פרדס יוסף, ספר ויקרא י״ג:ב׳

פרדס יוסף Leviticus 13:1 » « פרדס יוסף Leviticus 13:3

1 סנהדרין פתח ↗

מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: אַף עַל הָעוּבָּרִין. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? דִּכְתִיב: ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״. אֵיזֶהוּ אָדָם שֶׁהוּא בָּאָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה עוּבָּר שֶׁבִּמְעֵי אִמּוֹ.

1 חולין פתח ↗

וְלַחֲנַנְיָה, כְּתִיב ״אוֹתוֹ״ דְּמַשְׁמַע זָכָר, וּכְתִיב ״בְּנוֹ״ – מִי שֶׁבְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו דְּמַשְׁמַע נְקֵבָה, הִלְכָּךְ נוֹהֵג בֵּין בִּזְכָרִים בֵּין בִּנְקֵבוֹת. אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא אָמַר שְׁמוּאֵל: הִלְכְתָא כַּחֲנַנְיָה, וְאַזְדָּא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַנּוֹלָדִים מִן הַסּוּס, אַף עַל פִּי שֶׁאֲבִיהֶן חֲמוֹר – מוּתָּרִין זֶה בְּזֶה, אֲבָל הַנּוֹלָדִין מִן הַחֲמוֹר עִם הַנּוֹלָדִין מִן הַסּוּס – אֲסוּרִין. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר אֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל מִינֵי פְּרָדוֹת אַחַת הֵן. מַאן חֲכָמִים? חֲנַנְיָה הוּא, דְּאָמַר חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, וְהַאי בַּר סוּסְיָא וַחֲמָרָא, וְהַאי בַּר חֲמָרָא וְסוּסְיָא – כּוּלְּהוּ חֲדָא מִינָא נִינְהוּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִי פְּשִׁיט לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, אוֹ דִלְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִישְׁרֵא פְּרִי עִם הָאֵם, אִי אָמְרַתְּ: מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ – פְּרִי עִם הָאֵם שְׁרֵי, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ – פְּרִי עִם הָאֵם אָסוּר. מַאי תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל הַנּוֹלָדִים מִן הַסּוּס, אַף עַל פִּי שֶׁאֲבִיהֶן חֲמוֹר – מוּתָּרִין זֶה בָּזֶה. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דַּאֲבוּהּ דְּהַאי חֲמוֹר וַאֲבוּהּ דְּהַאי חֲמוֹר – צְרִיכָא לְמֵימַר? אֶלָּא לָאו דַּאֲבוּהּ דְּהַאי סוּס וַאֲבוּהּ דְּהַאי חֲמוֹר; וְקָתָנֵי מוּתָּרִים זֶה עִם זֶה, אַלְמָא מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ! לָא, לְעוֹלָם דַּאֲבוּהּ דְּהַאי חֲמוֹר, וַאֲבוּהּ דְּהַאי חֲמוֹר. וּדְקָאָמְרַתְּ: צְרִיכָא לְמֵימַר? מַהוּ דְּתֵימָא: אָתֵי צַד דְּסוּס מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּצַד חֲמוֹר, וְצַד חֲמוֹר מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּצַד סוּס, קָא מַשְׁמַע לַן. תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, פִּרְדָּה שֶׁתָּבְעָה – אֵין מַרְבִּיעִין עָלֶיהָ לֹא סוּס וְלֹא חֲמוֹר, אֶלָּא מִינָהּ. וְאִי אָמְרַתְּ מִפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ לַרְבַּע עֲלַהּ מִינָא דְּאִמַּהּ! דְּלָא יָדְעִינַן מִינָא דְּאִמַּהּ מַאי נִיהוּ. וְהָא ״אֶלָּא מִינַּהּ״ קָתָנֵי? הָכִי קָאָמַר: אֵין מַרְבִּיעִין עָלֶיהָ לֹא מִין סוּס וְלֹא מִין חֲמוֹר, לְפִי שֶׁאֵין יוֹדְעִין בְּמִינָהּ. וְלִיבְדּוֹק בְּסִימָנִין? דְּאָמַר אַבָּיֵי: עָבֵי קָלֵיהּ – בַּר חַמָּרָא, צְנִיף קָלֵיהּ – בַּר סוּסְיָא. וְאָמַר רַב פָּפָּא: רַבְרְבָן אוּדְנֵיהּ וְזוּטְרָא גְּנוּבְתֵיהּ – בַּר חַמָּרָא, זוּטְרָן אוּדְנֵיהּ וְרַבָּה גְּנוּבְתֵיהּ – בַּר סוּסְיָא. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּאִלֶּמֶת וְגִידֶּמֶת. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַכֹּל מוֹדִין בִּפְרִי עִם הָאֵם שֶׁאָסוּר. שְׁמַע מִינַּהּ סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, שְׁמַע מִינַּהּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְשַׁמָּעֵיהּ: אִי מְעַיְּילַתְּ לִי כּוּדַנְיָיתָא בְּרִיסְפַּק, עַיֵּין לְהָנָךְ דְּדָמְיָין לַהֲדָדֵי, וְעַיֵּיל לִי. אַלְמָא קָסָבַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב.

1 כריתות פתח ↗

וּמְצוֹרַעַת אֵינָהּ טְעוּנָה פְּרִיעָה וּפְרִימָה, דְּתַנְיָא: אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְהַצָּרוּעַ״ – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם.

2 סנהדרין פתח ↗

אָבִיו דּוּמְיָא דְּאִמּוֹ, וְאִמּוֹ דּוּמְיָא דְּאָבִיו. לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ אֶלָּא בְּאַחְוָוה. וְרַבִּי עֲקִיבָא: מוּטָב לְאוֹקְמֵיהּ בְּאֵשֶׁת אָבִיו, דְּאִיקְּרַי ״עֶרְוַת אָבִיו״, לְאַפּוֹקֵי אֲחוֹת אָבִיו, דִּ״שְׁאֵר אָבִיו״ אִיקְּרַי, ״עֶרְוַת אָבִיו״ לָא אִיקְּרַי. תָּא שְׁמַע: ״וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ״. מַאי לָאו, דּוֹדָתוֹ מִן הָאֵם? לֹא, דּוֹדָתוֹ מִן הָאָב. תָּא שְׁמַע: ״וְגַם אׇמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת אִמִּי״ – מִכְּלָל דְּבַת הָאֵם אֲסוּרָה. וְתִסְבְּרָא אֲחוֹתוֹ הֲוַאי? בַּת אָחִיו הֲוַאי! וְכֵיוָן דְּהָכִי הוּא, לָא שְׁנָא מִן הָאָב וְלָא שְׁנָא מִן הָאֵם – שַׁרְיָא. אֶלָּא הָתָם הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: קוּרְבָּא דְּאָחוֹת אִית לִי בַּהֲדַהּ, מֵאַבָּא וְלָא מֵאִמָּא. תָּא שְׁמַע: מִפְּנֵי מָה לֹא נָשָׂא אָדָם אֶת בִּתּוֹ? כְּדֵי שֶׁיִּשָּׂא קַיִן אֶת אֲחוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״. הָא לָאו הָכִי – אֲסִירָא. כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּרַי, אִשְׁתְּרַי. אָמַר רַב הוּנָא: גּוֹי מוּתָּר בְּבִתּוֹ. וְאֵם תֹּאמַר: מִפְּנֵי מָה לֹא נָשָׂא אָדָם אֶת בִּתּוֹ? כְּדֵי שֶׁיִּשָּׂא קַיִן אֶת אֲחוֹתוֹ, מִשּׁוּם ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב הוּנָא, גּוֹי אָסוּר בְּבִתּוֹ. תִּדַּע, שֶׁלֹּא נָשָׂא אָדָם אֶת בִּתּוֹ. וְלָא הִיא, הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא: כְּדֵי שֶׁיִּשָּׂא קַיִן אֶת אֲחוֹתוֹ, מִשּׁוּם דְּ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״. אָמַר רַב חִסְדָּא: עֶבֶד מוּתָּר בְּאִמּוֹ, וּמוּתָּר בְּבִתּוֹ. יָצָא מִכְּלַל גּוֹי, וְלִכְלַל יִשְׂרָאֵל לֹא בָּא. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בֶּן נֹחַ שֶׁיִּיחֵד שִׁפְחָה לְעַבְדּוֹ, וּבָא עָלֶיהָ – נֶהֱרָג עָלֶיהָ. מֵאֵימַת? אָמַר רַב נַחְמָן: מִדְּקָרְאוּ לַהּ ״רְבִיתָא דִּפְלָנְיָא״. מֵאֵימַת הַתָּרָתָהּ? אָמַר רַב הוּנָא: מִשֶּׁפָּרְעָה רֹאשָׁהּ בַּשּׁוּק. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בֶּן נֹחַ שֶׁבָּא עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדָבַק״, וְלֹא שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. אָמַר רָבָא: מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּיִשְׂרָאֵל לָא מִחַיַּיב, וְנׇכְרִי מִחַיַּיב? אֶלָּא אָמַר רָבָא: בֶּן נֹחַ שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? ״בְּאִשְׁתּוֹ״ – וְלֹא בְּאֵשֶׁת חֲבֵירוֹ; ״וְדָבַק״ – וְלָא שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גּוֹי שֶׁהִכָּה אֶת יִשְׂרָאֵל חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וְגוֹ׳״. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַסּוֹטֵר לוֹעוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּאִילּוּ סוֹטֵר לוֹעוֹ שֶׁל שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ״. מַגְבִּיהַּ, עַבְדּוֹ, שָׁבַת – סִימָן. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמַּגְבִּיהַּ יָדוֹ עַל חֲבֵירוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ, נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ״. ״לָמָּה הִכִּיתָ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לָמָּה תַכֶּה״ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע. אָמַר זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחׇזְקָה״, וּכְתִיב: ״וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד״. רַב הוּנָא אָמַר: תִּיקָּצֵץ יָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר״. רַב הוּנָא קַץ יְדָא. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא קְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא נִתְּנָה קַרְקַע אֶלָּא לְבַעֲלֵי זְרוֹעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ״. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם״? אִם עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּעֶבֶד לָאֲדָמָה – יִשְׂבַּע לֶחֶם, וְאִם לָאו – לֹא יִשְׂבַּע לֶחֶם. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: נׇכְרִי שֶׁשָּׁבַת חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ״. וְאָמַר מָר: אַזְהָרָה שֶׁלָּהֶן זוֹ הִיא מִיתָתָן. אָמַר רָבִינָא: אֲפִילּוּ שֵׁנִי בַּשַּׁבָּת. וְלִיחְשְׁבַהּ גַּבֵּי שֶׁבַע מִצְוֹת? כִּי קָא חָשֵׁיב – שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, קוּם עֲשֵׂה לָא קָא חָשֵׁיב.

2 ברכות פתח ↗

תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה — לוֹמַר לָךְ שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן.

5 פרדס יוסף פתח ↗

שם רמב"ן ריחו והבלו מצורע מזיקים, ובפי' הטור פ' בהעלותך הצרעת הוא מחלה ובני אדם מתרחקים ממנה, וכ"כ ב"י אה"ע סי' ל"ט ומשיג על רשב"ש שכ' הטוען על אשתו שהיא מצורעת אינה טענה דאין טומאת צרעת נוהגת בזה"ז, ותמה ב"י דסו"ס היא חולה המתדבקת, והביא מכתובות ע"ז. מוכה שחין וכתב רמב"ם בפהמ"ש שהוא מצורע, ועשו"ת חבלים בנעימים ח"ב סי' קכ"ה וח"ד סי' ל"ד בזה, ועפרד"י שמות ל"ב: ולקמן י"ג א':

6 סוטה פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ — כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. כְּתִיב הָכָא: ״תּוֹעֲבַת ה׳ כׇּל גְּבַהּ לֵב״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְלָא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ״.

6 פסחים פתח ↗

וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל. תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כׇּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם. לֹא מָצָא בַּת תַּלְמִיד חָכָם — יִשָּׂא בַּת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר. לֹא מָצָא בַּת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר — יִשָּׂא בַּת רָאשֵׁי כְנֵסִיּוֹת. לֹא מָצָא בַּת רָאשֵׁי כְנֵסִיּוֹת — יִשָּׂא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה. לֹא מָצָא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה — יִשָּׂא בַּת מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת. וְלֹא יִשָּׂא בַּת עַמֵּי הָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁקֶץ, וּנְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁרֶץ, וְעַל בְּנוֹתֵיהֶן הוּא אוֹמֵר: ״אָרוּר שׁוֹכֵב עִם כׇּל בְּהֵמָה״. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכוֹל בְּשַׂר, בְּהֵמָה שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף״: כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל בְּשַׂר בְּהֵמָה וָעוֹף, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָסוּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר בְּהֵמָה וָעוֹף. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַם הָאָרֶץ מוּתָּר לְנוֹחֳרוֹ בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, אֱמוֹר לְשׁוֹחְטוֹ! אָמַר לָהֶן: זֶה טָעוּן בְּרָכָה, וְזֶה אֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַם הָאָרֶץ אָסוּר לְהִתְלַוּוֹת עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ״, עַל חַיָּיו לֹא חָס, עַל חַיֵּי חֲבֵירוֹ — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַם הָאָרֶץ מוּתָּר לְקוֹרְעוֹ כְּדָג. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: וּמִגַּבּוֹ. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁהָיִיתִי עַם הָאָרֶץ אָמַרְתִּי: מִי יִתֵּן לִי תַּלְמִיד חָכָם וַאֲנַשְּׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, אֱמוֹר כְּכֶלֶב! אָמַר לָהֶן: זֶה נוֹשֵׁךְ וְשׁוֹבֵר עֶצֶם, וְזֶה נוֹשֵׁךְ וְאֵינוֹ שׁוֹבֵר עֶצֶם. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ, כְּאִילּוּ כּוֹפְתָהּ וּמַנִּיחָהּ לִפְנֵי אֲרִי. מָה אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, וְאֵין לוֹ בּוֹשֶׁת פָּנִים — אַף עַם הָאָרֶץ מַכֶּה וּבוֹעֵל, וְאֵין לוֹ בּוֹשֶׁת פָּנִים. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִילְמָלֵא אָנוּ צְרִיכִין לָהֶם לְמַשָּׂא וּמַתָּן, הָיוּ הוֹרְגִין אוֹתָנוּ. תָּנֵא רַבִּי חִיָּיא: כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ, כְּאִילּוּ בּוֹעֵל אֲרוּסָתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה״. אַל תִּקְרֵי: ״מוֹרָשָׁה״, אֶלָּא: מְאוֹרָסָה. גְּדוֹלָה שִׂנְאָה שֶׁשּׂוֹנְאִין עַמֵּי הָאָרֶץ לְתַלְמִיד חָכָם יוֹתֵר מִשִּׂנְאָה שֶׁשּׂוֹנְאִין אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֶת יִשְׂרָאֵל, וּנְשׁוֹתֵיהֶן יוֹתֵר מֵהֶן. תָּנָא שָׁנָה וּפֵירַשׁ, יוֹתֵר מִכּוּלָּן. תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּעַמֵּי הָאָרֶץ: אֵין מוֹסְרִין לָהֶן עֵדוּת. וְאֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ עֵדוּת. וְאֵין מְגַלִּין לָהֶן סוֹד. וְאֵין מְמַנִּין אוֹתָן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל הַיְּתוֹמִים. וְאֵין מְמַנִּין אוֹתָן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל קוּפָּה שֶׁל צְדָקָה. וְאֵין מִתְלַוִּין עִמָּהֶן בַּדֶּרֶךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אֵין מַכְרִיזִין עַל אֲבֵידָתוֹ. וְתַנָּא קַמָּא? זִמְנִין דְּנָפֵיק מִינֵּיהּ זַרְעָא מְעַלְּיָא וְאָכֵיל לֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָכִין וְצַדִּיק יִלְבַּשׁ״. וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא וְכוּ׳. לְמֵימְרָא דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר כְּבֵיצָה הוּא דַּחֲשִׁיב, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר כְּזַיִת נָמֵי חֲשִׁיב. וּרְמִינְהִי: עַד כַּמָּה הֵן מְזַמְּנִין? עַד כְּזַיִת, וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד כְּבֵיצָה! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה. אַבָּיֵי אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ. הָתָם — בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי, הָכָא — בִּסְבָרָא פְּלִיגִי. הָתָם בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי, רַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״וְאָכַלְתָּ״ — זוֹ אֲכִילָה, ״וְשָׂבָעְתָּ״ — זוֹ שְׁתִיָּה, וַאֲכִילָה בִּכְזַיִת. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״ — אֲכִילָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂבִיעָה, וְאֵיזוֹ זוֹ? בִּכְבֵיצָה. הָכָא בִּסְבָרָא פְּלִיגִי, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר חֲזָרָתוֹ כְּטוּמְאָתוֹ: מָה טוּמְאָתוֹ בִּכְבֵיצָה, אַף חֲזָרָתוֹ בִּכְבֵיצָה. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר חֲזָרָתוֹ

6 יבמות פתח ↗

מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר. וּבֵית הִלֵּל נָמֵי, לֵילְפוּ מִמֹּשֶׁה! אָמְרִי לָךְ: מֹשֶׁה מִדַּעְתֵּיהּ הוּא דַּעֲבַד. דְּתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ, וְהִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם: פֵּירַשׁ מִן הָאִשָּׁה, וְשִׁיבֵּר הַלּוּחוֹת, וְהוֹסִיף יוֹם אֶחָד. פֵּירַשׁ מִן הָאִשָּׁה, מַאי דְּרַשׁ? אֲמַר: וּמָה יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא דִּבְּרָה עִמָּהֶם שְׁכִינָה אֶלָּא לְפִי שָׁעָה, וְקָבַע לָהֶם זְמַן, אָמְרָה תּוֹרָה: ״אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה״ — אֲנִי, שֶׁמְּיוּחָד לְדִבּוּר בְּכׇל שָׁעָה וְשָׁעָה, וְלֹא קָבַע לִי זְמַן — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְהִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמוֹד עִמָּדִי״. שִׁיבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת, מַאי דְּרַשׁ? אָמַר: וּמָה פֶּסַח, שֶׁהוּא אֶחָד מִשֵּׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת, אָמְרָה תּוֹרָה ״כׇּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ״. הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּדִים — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְהִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם, דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ. הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ, מַאי דְּרַשׁ? דִּכְתִיב: ״וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר״. הַיּוֹם כְּמָחָר: מָה מָחָר לֵילוֹ עִמּוֹ, אַף הַיּוֹם לֵילוֹ עִמּוֹ. וְלַיְלָה דְּהָאִידָּנָא נְפַק לֵיהּ, שְׁמַע מִינַּהּ תְּרֵי יוֹמֵי לְבַר מֵהָאִידָּנָא. וְהִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם — דְּלָא שָׁרְיָא שְׁכִינָה עַד שַׁבְּתָא. תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: זָכָר וּנְקֵבָה. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי נָתָן אַלִּיבָּא דְּבֵית שַׁמַּאי? דִּכְתִיב: ״וַתּוֹסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל״: הֶבֶל וַאֲחוֹתוֹ, קַיִן וַאֲחוֹתוֹ, וּכְתִיב: ״כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן״. וְרַבָּנַן? אוֹדוֹיֵי הוּא דְּקָא מוֹדְיָא. תַּנְיָא אִידַּךְ, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: זָכָר וּנְקֵבָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹ זָכָר אוֹ נְקֵבָה. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי נָתָן אַלִּיבָּא דְּבֵית הִלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״, וְהָא עֲבַד לַהּ שֶׁבֶת. אִיתְּמַר: הָיוּ לוֹ בָּנִים בְּגַיּוּתוֹ וְנִתְגַּיֵּיר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: קִיֵּים פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לֹא קִיֵּים פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: קִיֵּים פְּרִיָּה וּרְבִיָּה — דְּהָא הֲווֹ לֵיהּ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לֹא קִיֵּים פְּרִיָּה וּרְבִיָּה — גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵי. וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאִיתְּמַר: הָיוּ לוֹ בָּנִים בְּגַיּוּתוֹ וְנִתְגַּיֵּיר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין לוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה, דְּהָא הֲוָה לֵיהּ ״רֵאשִׁית אוֹנוֹ״. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: יֵשׁ לוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה, גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵי. וּצְרִיכָא: דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָהִיא קַמַּיְיתָא, בְּהַהִיא קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן — מִשּׁוּם דְּמֵעִיקָּרָא נָמֵי בְּנֵי פְּרִיָּה וּרְבִיָּה נִינְהוּ, אֲבָל לְעִנְיַן נַחֲלָה, דְּלָאו בְּנֵי נַחֲלָה נִינְהוּ — אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ. וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא — בְּהָא קָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אֲבָל בְּהַהִיא — אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, צְרִיכָא. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: ״בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל וְגוֹ׳״! אֲמַר לֵיהּ בְּגַיּוּתָן — אִית לְהוּ חַיִיס, נִתְגַּיְּירוּ — לֵית לְהוּ חַיִיס. אָמַר רַב: הַכֹּל מוֹדִין בְּעֶבֶד שֶׁאֵין לוֹ חַיִיס, דִּכְתִיב: ״שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר״: עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר. מֵיתִיבִי: ״וּלְצִיבָא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בָּנִים וְעֶשְׂרִים עֲבָדִים״! אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: כְּ״פַר בֶּן בָּקָר״. אִי הָכִי, הָכָא נָמֵי! שָׁאנֵי הָתָם, דְּיַחֲסִינְהוּ בִּשְׁמַיְיהוּ וּבִשְׁמָא דַאֲבוּהוֹן, וְהָכָא לָא מְפָרֵשׁ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: יַחֲסִינְהוּ בְּדוּכְתָּא אַחֲרִיתִי בַּאֲבוּהוֹן וּבְאַבָּא דַאֲבוּהוֹן, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁלָחֵם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶל בֶּן הֲדַד בֶּן טַבְרִימּוֹן בֶּן חֶזְיוֹן מֶלֶךְ אֲרָם הַיּוֹשֵׁב בְּדַמֶּשֶׂק לֵאמֹר״. אִיתְּמַר: הָיוּ לוֹ בָּנִים וּמֵתוּ, רַב הוּנָא אָמַר: קִיֵּים פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קִיֵּים. רַב הוּנָא אָמַר: קִיֵּים — מִשּׁוּם דְּרַב אַסִּי. דְּאָמַר רַב אַסִּי: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כׇּל נְשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וְגוֹ׳״, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קִיֵּים פְּרִיָּה וּרְבִיָּה — ״לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״ בָּעֵינַן, וְהָא לֵיכָּא. מֵיתִיבִי:

1 אדם באוה"ח אתם קרוים אדם שאין עכו"ם מטמאים בנגעים כמ"ש בנגעים פי"א מ"א, ולפ"ז אתי' סתם מתני' דנגעים כרשב"י דאין עכו"ם קרוים אדם, ויש ללמוד מזה דס"ל לר"מ כרשב"י, ועתו"ס יבמות ס"א. ד"ה ואין שדנו בזה בדעתו של ר"מ איך הוא, וגם יש ללמוד מזה דהלכה כרשב"י דקיי"ל הלכה כסתם משנה, אולם הר"ש בנגעים שם כ' טעם אחר בהא דאין עכו"ם מטמא בנגעים ע"ש: עוד כ' באוה"ח גם כלל התינוק שהוא בנדה נדה מ"ד. גם כלל האשה דכ' ויקרא שם אדם, וק' דהא אאשה יש לימוד אחר בכריתות ח': והצרוע הרי כאן שנים וצע"ג: ועתו"ס ערכין ג'. ד"ה והצרוע וז"ל וילה"ק אמאי לא נפקא לן אשה מאדם דמשמע אשה כו', ובפ' בהעלותך י"ב י"ב אשר בצאתו מרחם אמו, כ' בעה"ת כי קטן שנולד מצורע ממעי אמו אין לו טהרה עולמות וכ"כ בר' בחיי שם, ובפענח רזא כ' שכן יש בספרי, קטן שנולד מצורע מבטן אמו אין לו טהרה עולמות לפי שאין יכולין לקיים בו והסגירו ע"ש, ותמוה דמבוארבנגעים פ"ז מ"א, ובת"כ תזריע דנגעים טהורין בעכו"ם ונתגייר וקטן שנולד - אבל בת"כ תזריע פ"ו שחין של אחר הדיבור שלפני הדיבור מנלן וכו' עד שלא נולד מנין ע"ש, ובפי' הראב"ד שיש חילוק בין שחין לשאת ובהרת, דשחין מטמא גם לפני הדיבור וכן בעכו"ם ובקטן שנולד, והא דאי' במשנה דלפני הדיבור וקטן שנולד אינו מטמא הוא רק בשאת ובהרת, וא"ש בעה"ת דמשכח"ל נגע בקטן ונולד שיטמא בשחין אבל הוא דבר חדש וצ"ע, ועי' בכל זה בבית האוצר ח"א כלל ה' אות ח' ט', ואמבוהא דספרי דף קנ"ד:: ובסנהד' נ"ז: ב"נ חייב אעוברין דכ' שופך דם האדם, וצ"ע ממתני' נגעים הנ"ל בקטן ונולד כיון שהנגע הי' קודם שנולד ואין טומאת נגעים רק אחר הלידה, ואמאי לא נימא דאדם גם עובר בכלל, וכמו דמרבינן קטן כן יש לרבות עובר. ועתו"ס ב"ב כ'. ד"ה ועכו"ם, דבן ח' אפי' חי לא מקרי אדם, ויש לחלק דגרע מעובר דעתיד לחיות כשיולד אבל בן ח' לא יוכל לחיות, וכ"כ בשו"ת בית יצחק או"ח סוס"י ט"ז, והדרוש ועיון כאן ובפ' תולדות מאמר ק"י, ובפרד"י תשא שכ"ה. - ומ"ש בנדה שם דכ' אדם אפי' כל שהוא דהיינו תינוק, ודומה לזה בירושלמי סוטה פ"ד ה"א וקנא את אשתו, אפי' מקצת אשתו ארוסה ושומרת יבם, ובחולין ע"ט. שה אפי' מקצת שה, וסנהד' ע"ח. כי יכה כל נפש אדם פלוג' אי כל נפש או כל דהוא, - ובראב"ע ולא אמר איש להכניס הגרים, וכ"ה בת"כ ובירושלמי שקלים פ"א ה"ד אדם כי יקריב לרבות הגרים, ובאמת אפי' אי הי' כ' איש הוי משמע ג"כ גרים כזבחים ק"ג. אטו גר לאו איש הוא, ונר' דלכן לא כ' איש דכולל גם עכו"ם כערכין ה': ובאמת עכו"ם אין מטמאין בנגעים, כנגעים פ"ג מ"א ופ"ז מ"א, ור"מ פ"ט ה"א מטומאת צרעת הכל בנגעים אפי' קטן בן יומו והעבדים, וכ"כ בחינוך מ' קס"ט, וע"ש במשניות ווילנא בתוס' אנשי שם משום שנא' אדם ועבדים קרוים אדם, ועתו"ס מגילה כ"ג: ד"ה ואדם שכ"כ ותוס' ב"ק מ'. ד"ה שהשור:

2 שם לנגע במד' כששמעו ישראל פ' נגעים נתייראו א"ל ה' אל תיראו הללו לעע"ז ואתם לאכול ולשתות ולשמוח ותמוה, וכ' בס' עמק המלך עפמ"ש בסנהד' נ"ח: עכו"ם ששבת ח"מ וכ' ביפ"ת הטעם דבשבת מורה המזל על עצבות ושלא לנוח ממלאכה, לכן צוה ה' לישראל לשבות ולאכול ולשמוח להורות דישראל אינם תחת יד המזל רק תחת הקב"ה בעצמו, לכן עכו"ם ששבת ח"מ משום דמורה בזה שאינו רוצה להיות תחת המזל, ונעשה כעבד חפשי מאדוני' ומורד ברבו ואי' בכתבי האר"י ז"ל מי שאינו מענג השבת נעשה מתיבת ענג נגע, ואם מענגו זוכה לג' דברים עדן נהר גן ר"ח ענג, וז"ש הללו לאוה"ע שאי"ל תקנה הנ"ל להנצל בזה שיענגו בשבת, דעכו"ם ששבת ח"מ אבל אתם לאכול ולשמוח ונתהפך מנגע לענג, ועי' ס' נוה שלום ח"ב דף ל"ג: אבל קשה מ"ש, אלו לאוה"ע, הא אין אוה"ע מטמאים בנגעים, וכ' בס' אזור אלי' סי' ג' כמו שאחז"ל שנתן ה' נגעים גם באוה"ע שלא יהי' מונין לישראל שהם בעלי חטטין עש"ה ובס' גאולת ישראל כ' דאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, ובפ' נגעים כ' תחלה נגעי אדם, ואח"כ נגעי בגדים ובתים, ובנדרים ד"י. היושב בתענית נקרא חוטא ק"ו מנזיר שלא ציער עצמו רק מיין כו', ואם נדרוש סמוכים ראי' להיפך דבברכות ס"ג. נסמכה פ' נזיר לסוטה שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מיין, וז"ש המד' כיון ששמעו פ' נגעים נתייראו, שראו נגעי אדם כ' בתורה תחילה מוכח שיתנהג עמהם בדין ופורע מנפשות תחלה, א"ל ה' אל תתייראו זה לאוה"ע מתנהג בדין ופורע מנפשות תחלה אבל אצליכם מתנהג ברחמים ופורע מממון תחלה, ואל תתייראו מסדר הפרשיות כי אין לדרוש סמוכין, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, והראי' כי הלא אני אומר לכם שאתם רק לאכול ולשתות, והמתענה וכן מי שציער עצמו מיין הוא חוטא, נמצא שלא לדרוש סמוכין כל הרואה סוטה וכו' דאין מו"מ בתורה, ולעולם נגעי בתים קודמין:

3 שם רש"י שומא, עי' פרד"י תשא דף של"ב. מ"ש בזה:

4 שם רא"ם אע"פ שלא נכתב ספחת כו' עי' תי"ט נגעים פ"א מ"א:

5 שם בס' חסידים סי' תרע"ג שלא ירחץ האדם כשהוא מוכה שחין עם אחר אא"כ יודיענו, ובויק"ר פט"ז אסור לילך במזרחו של מצורע אפי' ק' אמה וכו', כי הצרעת מחלה מתדבקת, ועמ"ש בפרד"י שמות ל"ב: ולעיל י"ב ד' בשם רמב"ן ועוד - י"א שצרעת מחלת עור טבעות וכהנים הי' רופאים והסגר מטעם חוק שמירות הבריאות שלא ידבק מאיש לאיש, ובכתובות ע"ז:אין מצורעים בבבל ששותים שכר וכו', ויק"ר שם פוק לאחריך לא תזהם ברייתא, אבל צרעת הבגד מכחיש זאת, וכן ראי' שאין עכו"ם מטמא בגגעים נגעים פ"ג מ"א ופ"ז מ"א, ואין טומאה בחג ולא לחתן שם ואם חולי מתדבק מה חילוק, ואמת שיש צרעת בטבע אבל נגעים שבתורה למעלה מהטבע, כר"מ סו"ה טו"צ ובפי"ב מ"ה, וצרוע נקרא רשע, נגעים פי"ב מ"ה: ואי' עוד דעל הרוב באים דיני תורה בשם איש וכאן כ' אדם, י"ל דמאיש ממעטינן אשה וקטן, וכאן ל"ש זה כי המחלה אפשר שתבא בכל גוף, ועי' נדה מ"ד. וי"א שנגעים מחלה מתדבקת ועי"ז דין אחד לקטן כמו גדול, וגם מצותו להודיע מחלתו שיזהירו ממנו כמ"ש בפמ"ה וטמא טמא יקרא, אבל מעכו"ם וחתן סתירה לזה, וכן ספק נגעים להקל פ"ה מ"א, וק' הא חמירא סכנתא מאיסורא חולין י'., ומפמ"ה אין ראי' דמשום שיבקשו עליו רחמים כמ"ש שם, וטעם בדד ישב פי' בערכין טז. דנגעים באים על לה"ר, כי הבדידות מדה כנגד מדה, והוא הבדיל בין איש אשתו יבדל ג"כ מאנשים - ובר"מ סו"ה טו"צ דבאים לאות ולפלא להזהירם מלה"ר, ובפהמ"ש פי"ב מ"ה הנגעים בלתי טבעים ואינם חלאים ע"ש, ונאמן הר"מ גם מנקודת חכמת הרפואה וק' מ"ש דגם קטן מטמא דרק על לשה"ר ול"ש בקטן, דאפי' תינוק בן יומא מטמא בנדה מ"ד. וי"ל בשבת ל"ג. על לה"ר באה אסכרה וזה ע"פ רוב בקטנים בתענית כ"ז:, ובאה בשביל עונות אבותיהם וא"כ גם בצרעת כן ויש גם צרעת הבא מקלקול הדם בטבע, וכמו בעזיהו המלך שנצטרע, דהי"ב כ"ו י"ט, ונעמן שר צבא מלך ארם מ"ב ה' א', וד' אנשים מצורעים שם ז' ג':

6 שם אדם קשה לפמ"ש בזה"ק דף מ"ח. אדם למעלה מתואר איש גבר אנוש, ואתם קרוים אדם ולא עכו"ם, ואיך יכנהו אדם, וראיתי במפורשים עם הוספות הרבה ממני, דבב"ב קס"ד. ג' עבירות אין אדם ניצל בכל יום הרהר עבירה ועיון תפלה ולה"ר, ושם רובן בגזל ומיעוטן בעריות והכל בלה"ר, ובערכין ט"ו: המספר לה"ר נגעים באים עליו, וק' א"כ רוב העולם יהי' מצורעים בדברם לה"ר יום יום, ומדוע מקודם שהיו הרבה צדיקים הי' צרעת, ועכשיו שרבו מספרי לה"ר יהי' נקיים, אך באדם יש רמ"ח אברים רוחניים ושס"ה גידים רוחניים, ועליהם מלבוש רמ"ח ושס"ה גשמיים, וכנגדם רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, ומחולקים האברים, יש מצות התלוים בידים ויש ברגלים וכו' כמ"ש בס' חרדים, וכשמקיים מצוה שורה ה' על אותו אבר ומחיה אותו, וכשמקיים כל המצות אז קדוש לה' בכל אבריו, וז"ש ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלוקיכם: וכן נגעים כחות הטומאה המתגלים חוצה, ובצדיק העון עושה רושם, וקדושתו דוחה הטומאה לחוץ וזה מעלתו דאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, לא תכנס הטומאה בפנים רק בוקעת ועולה לחוץ, וזה סימן טוב לאדם שנענש בצרעת עבור לה"ר, ועי"ז יעשה תשובה, ואם לא פשה הנגע סימן שחזר בתשובה, ואם פשה סימן שעדיין ברשעו, לא כן הרשע אין טומאת עון עושה רושם כי מין במינו אין חוצץ, לכן עתה אין נגעים שכיח כי רבו בעלי לה"ר, ואין הטומאה נדחית לחוץ רק נשארה טמונה בהם כי מצא מין את מינו: ולה"ר הוא מג' סיבות, א', "שאת" וכסוטה ה'. אין שאת אלא גבוה, גאוה ונשיאות ראש, ומתכבד בקלון חבירו, ב', ספחת לשון התחברות כמו ספני נא אל אחת הכהונות ש"א ב' ל"ו, ונספחו אל בית יעקב ישעי' י"ד א' שהתחבר לחברת רשעים, ג'. בהרת, כמו בהיר הוא בשחקים איוב ל"ז כ"א שילבין ויצדיק עצמו במעשיו הרעים שעשה, ואומר כי הלה רשע ומצוה להרע לו, ע"י ג' סיבות הללו, והי' בעור בשרו, והיה לשון שמחה כי עי"ז יחזור בתשובה וירפא, ולכן והובא אל הכהן ולא אל הרופא כי אין ערוד ממית אלא החטא ברכות ל"ג, ויובא אל הכהן שליחא דרחמנא ויסגירנה ז"י לרמז לו שיסגיר פיו מלה"ר, וז"י נגד ע' שנות אדם, וז"ש במשלי כ"א כ"ג שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, ואי' בזה"ק כאן מ"ו: אל תקרא מצרות אלא מצרעת: ובשבת קי"ט: כל המבזה ת"ח אין תרופה למכתו, וק' הלא יכול לפייסו שימחל לו, ומלת כל מיותר, וגם אם המבזה אין לו מכה וא"צ לרפואה מה עונשו. ורק דבערכין ט"ו: מה תקנתו של מספרי לה"ר אם ת"ח יעסוק בתורה ואם ע"ה ישפיל כו' וז"פ אלוקי נצור מלשוני מרע, שמהיום לא אספר לה"ר, ואם סיפרתי אז תיקוני, ונפשי כעפר לכל תהי', פתח לבי בתורותיך, - לכן המבזה לת"מ אי"ל רפואה למכתו מכת הנפש, כי איך יהי' לו תיקון בתורה אם בעצמו מבזהת"ח שעדיף מתירה, כמכות כ"ב: הנהו טפשאי דקיימו מקמי ס"ת ולא לגברא רבא, וזה כל המבזה לרבות אפי' הוא עצמו ת"ח, ואת ה' אלקיך לרבות ת"ח, אפי' ת"ח צריך ג"כ לכבד את ת"ח חבירו, ואר"א ת"ח מרבים שלום בעולם ברכות ס"ד., כי ה' אמר נעשה אדם ויש בו מקום לטעות ח"ו, ומטעם זה שינו לתלמי אעשה אדם מגילה ט'., ובב"ר פ"ח דעשה ללמד מדת ענוה שאפי' גדול לא יתבייש לשאול קטן ממנו, ויאמר אף שאני בקי במסכת זו אני תלמוד במס' אחרת, ובאבות פ"ו מ"ב הלומד מחבירו אפי' אות א' צריך לנהוג בו כבוד ובב"ר פ"ט כשהגיע משה לנעשה אדם אמר אתה נותן יד לפושעים א"ל כתוב, וכל הרוצה לטעות יבא ויטעה, ומזה יש ללמוד מדת ענוה, ואין משגיחין בטעות יחיד במה שהוא תיקון לרבים, וכ' תועבת ה' כל גבה לב משלי ט"ז ה', וז"פ אבות פ"ב מ"ה אם למדת תורה הרבה אל תחזק טובה לעצמך להתגאות בה כי לכך נוצרת להיות ענו, ובסוטה ד': גם רוח כעובד ע"ז, ופי' בפרשת דרכים דרוש י"ד, דבעל גאה אינו סובר דנעשה אדם ללמד מדת ענוה, רק כמינים שב' רשיות יש והוא כעע"ז, וז"ש בשבת קל"ט. אי בטלי יהירי בטלי אמגושי פרש"י מינות: ובסוטה ח' כל שיש בו גסות רוח אין עפרו ננער, דבתענית ב'. ג' מפתחות ביד ה', וא' תחיית המתים, והענו ומאמן שה' יחיד ואין זולתו ומפתח של תחה"מ בידו, יקוה לתחה"מ, לא כן המתגאה ואומר שב' רשוית יש, דינו שלא לקום לתחה"מ כי ה' יאמר מה לך עלי, לך לך לאל הב' הוא יחייך, וז"ש תהלים קי"ט כ"ה דבקה לעפר נפשי לכן חיינו בתחה"מ, ולדמיון ההולך בדרך בעודו רחוק נראה בעיניו כעיר קטנה וכשיתקרב אל העיר אז יתגדל בעיניו, כן כל זמן שרחוק מן התורה אז היא קטנה בעיניו עד שסובר שהוא למדן, וכשהוא מתקרב לתורה יתגדל בעיניו, וכל שהוא חכם ביותר, יותר מתקשה לו ויתחדשו אצלו ספיקות וקושיות עד שצריך לשאול מזולתו, לזאת יקראו חז"ל תלמידי חכמים כי הם כתלמידים השואלים מרבם, - ונלמד מה' שהתיעץ עם מלאכים ק"ו כו' ואם הלומדים יתנהגו כך יהי' רב שלום ביניהם, וזה תלמודי חכמים אם הלומדים מקטילים. עצמם כתלמידים אז הם מרבים שלום בעולם, ורב שלום בניך - ובפסחים כ"ב. וקידושין נ"ז. וב"ק מ"א. שמעון דורש כל אתין כיון שהגיע לאת ה"א תיראו פירש עד שבא ר"ע וכו' וק' למה דוקא ר"ע, דאי' ביבמות ס"ב. ר"ע הי' לו כ"ד אלף תלמידים ומתו שלא נהגו כבוד זה לזה, ונזכר ר"ע עצמו בדרוש זה ודרש את לרבות ת"ח בל' רבים, ולא אמר תלמוד חכם, ירצה שהתלמודי חכמים בעצמם ייראו זה מזה ויתנו כבוד זל"ז, וכב"מ ל"ג. ת"ח שבבבל עומדין זה מפני זה, ועמ"ש בזה דברים נכונים בפרד"י בראשית דף ל"ט: ובב"ר פ' חיי שרה בענין יפתח שפנחס אמר הוא צריך לי ואני אלך אצלו, ויפתח אמר אני ראש לישראל, בין דין לדין אבדה הנערה ונענשו שניהם, וק' על פנחס שהי' צדיק והי' לו גיאות שלא רצה לילך ליפתח להתיר נדרו, ובשלומא יפתח הי' ע"ה, וי"ל דבכלי יקר מטות ל' ג' כמו שהבעל אדון ומושל על אשתו כמ"ש והוא ימשל בך ברא' ג' ט"ז, ובממשלה זו יש כח בידו להפר נדרי', כן ת"ח מושל על ע"ה, וכל אחד ברשות ב"ד ומחויב לעשות כפי אשר ב"ד יורו ומשו"ה ב"ד מתירין נדרים, ואם ע"ה יקבל ע"ע אדנות של ת"ח יוכל להתיר נדרו ולא כשמבזה לו, וזה שלא רצה פנחס לילך ליפתח שאמר, אם אשפיל עצמי שוב אין בכחי להתיר נדרו וכוונתו הי' לשם שמים, ומ"מ נענש דלהצלת הנפש הי' לו לעשות לפנים משורת הדין, ובנדרים כ"ב. יש בוטה כמדקרות חרב זה הנדר, ולשון חכמים מרפא, חכם יתיר לו בנדר, הרי שנדר מקרי מכה, וז"ש כל המבזה לת"ח אין רפואה למכתו היינו הנדר: ושם בשבת לא חרבה ירושלים אלא שביזו ת"ח, י"ל שביזו בחורי הישיבה ונותנים בנותיהם לע"ה, ובר"מ פ"ו ה"ב מדעות מ"ע להדבק בת"ח, ותלמידים ובכתובות קי"א: כל המשיא בתו לת"ח עליו הכ' אומר ואתם הדביקים בה' חיים כולכם היום, ויזכה לתחה"מ, ועי' פסחים מ"ט: - ובירמי' כ' ל' לשוא הכיתי את בניכם, כי מקדם כשהי' לעשיר בת והי' לה מום הי' משיאה ללמדן ונתן לו מעות הרבה, ועשה ה' שיהי' יכולת לת"ח לעסוק בתורה בהרחבה, וזימן לעשיר שיהי' לו בת בעלת מום, אך עתה אינו רוצה להשיאה לת"ח מפני קישוי מזלם, וז"ש לשוא הכיתי וגו', כ"כ ביע"ד ח"א דרוש ה', ואף כי הוא דברי צחות אבל האמת כן הוא, והגם דרבי הי' מכבד עשירים, בעירובין פ"ו. אך לת"ח הי' מכבד ביותר ולא כהיום שעושים מטפל עיקר ומעיקר טפל שאין מכבדים לת"ח רק לעשירים, ועי'דבר יקר בגליון רע"א שם בעירובין בשם מהרי"ל והביאותיו ג"כ בפרד"י ח"ב במלואים דף תנ"ג: ע"ש: עוי"ל דבסוכה נ"ב. כל. הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, וצ"ע וגם הלשון מחבירו, וי"ל עפמ"ש בחו"ה שער הכניעה פ"ז השומע חרפתו ושותק אז נוטל שכר מצות שיש לחבירו וחבירו נוטל עונותיו, א"כ אם מבזה והלא שותק אז יש לו מצות הרבה אשר לא עשה, וע"ז חרה ליצה"ר שיש לו מצות בלא יגיעה ועי"כ מתגרה בו, וז"ש כל הגדול "מחבירו" שגדלות שלו מחבירו, מה שחבירו עמל, על זה יצרו גדול מאוד, וז"פ המבזה כו' ולא מהני תשובה כיון דביזה לקח עבירות חבירו, ואינו יודע איזה עבירות שעשה חבירו שיעשה תשובה עליהם ואין תרופה למכתו. עי"ל דשם בשבת, לא חרבה ירושלים אלא שביזו ת"ח, וי"ל דאי' דהחוטא דין מזיק יש לו שהוא פוגם למעלה כמ"ש בזה"ק נשא קכ"ב. וקיי"ל הנזיקין שמין להם בעדיות גיטין מ"ח: א"כ הדין נותן כשהדור חוטא לגבות מעדיות הם הצדיקים, ומשום זה צדיק נתפס בעון הדור, אבל הם שביזו ת"ח והם בעיניהם כזיבוריות ונבזים, הדר דיניי' בזיבוריות לגביי', ונטה יד השי"ת ידו על ירושלים דהוי עדיות גבייהו: עי"ל להנ"ל דר"ש עמסוני ירא כשהגיע לאת ה"א לדרוש לרבות ת"ח דמשמע ב' רשוית ח"ו כמ"ש רש"י, וא"כ מי שמבזה ת"ח ואינו דורש את כו' לרבות ת"ח הוי כמין, ובע"ז י"ז. דרשו על הפי' כל בואיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים משלי ב' י"ט כל הפורש ממונות מיד מיית, ולכן המבזה ת"ח אין לו שום תרופה, כי ממנ"פ אם לא ישוב יאבד ברשעו, ואם ישוב ג"כ מיד מיית:

1 נדה פתח ↗

וּמִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. דִּכְתִיב: ״אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ״ — ״אָדָם״, כֹּל שֶׁהוּ.

1 תלמוד ירושלמי סוטה פתח ↗

הלכה: אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם כול׳. וְיַשְׁקֶינָּהּ. גְּזֵירַת הַכָּתוּב הִיא. וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן. וְלֹא יְקַנֵּא לָהּ. הַתּוֹרָה אָמְרָה. וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ. וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ. אֲפִילוּ מִקְצַת אִשְׁתּוֹ.

1 משנה תורה, הלכות טומאת צרעת פתח ↗

הַכּל מִתְטַמְּאִין בִּנְגָעִים אֲפִלּוּ קָטָן בֶּן יוֹמוֹ וְהָעֲבָדִים אֲבָל לֹא עַכּוּ"ם וְלֹא גֵּר תּוֹשָׁב. וְהַכּל כְּשֵׁרִין לִרְאוֹת אֶת הַנְּגָעִים. וְכָל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה אוֹתָן חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ:

2 נדרים פתח ↗

וְרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: ״וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״. וְכִי בְּאֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא: שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה זֶה שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן נִקְרָא חוֹטֵא, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִכָּאן כׇּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא חוֹטֵא.

6 שבת פתח ↗

אָמַר רַב פָּפָּא: אִי בָּטְלִי יְהִירֵי — בָּטְלִי אַמְגּוּשֵׁי. אִי בָּטְלִי דַּיָּינֵי — בָּטְלִי גְּזִירְפָּטֵי.

6 תענית פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה מַפְתְּחוֹת בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ בְּיַד שָׁלִיחַ, וְאֵלּוּ הֵן: מַפְתֵּחַ שֶׁל גְּשָׁמִים, מַפְתֵּחַ שֶׁל חַיָּה, וּמַפְתֵּחַ שֶׁל תְּחִיַּית הַמֵּתִים.

6 ספר הזהר פתח ↗

זַכָּאָה בַּר נָשׁ דְּזָכֵי בְּאוֹרַיְיתָא, לְמֵיזָל לְאִתְדַּבְּקָא בְּאוֹרְחוֹי. דְּכַד בַּר נָשׁ אָזִיל בְּאוֹרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, מָשִׁיךְ עָלֵיהּ רוּחָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, ישעיהו ל״ב:ט״ו עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם. וְכַד בַּר נָשׁ סָטֵי אוֹרְחוֹי, מָשִׁיךְ עָלֵיהּ רוּחָא אַחֲרָא מִסִּטְרָא אַחֲרָא, דְּהוּא סִטְרָא דְּמִסְאֲבָא. וְסִטְרָא דְּמִסְאֲבָא אִתְּעַר מִסִּטְרָא דְּנוּקְבָּא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, דְּתַמָּן מָדוֹרִין דְּרוּחִין בִּישִׁין, דְּנַזְקֵי לִבְנֵי נָשָׁא, דְּאִקְרוּן נַזְקֵּי עָלְמָא. דְּהָא קמ"ג ע"א ע"ב מִסִּטְרָא דְּקַיִן קַדְמָאָה אִשְׁתְּכָחוּ. וְיִתְרוֹ בְּקַדְמִיתָא כּוּמָרָא לְעֲבוֹדָה זָרָה הֲוָה, וּלְהַהוּא סְטָר הֲוָה פָּלַח, וּמָשִׁךְ עָלֵיהּ רוּחָא מֵהַהוּא אֲתָר. וְעַל דָּא אִקְרֵי קֵּינִי לְבָתַר נִפְרָד מִקַּיִן ודאי, וְאִתְדְּבַק נ"א ואתחבר בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מאי משמע דְּכָל מַאן דְּאִתְדַּבָּק בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעָבִיד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כִּבְיָכוֹל, הוּא קִיֵּים עָלְמִין, עָלְמָא דִּלְעֵילָּא וְעָלְמָא דִּלְתַּתָּא. וְהָא אוּקְמוּהָ, וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּתִיב. וְכָל מַאן דְּעָבַר עַל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כִּבְיָכוֹל פָּגִים לְעֵילָּא, פָּגִים לְתַתָּא, פָּגִים לְגַרְמֵיהּ, פָּגִים לְכָל עָלְמִין. מְתַל לְאִינּוּן מַפְרֵישֵׁי יָמִין דְּשָׁאטֵי ס"א דטסרין בְּאַרְבָּא, קָם חַד שַׁטְיָיא בֵּינַיְיהוּ, בָּעָא לְנַקְבָא וְכוּ'. וְעַל דָּא אִישׁ אוֹ אִשָׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ', הָאָדָם וְגוֹ'. תא חזי הושע ו׳:ז׳ וְהֵמָה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית. אָדָם עָבַר עַל פִּקּוּדָא חַד דְּאוֹרַיְיתָא, גָּרִים לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ מִיתָה, וְגָרַם לְכָל עָלְמָא, פָּגִים לְעֵילָּא, פָּגִים לְתַתָּא, וְהַהוּא חוֹבָא תַּלְיָיא, עַד דִּיקַיֵּים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא כְּמִלְּקַדְּמִין, וְיִתְעֲבָר הַהוּא פְּגִימוּ מֵעָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, ישעיהו כ״ה:ח׳ בִּלַּע הַמָּוְת לָנֶצַח וּמָחָה יְיָ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְגוֹ'. וּבְגִין כָּךְ כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם. כתיב הָאָדָם, אָדָם קַדְמָאָה. לִמְעוֹל מַעַל בַּיְיָ, דְּמַאן דְּיִפּוּק מֵרַחֲמֵי, וְיַנְקָא מִן דִּינָא, הוּא גָּרִים פְּגִימוּ וְכוּ', וְעַל דָּא, רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבָן מֵחַיָיבֵי דְּהַאי עָלְמָא, וּמִן פְּגִימוּ דִּלְהוֹן, כַּמָה זַכָּאִין מִסְתַּלְּקֵי בְּגִינַיְיהוּ, בַּר כָּל מַה דְּגַרְמֵי לְעֵילָּא וְתַתָּא. רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ אָזְלֵי מֵאוּשָׁא לְלוּד, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה יצחק נֵימָא מִילִּין דְּאוֹרַיְיתָא וְנֵזִיל. פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה ס"א יצחק וְאָמַר, שמות כ״א:ל״ג כִּי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בּוֹר וְגוֹ'. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם וְגוֹ'. וּמַה עַל דָּא כַּךְ, מַאן דְּגָרִים לְאַבְאָשָׁא עָלְמָא בְּחוֹבוֹי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֶלָּא תַּוַּוהְנָא דְּאַף עַל גַּב דְּאַבְאִישׁ עָלְמָא, אֲמַאי אִית לֵיהּ תְּשׁוּבָה, כְּמָה דִּכְתִּיב אִישׁ אוֹ אִשָׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב. אֶלָּא וַדַּאי דָּא מְהַנְיָא לְהוּ, בְּגִין דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה, כִּבְיָכוֹל הוּא עָבִיד לֵיהּ מַמָּשׁ. דְּהָא מַה דְּפָגִים לְעֵילָּא, אַתְקִין לֵיהּ, וּבְמָה בִּתְשׁוּבָה. דִּכְתִּיב אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ', וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב, וּתְשׁוּבָה אַתְקִין כֹּלָּא, אַתְקִין לְעֵילָּא, אַתְקִין לְתַתָּא, אַתְקִין לְגַרְמֵיהּ, אַתְקִין לְכָל עָלְמָא. פָּתַח רִבִּי יִצְחָק ס"א יהודה אֲבַּתְרֵיהּ וְאָמַר, דברים ד׳:ל׳ בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ'. בַּצַּר לְךָ, מִכָּאן דִּתְשׁוּבָה מֵעַלְּיָא מִכֹּלָּא, עַד לָא יִשְׁרֵי דִּינָא בְּעָלְמָא. דְּבָתַר דִּשְׁרֵי דִּינָא תַּקִּיף חֵילֵיהּ מַאן יַעְבַּר לֵיהּ מֵעָלְמָא וִיסַלֵּק לֵיהּ. דְּהָא כֵּיוָן דְּשָׁארִי דִּינָא, לָא אִסְתְּלִיק עַד דְּיִשְׁתְּלִים. בָּתַר דְּאִשְׁתְּלִים, וְעֲבַד תְּשׁוּבָה, אַתְקִין עָלְמִין כֻּלְּהוּ. מַשְׁמַע, דִּכְתִּיב וּמְצָאוּךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וּכְתִיב וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'. כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'.

פרדס יוסף Leviticus 13:1 » « פרדס יוסף Leviticus 13:3