35ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו. רש"י א"א נמנע מלקרא לחתנו בנו ולכלתו בתי, עי' הגהות יד שאול יו"ד סי' רמ"ה ברמ"א אפי' בנו ובן בנו עשו"ת רמ"א דפוס אמשטרדם בסופו מהגאון ר' שאול ז"ל תשובה בענין זה והעלה דחתנו כבנו, ויש ראי' לזה משבת כ"ג ב' לפירוש השני ברש"י שהי' חמיו וקרי לי' נפיק מיני' דחתנו כבנו ע"ש. ועב"ר פפ"ד ויקומו כו' א"א נמנע מלקרא חתנו בנו, ותמצא בזה בתשו' אחרונים הרבה, וכן ראיתי בגליון שו"ת הרמ"א מאא"ז הגה"ק ר' יהודה יעקב מייזליש ז"ל האבד"ק פיעטרקוב שהביא ראי' זו:36וימאן להתנחם. רש"י א"א מקבל תנחומין על החי, והק' המפו' כיון דלא קיבל תנחומין ממילא ידע שחי, ועי' של"ה כאן בזה, ובס' מכלל יופי עמוד גמ"ח דף ח' כ' דיש ב' סוגים לפעמים יבכו אב ואם על תינוק שמת שיאמרו אם הי' חי הי' צדיק ות"ח ויש להם געגועין על שמת, ולפעמים יבכו על עצמם שיש להם הוכחה שהמה חוטאים שמת התינוק בעונם, ונ"מ אם בוכה על התינוק ברית כרותה שאחר י"ב חודש לשכוח, משא"כ אי בוכה על עצמו שחטא איך יכול לשכוח עצמו כ"ז שהוא חי, וכאן הי' יעקב בטוח שאם לא יעדר א' מבניו בחייו יהי' בן עוה"ב, ועכשיו שסבר שמת הי' געגועין על עצמו לכן וימאן להתנחם שאין מקבלין תנחומין על חי" ר"ל על עצמו שהוא חי, ויבואר מה שהק' בגמ' בשבת ק"ה ע"ב מפ"מ מתו בניו ובנותיו כשהם קטנים כדי שיבכה על אדם כשר, ומק' ערבונא שקיל מיני' אלא מפני שלא בכה ושערי התירוצים לא ננעלו, וה"פ מ"מ לא מתו כו' "כדי שיבכו על אדם כשר' ר"ל שאביו החזיק לעצמו עד כאן לאדם כשר, אך אם רואה שמת תולדתו בחייו ואז יבכה על שהי' מחזיק עצמו עד הנה לאדם כשר, ועפי"ז י"ל גמ' שבת צ"ז א' החושד בכשרים לוקה בגופו, לכאו"ק הא אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, ה"פ שאין לך כשר בעולם כמו הני מסכני ינוקי, ואם מת תינוק ואבותיו מרגישים שבשבילם מת ודאי מתחרטים על עונותיהם ויכופר, אבל כשתולים במקרה והמה חושדים בכשרים הני ינוקי שנקראו כשרים ואמר שמקרה אחד לכל שמת מחולי, ואז אינם מחזיקים עצמם לחוטאים ולא יעשו תשובה, ואז מגיע עונש על עצמן ולוקין בגופן, עפי"ז י"ל בפ' האזינו וירא ה' וינאץ אע"פ שאין פוגע בנפשות תחלה, אפ"ה ינאץ ה' רחמים מכעס בניו ובנותיו ר"ל שמתו כשהי' קטנים ואפ"ה לא הרגישו ולא עשו תשובה, ויאמר ה' אסתירה פני מהם ר"ל שילקה גופם בעצמם משום כי דור תהפוכות המה אביהם ואמם בנים לא אמון בם, ואומרים שמתו במקרה ואינם עושים תשובה, משא"כ אם נתנו אמונה בם ומרגישים שחטאו ועשו תשובה אזי יכופר להם, עפי"ז יבואר נצבופ הילודים למות, אתמהה הלא לא חטאו, ומתרץ והמתים להחיות ר"ל אביו ואמו שבחייהם נקראו מתים מחמת חטאם ועתה יעשו תשובה ונקראו חיים, והק' התנא א"כ מהראוי שלא ימות התינוק אצל צדיק, וז"א והחיים לידון ר"ל אותם שנקראו חיים אמאי נענשו ומתרץ אע"פ שאינם חוטאין נענשו כדי שישגיחו על אחרים וז"א לידע ולהודיע עש"ה: ובס' בינה לעתים דרוש נ"א מ"ש כי ארד אל בני אבל שאולה דהול"ל כי ארד אבל אל בני, אם מלת אבל אמר על עצמו, אבל הכוונה ג"כ שכל עיקר צערו על אבדת בנו, אף שאיננו חושש לחלוטין שמת ולפיכך אינו מתנחם וטעם זה כי אתם חושבים שמת ולא יתאבל עלי במותי. ואני לא כן אדמה ויודע אני שבמותי ארד אל שאול על ידי בני בהיותי אבל כי יתאבל עלי. יתעסק בקבורתי ובסבתו אכנס לקבורה כחפצו. וכיון שעדיין הוא חי בכה עליו אביו להתחנן לפני בוראו שיחזירהו לעיניו. וז"ש דוד נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד הם שכחו אותי כאלו אני מת וחושבים כי אין לי עוד תקוה לשוב. אבל הייתי ככלי אובד ואובד כלי מסתמא יש לו סימן ואין הבעלים מתייאשים ע"ש: בשם הג"ר חיים מוולאזין ראיתי על הא דב"ב ד"ס ע"ב כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה עפמ"ש בפסחים נ"ד ב', גזירה על המת שישתכח. וברש"י וישב, ואם מתאבל על ירושלים ונחשב אצלו ירושלים בתור חי וקיים שאל"כ היתה כבר נשתכחה מלבו. וא"כ מקוה על בנינה. ועי"ז זוכה שיראה בבנינה ופח"ח. וזה"פ בתהלים ח"ב ה' אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים. וק' ל' אעבור בל' עתיד. אך כי מזה שמתעורר בלבו רגשות אבל בהזכירו ירושלים הוא סימן שאינה מתה מלבו. וז"ש אלה כו' אני רואה שבעת שאזכרה אלה הנפלאות בהיות המקדש על מכונו וכשאני מעריך מצבנו עתה מול מצבנו אז אשפכה נפשי ממרירות הלב מזה סימן כי עוד אעבור בסך אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה: ושמעתי עוד מאדמו"ר זצ"ל השפת אמת דאיתא דאם אחד עשה שליח ומת השליח בדרך חייב המשלח בעונש שמים. ועי' מג"א סי' תר"ג ח"ש בזה. וגם איתא בגמ' כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה. וכששלח יעקב ליוסף. ואם מת בדרך יענש יעקב על ידו. ואין מכניסין ליוסף במחיצת השי"ת. והנה הטעם דרק על המת מתקבל תנחומין כיון שמת והוא במחיצתו של הקב"ה. אבל אם רק אומרים שמת ובאמת חי והוא עדיין בעוה"ז אינו משתכח מלב. וא"ש דחשב יעקב דיוסף מת והא דאינו שוכח אותו משום דיעקב נענש עבורו ואין מכניסין ליוסף במחיצתו של הקב"ה. ובדברי שאול מ"ת כ' עפמ"ש בב"י חו"מ סוס"י קפ"ח בשם הגהות מרדכי בפ' האומנין דהאב ששלח בנו בדרך ונתפס דחייב לפדותו דגופו שאול לאביו. והב"י נסתפק אם מטעם שהוא בנו מחויב או שהוא שליחו ע"ש עכ"פ בבנו ודאי חייב בכל אונסין ומכ"ש כשנהרג. וז"ש יעקב כי ארד אל בני אבל שאולה דהיינו בשביל בני שגופו שאול אלי עש"ה. וכן ראיתי בס' ברית אברם דאף דיש פלוגתא אי חייב המשלח תשובה כשנהרג השליח בדרך רק מטעם דלא הו"ל למיזל אבל בבן דמחויב בכיבוד כ"ע מודי דחייב אב בתשובה. וז"ש כי ארד אל בני דייקא: ובס' עשרה למאה דרוש יו"ד כ' על רש"י אל בני כמו על בני. דבשמואל ב' כ"א א' כ' ויהי רעב בימי דוד ויבקש דוד את ה' ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים. ואחז"ל ביבמות ע"ח ב' על שאול שלא נספד כהלכה. וצ"ב מנין להם זה. וי"ל דיש ב' טעמים על מיתת הצדיק א'. שמכפר על עון הדור. וב' שלא יראה בהרעה שיבא על הדור. כמ"ש כי תצא אש ומצאה קוצים ואינה מתחלת אלא מצדיקים שכ' ונאכל גדיש. ופרש"י דטובה לגביי' שלא יראו ברעה. והנ"מ דלטעם כפרה א"צ לצדיק יותר גדול. וגם די בצדיק אחד כמ"ש אני נוטל צדיק א' ומכפר. משא"כ לטעם ב' אין כל צדיק זוכה לזה רק היותר חשוב דאל"כ כל הצדיקים יאבדו חלילה שלא יראו ברעה ועוד נ"מ דלטעם א' אין להתאונן על הדור רק על הצדיק שנתפס בעון הדור ולטעם ב' אין לבכות על הצדיק אדרבה טובה לו כמ"ש רש"י רק על הדור. וההפרש בין "אל לעל" הוא למשל אם נאמר ויקונן ראובן על שמעון הפשט שמקונן על שמעון בעצמותו. ואם נאמר ויקונן ראובן אל שמעון הפשט שמקונן על הרעה שיבא בשביל שמעון. ודוד לא הי' חושב לשאול לצדיק המובחר שמיתתו תהי' שלא יראה ברעה. ורק לכפר והראיה שנא' ויקונן המלך על שאול ולא כ' אל שאול. ולא חשב שהרעב מחמת מיתת שאול וחשב להיפך שמיתתו לכפר. לכן כ' ויאמר ה' אל שאול ר"ל שה' אמר לדוד טעית במה שאמרת על שאול כי הול"ל אל שאול דמיתתו שלא יראה ברעה. וז"ש חז"ל שלא נספד כהלכה, וא"ש בפ' שמיני י' ג' ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש פרש"י הייתי סבר שיתקדש או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים. ר"ל שסברתי שמיתת צדיק מטעם כפרה אז הי' די באחד או בי או בך, אבל עכשיו דמתו ב' ע"כ שלא יראו ברעה. וכיון דאנו נשארנו ע"כ הם גדולים ממני וממך:37אבל שאולה רש"י סימן זה מסר בידו כו' י"ל אחר שראה שנענש יוסף וחשב בשביל שדיבר לה"ר וא"כ גם יעקב נענש עי"ז כמ"ש בערכין ט"ו. דכך נפרעין ממקבלי לה"ר וג"כ ירד שאולה בשביל חטא לשה"ר. ועי' מהרש"א יבמות צ"ו ב' בש"ס ווילנא במהדורא בתרא. עפמ"ש רש"י כ"מ שלמד משם ועבר מסר לו א"כ נצטער כמו שנצטער דוד. וביקש שיאמר שמועה מפיו ואמר עכשיו שנטרף יוסף לא יהי' מי שיאמר דבר תורה משמי וארד אל בני לשאול. כאבל שאסור לו לדבר מדכ' ועל שפתם יעטה. כן לא יהי' שפתיו דובבות. וא"ש דגבי בנימין לא אמר אבל שאולה אלא ביגון שאולה. וז"ש יעקב אמותה הפעם אחרי ראותי וגו' ע"פ אם שפתותיו נעות בקבר כאלו חי ואמר עכשיו שעודך חי יהי' מי שיאמר שמועה מפי ואמותה הפעם הזאת. אבל אח"כ בקבר אהי' כחי. וז"ש במגילה ט"ז ב' ששלח לו יין ישן ע"פ ירו' הובא בע"י מס' שקלים על גמ' זו מה הנאה יש לו בהדין דשתי קונדיטין. רי"א כדין דשתי חמרא עתיק אע"ג דשתיא לי' טעמא בפומא. ממילא אמר שהודיע לו שפירש ממנו בפ' עגלה ערופה להודיע כי עדיין לימודו בידו ולא שכח כלום ממילא יהי' שפתותיו דובבות בקבר כאלו חי ורמז שיהי' לו אז הנאה כמו ששותים יין ישן עכ"ל: ועי' בס' בנין דוד על איכה א' ז' מזקיני הגאבד"ק לאסק ז"ל שכ' דביעקב מצינו ויתאבל על בנו. וכ' רש"י דהי' סימן אם לא ימות א' מבניו בחייו יירש עוה"ב והי' אבלותו שירא לנפשו. אבל ביצחק כ' ויבך אותו אביו כמ"ש רש"י שהי' מצטער בצערו של יעקב לכן לא הי' בגדר אבלות רק בגדר בכיי'. וז"ש רז"ל כל המתאבל על ירושלים ואין בכייתו חנם רק לתועלת דעי"ז מעורר לבו לתשובה לכן רואה בשמחתה עש"ה. וע"ש בקונ' מילי דהספידא מבנו דודי הגאבד"ק וויערושוב וליטומירסק ז"ל אות יו"ד. על מחז"ל במגילה ט"ו א', צדיק אבד לדורו משל למרגלית כו'. כמו אבדה אם מחפש יוכל למצוא כן הצדיק אם אנו נשוב להשי"ת יחזיר אבידה בזריחת שמש אחר. ואחז"ל ברכות י"ח א' צדיקים במיתתם קרוים חיים. וי"ל הפ' וישב וימאן להתנחם שהגזירה על מת שישתכח ולא על חי, וקשה דא"כ הי' לו לידע שיוסף חי. גם מ"ש רש"י סימן אם ימות כו' תמוה מה פחד הי' ליעקב מגיהנם. הא בעת שנסתלק הב"ח לא רצה לילך לג"ע רק לגיהנם לסבול עם הרשעים או להוציאם וציננו לו גיהנם ל' יום. וכן הבעש"ט אמר אם רצון ה' לדונו בגיהנם יעבוד השי"ת בזה. גם קשה אם לא הרגיש בעצמו חטא למה פחד וי"ל דאיתא ביומא ל"ח בזכות צדיק אחד עולם נברא ע"ש הרי דאם יש בדור צדיק גדול העולם עומד בזכותו, וע"כ הא דמת לכפרה היינו אם בחייו לא הי' כ"כ זכותו גדול שיהי' העולם עומד ויכפר על הדור. והנה ליעקב קראו ה' אל. וגם בניו הי' צדיקים גדולים והי' סימן אם יחי' בניו אז ראי' דהם גדולים מאד ובזכותם יכול העולם לעמוד וא"צ כפרה להדור. אבל אם ימות א' מבניו ראי' דלא הי' כ"כ זכות להם להתקיים העולם ע"י. וצריך צדיק למות לכפר. וכל זה אם הבן צדיק אבל אם חוטא יכול להיות שבעונו מת. ומדלית זכות ליעקב להגן על הדור בחייו שלא יסתלק צדיק בחיי יעקב בודאי יש חסרון בו ויש לו לפחוד מגיהנם. והסימן על זה גזירה על המת שישתכח וצדיק במותו הוא חי ועל חי ל"ה גזירה שישתכח, א"כ זה הסימן אם יהי' נשכח אין לו לפחוד מגיהנם. אבל אם לא ישכח בודאי צדיק הי' ולמה מת ויש לו לפחוד מגיהנם. ואין הכוונה על הגיהנם רק ע"י החסרון שבו עש"ה. ועמש"ל בשם מכלל יופי:38ויבך אותו אביו. רש"י יצחק עי' בספר שמע שלמה דקשה לי' דתחלה בכי ואח"כ אבלות לזה כ' דקאי על יצחק. וצ"ע הא דכ' ולמה לא התאבל יצחק שידע שחי, ות"ל שפטור להתאבל כמ"ש הרמב"ם דדוקא על הקרובים שכהן מטמא אדם מתאבל, וי"ל כיון שקודם מ"ת הי' מחמירים האבות והי' מקיימים אפי' דברי דרבנן תדע דמה"ת ליכא רק יום א' וז' רק מדרבנן וכ' ויעש לאביו אבל שבעת ימים ה"נ הי' ליצחק לקיים מ"ש חכמים כל המתאבל על קרובו מתאבל על מת שמת לקרובו עש"ה. ובס' צבי לצדיק הביא בשם החכם צבי ז"ל עפמ"ש במו"ק כ"ז ב' כל המתאבל על המת יותר מדאי על מת אחר בוכה. ובאו בני יעקב ואמרו לו הלא אתה בוכה יותר מדאי וא"כ אנו מתים ח"ו. וימאן להתנחם ואמר לא די שאיני חס עליכם. אלא אפי' על עצמי איני חס כי ארד אל בני אבל שאולה לכך ויבך אותו אביו יצחק:
