהלכות עבדים ובסמ"ג סימן פ"ו מ"ע:

2495 עבד כנעני בין קנאו בעודו עובד כוכבים בין קנאו אחר שהטבילו רבו נקנה בכסף או בשטר או בחזקה בין קנאו מעובד כוכבים בין קנאו מישראל וחזקה הוא שישתמש בו כגון שיתיר לו מנעלו או ינעילנו או שהוליך כליו לבית המרחץ או הלבישו או הפשיטו הרחיצו סכו או גרדו: הגה ודוקא אלו שהם שמוש לגופו אבל עשה לו שאר מלאכה כגון שתפר בגדיו לא טור וע"פ עב"י:

2496 הגביה העבד לרב לצורך תשמיש קנאו הגביה הרב לעבד לא קנאו:

2497 נקנה בחליפין פירוש בחליפין בקנין והוא ענין חלוף שמחליף לו הדבר שמקנה לו בכנף בגדו וכן נקנה במשיכה שתקפו ומשכו אליו אבל אם קראו והוא בא אליו לא קנאו אלא א"כ הוא קטן:

2498 העבד קונה את עצמו בכסף או בראשי אברים או בשטר כיצד קונה את עצמו בכסף כגון שנתן אחד לרבו מעות ואמר ליה על מנת שיצא עבדך בהם לחירות כיון שקבל הרב הכסף או שוה כסף יצא העבד לחירות ואין צריך דעת העבד וכן אם נתן אחר לעבד מעות ואמר על מנת שתצא בהם לחירות אם רצה האדון לקבל המעות יצא העבד לחירות ואם לא רצה לא קנה העבד המעות רמב"ם פ"ה מה"ע ד"ב . וי"א דאף קונה עצמו בחליפין אם יש לו כלי לעשות בו חליפין כגון שנתנו לו לצאת בו לחירות טור בשם ר"ת וכ"ד ראב"ד בהשגות ורבינו ירוחם:

2499 כיצד בראשי אברים עבד שמל וטבל לשם עבדות אם סימא אדוניו את עינו או הפיל שינו או חסרו אחד מראשי אצבעותיו ידיו ורגליו או ראשי אזניו או ראש החוטם או ראש הגויה או ראשי הדדים שבאשה יוצא לחירות וצריך גט שחרור וכופין רבו לכתוב לו גט שחרור ב"י בשם רבי' ירוחם . אבל חתך לשונו אינו יוצא לחרות:

2500 סרסו בביצים ונתקן מהכיס לגמרי יוצא לחירות אבל אם כרתם ועדיין תלויים בכיס אינו יוצא לחירות:

2501 היתה לו אצבע יתירה וחתכה אם עומדת בסדר האצבעות יוצא לחירות:

2502 תלש בזקנו ודלדל בו עצם מהלחי יוצא לחרות:

2503 הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אינו יוצא לחירות:

2504 הפיל שינו של קטן שעתיד להחליפה אינו יוצא לחירות:

2505 היתה עינו כהויה קצת והכהו בה וסמאה אם מתחילה היה יכול להשתמש בו קצת יוצא בו לחירות אבל אם חטטה אפילו לא היה יכול להשתמש בו כלל יוצא לחירות שהרי חסרו אבר והוא הדין באחד מראשי אברים שהיה בטל ואינו עושה בו מלאכה אם חתכו יוצא בו לחירות שהרי חסרו אבר:

2506 הכהו על עינו וחסר מאורה על שינו ונדדה אם יכול להשתמש בו עדיין אינו יוצא לחירות:

2507 הכהו על עינו וסימאה על אזנו וחרשה יוצא לחירות אבל אם הכה בכותל כנגד עינו או כנגד אזנו ונבעת עד שאינו רואה ואינו שומע אינו יוצא לחרות:

2508 בכל אלו אינו יוצא לחירות עד שיעשה האדון בכוונה לפיכך אם כוון לזרוק אבן בבהמה ונפלה בעבד וחתכה אצבעו או הפיל שינו אינו יוצא לחירות וכן אם הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין עובר שבמעיה אינו יוצא לחירות שהרי לא ידע דבר שיתכוון לו אבל אם היה רבו רופא ואמר ליה כחול עיני וסימאה יוצא לחירות שהרי כוון לאבד:

2509 מי שחציו עבד וחציו בן חורין או עבד של ב' שותפין אין יוצאין בראשי אברים משום דאמר קרא עבדו המיוחד לו:

2510 עבדי צאן ברזל פירוש צאן ברזל כל נדוניא שאשה מכנסת לבעלה ושמה אותו עליו בדמים וקבל אחריותן ואפי' כלה חייב לשלם כענין צאן ברזל שהן הצאן שקבל עליו הרועה אחריותן ומחלק הולדות והצמר והחלב עם הבעלים יוצאים בראשי אברים לאיש אבל לא לאשה ושל נכסי מלוג אין יוצאין לא לאיש ולא לאשה:

2511 הפיל שן עבדו וסימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו ואם כתב לו גט שחרור בין הפיל שינו לסימא עינו חייב ליתן לו דמי עינו:

2512 יציאת העבד בראשי אברים אע"פ שהוא קנס נוהג בזמן הזה שאם באו עדים בדבר אינו יכול להשתמש בו ויש מי שכתב שמשמתין אותו עד שיכתוב לו גט שחרור וה"ה אם הודה האדון מעצמו טור בשם הרמב"ם והרא"ש:

2513 כיצד בשטר כותב על הנייר או על החרס הרי אתה בן חורין או הרי אתה לעצמך או אין לי עסק בך ומוסרו לידו או לאחר בשבילו אפילו בלא ידיעת העבד שזכות הוא לו שיצא מתחת יד רבו לחירות ואם מוחה בידו מלקבלו לא יצא בו לחירות:

2514 אמר לו א' מאלו הלשונות על פה אינו כלום:

2515 הכותב לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם אין זה לשון שחרור:

2516 מסר לו השטר בפני עדים או שהעדים חתומין בו ומסרו לו בינו לבין עצמו יצא בו לחירות וי"א שצריך שימסרנו לו בפני עדים ואם אנו רואים אותו חתום א"צ שיבואו לפנינו עדי מסירה שאנו תולים שבדין נמסר:

2517 בששה דברים שוים שחרורי עבדים לגיטי נשים ובשאר הדברים הרי הם כשאר כל השטרות ואלו הם הששה פסולים בערכאות של עובדי כוכבים וכשרים בעד כותי וצריכים כתיבה לשם המשתחרר עצמו ואין נכתבים במחובר ואין חותמים עדיהם אלא זה בפני זה אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוים במוליך ומביא:

2518 כיצד כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים כשרים בתנאים שנתבארו בהלכות הלואה חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים:

2519 כל שטר שיש עליו אפילו עד אחד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שהם כשרים בעד א' ישראל ועד א' כותי והוא שיהיה כותי חבר ובזמן הזה שהכותים כעובדי כוכבים לכל דבריהם אנו למדים מהם לצדוקים שהצדוקים בזמן הזה כמו כותים באותו זמן קודם שגזרו עליהם שיהיו כעובדי כוכבים:

2520 בגט אשה הוא אומר וכתב לה לשמה ובגט שחרור הוא אומר או חפשה לא ניתן לה עד שיכתוב לשמה:

2521 בגט אשה הוא אומר וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא נתינה יצא הכותב במחובר ואח"כ קצץ שהרי מחוסר קציצה ונתינה ובגט שחרור הוא אומר ניתן לה לא יהא מחוסר אלא נתינה:

2522 אחד גיטי נשים ושחרורי עבדים אינם חותמים אלא זה בפני זה:

2523 כיצד שוין במוליך ומביא שהמביא גט שחרור בא"י אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובח"ל אם אין עדים מצויים לקיימו ואמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם זה קיומו ואם בא האדון וערער אח"כ אין משגיחין בו:

2524 כשם שהאשה מביאה גיטה ואינה צריכה לקיימו הואיל והגט יוצא מתחת ידה כך העבד ששטר שחרור יוצא מתחת ידו אינו צריך לקיימו:

2525 וכשם שהאשה אומרת בפני נכתב ובפני נחתם אם התנה עליה כן העבד:

2526 כל הכשר להביא גט האשה כשר להביא גט העבד:

2527 העבד מקבל לחבירו גט מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו של עצמו:

2528 המוסר גט שחרור לעבד על מנת שישתחרר בבית דין לא שנא אם כתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך לא שנא אם כתוב בו כל נכסי קנויים לך עצמו קנה על פי דבורו שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם נכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמיו:

2529 הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחרות שהוא בכלל הנכסים וקונה עצמו בכלל הנכסים אבל אם שייר מקצת הנכסים בין קרקע בין מטלטלין בין פירש השיור בין לא פירשו בין היו לו נכסים אחרים חוץ מאלו ששייר בין לא היו לו נכסים אחרים ואפילו כתב לו עצמך וכל נכסי קנויים לך חוץ מדבר פלוני לא יצא לחירות ולא קנה הנכסים:

2530 הכותב שטר אירוסין לשפחתו אף על פי שאמר לה צאי בו לחירות והתקדשי בו אין זה לשון שחרור ואינה לא מקודשת ולא משוחררת שם ספ"ו מה"ע אבל אם אמר לה התקדשי גרידא אמרינן ודאי שחררה מעיקרא וחלו הקידושין ב"י בשם רש"י וכן משמע בגמרא פרק השולח:

2531 המשחרר שני עבדים בשטר אחד לא קנו עצמם לפיכך הכותב כל נכסיו לשני עבדיו בשטר אחד אף עצמם לא קנו ואם כתב בשני שטרות קנו ומשחררין זה את זה במה דברים אמורים כשכתב בכל שטר משניהם כל נכסי נתונים לפלוני ופלוני עבדי ונתן לאדם אחד ב' השטרות ביחד טור אבל אם כתב חצי נכסי לפלוני עבדי וחצי נכסי לפלוני עבדי אף בשני שטרות לא קנו כלום:

2532 המשחרר חצי עבדו בשטר לא קנה העבד את חציו ונשאר עבד כמו שהיה אבל אם שחרר חציו בכסף שנתן לו דמי חציו כדי להשתחרר קנה והוא חציו בן חורין במה דברים אמורים בשחרר חציו בשטר ונשאר בו חצי האחר אבל אם מכרו או נתנו לאחר בין שהיה השחרור והמכירה או הנתינה כאחד בין שקדם המכירה או הנתינה לשחרור קנה העבד את חציו והלוקח או המקבל חצי האחר וכן עבד של שני שותפים ששחרר אחד מהם את חלקו אפילו בשטר קנה והוא חצי בן חורין:

2533 הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימים את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום:

2534 מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין לפיכך כופין את רבו לשחררו וכותב לו שטר על חצי דמיו ובעוד שלא כתב לו גט שחרור מעשה ידיו לעצמו ואם המיתו שור אינו משלם לא קנס ולא כופר במה דברים אמורים בעבד מפני שהוא מצווה על פריה ורביה אבל שפחה תשאר כמו שהיתה ועובדת את עצמה יום אחד ואת רבה יום אחד ואם הכה אדם על ידה וצמתה וסופה לחזור אם הכה ביום שעובדת את רבה הנזק לרבה ואם ביומה הנזק לעצמה אבל אם נקטעה ידה וכן כל דבר שאין סופו לחזור חולקין הנזק היא והאדון ואם המיתה נותן חצי הקנס לאדון ופטור מחצי הכופר:

2535 עבד של ב' שותפים ששחרר אחד מהם חלקו כופין את הב' שישחרר גם הוא חלקו ואם ידע מחבירו שרצה לשחרר חלקו והקנה חלקו לבנו קטן ואח"כ שחרר חבירו אין ב"ד יכולין לכוף לקטן לשחרר אבל מעמידים לו אפוטרופוס ושם את העבד בדמים ונותן קצת מהדמים לקטן כדי שיתרצה בשחרורו וישחררנו האפוטרופוס בדמים שקבל הקטן ויכתוב לו האפוטרופוס שטר שחרור על שמו ודוקא כהאי גוונא שכיון להפקיע תקנת חכמים אבל אם מת והניח בן קטן ואחר כך שחרר השותף חלקו אין מעמידים אפוטרופוס לקטן לשחררו אלא עובד את עצמו יום אחד ואת הקטן יום אחד עד שיגדיל:

2536 המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור ואם מת קודם ששחררו היורש כותב לו גט שחרור:

2537 גר שמת ואין לו יורשים והיו לו עבדים גדולים זכו בעצמם והרי הם בני חורים קטנים אין להם יד לזכות בעצמם וכל הקודם בהם זכה. ואם לא זכה בהם אדם עד שיגדלו אין להם תקנה טור בשם הרמ"ה:

2538 עבד שנשבה וברח ובא אחר שנתייאש רבו ממנו אינו יכול להשתעבד בו עוד וכופין אותו לכתוב לו גט שחרור:

2539 עבד שנשבה אם נתייאש ממנו רבו ראשון כל הפודה אותו לשם עבד ישתעבד בו והרי הוא שלו ואם פדהו לשם בן חורין ה"ז בן חורין ואם לא נתייאש ממנו רבו ראשון הפודה אותו לשם עבד נוטל פדיונו מרבו וחוזר לרבו ואם פדהו לשם בן חורין חוזר לרבו ראשון בלא כלום:

2540 עבד שעשאו רבו אפותיקי פי' אפה תהא קאי כלומר לא יהיה לך פרעון אלא מזה לבעל חובו ואחר כך שחררו הפקיעו מידי שעבוד והרי הוא בן חורין וצריך לשלם לבעל חובו וכופין לבעל חובו שיכתוב לו גט שחרור:

2541 ישראל שבא על שפחה אפי' היא שפחתו הולד עבד וי"א שאם בא על שפחתו או קדשה הולד בן חורין לכל הדברים רב נטראי גאון ורא"ש וע"פ ויש מי שאומר שאע"פ שלשאר דברים דינו כבן חורין אינו מותר בבת חורין עד שיקבל גט שחרור:

2542 עבד שהשיאו רבו בת חורין וכ"ש אם נושא שפחתו טור או שהניח לו רבו תפילין בראשו או שאמר לו רבו לקרות ג' פסוקים בספר תורה בפני הצבור וכן כל כיוצא באלו הדברים שאינו חייב בהן אלא בן חורין יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור אבל אם לוה מעבדו או שעשאו אפוטרופוס או שהניח תפילין בפני רבו או שקרא ג' פסוקים בצבור בפני רבו או שנשא בת חורין לפניו טור ולא מיחה בו לא יצא לחירות:

2543 אסור ללמד את עבדו תורה ואם למדו לא יצא לחירות:

2544 יש מי שאומר שעבד שנדר נדר שכופין אותו לעבור עליו כגון שנדר שלא לאכול בשר וכיוצא בו ואמר לו רבו מופר לך יצא לחירות שכיון שלא כפה אותו במקום שיש לכפותו גילה דעתו שהפקיע שעבודו:

2545 המשחרר עבדו בכל לשון והוציא מפיו דברים שמשמען שלא נשאר לו עליו שעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה אינו יכול לחזור בו וכופין אותו לכתוב גט שחרור:

2546 כתב בשטר אעשה פלוני עבדי בן חורין ומסרו לידו לא יצא לחירות אבל אם כתב עשיתי פלוני עבדי בן חורין או עשוי הוא בן חורין או הרי הוא בן חורין או יהא בן חורין ומסרו לידו יצא לחירות אבל אם אמר לו על פה אחד מלשונות אלו לא יצא לחירות והני מילי בבריא אבל שכיב מרע שאמר א' מלשונות אלו יצא לחירות וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין וכופין את היורשים לכתבו לו ואפילו בריא אם אמרו דרך הודאה יצא לחירות וצריך גט שחרור וכופין את רבו לכתבו לו:

2547 האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חוששין שמא זיכה לו על ידי אחר אבל אם אמר כתבתי גט שחרור ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים והרי זה עבד: הגה ואם חזר רבו ואמר לא נתתיו לא יוכל העבד לחזור ולומר קבלתיו ואם רבו עומד בדבורו כופין אותו וכותב לו גט שחרור טור בשם הרמ"ה:

2548 אמר לאחר זכה בגט שחרור זה לעבדי יצא לחירות אע"פ שלא הגיע ליד העבד אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות עד שיגיע הגט לידו לפיכך האומר תנו גט זה לעבדי לא יתן לאחר מיתה: הגה וי"א דאם נתן הגט ליד השליח ואמר תן לעבדי גט זה הוי כאלו אמר לו זכה לו טור בשם ר"ת ורא"ש ורשב"א ור"ן:

2549 מי שצוה בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה יורשים הרי זו שפחה כמו שהיתה ואסור ליורשים להשתעבד בה ואם אמר עשו לה קורת רוח כופין את היורשין ואין משתעבדין בה אלא במלאכה שהיא רוצה בה ואין היורשים יכולים למכרה לאחר בין שאמר אל ישתעבדו בה יורשיו בין שאמר עשו לה קורת רוח טור בשם הרמ"ה ואם צוה ואמר שחררוה כופין את היורשים לשחרר אותה:

2550 שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד שהרי כבר יצא עליו שם בן חורין:

2551 המשחרר את עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו היא מדבריהם כגון שלא היו בבית הכנסת י' הרי זה משחרר עבדו ומשלים בו מנין י' וכן כל כיוצא בזה וכן שפחה שנוהגין בה העם מנהג הפקר כופין את רבה ומשחררה כדי שתנשא ויסור המכשול ל' רמב"ם פ"ט מה"ע דין ו':

2552 המוכר עבדו לעובד כוכבים או לגר תושב יצא לחירות שאם ברח מהעובד כוכבים אין רבו יכול להשתעבד בו עוד ואם לא ברח קונסים את האדון לפדותו עד י' בדמיו ולכתוב לו גט שחרור להתירו בבת חורין וקנס זה אין גובין אותו ודנין בו אלא בב"ד מומחים ואם מת המוכר אין קונסין היורש להחזיר העבד השחרור שם רפ"ח מה"ע : הגה לוה עליו מעות לזמן שאם לא יפרענו לזמן פלוני יהא העבד שלו אם מסרו ליד עובד כוכבים מיד יוצא לחירות מיד ואם לא מסרו ליד עובד כוכבים מיד כשיגיע הזמן ולא פרע לו יוצא לחירות אבל אם גבאו העובד כוכבים בחובו או שקם עליו אנס ופדה עצמו בו לא יצא לחירות מכרו לעבד המלך שרגילין ליקח עבדים ובהמות מאשר ימצאון ונותנין דמיהם לבעלים יוצא לחירות מכרו על תנאי שיחזירנו לו לאחר זמן או חוץ ממלאכתו או חוץ מהמצות או שמכרו לצדוקי ולמומר הרי זה ספק אם יוצא לחירות ואזלינן לקולא דאיסורא דרבנן הוא ולא יצא הכל בטור והוא מן הש"ס ויש אומרים דמהני ביה תפיסה דאם תפס משל רבו כדי דמיו לצאת בו לחירות מיד העובד כוכבים אין מוציאין ממנו שם בשם הרמב"ם דין ה':

2553 עבד שמל וטבל לשם עבדות והפיל עצמו ליד עובד כוכבים ואין רבו יכול להוציאו או שנשבה ואין רוצים ליתנו לפדיון מותר ליטול מהם דמיו ויכול לכתוב להם שטר מכירה עליו:

2554 המוכר עבדו לחוצה לארץ או לסוריא או לעכו יצא לחירות וכופין את רבו השני לכתוב לו גט שחרור ומפסיד הדמים ואפי' אם אמר איני רוצה להוציאו לחוצה לארץ אשתעבד בו בארץ ישראל אין שומעין לו ודין זה נוהג אפילו האידנא טור וב"י בשם הרמב"ם דין ט':

2555 עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו שם איבד זכותו במה דברים אמורים כשיצא רבו על מנת שלא לחזור לא"י אבל אם דעת רבו לחזור ויצא אחריו ומכרו שם יצא לחירות וכופין את הלוקח לשחררו ל' רמב"ם שם דין ח':

2556 עבד שאמר לעלות לארץ ישראל כופין את רבו לעלות עמו או ימכור אותו למי שיעלהו שם רצה האדון לצאת לחוצה לארץ אינו יכול להוציא את עבדו עד שירצה ודין זה בכל זמן אפילו בזמן הזה שהארץ ביד עובדי כוכבים:

2557 עבד שברח מחוצה לארץ לארץ אין מחזירין אותו לעבדות ועליו נאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו ואומרים לרבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר חוב בדמיו עד שתשיג ידו ויתן לו ואם לא רצה האדון לשחררו מפקיעים בית דין שעבודו מעליו וילך לו :

2558 כיצד מגיירין הגר והגיורת ודיני קדושת הגר. ובו י"ב סעיפים: גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחילה ואם מל כשהיה עובד כוכבים או שנולד מהול טור בשם הרא'"ש צריך להטיף ממנו דם ברית ואין מברכין עליו ואם נכרת הגיד אין מילתו מעכבת מלהתגייר וסגי ליה בטבילה. טבל קודם שמל מועיל דבדיעבד הוי טבילה ב"י בשם הרמב"ן וכ"כ המ"מ פי"ד מהל' א"ב וי"א דלא הוי טבילה נ"י פרק החולץ בשם הרא"ה:

2559 כשבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופים סחופים פי' אבודים וסחופים מן מדוע נסחף אביריך ומטורפים ויסורים באים עליהם אם אמר יודע אני ואיני כדאי להתחבר עמהם מקבלין אותו מיד ומודיעים אותו עיקרי הדת שהוא יחוד ה' ואיסור עבודת כוכבים ומאריכין עמו בדבר זה ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ומודיעים אותו מקצת עונשין של מצות שאומרים לו קודם שבאת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת חללת שבת אי אתה חייב סקילה ועכשיו אכלת חלב אתה ענוש כרת חללת שבת אתה חייב סקילה ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו וכשם שמודיעים אותו ענשן של מצות כך מודיעים אותו שכרן של מצות ומודיעים אותו שבעשיית מצות אלו יזכה לחיי העוה"ב ושאין שום צדיק גמור אלא בעל החכמה שעושה מצות אלו ויודעם ואומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים והם ישראל וזה שתראה ישראל בצער בעולם הזה טובה היא צפונה להם שאינם יכולים לקבל רוב טובה בעוה"ז כעובדי כוכבים שמא ירום לבם ויתעו ויפסידו שכר עולם הבא ואין הקב"ה מביא עליהם רוב פורענות כדי שלא יאבדו אלא כל העובדי כוכבים כלים והם עומדים ומאריכין בדבר זה כדי לחבבן אם קבל מלין אותו מיד וממתינים לו עד שיתרפא רפואה שלימה ואח"כ מטבילין אותו טבילה הוגנת בלא חציצה וי"א שיגלח שערותיו ויטול צפרני ידיו ורגליו קודם טבילה טור ורי"ף ורא"ש ושלשה תלמידי חכמים ג"ז טור עומדים על גביו ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות פעם שניה והוא עומד במים ואם היתה אשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה והדיינים מבחוץ ומודיעין אותה מקצת מצות קלות וחמורות והיא יושבת במים ואח"כ טובלת בפניהם והם מחזירים פניהם ויוצאין כדי שלא יראו אותה כשתעלה מהמים ויברך על הטבילה אחר שיעלה מן המים וכיון שטבל הרי הוא כישראל שאם חזר לסורו הרי הוא כישראל מומר שאם קדש קדושיו קדושין:

2560 כל ענייני הגר בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה צריך שיהיו בג' הכשרים לדון וביום תוס' ורא"ש פ' החולץ מיהו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' או קרובים הגהות מרדכי ובלילה אפילו לא טבל לשם גרות אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה הוי גר ומותר בישראלית חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה ולהרי"ף ולהרמב"ם אפי' בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה מעכב ואסור בישראלית אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה:

2561 הואיל וטבילת גר צריך בית דין של ג' אין מטבילין אותו בשבת ולא בי"ט ולא בלילה ואם טבל הרי זה גר:

2562 המל את הגרים מברך בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרים ואח"כ מברך בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי:

2563 כותית שנתגיירה והיא מעוברת בנה אין צריך טבילה:

2564 עובד כוכבים קטן אם יש לו אב יכול לגייר אותו ואם אין לו אב ובא להתגייר או אמו מביאתו להתגייר בית דין מגיירין אותו שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו בין קטן שגיירו אביו בין שגיירוהו ב"ד יכול למחות משיגדיל ואין דינו כישראל מומר אלא כעובד כוכבים:

2565 בד"א בשלא נהג מנהג יהדות משהגדיל אבל נהג מנהג יהדות משהגדיל שוב אינו יכול למחות:

2566 עובד כוכבים שבא לחתוך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד לו בה אסור לישראל לחתכה מפני שלא נתכוון למצוה לפיכך אם נתכוון העובד כוכבים למילה מצוה לישראל למול אותו ובמקום שמותר לרפאות העובד כוכבים מותר בכל ענין נ"י פ' נושאין על האנוסה ורמב"ם ורש"י וע"ל סימן קנ"ח:

2567 כותי או כותית שבא ואמר נתגיירתי בבית דינו של פלוני כראוי אינו נאמן לבא בקהל עד שיביא עדים ואם ראינום נוהגין כדרכי ישראל ועושים כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק ואע"פ שאין שם עדים שמעידים בפני מי נתגיירו ואעפ"כ אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותם עד שיביאו עדים או עד שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו עובד כוכבים אבל מי שבא ואמר שהוא עובד כוכבים ונתגייר בב"ד נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכתב הרמב"ם במה דברים אמורים בארץ ישראל ובאותן הימים שחזקת הכל שם בחזקת ישראל אבל בח"ל צריך להביא ראיה ואח"כ ישא ישראלית שמעלה עשו ביוחסין:

2568 מי שהיה מוחזק בישראל שאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי ויש לו בנים אינו נאמן על הבנים אבל נאמן על עצמו לשווי נפשיה חתיכה דאיסורא ליאסר בבת ישראל עד שיטבול בפני בית דין:

2569 כשיבא הגר להתגייר בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא ליכנס לדת ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית ואם אשה היא בודקין אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל ואם לא נמצאת להם עילה מודיעים להם כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרשו אם קבלו ולא פירשו וראו אותם שחזרו מאהבה מקבלים אותם ואם לא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו שכר המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר אפי' נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העובדי כוכבים וחוששים לו עד שתתברר צדקתו ואפילו חזר ועבד אלילים הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין. ישראל מומר שעשה תשובה א"צ לטבול רק מדרבנן יש לו לטבול ולקבל עליו דברי חבירות בפני ג' נ"י פ' החולץ :

2570 איסור עריות בגרים ודינן לענין עדות וחליצה. ובו י"א סעיפים: דין תורה שמותר לגר שישא אמו או אחותו מאמו שנתגיירו אבל חכמים אסרו דבר זה כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה וכן גר שבא על אמו או אחותו והיא בגיותה הרי זה כבא על ארמית:

2571 כיצד דין גרים בעריות של שאר בשר אם היה נשוי כשהוא עובד כוכבים לאמו או לאחותו מאמו ונתגיירו מפרישין אותם ואם היה נשוי לשאר עריות ונתגייר הוא ואשתו אין מפרישין אותם:

2572 עובד כוכבים אסור בשאר האם אחר שנתגייר מדברי סופרים ומותר בשאר האב אע"פ שיודע בודאי שזה שארו מאביו כגון תאומים שדבר ברור הוא שאביו של זה הוא אביו של זה אף על פי כן לא גזרו על שאר אביו לפיכך נושא הגר אשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו ואשת אביו ואשת בנו אף על פי שנשאת לאחיו או לאחי אביו או לבנו אחר שנתגיירו וכן אחות אמו מאביה ואחותו מאביו ובתו שנתגיירו מותרות לו ויש אוסרים באשת אביו טור בה"ג אבל אינו נושא לא אחותו מאמו ולא אחות אמו מאמה ולא אשת אחיו מאמו שנשאה אחיו מאמו אחר שנתגיירה אבל אם נשאה אחיו כשהיה עובד כוכבים הרי זה מותרת לו:

2573 שני אחים תאומים שהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חייבים משום אשת אחיו אבל לא חולצין ולא מיבמין:

2574 הנושא גיורת ובתה הגיורת או שתי אחיות מן האם יושב עם אחת מהן ומגרש השניה:

2575 נשא גיורת ומתה מותר לישא אמה או בתה שלא גזרו אלא בחייהן:

2576 מותר לאדם לישא שתי אחיות גיורות מן האב שלא גזרו משאר האב:

2577 השניות כולן לא גזרו עליהן בגרים לפיכך מותר הגר לישא אם אמו ונושא אדם גיורת ואם אמה או בת בת בתה וכן בשאר השניות:

2578 גר שנתגייר ואשתו עמו צריכים לפרוש זה מזה ג' חדשים להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה ואם אינו רוצה לקיימה אינה צריכה גט אלא יוצאה ממנו בלא גט נ"י פ' נושאין על האנוסה:

2579 ולענין עדות אפי' אחים מן האם מעידים זה לזה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי:

2580 לענין דין גר כשר לדון דיני ממונות והוא שתהא אמו מישראל אבל אם אין אמו מישראל פסול לדון את ישראל אבל לחבירו גר דן ולחליצה פסול אפילו לחליצת גרים עד שיהא אביו ואמו מישראל:

2581 שכר מצות כתיבת ס"ת. ובו ב' סעיפים: מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה ואפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו ואינו רשאי למכרו אפי' יש לו הרבה ספרי תורה ואפילו אין לו מה יאכל רק ע"י הדחק הגהות מיימוני פ"ו ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש אסור אבל ללמוד תורה או לישא אשה מותר למכור אם אין לו דבר אחר למכור: הגה וה"ה לצורך פדיון שבויים מותר למכרו גם זה שם ותוס' פ"ק דב"ב ואגודה שם ועיין באלו הדינים בא"ח סימן קנ"ג שכר לו סופר לכתוב לו ספר תורה או שקנאו והוא היה מוטעה והגיהו הרי זה כאלו כתבו ב"י בשם נ"י אבל לקחו כך ולא הגיה בו דבר הוי כחוטף מצוה מן השוק טור בשם ריב"ל פרק הקומץ ואינו יוצא בזה:

2582 האידנא מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן ולא ימכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:

2583 העור שנכתבה עליו ושרטוטה ודין הדיו. ובו ז' סעיפים: אין כותבין ספר תורה על עור בהמה חיה ועוף הטמאים ולא על עור דג אפי' טהור אבל כותבין על עור בהמה חיה ועוף הטהורים ואפי' עור נבילות וטריפות שלהן וצריך שיהו העורות מעובדין על על ידי ישראל לשם ס"ת שיאמר בתחילת העיבוד כשמשים אותם לתוך הסיד עורות אלו אני מעבד לשם ספר תורה: הגה ואם מעבדן עובד כוכבים יסייע הישראל מעט טור בשם ר"ב בתחלה כשנותנו לסיד ויאמר שהוא עושה לשם קדושת ספר תורה ב"י ויסמן אותן עורות שלא יחליפן העובד כוכבים ולא חיישינן אח"כ שמא החליפן העובד כוכבים וזייף סימניו אחריו הגהות מיימוני פ"א מהס"ת ועיין בא"ח סימן ל"ב:

2584 צריך שיהו מעובדים בעפצא או בסיד וכיוצא בו מדברים שמכווצים העור ומחזיקין אותו רמב"ם ספ"א מהל' ס"ת ד"ו:

2585 כותבין ספר תורה על הגויל והוא העור שלא נחלק וכותבין בו במקום שער ואם כתבו ס"ת על הקלף כשר והוא שיהיה כתוב בצד הפנימי שכלפי הבשר: הגה וקלפים שלנו הם יותר מובחרים מגויל וכותבין עליהם לכתחלה לצד בשר ואין כותבין עכשיו על הגויל ר"י מינץ סי' ס"ו ואם שינה וכתב על קלפים שלנו במקום שער פסול א"ז הלכות תפילין מיהו יש מקילין בזה טור וע"פ עב"י:

2586 כתב מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף פסול אם עשה חציו גויל וחציו צבאים אע"פ שאינה מצוה מן המובחר כשר. ועיין לקמן סימן ר"ץ:

2587 ספר תורה צריך שרטוט ואם כתבו בלא שרטוט פסול ולא ישרטט בעופרת וכיוצא בו שצובע:

2588 ספר תורה צריך שיכתבנו בדיו העשוי מעשן השמנים שרוי במי עפצים: ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ כן משמע בזוהר פ' תרומה דף ע"ב ע"א ואם כתבו במי עפצא וקנקנתום כשר אבל לא בשאר מיני צבעונים כגון האדום והירוק וכיוצא בהם שאם כתב אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב פסול: הגה וכן אסור לכתוב שום שם מספר עשרים וארבע ספרים שלא בדיו ר' ירוחם בשם אבן ירחי ויש אומרים דלא בעינן דיו רק בס"ת במרדכי ה"ק:

2589 ספר תורה צריך לכתבו בימין י"א שיש לכתוב בקולמוס של קנה ולא בנוצה . מרדכי פ"ק דגיטין :

2590 דין רוחב הדפין. ובו ד' סעיפים: אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על היקפו ולא היקפו יתר על ארכו פירוש יכוון שיהא חוט המקיף יריעות כל הספר לאחר שיתפור ויגלל ארוך כשיעור ארכו טור וכמה הוא ארכו בגויל ששה טפחים שהם כ"ד אצבעות ברוחב אגודל של יד ובקלף או פחות או יותר והוא שיהא ארכו כהיקפו וכן אם עשה בגויל פחות מששה טפחים ומיעט הכתב או יתר על ששה והרחיב בכתב עד שיהיה ארכו כהיקפו הרי זה כמצוה. והעמוד שבתוך הספר י"א דמצרף להיקף טור בשם הרא"ש:

2591 אורך כל שיטה שלשים אותיות כדי לכתוב למשפחותיכם ג' פעמים ולא תהיה קצרה מזה כדי שלא יהא הדף נראה כאגרת ולא ארוכה יותר על זה כדי שלא יהיו עיניו משוטטות בכתב ל' רמב"ם פ"ז מהלכות ס"ת ד"ד:

2592 אין עושין יריעה פחות מג' דפין ולא יותר על ח' נזדמנה לו יריעה בת ט' דפין לא יחלקנה בענין שיהיו ג' דפין באחת וששה בשניה אלא שיהיו ד' באחת וחמשה בשניה במה דברים אמורים בכל היריעות שבספר חוץ מבאחרונה אבל בסוף הספר אפילו פסוק אחד עושין אותו דף לבדו ותופרים אותו עם שאר יריעות:

2593 כשיגמור את התורה צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף ואם נשאר מן הדף שיטין הרבה מקצר ועולה ועושה אותיות ארוכות ממטה למעלה כדי שתחזיק תיבה אחת ד' וה' שיטין טור ומתחיל מתחלת השיטה שבסוף הדף ולא יגמור את השיטה ומתכוין עד שיהיה לעיני כל ישראל באמצע שיטה שבסוף הדף:

2594 שיעור הגליון וריוח בין שיטה לשיטה ובין דף לדף. ובו ו' סעיפים: שיעור הגליון למטה ד' אצבעות בגודל ולמעלה ג' ובין כל דף ודף שנים לפיכך צריך להניח בתחילת כל יריעה וסופה כרוחב אצבע וכדי תפירה ונמצא כשתופר היריעות ביחד יהיה בין כל דף ודף בכל הספר רוחב שתי אצבעות ובין שיטה לשיטה כמלא רוחב שיטה ובין כל חומש וחומש ד' שיטין פנויות בלא כתב ויתחיל החומש מתחילת שיטה חמישית ויניח בתחלתו ובסופו כדי לגלול על העמוד ועוד שתי אצבעות שישארו בין העמוד והדף:

2595 לא ימעט הכתב מפני ריוח שלמטה ולמעלה ולא מפני ריוח שבין פרשה לפרשה:

2596 נזדמנה לו תיבה בת ה' אותיות לא יכתוב שתים בתוך הדף וג' חוץ לדף אלא כותב ג' בתוך הדף ושתים חוץ לדף ואם אין מקום כדי לכתוב ג' בתוך הדף יניח המקום חלק ולא ימשוך האותיות לעשותן גדולות מחבירתן כדי למלאות עד סוף הדף הגהמי"י בשם הרמ"ך ותיבה בת ג' אותיות יכול לכתוב ממנה שתים חוץ לדף אע"פ שמיעוטה בפנים אבל אם אין בה אלא שתי אותיות לא יכתבנה חוץ לדף: הגה ואפי' אם ב' אותיות הם מתיבה גדולה ונראים כמו תיבה בפני עצמה לא יכתבם על הגליון ב"י בשם מרדכי שכ"כ בשם סמ"ק:

2597 נזדמנה לו תיבה בת עשר אותיות או פחות או יותר ולא נשאר מהשיטה כדי לכתוב את כולה בתוך הדף אם יכול לכתוב חציה בתוך הדף וחציה חוץ לדף כותב ואם לאו מניח המקום פנוי ומתחיל מתחלת השיטה:

2598 כל אלו הדברים אינם אלא למצוה מן המובחר ואם שינה כשר:

2599 שכח לכתוב את השם כולו תולה אותו בין השיטות אבל מקצת השם בשיטה ומקצתו תלוי פסול ובשאר תיבות אם שכח כותב מקצת התיבה בשיטה ומקצתה למעלה: הגה יש סופרים מדקדקים לכתוב אותיות בי"ה שמ"ו בראש העמודים וכן קצת המדקדקים לכתוב בראש כל עמוד ו' וקורין אותו ווי העמודים. ואין לדקדק בכל זה ואפילו המדקדק יותר שלא ימעט או ירחיב הכתב לפעמים משום זה הגהות מיי' פ"ז כי כל דברים אלו אין להם שורש על מה שיסמכו ב"י :

2600 שצריך לכתוב אותה לשמה ודין תיקון האותיות וזיונן. ובו ז' סעיפים: צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה ומספיק לכל הספר:

2601 צריך שיהיה לפניו ספר אחר שיעתיק ממנו שאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב וצריך שיקרא כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה:

2602 יכתוב כתיבה נאה ומיושרת תמה ואם כתב אל"ף למ"ד ביחד כזה ﭏ אינו כשר:

2603 צריך שכל אות תהא מוקפת גויל מארבע רוחותיה שלא תדבק אות בחברתה אלא יהא ביניהם כחוט השערה ולא יהיו מופרדות הרבה זו מזו כדי שלא תהא תיבה אחת נראית כשתים ויהיה בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה ולא יקרבם ביותר שלא יהיו שתי תיבות נראות כאחת ואם שנה שהרחיק בין האותיות עד שהתיבה נראית כשתים או שקירב שתי תיבות עד שנראות כאחת פסול:

2604 צריך שלא תפסל צורת שום אות עד שאינה נקראת או דומה לאות אחרת בין בעיקר הכתיבה בין בקרע בין בנקב שניקב בה בין בטשטוש: ויכול ליטול דיו מן אות הכתוב כשצריך לדיו הגהות מיימוני פ"ב או שרוצה לגלול הספר הרא"ש כלל ג':

2605 צריך ליזהר בתיקון האותיות ובזיונן כמו שנתבאר באורך בהלכות תפילין סימן ל"ב וסימן ל"ו:

2606 ספר המנוקד פסול ואפילו הסירו ממנו הניקוד וכן ספר שיש בו פיסוק פסוקים פסול: הגה ודוקא שעשה הפסק בדיו אבל אם הניח אויר בין הפסוקים כל שאין בו שיעור פרשה כשרה תשובת ריב"ש וספר תורה שעירב בו האותיות כמו בגט אינה פסולה אבל לכתחלה אין לעשות כן שם סימן קמ"ו:

2607 צורות פרשה פתוחה וסתומה וצורת השירה. ובו ו' סעיפים: פרשה פתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה יגנז: הגה וי"א דמותר לתקנו כמו בשאר טעיות הרא"ש והרשב"א וריב"ש וכן נהגו הסופרים לתקנו אם אפשר לו למחוק שלא יפגע בשם כי אין לו לחתוך השם ולעשות נקבים ביריעה: הרא"ש כלל ג':

2608 בצורת פתוחה וצורת סתומה יש מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש וירא שמים יצא את כולם ויעשה בענין שבפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה וישתייר בסופה חלק כדי תשעה אותיות ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה ובפרשה סתומה תמיד יסיים פרשה שלפניה בתחלת שיטה ויניח חלק כדי תשעה אותיות ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה ולא ישנה לעשות צורה אחרת לא לפתוחה ולא לסתומה ובהכי הוי כשר בין להרמב"ם בין להרא"ש: הגה ואם לא יוכל לכוין בכך לא יסור מדברי הרמב"ם בזה כי עליו סמכו האחרונים וכתבו שדבריו הם עיקר מ"כ בשם חכם א' ומ"מ אם נמצא ספר תורה שאינה כתובה לפי דבריו אין לפוסלה כי יש גדולים שיש להם סברות אחרות בזה ר"י מינץ סי' ח':

2609 כתב השירה כשאר הכתב או שכתב שאר הכתב כשירה פסול ודוקא שכתב השירה כשאר כתב בלא פיזור אבל אם שינה בפיזור ממה שנהגו לא פסל ובלבד שיהא אריח על גבי לבינה:

2610 שירת הים כותבים אותה בשלשים שיטות שטה ראשונה כדרכה ושאר שיטות אחת מניחין באמצע ריוח אחד ואחת מניחין הריוח בשני מקומות באמצע עד שתמצא השיטה חלוקה לשלש ונמצא ריוח כנגד הכתב וכתב כנגד הריוח:

2611 צורת שירת האזינו כל שיטה יש באמצע ריוח אחד ונמצאת כל שיטה חלוקה לשתים וכותבים אותה בשבעים שיטות:

2612 כתב המלא חסר או החסר מלא או שכתב מלה שהיא קרי וכתיב כקריאתה כגון שכתב ישכבנה במקום ישגלנה או ובטחורים במקום ובעפולים וכיוצא בהן פסול: הגה ויש עוד דברים שנהגו בהן הסופרים כמו שהעתיקו איש מפי איש כמו באותיות גדולות וקטנות והנקודות והמשוכות. ועוד נהגו במנין השיטין לעשותם לא פחות ממ"ח וי"א מ"ב ולא יותר מס'. ועוד נהגו בראשי השיטין למעלה משירת הים ה' שיטין וזה התחלתן. הבאים. ביבשה. ה'. מת. במצרים. וכן למטה מהשירה ה' שיטין והתחלתן ותקח. אחריה . סוס. ויצאו. ויבאו. ולמעלה משירת האזינו ששה שיטין. והתחלתן. ואעידה. אחרי. הדרך. באחרית. להכעיסו. קהל. ולמטה ה' שיטין והתחלתן. ויבא. וידבר. אשר. הזאת. אשר. וכל אלו הדברים למצוה ואם שינה לא פסל הכל מלשון הטור:

2613 דין תליית הדילוג ודין הטועה בכתיבת השם. ובו י"ג סעיפים: טעה ודילג תיבה או יותר יכול לתלותה בין השיטין אבל לא בריוח שבין דף לדף:

2614 אע"פ שאומר בתחלת הספר שכותבו לשם קדושת ספר תורה בכל פעם שכותב שם מהשמות שאינם נמחקים צריך לומר שכותב לשם קדושת השם ואם לא עשה כן פסול כן נראה מרא"ש וכ"כ סמ"ג וסה"ת: הגה כתב שם אלהים אחרים לשם קדושה אינו פסול דהוי כמקדיש בעלי מומין למזבח דאינן קדושים ב"י בשם רשב"ץ:

2615 כשכותב השם אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו ואם היה כותב שני שמות זה אחר זה מותר להפסיק ביניהם וכשיחזור לכתוב שם שני צריך לחזור לומר שהוא כותבו לשם קדושת השם:

2616 כשטובל הקולמוס לכתוב השם לא יתחיל מיד השם לכתוב שמא יהיה עליו רבוי דיו ולא יצא הכתב מיושר אלא יכוין להניח אות אחת מלכתוב קודם השם ובאותו האות יתחיל לכתוב ואם לא עשה כן יחפש אחר אות שצריכה דיו וימלאנה וכותב את השם ב"י בשם מ"כ:

2617 כתב האזכרות בדיו וזרק עליהם זהב פסול:

2618 שכח לכתוב השם כולו תולה אותו בין השיטות אבל מקצת השם בשיטה ומקצתו תלוי פסול:

2619 מותר לכתוב השם על מקום המחק ועל מקום הגרד. ואין חילוק בזה בין ס"ת לשאר ספרים כ"כ בס"ה:

2620 צריך שיהיו כל אותיות השם בתוך הדף ולא יצא מהם כלל חוץ לדף:

2621 אסור למחוק אפילו אות אחת משבעה שמות שאינם נמחקים ולא מאותיות הנטפלות מאחריהם כגון ך' של אלהיך וכ"ם של אלהיכם ואלו השבעה שמות. שם ההויה. ושם אדנות. ואל. אלוה. אלהים. שדי. צבאות. ויש גורסין ג"כ אהי"ה אשר אהיה טור:

2622 כתב אל מאלהים. יה מהשם. או שכתב שם יה אינו נמחק אבל שד משדי וצב מצבאות נמחקים: הגה וכן אד מאדני או אה מאהיה ירושלמי פ"ק דמגילה ויש מחמירין בזה תוס' פ' שבועת העדות בשם ר"ח והשם שכותבין בסדורין ב' יודין ואחת על גביהן מותר למחקו אם הוא לצורך פסקי מהרא"י סי' קמ"ח:

2623 נדבקה אות לחבירתה באותיות השם יש לו לגרדו: הגה דיו שנשפכה על השם מותר למחקו כדי לתקנו דאין זה דרך מחיקה רק דרך תיקון ב"י בשם מסכת סופרים ובהגהת מיימוני פ"ו ה' של שם שכרעה נוגעת בגגה אם נוגע ממש עד שנראית כח' מותר למחוק או לגרד הרגל ולתקנה אבל אם נוגע רק מעט יש לספק בדבר אם מותר ב"י בשם ר"י אסכנדרני:

2624 הכותב יהודה ולא נתן בו דל"ת יתלה הדל"ת למעלה היה לו לכתוב השם וכתב יהודה עושה ה' מהדל"ת ומוחק ה' אחרונה:

2625 כלי שהיה כתוב עליו שם קוצץ מקום השם וגונזו: הגה ואסור לכתוב שם לכתחלה שלא בספר דיוכל לבא לידי בזיון ולכן נזהרין שלא לכתוב שם באיגרת ויש נזהרין אפילו במלת שלום שלא לגמור כתיבתו מהרי"ל בשם התשב"ץ:

2626 שלא להפוך היריעה על פניה. ובו סעיף אחד: כתב היריעה ובא להניחה כדי שתתייבש לא יהפוך הכתב למטה אע"פ שמכוין כדי שלא יעלה אבק על הכתב מכל מקום דרך בזיון הוא אלא יהיה פני הכתב למעלה ויפרוש עליו בגד:

2627 דין תפירת ספר תורה. ובו ד' סעיפים: אין תופרין ספר תורה אלא בגידי בהמה או חיה הטהורים ולא יתפור כל היריעה מראשה לסופה אלא יניח בראשה מעט ובסופ' מעט שלא יהיה תפור וכל השאר יהיה תפור מראש ועד סוף ויתפור מבחוץ תרומת הדשן סי' נ':

2628 ישים בספר תורה שני עמודים אחד בראשו ואחד בסופו ומה ששייר גליון בראשו ובסופו יכרוך על העמודים ויתפרנו בגידים וישאר בין העמוד לדף שתי אצבעות. ובשעת הדחק שאי אפשר לתפרה בגידין אם נתפרה במשי סביב העמודים קורין בה מיהו אם אפשר לתקנה בגידין אע"פ שכבר נתפרה במשי אין קורין בה עד שיתקננה ת"ה סי' נ"א:

2629 אם נקרע רוב תפירה שבין יריעה ליריעה ועדיין מחוברות בחמש או שש תפירות של קיימא כשר שם סימן נ':

2630 אם יריעה אחת אינה תפורה עמו אפילו היא מונחת עמו אין קורין בו:

2631 דיני הגהת ספר תורה ושלא ישהנו מוטעה. ובו ח' סעיפים: ספר תורה שאינו מוגה אסור להשהותו יותר משלשים יום אלא יתקן או יגנוז. והוא הדין לשאר ספרים רש"י וב"י בשם הגהות מיימוני ורבינו ירוחם נתיב נ' ואין להגיה שום ספר על פי הסברא כי אם בראיה ברורה שיש בו טעות הרב ר' דוד כהן בית ט"ו וחרם קדמונים:

2632 קראו בספר תורה בצבור ונמצא בו טעות מוציאין ספר תורה אחרת ומתחיל ממקום שנמצא הטעות ומשלימין שבעה על אותם שקראו במוטעה ואם נמצא הטעות באמצע קריאת התורה גומר קריאתו בספר הכשר ומברך לאחריה ואינו מברך לפניה כי ברכה שבירך לפניה בספר תורה הפסול וכן קריאה שקראו בו עלתה להם בדיעבד: הגה ואין חילוק בזה בין שנמצא הטעות בספר תורה ראשונה בין שנמצא הטעות בשניה שקורין בה חובת היום למפטיר ועיין בא"ח סימן קמ"ג:

2633 ס"ת שנמצאו בו שלש טעיות אסור לקרות בו עד שיגיהנו כי הוא מוחזק במוטעה:

2634 ספר תורה שיש בו ג' טעיות בכל דף ודף יתקן ואם היו ד' יגנז ואם היה רוב הספר מוגה והשאר יש בו ד' טעיות בכל דף ונשאר אפילו דף אחד מאותו השאר המשובש בלא ד' טעיות הרי זה יתקן במה דברים אמורים שכתב המלא חסר לפי שהוא גנאי לתלות כל כך ביני שיטי אבל אם כתב החסר מלא אפי' יש בכל דף ודף כמה טעיות יתקן לפי שאין הגרידה גנאי כמו התליה: הגה וכשגורד ירחיב האות שלפניו ושלאחריו קצת שלא יהא מקום הגרד הפסק בתיבה ב"י ומרדכי ה"ק:

2635 אם דילג שני שיטין או ג' לא ימחוק שלשה שיטין לכתוב במקומם ארבעה או ה' להכניס מה שדילג מפני שממעט הכתב ומחזי כמנומר פי' כעור נמר שיש בו גוונין הרבה וטוב לסלק היריעה ומ"מ הסופרים נהגו לתקן וכמו שנתבאר לעיל ריש סי' רע"ה:

2636 נקרעה היריעה לאחר תפירתה. ובו ב' סעיפים: ספר תורה שנקרעה בו יריעה בתוך שני שיטות יתפור בתוך ג' לא יתפור במה דברים אמורים בישן שאין עיפוצו ניכר ואם ניכר הגויל שהוא עפוץ תופר אפי' קרע הבא בתוך ג' אבל לא יותר ריב"ש וכן בין דף לדף ובין תיבה לתיבה יתפור וכל הקריעות אין תופרין אותם אלא בגידים שתופרין בהם היריעות זו לזו: הגה וי"א שנוהגין לתפרם במשי ת"ה סי' נ"א והרא"ש כלל ג' וסה"ת וכן נוהגין האידנא אבל העיקר לתפרם בגידין אם אפשר ש"ס ופוסקים וריב"ש וי"א דמותר לדבק עליו קלף מבחוץ כל זמן שמותר לתפרם ולדבק הקריעה ע"י כך שם סי' ל"א וכן אם נחסר דבר כותבין על הקלף הדבוק מהרי"ק שורש קכ"ב וכן נהגו ועיין לקמן סימן ר"ץ ובכל הקרעים יזהר שלא תחסר אות אחת או תשתנה צורתה או תחלק: הגה ואם נחלק שום אות על ידי הקריעה פסולה ולא מהני מה שמדבקו מאחוריו שם וכן יזהר שלא יתחב המחט תוך הכתב אלא חוץ לכתב:

2637 ס"ת שבלו ממנו יריעות ובא להחליפם אפילו לא בלו ממנו אלא אחת או שתים צריך להחליף שלש לפי שאי אפשר שיהיו אותם שמחליף דומות לגמרי לאחרות ולכך צריך שיהיו לפחות שלש דומות:

2638 מי כשר לכתיבת ס"ת ואם אמר הסופר שלא כתב האזכרות לשמן. ובו ח' סעיפים: ס"ת שכתבו אפיקורוס ישרף כתבו כנעני יגנז נמצא ביד אפיקורוס ואינו יודע מי כתבו יגנז נמצא ביד כנעני ואינו יודע מי כתבו יש מי שמכשיר ויש אומרים יגנז וחייבין הצבור לקנותו ממנו בכדי דמיו או יותר מעט ולגנזו כדי שלא יזלזל בו ואם רצה להעלות בדמיו יותר מכדי דמיו הרבה מניחין אותו בידו ואם הוחזקו שבזזו כנענים ספרי ישראל תולים שאותם ספרים שלהם היו וקורין בהם:

2639 גר שחזר לסורו מחמת יראה כשר לכתוב ס"ת:

2640 ס"ת שכתבו מסור עבד אשה קטן כותי ישראל מומר פסולין:

2641 ס"ת שכתבו ממזר יש פוסלין וה"ה גר תושב מרדכי סה"ק:

2642 ס"ת שאמר הסופר לאחר שיצא מידו לא כתבתי האזכרות לשמן אינו נאמן לפסלו אבל נאמן הוא להפסיד כל שכרו ולמה אינו נאמן לפסלו שמא לא נתכוון אלא להפסיד על הלוקח או על זה ששכרו ודומה שאינו מפסיד באמירה זו אלא שכר האזכרות לפיכך אם אמר ספר תורה זה עורות שלו אינם מעובדים לשמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסלו שהכל יודעים שאם אין העורות מעובדין לשמן אין לו שכר כלל: הגה מיהו כשכר חומש בעלמא חייב לשלם לו דהא מכל מקום לא גרע מחומש מרדכי פ' הניזקין:

2643 לנהוג כבוד בספר תורה ודין תשמישיה. ובו י"ט סעיפים: חייב אדם לנהוג כבוד גדול בס"ת ומצוה לייחד לו מקום ולכבד המקום ההוא ולהדרו ביותר ולא ירוק כנגד ספר תורה ולא יגלה ערותו כנגדו ולא יפשוט רגלו כנגדו ולא יניחנו על ראשו כמשוי ולא יחזור לו אחוריו אלא אם כן גבוה ממנו עשרה טפחים אלא ישב לפניו בכובד ראש וביראה ופחד שהוא העד הנאמן על כל באי עולם שנאמר והיה שם בך לעד ויכבדנו כפי כחו:

2644 הרואה ס"ת כשהוא מהלך חייב לעמוד לפניו ויהיו הכל עומדים עד שיעמוד זה שמוליכו ויגיענו למקומו או עד שיתכסה מעיניהם: הגה אבל לפני חומשים שלנו אין צריכים לעמוד ב"י בשם הרמב"ם ויש מחמירים. רשב"א סי' קמ"ד השומע קול הנושא ספר תורה אף על פי שאינו רואה אותו חייב לעמוד ב"י בשם הרב רבינו מנוח:

2645 היה הולך ממקום למקום וס"ת עמו לא יניחנו בשק ויניחנו על גבי חמור וירכב עליו אלא מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על החמור ואם היה מפחד מפני הגנבים מותר:

2646 לא יאחוז אדם ס"ת ויכנס בו לבית הכסא או לבית המרחץ או לבית הקברות אע"פ שכרוך במטפחת ונתון בתיק שלו ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות מהמת או מבית הקברות או מבית הכסא ולא יאחוז ספר תורה בלא מטפחות:

2647 אין זורקין כתבי הקדש ואפילו הלכות ואגדות ואסור להפוך אותו על פניהם וכשמצאו כך צריך להפכו מהרי"ל:

2648 הקמיעין אם היו מכוסין עור מותר ליכנס בהם לבית הכסא ואם לאו אסור:

2649 אסור לישב על המטה שספר תורה עליה: הגה וכל שכן שאסור להניחה ע"ג קרקע והוא הדין שאר ספרים ב"י בשם הר"ר מנוח ובשם א"ח וכל בו ואפילו על המדרגות שעושין לפני ארון הקודש אסור להניח ספרים הגמי"י ולא יניח אדם ס"ת על ברכיו וב' אצילי ידיו עליו מהרי"ל ונ"ל דהוא הדין שאר ספרים:

2650 בית שיש בו ס"ת לא ישמש בו מטתו עד שיוציאנו ואם אין לו מקום להוציאו יעשה לפניו מחיצה גבוהה י' טפחים אבל ע"י הנחת כלי בתוך כלי שאינו מיוחד אינו מותר אלא בתפילין ושאר כתבי הקדש וחומשים אבל לא בס"ת והרמב"ם מתיר אף בס"ת ואם פירש טליתו על הארגז שמונח בו חשוב ככלי בתוך כלי:

2651 כל הטמאים אפילו נדות מותרים לאחוז בס"ת ולקרות בו והוא שלא יהיו ידיהם מטונפות או מלוכלכות:

2652 ספר תורה שבלה או נפסל נותנין אותו בכלי חרס וקוברין אותו אצל ת"ח וזו היא גניזתו:

2653 מטפחות ספרים שבלו עושין אותם תכריכין למת מצוה וזו היא גניזתן:

2654 תיק שהוכן לס"ת והונח בו וכן המטפחות והארון והמגדל שמניחים בו ס"ת אע"פ שאין מניחים בו ס"ת כשהוא לבדו אלא כשהוא בתיק וכן הכסא שהוכן להניח ס"ת עליו והונח כולם תשמישי קדושה הם ואסורים ולאחר שיבלו או ישברו נגנזים:

2655 תיבה שנשברה מותר לעשות ממנה אחרת קטנה אבל אסור לעשות ממנה כסא לספר תורה וכסא שנשבר מותר לעשות ממנו כסא קטן ואסור לעשות ממנו שרפרף פי' ספסל קטן לכסא:

2656 הבימות שעומד עליהם האוחז הספר אין בהם קדושת ס"ת אבל יש בהם משום קדושת בית הכנסת:

2657 כל מה שעושה לספר תורה אם עשאו על תנאי להשתמש בו שאר תשמיש אם רצה מועיל בו התנאי:

2658 תפוחי כסף וזהב שעושים לספר תורה לנוי תשמישי קדושה הם ואסור להוציאם לחולין אם לא לקנות בהם ס"ת או חומש:

2659 כל מה שאסור לשנותו לקדושה קלה אם מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מותר:

2660 יחיד שמוכר ספר תורה שלו ותשמישו יש מי שמתיר להשתמש בדמיו ויש מי שאוסר. ואם היו בה טעיות לכ"ע שרי ריב"ש סי' רפ"ו ועיין בא"ח סימן קנ"ג:

2661 מותר להניח ספר תורה על ס"ת ומניחים חומשים ע"ג נביאים וכתובים אבל אין מניחים נביאים וכתובים על גבי חומשים ולא חומשים על גבי ס"ת: הגה אבל כתובים על גבי נביאים או איפכא שרי ב"י בשם הר"ן בשם תוספות פ"ק דב"ב וכל זה מיירי בב' כריכות שכל א' כרוך בפני עצמו אבל בכרך א' הכל שרי מרדכי פ' השותפין וע"ל סי' רמ"ו דאסור להרהר בדברי תורה במקומות המטונפים והוא משום כבוד תורה:

2662 שיכול לדבק תורה נביאים וכתובים יחד. ובו ה' סעיפים: מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד ומניח בין כל חומש וחומש ד' שיטין ובין כל נביא ונביא ג' וכן בין כל נביא ונביא של תרי עשר ואין קדושתם כקדושת ספר תורה אלא כחומש בעלמא וכל זה בחומשים העשוים בגליון כס"ת אבל בשלנו שהם נכרכים אין חילוק בין חומש לנביאים הר"ן ומותר לכתוב כל התורה חומש חומש בפני עצמו ואין בהם קדושת ספר תורה השלם ויש מי שאומר שהם כס"ת לכל דבריהם אלא שאין קורין בהם בצבור:

2663 לא יכתוב מגילה בפני עצמה שיהיה בה פרשיות ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ואם דעתו להשלימה לחומש מותר:

2664 כתב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת מותר:

2665 אסור לרקם פסוקים בטלית:

2666 סדרן של נביאים יהושע שופטים שמואל מלכים ירמיה יחזקאל ישעיה תרי עשר. וסדר הכתובים רות תילים איוב משלי קהלת שיר השירים קינות דניאל מגילות אסתר עזרא דברי הימים:

2667 שלא לכתוב בלא שרטוט. ובו ב' סעיפים: כל כתבי הקודש אין כותבין בלא שרטוט אפילו כתובים על הנייר:

2668 אסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלא שרטוט אם הוא כתב אשורית: ואין חילוק בין כתיבה לחקיקה בעצים או בזהב ב"י בשם ר' ירוחם נתיב ב' ומיהו באגרת שלומים מותר לכתוב אפילו כמה תיבות מהפסוק לדבר צחות: הגה ואם שרטט שיטה העליונה שוב לא צריך טור בשם ר"ת וי"א דאין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית שכותבין בו התורה שם בשם רבינו ירוחם :

2669 שכר מצות מזוזה. ובו ב' סעיפים: מצות עשה לכתוב פ' שמע והיה אם שמוע ולקבעם על מזוזת הפתח וצריך ליזהר בה מאד וכל הזהיר בה יאריכו ימיו וימי בניו ואם אינו זהיר בה יתקצרו: הגה ומ"מ אם אין ידו משגת לקנות תפילין ומזוזה יקנה תפילין ולא מזוזה ירושלמי סוף מגילה ובא"ח סי' ל"ח סי"ב דמצוה שהיא חובת הגוף עדיפא:

2670 נתינתה בטפח החיצון: הגה י"א כשאדם יוצא מן הבית יניח ידו על המזוזה מהרי"ל שם ומוכח בעבודת כוכבים דף י"א ויאמר ה' ישמר צאתי וגו' במדרש וכן כשיכנס אדם לבית יניח ידו על המזוזה:

2671 מקומות החייבים במזוזה. ובו כ"ג סעיפים: אלו המקומות שחייבים במזוזה אחד שערי בתים ושערי חצרות מדינות ועיירות רפת בקר ולולין ואוצרות יין ושמן ובית האשה ובית השותפים כולם חייבים: הגה ודוקא כשבית השותפים ישראלים אבל בית של ישראל ועובד כוכבים פטור ממזוזה מרדכי ספ"ק דעבודת כוכבים וכן חצירות או עיירות שמקצת עובדי כוכבים דרים שם פטורין ממזוזה חידושי אגודה פ"ק דיומא:

2672 בית התבן בית העצים ובית הבקר חייבים ואם הנשים רוחצות בהם כיון שעומדות שם ערומות אין כבוד שמים להיות שם מזוזה: הגה ודוקא אלו אבל חדר ממש אפי' מקום שאיש ואשה ישנים ומשמשים שם חייב במזוזה בתשובת מהרי"ל וכ"כ הב"י ויש מקילין ואומרים דבכל מקום שנשים שוכבות פטור ממזוזה ב"י בשם סמ"ק וכל בו ומרדכי סוף הל' מזוזה ונראה לי דבמקום שהדלת מבפנים וכששוכבים שם סוגרים הדלת ונמצא המזוזה מבחוץ חייב לכולי עלמא ד"ע בד"מ וכ"מ בתשובת מהרי"ל סי' צ"ח:

2673 בהכ"נ אם יש בו דירה לשום אדם חייב במזוז': הגה ואם בית דירה בעזרה שלפני בית הכנסת העזרה חייבת ובית הכנסת פטור ב"י בשם רבינו ירוחם:

2674 בית הכסא ובית המרחץ ובית הבורסקי ובית הטבילה פטורים לפי שאינם עשויים לדירת כבוד:

2675 במקום שיש טינוף כגון שתינוקות מצויים שם טוב לכסות המזוזה ובמקום טהרה טוב להיות נראית:

2676 אכסדרה והוא המקום שיש לו ג' כתלים ותקרה אע"פ שיש לה שני פצימין ברוח רביעית פטורה מפני שהפצימין להעמיד התקרה הם עשויים ולא משום מזוזות ל' הרמב"ם פ"ו מהס"ת ד"ג אבל אם יש לה מחיצה גם ברוח הרביעית אע"פ שהיא נמוכה או שעשויה חלונות חלונות חייבת:

2677 מרפסת שהיא דרך לעלות בה לעליות ובית שער והגנה פטורים ואם בית פתוח לאחד מאלו חייבים ויש אומרים שבית שער חייב אפילו אין בית פתוח לו טור והפוסקים בשם ר"י:

2678 בית שער שפתוח לבית ולחצר חייב בשתי מזוזות אחת במקום שפתוח לבית ואחת במקום שפתוח לחצר:

2679 בית שער העומד בין הגנה לבית חייב בשתי מזוזות אחת במקום שפתוח לבית ואחת במקום שפתוח לגנה:

2680 בית המדרש פטור מהמזוזה ואם יש בו פתח שרגיל לצאת בו לביתו חייב במזוזה באותו פתח וי"א שבית המדרש חייב במזוזה ונכון לחוש לדבריהם אבל לא יברך עליה:

2681 סוכת החג בחג והבית שבספינה והחנויות שבשוקים פטורים:

2682 שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו הפנימית חייבת והחיצונה פטורה:

2683 בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות פטור ואם יש בו כדי לרבע ד' אמות על ד' אמות בשוה אע"פ שארכו יתר על רחבו או שהוא עגול או בעל ה' זויות חייב רמב"ם שם ד"ב:

2684 בית שאין לו תקרה פטור היה מקצתו מקורה ומקצתו אינו מקורה אם היה הקירוי כנגד הפתח חייב במזוזה והוא שיהי' במקורה ד' על ד':

2685 הבית אע"פ שאין לו דלתות חייב במזוזה ויש מי שפוטר:

2686 הרבה חדרים זה לפנים מזה כולם חייבים במזוזה:

2687 אם יש בבית הרבה פתחים פתוחים לחצר או לרשות הרבים ונעשו כולם לכניסת ויציאת בני הבית כולם חייבים אפילו נתמעטו הדיורים שאין רגילין עתה לצאת ולבא אלא באחד מהם:

2688 בית שיש לו פתחים הרבה אף על פי שאינו רגיל לצאת ולבא אלא באחד מהם חייב לעשות מזוזה בכל פתח ופתח: הגה הואיל ונעשו לכניסה ויציאה משמעות הטור מרתף שיש לו פתח מן הרחוב שמכניסין בו יין בחביות גדולות ויש לו פתח קטן מן הבית שנכנסין ויוצאין בו תמיד אם הפתח הקטן ראוי למזוזה היא חייבת והגדולה פטורה ואם אין הקטן ראוי למזוזה הגדולה חייבת והקטן פטור ב"י בשם תשובה אשכנזית והיא בת' מהרי"ל סי' צ"ט:

2689 ארובה שבין בית לעליה ועולים לה בסולם ועושים סביב הסולם היקף מחיצות פעמים למטה ברגלי הסולם ופעמים למעלה בראשו ויש בו צורת פתח במקום שעושין אותו חייב ואם עשו למעלה וגם למטה חייב בשתים:

2690 פתח שאחורי הדלת אם יש לו פצים טפח חייב במזוזה:

2691 פתח אחד וחלקו בעמוד בינתיים כל שיש היכר ציר בזה ובזה לצד העמוד הרי הם כשני פתחים וצריך מזוזה לכל פתח אבל כל שאין צירים לצד העמוד אין העמוד מחלקו לשנים שאינו אלא לנוי בעלמא:

2692 השוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדק בארץ ישראל פטור ממזוזה שלשים יום והשוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד משום ישוב ארץ ישראל והוא הדין לשואל בית דינו כשוכר ב"י בשם הר"ר מנוח וכ"מ בש"ס:

2693 השוכר בית מאינו יהודי חייב במזוזה:

2694 איזו פתח חייב במזוזה. ובו ב' סעיפים: אין הפתח חייב במזוזה אלא אם כן יש לו שתי מזוזות ומשקוף:

2695 בית שיש לו מזוזה מכאן ומכאן וכיפה כמין קשת על שתי המזוזות במקום המשקוף אם יש בגובה המזוזות י' טפחים או יותר חייב ואם אין בו י' טפחים פטור מפני שאין לו משקוף : הגה וכל שכן פתח שאין לו גובה עשרה טפחים דפטור ממזוזה כ"מ בטור ופוסקים עב"י המנהג נתפשט במדינות אלו דרוב עולם סומכין על מזוזה אחת שעושין על פתח בתיהם ואינו נכון ואין להם על מה שיסמוכו לכן כל ירא שמים יתקן ביתו כדינו בכל הפתחי' החייבים וכמו שנתבאר מהרי"ל בתשובה ובהל' מזוזה:

2696 במה והיאך נכתבת. ובו ט"ו סעיפים: כיצד כותבין את המזוזה כותבין שתי פרשיות שמע והיה אם שמוע על דף אחד ביריעה אחת ועושה לה ריוח מלמטה וריוח מלמעלה כמו חצי צפורן ובתחלתה ישייר כדי לגול אותה אחר שתכרך. ובסופה אין צריך להניח כלל טור:

2697 צריך לכתבה בדף אחד ואם כתבה בב' או בג' דפין כשרה:

2698 כתבה שלא על הסדר אפילו שכח מלכתוב אות אחת פסולה ואין לה תקנה ואין צריך לומר אם הקדים פרשה לפרשה:

2699 כתבה בשני עורות אף על פי שתפרן פסולה:

2700 צריכה עיבוד לשמה לכתחלה אבל במקום שאם ימתין לעור מעובד לשמה יתבטל מהמצוה יכתבנה על עור שאינו מעובד הנמצא ויקיים המצוה מיד בעוד שמבקש עור מעובד לשמה:

2701 כתבה על הקלף או על הגויל כשרה לא אמרו דוכסוסטוס אלא למצוה וקלפים שלנו כשרים לכל מרדכי הלכות קטנות:

2702 דינה לענין הדיו והכתיבה והתגין של שעטנ"ז ג"ץ כמו בספר תורה:

2703 צריכה שרטוט ואם כתבה בלא שרטוט פסולה:

2704 כותב כל שיטותיה שוות שלא תהא אחת ארוכה מחבירתה ואם האריך בשיטה אחת יותר מבאותה שלפניה ובאותה שתחתיה קיצר יותר מבאותה שלפניה ולפני פניה כשרה ובלבד שלא יעשנה כקובה או כזנב או כעיגול:

2705 על הארץ יכתוב בראש השיטה אחרונה ולא יכתוב בה יותר:

2706 נהגו לעשותה כ"ב שיטין:

2707 צריך לכתבה בימין כמו בתפילין:

2708 ריוח שבין פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע מצוה לעשות פרשה סתומה ואם עשאה פתוח' כשרה לפי שאינה סמוכה לה בתורה:

2709 כורכה מסופה לראשה מאחד כלפי שמע:

2710 אסור להוסיף בה מאומה אלא שמבחוץ כותבין שדי כנגד תיבת והיה שבפנים: הגה וי"א נגד הריוח שבין הפרשיות טור בשם הרא"ש ומרדכי ה"ק ורמב"ם והגה"מ בשם סה"ת וכן נוהגין ומניחין נקב בקנה נגד שם שדי שיהא נראה מבחוץ שם במרדכי והגמי"י עוד נוהגין לכתוב מבחוץ כוז"ו במוכס"ז כוז"ו נגד ה' אלהינו ה' טור ויהפוך אלה האותיות מכתיבת המזוזה כדי שיגיע כל אות נגד האות שמתחלף בו באלפ"א בית"א הגהמי"י אבל בפנים אין להוסיף שום דבר על ב' פרשיות טור ורמב"ם:

2711 מקום קביעותה וכיצד נקבעת וברכתה. ובו ו' סעיפים: בא לקבעה יניחנה בשפופרת של קנה או של כל דבר ויקבענה במקומה ויברך אקב"ו לקבוע מזוזה ולא יברך בשעת כתיבתה. והקובע ב' או ג' מזוזות מברך ברכה אחת לכולן בית יוסף בשם תשובת הרשב"א:

2712 איזהו מקום קביעתה בתוך חלל של פתח בטפח הסמוך לחוץ ואם שינה אינו מעכב ובלבד שיניחנה במזוזה עצמה טור בתחלת שליש העליון גובה השער ואם קבע למעלה מזה כשרה והוא שירחיקנה מהמשקוף טפח וצריך לקבעה על ימין הנכנס ואין חילוק בין אם הוא אטר יד או לא במרדכי ה"ק ואם קבעה משמאל פסולה:

2713 מי שחולק ביתו לשנים ובכל חלק פתח פתוח לרשות הרבים ובמחיצה החולקת יש פתח מזה לזה במקום שעושה החור שבסף שציר הדלת סובב בו ומעמיד שם הדלתות הוא הבית ובדרך ימין שנכנסים לו קובעים אותה:

2714 כיצד קובעה ימסמרנה במסמרים במזוזת הפתח או יחפור בה חפירה ויקבענה בה ולא יעמיק לחפור טפח בעומק שאם עשה כן פסולה:

2715 קבעה במזוזות הפתח בעודה תלושה ואח"כ חברה לפתח פסולה:

2716 צריכה להיות זקופה ארכה לאורך מזוזת הפתח ויכוין שיהא שמע דהיינו סוף הגלילה לצד חוץ: הגה וכן נהגו ב"י אבל י"א שפסולה בזקופה אלא צריכה להיות שכובה ארכה לרוחב מזוזת הפתח טור והפוסקים בשם ר"ת והמדקדקים יוצאים ידי שניהם ומניחים אותה בשפוע ובאלכסון טור והגהות מיימוני ומהרי"ל ות"ה סי' נ"ב וכן ראוי לנהוג וכן נוהגין במדינות אלו ויכוין שיהא ראש המזוזה דהיינו שמע לצד פנים ושיטה אחרונה לצד חוץ:

2717 שלא לכתוב אותה על גליון ספר תורה. ובו סעיף אחד: ספר תורה או תפילין שבלו אין עושין מהם מזוזה ואין כותבין אותה על גליוני ספר תורה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה: הגה אבל מותר לתקן הס"ת עצמה עם גליונותיה אם אי אפשר לתקנה בענין אחר והיה צריך לגונזה בלאו הכי מהר"מ פדואה סי' פ"ד אבל אם אפשר לתקנה בענין אחר אע"פ שהספר תורה מגוילין ורוצה לדבק עליה קלפים לא יחתוך הגליונות לתקנה דאין אסור לתקנה מבחוץ בקלף אע"פ שהס"ת מגוילין ג"ז שם:

2718 מזוזה מתי נבדקת ומי חייב בה. ובו ג' סעיפים: מזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבע שנים ושל רבים פעמים ביובל:

2719 השוכר בית מחבירו השוכר חייב לקבוע בה מזוזה ולתקן מקום קביעותה ואפילו שכר הבית בחזקת שיש לו מזוזה לא הוי מקח טעות ב"י בשם הרב רבינו מנוח וכשיצא לא יטלנה בידו. ואם הקפיד על מעותיה השני צריך לשלם לו ב"י בשם הרב מנוח ואם שכר הבית מעובד כוכבים או ששכרו לעובד כוכבים נוטלה ויוצא: הגה ועובד כוכבים שבקש שיתנו לו מזוזה ורוצה לקבעה בפתחו אסור ליתנה לו כך השיב מהרי"ל ונראה לי דמ"מ במקום דאיכא למיחש משום איבה ושירע משום זה לישראל שרי כנ"ל:

2720 הכל חייבים במזוזה אפילו נשים ועבדים ומחנכין את הקטנים לעשות מזוזה לפתחיהם:

2721 כמה דינים משלוח הקן. ובו י"ג סעיפים: שלוח הקן אינו נוהג אלא בעוף טהור אפילו אם האם טרפה ואפילו אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח:

2722 קן המזומן אצלו כגון יונים שדרכן ליגדל עם בני אדם בבתים ואווזים ותרנגולים שקננו בבית פטור אבל יוני שובך ועלייה וצפרים שקננו בטפיחים פירוש כלי חרס הבנוי בכתלים אשר שם צפרים יקננו ובבורות ואווזים ותרנגולים שקננו בפרדס חייב והוא שלא הוגבהה האם מעל הביצים כלל משהטילם אבל אם הוגבהה האם מעליהם אם המקומות הללו שלו זכתה לו חצירו והוה ליה מזומן ופטור:

2723 ובכל מקום שימצאנו בין באילן בין בארץ או בבורות שיחין ומערות או בים או בראשו של אדם או בראש שאר ב"ח בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייב לשלח:

2724 צריך לשלח האם עד שתצא מתחת ידו ואח"כ יקח את הבנים ואם רוצה לחתוך כנפיה קודם שישלחנה כדי שלא תוכל לפרוח ויקחנה אינו רשאי אלא ישלחנה מיד עם כנפיה כדי שתוכל לפרוח ולאחר שתצא מידו יקחנה אם ירצה ואם חתכן ישהנה עד שיגדלו כנפיה וישלחנה:

2725 אם רוצה ליקח האם ולשלח הבנים אינו רשאי שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו כמה פעמים חייב לחזור ולשלחה אבל אם שלחה ונטל הבנים והחזירן לקן וחזרה האם עליהם פטור מלשלח:

2726 אם נטל האם מעל הבנים ולא שלחה ישלחנה ופטור:

2727 היו הביצים מוזרות או האפרוחים מפריחים או שהם טריפה או שזכר רובץ על הקן או שעוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור או עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח ל' רמב"ם פ' י"ג מהל' שחיטה דין י':

2728 היתה רובצת על ביצים שאינה מינה והם טהורים הרי זה משלח ואם לא שלח אינו לוקה שם דין י"א:

2729 היתה מטלית או כנפי נוצה מעוף אחר או ביצים מוזרות מפסיקין בינה לקן או שהיו שני סדרי ביצים זה על זה וכנפיה נוגעות בסדר העליון או שהיתה אם על גבי אם או שהיה הזכר על הקן והאם על הזכר הרי זה משלח ואם לא שלח אינו לוקה שם דין י"ד:

2730 שחט מקצת סימני האפרוחים בתוך הקן קודם שיקחנה הרי זה משלח ואם לא שלח אינו לוקה. שם דין י"ב:

2731 היתה מעופפת על הקן אם כנפיה נוגעות בקן חייב לשלח ואם לאו פטור אע"פ שנוגעות מן הצד:

2732 היתה יושבת בין הביצים או בין האפרוחים אפי' נוגעת בהן פטור:

2733 היתה יושבת על שני ענפי האילן והקן תחתיה רואים כל שאילו תשמט ונופלת עליהם חייב ואם לאו פטור:

2734 דיני חדש ומתי נוהג. ובו ה' סעיפים: אסור לאכול חדש מתבואת חמשת המינים עד שיקרב העומר שהוא בט"ז בניסן שנאמ' ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה והאידנא דליכא עומר אסור כל יום ט"ז ובח"ל שעושין ב' ימים אסור כל יום י"ז עד תחלת ליל י"ח:

2735 איסור החדש נוהג בין בארץ בין בחו"ל בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים:

2736 תבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן אסורה עד שיבא העומר הבא: הגה ומ"מ כל סתם תבואה שרי לאחר הפסח מכח ספק ספיקא ספק היא משנה שעברה ואם תמצא לומר משנה זו מ"מ דילמא נשרשה קודם העומר טור בשם הרא"ש ובמיני תבואה שזורעים ודאי לאחר פסח כגון במקצת מדינות שזורעים שבולת שועל ושעורים לאחר פסח אז יש לו להחמיר אחר הקציר אם לא שאין דלתות המדינ' נעולות ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח הגהו' מיימוני פי"א מהמ"א ותוס' ספ"ק דקידושין וכן בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח ובכל הגליל ההוא זורעים לאחר פסח דברים הנזכרים יש להחמיר ולחוש מן הסתם אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין כן משמע בטור בשם הרא"ש ות"ה סי' קנ"ח :

2737 תבואה שנזרעה אחר העומר וקצרה וזרעה ובשעת העומר היתה תחת הקרקע ולא התחילה עדיין לשרש אסור:

2738 שבולת שהביאה שליש קודם העומר ועקרה אחר העומר וחזר ושתלה והוסיפה התוספת אוסר העיקר שהותר:

2739 דיני ערלה באיזה מקום נוהגת ובשל מי. ובו כ"ח סעיפים: הנוטע עץ מאכל מונה לו ג' שנים מעת נטיעתו וכל הפירות שיהיו בו בתוך ג' שנים אסורין בהנאה לעולם בין עיקר הפרי בין הגרעינים בין הקליפות כגון קליפי אגוזים ורמונים והנץ שלהם והזגין והגרעינין של ענבים והתמד העשוי מהם והפגים והתמרים שאינם מתבשלים והענבים שלקו ואין נגמרים בבישולן כולם חייבים בערלה ופטורים מרבעי ויש מי שאוסר תמרים שאינם מתבשלים אף ברבעי:

2740 אבל העלים והלולבים ומי גפנים דהיינו כשחותכין הגפן נוטף ממנו כמו מים מותרים משום ערלה:

2741 האביונות והתמרות והקפריסין של צלף חייבים בערלה במה דברים אמורים בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ האביונות חייבים ותמרות וקפריסין פטורים:

2742 ג' שנים הללו אינם נמנים מיום ליום אלא הולכים בהם אחר שנות העולם שהוא מתחיל מתשרי ואם נתעברה נתעברה לערלה ולרבעי ופעמים שאינו אלא שתי שנים ומ"ד יום ופעמים שהם יתרים על ג' שנים כיצד נטע מקודם ט"ז באב שנשאר עדיין מ"ד יום עד ר"ח תשרי כיון שהגיע ר"ח תשרי עלתה לה שנה ומונה עוד שתי שנים ואם נטע ביום ט"ז ומיום ט"ז ואילך מונה מראש חדש תשרי הבא ג' שנים שלמים ולאחר ר"ח תשרי של שנה רביעית כל הפירות שיחנטו בו קודם ט"ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה אע"פ שנגמרים אח"כ והנחנטים בו מט"ו בשבט של שנה רביעית עד ט"ו בשבט של שנה חמישית נקראים רבעי ולאחר ט"ו בשבט של שנה חמישית הם חולין גמורים:

2743 הא דאמרינן שלאחר ר"ח תשרי של שנה רביעית כל הפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה אע"פ שנגמרים אח"כ דוקא בנטיעה שהקלנו עליה בתחלתה שכיון שעברו עליה מ"ד יום עלתה לה שנה לפיכך החמרנו עליה בסופה הא לאו הכי לא וי"א דלא שנא:

2744 פירות רבעי יש להם דין מעשר שני לכל דבר ובזמן הבית היו צריכים להעלותן לירושלים לאכלם שם או לפדותם ולהעלות הפדיון שם והם מותרים מיד אחר הפדיון והאידנא שאין יכולין להעלותם לירושלים פודים אותם אחר שיגמרו ויתלשו ויכול לפדות את כולם בשוה פרוטה אפילו הם רבים וישליך הפרוטה לים הגדול או ישחקנה ויפזרנה לרוח או ישליכנה בנהר אחר שחיקה ויברך בשעת פדיון אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון רבעי או יפדה בפירות שישוו שוה פרוטה שהוא אחד מל"ב במעה כסף שהוא אשפיר"ו אוטמאניס ששוקל ט"ז גרעיני שעורה שהוא רביע דרה"ם לשון עצמו : הגה ומטבע הרגילה במדינות אלו החצי וינ"ר הוא יותר משוה פרוטה ופודין עליו תה"ד סי' קצ"ב : פירות רבעי פטורין מלקט ושכחה ופרט ועוללות:

2745 דין נטע רבעי נוהג אף בחוצה לארץ ויש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ אבל בחוצה לארץ פירות הבאים אחר שעברו שני ערלה מותרים בלא פדיון וי"א שאינו נוהג בחוצה לארץ רק בכרם ולא בשאר אילנות טור בשם הגאונים ורמב"ן ורא"ש וע"פ:

2746 ערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן בין בשל עובד כוכבים בין בשל ישראל אלא שבשל ארץ ישראל היא מן התורה ובחוצה לארץ הלכה למשה מסיני: הגה ואסור ללקוט לעובד כוכבים פירות מאילן שלו שהוא ערלה משום שנהנה במה שמחזיק לו העובד כוכבים טובה על זה כל בו וב"ה בשם א"ח:

2747 ספק ערלה בא"י אסור ובחוצה לארץ מותר כיצד כרם שיש בו נטיעות של ערלה וענבים נמכרים חוצה לו בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר והוא שלא ידע שהובאו מאותו הכרם ובחו"ל מותר אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה וכל שכן שכרם שהוא ספק ערלה שהוא מותר כן נראה מהטור והרא"ש ומרדכי פרק קמא דקדושין:

2748 כרם שהוא ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר ואין צריך לומר בחוצה לארץ:

2749 חבית של יין הטמונה בכרם של ערלה מותר שאין הגנב גונב מכרם זה וטומן בתוכו אבל ענבים שנמצאו טמונים בו אסורים שקרוב הדבר שגנבם ממנו וטמנם בתוכו:

2750 אסור ליטע פרי של ערלה ואם נטע הפירו' שיוצאי' ממנו מותרי' זה וזה גורם מותר ומותר ליטע יחור פי' ענף מן האילן של ערלה שאין ערלה אלא בפרי:

2751 עובד כוכבים וישראל שהיו שותפים בנטיעה אם לא התנו מתחלה אסור ואם התנו מתחלת השותפות שיהא העובד כוכבים אוכל שני ערלה וישראל אוכל ג' שנים משני היתר כנגד שני ערלה ה"ז מותר ובלבד שלא יבואו לחשבון כיצד כגון שיחשוב כמה פירות אכל העובד כוכבים בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות שזה אסור מפני שהוא כמחליף פירות ערלה: הגה ויש מתירין אפי' לא התנו מתחלה רק שהישראל אומר לעובד כוכבים טול אתה שני הערלה ואני אטול שני היתר כנגדן טור והר"ש:

2752 מותר לומר לעובד כוכבים בשני ערלה עבוד כרמי ותטול פירותיה ותן לי כרמך שעברו עליה שני ערלה ואעבדנה ואטול פירותיה:

2753 מותר למכור לעובד כוכבים פירות שני ערלה לשלש שנים מאחר שלא באו לעולם:

2754 אחד הנוטע גרעין או יחור או שעקר כל האילן ונטע במקום אחר ואחד המרכיב יחור באילן אחר ואחד המבריך דהיינו שעושה גומא אצל האילן ומשפיל אחד מענפי האילן ומטמין אמצעיתו בגומא וראשו יוצא מהצד האחר ונעשה אילן כולם חייבים בערלה ודוקא שחתכו מצד זה מעיקר האילן או שאינו יונק ממנו אבל כל זמן שהוא מחובר ויונק ממנו חשוב כאחד מענפיו ופטור ואם לאחר שגדל הענף שהבריך הבריך ממנו עוד ענף אחר בארץ ועשה כן כמה פעמים זה אחר זה כל זמן שהראשון מחובר לעיקר האילן כולם פטורים הפסיק הראשון מעיקר האילן חייבים ומתחילים למנות להם משעה שהפסיק והעיקר פטור ואם נעקר העיקר מהקרקע חוזר להיות טפל לענף שהבריך ומונים בין לעיקר בין לענף משעה שנעקר:

2755 אע"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה מותר לשתות יין מגפני העובדי כוכבים משום דספק ערלה מותר ואפילו בכרמים שישראל עובדים אותם ומבריכים אותם בכל שנה מותר משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בארץ אבל לא בחוצה לארץ ויש למצוא היתר גם לבני א"י ביין של כרמי העובדי כוכבים משום דרובא דגפנים לאו ערלה נינהו ואפילו בכרמים שידוע ודאי שיש בהם ערלה יש להתירם משום דקודם שיעברו עליהם שני ערלה אינם עושים פירות ואם עושים הם דקים וקלושים שאינם ראויים לעשות מהן יין:

2756 אילן שנקצץ וחזר וגדל מהשורש אינו חייב אלא אם כן נקצץ מעל הארץ ומונין לו משעת קציצה אבל אם נשאר ממנו כל שהוא פטור:

2757 אילן שעקרו רוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר ומהעפר שסביב שרשיו עמו והוסיף עליו שם עפר ונשרש שם בארץ אומדים אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר אחר הרי זה כנטוע במקומו ופטור מהערלה ואם לאו חייב:

2758 אילן שנעקר ונשאר משרשיו מחובר אפי' כעובי המחט שמותחין בו הבגד לאחר אריגה בידוע שיוכל לחיות בלא תוספת עפר ופטור אפי' הוסיף עליו עפר הרבה:

2759 ילדה שאינה גבוהה טפח חייבת בערלה לעולם משום מראית העין שנראה כאילו היא בת שנתה במה דברים אמורים בנטיעה אחת או אפילו שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב אבל אם כל הכרם כך שרי דאית ליה קלא:

2760 בריכה שנפסקה והיא מלאה פירות וכן אילן זקן שנעקר ובו פירות ושתלו במקום אחר או שלקח ענף מלא פירות מאילן זקן והרכיבו בילדה אם נתוסף בפרי עד שאין בפרי הראשון שהוא היתר ק' ק' חלקים על התוספת אסור ואם לאו מותר אבל אם הרכיב ענף מלא פירות של ערלה בתוך אילן זקן הפירות של הענף אסורים לעולם אפילו גדלו הרבה:

2761 הנוטע אילן מאכל ואין דעתו לצורך אכילה אלא להיות גדר לשדה או בשביל העצים לשרפן או לבנין פטור והוא שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה כגון אם הוא לשריפה שנטען רצופים ואינו מרחיק בין אילן לאילן כראוי ואם הוא לבנין שמשפה הענפים כדי שיתעבו ואם לגדר שהוא במקום שצריך לגדור ואפי' אם צדו האחד בין פנימי בין חיצון בין תחתון בין עליון לצורך אחד מאלו וצדו השני לאכול את שלצורך אכילה חייב והשאר פטור ואם חשב עליו אחר כך לאכילה חייב בערלה וברבעי ומונין לו משעת נטיעה אבל אם לא חשב עליו עד סוף שנה שלישית אין בו דין רבעי שאין דין רבעי בלא ערלה ואם נטעו למאכל ואחר כך חשב עליו לאחד מאלו חייב:

2762 הנוטע לצורך מצוה כגון לצורך לולב או אתרוג חייב:

2763 הנוטע בתוך שלו לצורך רבים חייב:

2764 הנוטע ברשות הרבים והגזלן שנטע והעובד כוכבים שנטע בין לעצמו בין לישראל והנוטע בבית ועל גג שמילאו עפר ונטע בו והנוטע בספינה או בעציץ אע"פ שאינו נקוב חייב:

2765 העולה מאליו ברשות היחיד חייב במקום טרשים פי' סלעים חזקים וקשים פטור אפילו הנוטע במקום שאינו ישוב פטור והוא שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאם לישוב אבל אם היה עושה כדי טיפול חייב:

2766 עובד כוכבים שהיה מוכר פירות ואמר של ערלה הן או של נטע רבעי הן אינו נאמן ואפילו אמר מאיש פלוני לקחתים:

2767 דיני הרכבת האילן. ובו ז' סעיפים: כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים כיצד המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב יחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח ה"ז לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בח"ל וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק לוקה בכל מקום:

2768 אסור לישראל להניח לעובד כוכבים שירכיב לו אילנו כלאים:

2769 מותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזרעם כאחת שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד בין אילן בירק בין ירק באילן בין ירק בירק שאינו מינו ואפילו עץ סרק על עץ מאכל או עץ מאכל על עץ סרק:

2770 יש איסור הרכבה אפילו תחת הקרקע כגון זמורת הגפן שהבריכה תחת הקרקע אסור לזרוע עליה ירק אלא אם כן יש על גבה עפר ג' טפחים ואפילו הבריכה בתוך דלעת שיבשה או בתוך סילון של חרס מפני שנשרש בה והוה ליה מרכיב ירק באילן ואם היה על גבה פחות מזה אסור לזרוע על גבה ומותר לזרוע בצדה אבל הבריכה בסלע קשה אפילו אין עליה עפר אלא ג' אצבעות מותר להביא זרע עליה בד"א כשאין עיקר הגפן נראה אבל אם נראה צריך להרחיק ו' טפחים לכל רוח ואח"כ זורע כמו שמרחק מכל גפן יחידית שלא הוברכה:

2771 ודוקא בכי האי גוונא שנקרא עליו שם אילן קודם שהבריכה אבל מותר לזרוע אצל האילן אע"פ ששרשי הירק נכנסים בתוך שרשי האילן כיון שאין על השרשים שם אילן ואפילו במבריך דוקא בזמורת הגפן מפני שהיא רכה ושרשי הזרעים נכנסים בה אבל המבריך ענף מאילן אחר מותר לזרוע על גביו אפילו אין עליו עפר שלש אצבעות:

2772 יש באילנות דומים זה לזה בעלין או בפירות ואעפ"כ הואיל והם שני מינים הרי אלו כלאים כיצד התפוח עם החזרד פירוש מין תפוח יער תרגום וכפתור וחיזור הפרסקין פירוש פירסק"י בלע"ז עם השקדים השזפין פי' הרכיב זיתים על רמון שהם פרי דומה לזית יוצא מהם שזפין עם הרמון אע"פ שדומים זה לזה כלאים זה בזה אבל האגסים פי' פיר"י בלע"ז עם הקרוסטומלין פי' מין אגסים והפרישן פי' קודוני"ו עם העוזרדים פי' סורבלי"י אינם כלאים זה בזה: הגה וכן מותר להרכיב מין א' אפילו שחורות בלבנות ודקות בגסות אע"פ שיש לו שם לווי כל בו וב"ח בשם א"ח וכן סרק על גבי סרק שרי אף ע"פ שאינו מינו כן משמע מהטור ומ"מ הואיל ואין רוב העולם מכירין רוב המינין טוב ליזהר מכולן ב"י בשם סמ"ק:

2773 אסור לקיים המורכב כלאים אבל הפרי היוצא ממנו מותר ואפילו לזה שעבר והרכיבו ומותר ליקח ענף מהמורכב ולנטעו במקום אחר:

2774 דיני כלאי הכרם וכלאי זרעים. ובו ס"ט סעיפים: הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות עם זרע הכרם הרי זה לוקה שתים אחת משום שדך לא תזרע כלאים ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים ואינו לוקה משום לא תזרע כרמך כלאים עד שיזרע בא"י חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכן אם חפה אותם בעפר לוקה וכן אם זרע שני מיני ירק וחרצן או זרע אחד ירק וזרע אחד מין תבואה וחרצן במפולת יד הרי זה לוקה ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהם מזרעים שנגמרים ועם תבואת הכרם אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם וכן אסור מדבריהם לזרוע כלאי הכרם בחוצה לארץ ואין עודרין עם העובד כוכבים בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט התיפלה:

2775 אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד אבל שאר מיני זרעים מותר לזרעם בכרם ואין צריך לומר שאר אילנות:

2776 אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או התבואה ואם עשה כן אע"פ שאינו לוקה הרי זה קידש ונאסרו שניהם בהנאה הירק או התבואה והגפנים ושורפין את שניהם שנאמר פן תקדש המלאה הזרע ואפילו הקש של תבואה והעצים של גפנים האלו אסורים בהנאה ושורפים אותם ולא יסיק בהם תנור וכירים ולא יבשל בהם בעת שריפתן:

2777 אחד הנוטע ואחד המקיים כיון שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם הרי זה קידש ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו לפיכך המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה סיכך גפן חבירו על תבואתו קידש תבואתו ולא קידש גפן חבירו סיכך גפן חבירו על תבואת חבירו לא קידש אחד מהם ומפני זה הזורע כרמו בשביעית לא קידשו:

2778 הרואה כלאים בכרם חבירו וקיימן הרי זה הרואה אסור בהנייתן וכל אדם מותרים בהם ואלו קיימן בעל הכרם היה מקדיש אותם לכל אדם כמו שביארנו:

2779 האנס שזרע כלאים בכרם חבירו אם נשתקעו הבעלים אע"פ שלא נתייאשו הרי זה קידש מן התורה ואם לא נשתקעו הבעלים אע"פ שנתייאשו אינו מקדש אלא מדברי סופרים:

2780 הרוח שעקרה פארות הגפן ושלחה אותם על התבואה יגדור אותם מיד ואם אירעו אונס ולא סילקן הרי אלו מותרים ולא נתקדשו:

2781 אנס שזרע את הכרם כשיצא האנס יקצור הזרע מיד ואפילו בחולו של מועד ואם לא מצא פועלים יוסיף להם עד שליש בשכרן בקשו ממנו יותר או שלא מצא פועלים הרי זה מבקש בנחת וקוצר ואם נשתהה הזרע עד שיגיע לעונה שמקדש הרי זה קידש ויאסרו שניהם:

2782 מאימתי תבואה או ירק מתקדשים משישרישו וענבים משיעשו כפול הלבן:

2783 כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן אלא עדיין הם בוסר וזרע בתוך ירק או תבואה והשרישו ה"ז לא קידש ואעפ"כ קונסין אותו ואוסרין הזרע אבל הבוסר מותר ואם עקר הזרע קודם שיעשו הענבים כפול הלבן הרי זה מותר בהנאה מקצתן נעשו כפול הלבן ומקצתן לא נעשו את שנעשו נתקדשו ואת שלא נעשו מותרים:

2784 ענבים שנעשו כפול הלבן וזרע בצדן תבואה או מיני ירקות ולקט הזרע קודם שישריש הרי זה מותר בהנאה ואם השריש אסור:

2785 גפן שיבשו העלים שלה ונפלו כדרך שתיבש הגפן בימי הקור אסור לזרוע בצדה ירק או תבואה ואם זרע לא קידש וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב המונח בכרם לא קידש ומכין אותו מכת מרדות אבל עציץ נקוב הרי הוא כארץ:

2786 היה עובד בכרם ונפלו ממנו זרעים או שיצאו עם הזבלים או עם המים או שהיה זורע או זורה בשדה לבן וסיערתו הרוח לאחוריו ונפלו הזרעים בכרם וצמחו הרי זה לא נתקדש שנאמר אשר תזרע וזה לא זרע וחייב לעקור כשיראה ואם קיימן הרי זה קדש ואם סיערתו הרוח לפניו וראה הזרעים שנפלו לכרם הרי זה כזורע וכיצד יעשה אם צמחו העשבים יהפכם במחרישה ודיו ואם מצאם שנעשו אביב ינפץ אותו אביב כדי להשחיתו שהכל אסור בהנאה ואם מצאם שנעשים דגן הרי זה תשרף ואם ראה אותם וקיימם הרי אלו ישרפו עם הגפנים הסמוכות להם:

2787 הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעה אע"פ שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה הרי זה לא קידש עד שיקיים דבר שכמותו מקיימים רוב העם באותו מקום כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם הרי זה קידש האירוס והקיסו' ושושנת המלך ושאר מיני זרעים אינם כלאים בכרם הקינדוס וצמר גפן הרי הם כשאר מיני ירקות ומקדשים בכרם וכן כל מיני דשאים שעולין מאליהן בשדה הרי הם מקדשים בכרם ופול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש:

2788 הקנים והורד והאטדין פי' ערוך מין הדס מיני אילן הם ואינם כלאים בכרם זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו הרי זה אילן והצלף אילן לכל דבר:

2789 הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר הגיע לו ועבר מעליו ואמר כשאחזור לו אלקטנו אם שהה עד שהוסיף בק' ק' הרי זה קידש:

2790 אסור לעבור בעציץ נקוב שזרוע בו ירק בתוך הכרם ואם הניחו תחת הגפן ונשתהא שם בארץ כדי להוסיף אחד ממאתים הרי זה קידש:

2791 בצל שנטעו בכרם ואחר כך נעקר הכרם ואחר כך צמחו בצלים מן העיקר הנטוע אף על פי שרבו הגידולים על עיקרו במאתים הרי אותו העיקר באיסורו שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור:

2792 הזורע תבואה או ירק בכרם או המקיימו עד שהוסיף במאתים הרי זה מקדש מן הגפנים שסביבותיו ט"ז אמה לכל רוח עגולות ולא מרובעות ורואים כל העיגול שרחבו ל"ב אמה כאלו הוא כולו מלא ירק וכל גפן שתהיה בתוך עיגול זה נתקדשה עם הירק וכל שחוץ לעיגול אינה מתקדשת:

2793 במה דברים אמורים כשהיה בין שפתי העיגול הזה ובין שורות הגפנים שחוצה לו יותר על ד' אמות אבל אם היה ביניהם ד' אמות מצומצמות או פחות רואין את העיגול כאילו הגיע לשורה הסמוכה לו וכאלו רוחב העיגול מ' אמה ורואין כל גפן שתפול בתוך עיגול זה של מ' אמה הרי היא מתקדשת:

2794 במה דברים אמורים בזורע או מקיים תוך הכרם אבל בזורע חוץ לכרם וסמך לו הרי זה מקדש שתי שורות של גפנים הסמוכות לזרע ר"ל באורך כל הזרע ויתר ד' אמות חוץ לזרע ומתקדש מן הזרע רוחב ד' אמות באורך כל השורה של כרם ואם זרע בצד גפן יחידית אינו מקדש מהזרע אלא ששה טפחים לכל רוח:

2795 ילדה פחות מטפח אינה מקדשת את הזרעים במה דברים אמורים בשתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב אבל אם כל הכרם כן הרי זה מקדש:

2796 שתי גנות זו על גב זו התחתונה עשויה כרם זורע את העליונה עד שהוא מגיע לאויר י' טפחים קרוב לכרם שאויר עשרה טפחים סמוך לכרם או לגפן יחידית אסור לזרוע בו זרעים ואם היתה העליונה עשויה כרם ה"ז זורע את התחתונה עד שהוא מגיע למטה משלשה טפחים מעיקר הגפנים:

2797 מי שהיתה שדהו זרועה ירק או תבואה ונמלך ליטע בה גפנים הופך את הזרעים במחרישה ואחר כך נוטע ולא יטע ואחר כך יהפוך:

2798 היתה נטועה גפנים ונמלך לזרוע בה זרעים משרש את הגפנים ואחר כך זורע את הזרעים ואם רצה לקוץ את הגפנים עד שלא ישאר מהן אלא פחות מטפח סמוך לארץ הרי זה מותר לזרוע ואחר כך יחזור וישרש את הנשאר בארץ מהגפנים:

2799 המבריך ג' גפנים ועקריהם נראים אם יש ביניהם מד' אמות עד ח' הרי אלו מצטרפים לשאר גפנים העומדות וכאילו לא הבריכן ואם לאו אינם מצטרפות היו פחות מג' אינם מצטרפים אלא מרחיק מהם ששה טפחים לכל רוח וזורע:

2800 כל הזורע תחת השריגים והעלים היוצאים מן הגפן הרי זה קידש ואע"פ שהזרע רחוק מעיקר הגפן כמה אמות הדלה את הגפן על מקצת אפיפירות פי' עצים או קנים ארוגים שמדלין עליהם שריגי הגפנים כשהם ארוכים הרבה לא יזרע תחת מותר האפיפירות ואע"פ שאין עליהם לא עלים ולא שריגים ואם זרע הואיל ואין הזרע תחת סכך הגפן הרי זה מותר וכן אם הדלה הגפן על מקצת בדי אילן שאינו עושה פירות כגון הארז והברוש אבל אם הדלה על מקצת אילן מאכל הרי זה מותר לזרוע תחת בדי האילן שלא נמשכו עליהם שריגי הגפן שאין אדם מבטל אילן מאכל ועושהו אפיפירות לגפן ואם נמשכו השריגים אחר שזרע וסככו על הזרע הרי זה מחזירם למקום אחר:

2801 הזורע תחת מותר האפיפירות או תחת מותר האילן שאינו עושה פירות ונמשכו שריגי הגפן וסככו על הזרעים הרי זה אסור לקיימו או להחזיר השריגים אלא כיצד עושה עוקר הזרע:

2802 קנים היוצאים מן העריס פי' העצים או קנים אשר עליהם יסמך הגפן וחס עליהם לפסקן כדי שלא ישחית האפיפירות הרי זה מותר לזרוע תחתיהן ואם הניחם כדי שיהלכו עליו השריגים והעלים היוצאים הרי זה אסור לזרוע תחתיהן:

2803 פרח היוצא מן העריס או מן הדלית פי' הגפן יחידית המודלית על גבי כלונסות רואין אותו כאלו משקולת תלויה בו עד הארץ ואסור לזרוע תחתיו וכן המותח זמורה מאילן לאילן אסור לזרוע תחתיו קשר חבל או גמי בזמורה וקשר הראש האחר באילן הרי זה מותר לזרוע תחת החבל ואם מתח חבל זה כדי שיהלכו עליו השריגים והעלים הרי הוא כאפיפירות ואסור לזרוע תחתיו:

2804 הבא לזרוע בצד הכרם מרחיק ארבע אמות מעיקרי הגפנים וזורע ואם גפן יחידית היא מרחיק ממנה ששה טפחים וזורע:

2805 היתה שורה אחת של גפנים זו בצד זו אפילו הן מאה אין זה כרם אלא כגפן יחידית ומרחיק מן השורה ששה טפחים וזורע היו שתי שורות הרי זה כרם וצריך להרחיק ד' אמות מכל צד ואח"כ יזרע וכמה יהיה בכל שורה ג' גפנים או יותר בד"א כשהיה בין כל גפן וגפן מד' אמות ועד ח' אבל אם היה בין שתי השורות ח' אמות חוץ ממקום הגפנים הרי אלו כמובדלות זו מזו ואינם כרם אחד ואינו מרחיק אלא ו' טפחים מכל שורה וכן אם היה ביניהם פחות מד' הרי אלו כגפן אחת ומרחיק ו' טפחים לכל רוח:

2806 היו ג' שורות אע"פ שיש ביניהם פחות מד' הרי אלו כרם ורואין את האמצעיות כאלו אינם:

2807 היו ג' שורות ובין כל שורה ושורה ח' אמות או יותר הרי זה זורע בין השורות לפיכך הנוטע את כרמו מתחלה והרחיק בין כל שורה ושורה ח' אמות מותר להביא זרע לתוכו ומרחיק מכל שורה ושורה ששה טפחים בלבד אבל אם זרע חוצה לו צריך להרחיק משורה החיצונה ד' אמות כשאר הכרמים ואין דין בין השורות של זה הכרם ככרם שחרב באמצעו שהרי מתחלה נטעם מרוחקים:

2808 היתה בשדה זו שורה אחת של גפנים ובשדה חבירו שורה אחרת כנגדה קרובה לה אע"פ שמפסיק ביניהם דרך היחיד או דרך הרבים או גדר שהוא נמוך מעשרה טפחים הרי אלו מצטרפות להיות שתיהן כרם והוא שיהיה ביניהם פחות מח':

2809 נטע שורה אחת בארץ ושורה אחת במדרגה אם גבוהה המדרגה מהארץ עשרה טפחים אינם מצטרפין פחות מכאן מצטרפין:

2810 הנוטע חמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב הרי זה נקרא כרם קטן וצריך להרחיק מהן ד' אמות לכל רוח אבל אם נטען שתים כנגד שתים ואחת באמצע או ג' בשורה ושתים כנגדן בשורה שניה אינם כרם ואינו מרחיק מהם אלא ו' טפחים לכל רוח:

2811 כרם שחרב אם יש בו ללקט עשר גפנים לכל בית סאה ויהיו נטועות שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב או יש בו לכוין ג' כנגד ג' ה"ז נקרא כרם דל ואסור לזרוע בכולו:

2812 כרם שאינו נטוע שורות שורות אלא מעורבב אם יש בו לכוין שתים כנגד שלש הרי זה כרם ואם לאו אינו כרם אלא דיו להרחיק ו' טפחים מכל גפן וגפן וזורע:

2813 היו העיקרים מכוונים והנוף אינו מכוון הרי זה כרם הנוף מכוון והעיקר אינו מכוון אינו כרם היו דקות ואינן מכוונות העבו והרי הן מכוונות הרי זה כרם:

2814 כיצד יודע אם הם מכוונות מביא חוט המדה ומותח מזו לזו:

2815 כרם שחרב באמצעו ונשאר שלם מכל סביביו אם יש בקרחת שבאמצע ט"ז אמה ה"ז מרחיק מעיקרי הגפנים ארבע אמות לכל רוח וזורע באמצע הקרחת ואם אין בה ט"ז אמה הרי זה לא יביא זרע לשם ואם הביא הואיל והרחיק ד' אמות לכל רוח מהגפנים של כרם הרי זה לא קידש:

2816 וכן מקום שנשאר פנוי בלא גפנים בין סוף הכרם ובין הגדר שלו והוא הנקרא מחול הכרם אם יש בו י"ב אמה מרחיק מהגפנים ד' אמות וזורע את השאר היו בה פחות מי"ב אמה לא יביא זרע לשם ואם הביא הואיל והרחיק ד' אמות הרי זה לא קידש במה דברים אמורים בכרם גדול אבל בקטן אין לו מחול אלא מרחיק ארבע אמות מסוף הגפנים וזורע עד הגדר וכן כרם גדול שהיה בין כל שורה ושורה שמונה אמות או יותר אין לו מחול:

2817 היה הגדר המקיף את הכרם פחות מעשרה טפחים או שהיה גובהו י' טפחים ואין בו רוחב ד' טפחים אין לו מחול אלא מרחיק מסוף הגפנים ד' אמות וזורע עד המחיצה אפילו היה בין הגפנים ובין המחיצה ד' אמות ומחצה זורע את חצי האמה:

2818 גדר שהוא גבוה י' טפחים וכן חריץ שהוא עמוק י' טפחים ורחב ד' טפחים ה"ז מותר ליטע כרם בצדו מכאן וירקות בצדו מכאן אפילו מחיצה של קנים אם אין בין קנה לחבירו ג' טפחים הרי זו מבדלת בין הכרם והירק כגדר:

2819 גדר המבדיל בין כרם וירק שנפרץ עד עשר אמות הרי זה כפתח ומותר היתה פרוצה יותר מעשר כנגד הפרצה אסור עד שירחיק מן הגפנים כשיעור נפרצו בו פרצות רבות אם היה העומד כפרוץ הרי זה מותר כאלו אין שם פרצה. היה פרוץ מרובה על העומד לא יזרע כנגד כל המקומות הפרוצים עד שירחיק כשיעור:

2820 מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נפרצה אומרים לו גדור נתייאש ממנה ולא גדרה הרי זה קידש:

2821 בית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה וגפנים נטועים בצד זה מותר לזרוע ירקות בצד האחר שהרי פי תקרה כאלו ירד וסתם ונעשה ביניהם כמחיצה ואם השוה את קרויו אסור:

2822 חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה והיו הגפנים בגדולה אסור לזרוע בקטנה ואם זרע הזרעים אסורים והגפנים מותרים היו גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה הואיל ויש בגדולה פסין מכאן ומכאן הרי היא כמובדלת מן הקטנה ואין הקטנה מובדלת מן הגדולה:

2823 חריץ שהוא עובר בכרם עמוק י' ורחב ד' אם היה מפולש מראש הכרם ועד סופו ה"ז נראה כבין שני הכרמים ומותר לזרוע בתוכו ובלבד שלא יהיו הגפנים מסככין עליו ואם לא היה מפולש הרי הוא כגת שבאמצע הכרם שאע"פ שהיא עמוקה י' ורחבה ד' או יתר אסור לו לזרוע בתוכה אלא א"כ היה בקרחת ט"ז אמה:

2824 שביל שבין שני הכרמים הרי הוא ככרם שחרב באמצעו אם יש ביניהם ט"ז אמה מרחיק מזה ד' אמות ומזה ד' אמות וזורע את המותר ואם היה פחות מכאן לא יביא זרע לשם:

2825 שומירה פי' בית דירה שעושים לשומר השדה שבכרם אם גבוהה עשרה ורחבה ד' מותר לזרוע בראשה ירק ובלבד שלא יהיו השריגים נוגעים בה כדי שלא יראה ירק בתוך הכרם מלמעלה במה דברים אמורים במרובעת אבל אם היתה השומירה עגולה צריכה שיהיה בתוכה חלל ארבעה טפחים כדי שתהיה מופלגת מן הארץ וצריכה עפר על ראשה מלמעלה שלשה טפחים:

2826 הבית שבכרם אם היה יתר משלשה טפחים על שלשה טפחים זורעים בתוכו ירק ואם היה פחות משלשה על שלשה הרי הוא כסתום ואין זורעים בתוכו:

2827 גפן יחידית שהיתה נטועה בתוך הבקעה או בתוך החריץ מרחיק ממנה ששה טפחים לכל רוח וזורע את כל החריץ כדרך שהוא עושה במישור ואם היה עמוק עשרה והיה רחב שפת החריץ למעלה ארבעה אסור לזרוע בתוכו אף על פי שהרחיק ששה:

2828 וכן גפן יחידית שהיתה מוקפת גדר גבוה י' ורחב ד' לא יזרע בכל המחיצה ואע"פ שהרחיק ו' ואם הרחיק ו' וזרע לא קידש וכמה ירחיק לכתחלה ויזרע ד"א לכל רוח ואח"כ יזרע שאר החריץ או שאר המקום המוקף גדר:

2829 הגפנים שגדלו כברייתן והרי השריגים והאשכולות שלהם מושלכים בארץ הם הנקראים כרם אבל העושה כמו מטה או כמו שבכה גבוהה מעל הארץ כדי שיהיו האשכולות והשריגים נמשכים עליה והגביה נוף הגפנים מעל הארץ על אותה המטה והדלה אותן הרי זה נקרא עריס ואותן הקנים וכיוצא בהם שעשה מהם מטה או שבכה והדלה עליהן את נוף הגפן הן הנקראים אפיפירות ודינין אחרים יש בעריס:

2830 הנוטע שורה אחת של ה' גפנים או יותר וערסן על גבי כותל גבוה י' וכיוצא בו או שנטען בצד חריץ עמוק י' ורחב ד' הרי אלו נקראים עריס וצריך להרחיק מן העריס ד' אמות ואח"כ יזרע כדרך שמרחיק מן הכרם ומהיכן מודדין מעיקר הגדר שערסן עליו:

2831 כיצד הרחיק את השורה של גפנים מן הכותל אמה ונמצא העריס מן הגפנים ולכותל מודד מן הכותל ד' אמות וזורע ונמצא בין הזרע ובין עיקרי הגפנים חמש אמות ואם בא לזרוע מצד הגפנים מרחיק מעיקרי הגפנים ד' אמות שנמצא רחוק מן הכותל ה' אמות ועל דרך זו דנין בכל עריס:

2832 אחד הבונה את הגדר ואחר כך נטע או שנטע ואחר כך עשה את הגדר הואיל וערסן הרי זה עריס נהרס הגדר או נסתם החריץ אין כאן עריס אלא הרי כל השורה כגפנים יחידים:

2833 עריס שחרב אמצעו ונשתיירו בו ה' גפנים בצד הגדר מכאן וה' גפנים בצד הגדר האחר מכנגדן זהו הנקרא פסקי עריס אם יש ביניהם ח' אמות ואחד מס' באמה ה"ז מרחיק מכל שורה ו' טפחים וזורע והוא שלא יזרע תחת האפיפירות היה ביניהם ח' אמות בצמצום ה"ז לא יזרע לשם ואם זרע הואיל והרחיק מכל שורה ו' טפחים ה"ז לא קידש ואם אין שם גדר מרחיק מכל שורה ו"ט וזורע שאין כאן לא עריס ולא פסקי עריס חזר ובנה הגדר חזר העריס למקומו וחזרו פסקי עריס למקומן:

2834 גנה קטנה שהיא מוקפת גדר וערס את הגפנים סביב לה מבחוץ על כל כתליה אם יש בה מלא בוצר וסלו מכאן ומלא בוצר וסלו מכאן הואיל והיא מוקפת גדר זורעים בתוכה ירקות ואם אין בה כשיעור הזה אין זורעין בתוכה מפני שנראה הכל כעריס אחת וירק בתוכו:

2835 גפנים שהיו זרועים במדרגה גבוהה והעריס שלהן יוצא ומסכך על השדה אם עומד בארץ ובוצר את כולו רואין כל המקום שתחת העריס כאלו הוא מקום עיקרי הגפנים ואוסר ד' אמות בשדה לכל רוח משפת העריס ואם אינו יכול לבצור עד שיעלה במדרגה או בסולם אין אסור לזרוע אלא תחת העריס בלבד:

2836 ב' כתלים הסמוכים זה לזה והגפנים נטועים בזויות ביניהם והעריס יוצא עם הכתלים מתוך הקרן וכלה מרחיק מעיקרי הגפנים כשיעור וזורע במקום הכלה שאין עליו עריס ואע"פ שהזרע מכוון בין שני הכתלים שביניהם העריס הואיל והרחיק כשיעור הרי זה זורע בין הכתלים:

2837 גפן שעלה העץ שלה מן הארץ מעט ואח"כ נעקם ונמשך על הארץ וחזר ועלה כמו ארכובה פי' כרעא דאדם דדמי לנו"ן כפופה כשמודדין בין הזרע ובין הגפן ששה טפחים או ארבע אמות אין מודדין אלא מסוף הארכובה ולא מעיקר הגפן הראשון:

2838 כבר נתבאר שאף על פי שמרחיק בין הזרע ובין הגפן כשיעור צריך להזהר שלא תסכך הגפן על הירק או הירק על הגפן:

2839 זרע ירק או תבואה וצמחה ואח"כ סיכך עליה את הגפן הקשין מותרים והדגן ידלק:

2840 היו שרשי הגפן יוצאים לתוך הד' אמות שבין הכרם והתבואה יעקור היו שרשי התבואה יוצאים לתוך הד' אמות מותר:

2841 כל ההרחקות והשיעורים האמורים בכלאים באמה בת ו' טפחים שוחקות:

2842 כל השיעורים האלו שמרחיקין בין הגפנים והתבואה או הירק אינם אלא בא"י או בסוריא אבל בחו"ל מותר לזרוע בצד הגפנים בתוך הכרם לכתחלה ולא אסרו בח"ל אלא לזרוע ב' מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד ואם אמר לתינוק עובד כוכבים לזרוע לו בח"ל מותר אבל לא יאמר לעובד כוכבים גדול שלא יתחלף בישראל ואע"פ שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בח"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה ואפי' בח"ל והוא שיראה אותו לוקט ומוכר אבל ספיקו מותר: הגה וי"א דהואיל ומותר לזרוע ירק בצד הגפנים בח"ל מותר לאכול אותו ירק גם כן הגהות מיימוני פ"י מהלכות מ"א דין ט' ותה"ד סימן קצ"ד ואין לחוש אלא במקום דאיכא למיחש שנזרע ב' מיני ירק או ב' מיני תבואה עם חרצן במפולת יד מרדכי פרק קמא דקדושין ועל כן נהגו להקל במדינות אלו בירקות הנמצאים זרועות בכרמים כי לא שכיח שנזרעו באיסור:

2843 דיני כלאי זרעים ופרטיהם. ובו מ' סעיפים: הזורע ב' מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים ואחד הזורע או המנכש או המחפה כגון שהיתה חטה אחת ושעורה אחת או פול א' ועדשה אחת מונחים על הארץ וחיפה אותם בעפר בין בידו בין ברגלו לוקה ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות:

2844 אסור לזרוע כלאים לעובד כוכבים ומותר לומר לעובד כוכבים לזרוע לו כלאי זרעים ואסור לקיים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעי' בידו בחו"ל ואפי' לערב הזרעי' לכתחל' ולזרעם בחו"ל מותר ודברים אלו דברי קבלה:

2845 אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם אבל עשבים המרים וכיוצא בהם מן העיקרים שאינם ראויים אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים. הזרעונים מתחלקים לג' חלקים האחד נקרא תבואה והם חמשת מיני דגן. והשנית נקרא קטנית כגון הפול והאפונים והעדשים והאורז והדוחן והשומשמין והפרגין והספיר פי' כעין רמון מלא זרעים פשאור"ו בלעז ופירוש ספיר מין קטנית ציצירק"ל בלע"ז וכיוצא בהן. והג' נקרא זרעוני גנה והם שאר זרעים שאינם ראויים למאכל אדם והפרי של אותו הזרע מאכל אדם כגון זרע הבצלים והשומין וזרע החציר וזרע לפת וכיוצא בהן וזרע הפשתן הרי הוא בכלל זרעוני גנה:

2846 כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו נקרא הצמח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע דשא ונקרא ירק ויש מזרעוני גנה זרעונים שדרכן לזרוע מהם שדות כגון הפשתן והחרדל ואלו נקראים מיני זרעים ויש מזרעוני גנה זרעים שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא ערוגות ערוגות קטנות כגון הלפת והצנון והתרדים והבצלים והכסבר פי' כזרע גד ת"י כסברא חיור קוליאנדר"ו בלעז והכרפס והמרור וכיוצא בהם ואלו נקראים מיני ירקות:

2847 זרע שנתערב בו זרע אחר אם היה אחד מכ"ד כגון סאה של חטים שנתערבה בכ"ד סאה של שעורים ה"ז אסור לזרוע את המעורב עד שימעט את החטים או יוסיף על השעורים ואם זרע לוקה וכל שהוא כלאים עם הזרע מצטרף לאחד מכ"ד כיצד כ"ד סאה של חטים שנתערב בם שני קבין שעורים ושני קבין עדשים ושני קבין פולין ה"ז לא יזרע הכל עד שימעט סאה של תערובות ויבור מקצתה או יוסיף על החטים שהשעורים והעדשים והפול כולם כלאים עם החטים:

2848 בד"א כשנתערבו מיני תבואה זה בזה או מיני קטניות זה בזה או שנתערבה תבואה בקטניות או קטניות בתבואה אבל זרעוני גנה שנתערב אחד מהם בתבואה או בקטניות שיעורן א' מכ"ד ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין אם נתערב בסאה של תבואה או קטניות לא יזרע עד שימעט או יוסיף על התבואה כיצד חרדל שנתערב בתבואה והרי החרדל זורעים ממנו קב בכל בית סאה אם נתערב ממנו אחד מכ"ד מן הקב בסאה של תבואה או של קטניות חייב למעט וכן אם היה מין זה מזרעוני גנה זורעים ממנו סאתים בכל בית סאה ואם נתערב ממנו חצי קב בכל סאה של תבואה או של קטניות ימעט לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן אם היה ג' רביעיות בכל סאה ה''ז ימעט ואם לאו אינו צריך למעט לפי שבית סאה זורעין בו ג' סאין זרע פשתן ועל דרך זה משערים בכל הזרעים האחרים:

2849 בד"א בשלא נתכוין לערב ובשלא נתכוין לזרוע הב' מינים שנתערבו אבל אם נתכוין לערב זרע בזרע אחר או לזרוע הב' מינים אפי' היתה חטה אחת בתוך כרי של שעורים אסור לזרעה וכן כל כיוצא בזה:

2850 הזורע מין מן המינים וכשצמח ראה בו כלאים אם היה המין האחר אחד מכ"ד בשדה ה"ז ילקט עד שימעטנו מפני מראית העין שמא יאמרו כלאים זרע בכוונה בין שהיה המין האחר שצמח תבואה וקטניות בתבואה וקטניות או זרעוני גנה בתבואה וקטניות ובזרעוני גנה ואם היה הצומח פחות מכאן אינו צריך למעטו:

2851 בד"א בזמן שיש מקום לחשד אבל בזמן שדברי' מראין שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהם עלו אין מחייבים אותו למעט כיצד כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס פי' מין זרע שצובעים ותלתן שזרעם למאכל אדם שעלו בה מיני עשבים שזה מפסיד הוא וכן כל כיוצא בזה ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם כשהיתה זרועה ערוגות ערוגות ולה גבול סביב וכן מקום הגרנות שעלו בה מינין הרבה אין מחייבין אותן לעקור שהרי הדבר ידוע שאינו רוצה שיצמח צמח במקום הגרנות ואם הסיר מקצתן אומרים לו עקור הכל חוץ ממין אחד שהרי גילה דעתו שרוצה בקיום השאר:

2852 אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה פי' סדן אילן שנקצץ ונשאר שרשיו בארץ ושקמה מין תאנה יערית וכיוצא בזה:

2853 הטומן אגודות לפת וצנון וכיוצא בה תחת האילן אפילו תחת הגפן אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש שהרי אינו רוצה בהשרשתן ואם אינם אגודה או שלא היו העלין מגולין חושש משום כלאים:

2854 שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע ונשארו העיקרין בארץ אע"פ שאין מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים לא יהיה זורע באותה שדה מין אחר עד שיעקור העיקרין:

2855 היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים קודם שיצמחו החטין ימתין לה עד שיפסדו החטים ויתליעו בארץ כמו ג' ימים אם היתה שדהו רוה ואח"כ יהפכם במחרישה ויזרע המין האחר ואינו צריך להפך את כולה עד שלא תשאר חטה שלא נעקרה אלא חורש השדה כדרך שחורשין אותה קודם המטר כדי שתרוה צמחו החטים ואח"כ נמלך לזורעה שעורים יהפוך ואח"כ יזרעם ואם הוריד בהמתו לתוכה וקרסמה את הצמח הרי זה מותר לזרוע מין אחר:

2856 יש מינים בזרעים שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה מפני שנוי המקומות והעבודה שעובדים הארץ עד שיראה כשני מינים ואע"פ שאין דומין זה לזה הואיל והם מין אחד אינם כלאים זה בזה ויש בזרעים שני מינים שהם דומין זה לזה וצורת שניהם קרובה להיות צורה אחת ואעפ"כ הואיל והם ב' מינים הרי אלו אסורים זה עם זה כיצד החזרת עם חזרת גלים והעולשים עם עולשי שדה והכרישין עם כרישי שדה והכסבר עם כסבר הרים והחרדל עם חרדל מצרי ודלעת מצרית עם דלעת הרמוצה פי' מין דלעת מר שממתקין אותה ברמץ שהוא אפר חם אינם כלאים זה בזה וכן החטים עם הזונין והשעורים עם שבולת שועל והכוסמין עם השיפין הפול עם הספיר והפרקדן עם הטופח פי' פרקדן וטופח מיני זרעוני' דקי' ושעועות בערבי לנביא"ה ומלפפון פי' בירושלמי פרי הבא מן האבטיח והקישות או מהאבטיח והטופח וי"א שהוא הפרי הנקרא בלע"ז ציטרול"ו והתרובדור הוא מין כרוב שעליו קטנים והתרדין הם מן ירק בוליט"י בלע"ז והלעונים הם ממין התרדין והנפוסים הם מין צנון והלפתן פי' הערוך מארוי"ו בלע"ז ופול הלבן עם השעועות והקישות עם המלפפון והכרוב עם התרובדור והתרדים עם הלעונים אינם כלאים זה בזה אבל הצנון עם הנפוסים והחרדל עם הלפסן ודלעת יונית עם דלעת מצרית או עם דלעת הרמוצה אע"פ שדומים זה לזה הרי אלו כלאים זה בזה וכן באילן שיש ב' מינים שדומים זה לזה בעלין או בפירות הואיל והם שני מינים הרי אלו כלאים כמו שנתבאר בסימן רצ"ה:

2857 יש זרעים ואילנות אחרים אע"פ שהם שני מינים בטבעם הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומין לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונים ממין אחד לא חששו להם לכלאים זה עם זה כיצד הלפת עם הצנון אינם כלאים זה בזה מפני שפרייהן שוים והלפת עם הנפוס אינם כלאים זה בזה מפני שהעלים שוים אבל צנון עם הנפוס אע"פ שהעלים דומים זה לזה והפרי דומה לפרי הרי אלו כלאים הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר וכן כל כיוצא באלו:

2858 כמה מרחיקים בין שני מיני זרעים שהם כלאים זה עם זה כדי שיהיו מובדלים זה מזה אבל אם נראים שנזרעו בערבוביא ה"ז אסור ושיעורים רבים יש בהרחקה זו הכל לפי גודל השדה הנזרעת ולפי רוב העלין ושילוח היונקות כיצד שדהו שהיתה זרועה מין תבואה ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת בשדה אחרת מרחיק ביניהם בית רובע והוא כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה מרובע בין מן האמצע בין מן הצד ואם לא היה ביניהם כשיעור הזה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך ששה טפחים:

2859 היתה שדהו זרועה ירק ובקש לזרוע בצדה שדה ירק אחר אפילו דלעת מרחיק בין ב' השדות ו' טפחים על ו"ט מרובע בין מן הצד בין מן האמצע ופחות משיעור זה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך טפח:

2860 היתה אחת משתי השדות זרועה תבואה והשניה שבצדה ירק או דלעת מרחיק ביניהם בית רובע:

2861 במד"א שצריך להרחיקה כשיעורים האלו בין שתי שדות אבל אם היתה שדהו זרועה ירק ורוצה לזרוע בצדה שורה של ירק ממין אחר דיו לעשות בין השדה ובין השורה תלם א' ארכו ו' טפחים בלבד ורחבו כעומקו:

2862 היתה שדהו זרועה תבואה ורוצה לזרוע בתוכה שורה של ירק אפי' שורה של דלועין שהעלין שלהם ארוכין ומסתבכין מרחיק ביניהם ו' טפחים ואם נמשכו העלין של דלעת ונכנסו לתבואה ונסתבכו בה יעקור מן התבואה שלפני הדלעת עד שלא יתערבו העלין ואצ"ל שאם זרע שורה ממין זה ושורה ממין אחר שדיו להיות ביניהן תלם אחד פירוש בקעי החרישה יקראו גדודים והגבוה נקרא תלם:

2863 הרחיק בין ב' המינים הרחקה הראויה להם והיה מין זה נוטה על גבי מין זה בין שנטתה תבואה על התבואה או ירק על התבואה או תבואה על הירק הכל מותר שהרי הרחיק כשיעור חוץ מדלעת יונית שהיא נמשכת הרבה לפיכך אם נטתה יעקור מלפניה:

2864 היה בין שני המינים בור או ניר או גפה פי' גדר אבנים סדורות זו על גב זו בלא טיט או דרך או גדר שהוא גבוה י' טפחים או חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ד' או אילן שהוא מיסך על הארץ או סלע שהוא גבוה י' טפחים ורחב ארבעה ה"ז מותר לסמוך לצד א' מאלו והמין האחר לצד השני הואיל ואחד מכל אלו מבדיל ביניהם הרי הם נראים מובדלים זה מזה בד"א שצריך הרחקה או דבר המבדיל כשזרע בתוך שדהו אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחבירו לזרוע בצדה שעורים שנאמר שדך לא תזרע כלאים אין האיסור אלא כשיזרע שדהו כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים ולא עוד אלא אפי' זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים ומשך זרע שעורים עד שסמכו לשדה חבירו שהיא זרועה שעורים הרי זה מותר מפני שנראו השעורים שבתוך שדהו שהם סוף שדה חבירו:

2865 היתה שדהו זרועה חטים ושדה חבירו בצדה זרועה חטים מותר לו לזרוע תלם אחד של פשתן בצד חטים שלו הסמוך לשדה חבירו שהרואה יודע שאין דרך לזרוע תלם אחד של פשתן ולא נתכוין זה אלא לבדוק שדהו אם היא ראויה לזרוע פשתן אם לא ונמצא כזורע להשחתה אבל מין אחר אסור לזרוע בין שתי שדות אלו שהם ממין אחד עד שירחיק בתוך שלו:

2866 היתה שדהו ושדה חבירו שבצדו זרועים שני מיני תבואה לא יזרע ביניהם חרדל וחריע אפילו תלם אחד מפני שהעם זורעים מאלו תלם אחד אבל אם שתי השדות זרועים שני מיני ירקות מותר לזרוע ביניהם חרדל או חריע שמותר להקיף חרדל לכל מין חוץ מן התבואה מפני שאינם מזיקים אותה:

2867 היתה זוית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע האחר בתוך שדהו ה"ז מותר מפני שהם נראים מובדלים זה מזה ואצ"ל אם היתה זוית של זרע נוגעת בזוית של זרע האחר מפני שהם נראים כסוף שדה שהוא מותר בלא הרחקה ובלא הבדלה:

2868 מותר לזרוע שתי שורות זו בצד זו של קישואין ושתי שורות בצדן של דילועין ושתי שורות של פול המצרי ותלם בין כל מין ומין אבל לא יזרע שורה אחת של קישואים ושורה אחת של דילועין ושורה אחת של פול המצרי אע"פ שהתלם מבדיל בין כל מין ומין מפני שמינים אלו עלים שלהם ארוכים ונמשכים ומסתבכים ואם זרעם שורה בצד שורה יתערב הכל ויראו כנזרעים בערבוביא:

2869 היתה שדהו זרועה מין ממיני ירקות ובקש לזרוע בתוכה שורות שורות של דלועים עוקר מהירק מקום שזורע בו שורה של דילועין ומבדיל בינה ובין הירק כתלם ומניח מן הירק רוחב י"ב אמה ועושה שורה שניה של דילועים ומבדיל בינה ובין הירק כתלם וכן עד מקום שירצה שנמצא בין כל שתי שורות של דילועין י"ב אמה אבל פחות מכאן אסור מפני העלין שמסתבכין מכאן ומכאן בירק שביניהם ונראה הכל כאילו נזרע בערבוביא:

2870 היתה שורה של דלעת זרועה אפי' דלעת יחידית ובא לזרוע בצדה תבואה מרחיק בית רובע שהרי נמשכו עליה והחזיקה מקום גדול:

2871 כל דבר שיהיה בתוך בית רובע שמרחיקין בין שני המינים עולה מן המדה כגון הקבר והסלעים וכיוצא בהן:

2872 התלם או אמת המים שהם עמוקים טפח זורעים לתוכו ג' מיני זרעים אחד על שפת התלם מכאן ואחד מכאן ואחד באמצע:

2873 מותר לנטוע שני מינים בתוך גומא אחת ואפי' קישות ודלעת והוא שיהיה מין זה נוטה מעל שפת הגומא לכאן והמין האחר נוטה לצד השני ויראו נבדלין זה מזה וכן אם נטע ארבעה מינים בתוך הגומא והפכן לד' רוחותיה הרי זה מותר:

2874 הרוצה לזרוע שדהו משר משר פי' ערוגות ערוגות מכל מין ומין מרחיק בין כל משר ומשר ב' אמות על ב' אמות ומיצר והולך עד שלא ישאר ביניהם בסוף המשר אלא כל שהוא שהרי הם נראים שלא נזרעו בערבוביא:

2875 רצה לעשות שדהו קרחת קרחת מכל מין ומין לא יעשה בתוך כל בית סאה יותר על ט' קרחות כל קרחת מהן בית רובע ונמצא רחוק בין קרחת וקרחת קרוב לי' אמות פחות רביע שכל בית סאה נ' על נ' ומה בין המשר לקרחת שהמשר ארוך והקרחת מרובעת:

2876 מיני ירקות שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא מעט מותר לזרוע מהם אפילו חמשה מינים בתוך ערוגה אחת שהיא ו' על ו' טפחים והוא שיזרע ד' מינים על ד' רוחות הערוגה ואחת באמצע וירחיק בין מין ומין כמו טפח ומחצה כדי שלא יינקו זה מזה אבל יותר על ה' מינים לא יזרע אע"פ שמרחיק ביניהם לפי שמינים הרבה בערוגה כזו הרי הם כנטועים בערבוביא:

2877 במה דברים אמורים בערוגה שהיא בחורבה ואין שם זרע חוצה לה אבל ערוגה בין ערוגות אסור לזרוע בה חמשה מינים שאם יזרע בכל רוח מערוגה זו ובכל רוח מערוגה שסביבותיה יראה הכל כמעורב ואם הטה עלין שבערוגה זו לכאן ועלין שבערוגה שבצדה מכאן עד שיראו מובדלין מותר וכן אם עשה תלם בין כל ערוגה וערוגה מותר:

2878 אסור לזרוע חוץ לערוגה בלא תלם ובלא נטיה ואפי' כנגד הקרנות של ערוגה שאין בה זרע גזירה שמא יזרע ד' המינים בד' זויות הערוגה ויזרע מינים אחרים חוצה לה כנגד הזויות ונמצא הכל כמעורב:

2879 היתה הערוגה ו' על ו' והי' לה גבול גבוה טפח ורחב טפח סביב מותר לזרוע בה אפי' שמונה עשר מינים ג' על כל גבול וגבול וששה באמצע וירחיק בין כל מין ומין טפח ומחצה ולא יזרע ראש הלפת בתוך הגבול שמא ימלאהו יותר על זה לא יזרע ואסור לזרוע בערוגה מיני זרעים בענין זה מפני שהם נראים כלאים אבל מיני ירקות הואיל ואין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא מעט מעט הרי זה מותר כמו שנתבאר:

2880 גבול שהיה גבוה טפח וזרעו בו מינים הרבה כמו שנתבאר ונתמעט מטפח מאחר שנזרע בו כשר שהיה כשר מתחלתו:

2881 הרוצה למלאות כל גינתו ירקות רבות ולא ירחיק ביניהם עושה כל הגינה ערוגות מרובעות אפי' ו' על ו' ועושה בכל ערוגה חמשה עיגולין ד' בד' רוחותיה ואחד באמצע וזורע מין בכל עיגול וזורע ד' מינים אחרים בד' קרנות ערוגה נמצאו ט' מינים בכל ערוגה והם נראים מובדלים זה מזה ואינו מפסיד אלא מה שבין העיגולים בלבד שהוא מניחו חרב כדי שיראו העיגולים מובדלים מן הקרנות ומובדלים זה מזה ואם רצה שלא יפסיד כלום אם היו העיגולים זרועים שתי זורע מה שביניהם ערב ואם היו זרועים ערב זורע מה שביניהם שתי כדי שיראו מובדלים:

2882 מכל אלו הדברים נתבאר שבזמן שיש בין ב' המינים הרחקה הראויה להם כדי שלא יינקו זה מזה אין חוששין למראית העין ובזמן שיראו מובדלים זה מזה אין חוששין ליניקתן אפילו הם זה בצד זה:

2883 רצז דיני הרבעת והנהגת כלאי בהמה. ובו ט"ז סעיפים: רצז - א המרכיב זכר על נקבה שאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ובעופות ואפי' במיני חיה שבים הרי זה לוקה:

2884 רצז - ב אינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת אבל אם העלם זה על זה בלבד או שעוררם בקול היו מכין אותו מכת מרדות:

2885 רצז - ג מותר להכניס שני מינים לדיר אחד ואם ראה אותם רובעים זה את זה אינו זקוק להפרישם. ובמקום דאיכא למיחש לפריצותא דעבדי איסור אסור להכניסם אפילו לדיר נ"י פרק השוכר:

2886 רצז - ד אסור לישראל ליתן בהמתו לעובד כוכבים להרביעה וכן כל אמירה לעובד כוכבים אפילו באיסור לאו אסורה שם אם לא שהעובד כוכבים עושה להנאת עצמו הגהות מרדכי דשבת:

2887 רצז - ה מי שעבר והרכיב בהמתו כלאים הרי הנולד מהם מותר בהנאה ואם היה מין טהורה עם מין טהורה מותר באכילה:

2888 רצז - ו כל ב' מיני בהמה או חיה אע"פ שדומין זה לזה וגדלים זה עם זה ומתעברים זה מזה הואיל והם ב' מינים אסורים משום כלאים כיצד הזאב עם הכלב וכלב כופרי פי' כלב שמגדלין בני הכפרים והוא קטן ודומה לשועל עם השועל העזים עם הצבאים היעלים עם הרחלים הסוס עם הפרד הפרד עם החמור החמור עם הערוד פי' חמור הבר שגדל במדבר כלאים זה עם זה:

2889 רצז - ז מין שיש בו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור והרמך פירוש סוס מן בני הרמכים עם הסוס מותרים זה עם זה אבל האווז עם אווז הבר כלאים זה בזה מפני שהאווז ביציו מבפנים ואווז הבר ביציו מבחוץ מכלל שהם ב' מינים:

2890 רצז - ח הכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק:

2891 רצז - ט הנולדים מן הכלאים אם היו אמותיהן מין אחד מותר להרכיבן זה על זה ואם היו אמותיהן שני מינים אסור להרכיבן זה על זה אף ע"פ שאבותיהם מין אחר ואסור להרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו כיצד פרד שאמו חמורה מותר להרכיבו על פרדה שאמה חמורה ואסור להרכיבו אפילו על החמורה אבל פרד שאמו סוסיה אסור להרכיבו על פרדה שאמה חמורה וכן כל כיוצא בזה לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה או למשוך בשתי פרדות בודק בסימני אזנים וזנב וקול אם דומים זה לזה בידוע שאמן ממין אחד ומותרים:

2892 רצז - י אסור לעשות מלאכה בשני מינין כגון לחרוש ולמשוך בקרון וכיוצא בזה בין שאחד טמא ואחד טהור בין ששניהם טמאי' בין ששניהם טהורים בין בהמה עם בהמה כחזיר עם הכבש או חיה עם חיה כיחמור עם הפיל או חיה עם בהמה ככלב עם העז או צבי עם החזיר וכיוצא בהן:

2893 רצז - יא אחד החורש או הזורע או המושך בהם עגלה או אבן כא' או הנהיגם כאחד ואפילו בקול לוקה: הגה עובד כוכבים המנהיג בכלאים מותר לישראל לפרוס לו שלום או לדבר עמו בקול רם דלא חיישינן שמא ילכו הבהמות משום קולו דבכל האיסורין דבר שאינו מתכוין שרי אם אינו פסיק רישא אבל אם ישראל הולך עם העובד כוכבים בדרך ומשא של ישראל על העגלה של עובד כוכבים שמנהיגה כלאים לא ילך הישראל סמוך לעגלה דלפעמים העגלה נכבשת והוא יצעק על הבהמות שילכו במהרה וזהו אסור משום מנהיג בכלאים ת"ה סי' רצ"ח : אבל המזווגן פטור עד שימשוך או עד שינהיג: הגה ויש אומרים דאינו אסור להנהיגן או להמשיכן רק בקשורין יחד טור בשם הרא"ש ולכן מותר לרוכב למשוך בחבל כלב אצל הסוס שם בשם אבי העזרי ויש חולקים שם בשם ר' אפרים:

2894 רצז - יב עגלה שהיו מושכין אותה כלאים אסור לישב בה אע"פ שלא הנהיג מפני שישיבתו גורמת להם שימשכו העגלה וכן אסור להיות אחד יושב בעגלה ואחד מנהיג:

2895 רצז - יג אפילו מאה שהנהיגו כאחד לוקים:

2896 רצז - יד קשר שני סוסים בקרון אחד אסור לקשור עמהם חמור אף ע"פ ששני הסוסים יכולין למשכו בלא החמור:

2897 רצז - טו עגלה המושכת בקרון במין אחד לא יקשור מין אחד בחבל לא בצדי הקרון ולא אחר הקרון. מפני שדוחה הקרון בהליכתה טור .

2898 רצז - טז מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה או חיה כאחד כגון אדם שחורש עם שור או מושך עגלה עם חמור וכיוצא בו:

2899 דברים האסורים משום כלאי בגדים. ובו ב' סעיפים: אין אסור משום כלאים אלא צמר רחלים ואילים עם פשתן אבל צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים וכל שאר מינים מותרים בפשתן וכן קנבוס וצמר גפן וכל שאר מינים מותרים אפי' בצמר רחלים ואילים וחכמים אסרו מפני מראית העין משי עם צמר לפי שדומה לפשתים וכן כלך והוא מין שגדל בכרכי הים על האבנים שבים ודומה לצמר אסרוהו מפני מראית העין עם הפשתן והאידנא משי מצוי בינינו והכל מכירים בו לפיכך אין בו משום מראית העין ומותר עם הצמר ועם הפשתן:

2900 רחל בת עז צמרה אסור עם פשתן מפני מראית העין: הגה ואסור לתפור בגד קנבוס תחת בגד צמר במקום דלא שכיח קנבוס משום מראית העין טור בשם הרא"ש ובמקום דשכיח שרי:

2901 באיזו מינים נוהג בהם כלאים. ובו ב' סעיפים: צמר רחלים וצמר גמלים וכיוצא בו שטרפן זה בזה וטוה מהם טווי אם היה החצי מהרחלים הרי הכל כצמר והרי הוא כלאים עם הפשתן ואם היה הרוב מהגמלים מותר לערבו עם הפשתן מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים ואין חוששין לנימות של צמר המעורבים בהם מפני שאינם חוטי צמר לפיכך עורות הכבשים שעושים מהם מלבושים מותר לתפרן בחוטי פשתן ואין חוששין לנימות של צמר אע"פ שנכרכו בכלל חוט הפשתן שתפרו בו שהרי בטלו במיעוטן וכן הקנבוס והפשתן שטרפן זה בזה אם רוב מהקנבוס מותר לארוג הטווי מהם עם חוטי צמר ואם היו מחצה למחצה אסור הילכך מי שנתערב לו צמר עם פשתן מביא מין אחר ומערבו עמהם ומבטל אחד מהם ולא שייך בהו ביטול אלא קודם שיעשו חוטים אבל אחר שנעשו חוטים אין לכלאים שיעור אפי' חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן או של פשתן בצמר אסור: הגה ואפי' נאבד החוט ולא ידענו מקומו לא שייך ביה ביטול ואסור רשב"א סי' רנ"ט וכ"כ הב"י בשם התוספות והרא"ש וסמ"ג בגד שהשתי של משי והערב של פשתן אסור לתפרו עם הצמר אע"פ שרובו של משי טור ולכן אסור לעשות טליתות מבגדים שקורין פירכו"ט כי הערב של פשתן והוי כלאים עם הציצית. דעת עצמו:

2902 העושה בגד כולו צמר גמלים או ארנבים או קנבוס וארג בו חוט של צמר מצד זה וחוט של פשתן מצד זה הרי זה אסור משום כלאים: הגה וי"א דשרי בכה"ג אלא אם כן ארג חוט של צמר אצל החוט של פשתים אבל אם אינם נוגעים יחד שרי ב"י בשם הרא"ש ור"ש ועיין לקמן סימן ש' דנוהגין להקל:

2903 איזו כלאים דאורייתא ואיזו דרבנן. ובו ז' סעיפים: כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם אסור משום כלאים כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותם ועשה מהם לבדים או שטרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטוי זה או שתפר בגד צמר בשל פשתן אפי' תפרן בחוטי משי וקנבוס או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתן בחוטי צמר או קשר חוטי צמר בחוטי פשתן או גדלן הרי זה כלאים:

2904 בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת פי' בתחיבה אחת שתחב המחט בבגד אינו חיבור ואין זה כלאים קבץ שני ראשי החוט כאחד או שתכף שתי תכיפות הרי זה כלאים ויש אומרים דלא הוי כלאים אלא בב' תכיפות וקשר ב' ראשי החוט טור בשם הרא"ש:

2905 בגד צמר שנפרם פי' נקרע מותר לפרוף פי' לחבר אותו בחוטי פשתן וקושר אבל לא יתפור: הגה וכן מותר ליתן צמר בכר או כסת של פשתן אע"פ שתופר כל סביביו ואינו יכול להוציא הצמר הוי כשק של פשתים שממלאו צמר ותפר פיו שאין בזה משום כלאים כן הוא בטור ואפי' תחב התפירה בצמר עצמו מותר דהרי יכול ליקח הצמר משם בלא התרת התפירה אבל בבלאי בגדים של צמר אסור בכה"ג שהרי א"א ליקח משם הבגדים בלא התרת התפירה ד"ע ומרדכי פ' במה אשה ותוס' ספ"ק דביצה וכן מותר לחבר בתי זרועות של צמר שיש בהם קשרים או קרסים בבתי נפש של פשתן שיש בו נקבים ומכניס הקשרים או הקרסים תוך הנקבים הואיל והם רפויים ויכול להוציאן משם באצבעו וא"צ לקרוע הנקבים אע"פ שמניחן כך תמיד אבל אם הם אדוקים כ"כ שא"א להוציאן משם בלתי קריעת הנקבים הוי חבור ואסור ת"ה סי' רנ"ו:

2906 מותר ללבוש חלוק של צמר על גבי חלוק של פשתן ולקשרם יחד אע"פ שאינו יכול לפשטן בלא התרת הקשר ואפילו הוא קשר של קיימא ובלבד שלא יחברם זה לזה עם המשיחה בשתי תכיפות ויש אוסרים בקשר של קיימא: הגה ונ"ל דאותן בתי שוקיים שעושין במדינות אלו וקורין אותו פורטקי דהיינו שעשויין של צמר ועושים בהם משיחה שעוברת בהן הנה והנה כמו רצועה במעברתא דתפילין דמותר אפי' המשיחה של פשתן או איפכא דמאחר דאפשר להוציא משם המשיחה בלא התרת התפירה אינו אלא כחוגר במשיחה של פשתן על גבי חלוק של צמר ואע"פ שקושר המשיחה כשלבשן לא מקרי קשר של קיימא אבל אם עושה קשרים בב' ראשי המשיחה נראה דאסור דהא א"א להוציא משם הכל סברת הרב י"א דאסור ללבוש ב' בתי שוקיים א' של פשתן וא' של צמר זו על זו הגהות אשיר"י פ"ק דביצה דמאחר דא"א לפשוט התחתונה בלא העליונה הוי כחבור ולא דמי לב' חלוקים זו על זו דאפשר לפשוט התחתון בלא העליון כך מצא הטעם בא"ז ונכון ליזהר :

2907 רצועה אחת של צמר והשניה של פשתן אסור לחגור בה אע"פ שרצועה של עור באמצע מפני שקושר שני ראשיה ביחד כשחוגר בה אבל אם באמצעיתה צמר במקום אחד ופשתן במקום אחר ואינם זה אצל זה מותר ולפי זה מותר לחבר עורות התפורות בפשתן תחת בגדי צמר ואע"פ שאפשר שיכניס חוט הקנבוס של התפירה שמחבר העור עם הבגד בתוך חוט של תפירת העור ר' ירוחם ות"ה סי' רצ"ז ולהרמב"ם כל זה כלאים מן התורה ואפי' נתן צמר ופשתים בשק או קופה וכרכן הוי כלאים מדאורייתא והמנהג כסברא ראשונה טור וכ"כ הרמב"ן והרשב"א סימן ש"ס ות"ה שם:

2908 המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו מהם פשתים ומהם צמר ה"ז מותר ואע"פ שכורכן על ידו אבל אם קשרם כולם נעשו כלאים ואסור לו לכרכם על ידו ויש מתירין הואיל ואינו מתכוין הגהות אשיר"י ורבינו ירוחם ני"ט ועיין לקמן סימן ש"א:

2909 השק והקופה מצטרפין לכלאים: הגה וכן אב ובנו מצטרפים לכלאים כיצד היה חתיכת צמר באחד מהם וחתיכת פשתן בשני ותפרן ביחד הוי כלאים טור:

2910 אם מותר להציע כלאים תחתיו ודין מרדעת ותכריכים. ובו ט"ו סעיפים: מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים שנא' לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך: הגה וכן מותר להעלותם עליו שלא בדרך חמום כגון לפרוס עליו אהל של כלאים טור וכן לפרוס בגד כלאים על גיגית שרוחץ בה כדי להעמיד החום מרדכי פ"ק דביצה ובהגהות אשיר"י שם דאינו אסור אלא דרך לבישה או להעלותם עליו דרך חמום : ומדברי סופרים אפי' עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהם כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו בד"א ברכין כגון יריעות ושמלות אבל כרים וכסתות שהם קשים וליכא למיחש שמא תכרך נימא עליו מותר לישן עליהם ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם בד"א כשהם ריקנים ונתונים על גבי איצטבא של עץ או של אבן אבל אם הם מלאים או אפי' ריקנים אם הם נתונים על גבי מטה או על גבי תבן אסור לפי שנכפף תחתיו ונכרך על בשרו: הגה וי"א דכל זה מיירי בכלאים דאורייתא אבל בכלאים דרבנן והם קשים מותר לישב עליהם בכל ענין דהואיל וכשרכים הם אינו רק דרבנן בקשים לא גזרו רשב"א סי' תשס"ב ומ"מ לכתחילה לא יעשה של כלאים כל בו:

2911 הני קאפאנאג"ש דידן אם הם תפורין בפשתן יש ליזהר מלהעלותם עליו ואפילו מלהציען תחתיו עד שיתפרם במשי או קנבוס: הגה כל בגדים הקשים מותרים בהצעה מתחתיו ואסור ללבשן והלבדים הקשים מותרים אפילו בלבישה הואיל ואפילו רכים אינם אלא מדרבנן טור ויש מחמירין בלבישת הלבדים ב"י בשם הרמב"ם:

2912 בגד גדול וכלאים מצד אחד אסור ללובשו אפי' מצדו הב' אע"פ שהצד שבו הכלאים נגרר על גבי הקרקע:

2913 אסור ללבוש כלאים אפי' דרך עראי כגון טלית של קטן אע"פ שאין הגדול יוצא בה עראי:

2914 לא ילבש אדם כלאים עראי ואפי' על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפילו לגנוב את המכס:

2915 תופרי כסות תופרים כדרכם ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין תופרין בארץ וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועים מפשילין במקל: הגה ויש מתירין אפי' ללבוש כלאים כל שאינו מכוין להנאתו כגון שלובש כלאים להעביר בו המכס או שלובשן כדי להראות מדתן אם רוצה למכרן וכדומה טור והרא"ש והסמ"ג:

2916 תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים אפילו לקברו בהם:

2917 מרדעת החמור מותר לעשותה מכלאים ויושב עליה והוא שלא יהיה בשרו נוגע בה ולא יניח מרדעת זו על כתפו אפי' להוציא עליה את הזבל ודוקא שכלאים ניכרים וידועים בבגד אבל בגד שאבד בו כלאים ואין מקומו ניכר אסור לעשות ממנו מרדעת לחמור דכיון שאין מקומו ניכר שמא ישכח ויקח ממנו טלאי לתפרו על גבי בגדו ולא ימכרנו לעובד כוכבים שמא יחזור וימכרנו לישראל:

2918 מטפחות שמקנחים בהם את הידים ומטפחות שמסתפגים בהם הכלים והקרקעות ושמסתפגים בהם אחר הרחיצה ומטפחות ספרים אסורים משום כלאים שהרי הידים נוגעות בהם והם נכרכים על היד תמיד ומתחממין: הגה וכן אסור לעשות מטפחות שפורסים על השלחן שאוכלין עליו הרא"ש כלל ו' וחידושי אגודה סוף ביצה או שקורין עליו בבית הכנסת מכלאים הגהות אשר"י פ' בני העיר מפני שלפעמים מקנח בהם ידיו ומתחמם בהם:

2919 מטפחות שמסתפרין בהם אם יש לו בית ראש ולובשין אותו כדרך לבישה אסור משום כלאים:

2920 וילון אם הוא רך אסור לעשותו מכלאים מפני שהשמש מתחמם בו לפעמים ואם היה קשה מותר: הגה אבל פרוכת שלפני ארון הקודש או המפות שפורסין בארון או סביב התורה מותר להיות מכלאים שם בהגהות אשיר"י:

2921 לא יקח אדם ביצה חמה בבגד כלאים בידו שכיון שהוא ניצול מליכוות בחום הביצה חשיבה הנאה כמניעת הקור:

2922 ערדילרין פירוש כלי שלובשין אותו תחת המנעל ויש שעושין אותן של צמר כנגד העקב אין בהם משום כלאים דקשין הן מפי' רש"י בשם תשובת הגאונים אין בהם משום כלאים: הגה מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב מותר ללבשו שעור הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף טור:

2923 אין אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חמום כגון הכתונת והמצנפת והמכנסים והאבנט והשמלה ובגדים שמחפין בהם השוקים ואת הידים וכיוצא בהם אבל צלצלים קטנים שעושים אותם העם בבית יד שלהם לצרור בהם מעות או תבלין וסמרטוט שמניחים עליו רטיה או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהם הרי אלו מותרים אע"פ שבשרו נוגע בהם שאין דרך חימום בכך ציץ של עור או משי וכיוצא בהם שתלה בה חוטי צמר וחוטי פשתן מדולדלים על פני האדם כדי להפריח הזבובים אין בו משום כלאים שאין דרך חימום בכך:

2924 אותות שעושים הכובסים והגרדים פי' מעשה אורג ת"י גירדי בבגדים כדי שיהיה מכיר כל א' את שלו אם היתה אות של צמר בפשתן או פשתן בצמר הרי זה אסור אע"פ שאינו חשוב אצלו:

2925 דין בגד שאבד בו כלאים. ובו ב' סעיפים: בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן או בגד פשתן שאבד בו חוט של צמר צובעו שאין הצמר והפשתן עולים בצבע אחד ומיד הוא ניכר לו ושומטו ואם לא ניכר הרי זה מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו. בד"א בכלאים דרבנן אבל בכלאים דאורייתא אין הולכין להקל בספיקן טור:

2926 הלוקח כלי צמר מהעובד כוכבים צריך לבדקן יפה יפה שמא הם תפורים בפשתן והקונה בגדים מן העובד כוכבים צריך להתיר תפירתן ולתפרן בקנבוס טור ואפי' אם העובד כוכבים מסיח לפי תומו שתפרן בקנבוס אינו נאמן ובמקומות שהפשתן ביוקר מן הקנבוס יש לסמוך להתיר: הגה ואסור לומר לעובד כוכבים לתפור לו בגדים בחוטי קנבוס אע"פ שפשתן יותר ביוקר דנקל לתפור בפשתן מבקנבוס רשב"א סימן שס"א אבל אם נותן לו חוטי קנבוס שרי ולא חיישינן לאחלופי מאחר שיש לעמוד על הדבר שחוטי פשתן כשמדליק כבה מהר ושל קנבוס הולך ושורף כן משמע במ"מ פ"ח דמ"א *עיין בלח"מ פ"ח ממ"א הל' י' וצ"ע. וע"ש בכ"מ מראה כהן וכן נוהגין אע"פ שיש מחמירין רשב"א הנ"ל וישראל החשוד לתפור כלאים דינו כעובד כוכבים יש מחמירין דלא יתפור בגד צמר בקנבוס לבן שלא יחשדוהו שהוא פשתן ולכן צובעין הקנבוס מהרי"ל :

2927 שמותר לפשוט כלאים מחבירו אפילו בשוק. ובו ב' סעיפים: הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו מעליו מיד ואפילו היה רבו וי"א דאם היה הלובש שוגג אין צ"ל לו בשוק דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו משוגג טור בשם הרא"ש ואם היה של דבריהם אינו קורעו מעליו ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו וכן בבית המדרש אין צריך למהר לצאת טור ואם היה של תורה פושטו מיד:

2928 אסור להלביש את חבירו כלאים:

2929 ובו סעיף אחד: כלאי בגדים מותר לעשותם ולקיימם ואינם אסורים אלא בלבישה:

2930 מי חייב בפדיון בכור ומתי ראוי לפדיון וכל דיניו. ובו ל"א סעיפים: מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית בה' סלעים שהם ק"כ מעים שהם שלשים דרהמים כסף מזוקק: וע"ל סי' רצ"ד כמה היא המעה וי"א שה' סלעים הם בערך שני זהובים רייני"ש שהם ב' זהובים פולניש פסקי מהרא"י סי' מ"ח:

2931 אין האשה חייבת לפדות את בנה ל' רמב"ם פ' י"א מהלכות בכורים ד"ב:

2932 אלו החמשה סלעים נותנן לכהן בכסף או בשוה כסף מכל דבר שירצה חוץ מקרקעות ועבדים ושטרות ואם פדהו בהם אינו פדוי:

2933 כתב לכהן שהוא חייב לו חמשה סלעים בשביל פדיון בנו חייב ליתנם לו ובנו אינו פדוי טור בשם ה"ג אמר לכהן שנותן לו לפדות את בנו אסור לחזור בו מיהו אם חזר הוי חזרה מרדכי ס"פ כל הגט ועיין לעיל סי' רס"ד:

2934 נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמשה סלעים וקבלו הכהן בחמשה סלעים הרי בנוי פדוי רמב"ם שם והוא שישוה חמשה סלעים לשום אדם:

2935 נתן לו כלי בפדיון בנו סתם אם הוא שוה ה' סלעים אע"פ שלא שמו אותו בתחלה בנו פדוי: הגה ואם אינו שוה אין בנו פדוי טור ואם הכהן רוצה להחזיק בכלי א"צ להחזיר לו והוא ישלים לו עד ה' סלעים מהרי"ל:

2936 נתן ה' סלעים אפילו לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה בנו פדוי:

2937 אם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון רשאי ל' רמב"ם שם ד"ח אבל לא יתן הוא לכהן ע"מ שיחזיר לו ואם עשה כן והחזיר לו ודעת הכהן היתה מתחלה שלא לקבלה על מנת להחזיר כך משמע בב"י אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר ולא יהא הכהן רגיל להחזיר לכל שלא להפסיד לשאר כהנים שמתוך כך לא יתנו הכל פדיוני בכוריהם אלא לו אבל לעניים רשאי להחזיר בכל פעם וכל שכן שמזה הטעם לא יקבלם על מנת להחזיר ומ"מ אם עבר וקבלם ופירש שנותן לו על מנת להחזיר הבן פדוי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ודוקא שאמר ע"מ להחזיר אבל אי אמר הא לך ה' סלעים ותחזירם לי לא הוי מתנה ואין בנו פדוי רשב"א סי' קצ"ח ותשנ"ט:

2938 הפריש חמשה סלעים לפדיון בנו ונאבדו חייב באחריותן עד שיבואו ליד כהן:

2939 בשעה שנותן הפדיון לכהן מברך אקב"ו על פדיון הבן וחוזר ומברך שהחיינו ואח"כ נותן הפדיון לכהן ואם פודה עצמו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לפדות הבכור ומברך שהחיינו. רמב"ם שם ד"ה : הגה וי"א דאף הפודה עצמו מברך על פדיון הבכור וכן נוהגין טור וריב"ש סי' קל"א וע"ל סי' רס"ה י"א דמייתי ליה לבכור קמיה כהן ומודיע ליה שהוא בכור פטר רחם והכהן שואל אותו במאי בעית טפי בבנך בכורך או חמש סלעים דמחייבת לפדות בהן והאב אומר בבני בכורי והילך ה' סלעים בפדיונו ובהדי שנותן לו המעות מברך ברכות הנזכרות טור ורא"ש בשם הגאונים וכן נוהגין במדינות אלו אם האב אצל הבן אבל אם אינו אצלו פודה אותו בלאו הכי אלא אומר לכהן שיש לו בכור לפדותו והוא אומר במאי בעית טפי וכו' כן הוא בהגהת מרדכי ס"פ האשה וכ"כ הב"י בשם סמ"ק ואם האב היה רוצה להניח הבן לכהן אינו יוצא רק צריך לפדותו פסקי מהרא"י סי' קל"ה ויש שכתבו שנהגו לעשות סעודה בשעת הפדיון שם בהגהות מרדכי ומהרי"ל ות"ה סי' רס"ט ואם יין בעיר מברך הכהן על היין מיד אחר הפדיון מהרי"ל וכן נוהגין עכשיו כדי לפרסומי מלתא ואין נוהגין לברך שהשמחה במעונו אבודרהם ואין האב יכול לפדות על ידי שליח וגם אין ב"ד פודין אותו בלא האב ריב"ש סי' קל"א:

2940 אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלשים יום ואחר שלשים יום יפדנו מיד שלא ישהה המצוה ואם חל יום ל"א להיות בשבת אין פודין אותו בשבת אלא ימתין עד יום א' י"א דאין לעשות פדיון הבן בחול המועד במהרי"ו בשם ספר המצות מצור"ך ויש מתירין תוספות פ"ק דמ"ק וכן עיקר:

2941 מת הבן בתוך שלשים ואפי' ביום שלשים וכן אם נעשה טריפה קודם שעברו עליו שלשים יום אינו חייב בפדיון ואפילו הקדים ונתן לכהן הפדיון יחזירנו לו: מת לאחר שלשים חייב לפדותו טור ולברך על הפדיון אבל לא יברך שהחיינו ד"ע וכן הוא במהרי"ק סוף שורש מ"ט:

2942 מי שפדה בנו בתוך שלשים יום אם אמר ליה מעכשיו אין בנו פדוי ואם א"ל לאחר שלשים יום בנו פדוי ואע"פ שאין המעות קיימים לאחר ל' יום: הגה וי"א דאם אין המעות קיימים או שהחזירן לאב תוך ל' אפילו בדיעבד אין בנו פדוי מהרא"י בת"ה סי' רס"ד ובכתביו סימן רל"ד וטוב להחמיר לחזור לפדותו : מי שהוא ספק אם הוא חייב בפדיון פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה:

2943 מת האב בתוך שלשים יום הרי הבן בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שפדאו אביו ואם מת האב לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיודיעוהו שצוה בשעת מיתה ואמר שלא נפדה:

2944 עבר האב ולא פדה את בנו כשיגדיל חייב לפדות עצמו ויש מי שכתב דכותבין לו על טס של כסף שאינו נפדה ותולין לו בצוארו כדי שידע לפדות עצמו כשיגדיל מהרי"ל היה הוא לפדות ובנו לפדות יפדה עצמו תחלה ואח"כ יפדה את בנו ואם אין לו אלא כדי פדיון אחד יפדה עצמו:

2945 אם אין לו נכסים בני חורין כדי פדיון אין הכהן גובה מהמשועבדים אע"פ שקדם חוב הפדיון לחוב הבעל חוב:

2946 אין פדיון הבכור תלוי אלא בפטר רחם שאם אינו בכור לאם אע"פ שהוא בכור לאב אינו חייב בפדיון ואם יש לו כמה נשים ויש לו בכור מכל אחת ואחת חייב לפדות את כולם:

2947 כהנים ולוים פטורים מפדיון הבן ואפי' כהנת ולויה נשואה לישראל אין הבן חייב בפדיון שאין הדבר תלוי באב אלא באם שנאמר פטר רחם בישראל ואם נתעברה מעובד כוכבים בן הלויה פטור מפדיון ובן הכהנת חייב בפדיון שהרי נתחללה אמו מן הכהונה בבעילת העובד כוכבים: הגה ואם היא אומרת שמישראל נתעברה והישראל מכחישה ואומר שמעובד כוכבים נתעברה הבן פטור מן הפדיון ת"ה סימן רס"ד:

2948 כהן שנולד לו בן חלל מת האב בתוך שלשים יום חייב הבן לפדות את עצמו שלא זכה האב בפדיונו ואם מת האב לאחר שלשים יום כבר זכה האב בפדיונו וירשו בנו ממנו הלכך יפריש הפדיון ויעכבנו לעצמו:

2949 השפחה שנשתחררה וכותית שנתגיירה כשהן מעוברות וילדו אע"פ שהורתו שלא בקדושה הואיל ונולד בקדושה חייב שנאמר פטר רחם בישראל והרי פטרו רחם בישראל אין ידוע אם קודם שנתגיירה או אחר שנתגיירה המע"ה:

2950 הכותית והשפחה שילדו ואח"כ נתגיירו ונשתחררו וילדו אחר כך פטור שאין זה פטר רחם:

2951 בן ח' חדשים שהוציא ראשו והוא חי והחזירו ומת או בן ט' שהוציא ראשו אפילו אחר שמת והוחזר ואח"כ יצא אחיו וילדה ולד קיימא אינו פטר רחם שהרי נפטר בראשו של ראשון ומשתצא פדחתו פוטר הבא אחריו וכן המפלת כמין בהמה חיה ועוף שחצי פרצוף פניהם דומה לצורת אדם או סנדל או שליא או שפיר מרוקם פי' חתיכה של בשר כצורת סנדל. ופי' שליא הכיס שהעובר מונח בתוכו. ופי' שפיר מרוקם חתיכה של בשר ויש בה צורת אדם. ערוך או שיצא הולד מחותך איברים איברים הנולד אחר כל אחד מאלו אינו פטר רחם: לשון טור:

2952 בן ח' חדשים שהוציא ראשו מת והמפלת שפיר מלא דם או מלא מים או מלא גוונים והמפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים והמפלת ליום ארבעים הנולד אחר כל אלו בכור לפדיון. וכל זמן שאין איבריו מרוקמים אין פוטר הבא אחריו ואפילו בזמן הזה סומכין על זה מהרי"ק שורש קמ"ג:

2953 יוצא דופן והנולד אחריו כדרכו שניהם פטורין הראשון מפני שלא יצא מהרחם והשני מפני שקדמו אחר:

2954 מי שלא בכרה אשתו וילדה זכר ונקבה ואין ידוע איזה מהם יצא ראשון אין כאן לכהן כלום ילדה שני זכרים אע"פ שאין ידוע איזה מהם הבכור נותן ה' סלעים לכהן מת אחד מהם בתוך ל' יום פטור דשמא הבכור מת והמוציא מחבירו עליו הראיה:

2955 מת האב קודם שפדאן בין מת תוך ל' בין מת לאחר ל' והבנים קיימין נותנין בין שניהם ה' סלעים אפי' חלקו כבר הנכסים:

2956 שתי נשיו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן עשר סלעים לכהן מת אחד מהם בתוך ל' יום אם לכהן אחד נתן יחזיר לו ה' סלעים ואם לשני כהנים נתן אינו יכול להוציא מהם שהרי לא עיין פדיון זה על בן זה וכל אחד יאמר אני תופס בשביל החי ילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן ה' סלעים לכהן ואם מת אחד מהזכרים תוך ל' יום אינו נותן לכהן כלום ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות ואין ידוע איזה נולד ראשון אין כאן לכהן כלום שאני אומר נקבה נולדה תחלה ואחריה זכר. ל' טור:

2957 שתי נשיו אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים ונתערבו נותן ה' סלעים לכהן ואם מת אחד מהם בתוך ל' אין כאן לכהן כלום ואם מת האב נותנים בין שניהם ה' סלעים זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום:

2958 שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונתערבו זה נותן ה' סלעים וזה נותן ה' סלעים נתנו ואח"כ מת אחד מהבנים בתוך ל' יום אם לשני כהנים נתנו אינם יכולים להוציא מידן ואם לכהן אחד נתנו כותב אחד מהם הרשאה לחבירו וילך זה בהרשאה ויוציא מהכהן ה' סלעים ואם ילדו זכר ונקבה ואין ידוע איזו ילדה זכר ואיזו ילדה נקבה או שילדו שני זכרים ונתערבו ומת אחד מהם האבות פטורים והבן חייב לפדות את עצמו:

2959 וכן מבכרת שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאה וילדה זכר ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו ואם ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום:

2960 שתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן ה' סלעים לכהן זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום:

2961 דין בכור בהמה טהורה באיזה זמן ובאיזה מקום נוהג. ובו י"ב סעיפים: בכור בהמה טהורה נוהג בזכרים ולא בנקבות ונוהג אפילו שלא בזמן הבית בין בארץ בין בחוצה לארץ ומצוה להקדישו ולומר הרי זה קודש שנאמר תקדיש לה' אלהיך ואם לא הקדישו מתקדש מאליו מרחם: ונותנין אותו לכהן ולא לכהנת טור:

2962 אין נותנין הבכור לכהן כשיולד שאין זו גדולה לכהן אלא יטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט ועד כמה ישראל חייבים להטפל בו בדקה ל' יום ובגסה חמשים יום ואם אין לו כהן מצוי חייב להטפל בו עד שיזדמן לו כהן:

2963 אמר ליה הכהן תנהו לי תוך זמן זה ואני אטפל לעצמי אינו רשאי ליתנו לו שזה כמו מסייע על מתנותיו ואם היה בעל מום ואמר ליה תוך זמן זה תנהו לי שאוכלנו עתה רשאי ליתנו לו:

2964 אם הכהן מסרב מלקבלו מפני שיש בו טורח גדול בזמן הזה להטפל בו עד שיפול בו מום אינו רשאי מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה: הגה ואפי' ספק בכור צריך הכהן לקבלו מיד ישראל הנותן לו פסקי מהרא"י סי' קס"ז ומהרי"ל סי' ר"ד ודוקא בספק שבא מעצמו אבל במקום שפשע הישראל כגון שקנה פרה חולבת מן העובד כוכבים או שהיה יכול למכור הבכור לעובד כוכבים קודם שנולד ולא עשה אין הכהן צריך לקבלו שם ואפי' במקום שצריך לקבלו אסור לישראל ליתן לו להקניטו או לנקום ממנו ג"ז שם בשם מוהר"ם:

2965 הבכור בזמן הזה ישהנו עד שיפול בו מום ושוחטו על פי מומחה ואוכלו בכל מקום ומאכילו אפילו לעובד כוכבים או לכלבים הגהות מרדכי פ' האשה שהלכה:

2966 הבכור בזמן הזה מוכר אותו הכהן אפילו לישראל תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדש בו את האשה שהוא כשאר ממונו אבל אינו נמכר במקולין ואינו נשקל בליטרא ומכל מקום מותר לשקול בו מנה כנגד מנה וכנגד כלי וקופיץ פי' כמו סכין גדול ורחב וחידודו בולט באמצעיתו והני מילי בשרו אבל חלבו ודמו וגידו וקרניו נמכרים במקולין ונשקלין בליטרא ושמנו של גיד דינו כבשר כיון שהוא מותר מן התורה:

2967 הבכור אפילו בעל מום נאכל תוך שנתו ומאימתי מונה לו אם נולד בעל מום מונה לו מיום שנולד והוא שיודע שכלו לו חדשיו שהרי נראה לאכילה ביום לידתו אבל אם לא ידע בודאי שכלו לו חדשיו מונה לו מיום שמיני:

2968 נולד לו מום תוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חדש נולד לו מום בסוף שנתו מותר לקיימו ל' יום מיום שנפל בו המום ואע"פ שהוא מתאחר לאחר שנתו כיצד כגון שנפל בו מום בט"ו יום לפני גמר שנתו משלימים לו ט"ו יום אחר שנתו נולד לו מום אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא עד ל' יום ויאכל:

2969 הבכור בזמן הזה עד שלא נראה להראותו לחכם מקיימו שתים ושלש שנים ומשנראה להראותו לחכם אם נולד בו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חודש ואם נולד בו מום לאחר שנתו מקיימו ל' יום:

2970 שנה של בכור היא שנת לבנה תמימה י"ב חדש מיום ליום ואם היתה שנה מעוברת נתעברה לו ומונה לו י"ג חדשים:

2971 נולדו לו שני טלאים אחד בט"ו של אדר הראשון וא' בר"ח אדר השני זה שנולד בר"ח אדר שני כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה וזה שנולד בחצי אדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חצי אדר של שנה הבאה הואיל ונולד בחדש העיבור מונים אותו לו:

2972 עבר ושהה אותו לאחר זמנו אינו נפסל:

2973 דין הבכור אחר שחיטה ושאינו יכול למכרו ולא לשוחט ועד שיפול בו מום. ובו ג' סעיפים: אין מרגילין בבכור דהיינו להפשיט עורו שלם דרך מרגלותיו:

2974 שחטו ונמצא טריפה עורו עם בשרו אסור בהנאה וטעון קבורה: ולכן טוב למכרו לעובד כוכבים קודם שחיטה הגהות מרדכי פ' האשה וכ"כ הב"י בשם תשובה אשכנזית והיא בתשובת מהרי"ל:

2975 צריך הכהן לשהותו ולגדלו לעולם עד שיפול בו מום ויכול למכרו אפילו לישראל אע"פ שהוא תמים והלוקח ינהוג בו קדושת בכור בד"א שהלוקח קונה אותו לצרכו אבל אסור לעשות בו סחורה דהיינו לקנותו כדי להרויח ואם קנאו לצרכו ולא נצטרך לו יכול לחזור ולמכרו:

2976 איסור עבודת הבכור ואיסור גיזתו. ובו ה' סעיפים: הבכור אסור בגיזה ועבודה ואפי' אם עבר וגזזו או תלשו בידו או אפילו נשר הצמר מעצמו אסור בהנאה לעולם לא שנא מת מעצמו ל"ש שחטו אח"כ ואפי' על ידי מומחה אין השחיטה מתרת הצמר שנתלש מחיים אבל צמר המחובר השחיטה מתירתו כבשרו:

2977 אם נתלש מחיים ועודנו מסובך בשאר הצמר את שנראה כשאר צמר ניתר בשחיטה ואת שאינו נראה כשאר הצמר והוא שעיקרו הפוך כלפי ראשו אין השחיטה מתירתו:

2978 כשבא לשחטו או לראות מומו מותר לתלוש הצמר של מקום שחיטה כדי לעשות מקום לשחיטה והצמר שתלש אסור בהנאה ב"י בשם הרמב"ם ודוקא ביד אבל לא בכלי כדי שלא יהא נראה כגוזז:

2979 גיזת בכור אפי' גיזת בעל מום שנתערב בגיזי חולין אפי' אחת בכמה אלפים כולן אסורות שהרי הוא דבר חשוב ומקדש בכל שהוא:

2980 האורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק הבגד: הגה או יקבר טור וי"א דדוקא שארג דבר חשוב כגון ציור בבגד אבל אם אינו דבר חשוב בטל ברוב ג"ז בטור ורא"ש:

2981 דיני בכור בזמן הזה. ובו ב' סעיפים: בכור בזמן הזה אין בו היתר אלא על ידי מום ואפילו אם ירצו הבעלים או הכהן לכנסו לכיפה עד שימות מעצמו אינם רשאים אלא צריך הכהן לגדלו עד שיפול בו מום:

2982 אפילו כשיפול בו מום בגלוי וניכר לכל כגון שנקטעה ידו או רגלו וכיוצא בו אינו רשאי לשחטו אלא על פי מומחה שיורה לו שהוא מום הראוי לישחט עליו ואם אין חכם מומחה ניתר על פי ג' בני הכנסת דהיינו חכמים קצת ואינם בקיאים כל כך והאידנא דליכא מומחין אינו נשחט ע"פ ג' בני הכנסת אלא במומין מובהקים כגון נסמית עינו ונקטעה ידו וכיוצא בהן וצרימת האזן הוא מום מובהק היכא דמינכר שפיר ונראה לעינים שהוא יותר מחגירת הצפורן וכיצד צרימת האזן שנפגמה בחסרון מן התנוך ולא העור שבשפת האזן בין שנפגמה בידי אדם בין שנפגמה בידי שמים: הגה נחתך הזנב למעלה מן החוליא הוי מום פסקי מהרא"י סי' רמ"ו ועוד מנה בעל הטור כמה מומין ששוחטין עליהם בזמן הזה והרב שחבר ספר הזה נמשך אחר דברי הרמב"ם ולי נראה דהסומך על דברי הטור הבנויין על דעת הרא"ש לא הפסיד:

2983 דין בכור שנשחט שלא על פי חכם. ובו ג' סעיפים: השוחט את הבכור שלא על פי חכם אפי' הראהו לחכם אח"כ ומצא בו מום אסור וה"ה בזמן הזה אם לא הראהו לשלשה בני הכנסת:

2984 השוחט הבכור שלא על פי מומחה ומכרו ואכלוהו מחזיר להם הדמים לא אכלוהו יקבר ויחזיר להם הדמים:

2985 מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו יקבר וישלם מביתו וכמה ישלם אם הוא בארץ ישראל משלם בגסה חצי דמיו ובדקה רביע דמיו ובחוץ לארץ בין בדקה בין בגסה חצי דמיו והאידנא שאף בא"י אין רוב שדות של ישראל מותר לגדל בהמה דקה אפי' בארץ ישראל הילכך אפי' בא"י אף בדקה משלם חצי דמים:

2986 דין החשוד למכור הבכור. ובו סעיף אחד: החשוד למכור בכור לשם חולין אין קונים ממנו בשר צבאים שדומה לבשר עגלים ואין לוקחים ממנו עורות שאינם עבודים אפילו של נקבה שמא יחתוך זכרותו ויאמר של נקבה הוא ואין לוקחין ממנו צמר אפי' מלובן אבל לוקחין ממנו צמר טווי ולבדים ועורות עבודים:

2987 דין הנוטל שכר לראות בכור. ובו ג' סעיפים: הנוטל שכר להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה גדול וידעו בו חכמים שאין כמותו ופסקו לו שכר על הראיה והביקור וצריך שיתנו לו שכרו בין יהיה המום קבוע ויתירנו בין אם לא יהיה קבוע ולא יתנו לו שכר על הבהמה אלא פעם אחת ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה כדי שלא יבא לידי חשד:

2988 אין החכם רואה בכור לעצמו:

2989 אין רואין מומין ביו"ט אבל אם ראהו מערב יו"ט יכול לחקור עליו ביו"ט היאך נפל בו המום:

2990 שלא להטיל מום בבכור. ובו ז' סעיפים: אסור להטיל מום בבכור אפילו לגרום לו מום כגון ליתן דבילה על גבי אזנו כדי שיטלנה הכלב משם ויקטע אזנו עמה וכיוצא בזה או שאומר לעובד כוכבים להטיל בו מום ואם עשה מום בידים או בגרמתו אין שוחטין אותו על ידו עד שיפול בו מום אחר מעצמו ואם מת אין קונסין בנו אחריו אלא שוחטין אותו על ידו:

2991 אם עובד כוכבים או תינוק מטיל בו מום מעצמו אם לא כוון להתירו מותר אפילו אם שאל למה אין שוחטין אותו והשיבו לו לפי תומם שאסור לשחטו עד שיפול בו מום אבל אם כוון להתירו כגון לאחר שרואה שהתירוה ע"י כך עושה כן לאחרים אסור: ספק אם כוון להתירו או לא אזלינן לקולא הגהות מרדכי דחולין ואם עובד כוכבים מסיח לפי תומו ואומר שהישראל צוהו אסור ת"ה סי' קס"ט:

2992 אם אמרו לעובדת כוכבים המשרתת בבית יהודי על הבכור שאין לאכלו בלא מום והלכה וחתכה אזנו חשוב לדעת ואין שוחטין אותו עליו מפני שעובדת כוכבים זו כוונה להתירו וגם האומרים לה שאינו נאכל בלא מום כיוונו לכך שתטיל בו מום: הגה מותר ליתן בכור לעובד כוכבים כדי לגדלו ואם הטיל השומר בו מום מותר ולא אמרינן דכוון להתירו אע"פ שיודע שניתר במומו ושהוא בכור פסקי מהרא"י סי' קס"ח:

2993 היה הבכור רודפו ובעט בו ועל ידי כן עשה בו מום מותר לשחטו עליו ואפי' בעט בו לאחר שניצל ממנו:

2994 דבר תורה בכור שנפל בו מום עובר מותר להטיל בו מום קבוע אבל חכמים אסרוהו:

2995 בכור שאחזו דם יקיז ובלבד שלא יתכוין לעשות מום ואם נעשה בו מום בהקזה זו הרי זה נשחט עליו:

2996 מותר להטיל מום בבכור בזמן הזה קודם שיצא לאויר העולם:

2997 מי נאמן על הטלת מום בבכור. ובו י"א סעיפים: הכהנים חשודים להטיל מום בבכור אפי' אם הוא חכם ויושב בישיבה אם עשה דבר שנראה כמערים כגון שנתן לבכור שעורים בסל בענין שכשיבא לאכלם יפגם שפתו או כיוצא בזה אין לשחטו על אותו המום. ולפיכך כל מום שראוי לבא בידי אדם אין שוחטין אותו עליו עד שיעידו שמעצמו נפל בו טור:

2998 כל המומין הראוים לבא בידי אדם נאמן הרועה עליהם לומר מאליהם נפלו ולא נעשו בכונה וישחט עליהם במה דברים אמורים כשהיה הרועה ישראל והבכור ביד הכהן אבל אם היה הרועה כהן והבכור עדיין הוא ביד בעליו הישראל הרי זה אינו נאמן וחושדין אותו שמא הוא הטיל בו כדי שיתננו לו וי"א דרועה כהן נאמן על בכור של ישראל ויש להקל טור בשם הרא"ש והרמב"ן:

2999 כהן שהעיד לכהן אחר שמום זה מאליו נפל נאמן ואין חוששין להם שמא הם גומלים זה את זה:

3000 אפי' בניו ובני ביתו של כהן מעידין לו על הבכור אבל לא אשתו מפני שהיא כגופו:

3001 עד שהעיד מפי עד אחר שמום זה נפל שלא לדעת נאמן אפילו אשה נאמנת לומר בפני נפל מום זה מאליו וישחט עליו:

3002 לא היו מוחזקים בו שהוא בכור ואמר הכהן בכור הוא זה ומום זה נפל בו מעצמו נאמן:

3003 בכור שהיה ביד כהן ונפל בו מום והעיד עליו עד אחד שזה המום מאליו נפל ואין אנו יודעים אם מום זה שוחטין עליו את הבכור ובא הכהן שהוא בידו ואמר הראיתי מום זה למומחה והתירו לשחיטה הרי זה נאמן ואין חוששין שמא לא הראהו:

3004 וכן נאמן הכהן לומר על בכור בעל מום בכור זה נתנו לי ישראל במומו ואין חוששין שמא הוא הטילו דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי:

3005 נאמן ישראל לומר נתתי בכור זה לכהן במומו אפילו היה טלה והגדיל ולא חיישינן שמא אינו מכירו:

3006 ישראל לא נחשדו על הבכורות אפילו שלהם לפיכך ישראל שיש לו ספק בכור שנאכל במומו לבעלים נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו:

3007 אין רואין את הבכור לישראל עד שיהיה כהן עמו שמא יאמר לו המומחה מום הוא ומותר לשחוט עליו וילך וישחטנו לעצמו ולא יתננו לכהן שאע"פ שאינו חשוד לאכול קדשים בחוץ חשוד הוא לגזול מתנות כהונה לפיכך אם היה חכם וידוע שהוא מדקדק על עצמו רואים לו וכן אם היה המום גלוי לכל כגון שנקטעה ידו או רגלו הואיל והביאו לחכם המומחה ה"ז בחזקת מדקדק על עצמו לפיכך רואים לו אע"פ שאין עמו כהן:

3008 דין ספק בכור ויוצא דופן וטומטום ואנדרוניגוס. ובו ז' סעיפים: ספק בכור אין הבעלים צריכים ליתנו לכהן אלא ישהנו עד שיפול בו מום ויאכלנו ואסור בגיזה ועבודה ואם תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו: הגה וי"א דמוציאין אותו מיד הכהן טור בשם הרא"ש וכן הלכתא ואפי' אם נתנו לו הישראל בטעות שהיה סבור שצריך ליתנו לו ואח"כ נודע לו צריך הכהן להחזיר לו פסקי מהרא"י סי' קס"ו:

3009 יוצא דופן ושנולד אחריו דרך רחם שניהם אינם בכור אפי' ילדה נקבה תחלה דרך דופן וזכר אחריה דרך רחם כיון שקדמו אחר בכור שהוא טומטום הרי זה ספק בכור ויאכל במומו לבעליו ודוקא במטיל מים במקום נקבות אבל אם מטיל מים במקום זכרות בכור ודאי הוא וצריך ליתנו לכהן. טור בשם הרא"ש ולא כרמב"ם:

3010 אנדרוגינוס הוא ספק בכור ויאכל במומו לבעלים:

3011 מבכרת שיצאה מלאה וחזרה ריקנית הבא אחריה בכור מספק שמא הפילה דבר שאינו פוטר מהבכורה:

3012 רחל שילדה כמין עז או עז שילדה כמין רחל פטורה מהבכורה שנאמר אך בכור שור עד שיהיה הוא שור ובכורו שור ואם היו בו מקצת סימני אמו הרי זה בכור והוא בעל מום קבוע שאין לך מום גדול משינוי ברייתו. לשון רמב"ם פ"ה מהל' בכורות ד"ו:

3013 פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימני פרה הרי זה בכור לכהן הואיל ומין החמור יש בו דין בכור אבל אם ילדה מין סוס או גמל אע"פ שיש בו מקצת סימני פרה הרי הוא ספק בכור לפיכך יאכל לבעליו ואם תפסו כהן אין מוציאין מידו וה"ה לחמור שילדה כמין סוס ויש בו מקצת סימני חמור ה"ז ספק בכור. וכבר נתבאר דנקטינן דאם תקפו כהן מוציאין מידו:

3014 בהמה דקה שטנפה דהיינו שנימוח העובר ויצא המיחוי פטורה מהבכורה וצריך להראותו לרועה חכם שיראה אם הוא מיחוי ולד ובהמה גסה שהפילה שליא פטורה מהבכורה והשליא עצמה אין בה קדושה ומותר להאכילה לכלבים שפעה חררת דם פטורה מהבכורה והחררה תקבר לפרסמה שהיא פטורה מהבכורה:

3015 דין הלוקח בהמה מן העובד כוכבים ואינו יודע אם בכרה. ובו ו' סעיפים: הלוקח בהמה מהעובד כוכבים ואין ידוע אם בכרה וילדה ה"ז ספק בכור ויאכל במומו לבעלים ואינו לכהן שהמוציא מחבירו עליו הראיה בין אם לקחה תוך שנתה או אחר שנתה ואפי' אם העובד כוכבים מסיח לפי תומו שכבר בכרה אינו נאמן: וסימנים שבסדקי קרניה אין מעלה ולא מוריד לסמוך עליהם הגהות מרדכי פ' האשה:

3016 לקח בהמה מניקה מהעובד כוכבים אינו חושש שמא בנה של אחרת היא מניקה אלא הרי זו בחזקת שילדה ואפילו היה זה שמניקה כמו מין אחר ואפילו כמין חזיר פטורה מהבכורה:

3017 וכן בהמה שהיא חולבת פטורה מהבכורה שרוב הבהמות אינן חולבות אא"כ ילדו: הגה ויש אומרים דאין סומכין על מה שהיא חולבת טור בשם ה"ג והגהות מרדכי פרק האשה וכן פסקו האחרונים מהרא"י בפסקיו סימן קס"ו ובת"ה סימן רע"א ומהרי"ו סימן קע"ד וכן נוהגין בכל מדינות אלו מיהו אם יש עוד צד היתר לזה או שעובד כוכבים מסיח לפי תומו שלא להשביח מקחו ואומר שילדה סומכין להתיר ודוקא בפרות ובמקום שלא נשמע שחולבות בלא ולד אבל בעזים שדרך שחולבות בלא ולד לא סמכינן על כך אפי' במקום דאיכא ספק ספקא כגון שילדה ב' ואיכא למימר אכל אחד דאינו בכור אפ"ה אסור פסקי מהרא"י סימן ק"ל ונ"ל דבמקום דאין דרך העזים בכך או שדרך הפרות בכך אין לחלק ויש לחקור אחר זה:

3018 בהמה שראינוה חולבת וידענו שלא ילדה אם אח"כ ראינוה מניקה ולא ידענו אם ילדה אותו ולד אם לא הרי זה בחזקת שילדתו:

3019 מי שיש לו בעדרו מבכירות ושאינן מבכירות וילדו ולא היה שם אדם ומוצא מבכירות מניקות נקבות ושאינן מבכירות מניקות זכרים אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו ושל זו אצל זו אלא הדבר בחזקתו שכל אחת מניקה את בנה:

3020 הלוקח בהמה מישראל הרי זה בחזקת שבכרה עד שיודיעו המוכר שעדיין לא ילדה: ויש אומרים שהוא ספק בכור . טור בשם הרא"ש והר"ר יונה:

3021 דין בכור שנתערב ומת אחד מהבהמות. ובו ג' סעיפים: שנים שהפקידו אצל אחד שני זכרים אחד בכור וא' פשוט ומת אחד מהם ואינו יודע איזה מת מניח הנשאר ביניהם והוא בין שניהם ודינו כספק בכור:

3022 מי שהפקיד בכור אצל חבירו ולחבירו פשוט פי' שאינו בכור ומת אחד מהם המוציא מחבירו עליו הראיה וכיון שהנפקד מוחזק יחזיקנו ויאכלנו במומו:

3023 רועה כהן שנתן בהמות בחצר בעל הבית וילדה אחת מהן בכור ונתערב עם של בעל הבית ומת אחד מהם הוי ליה בעל הבית מוחזק ויאכלנו במומו:

3024 כמה ספיקות בדיני בכור בהמה. ובו ו' סעיפים: רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים אפילו יצאו שני ראשיהם כאחד אי אפשר שלא קדם אחד והואיל ואין ידוע איזה יצא ראשון הכהן נוטל את הכחוש והשני ספק בכור מת אחד מהם אין לכהן כלום שזה החי ספק הוא והמוציא מחבירו ע"ה וכן אם ילדה זכר ונקבה הרי הזכר ספק שמא הנקבה יצאה תחלה לפיכך אין לכהן כלום שהמוציא מחבירו עליו הראיה:

3025 שתי רחלות שלא בכרו וילדו שני זכרים שניהם לכהן זכר ונקבה הזכר לכהן שני זכרים ונקבה הכהן נוטל את הכחוש והשני ספק בכור ואם מת א' מהם אין לכהן כלום שזה החי ספק בכור הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה:

3026 ילדה שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות הרי הזכרים ספק שאני אומר שמא הנקבה נולדה תחלה ואח"כ הזכר לפיכך אין כאן לכהן כלום שהמוציא מחבירו עליו הראיה:

3027 אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים אחד לו ואחד לכהן וכל אחד מהם ספק בכור והכהן נוטל הכחוש מת אחד מהם אין כאן לכהן כלום שזה החי ספק הוא וכן אם ילדו זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום שזה הזכר ספק בכור הוא:

3028 גר שנתגייר ספק בכרה בהמתו קודם שנתגייר ספק אח"כ הוי ספק ויאכל במומו לבעלים:

3029 כל שהוא ספק בכור ירעה עד שיפול בו מום ויאכל לבעליו ואם תפשו הכהן אין מוציאים אותו מידו ואוכל אותו במומו וע"ל סי' שט"ו דקי"ל דמוציאין אותו מיד כהן:

3030 דין חתוך אבר הבכור ויתר דיני בכור. ובו ד' סעיפים: מבכרת המקשה לילד יכול לחתוך אותו אבר אבר ומשליך לכלבים ומרובו ואילך צריך קבורה ב"י בשם התוס' והבא אחריו בכור וי"א שאינו בכור טור בשם הרא"ש יצא רובו ה"ז יקבר ונפטרה מהבכורה ואם חתך אבר והניח אבר והניחו עד שהשלים רובו הרי כל האברים צריכין קבורה ונפטרה מהבכורה כיון שיצא רובו בין שלם בין מחותך והרי הוא לפנינו נתקדש למפרע: וי"א דאינו קדוש למפרע טור:

3031 יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים וחזר ויצא שליש אחר נתקדש למפרע וי"א דאינו קדוש למפרע טור:

3032 יצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם אינו קדוש ויש אומרים דקדוש ג"ז טור:

3033 יצא רוב העובר ע"י מיעוט אחד מהאברים שמשלימו לרוב חשוב כילוד אע"פ שרוב האבר מבפנים ואסור למכרו לעובד כוכבים ולהשליכו לכלבים ופוטר הבא אחריו ואם יצא חציו של עובר על ידי רוב א' מהאברים שעל ידו נשלם יציאת חצי העובר הרי זה ספק ואסור למכרו לעובד כוכבים ולהשליכו לכלבים והבא אחריו ספק בכור:

3034 מי הם החייבים בבכור בהמה טהורה ודיני שותפות העובד כוכבים. ובו ז' סעיפים: כהנים ולוים חייבים בבכור בהמה טהורה ויפרישנו הכהן ויעכבנו לעצמו:

3035 בהמת השותפין חייבת בבכורה:

3036 שותפות העובד כוכבים פוטר שאם היה העובד כוכבים שותף בפרה או בעובר אפי' היה לו אחד מאלף באם או בולד הרי זה פטור מהבכורה לפיכך המקבל בהמה מן העובד כוכבים להיות מיטפל בה והולדות ביניהם או עובד כוכבים שקבל מישראל כזה הרי אלו פטורים מהבכורה שנאמר פטר רחם בבני ישראל עד שיהיה הכל מישראל:

3037 היה לו באחד משניהם אבר אחד כגון יד או רגל רואים כל שאלו יחתוך יהיה בעל מום ה"ז פטור ואם אפשר שהעובד כוכבים יחתוך אבר ולא יפסל חייב בבכורה:

3038 עדר שהמלך נוטל ממנה מעשר כיון שעישור של מלך בתוכו חשיבא יד עובד כוכבים באמצע ופטור מהבכורה: הגה ואפי' יכול לסלק העובד כוכבים במעות חשוב יד עובד כוכבים באמצע מאחר שעיקר שעבוד העובד כוכבים על הבהמות ב"י להרי"ף ורא"ש ופסקי מהאר"י סי' ק"ל אבל אם התנו מתחלה שיתנו לו דמים בעד הולדות חייב בבכורה גם זה שם:

3039 בזמן הזה מצוה לשתף עם העובד כוכבים קודם שיצא לאויר העולם כדי לפטרו מהבכורה אף ע"פ שמפקיע קדושתו הכי עדיף טפי כדי שלא יבא לידי מכשול ליהנות ממנו בגיזה ובעבודה ואם יקנה לעובד כוכבים חלק בעובר אין הקנין חל לפי שהוא דבר שלא בא לעולם לכך יקנה לו חלק באם או יקנה לו האם כדי להקנות לו חלק בעובר והקנין יהיה שיקבל פרוטה מהעובד כוכבים ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם והמקום יקנה לו חלק באם: או שיקבל מעות מן העובד כוכבים וימשוך הבהמה לרשותו או לסימטא דאז משיכה קונה לו עם המעות טור לדעת רש"י ור"ת:

3040 המקבל צאן מן העובד כוכבים בממון קצוב ופסק עמו שיהיה השכר ביניהם ואם פחתו פחתו לישראל אע"פ שברשות ישראל הם והרי הם כקנינו הואיל ואם לא ימצא העובד כוכבים אצלו ממון לגבות ממנו יגבה מהבהמות האלו ומולדותיהם נעשה כמי שיש לו אחריות עליהן ועל תולדותיהן והרי יד העובד כוכבים באמצע ופטורים מהבכורה הם וולדותיהן אבל ולדי ולדות חייבים שהרי של ישראל הם ואין לעובד כוכבים רשות עליהם ואם העמיד ולדות תחת אמותיהן ולדי ולדות פטורים ולדי ולדי ולדות חייבים: הגה ועובד כוכבים בעל חוב שקבל בהמה מישראל לגדלה והיה חפץ חלק בולדות והישראל אמר ליתן לו דמים ומאחר שידו היתה תקיפה על בעל חובו בטח שעל כרחו של עובד כוכבים יצטרך ליקח מעות מכל מקום פטורה מהבכורה הואיל והעובד כוכבים לא רצה ליטפל בה רק בחלק ולדות פסקי מהרא"י סימן ק"ל עובד כוכבים שקבל בהמת ישראל לטפל בה ואין לו חלק בה רק קבל עליו אחריות שלה חייבת בבכורה מהרי"ו סימן קע"ד:

3041 בכור בהמה טמאה במה ובמי ובאיזה מקום נוהג וכן פדיונו ועריפתו. ובו כ"ג סעיפים: בכור בהמה טמאה נוהג בכל מקום ובכל זמן ואינו נוהג אלא בחמורים וזה מצותו שכל ישראל שיש לו חמורה שבכרה פודהו בשה מן הכשבים או מן העזים בין זכר בין נקבה בין תם בין בעל מום בין גדול בין קטן ויתננו לכהן ומאימתי חייב לפדותו משיולד עד שימות אלא שמצוה לפדותו מיד שלא להשהות המצוה ולאחר שיפדנו הוא חולין גמורים ומותר בגיזה ועבודה כשאר חולין והכהן יעשה ג"כ בשה כמו בשאר חולין:

3042 אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשה שחוט ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי:

3043 אין פודין בשה הדומה למין אחר ואם פדה פדוי ויש אומרים דאם פדה בו הוי ספק טור בשם הרא"ש:

3044 פודין בבן פקועה וי"א שאין פודין בבן פקועה ג"ז בשמו:

3045 אם אין לו שה לפדותו פודהו בשוויו ואז יכול לפדות בכל דבר בית יוסף בשם הרמב"ם ונותן דמיו לכהן לא אמרה תורה להחמיר עליו אלא להקל עליו שאם היה לו פטר חמור ששוה עשרה סלעים יש לו לפדותו בשה שוה דינר בד"א כשהיו דמי פטר חמור מג' זוזין ומעלה אבל אם היו דמיו פחות מג' זוזין אין פודין אותו אלא בשה או בג' זוזין ועין יפה לא יפחות מסלע ועין רעה בחצי סלע ובינונית בג' זוזים: הגה ופודין בשה אחד כמה פעמים כגון אם חזר וקנאו מן הכהן או במקום שיש לו ספק פטר חמור שדינו שמפריש עליו טלה והוא שלו טור:

3046 מיד כשהפריש הטלה תחת פטר חמור חזר הפטר חמור חולין אפי' קודם שנתנו לכהן ומותר ליהנות בו ואם מת לא יקבר והכהן זכה בשה מיד והוא באחריותו שאם מת ביד הבעלים קודם שנתנוהו לכהן פטורים לפיכך מיד כשמפרישו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון פטר חמור:

3047 ישראל שפדה פטר חמור של חבירו הוא פדוי ופטר חמור הוא לבעליו:

3048 פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורין: הגה ודוקא שמכרו סתמא אבל אם הודיע ללוקח שהוא פטר חמור והוא מוכר לו מה ששוה יותר מהשה שיפדה דמיו מותרים ואפי' לכתחלה מותר למכרו בכהאי גוונא כך משמע בטור : ואם מת קודם פדיון או שערפו יקבר מפני שהוא אסור בהנאה אף לאחר עריפתו הואיל ולא נפדה לפיכך אם לא פדהו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן אסור לכהן להשתמש בו עד שיפדהו בשה ויקח השה לעצמו או יערפנו ויקבר והכהנים חשודים על דבר זה לפיכך אסור לישראל ליתן פטר חמור לכהן אלא א"כ פדה החמור בפניו או יערפנו לפניו:

3049 פטר חמור קודם שיפדה אסור לעבוד בו ולגוזזו כדי ליהנות בשערו אבל אם היה שערו מסובך או שיש לו מכה במקום השער מותר לגוזזו להנאתו והשער אסור בהנאה ויקבר:

3050 ישראל שיש לו ספק פטר חמור יפריש עליו טלה להפקיע איסורו ומעכב הטלה לעצמו: הגה לא רצה לפדותו ולא ליתנו לכהן מכהו בקופיץ בערפו עד שימות ויקברנו טור:

3051 פטר חמור אין ממיתין אותו לא במקל ולא בקנה ולא במגל ולא במגירה ולא בקרדום אלא בקופיץ ולא יכניסנו בחדר וינעול בפניו עד שימות שנאמר וערפתו:

3052 מצות פדיה קודמת למצות עריפה:

3053 חמורה שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה ספק ומפריש טלה אחד כדי להפקיע קדושה ממנו עד שיהיה מותר בהנאה שמא הזכר נולד תחלה וטלה זה שהפריש לבעלים ואינו לכהן שהמוציא מחבירו עליו הראיה:

3054 שתי חמורות שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן זכר ונקבה הזכר לכהן שני זכרים ונקבה א' לכהן ועל השני מפריש טלה אחד והוא לעצמו שני זכרים ושתי נקבות או שתי נקבות וזכר אין לכהן כלום וי"א דצריך להפריש והם לעצמו טור:

3055 אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו:

3056 הלוקח חמורה מהעובד כוכבים ואין ידוע אם בכרה וילדה זכר פודה אותו בשה והוא לבעלים מפני שהוא ספק:

3057 ישראל שירש מאבי אמו כהן פטר חמור ודאי ואותו הכהן ירשו מאבי אמו ישראל מפריש טלה והוא שלו:

3058 גר שבכרה חמורתו ספק קודם שנתגייר או אחר כך מפריש עליו טלה והוא שלו:

3059 כהנים ולוים פטורים מבכור בהמה טמאה וה"ה כהנת ולויה אבל בעליהם חייבים בפטר חמור שלהם אבל בנכסי מלוג שלה פטורים שהרי יש לה שותפות בהדיה תשובת הרשב"א סימן שס"ו:

3060 שותפות העובד כוכבים פוטר בו וכל דיני שותפות העובד כוכבים בטהורה כן דינו בטמאה אלא שאסור להשתתף עמו כדי להפקיע קדושתו כיון שאפשר בפדיה או בעריפה:

3061 שותפות כהן או לוי פוטר בו:

3062 עובד כוכבים שהפריש פטר חמור מודיעין אותו שאינו חייב והרי הוא מותר בגיזה ועבודה:

3063 פרה שילדה כמין חמורה וחמורה שילדה כמין פרה נתבאר בסימן שט"ו:

3064 הפרש חלה שיש בין חלת ארץ ישראל לחלת חוצה לארץ. ובו ה' סעיפים: מצוה עשה להפריש תרומה מהעיסה וליתנה לכהן שנאמר ראשית עריסותיכם תרימו תרומה וראשית זה אין לו שיעור מן התורה אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה והעושה כל עיסתו חלה לא עשה כלום עד שישייר מקצת ומדברי סופרים מפרישין אחד מכ"ד מן העיסה והנחתום העושה למכור בשוק מפריש א' ממ"ח ואם נטמאה העיסה בשוגג או באונס אף בעל הבית מפריש אחד ממ"ח:

3065 אין חייבים בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבואכם ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם לפיכך חלה בזמן הזה אפי' בימי עזרא בארץ ישראל אינה אלא מדבריהם:

3066 מפרישין חלה בחוצה לארץ מדברי סופרים כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל:

3067 ג' דינים לחלה בשלש ארצות כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב מפרישין בה חלה אחת כשיעור והיא נאכלת לכהנים ושאר ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל שהוא מכזיב ועד אמנה מפרישין בה שתי חלות הראשונה אחד ממ"ח והיא נשרפת והשניה אין לה שיעור ונותנים אותה לכהן לאכלה וכל הארץ מאמנה ולחוץ בין בסוריא בין בשאר ארצות מפרישין שתי חלות הראשונה אין לה שיעור והיא נשרפת והשניה א' ממ"ח ונאכלת ומותרת לטמאים אפי' לזבים וזבות ובזמן הזה שאין עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל א' ממ"ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ומכזיב ועד אמנה מפרישין שניה לכהן לאכילה ואין לה שיעור כשהיה הדבר מקודם:

3068 חלת חוצה לארץ אע"פ שהיא טמאה הואיל ועיקר חיובה מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא על כהן שטומאה יוצאה עליו מגופו והם בעלי קריים וזבים וזבות ונדות ויולדות אבל שאר הטמאים במגע הטומאות אפי' טמאים מותרים לאכלה לפיכך בין בסוריא בין בחוצה לארץ אם רצה להפריש חלה אחת מפריש אחד ממ"ח ונאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה ואינו צריך להפריש שניה וכן אם היה שם כהן גדול שטבל משכבת זרעו או מזיבתו אע"פ שלא העריב שמשו וי"א שצריך הערב שמש הר"ן פ' אלו עוברין הרי זה מותר לאכול חלה הראשונה ואינו צריך להפריש שניה בחוצה לארץ: הגה וי"א כיון שאין חלה נאכלת בזמן הזה בארץ ישראל גם בשאר מקומות אין צריכין להפריש רק חלה אחת ולשרפה טור בשם י"א ושאר פוסקים וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו שאין מפרישין רק חלה אחת בלא שיעור ושורפין אותה כמו שהיו עושין כשמפרישין שתי חלות שחלת האור לא היה לה שיעור ומ"מ נוהגין ליטול כזית מהרי"ל . והאוכל חלה אפילו בחוצה לארץ מברך תחלה על המין שרוצה לאכול ואח"כ מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה כל בו והוא מל' הרמב"ם סוף הלכות תרומה וי"א כששורפין החלה עושין לה היסק בפני עצמה דישראל אסור ליהנות ממנה מהרי"ק וכן הוא בתוספות פ' כל שעה ונוהגין להשליכה לתנור קודם שאופין הפת:

3069 חלה דרבנן היאך ניתנת ונאכלת ודין תערובתה בחולין. ובו סעיף אחד: חלת חוצה לארץ שמותרת לכהן טהור מקרי רשאי לאכלה עם זר על שלחן אחד לפי שאינה מדמעת פירוש ענין דמוע הוא תרומה שנפלה בחולין ואפילו נתערבה שוה בשוה: הגה ויש חולקין וסבירא להו דאוסרת תערובתה עד מאה ואחד אם הוא במינה ושלא במינה עד ס' טור בשם ר"י וספר התרומה ורא"ש ורוקח סי' שנ"ט ומהרי"ו סמ"ח ור' שמשון ואם חזרה ונתערבה בעיסה ואין ק"א לבטלה אם לא אכל העיסה ישאל לחכם עליה ויתיר לו כנדר דנשאלין על ההקדשות ויחזור ויטול חלה אחרת תשובת מיימוני סוף הלכות זרעים וב"ה בשם א"ח : ומותר לבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו ויכולין ליתנה לכהן עם הארץ ואין בה משום כהן המסייע במתנותיו שהוא אסור ואם רצה לאכול תחילה ואחר כך יפריש החלה בח"ל מותר מפני שאין עיקרה אלא מדבריהם: הגה וצריך לשייר מעט יותר משיעור חלה שמפריש כדי שיהא שיריים בשעה שמפריש ב"י בשם הרא"ש וסמ"ג ובהר"ן דביצה ודוקא לעיסה שנתחייב עם חלה זו יכול לפטור שלא מן המוקף אבל עיסה שנילושה בפני עצמה אין מפרישין חלה מעיסה אחרת שלא מן המוקף ב"י בשם סמ"ק וכל בו : אבל חלת ארץ ישראל לא יאכל עד שיפריש ואינה ניטלת אלא מן המוקף פי' ממה שהוא קרוב וסמוך כתרומה ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחלה וכל שבתרומה לא יתרום ואם תרם אינה תרומה כך בחלה וכל שבתרומה לא יתרום מזה על זה כך בחלה וכל שאינו אוכל תרומה אינו אוכל חלה וכל האוכל תרומה אוכל חלה:

3070 שיעור חיוב חלה ומינים המצטרפים ודין פת פטור שנתערב בחיוב. ובו י"ד סעיפים: אין חייב בחלה אלא חמשת מיני תבואה ואין חייב אלא חמשת רבעים ומדה שמחזקת מ"ג ביצים וחומש ביצה ממלאים אותה קמח ואותו קמח הוא שיעור חלה וכשממלאים המדה קמח תהיה מחוקה ולא גדושה והיאך ישערו לדעת שהיא מחזקת מ"ג ביצים וחומש נתבאר בטור א"ח ועיין בא"ח סי' תנ"ו ומשקל חמשת רבעים קמח הוא תק"כ דרה"ם מקמח חטים שבמצרים: הגה כלי המחזיק עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלש אצבעות ותשיעית אצבע בקרוב הוא שיעור החלה וכן מדה שיש בה ז' אצבעות פחות ב' תשיעיות אצבע על ז' פחות ב' תשיעיות אצבע ברום ז' אצבעות פחות ב' תשיעיות אצבע הוא העומר וכל האצבעות אלו הם רוחב גודל של יד: רמב"ם פרק ו' דביכורים .

3071 חמשת מיני תבואה מצטרפין שאם אין בעיסה אלא חמשת רבעים מחמשתן מצטרפין בד"א כשערבן קמח אבל אם לש כל אחד לבדו ואין בו כשיעור ומדבקו למין אחר אין מצטרפין אלא בזה הסדר החטים אין מצטרפין אלא עם הכוסמין והכוסמין מצטרפין עם כל א' וא' השעורין מצטרפין עם הכל חוץ מעם החטים שיפון מצטרף עם שעורים וכוסמין ולא עם שבולת שועל וחטים שבולת שועל מצטרף עם שעורים וכוסמים ולא עם חטים ושיפון ולהרמב"ם כוסמין ושבולת שועל ושיפון מצטרפין ואם לש כל מין ומין לבדו ויש בו כשיעור ורוצה להפריש ממין זה על זה אין מפרישין אלא על מינו כיצד אין מפרישין חטים על שום א' מהם ולא משום אחד מהם עליהם וכוסמין ושיפון מפרישין מזה על זה וכן שבולת שועל ושעורים מפרישים מזה על זה: הגה עירב קב מעיסה עם קב אחר מעיסה שאינו מינו וחלקו אח"כ והוסיף על כל אחד רובע הקב ממינו חייב בחלה כיון שלא נצטרפו כשהיו מעורבים אבל אם עירב קב קמח עם קב קמח ממין אחר על דעת לחלקו וחלקם והוסיף על כל א' רובע הקב ממינו פטור טור:

3072 חמש רבעים הללו השאור והסובין והמורסן מצטרפין להשלים אם לשן בלא הרקדה אבל אם ריקד והפריש מורסן מתוכם וחזר ועירבן עמו אינו מצטרף:

3073 קב חטים מצד זה וקב שעורים מצד זה וקב כוסמין באמצע מחברן והרי אלו מצטרפין וצריך להפריש מכל מין ומין:

3074 חצי קב חטים מצד זה וחצי קב שעורים מצד זה וחצי קב כוסמין באמצע מצטרפים ותורם מן הכוסמין על שלשתן:

3075 קב חטים מצד זה וקב חטים מצד זה וקב אורז באמצע או קב של עובד כוכבים או קב של חלה אינם מצטרפים: אבל אם היה ביניהם עיסה שכבר הורמה חלתה מצטרפין הרא"ש כלל ב':

3076 היה ביניהם קב של מין א' מחמשת המינים או קב משל אשה אחרת מצטרפין:

3077 קב של תבואה חדשה וקב של ישנה אינם מצטרפים היה קב של ישן מצד זה וקב ישן מצד זה וחדש באמצע מצטרפין: וה"ה איפכא חדש מב' הצדדים וישן באמצע ב"י:

3078 העושה עיסה מהחטים ומהאורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה אע"פ שרובה אורז ואם לאו פטורה:

3079 נתן שאור מעיסת חטים לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה:

3080 נתן שאור מעיסה שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה והכל ממין א' אם יש לו קמח או עיסה שלא ניטל ממנה חלה מפריש ממנו על זה השאור לפי חשבון דהיינו אחד ממ"ח בשאור ואפילו אין בזה שעור חלה ובלבד שיניחנו אצל העיסה הגדולה כן משמע בת"ה סי' ק' ואם לאו מפריש אחד ממ"ח בכל העיסה לפי שנעשית כולה טבל והוא הדין אם השאור של פטור והעיסה של חיוב: הגה ומ"מ לכתחלה לא יסמוך על זה ולא יתן שאור של פטור בעיסה של חיוב מרדכי פ' מקום שנהגו אבל אם כבר עבר ועשה מותר לכתחילה ליקח מאותה עיסה וליתן בעיסה אחרת שיהיה בו לשאור. ת"ה סי' ק':

3081 מי שנתערב לו פת שהפריש ממנו חלה עם פת שלא הופרש ממנו אם יש לו קמח יעשה עיסה מחמש רבעים ויצרפנה עם הככרות בכלי ויפריש ממנה על אותם ככרות שנתערבו ואם רוצה להפריש מיניה וביה צריך להפריש מעט מכל ככר וככר או יצרפם כולם בכלי אחד ויפריש מכל א' על כולם עד שיפריש מכדי חשבון הככרות ומאחד יותר כגון אם ה' שהופרש עליהם נתערבו בעשר שלא הופרש עליהם יפריש מששה שאז ודאי הפריש מאחד שלא הופרש עליו: הגה האופה פשטיד"א מעיסה שלא הורמה חלתה ובתוכו בשר מותר להפריש מעיסה אחרת החייבת בחלה על זו ונפטר ג"כ טעם העיסה הנכנס בבשר ב"י בשם תשובה:

3082 עיסה שאין בה כשיעור ובעת אפייתה תפחה וגדלה עד שנראה כאלו יש בה כשיעור פטורה וה"ה אם תפחה קודם אפיה . ב"י ותשובת הרא"ש כלל ב' ורשב"א סימן תס"א:

3083 אסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור כדי להפקיע ממנו חיוב חלה:

3084 דין ב' עיסות שאין בהן כשיעור. ובו ב' סעיפים: שתי עיסות שאין בשום אחת כשיעור אם נוגעות זו בזו עד שנדבקים מעט מזו בזו מצטרפין אם הם ממין הראוי להצטרף כפי מה שנתבאר בסימן שכ"ד ואם אינם נדבקים והם בסל אחד הסל מצרפן ואפילו אחר שנאפה ונעשה פת ואם נתנם על טבלא שאין לה לבזבז אינם מצטרפים: הגה ולכן כשמצרפם בכלי יזהר שלא יצא שום דבר למעלה מדופני הכלי דהיינו שיהא כל ככר א' או עיסה למעלה מדופני הכלי טור : ויש מי שאומר שאם מכסה הפת במפה חשוב כמו כלי לצרפן:

3085 אם יש בכל עיסה כשיעור ורוצה להפריש מזו על זו אין צריך לא צירוף כלי ולא נגיעה אלא כיון ששתיהן לפניו מפרישין מזו על זו:

3086 אחד שלש שתי עיסות ואין בשום א' מהם כשיעור ונתערבו. ובו ה' סעיפים: שתי עיסות שיש בשתיהן שיעור החייב בחלה ואין באחת מהן כשיעור ונגעו זו בזו ונשכו זו את זו אם היו של שנים אפילו הם ממין אחד פטורים מן החלה שסתם שנים מקפידים ואם ידוע שאינם מקפידים על עירוב העיסות הרי אלו מצטרפות ותלמידים הלומדים לפני רב סתמא אינם מקפידים מרדכי פרק כל הבשר היו שניהם של איש אחד אם היו ממין אחד כפי מה שנתבאר בסימן שכ"ד מצטרפין וחייבים בחלה ואם משני מינים היו אין מצטרפין שסתם אחד אינו מקפיד ואם היה מקפיד שלא תגע עיסה זו בזו ולא תתערב אפי' היו מין אחד אין מצטרפות ואם האחת פת קיבר והאחת פת נאה אפילו הן של אדם אחד מסתמא מקפיד ואינו מצטרף: הגה וה"ה שתי עיסות שיש באחת כרכום ובשנית אין בה וכל זה שאין שיעור בכל אחת אבל אם יש בהן שיעור מפריש מאחת על חבירתה אם הן של אדם אחד ת"ה סימן קפ"ט:

3087 נחתום שעשה עיסה לעשותה שאור לחלקה חייבת בחלה שאם לא תמכר יעשנה פת אבל שאר אדם העושה עיסה לחלקה בבצק פטורה:

3088 שנים שנתנו קמח לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל אחד מהן כשיעור אע"פ שיש בכללן כשיעור פטורה: הגה ודוקא שערבן שלא מדעתן אבל מדעתן חייב שהרי אינן מקפידין ב"י בשם סמ"ג:

3089 שנים שעשו עיסה כשיעור וחלקוה ואח"כ הוסיף כל אחד על חלקו עד שהשלימו לכשיעור ה"ז פטורה שכבר היתה להם שעת חובה והם היו פטורים באותה שעה מפני שעשאוה לחלק: הגה וה"ה באדם אחד שעשה ב' קבין ודעתו לחלקם וחלקם אבל אם לא עשאם ע"מ לחלקם לא מהני החלוקה אח"כ טור:

3090 המפריש חלה מעיסה שאין בה שיעור אינה חלה לפיכך שתי עיסות שאין בשום אחת מהן כשיעור והפריש מכל אחת חלה ואח"כ עירב העיסות ועשאן עיסה אחת חייבת בחלה:

3091 מתי חל על העיסה חיוב חלה. ובו ה' סעיפים: המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן ושאר העיסה חייבת בחלה ואותו הקמח שהפריש לשם חלה אם יש בו עומר ועשהו עיסה ה"ז מפריש ממנה חלה ודוקא באומר שיחול עליה שם חלה בעודו קמח אבל המפריש קמח ואומר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה דבריו קיימים:

3092 אימתי מפרישין חלה כשיתן המים ויערב הקמח במים והוא שלא ישאר שם בעריבה קמח שלא נתערב במים שיעור עומר ואם אמר ה"ז חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר ולכשתעשה כולה עיסה אחת תתקדש זו שבידי לשם חלה ה"ז מותר וכן אם מתנה שתחול החלה אף על הקמח שיתערב אח"כ בשעת עריכה וטוב ללמד לנשים להתנות כן אם יש לחוש שיתערבו שיעור חלה אח"כ ב"י בשם סמ"ג וצריך ליזהר שלא לשרוף החלה עד אחר כל העריכה:

3093 האידנא טוב להמתין מלהפריש חלה עד אחר גמר לישה שתיעשה כל העיסה גוף א':

3094 אוכלים עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים ותטמטם בשעורים ותעשה כל העיסה גוף אחד:

3095 אם לא הפריש החלה בצק אלא אפה הכל הרי זה מפריש מן הפת:

3096 דין ברכת חלה ומי ראוי להפרישה. ובו ג' סעיפים: בשעה שיפריש חלה יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה או להפריש חלה טור לפיכך אסור לאיש להפריש חלתו ערום מפני שאי אפשר לו לברך כשהוא ערום אבל האשה מותרת והוא שיהו פניה שלמטה טוחות בקרקע ובמקום שמפרישין ב' חלות לא יברך רק כשמפרישין הראשונה כל בו:

3097 הסומא והשכור מפרישין חלה לכתחלה:

3098 אין מפרישין חלה בלא רשות בעל העיסה: הגה מיהו אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה כגון שהיתה העיסה מתקלקלת מותר ליטול חלה בלא רשותו דזכין לאדם שלא בפניו וכן משרתת שבבית יכולה ליטול חלה בלא רשותו כיון שרגילה היא לפעמים שבעלת הבית נותנת לה רשות ת"ה סי' קפ"ח ב' שותפין אין צריכין ליטול רשות זה מזה ב"י בשם הרמב"ם פ"ד דתרומות אבל אחר צריך ליטול רשות משניהם ב"י בשם סמ"ג : ומיהו אם נתן רשות לאחר להפריש אפילו בעודו קמח מועיל אע"פ שעדיין לא נתחייב והאורח יאמר לבעלת הבית להפריש לו חלה מכל עיסות שתעשה לו בעוד שיהיה בביתה כדי שלא תצטרך ליטול רשות בכל פעם:

3099 איזה פת חייב בחלה. ובו י' סעיפים: אין חיוב חלה אלא בלחם לפיכך הסופגנין דהיינו רכים העשויים כספוג והדובשנין והאיסקריטים והם מטוגנים בדבש פטורים מן החלה:

3100 עיסה שבלילתה רכה ואפאה בתנור או במחבת בין שהרתיח ואחר כך הדביק בין שהדביק ואח"כ הרתיח חייבת בחלה ובלבד שלא על ידי משקה:

3101 עיסה שבלילתה רכה עבה וגלגלה על דעת לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה ועשה כן פטורה גלגלה לעשות ממנה לחם ונמלך לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה חייבת שכבר נתחייבה משעת גלגול. גלגלה על דעת סופגנין וכיוצא בהן ונמלך לעשותה לחם חייבת:

3102 אפילו כשעושה אותה על דעת לבשלה וכיוצא בו אם דעתו לאפות ממנה מעט ואפאו אפילו אין באותו מעט שיעור חלה כולה מתחייבת על ידו:

3103 טריתא דהיינו עיסה שבלילתה רכה ושופכין אותה על הכירה ומתפשט עליה ונאפית פטורה אבל אם יש בכירה גומא ושופכין אותה לתוכה חשוב לחם וחייב: הגה בצק שאופין אותו בשפוד ומושחים אותו בביצים או בשמן או במי פירות פטור. טור:

3104 העושה עיסה ליבשה בחמה בלבד פטורה וכן קלי שלשין אותו במים או בדבש ואוכלין אותו בלא אפייה פטור וקלי שלשן כדי לאפותו חייב:

3105 לחם העשוי לכותח מעשיה מוכיחים עליה עשאה כעבין דהיינו שערכו ועשאו כצורת לחם חייב ואם לאו פטור:

3106 עיסה שנלושה במים רותחין בין שנתן רותחין על גבי קמח בין שנתן קמח ברותחין חייבת בין שנאפה בתנור או באלפס בלא משקין:

3107 עיסה שנלושה במי פירות אפי' בלא שום מים חייבת בחלה:

3108 יש ליזהר מללוש במי פירות שאינם משבעה משקים אלא א"כ יערב עמהם אחד משבעה משקים סמ"ק סימן רי"ח: הגה ועיין בא"ח סי' קצ"ח בארתי מה הם השבעה משקין ואם עבר ולש בלא ז' משקין לא ישרוף החלה אלא יתן אותה לכהן קטן ב"י בשם סמ"ג כמו שנתבאר לעיל סימן שכ"ב:

3109 דין עיסת עובד כוכבים ושותפין והפקר וכלבים. ובו ט' סעיפים: עיסת עובד כובבים פטורה אפי' לשה ישראל ושל ישראל חייבת אפי' לשה לו עובד כוכבים נתנה לישראל במתנה אם עד שלא גלגלה נתנה לו חייבת ואם לאחר שגלגלה נתנה לו פטורה: עובד כוכבים שהפריש חלה אינו כלום ותאכל לזר ב"י בשם הרמב"ם:

3110 עיסת השותפין חייבת:

3111 ישראל שהוא שותף עם העובד כוכבים אם אין בחלק הישראל כשיעור פטורה ואם יש בה כשיעור חייבת ויכול להפריש מיניה וביה:

3112 עובד כוכבים שהיתה לו עיסה ונתגייר גלגלה קודם שנתגייר פטור אחר שנתגייר חייב אם ספק חייב:

3113 שני עובדי כוכבים שעשו עיסה כשיעור וחלקוה ואח"כ נתגיירו והוסיף כל אחד על חלקו אחר שנתגייר עד שהשלימו לכשיעור הרי זו חייבת:

3114 היתה העיסה בין עובד כוכבים וישראל בשותפות וחלקו ואח"כ נתגייר העובד כוכבים והוסיף כל אחד על שלו עד שהשלים והוסיף לכשיעור של ישראל חייבת ושל עובד כוכבים פטורה: הגה ודוקא שעשאוה מתחילה בשותפות על מנת שלא לחלקה ונמלכו לחלקה אח"כ אבל אם עשאוה מתחלה על מנת לחלקה אף של עובד כוכבים חייבת:

3115 הפקיר עיסתו קודם שנתגלגלה וזכה בה ואח"כ גלגלה או הפקירה אחר שגלגלה וחזר וזכה בה חייבת הפקירה ונתגלגלה בעודה הפקר ואחר כך זכה בה פטורה:

3116 העושה עיסה לבהמה ולחיה פטור:

3117 עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת ואם לאו פטורה ודוקא שניכר בה שהיא לכלבים כגון שאינה ערוכה ועשויה כצורת לחם הא לאו הכי חייבת:

3118 דין נתינתם באיזה מקום וכיצד הכהן מקבלם ואם הם דאורייתא או דרבנן. ובו קמ"ו סעיפים: התרומות ומעשרות אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ונביאים התקינו שיהיו נוהגים אפי' בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות לארץ ישראל סוריא הקונה בה שדה חייבת בתרומות ומעשרות מדברי סופרים ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן:

3119 בזמן הזה אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל ואפי' בימי עזרא אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה אלא מדבריהם מפני שנאמר כי תבואו משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן כמו שהיתה בימי עזרא: הגה ויש חולקין וסבירא להו דחייבין עכשיו בארץ ישראל בתרומות ומעשרות מדאורייתא אך לא נהגו כן טור בשם ר"י:

3120 עובד כוכבים שקנה קרקע בארץ ישראל וחזר ישראל ולקחה ממנו מפריש תרומות ומעשרות מה שאין כן בסוריא:

3121 פירות העובד כוכבים שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתן ביד העובד כוכבים ומרחן העובד כוכבים פטורין מכולם ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבים ומפריש תרומה ומעשר ראשון ותרומת מעשר ומשייר לעצמו מעשר ראשון והוא שלו מפני שהוא אומר ללוי אני באתי מכח איש שאין אתה יכול ליטול ממנו והתרומת מעשר מוכר לכהן ונוטל דמיה טור:

3122 מכר העובד כוכבים הפירות שלו לישראל כשהן מחוברים לקרקע אם עד שלא באו לעונת המעשרות ונגמרו ביד ישראל חייב בכל ונותן כל מעשר ראשון ללוי ואם מכרן אחר שבאו לעונת המעשרות מפריש תרומות ומעשרות ונותן המעשר ללוי לפי חשבון כיצד לקח תבואה זרועה מעובד כוכבים אחר שהביאה שליש ונגמרה ביד ישראל מפריש תרומות ומעשרות ונותן ללוי שני שלישי המעשר הראשון:

3123 ישראל שמכר פירותיו לעובד כוכבים קודם שיבואו לעונת המעשרות וגמרן העובד כוכבים פטורין מן התרומה ומן המעשרות ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אע"פ שגמרן העובד כוכבים חייב בכל:

3124 מכר עובד כוכבים לישראל פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן העובד כוכבים ברשות ישראל אינם חייבים בתרומה ומעשרות הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות עובד כוכבים ומרחן העובד כוכבים אע"פ שהם ברשות ישראל הקונה פירות מעובד כוכבים בסוריא בין תלושים בין מחוברים אפילו קודם שבאו לעונת המעשרות אע"פ שמרחן ישראל פטורים ואם עדיין לא הגיעו לעונת המעשרות הואיל וקנה אותם עם הקרקע חייב לעשר:

3125 ישראל שהיה אריס לעובד כוכבים בסוריא פירותיו פטורים לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום וכן החוכר והמקבל והשוכר שדה מהעובד כוכבים בסוריא פירותיו פטורין:

3126 ישראל שלקח בסוריא שדה מהעובד כוכבים עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לעובד כוכבים אחר שהביאה שליש אם חזר ישראל ולקחה פעם שניה חייב שהרי נתחייב ביד ישראל:

3127 ישראל שהיה לו קרקע בסוריא והוריד לה אריס ושלח לו האריס פירות הרי אלו פטורים שאני אומר מהשוק לקחן והוא שיהיה אותו המין מצוי בשוק:

3128 שותפות העובד כוכבים חייבת בתרומה ומעשרות כיצד ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי זה טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח מחלקו של עובד כוכבים אע"פ שמרחן העובד כוכבים וחייבים מדבריהם בד"א בא"י שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה אבל אם לקחו שדה בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפילו חלקו הגדיש חלקו של עובד כוכבים פטור מכלום ונראה לי דהאידנא שאין חיוב תרומות ומעשרות בא"י אלא מדבריהם גם בא"י חלקו של עובד כוכבים פטור מכלום:

3129 פירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורים מתרומות ומעשרות ואם יצאו לסוריא חייבים ופירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים אם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ:

3130 כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה:

3131 אין מפרישין תרומות ומעשרות מהירק בח"ל אפילו במקומות שאמרנו שחייבום חכמים וכן ירק הבא מחוצה לארץ לארץ אף על פי שיש עפר בעיקריהן הרי זה פטור:

3132 התבואה והזיתים שלא הביאו שליש פטורים מתרומה ומעשרות ומנין יודע כל שזורעה ומצמחת בידוע שהביאה שליש:

3133 ההפקר פטור מתרומה ומעשרות אבל הזורע שדה הפקר חייב בתרומה ומעשרות:

3134 דברים שאין דרך רוב בני אדם לזרעם בגנות ובשדות אלא חזקתן מן ההפקר פטורין מתרומה ומעשרות:

3135 נתערבו פירות החייבים בתרומה ומעשר בפירות הפטורים אם יש לו פירות אחרים החייבים מוציא מהם לפי חשבון פירות חייבים שבתערובות ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר על הכל ומפריש מעשר ראשון ושני לפי חשבון פירות חייבים שבתערובות:

3136 תרומה גדולה בזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה שיעורה כל שהוא: הגה ונותנה בזמן הזה לכל כהן שירצה בין חבר בין עם הארץ ואפילו אינו מיוחס רק שמוחזק בכהן והוא שורפה ויכול להניחה ולשרפה עד שיכול ליהנות ממנה בשעת שריפה אבל זר אסור ליהנות ממנה בשעת שריפתה אם לא שכהן נהנה עמו אבל שאר הנאות שאינה מכלה אותה מותרת אפי' לזרים טור כהן שאוכל אצל ישראל נותן בנר שמן של תרומה ואע"פ שעומד הכהן והולך לו אין צריך לכבותו עד שיכבה מעצמו מרדכי פ' אלמנה לכ"ג וכל זה מיירי בתרומה שהוכשרה דאז נטמאת ומותר לשרפה אבל אם לא הוכשרה שלא נטמאה אסור לשרפה וטוב להכשיר אותה קודם מירוח כדי שתקבל טומאה ויהא מותר לשריפה טור : ואחר כך מפריש מן השאר אחד מעשרה והוא נקרא מעשר ראשון ונותנו ללוי וי"א אף לכהן טור ועל זה נאמר בתורה כי את מעשר בני ישראל וגו' ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל וגו' ואח"כ מפריש מהשאר אחד מעשרה והוא נקרא מעשר שני והוא לבעליו ובסימן זה יתבארו משפטיו ועליו נאמר עשר תעשר ועל הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מהשבוע ובשניה וברביעית ובחמישית אבל בשלישית ובששית מהשבוע אחר שמפרישין מעשר ראשון מפרישין מהשאר מעשר א' ונותנו לעניים והוא נקרא מעשר עני ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני ועליו נאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' ובא הלוי וגו' שנת השמטה כולה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל ובחוצה לארץ שאין בה שמטת קרקע מפרישין בשנת השמטה בארץ מצרים ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני ובארץ שנער מפרישין בה מעשר שני כמו ברוב השנים ושנת השמטה האמיתית היתה שנת השי"ג וי"א אם עובד כוכבים מכר פירות בשביעית לישראל וגמר מלאכתו ביד ישראל חייבים בתרומה ומעשר ומפריש מעשר עני כדין עמון ומואב ב"י וכן כתב כפתור ופרח:

3137 מעשר ראשון שלוקח הלוי מפריש ממנו א' מעשרה ונותנו לכהן והוא נקרא תרומת מעשר ועליו נאמר ואל הלוים תדבר וגו': ודין תרומת מעשר כדין תרומה גדולה מיהו אפילו האידנא בעינן ליתן כשיעור ב"י בשם הרמב"ם:

3138 המרבה בתרומה הואיל ושייר מקצת חולין הרי זה תרומה אבל אם אמר כל הפירות האלו תרומה לא אמר כלום:

3139 האומר תרומת הכרי לתוכו אם אמר בצפונו או בדרומו קרא שם וחייב להפריש ממנו תרומתו ואם לא ציין המקום לא אמר כלום:

3140 אמר תרומת הכרי הזה בזה והכרי הזה בזה מקום שנסתיימה תרומתו של הראשון שם נסתיימה תרומתו של שני:

3141 תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד אלא מדקדק בשיעורה ואפי' בזמן הזה דבר שדרכו למדוד מודד ודבר הנשקל שוקל ודבר שאפשר למנותו מונה היה אפשר למנותו ולשקלו ולמדדו המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משניהם: וניטלת שלא מן המוקף ותלמידי חכמים אין תורמין אלא מן המוקף הרמב"ם פ"ג:

3142 אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף כיצד היו לו חמשים סאה בבית זה וחמשים סאה בבית אחר לא יפריש מא' מהם על שניהם ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה והוא שיהיה המופרש שמור אבל אם היה טעון כדי יין או שמן וראה שמשתברין ואמר הרי הם תרומה על פירות שבביתי לא אמר כלום ונ"ל דבזמן הזה דלאיבוד אזלא מפני הטומאה תרומתו תרומה:

3143 פירות המפוזרים בתוך הבית או שתי מגורות פי' מקומות שמכניסים בהן פירות מענין יגירהו בחרמו שבבית אחד תורם מאחד על הכל שקי תבואה ועיגולי דבילה וחביות של גרוגרות אם היו בהקיפה אחת תורם מאחד על הכל חביות *צ"ל של יין וכ"ה ברמב"ם פ"ג הי"ח וכמ"ש בירושלמי במסכת מ"ש דדוקא של יין ולא של שמן ע"ש. מראה כהן שלא סתם את פיהם תורם מאחד על הכל משיסתם תורם מכל אחד ואחד:

3144 המקדים מעשר שני לראשון או מעשר ראשון לתרומה אע"פ שעבר בלא תעשה מה שעשה עשוי:

3145 הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחד מפריש א' ממאה ומעט יותר ואומר אחד ממאה שיש כאן הרי הוא בצד זה שהפרשתי והרי הוא חולין והנשאר מזה שהפרשתי שהוא המעט היתר על א' ממאה הוא תרומה על הכל והמעשר שראוי להיות למאה חולין אלו הרי הוא בצד זה שהפרשתי וזה הנשאר יותר על התרומה ממה שהפרשתי הרי הוא תרומת מעשר על הכל:

3146 עושה אדם שליח להפריש תרומות ומעשרות:

3147 חמשה אם תרמו אין תרומתן תרומה חרש שוטה וקטן ועובד כוכבים שתרם של ישראל אפי' ברשותו והתורם שאינו שלו שלא ברשות הבעלים אבל התורם משלו על של אחרים הרי זה תרומה ותיקן פירותיהם וטובת הנאה שלו שנותנה לכל כהן שירצה:

3148 התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעל הבית ואמר ליה כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ואם לקט בעל הבית והוסיף בין כך ובין כך תרומתו תרומה:

3149 המדבר ואינו שומע או ששומע ואינו מדבר והערום והשכור והסומא לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה ובזמן הזה דלשריפה אזלא מפני הטומאה תורמים שכור וסומא אפילו לכתחלה תרומה אבל לא מעשר לוי:

3150 קטן שהגיע לעונת נדרים אע"פ שלא הביא שתי שערות ולא נעשה גדול אם תרם תרומתו תרומה:

3151 האומר לשלוחו צא ותרום לי והלך לתרום ואינו יודע אם תרם ובא ומצא כרי תרום אין חזקתו תרום חוששין שמא אחר תרם בלא רשות: הגה וי"א דבכה"ג חזקתו תרום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אפי' באיסור דאורייתא אבל אם אינו יודע אם כרי תרום או לא אסור לאכול ממנו דהשליח אומר ודאי לא יגע בו עד שידע שהוא תרום טור בשם הרא"ש והר"ש:

3152 פירות השותפים חייבים בתרומה ומעשרות ואינם צריכים ליטול רשות זה מזה אלא כל התורם מהם תרומתו תרומה תרם א' מהם ולא ידע חבירו ובא הוא ותרם אם היו ממחין זה על זה אין תרומת השני תרומה ואם לאו אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה ונראה לי שבזמן הזה ה"ה במעשר אבל לתרומה כיון שאין לתרומה שיעור בין כך ובין כך אין תרומת השני תרומה:

3153 האומר לאחד לתרום והלך לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרום אם שינה השליח שליחותו כגון שא"ל תרום מן הצפון ותרם מן הדרום אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה ויש חולקין וס"ל דכל שבטל השליחות אפי' לא שינה לא הוי תרומתו תרומה . טור:

3154 אריס שתרם ובא בעל הבית ועיכב אם עד שלא תרם עיכב אין תרומתו תרומה ואם משתרם עיכב תרומתו תרומה:

3155 אפוטרופסין תורמין נכסי יתומים:

3156 הגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה ואם היו הבעלים רודפין אחריהם אין תרומתן תרומה:

3157 הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהם אוכלין אבל לא על השאר:

3158 הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה תורמין מפני שהן ברשות:

3159 הפועלים אין להם רשות לתרום שלא מדעת בעל הבית:

3160 פועל שאמר ליה בעל הבית כנוס לי גרני ותרום ותרם ואחר כך כנס תרומתו תרומה:

3161 עובד כוכבים שהפריש תרומה משלו גזרו חכמים שתהא תרומתו תרומה אם הוא בארץ ישראל: הגה ובודקין אותו אם אמר בדעת ישראל הפרשתי תנתן לכהן ואם לאו טעונה גניזה. טור:

3162 המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים:

3163 הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זה תרומה שנאמר ונחשב לכם תרומתכם:

3164 המפריש תרומה על תנאי אם נתקיים התנאי הרי זה תרומה:

3165 המפריש תרומות ומעשרות וניחם עליהם הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו כדרך שמתירין שאר נדרים ותחזור חולין כמו שהיתה:

3166 האומר של מעלה תרומה ושל מטה חולין או בהפך דבריו קיימים:

3167 התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו שתהיה תרומה על הכרי ועל מה שבקוטעין פי' שבלים קטועים שלא נידושו ועל מה שבצדדים ועל מה שבתוך התבן התורם את היקב צריך שיכוין את לבו לתרום על מה שבחרצנים ועל מה שבזגים התורם את הבור של שמן צריך שיכוין את לבו על מה שבגפת פירוש פסולת של זיתים ואם לא נתכוין אלא תרם סתם נפטר הכל שתנאי ב"ד הוא שתרומה על הכל:

3168 התורם כלכלה של תאנים ונמצאו תאנים בצד הכלכלה הרי אלו פטורים מפני שבלבו לתרום על הכל:

3169 אין תורמין אלא מן היפה ונראה לי דהשתא דלאיבוד אזלא מפני הטומאה אין להקפיד בכך ומיהו במעשר הניתן ללוי ולעני יש להקפיד בכך:

3170 אין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה הקישות והמלפפות מין אחד כל מין חטים מין אחד כל מין תאנים וגרוגרות ודבילה מין א' ותורם מזה על זה וכל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה אפילו מן היפה על הרעה ואם תרם אין תרומתו תרומה וכל שאינו כלאים בחבירו תורם מן היפה על הרע אבל לא מן הרע על היפה ואם תרם תרומתו תרומה חוץ מן הזונין פי' זרעונים שחורים הנמצא בין החטים על החטים מפני שאינם אוכל אדם:

3171 אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו ואם תרם תרומתו תרומה:

3172 אין תורמין מהמחובר על התלוש ולא מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה אבל אם אמר פירות ערוגה זה תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין והוא שהביאו שניהם שליש בעת שאמר:

3173 אין תורמין מן הלח על היבש ולא מן היבש על הלח ואם תרם תרומתו תרומה:

3174 אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו ואם תרם אינה תרומה שנאמר שנה שנה ליקט ירק ערב ר"ה עד שלא בא השמש וחזר וליקט אחר שבא השמש אין תורמין מזה על זה שזה חדש וזה ישן וכן אם ליקט אתרוג בערב ט"ו בשבט עד שלא בא השמש וחזר וליקט אתרוג אחר משבא השמש אין תורמין מזה על זה מפני שאחד בתשרי ראש השנה למעשרות תבואה וקטניות וירקות וט"ו בשבט ר"ה למעשרות האילן:

3175 אין תורמין מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ ולא מפירות ח"ל על פירות הארץ ולא מפירות הפטורים על החייבים ולא מהחייבים על הפטורים ואם תרמו אין תרומתן תרומה:

3176 תרם מדמאי פי' דא מאי כלומר פירות או תבואה שנלקחה מעם הארץ שאין ידוע אם הרים המעשר כראוי וחייב במעשרות מדרבנן על דמאי או על ודאי תרומתו תרומה ויחזור ויתרום מכל אחד בפני עצמו:

3177 תרם מודאי על דמאי תרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות:

3178 אין תורמין מן הלקוח על מה שגדל בתוך שדהו ולא הלקוח מעובד כוכבים על הלקוח מישראל או בהפך:

3179 אין תורמין שבלים על חטים וזיתים על שמן וענבים על יין אבל תורמים שמן על זיתים הנכבשים ויין על ענבים לעשות צמוקים:

3180 תורמים זיתי שמן על זיתי כבש אבל לא מזיתי כבש על זיתי שמן מיין שאינו מבושל על המבושל אבל לא מן המבושל על שאינו מבושל מן הצלול על שאינו צלול אבל לא משאינו צלול על הצלול מתאנים על גרוגרות במנין מגרוגרות על תאנים במדה אבל לא תאנים על גרוגרות במדה ולא גרוגרות על תאנים במנין כדי שיתרום לעולם בעין יפה ותורמים חטים על הפת אבל לא מן הפת על החטים לפי חשבון ובכל אלו אם תרם תרומתו תרומה ונראה לי דהאידנא דתרומה לאיבוד אזלא אין להקפיד בכך וכן בשאר דברים כיוצא בהם ומיהו במעשר הניתן ללוי ולעני יש להקפיד בכך:

3181 אין תורמין חומץ על יין אבל תורמין יין על חומץ:

3182 התורם חבית של יין על היין ונמצאת חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה ואם אחר שתרמה החמיצה הרי זו תרומה אם ספק תרומה ויחזור ויתרום וכן התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח:

3183 אחר שמפרישין תרומה גדולה מפריש אחד מעשרה מהנשאר והוא הנקרא מעשר ראשון:

3184 מעשר ראשון מותר באכילה לישראל ומותר לאכלו בטומאה לפיכך בת לוי שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מעשר ואוכלת אבל מי ששמעה שמת בעלה או העיד לה עד אחד ונשאת ואחר כך בא בעלה קנסו אותה חכמים שתהיה אסורה במעשר:

3185 לוים וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר וכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות והם לעצמם:

3186 אין מוציאין מעשר מיד הכהנים וכן כל מתנות כהונה אין מוציאין אותם מכהן לכהן:

3187 האוכל פירותיו טבלים וכן לוי שאכל המעשר בטבלו אע"פ שהם חייבים מיתה בידי שמים אין משלמין המתנות לבעליהם שנא' אשר ירימו לה' אין לך בהם כלום עד שירימו אותם ובח"ל מותר לאדם להיות אוכל והולך תחלה ואחר כך מפריש תרומה ומעשרות:

3188 מעשרין ממקום זה על מקום אחר ואינו צריך לעשר מן המוקף אבל אין מעשרין ממין על שאינו מינו ולא מן החיוב על הפטור ולא מן הפטור על החיוב ואם עישר אינו מעשר:

3189 כל שאמרנו בתרומה אין תורמין מזה על זה כך במעשר אין מעשרין מזה על זה וכל שאמרנו בתרומה אם תרם תרומתו תרומה כך במעשר אם הפריש מעשרותיו מעשרות וכל שהוא פטור מן התרומה פטור מן המעשר וכל התורם מעשר:

3190 כל שאמרנו בהם לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה כך אם עשרו מעשרותיהם מעשרות וכל שאין תרומתן תרומה כך אין מעשרותיהן מעשרות:

3191 השקדים המרים בין בגדלן בין בקטנן פטורים לפי שאינן אוכל:

3192 אין מעשרין אלא מן המובחר:

3193 אין מעשרין באומד אלא במדה או במשקל או במנין וכל המדקדק בשיעור משובח והמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין שהרי הטבל מעורב בהן ופירותיו מתוקנין:

3194 המפריש מקצת מעשר אינו מעשר אלא כמו שחלק את הערימה אבל צריך מזה החלק שיוציא מעשר שלו כיצד היו לו מאה סאה הפריש מהם חמשה לשם מעשר אינו מעשר ואינו יכול להפריש על החמש סאין מעשר במקום אחר אלא מהם חצי סאה שהיא המעשר שלהם:

3195 המפריש תרומה גדולה או תרומת מעשר מברך קודם שיפריש אקב"ו להפריש תרומה וכן המפריש מעשר ראשון מברך קודם להפריש מעשר וכן מברך על מעשר שני ואם הפריש הכל זה אחר זה מיד ולא סח ביניהם כוללן בברכה אחת ומברך להפריש תרומות ומעשרות:

3196 כל פרי שמקטנותו הוא ראוי לאכילה ואינו מניח אותו אלא כדי להוסיף בגופו מיד הוא חייב במעשרות וכל פרי שאינו ראוי לאכילה בקטנו אינו חייב במעשרות עד שיגיע לעונת המעשרות:

3197 אשכול שהגיע בו אפילו גרגיר יחידי כולו חיבור למעשרות וכאילו הגיע כולו ולא אותו אשכול בלבד אלא כל הרוח שיש בה אותה הגפן שיש בה האשכול וכן רמון שהגיע בה אפילו פרידה אחת כולה חיבור:

3198 שמרי יין שנתן עליהם מים וסננן אם נתן ג' ומצא ד' מוציא מעשר מזה היתר ממקום אחר ואינו מפריש עליו תרומה שהתורם מתחלה בלבו על הכל ואם מצא פחות מארבע אע"פ שמצא יתר על מדתו ואע"פ שיש בהם טעם יין פטור:

3199 פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן כגון תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה מותר לאכול מהם אכילת עראי עד שתגמר מלאכתן ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהם עראי בד"א בגומר פירותיו למכרן בשוק אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר לאכול מהם עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר:

3200 א' מו' דברים קובע הפירות למעשרות החצר והמקח והאש והמלח והתרומה והשבת וכולם אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית אע"פ שנגמרה מלאכתן אוכל מהם אכילת עראי עד שיכנסו לבית שלו נכנסו לבית שלו נקבעו למעשרות ואסור לאכול מהם עד שיעשר וכשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובע למעשר שאם נכנסו הפירות לחצר דרך השער נקבעו אע"פ שלא נכנסו לתוך הבית וכן אם מכרן או בשלם באור או כבשן במלח או הפריש מהם תרומה או נכנסה שבת עליהם לא יאכל עד שיעשר אף ע"פ שלא הגיעו לבית הכניסן לבית קודם שתגמור מלאכתן ה"ז אוכל מהם עראי התחיל לגמור מלאכתן מאחר שנכנסו לבית חייב לעשר הכל כיצד הכניס קישואין ודילועין קודם שישפשף משיתחיל לשפשף אחת נקבעו הכל למעשר וכן כל כיוצא בזה וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן מותר לאכול מהם עראי חוץ מכלכלת תאנים שאם תרמה קודם שתגמר מלאכתה נקבעה למעשר:

3201 מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר וזורה מעט מעט אחר שהכניס לבית ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות שהרי אינו מתחיל לגמור הכל:

3202 הגומר פירותיו של חבירו שלא מדעתו הרי אלו טבלו למעשר:

3203 איזהו גמר מלאכת היין משיניחנו בחבית וישלה החרצנין והזגין מעל פי החבית אבל כשהוא בתוך הבור כשיגביהנו להעמידו בחבית שותה עראי וקולט מן הגת העליונה ומן הצנור ומ"מ ושותה:

3204 כיצד היא אכילת עראי כגון שהיה מקלף שעורים ואוכל מקלף אחת אחת ואם קלף וכנס לתוך ידו חייב לעשר היה מולל מלילות של חטים מנפה מיד ליד ואוכל ואם נפה לתוך חיקו חייב לעשר וכן נוטל מן היין ונותן לקערה לתוך תבשיל צונן ואוכל אבל לא לתוך הקדרה אף ע"פ שהיא צוננת מפני שהיא כבור קטן וכן סוחט זיתים על בשרו אבל לא לתוך ידו וכן כל כיוצא בזה:

3205 כשם שמותר לאכול עראי מפירות שלא נגמרה מלאכתן כך מותר להאכיל מהם לחיה לבהמה ולעופות כל מה שירצה ומפקיר מהם כל מה שירצה קודם שיעשר ואם גמרו אע"פ שלא נקבעו למעשר לא יפקיר ולא יאכיל לבהמה ולחיה ולעופות אכילת קבע עד שיעשר ומותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל ואפי' בתוך הבית ומאכילה פקיעי פירוש עומרים של תבואה המונחים בקש עמיר עד שיעשם חבילות:

3206 תאנה העומדת בחצר אוכל ממנה אחת אחת ופטור ואם צירף חייב במעשר בד"א כשהיה עומד בקרקע אבל אם עלה לראש התאנה ממלא חיקו ואוכל שם שאין אויר חצר קובע למעשר:

3207 היתה עומדת בחצר ונוטה לגנה ה"ז אוכל ממנה בגנה כדרכו כאילו היתה נטועה בגנה היתה נטועה בגנה ונוטה לחצר הרי זה כנטועה בחצר שאינו אוכל שם אלא אחת אחת:

3208 גפן שנטועה בחצר לא יטול את כל האשכול כאחד ויאכל אלא מגרגר אחת אחת וכן ברמון לא יטול את כל הרמון אלא פורט את הרמון באילן ואוכל הפרט משם וכן באבטיח סופתו פי' חותכו בקרקע ואוכלו שם:

3209 היה אוכל באשכול בגנה ונכנס מן הגנה לחצר אף על פי שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר:

3210 כסבר הזרוע בחצר מקרסם עלה עלה ואוכלו ואם צירף חייב לעשר וכן כל כיוצא בזה:

3211 הלוקח פירות תלושין לאכלן נקבעו למעשר כמו שנתבאר ומאימתי יקבעו משיתן דמים אע"פ שלא משך:

3212 הרי שלא נתן דמים והיה בורר ומניח בורר ומניח אפילו כל היום כולו ואע"פ שגמר בלבו ליקח לא נתחייב לעשר ואם היה ירא שמים משגמר בלבו מעשר ואחר כך יחזיר למוכר אם רצה להחזיר:

3213 הלוקח במחובר לקרקע או שלקח תלוש לשלוח לחבירו לא נקבעו ויש לו לאכול מהם עראי:

3214 האומר לחבירו הא לך איסר זה ותן לי בו ה' תאנים הרי זה אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב לעשר הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור לי בורר אחת אחת ואוכל באשכול שאבור לי מגרגר ממנו באילן ואוכל ברמון שאבור לי פורטו באילן ואוכל באבטיח שאבור לי סופת בקרקע ואוכל ואם קצץ את התאנים וצרפם או שקצץ האשכול או האבטיח חייב לעשר שהרי לא קנה אלא הנתלש אבל אם אמר ליה הא לך איסר בעשרים תאנים אלו בשני אשכולות אלו בשני רמונים אלו בשני אבטיחים אלו קוצץ כדרכו ואוכל עראי ופטור שלא נקבעו במקח שהרי לקחן במחובר:

3215 המחליף עם חבירו זה לאכול וזה לאכול שניהם נקבעו למעשרות שהרי לקחו בתלוש זה לקצות וזה לקצות שניהם לא נקבעו שאין המכר קובע דבר שלא נגמרה מלאכתו לקח האחד פירות שהחליף לאכילה ולקח האחד חלופיהן להקצותן זה שלקח לאכילה חייב לעשר וזה שלקח להקצות לא נקבע למעשר:

3216 עם הארץ שהיה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלים ופטורים שאין המתנה קובעת:

3217 השוכר את הפועלים לעשות עמו בפירות בין בתלושין בין במחוברין הואיל ויש להם לאכול מן התורה במה שהם עושים הרי אלו אוכלים ופטורין מן המעשר ואם התנה עמהם שיאכלו מה שלא זיכתה להם תורה כגון שהתנה הפועל שיאכלו בניו עמו או שיאכל בנו בשכרו או שיאכל אחר גמר מלאכתו בתלוש הרי זה אסור לאכול עד שיעשר הואיל ואוכל מפני התנאי הרי זה כלוקח:

3218 המוציא פועלים לעשות לו מלאכה בשדה בזמן שאין להם עליו מזונות אוכלים מפירות שבשדה ופטורים מן המעשר והוא שלא נגמרה מלאכתן אבל אם יש להם עליו מזונות לא יאכלו ואע"פ שלא נגמרה מלאכתן שאין פורעין חוב מן הטבל אבל אוכלים אחת אחת מהתאנה אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה:

3219 אחד המבשל ואחד השולק ואחד הכובש קובע למעשר אבל המעשן את הפירות עד שהכשירן הרי זה ספק:

3220 הטומן פירות באדמה או בזבל או בתבן עד שהכשירם לאכילה לא נקבעו למעשר:

3221 הנותן יין לתבשיל חם או שנתן שמן לקדרה באלפס כשהן מרותחין נקבעו למעשר:

3222 מזג יין במים חמים נקבע וא"צ לומר אם בישל היין ואפי' בגת אסור לשתות ממנו עד שיעשר:

3223 הסוחט אשכול לתוך הכוס נקבע לתוך התמחוי אינו נקבע:

3224 המולח פירות בשדה נקבעו טבל הזיתים אחת אחת במלח ואכל פטור:

3225 הפוצע זיתים כדי שיצא השרף מהם פטור:

3226 הנוטל זיתים מהמעטן טובל אחת אחת במלח ואוכל ואם מלח ונתן לפניו חייב וכן כל כיוצא בזה:

3227 התורם פירותיו תרומה שצריך לתרום אחריה שניה נקבע למעשר ולא יאכל מהם עראי עד שיוציא התרומה שניה ויעשר:

3228 פירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהם ליל שבת נקבעו ולא יאכל מהם אפי' לאחר השבת עד שיעשר:

3229 תינוקות שטמנו תאנים לשבת ושכחו לעשרן לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו:

3230 תאנה שהיתה מיוחדת לו לאכול פירותיה בשבת וליקט ממנה כלכלה לא יאכל עד שיעשר הואיל ופירות אלו מיוחדים לשבת והשבת קובעת:

3231 היה אוכל באשכול וחשכה עליו לילי שבת לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר ואם הניחן לאחר השבת הרי זה גומרו:

3232 כל שאסור לזרים לאכול בתרומה כגון הגרעינין וכיוצא בהן כך אסור לאכלו מהטבל והמעשר שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו וכל שמותר לזרים לאכלו בתרומה מדברים אלו כך מותר בטבל ומעשר שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו:

3233 אין מדליקין בטבל טמא אין מחפין בטבל ואין זורעין את הטבל ואפי' פירות שלא נגמרה מלאכתן אסור לזרוע מהם עד שיעשר בד"א בתבואה וקטניות וכיוצא בהן אבל העוקר שתלים שיש בהם פירות ממקום למקום בתוך שדהו הרי זה מותר ואינו כזורע טבל שהרי לא אסף הפירות וכן העוקר לפת וצנונות ושתלם במקום אחר אם נתכוון להוסיף בגופם מותר ואם שתלם כדי שיקשו ויקח הזרע שלהם אסור מפני שהוא כזורע חטים או שעורים של טבל:

3234 אין מוכרין טבל אלא לצורך ולחבר ואסור לשלוח טבל ואפי' חבר לחבר שמא יסמכו זה על זה ויאכל טבל:

3235 המוכר פירות לחבירו מוכר אומר על מנת שהם טבל מכרתי ולוקח אומר לא לקחתי ממך אלא מעושרות כופין את המוכר לתקן קנס הוא לו מפני שמכר טבל:

3236 אין פורעין חוב מהטבל מפני שהוא כמוכרו:

3237 הלוקח טבל משני מקומות מעשר מזה על זה:

3238 החוכר שדה מהעובד כוכבים מעשר ונותן לו המקבל שדה אבותיו מהעובד כוכבים מעשר ונותן לו:

3239 כהן או לוי שלקחו פירות מישראל אחר שנגמרה מלאכתן מוציאין התרומה והמעשרות מידיהם ונותנים אותם לכהנים וללוים אחרים:

3240 כהן או לוי שמכרו פירות תלושים קודם שתגמר מלאכתן ואין צריך לומר אם מכר במחובר הרי התרומה והמעשר שלהם:

3241 הנותן שדהו בקבלה לעובד כוכבים או למי שאינו נאמן על המעשרות אע"פ שלא באו לעונת המעשרות צריך לעשר על ידם נתנה לעם הארץ עד שלא באו לעונת המעשרות אינו צריך לעשר על ידם ומשבאו לעונת המעשרות צריך לעשר על ידם כיצד הוא עושה עומד על הגורן ונוטל ואינו חושש למה שאכלו שאין אנו אחראים להם:

3242 באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטניות וירקות ובט"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות כיצד תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית אע"פ שנגמרו ונאספו בשלישית מפרישין מהן מעשר שני וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית אע"פ שנגמרו ונאספו אח"כ בסוף שנה שלישית מתעשרין לשעבר ומפרישין מהם מעשר שני וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית אע"פ שנגמרו ונאספו ברביעית מפרישין מהם מעשר עני ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט מתעשרין להבא:

3243 הירק בשעת לקיטתו עישורו כיצד אם נלקט ביום ר"ה של שלישית אע"פ שבא לעונת המעשרות ונגמר בשניה מפרישין ממנו מעשר עני ואם נלקט ברביעית מעשר שני וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית כיצד אם נלקט בשלישית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני אע"פ שנגמרה בשניה וכן אם נלקט ברביעית קודם ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני נלקט בחמישית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר שני ואע"פ שהולכין אחר לקיטתו אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית אפי' היתה כזית ונעשית כככר חייבת במעשרות:

3244 האביונות של צלף נותנין עליהם חומרי האילן וחומרי זרעים שאם היו משנה שניה שנכנסה לשלישית ונלקטו קודם ט"ו בשבט מפרישין מעשר ראשון ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו ואחר שפודהו נותנו לעניים:

3245 פירות שנה שניה שנתערבו בפירות שלישית או של שלישית ברביעית הולכים אחר הרוב מחצה למחצה מפרישין מעשר שני מן הכל אבל לא מעשר עני שמעשר שני חמור שהרי הוא קדש ומעשר עני חול וכן פירות שהן ספק אם פירות שניה הם או פירות שלישית מפריש מהם מעשר שני:

3246 כל הפטור ממעשר ראשון פטור ממעשר שני ומן העני וכל שחייב בראשון חייב בשניהם וכל התורם מוציא מעשר וכל שאינו תורם אינו מוציא מעשר וכל מי שאם תרם תרומתו תרומה כך אם עשר הרי הוא מעשר וכל מי שאין תרומתו תרומה כך אם הוציא מעשר אינו מעשר:

3247 פירות שהוציא מהם מעשר ראשון קודם שיקבעו למעשר הרי זה אוכל מהם עראי קודם שיוציא מעשר שני שאין הראשון קובע לשני אבל משנקבעו למעשר אע"פ שהוציא את הראשון אסור לאכול מהם עראי עד שיוציא את השני או את מעשר עני:

3248 לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא:

3249 מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר וגו' ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית שנאמר מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך מפי השמועה למדו מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יאכל אלא בפני הבית:

3250 בזמן הזה אם רצה לפדות מעשר שני שוה מנה בפרוטה לכתחלה פודה ומשליך הפרוטה לים הגדול אבל לשאר נהרות צריך לשחקה תחלה וכן אם חילל פירוש אם עשאו חולין על ידי פדיון מעשר שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות הרי זה מחולל ושורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים:

3251 ושיעור פרוטה כחצי שעורה כסף מזוקק שהיא חלק מל"ב במעה כסף שהוא אשפיר"ו עוטימאני שמשקלו רביע דרה"ם נמצא שהפרוטה חלק ממ"ח בקטעא ויותר מעט וצריך לדקדק שהפירות שמחלל עליהם מעשר שני שישוו כך לפחות. וע"ל סימן רצ"ד סעיף ו':

3252 כשם שאין אוכלים מעשר שני בזמן הזה בירושלים כך אין פודין אותו שם ואין מחללים אותו ואין מוכרים אותו ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם ומניחים אותו שם עד שירקב וכן אם עבר והוציאו משם מניחין אותו עד שירקב לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישן שם בזמן הזה ירקב בד"א במעשר שני שלא נטמא אבל אם נטמא פודין אותו בירושלים. ויש להכשירו כדי שיקבל טומאה ויהא לו היתר בפדיון טור:

3253 הפודה מעשר שני אומר הפירות האלו מחוללות על מעות אלו ואם לא פירש אלא הפריש מעות בלבד כנגד הפירות דיו ואינו צריך לפרש ויצאו הפירות לחולין:

3254 הפודה מעשר שני מברך אקב"ו על פדיון מעשר שני ואם חיללן על פירות אחרות מברך על חילול מעשר שני והפודה או מחלל מעשר שני של דמאי אינו צריך ברכה:

3255 אין פודין מעשר שני אלא בכסף וכן אם פדה מעשר שני שלו שהוא מוסיף חומש לא יהיה החומש אלא כסף כקרן ואינו פודה בכסף שאינו מטבע אלא בכסף מפותח שיש עליו צורה או כתב ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו והוא הנקרא אסימון לא עשה כלום ואין פודין בפחות מפרוטה מפני שהוא כפודה באסימון ואין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום ואינו פודה במעות שאינם ברשותו ואפשר שאין דברים אלו אמורים אלא בזמן שבהמ"ק קיים אבל עכשיו שאין מעשר שני נאכל אין להקפיד בכך ומ"מ יש לחוש בדבר ואף בזמן הזה לא יפדה מעשר שני אלא על כסף שיש בו מטבע היוצא והוא ברשותו או יחלל על פירות אחרים:

3256 הפודה מעשר שני קודם שיפרישנו כגון שאמר מעשר שני של פירות פדוי במעות אלו לא אמר כלום ולא קבע מעשר אבל אם קבע ואמר מעשר שהוא בצפון או בדרום מחולל על מעות אלו הרי זה פדוי:

3257 מצות עשה להתודות לפני ה' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ וזהו הנקרא וידוי מעשר ואין מתודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני:

3258 אימתי מתודין במנחה ביו"ט האחרון של פסח של רביעית ושביעית:

3259 אין מתודין אלא ביום וכל היום כשר לוידוי המעשר ובין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות:

3260 וידוי זה נאמר בכל לשון ואם רצו רבים להתודות כאחד מתודים:

3261 אינו מתודה עד שלא ישאר אצלו אחת מהמתנות וערב יו"ט האחרון היה הביעור ולמחר מתודין ופירות שלא הגיעו לעונת המעשרות בשעת הביעור אין מעכבין אותו להתודות ואינו חייב לבערן:

3262 מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו והגיע יום הביעור הרי זה קורא שם למתנות ומזכה להן לבעליהן ע"ג קרקע או למי שזוכה להן לבעליהן ומתודה למחר:

3263 אם הפריש המתנות שלא על הסדר או אם נשרף טבלו או אם הפריש מעשר בטומאה אינו מתודה: הגה הרב המחבר הזה השמיט כל דיני מעשר עני שכתב הטור שיש ללמוד מהם הרבה דיני צדקה הנוהגים האידנא ואפשר שסמך עצמו על מה שנתבאר בדיני צדקה אך גם בדיני תרומות ומעשרות השמיט כמה דינים שכתב הטור והכניס אחרים תחתיהם וכל זה גרם לו שהעתיק דברי הרמב"ם הלכות תרומות ומעשרות ככתבם וכלשונם ולא שת לבו לדברים אחרים והרוצה לעמוד על עקרי הדינים יעיין בפנים:

3264 דין מתנות עניים. ובו סעיף אחד: לקט שכחה ופאה אם אין עניי ישראל מצוים שם ליטלם אין צריך להניחם: הגה והאידנא אין נוהגין בהם לפי שהרוב עובדי כוכבים ואם יניחום יבואו עובדי כוכבים ויטלום: טור:

3265 דיני ראשית הגז. ובו י"ד סעיפים: ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית: וי"א דבר תורה ראשית הגז נוהג אפי' בח"ל אלא שלא נהגו כן טור:

3266 אין חייבים בראשית הגז אלא הכבשים בלבד זכרים ונקבות ואם היה צמרן קשה ואינו ראוי ללבישה פטור:

3267 גזז הצמר ולבנו חייב אבל אם צבעו פטור:

3268 הגוזז את המתה פטור. התולש צמר רחלים בידו ולא גזז חייב:

3269 המפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותו עד שיתננו לכהן:

3270 האומר כל גיזתי ראשית דבריו קיימים:

3271 הלוקח גז צאנו של עובד כוכבים אחר שגזזן העובד כוכבים פטור מראשית הגז ואם לקח הצאן לגיזתן חייב אע"פ שגדלה הגיזה ברשות העובד כוכבים ואע"פ שחוזרים הצאן לעובד כוכבים אחר גזיזה חייב. ויש חולקין ואומרים דפטור אם לא קנה הצאן לגיזתן דעת רש"י וטור:

3272 הלוקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר מעט מצאנו להגזז חייב להפריש מהנשאר על הכל ואע"פ שלא התחיל המוכר לגזוז ואם לא שייר כלום הלוקח חייב להפריש ואם היו שני מינים כגון גיזה לבנה וגיזה שחומה פי' אדומה ומכר מין זה והניח המין האחר זה נותן לעצמו על מה שלקח וזה נותן לעצמו על מה שמכר: הגה קנה גז צאנו של חברו אם שייר המוכר קצת גיזה לעצמו הוא חייב לא שייר מהם כלום הלוקח חייב ליתן ואם פירש לו אני מוכר לך הכל שניהם פטורים. טור:

3273 כמה צאן יהיו לו ויהיו חייבות בראשית הגז אין פחות מה' והוא שיהיה בגיזה שלהם אין פחות ממשקל ששים סלע ותהיה גיזת כל אחד מחמישתן אין פחות מי"ב סלע ואם היתה אחת מהן גוזזת פחות מי"ב אע"פ שחמישתן גוזזות ששים סלע או יותר פטור:

3274 השותפים חייבים והוא שיהיה בחלק כל אחד כשיעור אבל חמשה צאן בלבד של שני שותפין פטורין:

3275 ראשית הגז מצותה בתחלה ואם הפריש בין באמצע בין בסוף יצא:

3276 היו לו ה' צאן וגזז אחת מהן בלבד ומכר גיזתה ואח"כ גזז שניה ומכר גיזתה ואח"כ גזז שלישית ומכר גיזתה הכל מצטרפות לראשית הגז וחייב לאחר כמה שנים וה"ה אם מכר קצת הצאן לאחר שהתחיל לגזוז ויש לו להפריש מן החדש על הישן ומזה על זה: היו לו שני מינים רע וטוב לא יתן מן הרע על הטוב אלא יתן מכל אחד לפי שיעורו טור אבל אם היתה רחל אחת וגזזה ואח"כ קנה שניה וגזזה והניח גיזתה ואח"כ קנה שלישית וגזזה והניח גיזתה אינם מצטרפין:

3277 מי שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז ורוצה לחלק לכהנים לא יתן לכל אחד פחות ממשקל חמשה סלעים מלובן כדי בגד קטן לא שילבנו ואח"כ יתן אלא יתן לו מצמר הגיזה כשהוא צואי פי' מטונף כדי שיהיה בו אחר הליבון חמשה סלעים או יותר שנאמר תתן לו שיהיה בו כדי מתנה המועלת. אבל אינו חייב ליתן רק חמשה סלעים מהכל טור:

3278 ראשית הגז חולין לכל דבר לפיכך נותנין אותו לכהנת אף על פי שהיא נשואה לישראל:

3279 היאך היו נוהגין עם המנודה או המוחרם ועל מה מנדין ודין התרתו. ובו מ"ח סעיפים: העובר על דבר איסור מנדין אותו לאלתר: הגה אבל מכח ממון אין מנדין אותו עד שיתרו בו ג' פעמים דהיינו ב' ה' ב' טור מן הב"ד כמו שיתבאר בח"ה סי' י"א : ואין נדוי פחות משלשים יום ואם אינו חוזר בו שונים לנדותו לאחר שלשים יום ואם אינו חוזר בו ממתינים לו עוד שלשים ומחרימין אותו אפי' פגע הרגל בתוך שלשים יום אינו מבטל אותו בד"א דנידוי שלשים יום בנידוי דידהו אבל נידוי דידן כנזיפה דידהו שהיא ז' ימים ונזיפה דידן חד יומא: הגה ומנדין למי שהוא חייב נדוי ואפי' יש לחוש שעל ידי כן יצא לתרבות רעה אין לחוש בכך פסקי מהרא"י סימן קל"ח:

3280 המנודה אין יושבין בד' אמותיו חוץ מאשתו ובניו ר"ן ויש אומרים אף בני ביתו שרי טור ובת"ה סימן רע"ו ויש להקל ואין אוכלין ושותין עמו טור ואין מזמנין עליו ואין כוללין אותו לכל דבר שצריך עשרה: הגה אבל אם לא נידוהו בפירוש אע"ג שהוא עבריין או שעבר על גזירות צבור מצרפין אותו למנין י' להתפלל עמו ריב"ש סימן קע"ב ומרדכי ריש שבועות שתים והגהות אלפסי פ' אלו מגלחין ואפילו מנודה ממש שאין מצרפין אותו למנין מ"מ מותר להתפלל בעודו בב"ה ב"י בשם תשובת הרשב"א וריב"ש סי' קע"ג ומה שנהגו לגרשו מב"ה שלא ידחוק יחידים שצריכים להתרחק מארבע אמותיו שם בריב"ש : ואסור בתכבוסת ובתספורת ובנעילת הסנדל ראב"ד ורא"ש כאבל ומותר בדברי תורה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו והמוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו וכן אסור להנותו יותר מכדי חייו תשובת רשב"א אבל שונה הוא לעצמו שלא ישכח תלמודו ועושה לו חנות קטנה כדי פרנסתו ומותר לדבר עם המנודה ועם המוחרם אלא אם כן החמירו עליו בית דין בפירוש: הגה ומ"מ לא ירבה עמו בדברים ולא ידבר עמו אלא לצורך כמו שמדבר עם האבל הגהות אלפסי וריב"ש הנ"ל במקום שאסור לישב בד' אמותיו כל שאדם יושב תחלה והמנודה בא לשם אין צריך להתרחק משם ב"י בשם הקונטריס ואסור ליכנס לביתו דהוי כד' אמותיו ואין חילוק בין עומד ליושב שם:

3281 מנודה שמת בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו ואין קורעין עליו ולא חולצין ולא מספידין והני מילי לאפקירותא ועובר על דברי חכמים אבל לממונא כיון שמת פטור מגזירתם ואין סוקלין ארונו ומספידין אותו כראוי:

3282 אפילו נידוהו משום עובר על דברי חכמים אם חזר בו אע"פ שלא התירו נידויו מתעסקין עמו לכל דבר:

3283 אע"פ שאסור לאכול ולשתות עם המנודה או המוחרם מכל מקום האוכל ושותה עמו אין לו דין מנודה:

3284 אם רצו בית דין למעט הנידוי מל' יום או להוסיף הרשות בידם: הגה ויש רשות לבית דין להחמיר עליו שלא ימולו בניו ושלא יקבר אם ימות בנימין זאב סי' רפ"ט וכ"כ הב"י בשם הרמב"ן סי' רמ"ד ולגרש את בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת עד שיקבל עליו הדין נ"י פ' הגוזל:

3285 כשיגיע הזמן מתירים לו אם ירצו אף אם לא יחזור בו ומכל מקום טוב הוא שלא יתירו לו אם לא יחזור בו שלא תתמעט יראתם:

3286 אם ירצו בית דין להחמיר עליו עוד ולהחרימו הרשות בידם:

3287 אם ראו בית דין קושי האיסור והעבירה מחרימין גם האוכל ושותה עמו והיושב בד' אמותיו:

3288 אם ראו בית דין לנדות שלא יזמן בשלשה ולא יתפלל בעשרה ולא יקברו לו מת ולא ימולו לו בן רשאים הם:

3289 אם נתנדה על עבירה אינו מצטרף לעשרה:

3290 הא דאמרינן במנודה סתם שהוא אסור בדיני המנודה דוקא מנודה לב"ד שהוא מנודה לכל אדם בין דלא אתי לבית דין או דלא ציית דינא או לאפקירותא או לדבר עבירה בין נידוהו בית דין בין שנידהו כל אדם דינו שוה בין לעירו בין לעיר אחרת אבל מנודה לחצאין כגון תלמיד שנידה לכבודו וכן מנודה לעיר אחרת שנידוהו לכבודם אינו אסור בכל דין המנודה אלא שבני אדם מרחיקין אותו כדי לביישו אבל אבילות אין עליו:

3291 הא דאמרינן סתם נידוי ל' היינו לענין כשמנדין אותו אומרים פלוני יהא בנידוי שלשים יום ומ"מ אם חזר בו אם היה הנידוי בשביל ממון או אפקירותא ופייס לבעל דינו מתירין אותו לאלתר ואפי' אם לא חזר בו יש מי שאומר שמתירין לו לאחר שלשים יום והוא שיבא לבית דין ומבקש שיתירו לו אבל אם מזלזל בנידוי ואינו מבקש שיתירו לו מניחין אותו בנידוי עד שימות ויש מי שחולק בזה וסובר דאף לאחר שלשים אין מתירין לו עד שיחזור ב"י בשם הרמב"ם ותוך שלשים אין מתירין לו אפי' חזר ממה שעשה משמע בב"י לדעת הרמב"ם:

3292 נזיפה היא שאדם גדול גוער בו לומר כמה פלוני חצוף וכיוצא בו וזה משפטו שיהא מתחבא ויושב בביתו ויהא נכלם ולא יראה פנים למי שהכלימו וימעט בשחוק ובדיבור ובעסקיו ויצער עצמו לעיני כל רואיו אבל אין צריך להתרחק מבני אדם לא באכילה ושתיה ולא בשאלת שלום ואין צריך לנהוג באחת מכל דיני האבל ואין צריך לפייס למי שהחציף כנגדו ואין צריך שיתירו לו אלא כיון שנהג כנזוף זמן נזיפה מותר ממילא: הגה ואפי' לא א"ל הגדול כלום אלא שיודע בעצמו שאדם גדול נקט בלבו עליו צריך לנהוג נזיפה בעצמו תשובת ר' דוד כהן סי' כ"ב:

3293 מנודה לרב מנודה לתלמיד אבל אינו מנודה לשאר החכמים ב"י בשם הרמב"ם מנודה לתלמיד שנידה לכבודו אינו מנודה לרב אבל מנודה הוא לשאר העם שאינן חכמים אבל לא לחכמים אפי' קטנים ממנו ב"י ממשמעות לשון הרמב"ם ודוקא במנודה שלא בפני הרב אבל בפני הרב אפקירותא היא ואי פליג ליה רביה יקרא שפיר דמי רב שגזר חרם ונידוי באיזה דבר ואין תלמידיו יכולין לעמוד בגזירותיו אין צריכין לקיים פסקי מהרא"י סי' רכ"ב:

3294 תלמיד יכול לנדות למי שביזה בפניו רבו או אביו ומכל מקום כיון שלא נידהו הרב וגם לא נידוהו ב"ד אינו מנודה לרב:

3295 במה דברים אמורים במי שנידוהו מפני שביזה תלמיד חכם אבל מי שנידוהו על שאר דברים שחייב עליהם נידוי אפילו נידהו קטן שבישראל חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו ויתירו לו:

3296 רב מצד השלטון ואינו רב בתורה לא היה יכול לנדות לכבודו: הגה וכל שכן מי שנוהג שררה או רבנות מצד ממונו או יחוסו שאינו יכול לנדות לכבודו ב"י בשם קונטרסין ודוקא מנדין לכבוד הרב אבל לא מחרימין ב"י וריב"ש סי' קע"ג אם לא שמחזיק במחלוקת יותר מדאי שם בריב"ש והא דאמרינן הרב שנידה לכבודו הוי מנודה לתלמידיו היינו אם לא חזר בו המנודה קודם שנידה אותו אפילו אם הבטיח הרב לפייסו אח"כ לא מהני עד שיעשה אבל אם קודם שנתנדה אמר לפייס הרב ולא השגיח עליו ונידהו אינו מנודה כלל לתלמידיו ומיד שאומר שיתקן אשר עיות כפי מה שיגידו לו חכמים אין נידוי עליו מהרי"ק שורש קס"ט . קהל שתקנו שאין אדם יכול לנדות לכבודו אין בתקנתם כלום ואם עמד רב ונידה לכבודו נידויו נידוי תשובת הרשב"א סי' ת"ס:

3297 זקן שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אינו נידוי: הגה פירוש שלא נתכוין לכבוד תורה רק להרויח ממון שיתן לו שיתיר לו נידויו טור בשם אבי העזרי או שעשה לו משום שנאה כגון שאנו רואים שנידה לאחד ואחרים שעשו כמותו לא נידה ת"ה סי' רע"ד וכל כיוצא בזה:

3298 מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת אפילו גדולה ממנה טור מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו: הגה אבל מנודה לשאר העיירות כיוצא בעיר שנידוהו טור בני העיר שעשו חרם על כל מי שיבא לדור בעירם אינו חל על הבא לדור שם אא"כ יש לו רב בעיר דאז צריך לקיים נידוי רבו אבל הם יכולין לתקן ביניהם ולגדור על עצמן שלא ישאו ויתנו עמו מרדכי פ' לא יחפור:

3299 מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא:

3300 נהגו שלא לנהוג נידוי בעובר על גזירת הקהל בחרם ונידוי עד שיכריזו עליו: הגה מי שעבר על גזירת רבינו גרשום מ"ה אם עבר בשוגג אין צריך התרה ואם התרו בו ועבר במזיד כל בי עשרה שלוחי ר"ג הם להתיר לו כשחוזר מדעתו דאמדינן דעת ר"ג שכך היתה דעתו מתחלה לנהוג בו נזיפה ונידוי לפי דעתם הגהות מרדכי דב"ק בשם תשובת רש"י אבל בדבר שגזר בפירוש שיהא בנידוי לעולם אז הוא בנידוי לעולם אם עבר במזיד ג"ז שם:

3301 כיצד התרת נידוי אומרים לו שרוי לך מחול לך ואם הוא שלא בפניו אומרים פלוני שרוי לו:

3302 מתירין הנידוי בשלשה הדיוטות או ביחיד מומחה ותלמיד מתיר החרם והנידוי אפילו במקום הרב: הגה וכל חרם ונידוי שלא הותר אפי' היה זמן רב בנידוי וחזר בו אפ"ה אינו מותר עד שיתירו לו בפירוש ב"י בשם קונטרס שכ"כ בשם הראב"ד:

3303 ג' שנידו והלכו להם וחזר בו מהדבר שנידוהו בגללו מתירין לו ג' אחרים ויש מי שאומר שצריך שיהיו גדולים כמותם בחכמה ויראה וגדולה ושנים כן משמע מהטור:

3304 נידוהו ג' אין השנים יכולים להתירו אלא אם כן יתן להם השלישי רשות אבל שלשתן מתירין לו ואפי' זה שלא בפני זה אע"פ שהיו ביחד בשעת הנידוי ואם היו רבים בשעה שנידוהו צריך שיתירו כולם וכל אותם שנמלכו בהם בשעת הנידוי חשובים מהמנדים וצריך שיתירו גם הם:

3305 נידוהו סתם אע"פ שעברו עליו ל' יום לעולם עומד בנידויו עד שיתירוהו:

3306 אם זלזל בנידויו ובחרמו צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר קודם שיתירוהו:

3307 נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ואם התירו לו שלא בפניו י"א דבדיעבד הוי היתר הר"ן פ"ק דנדרים וכן משמע מתשובת הרשב"א סימן תש"ג נידוהו שלא בפניו מתירין לו אפילו שלא בפניו:

3308 נידוהו על תנאי חל הנידוי וצריך התרה אף ע"פ שמקיים התנאי ואפילו אם נידה את עצמו על תנאי ודוקא שהמנודה מסופק בשעת התנאי אם יכול לקיימו אבל אם ברור לו שיכול לקיימו אין צריך התרה:

3309 אפילו אם קבע זמן שאמר יהא בנידוי אם לא אעשה דבר פלוני לזמן פלוני יכולין להתירו מיד אע"פ שלא הגיע הזמן:

3310 המנדה עצמו בעולם הזה ובעולם הבא י"א שאין לו התרה לכן שומר נפשו ירחק ממנו. ועיין לעיל סי' רכ"ח סעיף מ"ה:

3311 ת"ח שנידה לעצמו מתיר לעצמו אפילו נידה על דעת פלוני ואפילו על דבר שחייב עליו נידוי ויש מי שאומר שאם היה חייב נידוי אינו יכול להתיר לעצמו ויש מי שאומר שאם היה דרך שבועה אינו יכול להתיר לעצמו:

3312 מי שאינו תלמיד חכם שנידה לעצמו יש מי שאומר שצריך עשרה שיתירו לו:

3313 נידוהו בחלום הוי נידוי וצריך התרה ואפי' התירו לו בחלום אינו כלום ואפילו יודע מי נידהו אינו יכול להתירו וצריך עשרה בני אדם ששונים הלכות להתירו לא מצא טורח אחריהם עד פרסה לא מצא מתירין לו אפילו עשרה ששונים משנה לא מצא מתירין לו אפי' עשרה שיודעים לקרות בתורה לא מצא מתירין לו אפי' עשרה שאינם יודעים לקרות לא מצא במקומו עשרה מתירין לו אפי' שלשה וי"א דאין לו התרה רק ע"י עשרה ששנו הלכות או משניות תוספות ומיהו סגי אם יתירו לו בזה אחר זה טור בשם הרא"ש:

3314 י"א מי שנידוהו בחלום ושלח שליח להתיר לו שלא בפניו אם מצא השליח העשרה מכונסים מתירים לו ואי לא לא:

3315 השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע בפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה חייב לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו חייב נידוי וצריך להתיר לו מיד כדי שלא יהא מכשול לאחרים:

3316 בד"א כשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור אסור לנדותו:

3317 המנדה את חבירו שלא כדין ואמר ליה הלה אדרבה נידוי של שני נידוי והני מילי שזה השני הוא גברא רבא אע"פ שאינו נסמך מהרי"ק שורש קנ"ח או שאינו ידוע מי הוא דחיישינן שמא הוא יותר גדול מהמנדה אבל אם המנדה שלא כדין תלמיד חכם והאחר אינו תלמיד חכם לא: הגה וה"ה תלמיד נגד רבו לא יוכל לומר אדרבה אלא אם נטל רשות מבית דין מהרי"ק שורש ק"ע . מי שאמר לחבירו אל תעשה דבר זה בנידוי וזה אומר לו אדרבה אע"פ שעושה שלא כדין מכל מקום נידוי השני גם כן אינו כלום הואיל ולא נידהו סתם רק שאמר לו שאל יעשה הדבר בנידוי ב"י בשם תשובת ריב"ש:

3318 תלמיד חכם שביזהו רשע עד שנידהו ואמר ליה הרשע אדרבה יכריזו על הרשע שהוא מנודה ויעמוד בנידויו ל' יום ואחר כך יבקש מחילה ברבים כך הורה הרא"ש:

3319 אח גדול בשנים שביזה לאחיו הקטן בשנים והוא ת"ח ונידה הקטן בשנים לגדול בשנים נידויו נידוי:

3320 חכם זקן בחכמה או אב בית דין שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצינעא וכן כל ת"ח שנתחייב נידוי אסור לב"ד לקפוץ ולנדותו במהרה אלא בורחים ונשמטים ממנו וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם ואע"פ שנמנים להלקותו אם נתחייב מלקות או מכת מרדות ואי סני שומעניה כגון שמתעסק בספרי אפיקורוס ושותה במיני זמר או שחביריו מתביישין ממנו ושם שמים מתחלל על ידו משמתינן ליה:

3321 על כ"ד דברים מנדין את האדם ואלו הן. א' המבזה את החכם אפילו לאחר מותו. ב' המבזה שליח ב"ד. ג' הקורא לחבירו עבד. ד' המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים וא"צ לומר מדברי תורה. ה' מי ששלחו לו ב"ד וקבעו לו זמן ולא בא. ו' מי שלא קבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן. ז' מי שיש ברשותו דבר המזיק מנדין אותו עד שיסיר הנזק. ח' המוכר קרקע שלו לעובד כוכבים אנס מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מהאנס לישראל חבירו בעל המצר. ט' המעיד על ישראל בערכאות של עובדי כוכבי' אנסין והוציא ממנו ממון בעדותו שלא כדין מנדין אותו עד שישלם. י' טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנם לכהן אחר מנדין אותו עד שיתן. י"א המחלל י"ט שני של גליות אע"פ שהוא מנהג. י"ב העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות: י"ג המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. י"ד המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. ט"ו המביא רבים לידי חילול השם. ט"ז המחשב שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. י"ז המכשיל את העור. י"ח המעכב את הרבים מלעשות מצוה. י"ט טבח שיצתה טריפה מתחת ידו. כ' טבח שלא הראה בדיקת סכינו לחכם. כ"א המקשה עצמו לדעת. כ"ב המגרש את אשתו ועשו בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאן להזקק זה לזה כשיבואו לבית דין מנדין אותם. כ"ג חכם ששמועתו רעה. כ"ד המנדה למי שאינו חייב נידוי: הגה ואין צריכין לענין נידוי עדות וראיה ברורה אלא אומד הדעת באמתות הדברים שהתובע טוען ברי ואז אפי' אשה אפי' קטן נאמן אם הדעת נותן שאמת הדבר מהרי"ק שורש ק"כ:

3322 חכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף חייב נידוי וכן מי שעובר על נדרו וכל בית דין שנזקק לו לשאלה בר שמתא הוא וכן העושים מלאכה בעוד שיש מת בעיר ועדיין לא נקבר חייבים נידוי אא"כ יש חבורות בעיר וכן מי שעושה קלים וחמורים או גזירה שוה לעקור דבר מן התורה או שואל דבר שאי אפשר וכן מי שיש לו עירעור על חבירו בדבר אחד ומוסר אותו למלך או לשופט משמתין ליה עד דמייתי ליה וקיימי בבית דין וכן תלמיד חכם המחזיק במחלוקת כנגד הרבים וכן המורה הוראה במקום רבו:

3323 צורבא מדרבנן יכול לנדות למי שהפקיר כנגדו ואם דינו פסוק כגון שקראו עבד הוא מנודה לכל ישראל ואם אין דינו פסוק אינו מנודה אלא לקטנים ממנו: ואפילו לא ביזהו בפירוש רק שכוון לבזותו לפי אומדנא המוכח מהרי"ק ש"א:

3324 ראובן שחייב לשמעון ממון ומסרב מלפרעו אם נידה שמעון לראובן שיפרענו נידויו נידוי: הגה וי"א דלא עביד איניש דינא לנפשיה לנדות חבירו על דבר ממון שם שורש כ"ה בשם מהר"מ וראב"ד וכן עיקר כ"ש אם חבירו אומר להיות לו ציית דין מהר"מ סי' קכ"ט:

3325 המבזה את החכם אפי' בדברים ואפילו לאחר מיתה אם יש עדים בדבר בית דין מנדין אותו ברבים והם מתירין לו כשיחזור בתשובה אבל אם החכם חי אין מתירין לו עד שירצה החכם שנידוהו בשבילו מיהו אם עשה המוטל עליו ואין החכם רוצה למחול מתירין לו נידויו ב"י וכן החכם בעצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר כנגדו ואין צריך לא עדים ולא התראה ואין מתירין לו עד שירצה החכם ואם מת החכם באים שלשה ומתירין לו: הגה וע"ל סוף סי' רמ"ג בהג"ה אם דנין בזמן הזה דין תלמיד חכם. הקורא לחכם מלשין או מסור אין לך ביזוי גדול מזה ומנדין על זה מהרי"'ק שורש ק"פ:

3326 אם נידו לאדם אחד על שעבר עבירה וגזר השר עונש על מי שיחזיק הנידוי חייבים ליכנס בספק עונש כדי להחזיק דתינו אבל אם נידוהו על דברים שבינו לחבירו כגון שהוליכו לערכאות אין אנו חייבים ליכנס בסכנת העונש: הגה וע"ל סי' רכ"ח סמ"ז גם סי' רל"ב סעיף י"ב אע"פ שחייב אדם למחות בעוברי עבירה וכל מי שאינו מוחה ובידו למחות נתפס באותו עון מ"מ אין אדם חייב להוציא ממונו על זה ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה שיש לחוש שיהיו עומדין על גופינו ומאודנו מהרי"ו סי' קנ"ז :

3327 מתי מבקרין החולה ואיזה חולים מבקרין וכיצד מתפללין עליו. ובו י' סעיפים: מצוה לבקר חולים הקרובים והחברים נכנסים מיד והרחוקים אחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסים מיד. טור בקיצור מס' ת"ה להרמב"ן:

3328 אפי' הגדול ילך לבקר הקטן ואפילו כמה פעמים ביום ואפילו בן גילו וכל המוסיף ה"ז משובח ובלבד שלא יטריח לו: הגה י"א דשונא יכול לילך לבקר חולה מהרי"ל קצ"ז ולא נראה לי אלא לא יבקר חולה ולא ינחם אבל שהוא שונאו שלא יחשב ששמח לאידו ואינו לו אלא צער. כן נראה לי ש"ס פ' כ"ג:

3329 המבקר את החולה לא ישב ע"ג מטה ולא ע"ג כסא ולא ע"ג ספסל אלא מתעטף ויושב לפניו שהשכינה למעלה מראשותיו: הגה ודוקא כשהחולה שוכב על הארץ דהיושב גבוה ממנו אבל כששוכב על המטה מותר לישב על כסא וספסל ב"י בשם הר"ן והגהות מיימוני ותוס' והג"א וכן נוהגין:

3330 אין מבקרין החולה בג' שעות ראשונות של יום מפני שכל חולה מיקל עליו חליו בבקר ולא יחוש לבקש עליו רחמים ולא בג' שעות אחרונות של יום שאז מכביד עליו חליו ויתייאש מלבקש עליו רחמים וכל שביקר ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה ב"י בשם הרמב"ן:

3331 כשמבקש עליו רחמים אם מבקש לפניו יכול לבקש בכל לשון שירצה ואם מבקש שלא בפניו לא יבקש אלא בלשון הקדש:

3332 יכלול אותו בתוך חולי ישראל שיאמר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל ובשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא:

3333 אומרים לו שיתן דעתו על ענייניו אם הלוה או הפקיד אצל אחרים או אחרים הלוו או הפקידו אצלו ואל יפחד מפני זה מהמות:

3334 אין מבקרין לא לחולי מעים ולא לחולי העין ולא לחולי הראש וכן לכל חולי דתקיף ליה עלמא וקשה ליה דיבורא אין מבקרין אותו בפניו אלא נכנסין בבית החיצון ושואלים ודורשין בו אם צריכין לכבד ולרבץ לפניו וכיוצא בו ושומעין צערו ומבקשים עליו רחמים:

3335 מבקרין חולי עובדי כוכבים מפני דרכי שלום:

3336 בחולי מעים אין האיש משמש את האשה אבל האשה משמשת את האיש: הגה י"א שמי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים נ"י פ' י"נ וכן נהגו לברך חולים בב"ה לקרא להם שם חדש כי שינוי השם קורע גזר דינו ניחום אבלים קודם לבקור חולים כל בו :

3337 דיני הרופא. ובו ג' סעיפים: נתנה התורה רשות לרופא לרפאות ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש הוא ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים ואפי' יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות ומיהו לא יתעסק ברפואה אא"כ הוא בקי ולא יהא שם גדול ממנו שאם לא כן הרי זה שופך דמים ואם ריפא שלא ברשות בית דין חייב בתשלומין אפי' אם הוא בקי ואם ריפא ברשות ב"ד וטעה והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואם המית ונודע לו ששגג גולה על ידו:

3338 הרופא אסור ליטול שכר החכמה והלימוד אבל שכר הטורח והבטלה מותר:

3339 מי שיש לו סמנים וחבירו חולה וצריך להם אסור לו להעלות בדמיהם יותר מן הראוי ולא עוד אלא אפילו פסקו לו בדמיהם הרבה מפני צורך השעה שלא מצאו סמנין אלא בידו אין לו אלא דמיהם אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו שחכמתו מכר לו ואין לו דמים: הגה ואע"פ שיש מצוה עליו לרפאותו שכל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא אם נזדמנה לא' ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מוציאין הממון מידו ולא מפקיעין מידו חיוב שלהן טור:

3340 חולה שמת לו מת. ובו סעיף אחד: חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו עליו ואין קורעין חלוקו ואין בוכין ואין מספידין בפניו שלא ישבר לבו ומשתיקין את המנחמין מפניו:

3341 וידוי החולה וכיצד אומרים לו. ובו ב' סעיפים: נטה למות אומרים לו התודה ואומרים לו הרבה התודו ולא מתו והרבה שלא התודו ומתו ובשכר שאתה מתודה אתה חי וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא ואם אינו יכול להתודות בפיו יתודה בלבו ואם אינו יודע להתודות אומרים לו אמור מיתתי תהא כפרה על כל עונותי טור וכל אלו הדברים אין אומרין לו בפני ע"ה ולא בפני נשים ולא בפני קטנים שמא יבכו וישברו לבו:

3342 סדר וידוי שכיב מרע מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שרפואתי ומיתתי בידך יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועונות ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך ותן חלקי בגן עדן וזכני לעוה"ב הצפון לצדיקים. ואם רוצה להאריך כוידוי יו"כ הרשות בידו כל בו:

3343 דיני הגוסס ואמירת צידוק הדין ומה הם הסימנים היפים מהסימנים נשמטו בשו"ע ונמצאו בטור יו"ד ע"ש. ובו ה' סעיפים: הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין לחייו ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו ואין פוקקין את נקביו ואין שומטין הכר מתחתיו ואין נותנין אותו על גבי חול ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה ואין נותנין על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח ואין משמיעין עליו עיירות ואין שוכרין חלילין ומקוננות ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו וכל המעמץ עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו ולא מכניסין עמו ארון לבית עד שימות ואין פותחין עליו בצדוק הדין עד שתצא נפשו: הגה וי"א דאין חוצבין לו קבר אע"פ שאינו עמו בבית עד אחר שימות ריב"ש סי' קי"ד ואסור לחצוב שום קבר להיות פתוח עד למחר שלא יקברו בו המת באותו היום ויש סכנה בדבר רבינו ירוחם בשם ר"י החסיד ז"ל וכן אסור לגרום למת שימות מהרה כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו מכח שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה וכן לא יזיזנו ממקומו וכן אסור לשום מפתחות ב"ה תחת ראשו כדי שיפרד אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש מותר להסירו משם דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע הכל בהגהת אלפסי פ' אלו מגלחין:

3344 מי שאמרו לו ראינו קרובך גוסס היום שלשה ימים צריך להתאבל עליו דודאי כבר מת :.

3345 אומרים צידוק הדין עם יציאת נשמה וכשמגיע לדיין אמת קורע האבל:

3346 כיון שנטה אדם למות אין רשאין ליפרד ממנו כדי שלא תצא נפשו והוא יחידי. ומצוה לעמוד על האדם בשעת יציאת נשמה שנאמר ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו וגו' תהלים מ"ט הגהות אלפסי שם:

3347 מנהג לשפוך כל המים שאובים שבשכונת המת:

3348 ענין הקריעה שיעורה ומקומה ועל מי קורעין ובאיזה זמן קורעין. ובו ל"ט סעיפים: מי שמת לו מת והוא מהמתים שראוי להתאבל עליהם חייב לקרוע עליו וצריך שיקרע מעומד ואם קרע מיושב לא יצא וצריך לחזור ולקרוע טור בשם רי"ץ גיאות והרא"ש והגהות מיימוני וב"י לדעת ראב"ד ורי"ף ורמב"ן ומרדכי פא"מ ולכתחלה צריך לקרוע קודם שיסתום פני המת ב"י בשם סמ"ק:

3349 מקום הקריעה בכל מקום בבית הצואר לפניו אבל אם קרע לאחריו או בשולי הבגד טור או מן הצדדין לא יצא: הגה וי"א שיוצא אם קורע בשולי הבגד וכן נהגו להקל לקרוע בשולי הבגד אלו מנהגים תמצא בסמ"ק ובמהרי"ו ובחידושי אגודה ובכל בו כשקורעין על שאר מתים שאינן מתאבלין עליהם אבל על המתים שהם קרוביו ומתאבלים עליהם אינו יוצא בקריעה זו וצריך לקרוע בבית הצואר וכן נהגו:

3350 שיעור קריעה טפח ואם קרע על מת ובא להוסיף באותה קריעה על מת אחר אם אחר ז' סגי בכל שהוא ואם הוא בתוך ז' צריך טפח ועל אביו ואמו אפילו אחר ז' קורע עד שיגלה את לבו:

3351 כשם שקורע על קרובו שמתאבל עליו כך קורע בפני קרובו על מת שמת לקרובו כיצד הרי שמת בן בנו או אחי בנו או אם בנו חייב לקרוע בפני בנו וכן קורע על חמיו וחמותו והאשה קורעת על חמיה וחמותה. ואין נוהגין עכשיו כן וכמו שיתבאר לקמן סי' שע"ד לענין אבלות:

3352 העומד בשעת יציאת נשמה של איש או אשה מישראל חייב לקרוע. טור בשם רמב"ן וב"י אף לדעת רש"י ואפילו אם לפעמים עשה עבירה לתיאבון או שמניח לעשות מצוה בשביל טורח: הגה אבל רגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו מרדכי סוף מ"ק וכל שכן על מומר לעבודת כוכבים שם ופוסקים וכן מוכח מש"ס פי' נגמר הדין וכמה דוכתי וי"א שמומר שנהרג בידי עובד כוכבים מתאבלים עליו הגהת אשיר"י פרק א"מ וא"ז וכן מומר קטן שהמיר עם אביו או אמו דהוי כאנוס מרדכי ה"א בשם ר"י ומביאו ב"י סימן שמ"ה וי"א דאין מתאבלין וכן עיקר שם בשם ר"ח . הפורשים מדרכי צבור אע"פ שאין מתאבלין עליהם מתאבלין על בניהם א"ז וע"ל סי' שמ"ה:

3353 על אדם כשר שאינו חשוד על שום עבירה ולא על שום ביטול מצוה ולא סני שומעניה אע"פ שאינו גדול בתורה אע"פ שלא עמד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע עליו והוא שעומד שם בין מיתה לקבורה ותלמידי חכמים פטורים מקריעה זו: הגה וי"א דאין חייב לקרוע על אדם כשר אלא אם כן עומד עליו בשעת יציאת נשמה אבל חייב לבכות ולהתאבל עליו ר"ן פ' האורג והגהות מיימוני פי"א בשם ראבי"ה וכן נהגו להקל:

3354 על חכם ועל תלמיד חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה קורעין עליו אפילו לאחר קבורה ביום שמועה אם הוא תוך ל' יום וקורע עליו בשעת הספדו לא קרע ביום שמועה וכבר עבר זמן הספדו ולא קרע שוב אינו קורע כך משמע בטור וב"י וקורעין עליו עד שמגלין את לבם וכבר נהגו תלמידי חכמים בכל מקום לקרוע זה על זה טפח אע"פ שהם שוים ואין אחד מהם מלמד את חבירו: הגה וי"א שאין קורעין על חכם אלא א"כ הוא רבו או שיודעין משמועותיו שחדש דהיינו רבו הרא"ש והגמי"י בשם הר"מ וכן נהגו להקל במדינות אלו:

3355 על רבו שרוב חכמתו ממנו אם מקרא מקרא ואם משנה משנה אם גמרא גמרא קורע כל בגדיו עד שמגלה לבו וי"א שאינו קורע אלא טפח ואינו מאחה לעולם ואפי' משמועה רחוקה קורע עליו לעולם ואם לא למד רוב חכמתו ממנו אינו קורע עליו אלא כדין שאר מתים שהוא מתאבל עליהם ואפי' לא למד ממנו אלא דבר אחד בין קטן בין גדול קורע עליו: הגה וי"א דקרע שעל רבו שאינו מובהק נמי אינו מתאחה טור בשם הרא"ש ובית יוסף בשם רש"י ותוספות והר"ן תלמידי חכמים שיושבים ביחד ומקשים ומפרקין זה לזה ולומדים ביחד י"א שדינן כרב שאינו מובהק וי"א שדינן כרב מובהק אלו שני הסברות בטור וי"א דאין צריכין לקרוע אלא על רבו שלמדו רוב חכמתו אבל חבירים הלומדים זה עם זה או שהאיר עיניו בדבר אחד אינו אלא חומרא בעלמא והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג ואין מורין כן מרדכי ה"א בשם השאלתות והגמ"יי בשם הר"מ ולכן נהגו להקל במדינות אלו:

3356 על כל המתים קורע עליו טפח בבגד העליון ודיו ועל אביו ואמו קורע כל בגדיו אפילו הוא לבוש י' עד שמגלה לבו ואם לא קרע כל בגדיו לא יצא וגוערים בו וכל זמן שאותו הבגד עליו אומרים לו קרע אפילו לאחר שלשים:

3357 אפרקסותו אינו צריך לקרוע יש מפרשין שהוא בגד הזיעה הדבוק לבשרו ויש מפרשים דהיינו בגד העליון שקורין קאפ"ה ופשט המנהג שלא לקרוע הקאפ"ה על שום מת אפי' על אביו ואמו ולקרוע על אביו ואמו גם החלוק שקורין קאמיז"ה. כל בו בשם רבותיו הפוסקים וסמ"ק לפי' הערוך: הגה ובמדינות אלו אין נוהגין כן אלא אין קורעין החלוק של פשתן שהוא בגד הזיעה ולא הסרבל העליון אבל שאר בגדיו קורע באביו ואמו ובשאר מתים המלבוש העליון תחת הסרבל סמ"ג בשם רבותינו הצרפתים:

3358 אחד האיש ואחד האשה שוים לענין קריעה אלא שהאשה קורעת התחתון ומחזירתו לאחריה וחוזרת וקורעת העליון:

3359 על כל המתים אם רצה מניח שפת הבגד שלימה וקורע מהשפה ולמטה ועל אביו ואמו צריך לקרוע כל השפה וי"א אף על שאר מתים צריך לקרוע השפה מרדכי וכן נוהגין מהרי"ו סי' ו':

3360 על כל המתים יש לו לקרוע בפנים שלא בפני אדם לפיכך יש לו להכניס ידו בפנים וקורע בצינעא אבל על אביו ואמו אינו קורע אלא מבחוץ בפני כל אדם:

3361 על כל המתים רצה קורע ביד רצה קורע בכלי על אביו ואמו ביד על כל המתים אם בא להחליף תוך ז' ימים מחליף ואינו קורע על אביו ואמו אם מחליף תוך ז' קורע כל הבגדים שהוא מחליף ואינו מאחה לעולם כמו בפעם הראשון. על כל המתים יכול להחזיר קרעו לאחריו תוך שבעה אבל לא באביו ואמו רבינו ירוחם בשם הראב"ד:

3362 על כל המתים שולל פי' תופר תפירה בלתי שוה לאחר ז' ומאחה לאחר שלשים יום ואין חילוק אם פגע בהם הרגל או לא הגמ"יי בשם ראבי"ה על אביו ואמו שולל לאחר ל' יום ואינו מאחה לעולם והאשה שוללת לאלתר מפני כבודה: הגה וכל זמן שאסור לשלול אפילו לחבר ראש הקריעה ע"י מחט אסור ויש מקומות שנהגו להחמיר אפי' על שאר מתים שלא לשלול תוך ל' ואז אפילו ראש הקריעה אסור לחבר ע"י מחט. מהרי"ו סי' ו':

3363 על כל המתים אם רצה חולץ כתף על אביו ואמו חייב לחלוץ כתף והולך כך לפני המטה עד שיקבר ואם הבן אדם גדול ואין כבודו שילך חלוץ כתף אין צריך לחלוץ:

3364 נשיא דומה לאב לחליצת כתף ולקרוע מבחוץ ולאחוי כל הקורעים על חכם שמת כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה שוללין ומאחין למחר וחכם שבאה שמועתו שולל בו ביום ומאחה למחר ועל נשיא ועל רבו מובהק שולל למחר ואינו מאחה לעולם על חכם חולץ מימין ועל אב ב"ד משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן ועל אביו ואמו ועל רבו מובהק רצה מכאן רצה מכאן ואם רצה חולץ שתיהן. וי"א דעכשיו בזמן הזה לא נהגו לחלוץ כתף כלל כל בו בשם ר"י וכן נוהגין האידנא:

3365 על כל המתים אם לא שמע אלא לאחר ל' יום אינו קורע ומי שאין לו חלוק ונזדמן לו תוך שבעה קורע אחר ז' אינו קורע על אביו ועל אמו קורע והולך לעולם כל בגדיו מהרי"ו סי' י"ג:

3366 כשם שאסו' לאחות קרע שאינו מתאחה כך אסור להפוך צד עליון של בגד למטה ולאחותו ואפי' הלוקח אותו אסור לאחותו לפיכך אם בא למכרו צריך להודיעו ואם מכרו לו סתם ולא הודיעו אסור לאחותו עד שידע שאינו מהקרעים שאינם מתאחים ואסור למכרו לעובד כוכבים:

3367 הקורע מתוך המלל ומתוך השלל ומתוך הליקוט ומתוך הסולמות לא יצא אבל מתוך איחוי אלכסנדרי דהיינו תפירה שהיא שוה למעלה ובולטת מלמטה יצא:

3368 קרע על המת ומת לו מת אחר תוך ז' קורע קרע אחר לאחר ז' מוסיף על קרע הראשון כל שהוא מת לו מת שלישי אחר ז' של שני מוסיף עליו כל שהוא וכן מוסיף והולך עד טבורו הגיע לטבור מרחיק ג' אצבעות וקורע נתמלא לפניו מחזירו לאחוריו נתמלא מלמעלה הופכו למטה נתמלא מכאן ומכאן נעשה כמי שאין לו חלוק שאינו קורע:

3369 אמרו לו מת אביו וקרע ואחר ז' מת בנו והוסיף מתאחה התחתון ולא העליון אמרו לו מת בנו וקרע ואחר ז' מת אביו אינו מוסיף אלא קורע קריעה אחרת שאין אביו ואמו בתוספת:

3370 מי שמתו לו שני מתים כא' או שבאה לו שמועה משנים כאחד קורע קריעה אחת על שניהם קרע ואח"כ מת לו מת אחר תוך שבעה טור קורע קרע בפני עצמו בין באותו קרע עצמו שמוסיף בו וקורע עוד טפח או מרחיק ג' אצבעות וקורע טפח לאחר ז' מוסיף על קרע ראשון כל שהוא מת אביו או אמו ואחד משאר קרוביו קורע תחלה על אביו או על אמו עד לבו ומרחיק שלשה אצבעות וקורע טפח על המת האחר מת אביו וקרע ואחר ז' מת א' מהקרובים מוסיף על קרע הראשון ותחתון מתאחה ועליון אינו מתאחה מת א' מהקרובים וקרע ואח"כ מת אביו או אמו בין בתוך ז' בין לאחר ז' מרחיק ג' אצבעות וקורע מן הצד בשפת הבגד שהרי צריך להבדיל קמי שפה וקורע עד שמגיע ללבו מתו אביו ואמו כא' קורע קרע אחד על שניהם:

3371 אמרו לו מת אביו וקרע ואח"כ נמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה והוא שנודע לו תוך כדי דיבור ואם לא נודע לו עד אחר כדי דיבור לא יצא אבל אם אמרו לו מת לך מת וכסבור אביו הוא וקרע ואח"כ נמצא שהוא בנו יצא אפי' לא נודע לו עד אחר כדי דיבור:

3372 היה לו חולה ונתעלף וקרע עליו ואח"כ מת אם מת תוך כדי דיבור של קריעה אין צריך קריעה אחרת ואם לאו צריך קריעה אחרת:

3373 אמרו לו מת אביו וקרע ונהג קצת ימי אבלות ואח"כ אמרו לו לא מת והפסיק וחזרו ואמרו לו בפעם הראשון מת כמו שאמרו הראשונים יצא ידי קריעה:

3374 קטן שמת לו מת מקרעין לו:

3375 הקורע בשבת על מתו אע"פ שחלל שבת יצא ידי קריעה:

3376 הקורע בחלוק גזול לא יצא ידי קריעה:

3377 קטן דלא קים לן ביה שכלו לו חדשיו שמת בתוך ל' או אפילו ביום שלשים אין קורעין עליו:

3378 אין קורעין ביום טוב אפי' בי"ט שני של גליות אפי' קרובים של מת אבל בחול המועד קורעין על כל אחד כפי מה שהוא אם עומד בשעת יציאת נשמה או אם הוא אדם כשר או חכם על כל אחד כדינו שנתבאר: הגה וי"א דנוהגין שאין לקרוע בחול המועד רק על אביו ואמו ועל שאר מתים קורעין לאחר המועד ת"ה סי' רפ"ח ובמקום שאין מנהג יש לקרוע על כולם:

3379 שמע ברגל שמועה קרובה קורע ואפילו אם אחר הרגל תהיה רחוקה:

3380 ההולך בבגד קרוע לפני המת שמראה עצמו שקרע ולא קרע ה"ז גוזל את החיים ואת המתים:

3381 האומר לחבירו השאילני חלוקך שאבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורעו ומאחהו ומחזיר לו חלוקו ומשלם לו דמי קרעו ואם לא הודיעו ה"ז לא יגע בו:

3382 המשאיל לחבירו חלוק לילך בו לבית האבל אינו רשאי ליטול ממנו עד שיעברו ימי האבל: ובחושן המשפט סי' שמ"א סעיף ב' לא פסק כן :

3383 קורעין על שמועות רעות כגון שנקבצו רוב הצבור למלחמה ושמעו שנגפו לפני אויביהם אפי' לא נהרגו אלא המיעוט מהם וה"ה אם הלכו בשבי נ"י פא"מ:

3384 השומע ברכת השם ואפי' ברכת הכינוי רמב"ם פ"ב מהלכות עבודת כוכבים ד"י ואפי' אמרו בלשון לעז הוי ככינוי נ"י פ' ד' מיתות חייב לקרוע והוא שישמענה מישראל וי"א דבזמן הזה מומר דינו כעובד כוכבים ג"ז שם ואפי' השומע מהעדים היאך בירך פלוני חייב לקרוע והעדים אינם צריכים לקרוע פעם אחרת הרואה ס"ת שנשרף או תפילין או אפי' מגילה אחת מהנביאים או מהכתובים קורע שתי קריעות ודוקא ששורפין אותו בזרוע וכמעשה שהיה:

3385 הרואה ערי יהודה בחורבנן או ירושלים או בהמ"ק חייב לקרוע וע' בא"ח סי' תקס"א:

3386 כל אלו הקרעים רשאי למוללן לשללן ללקטן לעשותן כמין סולמות למחרתו אבל אין מתאחין לעולם:

3387 מי שמתו מוטל לפניו בשבת או בי"ט ודיני האונן. ובו ו' סעיפים: מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו קודם קבורה אוכל בבית אחר אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו אין בית לחבירו עושה לו מחיצה ואוכל ואפילו מחיצה של סדין סגי אם תקע שולי הסדין בענין שאינו ניטל ברוח ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ובין כך ובין כך ואפילו הוא בעיר אחרת אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת המזון ואין מברכים עליו ולא מזמנין עליו אפילו אם אוכל עם אחרים שמברכים לא יענה אחריהם אמן ופטור מכל מצות האמורות בתורה ואפי' אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו וי"א שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך או לענות אמן אחר המברכין אינו רשאי ועיין בא"ח סי' ע"א ובשבת ויו"ט אוכל בשר ושותה יין אם ירצה רבינו יונה פ' מי שמתו ומברך וחייב בכל המצות חוץ מבתשמיש המטה שאסור בו ומותר לילך לבית הכנסת בשבת ואף בחול אין בו איסור רק מאחר שאסור להתפלל מה יעשה שם כל בו ואם צריך להחשיך על התחום כדי לעסוק בצרכי המת חל עליו אנינות ליאסר בכולן משעה שמתחיל ללכת כדי להחשיך על התחום ואם רוצה לקברו ביו"ט ראשון ע"י עממין אסור בכולן וכ"ש בי"ט שני שהוא בעצמו יכול לקברו שחלו עליו כל דיני אנינות: י"א דתלמיד על רבו מובהק אסור לאכול בשר ויין כל זמן שמוטל לפניהם הגהות אשירי פ' א"מ :

3388 מי שמת לו מת בשבת יאכל במוצאי שבת בלא הבדלה ולא יתפלל ולא בבוקר קודם קבורה ולאחר קבורה יתפלל תפלת שחרית אם לא עבר זמנה אבל תפלת הערב לא יתפלל שכבר עבר זמנה ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל ולענין ההבדלה יבדיל אחר שיקבר המת: מהר"מ ומרדכי והג"מ:

3389 מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא המת ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו משמסרוהו להם מותרים הקרובים בבשר ויין אפי' קודם שהוציאוהו מהבית ששוב אינו מוטל עליהם: הגה מקום שנושאין המת מעיר לעיר אם מקום קרוב הוא הוי כאלו מוטל לפניו אבל אם הוא מקום רחוק כגון מהלך שני ימים מותר עד שיבאו לעיר קבורתו רבינו יונה פ' מי שמתו:

3390 מי שמת בתפיסה ולא ניתן לקבורה לא חל על הקרובים אנינות וגם אבילות לא חל עליהם כיון שלא נתייאשו מלקברו וכן אם קרובי המת בתפיסה אין אנינות חל עליהם וכן מי שנהרג בדרך או גררתו חיה או שטפו נהר ולא נתייאשו מלקברו אין על הקרובים לא דין אנינות ולא דין אבילות ומונים לו שבעה ושלשים מיום שנתייאשו מלקברו:

3391 כל זמן שלא נקבר המת אינו חולץ מנעל וסנדל ואינו חייב בעטיפת הראש וכפיית המטה אבל אסור לישב או לישן על גבי מטה אפי' כפויה: הגה וכל שכן שאסור בתשמיש המטה טור בשם הרמב"ן ובשם התוספות ובמרדכי פ"ק דכתובות בשם י"א וי"א דאסור ברחיצה וסיכה ושמחה ושאלת שלום ותספורת ובמלאכה טור אבל מותר לצאת מפתח ביתו הגהות מיימוני פ"ד בשם סמ"ק:

3392 המשמר את המת אפילו שאינו מתו פטור מקריאת שמע ומכל מצות האמורות בתורה היו שנים זה משמר וזה קורא:

3393 מי שהכין צרכי חופתו ומת לו מת שחייב עליו אבילות. ובו סעיף אחד: מי שהכין כל צרכי חופתו שאפה פתו וטבח טבחו ומזג יינו ומת אביו של חתן והוא במקום שאינו מצוי למכור ואם תדחה החופה יפסיד מה שהכין או שמתה אמה של כלה ואיכא תמרוקי נשים וקישוטין שאינן מתקיימים מאחר שאין להם מי שיטריח בעבורם בפעם אחרת כך משמע בגמרא מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וכיון שחלה עליו החופה הויא לדידיה כרגל ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות וכל שבעת ימי המשתה נוהג בהם דברים שבצינעא ואסור בתשמיש המטה הלכך כל ז' ימי המשתה וז' ימי האבל הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים: הגה יש אומרים שאסורה ליחד עמו ביום כמו בלילה ואין צריך להיות להם שתי שמירות רק הוא בין האנשים או היא בין הנשים טור בשם הרא"ש ואם אינן ישנים בחדר אחד אין צריכין שימור כלל כ"כ הרשב"א בכלה שפירסה וכו' וי"א דבלילה צריך שתי שמירות וביום מותר להתייחד עמה טור בשם הראב"ד והמנהג ליקח קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה ואין מתייחדין בלא קטן או קטנה : ולענין שלשים אינו מונה אלא מז' ימי אבילות ואילך וכל ז' ימי החופה מותר בגיהוץ ותספורת ואם אין לו פסידא כגון במקום שמצוי למכור מה שהכין או אפילו אית ליה פסידא ומתה אמו של חתן או אביה של כלה או אחד משאר קרוביהם שנשאר מי שיכין להם לפעם אחרת לא התירו לדחות האבילות אלא קובר אותו מיד ונוהג שבעת ימי אבילות ואחר כך מכניסין את החתן ואת הכלה לחופה מיד ונוהג שבעת ימי המשתה:

3394 מצות הלויית המת. ובו ב' סעיפים: מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה שכל הרואה מת ואינו מלווהו עד שיהא לו כל צרכו בר נידוי הוא ואם יש חבורות בעיר שכל אחת מתעסקת במתים ביומה מותר ביום שאינה יומה בד"א שלא בשעת הוצאתו אבל בשעת הוצאתו הכל בטלים כדלקמן:

3395 בכפר קטן אין שואלין שלום זה לזה כשהמת בעיר: הגה וכל שכן שאין שואלים בשלום כשיש מת על בית הקברות כתבי מהר"ר אסרלין סימן כ"ה בשם ספר חסידים אבל כשאין מת שם שואלין ברחוק ארבע אמות מן הקבר בתוס' דאלפס פרק ג' דמ"ק והכל בו בשם הר"מ:

3396 חיוב ההספד וגודל שכרו וכיצד ועל מי מספידין. ובו כ' סעיפים: מצוה גדולה להספיד על המת כראוי ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי אלא מזכירין מדות טובות שבו ומוסיפין בהם קצת רק שלא יפליג ואם לא היו בו מדות טובות כלל לא יזכיר עליו וחכם וחסיד מזכירין להם חכמתם וחסידותם וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו גורם רעה לעצמו ולמת:

3397 כשם שמספידין על האנשים כך מספידין על הנשים כראוי להן. ונספדות בין האנשים וחכמים טור:

3398 במקום שרגילין להשכיר מקוננות להספיד חייב להשכיר מקוננות להספיד על אשתו ואם לא רצה בא אביה ומשכיר ומוציא ממנו בעל כרחו:

3399 קטן בן כמה שנים יהיה כשמספידין עליו עניים בני חמשה עשירים בני ששה בני זקנים כבני עניים אבל צדוק הדין וקדיש אומרים על תינוק משעברו עליו שלשים יום: הגה ואין נוהגים כן אלא עד שיהיה בן י"ב חדש שיוצא במטה כדלקמן סימן שנ"ג סעיף ה':

3400 בני עשירים ובני חכמים מוסיפין קצת על שבח מעשיהם:

3401 תינוק שיודע לישא וליתן מספידין אותו במעשה עצמו ואם אין לו מעשים מספידין אותו במעשה אבותיו ואם אין להם מעשים מספידין להם במעשה קרוביו:

3402 הכלה מספידין אותה בין במעשה אביה בין במעשה בעלה:

3403 המחותך והמסורס והנפלים ובן ח' וכן בן ט' מת והעובד כוכבים והעבדים אין מתעסקין להספד וללוות:

3404 יורשים שאינן רוצים לפרוע שכר הספדן מוציאין מהם בעל כרחם:

3405 מי שצוה שלא יספדוהו שומעין לו. אבל אם צוה שלא לנהוג עליו ז' וגזירת שלשים אין שומעין לו מהרי"ו סימן ד':

3406 איסור תלישת שיער וכן שריטה על מת בסימן ק"פ:

3407 העם העוסקים בהספד כל זמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין את שמע ומתפללין אין המת מוטל לפניהם הם יושבים וקורין והאונן יושב ודומם הם עומדים ומתפללין והוא מצדיק עליו את הדין ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתגדור פרצותינו ופרצות עמך בית ישראל:

3408 לאחר קבורה מפסיקין ההספד בין לקריאת שמע בין לתפלה. ועיין באורח חיים סימן ע"ב:

3409 אין עושין שני הספדין בעיר אחת אלא א"כ יש שם רוב עם ליחלק לשנים ויהיה בכל הספד עם כדי צרכו:

3410 אין עושים שני הספדים בעיר אחת אלא אם כן יש כדי לספר שבחיו של זה ושבחיו של זה:

3411 אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת כגון צרכי קבורתו והספד אבל שאר כל דבר אסור והני מילי בדברי תורה אבל במילי דעלמא לית לן בה:

3412 מותר לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת בתוך ארבע אמותיו או בבית הקברות מהרא"י בביאור מא"ח לדעת רמ"ה:

3413 חכם שמת בית מדרשו בטל שסופדין אותו כל שבעה אבל שאר מדרשות עוסקין בתורה אפי' בשעת הספד ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצים בבית מדרשו אלא מתחברים שנים שנים ולומדים בבתיהם. אב בית דין שמת כל מדרשות שבעיר בטלין והרגילין להתפלל בב"ה משנים מקומם. נשיא שמת כל בתי מדרשות שבכל מקום שמספידין אותו בטלים ואחר ההספד אין נכנסים לבית המדרש אלא מתחברי' שנים שנים ולומדין בבתיה' וכל בני העיר מתפללים בבית האבל בין בחול בין בשבת חוץ מקריאת התורה בשבת ושני וחמישי שקורין בב"ה ולא יטיילו בשוק אלא יושבים משפחות משפחות ודוים כל היום:

3414 מספידין תלמידי חכמי' ונשותיהם בב"ה ובבית המדרש אבל לא שאר העם:

3415 חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש ומניחין המטה במקום שהיה דורש וסופדין אותו שם וכשמוציאים המטה סופדים אותו עד בית הקברות וביום הז' עולים לבית הקברות ומבקרין אותו וכן ביום שלשים ותכלית י"ב חדש מבקרין ומשכיבין אותו:

3416 דין המאבד עצמו לדעת ומנודה והרוגי ב"ד והפורשין מן הצבור. ובו ח' סעיפים: המאבד עצמו לדעת אין מתעסקים עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו ולא קורעין ולא חולצין אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים:

3417 איזהו מאבד עצמו לדעת כגון שאמר הרי הוא עולה לראש הגג וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גבי סייפו הרי הוא בחזקת כל המתים ומתעסקים עמו ואין מונעין ממנו דבר: הגה מי שגנב וגזל ועל ידי זה נהרג בדין מלכות מתאבלים עליו אם אין בו סכנה מפני אימת המלכות ולא מקרי מאבד לדעת מהרי"ו סימן קי"ד :

3418 קטן המאבד עצמו לדעת חשוב כשלא לדעת וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך אין מונעין ממנו כל דבר:

3419 מנודה שמת דינו כמאבד עצמו לדעת אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו ומניחין אבן על ארונו והני מילי באפקירותא כשעובר על ד"ת אבל בממונא כיון שמת פטור מגזירתם ואין מניחין אבן על ארונו ומספידין אותו כראוי:

3420 כל הפורשים מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם ואין נכללים בכלל ישראל בעשייתם ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הרי הם כבני חורין לעצמן כשאר האומות וכן המומרים והמוסרים כל אלו אין אוננים ואין מתאבלים עליהם אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים: הגה הפורש מן הצבור ולא רצה לשאת עמהם במסים וארנוניות מתאבלים עליו תשו' רשב"א סי' תשס"ג אבל אין שאר בני העיר צריכים לבטל ממלאכתן בשבילו לעסוק עמו כן משמע בנ"י סוף מ"ק:

3421 קטן בן שנה או שנתיים שהמיר עם אמו ומת אין מתאבלין עליו. ועיין לעיל סימן ש"מ סעיף ה':

3422 מי שנפל בים או טבע בנהר או אכלתו חיה אין מונעין ממנו דבר:

3423 ארון העובר ממקום למקום אם שלדו פירוש השדרה וצלעותיה קיימת עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים אם יש אבלים שמתאבלין עליו ואם אין שלדו קיימת אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים:

3424 מי שקרובו צלוב בעיר לא ידור בה. ובו סעיף אחד: מי שהיה בעלה עמה צלוב בעיר או שאשתו עמו צלובה בעיר או אביו ואמו ועדיין לא כלה הבשר כולו לא ישהה בתוכה אא"כ היתה גדולה כאנטוכיא שאין אלו מכירין את אלו ולא ישהה בצד זה אלא בצד זה:

3425 שלא לעורר על מתו שלשים יום לפני הרגל. ובו ג' סעיפים: מי שמת לו מת לפני שלשים יום הסמוכים לרגל לא יספדנו משיכנסו שלשים יום הסמוכים לרגל ואפי' יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו מת בתוך שלשים שמותר לספדו ואפילו מת ערב הרגל אסור להספיד עמו על המת שמת לו לפני שלשים יום קודם המועד:

3426 מי שבאה לו שמועה בתוך שלשים יום קודם הרגל נראה לי שמותר לספדו אף על פי שהיא רחוקה:

3427 מה שאנו נוהגין בתשלום השנה לקונן ולהזכיר נשמות נראה לי שאינו בכלל זה ומותר לעשותו סמוך לרגל:

3428 דין שרפה על המת והאומר אל תקברוני. ובו ג' סעיפים: שורפין על המלכים או על הנשיאים טור בשם תוספתא מטתן וכלי תשמישן אבל על ההדיוטות אסור:

3429 האומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו אלא מוציאין מיורשיו כל צרכי קבורתו בעל כרחו וכן כל מה שרגילין לעשות לבני משפחתו ואפילו האבן שנותנין על הקבר והוא שירשו ממון מאביהם:

3430 אפילו מי שאין לו ממון שצוה ואמר אל תקברוהו אין שומעין לו:

3431 איסור הנאה במת ובתכריכיו. ובו ד' סעיפים: מת בין עובד כוכבים בין ישראל תכריכיו אסורים בהנאה ודוקא שהזמינם לצרכו ונתנם עליו אבל בהזמנה לבד אפילו עשאם לצרכו לאחר שמת לא נאסרו דהזמנה לאו מלתא וכן אם נתנם עליו ולא הזמינם לכך בתחילה עדיין לא נאסרו:

3432 נויי המת המחוברים בגופו כגון פאה נכרית וכיוצא בה אסורים כמו המת עצמו ודוקא כשהם קשורים בשערות גופן אבל אינן קשורים מותר כך משמע מפרש"י פ"ק דערכין ולכן מותר ליטול טבעות שבידם של מתים וכיוצא בזה במה דברים אמורים בסתם אבל אם צוה שיתנו נוי גופו המחוברים בו לבנו או לבתו או לצורך דבר אחר מותרים אבל שערו ממש אפילו אם צוה עליו אסור בהנאה: הגה אשה שיוצאת ליהרג נהנין בשערה אף על פי שנגמר דינה אין שערותיה נאסרים עד שתקטל טור:

3433 אם היו אביו ואמו מזרקים עליו כלים מצוה לאחרים להצילן אם לא נגעו במטה הנקברת עמו: הגה ואם הצילן חייב בשמירתן ואם החזירן לאביו ולאמו וחזרו וזרקום ונאסרו חייב המחזיר לשלם דהוי כזרקן למקום גדודי חיות ולסטים במרדכי פרק המוכר את הספינה תשובת מהר"מ : אבל אם נגעו בה אסורים אם הם של אותו שזרקן עליו והוא שיזרקם על דעת שיקברם עמו טור בשם רא"ש והוא סוף מ"ק: הגה הדף שטיהרו עליו וכל הכלים שמוליכין המת עליהם לקבורה לא נאסרו דהרי לא נתנם שם ע"מ לקבור עמו תשובת מהרי"ל סימן נ"ה וכך משמע מדברי הרא"ש שהביא הטור:

3434 כל המרבה כלים על המת הרי זה עובר משום בל תשחית:

3435 דברים העשויים למת ואין בו משום דרכי האמורי. ובו סעיף אחד: אם רצו מתירין שערות לכלות ומגלים פני חתנים ונותנין דיו וקולמוס בצדו ותולין מפתחו של מת ופנקסו בארונו משום עגמת נפש ועושים חופות לחתנים וכלות ותולין בהם דברים שלא הביאו אוכל נפש אבל דברים שהביאו אוכל נפש אסור מפני שהם נאסרים בהנאה:

3436 דין כלאים וציצית למת. ובו ב' סעיפים: תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים:

3437 אין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית: הגה וי"א דאין צריך ציצית טור בשם י"א ונהגו לקברו בציצית אך שפוסלין תחילה הציצית או כורכין אחד מן הכנפות:

3438 באיזו בגדים קוברין ואין האיש מלביש את האשה. ובו ד' סעיפים: אין קוברין המת בתכריכים יקרים אפילו לנשיא שבישראל:

3439 נהגו לקבור בבגדים לבנים:

3440 האיש אינו כורך ומקשר האשה אבל האשה כורכת ומקשרת האיש:

3441 מעצימין עיניו של מת ואם נפתח פיו קושרין לחייו ופוקקין נקביו אחר שמדיחין אותו במיני בשמים וגוזזין שערו: הגה וצפרניו ומדיחים אותו היטב בכל מקום שיהא נקי מכל טומאה בנימין זאב וטחין ראשו בביצים טרופים בקליפתן שגלגל הוא שחוזר בעולם כל בו:

3442 היאך מוציאין מת גדול או קטן ובאיזו מטה. ובו ז' סעיפים: בראשונה היו מגלים פני עשירים ומכסים פני עניים מפני שמשחירים בשנת בצורת והיו עניים חיים מתביישים התקינו שיהיו מכסים פני הכל:

3443 אין מניחין ספר תורה על מטתו של חכם:

3444 כבודו של חכם להוציאו דרך הפתח ולא לשלשלו דרך גגות ובמטה ראשונה ולא לשנותו ממטה למטה:

3445 תינוק בן ל' יום מוציאים אותו בחיק לבית הקברות ולא בארון ונקבר באשה אחת ושני אנשים אבל לא באיש אחד ושתי נשים משום יחוד ואין עומדים עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ואפי' אי קים לן שכלו לו חדשיו:

3446 בן ל' יום גמורות יוצא בגלוסקמא פי' ארון ויישם בארון ת"י ושוון יתיה בגלוסקמא. נ"י הניטלת באגפיים פי' נסר רחב ופי' אגפיים זרועות ועומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלי' בן י"ב חדש יוצא במטה וכל היוצא במטה רבים מצהיבים עליו ושאינו יוצא במט' אין רבים מצהיבין עליו וכל הניכר לרבים רבים מתעסקים בו וכל שאינו ניכר לרבים אין רבים חייבים להתעסק בו:

3447 תינוק שמת קודם שנימול מוהלין אותו על קברו בלא ברכה וקורין לו שם:

3448 אין מוציאין מת במטה אלא אם כן היה ראשו ורובו קיים:

3449 עיר שיש בה שני מתים איזה קודם. ובו סעיף אחד: עיר שיש בה שני מתים מוציאין את הראשון ואח"כ מוציאין השני ואם היו מלינים הראשון מוציאין השני חכם ות"ח מוציאין החכם ת"ח ועם הארץ מוציאין ת"ח איש ואשה מוציאין האשה מפני שקרובה לבי' הניוול הוציאו הראשון וקברוהו אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים עד שיוציאו השני הוציאו השני וקברוהו באים ועומדים בשורה מנחמים ופוטרים את הרבים ואין מנחמים שני אבלים כאחד אלא אם כן היה כבודם שוה וקילוסן שוה:

3450 דברים שמשנים באשה יותר מבאיש. ובו סעיף אחד: אין מניחין מטה של אשה ברחוב מפני הכבוד ואין עולין בחבר עיר על האשה טור:

3451 גבו לצורך המת והותירו. ובו סעיף אחד: מת שלא היה לו צרכי קבורה וגבו לו והותירו אם כשגבו יחדו לצרכי זה המת ינתנו ליורשיו ואם לאו יעשו מהם צרכי מתים אחרים:

3452 איסור הלנת המת ומתי מותר להלינו. ובו ב' סעיפים: אסור להלין המת אלא אם כן הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין או מקוננות או כדי שיבאו קרובים או להשמיע עיירות:

3453 כל המתים הממהר להוציא מטתו הרי זה משובח אבל על אביו ועל אמו ה"ז מגונה אא"כ היה ערב שבת או ערב יו"ט או שהיו גשמים מזלפים על מטתו:

3454 נושאי המטה פטורים מקריאת שמע ומתפלה. ובו ג' סעיפים: נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן בין אותם שהם לפני המטה בין אותם של אחריה מאחר שלמטה צורך בהם פטורים מקריאת שמע ושאר המלוין את המת שאין למטה צורך בהם חייבים ועיין בא"ח סימן ע"ב:

3455 אין מוציאין את המת סמוך לק"ש כל שאין שהות להוציאו לקברו קודם שיגיע זמן קריאת שמע ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין כדי לקרות: הגה ויש להמתין מלקברו עד שיוכלו לשער שכבר התפללו רוב הקהל ואין חילוק בזה בין ק"ש של שחרית לק"ש של ערבית ויש מקילין בשל ערבית הואיל וזמנה כל הלילה מבואר בא"ח סימן ע"ב:

3456 במקום שיש כתפים מיוחדים לשאת את המטה אסורי' בנעילת הסנדל שמא יפסיק סנדלו של אחד מהם ונמצא מתעכב מהמצוה: הגה יש מקומות שנהגו שהאבלים יוצאים ראשון מן הבית והקרובים והמטה אחריהם והרחוקים נותנין המת על המטה ולוקחים האבלים והקרובים המטה על כתפיהם ואחר כך שאר העם כל בו יש אומרים כשמגיעים עם המת לקברות מעמידים אותו כל ד' אמות קודם שנקבר שם וב"ז וכן נהגו האידנא להעמידו ב' ג' פעמים קודם שאומרים עליו צדוק הדין ובימים שאין אומרים צדוק הדין אין צריכים להעמיד אותו מ"כ בשם מהרי"ל:

3457 מקום יציאת המת והאבלים. ובו ב' סעיפים: מקום שנהגו לצאת נשים לפני המטה יוצאות מקום שנהגו לצאת לאחר המטה יוצאות ועכשיו נהגו שאין יוצאות אלא לאחר המטה ואין לשנות:

3458 יש למנוע מלצאת נשים לבית הקברות אחר המטה:

3459 מת וכלה ומילה איזה קודם. ובו סעיף אחד: אם פגעו מת וכלה זה בזה מעבירין המת מלפני הכלה וכן אם אין בעיר כדי לזה ולזה מקדימין ומכניסין הכלה לחופה ואחר כך קוברים המת אבל אחר שנכנסה לחופה ויש לפניו לנחם אבל ולשמח חתן תנחומי האבל קודם וכן הבראת האבל קודם למשתה של חתן במה דברים אמורים שיש בידו ספוק כדי שניהם אבל אם אין בידו כדי שניהם משתה החתן קודם. חתן ואבל בב"ה יוצא החתן עם שושביניו תחילה ואחר כך האבל והמנחמים וכן הקרואים שלהם אוכלים עם החתן כשירצו ולא עם האבל ב"י בשם הגהות מיימוני פ"ד . המת והמילה מילה קודמת ואם הוא מת מצוה מת מצוה קודם:

3460 הלוית המת ובטול ת"ת להלויתו. ובו ה' סעיפים: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת למאן דמתני לאחרים אין לו שיעור אפילו יש עמו כמה אלפים מתבטל בשבילו למאן דקרי ותני דהיינו שקרא ושנה ועדיין לא שנה לתלמידים אם יש ס' רבוא אין צריך להתבטל בשבילו למאן דלא קרי ותני כיון שיש לו מי שיתעסק עמו אין צריך להתבטל בשבילו והוא שיש שם עשרה וי"א דעכשיו מן הסתם מבטלין שאין לך אחד מישראל בזמן הזה שאינו במקרא או במשנה ב"י בשם הריטב"א פ"ב דכתובות שכ"כ בשם סמ"ג ואשה י"א שדינה כמאן דקרי ותני וי"א שדינה כמאן דלא קרי ותני וכן נהגו באשה ותינוק לקולא ואין מבטלין ת"ת למת כשיש מי שיתעסק עמו כל צרכו אלא עוסק בתורה ואינו צריך לצאת ולראות אם יש עמו כל צרכו אם לאו אלא כיון שיש שם מי שיעשה מעשה תלמוד תורה שלו קודם ותינוקות של בית רבן אין מתבטלין כלל:

3461 במה דברים אמורים שמבטלין תלמוד תורה ללוותו בשעת הוצאתו אבל כל זמן שמוטל לקברו אין מבטלין בשבילו ת"ת אלא אם יש חבורות בעיר שכל אחת מתעסקת יומה אותה שאינה יומה מותרת בין בלימוד בין בשאר מלאכות ובשעת הוצאה מבטלין מכל שאר מלאכות ובאים ללוותו אפילו אי לא קרי ותני דלא מפלגינן בין לא קרי ותני אלא בביטול ת"ת אבל בשאר מלאכות אפילו אי לא קרי ותני הכל בטלים ובאים ללוותו ואם אין חבורות בעיר כל בעלי מלאכות צריכים להתבטל ולהתעסק בו עד שיקבר אבל מתלמוד תורה אין צריכים להתבטל אלא בשעת הוצאתו כדאמרן:

3462 הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש ובר נידוי הוא ולפחות ילוונו ד' אמות:

3463 אפילו במקום שאינו צריך ללוות את המת צריך לעמוד מפניו:

3464 ארון העובר ממקום למקום אם שלדו קיימת צריכין ללוותו כמו בשעת הוצאת המת:

3465 לקבור בקרקע ואם קוברין שני מתים יחד. ובו ו' סעיפים: הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום מלין את המת ואם נתנו בארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו ומכל מקום יפה לקברו בקרקע ממש אפילו בח"ל:

3466 נותנין המת על גביו ופניו למעלה כאדם שהוא ישן:

3467 אין קוברין ב' מתים זה בצד זה אלא אם כן היה דופן הקבר מפסיק ביניהם ולא המת בצד עצמות ולא עצמות בצד המת אבל נקבר האיש עם בתו קטנה והאשה עם בנה קטן ועם בן בנה קטן זה הכלל כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו:

3468 אין נותנין ב' ארונות זה על זה ואם נתן כופין העליון שיפנה ואם יש ביניהם עפר ששה טפחים מותר:

3469 אין קוברין רשע אצל צדיק אפילו רשע חמור אצל רשע קל וכן אין קוברין צדיק וכשר ובינוני אצל חסיד מופלג: אבל קוברים בעל תשובה אצל צדיק גמור ב"ז:

3470 שנים שהיו שונאים זה לזה אין לקברם יחד:

3471 איסור פנוי המת והעצמות ממקומן. ובו ז' סעיפים: אין מפנין המת והעצמות לא מקבר מכובד לקבר מכובד ולא מקבר בזוי לקבר בזוי ולא מבזוי למכובד ואצ"ל ממכובד לבזוי ובתוך שלו אפילו ממכובד לבזוי מותר שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו וכן כדי לקברו בארץ ישראל מותר ואם נתנוהו שם על מנת לפנותו מותר בכל ענין ואם אינו משתמר בזה הקבר שיש לחוש שמא יוציאוהו עובדי כוכבים או שיכנסו בו מים או שהוא קבר הנמצא מצוה לפנותו יש נוהגין לתת מעפר א"י בקבר א"ז ויש למנהג זה על מה שיסמוכו מדרש תנחומא פ' ויחי:

3472 אין מוליכין מת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת אלא אם כן מחוצה לארץ לארץ: הגה או שמוליכין אותו למקום קברות אבותיו כן משמע בא"ז ואם צוה להוליכו ממקום למקום או שצוה לקברו בביתו ולא בבית הקברות שומעין לו ג"ז שם ומותר ליתן סיד עליו כדי לעכל הבשר מהר ולהוליכו למקום אשר צוה רשב"א סימן שס"ט:

3473 אין מלקטין עצמות לא מתוך הארון ולא מתוך הקבר לצד זה לקבור שם מת אחר או לצורך המקום:

3474 מקום שנוהגין לקבור במהמורות פי' בשוחות עמוקות מן במהמורות בל יקומו בלא ארון עד שיתעכל הבשר ואחר כך מלקטין העצמות וקוברין אותן בארון מותר:

3475 ארון שפינוהו אסור בהנאה אם הוא של אבן ושל חרס ישבר ושל עץ ישרף:

3476 המוצא נסרים בבית הקברות לא יזיזם ממקומם:

3477 אסור לפתוח הקבר אחר שנסתם הגולל אפילו אם עוררים היורשים לפתחו כדי לבדוק אם הביא שתי שערות:

3478 איסור הנאה של קבר והאבן והבנין. ובו ז' סעיפים: קבר של בנין אסור בהנאה אבל קרקע עולם של קבר אינו נאסר: הגה וי"א דהקרקע שלקחו מן הקבר וחזרו ונתנו עליו דהוי תלוש ולבסוף חברו אסור בהנאה טור בשם הר"ר ישעיה ויש אוסרים עוד לישב על האבן שנותנין על הקבר למצבה גם זו בשמו וכ"כ הגהות אשיר"י בשם אור זרוע פ' אלו מגלחין ויש חולקים ומתירין טור בשם הרא"ש הכלים שחופרין וקוברים בהם מותרים בהנאה ואין להשתמש בהן אלא מדעת הגבאי כמו בשאר צדקה תשובת הרשב"א סימן צ"ז : והא דקבר של בנין אסור לעולם דוקא שבנאו לשם מת ונתנו בו אפי' על דעת לפנותו ואפילו לא נתן בו אלא נפל אבל אם בנאו לשמו ולא נתנו בו מותר וכן אם נתנו בו אדעתא לפנותו ולא הזמינו מתחלה מותר לאחר שפינהו אבל אם נתנו בו על דעת להיות בו עולמית אסור אפי' לאחר שפינהו אפי' לא בנאו לשמו ואם לא בנאו לשמו ונתנוהו בתוכו והוסיף בו דימוס פירוש נדבך והוא שורת בנין החומה לשמו כולו אסור אפילו לאחר שפינהו ואפילו שקברו שם על דעת לפנותו ואם מכיר הדימוס שהוסיף לשמו מסירו והוא לבדו אסור ושאר הקבר מותר:

3479 קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה והרמב"ם גורס קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה:

3480 מת מצוה שמצאו אדם בשדה וקברו שם אפילו שלא מדעת בעל השדה אסור לפנותו שמת מצוה קונה מקומו וכל המוצאו צריך לקברו במקום שמצאו ואם מצאו על המצר שצריך לפנותו משם מפני הרבים שלא יאהילו עליו אם מצאו בין שדה בור פיר' שאינה חרושה וזרועה לשדה ניר פירוש ניר נחרש ולא נזרע מפנהו לשדה בור בין שדה ניר לשדה זרע מפנהו לשדה ניר בין שדה זרע לשדה אילן מפנהו לשדה זרע בין שדה אילן לשדה כרם מפנהו לשדה אילן ואם שתיהן שוות מפנהו לקרוב שבהם ואם שתיהן שוות בקירוב מפנהו לאיזהו מהם שירצה בד"א במצאו חוץ לתחום אבל אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות ואינו נקרא מת מצוה אא"כ מצא ראשו ורובו:

3481 אם מצאו ישראל הרוג יקברוהו כמו שמצאוהו בלא תכריכין ולא יחלצו בו אפילו מנעליו: הגה וכן עושין ליולדת שמתה או למי שנפל ומת מהרי"ל סימן ס"ה וי"א שמלבישין אותם למעלה מבגדיהם תכריכין הגהמי"י בשם ר"י מדורא ונהגו שאין עושין להם תכריכין כשאר מתים רק קוברין אותן בבגדיהם ולמעלה מהם סדין כשאר מתים:

3482 קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לדרך אפילו נקבר שם מדעת בעל השדה מותר לפנותו ומקומו טהור ואסור בהנאה אם קדם הקבר אבל אם קדם הדרך מקומו מותר בהנאה:

3483 קבר שפינהו היכא דמותר בהנאה לא יעשנו בית התבן ולא בית העצים ולא בית האוצרות:

3484 החוצב קבר לאביו וקברו במקום אחר לא יקבר בו הוא עולמית משום כבוד אביו אבל אחר מותר ליקבר בו:

3485 החופר קבר פטור מק"ש וכמה מרחיקין הקברות מהעיר. ובו ב' סעיפים: החופר כוך למת פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ואם הם שנים והגיע זמן ק"ש אחד עולה וקורא ק"ש ומתפלל וחוזר זה וחופר ועולה חבירו וקורא ק"ש ומתפלל ודוקא כוך דלא חפיר ליה אלא חד אבל אם היה מקום ששנים יכולים להתעסק בו כאחד פטורים:

3486 מרחיקין הקברות מהעיר חמשים אמה:

3487 דין המוכר קבר ואשה שירשה קבר ממשפחתה. ובו ד' סעיפים: המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ומקום הספדו באים בני המשפחה וקוברין אותו בעל כרחו של לוקח ומחזירין את דמיו:

3488 אשה שירשה קבר ממשפחתה נקברת בתוכו היא אבל לא יוצאי ירכה אלא אם כן ראתה אותם בחייה:

3489 אביה אומר תקבר אצלי ובעלה אומר תקבר אצלי תקבר אצל בעלה ויש גורסין תקבר אצל אביה ואם יש לה בנים ואומרת אצל בני קוברין אותה אצל בניה:

3490 אביה אומר לא תקבר אצלי ובעלה אומר לא תקבר אצלי קוברים אותה אצל בעלה :

3491 קוברים מתי עכו"ם ושלא יהלך בבית הקברות בתפילין וציצית. ובו ו' סעיפים: קוברים מתי עכו"ם ומנחמים אבליהם מפני דרכי שלום:

3492 לא יהלך בבית הקברות או בתוך ד' אמות של מת ותפילין בראשו משום לועג לרש ואם הם מכוסים מותר:

3493 לא יהלך בבית הקברות או בתוך ד' אמות של מת או של קבר וספר תורה בזרועו ויקרא בו או יתפלל והוא הדין על פה אסור לקרות אלא אם כן לכבוד המת כמו שנתבאר וע"ל סימן שד"מ סעיף ט"ז:

3494 מותר ליכנס לבית הקברות או לתוך ד' אמות של מת או של קבר והוא לבוש ציצית והוא שלא יהא נגרר על הקבר אבל אם נגרר אסור משום לועג לרש במה דברים אמורים בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמן אבל האידנא שאין אנו לובשין אותו אלא לשם מצוה אסור אפי' אינם נגררים והני מילי כשהציציות מגולים אבל אם הם מכוסים מותר:

3495 יש נוהגין לקשור שני ציציות שבשני כנפים זה עם זה כשנכנסים לבית הקברות ולא הועילו כלום בתקנתם ועיין בא"ח סימן כ"ג:

3496 כיון שהרחיק ד' אמות קורא ומתפלל ואפילו רואה הקבר או בית הקברות ואם יש שם מחיצה מותר אחר המחיצה סמוך אפילו תוך ד' אמות לקבר:

3497 שלא לנהוג קלות ראש בבית הקברות. ובו ג' סעיפים: בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון לפנות שם כל בו או לאכול ולשתות שם ואין קורין ואין שונין שם סמ"ג ואין מחשבין שם חשבונות ב"י בשם רבינו ירוחם ואין מרעין בהם בהמות ואין מוליכין בו אמת המים ולא יטייל בהם לקפנדריא פי' למעבר מצד זה לצד זה ולא ילקט מהם עשבים ואם ליקט או שצריך ללקטן לצורך בית הקברות שורפן במקומן: הגה וכן אין ליקח מקרקע עולם של קבר אף על גב דמותר בהנאה כן משמע מהרא"ש והמרדכי וכל זה אינו אלא משום כבוד המתים ולכן אם צריך אותו לרפואה שרי ג"ז במרדכי וכן מותר ליהנות מהעשבים שעל הקברות או פירות אילנות שעליהם לצורך הקברות כגון שהמושל עובד כוכבים מרעה בהמות על הקברים וא"א למחות בידו כי אם בהוצאה מרובה ואין יד הקהל משגת מוכרים דברים אלו כדי להציל הקברות מיד עובד כוכבים שזהו כבוד המתים ת"ה סימן רפ"ד ומהרי"ו סימן נ' ואם אין דברים על הקברות למכור לצורך ההוצאה אם יד הקהל משגת ושבידם למחות בהוצאה מועטת צריכים למחות אם אין חשש בדבר שהמושל יתגרה בהם ע"י זה אבל בלאו הכי אין צריכין למחות ג"ז שם:

3498 אילנות שנוטעין בבית הקברות מותר ללקט פירותיהם מאחר שאינם על הקברות עצמם:

3499 קבר חדש נמדד ונמכר ונחלק והישן אינו נמדד ולא נמכר ולא נחלק:

3500 על איזה טומאה הכהן מוזהר. ובו סעיף אחד: הכהן מוזהר שלא ליטמא במת ולא לכל טומאות הפורשות ממנו ולא לגולל ולא לדופק ולא לאבר מן החי שאין בו כדי להעלות ארוכה אם היה מחובר ולא לאילן המיסך על הארץ וענפיו מובדלים זה מזה וטומאה תחת אחד מהם ואין ידוע תחת איזה או אבנים היוצאים מהגדר וטומאה תחת אחד מהם ואין ידוע תחת איזה וכן שדה שנחרש בו קבר ואין ידוע מקומו וכל ארץ העמים אסור לכהן ליטמא בהן: הגה יש אומרים דכהנים אסורים ליטמא לחרב שנטמא במת כל בו בשם ספר יראים ותשו' רשב"א בשם רבותינו הצרפתים ויש מקילין תשובת רשב"א שם בשם הראב"ד ועיין בתוס' דנזיר באריכות וכן נהגו להקל ואין נזהרין מזה:

3501 מי הוא החשוב כמת אף על פי שעודנו חי. ובו סעיף אחד: מי שנשברה מפרקתו ורוב בשר עמה וכן מי שנקרע מגבו כדג אפילו עדיין הוא חי חשוב כמת ומטמא אבל גוסס ומי שנשחטו בו ב' סימנים או פצוע פצעים הרבה אינם מטמאין עד שתצא נפשם ומ"מ אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס ויש מתירין ר"ן סוף מ"ק ומרדכי פרק אלו מגלחין בשם בה"ג וטוב להחמיר:

3502 דין אהל היאך מביא הטומאה. ובו ו' סעיפים: אסור לכהן ליכנס תחת אהל שהמת תחתיו אפי' הוא גדול הרבה ואפילו לבית אחר או לעליה אחרת הפתוחים לאותו בית בנקב שיש בו טפח על טפח ובית לאותו בית עד עולם ואם סתם הנקב מותר לו ליכנס לבית אחר שהסתימה חוצצת אפילו לא בטלו להיות שם עולמית והני מילי שסתם כל הנקב אבל אם לא סתם כל הנקב אלא מעטו מטפח אם נתנו להיות שם עולמית ממעט וחוצץ בפני הטומאה שלא תעבור ואם לאו אינו ממעט: הגה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה הגהת אלפסי פ' בני העיר ובהל' טומאה להרי"ף ורמב"ן ורא"ש ומרדכי ריש פ' לא יחפור ולא מיקרי סתימה בחלון אא"כ יכול לעמוד בלא סמיכה ג"ז שם:

3503 ארובה שבין בית לעליה ואין בה פותח טפח וכזית מהמת למטה בבית כנגד הארובה הבית טהור והעליה טמאה:

3504 שני חדרים פתוחים לבית ובכל אחת חצי זית מהמת ודלתותיהם נעולים הבית טמא והם טהורים ואם נפתחו גם הם טמאים:

3505 חצר המוקפת זיזין ואכסדראות וטומאה באחד מהבתים אם כל פתחי הבתים והחלונות נעולים טומאה יוצאת לתחת הזיזין והאכסדראות. והטעם משום דהואיל וסוף הטומאה לצאת דרך שם רואין כאלו יצאה ולכן יש מחמירין לכהנים לילך דרך שער העיר שסוף המת לצאת משם פסקי מהרא"י סימן כ"ה וכל בו ויש מתירין שם הביא בשם י"א והמקיל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר ואם נפתח חלון או פתח מצד האחר ואותם של צד החצר כולם נעולים אין הטומאה יוצאת לתחת הזיזין ואם נפתח גם כן אחד מהם לצד הזיזין הטומאה יוצאת מהבית לתחת הזיזין וכן אם טומאה תחת הזיזין נכנסת מתחתיהן לבית לכן גגים הבולטים למעלה לחוץ על פתחי הבתים וטומאה באחד מהבתים כל הבתים שפתחיהם פתוחים טמאים: הגה ב' גגין שאינן נוגעין זה בזה אע"פ שאין ביניהם רק פחות מג' לא הוי חבור לטומאה דלא אמרינן לבוד להחמיר מהרי"ו בפסקיו ואם היו זה למעלה מזה אע"פ שאינן נוגעין אמרינן חבוט רמי וכאילו נוגעים נ"י בהלכות טומאה להרי"ף הכהנים אינן יכולין לכוף לקרובי המת שיוציאו המת ממקומו כדי שהם יהיו רשאים ליכנס לביתם אם לא במקום שדרך להוציא כל המתים תשובת מהרי"ל סימן ס"ה:

3506 אסור לקרב בתוך ארבע אמות של מת או של קבר בד"א שאין הקבר מסויים במחיצות גבוהות י' טפחים אבל אם הוא מסויים במחיצות גבוהות עשרה טפחים או בחריץ עמוק י' טפחים אין צריך להרחיק ממנו אלא ד' טפחים ומותר לכהן לעמוד אצל בית שיש בו מת ומותר ליגע בכתליו ובלבד שלא יהא שום דבר מאהיל עליו תשובת הרשב"א סימן קל"ו:

3507 מת המונח בספינה אם היא קטנה שמתנדנדת כשדורכין בה אסור לכהן ליכנס בה:

3508 היתר טומאה במקום מצוה ודין קברי עובדי כוכבים. ובו ב' סעיפים: אף על פי שהכהן אסור ליכנס לבית הפרס פי' שדה שאבד בה קבר ושנחרש בה קבר ושיעורה מאה אמה או לארץ העמים אם צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד תורה ואין לו דרך אחרת יכול לעבור דרך שם אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר וכן אבל העובר דרך שם יכול לילך אחריו לנחמו וכן מטמא בטומאה של דבריהם לדון עם עובדי כוכבים ולערער עמהם מפני שהוא כמציל מידם וכן כל כיוצא בזה: הגה כהן ששוכב ערום והוא באהל עם המת ולא ידע אין להגיד לו אלא יקראו לו סתם שיצא כדי שילביש עצמו תחלה אבל אם כבר הגידו לו אסור להמתין עד שילביש עצמו ודוקא אם הוא באהל המת שהוא טומאה דאורייתא אבל אם הוא בבית הפרס או ארץ העמים שהיא טומאה דרבנן ילביש עצמו תחלה דגדול כבוד הבריות ת"ה סימן רפ"ה כמו שנתבאר לעיל סימן ש"ג לענין כלאים. כהן שהוא ישן ומת עמו באהל צריכין להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא תשובת מהרי"ל סימן ס"ט:

3509 קברי עובדי כוכבים נכון ליזהר הכהן מלילך עליהם. מהר"מ ותוס' פ' המקבל אע"פ שיש מקילין רמב"ם והגמי"י בשם ס' יראים ונכון להחמיר אבל קבר של מומר לעבודת כוכבי' מטמא כשל ישראל רשב"א סי' קצ"ד ורמ"ב:

3510 איזה כהן מוזהר על הטומאה ולאיזה מתים מטמא ועד מתי מטמא. ובו ט' סעיפים: כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות כך מוזהרי' הגדולים על הקטנים ודוקא לטמאותן בידים אבל אם הקטנים מטמאין מעצמן עיין בא"ח סימן שמ"ג אי צריך להפרישן הרשב"א סימן קכ"ח ומהרי"ו וטור בשם הרמב"ם כתב כאן דאין צריך:

3511 אפי' בעל מום מוזהר מליטמא אבל חלל וכהנת מותרים ליטמא:

3512 כל המתים האמורים בפרשה שכהן מטמא להם מצוה שיטמא להם ואם לא רצה מטמאים אותו בעל כרחו אחד האיש ואחד האשה:

3513 אלו הם הקרובים שמיטמא להם אשתו נשואה שהיא כשרה אבל פסולה או גרושה או ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו ומיטמא לאמו אפילו נתחללה ולבנו ולבתו דקים ליה שכלו לו חדשיו או שהם משלשים יום ואילך אפילו הם פסולים חוץ מבנו ובתו משפחה או כותית ולאחיו ולאחותו מאביו אפי' הם פסולים אלא אם כן הם בני שפחה או כותית אבל לאחיו ולאחותו מאמו אינו מטמא וכן אינו מטמא לאחותו ארוסה אפילו היא ארוסה לכהן ולא לאנוסה ומפותה אבל מטמא לאחותו ארוסה שנתגרשה ובוגרת ומוכת עץ ומיטמא לשומרת יבם אפילו אם כתב בכתובתה אי מיתת בלא בנים תהדר כתובתך לבי נשא פירוש לבית אביה:

3514 כל אלו שמיטמא להם אפי' שלא לצורך וי"א דדוקא לצורך: הגה ולסברא הראשונה אפילו מת לו מת בשבת שאי אפשר לקברו בו ביום שרי לטמאות לו ולשמרו כדי שלא יהא מוטל בבזיון ת"ה סי' רפ"ג ונכון להחמיר כסברא האחרונה שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכין שם בשם תוספות שנ"ץ:

3515 אינו מיטמא להם אלא עד שיסתום הגולל: ואם דעתו לפנותו מותר לטמא לו לצורך עד שיסתום גולל שני תשובת הרשב"א סימן רצ"ב:

3516 אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמיטמא לקרוביו לפיכך כהן שמת לו מת צריך ליזהר ולקברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו: הגה ודוקא לאחר שפירש ממתו אבל בעוד שהוא עוסק במתו מותר ליטמאות אף לאחרים טור:

3517 כהן שפירשו אבותיו מדרכי צבור כגון המסורות *פי' מעלילי עלילות שקר אינו מיטמא להם ולא להרוגי ב"ד ולא למי שמאבד עצמו לדעת ולא לספק כגון שנתערב ולדה בולד חברתה או ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון:

3518 אין הכהן מיטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו וכן המלקט עצמות אינו מיטמא להם אע"פ שהשדרה קיימת חסר ממנו כל שהוא אפי' הוא מונח אצלו אינו מיטמא לו שאינו מיטמא אלא לשלם ויש מי שאומר דהני מילי כשחסר לאחר מיתה אבל אם חסר ממנו אבר בחייו ומת מיטמא לו אע"פ שאינו שלם: וי"א שאינו מטמא להרוג דמקרי חסר כל בו בשם ר"ש מאוירא ונכון להחמיר:

3519 טומאת כהן למת מצוה לנשיא ולרבו ועל איזה מת מתאבלין. ובו י"א סעיפים: מצוה להטמאות למת מצוה אפילו הוא כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ומצא מת מצוה הרי זה מיטמא לו:

3520 אינו נקרא מת מצוה לענין זה אלא אם כן מצא ראשו ורובו ואם מצא ראשו ורובו חוץ מאבר אחד חוזר ליטמא בשביל אותו אבר:

3521 איזהו מת מצוה שמצאו בדרך או בעיר של עובדי כוכבים ואין לו קוברים וממקום שמצאו אינו יכול לקרות ישראל שיענהו ויבא ליטפל בו ולקוברו אסו' לו לזוז משם ולהניח את המת אפי' לילך לעיר להביא קוברי' אלא יטמא עצמו ויקברנו אבל אם היו ישראל קרובים למקום המת שהמוצא את המת קורא אותם והם עונים לו ובאים לקברו אין זה מת מצוה שיטמא עליו הכהן אלא קורא אותם והם קוברים באו בני העיר אם יש לו כל צרכו מושך את ידיו. ל' רמב"ן בתה"א ורא"ש בהלכות טומאה : הגה יש אומרים אם אינו מוצא שיקברוהו רק בשכר אינו חייב לשכור משלו אלא מטמא אם ירצה נ"י פרק האשה רבה בשם ריטב"א מת הנמצא ולא ידעינן אם עובד כוכבים אם ישראל הוא אזלינן בתר רובא הנמצאים שם אם יש שלא נוכל לומר כל קבוע כמחצה על מחצה בית יוסף בשם תשוב' הרשב"א:

3522 כל הקרובים שהכהן מיטמא להם שהם אביו ואמו ובנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו הבתולה ואשתו מתאבלים עליהם ועוד הוסיפו עליהם אחיו מאמו ואחותו מאמו בין בתולה בין נשואה ואחותו נשואה מאביו שמתאבלים עליהם אף על פי שאין כהן מיטמא להם וכשם שהוא מתאבל על אשתו כך היא מתאבלת עליו ודוקא אשתו כשרה ונשואה אבל פסולה או ארוסה לא אבל בנו ובתו ואחיו ואחותו אפילו הם פסולים מתאבל עליהם חוץ מבנו ובתו ואחיו ואחותו משפחה וכותית שאינו מתאבל עליהם:

3523 הגר שנתגייר הוא ובניו או עבד שנשתחרר הוא ואמו אין מתאבלין זה על זה והוא הדין גר שנתגייר עם אמו אין מתאבל עליהם סברת הרב מהמרדכי הל' שמחות ממעשה שבא לפני ר"י למאי דקי"ל אבילות יום ראשון דרבנן:

3524 כל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו אם מת לו מת ודוקא בעודו בפניו אבל שלא בפניו אין צריך לנהוג אבלות חוץ מאשתו שאע"פ שמתאבל עליה אינו מתאבל עמה אלא על אביה או על אמה משום כבוד חמיו וחמותו אבל על אחיה ואחותה או בנה ובתה מאיש אחר אינו מתאבל עמה ומ"מ אינו יכול לכופה להתקשט אבל יכולה למזוג לו הכוס ולהציע לו המטה ולרחוץ פניו ידיו ורגליו וכן היא אינה מתאבלת עמו אלא כשמתו חמיה או חמותה אבל שאר קרוביו שמתו אינה מתאבלת עמו: הגה וי"א דהאידנא נוהגין להקל באבילות זה של המתאבלים עמו דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים ועכשיו נהגו כולם למחול וכן נוהגין האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים טור בשם הרא"ש והוא בפ' א"מ ורמב"ן בת"ה והגמי"י פ"א וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים הגהות מיימוני פ"ב ומ"מ נהגו שכל קרובי המת הפסולים לו לעדות מראים קצת אבילות בעצמן כל שבוע הראשונה דהיינו עד אחר שבת הראשון שאינם רוחצים ואין משנים קצת בגדיהם כמו בשאר שבת גדולי אושטריי"ך נהגו כך ויש מקומות שנהגו עוד להחמיר בענינים אחרים והעיקר כמו שכתבתי וכל זה בשמועה קרובה או שהיה אצל המיתה אבל בשמועה רחוקה אין לאבילות זה מקום כלל תמצא הכל מבואר בת"ה סימן רנ"א מי שרוצה להחמיר על עצמו להתאבל על מי שאינו צריך או ללבוש שחורים על קרובו אין מוחין בידו הרא"ש כלל כ':

3525 אין מתאבלין עם הקרובים שמתאבלים עליהם אלא כשמתאבלים על הקורבה דשאר כגון בנו ואחיו שמתאבל על בן ובת שלהם אבל על קורבה דקדושין שלהם כגון שמתה אשת בנו או אשת אחיו או בעל בתו או בעל אחותו אינו מתאבל עליהם:

3526 תינוק כל שלשים יום ויום שלשים בכלל אין מתאבלים עליו אפילו גמרו שערו וצפרניו ומשם ואילך מתאבל עליו אלא אם כן נודע שהוא בן ח' ואי קים ליה ביה שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש ונולד חי לט' חדשים גמורי' אפי' מת ביום שנולד מתאבלים עליו ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון שניהם מתאבלים עליו מרדכי הלכות אבלות והגהות מיימוני פ"א וב"י בשם התוספות:

3527 יש מי שאומר דתאומים שמת א' מהם תוך שלשים יום והשני חי ומת אחר ל' יום אין מתאבלין עליו:

3528 על רבו שלמדו חכמה נוהג דיני אנינות אלא שמברך ומזמן ומתאבל עליו בחליצת סנדל וכל דיני אבלות יום אחד: וכתב הב"י בשם רבי שמחה שצריך לשנות מקומו בב"ה מיהו במקצת היום סגי:

3529 נשיא אף על פי שהכל מיטמאין לו אין מתאבלין עליו: הגה י"א דאין מתאבלין על בן הראשון או בן הבכור שמת לאדם כל בו וריב"ש וב"י הביאו מי שנהג כך והם כתבו שהוא טעות והמנהג הוא מנהג טעות אלא חייבים להתאבל עליהם ומ"מ נשתרבב המנהג בעירנו שאין אב ואם הולכין אחר בניהם הראשון לבית הקברות יש אומרים בשעת הדבר אין מתאבלין משום ביעתותא תשובת מהרי"ל סימן נ' ושמעתי קצת נהגו כן:

3530 אימתי מתחיל האבילות ולמי שמפנין מקבר לקבר. ובו י"א סעיפים: מאימתי חל האבילות משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר מיד מתחיל האבלות ומעטף ראשו אבל אינו חולץ מנעליו עד שיגיע לביתו רמב"ן ועכשיו נוהגים לחלוץ מנעל אחר סתימת הגולל מיד כדאיתא בסימן שע"ו: הגה וע"ל סימן שע"ב היה סבור שנסתם הקבר והתחיל להתאבל ואחר כך נודע לו שטעה חוזר ומתחיל האבלות מחדש הרא"ש כלל כ"ז:

3531 מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקברו ואינם יודעים מתי יקבר מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל ל' רמב"ם פ"א מה"א ד"ו וההולכים עמו מונים משיקבר ואם גדול המשפחה הולך עמו אף אלו שבכאן אינם מונים אלא משיקבר וגדול המשפחה דהיינו דביתא סמוך עליה וגרירי כולהו בתריה לא שנא אח לא שנא בן קטן ויש מי שאומר והוא שיהא בן י"ג:

3532 אם מפנין את המת מקבר לקבר אם קברוהו בקבר ראשון על דעת להיות קבור שם עולמית אלא שאח"כ נמלכו לפנותו משם אין מונין לו אלא משיקבר בקבר ראשון אפי' פינוהו תוך ז' אבל אם בתחלה קברוהו על דעת לפנותו כשיזדמן להם מתחילין אבלות מיד ואם פינוהו תוך שבעה חוזרין ומונין משיקבר שנית ואם לא פינוהו עד לאחר שבעה כבר עבר אבילותם ואין מתאבלים עליו פעם אחרת ואם מתחלה היה דעתם לפנותו משם תוך שבעה אין מתחילין למנות עד שיקבר בקבר השני:

3533 אם נתנו המת בארון ונתנוהו בבית אחר לפי שהיתה העיר במצור מונים לו מיד שבעה ושלשים אע"פ שדעתם לקברו בבית הקברות אחר המצור וסתימת ארון הוי כקבורה וחל עליהם אבילות מיד:

3534 הרוגי מלכות שאין מניחים אותו ליקבר מאימתי מתחילין להתאבל עליהם ולמנות ז' ושלשים משנתיאשו לשאול למלך לקברן אע"פ שלא נתיאשו מלגנוב אותם:

3535 מי שהודיעוהו שצלבו עובדי כוכבים קרובו בעיר אחרת ונהג אבילות מיד ואח"כ נודע לו שעדיין עומד בצליבה אותו אבילות לא עלה לו וחוזר ומונה משיקבר או משנתיאשו מלקברו: דעת ר"י ורמב"ן:

3536 מי שטבע במים שיש להם סוף או שיצא קול שהרגוהו לסטים או שגררתו חיה מאימתי מונים משנתיאשו לבקש מצאוהו אברים אברים ומכירין אותו בסימני גופו אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או שנתיאשו מלבקש ברייתא מביאה רמב"ן ואם נמצא אחר שנתייאשו ממנו אין הקרובים צריכים לחזור ולהתאבל אלא הבנים אם הם שם בשעה שנמצא מתאבלים אותו היום דלא גרע מליקוט עצמות אביו אבל אם אינם שם ושמעו אחר שעבר היום אין צריכין להתאבל: הגה אם שלחו מתיהם לעיר אחרת שדינם להתחיל האבלות משיחזרו פניהם והתחילו למנות האבלות ואחר כך נתפס המת ולא ניתן לקבורה זמן ארוך אין צריכין להפסיק אבלותן ואין צריכין לחזור ולהתאבל אחר כך דמאחר שדינם להתחיל מיד אין צריכין להפסיק מרדכי סוף מ"ק:

3537 מי שמת לו קרוב ולא ידע עד שבא למקום שמת שם המת או למקום קבורה אם היה במקום קרוב שהוא מהלך י' פרסאות שאפשר שיבא ביום אחד אפי' בא ביום הז' אם מצא מנחמים אצל גדול הבית אפי' שננערו לעמוד הואיל ומצא מנחמים דהיינו שנוהגים עדיין קצת אבלות טור ורשב"א בתשובה עולה לו ומונה עמהם תשלום שלשים יום ואם לא מצא מנחמים מונה לעצמו וכן אם היה במקום רחוק אפילו בא ביום שני מונה לעצמו שבעה ושלשים מיום שבא: הגה וי"א דאפילו אם בא אחד ואין הגדול בבית רק שהלך לצורך המת אם חזר תוך ג' ימים הוי כאילו הוא בבית והבא תוך ג' מונה עמהם וכן הוא בטור ויש להקל כסברא זו וכל שדינו למנות עמהם אפילו אם חזר אחר כך לביתו מונה עמהם הרשב"א סימן תע"ז:

3538 במה דברים אמורים בשלא שמע שמת עד שבא אבל אם נודע לו ביום השני והתחיל להתאבל לא יקצר אבלותו בשביל שבא אצלם:

3539 מי שהוא אבל ובתוך ז' מת לו מת אחר מונה ז' למת אחרון ועולים לו לתשלום שבעה ימי אבילות הראשון:

3540 מי שהתפלל ערבית ועדיין הוא יום ושמע שמת לו מת יש מי שאומר שמונה מיום המחרת ואותו יום אינו עולה:

3541 מנהג המנחמים ודין מת שאין לו מנחמים. ובו ד' סעיפים: אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחלה והאבל מיסב בראש וכיון שנענע האבל בראשו בענין שנראה שפוטר את המנחמים אינם רשאים לישב אצלו: אין אבל או חולה חייבים לעמוד אפילו מפני נשיא: פ' א"מ:

3542 הבא לכבד את חבירו ולקום מפניו אומר לו שב אלא א"כ הוא אבל או חולה דמשמע שב באבילות שלך שב בחולי שלך: הגה לא יאמר אדם לא נפרעתי כפי מעשי או כיוצא בדברים אלו שאל יפתח פיו לשטן כן משמע בפרק מי שמתו ובהגהות אלפסי שם ואל יאמר אדם לאבל מה לך לעשות כי אי אפשר לשנות שזהו כגידוף דמשמע הא אם אפשר לשנות היה עושה אלא יקבל עליו גזירת הש"י מאהבה נ"י פ' שור שנגח דמשמע כן מגמרא:

3543 מת שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל ז' ימי האבלות ושאר העם מתקבצים עליהם ואם לא היו שם עשרה קבועים בכל יום ויום מתקבצים עשרה משאר העם ויושבים במקומו: הגה ולא ראיתי נוהגין כן וכתוב במהרי"ל נוהגים להתפלל בעשרה כל ז' במקום שנפטר שם האדם והיינו על אדם שלא הניח קרובים ידועים להתאבל עליו אבל יש לו בשום מקום שמתאבלים עליו אין צריך וכזה ראוי לנהוג:

3544 עכשיו נוהגים שאחר שנגמר סתימת הקבר מעפר או לאחר שהפך האבל פניו מן המת חולצין מנעל וסנדל ומרחיקין מעט מבית הקברות ואומרים קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא ואחר כך תולשין עפר ותולשין עשבים ומשליכים אחר גוום ורוחצין ידיהם במים: הגה י"א שיושבים ז"פ מפני שהרוחות מלוות אותו וכל זמן שיושבין בורחין ממנו מהרי"ל בתשובה כ"ג בשם י"א ובמדינות אלו לא נהגו לישב רק ג"פ אחר שרחצו הידים ואומרים כל פעם ויהי נועם וגו' יושב בסתר וגו' וכשנקבר המת ביום טוב יכולין לישב כך ג"פ כמו בחול מ"כ בהגהות מנהגים וה"ה אם נקבר סמוך לשבת עושין כן בשבת ונהגו להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ וישב ג"פ ומנהג אבותינו תורה שם במהרי"ל ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב כל בו וריב"ש בשם תנחומא וספרי ובחיי בשם מסכת כלה וב"י בשם הזוהר ובא"ז בשם תנא דבי אליהו רבא ע"כ נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חדש וכן נהגו להפטיר בנביא ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנם וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים פודה אביו ואמו מן הגיהנם כל בו בשם הגהות ונהגו לומר קדיש על האם אע"פ שהאב חי עדיין אינו בידו למחות לבנו שלא יאמר קדיש על אמו סברת הב"י ע"פ המנהג מצוה להתענות ביום שמת אב או אם ריב"ש וכל בו . ג' אחין ואיש נכרי הג' אחין נוטלין ג' קדישין והאחר נוטל קדיש אחד ונהגו שאם מגיע לאדם יום שמת בו אביו ואמו שאומרים עליהם קדיש יתום לעולם ומי שיודע להתפלל כל התפלה מתפלל ואם יש אבלים אחרים נהגו שתוך שבעה לאבלם הם קודמים ואין לו קדיש כלל תוך ל' יש לו קדיש א' לאחר ל' כל הקדישין של אותו היום הם שלו ומונין שבעה ול' מיום הקבורה אע"פ שלא שמע האבל מיד במהרי"ל ואם נכרי הוא כא' מבני העיר לענין קדיש זו הולכים אחר המנהג אגור בשם מהרי"ל ואין מקום לקדיש זו אלא על אב ואם בלבד אבל לא בשאר קרובים ב"ז ואם אין בב"ה אבל על אביו ואמו אומר אותו קדיש מי שאין לו אב ואם בעד כל מתי ישראל שם ויש מקומות שנהגו ששאר קרובים אומרים קדיש על קרוביהם כשאין אבלים על אביהם ואמם ויש מקומות שאפילו יש אבלים על אביהם ואמם אומרים שאר קרובים אלא שעושים פשרה ביניהם שאין אומרים כל כך קדישים כמו האבלים על אב ואם מהרי"ק שורש מ"ד והולכים בכל זה אחר המנהג ובלבד שיהא מנהג קבוע בעיר והאבלים אומרים קדיש אפילו בשבת ויו"ט ב"ז בשם ר"י מקורביי"ל אבל לא נהגו להתפלל בשבת ויו"ט כן הוא בתשובת מהרי"ל אע"פ שאין איסור בדבר אבל בימות החול מי שיודע להתפלל יתפלל ויותר מועיל מקדיש יתום שלא נתקן אלא לקטנים ומי שאינו יודע להתפלל כל התפלה יתפלל למנצח ובא לציון וכו' ב"ז ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י"א חדשים כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעים כי משפט רשע י"ב חדש ואם היו אבלים כאן ובאו אח"כ אבלים אחרים השניים יש להם הקדישים והתפלות כל ל' יום מיום הקבורה אע"פ שלא שמעו. י"א דמומר שנהרג ביד עובדי כוכבים בניו אומרים עליו קדיש הרד"כ בית י"א ובב"ז וע"ל סימן ש"מ:

3545 דין עבדים ושפחות ומנודה שיש להם אבילות. ובו ג' סעיפים: העבדים והשפחות אין עומדים עליהם בשורה ואין אומרים עליהם תנחומי אבלים אלא אומרים לו המקום ימלא חסרונך כשם שאומרים לאדם על שורו וחמורו:

3546 אבל מנודה אין מברין אותו ואין אומרים לו תנחומי אבלים:

3547 מנודה שמת מנחמים אבליו:

3548 דיני סעודת הבראה לאיש ולאשה. ובו י"ג סעיפים: אבל אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה אבל בשניה מותר אפילו ביום ראשון ומצוה על שכניו שיאכילוהו משלהם כדי שלא יאכל משלו ויכול אחד להאכיל את חברו בימי אבלו והוא יחזור גם כן ויאכילנו בימי אבלו ובלבד שלא יתנו בתחילה:

3549 אשה שאירעה אבל אין לאנשים להברותה אבל נשים מברין אותה ואשה נשואה שאירעה אבל אינה יכולה לאכול סעודה ראשונה משל בעלה וכן מי שיש לו סופר או שכיר אם אוכל בשכרו ואירעו אבל לא יאכל סעודה ראשונה משל בעל הבית אבל מי שזן עני או יתום או לבנו ובתו בלא תנאי ואירעם אבל יכולים לאכול סעודה ראשונה משל בעל הבית:

3550 אם רצה האבל שלא לאכול ביום הראשון מותר לאכול משלו אפילו סעודה ראשונה: הגה וכן אם לא הברוהו ביום ראשון שנמשך עד הלילה מותר לאכול בלילה משלו ואין צריך הבראה טור בשם רוב הפוסקים:

3551 היו נוהגים להתענות ביום מיתת החכמים:

3552 מי שנקבר בערב שבת סמוך לחשכה קודם ביה"ש יש מי שאומר שמברין אותו אז ולי נראה דכיון שאינו חובה טוב שלא להברותו אז מפני כבוד השבת וכן נוהגין:

3553 אין מברין על הקטן אא"כ הוא בן שלשים יום שלימים או קים ליה ביה שכלו לו חדשיו:

3554 מרביצין ומכבדין בבית האבל ומדיחין קערות כוסות וצלוחיות וקיתונות ואין מביאין שם לא בשמים ולא מוגמר אבל מביאים אותם בבית שהמת שם ואין מברכים עליהם ואין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל אלא יושבים ודוממים:

3555 כיון שנקבר המת מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט בתוך הסעודה כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות:

3556 מקום שנהגו להברות בבשר ויין ומיני מטעמים עושים ומברין תחילה בבצים או בתבשיל של עדשים זכר לאבילות ואח"כ אוכלים כל צרכם:

3557 אין לאכול עם האבל כל כך בני אדם שיתחלקו לשני מקומות:

3558 היכא שצריך למנות שבעה אחר הרגל וכן אם שמע שמועה בשבת צריך להברותו הבראה ראשונה שבימי אבלות וי"א שכיון שנדחה יום ראשון אין מברין אותו וכן נוהגים במרדכי במ"ק בשם י"א ונ"י ואפילו היכא דעולה לו למנין ז' כגון במקומות שעושין שני ימים ששני עולה:

3559 אין מברין על שמועה רחוקה:

3560 פריס פירוש בוצע לחם לברך המוציא מנחם גדול דבהון ובשבת פריס כאורחיה :

3561 דין ברכת המזון בבית האבל. ובו ה' סעיפים: כשמברכין ברכת המזון בבית האבל אומר ברכה רביעית בנוסח זו בא"י אלהינו מלך העולם האל אבינו מלכנו בוראנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק וכו': הגה לוקח נפשות במשפט שליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו במשפט ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצות ישראל הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ומעל אבל זה לחיים ולשלום טור:

3562 יש מוסיפים בברכה שלישית נחם ה' אלהינו את אבלי ירושלים ואת האבלים המתאבלים באבל הזה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם כאמור כאיש אשר אמו תנחמנו וגו' בא"י מנחם ציון בבנין ירושלים:

3563 יש אומרים בברכת זימון נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו:

3564 בשבת אם בירך ביחיד או בג' אבלים מברך כדרך שמברך בחול דצינעא הוא ואם אכלו אחרים עמו וברכו אין מזכירין מעין המאורע דכיון דאיכא אחרים לאו צינעה הוא:

3565 אבל מצטרף לתפלה ולזימון בין לג' בין לעשרה:

3566 דברים שהאבל אסור בהם. ובו כ"ה סעיפים: אלו דברים שהאבל אסור בהם במלאכה ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואסור לקרות בתורה ואסור בשאלת שלום ובכביסה וחייב בעטיפת הראש ובכפיית המטה כל שבעה ואסור להניח תפילין ביום הראשון ואסור בגיהוץ ובתספורת ושמחה ואיחוי קרע כל ל' יום וכל דברי אבלות נוהגין בין ביום בין בלילה בתשובת הרשב"א סימן תמ"ו:

3567 מלאכה כיצד כל ג' ימים הראשונים אסור במלאכה אפי' עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך אם הוא עני ואין לו מה יאכל עושה בצינעה בתוך ביתו ואשה טווה בפלך בתוך ביתה אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכיניו שהצריכוהו לכך: כדרך שמותר לכתוב בחול המועד כך מותר לכתוב בימי אבלו אבל לא בענין אחר כל בו בשם הר"ם וב"י ס"ס זה:

3568 כשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה:

3569 אפי' דבר האבד אסור האבל לעשות בין הוא בין עבדיו ושפחותיו ובניו ובנותיו שמעשה ידיהם שלו:

3570 אסור לעשות מלאכתו ע"י אחרים אפי' עובד כוכבים מרדכי ריש פרק מי שהפך אלא אם כן הוא דבר האבד שדבר האבד מותר לאבל לעשות ע"י אחרים אפילו דבר האסור במועד משום טירחא מותר ואפילו הוא מעשה אומן: הגה וי"א דאם לא יוכל לעשות ע"י אחרים והוא דבר האבד מותר לעשות האבל בעצמו טור בשם הרמב"ן והרא"ש וכן כתב רבינו ירוחם ולאחר שלשה ימים הראשונים יש להקל ואפילו תוך ג' והוא הפסד מרובה:

3571 פרקמטיא שלו בדבר האבד שאם לא ימכור יפסיד מהקרן נמכרת על ידי אחרים אבל אם לא יפסיד מהקרן אלא שאם ימכרנה עתה ירויח בה יותר משאם ימכרנה אח"כ אסור ומ"מ אם שיירות או ספינות באו או שהם מבקשים לצאת ומוכרים בזול או לוקחים ביוקר מותר למכור ולקנות ע"י אחרים אפי' שלא לצורך תשמישו אלא לעשות סחורה להשתכר:

3572 להלוות לעובדי כוכבים ברבית לאותם שרגילים ללוות ממנו מותר להלוות להם ע"י אחרים משום דהוי דבר האבד:

3573 אי מסיק זוזי באינשי והאידנא משכח להו ובתר הכי לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו:

3574 אם יש לו דין על אדם אינו תובע כל ז' ואם הוא דבר האבד כגון שביקש לילך למדינת הים או שעדיו חולים עושה מורשה ודן עמו:

3575 כל הדברים שהתירו במועד משום צורך המועד כולם אסורים באבל אפילו על ידי אחרים:

3576 אבל ששדהו ביד אחרים באריסות או בחכירות או בקבלנות הרי אלו עובדין כדרכן בימי האבל של בעל השדה ואפילו נשלם זמן חכירותם קודם ונשארו בשדה כמו שהיו:

3577 אם האבל הוא אריס בשדה של אחרים לא יעבוד הוא בעצמו אבל על ידי אחרים מותר:

3578 אם יש שכיר יום שעובד שדה האבל אפילו בעיר אחרת לא יעשה:

3579 אם יש לאבל חמור או ספינה מוחכר או מושכר ביד אחר הרי זה לא יעשה בימי אבלו של בעל החמור והספינה אם לא ששכרו קודם שהתחיל האבלות ועדיין לא כלה הזמן אבל אם כלה הזמן אסור:

3580 אם היה החמור והספינה ביד אחרים למחצה לשליש ולרביע יש מתירים ויש אוסרין:

3581 אם האבל מושכר לאחר לא יעשה מלאכה בימי אבלו אבל ע"י אחרים שרי זהו מהרא"ש:

3582 היתה מלאכת אחרים בידו אפילו בדבר תלוש כגון לארוג בין בקבלנות בין שלא בקבלנות לא יעשה: הגה ואם הוא דבר האבד יעשה על ידי אחרים ד"ע מותר לקבל מלאכה בימי אבלו לעשות אח"כ ובלבד שלא ישקול ולא ימדוד כדרך שהוא עושה בשאר פעמים מרדכי הלכות אבל:

3583 היתה מלאכתו ביד אחרים בקבלנות בדבר תלוש בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו ובלבד שקבלו המלאכה קודם שנעשה אבל מרדכי סוף מ"ק ור' ירוחם:

3584 היה לו בנין ביד אחרים בקבלנות בחול או בחול המועד לא יעשו אפילו הוא חוץ לתחום העיר ואם אלו הקבלנים עובדי כוכבים מותרים לבנותו בשבת ויו"ט שחלו בימי האבל אם הוא חוץ לתחום העיר ואין עיר אחרת שבה ישראל בתוך תחום של אותו בית:

3585 אם קבלו אחרים לחרוש ולזרוע שדהו י"א שמותרין לחרוש ולזרוע בימי אבלו של בעל השדה ויש מי שאוסר:

3586 שני שותפים חנוונים שאירע אבל לאחד מהם נועלים חנותם שלא יעשה השותף בפרהסיא אבל יכול לעשות בצינעה בתוך ביתו אפילו בעסק השותפות ואם האבל אדם חשוב והשותפות נקרא על שמו שאפי' אם יעשהו בצינעה בתוך ביתו ידוע שיש לאבל חלק בו אסור לשני לעשות אפי' בתוך ביתו:

3587 כבוד הבית הדחת כוסות והצעת המטות אין בהם משום מלאכה לאבל וכן מותר לאשה לאפות ולבשל בימי אבלה כל הצריך לה אבל מה שאינו צריך לה אסור וכן אשה המשרתת בבית בעל הבית אחד ואירעה אבל מותרת לאפות ולבשל ולעשות שאר צרכי הבית בין שהיא משרתת בחנם בין בשכר:

3588 ההולך ממקום למקום לסחורה ושמע שמועה קרובה אם יכול למעט שלא לעשות שום עסק באותה העיר מוטב ואם לאו שאם לא יקנה באותה העיר לא ימצא יקנה לצורך הדרך דברים שיש בהם חיי נפש:

3589 על כל המתים רצה למעט בעסק סחורה המותרת לו כגון דבר האבד ימעט רצה אינו ממעט על אביו ואמו ימעט:

3590 על כל המתים אסור עד ל' יום לילך בסחורה למרחוק דאיכא פרסום גדול ודומה לשמחה שהולך בשיירא גדולה ושמחים הרבה בדרך באביו ואמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לך עמנו:

3591 איסור רחיצה וסיכה לאבל. ובו ו' סעיפים: רחיצה כיצד אסור לרחוץ כל גופו אפילו בצונן אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ואם היה מלוכלך בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש: הגה וכל זה מדינא אינו אסור רק שבעה אבל אח"כ מותר ברחיצה אלא שנהגו האידנא לאסור כל רחיצה כל ל' יום מהר"ם הלכות שמחות ובהגמי"י פ"ז מהל' י"ט ופ"י דהל' אבל ואפי' לחוף הראש אסור לקמן סימן ש"צ ובא"ז ואין לשנות המנהג כי מנהג קדום הוא ונתייסד על פי ותיקין א"ז בשם רשב"א:

3592 סיכה כיצד אסור לסוך אפי' כל שהוא אם מכוין לתענוג אבל אם הוא להעביר הזוהמא מותר וא"צ לומר משום רפואה כגון שיש לו חטטין בראשו:

3593 יולדת אבלה שצריכה לרחוץ מותר וכן מאן דאית ליה ערבוביא ברישיה מותר לחוף ראשו בחמין דלא גרע מאסטניס פי' קר הגוף ומצונן שמותר לרחוץ כל גופו ולא כל מי שאומר אסטניס אני מתירין לו אלא דוקא שהוא ידוע שהוא אסטניס ומתנהג בנקיות ואם לא ירחץ יצטער הרבה ויבא לידי מיחוש:

3594 מי שתכפוהו אביליו שאירעו שני אבילות זה אחר זה מותר לרחוץ כל גופו בצונן:

3595 נדה שנזדמנה זמן טבילתה בימי אבלה אינה טובלת טור בשם ר"ת וע"פ ומהרי"ק שורש ל"ה : הגה וכל שכן שאינה רוחצת ללבוש לבנים אבל מיד אחר ז' אע"פ שנהגו איסור ברחיצה כל ל' מ"מ היא מותרת רק שתשנה הרחיצה קצת א"ז בסוף הלכות אבל וחלוק לבן תלבוש וסדין לבן תציע שלא תבא לידי ספק תשובת מהרי"ל סימן ט"ו:

3596 אשה לא תכחול ולא תפרקס בימי אבלה שכל אלו אסורים כרחיצה ואשת איש אינה אסורה אלא תוך שבעה אבל אחר ז' מותרת בכל כדי שלא תתגנה על בעלה כלה שאירעה אבל תוך שלשים יום לחופתה מותרת להתקשט אפי' תוך ז' בוגרת שאירעה אבל כיון שעומדת לינשא מותרת בכיחול ופירקוס אבל אסורה ברחיצת חמין כל גופה נערה אבלה אסורה אפילו בכיחול ופירקוס:

3597 איסור נעילת הסנדל לאבל. ובו ה' סעיפים: אבל אסור בנעילת הסנדל דוקא של עור אבל באנפליא של בגד או של גמי או של שער או של עץ מותר שאין מנעל אלא של עור ואם הוא של עץ ומחופה עור אסור:

3598 חיה מותרת לנעול כל ל' יום מפני שהצנה קשה לה:

3599 כל אדם מותר לנעול במקום שיש סכנת עקרב:

3600 אבל ומנודה שהיו מהלכים בדרך מותרים בנעילת הסנדל וכשיגיעו לעיר חולצין ויש מי שאומר שאם היא עיר שרובה עובדי כוכבים אין חולצין עד שיכנסו לרחוב היהודים:

3601 אם צריך לחלוץ מנעל בבית הקברות אחר שנקבר המת נתבאר בסימן שע"ה: הגה י"א שצריך לילך יחף מבית הקברות לביתו אם מת אביו או אמו כל בו בשם ר"י ולא ראיתי נוהגין כן:

3602 איסור תשמיש המטה לאבל. ובו ב' סעיפים: אבל אסור בתשמיש המטה אבל בשאר דבר קורבה מותר אפילו במזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו בין באבילות דידיה בין באבילות דידה אבל חבוק ונשוק יש להחמיר רבינו ירוחם ומותרת לאכול עמו בקערה ומותר' לישן עמו הוא בבגדו והיא בבגדה ומיהו משום לך לך אמרינן נזירא יש להחמיר שלא יישן עמה במטה כלל:

3603 במה דברים אמורים בשאר אבלות אבל אם מת אביו של חתן או אמה של כלה שמכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהגים ז' ימי המשתה ואח"כ שבעת ימי אבלות אסור להתייחד עמה כל י"ד יום אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כדאיתא בסימן שמ"ב אבל אם כנס לחופה והתחילו ימי המשתה שלו ואח"כ מת לו מת מותר להתייחד עמה כמו בשאר אבלות והוא שבעל אבל אם לא בעל אסור להתייחד עמה כל ימי האבל בין בחול בין בשבת:

3604 האבל אסור בתלמוד תורה. ובו ה' סעיפים: אבל כל שבעה ימים אסור לקרות בתורה נביאים וכתובים משנה גמרא הלכות ואגדות ואם רבים צריכים לו להתלמד מותר ובלבד שלא יעמיד תורגמן אלא יאמר לאחר והאחר לתורגמן והתורגמן ישמיע לרבים: הגה או ידרוש בעצמו מרדכי הלכות אבל ויכול לפסוק איסור והיתר ליחיד השואל אותו אם אין אחר אלא הוא וצריכין לו בא"ז ור' ירוחם אבל אסור לומר הלכה לתלמידיו וכן נוהגים אע"פ שיש מקילין תא"ו בשם י"א:

3605 אם האבל כהן ואין בב"ה כהן אחר אסור לו לעלות לקרות בתורה:

3606 אם אין שם מי שיתפלל להוציא את הרבים ידי חובתן יכול האבל להתפלל להוציאן: הגה ומצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם אפילו אין אבל כי יש בזה נחת רוח לנשמה א"ז והאבל מצטרף למנין שם:

3607 אבל מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה ובהלכות אבלות ועי' בא"ח סימן תקנ"ד סעיף ב' והני מילי בינו לבין עצמו אבל אינו לומד עם אחרים אלא הם יושבים ונושאים ונותנים בהלכות אבלות ואם טעו משיבן בשפה רפה והוא אינו שואל והני מילי כשאין רבים צריכין לו אבל אם רבים צריכים לו אפילו בהלכות אחרות מותר כדאמרינן:

3608 אבל שיש לו בנים קטנים אין לו לבטלם מלימודם:

3609 דין שאלת שלום באבל. ובו ג' סעיפים: אבל אסור בשאלת שלום כיצד שלשה ימים הראשונים אינו שואל בשלום כל אדם ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו לא ישיב להם אלא יודיעם שהוא אבל מג' עד שבעה אינו שואל ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו משיב להם משבעה עד ל' שואל בשלום אחרים שהם שרויים בשלום ואין אחרים שואלים בשלומו וכ"ש שמשיב למי ששואל בשלומו לאחר ל' יום הרי הוא כשאר כל אדם בד"א בשאר קרובים אבל על אביו ואמו שואל בשלום אחרים אחר שבעה ואין אחרים שואלים בשלומו עד אחר י"ב חדש: הגה ומאחר שאסור בשאלת שלום כ"ש שאסור להרבות בדברים רמב"ם פ"ה וכל בו ואם עושה לכבוד רבים כגון שרבים באים לנחמו מותר לומר להם לכו לבתיכם לשלום דלכבוד רבים שרי נ"י פרק אלו מגלחין ובהגהות מיי' ובמרדכי הלכות אבל ויש מקילין האידנא בשאלת שלום האבל לאחר ל' ואין טעם להם אם לא שיחלקו לומר שזה מה שאנו נוהגים לא מקרי שאלת שלום שבימיהם סברת הרב ועיין בא"ח סימן פ"ג:

3610 המוצא את חבירו אבל בתוך ל' יום מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו לאחר ל' יום שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין כדרכו אלא מן הצד שאינו מזכיר לו שם המת אלא אומר לו תתנחם מתה אשתו ונשא אחרת אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין מצאו בשוק אומר לו תתנחם בשפה רפה ובכובד ראש אבל אם לא נשא אחרת מדבר עמו תנחומין עד שיעברו ג' רגלים ועל אביו ועל אמו מדבר עמו תנחומין כל י"ב חדש לאחר י"ב חדש מדבר עמו מן הצד:

3611 מקום שנהגו להיות שואלים בשלום אבלים בשבת שואלים וכתב הרמב"ם שהאבל נותן שלום לכל אדם בשבת שהוא מכלל דברים שבפרהסיא: הגה ואסור לשלוח מנות לאבל על אביו ואמו כל י"ב חדש ואפילו בשבת במקום שנהגו שלא לשאול בשלומו בשבת תשובת מהרי"ל סי' ל"א אבל במקום שנהגו לשאול בשלומו בשבת גם זה שרי:

3612 עטיפת הראש באבל. ובו סעיף אחד: אבל חייב בעטיפת הראש דהיינו שיכסה ראשו בטלית או בסודר ויחזיר קצתו על פיו ועל ראש החוטם והני מילי שצריך עטיפה בכל היום אבל כשבאין מנחמים אצלו מגלה ראשו לכבודם: הגה וי"א שאין נוהגין במדינות אלו בעטיפה הגהות מיי' פ"ה וכן המנהג פשוט ואין להחמיר לשנות במה שלא נהגו אבותינו:

3613 דין כפיית המטה. ובו ב' סעיפים: אבל חייב בכפיית המטה ובשעת שינה ואכילה יושב על מטה כפויה אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפויה אלא על גבי קרקע וכן המנחמים אינן רשאים לישב אלא ע"ג קרקע:

3614 עכשיו לא נהגו בכפיית המטה מפני שיאמרו העובדי כוכבים שהוא מכשפות ועוד שאין המטות שלנו עשויות כמטות שלהן כדי שיהא ניכר בהם כפיה:

3615 אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין. ובו ב' סעיפים: אבל אסור להניח תפילין ביום ראשון ואחר שהנץ החמה ביום ב' מותר להניחם:

3616 מבעי ליה לאבל ליתובי דעתיה לכווני לביה לתפילין שלא יסיח דעתו מהם אבל בשעת הספד ובכי לא מנח להו:

3617 אבל אסור בכביסת כסותו ודין גיהוץ. ובו ח' סעיפים: אבל אסור לכבס כסותו כל שבעה ימים אפילו במים לבד ולאחר שבעה מותר וכשם שאסור לכבס כך אסור ללבוש המכובסים קודם לכן ואחר ז' שרי והעולם נהגו בו איסור כדעת ריב"א וסייעתו ונוהגין שאדם אחר לובשם תחלה ואח"כ לובשם האבל והמנהג עיקר טור בשם סמ"ק וכ"כ המרדכי ה"א וכל בו וכן נוהגין במדינות אלו לאחר שבעה ואם לבשו אדם אחר רק שעה אחת די בכך כל בו וסמ"ק וא"צ לומר שאסור ללבוש חדשים וגם הסדינים והמצעות של מטה אסור לכבסן ולהציע המכובסין וכן מטפחות הידים אע"פ שמותר לכבסן במועד וכן כל אותן ששנינו שמותרים לכבס במועד כגון היוצא מבית השביה ומבית האסורים והמנודה שהתירו לו חכמים והנשאל לחכם והותר והבא ממדינת הים שהלך להרויח ולא היה לו פנאי לגלח אסורים בימי אבלו שאם אירעו אחד מהם קודם האבלות ונכנס מיד לתוך האבלות אסור לכבס אלא אם כן אירעו אחד מהם ותכפוהו מיד שני אבלות זה אחר זה אז מותר לכבס אף בנתר וחול ואפי' תוך שבעה ובלבד שיעשנו בצינעא בתוך ביתו ואחר שתכפוהו אביליו זה אחר זה מכבס במים אבל לא בנתר ואהל:

3618 מותר לכבס בגדי קטנים שמת אביהם:

3619 אסור ללבוש תוך שבעה כלים חדשים צבועים וישנים יוצאים מתחת המכבש פי' כלי לעצור בו הבגדים: הגה י"א דאסור ללבוש בגדי שבת תוך ד' שבועות הראשונים אבל אח"כ מותר אפילו על אביו ואמו וכן לעשות בגדים חדשים כל בו בשם מוהר"ם אבל נהגו איסור כל י"ב חודש:

3620 אסור תוך שבעה לכבס ולהניח בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ואם היתה כסותו בקבולת ביד אחרים מכבס אותו כדרכו כמו שאר מלאכתו בתלוש שביד אחרים בקבולת:

3621 כל שלשים יום אסור ללבוש או להציע תחתיו ב"י בשם רבינו ירוחם בגד מגוהץ והוא שיהא לבן וחדש ואפילו הוא של פשתן ועל אביו ועל אמו אסור עד שיגיע הרגל אחר שלשים ויגערו בו חביריו:

3622 גיהוץ י"א צק"ל בלשון ערב וי"א דהיינו כיבוס במים ואפר או בנתר ובורית:

3623 אחר שבעה מותר לגהץ בין לעצמו בין לאחרים ולא אמרו שלשים יום לגיהוץ אלא ללבוש:

3624 יש מי שאומר דהאידנא ליכא איסור גיהוץ שהרי אמרו גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם :

3625 דיני גלוח וסריקה באבל. ובו ז' סעיפים: אבל אסור לגלח שערו אחד שער ראשו ואחד שער זקנו ואחד כל שער שבו ואפי' של בית הסתרים כל ל' יום ושער של השפה ומהצדדים כל שמעכב את האכילה תוך ז' אסור אחר שבעה מותר:

3626 ישב לגלח ואמרו לו מת אביו הרי זה משלי' ראשו אחד המגלח ואחד המתגלח ומה שהספר גומר היינו בדליכא ספר אחר במתא:

3627 כל אותם שאמרו מותר לגלח בחול המועד אם אירעו אחד מאלו קודם האבילות ונכנס מיד תוך האבל אסור לגלח אבל אם אירעו אחד מאלו ותכפוהו מיד שני אבילות זה אחר זה מגלח כדרכו בין בתער בין במספרים ואפילו תוך שבעה ואדם אחד שתכפוהו אביליו זה אחר זה מיקל שערו בתער אבל לא במספרים ובלבד שיעשנו בצינעא ב"י בשם הרמב"ן:

3628 על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו: הגה ואין הרגל מהני אם פגע קודם שיגערו בו חביריו טור ועיין בא"ח סימן תקמ"ח ושיעור גערה יש בו פלוגתא ונוהגים בג' חדשים כדעת מהרא"י בפסקיו ואגודה ומהרי"ל והר"ן ובמקומות אלו נוהגין שאין מסתפרין על אב ואם כל י"ב חדש מהרי"ל מנהג קצת מקומות אם לא לצורך כגון שהכביד עליו שערו או שהולך בין העובדי כוכבים ומתנוול ביניהם בשערותיו דמותר לספר כן השיב הא"ז:

3629 אשה מותרת בנטילת שער אחר ז': הגה ויש אוסרים אף לאשה וכן עיקר:

3630 לסרוק ראשו במסרק מותר אפילו תוך שבעה:

3631 כשם שאסור לגלח כל שלשים יום כך אסור ליטול צפרנים בכלי אבל בידיו או בשיניו מותר אפי' תוך שבעה ואשה שאירע טבילתה אחר שבעה תוך שלשים אם תטול צפרניה בידיה או בשיניה אינה נוטלת יפה אלא תאמר לעובדת כוכבים ליטלם לה בתער או במספרים: הגה ולאו דוקא עובדת כוכבים אלא הוא הדין ישראלית וסרכא דלישנא דחול המועד נקט דעת עצמו:

3632 אבל אסור בכל מיני שמחה. ובו ג' סעיפים: אבל אסור בשמחה לפיכך לא יקח תינוק בחיקו כל שבעה שמא יבא לידי שחוק:

3633 על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו לאחר י"ב חדש ואף אם השנה מעוברת מותר לאחר י"ב חדש ומיהו שמחת מריעות שהיה חייב לפרוע אותה מיד מותר לעשותה מיד אחר שבעה אבל אם אינו חייב לפרעה אסור ליכנס לה עד ל' ועל אביו ועל אמו אע"פ שחייב לפרעה אסור עד לאחר י"ב חדש: הגה ובחבורת מצוה כגון שמשיא יתום ויתומה לשם שמים ואם לא יאכל שם יתבטל המעשה מותר לאחר ל' אבל תוך ל' אסור לכל סעודת מצוה שבעולם טור בשם הראב"ד אבל סעודת מצוה דלית בה שמחה מותר ליכנס בה כגון פדיון הבן או סעודת ברית מילה מותר לאכול שם אפי' תוך שבעה ובלבד שלא יצא מפתח ביתו ת"ה סי' רנ"א ויש אוסרין בסעודת ברית מילה מרדכי והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י"ב חדש אם הוא חוץ לביתו ובתוך הבית מקילין שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה וכ"ש בשאר סעודות שאין בהם שמחה אבל בסעודת נישואין יש להחמיר כן נ"ל. אבל שהוא בעל ברית או מוהל ילבש בגדי שבת עד לאחר המילה ומותר ליכנס למילה לאכול שם אם הוא לאחר ל' אע"פ שאין המילה בביתו ב"י בשם תשובת מהרי"ל:

3634 ליכנס לחופה שלא בשעת אכילה לשמוע הברכות יש מתירים ויש אוסרין אלא עומד חוץ לבית לשמוע הברכות: הגה אבל לא יכנס לבית כלל בשעה שעומדים שם במזמוטי חתן וכלה וכן נוהגים באשכנז טור ובמדינות אלו וכל זה בבית שעושין החתונה שאוכלין ושותין ושמחין שם אבל בחופה שעושין בבית הכנסת שמברכין שם ברכת אירוסין ונישואין ואין שם שמחה כלל מותר מיד אחר שבעה הגהות מיימוני ויש אוסרין עד שלשים שם בשם ראבי"ה וכן נראה לי ויש מקומות שמחמירין להיות האבל עומד כל י"ב חדש חוץ לבית הכנסת לשמוע הברכות הגהות במהרי"ל ומ"מ נראה דאבל יכול לברך ברכת אירוסין ונישואין תחת החופה שבבית הכנסת וכן יוכל להכניס חתן כדרך ארצנו ששני אנשים מכניסין החתן תחת החופה ויכול ללבוש קצת בגדי שבת בשעה שמכניסין ובלבד שיהא אחר ל' ד"ע וכן נוהגין. יש מתירין לאבל לאכול בסעודת נשואין או ברית מילה עם המשמשין ובלבד שלא יהא במקום שמחה כגון בבית אחר כל בו וב"י בשם סמ"ק ויש אוסרין הגהות אשיר"י וכן נוהגין רק שהאבל משמש שם אם ירצה ואוכל בביתו ממה ששולחין לו מן הסעודה יש מתירין לאבל לאכול באותה סעודה של דגים שעושים לאחר הנישואין כי מאחר שכבר פסקו לומר שהשמחה במעונו אית ליה היכר שאין שמחה באותה סעודה ושרי בית יוסף בשם רוקח יש אומרים דאסור לאכול בסעודה בלילה שביום המחרת מת אביו או אמו בהגהות מנהגים בשם מהרי"ו:

3635 אבל אסור כל ל' יום לישא אשה. ובו ג' סעיפים: אסור לישא אשה כל ל' יום אפילו בלא סעודה ולאחר שלשים מותר אפי' על אביו ואמו ואפילו לעשות סעודה ומותר לקדש אשה אפילו ביום המיתה והוא שלא יעשה סעודה אלא אם כן עברו שלשים יום וי"א דגם לארס אסור כל ל' יום טור והרא"ש והרמב"ן וכן עיקר:

3636 מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה שלש רגלים אבל ליכנס לבית המשתה דינו כמו בשאר קרובים טור וראש השנה ויום הכפורים אינם חשובי' כרגלים לענין זה ואם לא קיים מצות פריה ורביה או שיש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו מותר לקדש מיד ולכנוס אחר שבעה ולא יבא עליה עד לאחר שלשים יום אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה שאז מותר לבא עליה אחר ז': הגה והוא הדין בשאר אבלות אפילו באבלות דאביו ואמו מותר לישא ולבא עליה אחר שבעה אם לא קיים פריה ורביה. י"א דאף מי שהוא עשיר ויכולת בידו לשכור לו משרתים ומשרתות מכל מקום אם אין בתו או כלתו אצלו בביתו שתוכל לשמשו בחפיפת הראש או שאר דברים שמתבייש מאחרים מקרי אין לו מי שישמשנו וכל כיוצא בזה פסקי מהרא"י סי"ג ולכן נשתרבב המנהג שרבים מקילין בענין ונושאין נשים תוך שלש רגלים ובעל נפש יחוש לעצמו. מי שתפשו השר ואינו רוצה להניחו מתפיסתו עד שישא אשה תוך שלש רגלים אחר מיתת אשתו יש מתירין משום צער דידיה ב"י וכן נראה לי עיקר:

3637 מי שלא קיים מצות פריה ורביה ושידך אשה ואחר שהכין צרכי חופה מת אחי המשודכת מותר לכנסה ולבא עליה אחר שבעה: הגה וכן אם יש לו בנים קטנים ונתרצה לאחות אשתו מותר לכנסה כי היא מרחמת על בני אחותה יותר מאחרת כ"כ בפי' הרא"ש והגהות מיימוני ומרדכי:

3638 מתי האבל יכול לצאת מביתו. ובו ד' סעיפים: אבל ג' ימים הראשונים אינו יוצא לבית האבל ולא לבית הקברות מכאן ואילך אם מת לאחרים מת בשכונתו יוצא אחר המטה לבית הקברות ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמים ואם אין שם כדי מטה וקובריה יוצא אפילו ביום ראשון ואפילו בשכונה אחרת: הגה ומקצת יום ג' הרי הוא ככולו הגהות מיימוני פ"ז ולא ראיתי נוהגין כן עכשיו כי אין אבל הולך לבית הקברות ולא לבית האבל כל שבעה ואפשר שלאו חיוב הוא אלא רשות ומאחר שעכשיו אין מתנחמים כמו בימיהם שב ואל תעשה עדיף:

3639 אבל שבוע הראשון אינו יוצא מפתח ביתו אפילו לשמוע ברכות חופה או ברכות המילה: הגה מיהו המיקל לצאת בלילה מפני הצורך לא הפסיד ת"ה סימן ר"צ והא דאסור לצאת חוץ לביתו היינו דוקא לטייל או למשא ומתן וכדומה אבל אם שלח מושל אחריו מרדכי ה"א או שצריך לילך בדרך או לשאר דברים הצריכים לו הרבה כגון דבר האבד מותר לו לצאת תוס' סוף מ"ק וכן נוהגין ודין נעילת סנדליו ע"ל סימן שפ"ב : שניה יוצא ואינו יושב במקומו ואינו מדבר שלישי' יושב במקומו ואינו מדבר: הגה ואם רוצה שלא לישב במקומו בשבוע שלישית ולדבר הרשות בידו הגמ"יי ועכשיו נוהגין שאין יושבין במקומם כל שלשים ועל אביו ואמו כל י"ב חדש ואין למנהג זה עיקר מכל מקום אין לשנות מן המנהג כי כל מקום לפי מנהגו : רביעית הרי הוא כשאר כל אדם אפילו לא שלמו שלשה שבועות כגון שמת באמצע שבוע מיד כשכלה אותו שבוע ושנים שאחריו חשיב שבוע הבא רביעי:

3640 האבל אינו יוצא בחול לבית הכנסת אבל בשבת יוצא וכן לבית המדרש ב"י ואנו נוהגים שבכל יום קריאת התורה יוצא לב"ה: הגה ובמדינות אלו נוהגין שאין יוצא אלא בשבת ואם האבל מוהל או בעל ברית לאחר שלשה מתפלל בביתו. וכשמביאין התינוק למול הולך האבל לבית הכנסת הגהות אשיר"י אבל תוך שלשה לא יצא אא"כ אין מוהל אחר בעיר א"ז ויש מקילין אפי' תוך ג' אפי' אם יש מוהל אחר בעיר ב"י ומותר לו לתקן הצפרנים ולגלח לצורך המילה אבל אם יש מוהל אחר אסור סברת הרב דלא כא"ז דמתיר סתם וכן כל דבר מצוה שא"א לעשות בלא האבל מותר לו לצאת לקיים את המצוה סברת הרב וב"י:

3641 הנוהגים כשהם אבלים שלא לשנות מקומם בבית הכנסת בשבת יפה הם עושים: הגה ויש אומרים שגם בשבת ישנה מקומו נ"י ס"פ המוכר פירות וכן המנהג פשוט ואין לשנות המנהג:

3642 שלא להתקשות על המת יותר מדאי. ובו ו' סעיפים: אין מתקשין על המת יותר מדאי וכל המתקשה עליו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה אלא שלשה ימים לבכי שבעה להספד שלשים לתספורת ולגיהוץ:

3643 במה דברים אמורים בשאר העם אבל תלמידי חכמים הכל לפי חכמתם ואין בוכים עליהם יותר מל' יום ואין מספידין עליהם יותר מי"ב חדש וכן חכם שבא שמועתו לאחר י"ב חדש אין מספידין אותו:

3644 יוצאין לבית הקברות ופוקדים על המתים שלשה ימים שמא עדיין הוא חי:

3645 כל שלשה ימים יראה האבל כאלו חרב מונחת לו בין כתפיו משלשה ועד שבעה כאלו זקוף כנגדו בקרן זוית משבעה ועד שלשים כאלו עובר לפניו בשוק וכל אותה השנה הדין מתוחה כנגד אותה משפחה ואם נולד בן זכר באותה משפחה נתרפאת כל המשפחה:

3646 אחד מהחבורה שמת תדאג כל החבורה:

3647 כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים ה"ז אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה:

3648 מקצת יום השבעה והשלשים ככולו. ובו ג' סעיפים: כיון שעמדו מנחמים מאצל האבל ביום שביעי מותר בכל דברים שאסור בהם תוך שבעה דמקצת היום ככולו לא שנא מקצת יום שביעי לא שנא מקצת יום שלשים כיון שהנץ החמה ביום שלשים בטלו ממנו גזרת שלשים רא"ש ורבינו ירוחם: הגה ובמדינות אלו שאין המנחמין רגילין לבא ביום ז' צריך להמתין עד שעה שרגילין המנחמים לבא בשאר ימים דהיינו לאחר יציאה מבית הכנסת שרגילין לבא מנחמין כן נראה לי ודלא כמו שרגילין להמתין שעה על היום דאין הדבר תלוי רק בעמידת המנחמין כן משמע באשיר"י:

3649 שמע שמועה רחוקה בלילה כיון דסגי בשעה אחת סלקא אפילו בלילה:

3650 מי שמת אביו או אמו בראש חדש ניסן לא אמרינן בכ"ט באדר שאחריו מקצת היום ככולו אלא צריך לנהוג דברים האסורים בי"ב חדש עד שיכנס ראש חדש ניסן: הגה ונהגו להוסיף עוד היום שמת בו האב או האם לנהוג בו דין י"ב חדש ונכון הוא:

3651 דין אבל שלא נהג אבלותו כל שבעה. ובו ג' סעיפים: אבל שלא נהג אבלותו תוך שבעה בין בשוגג בין במזיד משלים אותו כל שלשים חוץ מהקריעה שאם לא קרע בשעת חימום אינו קורע אלא תוך שבעה חוץ מאביו ואמו שקורע אפילו לאחר שבעה:

3652 במה דברים אמורים בשלא נהג אבלות כלל כל שבעה אבל אם זלזל במקצת הימים ולא נהג בהם אבלות כגון מי שאמרו לו שמת לו מת ביום הא' והיה בעיר אחרת ולא נהג אבלות וביום השני בא לעירו ונהג אבלות אין צריך להשלים ומונה שבעה מיום הראשון:

3653 קטן שמת אביו ואמו ואפילו הגדיל תוך שבעה בטל ממנו כל דין אבלות ואינו חייב בו :

3654 דיני עדות לנהוג אבילות על פיהם. ובו ב' סעיפים: מתאבלין על פי עד אחד ועד מפי עד ועובד כוכבים מסיח לפי תומו:

3655 שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אינו מתאבל:

3656 אבלות יום ראשון דאורייתא. ובו סעיף אחד: אבלות יום ראשון אם הוא יום מיתה וקבורה הוי דאורייתא ושאר הימים מדרבנן במה דברים אמורים בשבעה מתים המפורשים בתורה שכהן מטמא להם אבל אותם שהוסיפו עליהם כדאיתא בסימן שע"ד אפי' ביום ראשון הם מדרבנן ויש אומרים שאף אבילות יום ראשון דמיתה וקבורה הוי דרבנן בכל המתים:

3657 דיני אבלות ברגל בראש השנה וי"ט שני של גליות. ובו י"ד סעיפים: הקובר מתו קודם הרגל בענין שחל עליו אבילות ונהג בו אפילו שעה אחת קודם הרגל הרגל מפסיק האבלות ומבטל ממנו גזרת שבעה וימי הרגל עולים לו למנין שלשים הרי שבעה לפני הרגל וימי הרגל ומשלים עליהם השלשים ודוקא שנהג אבלות באותה שעה אפילו לא נהג אלא דברים שבצינעא כגון ששמע שמועה קרובה ביום שבת שחל להיות בערב הרגל שאע"פ שאינו נוהג אלא דברים שבצינעא הרגל מפסיק אבל אם שגג או הזיד ולא נהג אבלות או שהיה קרוב לחשכה ולא היה יכול לנהוג אין הרגל מבטל האבלות וכ"ש אם לא ידע במיתת המת קודם הרגל שאין הרגל מבטלו אלא נוהג ברגל דברים שבצינעא ומונה שבעה אחר הרגל ובאותם השבעה מלאכתו נעשית ע"י אחרים ועבדיו ושפחותיו עושים בצינעה בתוך ביתו דכיון דכבר נתבטל בשבעת ימי הרגל ממלאכה אע"פ שלא נתבטל מחמת האבל אלא מחמת הרגל סוף סוף נהג בדין אבילות בענין מלאכה הילכך אין להחמיר בו כמו בשאר אבילות ומלאכתו נעשית ע"י אחרים וכל ימי הרגל רבים מתעסקים בו לנחמו הילכך אין מתעסקין בו לנחמו אחר הרגל ורגל עולה למנין שלשים שהרי דין שלשים דהיינו גיהוץ ותספורת נוהגים ברגל ולא מתורת רגל בלבד אסור בהם אלא אף מתורת אבל שהרי מתורת הרגל מותר ללבוש כלים מגוהצים חדשים ולבנים ונוטל צפרניו במספרים ושמח שמחת מריעות והבא ממדינת הים ומבית השביה והשאר שמנו חכמים מותרין לספר ולכבס. ומדין אבילות אסור בכלם כמו בחול:

3658 הקובר מתו ברגל בחול המועד נוהג דין אנינות כ"ז שלא נקבר ולאחר שנקבר נוהג דברים שבצינעא ומ"מ מותר לייחד עם אשתו ב"י בשם הראב"ד והרא"ש וע"ל סימן שפ"ג ובא"ח סימן תקמ"ח והרגל עולה למנין שלשים שמשלים עליו שלשים אפילו קברו בחג הסכות לא אמרינן דשמיני עצרת מבטל ומתעסקים ברגל לנחמו: הגה וכל מלאכה המותרת לעשות לו במועד בדבר האבד מותר לעשות בעצמו ואם אין דבר האבד נעשית ע"י אחרים בבתיהם ועבדיו ושפחותיו עושין בצינעה תוך ביתו ב"י בשם רבינו ירוחם : ולאחר הרגל מתחיל למנות שבעה ולכשיכלו שבעה למיתת המת אע"פ שעדיין לא כלו שבעת ימי האבלות מלאכתו נעשית על ידי אחרים בבתיהם ועבדיו עושין לו בצינעא בתוך ביתו ואין רבים מתעסקים בו לנחמו אחר הרגל מנין הימים שנחמוהו ברגל אבל מראים לו פנים כגון אם קברו בשלשה ימים האחרונים של רגל מלאכתו נעשית ע"י אחרים בשלשה ימים אחרונים של אבל ובמקומות שעושים שני ימים מונה השבעה מיום טוב שני האחרון הואיל ומדבריהם הוא עולה מהמנין ומונה מאחריו ששה ימים בלבד:

3659 אם קבר את מתו שבעה ימים קודם הרגל ונהג בהם גזירת שבעה הרגל מבטל ממנו גזירת שלשים אפי' חל יום שביעי בערב הרגל דמקצת היום ככולו ועולה לכאן ולכאן ומותר לכבס ולרחוץ ולספר בערב הרגל: הגה סמוך לחשיכה טור ובערב פסח מותר בכל אחר חצות דהיינו מזמן שחיטת הפסח ואילך ועדיף שיגלח קודם חצות הואיל ואחרים אסורים לגלח אחר חצות תשובת ר"י מינץ ס"ד : וכן אם חל שמיני בשבת שבערב הרגל מותר לכבס ולרחוץ ולספר בערב שבת ואם לא גילח בערב יום טוב או בערב שבת מותר לגלח אחר הרגל שכבר נתבטל ממנו גזירת שלשים אבל בחול המועד לא יגלח כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל ואם חל שביעי שלו בשבת ערב הרגל אסור לגלח בערב שבת ומותר לגלח אחר הרגל וכן בחול המועד כיון שלא היה יכול לגלח קודם הרגל:

3660 הא דרגל מבטל גזירת שלשים בשאר מתים אבל באביו ואמו שאסור לספר עד שיגערו בו חביריו אפילו פגע בו הרגל לאחר ל' יום אינו מבטל:

3661 אם חל א' מימי האבלות חוץ מהשביעי בערב הרגל מותר לכבס ולא ילבשנו עד הלילה וטוב ליזהר מלכבס עד אחר חצות כדי שיהא ניכר שמפני הרגל הוא מכבס אבל לרחוץ אסור עד הלילה ויש מתירין לרחוץ אחר תפלת המנחה סמוך לחשיכה וכן נוהגין:

3662 ראש השנה ויום כפורים חשובים כרגלים לבטל האבלות:

3663 נהג שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה כז' וח' ימי הפסח הרי ט"ו ומשלים עליהם ט"ו אחרים:

3664 שעה אחת לפני עצרת חשובה כשבעה ועצרת כיון שאם לא הקריב קרבנות עצרת בעצרת יש לו תשלומין כל שבעה חשוב כשבעה הרי י"ד ומשלים עליהם ט"ז אחרים ויום שני של עצרת עולה למנין הט"ז:

3665 שעה אחת לפני ר"ה בטלה ממנו גזירת שבעה מפני ר"ה וגזירת ל' מבטל ממנו יום כפורים ומגלח ערב יום כפורים וה"ה לקובר מתו בשלשה בתשרי שמגלח בערב יוה"כ:

3666 שעה אחת לפני יום הכפורים בטלה ממנו גזירת ז' מפני יום כפורים וגזירת ל' מבטל ממנו החג ומגלח בערב החג:

3667 שעה אחת לפני החג והחג הרי י"ד ושמיני עצרת שבעה הרי כ"א ויום שני של שמיני עצרת הרי כ"ב ומשלים עליהם ח' אחרים:

3668 הקובר את מתו שעה אחת לפני הרגל אותה שעה והרגל חשובים כי"ד ומיד אחר הרגל יש לו דין שבוע שלישי לענין שיושב במקומו ואינו מדבר:

3669 במקומות שעושין שני י"ט מי שמת לו מת ביום טוב שני שהוא י"ט האחרון של פסח או של חג או ביום טוב שני של עצרת וקברו בו ביום נוהג בו אבילות הואיל ויום טוב שני מדבריהם ואבילות יום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה של תורה ידחה עשה של דבריהם מפני עשה של תורה אבל אם מת בי"ט שני של ר"ה וקברו בו ביום אינו נוהג בו אבלות שב' הימים כיום ארוך הם במה דברים אמורים בשבעה מתים המפורשים בתורה שכהן מטמא להם אבל אותם שהוסיפו עליהם כדאיתא בסימן שע"ד אין אבלותם אלא מדרבנן לפיכך אינו נוהג עליהם אבלות בשום יום טוב ואפי' באותם שאמרנו שנוהג אבילות ביום טוב שני אינו קורע והעולם נוהגין שלא להתאבל בי"ט שני של גליות על שום מת אפי' הוא יום מיתה וקבורה: הגה דסוברין כדעת האומרים שאין שום אבלות דאורייתא וכן המנהג פשוט ואין לשנות ר"ת ור"י ורא"ש:

3670 מת לו מת בערב יו"ט ונתיירא שמא לא יספיק לקברו מבעוד יום ומסרו לעובדי כוכבים שיוליכוהו לקברו כיון שהוציאוהו מהעיר ונתכסה מעיני הקרובים חלה עליו אבלות ואם הוא שעה אחת קודם הרגל ונהג בה אבלות בטלה לה גזירת שבעה אע"פ שנקבר ביום טוב:

3671 דיני אבלות בשבת. ובו ב' סעיפים: שבת אינו מפסיק אבלות ועולה למנין שבעה שהרי קצת דיני אבלות נוהגים בו דהיינו דברים שבצינעא שהם תשמיש המטה ורחיצה אבל דברים שבפרהסיא לא דהיינו להסיר עטיפתו ודוקא כשהוא מעוטף עטיפות ישמעאלים כמו שנתבאר לעיל סימן שפ"ו אבל קצת עטיפה שנוהגים בקצת מקומות כל ל' אין צריך להסיר בשבת הואיל ויש לו מנעלים ברגליו מהרי"ו סימן ה' וללבוש מנעליו ולזקוף המטה מכפייתה ושלא ללבוש בגד קרוע אלא מחליפו ואם אין לו להחליף מחזיר קרעו לאחריו ות"ת הוי דבר שבצינעא אבל לחזור הפרשה כיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הצבור הוי כקורא את שמע ומותר ואם קראו את האבל לעלות לתורה צריך לעלות שאם היה נמנע היה דבר של פרהסי' ורבינו תם היו קורים אותו בכל פעם שלישי ואירע בו אבלות ולא קראו החזן ועלה הוא מעצמו ואמר כיון שהורגל לקרותו שלישי בכל שבת הרואה שאינו עולה אומר שבשביל אבלות הוא נמנע והוי דברים של פרהסיא. וכן אם הכהן אבל ואין כהן אחר בב"ה מותר לקרותו אבל בענין אחר אסור הגהות מיימוני פ"ג מה"א :

3672 גררתו חיה או הרגוהו לסטים ובשבת נתייאש מלבקש כיון דדברים שבצינעא נוהג בשבת עולה לו ליום אחד: הגה אם פגע יום ל' של אבלות בשבת ויום כ"ט בערב שבת מותר לו לרחוץ בערב שבת אף במקומות שנוהגים שלא לרחוץ כל ל' דהואיל ומדינא שרי לאחר שבעה אלא שנהגו להחמיר כל ל' בכהאי גוונא שרי משום כבוד שבת הגהות מיימוני בשם מהר"ם פ"י ופ"ו די"ט וה"ה כל כיוצא בזה כגון לחזור אל מקומו בליל שבת וללבוש בגדי שבת דהא נמי אינו אלא מנהג בעלמא כן נראה מדברי מהר"ש כמו שנתבאר לעיל סי' שפ"ט וש"צ ואע"פ שיש לחלק בין רחיצה שאסורה בשבת ובין דברים אלו שאפשר לו לעשות בשבת מ"מ אין נ"ל לחלק בכך :

3673 דברים הנוהגים בחול המועד. ובו ז' סעיפים: אין מניחין את המטה ברחוב בחול המועד שלא להרגיל את ההספד שאסור להרגיל את ההספד בחול המועד אלא לכבוד ת"ח לפיכך אין מוליכין המת לבית הקברות בחול המועד עד שיהיה כל הקבר מתוקן ומזומן:

3674 אין קורעין בחול המועד אלא מי שהוא חייב לקרוע כדאיתא בסימן ש"מ אבל מי שאינו חייב ורוצה לקרוע מפני הכבוד אסור:

3675 שמע בחול המועד שמועה קרובה חייב לקרוע:

3676 אין חולצין כתף במועד ואין מברין בו אלא קרוביו של מת אבל הקרובים מברין וה"ה לחנוכה ופורים וראש חדש וכשמברין אין מברין אלא על מטות זקופות אבל ביום טוב אפילו ביום טוב שני אין קורעין ולא חולצין ולא מברין ובחול המועד מברין הכל על החכם לתוך הרחוב כדרך שמברין את הקרובים שהכל כקרוביו:

3677 נשים בחול המועד מענות דהיינו שכולן עונות כאחת אבל לא מטפחות דהיינו להכות כף על כף בראש חדש חנוכה ופורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות דהיינו שאחת מדברת וכולן עונות אחריה נקבר המת לא מענות ולא מטפחות והני מילי לאינש דעלמא אבל לתלמיד חכם בין בחול המועד בין בראש חדש חנוכה ופורים מענות ומקוננות כדרכן בחול והני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא ויום שמועה אפילו רחוקה כבפניו דמי:

3678 אומרים על המת צדוק הדין וקדיש כדרכן וכן ביום טוב שני אבל ביום טוב ראשון כיון שאין מתעסקים במת אין אומרים אותו: הגה ויש חולקין שלא לומר צדוק הדין במועד הטור הביא כמה רבוותא וכן המנהג פשוט במדינות אלו שלא לומר צדוק הדין בכל הימים שאין אומרים בהם תחנון במנהגים ולכן אין אומרים ג"כ כשקוברין אחר חצות בערב שבת י"א שאם קוברים המת בלילה שאין אומרים קדיש ולא צדוק הדין כל בו:

3679 מת לו מת קודם פורים ופגע בו פורים אינו מפסיק האבילות ומ"מ אין אבלות נוהג בו לא בי"ד ולא בט"ו אלא דברים שבצינעא נוהג וחייב לשלוח מנות ואף על פי שאינו מתאבל בהם עולים לו ממנין השבעה כמו שבת:

3680 דין שמועה קרובה ורחוקה. ובו י"ב סעיפים: מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב אם בתוך ל' יום הגיעה השמועה אפי' יום ל' עצמו ה"ז שמועה קרובה וחייב לנהוג שבעה ימי אבלות מיום שהגיע השמועה וקורע ומונה ל' יום מיום השמועה כך משמע מהרמב"ם ומנימוקי יוסף פא"מ ובמרדכי לתספורת עם שאר דברים כללו של דבר יום שמועתו הקרובה כיום הקבורה ואם שמע מיום ל' ואילך א"צ לנהוג אלא שעה אחת לא שנא שמע ביום לא שנא שמע בלילה שאם שמע בלילה ונהג מקצת אבלות בלילה שעה אחת עולה לו ואפילו שמע על אביו ואמו והני מילי לענין גזירת שבעה אבל לענין גזירת שלשים נוהג על אביו ואמו בתספורת עד שיגערו בו חביריו ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו וכן בשאלת שלום וליכנס לבית המשתה ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה לפיכך אם באה לו שמועה על אביו ואמו לאחר י"ב חדש אינו נוהג אלא יום אחד אף בגזירת ל':

3681 השומע שמועה רחוקה אין צריך לנהוג כל דין אבלות אלא דיו בחליצת מנעל ואין צריך לא עטיפה ולא כפיית המטה ומותר במלאכה רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ובתלמוד תורה ואם אין לו מנעלים ברגליו צריך שיכפה מטתו או יעטוף ראשו שצריך שיעשה מעשה שניכר בו שעושה משום אבלות ואם היה עוסק בתורה או במלאכה או שהיה רוחץ וסך ובאה לו שמועה מפסיק שעה אחת משום אבלות וחוזר למה שבידו אבל אם היה לבוש תפילין אינו צריך לחלצן ומ"מ אינו יוצא ידי אבלות בהפסק זה וצריך שיעשה מעשה שניכר שעושה משום אבלות כגון חליצת מנעל או כפיית המטה ועטיפה ומיהו בחדא סגי:

3682 אין מברין על שמועה רחוקה:

3683 אין קורעין על שמועה רחוקה ועל אביו ואמו קורע לעולם ובמקום שאין לו לקרוע אסור להחמיר על עצמו ולקרוע א"ז:

3684 השומע שמועה בשבת או ברגל ולמוצאי שבת ורגל נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום אחד ובשבת ורגל אסור בדברים של צינעא:

3685 השומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג אפי' דברים שבצינעא ולמוצאי שבת ורגל נוהג שעה אחת ודיו:

3686 השומע שמועה קרובה בשבת השבת עולה לו ליום אחד ולמחר קורע והוה ליה יום ששי שביעי לאבילות:

3687 עשרה ימים אחר חג הסכות שמע שמת לו מת בערב החג אע"פ שאם נמנה שעה א' לפני החג שבעה ושבעת ימי החג ויום שמ"ע כ"א וי' ימים אחרים הרי ל"א אין לזה דין שמועה רחוקה אלא דין שמועה קרובה שאין הרגל עולה למי שלא נהג אבלות קודם לו כלל וכל שכן למי שלא היה יודע שמת לו מת ר' ירוחם בשם בעל המאור וכ"ד הרמב"ן:

3688 שמע שתי שמועות רחוקות ביום אחד אינו נוהג עליהן אלא יום אחד היו קרובות או שמתו לו שני מתים כאחד מונה לשתיהם כאחד שבעה ושלשים שמע לזה היום ולזה למחר מונה לשני מיום שמועה שבעה ושלשים:

3689 שמע שמועה קרובה בשבת ערב הרגל כיון דדברים שבצינעא נוהג עולה לו אותו שבת למנין שבעה:

3690 מי שהתפלל כבר ערבית ועדיין יום הוא ושמע שמועה קרובה מונה מיום מחר ואותו יום אינו עולה לו:

3691 מי שמת לו מת ולא נודע לו אינו חובה שיאמרו לו ואפילו באביו ואמו ועל זה נאמר מוציא דבה הוא כסיל ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה כיון שאינו יודע מיהו אם שואל עליו אין לו לשקר ולומר חי הוא שנאמר מדבר שקר תרחק: הגה ומ"מ בבנים זכרים נהגו להודיע כדי שיאמר קדיש אבל בבנות אין מנהג כלל להודיעם מהרי"ו סי' י"ג מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו כל בו בשם הר"מ וע"פ ומתענין יום המיתה ולא יום הקבורה מהרי"ו סי' קכ"א ומהרא"י סי' רצ"ו והאחרונים אם לא מי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה בקבלה מפי זקן מופלג מוהר"ם לנדא ואם אירע יום זה ביום שאין אומרים בו תחנון אין מתענין כלל ואם מתו באדר ונתעברה השנה העיקר להתענות באדר הראשון ת"ה סימן רצ"ד ומהר"י מינ"ץ אע"פ שיש חולקין כך הוא עיקר ואם מתו בשנת העיבור באדר הב' מתענה גם כן בעיבור באדר השני ג"ז שם ועיין באורח חיים סי' תקס"ח סעיף ז' ועיין לעיל סימן שצ"א דאין לאכול בסעודה בליל יום שמת בו אב ואם. ואם חל תענית זה בערב שבת דינו כשאר תענית ועיין בא"ח סימן רמ"ט מיהו אם בפעם ראשון השלים ינהוג כן כל ימיו :

3692 דיני המלקט עצמות. ובו י' סעיפים: המלקט עצמות אביו או של שאר קרובי' שמתאבלים עליהם מתאבל עליהם כל היום כולו בכל הדברים הנוהגים באבל בכפיית המטה ועטיפת הראש ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצה וסיכה ולערב אין מתאבל עליהם אפילו צרורים לו בסדינו היה עומד ומלקט וחשכה לו מותר ביום שלאחריו לפיכך אין מלקטין אותם סמוך לחשכה כדי שלא יהיה נמצא שלא התאבל על ליקוט עצמות אביו. ואין אנינות בליקוט עצמות רק חל עליו אבלות מיד טור בשם הרא"ש:

3693 כל שקורע עליו בשעת מיתתו קורע עליו בשעת ליקוט עצמות וכל שאינו מתאחה בשעת מיתתו אינו מתאחה בשעת ליקוט עצמות:

3694 עצמות אין עומדין עליהם בשורה אבל אומרים תנחומין לעצמם ואין מברין עליהם בחבר עיר אבל מברין עליהם בביתו ואין אומרים עליהם קינה ונהי אבל אומרים עליהם קילוסין: דהיינו שבחו של מת ומשבחין להקב"ה שממית ומחיה בטור תמצא מבואר:

3695 אין מלקטין עצמות אביו במועד ואין צריך לומר עצמות שאר קרובים:

3696 שמע שהיום לקטו עצמות אחד מקרוביו שהוא מתאבל עליהם אף על פי שלא היה שם מתאבל עליהם. אבל שמע שנלקטו אתמול אין מתאבל עליהם טור בשם הירושלמי:

3697 אין מפרקין את העצמות ולא מפסיקין את הגידים:

3698 ליקוט עצמות אינו אלא משיכלה הבשר כלה הבשר אין הצורה ניכרת בעצמות לפיכך יכול ללקט בידו עצמות אביו ואמו ואעפ"כ נכון הדבר שלא ילקטם הוא עצמו מההיא דרבי אליעזר בר צדוק דבסמוך:

3699 מלקט אדם עצמות שני מתים כאחד בראש אפרסקל מכאן ובראש אפרסקל מכאן דברי רבי יוחנן בן נורי ר"א אומר סוף אפרסקל להתעכל וסוף עצמות להתעכל ונמצאו עצמות שני מתים מתערבים אלא מלקטין ונותנין כל אחד לעצמו בארון של ארזים א"ר אליעזר בר צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתו מתחלה קברוני בבקעה ולבסוף לקוט עצמותי ותנם בארזים ואל תלקטם אתה בידך שלא יהיו בזויות עליך:

3700 המלקט עצמות והמשמר את המת והמוליך אותם ממקום למקום פטור מק"ש ומתפלה ומהתפילין ומכל מצות האמורות בתורה בין בחול בין בשבת לא שנא עצמות קרובים לא שנא עצמות רחוקים בין אם הוא בספינה או בדרך ואפילו אם הם מלקטים רבים ואם רצה להחמיר על עצמו לא יחמיר מפני כבוד עצמות:

3701 המוליך עצמות ממקום למקום ה"ז לא יתנם בשק או בדסקיא ויניחם על החמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהם מנהג בזיון אבל אם מפשילו לאחוריו על החמור שפיר דמי ואם היה מתיירא מפני הגנבים והלסטים מותר: הגה והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה דיטעון יטענוניה דידל ידלוניה וגדול השלום שניתן לצדיקים שבשעה שהצדיק נפטר ג' כתות של מלאכים נותנים לו שלום הכל בטור והרא"ש וכל בו ואומרים יבא שלום כל הכתוב לחיים קדוש יאמר לו : בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם