פרדס יוסף, ספר ויקרא א׳:ב׳

« פרדס יוסף Leviticus 1:1 פרדס יוסף Leviticus 1:3 »

1 תוספות על זבחים פתח ↗

והשוחטן בחוץ פטור דברי ר' שמעון - בגמרא לא תני בברייתא שוחט בחוץ והכא לא תני תמורה ונסכים דתני בברייתא וזה תימה וא"ת אי ר"ש ס"ל כרבי אליעזר דאמר פרק ואלו מנחות דף עג: דאין עובדי כוכבים מביאין אלא עולות א"כ מאי איריא קדשי עובדי כוכבים דאין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא אפי' דישראל נמי דהא שמעינן ליה לר"ש בסוף דם שחיטה כריתות כג: דאין פיגול בעולין ואין נותר בעולין וצ"ל דסבר לה כר' יוסי הגלילי דמביאין אפילו שלמים ועוד י"ל דבכריתות דף יג: ודף כג: מוכח דטעמא דר"ש משום דאין איסור חל על איסור וקדשי עובדי כוכבים שרו מדאורייתא כדתניא בגמרא לא נהנין מדרבנן ולא מועלין דגמר חט חט מתרומה:

1 תוספות על נזיר פתח ↗

פרה זו - כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו משמע ליה דהיתה רבוצה מדקתני אם עומדת אני לשנויא דרמי בר חמא יש לפרש לישנא דמתני' הכי אמר פי' אמר אדם הרואה הפרה הרבוצה הא מדקתני הריני עומדת מכלל דרבוצה היא אמר אמרה פרה זו פי' סבורה פרה זו כלומר סבורה פרה זו בלבה מה שהיא רבוצה ומסתמא מחשבה זו בלבה מחמת שרבוצה כ"כ שאינה יכולה לעמוד מאליה ולא שהפרה עצמה מחשבת כן שהרי אין לה דעת לסבור ולחשב אלא כלומר בני אדם העוברים ורואים אותה רבוצה כל כך בכח סבורים בלבם לומר כן ולפי שהרואה הפרה חושב כן בלבו על הפרה לפיכך תולה המחשבה בפרה עצמה כמו והאניה חשבה להשבר יונה ולא שהאניה חשבה כן אלא האדם הרואה האניה חושב עליה להשבר ותולה הפסוק המחשבה באניה ה"נ תולה המחשבה בפרה הריני נזיר אם עומדת הריני מוסב על האדם המקבל עליו הנזירות להכי קאמר הריני נזירה מפיק ה"א הריני נזיר מבשרה אם עומדת ורמי בר חמא מוסיף על לשון המשנה אם עומדת מאליה כי מאליה אינו מלשון המשנה אני צריך לדחוק ולפרש שמוסב על האדם המקבל הנזירות וה"ק אם עומדת מאליה אני נזיר מבשרה ואע"ג דכבר אמרה הריני נזירה כפל מלה הוא על האדם המקבל הנזירות לכן נראה למהר"ף נ"ע דלפום ריהטא דמתני' משמע שהפרה עצמה אמרה הריני נזירה אם עומדת אני היה נופל בטוב בלשון ולכך נשנית במשנה לשון אני אבל לשנויא דרמי בר חמא לא היה צריך לשנות אני שכבר אמרה הריני נזירה ויתור לשון הוא אלא שהמשנה שנויה כאילו הפרה מדברת וכי היכי דמיירי לישנא דמתני' אפרה ה"נ יש לפרש אדלת. והר"ר יוסף איש ירושלים פירש דה"פ דמתני' אמר פירוש אמר האדם כשראה פרה רבוצה כמדומה אני דאמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת שהיא תואבת לעמוד ואינה יכולה וברצון תדור נזירות אם תעמוד אני אשלים לה דבריה כי הריני נזיר מבשרה אם תעמוד וכולה מתניתין אמלתא דפרה והש"ס מוסיף בה מילתא דאמר האדם וקצת לתמוה על שטה זו דאי איירי שהאדם אומר בפירוש הריני נזיר מבשרה אם היא עומדת א"כ הוי כוליה עניינא דאמרה פרה בכדי דאין דיבורה מועיל כלום ונראה לפרש שאין האדם אומר כלום רק שהיה מספר מילתא דפרה ולא שייך בה נזירות רק שתהא מופרשת לאיסורא שלא יהנה מבשרה הלכך כשאדם מספר לפנינו כך בדעתו לקיים עליו שיהיה נזיר מבשרה ופליגי ב"ש וב"ה כאילו אמר האדם בפירוש אני נזיר מבשרה אם תעמוד ומיהו צ"ע דמאי פריך והאמרי ב"ש חדא זימנא הא איצטריך לאשמועינן אע"ג דלא הזכיר כלל נזירות והלכו בית שמאי לשיטתן דכי היכי דלא שייכי גרוגרות לנזירות ואפ"ה נזיר הכי נמי לא שייך בשר לנזיר:

4 תוספות על חולין פתח ↗

אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו - תימה מה צריך קרא למעט לאינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הא הוי זבח רשעים והיכי תיסק אדעתין לומר דמביא ויש לומר דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אח"כ ובשעה שאכל לא היה שב מידיעתו:

5 עירובין פתח ↗

כׇּל זְמַן שֶׁאָדָם מְמַשְׁמֵשׁ בָּהּ — מוֹצֵא בָּהּ תְּאֵנִים. אַף דִּבְרֵי תוֹרָה, כׇּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָּהֶן — מוֹצֵא בָּהֶן טַעַם. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: מַאי דִּכְתִיב ״אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן וְגוֹ׳״, לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לְאַיֶּלֶת? לוֹמַר לָךְ: מָה אַיָּלָה רַחְמָהּ צַר, וַחֲבִיבָה עַל בּוֹעֲלָהּ כׇּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה — אַף דִּבְרֵי תוֹרָה חֲבִיבִין עַל לוֹמְדֵיהֶן כׇּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה. ״וְיַעֲלַת חֵן״ — שֶׁמַּעֲלָת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ. ״דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכׇל עֵת״ — לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כְּדַד? מָה דַּד זֶה כׇּל זְמַן שֶׁהַתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ — מוֹצֵא בּוֹ חָלָב, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה, כׇּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָּהֶן — מוֹצֵא בָּהֶן טַעַם. ״בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָּמִיד״ — כְּגוֹן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן פְּדָת. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּשּׁוּק הַתַּחְתּוֹן שֶׁל צִיפּוֹרִי, וּסְדִינוֹ מוּטָל בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִיפּוֹרִי. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר: פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם לִיטְּלוֹ, וּמָצָא בּוֹ שָׂרָף. תָּנָא דְּבֵי רַב עָנָן: מַאי דִּכְתִיב ״רוֹכְבֵי אֲתוֹנוֹת צְחוֹרוֹת יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהוֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ״, ״רוֹכְבַי אֲתוֹנוֹת״ — אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְּהַלְּכִין מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמוֹד בּוֹ תּוֹרָה. ״צְחוֹרוֹת״ — שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָהּ כְּצָהֳרַיִם. ״יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין״ — שֶׁדָּנִין דִּין אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ. ״וְהוֹלְכֵי״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. ״עַל דֶּרֶךְ״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. ״שִׂיחוּ״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַלְמוּד, שֶׁכׇּל שִׂיחָתָן דִּבְרֵי תוֹרָה. אָמַר רַב שֵׁיזְבִי מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מַאי דִּכְתִיב ״לֹא יַחֲרוֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ״ — לֹא יִחְיֶה וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים צַיָּיד הָרַמַּאי. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: צַיָּיד הָרַמַּאי יַחֲרוֹךְ? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: מָשָׁל לְצַיָּיד שֶׁצָּד צִפֳּרִים, אִם רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מְשַׁבֵּר כְּנָפָיו — מִשְׁתַּמֵּר, וְאִם לָאו — אֵין מִשְׁתַּמֵּר. אָמַר רַבָּה אָמַר רַב סְחוֹרָה אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב ״הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקוֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה״, אִם עוֹשֶׂה אָדָם תּוֹרָתוֹ חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת, — מִתְמַעֵט, וְאִם לָאו — קוֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה. אָמַר רַבָּה: יָדְעִי רַבָּנַן לְהָא מִלְּתָא, וְעָבְרִי עֲלַהּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲנָא עֲבַדְתַּהּ, וְאִיקַּיַּים בִּידַאי. תָּנוּ רַבָּנַן, כֵּיצַד סֵדֶר מִשְׁנָה: מֹשֶׁה לָמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה. נִכְנַס אַהֲרֹן, וְשָׁנָה לוֹ מֹשֶׁה פִּירְקוֹ, נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן וְיָשַׁב לִשְׂמֹאל מֹשֶׁה. נִכְנְסוּ בָּנָיו, וְשָׁנָה לָהֶן מֹשֶׁה פִּירְקָן. נִסְתַּלְּקוּ בָּנָיו, אֶלְעָזָר יָשַׁב לִימִין מֹשֶׁה, וְאִיתָמָר לִשְׂמֹאל אַהֲרֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַהֲרֹן לִימִין מֹשֶׁה חוֹזֵר. נִכְנְסוּ זְקֵנִים וְשָׁנָה לָהֶן מֹשֶׁה פִּירְקָן. נִסְתַּלְּקוּ זְקֵנִים, נִכְנְסוּ כׇּל הָעָם וְשָׁנָה לָהֶן מֹשֶׁה פִּירְקָן. נִמְצְאוּ בְּיַד אַהֲרֹן אַרְבָּעָה, בְּיַד בָּנָיו שְׁלֹשָׁה, וּבְיַד הַזְּקֵנִים שְׁנַיִם, וּבְיַד כׇּל הָעָם אֶחָד. נִסְתַּלֵּק מֹשֶׁה וְשָׁנָה לָהֶן אַהֲרֹן פִּירְקוֹ. נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן שָׁנוּ לָהֶן בָּנָיו פִּירְקָן. נִסְתַּלְּקוּ בָּנָיו, שָׁנוּ לָהֶן זְקֵנִים פִּירְקָן. נִמְצָא בְּיַד הַכֹּל אַרְבָּעָה. מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: חַיָּיב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידוֹ אַרְבָּעָה פְּעָמִים. וְקַל וָחוֹמֶר, וּמָה אַהֲרֹן שֶׁלָּמַד מִפִּי מֹשֶׁה, וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה — כָּךְ, הֶדְיוֹט מִפִּי הֶדְיוֹט — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁחַיָּיב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידוֹ עַד שֶׁיִּלְמָדֶנּוּ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּמִנַּיִן עַד שֶׁתְּהֵא סְדוּרָה בְּפִיהֶם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂימָהּ בְּפִיהֶם״, וּמִנַּיִין שֶׁחַיָּיב לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנִים — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם״. וְלִיגְמְרוּ כּוּלְּהוּ מִמֹּשֶׁה! כְּדֵי לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְאַהֲרֹן וּבָנָיו, וְכָבוֹד לַזְּקֵנִים. וְנֵיעוּל אַהֲרֹן וְנִיגְמַר מִמֹּשֶׁה, וְלִיעַיְילוּ בָּנָיו וְלִיגְמְרוּ מֵאַהֲרֹן, וְלִיעַיְילוּ זְקֵנִים וְלֵילְפוּ מִבָּנָיו, וְלֵיזְלוּ וְלַיגְמְרִינְהוּ לְכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל! כֵּיוָן דְּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה גָּמַר, מִסְתַּיְּיעָא מִלְּתֵיהּ. אָמַר מָר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַהֲרֹן לִימִין מֹשֶׁה חוֹזֵר. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ — הָרַב בָּאֶמְצַע, וְגָדוֹל בִּימִינוֹ, וְקָטָן בִּשְׂמֹאלוֹ. לֵימָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא וְלָא רַבָּנַן? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, מִשּׁוּם טִירְחָא דְאַהֲרֹן. רַבִּי פְּרִידָא הֲוָה לֵיהּ הָהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה תָּנֵי לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה זִימְנֵי וְגָמַר. יוֹמָא חַד בַּעְיוּהּ לְמִלְּתָא דְמִצְוָה. תְּנָא לֵיהּ וְלָא גְּמַר. אֲמַר לֵיהּ: הָאִידָּנָא מַאי שְׁנָא? אֲמַר לֵיהּ: מִדְּהָהִיא שַׁעְתָּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְמָר אִיכָּא מִילְּתָא דְּמִצְוָה — אַסְּחַאי לְדַעְתַּאי, וְכׇל שַׁעְתָּא אָמֵינָא: הַשְׁתָּא קָאֵי מָר, הַשְׁתָּא קָאֵי מָר. אֲמַר לֵיהּ: הַב דַּעְתָּיךְ וְאַתְנֵי לִיךְ. הֲדַר תְּנָא לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה זִימְנֵי אַחֲרִינֵי. נְפַקָא בַּת קָלָא וַאֲמַר לֵיהּ: נִיחָא לָיךְ דְּלִיסְפּוֹ לָךְ אַרְבַּע מְאָה שְׁנֵי, אוֹ דְּתִיזְכּוֹ אַתְּ וְדָרָךְ לְעָלְמָא דְּאָתֵי? אָמַר: דְּנִיזְכּוֹ אֲנָא וְדָרַיי לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לוֹ זוֹ וָזוֹ. אָמַר רַב חִסְדָּא: אֵין תּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בְּסִימָנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂימָהּ בְּפִיהֶם״, אַל תִּקְרֵי ׳שִׂימָהּ׳, אֶלָּא ׳סַיְּמֶנָּהּ׳. שַׁמְעַהּ רַב תַּחְלִיפָא מִמַּעְרְבָא, אֲזַל אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, אֲמַר: אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לַהּ, אֲנַן מֵהָכָא מַתְנִינַן לַהּ: ״הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים שִׂימִי לָךְ וְגוֹ׳״ — עֲשׂוּ צִיּוּנִים לַתּוֹרָה. וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי צִיּוּן לִישָּׁנָא דְסִימָנָא הוּא? דִּכְתִיב: ״וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר, מֵהָכָא: ״אֱמוֹר לַחׇכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ וּמוֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא״ — עֲשֵׂה מוֹדָעִים לַתּוֹרָה. רָבָא אָמַר: עֲשֵׂה מוֹעֲדִים לַתּוֹרָה.

6 תוספות על שבת פתח ↗

דתניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס - השתא משמע דדריש מלשון זכר ונקבה ולא מיתורא דה' דהזכר ואם נקבה דאם לא כן מאי קפריך בסמוך ומ"ש גבי מילה מאי קרא צריך במילה לרבות אנדרוגינוס והא אדרבה צריך מיעוט גבי ערכין למעוטי אנדרוגינוס אלא ע"כ לאו מיתורא דקרא ממעט ליה מערך איש ואשה אלא ממשמעות דזכר ונקבה הלכך צריך קרא במילה לרבות אנדרוגינוס וכ"מ נמי דגבי קידוש ממעט אנדרוגינוס בלא שום ייתור כדמוכח בפרק טרף בקלפי ביומא דף מג. ושם דאמר תנן התם הכל כשרים לקדש כו' ומפרש אשה מנלן אמר קרא ונתן ולא ונתנה כו' ומההיא טעמא דממעט אשה ממעט אנדרוגינוס וקשה לרבי דבנדה פרק המפלת נדה דף כח: ושם מייתינן הך מילתא דערכין וקאמר טעמא דכתב רחמנא הזכר ואם נקבה הא מזכר ונקבה לחוד לא הוה ממעט להו אלמא מיתורא דואם וה' דהזכר קדריש ואומר רבי דודאי מיתורא קדריש כדמשמע התם והא דאיצטריך כל זכר גבי מילה לרבות אנדרוגינוס כי היכי דלא נילף מערכין ומשום הכי גבי קידוש לא צריך קרא למעט אנדרוגינוס דילפינן מערכין וממילה לא ילפינן דאית לן למילף מערכין לחומרא ופסול לקדש והא. דאמר רב בהמפלת גם זה שם טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם כאחת אין חייבין על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה ונפקא ליה התם ביאת מקדש מדכתיב מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס ופריך התם וכל היכא דכתיב זכר ונקבה למעוטי טומטום ואנדרוגינוס והתניא כו' דטעמא דכתב רחמנא הזכר ואם נקבה כו' והשתא מאי קפריך דבלא יתור נמי שפיר ממעט טומטום ואנדרוגינוס משום דילפינן מערכין וי"ל דכי גמרי מערכין לחומרא כמו גבי קידוש אבל לקולא לפוטרו מביאת מקדש כשראה לובן ואודם כאחת לא ילפינן מערכין אלא אדרבה ילפינן ממילה לחומרא לחייבו על ביאת מקדש מיהו קשה לרבי מהא דתני בבכורות בפרק אלו מומין דף מב. ושם הזכר ולא הנקבה כשהוא אומר למטה זכר שאין תלמוד לומר להוציא טומטום ואנדרוגינוס והשתא אמאי איצטריך קרא למעט טומטום ואנדרוגינוס שאינם קדושים לעולה תיפוק ליה משום דילפינן מערכין לחומרא דהיינו חומרא שאין קדושה חלה עליהם וצריך להביא קרבן אחר ובדוחק אומר ר"י דאדרבה היא קולא שאם לא מצא אלא אנדרוגינוס יהא יושב ובטל כעין שמצינו גבי סוכה בפרק לולב הגזול סוכה דף לו: דתניא ר' יהודה אומר אין סוכה נוהגת אלא בד' מינים שבלולב והדין נותן ומה לולב שאינו בלילות כבימים כו' אמרו לו כל דין שאתה דן שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא ד' מינין יהא יושב ובטל ומיהו לא דמיא שפיר לההיא דהתם ודאי סופו להקל שאם לא ימצא ד' מינים כל ימי סוכה נמצא המצוה עוברת וא"א לעשותה עוד אפילו ימצא אחרי כן אבל גבי קרבן אם אינו מוצא עכשיו אלא אנדרוגינוס אחר זמן ימצא וא"כ תחילתו וסופו להחמיר הוא ועוד אומר רבי דההוא קרא דהזכר גבי עולת נדבה הוא דכתיב ולא גבי חובה הלכך לא שייך התם יהא יושב ובטל כיון שאינו מחויב שום קרבן. מ"ר:

7 בית יוסף פתח ↗

הלכות בדיקות הריאה ושאר הטרפות כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו מכאן אזהרה לטריפה וסתם טריפה היינו שטרפה ארי וכיוצא בו וכו' עד ושאר ז' מיני טריפיות יש בהם ספק שמותרים הכל מדברי הרמב"ם בפ"ד מהמ"א ופ"ה מה"ש וכתב ה"ה פ"ד מהל' מ"א שמה שאמרו בכמה מקומות שהטריפות הל"מ בענין כך הוא שמן התורה למדנו שהטריפה אינה חיה לפי שענין הכתוב הוא בשר שנטרף ועדיין הוא חי אלא שסופו למות מחמת טריפותו ולהיות נשלך לכלב וכמו שהוכיח רבינו אבל לא נתבארו בכתוב דברים הטורפים ומביאים לידי מיתה ונאמרו למשה מסיני ומקובלות בידינו נמצא שעיקר הדבר מפורש בתורה ופירוש פרטיות הל"מ וזה ברור ופשוט וכבר יצא לרבינו מזה דבר חדש כתבו פ"ה מהלכות שחיטה והדבר החדש הוא מ"ש אע"פ שכולם הל"מ הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר ז' מיני הטרפיות יש בהם ספיקות מותרים כמו שיתבאר עכ"ל ואני לא מצאתי שום ספק טריפה שיהיה מותר אלא גלודה לדעת הרמב"ם בפ"ט מהלכות שחיטה. ובסימן נ"ט אכתוב בס"ד דלא מכשר לה אלא משום ספק ספיקא וכיון שכן צ"ע היכן מצינו ספק טריפה מותרת:

8 רש"י על סוכה פתח ↗

כל האזרח ישבו בסוכות כתיב - דמשמע סוכה אחת לכל ישראל שישבו בה זה אחר זה ואי אפשר שיהא לכולן דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא ע"י שאלה:

1 אדם כי יקריב, בתוס' וירושלמי שקלים פ"א ה"ד לרבות גרים, ובקרבן אהרן הקשה למה צריך קרא, כיון דמקבלין מעכו"ם כ"ש מגר, ותי' כיון דמצינו חילוק בישראל דמכם חלקתיו, בחולין ה' הו"א שהחלק שאין מקבלין מהם הם גרים, ובאור החיים תי' דאי לאו אדם הו"א איש איש כו' לרבות גרים ולא עכו"ם, ועי' תוס' סוכה כ"ח: ד"ה לרבות, דס"ד ישראלים ולא גרים, וכה"ג במנחות ס"א:, ויבמות ע"ד: וכריתות ז':, ותימה דבסנהד' פ"ה. וערכין ה'. ונדה ל"ד. לא משמע כן, ושמא בכל הני יש ריבוי דמרבי גרים ומשוחררים ע"ש ובתוס' במקומות הנ"ל, וראיתי בברכי יוסף או"ח סי' תר"ס שהק' אמאי נקט בלשון ושמא, הלא בכל הני יש רבוים, בגונב נפש בסנהדרין איתא גונב איש אשה גר ועבד, משמע דמאחיו מפיק לכל דאיתא במצות, וכ"כ הרמב"ם פ"ט ה"ו מגנבה, ומ"ש מנדה מפורש בתו"כ פ' זבין דמנין גרים ועבדים בזיבה ת"ל ואמרת אליהם, ומ"ש מערכין שם בתוס' ג"כ מואמרת אליהם לרבות גרים ועבדים. וממנחות הוא בתו"כ כאן, אדם לרבות גרים שסומכין, והביא מר' ישעי' שתי' דלאו לקבולי קרבן דלא גרע מעכו"ם, רק דבעכו"ם אין טעון סמיכה, דבנ"י סומכין ולא עכו"ם ומאדם ריבה גרים ע"ש, ובזית רענן על ילקוט כ' דהו"א איש איש לרבות גרים ומכם למעוטי עכו"ם כלל וכלל לא כדפריך בחולין י"ג: להכי איצטריך אדם ול"נ כדפריך בזבחים ק"ג. ומשני לרבות גר שמת ואין לו יורשים ה"נ י"ל דאתרבי לענין סמיכה ע"ש, ומצאתי באור זרוע הגדול תשנ"ד שהק' ג"כ זה, ותי' דאיצטריך לרבות קרבן ג"כ לסמיכה ולא כעכו"ם וכר' ישעי' הנ"ל עש"ה, ובברכ"י הביא בשם ר"א מפולדא בירושלמי ספ"ק דשקלים שתי' כאוה"ח. ובאמת איש איש וגו' כ' באמור כ"ב י"ח ושם כ' בקרא ג"כ ומן הגר ואיך כ' דהו"א לרבות גרים, וכן ק' על ר"י וק"א דטפי הו"ל להקשות דגר בהדי' כ' בפ' אמור ג"כ, וכן הק' בצאן קדשים מנחות ע"ג, ותי' דאתיא כמ"ד דעכו"ם לא איתרבי רק לעולה, ומשו"ה צריך ריבוי דאדם לכל הקרבנות ע"ש, אך צ"ע דאיך ס"ד כן והרי כ' בפ' שלח ט"ו י"ד בנסכים עולה או זבח דהוי שלמים וכדאי' בספרי, וכ' וכי יגור וגו' ולהגר הגר, ועמ"ש בפנים יפות: ובמעדני יו"ט על רא"ש ריש הל' ציצית הק' אמ"ש במנחות ע"ג. דגרים חייבים בציצית דפשיטא דכ' בפ' שלח ט"ו ט"ז תורה א' יהי' לכם ולגר, ואי"ל דהני גר תושב דהוי ב"נ, ועוד דלא מקרי גרים סתמא עכ"ל, וכ' בברכ"י דאמת דבספרי דריש תורה א' לכל המצות, אבל אישתמיט מיני' כל הברייתות הנ"ל, ות"כ ויקרא ר"פ כהן משיח, וצו פ"י וי"א, אחרי פ"ו, אמור פי"א ובחקותי פ"ג, דבכל הני בריי' מרבי' גרים, והנ"ל דקרא דתורה א' היא כשליכא מיעוטא, ובכל המקומות כ' בנ"י והי' ס"ד למעוטי גרים, וכן בציצית כ' בנ"י והוא למעט גרים, משו"ה הני דגרים חייבין ומרבי' מדכ' ואמרת אליהם עש"ה, ועשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קכ"ח בתו"כ ותוס' חוליןי"ג: ד"ה אבל, ופ' רצוף אהבה שם., ובס' קוי אור הק' על אוה"ח מזה"ק יתרו דף פ"ו. אתם קרוים אדם ולא אוה"ע כו', הרי בהדיא שמיעט עכו"ם לר"ש משום דכ' אדם, אמנם גוף דברי זה"ק קשה דמפורש בזבחים מ"ה. ומנחות ע"ג. דמקבלין קרבנות מעכו"ם, ובתוס' ד"ה והשוחטן דר"ש כריה"ג ס"ל דמביאין אפי' שלמים וק' ר"ש אדר"ש וצ"ע: ובזה"ק תזריע מ"ח. בכמה דרגין איתקרי בר נש אדם גבר אנוש איש, וגדול שבהם אדם, ועי' יערות דבש ח"ב דף ק"ע: ובית האוצר ח"א כלל ז' אות ט', ופרדס יוסף בראשית דל"ג. ושמות ד"ד., וראיתי מקשים מירמי' ל"ב כ' אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים וגו' בישראל ובאדם, וערש"י ורד"ק ומצודות, דאדם קאי על שאר אומות, וגם מקרא זכרי' ט' א' כי לה' עין האדם וכל שבטי ישראל, ולפרש"י אדם קאי על כל האומות, וי"ל דאדם ודאי מורה על ישראל ולא על אוה"ע והיינו רק במקום דנא' אדם לבדו, אבל בכה"ג דנאמר בישראל ובאדם, או אדם וכל שבטי ישראל, ודאי אדם קאי על האומות, דישראל בפירוש כ' שם - והגמ' אתם קרוים אדם ולא אוה"ע הוא בב"מ קי"ד: - ובילקוט פנינים אות ו' כ' דיש איש עבד ואדם, "איש" נקרא אדון כמו אישי כהן גדול יומא פ"א מ"ה ועבד לוה לאיש מלוה משלי כ"ב ז', ומלוה נקרא איש אדון, "עבד" יקרא מי שאינו בן חורין, "אדם" זה ממוצע, איננו אדון וגם אינו עבד, ונקטה התורה "אדם הראשון" ולא "איש הראשון" כי אדם הי' יחיד ולא הי' משועבד לאחר, אבל לא הי' ג"כ איש שלא הי' מושל על אחרים, שלא היו אז במציאות, ואך אחרי שנתארש עם חוה, שנ' והוא ימשל בה נעשה לאיש, וכשהתבונן רשב"י ראה שבאוה"ע יש רק ב', א', בנ"א יושבי חשך וצלמות, וב', מתענגים על רוב טובה, ויש רק משעבדים ומשועבדים, מושלים ועבדים, אבל רוח היהודית שואפת לשחרר את האדם שיהי' בן חורין בעסקו בתורה אמר, אך בכם יש אדם, אבל באוה"ע אין אדם, רק עבד או אדון, וע"ע בירחון וילקט יוסף תר"ס סי' ר"ג, ואור תורה תרצ"ד סי' ס' - ובתוה"מ אות י' כ' דשם עצם לא שייך לשון נקבה מלשון זכר וכן להיפך, ובשם אדם ל"ש ל' נקבה אדמה, ומזה ידענו שהוא שם עצם, ושם "איש" שיש לשון "אשה", מובן שהוא שם התואר, מורה על שניו. שלא נקרא איש עד בואו בשנים ידועים להיות איש, וע"כ נגזר ממנו שם אשה, וכל מקום שכ' איש ממעט אשה, אם לא שבא ריבוי בפירוש, אבל אדם נקרא תיכף בהולדו ואינו ממעט קטן, ובן יומו מטמא בנגעים: והגר"מ שפירא מלובלין ז"ל אמר על מה ששונאי ישראל יחרקו שן על זה המאמר, ואמר פשט שלגבי עם ישראל יאמר התיבה "אדם" אדם אחד, שכל עם ישראל באשמה, אם אחד יעשה דבר רע, אחריות כל ישראל על זה האחד, וז"פ "אתם קרוים אדם", הכלל יקרא אדם, הגם שעשה יחיד, "ואין אוה"ע קרוים אדם" אצל אוה"ע אם א' יעשה רע, רק הוא נאשם, ולא כל הכלל: וב"נ חייב על עוברים שנ' שופך דם האדם באדם נח ט' ו' ואדם מיוחד על האדם לבדו לא בעל חי, וכמ"ש מאדם עד בהמה, וכן מגביל נגד מלאכים כמ"ש והאיש משה ענו מאד מכל האדם במדבר י"ב ג' ולא ממלאכי שרת, אכן איש שרשו "יש" וכולל הכל ובא גם על מלאכים כמו והאיש גבריאל דניאל ט' כ"א, ופניהם איש אל אחיו שמות כ"ה כ"א, ויאבק איש, מלאך הי' וישלח ל"ב כ"ה, וימצאהו איש זה גבריאל וישב ל"ז ט"ז, ע"ש במלבי"ם אריכות גדול, ובפ' שמיני סי' ק"נ, אחרי סי' קמ"ג, קדושים ג' וצ"ח, בהר כ"א, מצורע ק"כ וקנ"ח וקע"ח, ואילת השחר ממלבי"ם אות רנ"ז ורנ"ח - וע"ע רש"י בראשית ט' כ' איש האדמה, אדני האדמה, וברמב"ן ותוס' נזיר י'. ד"ה פרה, ותנחומא שמיני ט', ושד"ח שיורי הפאה סי' ל"ב, ופרד"י תרומה דף רע"א.: ובענין אדם אי ג"כ אשה, במדרש תהלים א', וזאת תורת האדם, זאת שכתבת בתורתך תצא כ"ג ד' לא יבא עמוני ומואבי, לא כתבת אלא על האדם אבל נקבות מהן מותרות מיד וכו', מזה יהי' ראי' דאשה אינה נקראת אדם, ועי' בית האוצר ח"א כלל י"ג בזה, וי"ל דשם אדם מפני שאדם הוא מן האדמה, ואשה היא מן הצלעות ל"ש גבה שם אדם, ועי' זבחים ה'., עירובין נ"ג:, מימי לא נצחני אדם חוץ מן אשה, וברכות ז': לא הי' אדם שהודה להקב"ה עד לאה, ול"א: לא הי' אדם שקראו צבאות עד חנה, וע"ש ה': לאו כל אדם זוכה לב' שלחנות, וי"ח. לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וזה ל"ש רק באיש ולא באשה, קהלת ז' כ"ח אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה ל"מ, ועי' ירושלמי ברכות ג'. וקידושין א'. חישב אדם לעשות מצוה, ור"ה ט"ז, חייב אדם לטהר ברגל, וברכות ל"א. יכול יתפללאדם, ע"ז כ"ח. אדם חשוב שאני, וע"ע ברכות מ"ו קידושין נ"כ: יומא ל", וברכות כ"ט. אל יפתח אדם פה לשטן ועי' שאגת ארי' סי' ס"ו אי אשה מחויבת לטהר ברגל, ובס' קהלת יעקב ח"ב לשון חכמים אות א' סי' ז', וברכת אהרן מאמר קס"ט או' ג', ופרד"י ח"ב בקונ' בכורי דוד מבני נ"י דף ל"ה, ובפ' מטות ל"א כ"ו שא את ראש המלקוח באדם ובבהמה, והא התם הזכרים הרגו, אלמא דנקבה ג"כ נקראת אדם ובס' דבש השדה אות פ"ז כ', אדם כי יקריב מכם קרבן, דרך מוסר: אדם, בן אדם ראה כי אדם אתה, ר"ת אפר דם מרה, והראי' כי יקריב, כשעולה על דעתך להקריב צריך אתה לומר קרבן לה' ולא לה' קרבן, מחמת שהחיות אינו בידך, ואולי לא תספיק לגמור תיבת קרבן וחזכיר ש"ש לבטלה, ואם כל כך אינו החיות בידך מנין לך להתגאות, ועוד אי' אדם ר"ת אכילה דירה מלבוש, בזו הדברים אדם יותר מבהמה: ובנדרים י'. לא יאמר לה' עולה, עי' בראשונים דחיישינן דשמא יאמר לה' ולא יאמר קרבן, ומוציא ש"ש לבטלה, וגם שמא ימלוך מלידור, וגם אי' הטעם דשמא ימות מיד שיאמר לה', אך ק' דלמיתה בזמן מיעוט לא חיישינן, עי' תוס' יומא ב'. ד"ה וחכ"א, וכן קיי"ל דמברך עובר לעשייתן בפסחים ו, ואם הי' חשש לא תיקנו חכמים לברך כן, וביומא ל"ט. לה' חטאת, יקשה ג"כ דה' קודם, ובתוס' ישינים שם הק' זה, ותי' שא"ה דכ' אשר עלה עליו הגורל לה' והדר ועשהו חטאת אחרי ט"ז ט' ועמ"ש בפנים יפות, ובפרד"י וישלח דף רמ"ג, ובפ' ברכה ל"ג א' לפני מותו פרש"י סמוך למיתתו, ובמדרש שהי' מלאך המות שחוט לפניו, ותמוה, וי"ל דגם שם ק' איך אמר משה, ה' מסיני בא, והקדים ה', וזה תי' המד' שמה"מ שחוט לפני' ולא הי' ירא שמא ימות בלי ידיעה ובענין אדם ולא עכו"ם, ובלשון איש חשובות, ולשון רעהו, הארכתי מאד בפרד"י ח"א דף ל"ג, וח"ב דף ד', ל"ו, ס"ט. ק"ז קל"ט ר"א. רכ"ב. רע"א. ושם במלואים תל"ד. עש"ה מ רב חדשות:

2 שם אדם כי יקריב מכם קרבן, תחת אדם מכם כי יקריב, מרמז כשאדם רוצה לקרב עצמו לעבודת ה', צריך לקרב עצמו כולו, ולבטל כל חושיו לה', דכל זמן שיש לו במחשבה עצמו לא יוכל להיות מקורב להקדושה, וז"ש כשיקריב במכם אז הוא קרבן לה""ז וז"ש בדברים ה' ה' אנכי עומד בין ה' וביניכם. אנכי' גיאות, זאת המחלק כין אנושית לאלקית, וזה עומד בין ה' וביניכם ויש הרבה פסוקים בסגנון זה, ובפסוק ט"ו והקטיר המזבחה ונמצה דמו, תחת ונמצה דתו והקטיר המובחה ויקרא ד' כ"ב אשר נשיא יחטא, תחת נשיא אשר יחטא, ועוד מקומות שהבאתי בפרד"י תרומה דף רע"ח: ובאחרי לי"ו ה' וזבחו זבחי שלמים לה' אותם. תחת וזבחו אותם זבחי שלמים לה' אמור כ"ב בי' וינזרו מקדשי בנ"י ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי, תחת וינזרו מקדשי בנ"י אשר הם מקדישים לי ולא יחללו ובחקתי י"ט ז' ואחר יבא המחנה וטמא וגו', ובמשלי י"א ו' ובהות בוגדים ילכדו, כלומר ובוגדים בהות ילכדו, וש"א לג' ג' ישעי' נ"ט כ"א, הושע ח' ב' וי"ד ג', תהלים ע"ב ב' וי, פ"ו ב', קי"ג ה', קי"ט ד', קל"ח ב', ובפ' לך י"ד י"ב, ועי' מקור ברוך דף ק"ט וספרו תוספות ברכה שם הרבה:

3 שם מכם, בס' ספרדי יד משה כ' דבפ' בא י' כ"ד כ' גם טפכם ילך עמכם, וכוונת פרעה הי' לומר דילכו עמהם הטף ומהם יקריבו קרבנות שהוא דבר המובחר והחשוב להם, וז"פ כי יקריב מכם קרבן. אל תחשבו כפרעה להקריב מטף אלא מן הבהמה, ועי' מ"ש בפרד"י משפטים דף רכ"ב:

4 שם רש"י בנדבה מיירי מה אדה"ר כו' וקשה למה מפרש תחלה כי יקריב והדר על תיבת האדם, ועי' פנים יפות, וי"ל דקשה ל"ל למעט גזל הא תוס' חולין ה'. ד"ה אינו, הקשה ל"ל קרא על מי שאינו שב מידיעתו אינו חייב קרבן ת"ל דזבח רשעים תועבה, ותי' דקמ"ל אף בעביד תשובה אינו מביא קרבן אח"כ ועי' באר שבע הוריות ומ"ש בזה במשנה למלך פ"ג ה"ז משגגות א"כ ה"נ ק' איך ס"ד שיביא מן גזל הא הוי ז"ר תועבה, ותי' תוס' ל"ש דבגזל ל"מ תשובה עד שישיב הגזלה, אכן כ' המפורשים דבנדבה ל"ש ז"ר תועבה, דזבח היינו קרבן חובה, ולכן כ' רש"י תחלה בנדבה איירי ושוב מצי לפרש דאדם בא למעט גזול, ועי' בכתנות אור בסופו דבר נכון ובמשל"מ שם כ' דבמומר לתיאבן ל"ש ז"ר תועבה, וק' הא דפריך בשבועות י"ג. הא ז"ר תועבה, דילמא מיירי שעבר לתיאבן, ועמ"ש בזה בס' נחלת עזריאל חולין ה'. ובספרו פרפראות לחכמה עה"ת, - ובס' כלי חמדה הביא קו' בב"ק ס"ו: קרבנו ולא הגזול, אילימא לפני יאוש פשיטא כו' לשי' ס' יראים והובא במג"א סי' תרל"ז סק"ג אף דגזל עכו"ם מותר לא הוי לכם. א"כ י"ל דקרבנוממעט גזל עכו"ם אף דמותר לא הוי קרבנו, ויהי' מוכח מזה כמ"ש בשו"ת חתם סופר או"ח סי' ק"פ, דקרבנו אינו דומה ללכם, וא"צ שיהי' שלו ממש, רק אם אין רשות אחרים מעכב עליו שוב כשר לקרבן, ומה"ט גם קרבן אסורי הנאה כשר להקרבה ולכן גזל עכו"ם אי מותר הוי בכלל קרבנותיו: ובחמדת ישראל ח"א דף פ"ו: הק' מרש"י סנהד' נ"ט: דלא הפקיר הבהמות לאדה"ר, ומר"ם ורמ"ה מבואר דכל איסור בשר לאדה"ר הי' משום דלא נפק מכלל גבוה להיות של אדם, ומרש"י מוכח שכ' מה אדה"ר לא הקריב מגזל דהכל הי' שלו, אך להחת"ס א"ש דאז הי' הכל של גבוה ולא הי' של אחר כיון דגם לבניו הי' אסור בשר, ושפיר הי' יכול להקריב, וכוונת המדרש דהכל הי' שלו לא קאי על אדם, דפשיטא דאם אדם גזל דבר שזכה בו בנו הי' חייב מיתה על הגזל, רק הכוונה על הבהמות להקרבה דבזה ל"ש גזל כיון דהכל הי' משל הקב"ה ולא הופקר לאדה"ר ולבני' ול"ש גזל, גם אתם לא תקריבו מגזל, והיינו מה שיהי' רשות אחר מעכב עלי', וע"ע פרד"י בראשית דף ט"ז:, וס' פני מבין, וס' גרגרי כסף וירא כ"ב י"א - עוי"ל רש"י הנ"ל, דאתם קרוים אדם ולא עכו"ם, וכאן לא נוכל לומר כן, דאדם למעט עכו"ם, דכאן בקרבנות נדבה מדבר, ועכו"ם נותנים נדרים ונדבות כישראל, וא"כ ק' אדם למה נאמר וכו' - ובמדרש אי' אדם כי יקריב הה"ד הבן יקיר לי אפרים, דקשה דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ולמה יועיל קרבן ותשובה, ע"ז מתרץ הבן יקיר לי, והודיע בעצמו שאנו בני', ואב שמחל על כבודו כבודו מחול:

5 שם מן הבהמה, בחולין ה'. להביא בנ"א שדומין לבהמה פושעי ישראל חוץ ממומר, ובתורה תמימה כ' שדרשא זו וכיוצא בה נאמרה ע"ד רמז ואסמכתא שלא ישכח דאסור לכתוב דברים שבעל פה והיו מחפשים אמצעים לחזק כח זכרונם ועשו סימנים לכל דבר, ובעירובין נ"ד: עשה ציונים לתורה, ועי' תשו' הרא"ש כלל י"ג, ובהכותב בעין יעקב, ובפרד"י וארא נ"ג, ושפ"ה, הרבה חדשות בזה - ובס' עדות ביוסף כ' דיש ג' טעמים למה לא מקריבים מן חיה, א', דלא הטריח ה' לצאת ביערים. ובהמה בנמצא, ב', לחיה יש גיאות, ובהמה אין לה, וה' שונא גיאות, ג', אלקים יבקש את נרדף קהלת ג' ט"ו, ובהמה נרדף, ולעתיד דכ' ישעי' י"א ז' אריה כבקר יאכל תבן באבוס אחד ונער קטן נוהג בם, לפ"ז יהי' בנמצא גם חיות, גם שלום יהי' בין בהמה לחיה ולמה יהי' מקריבין אז רק מבהמות, וע"כ משום גסות רוח, וז"פ בתהלים נ"א י"ט זבחי אלקים רוח נשברה, דקרבנות רק מבהמות, ומוכח כי לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, ואל תאמר דלכך מקריבים רק בהמה משום ב' טעמים הנ"ל, ע"ז אמר הטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ זבחי צדק, ואז לא יהי' נרדפים, וגם חיות בנמצא, ואפ"ה אז יעלו על מזבחך פרים, ומוכח דלב נשבר ונדכה לא תבזה:

6 שם הבהמה, רש"י להוציא נרבע הבקר להוציא נעבד, והק' רא"ם כיון דאמרי' בגמ' שבכל א' יש חומרא מה שאין בחבירו א"כ הו"ל כמו שקולים דהי מינייהו מפקת, וכוונתו דלכתוב או הבהמה או הבקר ומכח שקולים שמעי' תרוויי', ותי' כיון דבכל א' יש מה שאין בחבירו אינם שקולים, דלא אמרי' רק היכי דבתרוויי' יש קולא א' או חומרא א', דאי ס"ד היכי דיש בזה מה שאין בזה מקרי שקולים, א"כ מה תי' בגמ' כששאלו לכתוב חד מיני' וליתי אינך, ותי' מפני שיש בא' מה שאין בחבירו, ובס' יבין שמועה כלל נ"א הק' עליו דאשתמיטתי' קו' תוס' זבחים י"ד:, והק' דנמי ק' דלכתוב חד ומרבי' תרוויי', ותי' דיש חילוק היכי שיש משמעות, ותו ק' דלמה לא תי' כתוס' שם, והביאו בהליכות עולם דיש לחלק בין לרבות בין למעט, דאין ממעטין תרוויי' מחד קרא, עוד ק' דכאן בגמ' דלכתוב חד מיעוט וממעטי' תרוויי' דשקולים, וקו' גמ' באופן אחר דיאמר מיעוט א' וממעטינן חבירו במה מצינו, וא"כ היאך הוכיח לקושייתו דל"א שקולים למעט ב' מחד קרא היכי דאין להם חומרא שוה, דהתם בגמ' משני שפיר שיש בא' משא"כ בחבירו, וכיון שכן לא ילפי' בבנין אב. שמסור כלל בידינו שכשיש במלמד חומרא שאינה בלמד עושים ממנה פירכא לסתור הדין, ואף שבלמד יש אלף חומרות ואיך מביא ראי' מהא קו' גמ' לקושייתו והם רחוקים מאד עכ"ל: ובס' יד אליהו דפ"ט מהג' הספרדי ר' אלי' גאליפאפה כ', בת"כ ותמורה כ"ח: להוציא נעבד וטרפה ופריך והלא דין הוא ברובע ונרבע ומה בע"מ כו', והק' דכל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, פסחים כ"ז. אין ביעור חמץ אלא שריפה כו', וסוכה ל"ה סוכה רק בד' מינים כו', וכאן נמי לא מצא אלא נעבד וטרפה יהי' יושב ובטל, וי"ל דל"א זה רק כשע"י הק"ו אנו דנין לפסול כל הדברים ולהעמיד ההיתר רק בדברא' כמו בסוכה, דלא הכשיר רק ד' מינים ובחמץ רק שריפה, ובעמוד ההיתר בפרט א' קרוב הדבר לומר הרי לא מצא כו', אבל בקרבנות שלא בא הק"ו אלא לאסור פרט א' ושאר כל בהמות כשרות ל"ש הרי לא מצא כו' שרחוק שתהי' יד ה' הויה בבקר ובצאן שוב הק' ממנחות פ"ו. אף מנחות הי' בדין שיטענו שמן זית זך, ומה המנורה כו', והק"ו לאסור כל השמנים ולהניח ההכשר בא' דהיינו זך, ומ"ט ל"א הרי לא מצא כו', וי"ל דשם לא ק"ו גמור רק גילוי מילתא בעלמא כיון דהוצרך שמן זית זך למאור ה"ה כאלו כ' בפירוש גם למנחות דאכילה עדיפא ממאור ושתק ממנחות דומיא מה שאסר בת הבת ושתק מבת, וכמו שאסר בב"ח בישול ושתק מאכילה, ואם תתעקש דכי בידך תלי' אינו אלא ק"ו גמור ולא גילוי, אשיבך בד"א דבתוס' שבת קל"ו: ד"ה דתניא שכ', ל"ד להתם דלא מצא ד' מינים המצוה עוברת אבל בקרבן אם לא מצא עכשיו רק אדרוגנס אח"כ ימצא, תחילתו וסופו להחמיר הוא, וה"ה במנחות דאם לא ימצא היום ימצא למחר ע"ש באריכות - וע"ע בלימודי ה' סי' ע"ה בישוב קו' הנ"ל במנחות פ"ו., וביד מלאכי סי' שכ"ג, ובשו"ת בנין ציון סי' קט"ז, ובשד"ח כ' סי' קנ"ו הק' ג"כ מבכורות נ"ג: ומה החדש וישן שאינם כלאים זב"ז וכו', וק' דסופו להקל אם לא ימצא י' מכל מין יהי' יושב ובטל וסיים בצ"ע, ועי' ירחון שערי תורה ח"ה סי' מ"ד בזה, ובפרד"י משפטים רכ"ג. הרבה מזה:

7 שם רש"י מן הבקר להוציא טרפה, הוא ממנחות ה': ותמורה כ"ט. ות"כ, ובס' קרן אורה שם הק' למ"ל קרא אטרפה הא אפי' לב"נ נאסרה, ובזבחים קט"ז. ומי איכא מידי וכו', וכה"ג הק' תוס' זבחים ס"ח: ד"ה ושנסמית לענין הא דאיצטריך גם למחוסר אבר בעוף הא נאסר לב"נ, ותי' דאם לא נשנית הו"א דלישראל נאסרה ולא לב"נ, והכא ליכא למימר הכי דא"כ מה קאמר והלא דין הוא, ונהי דשפיר ידעי' מק"ו מ"מ אם לא נשנה הו"א דלישראל לחוד נאמרה כמו כל מצוה שנאמרה ונשנית קרא איצטריך לאסור ב"נ ג"כ, ונ' דאי לא קרא הו"א דעשה דאכילת קדשים ידחה לאו דטרפה, כזבחים צ"ז: עש"ה: ובר"מ פ"ב ה"י מאה"מ בהמה שנולדה בה א' מטריפות האוסרת אותה באכילה אסורה למזבח שנ' הקריבהו נא לפחתך כו', והק' הכ"מ שבגמ' ות"כ דרש ממן הבקר להוציא טרפה משמע שמן התורה הוא, ואפשר דסובר דסמך בעלמא הוא, ובס' המדרש והמעשה כ' דכוונת הר"מ דאפי' ספק טריפות, ולשיטתי' דספד"א אסור רק מדרבנן והו"א דרק להדיוט אסרו ולא לגבוה, לזה נקט קרא דהקריבהו, ומינה ידעי' ספק כודאי דהא סו"ס לפי דעתו אסורה, וא"ש שדקדק הר"מ "האוסרות אותה באכילה", להודיעני דאי אך באכילה אסורה, לוא יהי' מדרבנן שוב נאסרת ג"כ לגבוה מטעם הקריבהו, ובשער המלך פי"א משחיטה הק' דלר"מ דטריפות למזבח רק מדרבנן וסוגיא דחולין י"א. כנגדו דהוכיח דאזלי' בתר רוב מרישא של עולה ופרה אדומה ועגלה וכו' ליחוש דילמא טריפה כו', ואי אינה מה"ת אין ראי' הנך דקדשים נינהו, ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' ע"ב תי' דהר"מ לא קאמר רק בטריפות פנימיות דאף להדיוט לא למדנו רק מהלכה למשה מסיני, משא"כ דרוסה גם הר"מ מודה דאסורה אף למזבח מה"ת, ועי' ב"י יו"ד סי' כ"ט, וא"כ בכל הקדשים הוי לן לחוש לס' דרוסה דצריכים בדיקה ממוחא עד אטמא אי לא אזלי' בת"ר, וע"ע בזה בירחון כתר תורה סי' י"ח תי' לקו' הנ"ל: ובאמת שעל ספק זה בענין טרפות למזבח כבר נתעורר בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ס"ט והוכיח מחולין דאפי' טרפות דלאו דרוסת הזאב ג"כ דאוריי' נינהו למזבח ע"ש ולא כחת"ס, וגם אי דהוכחות הש"ס אינה אלא מספק דרוסה לידחי לי' הש"ס כי היכי דדחי להראי' ממכה אביו כגון שהיו חבושין בבית אסורים, ה"נ נימא כגון שהי' הבהמה חבושה וידענו שלא נדרסה דבשלמא שאר טרפות הבאות מחולי שבפנים ודאי לית להו שום בדיקה מחיים, משא"כ חשש דרוסה שהוא דבר הבא מבחוץ הי' אפשר לברר, ע"י עדים אף בלי שנסמוך ארוב, וי"ל אף דטרפה למזבח אינו אלא מד"ס מ"מ היכי דא"א בבדיקה יש לחוש תמיד דילמא הוי מחוסר אבר מבפנים, ועמש"ל ה' ז': ובחולין נ"ח: אכלה סם מותרת משום טרפה ואסורה מסכנה, ובס' הדרוש והעיון חקר אי אסורה לגבו דלא הוי אכילה, ובירושלמי סוכה סופ"ד יין מגולין פסולין למזבח הרי דדבר סכנה אסור לגבוה, ובריב"ש סי' קס"ג חקר אם הקרבנות היו צריכין בדיקת הריאה מחשש סירכות, ועמש"ל בפ' צו ז' כ' – ויש לחקור בצמקה הריאה ע"י אדם דטרפה ובידי שמים כשרה, והבדיקה שמושיבין הריאה למים מעל"ע אם חזרה לברייתה כשרה בחולין נ"ה: ויו"ד סי' ל"ו סט"ו, ובקדשים לזרוק הדם קודם הבדיקה לא היו רשאים דשמא טרפה, ולהמתין עם הבדיקה עד למחר ג"כאי אפשר, דהזריקה צ"ל באותו היום של השחיטה בזבחים נ"ו., ומסתבר דלא הי' בודקין רק שורפין תיכף כדין נשחט ונמצא טרפה כר"מ פ"ב הי"א מאסורי מזבח, ויש בזה היכי תמצא שהבהמה מותרת והריאה אסורה, בצמקה דצריך בדיקה במים מעל"ע, ואם חזרה לברייתה כשרה אבל הריאה עצמה אסורה מפני שהי' כבושה מעל"ע כדאי' ביו"ד סי' ס"ט סט"ו, וכ"כ בתבו"ש סי' ל"ו ס"ג, ועשו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ת סי' ל"ג שכ' דיש אופן שאפי' הריאה מותרת, שהחליפו המים בתוך מעל"ע, דכבוש לא הוי רק בנשרה באותם המים בעצמם ולענין בדיקה אפי' נחלפו המים סגי ובענין טריפות העוף ע' לקמן א' י"ד מ"ש ברמב"ם הנ"ל:

8 שם תקרבו רש"י מלמד שהיו מביאים קרבן א', ובמנחות ק"ד: יליף מאיש איש כו', וע' קרית ספר פ"ג משגגות, וכ' בס' אליהו זוטא או"ח סי' תר"ה דב' מביאים בערב יה"כ כפרה אחת, ע' רביד הזהב, ובאה"ט סק"ב, וכתורה תמימה כ' שכמה מצות שכ' בלשון רבים, ואינם בשותפות כלולב ולקחתם, וציצית ועשו להם, אך כאן מדכ' בל' יחיד אדם כי יקריב ומסיים בל"ר, וז"פ רק בנדבה ולא בקרבנות חובה דצריך כפרה שלימה כב"ק מ'. בכופר דאי כופרא כפרה צריכין לשלם כופר שלם, ולרש"י אינו מקרי של צבור רק הבא מן הקופות דהיינו מתרומת הלשכה אז אם גובין בתחלה, אין זה רק כעין שותפות רבים, ולכן אף דאין צבור מביאין עוף ושלמים היינו רק מתרומת הלשכה אבל מ"מ מתנדבין בתחילה, ורמב"ן סובר כי רוב ישראל הוא הגורם דין צבור אף שאין בא מן הלשכה, וברא"ם כ' אפי' אלף שנשתתפו כשר, ופשוט דעכ"פ בעינן שיהי' לכל אחד שוה פרוטה כרש"י גיטין י"ב: ורש"י סוכה כ"ז: בסוכה, ועשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' קכ"ה, ופרד"י ח"ב במלואים דף ת"ג, הרבה: ועי' בהדרוש ועיון בב' שנדרו קרבן ואחד רוצה ליתן חלקו והשני לא, אינו עובר הא' דנתעכב ע"י השני. וי"ל דשותפים ערבים זל"ז בחו"מ סי' ע"ז ס"א. אם הב' אינו רוצה לתת חלקו מחויב הא' להביא הקרבן. ואם נתן פטור השני. ורק אין להראשון רק תביעת ממון מהשני. כדין שותף שפרע כל החוב גובה מהשני חלקו, שם בחו"מ. אבל בל תאחר גם הב' לא עבר ועמש"ל ד' ג'. וע"ס זרע אברהם סי' ד' אות כ"א שהאריך בזה. והביא תוס' שבועות י"ד. וש"ס מנחות נ"ב. והוריות ג': וירושלמי שקלים פ"ז ה"ג: ויש להביא ראי' גדולה מתוס' מעילה ט': בסופו שכ' שם ק"צ פירוש אף אם מתו אותו הדור של עולת צבור. צבור קיימא כי דור הולך ודור בא ע"ש. מבואר דהקרבן טוב שיהי' שם צבור ולא לכל יחיד ויחיד. ויש להעיר עוד מרש"י קרח ט"ז ט"ו יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור ע"ש:

1 תוספות על יומא פתח ↗

וחכ"א א"כ אין לדבר סוף - דאי איכא למיחש למיתה דחדא ניחוש אפילו למיתה דתרתי ותלת ואע"ג דבפ' ד' אחין יבמות דף כו: משמע לסתם מתני' דהתם דלמיתה דחד חיישינן לתרי לא חיישינן וסתם מתני' דהכא ס"ל דאי חיישינן לחדא ניחוש נמי לטובא י"ל דה"ק הכא נהי דחיישינן למיתה דחד לזמן מרובה כמו בההיא דפרק ד' אחין ג"ז שם. דילמא אדמייבם חד מיית אידך מכל מקום למיתה לזמן מועט כי הכא לא הוה לן למיחש אלא משום מעלה דכפרה חיישת לזמן מועט אם כן ניחוש אפילו לתרתי ותלת אי נמי התם חששא בעלמא הוא משום ביטול מצות יבמין וליכא איסורא כולי האי אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה ניחוש אפילו לתרתי ותלת ואפילו לזמן מועט וא"כ אין לדבר סוף הלכך ליכא למעבד תקנתא להאי חששא וכי פריך בגמ' לקמן יומא דף יג. מאי שנא דגבי טומאה דשכיח טפי ממיתה כדאמר בגמרא סגי לתקן לכהן אחר תחתיו והכא חיישינן לתרתי ותלת הוה מצי לשנויי כי האי גוונא ההיא חששא בעלמא היא ולא היה צריך להפריש אחר כי מסתמא ימצאו הרבה שיהו ראויין לעבודה אלא מעלה בעלמא הלכך סגי בחד אלא בלאו הכי משני שפיר:

1 תוספות על סוכה פתח ↗

לרבות הגרים. דס"ד ישראל ולא גרים כי האי גוונא אשכחן פרק כל המנחות באות מנחות דף סא: ושם גבי תנופה דאמרי' אין לי אלא בני ישראל גרים ועבדים משוחררים מניין ת"ל המקריב וכן בפרק הערל יבמות דף עד: ושם ובספ"ק דכריתות דף ז: דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה משוחררת מניין ת"ל אשה ותימה דבפרק אלו הן הנחנקין סנהדרין דף פו. ושם גבי גונב נפש אמרינן בני ישראל למעוטי למי שחציו עבד וחציו בן חורין אבל כולו משוחרר לא ממעט מבני ישראל וכן בפרק בנות כותים נדה דף לד. בני ישראל מטמאין בזיבה ואין הנכרים מטמאין בזיבה אבל גרים ומשוחררים לא ממעטי וכן במנחות בפ' שתי מדות מנחות דף צג. ושם בני ישראל סומכין ואין הנכרים סומכין אבל גרים ומשוחררים סומכין ובפ"ק דערכין דף ה: בני ישראל מעריכין ואין הנכרים מעריכין ושמא בכל הני יש שום רבוי דמרבינן גרים ומשוחררים:

4 באר שבע על הוריות פתח ↗

לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו תימה מה צריך קרא למעט לאינו שב מידיעתו ועומד ברשעתו הא הוי זבח רשעים והיכי תיסק אדעתיה לומר דמביא וי"ל דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אחרי כן ובשעה שאכל לא היה שב מידיעתו כך כתבו התוספות בפרק קמא דחולין וקשה לי על דבריהם שהרי שם בפ"ק דחולין נפקא לן מקרא מכם ולא כולכם להוציא את המומר שאין מקבלים ממנו קרבן עולה א"כ מאי משני התוספות לקושייתם התם גבי עולה מה צריך קרא למעט הא הוה זבח רשעים תועבה ובפרט לפי מה שפרש"י שם בהדיא הטעם שאין מקבלין ממנו עולה משום דכתיב זבח רשעים תועבה א"כ מה צריך קרא למעט. לכן נראה לי ליישב קושייתם של התוספות עם הצריכותא דעביד הגמ' שם בפ"ק דחולין דאיצטריך קרא למעט מומר שאינו מביא חטאת אע"ג שאינו שב מידיעתו ועומד ברשעו משום דסלקא דעתך אמינא הואיל דחיובא הוא אימא לקבל מיניה כדי שלא יהא חוטא נשכר והא דכתיב זבח רשעים תועבה היינו בקרבן נדבה קמל"ן דאפילו חטאת שהוא חיובא לא מקבלינן מיניה כן נראה לי וכל זה כתבתי לדעת התוספות שפירשו מלת השב מידיעתו היינו שחוזר בתשובה אחר שעבר שלפי זה קשה היאך אמר יצא מומר שאינו שב כלומר שאינו חוזר בתשובה אחר שעבר מה צריך קרא למעט כו'. אבל לפי מה שפרש"י בפ"ק דחולין מלת השב מידיעתו היינו הפורש ונבדל מתחלה ואין עובר אם היה יודע שהוא אסור כו' אין אנו צריכין לכל זה כי הקושיא מעיקרא ליתא:

5 חולין פתח ↗

מֵיתִיבִי: ״מִכֶּם״ – וְלֹא כּוּלְּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַמְשׁוּמָּד. ״מִכֶּם״ – בָּכֶם חִלַּקְתִּי וְלֹא בְּאוּמּוֹת. ״מִן הַבְּהֵמָה״ – לְהָבִיא בְּנֵי אָדָם שֶׁדּוֹמִים לִבְהֵמָה. מִכָּאן אָמְרוּ: מְקַבְּלִין קׇרְבְּנוֹת מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ בָּהֶן בִּתְשׁוּבָה, חוּץ מִן הַמְשׁוּמָּד, וּמְנַסֵּךְ אֶת הַיַּיִן, וּמְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא.

8 תוספות על מעילה פתח ↗

קרבנות צבור לצבור - פירוש אף אם מתו אותו הדור של עולת צבור צבור קיימא כי דור הולך ודור בא קהלת א׳:ד׳:

« פרדס יוסף Leviticus 1:1 פרדס יוסף Leviticus 1:3 »