1ויחי. רש"י למה פרשה זו סתומה כיון שנפטר יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד. וק' מנ"ל לרש"י דאיכא כאן פרשה כלל. ועי' רא"ם וגו"א. ובבכור שור פסחים ד"ו. כ' דבסו"פ ויגש כ' ויפרו וירבו מאד ואיתא במדרש שהריבוי התחיל כשהתחילו מצרים לשעבדם כמ"ש וכאשר יענו אותם כן ירבו. ואיתא במדרש דהשעבוד לא התחיל כ"א אחר מיתת יעקב. וקשה למה נזכר ויפרו קודם מיתת יעקב. וצ"ל דאין מוקדם ומאוחר. וקשה הא בחד ענינא דהיינו פרשה א' יש מוקדם ומאוחר. וצ"ל דויחי יעקב הוא פרשה אחרת ויפה הק' למה פרשה זו סתומה, שאין בו הפסק פרשה. ולעיל בפ' נח ח' כ"ד הבאתי בשם דברי שאול טעם שעכו"ם ששבת חייב מיתה. דבפ"ב דאבות אי' יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון. ועי' ברע"ב. ולכן ישראל יכול לשבות ממלאכה שע"י יגיעת התורה משכחת עון אבל עכו"ם שאסור בלימוד התורה. אין רשאי לשבות כי הבטלה גורם עון ע"ש וזה כוונת רז"ל כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול ד"א. וכל הפורק עול תורה נותנין עליו עול דר"א דאם מקבל עול תורה שוב לא יחטא ול"צ יגיעת ד"א. וראיתי בזה לפרש מרז"ל בירושלמי פ"א דברכות עינא ולבא הם תרי סרסרי דעבירה. דאי' בספרים שאברהם עמוד גמ"ח. יצחק עמוד עבודה. ויעקב עמוד התורה. ועמ"ש בזה בפ' לך י"ב ב'. וזה כשנפטר יעקב היינו עמוד התורה נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד היינו שהי' מן ההכרח שיסתמו השני סרסרי דעבירה ע"י צרת שעבוד דליכא תורה שיגין וכנ"ל. ועי' במאסף הבאר כרך ב' סי' ס"ז. ובס' פני האריה החי בחלק הדרושים סי' ב' אריכות מפרשה זו:2ברש"י בקש לגלות הקץ. והוא מפסחים נ"ו א'. ואיתא שם אמרו שמע ישראל כו' אמר יעקב בשכמל"ו. אמרו רבנן היכי ניעבד נאמרו לא אמרו חשה. התקינו שיאמרו בחשאי, ואא"ז הגאון ז"ל מליסא באמת ליעקב הק' מ"ט אמר יעקב ולא משה. ב' אם יש גנאי באמירתה הלא לפניו הכל גלוי. ג' איזה גנאי יש בבשכמל"ו. ד' למה ביוה"כ אומרים בקול רם. וכ' דאם ישראל עושין טוב נותנין עוז לאלקים ונתגדל שמו כמ"ש תנו עוז לאלקים. ולהיפך מתישין כח של מעלה כמ"ש צור ילדך תשי. ובימי האבות שלא הי' עוד התורה. וכל חשיבות אברהם רק בשביל שהי' מכיר אלקותו של ה' בפי כל העולם. ולכך כשאמרוהו בניו ליעקב שמע כו' שאנו מכירין אחדותו של ה' אמר בשכמל"ו היינו שבזה בלבד די שיתברך שם ה'. אבל אחר נתינת התורה אינו די באחדותו לבד וצריך גם קיום תר"ג מצות. ואדרבה אמרו להיפך הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, ולזה לא אמר משה בשכמל"ו דאין זה די. וז"ש היכי ניעבד נאמרי' לא אמרו משה דלאחר מ"ת לא די בזה לא נאמרו הרי אמרו יעקב הרי דבר גדול הוא דעי"ז נתגדל שמו של ה' אז. ולכן תקנו שיאמרו בחשאי שיהי' ניכר לו שיש לו לבקש על בקשה זו כמו שמחויב לקיים תורה ומצות. כן אחדות ה'. ולכן ביוה"כ שאנו בטוחים שימחול לנו עונותינו אומרים בקול רם עכ"ד בקיצור. וביערות דבש ח"א דרוש ט"ו כ' דחביבין ישראל יותר ממלה"ש דישראל מזכירין ה' אחר ב' תיבות שמע ישראל ה'. ומלה"ש אחר ג' קדוש ק"ק ה'. וישראל אומרים בכל יום וכו' וישראל דבקים בה' יותר ובמלה"ש יש מדרגות. והדין דמזכיר ש"ש לבטלה צ"ל בשכמל"ו. ולכן יעקב דראה שנסתלקה השכינה, והשבטים לא ראו וחשבו דיש השראת השכינה כתמיד ואמרו שמע כו'. ויעקב חשש אולי לא הזכירו ה' כדינו ואמר בשכמל"ו כמזכיר ש"ש לבטלה. אבל בימי חשה שהי' השראת השכינה לא חשש לומר בשכמל"ו ואנן בגולה מסופקים אי שוכן אתנו, וז"ש נאמרו יש גנאי שמורה הסתלקות שכינה לא נאמרו אולי באמת נסתלקה השכינה. ותקנו לומר בחשאי עש"ה: וי"ל עוד דבימי יעקב השם מלך היה סמל צדק ויושר. כי אז מלך מצרים הי' מלך חסד. ובני יעקב מצאו מנוחה בארצו לכן יעקב כשרצה להודיע גדלו של ה' כדי לשבר אוזן השתמש בשם מלכות, ואמר בשכמל"ו. אבל בימי חשה השם מלך היה סמל אכזריות, לכן ל"א בשכמל"ו, וא"כ אמירה זו אחר אמירה בשכמל"ו תהי' תלוי' במקום או בזמן לפי רוח המושל. ויצמח חזה בלבול הדעת ומבוכה, לכן התקין שיאמר בחשאי:
