21וסמך ידיו עמ"ש בפ' ויקרא א' ד' ובטור או"ח סי' ר"ה מניח ידו על ראש התרנגול וסומך עליו וכו', וק' דסמיכה צריך ב' ידיו כמנחות צ"ג. ור"מ פ"ג הי"ג ממעה"ק, וא"ש לטו"ז שם הי' נראה כמקדיש קדשים ושוחטן בחוץ, וכמ"ש באו"ח סי' תס"ט ולהכי אין להניח רק יד אחת שיהי' ניכר שאין זה כסמיכה על הקרבן רק לזכר בעלמא - ורמ"א שם כ' וסמך ידיו וצ"ע, ובהדרוש ועיון הביא שבשו"ע או"ח שנדפס באמרשטרדם ש' תנ"ז כ' ברמ"א "ידו". ועי' באר שבע סי' נ"ג וסידור יעב"ץ, ובס' ברכת אהרן מאמר א' בזה, וגם צ"ע מה שאומרים בעת שלוקחים תרנגול לכפרה בני אדם יושבי חשך ב' תיבות "בני אדם" מה טיבן, בתהלים ק"ז כ' רק יושבי חשך וגו', וכ' בהדו"ע ע"פ מג"א שם דב' רשאים ליקח כפרה א' דב' נודבין קרבן אחד כמנחות ק"ד:, וי"ל דבסידורים הי' כתיב בראשי תיבות ב"א והוא קיצור "ב' אומרים" כלומר שב' אנשים יכולים לומר כאחד הפסוקים ולצאת בתרנגול אחד, וע"י טעות המדפיסים כ' "בני אדם", ובאמת בטור כ' רק יושבי חשך וחסר תיבות בני אדם, ובכלבו סי' ס"ח הביא רק הפסוקים אוילים מדרך פשעם:22שם עתי יש הבדל בין עת ובין מועד, מלת עת מציין נקודה הזמניית המחויבת לאיזה דבר מצד הסדר הטבעי, ומלת מועד מציין נקודה אמנית נגבלת ע"י הדת או ההסכמה, תוה"מ אות נ"ג - ורש"י פי' עתי מוכן לכך מיום אתמול וכ"פ ביומא ס"ו:, ותיב"ע די מזמן מן אשתקד, משמע משנת העברה, וכ"כ ברע"ב ב"ב פ"ו מ"ג וע"ש בתי"ט. וברשב"ם ורד"ק פי' איש הבקי בדרכים ומדבריות שהולך שם כל עת, ובירושלמי יומא פ"ו ה"ג עתי שיהי' עתיד ר"ל מוכן כמו להיות עתידים ליום הזה אסתר ח' י"ג, ובריטב"א יומא דילפי' מתיבת המדברה, בשם מד' ועי' שיח יצחק יומא דק"ד. וברא"ם, וביומא שם ות"כ עתי אפי' בשבת, וק' מנ"ל וי"ל דיום או לילה נקרא עת, ויום לילה נקראו מעת לעת, וכשאמר עתי משמע דנבחר לזה חצי מעל"ע כלומר מערב יו"כ ושפיר פרש"י המוכן לכך מיום אתמול, ואםנאמר דאינם דוחין שבת וטומאה הרי נבחר יותר מעת הנ"ל, ול"ש לומר עליו עתי, ומשמע עתי שדוחה שבת עי' ס' פרי חיים: והקשו על גמ' הנ"ל אפי' בשבת שאם הוא חולה מרכיבו על כתפו, ולמה לא אמרו חילול שבת דהי' קושרין לשון של זהורית בראש השעיר שבת פ"ו, והמשלח הלך אחריו הוא חילול שבת ע"י מחמר אחר בהמתו וע"ש בהגהות רצ"ח, שהשאג"א הק' כן, ובשו"ת אבני חפץ סי' ק' תי' דמה שקשרו בראשו הי' תקנה מאוחרת, ומתחילת הי' קושרין על פתח האולם כיומא ס"ז., ולפמ"ש ביומא ל': הי' מתקנת ריב"ז, ול"ש שהתורה התירה חילול שבת דבר שנתקן אח"כ בסוף ימי הבית: וע"ע שו"ת שער אפרים או"ח סי' נ"ג שהק' על התקנה בעצמה לקשור לשון זהורית איך תיקנו ולא חשו לאיסור מחמר, ודן מזה אי ביה"כ שייך מחמר, וע"ש בתוס' ישינים שהק' ג"כ דהוי מחמר, ותי' דהוי מחמר לאחר יד, ועוד הק' שם באבני חפץ דהי' אפשר לשלחו ע"י ב', וב' שעשאו פטורים, וכיון שהי' באפשר להנצל מאיסור שבת אמאי באמת הי' דוחה שבת, ועי' בזה בשו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' צ"ב וי"ל דבהוצאה גם בב' יש חיוב, דהטעם דב' שעשאו פטורים דלא הוי מלאכה גמורה, דכל א' עושה מקצת בשבת צ"ב. אבל בהוצאה דל"ה מלאכה גמורה כתוס' שבת ב'. ד"ה פשט וביצה י"ב. ד"ה דילמא ואפ"ה אסרה תורה וה"ה די"ל דגם בב' חייבין, אבל זה טעות דבשבת שם בע"ב הוציאו ב' פטורין, ועי' שאג"א סי' ל': ובס' דבש השדה אות ק"ח הביא דכ' כאן המדברה ואח"כ בפכ"ב כ' במדבר, המדברה משמע דבר ידועה, דבאמת הי' ידוע המדבר בראש הצוק, אבל שילוח עונות הי' למקום שאינו ידוע לשום בריה שבעולם לכן כ' במדבר, וכמ"ש במיכה ז' י"ט יכבוש עונותינו וגו' ותשליך במצולות הים כל חטאתם, במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו: ובטו"ז סי' תקצ"ז הביא הא דאין מצוה להתענות בר"ה, במ"ב ד' ח' באלישע שאכל אצל השונמית והי' אז ר"ה, ובגליון שם מביא שלא כן היא ע"ש, ובס'. מקור חסד על ס' חסידים סי' תר"ה הביא זהר פנחס רל"א. דבכל מקום דכ' ויהי היום הוא ר"ה ואשר הט"ז ועי' ס"ח סי' רנ"ח שיו"כ ג"כ נקרא ר"ה, עי' ראש סוף יומא, ומהרש"א ב"ב י' ע"א, וביחזקאל מ' א' בראש השנה בעשור לחדש, וכן המנהג בליל יו"כ לומר כל נדרי, שמקורו בנדרים כ"ג: הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בר"ה ויאמר כל נדרי כו', הרי דיו"כ נקרא ר"ה, וכן בשבת קכ"ז: מעשה שנשכר לג' שנים בערב יו"כ א"ל תן לי שכרי, וע"ש בפמ"ג וברכ"י:
