פרדס יוסף, ספר ויקרא י׳:ב׳

2 וימתו. בסנהד' נ"ב. ומד' ח"א שריפה ממש, וח"א שריפת נשמה וגוף קיים, וכבר הי' נדב ואביהו מהלכין וכו', ההמשך כ' בס' נפש יהונתן פ' אחרי דק' למה ל"ה אלעזר ואיתמר מטמאין לאחיהם דלה יטמא מצוה, וי"ל ביו"ד סי' שע"ג ס"ד הא דמטמאין לקרובים דוקא לצורך קבורה, וברמ"א במת בשבת שא"א לקברו אסור לטמאות לו, ובא"ע פקודי מ' ב' חולק על ש"ס דילן דיום ח' למלואים הי' בשבת דכ' ויערוך עליו לחה"פ והי' בשבת, ולפ"ז גם נו"א מתו בשבת, ול"ה רשאים לטמא עצמן, אך ק' דבשבת צ"ד. המוציא מת במטה בשבת חייב ור"ש פוטר ופליגו במלאכה שאצל"ג, וכ' תוס' דהי' ניחא לי' ביותר שלא מת כלל ול"ה צריך להוציא אותו, ובזבחים קט"ו: סבר משה או בי או בך יתקדש הבית עכשיו רואה אני שהם גדולים, ובת"כ עכשיו רואה שלא מתו רק על קידוש השם ובק"א שם דלא מתו בשביל חטא כלל, לפ"ז ל"ש לומר כא"ע דאיך הוציאו בשבת, ואי"ל משאצל"ג, דהטעם כתוס' דלא ניחא לי' במיתתו, והכא ניחא שיתקדש ש"ש כמו שמשה מתאוה למיתה זו, א"ו דהי' בא' בשבת כש"ס דילן, וז"ש וכבר כו' ואדלעיל שריפת נשמה וגוף קיים, וק' אמאי לא נטמאו או"א וצ"ל דהי' בשבת, וק' איך הוציאו מישאל ואלצפן וע"כ דהוי משאצל"ג, ומוכח דמתו משום חטא ולא מקדושת השם, וקאמר וכבר כו' ופרש"י בשביל חטא שהי' מבקשים שררה מתו והוי משאצל"ג וע"ע שם בלקוטים אות קי"ג, וע"ע בפרד"י וישלח דף רס"ג:: ובמד' שהי' ב' חוטי אש יוצאין מבין קה"ק ונכנסו לחוטמיהן של נו"א, וביע"ד דרש אה"ו דרוש י' כ' דאי' במד' דנו"א הורו הלכה בפני רבן, ובעירובין ס"ג. המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש, ובמד' שה"ש כשיצאו ישראללמדבר יראו מנחשים ויצאו חוטי אש ושרפו כל נחשים, הוכרחו הב' חוטי אש לעשות שליחות של נחשים ושרפו אותן – וע' בעירובין ס"ג. ויומא נ"ג. ומהרש"א שם על התורה ומ"ש המלקט שם – ובתוס' סנהדרין הק' למ"ד שריפה ממש מסוכה כ"ה: שהטמאים שנדחו לפסח שני היו מישאל ואלצפן הא אפר אינו מטמא, ותי' דמת שנשרף ושלדו קיימת טמא כנדה כ"ז:. ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קס"ט הביא מפע"ר קרא שנטמאו בעצם ששמו לוז. וכוונתו לב"ר פכ"ח שלוז לא נשרף ולא נטחן, וראיתי שהק' עליו לשי' ר"מ פ"ג ה"ג מטומאת מת דעצם כשעורה אינו מטמא במגע ומשא רק מדרבנן, וכ"כ בהקדמתו לטהרות סי' ט"ו, וע"י טומאה דרבנן לא דחינן לפ"ש דחכמים לא אמרו במקום כרת כפסחים צ"ב:, ור"מ פט"ו ה"ה מק"פ, וי"ל דמ"ד שריפה ממש יסבור כראב"ד דמטמא מה"ת, ועמ"ש בזה בפני"פ ודורש לציון דרוש א' – ובת"כ רא"א לא מתו אלא בחוץ מקום שהלוים מותרים לכנוס, רע"א בפנים והטילו חנות של ברזל וגררום והוציאם לחוץ, ובבעה"ת הק' לר"ע הא נטמא המשכן מטומאת אהל והי' צריך הזאת ג' וז', ולא מצינו שפסקו מעבודתם, ובשלמא לר"א י"ל שדחפן המלאך לחוץ קודם שמתו: ובגמ' הנ"ל מתי ימותו וכו' לא שהיו חפצין בשררה. ורק מחילות עונות. בירושלמי בכורים פ"ג ה"ג ורש"י וישלח ל"ו ג' ע"ש בפרד"י דף רס"ג. דעולה לגדולה מוחלים עונותיו, ואעלה מעשה כשנתנו כתב רבנות בפראג להנודע ביהודה ז"ל לא רצה לקבל הרבנות. ואח"כ כשהג"ר זרח אידליץ ז"ל רצה לקבל הרבנות שם הגם שרוב העיר לא רצו בו. חזר הנוב"י והסכים ליקח הרבנית. ושאלו לו בתחלה מאי קסבר ובסוף מאי קסבר. וחשיב לקבל רבנית הוא מב' טעמים. אחד להתוודע עי"ז כי רוח הבריות נוחה ממנו. וממילא יהי' גם רוח המקום נוחה ממנו אבות פ"ג מ"י. כ' שהעולה לגדולה מוחלין לו עונותיו כנ"ל. ולטעם א' לא נצרך דוקא לקבל רבנות ורק להשיג כתב רבנית סגי. כי הוא סימן שרוח הבריות נוחה הימנו אבל בראותי שת"ח כר"ז אידליץ רודף אחר רבנית מפראג הגם שהעיר לא ירצה. ואין רוח הבריות נוחה הימנו. מזה ראי' שהעיקר טעם ב' משום מחילות עונות. וא"כ לא די בכתב רבנית בלבד. ורק לקבל רבנית ממש: ובפי' הטור עה"ת תי' דלא נטמא המשכן דכ' על פי ה' יחנו וע"פ ה' יסעו במדבר ט' כ' חשוב קבע ואינו מקבל טומאה ע"ש, ומצינו ג"כ בעירובין נ"ה: בדגלי מדבר דכ' ע"פ ה' כו' כמאן דקבועי דמי, ופרש"י דחשובה חנייתן בקבע, ובס' ברכת אהרן מאמר ר"ל כ' הטעם דבנין לזמן לא נחשב כקבע דסופו להתפרק וכל העומד לסתור כסתור דמי, וכמו דס"ל לר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי, עי' ב"ק ע"ו: ועי' ב"ש אה"ע סי' קכ"ד סק"ב דהלכתא כר"ש, ולתוס' סוטה כ"ה: ד"ה לאו דל"ש כל העומד כו' רק בדבר שבידו, ומה"ט לא אמרי' בשטר כל העומד לגבות כגבוי דמי דל"ה בידו דצריך דיינים, ומשו"ה בנין העומד לסתור הוי כסתור והוי בנין ארעי רק אם בידו לסתור, וז"ש כיון דע"פ ה' יחנו, ול"ה סתירת בנין בידם והוי כקבע ובמשכן לאחר ימי מלואים ל"ה בידם לפורקו רק בציווי ה' הוי קבע, אבל בתוך המלואים דמשה הי' מפרקו ב' פעמים ביום כמדב"ר פי"ב ט' ל"ה קבע, ומשום זה הי' יכול לפרוק גם בשבת ע"ש, דהי' למשכן דין בנין ארעי וליכא איסור בנין וסתירה ובירושלמי סו"פ כלל גדול ועח"ס או"ח סי' ע"ב: ואם נימא דבימי מלואים הי' בנין ארעי הדק"ל מדוע לא נטמא משכן, ובהדו"ע כ' דתלוי בפלוג' בילקוט נשא רמז תשי"ב אי גם ביום השמיני פורק משה המשכן או דהעמידו ולא פירקו, ואם נאמר כן א"כ ביום הזה שמתו נו"א כבר הי' למשכן דין בנין קבע ולא נטמא ועשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' ל' אות כ' דמה"ט לא נטמאו הבשר וחלות שהי' במשכן, כיון שהיו בחצר המשכן ול"ה מכוסה ולא נטמאו באוהל: ובמנ"ח בקומץ מנחה מ' רס"ד תמה על הטור דבשבת כ"ח. ובתוס' ור"מ פ"ה הי"ב מטומאת מת וראב"ד ומל"מ, דעיקר הלימוד שפשתן מטמא באהל הוא רק בקבוע ונשאר בצע"ג, וכן הק' בשפ"א בליקוטים, ובס' המדרש והמעשה הק' אפי' אי נימא כטור דמשכן אינו מטמא מ"מ אהרן ובניו שהיו אז באהל מועד נטמאו כשהיו עם נו"א בבית אחד בשעת מיתתן דלא גרע ממחובר לקרקע ממש אף שאין הבית טמא מ"מ כל הנאהל תחתיו טמא בודאי ער"מ פ"ה ה"י מטוה"מ, ואולי י"ל כיון דל"ה שם כהנים אחרים טומאה הותרה בצבור כפסחים ע"ט.. וע"ע קובץ דרושים חוברת ו' סי' ל' ול"ב תירוץ על הטור ומאריכות לא העתקתי: ומאדמו"ר מגור שליט"א שמעתי בקרעניץ בשנת תרצ"א לתרץ קו' הנ"ל שנטמאו הכלים ואהל, דבברכות י"ט. מדלגין ע"ג ארונות לקראת מלכי ישראל דרוב ארונות יש להם פותח טפח, והק' ברוקח סי' תס"ז דאמאי מהני רוב מה"ת נימא קבוע כמחצה על מחצה, ובס' גליוני הש"ס שם תי' ע"פ ילקוט חקת רמז תשס"א עה"פ חקת י"ט י"א הנוגע במת לכל נפש אדם נוגע טמא ואין מת עצמו טמא, והוא מן הספרי זוטא שם, וכיון שהמת עצמו אינו טמא א"כ מה שהמת מטמא במגע ואהל ע"כ רק דבאה ממנו טומאהדבו בעצמו אין טומאה וא"כ טומאה הבא הוי פירש ול"ש קבוע ע"ש, וא"כ במשכן בודאי לא שלטו הרוחות ולא נטמא המשכן וכליו, ונו"א מתו בפנים ההיכל כמ"ש בת"כ ודפח"ח - עוי"ל דבשני נשרף הפרה ומעשה דנו"א הי' בראשון, ואי' בזה"ק חיי שרה קל"א: עכו"ם אינו מטמא משום דאין לו טהרה, א"כ י"ל דבראשון ל"ה עוד פרה ול"ה אפשר לטהר ממילא לא הי' מטמא: ואדמו"ר שליט"א מגור הקשה עוד מנדה ע': מתים לעת"ל אי צריכים הזאה ג' וז', וק' למה צריך הזאה אי מת עצמו אינו טמא, ואמרתי דהטעם דספרי י"ל דמת עצמו אינו טמא דהוי כעפר בעלמא ורק רוח הרע השורה עליו מטמא ומזיקין הסובבים אותו הם מטמאים הנוגע במת, אבל לעת"ל כשיקומו לתחי' אז בעת שיקום המת יהי' נטמא ג"כ מן המזיקים הסובבים אותו, ובא הכל בבת אחת וכן י"ל בזה הכ"מ הנודע בפ"ו ט"ז מאבות הטומאה בשם תוספתא דהמקוה אינו מטהר רק בעת שהולך משם ולא בעת שהוא במקוה, ועמ"ש בזה לקמן בפ' מצורע י"ד ח' - ובס' אמבוהא דספרי דף רכ"א. העיר מרש"י חולין ע"א: שאין משא אלא למי שטומאה יוצאת ממנו כו', אבל טמא מת אע"פ שהוא אב הטומאה אין לו משא ע"ש, מבואר כנ"ל דמת עצמו יש בו טומאה וחשוב טומאה היוצא מגופו, ועי' אבני נזר יו"ד סי' תנ"ב, וע"ע בעירובין ק"ד: וסוכה כ"ה. דאפי' מת עצמו מותר להכניסו להר הבית, ומבואר שם דאם מכניס מת עצמו למחנה שכינה חייב, וק' לספרי דאין במת טומאת עצמיית, וי"ל דמ"מ גם המת עצמו נטמא משום מגע המת דנוגע בעצמו, ותלי' במחלוקת ר"מ ור"י בחולין ע"ב: בג' על ג' שנחלק דטהור משום מדרס, אם יש בו טומאה משום מגע מדרס משום דנוגע בעצמו ע"ש, וא"ש דמכניס מת למקדש חייב דעכ"פ יש בו טומאה משום מגע המת, וע"ע בריב"ש סי' קכ"ד אי מותר לקבור מתי כהנים בתוך מתי ישראל דלמאי ניחוש אי מטומאה דהמת כהן ויטמא באהל שאר מתים הא קיי"ל בנדה ס"א: כיון שמת נעשה חפשי ממצות, ועוד שהוא עצמו טמא טומאה תמורה שאין למעלה ממנו, וא"א להוסיף טומאה על טומאה, ולספרי שפיר יהי' מוסיף בו טומאה דמקודם אין בו טומאה בעצם, ועתה יתטמא משום אהל המת, ועי' בזה הרבה בס' נוה שלום למחו' הגאבד"ק מניערש שליט"א פרק ל"ג, דברים נכונים, ומהאריכות לא העתקתי: ובהגדת מעשה נסים הביא מאביו ז"ל דאי' בילקוט דחטא בני אהרן הי' שהקריבו שלא בזמנו, וק' מנ"ל זה, וי"ל דע"כ מוכח שהקטרת שהקריבו הי' של בין ערבים, דאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטרת של בה"ע ועפרד"י תצוה דף ד"ש:, ובע"ז ל"ד. תד"ה במה דבז"י מלואים שמשה העמיד המשכן ומפרקו הי' לו דין במה, וא"כ בודאי לא הקטירו קטרת דאסור להקטיר רק באהל מועד, וע"כ בר"ח שמיני למלואים הי' החינוך בקטרת של בה"ע, ועוד ראי' מגיטין ס'. עשר עטרת הי' וא' לנרות, וכיון דלא הדליקו נרות קודם ודאי לא הקטירו דהא בהא תלי' כמ"ש בפסחים נ"ט דאין מתאחר אחר תמיד של בין ערבים אלא קטרת, ובזבחים ק"א: דשאל משה אשעיר חטאת דילמא באנינות אקרבי' והשיב אהרן אני הקרבתי, מוכח דמתו קודם שהקריבו השעירים, וע"כ הי' קודם תמיד של בה"ע דאח"כ אסור להקריב דכ' עליו השלם, וא"כ הקריבו שלא בזמנו דקטרת צ"ל אחר התמיד - ואברבנאל הוסיף ענין חדש שחטאם הי' שהקטירו שניהם ביחד, וקטרת רק באחד, ובאמת בכל עבודת המקדש הדין כן, וכמ"ש בחינוך מ' שפ"ט וכמש"ל בפ' ויקרא א' ה' וע"ש בראב"ע: ובמד' הטעם שמתו שזנו עיניהם מן השכינה כמ"ש ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו משפטים כ"ד י"א, ובמד' שלא נשאו נשים מדכ' בנים לא הי' להם במדבר ג' ד', וי"ל דבב"ר לכך כבו עיני יצחק שבשעת עקדה הביט בשכינה ונתחייב מיתה דכ' לא יראני האדם וחי שמות ל"ג כ' וסומא חשוב כמת נדרים ס"ד: א"כ ק' בנו"א למה מתו ולא הי' נעשין סומין. וי"ל דוקא ביצחק הי' עונש סומא נחשב כמת, אבל בלא"ה הי' חי דהי' לו בנים, אבל נו"א דל"ה להם בנים וחשוב כמת שם בנדרים, ול"ה יוכל להיות אצלם העונש שיהי' סומין דחשיב כמת דבלא"ה חשובין כמתים, והי' העונש שזנו עיניהם משכינה ולא הו"ל בנים ובע"כ הי' העונש מיתה וע' פני"ק - ובמד' אחר שהביא לא נשאו נשים, כ' עוד היו מהלכין אחר משה ואהרן ואמרו מתי ימיתו וכו', הב' טעמים יכוונו ביחד אל כוונה א', על שלא נשאו נשים הי' להם תירוץ כמו בן עזאי שאמר מה אעשה ונפשי חשקה בתורה יבמות ס"ג:, כמו כן נפשם חשקה בתורה, אבל כשרצו להיות מנהיגים וידוע התעסקותבצרכי צבור מבטל מלימוד, ותנאים הרבה התענו והתפללו שלא יוטל עליהם עול צרכי צבור שלא יבטלו מלימודם, וכשרצו להיות מנהיגים שוב לא הי' להם תירץ על שלא נשאו נשים לכן נענשו, ועי' בס' דברי גאונים, ובפרד"י וארא דף מ"ה: מענין פרנס ות"ח, וע"ע בתוספתא ברכות פ"ו ה"ד שהי' עוסקין בצרכי צבור וכו' עש"ה: ובת"כ אי' עוד י"א מסיני נטלו את שלהם שהי' משה ואהרן מהלכין וכו' וקשה ההמשך, ובס' המדרש והמעשה הק' ג"כ מבן עזאי שלא נשא אשה, וי"ל דבאמת ל"ה הדין לבטל מ"ע דפ"ו בשביל תורה, כדין כל מ"ע עוברת שאינה נדחית בשביל מ"ע כרמ"א או"ח תרפ"ז ס"ב, אלא שכ' המרדכי הובא בב"ש אה"ע סי' א' סק"ז הטעם שאין כופין על מ"ע זו בזה"ז, עפמ"ש בב"ב ס': מיום שפשטה המלכות בדין שנגזר על עצמינו שלא לישא נשים, אלא שאין גוזרין אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, וא"כ עכ"פ אין להוסיף עוד על מ"ע זו עכ"ד, ובן עזאי הי' יכול לעמוד באותה גזירה בהיות נפשו חשקה בתורה, הותר לו אף לכתחילה, והוא חי אחר החורבן ושייך בדין שנגזר וכו', אך בנו"א ודאי שלא גרעה מצוה זו מכל המצות: ועל נו"א יש לתרץ להם, דלמדו ממשה דפירש משעה שנתייחד הדבור אליו, וידעו נו"א שלא לעולם יחיו משה ואהרן ואין בישראל לשרת בקודש רק א' מהם, ונכון שלא לישא פן ימות משה פתאום שיהי' נכונים בכל שעה, אך בתוס' יומא ב': ד"ה והכא, ויבמות כ"ו: ד"ה למיתה כתבו אף למאן דחייש למיתה דזמן מיעוט, רק למיתה דחד, ולתרי ל"ח, ויפלא אף דימות משה יהי' אהרן קיים ויטול אהרן הגדולה ולא הם, ושוב ק' למה לא נשאו, אך בגיטין כ"ז. אף דל"ח למיתה מ"מ בזקן שהגיע לגבורות חיישינן, ומשה ואהרן חיו יותר מפ' שנה חיישי' למיתה אף בב', ומדוקדק במד' מפ"מ מתו נו"א שלא נשאו נשים, ושלא יקשה למה בטלו פ"ו מסיים ועוד שהי' מהלכין כו' מתי ימותו וכו' וננהיג הדור, ועלינו להתקדש ולהיות נכונים, ולא ח"ו כמחכים על מיתות מו"א, וז"פ מסיני נטלו, ר"ל מפרשה דסיני דמשה פירש מאשתו, אך יק' למה נענשו אם למדו ממשה, וצ"ל דהיא הנותנת אף שגדול בתורה ומדרגה, שיאמר שבעצמו לא חסר לו מאומה אלא שחבירו מעכב, ממנה פנה וממנה יתד לכל קנאת איש מרעהו שמצד עצמו ראוי לגדולה לולי חבירו שקדם וזכה, וע"כ יתהפך העולם לשדה קרב להדוף חבירו כי עומד לשטן נגדו, ועדיין השטן מרקד בינינו בכל עוז: והגה"ק האבני נזר ז"ל אמר אהא דבן עזאי דפטור מפו"ר דנפשו חשקה בתורה, והוי עוסק במצוה, אבל מי התיר לו איסור דשפכ"ד, הכי עוסק במצוה מותר לשפוך דם, ותי' דטעם דשופך דם הוא כעין גמ' ב"ק מ"ח. כיון דאית לי' למליי' ולא מליי' כמאן דכרי' דמי, הרי דמי שמוטל עליו לתקן איזה דבר ולא תיקנו הוי כאלו בעצמו עשה הקלקול, וכיון שנצטוה להרבות אנשים בעולם ואין עושה כן הוי כאילו המעיט אנשים והרגם, א"כ זה רק במי שמצווה על פו"ר ועליו מוטל לתקן הרי זה כשופך דמים, אבל בן עזאי דפטור מהמצוה משום דהוי עוסק במצוה ולא מוטל עליו התקון, א"כ ממילא ל"ה כמקלקל וכשופך דמים וז"ב: בשו"ת הרא"ש כלל י"ג סי' כ"א שאלת הא דויק"ר, על ד' דברים מתו נו"א שנכנסו שתויי יין, וק' לך דעדיין לא הוזהרו דכ' בתרי' יין ושכר אל תשת, לק"מ דאין מוקדם ומאוחר בתורה, אטו כל דיני כהנים ועבודה ומומין הפוסלים באדם ובהמה ודין טומאת קדשים לא נאמרו קודם שהתחילו בעבודה, הא בזבחים ק"א: שחטאת מלואים מפני טומאה נשרפת, א"ו שנכתבו בפ' אמור ואין מו"מ, וכל פרשיות הצריכות לעבודה נאמרו קודם פ' מלואים אלא שלא נכתבו על הסדר, ואע"פ שאי' במד' למה נסמכה פ' שתויי יין למיתת בני אהרן משל לרופא שנכנס לבקר החולה ואמר אל תאכל שלא תמות כמו שמת פלוני וכו', מדרש בעלמא הוא לדרוש סמוכין, דידוע שכל דברים המבטלין עבודה הוצרכו לידע קודם עבודה - ומה ששאלת הא דאז"ל מעיל הי' חסרים והלא מעיל מבגדי כ"ג בזבחים ק"ב. חמש שמחות הי' אלישבע יתירה על בנות ישראל ואבל א', יבמה מלך, ואשה כ"ג, בנה סגן, בן בנה משיח מלחמה, אחי' נשיא, ואבלה על שני בניה, וסגן הוא הממונה לשמש תחת כ"ג כשאירע לו טומאה, ולענין טומאה סגן עדיף דתני' למה תיקנו סגן לכ"ג שאם אירע לו קרי נכנס ומשמש תחתיו, ובהוריות י"ב. דסגן משמש בח' בגדים, וקרי' לי' התם משוח שעבר, ואם בנפשך לומר דמשמע דוקא היכי דאירע פסול בכ"ג ונכנס לשמש תחתיו משום דמעלין בקודש ולא מורידין, וגם תינח נדב שהי' סגן, אביהו למה, י"ל טעמא אחרינא כיון שהקטירו קטרת אשר לא צוה השם ולא מצינו קטרת לפני ולפנים אלא כ"ג, ולפי טעותם עברום על ונשמע קולו בבואו אל הקודש והאי טעמא סגי שכך דרך בעלי אגדה על סמך כל דהוא בלשון דבריהם, אשר בן הר' יחיאל: ובשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרט"ז שאלתך כבר כ' הרא"ש, ואם לא נתישב אצלך לפי שראית בו גמגמו מי הוא שיבא אחר המלך ומ"מ לא ראיתי להשיבך חלק, דע כי שתיית יין הוא מגונה מצ"ע אפי' בלא ציווי ואזהרה ומעשה נח יוכיח ואפי' בתפלה שתויי יין לא יתפלל לפי שמטריד כוונת עבודה, ואחז"ל חוה סחטה אשכול ענבים ונתנה לו וגרמה מיתה לעולם, ול"ה אדה"ר נזיר אלא מפני שגרם היין לפנות מחשבתו מעבודת ביוצרו, וכ' וכבוד ה' מלא את המשכן היש זלזול גדול מזה לבוא לפניו שתויי יין, והלא לפני מלך בו"ד יענש כ"ש לפני ממה"מ, וכבר ידעת שיש ב' מיני יין, יין תרעלה המשכר, ויין המשמח והכל לפי כוונת השותה, והם כוונו ליין המשכר ועזבו יין המשומר בענבי' מששת י"ב ולפיכך נענשו מיתה, אחז"ל שנכנסו בלא בר כלו' בלא רשות כי זה הי' כוונת המעיל עם הפעמונים ליטל רשות לכנוס, דכ' ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות עכ"ל: ובס' עמק יהושע ח"ב דרוש ו' הביא הרא"ש ויפ"ת אחרי פ"כ דכה"ד בעת משיחתם דינם ככ"ג וראי' שנצטוו על פריעת ופרימה, ואינו ראי' דאע"פ שנצטוו על פו"פ אעפ"כ ל"ה עדיין ביום משיחתם לגמרי ככ"ג, דבזבחים ק"א. הם הקריבו וכו' ופרש"י וכי בניו שהם הדיוטים שמשו היום והלא עלי הי' כל עבודה וכו', אלמא דאפי' בעת משיחתם דינם כהדיוטים, ומה שתי' הרא"ש שלפי טעיתם שהקריבו לפני ולפנים הי' להם ללבוש נמי ח' בגדים אינו מספיק דמה לנו מה שלפי טעותם הי' להם ללבוש מעיל, והי' צריך לומר שחטאו במה שהיו מיותרי בגדים כיון שלפי האמת ל"ה להם ללבוש רק ד' בגדים כהדיוטים ע"ש אריכות ועי' רמב"ן פסוק ו' שכ' ג"כ שהי' להם דין משיח מלחמה שאינו פורע ופורם, ומ"מ אינו מקטיר אונן, ועי' טור עה"ת שהי' להם דין כ"ג ממש ועי' ריטב"א מו"ק י"ד גבי והצרוע לרבות כ"ג, ובדברי שאול מ"ת הביא יד משה אחרי, שתי' קו' רא"ש דכ' במעיל ונשמע קולו פי' שמה"ש והיו שומעים קולו והי' בדילים משם, ונתנו לו מקום לכנוס, וא"ש שבאמת הדיוטים היו וא"צ מעיל רק הכי קאמר אלו הי' כ"ג והי' לובשים מעיל ל"ה מתים, לפי של"ה מה"ד פוגעים בהם שמכח המעיל בדילים, משא"כ עכשיו שהם הדיוטים ואינם לובשים מעיל ונכנס פתאום וניזקו ע"ש עוד תי' - וי"ל ג"כ דאי לבשו מעיל אם הי' כ"ג הי' נשמע קולם והי' משה או אהרן או אחרים מזהירם שלא לכנוס מפני שאר החטאים שמנו שם ובס' ים התלמוד בהקדמה כ' על המד' מעיל הי' חסרים, למה הזכיר רק מעיל ולא שאר בגדי כ"ג, דחטאם הי' לה"ר על משה ואהרן מתי ימותו וכו', ומעיל הי' מכפר על לה"ר בזבחים פ"ח:, וז"פ מעיל הי' חסרים שחסר להם כפרה על חטא לה"ר לכן נענשו: וראיתי בזה דבכלי יקר משפטים כ"ד י"א ויחזו וגו' דמשה ל"ה משתמש בצרכי הגוף כל זמן שעמד לפני ה' והי' מופשט מגשמיות, וכ' ויכסהו הענן ששת ימים שם כ"ד ט"ז, ואחז"ל כדי שיתמרק אכילה ושתי' שבתוך מעיו, אבל בנו"א כ' ויחזו וגו' שהיו משתמשים בחלקי שכל וחומר, ולכן צוה ה' לאהרן, ואל יבא בכל עת אל הקדש כי אם ביו"כ שאין בו אכילה ע"ש, וזה"ק כאן ל"ט הק' למה אסור שתויי יין לכנוס הא כ' תהלים ק' כ' עבדו את ה' בשמחה, וכ' שם ק"ד ט"ו ויין ישמח לבב אנוש, וי"ל עפמ"ש בעטרת פז ההבדל דביין כ' יין ישמח לבב אנוש, ובתורה כ' פקודי ה' ישרים משמחי לב שם י"ט ט', עפמ"ש רש"י וירא י"ח ה' וסעדו לבכם, לבבכם לא כ' שאין יצה"ר שולט במלאכים, הרי דאדם שיש לו יצה"ר יש לו ב' לבבות כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך, ובתורה כ' משמחת לב רק לב אחד יצ"ט, משא"כ ביין לבב אנוש ב' לבבות יצ"ט ויצה"ר כיומא ע"ד:, בפ' כי יתן בכוס עינו משלי כ"ג ל"א יתהלך במשרים ובא לידי עבירה ע"ש, לפ"ז א"ש דאסור שתויי יין במקדש דיין משמח ב' לבבות, וא"ש מד' רות סופ"ה עה"פ ויאכל וישת ויטב לבו בתורה, והק' בנחמד למראה בודאי כיון שאכל ושמח הוטב לבו, ולהנ"ל א"ש דכ' לבו רק לב אחד ע"כ בתורה, נמצא נו"א שהי' משתמשין בב' הכחות זה הוא פעולת היין שמשמחות ב' לבבות, וז"ש שתויי יין נכנסו למקדש ועי' פנינים יקרים, ועיון יעקב, ובס' קהלות ישורין דבר נכון, וחתם סופר על סוגיות דף מ"ח. ופרד"י וישלח דף רסג. מזקיני הגאון מלאסק ז"ל: ובמדרש תלפיות ענף יין הביא הא דנתחייבו מיתה משום שתויי יין, היינו שהי' שותין מי הבאר וכוונו ליין, דטעם כל המשקין שרצו טעמו במי הבאר ע"ש, ובס' גליוני הש"סברכות מ"ח: כ' דזה נחשב שתויי יין. אף שלא הי' יין ממש דאפי' מאן דמחייב אשאר משקין היינו רק מלקות אבל לא מיתה, עי' כריתות י"ג:, וע"כ דהי' נחשב יין ממש ע"ש, והביא עוד דקו' המד' תלפיות שם דמניין הי' לנו"א יין במדבר, עמ"ש בזהר נח ע"ג. עה"כ ויחל נח ליטע כרם ע"ש: ובענין יין ראיתי על הא דשבת ס"ז: ר"ע עשה משתה לבנו כו' אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן. בב' אופנים מצינו שתיית יין. במיתה כמ"ש בעירובין ס"ה. לא נברא יין רק לנחם אבלים שנ' ויין דמרי נפש משלי ל"א ו'. וג"כ הנידן למיתה קודם מיתתו נותנין לו לשתות סנהדרין מ"ג.. ולהכי אמרו חמרא וחיי. חיי וחמרא. שישתו תמיד לא באופן מיתה. בין לפני מיתה ובין לאחר מיתה:

3 שם עירובין ס"ג. לא מתו בני אהרן אלא שהורו הלכה כו' מצוה להביא מהדיוט, והק' מהרש"א הא באמת הדין כן ואיזה הוראה חידשו, אבל מצינו כה"ג בברכות ל"א: בשמואל שחיטה בזר כשרה, הרי דגם דין אמת אסור להורות, ועי' יו"ד סי' רמ"ב ס"ח ובגרש כרמל בזה, ועל הקו' הנ"ל מאי הוראה שייך זיל קרי בי רב ומפורש בקרא, עי' מהרש"א דאפשר לפרש הקרא שיתנו אש על המזבח לאו משל הדיוט אלא שיבערו אותו מן האש הרבוצה על המזבח כו', ויל"ד מנ"ל לדרוש מהאי קרא דמצוה להביא מהדיוט כיון דיש לפרש הקרא בענין אחר כהמהרש"א, וכ' בשו"ת פנים מאירות בהקדמה לח"א דביומא מ"ה בהצתת אלי' ובתד"ה וכי עש"ה, נשמע מזה אם היינו מפורשים כפשטא דקרא שיבערו אש שלמעלה מן האש הרבוצה, ק' למ"ל כהונה בהאי קרא וכי ס"ד דזר קרב לגבי מזבח, אע"כ שמצוה להביא מהדיוט וס"ד שיטלנה זר ויזרקנה למזבח, ועפ"ז א"ש הא דלא מתו אלא שהורו כו' דהי' הוראה גדולה דאפשר לפרש פשיטא דקרא שיתנו מאש של מעלה, והם הורו שיתנו אש של הדיוט וקאמר בש"ס מה דרש דילמא האמת כפשטא דקרא, ואמרו שממקרא זה דרשו ונתנו בני אהרן הכהן, וק' כהן למ"ל וכי ס"ד זר קרב, אלא שא"א לומר כפשטא, וע"כ אע"פ שאש יורדת משמים מצוה מהדיוט, וס"ד דקאי אארעא וזרק אש של הדיוט. א"כ מוכת מזה שמצוה להביא מהדיוט ע"ש עוד אריכות בזה: ובברכות ל"א: אל הנער הזה התפללתי שמואל מורה הלכה בפני רבו הי' שחיטה בזר כשרה, ועמש"ל בזה בפ' ויקרא דף ט"ז. וכ"ה., והנה קשה הא הי' קטן ואיך חייב מיתה וע"ש באלשיך על שמואל, ושמעתי בשם אדמו"ר מגור שליט"א דעלי אמר מימר שפיר קאמרת והו"ל קטן חריף, ואיתא דקטן חריף יש לו דין גדול אף בקטנותו. אבל חנה אמרה אל הנער הזה התפללתי, ואיתא שם בגמרא שהתפללה שיהי' הולד לא חכם ולא טיפש, א"כ אינו חכם ולא הוי קטן חריף ואינו חייב מיתה, ועשו"ת חת"ס יו"ד סי' שי"ז: