פרדס יוסף, בראשית ו׳:ט׳

« פרדס יוסף Genesis 6:7 פרדס יוסף Genesis 6:12 »

9 סוכה פתח ↗

בְּאַסָּא מִצְרָאָה דְּקָיְימִי שִׁבְעָה שִׁבְעָה בְּחַד קִינָּא, דְּכִי נָתְרִי אַרְבְּעָה, פָּשׁוּ לְהוּ תְּלָתָא. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ הַאי אַסָּא מִצְרָאָה כָּשַׁר לְהוֹשַׁעְנָא. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא הוֹאִיל וְאִית לֵיהּ שֵׁם לְוַוי, לָא מִתַּכְשַׁר — קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! ״עֵץ עָבוֹת״ אָמַר רַחֲמָנָא, מִכׇּל מָקוֹם. תָּנוּ רַבָּנַן: יָבְשׁוּ רוֹב עָלָיו וְנִשְׁאֲרוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה בַּדֵּי עָלִין לַחִין כָּשֵׁר. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: וּבְרֹאשׁ כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. נִקְטַם רֹאשׁוֹ. תָּנֵי עוּלָּא בַּר חִינָּנָא: נִקְטַם רֹאשׁוֹ וְעָלְתָה בּוֹ תְּמָרָה — כָּשֵׁר. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: נִקְטַם רֹאשׁוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְעָלְתָה בּוֹ תְּמָרָה בְּיוֹם טוֹב, מַהוּ? יֵשׁ דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת, אוֹ לֹא? וְתִפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא דִּתְנַן: כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה — פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. כִּסָּהוּ הָרוּחַ — חַיָּיב לְכַסּוֹת. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָזַר וְנִתְגַּלָּה, אֲבָל לֹא חָזַר וְנִתְגַּלָּה — פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. וְהָוֵינַן בָּהּ: כִּי חָזַר וְנִתְגַּלָּה אַמַּאי חַיָּיב לְכַסּוֹת? הוֹאִיל וְאִידְּחִי אִידְּחִי! וְאָמַר רַב פָּפָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת. דְּרַב פָּפָּא גּוּפָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: מִיפְשָׁיט פְּשִׁיט לֵיהּ דְּאֵין דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת — לָא שְׁנָא לְקוּלָּא וְלָא שְׁנָא לְחוּמְרָא, אוֹ דִלְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ — לְחוּמְרָא אָמְרִינַן, לְקוּלָּא לָא אָמְרִינַן. תֵּיקוּ. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: עָבַר וְלִקְּטָן — פָּסוּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. סַבְרוּהָ דְּכוּלֵּי עָלְמָא, לוּלָב אֵין צָרִיךְ אֶגֶד. וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר צָרִיךְ אֶגֶד, לָא יָלְפִינַן לוּלָב מִסּוּכָּה דִּכְתִיב בָּהּ: ״תַּעֲשֶׂה״ — וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמַאן דְּפָסֵיל סָבַר: אָמְרִינַן יֵשׁ דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת, וּמַאן דְּמַכְשַׁיר סָבַר: לָא אָמְרִינַן יֵשׁ דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא אָמְרִינַן יֵשׁ דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת, וְהָכָא בְּמֵילַף לוּלָב מִסּוּכָּה קָא מִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: יָלְפִינַן לוּלָב מִסּוּכָּה, וּמַר סָבַר: לָא יָלְפִינַן לוּלָב מִסּוּכָּה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אִי סְבִירָא לַן לוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד, דְּכוּלֵּי עָלְמָא יָלְפִינַן לוּלָב מִסּוּכָּה, וְהָכָא בְּלוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד קָא מִיפַּלְגִי, וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: לוּלָב, בֵּין אָגוּד, בֵּין שֶׁאֵינוֹ אָגוּד — כָּשֵׁר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָגוּד — כָּשֵׁר, שֶׁאֵינוֹ אָגוּד — פָּסוּל. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? יָלֵיף ״לְקִיחָה״ ״לְקִיחָה״ מֵאֲגוּדַּת אֵזוֹב. כְּתִיב הָכָא: ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״, וּכְתִיב הָתָם: ״וּלְקַחְתֶּם אֲגוּדַּת אֵזוֹב״. מָה לְהַלָּן — אֲגוּדָּה, אַף כָּאן — אֲגוּדָּה. וְרַבָּנַן לֵית לְהוּ ״לְקִיחָה״ ״לְקִיחָה״. מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: לוּלָב מִצְוָה לְאוֹגְדוֹ, וְאִם לֹא אֲגָדוֹ כָּשֵׁר. מַנִּי? אִי רַבִּי יְהוּדָה, כִּי לֹא אֲגָדוֹ אַמַּאי כָּשֵׁר? אִי רַבָּנַן, מַאי מִצְוָה קָא עָבֵיד? לְעוֹלָם רַבָּנַן, וּמִצְוָה מִשּׁוּם ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״. אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרוּבִּין. אָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה, רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל אֲמָרוֹ, וְהַמָּקוֹם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמָקוֹם אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת — כָּשֵׁר. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הָוֵי מְנוּמָּר, וּפְסוּל. אֶלָּא, אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר: אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרוּבִּין מֵעָלָיו — פָּסוּל. אָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל אֲמָרוֹ, וְהַמָּקוֹם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא עֲנָבָיו שְׁחוֹרוֹת. אֲבָל עֲנָבָיו יְרוּקּוֹת — מִינֵי דַהֲדַס הוּא, וְכָשֵׁר. אָמַר רַב פָּפָּא: אֲדוּמּוֹת כִּשְׁחוֹרוֹת דָּמְיָין, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַאי דָּם שָׁחוֹר — אָדוֹם הוּא, אֶלָּא שֶׁלָּקָה. אִם מִיעֲטָן — כָּשֵׁר. דְּמַעֲטִינְהוּ אֵימַת? אִילֵּימָא מִקַּמֵּיה דְּלֹאגְדֵיהּ — פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לְבָתַר דְּלֹאגְדֵיהּ — דָּחוּי מֵעִיקָּרָא הוּא! תִּפְשׁוֹט מִינַּהּ: דָּחוּי מֵעִיקָּרָא — לָא הָוֵי דָּחוּי! לְעוֹלָם בָּתַר דְּאַגְדֵּיהּ, וְקָסָבַר: אֶגֶד הַזְמָנָה בְּעָלְמָא הוּא, וְהַזְמָנָה בְּעָלְמָא — לָאו כְּלוּם הוּא. וְאֵין מְמַעֲטִין בְּיוֹם טוֹב. הָא עָבַר וְלִקְּטָן מַאי? כָּשֵׁר. דְּאַשְׁחוּר אֵימַת? אִילֵּימָא דְּאַשְׁחוּר מֵאֶתְמוֹל — דָּחוּי מֵעִיקָּרָא הוּא. תִּפְשׁוֹט מִינַּהּ דָּחוּי מֵעִיקָּרָא דְּלָא הָוֵי דָּחוּי! אֶלָּא לָאו, דְּאַשְׁחוּר בְּיוֹם טוֹב, נִרְאֶה וְנִדְחֶה הוּא. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ: נִרְאֶה וְנִדְחֶה — חוֹזֵר וְנִרְאֶה! לָא, לְעוֹלָם דְּאַשְׁחוּר מֵעִיקָּרָא, דָּחוּי מֵעִיקָּרָא דְּלָא הָוֵי דָּחוּי תִּפְשׁוֹט מִינַּהּ, אֲבָל נִרְאֶה וְנִדְחֶה חוֹזֵר וְנִרְאֶה, לָא תִּפְשׁוֹט. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְמַעֲטִין בְּיוֹם טוֹב. מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמְרוּ: מְמַעֲטִין. וְהָא קָא מְתַקֵּן מָנָא בְּיוֹם טוֹב! אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּגוֹן שֶׁלִּקְּטָן לַאֲכִילָה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כַּאֲבוּהּ, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — מוּתָּר. וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — דְּאִית לֵיהּ הוֹשַׁעְנָא אַחֲרִיתִי. תָּנוּ רַבָּנַן: הוּתַּר אַגְדּוֹ בְּיוֹם טוֹב — אוֹגְדוֹ כַּאֲגוּדָּה שֶׁל יָרָק. וְאַמַּאי? לִיעְנְבֵיהּ מִיעְנָב! הָא מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: עֲנִיבָה — קְשִׁירָה מְעַלַּיְיתָא הִיא. אִי רַבִּי יְהוּדָה, אֶגֶד מְעַלַּיְיתָא בָּעֵי! הַאי תַּנָּא סָבַר לַהּ כְּווֹתֵיהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא. מַתְנִי׳ עֲרָבָה גְּזוּלָה וִיבֵשָׁה — פְּסוּלָה. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת — פְּסוּלָה. נִקְטַם רֹאשָׁהּ, נִפְרְצוּ עָלֶיהָ, וְהַצַּפְצָפָה — פְּסוּלָה. כְּמוּשָׁה, וְשֶׁנָּשְׁרוּ מִקְצָת עָלֶיהָ, וְשֶׁל בַּעַל — כְּשֵׁרָה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״עַרְבֵי נַחַל״ — הַגְּדֵילִין עַל הַנַּחַל. דָּבָר אַחֵר: ״עַרְבֵי נַחַל״, שֶׁעָלֶה שֶׁלָּהּ מָשׁוּךְ כְּנַחַל. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״עַרְבֵי נַחַל״, אֵין לִי אֶלָּא עַרְבֵי נַחַל. שֶׁל בַּעַל וְשֶׁל הָרִים מִנַּיִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַרְבֵי נַחַל״ מִכׇּל מָקוֹם.

9 עירובין פתח ↗

כּוּלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, דִּכְתִיב: ״נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו״.

9 אלה תולדות נח ערש"י. עי' דרשות מהר"י מינץ דרוש ד'. דצדיקים מולידים נשמות וכ' ותהי שרי עקרה אין לה ולד. אבל נשמות הי' מולידה, וז"ש פרי צדיק עץ חיים, וע"ד הפשט ת"ח המחדש בתורה החידוש היא פרי ותולדה שלו, וכשמלמד לחבירו הוא מוליד לו נפש ונשמה ע"ש ובבינה לעתים דרוש י"א ול' אריכות בזה, ועי' בהקדמה. ועי' בעירובין די"ח ב' ובעיון יעקב מהשבו"י ובשאר מפורשים בע"י דפוס ווילנא ועשו"ת חשק שלמה בסופו כ'. דאי' בזה"ק כאן ס"ז ב' אמאי לא איתפס נח בעון הדור, דהקב"ה רצה להוציא ממנו תולדות, וזה הסמיכות ונח מצא חן ולא יקשה ולמה לא איתפס בעון הדור, ותי' וא"ת נח בשביל התולדות, ודבריו כתובים אות באות בכת"א כאן. ועי' בדרשות אמרי שפר מה שילד"ק מה שכ' נח איש צדיק שלא הול"ל רק א"ת נח ורש"י נדחק וגם בדורותיו צ"ב, ונ"ל שעיקר להזכיר תולדותיו, אף שחם בנו רע המעשים הי' מקום לומר מעשה אבות ירשו בנים, לז"א א"ת נח אף שמתולדותיו לא טובים אל תדמה שנחלת אביהם הוא רק נח איש צדיק, גם מה שדחז"ל בפ' לך שהדרך ממעטת ג' דברים וא' מהם שם. ופרש"י שאין אדם עוסק במצות בדרך כמו בביתו, וז"פ בדורותיו את האלקים התהלך נח, אף בעת שהי' הולך בדרך ובכל דורותיו מנעוריו ובזקנותו, וכ"ז להוציא שלא יאמרו שבנו מיוחס אלי' ואח"כ חזר לענין ראשון ויולד נח כו'. ועי' בס' ווי העמודים פרק י"א את האלקים התהלך נח, דהי' ירא שמא ילמוד ממעשיהם לכן היה מתבודד ופירש עצמו מן הבריות זה פי' את אלקים התהלך נח. דק' וכי שותפות כלפי שמיא והלא אש אכלה הוא אלא שהי' מתבודד והלך יחידי כאלו הלך עם אלקים ולא עם בני אדם. משא"כ אברהם שהי' גם מטיב לאחרינא, וזה אשר התהלכתי לפניו ולא עמו עש"ה: ובפתיחה לס' פני"ק הביא בשם הח"ס., כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וירא י"ח י"ט ופרש"י ידעתי לשון חיבה, הורה בזה כי נפלאה אהבת ה' לאאע"ה, הגם כי לפניו הי' יחידי הגולה, ומי לנו גדול מחנוך דנתעלה להיות כמלאך, אך לא מצד פחיתת נפשו של אברהם לא נתעלה כן, רק התבונן כי לא זה הדרך שישלים האדם רק את נפשו, ואת אנשי הדור ישאיר אחריו תרבית אנשים חטאים, כאשר קרה לדורו של חנוך ודור המבול, הנסיון הזה ליחד אותו כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו למען לרבות כבוד ה', כי מה יתן ומה יוסיף אם יוסיף מלאך א' על אלפי רבבות, ונח ג"כ הלך בדרך חנוך שלא הסתכל על דורו רק על עצמו, וז"פ אלו היה בדורו של אברהם ל"ה נחשב, וזה"פ כי אותך לבדך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. רק אותך לבדך עש"ה, וע"ע בס' סדורו של שבת שורש ד' ענף ב' ובדברי שאול מ"ת ובאופן אחר יש לומר דהנה יש חרדים רק בינם לקונם, ויש להיפך עושים צדקה וחסד ורק אינם מדקדקים בינם לקונם, אבל יהודי צריך להיות שלם ולא חצי. וז"פ חמים תהיה עם ה' אלקיך. ודומה לכפרי שחתנו היה ת"ח וקודם סוכות בקש חתנו ממנו כשיסע לעיר שילך להרב ויקנה פטרו אתרוג הדר, וכן היה וכשנסע בחזרה לביתו פגע בכפרי אחר מכפר הסמוך לו וסיפר שהרב קנה פטר חתנו אתרוג הדר שאין דומה לו וא"ל כשני גם לי נצרך אתרוג עבור חתני אשר לא פחות הוא במעלות מחתנך, וא"ל כפת לא תשיג הדר כי האחרון אני קניתי בדמים מרובים, א"ל איעעך האתרוג נחלק לשנים ואקח אני החצי, כי שמעתי שיכולין לברך שותפות כל אתרוג אחד העצה העמוקה נכנסה ללבו ועשה כן ולקח חצי המחיר אשר שילם בעדו ונתן להרפרי השני החצי, וכשבא לביתו והראה לחתנו חצי האתרוג, מבכן השחוק שהי' אז, הכפרי לא הבין מהחסרון אשר עשה, ורק חתנו נתן לו נהנין כי יותר טוב אתרוג שלם אף כי אינו הדר כל כך מחצי הדר דפסול. כן אם אחד מקיים כל המצות הגם שאינו חסיד לפנים משורת הדין מ"מ הוא "תמים" אלא שאינו מהודר, אבל המקיים חציו, הוא רק חצי יהודי ונקרא חסר, וז"ש נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו, בין אנשי דורו, אהוב בעיני הבריות יען שנהג אתם בתום ויושר וגם את האלקים התהלך נח, קיים גם מצות שבינו למקום ולכן ונח מצא חן בעיני ה': וז"כ בואתחנן ד' כ"ח ועבדתם אלקים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא יאכלון ולא יריחון, וק' למה לא הזכיר ע"ז אחרים כמו עובד לשמש וירח, וי"ל דלא דיברה מע"ז ממש. רק יגיע עת שהרבה יחשבו לעבוד ה' במה שנותנים עץ ואבן לבנין בית הכנסת, והרבה יחשבו שעבודת ה' רק במה שלא יאכלו טרפות ושאר דברים איסורין בבית בניהם החפשים, ויש עוד שגם לא יריחון בבתי בניהם שאינם מתנהגים בכשרות. אבל בנח כ' צדיק תמים, ולא היה צדיק למחצה שליש ורביע והה"ק ר"ש מבעלז ז"ל אמר דבכל ש"ט או"ח יו"ד ואה"ע לא נמצא שם בהלכה פשר, ורק בש"ע חו"מ נמצא פשר, מוכח דרק בדיני ממונות יש פשר אבל בדיני אדם למקום ל"ש שום פשר רק או כולה לה' או לא: ובמד"ר אמור פרשה ל' בד' מינים, אתרוג יש לו טעם וריח זה צדיק גמור, לולב כף של תמרים יש בו טעם ואין בו ריח, הדם יש לו ריח ולא טעם, ערבה לא טעם ולא ריח, למדנו שצריך לאגוד כל ישראל הטובים עם הרעים באגודה א' ע"ש וזה הענין מחצית השקל שכל אחד רק החצי רק ביחד הם דבר שלם, והארכתי בזה בפ' ויחי מ"ט א': ובסוכה דל"ג פרי עץ הדר זה אתרוג הדר באילנו משנה לשנה, הנסיון למדנו כי רוב אנשים אשר עזבו את ה' כל השנה, כשיגיעו ימי הנוראים רוח אלקים נוסה בקרבם. ואח"כ ישובו לדרכם הרע, ואומרים בשם הגאון נוב"י ז"ל פשט הפ' מכף רגל ועד ראש אין בו מתום דעד אחר הושענא רבה עוד יש לו אימת הדין, אבל בשמיני עצרת ילך וישוב לקיאו, ושמ"ע נקרא בגמ' רגל בפני עצמו. וז"פ מכף רגל' כלומר משמיני עצרת ועד ראש' עד ר"ה אין בו מתום. דכל השנה אין לו אימת הדין, לא כן אצל תמימי דרך, וצדיק נקרא אתרוג שיש בו טעם וריח תורה ומעשים טובים כנ"ל, וז"ש הדר באילנו משנה לשנה ר"ל לא לבד ימי הנוראים רק כל השנה, והוא כנ"ל שצריך שיהי' יהודי שלם לא חצי תלוי בזמן וכמו משל הכפרי בחצי אתרוג. וע"ע בזה הענין בקובץ דרושים חוברת רביעית סי' ל"ב בשם זקיני הגאון מלאסק ז"ל. ובסי' ל"ה משארי הגאבד"ק מאנקטוב שליט"א. ועי' מה שכתבתי בפ' וישלח ל"ג י"ז:

10 רש"י ימר"ד לשבח וכו' ידוע מסה"ק דמי שנולד בטבעו להיות בו מדות טובות קשה לו להפריד מזה. ולהיפך הנולד בטבעו רע קשה להפוך מזגו וטבעו. והדורשים לשבח הי' אומרים ונח נולד ג"כ במזגו להיות רק רע הוא הפך טבעו והדורשים לגנאי הי' אומרים דנולד טוב, ואין בו שום מעלה במה שהוא טיב ע"ש, ועמ"ש בפ' בראשית י' ג' בשם ס' חוט המשולש ותפא"י. עוד שמעתי בשם דו"ז הגה"צ ר' צבי הירש הכהן ז"ל האבד"ק זגיערזש אף דאסור לדרוש לגנאי כשיש לדרוש לשבח, מ"מ כאן יש שבח בזה להקב"ה דאף דלא היה צדיק כ"כ אפ"ה הצילו וראיתי בס' תפארת מהרא"ל מהסבא קדישא משפאלי זצ"ל אות כ"ד שענין הוא כך שאלה שדרשו לגנאי עשו בזה טובה גדולה לישראל כי ראו ברוח קדשם שכמעט כל הצדיקים אשר יעמדו לישראל עד ביאת הגואל יהיה עליהם התנגדות, ומי לנו גדול ממרע"ה שהי' שוטים שחשדוהו בא"א, והנה הצדיק הראשון שנזכר בתורה היה נח ול"ה דורשים כולם אותו לשבח דא"כ הי' למדין ממנו על כל הצדיקים שיעמדו אח"כ שבאם כולם יהי' דורשים אותו לשבח אז הוא צדיק ובאם יהי' עליו התנגדות סימן שאינו צדיק, וא"כ ח"ו לא היה טוב בעולם. ולכן יש דורשים במכוון הצדיק הראשין לגנאי כדי ללמוד ממנו על כל הצדיקים לבלתי נביט כל כך על התנגדות כי אין זה סימן מובהק כ"כ, ובאם יש עכ"פ מחצה על מחצה לשבח ולגנאי ה"ז צדיק בודאי מן התורה כמו נח שמחצה דורשים לשבח ומחצה לגנאי, אעפ"כ אמר ה' כי אותך ראיתי צדיק לפני, וסיים הסבא קדישא בבדיחותא מעט אבל בלבד שלא יהי' יותר דורשים לגנאי מלשבח, וע"ע בס' אדני פז מ"ש בזה: ובבכור שור סנהדרין דק"ח כ' דרבים תמהו הלא דרך רש"י לא להביא כל הפי' רק פי' א' ליישב פשוטו של קרא והי' סגי לי' בדורשים לשבח, ונ"ל דק' לרש"י דלמ"ל ב' קראי יתירא כאן בדורותיו ובפ' שאח"ז כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. להכי פרש"י די"ד לשבח וי"ד לגנאי. ואצטריך תרווייהו עפמ"ש רש"י אקרא אותך ראיתי צדיק ולא נא' צדיק תמים מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו עכ"ד והוא מגמ' עירובין, וגם כאן יל"ד דלמ"ל לכתוב מכאן, אמנם כוונתו לפי שבא הכ' ללמדך דאומרים כו' ולהכי צריך למיכתב בדור הזה דאל"ה כתיב לא הייתי לומד מכאן שאומרים כו' והא דהכא כ' צדיק ולעיל צדיק תמים היינו כי"ד לגנאי דבאמת ל"ה כ"א צדיק והתם כתיב בדורותיו שלפי דורו הי' נחשב לצדיק תמים, וכאן כ' לפי האמת, ואי הוה כ' בדור הזה ולעיל ל"ה כ' בדורותיו הייתי אומר כי"ד לשבח דהכא כ' צדיק משום דבדור הזה ל"ה כ"א צדיק ולעיל דכ' צדיק תמים היינו כיון דאלו היה בדור צדיקים הי' צדיק תמים אלא שדורו גרם לו. וכל היכי דראוי לאותה מעלה משבחים אותו בו אע"פ שאין בו כמ"ש הט"ז סי' ש"ז כיון דהמניעה ל"ה מצדו להכי איצטריך תרווייהו דבין למ"ש צדיק תמים ובין למ"ש צדיק לחוד הכל בדורו, ושפיר ילפי' מכאן דאומרים לאדם מקצת שבחו וכו'. ואגב נבאר מ"ש רש"י הואיל והזכירו סיפר בשבחו וי"ל דק"ל לפי' ראשון מגמ' יומא ל"ח אקרא דכ' זכר לצדיק לברכה מדאו' מנלן, ומשני מקרא המכסה אני מאברהם כו' יהי' לגוי גדול, וקשה דה"ל הגמ' לאתויי מנח כמ"ש רש"י דהזכירו סיפר בשבחו להכי פרש"י ד"א ללמדך כו' ולהכי אע"ג דפי' א' העיקר מ"מ ל"ה להגמ' מכאן ראי' דאיכא למידחא דילמא כד"א ולהכי מייתי מאברהם עכ"ל: ובס' משנת חכמים הל' דעות סי' י"ט. כתב דיל"ד די"ד לשבח ואחר השבח אמר את האלקים דהי' צריך סעד. ועוד דלכל הפי' צדיק תמים בלי הפסק ובאמת כ' על צדיק תבי"ר שהוא מפסיק בנגינה, ותמים היה בדורותיו בלי הפסק וכו' ולפמ"ש דמדת חסידות שנו שיהי' מהנעלבים כו' וכל אשר יקרהו בין צערא דגופא וממונא יאמר שהוא סבה משמים, ורק מדינא אמרו כל ת"ח שאינו נוקם וכו' ואף דעביד אינש דינא לנפשי' אי לא אפשר לו בע"א, רק צדקה יחשב לו לתלות בטחונו בהשי"ת, וז"ש נח איש צדיק ומעלה יתירה היה לו שממנו עומד ומיטב דתמים הי' בדורותיו ואף דאנשי דור המבול היו רעים בגופם וממונם, ול"ה צריך לנהוג בתמימות מ"מ הי' נכנס לפנים משורת הדין וז"ש את האלקים התהלך שהי' תמים במעשיו ותלה בטחונו בה' בכל אשר יקרהו ול"ה נוקם ונוטר בשום ענין ושפיר עולה סמיכת הפסוקים עכ"ל ועי' רש"י תצוה כ"ט ל' דג"כ הוי תביר להפסיק. וע"ש בקונמרס מעלות המדות דקכ"ו לפמ"ש בערכין דט"ז: תוכחה לשמה וענוה של"ש הי מינייהו עדיף. וי"ל ענוה שלא לשמה דהיינו שומע עלבונו ושותק דנוטל חלק מחבירו ואם מתכוון לכך אף שהוא חדה טובה, מ"מ טוב יותר להיות שפל רוח ועניו לש"ש, וז"ש נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו, שאלו בדור הצדיקים י"ל לפעמים שהוא שותק שלא לשמה כדי לזכות חלק חבירו משא"כ בדור החבול שאין להם חלק לעה"ב ול"ש דיטול חלקם לעוה"ב והי' התמים לשם שמים וז"ש את האלקים התהלך נח ע"ש. וע"ע בשי"ת כתב סופר או"ח סי' ל"ד דרוש ארוך בזה: והנה על קו' המפו' למה באמת דרשו לגנאי אם יש לדרוש לשבח י"ל כי אין צדיק אשר יפשה טוב ולא יחטא פירש חסרון, וא"א לאדם בלי חסרון כאשר מספרים שלגביר אחד היה לו כת יחידה, וכל השידוכים שהציעו לפניו הי' ממאן בהם אם הי' יכול ללמוד, ל"ה יכול לכתוב ואם היה מושלם גם כזה לא הי' נאה במראה, ונלאו השדכנים ממנו. פ"א התיישב שדכן א' ונא אליו שיש לו בחור אחד בלי שום חסרון רק הוא בריחוק מקום. פנה הגביר על זה לא אביט. ונסע עמו. ובהגיע למחוז חפצו ובהגיעו להחתן נרתע לאחוריו כי היה סומא חיגר חרש ואלם ועוד מה זאת צעק הגביר? ענה השדכן. הנה חפצת חתן בלי חסרון וזה הוא בלי חסרון כי חסרון יש לומר רק אם יש בו מעלות ג"כ ונח הי' מהכת אנשים שיש שדורשים אותו לשבח וי"ד לגנאי שיש לו חסרין ג"כ, וזה הוא מהאנשים הטובים שבעולם, ולא פליגי כלל הב' מ"ד רק הפשט שנח הי' מהכת שיש שאומרים עליו גם גנאי, וזה הוא מן המובחר דלכל דבר צריך חסרון קצת ג"כ: עוד אמרתי ע"פ צחות דזה שנים רבות עמדתי על דברי רש"י שכ' יש מרבותינו דורשים לשבח ובגנאי כ' יש שדורשים לגנאי, ולא כ' יש מרבותינו, והוא דקדוק עצום, ולא ראיתי מי שעמד על זה, ורק י"ל דיש מרבותינו היינו תלמידי חכמים דורשים תמיד לשבח דכן הוא מדתם. אבל יש דורשים אם הם רק "יש" מורינו ויש כלפי חוץ בלי שום תוך ופנימיות, אנשים כאלה דורשים תמיד לגנאי, וזה נכון מאד ואמת. וע"ע בדרשות מהר"י מינץ דרוש ד' דבא להשמיענו שנח מצד צדקתו לא הי' ראוי להנצל, אבל השי"ת ברחמיו ראה ליתן שם ושארית למין האנושי הוצרך להציל אותו כי לא הי' בדורו צדיק ממנו, ויהיה מזה טובה לגאולתינו העתידה אף אם לא נהי' ח"ו ראוים מצד זכיותינו וכו' ע"ש. וע"ע בזה ברמב"ן האזינו ל"ב כ"ו:

9 יומא פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְהָהוּא מֵרַבָּנַן דַּהֲוָה מְסַדַּר אַגָּדָתָא קַמֵּיהּ: מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן ״זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה״? אֲמַר לֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב: ״זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה״! מִדְּאוֹרָיְיתָא מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״וַה׳ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה״, וּכְתִיב: ״וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם״.

9 ערכין פתח ↗

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ וַעֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, הֵי מִינַּיְיהוּ עֲדִיפָא? אֲמַר לֵיהּ: וְלָא מוֹדֵית דַּעֲנָוָה לִשְׁמָהּ עֲדִיפָא, דְּאָמַר מָר: עֲנָוָה גְּדוֹלָה מִכּוּלָּם? שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נָמֵי עֲדִיפָא, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ.

« פרדס יוסף Genesis 6:7 פרדס יוסף Genesis 6:12 »