פלתי על שולחן ערוך יורה דעה פ״ו

1 ואפי' אם יאמר המוכר וכו' ע' ש"ך ס"ק א' דאפי' ישראל מוחזק בכשרות מ"מ אינו נאמן דשקר מבורר הוא וכ"כ הפר"ח ועמש"ל בסי' פ"ג שכתבתי בס"ק דנראה נכון כדעת לבוש במוחזק בכשרות צריך חקירה אבל אם עומד בחקירה נאמן ע"ש:

2 לפיכך שואל לציד ישראל וכו' זהו דעת הרמב"ם דס"ל דוקא ישראל חשוד מירתת אבל א"י לא מירתת ולכך לא סמכינן לקנות הימנו רק ע"י טב"ע והרמ"א הגיה או אינו ישראל דנמשך אחרי הפוסקים החולקין וס"ל דאף בא"י סמכינן וע' ש"ך והנה גירסת הרמב"ם היה כגירסת הרי"ף והרא"ש לוקחין בצים מ"מ ולא כגי' דידן מן א"י ומפרש לי' הרמב"ם דקאי על ישראל חשוד דאין מוחזק בכשרות אבל א"י דלא מירתת לא סמכינן רק אט"ע והק' לח"מ א"כ מה פריך הגמ' וכה"ג מי זבינן מיני' דתנן אין לוקחין מא"י בצים טרופת מה ענין א"י לישראל חשוד מזה זבינין ומזה לא זבינן ע"ש והארכתי בזה בחידושי לישבו באופנים שונים. ומהשנראה קרוב לפשוט הוא דאבוה דשמואל מוקי לברייתא באומר של עוף פלוני ויצדק זה לפי מסקנא דאין לסמוך אסימנין רק בכה"ג באומר של עוף פלוני אבל להס"ד דסמכינן אסימנין גרידא א"כ יש להבין מה דוחקא לאבוה דשמואל לומר דברייתא איירי בטרופות וצריך לומר של עוף פלוני ולא מוקי בפשיטות שהן שלימות ולכך לוקחין דסמכינן אסימנין וצריך לומר דלשון לוקחין בצים כל מקום משמע בכל אופן אפי' טרופה ולכך הוצרך לומר באומר של עוף פלוני רק אם באת לדייק לישנא בכל מקום אף אתה תאמר בע"כ דגם אינו ישראל בכלל דלישנא בכל מקום אף א"י במשמע וזהו קו' הגמ' לאבוה דשמואל מה דוחקא בטרופת ובאמר של עוף פלוני לוקמי בשלימ' וא"צ לאמירה ואי דלשון בכ"מ דחיקי לי' הא בטרופות לא מזבינן מא"י כדתנן וכו' א"כ ע"כ מוכרח לומר בכ"מ לאו דוקא ואין א"י בכלל א"כ אף אתה אומר אין טרופת בכלל כיון דלאו דוקא בכ"מ אמר בשנימה וא"צ לשל עוף פלוני ומשני הגמ' באמת סימנין לאו דאורייתא וא"כ לאו מלתא בכ"מ דחיקי לי' רק שורת הדין אפי' בשלימים לא מהני סימנין בלי אמירה: ועוד י"ל דהר"ן נתן טעם בעכו"ם דלכך קרבי דגים אינן נקחין מן שאינו מוחזק בכשרות לא דחששו שהוא בשאט נפש ובזדון לבב ימכור טמא בחזקת טהור רק דחששו לקלות דעתו יקנה מעכו"ם ויסמוך על דבריו וימכור לישראל והמכשלה תחת ידו ע"ש וא"כ ה"ה ביצים דלא סמכינן עלי' ג"כ הטעם דיקנה מאינו ישראל אך זהו מהצורך אי סימנין דאורייתא אבל אי סימנין לאו דאורייתא אין צריך לזה י"ל הוא לקלות דעתו יסמוך אסימנין ולא יתן על לבו דאיכא עורבא דדמיא ליונה ויחזיקן בחזקת היתר וימכור לישראל ובאמת סימנין לאו דאורייתא ונ"מ בין שני חששות אם יש לו ביצים טרופות א"כ אי סימנין דאורייתא ל"ל דהי' אצלו שלימות ונשתברו דא"כ הי' רואה בסימנין קודם שבירה ולהכשיל במזיד לא נחשד וצ"ל החשש דקנהו א"י בהיותן טרופ' אך לפ"ז הא דאין לוקחין טרופה מא"י ולמה לא אזלינן בתר רובא צ"ל כמ"ש גבי טריפות במקולין דשורת הדין ליקח מא"י ומבלי לחוש לטרופות דרוב כשרות הם רק א"כ בהזדמן טרפה אסור למוכרו לא"י שמא ימכרו לישראל עשו חז"ל מבלי לקנות מא"י כדי שיהי' ישראל רשאי למוכרו וזהו דייק הברייתא אין מוכרין כו' אא"כ טרופות בקערה לפיכך אין לוקחין וכו' וק' איך הותר למכור לא"י דלמא ימכרנו לישראל בלתי מוחזק בכשרות והוא ימכרנו לישראל וצ"ל דלא נחשדו ישראלי' אפי' בלתי מוחזקין בכשרות לקנות ביצים טרופת מא"י הואיל אסרוהו חז"ל או דבאמת אף מישראל כה"ג אסור לקנות וא"כ דברי הגמ' א"ש דבס"ד סימנין דאוריי' וק' למה לא יקחו מישר' בלתי חשוד וצ"ל כהר"ן דחשש דיקנה מא"י ופריך הגמ' וכה"ג מי מזבינן וכו' וא"כ ק' בממ"נ או דלא ימכרו לא"י שמא ימכרנו לישראל חשוד או בנמצא ביד ישראל חשוד מותר דהא איך קונה מא"י דלולי זאת אסור למכור לא"י וצ"ל דבאמת אין לקנות טרופה מישראל חשוד דהא מוקי לי' ברייתא דלוקחין בטרופות ומשני הגמ' דלעולם לא חיישינן דיקח מא"י רק סימנים לאו דאורייתא והוא לקלותו יסמוך אסימנין כנ"ל וא"ש ודוק כי נכון: ודע לפי גי' הרי"ף לוקחין ביצים בכ"מ ומוקמינן לי' בישראל חשוד אף בחולין דף קי"ו ע"ב דפריך הגמ' על הא דס"ד לומר דאוסר קיבה של גדי מניקה ביד עכו"ם שמא ינק מן טריפה ופריך הגמ' ומי חיישינן והתנן לוקחין ביצים מעכו"ם ואין חושש לא משום נבלה ולא משום טריפה צריך לגרוס לוקחין בצים מכ"מ ואין חוששין וכו' והיינו ג"כ בישראל חשוד לשיטת הרמב"ם ול"ק איך מדמה ישראל חשוד לעכו"ם די"ל בשלמא לענין חשש ביצת עוף טמא בזו יש הבדל דישראל מירתת ולכך באומר של עוף פלוני נאמן משא"כ עכו"ם לא מרתת אבל בענין חשש משום נבלה טרפה הטעם דאזלינן בתר רובא א"כ בזה שוה ישראל חשוד לעכו"ם ושפיר מדמה הגמ' אהדדי ולק"מ והש"ך חשב להביא מהך ראיה לסתור דברי רמב"ם ובאמת אין ראיה מכרעת: והנה לכל השיטות יש לדקדק קצת מה פריך הגמ' על גדי מהך בצים דודאי טרפה מעוטי רק יש כאן ב' חששות אולי ינקה מן טמאה או מן כשרה והיא טריפה וסמוך תרי מעוטי ואתרע רובא משא"כ בבצים הא אוקמינן באומר של עוף פלוני טהור א"כ תו ליכא חשש טמא רק חשש טרפה וזהו מיעוטא ולא חיישינן לי' וצ"ל דק' לגמ' למה נקט ר"ה בלישנא שמא ינק מו טרפה ולא קאמר שמא ינק מן טמאה דשכיח יותר כמבואר שם בגמ' וצ"ל דר"ה אמר למילתי' אפי' במקום שאין טמא שכיח בעדר מ"מ אסור מחשש טרפה ופריך הגמ' שפיר הא לטרפה לחוד לא חיישינן כדתנן לוקחין בצים וא"ש ודו"ק:

3 עד שיראה בסימנים משמע דבסימני' לחוד מהני ואין צריך שיאמר מעוף פלוני אף באו"ה וכפי מה שכתב ת"ח כלל ס"ו משמע דבעי אמירה ג"כ אבל מן דברי הרמ"א משמע דבסימנים לחוד וכן נראה נכון דבלא"ה העלו התוס' דאצלינו לא שכיח טמאים רק אנו מחמירין א"כ ודאי בחשש רחוק בזה סמכינן אסימנים אף דלאו דאוריי' ועוד כל חשש דלמא אף דלא שכיח דלמא מ"מ הזדמן עוף טמא וכולי האי נימא שהזדמן עוף טמא ובכה"ג דביציו דומים לשל טהור זהו מן מיעוטא דמיעוטא כולי האי לא חיישינן:

4 ביצת נבלה וטרפה וכו' כתב הש"ך בס"ק ק' ביצת טרפה אסורה מהתורה מפני שאחר כך נגמרה באיסור ואפי' לא נטרפה אלא סמוך לשחיטה אסור מהתורה דלא פלוג ביה. ודבריו מגומגמים דאיך שייך בשל תורה לא פלוג ואדרבה מבואר ברשב"א בחידושיו לחולין ות"ה דכל שנטרפה סמוך ליציאתה ומאתמול נגמרה מהתורה מותר רק מדרבנן אסור גזרה משום מעורה בגידין ולכך עלה ברוח הב"י דיהיה בו ספקא לקולא כמו בספק נבלה והעלה הב"י משום לא פלוג עשאו כשל תורה ודנין בו ספיקא להחמיר. וזה ברור ופשוט: ועשיתי סמך לזה מהך פ"ק דביצה דתנן א' ביצה שנולדה בשבת וי"ט אסורה וספיקא אסורה ומוקמינן לי' בגמ' בס"ד דקאי אספק טרפה ויש להבין מה קמ"ל פשיטא דכל ספק תורה אסור ומה ארי' ספק ביצה דנקט וגם זה ענין מה זה להך דנולד בשבת וי"ט אלא דלדומי' נקט כמו ביצה הנולדת ביו"ט ושבת דמאתמול נגמרה קודם חל איסור שבת ויו"ט כדקיי"ל דביצה דמתיילדה היום מאתמול נגמרה כן ביצת טרפה אף שנגמרה קודם חל איסור טרפה דנולד הטריפות אח"כ וזהו כונת רק איסור דרבנן מ"מ ספיקו אסורה וטובא קמ"ל כדעת הב"י ודמי' קצת להך דנולד ביו"ט דנגמרה קודם חל איסור וכן בטרפה. ובזה יש ליישב ג"כ במ"ש הש"ך לקמן בסי' ק"ב על רשב"א דכ' יראה דספק טריפה לא הוי דשיל"מ דהא גמ' ערוכה היא דספק טריפה פריך הגמ' ליבטל ברובא ועמש"ל באריכות דלפ"ז ניחא דגמ' ס"ל ע"כ ספק טריפה בכה"ג דאל"כ מה קמ"ל וכמ"ש ובס"ד טרם דחדית לן רב אשי ס"ל בדרבנן לא אמרינן דשיל"מ לא בטל ושפיר פריך ודו"ק:

5 ואפי' נתערב באלף וכו' יפה תמה הש"ך בס"ק י' דמחבר אגב ריהט' נמשך אחרי הטור והוא ס"ל דביצה הוי דבר שבמנין ולא בטל אבל לפי דקי"ל דלא הוי דבר שבמנין פשיטא דבטל חד בתרי כדין יבש ביבש ופשוט אלא שכ' שי"ל דלכך ס"ל דביצה לא בטיל משום דס"ל דהוי ברי' ודבר זה אינו דא"כ מה פריך הגמ' בביצה א"א ספק טריפה למה נתערב באלף אסורה ואמת יש דעת מחברי' דס"ל ביצה קרוי ברי' רק הם ס"ל כדעת ר"ש ורשב"א דבריה בטל באלף ושפיר ק' למה נתערב באלף אסור הא ברי' בטלה משא"כ הטור דפסק לקמן סי' ק' דאפי' באלף לא בטל ברי' ל"ל דביצה הוו ברי' ופשוט:

6 אם היא בקליפתה אינה אוסרת זהו כי אע"פ שבגמ' לא נזכר חילוק זה בירושלמי תרומה פ"י נזכר החילוק והש"ך כתב בס"ק י"ד דמירושלמי אין ראיה דירושלמי קאי על ביצת אפרוח והטעם באינה קלופות א"צ ס' הוא דקליפות מצטרפין משא"כ בקלופות והפר"ח הביא גי' בירושל' דנאמר בהדיא וכן היא גירסת הר"ן ביצת טמאות ששלקן עם טהורות מותר הדא דתימא בשלקו בקליפתן אבל בלי קליפות שיעור אחר יש ובאמת לפי גירסא זו אין מקום לדברי הש"ך אבל באמת בתוס' חולין דף ס"ד ע"ב ד"ה געולי גירסא אחרת רב הונא אמר קליפי איסור מעלות את ההיתר הדא תימא ששלקן בקליפתן וכו' אבל קלופת באינו קלופות אינו קלופות בקלופות צריך שיעור אחר וע"ז סובבים דברי ש"ך דמיירי בביצת אפרוח ובאמת נכון היא דאי כגירסת הר"ן איך קאמר אבל אינם קלופות וכו' צריך שיעור אחר משמע עכ"פ בכולו אינו קלופות צריך עכ"פ שיעור רק בקלופות יש שיעור אחר להחמיר דיהיב יותר טעמא אבל עכ"פ צריך לעולם שיעור והא אמרינן מותר לגמרי וא"צ שיעור כלל וכדאמרינן בגמ' אבל לגי' התוס' ניחא דקאמר מעלות איסור וא"כ צריך שיעור וקאמר בקלופה צריך יותר שיעור ומעתה לא קשה הא באמת א"צ שיעור דלדעת התוס' איירי בביצת אפרוח וכמו שכ' הש"ך והוא דעת תוספת וברור: איברא מ"ש הש"ך דלכך צריך שיעור אחר דכאן קליפות מצטרפות זהו לא נראה לתוס' דמה קמ"ל אם קלופות פשיטא דאינו קליפה מצטרף דהא ליתנהו ומה קאמר קלופות באינו קלופות צריך שיעור אחר אינו קלופות הא הקליפה מצטרף ובקלופה מה יצטרף ודברי הש"ך קשין להולמן אם לא בדוחק ולכך פי' התוס' דלא איירי מצירוף רק אלעיל קאי דשיעור במ"ז והיינו בביצת אפרוח וע"ז קאמר לחלק דוקא באינו קלופות אבל בקלופות צריך יותר ממ"ז וכו' וזה פשוט. ואי קשה א"כ דאף דאינו קלופות מ"מ אסור רק יש חילוק בשעורים מה הקשו התוס' בדף צ"ח ד"ה בכביצה מירושלמי דלשני בקלופות הא בס"ד לא איירי בביצת אפרוח ומותר לגמרי ובזה לא מצינו חילוק בירושלמי כבר נשמר תוס' מזה וכתבו כיון דחזינן דעכ"פ יש חילוק בין קלופות לאינו קלופות לגבי אפרוח ה"ה דיש מקום לחלק אף לענין בצים טמאין בין קלופות לאינו קלופות וזה שכתבו בירושלמי משמע דיש חילוק בין קלופות לאינו קלופות ושמא לענין זה נמי יש חילוק עכ"ל הרי כמ"ש דהתוס' ס"ל דירושלמי איירי בביצת אפרוח רק קו' התוס' מנלן להקשות ועכ"פ נלמד דביצת אפרוח צריך עכ"פ שיעור וביצת עוף טמא אינו אוסר כלל: והנה מדברי הש"ע משמע דאם הביצה האסורה אינו קלופה דאינו אוסרת אף שהביצה של היתר קלופה ולא כן משמע בירושלמי שממנו מקור הדין לחלק בין קלופה לאינו דמבואר להדיא אם הטהורים קלופות דצריך שיעור אחר וצ"ל דס"ל שני קלופות א' דטמאה ואחד דטהורה מעכבים הפליטה אבל לא קלופה אחת. ואולי דס"ל דהא בגמ' פריך סתם ביצה בס' והא אמרי אינשי וכו' והקשו התוס' הא י"ל בקליפות ותירץ דסדרן הי' לבשל בלי קליפה וקשה עדיין לוקמי הא דאמרינן ביצה בס' לא שנתבשלה עם שארי בצים רק עם תבשיל ובהכי ניחא דלא פליג ר"נ אהך דקי"ל ביצה בס"א וא"כ אין כאן רק קלופה אחת וצריך לומר דהגמ' פליג בזה וס"ל אפי' קלופה אחת מעכב הפליטה אך זה יש לדחות דבאמת המ"ל כן רק דעדיין קשה מהך דאמרי אינשי על הברייתא דקתני להדיא בצים ששלקן עם בצים אחרים דאסור ולכך מתרץ ביש בו אפרוח דגם הך ברייתא מיושב:

7 וצריך ס"א כתב הש"ך בס"ק לפי הטעם שיש בביצת גדולות או קטנים אם נתבשלו עם תבשיל א"צ רק ס' וכמ"ש המחבר אבל לפי דעת הרמב"ם דהוי ברי' ולכך הוסיפו א' אפי' בתבשיל נמי וכ' הש"ך דמתוס' תולין דף צ"ח ד"ה איבעי דהקשו מ"ש ביצה משאר איסורים ולא תי' דגם כאן צריך ס' רק דבמינו גדולים וקטנים ש"מ דלא ס"ל הך סברה ודבריו לא הבנתי דז"ל התוס' בהא דמספקא לי' בהא דאמר ריב"ל ביצה בס' אסורה או בס' היתר או בנ"ט היתר והקשה תוס' דלקמן אמר ריב"ל כל איסורין שבתורה בס' משמע ס' היתר כמו גיד בס' ואין גיד מהמנין וי"ל דהתם משמי' דבר קפרא אמר לה אבל הכא מדקאמר בס' אסור משמע שפיר בס' של היתר נמי אסור וכו' עכ"ל ונראה דהבין הש"ך דקושי' מתוספת למה בשאר איסורין בס' וכאן בס"א. ובזה תמך יסוד ראיי' שלו ואין זה נכון דא"כ מה צורך תוס' להביא ראי' מן גיד אדרבה אם אמרינן בנ"ט היתר הקושי' יותר חזקה וגם תי' התוס' אבל הכא וכו' אינו ענין כלל לקושי'. לכן ברור דקושי' התוס' מאי מספקא לי' כיון דאמר סתם כל איסורין שבתורה בס' ולא הוציא ביצה מן הכלל ש"מ דאף ביצה בכלל וכ"ת אף דנימא בס' היתר עדין צ"ל דיוצא מכלל דכאן בעינן ס' היתר ובשאר איסורים סגי בנ"ט לזה הביא התוס' ראי' מגיד דגם שם פי' בס' היתר וא"כ י"ל בביצה ג"כ שיהי' כל איסורין בדקדוק מבלי יוצא מהכלל ותי' התוס' דההיא בר קפרא אמרו ולא קשה מ"מ למה לנו לעשות מחלוקת בין ריב"ל ובר קפרא נימא דגם ריב"ל ס"ל דסגי בס' היתר וע"ז כתבו מדקאמר בס' משמע בס' של היתר והיינו כיון דבאנו להשוות ריב"ל עם בר קפרא א"כ כמו דלב"ק פי' ששים ששים היתר דכן הדין בגיד וכו' א"כ אף במילתא ריב"ל פי' ששים ששים היתר ושפיר מספקא וא"ש ודו"ק. ולפ"ז נק"מ דסוף כל סוף סתמא קאמר כל איסורים בתורה ואלו בביצים צריך ס"א וקו' התוס' על נכון. ואדרבה יש קצת ראיי' דלא ס"ל לתוס' כדעת רמב"ם דלרמב"ם הא דאמר ר' נחמן ביצה בס' ע"כ פליג אמאי דקיימ"ל ביצה בס"א דל"ל דר"נ מיירי בנתערבה בנימוח' דבטלה חשיבות דא"כ לא פריך הגמ' והא מיא בעלמא וע' חדושי רשב"א וצ"ל דפליג וכ"כ תו' בדף צ"ז ע"ב ד"ה ביצה דלכך קאמר ר"נ ביצה ולא שאר איסורין משום דאיכא ביצה טמא וכו' וזהו דוחק דהא ר"נ לא איירי בטמא רק ביש בו אפרוח ולא תי' בפשוט דביצה צריכין להוציא מדעת מ"ד וכפי דקי"ל באמת דצריך ס"א מלבד הביצה וטובא קמ"ל ועכצ"ל דתוס' ס"ל הטעם משום במינו קטנים וכו' וא"כ אף ר"נ ס"ל כן רק ר"נ איירי בבישל עם תבשיל וסגי בס' וא"כ ליכא מקום טעות דבשאר תבשיל ליכא למ"ך דבעי ס"א. ובזה יש לכוין אפשר דכ' התוס' דאיכא ביצה טמא וכו' הא ר"נ לא איירי רק ביש בו אפרוח דבאמת לר"נ א"צ לאפרוח כמש"ל דהא ר"נ איירי בתבשיל והוי לי' היתר קלוף ולכ"ע אסור וכמש"ל רק גמ' משני לתרוצי הברייתא אבל ר"נ באמת איירי אף בטמא ושפיר איצטריך ודו"ק: והנה כל הפוסקים פירשו דברי רמב"ם דנתן טעם דביצה קרוי ברי' היינו ביש בו אפרוח אבל בביצת טמא לא וא"צ ס"א. והש"ך ס"ל דרמב"ם ס"ל דביצה בעצמו קרוי ברי' וכבר כתבתי לעיל דלא יתכן בדברי הרמב"ם דס"ל ברי' אפי' באלף לא בטיל וקשי' לי' הך סוגיא דביצה ופשוט: והנה קשיא לי בדברי הרמב"ם דא"כ הך דס"ל ביצה בס"א הא ברייתא מפורשת ביצה שיש בו אפרוח שנתבשל עם שאר בצים בנ"ט והיינו ס' ולא ס"א כמו נ"ט בכל דוכתי בס' בשלמא לאידך טעמא דיש במינו גדולים וקטנים ל"ק דהיינו ס' והיינו נ"ט דבאמת אם אתה משוה אותן אין כאן רק ס' ובנתבשל בתבשיל באמת סגי בס' בנ"ט אבל להרמב"ם הא אפי' בנתבשל לא סגי בס' א"כ איך קתני בנ"ט וכי יפלגו אמוראי אברייתא מפורשת: לכן הי' דעתי נוטה לומר דבלא"ה עמדו היש"ש והפר"ח למה בביצה שהוא ברי' הוסיפו חז"ל בפליטתו משעור ס' ולמה לא נימא כן בשאר ברי' גיד הנשה וכדומה ועמ"ש לישב בדוחק למאוד. ולכן נ' דגם הרמב"ם ס"ל טעם הפוסקים דלכך הוסיפו א' דיש במינו קטנים עם גדולים רק הרמב"ם ס"ל מדקתני סתם ביצה בס"א משמע אפי' עם תבשיל דהא סתמא קתני ולא חילק והא בתבשיל לא שייך הך טעמא דקטנים עם גדולים לכך נתן הרמב"ם הטעם דהוסיפו במנין היותו ברי' והיינו דאי משום ברי' לחוד לא תקנו להוסיף ולכך בכל ברי' לא מצינו חומרא כזו רק כאן בביצים עם בצים בלא"ה שורת הדין להיות ס"א משום קטנים וגדולים ועילה מצאו היותו ברי' לאסור אפי' בתבשיל דלא שייך הך טעמא ולחשיבות הברי' עשהו לא פלוג בין עם בצים בין עם תבשיל בעלמא ותמיד יהי' ס"א וא"ש וא"כ גם ברייתא אתיא על נכון ביצה בבצים הטעם משום גדולים וקטנים וזהו עיקר הטעם וא"ש בנ"ט דהיא היא שיעור נ"ט כמ"ש לדעת אינך הפוסקים: ובאמת מש"ל דמירושלמי משמע דאם איסור אינו קלוף והיתר קלוף דאוסר ואם נימא דגם גמרא ס"ל כן רק כמ"ש התוס' דאורחא הוא למבשל בלי קלוף עדיין קשה הא נתבשל במים וא"כ המים בולעין דמים הוי כקלופי' וחנ"נ לדעת ר"י וחוזרין ונבלעין בביצים של היתר אף שאינו קלופים דמים הן כקלופין וא"כ לא פריך הגמ' מידי ונ"ל דפליטת ביצה כ"כ קלוש ואינו עובר דרך שני קליפות ולכך אף דהמים נ"נ מ"מ כאשר יכנסו לתוך ביצה היתר בלתי קלוף אין בליעת ביצה אסורה הולך עם המים דאינו עובר שני קליפות ואין הנאסר יכול לאסור ודוחק דלא סגי דכ"ש מן ביצה הולך עמו עם המים ולא שייך תו אין הנאסר יכול לאסור גם בלא"ה יש להבין הא דקאמרי אינשי כמיא דבעי בעלמא מנא ידעו אינשי זה הרוח נבואה בקרבם דהא אם נתבשלה הביצה עם אינו מינו והיינו תבשיל הא באמת יהיב טעמא דאין מינו קלופה וכשהיתר קלוף מקבל טעם ואם בשאר בצים וכולם אין קליפות הא ה"ל מין במינו אין כאן טעם כלל ולא יורגש מעולם דהא הוא מין במינו וא"כ מאין יודעין דנותן טעם או אינו נותן לכן יותר טוב לומר דבזה ודאי תלמודא דידן חולק אירושלמי וס"ל אם ביצת איסור בקליפתה אינו אוסרת אפי' ההיתר קלוף וכל כונת התוס' ליישב דלא פליג הגמ' לגמרי וס"ל להתיר אפי' באיסור קלוף לזה תי' דרגילין הי' לבשל בצים בקליפתן אבל בזה אם האיסור אינו קלוף יהי' ההיתר קלוף מ"מ אינו אוסר ודברי הש"ע מכוונים: ובזה יש ליישב מה שהקשה התוס' על רש"י דפירש בחולין דף ס"ד ע"ב גיעולי בצים מותרים דטמאה נתבשלה עם טהורה לא אוסר דמיא בעלמא נינהו והקשו שם התוס' כמו שכתב הרשב"א דא"כ הא דפרכינן על ר"נ מהא דאמרי אינשי וכו' ולא פרכינן מברייתא דהכא ולפמ"ש ניחא דברייתא י"ל ה"מ בשניהן אינו קלופות אבל מילתא דר"נ איירי בהיתר קלוף כמ"ש דמיירי בתבשיל ולכך פריך מהא דאמרי אינשי וכו' דע"כ איירי בתבשיל דאל"כ מנא ידעו כמ"ש אם לא שנאמר כמ"ש דאף דשניהם אינו קלופים מ"מ ה"ל כקלוף דרוטב נ"נ כמ"ש ודו"ק: מיהו על הך קושי' הרשב"א י"ל תי' אחר והוא ידוע מ"ש דנחלקו אם יש בגידין בנותן טעם ולא אמרינן ליקום אמילתא ע"י קפילא דטעם קלוש' אית להו ובזו נחלקו אי טעם ממש הוא או לא ולפ"ז י"ל ודאי יהבי טעמא רק משום קלוש והך ברייתא ס"ל כתנא אין בגידין בנ"ט דטעם קלוש לא טעמי' מיקרי וא"כ אף געולי ביצי' לאו טעמא מיקרי ושרי אבל ר"נ דאמר גיד בס' ע"כ ס"ל יש בגידין בנ"ט דדוחק לומר דקאי על שומן שהוא רק מצות פרישה ועיין ר"ת דס"ל דאם אין גיד אוסר אין שומנו אוסר וא"כ ס"ל יש בגידין בנ"ט והיינו דטעם קלוש טעמא נקרא א"כ אף בביצים כן ולכך בעינן ס' ולק"מ ולכך פריך מהא דאמרי אינשי שהוא יתד שלא תמוט דאין בו טעם כלל רק מיא בעלמא וא"ש: וקליפי האיסור ה"ה הרוטב מצטרף לס"א ביצים ופשוט:

8 וי"א וכו' זהו דברי בעה"ת וקשה עלי שידחה דברי הגמ' בגמרא פריך מהך דאמרי אינשי וטרח ליישבו ובעה"ת ידחה אותו בקש ולומר דאין משגיחין במה דאמרי אינשי וכבר תמה היש"ש ע"ש. ומה שנ"ל דס"ל לבעל התרומות הטעם דבעינן ס"א כמ"ש הרמב"ם דמשום דהואיל דלא בטיל גוף הביצה עשהו בפליטתו היכר להוסיף א' ואפשר דס"ל דלא אמרו כן בשאר ברי' דלא שכיח שיבשל איסור עם היתר אבל בביצים שכיח כי דרכן לבשל בלי קליפות כמ"ש התוס' וא"כ מי יודע אם לא בתוך א' אפרוח או דם וכפתחו הרי הריעותא ולכך גזרו בו חז"ל להוסיף במנין א' וס"ל לבה"ת לא משום ברי' דהא בגמ' סתם נאמר ביצים משמע אפי' ביצת טריפה וטמאה ולא שיש בו אפרוח לבד רק ס"ל לבה"ת דביצה לא בטל מתורת חשיבות דבר שבמנין דפסק כתנא דליטרא קציעות ואם כן מ"ש אם אין בטל מחמת ברי' או אינו בטל מחמת חשיבות דבר שבמנין סוף כל סוף חשוב הוא והוסיפו א' בפליטתו לאות שביצים עצמו אינו בטל והא דלא עשהו כן בשארי דבר שבמנין הטעם כמ"ש הטעם בברי' ומ"ש חשיבות דבריה או חשיבות דבר שבמנין: והנה ס"ל ודאי הא דאמרי אינשי מיא בעלמא אין הכוונה שאינם פולטים כלל דהא חוש הראות והרגש יעיד שנותן טעם רק מעט מזער וגוזמא בעלמא כמים רק ודאי דא"צ לס' לבטל פליטתו וסגי בעשרים או שלשים וזהו קושי' הגמ' ר"נ מחמיר ובעי ס' בלי ביצה כשאר איסורים הא אמרי אינשי דלא יהיב טעמא וא"כ מהכ"ת דנצרך כ"כ וזהו ברור בקו' הגמ' רק לכאורה אין זה קושיא דבאמת שורת הדין לבטל פליטת ביצה א"צ ס' רק הגע עצמך ס"א ודאי אינו צריך דכל איסורים בס' וצ"ל דהחמירו להוסיף על שיעור וא"כ לו יהי' דסגי באמת בשלשים וארבעים הא החמירו להוסיף על שיעור ומ"ש דהחמירו להוסיף א' או יותר סוף כל סוף המה ראו להחמיר ולהוסיף בו משארי איסורים להיכר דגוף ביצה לא בטיל וא"כ אין קושיא ולכך ס"ל קושי' הגמ' קאי הכל לס"ד דביצה בס' ולא הוסיפו בשיעורו ושפיר הקשה הגמ' למה בס' בשלשים או ארבעים סגי דלא יהבי טעמא עד שהוא למשל בפי הבריות דהוא רק מיא בעלמא והוצרך הגמ' לכנוס בשנוי' דחיקא אבל למסקנא קיימ"ל ביצה בס"א דהוסיפו להיכר יותר משעור שאר איסורים א"כ לק"מ כמ"ש דמה בכך דאין נ"ט חז"ל החמירו להוסיף בשעורים משאר איסורים וא"צ לכל הנ"ל וא"ש ולק"מ ודו"ק:

9 אם יטעון וכו' הפר"ח מחולק פה וכן לעיל סימן נ"ז עם מהרש"ל אם בעינן דוקא לידה כדעת מהרש"ל או טעינה לחוד סגי והפר"ח נסתייע מדברי הר"ן דכתב דאין טריפה מתעבר ואין להביא ראי' לפר"ח דאל"כ הא דאמר אמימר הני ביעי שיחלי קמא אסורה וא"כ ה"ל זו"ז גורם ומותר והדר בי' הגמ' דקיימ"ל טריפה אינה יולדת וקשה עדיין נימא כך דשחלי קמא אף דשחט תרנגולת ומצא בה בצים אסורים דעם התרנגולת נטרפה אבל שחלא בתרא זו"ז גורם ומותר אם שחט תרנגולת ומצא בה בצים דאין כאן טריפות וביצה נבילה לא מקרי כיון דשחיטה היה כהוגן ומטהר מידי נבלה ויש לדחוק דמ"מ כמו דאסרו חז"ל ביצת נבלה משום מראית עין כן אסרו ביצת שחיטה טריפה מפני מראית עין: איברא בזה יש לדקדק בהך פלוגתא דר"א ור"י ולד טריפה וכו' דנאיד הגמ' מאוקימתא דזה וזה גורם ומחלוקת שנטרפה ואח"כ נתעברה דטריפה אינו מולד נימא דשחט טרפה ונמצא בה בן ט' חי דקיימ"ל ד' סימנים אכשיר רחמנא והרי יש לו שחיטה גמורה ומותר ולר"א איסור דזוז"ג אסור ולר"י מותר דזוז"ג מותר וא"צ למהדר ולומר דפליגי בעובר ירך אמו ודוחק לומר דאפשר כי אמר מהרש"ל בלא כלו לו חדשיו אבל בכלו חדשיו ודאי דהוי כילוד והרי זה לידה גמורה דלא משמע כן מדברי היש"ש דכתב דלמא אם הי' מולידה היה מתה בו ואפשר לומר אף דקיימ"ל ד' סימנין אכשיר ביה רחמנא לקדשי' אפשר דמפסלי מידי דהוי יוצא דופן דפסול בקדשים דכתיב כי תלד וגם בזה ליכא לידה דנמצא במעי אמו ואמו לא הועיל שחיטה כלל ור"א אמר יקריב ודו"ק: עכ"פ לדינא יש להחמיר כמהרש"ל ועמש"ל בהל' טרפות ביותר ביאור:

10 כיצד יעשה יטרפנה בקערה וכו' וכתב הפר"ח דאם חלבון וחלמון אינו מעורבים דא"כ יש לסמוך אסימן בצירוף של עוף פלוני אסור למכור לעכו"ם טריפה דהא שרי ליקח הימנו ולא אסרו רק בטרופות וכ"כ הרשב"א דאם חלבון וחלמון בפ"ע היינו ביצה שלימות דמותר ליקח ומה נ"מ בקלופה וא"כ אף הוא אסור למכור טרפה לעכו"ם עד שיטרפנה. והנה יש לדקדק א"כ מה לפיכך אין לוקחין הא כשמטורף בלא"ה אין לוקחין מחשש טמא כבר כתבו כי האר"י ז"ל באמת ס"ל הך לפיכך לאו דוקא ובלא"ה אין לוקחין משום דלמא טמא הוא וע' בב"י מ"ש בשם רי"ו דר"י לא גריס לפיכך ולכך ס"ל דלכך מותר למכור דבלא"ה לא יזבון ישראל מחשש עוף טמא ולכך בזה"ז דאין חשש טמא דלא שכיח לעולם אסור למכור ובאמת בש"ע מבואר לאיסור והרשב"א תי' דמ"מ העכו"ם מירתת דלמא יקיף זה הביצה עם ביצת עוף פלוני ולא ידמו להדדי וכבר כתב עליו הר"ן שזהו דוחק אלא שאני איני מבין כלל הך סימנים ראש אחד כד וראש אחד חד וכדומה דאמרו עליו סימנים דרבנן דמשמע דרבנן דחקרו תקנו ויסדו אלו הסימנים מה נ"מ אי לא אמר הנכרי מעוף פלוני הלא סימנים הללו אינו מועילים לדינא ואי באמר של עוף פלוני אפי' ליכא סימנים והביצה מטורפת מ"מ נאמן לשיטות רשב"א דמירתת ומה טיבו של סימנים כלל ששנו אותו חז"ל בדבריהם והם אינן מעלין ולא מורידין וצ"ל במי שאינו מוחזק בכשרות מד"ת נאמן רק דחכמים תקנו דלא יהיה נאמן ואינם נקחים אלא ממומחה וא"כ בסימנים הנ"ל יש ליקח הימנו דהימנוהו רבנן בדרבנן אבל בש"ע לא משמע כן דאפי' באינו מוחזק בכשרות בעינן תרתי והר"ן תי' דקמשמע לן אפי' במקום שאין עוף טמא מצוי מ"מ אסור לקנות מחשש טריפה הואיל וטרופות בקערה: ואני איני מבין כיון דאמרינן באמירת של עוף פלוני אינו משקר ואינו אומר בדדמי דמירתת א"כ למה לא ימכור ישראל לעכו"ם אפי' ביצת טרפה שלם רק לא יאמר לו של עוף פלוני טהור וא"כ למשקר לא חיישינן דמירתת וא"כ הא לא יקנה ישראל הימנו דצריך לומר של עוף פלוני טהור וזה לא יאמר דמנא ידע' המוכר לא הגיד לו ובדדמי לא אמר דמירתת וצ"ל דחיישינן דישראל יכירנו בטב"ע דהוא מעוף טהור וא"כ יאכלנו ולפ"ז בלא"ה א"ש לפיכך דאפי' מכיר בטב"ע דהוא מעוף טהור וא"צ לכל דחוקים ודו"ק: