פרי מגדים על יורה דעה, שפתי דעת ל״ג:כ״א:א׳-ג׳

1 ויש מכשירין. הנה דברי הש"ך בכאן צריכין ביאוא. ומתחלה הקשה ב' קושיות. א' דאיך כתב כאן וי"מ דלא חיישינן להברי' ולעיל ס"ד כתב דניקב הפנימי יש לחוש לחיצון כו' ותי' לעיל כתב לדעת המחבר וע"ז הקשה עוד דא"כ ל"ל טעמא דאין בדיקה הא המחבר פוסק שמא הברי' נתרפא וא"ל דנ"מ במקום דא"א לומר נתרפא דהיינו שחט מיד עיין תוספות פרק ב"מ בהא דג' דברים נשתנו הובלילא בי כסא כו' מ"מ הא קאי אמה דאמר ספק ע"י חולי אם כן אינו ידוע אימת הוה. בשלמא בל"ז הייתי אומר דרמ"א כתב לעיל לדעת עצמו וסובר דנתרפא לא חיישינן אלא שמא עדיין נקוב הוא משא"כ עכשיו דלעיל ע"כ להמחבר כתב כן. ומיהו ז"א דאכתי דלמא הרב סברא דנפשיה אומר כן וכאן כתב יש מכשירין לומר שעל זה סמכו להלעיט והוא אינו סובר כן ומ"מ בהא חולק אהמחבר דהבריא אינו פרושו נתרפא אלא ניקב אלא דלא מסתבר ליה לומר כן דמשמע דהסכים בזה להמחבר דהבריא היינו נתרפא. ולכאורה ה"ק דע"כ רמ"א סובר דהבריא נתרפא דבס"ז לא הביא שום סברא לחלוק אמאי שכתב המחבר דוושט אין בדיקה לנקב מבחוץ וא"כ אמאן סמכו כאן הי"מ דהלכה כעולא מנא להו הא דמביה"כ אין ראיה דהכא א"א בבדיקה ושם אפשר בבדיקה א"ו הברי' נתרפא ויש ראיה מביה"כ דאמאי לא חיישינן נתרפא וכ"ת דראייתם הוא מפשטא דברייתא דת"ר ביה"כ מצ"א כשר משמע אף בלא בדיקה כלל הא רמ"א בסימן מ"ח משמע דסובר דווקא אם נאבד ביה"כ בלא בדיקה ק"ד הא בדיקה בעי שלא ניקב מעל"ע עיין בש"ך שם אכ"ה כן היה נראה לכאורה ומיהו אין זה כלום דלמא הי"מ סוברים כן והרב דעתו כהמחבר דאין לסמוך אזה מה"ט גופא דאין ראיה מביה"כ אלא הנכון כמ"ש מעיקרא דמשמע ליה דהרב מודה להמחבר:

2 ומה שתירץ הש"ך בתי' הא' דאם יש בדיקה בחוץ לא חיישינן לנתרפא לא ידענא מהו אם לומר דנתרפא נמי ניכר אם לא בחוץ שהוא אדום וכבר הזכירו מקצת אחרונים סברא זו לא ידענו דהא כתב שא"כ להמחבר אף ניקב עור הפנימי במקצת טריפה ושם יש היכר ואפ"ה חיישינן להבריא נתרפא וע"כ הכין הוא דאל"כ למה ליה להמחבר לומר טעמא דנתרפא כמו שהקשה שם הש"ך. וראיתי דהפר"ח אות יו"ד הרגיש בזה. וצריך לומר מעור לעור אין סברא לחוש ולהחזיק איסורא אם לא בצירוף תרי טעמים. חדא שמא הברי' וחדא שמא עדיין נקוב ואין לו בדיקה מבחוץ והלכך אם ניקב חצי עור פנימי חיישינן בחצי שלו הבריא נתרפא והשתא חיצון בלא"ה שמא עדיין נקוב הוא והשתא אם ניקב החיצון ע"י קוץ ולא נגע כלל בפנימי ומקום ידוע יש להכשיר דלא מחזקינן איסורא מעור לעור משום שמא הברי' נתרפא ועדיין נקוב ליכא למיחש דהא פנימי יש לו בדיקה ולפ"ז מש"ה כתב לעיל טעמא דאין בדיקה בחוץ כאמור ונ"מ נמי בהיפך כשר ומיניה הא ניקב עור פנימי במקצת חיישינן שמא נתרפא. שוב ראיתי דליתיה דהא ביה"כ אף עור א' וחצי מכשירין שם אלא דכאן מבפנים לחוץ שכיח הוא וחיישינן שפיר וצ"ע. עוד תי' לקו' ראשונה דיש מכשירין כיון שקוץ תחוב וניכר שאין נקוב לחוץ לא חיישינן אוכלין ומשקין החזירו קצת לפנים משא"כ לעיל ס"ד דליכא קוץ לפנינו אף י"א מודים דאסור דחיישינן שמא ניקב לחוץ היה. וא"ש הא דל"ד ס"ט ושאר מקומות דלא חיישינן הכא דאיכא הוכחה דלא ניקב לחוץ דמי החזיר להקוץ ולא סברי סברת ר"ת שהביא הרא"ש בביה"כ דוושט אוכלין ומשקין החזירו ומ"ש בהנהת הש"ך א"נ דכאן מיירי במקום ידוע ולעיל במקום שאין ידוע עיין תב"ש דר"ל לתרץ הא דסימן כ"ג וסימן ל"ד די"מ סברי דמקום ידוע יש בדיקה בחוץ. ומיהו הרב ודאי סובר אף במקום ידוע שהקוץ לפנינו אין לו בדיקה מבחוץ כדמוכח מס"ז דאף במקום ידוע אין לו בדיקה ע"ש וכן כתבתי לעיל. והנה דברי הש"ך בכאן לא הבינותי על בורי' ועיין פר"ח ותב"ש באורך בזה:

3 ומענין ביה"כ דלקמן סימן מ"ח אנו מכשירין בניקב מצד א' ע"י בדיקה ואף שניקב גם העור הב' במקצת ע"ש בש"ך אות כ"ב ולא חיישינן שמא הבריא ונתרפא יש ב' תירוצים. אחד דמי החזירו בשלמא וושט אוכלין ומשקין החזירו משא"כ כאן אדרבה היה לדחוק לחוץ. ולפ"ז אם נמצא נקוב ביה"כ ואין המחט שם יש לאסור דשמא הבריא ונתרפא והמחט הלך לו לעבר הב' או ע"כ חזינן דחזרה לאחוריה ויש עוד תי' דשאני וושט דעורות דק יש לו דוושט שכיח הוא שינקבו שניהם מחמת אוכלין ומשקין שוטפים ועוברים ולהכי חיישינן משא"כ התם וא"כ אפילו לא נמצא שם מחט דק נקב יש להכשיר אי בדקו מבחוץ ורואין שאין קורט דם ולא רושם וכן נראה דשם אין מחלקין בין אם מחט עדיין תחובה בו או לאו והא דאיתא התם לקחו המחט משם היינו דלא בדקו אחר ק"ד וניקב הוא מעל"ע ושם יבואר כן נראה לי ✍. ולדינא יבואר שם באין המחט לפנינו: