6הפלגשם. רש"י חסר. נשים בכתובה ופלגשים בלא כתובה עי' פרשת דרכים דרוש א' הביא גי' רמב"ם פ"ד ה"ד ממלכים על גמ' סנהד' כ"א א' נשים בכתובה וקידושין ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין וכ"כ רמב"ן, וכל זה לדידן דאית לן קידושין א"כ כל זמן שלא קידשה בביאה ל"ה אשתו רק פלגש אבל בב"נ דלית להו קידושין רק בבעילה תלי' כיון שלקחה, ובא אלי' חשובה, א"א עש"ה. ועי' בדורש לציון דרוש י"ג. שהק' הא אברהם קיים כה"ת כולה איך נשא לפלגש הגר, ואפילו אי נימא שקיים התורה רק אחר שנכנס בברית מילה מ"מ קטורה שנשא אח"כ ג"כ פלגש הי' בין אי הגר היה ופלגשם חסר כתיב. בין אי נימא שאחרת הי' מ"ח פלגש הי' שהרי כל בני' חוץ מיצחק נקראו בני הפלגשים, וכ' דאחר מיתת שרה לא הי' בעולם ישראלית ואף אותן דגייר אברהם הי' להן דין גר תושב. ואשה הי' מוכרח ליקח או משום פו"ר. דעדיין ל"ה לו בת, או משום לא תהו, ול"ה אפשר ליקח רק פלגש ואף בישראל עדל"ת היכי דלא אפשר לקיים שניהם. אבל לדידן כל פלגש אסורה עש"ה: ובשו"ת שם אריה אה"ע סי' י"ז תי' קו' הדול"צ לפמ"ש הר"מ בפ"ד ממלכים דפלגש מותר למלך וה' נתן לאברהם אז כל ארץ כנען כמ"ש בפ' לך והי' לו דין מלך וא"ש וניחא מ"ש במד' והובא ברא"ם דהגר הי' אשה ולא פלגש דכ' לו לאשה, ולהנ"ל א"ש דברש"י כ"ג ד' כ' אם ארצה אטלנו מן הדין והק' הרא"ם דבפ' לך י"ב ו' פרש"י דעדיין לא זכה בארץ ותי' דאז עדיין ל"ה לו בנים וה' אמר לזרעך, אבל במעשה דבני חת היה לו בנים ע"ש וא"ש דכשנשאה הי' מוכרח ליקח אותה לאשה ולא לפלגש דהי' אסור בפלגש אבל אח"כ כשהי' לו בנים וזכה בארץ ונעשה מלך מותר בפלגש עש"ה: ועי' עוד בסנהד' דכ"א דפלגשים בלא כתובה ולא קידושין, וע"ש באהבת איתן על ע"י סי' כ"ה שכ' דמרש"י בחומש נר' דגרס פלגשים בכתובה בלא קידושין, והק' ברמב"ן דכתובה רק מדרבנן ובפ' משפטים כ"ב ט"ו כ' רש"י כתובה דאו' ובס' צדה לדרך כ' דצ"ע הרמב"ם ה' נערה, ולק"מ כמ"ש המשל"מ שם בפ"א דקרא איירי לפי המשנה. וכ"כ רמב"ן בפ' ויצא, ועי' במלא הרועים ערך כתובה ופלגשים. הא אי פלגשים בקידושין בלא כתובה תלי' אי כתובה דאו' או דרבנן דאי דרבנן א"א לומר דפלגשים המה בקידושין ובלא כתובה דא"כ מה"ת פין חילוק בין נשים לפלגשים עש"ה. ובשם הגר"א מווילנא ז"ל אי' הא דנשים בכתובה ופלגשים בלא כתובה. דק' למה נקרא כתובה ולא כתב, ורק כי איש ואשה שכינה שורה ביניהם וזה שם, יו"ד באיש, וה' באשה ואמצעי אש, ועדיין חסר השלמת השם ו"ה. ע"כ הוסיפו על כתב בתיבת כתובה "ו"ה" שיהי' שם שלם, וזה נשים בכתובה, ופלגשים בלא כתובה ר"ל בלא ו"ה רק "פלג שם". איש ואשה בלבד י"ה, ועי' בס' דבש השדה שהביא ג"כ כן: ומרש"י כאן פלגש עי' בלח"מ פ"ד ה"ד ממלכים. ושו"ת ריב"ש סי' שצ"ה שצ"ח, וכנה"ג ושיורי כנה"ג שם ברמב"ם. ושו"ת הרדב"ז חלק ז' סי' ל"ג, ובקונטרס אחרון להמקנה סי' כ"ו וברכי יוסף שם. ובס' דברי אמת דרוש א', ושו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' ט"ו באריכות ועי' בגליון הש"ס לרע"א שבת דנ"ה על תד"ה מעבירם שציין הרבה מקומות ואבוא אי"ה בפ' תרומה כ"ה כ"ב:7נתן אברהם מתנות. ערש"י ועי' באר שבע סנהד' צ"א הק' המזרחי היאך עשה זה אברהם הלא קיים כה"ת ואיך העביר הנחלה מישמעאל ובני קטורה. והא אמרי לא תעביר אחסנתא, ותי' דשא"ה דכ' כי ביצחק יקרא לך זרע, וק"ל תינח ישמעאל שעליו השיב ה' כ"א י"ד כל אשר תאמר שרה שמע בקולה, כלו' והדין עמה במה שאמרה כי לא יירש כו' אבל שאר ב"ק מא"ל שהרי שרה ל"א כן רק בשביל שראתה ישמעאל מצחק. ועדיין לא נולדו שאר ב"ק. וי"ל חדא שמשנה פ' כיצד וקידושין פ' האומר בנו מן השפחה וכותי אינו בנו לשום דבר לא ליורשו ולא ליבום ושאר דברים, ולזה נתכוונה שרה באמרה כי לא יירש כו' מאחר שהוא בן האמה הזאת אינו ראוי לירש וכ"כ המהרש"א ואפי' את"ל ששחררה קודם שנשאה. לק"מ שהרי אברהם וישמעאל וב"ק גרים הי', ואי' בקידושין די"ו עכו"ם את הגר וגר את הגר אינו יורש לא מה"ת ולא מד"ס. ועוד זיל בתר טעמא למה אין מעבירין את הנחלה משום דלא ידעי' מאי זרעו דנפיק מיני'. אבל אברהם ידע ברוה"ק שזרעה לא יהי' טובים כמ"ש בב"ר אמר אברהם אם אני מברך את יצחק עכשיו בני ישמעאל וב"ק בכלל, ואם אין אני מברך את בני ישמעאל וב"ק היאך אני מברך את יצחק וכו'. ובאמת הוא קו' הרא"ם איך העביר נחלה מישמעאל וב"ק כנ"ל, ובס' בית האוצר ח"א כלל א', כ' דבכתובות דנ"ג אי' דלא ידוע מאי זרעא נפיק מיני' ואברהם ודאי ידע ברוה"ק שלא יצא מהם זרע טוב, אך בברכות ד"י ע"א, דא"ל ישעי' לחזקי' שנגזר עליו מיתה דלא עסק בפ"ו בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ויש לחלק דפ"ו מצוה מדינא משא"כ קיום התורה שקיים א"א עד שלא ניתנה רק במדת חסידות וע"ז שפיר הי' יכול לסמוך על רוה"ק, וע"ע בסוטה דמ"ו ב' ויפן אחרי' ראה שאין בהם לחלוחית של מצוה, ודילמא בזרעי' אר"א לא בהם ולא בזרעם. וצ"ע איך סמך ע"ז ובהדי כבשי כו' וי"ל דלא הרגם בידים רק קיללם בשם ה' וזה אינה פעולה טבעיית ונקרא רק עונש שצדיק מעניש. עי' ברכות ד"ז ע"א. ושפיר הי' מותר לסמוך על רוה"ק, ועמ"ר ויפן כה וכה וירא כי אין איש ראה שאין צדיקים יוצאים ממנו, ועי' גו"א שמות ב' פי"ב, דמחויב מיתת ב"ד אפי' אם הי' רואים ברוה"ק שיצא ממנו זרע טוב אין משגיחין ע"ז, ורק דשם ל"ה עדים שבא המצרי על אשתו רק שמשה ידע ברוה"ק, לכן כיון דהחיוב מיתה בא לו ע"י רוה"ק לכן מהני רוה"ק לפטרו אלו הי' רואה שזרע טוב יצא ממנו ע"ש, וצ"ע ג"כ היאך נתחייב מיתה ע"י רוה"ק הא בר"ה דכ"א ב' ביקש שלמה לדון דינין שבלב כו' יצתה ב"ק ע"פ ב' עדים, ואולי נביאות משה שאני. ועי"ל דקודם מ"ת שאני דרק ממ"ת דכ' ע"פ ב' עדים. משא"כ קודם הי' רשאין לדון דינין שבלב, ואי דמ"ר קיים כה"ת הי' רק ממדת חסידות, וגבי חסידות מהני רוה"ק וכנ"ל הוא רק בישראל משא"כ בב"נ דנהרג בע"א בסנהד' דנ"ז ב', ואין לו שום עדות רק הוכחה ושפיר מועיל ג"כ רוה"ק דעדיפא מע"א. עי"ל קו' הרא"ם דלא תהוי עבורי כו' רק בשניהם ישראלים אלא שא' טוב וא' ביש אבל ישמעאל דהי' עכו"ם ויצחק ישראל שאני. אולם בקידושין די"ח א' עכו"ם יורש אביו מה"ת דכ' כי ירושה לעשו ופריך דילמא ישראל מומר שאני ומוכרח דעשו הי' נחשב רק לישראל מומר אך י"ל דעכ"פ לא דמי לברא בישא: ובחידושי על מס' קידושין כתבתי בהא דאי' שם די"ז ב'. כותי יורש אביו שנ' וחישב עם קונהו ולא יורשי קונהו מכלל דאית לי' יורשים, והקשתי לפי"מ שכ' הפרמ"ג יו"ד סי' ס"ב במש"ו סק"א דבב"נ לא אזלי' בת"ר דבדידהו לא נאמר אחרי רבים להטות. ועי' מנחת חינוך מצוה ב' וע"ח, א"כ היאך יורש אביו דילמא לאו אביו אי ל"א בת"ר. ואין לומר דאף דהוי ספק אי אביו ג"כ יכול להוציא ממון דכל הטעם דבספק קולא לנתבע משום חזקת ממון ובעכו"ם כ' הפוסקים דליכא חזק"מ, ועי' ברי"ט אלגאזי רפ"ב דבכורות ושפיר יוכל להוציא חמון, אבל ז"א דזה לא נקרא ירושה שמשמע שמה"ת הוי ירושה כירושת ישראל. ונלע"ד דהנה ב"נ מצווה על איזה עריות כגון אמו ואשת אביו ואחותו עי' בפ' ד' מיתות, ובזה ג"כ קשה אי בב"נ לא אזלי' בת"ר דילמא לאו עריות שלו הן, וראיתי בנחלת יעקב בשו"ת הנספחות סי' ג' הביא נכדו שארי הגאון מ' אברהם תאומים ז"ל תירוץ דבחולין די"א ב', על מכה אביו דילמא לאו אביו ואי דהי' חבושין בבית אסורים מ"מ אין אפטרופוס לעריות ובנדה ד"ל ע"ב אי' בגמ' משום דילמא השומר בעצמו בעל אותה. ואף דאומר דלא בעל אינו נאמן על עצמו דפסול הוא אצל עצמו ומשו"ה לא משכחת חבושים בב"א, וא"כ בב"נ דנהרג ע"פ פסול ועי' ברמב"ם פי"ט ממלכים ובחינוך מ' קצ"ה ובמנ"ח א"כ שוב משכחת עריות כגון חבושים בב"א. ול"ש אין אפטרופוס לעריות דהא אי השומר אומר דלא בעל אותה יהי' נאמן על עצמו ויהרג הב"נ על ידו ושפיר משכחת עריות. ואחז"ר מצאתי בנוב"י מהד"ת אה"ע סי' מ"ב שכ' דלחומרא אזלינן אף בב"נ בת"ר. ועמ"ש בשו"ת ברית יעקב אי"ח סי' כ"א. ומ"ש לקחן בפ' וישב ל"ז ב'. וידוע מ"ש בהפלאה סופ"ק דכתובות דאם הוחזק לשאר דברים דאביו הוא שוב אף בממון אזלי' בת"ר אף דא"ה בממון אחה"ר ע"ש, ושפיר משכחת כותי יורש אביו מה"ת כיון דכבר הוחזק לאביו לענין אי יבא על אשתו יהי' מחויב מיתה מחמת אשת אב וכנ"ל ממילא גם לענין ירושה אמרי' דאביו הוא, וא"ש, ובהגש"פ ברכת השיר תירץ המד"ר שה"ש פ"א תורי זהב נעשה לך זה ביזת הים עם נקדת הכסף ביזת מצרים. וק' הא ביזת מצרים הי' קודם לים. וכ' דביזת מצרים הי' בשאלה, ונכרי יורש אביו מה"ת. ויכולים היורשים לתבעו, כמ"ש בחלק ד"צ דבימי אלכסנדר בקשו לדין ע"ז. ואף שבאמת לא הי' להמצריות חזקת כשרות שהי' שטופי זמה. וכמ"ש במס' בכורות שהי' מזנים עם הרבה מצרים, אבל השי"ת רצה שלא יהי' לעז על ישראל שלא להחזיר השאלה. לכן בביזת הים שנהרגו כולם ולא הי' למי להחזיר וזכו מהפקר. עתה נתברר שביזת מצרים הי' כדין:8ברש"י שם טומאה מסר להם. עי' טו"ז או"ח סי' רכ"ד סק"א על הא דבחכמי ישראל מברכים שחלק מחכמתו ליראיו ובחכמי אוה"ע שנתן מחכמתו לבשר ודם, דבישראל יש טעם לפי שהם דבוקים בו ית' וכל שאתה אומר חלק צריך אתה לדעת ממי נחלק, נמצא שיש לו יחוס לחלק אצל הנותן אבל חתנה דלית בה אחריות על הנותן אלא מה שזכה זכה ותו לא, וז"ש רש"י על ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות דשם טומאה מסר להם הוא ג"כ על הכוונה שאחר שנתן להם מתנה זו שוב אין דבקות בנותן, וע"ש בפמ"ג. ובבאר שבע סנהד' צ"א כ' דאי' שם מתנות כשוף ומעשה שדים, הביא בשם רש"ל הא ב"נ מוזהרים על כשוף. גם רש"י בחומש לא פי' כלום, ול"נ דלק"מ, א' דקיי"ל דאין מצוין על כשוף, וכ"פ הרמב"ם בה' מלכים, ואפי' למ"ה דמוזהרין עי' בב"י סי' קע"ט דוקא ע"י מעשה אסור אבל השבעה מותר כדי להציל עצמו או אחרים, ע"ש דלא מקרי מעשה רק כשלוקח דבר וע"י עושה מעשה או ע"י לחש בלא השבעה, אבל ע"י השבעה לא מקרי מעשה כשפים. וע"י שלמד א"א אותם כשוף ומעשה שדים כדי שיוכלו להציל עצמם או אחרים וזה היתר גמור כמ"ש רש"ל בעצמו בהגהותי' לטור, וז"ל אם יכול אדם ללמוד מן המכשף עניני כשוף חשבתי דמותר, ולעשות להציל א"ע או אחרים וכ"מ בפסקי מהרא"י סי' צ"ו, ואפי' בטומאת הגוף יכולין להזכיר השם ולא יזיק להם לפי שידע שבני הפילגשים לא יהי' נזהרים להזכיר שם בטהרה, וי"א דח"ו שלמד צדיק כאברהם שם קודש לרשעים אלא שמסר להם שם להשביע שדים באדונים הממונים עליהם שיעשו להם כל מה שירצו וקרי לי' שם טומאה, כמ"ש הלן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה כו' וא"ת מה לו לצרה זו למסור להם, ותי' הרי"ח שאמר אברהם הואיל ואני שולחם מעל יצחק בני לארץ קדם, שמא יראו לבני קדם אלילים ומגידים להם עתידות וגם הם יעשו כן וגם יהי' סבורים שיש ממש באלילים, ולכן למדם כדי לידע שאין ממש באלילים. ועוד מ"כ לפי שראה אברהם שלא יהי' ראוים לידבק בשם ולא להיות אצל יצחק לפי שנטו אחרי הטומאה לצד שמאל ולכן לא הוזכר שחל אותם לשמנה לפי שראה שאין בהם ממש שחזרו לגלילי אמם עכ"ל. ועי' בסי' איי הים פ' חלק סי' קל"א ובס' אהבת יהונתן על הפטרה אחרון של פסח בזה, וכאן כ' וישלחם קדמה, ובבראשית ג' כ"ד כ', וישכן מקדם לג"ע את הכרובים פרש"י מלאכי חבלה. הרי דמקומם במזרח. לכן מסר שם טומאה שידעו לשמור מהם: וש"ב הרה"ג ר' ליבל אייזענבערג נ"י דומ"ל מלאסק. חתן דודי הגאב"ד דשם שליט"א. כתב לי בזה דבר נכון. בזבחים ס"ב א' א"ר יוסף אמה מחכי עלי' כו' א"ל אביי דילמא כו' קרי עלייהו בני קטורה, ופרש"י בני אברהם אתם אבל לא כזרע יצחק ויעקב. ותמוה וכי משום דשחקו ממנו יגיע להם השם של בני קטורה. וי"ל דבזה"ק חיי שרה דקל"ג ב' מאי מתנות אלין סטרי דרגין תתאין כו' אל ארץ קדם בגין דתמן אינון סטרי חרשי מסאבי כו', ולעיל בדף ק' ע"ב במעשה דר"א דאירע בחד מתי' מאינון דהוי מבני קדם אוכיחו דלא יעסקו בהאי חכמתא וז"ל אבל זרעא דיצחק חולקא דיעקב לאו הכי הוא דכ' ויתן אברהם וכו' דא חולקא קדישא כו', וההבדל שבין חוקרי קדושי ישראל בבואם לענין שלא הבינו בשכלם הי' תולים במיעוט השגתם ונשארו בחכמתם ולא כפרו בגוף הענין, וחיקרי אוה"ע אם לא הבינו הכחישו לגמרי בו שלא תארו שיש דבר למעלה משכלם, וזה חכמת בני קדם בזה"ק ועי' חולין ד"ו כשפים שמכחישין כו'. ובב"ק ס"ו קשו בו ר' יוסף כ"ב שנין עד דיתיב ברישא, ולא כפר בהדין ורק אמר שלא יבין הטעם. והכא מה שמחכי על ר"י שלא הבינו דברי' תיכף התחילו לחכך, וזה חלק בני קטורה דמה שלמעלה מהבנתם לא יאמינו וכנ"ל: ובדברים הללו יובנו במגדף באמור כ"ד י' פרש"י מפרשה שלמעלה יצא לגלג וכו' דרך המלך לאכול פת חמה. ומתניתא מב"ד של משה יצא חייב כו' ולכאו"ק בשלמא למ"ד יצא חייב שפיר שייך הלשון ויקב כו', שמחמת כעסו חירף וגידף, אבל למ"ד מפרשה של מעלה. ל"ש חירף וגידף רק לצון ולגלג כמו שאמר בעצמו לגלג ואמר ולהנ"ל א"ש דהא והא הי' בי' דבסנהדרין ד"ז ע"א מאן דאזיל מבי דינא שקיל גלימא ליזמר זמר. וכ' רש"י דלא הפסידו כלום דגזילה הוציאו מידו דאף דאדם רואה רק זכות לעצמו, מ"מ יש דברים למעלה משכלו ישקוט רוחו ויתן צדק בהדין, ולא כן אצל האינם מאמינים אם יש דבר מה נגד שכלם מיד מחרפים כמ"ש והי' כי ירעב. והתקצף במלכו כו', והנה סוד לטעם לחה"פ לא נודע כמ"ש האר"י ז"ל יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי, רק אנו מאמינים שטעמו נשגב מכל מושג, אבל המגדף באשר לא הבין התחיל לצחק ולגלג מזה ראי' דהוא מהכת הכופרים במה שמנגד שכלם, ולכן כשאירע לו הדין ויצא חייב מב"ד של משה התחיל לחרף ולגדף היפך ממ"ש חז"ל ליזל ולזמר, כו' וצדקו יחדיו ב' הדברים דחד גריר חבירו:
