פרדס יוסף, בראשית א׳:א׳

« פרדס יוסף Introduction פרדס יוסף Genesis 1:2 »

1 ספר הזהר פתח ↗

וּמַה דְּאָמְרוּ דְּאִינּוּן לְבוּשִׁין אָתוּ לְהַהוּא רָשָׁע דְּעֵשָׂו, דְּנָסִיב לוֹ מִן נִמְרוֹד הָכִי אוֹקִימְנָא, וְקַשְׁיָא מִלָּה, דְּאִי הָכִי הָא כְּתִיב לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, לְבוּשִׁין לְאָדָם, וּלְבוּשִׁין לְחַוָּה. לְבוּשִׁין דְּחַוָּה מַה אִתְעָבִידוּ. וְתוּ, דְּאִי הָכִי בְּמַאי אִתְקְבָרוּ, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּאִינּוּן שָׁבְקוּ וְרָאמוּ מִנְּהוֹן זֹהֲרָא עִלָּאָה, דְּיָהִיב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא אִינּוּן לְבוּשִׁין דְּאִתְלְבָּשׁוּ בְּהוּ אָדָם וְאִתְּתֵיהּ, לָא אִתְלָבַשׁ בְּהוּ בַּר נָשׁ אַחֲרָא, דִּבְאִינּוּן לְבוּשִׁין דָּמוּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא וְאִי סַלְּקָא דַּעְתָּךְ, דְּאִינּוּן אִתְלַבָּשׁוּ מִגַּרְמֵיהוֹן בְּהוּ. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב וַיַּלְבִּישֵׁם, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַלְבִּישׁ לוֹן, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן. כְּתִיב. תהילים ק״ד:א׳ ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. וּכְתִיב תהילים צ״ו:ו׳ הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו. וּכְתִיב תהילים ק״ד:ב׳ עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה וְגוֹ'. כֵּיוָן דְּאִתְלָבַּשׁ מה דאתלבש עָבֵד מַה דְּעָבַד. מְלַמֵּד, שֶׁנִּתְעַטָּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאוֹר, וּבָרָא יַת שְׁמַיָּא. אֶלָּא בְּמַאי אוֹקִימְנָא הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּה בַּבָּיִת. הַחֲמוּדוֹת: בִּגְדֵי מַלְכוּת נ"ח ע"ג בְּמֶשִׁי וְזָהָב, וְאָרְחָא דְּעָלְמָא דְּגַנְזֵי לוֹן בְּבוּסְמִין וְרִיחִין, לִיקָרָא דִּלְבוּשֵׁיהוֹן. תָּא חֲזֵי וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, בַּתְּחִלָּה. וְכַד אַרְגִּישׁ, אָמַר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, דְּיָדַע דְּבֵיהּ הֲוָה תַּלְיָא מִלְּתָא, דִּבְגִינֵיהּ סָלִיק רֵיחָא. כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ', וְכִי מְנַּיִין הֲוָה יָדַע יִצְחָק רִיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ'. אֶלָּא, תְּרֵין מִלִּין אִינּוּן, וְכֹלָּא הוּא חַד. דִּכְתִּיב, בראשית כ״ד:ס״ג וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב. וְכִי לָא הֲוָה לֵיהּ בֵּיתָא, אוֹ מָקוֹם אַחֵר לְהִתְפַּלֵּל. אֶלָּא אוֹתָהּ הַשָּׂדֶה הָיָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם סָמוּךְ לַמְּעָרָה, דִּכְתִּיב, בראשית כ״ג:כ׳ הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנִי חֵת. וּבְשַׁעֲתָא דְּהֲוָה יִצְחָק עָאל גַּבֵּיהּ, חָמָא שְׁכִינְתָּא עָלֵיהּ, וְסָלִיק רֵיחִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, וּבְגִינֵי כַּךְ הֲוָה מְצַלֵּי תַּמָּן, וּקְבָעֵיהּ לִצְלוֹתֵיהּ. וְאַבְרָהָם אֲמַאי לָא הֲוָה מְצַלֵּי תַּמָּן, מִשּׁוּם דִּקְבִיעוּתָא דְּאַתְרָא אַחֲרָא הֲוָה לֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, וּמִלָּה אַחֲרָא רֵיחָא דְּחָמָא בְּהַר הַמּוֹרִיָּה. וְלָמָּה נִקְרָא מוֹרִיָּה. עַל שֵׁם הַמֹּר הַטּוֹב דְּהֲוָה תַּמָּן. וְכֹלָּא הֲוָה, וְגַּן עֵדֶן דְּעָאל עִמֵּיהּ וּבַרְכֵיהּ. וּבְגִין כַּךְ לָא תָּלָה מִלָּה בִּלְבוּשִׁין, אֶלָּא בְּיַעֲקֹב מַמָּשׁ, דְּחָמָא דְּבֵיהּ הֲוָה תַּלְיָא מִלָּה ס"א ו' אות הוה לאתברכה וְאִתְחַזֵּי, וּזְכוּתֵיהּ סָלִיק לְאִתְבָּרְכָא, וְעָאל עִמֵּיהּ גַּן עֵדֶן. וּבְגִין כָּךְ כַּד אִתְרָעַם עֵשָׂו, אֲמַר גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. מלה אָמַר רִבִּי יִצְחָק, לָא אִצְטְרִיךְ אוֹרַיְיתָא לְמִכְתַּב אֶלָּא מֵהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּשֵׁירוּתָא דְּסִיהֲרָא הֲוֵי, וְעַל דָּא אוֹרַיְיתָא הֲוָה אִצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב מֵהָכָא, דְּהָא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְקָשַּׁר מִלָּה. וְלָא קַשְׁיָא, דְּלָא כְּתִיב זֹאת, הַחֹדֶשׁ הַזֹּאת, דְּהָא זֶה וְזֹאת כְּחַד מִתְקַשְּׁרִין וּבַאֲתַר דְּאִית בֵּיהּ דְּכָר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, לֵית שְׁבָחָא אֶלָּא לִדְכוּרָא, וְעַל דָּא רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה וַדַּאי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לָכֶם תְּרֵי זִמְנֵי לָמָּה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מִנַּיְיהוּ, אִשְׁתְּמַע יַתִּיר, כְּמָה דִּכְתִּיב, דברים ל״ב:ט׳ כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ. אִתְקְשָׁרוּתָא דָּא לָכֶם, וְלָא לִשְׁאַר עַמִּין. שמות י״ב:ג׳ דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה וְגוֹ', בֶּעָשׂוֹר, אֲמַאי בֶּעָשׂוֹר. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּזִמְנָא דְּאַנְהִיר יוֹבְלָא לְסִיהֲרָא, דִּכְתִּיב בְּיוֹבְלָא, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא. וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת, אֲמַאי, בְּגִין דִּבְזִמְנָא דָּא אִצְטְרִיךְ לְמֵיגַד לֵיהּ. דְּהָא תָּנֵינָן, בְּמִלְּתָא דָּא אִתְּבַר כִּתְרָא חדא תַּתָּאָה, ע' ע"ב דְּמִתְאַחֲדִין בֵּיהּ כָּל שְׁאַר כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְעַל דָּא פָּרִישׁ מֹשֶׁה וְאָמַר, מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן, כְּמָה דִּכְתִּיב, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עֲבִידוּ אַתּוּן עוֹבָדָא לְתַתָּא, וַאֲנָא אִתְּבַר תֻּקְפֵיהוֹן לְעֵילָּא, וּכְמָה דְּתַעְבְּדוּן בְּנוּרָא אַתּוּן, דִּכְתִּיב כִּי אִם צְלִי אֵשׁ, אֲנָא אוּף הָכִי אַעְבִיר אוֹתוֹ בָּאֵשׁ בִּנְהַר דִּינוּר. אֲמַאי אִתְנְגִיד בַּעֲשָׂרָה, וְאִתְנְכִיס בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. אָמַר רִבִּי אַבָּא בְּדָא אִתְקַשָּׁרוּ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין. וְאַף עַל גַּב דְּאַרְבַּע מְאָה שְׁנִין לָא אִשְׁתַּעֲבִידוּ בְּהוּ, מִכָּל מָקוֹם, הוֹאִיל וַהֲוָה זַמִּין לְאִתְקַשְּׁרָא בְּהוּ, אִתְחַשִׁיב עָלֵיהּ כְּאִילּוּ אִשְׁתַּעֲבִידוּ בְּהוּ כָּל ת' שְׁנִין. בְּגִין כָּךְ, מְעַכְּבִין לֵיהּ אַרְבַּע יוֹמִין, קְטִירָא בִּרְשׁוּתַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וּלְבָתַר וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. אֲמַאי בֵּין הָעַרְבַּיִם. בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא תַּלְיָא, וּבְשַׁעֲתָא דְּאִתְּמְסַר מִלָּה דָּא לֵיהּ, עַל יְדוֹי דְּאַבְרָהָם, דִּכְתִּיב בראשית ט״ו:י״ב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה נוֹפֶלֶת עָלָיו. אֵימָה: כִּתְרָא חֲדָא. חֲשֵׁכָה: כִּתְרָא אַחֲרָא. גְּדוֹלָה: הַאי דְּהִיא רַבְרְבָא מִכֹּלָּא. וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא קְרָא דָּא עַל שְׁאַר שִׁעְבּוּדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְכֹלָּא הֲוָה. כְּגַוְונָא דָּא, שמות י״ז:י״ד כִּי מָחֹה אֶמְחֶה, אַתּוּן מִתַּתָּא, וַאֲנָא מֵעֵילָּא.

2 יומא פתח ↗

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי הֲווֹ קָא אָזְלִי בְּאוֹרְחָא. אַחְזֵיה בּוּלְמוּס לְרַבִּי יְהוּדָה, קַפְּחֵיהּ לְרוֹעֶה אַכְלֵיהּ לְרִיפְתָּא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי: קִפַּחְתָּ אֶת הָרוֹעֶה. כִּי מְטוֹ לְמָתָא, אַחְזֵיה בּוּלְמוּס לְרַבִּי יוֹסֵי. אַהְדְּרוּהוּ בְּלָגֵי וְצָעֵי, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: אֲנִי קִפַּחְתִּי אֶת הָרוֹעֶה, וְאַתָּה קִפַּחְתָּ אֶת הָעִיר כּוּלָּהּ.

2 בבא קמא פתח ↗

רַב הוּנָא אָמַר: גְּדִישִׁים דִּשְׂעוֹרִים דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ, דַּהֲווֹ מִטַּמְּרִי פְּלִשְׁתִּים בְּהוּ, וְקָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: מַהוּ לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵירוֹ?

4 פרדס יוסף פתח ↗

קימו וקבלו המחברים עליהם לחוק ולא יעבור, לבנות יציע ההקדמה סביב למחברתם. ומאמר העולם: כאולם לפני הדביר, כן הקדמה בראש כל ספר, וספר בלי הקדמה, כגוף בלא נשמה, ומטרתם: יען כי יש בין הפנינים אבנים, ובתוך שושנים קמשונים, ובין הציצים קוצים, ובתוך הסולת פסולת, הלובשים בגדי חמודות וערומים ממדות נכבדות, והמה תמיד ישחקו על ספרים. וילעגו לעושי חיבורים, ועונים ואומרים: כי הפכו השיטה המחברים, לעשות מנייר בלויי הסחבות אשר לאשפות מפוזרים, ועל היופי יכסו דופי, ומתוק ונועם, ילעגו בזעם, ומחפשים למצא איזה פגימה, כמלא נימא, והם מתכבדים בקלון ת"ח בפני עדתם, ודבריהם נחמדים לפני קהלתם, כי הבהמה וכלים, כרגלי הבעלים, ודבריהם ערבים, באזני הסכלים, כצרור המור, ויטיבו הדברים בעיני חמור: וגם יתאספו קנאים, המבקשים שגיאות וחטאים, כזבובים יעמדו על פגעים, יביטו עליך בזעם, הן המה המבקשים סתם, שאלות בלי ריח ובלי טעם, מה זאת? כשאלת התם, מי אתה כי באת עד הלום, לעשות לך שם, בין המחברים להיות נמנה היום, הלא טוב לך האנק דום, כה יאמרו עליך הצרים, גם טרם יטבלו רגלם בהמעין. ישפטו כהרף עין, לא הם זכים המים, וידחו בשתי ידים, זה דרכם מקדם ומאז, להתעולל גם על יקר מפז, לחלל קדש ראשית הגז, ברגל גאוה ובמצח עז, ועל כל ספר, שלא עלה עליו אבק ועפר, החוב דבריו להפר, לא יועיל כל כופר, וישפכו עליו לעג כמים, חרפה ובוז מלא חפנים, בשוט לשון ולזות שפתים, ומהתלים על ספרים חרשים, וחוברי חבר יהיה לבוז לוצצים ומשחק כסילים, וקנאין פוגעין בו להתעולל בעלילות, בטענות ויללות, והדברים הנכוחים, יסתרו תחת לשונם, ולא שמו נגדם מחז"ל במגילה ד"ו ע"ב, יגעתי ומצאתי תאמן, ובעירובין דנ"ד ע"א אר"י מ"ד נוצר תאנה יאכל פריה מה תאנה אם משמש בה ימצא בה תאנים, אף ד"ת אם הוגה בה מוצא בה טעם, ועי' ירושלמי פ"ד דסוכה אמר ר' מנא מ"ד דברים ל"ב מ"ז כי לא דבר ריק הוא מכם, אם ריק הוא, רק מכם, למה שאין אתם יגעים בה, ופי' בקרבן העדה דר"ל דהול"ל כי לא דבר ריק הוא לכם, אלא ה"ק כי לא דבר ריק הוא, ואם ריק הוא, אינו אלא מכם, מחמת עצלות שבכם שלא יגעתם בה, וע"ש בפני משה, ובמד"ר אחרי פכ"ב דאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני, ועי' בפרמ"ג בהקדמה לאו"ח דיותר הועילו המחברים מהמלעיגים, ולפעמים ימצא בספר קטן מה שלא נמצא בראשונים ע"ש. ועי' שם הגדולים אזולאי ח"ב מערכת ד' אות י"ג, ומערכת ה' אות נ"ה. ובהקדמה לס' זקוקין דנורא ובעירין דאשא מעשיות שהרבה גדולים נענשו על שזלזלו ספרים חדשים ע"ש: והמחברים דרכם לבוא באמרי שפר בראש, בדברים חוצבים כאש, ויתנצלו בארוכה, מה ראו על ככה, לבוא בסודם של המחברים, להודיע טבעם בשערים, ודרכם לגבב אמרים, חמרים חמרים, בפתחי השערים, וירבו הגיגם ושיחם, טרם שילוחם, לשוט בארץ ילדי רוחם, אולי ישוב המבקר ונחם, ולא ישליך את חצו המר, וישוב אחור ימינו הנצבת כצר, להביא בכליותיו בני אשפתו, בקנאו את קנאתו, והשאלה: מדוע לא כאיש גבורתו לבנות ולנטוע, וכחו רק להרוס ולגדוע: ואמרתי לספרי: אל תפחד מהמונם, ירעשו הם בשאונם, ימללו בפיהם עד יחר גרונם. כי אף אם ארבה התנצלות, בזאת לא יחדלון הקולות, ולא באריכות הקדמה, יקום הסער לדממה, ולהישרים בלבותם, יאירו הדברים ככוכבים במסילותם, ואנשי אמת אנשי יושר, לא יקשרו עליך קשר, לא יתנפלו עליך כפראים, ולא יבקשו שגיאות וחטאים, ילקטו הטוב בעמק רפאים, ימעטו ויריחו ריח דודאים: והנה לבי מלא חלחלה ורתת, ושעורו כתותי מכתת, מכיר אני חסרוני. לא הרביתי קניני, לעלות במעלות, ולבקש גדולות, אנכי עפר ואפר, לבוא בקרית ספר, ידעתי מך ודל ערכי כי נסתרה דרכי, מי יאיר מחשכי, כי ערום אנכי, וראוי היה לי, להסתתר בסתר אהלי, ולא לשלוח דברים, בכל פנות ועברים. אך אמרתי למען זכר כל הימים, כמ"ש ואגורה באהלך עולמים, דמה יתרון לחומר כל ימי חיותו, וסופו ישוב לאדמתו, ונדמה מחמדי העולם, לאיש חולם חלום שמצא הון יקר, עד אין חקר, ובהקיצו מתרדימו, אין בידו מאומה, כן מחמדי ההבל, לאין והכל הבל, כי האדם במותו, לא יקח תאותו, גם בעודו בחיים, ממנה יבקש מאתים, ולא ישיג בקשתו, עד תפרד נשמתו, אבל אם בתורת ה' חפצו, טוב בהגיע קצו. לכן קמתי ונשענתי בהצור, לאלפים חסד נוצר, וזכות אבותי יסייעיני מכל מכשול להצילני, ובפרט כי לא עשיתי מעשה גדול, כי בבקיאות אני דל, אך כמראה מקום, בתשובות ופוסקים, וגודל החיפוש והיגיעה, היה לי לישועה: ונתחייבתי הודאה, ולזה קצרה היריעה, ועי' בס' מור וקציעה לדו"ז הגאון יעב"ץ ז"ל סי' רכ"ג, דמי שחובר ספר, וכן כשנותן לדפוס לתת הודאה לשמו ית' ויברך גם ברכת שהחיינו ובשם ומלכות ע"ש, והגאון חיד"א ז"ל בפי' על ספר חסידים סי' אלף כ'. כתב ג"כ דיברך רק בלא שם ומלכות ע"ש, ועי' בינה לעתים דרוש ל"ג שדרש ברבים בעת שזכה ליתן לדפוס ספרו גדולי תרומה, ועי' מה שכתבתי בפ' בראשית א' כ"ב, ולכן חובתי, כל ימי היותי, בפי ולבבי להודות, לשלם אלף תודות, וגם אבקש, שלא אהיה למוקש, ואשר כתבתי לנכון, בלב הקורא יכון, ואם טעיתי במרוצה, פגול הוא לא ירצה, הקורא מאוס ימאסנו, לא לרצון יקבלנו, ורוממות אל בגרוני, להקדים ברכת קוני, הוא אשר בראני, ובתורתו האיר עיני: ואל יחשדוני שום אדם, שמחמת רמות רוחא עשיתי החיבור הזה, כי אין בזה משום יוהרא, וכמ"ש הברכי יוסף הובא בשערי תשובה או"ח סי' ל"ד סק"ו בתפילין דר"ת ע"ש, כן בזמננו כבר הוסר נזר עטרה מראש מחבר, ובפרט כי הנני רק כמלקט מאחרי הקוצרים, ומאסף בין העומרים, ואין אתי, כי אם עטי, עט סופר מלקט אחת הנה ואחת הנה, וכמחזיר מנורה של חוליות המפוזרים, במקומות מפורדים: ובס' פלא יועץ ערך אספה כתב. כמה טובות גדולות עשו לנו בעלי אסיפות אשר בכל דור ודור שזיכו את הרבים, כי אלמלא הם נשתכחה תורה מישראל בדורות הללו אשר טרדת הזמן רבו ואין הפנאי ללמוד מספרים הרבה. וגם מי הוא אשר יהיה בידו הרבה ספרים ע"ש, ועי' שדי חמד בהקדמתו למערכת למ"ד שאשרי מי שחננו ה' בספרים מהראוי לו ללקט פנינים מדבריהם להיות אילן הנטוע לרבים להנות מהם בני אדם ע"ש בארוכה: ואיתא בשם הר"י מוסקאטי ז"ל שאם היה אפשר לאדם לעלות לשמים לראות בצבאות מעלה, סדרם וישרם, לא היה מתענג, עד שיבא בחזרה לספר לחביריו מה שראה, ומאד גדלה התשוקה בקרב לב איש, להודיע לזולתו, כל מגומתו, ותוכן מטרתו, ומחדושי תורתו. ובס' המורה ח"ב פל"ז, כ' לא יחבר אדם לעצמו רק שישפיע לעולם ע"ע, וביבמות דצ"ו ב' אגורה כו' כל ת"ח שאומרים שמועה מפיו וכו', וכ"כ בירושלמי פ"ב ה"א מברכות, וע"ש ביפה מראה, ובאהבת ציון מהנוב"י דרוש ט'. ובס' חסידים סי' תק"ל מי שגילה לו ה' דבר ואינו כותבה, הרי גוזל מי שגלה לו, דכתיב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, וע"ע בסי' רכ"ד, ובס' קב הישר פנ"ג כ' קנה לך חבר, "קנה" הוא הקולמוס, יהיה לך חבר שתכתוב מה שתחדש ותוציא לאור, ועי' ירושלמי פרק חלק ה"א, אם שמעת דבר מפי קטן כו' יהיה בעיניך כשומע מפי הגבורה ע"ע, ועי' נדרים דפ"א ע"א, ובזה"ק יתרו ס"ח כ', אחרי ע"ט א', ושלח קנ"ז ב', דלזמנין באפרקסתי' דעניא תשכח מרגניתא, ועי' מד"ר בשלח פכ"ג, ותנחומא ויקהל, וע"ע בס' אורחות חיים והוא צוואת ר' אליעזר בן הורקנס פרק כ', על הא דאבות פ"ד מ"ז ואל תהיה בז לכל אדם ע"ש, ואא"ז ז"ל בהקדמת חות דעת כ' דמשו"ה נקרא ת"ח ולא חכם דאדם צריך תמיד להשלמת זולתו ולא לבד לגדול ממנו אלא אף לקטן ממנו ע"ש: ועי' בס' דבש לפי להאזולאי ז"ל ערך חידש, שהאחרונים יכולים לחדש אף שלא חידשו הראשונים, כי עדיין לא הגיע זמן החידוש ההוא, ובפ' אמור כ' להזהיר גדולים על הקטנים, שלא יתגאו הגדולים לשמוע מפי הקטנים, ואין אדם יכול לחדש דבר שחבירו מזומן לחדשו ע"ש, ובראשית חכמה בשער הקדושה פרק ד' כתב, כמו שצריך לפרות ולרבות במין הגשמי כן צריך לפו"ר ברוחניי ולא יהיה שכלו עקר שאינו מוצא פירות, וכמ"ש מוסיף יסיף והוא כעץ יבש שאין בו תועלת רק לאור כו' וע"ע בס' דרך פקודיך מ"ע א' אות כ"ו ע"ש, וע"ע בשבט מוסר פכ"ו שכ' ג"כ כן דחייב בפו"ר בתורה וז"ש ישרצו המים ואין מים אלא תורה, ויהיה עטרה לראשו, ואם אינו כותב יהי' לו בושה, ועי' שם בפכ"ב דעתיד ליתן דין וחשבון על זה מה שאינו כותב חידושיו, וכמו שכותב בפנקס כל הסחורות, וזה"פ כל השוכח דבר א' ממשנתו מתחייב בנפשו באבות פ"ג מ"ח, ודייק ממשנתו מה שחידש, וכיצד לא ישכח שיכתב בספר, וכמו אבנים קטנים בבנין גורמים בקיום הגדולים כן אין לבזות אף חידוש קטן עכ"ל בקיצור, ועי' זה"ק ויחי ר"מ ע"ב שגדולי ישראל הי' מרכיבין לינוקי על כתפיהם לשמוע ד"ת ממנו, וע"ע בקב הישר פ"ב: ובאבות פ"ד מ"א איזהו חכם הלומד מכל אדם, וגם בפ"ב מ"ט הרואה את דנולד, והוא רעיון אחר דמחדש ד"ת הוא המוליד והחידוש הוא הנולד, ונקרא חכם מי שיביט רק בהנולד אם הדבר טוב ולא איכפת לי' מי הוא המוליד וזה"פ איזהו חכם הלומד מכל אדם, וע"ש באלשיך, ואי' בס' אהבת עולם להגר"ש אלגאזי ז"ל על פסוק משלי ב', ד', אם תבקשנה ככסף דרשו חז"ל שכשם שצריך אדם ליזהר בסלעו שלא תאבד ממנו כך צריך ליזהר בתורתו, והקשה מי דחק להמדרש לשנות לשון הכתוב כסף ולומר סלע, ותי' דקשה מה תבקשנה ככסף, ככלי פז מבעי' לי' שהוא חשוב ביותר ולזה מתרץ המד' כסף הוא סלע דוקא כשם שצריך אדם ליזהר בסלעו שלא תאבד ממנו שזה שימצאנו אין מחזיר לו בסימן שאין סימן במטבע, משא"כ כלי פז אין צריך ליזהר כל כך שמי שימצאנו יחזיר לו בסימן כך צריך אדם ליזהר בתורתו שלא יאבד ממנו, שלא יבואו אחרים ויגזלו ממנו ויאמרו שהוא שלהם, וכמו סלע שאין בו סימן ע"ש, ואמרתי לכו לחמו בלחמו של תורה, ככרות של נחתומין שיש בו דפוס והוי סימן מובהק להבהיק אור תורה: וחז"ל הטילו חיוב לפרסם ד"ת ולהדפיסו, ובסנהדרין צ"ט א', אמר ר"מ הלומד תורה ואינה מלמדה הרי הוא בכלל דבר ה' בזה, וכ"ה במד"ר אחרי פכ"ב, ואתחנן פ"ב, הלומד ואינו מלמד אין לך הבל גדול מזה, וכן הוא במד"ר קהלת עה"פ י"א ג' אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו, אם ימלאו ת"ח תורה על ישראל יריקו, ועי' ספר חסידים סי' תקנ"ט: רבותי וחבירי! חיבורי אשר אני נותן לפניכם היום הוא חלק ראשון מחיבורי על כל התורה וחמש מגלות, אשר ברב עמל אספתי ולקטתי, נאומים נעימים, ניבים נאוים, ילקוט גדול ואנציקלופדיא שלמה, המאסף לכל המחנות שאלות ותשובות הראשונים וגדולי אחרונים, כל הדברים הנוגעים לדברי רש"י ורמב"ן ז"ל עה"ת ושאר גדולי המפורשים, כי הרבה פעמים בתוך דבריהם אשר איננם מיוסדים על התורה, עמדו על דברי רש"י ורמב"ן ז"ל בפירושם על התורה, אשר תמוה לכאורה, ואין בנמצא שיהיה ביד כל אחד כל הספרים הללו, ולו יחיה גבר שנין אלפין לא יוכל להעלות בזכרונו בעת שילמוד חומש מה שכבר ראה באותו ענין באיזה תשובה או פוסק, ולפעמים עמדו מפורשי התורה על דבר אחד, ויפנו אל כל הקצוות להשים את העקוב למישור ובאמת כבר נשאל על זה גאון קדמון ומיישבו בדברים נכוחים: לזה אמרתי לילך בדרכי נמושות, סבי דאזלי אתיגרא, ללקוט מן השושנים, יותר מאלף ספרים יקירי הערך ומציאות, וצרפתי דבריהם כתפוחי זהב במשכיות כסף, אשר הם מאירים עיני הקורא כמראה הלפידים, היקרים מפז ואדרכמונים, וסדרתי אחד אל אחד, וצררתי אותם בצרור המור, ועשיתי משטר ודבר, בכל פרשה וסדר, ורב התועלת יצא מזה, כי כל הלומר בסדר היום, ישתוקק לידע עתקי יומין הן המה דברים עתיקים אשר נמצא בספרים אשר אינם מיוסדים עה"ת, וממילא משכא לי' שמעתתא והוא מעיין בהם, וימצא דברים חדשים, ובמקום שראיתי שיבא לאריכות, או שהספר מצוי ושכיח לרוב האנשים, אמרתי לבוא אחרי הקוצרים, וקצירת האומר רשות, וציינתי רק מקום הספר או סימן התשובה, והרוצה יעיין דבר לאשורו במקומו, ולא לבד לאנשים כערכי ערגתי יריעות המחברת הזאת, רק גם לחכמים וגדולי חקרי לב, ואף כי לא אבוא בכלי חרס ובמעט מים, לפני אנשים אשר כבר שתו מיין החכמה לרויה, ואם יוכל איש לשאוב מבאר מים חיים, מדוע יחצוב בור נשבר? אך אקוה כי גם המה תוארנה עיניהם בטעמם מהם, כי רוב דברים הם מראשונים וגדולי אחרונים אשר מפיהם אנו חיים, ודפסתי מועט דפסתי כעת רק חלק ראשון מחמת הוצאות הדפוס כי רבה, והשי"ת יעזרני להוציא לאור כל החלקים: ואם ימצא הקורא דבר שכבר נכתב בספר, אל יחשדוני שרציתי להתלבש בלבוש שאינו שלי, חלילה לזרעא דאבא לעשות כן, רק בחפשי בספרים ומקומות שונות, ופעמים רבות לא היה בידי להעתיק הדברים וברעיוני משוטטים דברים הרבה, ובהגיעי לענין זה כתבתי מה שהיה בזכרוני ולא יכולתי לזכור מקומן איה, אך זה יוכל להיות רק במקומות מועטים, אבל רוב הדברים שכתבתי סתם בלי מראה מקום הם ת"ל מה שחנני ה' לחדש, כי תלי"ת יש לי רב חידושים בפלפול ואגדה השי"ת יעזרני להוציאם לאורה: ובאבות פ"ה מ"ז בשבעה דברים בחכם, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי וחליפיהן בגולם, והקשו מפו' אם אינו שקרן שאינו אומר שמעתי על שלא שמע חכם יתקרא? וגם אם אינו רוצה להחניף ואומר האמת על מה ששמע שמעתי יקרא בשם גולם? והתירוץ בזה אם חבירו יגיד לו איזה דבר חידוש הגם שתוכנו כבר ידוע לו אבל יש בו רק קצת חידוש יקשיב וישמע ויהיה בעיניו כחדשות. וז"ש "על מה" שלא שמע, אם יש רק "מה" קצת שלא שמע אומר לא שמעתי וזה חכם יתקרא, ולהיפך בגולם אם רק "מה" שמע אומר על הכל ששמע: ותבענה שפתי תהלה, לאל נורא עלילה, אין בלשוני מלה, הן ה' ידעת כולה, על כל הטוב אשר גמלני, ולא עזב חסדו ממני, וזכני להוציא תעלומה לאורה, ואלף תורות, השתחויות וקידות, לאל התעודות, היוצר יחד לבות, וזוכר חסדי אבות, שנתן חלקי בתורתו הקדושה, קהלת יעקב מורשה, אשר מנעורי עליה גודלתי, ומר' אמות של הלכה לא משתי, ונפל חלקי בנעימים, לחלק שלל את עצומים, ובעוד אשר נהגתי בית מסחר גדול, היה לי היום למסחר והלילה ללמוד ולעיין בספרים, ומה גם בשנים האחרונים אשר בעוה"ר מסחרי נתמעט מאד תמיד בעת יושבי בחנותי למדתי והגיתי בספרים וחפשתי באוצרותיהם וציינתי ראשי הדברים, וכלילה כאשר שקטו הרעיונות סדרתי את עשתונותי וכתבתי על הגליון למשמרת, ועי' בס' דרכי יוסף, לכן הגאון אפוקי יהודא ז"ל, עה"פ קהלת א' אין כל חרש תחת השמש, עפמ"ש בעירובין ס"ה א', לא איברי לילה רק לגירסא, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שרוב חכמתו לא למר רק בלילה שאו הלב פנוי מעסקים ואין מי שיטרוד אותי, ואז יכול לחדש מדעתו, וז"ש אין כל חדש תחת השמש, ר"ל ביום אין אדם יכול לחרש לפי שטרוד משא"כ בלילה ע"ש, ועי' מה שכתבתי בפ' בראשית א' ט"ז ובפ' נח ח' י"א בפי' יום ליום יביע אומר עש"ה: ומאן סהדי שיבבי, כל באי בצל קורתי וחנוחי ראו זאת כי תמיד לא שקטתי ולא נחתי ורק הגיתי במצולות ים התלמוד, וכל הימים לרבות הלילות, כי גם בלילה לא שכב לבי. ויהי בבוקר והנה היא לאה. ליאות ויגיעות רבות. ובס' דברי שאול מ"ת בהשמטות לפ' תולדות הביא שמי שיושב אוהל אין ראיה שהוא איש אמונים ורק סי שעוסק במו"מ ראוי להללו ע"ש, ומה שכתבתי שם על הפ' כי ציד בפיו כ"ה כ"ז, וע"ה בעה"מ מקץ מ"א ה' במסורה ומ"ש שם על הירושלמי ליבא בכיסא תליא, אם בקנה א' מלאות וטובות ויש לו ההצטרכות יכול לעשות ציצים ופרחים, ועי' בראש הספר במכתב הגה"ק מאורן של ישראל האדמו"ר מגור שליט"א: ואיתא במס' מו"ק ט"ו ב', כל העוסק בתורה מבפנים מכרזת עליו מבחוץ. ובמד' תנחומא פ' וארא אמר הקב"ה ישב האדם בזוית ביתו ויעסוק בתורה ואני מראהו לבריות וכו', ובספר חסידים סי' ת"ו כל העושה בסתר לבסוף מתגלים עניניו וכו' ע"ש, ועי' בהקדמת החיי אדם מ"ש משל על הסוחרים העוסקים בתורה, וע"ע בהסכמת הפרמ"ג לספר צמח אברהם על הילקוט בזה, ואף אם הוא למד שלא לשמה, כבר אמרו חז"ל בנזיר כ"ג ב', לעולם יעסוק שלא לשמה שמתוך של"ש בא לשמה, ואומרים בשם החידושי הרי"ם ז"ל דהפשט אף שהוא למד שלא לשמה מ"ם אולי אחר שיראה דבריו, ילמד בהם לשמה: והנה הבאתי הרבה דברים מספרים אשר יסודתם עה"ת ורק אינם בנמצא כל כך ורק ליחידי סגולה, והם ערבים לשומעיהם והמעיין בטח יתענג בהם. ובכתבי כתבתי הרבה דברי צחות בדברי תורה אשר נחמרים ב"ה למראה, והשמטתי אותם בעת נתתי חיבורי לדפוס כפי עצת הרבה מגדולי ישראל שליט"א ורק מעם מזעיר השארתי, ועל פשעים האלה תכסה מחז"ל והובא בהקדמת ס' המאור להרז"ה ז"ל כל פטטיא בישין ופטטיא דאורייתא טבין ע"ש. ובאמת הוא ירושלמי סוף ברכות, ועי' ביפה מראה שם. וע' בס' ישמח משה פ' חיי שרה כ"ג א': וחז"ל דרשו בע"ז י"ט א', עה"פ תהלים א' כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה בתחלה נקרא על שמו של הקב"ה, ולבסוף על שמו והיינו משעמל בה כמ"ש ברש"י תהלים ובהקדמה לשו"ת חמדת שלמה כ' דכשלומד ואינו מחדש אין לו התמדה כל כך, וזה הפשט כי אם בתורת ה', אז רק חפצו בעת שחפץ, אבל בתורתו היינו כשמחדש והוא תורתו ומוצא טעם בה אז יהגה יומם ולילה בהתמדה גדולה, וכשרוצה לחדש יהי' רק ע"י יגיעה ועמל ע"ש: ויומתק בזה מ"ש ביה"ר אחר סיום מסכת אני עמל והם עמלים, הם עמלים ואינם מקבלים שכר וכו' ומאד קשה הכי מי עמל בלא קבלת שכר? וראיתי בהקדמה לס' חקר הלכה שכ' דחוטב עצים ושואב מים אשר בזיעת אפם יעבדו לא יקבלו שכר כמו חייט טוב אשר לא יכבד עליו עבודתו כמוהם, יען שאין משלמים עבור קישוי המלאכה רק לפי ערך יקרתה וחשיבותה. לא כן בלימוד התורה שמשלמים עבור שתיהם לפי יקרתה אשר נלאה עין בו"ד להבין ערכה, גם לפי טורח ויגיעה, וזה"פ הם עמלים ואינם מקבלים שכר על היגיעה, רק על יקרת המלאכה לא כן אנחנו מקבלים שכר על שניהם ע"ש: ואני אמרתי בזה, דהם אינם מקבלים שכר על היגיעה, דאין נפק"מ להנותן סחורה לחיים לעשות לו מלבוש אם עשה ביום אחד או בימים רבים, ורק העיקר שיהיה עשוי לפי רצוני, וכן בחוטב עצים, כוונתו רק שעצים יהי' חטובים ומה לו אם חטבם בשעה א' או באיזה שעות, אבל בתורה אם יגע הרבה לתרין רמב"ם תמוה אף שלא עלתה בידו ג"כ יש לו שבר על היגיעה ועמל. וזה כוונת התנא סופ"ב דאבות אם למדה תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה, ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולחך, והק' המפו' הכפל למ"ל. ולהנ"ל הפשט שאל תחשוב שמשלמים רק לפי ריבוי הלימוד ולא לפי יקרתה לזה אמר ונאמן הוא שישלם לך שבר פעולתך בי אין איש יודע להבין ערכה רק הקב"ה בעצמו: ומובן בזה מ"ש בירושלמי פ"ג דעכו"ם ובתנחומא ר"פ בראשית ר' אבוה כד דמיך אחוי לי' י"ג נהרי דאפרסמוני אמר אלין למי א"ל לך, ותמה ואמר ואני אמרתי לריק יגעתי, ועי' בב"ר פ' חיי שרה פס"ב ובידי משה שם, וע"ע בתענית כ"ה א'. וע"ש ביפה מראה על הירו' שתמה הכי ח"ו לא היה מאמין בשכר עוה"ב שאמר לריק יגעתי, ולפמ"ש א"ש שידע היטב שמשלמים שכר אבל לא ידע אם משלמים לפי טורח העמל ויניעה ג"כ וז"ש אני אמרתי לריק יגעתי, עד שראה י"ג נהרות אז הבין שיש שכר גם על העמלה, ועי' מה שכתבתי בפ' לך י"ג ג': ודודי זקיני הגאון בהקדמה לשו"ת ברית אברהם כ' בפשט נעים זמירות לישראל בתהלים כ"ג אך טוב וחסד ירדפוני וכו' וקשה דאין שום אדם בורח מטוב וחסר שיצטרך לרודפי, ורק קאי על הסוחרים מופלגים שאינם קובעים עתם לתורה, ומיד אחר התפלה הולכים לחנות שלא יפסידו פדיון בשעה זו, ובאמת ראוי לבטוח בה' שלא יפסיד והקונים יבואו אח"כ, וז"ש אך טוב וחסר ירדפוני. הגם ושבתי בבית ה' ללמוד וידומה שאני בורח מהטוב ועי"כ אפסיד, ואמר המה ירדפוני ולא אפסיד מאומה ע"ש ודפח"ח, וכ"כ בדרשות הראנ"ח בפ' תבא כ"ח ב' עה"פ ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך ע"ש: ועתה חביבי! מנחת עני אל תבזה, ואף אם דל הוא בעיניך, ירצה לפניך כקרבן הדלים, צא ולמד מיוצריך ומחוקקיך שרוצה בקרבן העני יותר מן העשיר, ובמקום אילים ופרים, מקבל בני יונה ותורים, או עשירית האיפה קמח שעורים, ואמרו חז"ל בניב לשון ושפתים, ובלבד שיכוון לבי לשמים ולמען ונשלמה פרים שפתינו וידוע דתורה הוא במקום קרבן, ולכן עיקר הלימוד לשמה משום דשינוי קדש פוסל במחשבה, והא דלעולם ילמד גם שלא לשמה כו', משום דכל הזבחים שנזבחו של לשמן כשרים בריש מס' זבחים, וחיבור הוא ג"כ כעין קרבן שיקריב האדם לה' לזכות את נפשו, וכמ"ש בס' לב אריה עה"ת, והביאו בפי' אזולאי על ספר חסידים סי' תק"ל, ובהקדמה לס' חדושי הרד"ד על פסחים לזקיני הגאון מלאסק ז"ל. ועי' במדרש תלפיות ענף חי' תורה. ובעינן ג"כ לשם בעלים כמ"ש בזבחים ד"ר ע"א, וכמ"ש דו"ז בהקדמת ברית אברהם והביאותי' בהקדמה לקונטרסי פרי יוסף הנספח לס' חשרת מים על מס' גיטין. ועי' בהקדמה לשו"ת פנים מאירות, ובשה"ג מערכת ספרים ז' אות כ"ו מ"ש בזה, אי צריך להזכיר שמו על ספרו, ועי' בס' אור דוד על מגלת אסתר בהשמטות מ"ש בזה דודי הגאון ר' פנחס אלי' מייזלש ז"ל האבד"ק וויערושוב ולימימארסקו: ולכן קראתי חיבורי בשם "פרדם יוסף" כי שמי בקרבו, דאחז"ל בסנהדרין צ"ג ב' מאי שם עולם אתן לו, דרש ב"ק זו ס' דניאל שנקרא על שמו, וע' הקדמת עבוה"ק, וס' זיקוקין הנורא ובהקדמה ס' רוקח שכ' וקראתי שם רוקח בשמי כמו תנא דבי אלי' מתחיל ויגרש גימ' תנא דבי אלי', ועי' כפי' ישועות יעקב שם, מכל זה אנו רואים דצריך להזכיר שמו בספרו, ועי' בהקדמת התוספות יו"ט על זרעים: ופרדס הוא ר"ת פ"שט ר"מו ד"רוש ס"וד. ועי' במצודת ציון קהלת ב' ה' דפרדס נקרא מקום נטוע אילנות שונות בעלי פרי, ובספרי ג"כ יש פירות שונות מן הלכה פלפול ודרוש, ועי' בי"ב דרשות למהר"י מינץ דרוש ד', על הפ' פרי צדיק עין חיים דהמחדש בתורה, החידוש הוא הפרי, ותולדה שלו וכשמלמד לחבירו הוא מוליד לו נפש ונשמה ע"ש ומה שהבאתי בזה בפ' נח ו' ט' ופרדס יוסף בגימטריא ת"ק, ושמח ובדור העולם ג"כ ת"ק כמ"ש בחגינה י"ג א', ולא נברא העילם רק בשביל התורה שנקרא ראשית כמשחז"ל וברש"י ריש פ' בראשית. ועי' מ"ש בפ' וישלח ל"ה י"א ובהסכמת הגאון רי"ח זאנענפעלד שליט"א מירושלים: ובצאתי אפרוש כפי לאל נורא עלילה, החוקר כל צפון ונגלה, ובארשת שפתי אוחילה, שיעלנו בתורה וגדולה, להגות בה יומם ולילה, וישמרנו מכל יגון ואנחה ויתן לי ברכה והצלחה, שאזכה לראות בבנין עירנו הכלולה ונבנתה עיר על תלה, ותחזור התורה על אכסניא שלה, ולא תמוש תורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי ע"ע מכי"ר: פה פאביאניץ יום ה' לסדר ולמדה את בני ישראל שנת "ונודה שמו ונהללה בפינו" לפ"ק

5 רשב״א על שבת פתח ↗

מכאן מודעא רבה וכו' קימו מה שקבלו כבר. הא דאמרינן באגדה מכאן מודעא רבה, ומתרץ קבלוה בימי אחשורוש, ק"ל וכי מה קבלה זו עושה מסופו של עולם לתחילתו, אם קודם אחשורוש לא היו מצווין למה נענשו, ואם נאמר מפני שעברו על גזירת מלכם, א"כ בטלה מודעא זו, ועוד למה הצריכם לקבלה וברית. ונ"ל דמתחילה אע"פ שהיה להם מודעא מ"מ לא נתן להם את הארץ אלא כדי שיקיימו את התורה, כמו שמפורש בתורה בכמה פרשיות וכתיב ויתן להם ארצות גוים תהלים קה, מד וגו' בעבור ישמרו שם שם, מה וגו', והם עצמם בתחלה לא עזבו בדבר כלל ולא אמרו במודעא כלום, כאלו מסרו נפשם מעצמם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שמות יט, ח, ולפיכך כשעברו על התורה עמד והגלם מן הארץ. אבל משגלו יש מודעא על הדבר דכתיב יחזקאל ב, לב והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וגו' וכדאמרינן באגדת חלק סנהדרין קה, א עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו, לפיכך כשבאו לארץ בביאה שניה בימי עזרא עמדו מעצמן וקבלוה ברצון שלא יטענו עוד שום תרעומת והיינו בימי אחשורוש שהוציא ממות לחיים והיה זה חביב להם יותר מגאולת מצרים. הכותב בעין יעקב בשם הרשב"א. ועי' בעץ יוסף שם.

6 יבמות פתח ↗

מֵחַיָּיבֵי לָאוִין דְּתָפְסִי בְּהוּ קִדּוּשִׁין, אֲבָל הָכָא, גּוֹי וְעֶבֶד, כֵּיוָן דְּלָא תָּפְסִי בְּהוּ קִדּוּשִׁין — כְּחַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת דְּמֵי. מֵיתִיבִי: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל — הַוָּלָד מַמְזֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מַמְזֵר אֶלָּא מִמִּי שֶׁאִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עֶרְוָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת. אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאן ״הַכֹּל מוֹדִים״ — רַבִּי, אַף עַל גַּב דְּרַבִּי אוֹמֵר: אֵין הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אֲמוּרִים אֶלָּא לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה חֲלוּצָה כְּעֶרְוָה, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ, בְּגוֹי וְעֶבֶד מוֹדֶה. דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי מִשּׁוּם רַבֵּינוּ: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל — הַוָּלָד מַמְזֵר. רַבִּי אַחָא שַׂר הַבִּירָה וְרַבִּי תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ פְּרוּק הָנְהוּ שְׁבוּיָיתָא דַּאֲתוֹ מֵאַרְמוֹן לִטְבֶרְיָא. הֲוָה חֲדָא דְּאִעַבַּרָא מִגּוֹי, וַאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לְהוּ: רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי חֲנִינָא דְּאָמְרִי: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל — הַוָּלָד מַמְזֵר. אָמַר רַב יוֹסֵף: רְבוּתָא לְמִחְשַׁב גַּבְרֵי?! הָא רַב וּשְׁמוּאֵל בְּבָבֶל, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וּבַר קַפָּרָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאָמְרִי לַהּ חַלּוֹפֵי בַּר קַפָּרָא וְעַיֹּילֵי זִקְנֵי דָרוֹם, דְּאָמְרִי: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל הַוָּלָד כָּשֵׁר! אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי הִיא. דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי: מִשּׁוּם רַבֵּינוּ אָמְרוּ: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל — הַוָּלָד מַמְזֵר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר: הַוָּלָד מְקוּלְקָל. לְמַאן? אִילֵימָא לַקָּהָל — הָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הַוָּלָד כָּשֵׁר! אֶלָּא לִכְהוּנָּה, דְּכוּלְּהוּ אָמוֹרָאֵי דְּמַכְשְׁרִי — מוֹדוּ שֶׁהַוָּלָד פָּגוּם לִכְהוּנָּה. מִקַּל וְחוֹמֶר מֵאַלְמָנָה: מָה אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁאֵין אִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל — בְּנָהּ פָּגוּם, זוֹ שֶׁאִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל — אֵינוֹ דִּין שֶׁבְּנָהּ פָּגוּם. מָה לְאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁכֵּן הִיא עַצְמָהּ מִתְחַלֶּלֶת! הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן שֶׁנִּבְעֲלָה — פְּסָלָהּ. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִנַּיִן לְגוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל הַכֹּהֶנֶת וְעַל הַלְּוִיָּה וְעַל הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁפְּסָלוּהָ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה״, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַלְמְנוּת וְגֵירוּשִׁין בָּהּ, יָצְאוּ גּוֹי וְעֶבֶד שֶׁאֵין לָהֶם אַלְמְנוּת וְגֵירוּשִׁין בָּהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי חָזֵית דְּסָמְכַתְּ אַדְּרַב דִּימִי — סְמוֹךְ אַדְּרָבִין! דְּכִי אֲתָא רָבִין, אָמַר: רַבִּי נָתָן וְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא מוֹרוּ בַּהּ לְהֶיתֵּירָא. וּמַאן רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא — רַבִּי. וְאַף רַב מוֹרֵה בַּהּ לְהֶיתֵּירָא. דְּהָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, מַהוּ? אָמַר לֵיהּ: הַוָּלָד כָּשֵׁר. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי בְּרַתָּךְ. לָא יָהֵיבְנָא לָךְ. אָמַר שִׁימִי בַּר חִיָּיא לְרַב, אָמְרִי אִינָשֵׁי: גַּמְלָא בְּמָדַי אַקַּבָּא רָקְדָא. הָא קַבָּא, וְהָא גַּמְלָא, וְהָא מָדַי — וְלָא רָקְדָא! אֲמַר לֵיהּ: אִי נִיהְוֵי כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן — לָא יָהֵיבְנָא לֵיהּ בְּרַתִּי. אָמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִי מָר לָא יָהֵיב לֵיהּ — אַחֲרִינֵי יָהֲבִי לֵיהּ, הַאי אִי מָר לָא יָהֵיב לֵיהּ — אַחֲרִינֵי לָא יָהֲבִי לֵיהּ. לָא הֲוָה קָאָזֵיל מִקַּמֵּיהּ. יְהֵיב בֵּיהּ עֵינֵיהּ וּשְׁכֵיב. וְאַף רַב מַתְנָה מוֹרֵה בַּהּ לְהֶיתֵּירָא, וְאַף רַב יְהוּדָה מוֹרֵה בַּהּ לְהֶיתֵּירָא. דְּכִי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אִיטַּמַּר, אוֹ נְסֵיב בַּת מִינָּךְ. וְכִי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: אוֹ גְּלִי, אוֹ נְסֵיב בַּת מִינָּךְ. שְׁלַחוּ לֵיהּ בְּנֵי בֵּי מִיכְסֵי לְרַבָּה: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: הַשְׁתָּא עֶבֶד כּוּלּוֹ, אָמְרִינַן כָּשֵׁר — חֶצְיוֹ מִיבַּעְיָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: מָרָא דִשְׁמַעְתָּא מַנּוּ — רַב יְהוּדָה. וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל — אוֹתוֹ וָלָד אֵין לוֹ תַּקָּנָה! כִּי אִיתְּמַר דְּרַב יְהוּדָה, כְּגוֹן דְּקַדֵּישׁ בַּת יִשְׂרָאֵל, דְּנִמְצָא צַד עַבְדוּת שֶׁבּוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאֵשֶׁת אִישׁ. וְהָאָמְרִי נְהַרְדָּעֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יַעֲקֹב: לְדִבְרֵי הַפּוֹסֵל — פּוֹסֵל אֲפִילּוּ בִּפְנוּיָה, לְדִבְרֵי הַמַּכְשִׁיר — מַכְשִׁיר אֲפִילּוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ. וּשְׁנֵיהֶם לֹא לְמָדוּהָ אֶלָּא מֵאֵשֶׁת אָב. מַאן דְּפָסֵיל סָבַר: מָה אֵשֶׁת אָב דְּלָא תָּפְסִי בַּהּ קִדּוּשִׁין הַוָּלָד מַמְזֵר, אַף כֹּל דְּלָא תָּפְסִי בַּהּ קִדּוּשִׁין — הַוָּלָד מַמְזֵר. וּמַאן דְּמַכְשַׁר סָבַר: מָה אֵשֶׁת אָב, דִּלְדִידֵיהּ לָא תָּפְסִי בַּהּ קִדּוּשִׁין, לְאַחֲרִינֵי תָּפְסִי בַּהּ קִדּוּשִׁין, לְאַפּוֹקֵי גּוֹי וְעֶבֶד דְּלָא תָּפְסִי בְּהוּ קִדּוּשִׁין כְּלָל. אֶלָּא: כִּי אִיתְּמַר דְּרַב יְהוּדָה, כְּגוֹן שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְנִמְצָא צַד חֵירוּת שֶׁבּוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאֵשֶׁת אִישׁ. אָמַר רָבִינָא, אָמַר לִי רַב גַּזָּא: אִיקְּלַע רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין לְאַתְרִין וַהֲוָה עוֹבָדָא בִּפְנוּיָה, וְאַכְשַׁר. בְּאֵשֶׁת אִישׁ, וּפְסַיל. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְדִידִי אָמַר לִי רַב גַּזָּא: לָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין הֲוָה אֶלָּא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי זְבִידָא הֲוָה, וְאַכְשַׁר בֵּין בִּפְנוּיָה בֵּין בְּאֵשֶׁת אִישׁ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה לְרָבִינָא: אִיקְּלַע אַמֵּימָר לְאַתְרִין וְאַכְשַׁר בֵּין בִּפְנוּיָה בֵּין בְּאֵשֶׁת אִישׁ. וְהִלְכְתָא: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל — הַוָּלָד כָּשֵׁר, בֵּין בִּפְנוּיָה בֵּין בְּאֵשֶׁת אִישׁ. רָבָא אַכְשְׁרֵיהּ לְרַב מָרִי בַּר רָחֵל וּמַנְּיֵיהּ בְּפוּרְסֵי דְּבָבֶל, וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר מָר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״ — כׇּל מְשִׂימוֹת שֶׁאַתָּה מֵשִׂים אַל יְהוּ אֶלָּא מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, הַאי, כֵּיוָן דְּאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל — ״מִקֶּרֶב אַחֶיךָ״ קָרֵינַן בֵּיהּ. עַבְדֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי אַטְבְּלַהּ לְהָהִיא גּוֹיָה לְשֵׁם אִנְתְּתָא. אָמַר רַב יוֹסֵף: יָכֵילְנָא לְאַכְשׁוֹרֵי בַּהּ וּבִבְרַתַּהּ. בַּהּ, כִּדְרַב אַסִּי. דְּאָמַר רַב אַסִּי, מִי לָא טְבַלָה לְנִדּוּתַהּ? בִּבְרַתַּהּ, גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל — הַוָּלָד כָּשֵׁר. הַהוּא דַּהֲווֹ קָרוּ לֵיהּ ״בַּר אַרְמָיְיתָא״, אֲמַר רַב אַסִּי: מִי לָא טְבַלָה לְנִדּוּתַהּ? הָהוּא דַּהֲווֹ קָרוּ לֵיהּ ״בַּר אַרְמָאָה״. אֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִי לָא טְבַל לְקִרְיוֹ? אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הַגּוֹי, וְקָדַם וְטָבַל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, קָנָה עַצְמוֹ בֶּן חוֹרִין. מַאי טַעְמָא —

6 קידושין פתח ↗

הָאוֹמֵר לְשִׁפְחָתוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין, וּוְלָדִךְ עֶבֶד״ – הַוָּלָד כְּמוֹתָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: דְּבָרָיו קַיָּימִים, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ״. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רָבָא: אַדְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. מַתְנִי׳ רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יְכוֹלִין מַמְזֵרִין לִיטָּהֵר. כֵּיצַד? מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא שִׁפְחָה, הַוָּלָד – עֶבֶד, שִׁיחְרְרוֹ – נִמְצָא הַבֵּן בֶּן חוֹרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה עֶבֶד מַמְזֵר. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי טַרְפוֹן לְכַתְּחִילָּה קָאָמַר, אוֹ דִיעֲבַד קָאָמַר? תָּא שְׁמַע: אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי טַרְפוֹן: טִיהַרְתָּ אֶת הַזְּכָרִים, וְלֹא טִיהַרְתָּ אֶת הַנְּקֵיבוֹת. וְאִי אָמְרַתְּ לְכַתְּחִילָּה קָאָמַר, מַמְזֶרֶת נָמֵי תִּינְּסִיב לְעַבְדָּא! עֶבֶד אֵין לוֹ חַיִיס. תָּא שְׁמַע: דְּאוּשְׁפִּיזְכָּנֵיהּ דְּרַבִּי שִׂמְלַאי מַמְזֵר הֲוָה, וַאֲמַר לֵיהּ: אִי אַקְדֵּמְתָּךְ – טַהַרְתִּינְהוּ לִבְנָךְ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְכַתְּחִילָּה – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דִּיעֲבַד, מַאי נִיהוּ? דְּמַנְסֵיב לֵיהּ עֵצָה וְאָמַר לֵיהּ: זִיל גְּנוֹב וְאִיזְדַּבַּן בְּעֶבֶד עִבְרִי. וּבִשְׁנֵי דְּרַבִּי שִׂמְלַאי עֶבֶד עִבְרִי מִי הֲוָה? וְהָאָמַר מָר: אִין עֶבֶד עִבְרִי נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ רַבִּי טַרְפוֹן לְכַתְּחִילָּה קָאָמַר – שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה עֶבֶד מַמְזֵר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – דְּאָמַר קְרָא: ״לוֹ״ – הַלֵּךְ אַחַר פְּסוּלוֹ. וְרַבָּנַן: הַהוּא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם״ כְּתִיב, אֲתָא ״לוֹ״ אַפְּקֵיהּ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לָאו אַף עַל גַּב דִּכְתַב ״לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם״ אֲתָא ״לוֹ״ אַפְּקֵיהּ, הָכָא נָמֵי אַף עַל גַּב דִּכְתִיב ״הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ״, אֲתָא ״לוֹ״ אַפְּקֵיהּ. וְרַבָּנַן: כׇּל וָלָד בִּמְעֵי שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית כְּוָלָד בִּמְעֵי בְּהֵמָה דָּמֵי. הֲדַרַן עֲלָךְ הָאוֹמֵר עֲשָׂרָה יוּחֲסִים עָלוּ מִבָּבֶל: כָּהֲנֵי, לְוִיֵּי, יִשְׂרְאֵלֵי, חֲלָלֵי, גֵּירֵי, וַחֲרוֹרֵי, מַמְזֵירֵי, נְתִינֵי, שְׁתוּקֵי, וַאֲסוּפֵי. כָּהֲנֵי לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי – מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה. לְוִיֵּי יִשְׂרְאֵלֵי חֲלָלֵי גֵּירֵי וַחֲרוֹרִי – מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה. גִּירֵי וַחֲרוֹרֵי מַמְזֵירֵי וּנְתִינֵי שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי – כּוּלָּם מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה. וְאֵלּוּ הֵם: שְׁתוּקִי כֹּל שֶׁהוּא מַכִּיר אֶת אִמּוֹ וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת אָבִיו, אֲסוּפִי – כֹּל שֶׁנֶּאֱסָף מִן הַשּׁוּק, וְאֵינוֹ מַכִּיר לֹא אֶת אָבִיו וְלֹא אִמּוֹ. אַבָּא שָׁאוּל הָיָה קוֹרֵא לַשְּׁתוּקִי: ״בְּדוּקִי״. גְּמָ׳ עֲשָׂרָה יוּחֲסִין עָלוּ מִבָּבֶל. מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״עָלוּ מִבָּבֶל״? נִיתְנֵי ״הָלְכוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל״! מִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן, כִּדְתַנְיָא: ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכׇּל הָאֲרָצוֹת. בִּשְׁלָמָא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ״, אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכׇּל אֲרָצוֹת מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. כִּי אִם חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם״. מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״עָלוּ מִבָּבֶל״? נִתְנֵי ״עָלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל״! מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא עָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל עַד שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּסוֹלֶת נְקִיָּה וְעָלָה. אִיתְּמַר אַבָּיֵי אָמַר: ״עָלוּ״ – מֵאֵילֵיהֶם, תְּנַן. וְרָבָא אָמַר: ״הֶעֱלוּם״ תְּנַן. וְקָמִיפַּלְגִי בִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא עָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל עַד שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּסוֹלֶת נְקִיָּה וְעָלָה. אַבָּיֵי – לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר. רָבָא – אִית לֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר. אִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: מָר סָבַר: אַפְרוֹשֵׁי אַפְרוֹשִׁינְהוּ וּמִנַּפְשַׁיְיהוּ סְלִיקוּ, וּמָר סָבַר: בְּעַל כֻּרְחַיְיהוּ אַסּוֹקִינְהוּ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: ״עָלוּ״, הַיְינוּ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּל אֲרָצוֹת עִיסָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִיסָּה לְבָבֶל. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: ״הֶעֱלוּם״, מִידָּע יַדְעִינְהוּ! נְהִי דְּיָדְעִי לְהָהוּא דָּרָא, לְדָרָא אַחֲרִינֵי לָא יָדְעִי. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״עָלוּ״, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא עַל אַחֲוָה וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״הֶעֱלוּם״, הָא מִיזְהָר זְהִירִי? נְהִי דְּאִיזְּהוּר בִּפְסוּלִים, בִּכְשֵׁירִים לָא אִיזְדְּהוּר. כָּהֲנֵי לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי. מְנָלַן דִּסְלִיקוּ? דִּכְתִיב: ״וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וּמִן הָעָם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַנְּתִינִים בְּעָרֵיהֶם וְכׇל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם״. חֲלָלֵי גֵּירֵי וַחֲרוֹרֵי. חֲלָלֵי מְנָלַן? דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה חֲזָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל שְׁמָם. אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָאוּ וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה. וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים״. וְאָמַר לָהֶם: הֲרֵי אַתֶּם בְּחֶזְקַתְכֶם. בַּמֶּה הֱיִיתֶם אוֹכְלִים בַּגּוֹלָה, בְּקׇדְשֵׁי הַגְּבוּל? אַף כָּאן נָמֵי, בְּקׇדְשֵׁי הַגְּבוּל. וּלְמַאן דְּאָמַר: מַעֲלִים מִתְּרוּמָה לְיוּחֲסִין? הָנֵי דַּאֲכוּל בִּתְרוּמָה אָתוּ לְאַסּוֹקִינְהוּ! שָׁאנֵי הָתָם, דְּרִיעַ חֶזְקָתַיְיהוּ. וְאֶלָּא מַאי גְּדוֹלָה חֲזָקָה? דְּמֵעִיקָּרָא אֲכוּל בִּתְרוּמָה דְרַבָּנַן, וּלְבַסּוֹף אֲכוּל בִּתְרוּמָה דְאוֹרָיְיתָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם הַשְׁתָּא נָמֵי בִּדְרַבָּנַן – אֲכוּל, בִּדְאוֹרָיְיתָא – לָא אֲכוּל, וְכִי מַסְּקִינַן מִתְּרוּמָה לְיוּחֲסִין – מִדְּאוֹרָיְיתָא, מִדְּרַבָּנַן לָא מַסְּקִינַן. אִי הָכִי, מַאי גְּדוֹלָה חֲזָקָה? דְּמֵעִיקָּרָא לֵיכָּא לְמִיגְזַר מִשּׁוּם תְּרוּמָה דְאוֹרָיְיתָא, לְבַסּוֹף – אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמִיגְזַר מִשּׁוּם תְּרוּמָה דְאוֹרָיְיתָא, בִּדְרַבָּנַן – אֲכוּל, בִּדְאוֹרָיְיתָא – לָא אֲכוּל. וְהָכְתִיב ״וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים״ – בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים הוּא דְּלֹא יֹאכְלוּ, הָא כֹּל מִידֵּי נֵיכוֹל! הָכִי קָאָמַר: לָא מִידֵּי דְּמִיקְּרֵי קֹדֶשׁ, וְלָא מִידֵּי דְּמִיקְּרֵי קָדָשִׁים. לָא מִידֵּי דְּמִיקְּרֵי קֹדֶשׁ – דִּכְתִיב: ״וְכׇל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ״, וְלָא מִידֵּי דְּמִיקְּרֵי קָדָשִׁים, דְּאָמַר קְרָא ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל״, וְאָמַר מָר: ״בַּמּוּרָם מִן הַקֳּדָשִׁים

7 ראש השנה פתח ↗

״בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצוֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ״ — בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִהְיוֹת כְּמֹשֶׁה, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״וְכָתוּב יוֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת״ — ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה״.

8 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרוש על התורה פתח ↗

665 כמו בברכת "אהבה רבה", שאומרים "ובנו בחרת מכל עם ולשון, וקרבתנו לשמך הגדול סלה באמת", וקריבה זו היא נתינת התורה סידור הרוקח שם. ובפרדס יוסף בראשית א, א הביא בשם הגר"א "זהו שאומרים 'וקרבתנו לשמך הגדול סלה', שקירב אותנו 'באמת', התורה שנקראת אמת ברכות ה:". ובקידוש לשלש רגלים אומרים "אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו". ובתפילת מוסף של ראש חודש אומרים "כי בעמך ישראל מכל האומות בחרת וחקי ראשי חדשים להם קבעת". ובברכות ההפטרה אומרים "הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו". ובתפילת השל"ה הידועה אומרים "כי הם עמך ונחלתך אשר בחרת בהם מכל האמות, ונתת להם תורתך הקדושה, וקרבתם לשמך הגדול".

9 תלמוד ירושלמי נדרים פתח ↗

תַּנִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. אֵין מְרוּבַּע מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. הָתִיב רִבִּי בְּרֶכְיָה. וְהָתַנִּינָן. גּוּפָהּ שֶׁלַּבַּהֶרֶת כִּגְרִיס הָאִיטַלְקִי מְרוּבַּע. אָמַר רִבִּי בִּיסְנָה. כָּל גַּרְמָא דָא דְלֵית הוּא מְרוּבַּע. וְלָמָּה תַנִּינָן מְרוּבַּע. יְרִבְעֶנָּה הוּא. וְהוּא כְנָעָה. מָלֵי קִיטְרִין. וְהָא אַרְכּוּבָה דַעֲיָלָא. עָגִיל הוּא מִלְּמַטָּה. אִית דְּבָעֵי מֵימַר. לֹא אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֶלָּא בַּבִּרְיוֹת. וְתַנִּי כֵן. מְרוּבַּע בְּאוֹכְלִין. אֵין מְרוּבַּע בַּבִּרְיוֹת.

1 בראשית רש"י, א"ר יצחק כו' עי' בנחל קדומים מהגאון חיד"א ז"ל שהביא דיש מי שכ' דלכבוד אביו שהיה שמו ר' יצחק פתח פירושו עה"ת, דלא היה בר אוריין, ורצה רש"י ז"ל להזכירו, וכ' שזה טעות דאבי רש"י היה ת"ח, ורש"י מזכיר פירושו במס' ע"ז דע"ה ע"א ע"ש. ובאמת במד"ר שה"ש פ"א עה"פ הביאני כ' זה בשם ר' ינאי, ובב"ר פ"א איתא בשם ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, וע"ש ביפ"ת וע"ע בזה"ק בא דל"ט ע"ב וז"ל א"ר יצחק לא היה צריך למכתב אורייתא אלא מהחדש כו' וכן הוא בתנחומא מבואר, והביאו רש"י בתהלים קי"א, וכ"ה בילקוט בא רמז קמ"ז, וע"ע בשה"ג אזולאי מע"ג אות ש' סי' ל"ה, ובקובץ תורה מציון ח"ד סכ"ד בזה:

2 שם ל"ה צריך להתחיל מבראשית כו' משמע דהקושיא לא היה רק על ההתחלה, וקשה מה תירץ שאם יאמרו לסטים כו' הלא אף אם היה כ' באמצע או בסוף היה ג"כ נוכל להשיב להם תשובה זו, ועי' במפו'. ואמרתי ליישב עפ"י קו' האחרונים למה פסול לולב הגזול משום מצהב"ע לימא עשה דלולב דוחה ל"ת דגזל, והתי' דל"ת בין אדם לחבירו אין בכח עשה לדחות, ומצאתי מפורש כן בשטמ"ק ב"ק ד"פ ע"א על הא דחסיד אחד שלא מצאו לו עון רק מה שינק מעז שאסור לגדל בא"י, אף דבמקום פקוח נפש הותרו כל איסורין להתרפאות, אבל דבר שנאסר מחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר ע"ש ולכאו' לא נמצא איסור שלא יהיה נדחה מפני פקו"נ. ועי' שטמ"ק כתובות די"ט דר"מ ס"ל דמדינא יהרוגו ואל יחתמו שקר דאף פקו"נ אינו נדחה מפני גזל, מ"מ זה דוקא לר"מ ואנן לא פסקינן כן, ועי' ב"ק ד"ס ע"ב אי מותר להציל עצמו בממון חבירו, וע"ע בפר"ד דרוש י"ט, ובאמת בירושלמי פ"ט ה"י מסוטה הביא האי מעשה דחסיד אחד, וכ' שם ביפה מראה דלא היה שם סכנה, דאל"ה הוי שרי, וע"ש בקרבן העדה, ומחותני הרב הגאון ר' שלמה יהודה הכהן שליט"א האבד"ק זגערש כתב לי להעיר דאפי' אי אמרינן דממון אחרים לא נדחה אף מפני סכ"נ ז"ד בגזל גמור אבל היכי שלוקח ט"מ להחזיר אע"פ שגם ע"מ למיקט עובר בבל תגזול אבל להציל עצמו באופן זה מותר, ויש להאריך בכ"ז אך אכ"מ וע"ע בשו"ת חת"ס או"ח סוס"י ר"ח על מה שנסתפק הגרצ"ח אי מותר להיות חמסן להציל נפשו עי' ביומא פ"ג ב' קפחתי את הרועה ע"ש והא דאל יחתמו שקר כתו' י"ט מילתא דעכ"פ הי' להם לשלם להך מכיסם אחר שחתמו וע"ש בס' אמרי הצבי. וזה י"ל הטעם דאין עדל"ת שבין אדם לחבירו דממון של אדם חביב אצל השי"ת, וא"ש. וכ"כ בשו"ת בית יצחק יו"ד סי' קכ"ו אות ד'. ובשם אריה יו"ד סי' ס"ד, ובמהר"ם שיק סי' ט'. ונפש חיה סוגיא דעדל"ת, וע"ע בתפארת ישראל ר"פ לולב הגזול. ובשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"ב סי' קט"ז. מזה ראינו שגזל חמיר משאר לאוין וזה הורה לנו השי"ת בהקדימו בראשית וכו' דזה מורה על הקפדנותו על איסור גזל שלא ואמרו לסטים כו' דידוע דכל שקדם בזמן קודם במעלה, וכמו שהביא בס' דברי יוסף עה"ת כאן וא"ש דפתח בבראשית:

3 ובזה י"ל דברי רש"י סוכה ד"ל באוונכרי דגזלי ארעא מישראל והק' המפו' דהרי ר"ה בעצמו ס"ל גזל עכו"ם אסור, ולמה כ' דגזלי רק מישראל, וי"ל לפמ"ש אא"ז בשו"ת חכם צבי סי' כ"ו דהא דגזל עכו"ם אסור משום דלא נרגיל עצמינו במדות רעות לגזול אחד מחבירו אבל באמת ממון עכו"ם שרי מה"ת ורק האיסור לתיקון עצמינו ע"ש ובשאג"א הל' חמץ, ובאמת כבר קדמו בזה הרמב"ם בפי' המשניות פי"ב מ"ז מכלים. ועי' בחלקת יואב קמא או"ח סי' כ"ז. נמצא לפי הנ"ל דאף דגזל עכו"ם אסור לא הוי רק ל"ת כשאר ל"ת ולא בין אדם לחבירו, ורק שלא נרגיל עצמינו במדות רעות, ושוב אמרינן עדל"ת, ושפיר נקט רש"י דגזלי מישראל דהוי בין אדם לחבירו ולא אמרי' דעשה דמצוה דוחה ל"ת דגזל:

4 שם אלא מהחדש זה לכם וכו' עי' בס' אמרי שפר להראנ"ח ז"ל פ' בא. דצ"ב למה יקרא למצות החדש מצוה ראשונה, שמצות מילה נצטוה אברהם בעדו ובעד כל ישראל, וכן ג"ה. והרא"ם תי' שאין נחשבת מצוה אלא המצוה שנאמרה למשה מסיני כדכ' אלה המצות אשר צוה ה' את משה בהר סיני. והק' מסנהד' דנ"ט ע"א כל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ, שנראה שאפי' המצוה שלא נאמרה בסיני נחשבת מצוה ונוהגת בישראל, ותי' דהא נשנית בכתוב מיירי שהמצוה שנכתבה לב"נ וחזרה ונכתבה בסיני לזה ולזה נאמרה. נכתבה לב"נ ולא נכתבה אלא שנאמרה בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ, ונמצא שלעולם נאמרה בסיני שבזולת זה אינן נחשבות מצוה. ולכאו"ק מגמ' שם שמק' אדרבה מדנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לב"נ נאמרה ולא לישראל, כי אחר שלעולם אנו אומרים שאפילו המצוה שלא נכתבה לישראל מ"מ נאמרה לישראל בסיני, א"כ איך אפ"ל שלא תהיה נוהגת בישראל דא"כ למה נאמרה להם בסיני, אך דברי הרב אינו אלא כשת"ל שלישראל נאמרה וכיון שנוהגת בישראל יש לנו לומר בהכרח שנא' בסיני, אבל את"ל דלב"נ רק נאמרה אין עוד שום הכרח לומר שנ' בסיני, ושפיר פריך בגמ'. ועדיין נשאר לחקור מ"ש הרמב"ן דצריך לפתוח בבראשית כי שם נגלו כחה פנות יקרות מהתורה ובפרט חדוש העולם שהוא עיקר גדול בתורתינו, והוא תי' שזה לא יספיק לביאורו על השלימות ולרמז בעלמא היה די שיכתב אנכי ה' אלקיך אשר בראתי שמים וארץ והאמת כי ודאי מוכרח לומר של"ה כוונת ר"י שיתחיל מהחדש ולא יזכיר כלל בריאת שמים וארץ, ורק דהיה די אם היה מזכירו כנ"ל, והשיב דכח מעשיו הגיד לעמו של"י לסטים כו' וע"י שהתחיל בזה הראה לדעת שאין זה לידיעת אמונה בלבד רק גם לתשובה נוצחת לאוה"ע של"י לסטים כו', וע"ע בפ' וירא. ובכנסת הגדולה חאו"ח דקמ"ה, בנמוקי רש"י ציין דבריו. ויפה תואר פ"א סי' ג' וכ' ולענד"נ שתירוץ הרב מיושב לצד שמק' בגמ' אדרבה מדלא נשנית בסיני לב"נ נאמרה ולא לישראל, אבל לצד אחר שמק' לזה ולזה נא', אדרבה מדנשנית בסיני לישראל נא' ולא לב"נ והאי נשנת לרא"ם הוא בכתיבה, ומה צורך לחזור ולכותבם כיון דבאמירה סגי כמצות ג"ה דבאמירה לחוד לישראל נא' ולא לב"נ מדחזרה ונשנית בכתיבה הכפל הורה לן דלזה ולזה נא'. וי"ל דאי לאו שנכתבה אין שום הוראה הנא' לישראל ע"פ והיינו אומרים דל"נ לישראל בסיני אפי' ע"פ ולב"נ רק נאמרה עכ"ל: ובס' הליכות אלי סי' תקל"ה מהגאון ר"ש אלגאזי כ' וז"ל נא' לב"נ ולא נשנית לישראל נא' כ' רא"ם וא"ת הרי פ"ו אינה בכלל ז' מצות. י"ל דמשניתנה תורה בסיני בטלה מב"נ ונשארה אצל ישראל אבל קודם מ"ת היה נוהג גם בב"נ, אמנם בסוף לשונו צ"ע שכ' וא"ת א"כ למה לא נמנית פ"ו בכלל הז' מצות, י"ל כמו שתי' תו"ס קו"ע לא חשיב, ואתמהה דאיפכא כ' תו"ס ד"ה והא פ"ו דשוא"ת נמי הוא ע"ש ואפ"ל בדוחק בכוונת דבריו דלפ"מ דפריך בתר הכי הכ"נ מילה ופ"ו איתני ומשני הני איתני לשום מילתא ופרש"י דמילה ופ"ו מקרי מצוה שנ' לב"נ ולא נשנית בסיני דהנכרים אינם מצווים בהם מסיני ואילך וכפי זאת המסקנא דפ"ו נכרים מצוים בהם עד סיני, א"כ ק' לחשביה בהדי ז' מצות, ובשלמא לפי המסקנא י"ל דל"נ לב"נ כלל, ועכצ"ל דהטעם משום דסובר דהוא בקו"ע ותו"ס שכ' דנמי בשוא"ת הוא לפי האמת, אמנם נראה דל"ק דלעולם דהתרצן נמי סובר דפ"ו הוי נמי שוא"ת כתוס', ול"ק לחשביה גבי ז' מצות, י"ל דלא חשיב רק הנך מצות דנוהגות בב"נ אף אחר סיני אבל פ"ו דאחר סיני נפסק לא חשיב עכ"ל: וע' משנה למלך פ"י ה"ז ממלכים ד"ה כ' הרא"ם אריכות גדול בזה. וע"ע במשנת חכמים בקונ' מעלות המדות דקכ"ח ביאור לרש"י הנ"ל. ובאפוקי יהודה דרוש כ"ו. ובהקדמה לשו"ת מהרש"ם ח"א להגאון מברעזאן ובס' בית האוצר להגאון מהר"י ענגעל ז"ל מערכת א' כלל א' אות כ' ומהאריכות לא העתקתי דבריהם: ובס' חות יאיר פ' יתרו מהג' אור חדש ז"ל כ' דילד"ק למה הכפיל הקו' ל"ה צריך להתחיל אלא מהחדש וחזר ושאל מ"מ פתח בבראשית שאלה שניה למותר דדי באמרו דהיה צריך להתחיל מהחדש הזה לכם, ועוד מה מתרץ של"י לסטים א"כ די בזה שכ' שמים וארץ וסיפק בידו לעשות בה מה שירצה א"כ כל הני קראי עד פ' החדש למ"ל, וי"ל דלכאו"ק הרי הוצרך להשמיענו ז' מצות דקבלו ב"נ וצ"ל דמה נפק"מ מה דהוה הוה, אך ק' לפמ"ש בע"ז ד"ג לעת"ל יטול ה' ס"ת בחיקו ויאמר כל מי שעסק בזו יטול שכרו נתקבצו אוה"ע כו' ואמרו כלום כפית עליו ההר ומשיב להם ז' מצות היכן קיימתם וכו' הרי צריך לכתוב מצות שעי"ז ישיב להם תשובה, אך י"ל דהק' המפו' איך התנה במתן תורה אי לא יקבלו יחזור לתהו ובהו הא בעינן תנאי קודם למעשה וכבר נברא שמים וארץ, וכ' בס' אהבת עולם שמיד בשעת בריאה התנה שבורא בשביל התורה והוי תנאי קודם למעשה, ומדויק מ"ש ואם לאו שם תהיה קבורחכם מלת שם מורה על אותו התנאי שקדם לבריאה דמהני ויוחזר העולם לתהו ובהו וממילא שם תהי' קבורתכם ע"ש, ובמד' אי' בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, ואי' בציונים ולכל היד החזקה זו כפיית הר כגיגית ע"ש והק' ע"ז הא אף אי לא יקבלו התורה א"י לכלותן דל"ה תנאי קודם למעשה, לזה אמר בראשית בשביל התורה שנקראת בראשית נברא העולם והוי תנאי קודם למעשה, וא"ש קושיתינו דשאל ר"י ל"ה צריך להתחיל רק מהחדש מה אמרת של"י לאוה"ע טענת כלום כפית עלינו הר כגיגית, ז"א דאם ל"ה ידעו מפתיחת מעשה בראשית אז גם ל"ה ידעו שהתנה הקב"ה בעת בריאת העולם שבורא רק בשביל התורה, וממילא אזדא טענת כפיית הר שהרי ל"ה לישראל שום יראה מזה שאין ה' מכלה אותם של"ה תנאי קודם למעשה, וגם ליכא למידרש ויתיצבו תחתית ההר על כפיית ההר דל"מ תנאי אחר מעשה, וזה ששאל ר"י ל"ה צריך להתחיל רק מהחדש, וכ"ת של"י לאוה"ע טענת כלום כפית כו' ז"א דמ"ט פתח בבראשית בזכות התורה א"כ אי ל"ה מתחלת מבראשית ל"ה ידעי גם מתנאי זה ואזדא טענת כלום כפית, ומתרץ של"י לסטים וכיון דהוצרך לכתוב מעשה בראשית שוב ידעו דבזכות התורה נברא והוי תנאי קודם למעשה ומהני כפיית ההר משו"ה הוצרך כל ס' בראשית להודיע ז' מצות שקבלו ויהיה להם לתשובה ז' מצות שקבלתם היכן קיימתם עכ"ל בקיצור: והנה עוד הק' המפו' הא כל תנאי צריך שיהיה אפשר לקיים ע"י שליח, ומעשה בראשית א"א ע"י שליח, ורק י"ל כמשה"ק הראשונים אמאי מועיל תנאי בנדר ונזיר הא א"א ע"י שליח והתירוץ דכל מה דבעי דיני תנאים רק דמצד הסברא ל"ה מהני תנאי דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, ורק דילפינן מב"ג וב"ר ובעי דמי לה, וע' רמב"ן ב"ב פי"נ ורא"ש יבמות דק"ו ובפני יהושע כתובות נ"ו תד"ה הרי. וגיטין ע"ה. וקידושין ס"א, והפלאה כתו' דע"ד ד"ה מכדי. וחידושי הרי"ח ר"פ השולח. ושו"ת מהר"י מינץ סי' כ"ד, ובספרי פרי יוסף על גיטין דע"ה. וא"כ במעשה בראשית הבריאה היה ע"י דיבור ל"צ לדיני תנאים כמו בנזיר, וא"ש בזה בפ' מקץ מ"ג ט' בהא דנידוהו ע"ת צריך הפרה, והק' הרא"ם הא לא כפל התנאי א"כ מעשה קיים מ"ש באור החיים, ולהנ"ל א"ש דנידוי רק דיבור ול"ל ת"כ, וא"ש בפ' ראה את הברכה אשר תשמעו פרש"י על מנת והק' הא הוי מעשה קודם לתנאי ולהנ"ל א"ש דברכה רק דיבור ול"צ דיני תנאים: והנה מ"ש בחו"י להקשות הלשון ואם לאו שם תהי' קבורתכם מה הלשון "שם" פה יהיה קבורתכם הול"ל, י"ל פ"ד צחות דהנה רואים אנו כזמנינו רכים מאבדים עצמם לדעת ר"ל זה השליך את עצמו מחומה, וזה נח תחת מסלת הברזל, ואחד קיים ראשית הגז הגאז, וזה שזה סם המות, ואם נביט על תולדות כל עם, נראה שישראל סבלו יותר מכל האומות. והסבה אשר מלפנים סבלו שהיה להם אמונה, וזה נתן להם כח לסבול פגעי הזמן וזה פירש "שם" תהיה קבורתכם, שם בהגימינאזיע אם לא ישיג תעודה טובה יאבד את עצמו, אצל הבערזע כי יפסיד או לא ישיג מבוקשו ועוד. ואא"ז הגה"ק מהר"א הכהן ז"ל האבד"ק סאכאטשוב בזכרון נפלאות על הגדה ד"ה ויגרשם, כ' על קו' ר"י. אע"ג דאין סיפור א' בתורה שלא לצורך אפי' אחות לוטן תמנע, מ"מ הק' ר"י אמאי פתח בבראשית מפני ששם תורה אינו אלא על מצות התורה, כמ"ש הרד"ק ששם תורה היא יראה ואין לכתוב בה רק המצות, ותי' שאם יאמרו לסטים, דהרבה מצות תלויין בארץ ואם אין הארץ לישראל רק מצד שכבשנו אותה לא יתכן מצות אלו כלל ומדוע נתקדשה א"י יותר משאר ארצות, ולזה נכתבה מבראשית להודיע שהוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, א"ת תינח פ' בראשית, שאר הסיפורים למ"ל, ורק נכתבה לברר לנו האמת אשר ה' כרת ברית עם אברהם ונתן לו התורה לנחלה ולא לכל זרעו ולא נתקיים רק בזרעו של יעקב, ולזה נתחייב הארץ במתנות, וכ"כ רש"י וילך אל ארצו מפני יעקב אחיו מפני השט"ח כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. אלך לי מכאן אין לי חלק בהמתנה ולא בפרעון החוב, כי מתנות הארץ עם גזרת כי גר יהי' זרעך, הם ב' דברים דשייכי אהדדי דפרע החוב זכה בארץ, ומי שרצה לזכות במתנה הי' צריך לפרוע החוב, ולזה המביא בכורים שהוא מהמצות התלויות בארץ אמר ויגר שם שלא תאמר שיעקב ובניו הלכו מן הארץ להשתקע במצרים ול"ה חפץ בפרעון החוב ומתנות הארץ ומדוע נשתנה א"י מכל הארצות בענין מצות התלויות בארץ ואמר שהלך רק לגור ולא להשתקע ע"ש. ועי' בכתנות אור מהפמ"א בזה דבר נכון: ועי' בשו"ת זכרון צבי מנחם בחי' אגדה אות כ"ח שכ' על קו' המפו' דמה הק' דהיה צריך להתחיל מהחדש, והלא מילה וג"ה קודם, וכ' עפמ"ש המחקרים דהמזלות מכריחין האדם לעשות כמ"ש בשבת דקנ"ו א' האי מאן דבמזל מאדים כו' ואיך יקיים לא תרצח, הא ע"כ מוכרח לעשות ורק דאין מזל לישראל, וראיה לזה דהא כל העולמות לא נבראו רק בשביל ישראל ויציבא בארעא וכו' שהמזלות יכריחו לעשות שהם רק נבראו בשביל ישראל וזה מוכח מקידוש החדש דתלוי בב"ד דאתם אפי' מזידין וכמ"ש בירושלמי אם עיברו ב"ד השנה בתוליה חוזרין דהיא פחותה מבת ג' שנים, וזה שאלת ר"י דהי' צריך התורה להתחיל מהחדש הזה לכם בשביל טעם זה אלא כח מעשיו הגיד לעמו ע"ש:

5 של"י לסטים, עי' סנהדרין דצ"א א' בתשובות גביהה. ובח"א אא"ז המהרש"א מ"ש בזה, ועי' בס' ים התלמוד על ב"ק בפתיחה אות ב' שהק' המפו' עמ"ש רש"י ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם. אטו אם יתן א' מתנה יוכל לחזור וליטול ממנו, וי"ל עפמ"ש רשב"א שבת פ"ח דאיך נגלו מא"י הא היה להם טענת מודעא קודם שקבלוהו באחשורוש, ותי' שא"י על תנאי שיקיימו התורה. וזה נמי יכולים לומר לאוה"ע דעל תנאי זה נתן להם א"י שיקיימו ז' מצות וכיון שלא קיימו גירש אותם ונתנו לישראל ע"ש מזה. וע"ע בס' עולת חודש אב דרוש כ"ג. ובקובץ דרושים היו"ל ע"י אגודת הרבנים בפולין ח"א כרך ב' סי' מ"ז ומ"ט מ"ש בזה דברים נכונים:

6 של"י לסטים. עי' שפ"ח בשם נח"י והוא בן המשאת בנימין שהקשה הא מה שקנה עבד קנה רבו, וחידש דרק במציאה והפקר ולא בירושה ע"ש, ועי' ביד שאול יו"ד סי' רס"ז דהק' דא"כ מה דפריך בש"ס מה שקנה עבד קנה רבו דילמא נפל לי' ממון בירושה ע"ש ועשו"ת בית יצחק יו"ד סי' קכ"ו דהק' עוד להשעה"מ פ"ו מעבדים בשם מרדכי פ"ק דקידושין דמה שנתן האדון לעבדו ע"י אחר זוכה העבד כמו באשה שנתן לה בעלה, א"כ משכחת שנתן לו האדון מעות וזיכה לו ע"י אחר, ועו"ק לשי' השעה"מ דמה שהיה לעבד נכסים מקודם שמכר עצמו לישראל ל"ק האדון א"כ משכחת שהי' לעבד מעות מקודם ורק י"ל דאף שיש לו נכסים אין לו יד לזכות ולקנות דבר אחר עבור זה, ודומה לקטן דיורש ומ"מ אינו קינה ומקנה א"כ א"ש הכל נהי דיש לו ממון אבל אין יכול לזכות ולקנות תמורת מעות שלו. ועי' תשו' לחם רב סי' ק"ל, ובקצות החשן סי' רמ"ט סק"ב ובשואל ומשיב תנינא ח"א סי' נ"ז האריך מאד בזה, וכבר דפס זאת ממני בירחון קול תורה היו"ל בפה פאביאניץ שנה ב' חוברת א' סי' ז': ובקו' הנח"י דמה שקנה עבד כו' כתב לי בני הרה"ח מו"ה דוד נ"י ליישב דבפנים יפות פ' נח ס' כ"ה כ' לחדש שלא גזר נח על כנען שיהי' עבד עבדים לאחיו אלא עד מתן תורה. דהא במ"ת נאסר לישראל ליקח עבד מבני כנען כדאי' בקידושין דס"ט ולא מן הכנענים שבארצכם. א"כ ו אסרה התורה ליקח עבר ע"ש ולפי"ז א"ש דהא בזמן שישראל כבשו השבעה ארצות הי' זמן רב אחר מ"ת ואז לא היה להם הגזירה שיהי' עבדים לאחיו ול"ש מה שקנה עבד כו' דאז ל"ה עבדים א: ועי' מהרש"א בח"א גיטין דנ"ז א' דבר חדש דגם בישראל הקנוי לעכו"ם אמרי' מה שקנה עבד קנה רבי, והוא פליאה עצומה דהרי אין קנוי לו רק למעשה ידיו אבל לא לגופא כמ"ש ביבמות דמ"ה וגיטין ל"ח, ועי' בזה בבית האוצר מערכת א' כלל צ"ז וצ"ע. ועמ"ש בפ' ויגש מ"ז כ"ג:

7 אלקים רש"י ולא ה' שמתחלה עלה במחשבה כו' עי' ס' תורת חיים ב"ק ד"נ ב' שהק' מה קמ"ל קרא במה שעלתה לפניו במחשבה. וצ"ל מחשבתו קיימת וצדיקים דן במדה"ד לחוד ותחלה עלה לפניו לדון כל העולם עפ"י דין והצדיקים נשארו במחשבה וכ"מ בע"ז בפ"ק די"ב שעות ביום כו' בג' שניות הקב"ה דן כשרואה שעולם מתחייב בדין עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, הרי אף דנברא עולם ברחמים מ"מ יושב בכל יום על כסא דין וע"כ לצדיקים וכן בפ' הקומץ בשעה שעלה משה למרום מצא להקב"ה יושב וקושר קשרים לאותיות א"ל עקיבא בן יוסף עתיד לדרוש על כל קוץ כו' א"ל הראני שכרו ראה ששוקלין בשרו במקולין א"ל זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק בני כך עלה במחשבה לפני, ותמוה ולהנ"ל א"ש דאין צדיק בארץ כו' ונידן במדה"ד והיינו כך עלה במחשבה לפני: וע"ע בתו"ח עירובין די"ח שהק' אהא דמתחלה עלה במחשבה לברא ב' ולבסוף לא נברא רק א' דלמה צריך קרא למיכתב מחשבתו רק דלכן לא נברא רק א' ואשה נבראת מאיש שתהי' טפלה לו ומי שלא זכה נשאר במחשבה דאינה כפופה לו והיא שוה לו במדרגה ע"ש: והנה כל הדברים איתא בשל"ה הק' בתורה שבכתב פ' בראשית ע"ש אך עדיין קשה א"כ לא הוי ניחום במחשבה רק כמו המחשבה כן האמת רק מחשבה לצדיקים ומעשה לרשעים, וי"ל דרש"י כאן הביא דחז"ל בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו נברא העולם, וצ"ב דנקט כנוי ראשית ולא ישראל בפירוש, רק דלא בשביל כל ישראל נברא העולם רק בשביל צדיקים כמ"ש בברכות ד"ו ב', כל העולם לא נברא רק בשביל אדם שיש בו יר"ש שנ' סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא כו' ודומה לזורע תבואה דיש בה קש ועיקר כוונתו רק לגרעין ורק לא יוכל להיות בלא קש, אבל הגרעינין עיקר כן עיקר הבריאה הי' בשביל הגרעין הם הצדיקים והיה צריך לברוא כל העולם פן יהי' בהם צדיקים, וזה"פ בתחלה על מחשבתו רק צדיקים ובמה"ד אותם דנים, אך העולם בכללו לא יוכל להתקיים בדין הקדים מדה"ר ושתפה למדה"ד. ועי' ג"כ בווי העמודים פ"א מבן השל"ה, ובערבי נחל כאן ובס' לחמי תודה לבן ההפלאה ז"ל בפתיחה ובחי' לנזיר דס"ו: וראיתי עוד עה"פ תהלים ס"ב אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, אחת דבר אלקים שהוא במדת הדין שתים זו שמעתי ב' פעמים זו' שהוא כ"ו זה הוי' שמעתי שצירף מדה"ר כי עוז לאלקים הוא, כי אלקים תוקף הדין, ולך ה' החסד דמשו"ה צירף גם החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ואין קיום לעולם בלא מדה"ר. וי"ל פי' על ראש דברך אמת כי בראשית ברא אלקים ס"ת אמת, ולא לפנים משורת הדין, ולעולם כל משפט צדקך, לעולם דייקא כל משפטי צדקיך, היינו לפמשה"ד, דדרשו חז"ל בסנהד' ד"ו ע"ב ויהי דוד עושה משפט וצדקה זה לפמשה"ד, וזה פי' כל אורחות ה' חסד היינו לפחשה"ד, ואמנם ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו, לצדיקים מתנהג באמת: וראיתי פי' על הא דר"ה דכ"א ע"ב בקש קהלת להיות כמשה יצאה ב"ק וכתב יושר דברי אמת, דבמד' בראשית הה"ד ראש דברך אמת. פי' דק"ל למה לא כ' בראשונה, ותי' דרצה לרמז תחלת בריאה אמת, וסוף תיבות בראשית' ברא' אלקים' אמ"ת, ורמז לנו אמת ביושר והיפך, בראשית ברא אלקים הוא בהיפוך, וגם ביושר ברא' אלקים' את' ס"ת אמת, ונפק"מ דאחז"ל בראשית בשביל משה שנקרא ראשית נברא עולם, וכו' זה אם רמז של אמת ביושר, ברא אלקים את, ואז הקושיא למה לא כ' בראשונה, וע"כ לרמז בשביל משה. אבל אי רמז אמת מן בראשית ברא אלקים ולא ביושר, אז אין ראיה מבראשית שנברא בשביל משה, שאפ"ל שמשו"ה לא כ' בראשונה רק בראשית, כדי לרמז אמת וז"ש ביקש קהלת להיות כמשה יצאה ב"ק וכתב יושר דברי אמת, אמת מרומז ביושר "ברא אלקים את", ומ"ש בראשית ולא בראשונה, לרמז בשביל משה שנקרא ראשית ולא קם כמשה: ועי' בכתב סופר על הגדה ש"פ בלקוטים דרצ"ד שהביא ג"כ בשם עשרה מאמרות, דצדיק נשאר במחשבה ומתנהג במדה"ד, ולכן כ' ומשה איש אלקים, כי עמו הלך ה' במדה"ד, ובתחלת בא האדם לעולם, הקב"ה מתנהג עמו ברחמים ונברא ברחמים, ואח"כ כשנעשה צדיק מתנהג עמו בדין, והיינו שתולים בבית ה', בעת שתולים ונבראים הוא ברחמים, בחצרות בית אלקינו יפריחו, אח"כ יפריחו ויעלו מעלה עד שיהי' בבית אלקים, שיוכל הקב"ה לילך עמהם בדין ע"ש. וע"ע בתורת חיים חולין דפ"ה, והובא ג"כ בענף יוסף על ע"י סי' ל"ד שכ' בזה דבר נכון, וע"ע בחדושי מהרא"ך או"ח סי' תצ"ד לאא"ז הג"ר אלעזר ז"ל מסאכאטשוב, ובפתיחה להגדה שלו זכרון נפלאות, ובקובץ דרושים ח"א כרך ב' סי' מ"ט, ומגודל אריכות לא העתקתי דבריהם:

8 בראשית פי' במגילה ד"ט א' בתלמי המלך שכ' לו, אלקים ברא בראשית, וע"ש בתוס' ומהרש"א בשם פענח רזא ובהגהות מהר"צ חיות כ' דכמו שהוא לפנינו בראשית ברא אלקים עדיין פתחון לבע"ד דוהארץ הי' תהו ובהו היינו שהיתה קודם והחומר הראשון בלתי נברא כמ"ש במד' דאמר האי חינא אלהיכם צייר גדול אלא שמצא לו סימנים תהו ובהו, ועי' רמב"ם פ"ג ה"י מתשובה ובראב"ד ורמב"ן אבל עתה שנ' אלקים ברא בראשית הנה מורה למדי שהזמן מכלל הנבראים והשי"ת ברא ההתחלה, ועי' יפה מראה שפי' כעין זה ועי' בעיון יעקב בע"י דפוס ווילנא בזה: ובס' המדות להמגיד מדובנא בשער הדעת פי"ב כ' דע כי מוסכם מחז"ל אשר הזמן עצמו הוא נברא ומחודש כי השי"ת למעלה מן הזמן ומן המקום וברצותו לברא העולם ברא מקודם הזמן כי כל חלקי ההוי' תלוי' בזמן והזמן הוא הנושא שלהם, וא"כ תשאל איכה מרומז בריאת הזמן ותמצא אותו במאמר בראשית כו' כלו' אחר אשר ברא הזמן ונתהוה בראשית כי בלא זמן אין ראשית ואחרית, ובאותו הראשית ברא את השמים כו' וא"כ כבר הודיע אותנו כי הראשית הוא נברא מחודש מהמחדש בטובו מע"ב עכ"ל ועי' יערות דבש ח"א דרשה ב' דבר עמוק עש"ה וע"ע במס' סופרים פ"א ה"ז ובנחלת יעקב כם: ובחולין צ"א ב' חביבין ישראל יותר ממלאכים דמזכירים השם אחר ב' תיבות שמע ישראל ה' ומלאכים אחר ג' קדוש קדוש קדוש ה'. ואי' בשם הגר"א מווילנא ז"ל בד' מקומות ישראל מזכירין השם אחר ב' תיבות, בתורה בראשית ברא ה', בברכות הודאה, ברוך אתה ה', ביחוד, שמע ישראל ה', ובאהבה ואהבת את ה', וז"ש וקרבתנו לשמך הגדול סלה שקירב אותנו באמת התורה שנקראת אמת בראשית ב"א. להודות לך בברכת הודאה בא"י, וליחדך שמע ישראל ה', באהבה ואהבת את ה' ופח"ח. והמלאכים רצו לקבל התורה שאמרו תנה הודך על השמים ועי' שבת פ"ח ב' ואם קבלו לא הי' יכול התורה להתחיל בראשית ב"א, השם אחר ב' תיבות. וזה הסמיכות לעיני כל ישראל בשביל שקיבלו התורה אנו מתחילים בראשית ב"א. עוי"ל דלתלמי כ' אלקים ברא בראשית, וז"ש לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים אבל לעת הצורך כמו בתלמי אלקים ברא בראשית: וזקיני הגאון מלאסק ז"ל בס' אור דוד על אסתר ח' ט"ז הביא עפמ"ש בשבת קי"ג ב' פסיעה גסה נוטלת א' מת"ק של מאור עיניו ותקנתו לאהדורי בקדושא ואבדלתא, ואי' דפעם א' הי' כאב עינים להרח"ו וא"ל האר"י ז"ל דיכוון בעת קידוש והבדלה והי' לו רפואה וז"ש לעיני כל ישראל הרפואה בראשית ירא שבת, וכמ"ש בתקוני זהר בע' אנפין. ואחי הרה"ג ר' שלמה ואב שליט"א מלאדז כתב לי בקו' המפו' אמאי לא פתחה התורה אלקים ב"ב כמו בתלמי ע"פ גמ' הנ"ל דאינם רשאים לומר השם עד אחר ב' תיבות. ול"ק דאיך בקשו המלאכים לקבל התורה דאינם יכולים להזכיר השם רק אחר ג' תיבות י"ל לפמ"ש בסוכה מ"ט א' אל תקרא בראשית רק ברא שית, ע"ש ובתק"ז ותיבת בראשית נחלק לב' תיבות א"כ יש ג' תיבות קודם השם, וזה סיום ולכל היד החזקה וגו' ופי' חז"ל שנצח משה למלאכים והוריד התורה למטה. וז"ש לעיני כל ישראל בראשית, אבל המלאכים מחלקים בראשית לב' תיבות והי' צריך משה לידו החזקה לנצחם. ובילקוט אי' בפסוק בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, יש ז' תיבות, ובששה כ' אלפין, וחד בלא אלף, זה רמז דשית אלפי שנין הוי עלמא וחד חריב, ובסנהדרין צ"ז א' סובר אביי דתרי חרוב. וצריכין לחלק בראשית לב' תיבות ויהי' ב' תיבות חסרין אלפין לרמז דתרי חרוב:

9 רמב"ן והחומר הזה הנקרא היולי עי' מהר"ם שי"ף חולין ד"ס שכ' יצירה הוא יש מיש והיינו הכנסת נשמה לגוף כמ"ש רש"י באבות ובריאה נופל על יש מאין כמ"ש רמב"ן וע"ע מהרש"א ר"ה דל"ב א', ובאפוקי יהודה דרוש כ"ו ובהקדמה לשו"ת מהרש"ם ח"א ובאבות דר' אלעזר פ"ה מ"א דאבות, ובס' משא מדבר ים על מד"ר בלקוטים ד"נ ועי' בהגהות מהר"צ חיות נדה דכ"ג. דבתחלת הבריאה היה הארץ כדורית ולא היה לא הר ולא בקעה. ועי' ירושלמי פ"ג דנדרים אין מרובע מששת ימי בראשית, ועי' הקדמת בעל העקרים, וברבות הימים ע"י הרוחות וע"י המבול נתחברו מזה הרים וגבעות וכמ"ש בירו' דהר לא היה בתחלת הבריאה עש"ה וע"ע בתוספתא סוף מעשרות וירושלמי שם הק' מפ"ו מ"א דנגעים גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע ומשני דגריס בעצמה אינו מרובע ורק שירבענה הכהן וישער שיהי' לאחר הרבוע כגריס, ורשב"ג א' דרק בבריות אין מרובע אבל באוכלין יש מרובע, ועי' בתיו"ט ומלאכת שלמה במס' נגעים. ובס' נחמד ונעים ותולדות אדם מהגר"ז מווילנא פ"ה:

10 רמב"ן האש נקרא חשך מפני שאש היסודית חשכה ואלו היה אדומה היה מאדימות לנו הלילה. עמ"ש בזה בתורת חיים סנהדרין דצ"ב, אהא דכל בית שאין ד"ת נשמעין בו בלילה אש אכלתו ע"ש ועי' מדרש תלפיות ענף אור דכ"ט מ"ש מענין זה שם רמב"ן אש של גיהנם אש היסוד, עמ"ש בזה בשו"ת אגודת אזוב מדברי בחידושי שבת ד"ד ובינה לעתים דרוש ל':

11 רמב"ן אור הראשון שימש ג' ימים וברביעי נאצל ממנו שני המאורות עמ"ש בזה אא"ז בהגדה זכרון נפלאות דף מ"ז בד"ה לעושה אורות גדולות וע"ע בשו"ת כנף רננה יו"ד סי' מ"ב מ"ש בזה:

12 עי' ר' בחיי מענין מוליד, עמ"ש בזה בתפארת ישראל בקונטרס שבילי דרקיע אות ל"ד. קחהו משם:

1 עבודה זרה פתח ↗

רַב אָמַר: בְּמַיִם, וְהוּא הַדִּין לְאֵפֶר. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: לְאֵפֶר, וְהוּא הַדִּין לְמַיִם, וְלָא פְּלִיגִי — הָא בְּרַטִּיבְתָּא, הָא בְּיַבִּשְׁתָּא. אִיתְּמַר בֵּי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרִי: תַּרְתֵּי תְּלָת, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: תְּלָת אַרְבַּע. בְּסוּרָא מַתְנוּ הָכִי, בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנוּ: בֵּי רַב אָמְרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: תְּלָת אַרְבַּע, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אַרְבַּע חָמֵשׁ. וְלָא פְּלִיגִי, מָר קָא חָשֵׁיב מַיָּא בָּתְרָאֵי, וּמָר לָא קָחָשֵׁיב מַיָּא בָּתְרָאֵי. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אֲבָהוּ: הָנֵי גּוּרְגֵּי דַּאֲרַמָּאֵי מַאי? אֲמַר לְהוּ רַבִּי אֲבָהוּ: תְּנֵיתוּהָ, הֲרֵי שֶׁהָיוּ גִּתָּיו וּבֵית בַּדָּיו טְמֵאִין, וּבִקֵּשׁ לַעֲשׂוֹתָן בְּטָהֳרָה — הַדַּפִּין וְהָעֲדָשִׁין וְהַלּוּלָבִין מַדִּיחָן, וְהָעֲקָלִין שֶׁל נְצָרִין וְשֶׁל בִּצְבּוּץ מְנַגְּבָן, וְשֶׁל שִׁיפָה וְשֶׁל גֶּמִי מְיַשְּׁנָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מַנִּיחָן מִגַּת לְגַת וּמִבַּד לְבַד. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: חוֹרְפֵי וְאַפְלֵי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הָרוֹצֶה לְטַהֲרָן מִיָּד, מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין, אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מַנִּיחָן תַּחַת צִינּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקַלְּחִין, אוֹ בְּמַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין. וְכַמָּה? עוֹנָה. כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בְּיֵין נֶסֶךְ, כָּךְ אָמְרוּ בִּטְהָרוֹת. כְּלַפֵּי לְיָיא! בִּטְהָרוֹת קָיְימִינַן! אֶלָּא, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בִּטְהָרוֹת, כָּךְ אָמְרוּ בְּיֵין נֶסֶךְ. כַּמָּה עוֹנָה? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹ יוֹם אוֹ לַיְלָה. רַבִּי חָנָא שְׁאִינָה, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי חָנָא בַּר שְׁאִינָה, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲצִי יוֹם וַחֲצִי לַיְלָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: וְלָא פְּלִיגִי, הָא בִּתְקוּפַת נִיסָן וְתִשְׁרִי, הָא בִּתְקוּפַת תַּמּוּז וְטֵבֵת. אָמַר רַב יְהוּדָה: הָנֵי רְוָוקֵי דַּאֲרַמָּאֵי דְּמַזְיָא — מַדִּיחָן, דְּעַמְרָא — מְנַגְּבָן, דְּכִיתָּנָא — מְיַשְּׁנָן, וְאִי אִיכָּא קִטְרֵי — שָׁרֵי לְהוּ. הָנֵי דִּקוּלֵי וְחַלָּאתָא דַּאֲרַמָּאֵי דְּחַיְטִי בְּחַבְלֵי דְּצוּרֵי — מְדִיחָן,

2 כתובות פתח ↗

אָמַר רַב חִסְדָּא, קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר: עֵדִים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם ״חִתְמוּ שֶׁקֶר וְאַל תֵּהָרְגוּ״ — יֵהָרְגוּ וְאַל יַחְתְּמוּ שֶׁקֶר.

2 תלמוד ירושלמי סוטה פתח ↗

משנה: מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלֵם בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכּוֹל בִּיכּוּרָה עִוְּתָה נַפְשִׁי. הלכה: וְלֹא עָמַד אֶשְׁכּוֹל עַד שֶׁעָמַד רִבִּי עֲקִיבָה. וְכָל הַזּוּגּוֹת לֹא הָיוּ אֶשְׁכּוֹלוֹת. אֶלָּא אֵילּוּ שִׁימְּשׁוּ פַּרְנָסוּת. וְאֵילּוּ לֹא שִׁימְּשׁוּ פַּרְנָסוּת. תַּנֵּי. כָּל הַזּוּגוֹת שֶׁעָמְדוּ מִשֶּׁמֵּת מֹשֶׁה וְעַד שֶׁעָמַד יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵף בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלֵם אֶיפְשַׁר לִיתֵּן בָּהֶן דּוֹפִי. מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵף בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלֵם עַד שֶעָמַד רִבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אֶיפְשַׁר לִיתֵּן בָּהֶן דּוֹפִי. אָמְרוּ עַל רִבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא שֶׁהָיוּ כָל מַעֲשָׂיו לְשׁוּם שָׁמַיִם אֶלָּא שֶׁגִּידֵּל בְּהֵמה דַקָּה. וְכָךְ הָיָה מַעֲשֶׂה. פַּעַם אַחַת חָלָה וְנִכְנְסוּ הָרוֹפְאִים אֶצְלוֹ לְבַקְּרוֹ. אָמְרוּ לוֹ. אֵין לָךְ רְפוּאָה אֶלָּא חָלָב רוֹתֵחַ. שֶׁהָיָה גוֹנֵחַ. מֶה עָשָׂה. לָקַח עֵז וּקְשָׁרָהּ לְכַרְעֵי מִיטָּתוֹ וְהָיָה יוֹנֵק מִמֶּנָּה חָלָב רוֹתֵחַ בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה גוֹנֵחַ. וּכְשֶׁבִּיקְּשׁוּ חֲכָמִים לְהִיכָּנֵס אֶצְלוֹ אָמְרוּ. הֵיאַךְ אָנוּ יְכוֹלִין לְהִיכָּנֵס וְהַלֵיסְטֵיס עִמּוֹ בַבַּיִת. וּבְשָׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר. אֵין בְּיָדִי עָוֹן אֶלָּא זֶה שֶׁעָבַרְתִּי עַל דִּבְרֵי חֲבֵירַיי. וּכְשֶׁמֵּת דִּיקְדְּקוּ חֲכָמִים עַל כָּל מַעֲשָׂיו. וְלֹא מָצְאוּ בְיָדוֹ אֶלָּא עָוֹן אוֹתָהּ הָעֵז בִּלְבָד. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי. שֶׁלְּבֵית אַבָּא הָיוּ בַעֲלֵי בָתִּים בַּגָּלִיל. וְלָמָּה חָרְבוּ. שֶׁהָיוּ דָנִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת בְּאֶחָד וּמְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַקָּה. וְכָךְ הָיָה. חוֹרֵשׁ אֶחָד הָיָה לָנוּ סָמוּךְ לָעִיר וְהָיְתָה הַשָּׂדֶה בֵּינֵינוּ וּבֵינָהּ. וְהָיְתָה הַצֹּאן נִכְנֶסֶת וְיוֹצְאָה וְהַדֶּרֶךְ עָלֶיהָ.

6 גיטין פתח ↗

וְלֹא הֵם קוֹנִים מִכֶּם, וְלֹא הֵם קוֹנִים זֶה מִזֶּה. יָכוֹל לֹא יִקְנוּ זֶה אֶת זֶה? יָכוֹל לֹא יִקְנוּ זֶה אֶת זֶה?! הָאָמְרַתְּ: לֹא הֵם קוֹנִים זֶה מִזֶּה! הָכִי קָאָמַר: וְלֹא הֵם קוֹנִים זֶה מִזֶּה לְגוּפוֹ. יָכוֹל לֹא יִקְנוּ זֶה אֶת זֶה לְמַעֲשֵׂה יָדָיו? אָמַרְתָּ קַל וָחוֹמֶר: גּוֹי – יִשְׂרָאֵל, קוֹנֶה; גּוֹי – גּוֹי, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! וְאֵימָא: הָנֵי מִילֵּי בְּכַסְפָּא, אֲבָל בַּחֲזָקָה – לָא! אָמַר רַב פָּפָּא: עַמּוֹן וּמוֹאָב טָהֲרוּ בְּסִיחוֹן. אַשְׁכְּחַן גּוֹי – גּוֹי; גּוֹי – יִשְׂרָאֵל, מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי״. אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֶבֶד שֶׁבָּרַח מִבֵּית הָאֲסוּרִים – יָצָא לְחֵירוּת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְכוֹתֵב לוֹ גֵּט שִׁיחְרוּר. תְּנַן, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד; וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמִשְׁנָתֵנוּ – הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, חוּץ מֵעָרֵב וְצַיְדָן וּרְאָיָה אַחֲרוֹנָה. בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי, מוֹקֵי לַהּ לְהַאי – לִפְנֵי יֵאוּשׁ, וְהַאי – לְאַחַר יֵאוּשׁ. אֶלָּא לְרָבָא – דְּאָמַר לְאַחַר יֵאוּשׁ, קַשְׁיָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן! אָמַר לָךְ רָבָא: טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דְּחִזְקִיָּה; בּוֹרֵחַ שָׁאנֵי – הַשְׁתָּא לִקְטָלָא מְסַר נַפְשֵׁיהּ, אַפּוֹלֵי אַפֵּיל נַפְשֵׁיהּ לִגְיָיסוֹת?! אַמְתֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל אִשְׁתְּבַאי. פַּרְקוּהָ לְשׁוּם אַמְהֻתָא, וְשַׁדְּרוּהָ לֵיהּ. שְׁלַחוּ לֵיהּ: אֲנַן – כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סְבִירָא לַן, אַתְּ – אִי נָמֵי כְּרַבָּנַן סְבִירָא לָךְ, אֲנַן לְשׁוּם אַמְהֻתָא פָּרְקִינַן לַהּ נִיהֲלַהּ. וְאִינְהוּ סְבוּר – לִפְנֵי יֵאוּשׁ הֲוָה, וְלָא הִיא – לְאַחַר יֵאוּשׁ הֲוָה, וּשְׁמוּאֵל – לָא מִיבַּעְיָא דְּאִשְׁתַּעְבּוֹדֵי לָא מִשְׁתַּעְבַּד בַּהּ, אֶלָּא גִּיטָּא דְחֵירוּתָא נָמֵי לָא אַצְרְכָה. שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ – יָצָא לְחֵירוּת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ גֵּט שִׁיחְרוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכׇל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף״ – ״עֶבֶד אִישׁ״ וְלֹא ״עֶבֶד אִשָּׁה״?! אֶלָּא עֶבֶד שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְרַבּוֹ עָלָיו – קָרוּי עֶבֶד; שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לְרַבּוֹ עָלָיו – אֵין קָרוּי עֶבֶד. אַמְתֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא בַּר זוּטְרָא אִישְׁתְּבַאי, פַּרְקַהּ הָהוּא תַּרְמוֹדָאָה לְשׁוּם אִיתְּתָא. שְׁלַחוּ לֵיהּ לְדִידֵיהּ: אִי יָאוּת עָבְדַתְּ, שַׁדַּר לַהּ גִּיטָּא דְחֵירוּתָא. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּמָצוּ פָּרְקִי לַהּ, לְמָה לִי גִּיטָּא דְחֵירוּתָא? אִי דְּלָא מָצוּ פָּרְקִי לַהּ, כִּי שַׁדַּר לַהּ גִּיטָּא דְחֵירוּתָא מַאי הָוֵי? לְעוֹלָם דְּמָצוּ פָּרְקִי לַהּ; וְכֵיוָן דִּמְשַׁדַּר לָהּ גִּיטָּא דְחֵירוּתָא, חַבּוֹרֵי מִחַבְּרִי אַהֲדָדֵי, וּפָרְקִי לַהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דְּלָא מָצוּ פָּרְקִי לַהּ, וְכֵיוָן דִּמְשַׁדַּר לַהּ גִּיטָּא דְחֵירוּתָא, מִיתַּזְלָא בְּאַפֵּיהּ, וּמְפָרֵיק לַהּ. וְהָאָמַר מָר: חֲבִיבָה לָהֶן בְּהֶמְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִנְּשׁוֹתֵיהֶן! הָנֵי מִילֵּי בְּצִינְעָא, אֲבָל בְּפַרְהֶסְיָא זִילָא בְּהוּ מִילְּתָא. הָהִיא אַמְתָּא דַּהֲוָת בְּפוּמְבְּדִיתָא, דַּהֲווֹ קָא מְעַבְּדִי בַּהּ אִינָשֵׁי אִיסּוּרָא. אָמַר אַבָּיֵי, אִי לָאו דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה; הֲוָה כָּיֵיפְנָא לֵיהּ לְמָרַהּ, וְכָתֵיב לַהּ גִּיטָּא דְחֵירוּתָא. רָבִינָא אָמַר: כִּי הָא מוֹדֶה רַב יְהוּדָה, מִשּׁוּם מִילְּתָא דְאִיסּוּרָא. וְאַבָּיֵי – מִשּׁוּם אִיסּוּרָא לָא?! הָאָמַר רַב חֲנִינָא בַּר רַב קַטִּינָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, וְכָפוּ אֶת רַבָּהּ וַעֲשָׂאָהּ בַּת חוֹרִין, וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִנְהַג הֶפְקֵר נָהֲגוּ בָּהּ! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם לָא לְעֶבֶד חַזְיָא וְלָא לְבֶן חוֹרִין חַזְיָא, הָכָא אֶפְשָׁר דִּמְיַחֵד לַהּ לְעַבְדֵּיהּ, וּמְנַטַּר לַהּ. גּוּפָא – אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבוֹדוּ״. מֵיתִיבִי: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּכְנַס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מָצָא עֲשָׂרָה, וְשִׁחְרֵר עַבְדּוֹ וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה! מִצְוָה שָׁאנֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבוֹדוּ״ – רְשׁוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חוֹבָה. וְדִילְמָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר רְשׁוּת! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דְּתַנְיָא בְּהֶדְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חוֹבָה. אָמַר רַבָּה: בְּהָנֵי תְּלָת מִילֵּי, נָחֲתִי בַּעֲלֵי בָתִּים מִנִּכְסֵיהוֹן: דְּמַפְּקִי עַבְדַיְיהוּ לְחֵירוּתָא, וּדְסָיְירִי נִכְסַיְיהוּ בְּשַׁבְּתָא, וּדְקָבְעִי סְעוּדְתַּיְיהוּ בְּשַׁבְּתָא בְּעִידָּן בֵּי מִדְרְשָׁא. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, אַחַת קָבְעָה סְעוּדָּתָהּ בְּשַׁבָּת וְאַחַת קָבְעָה סְעוּדָּתָהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁתֵּיהֶן נֶעְקְרוּ. אָמַר רַבָּה אָמַר רַב: הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ, יָצָא לְחֵירוּת. מַאי טַעְמָא? גּוּפֵיהּ – לָא קַדִּישׁ; לִדְמֵי – לָא קָאָמַר; דְּלֶיהְוֵי ״עַם קָדוֹשׁ״ קָאָמַר. וְרַב יוֹסֵף אָמַר רַב: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ, יָצָא לְחֵירוּת. מַאן דְּאָמַר מַקְדִּישׁ – כׇּל שֶׁכֵּן מַפְקִיר; מַאן דְּאָמַר מַפְקִיר – אֲבָל מַקְדִּישׁ לָא, דִּלְמָא לִדְמֵי קָאָמַר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: צָרִיךְ גֵּט שִׁיחְרוּר, אוֹ לֹא צָרִיךְ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר. אָמַר רַבָּה: וּמוֹתְבִינַן אַשְּׁמַעְתִּין – הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים, אֵין הַגִּזְבָּרִין רַשָּׁאִין לְהוֹצִיאָן לְחֵירוּת; אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים, וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵירוּת. רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי, אַף הוּא – נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ! מַתְנִיתָא קָא רָמֵית עֲלֵיהּ דְּרַב?! רַב תַּנָּא הוּא, וּפָלֵיג. תָּא שְׁמַע: ״אַךְ כׇּל חֵרֶם וְגוֹ׳ מֵאָדָם״ – אֵלּוּ עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאָמַר לִדְמֵי. אִי הָכִי, אִידַּךְ נָמֵי דְּאָמַר לִדְמֵי! אִי הָכִי, ״אֵין הַגִּזְבָּרִים רַשָּׁאִין לְהוֹצִיאָן לְחֵירוּת״ – גִּזְבָּרִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? וְתוּ – ״אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים, וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵירוּת״ – אֲחֵרִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? וְתוּ – ״רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי, אַף הוּא – נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ״ – וְאִי לִדְמֵי, מַאי ״מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ״? תָּא שְׁמַע: הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ – עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, שֶׁלֹּא הִקְדִּישׁ אֶלָּא דָּמָיו!

7 עבודה זרה פתח ↗

שֶׁשָּׁפְתוּ שְׁתֵּי קְדֵירוֹת עַל גַּבֵּי כִּירָה אַחַת? וְלֹא חַשּׁוּ לָהֶם חֲכָמִים! מַאי ״לֹא חַשּׁוּ לָהֶם חֲכָמִים״? אָמַר אַבָּיֵי: מִשּׁוּם בְּשַׂר נְבֵילָה לָא אָמְרִינַן, דִּלְמָא מַהְדַּר אַפֵּיהּ יִשְׂרָאֵל לַאֲחוֹרֵיהּ וְשָׁדֵי גּוֹי נְבֵילָה בִּקְדֵירָה, דִּכְוָותַהּ הָכָא נָמֵי לֹא חַשּׁוּ לָהֶם חֲכָמִים מִשּׁוּם דְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה. רָבָא אָמַר: מַאי ״לֹא חַשּׁוּ לָהֶם חֲכָמִים״? מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם. דִּכְוָותַהּ, הָכָא נָמֵי, לֹא חַשּׁוּ לָהֶם חֲכָמִים מִשּׁוּם יוֹם אֵידָם. רַבָּה בַּר עוּלָּא אָמַר: לֹא חַשּׁוּ לָהֶם חֲכָמִים מִשּׁוּם צִינּוֹרָא. דִּכְוָותַהּ, הָכָא נָמֵי, לֹא חַשּׁוּ לָהֶם חֲכָמִים מִשּׁוּם לִפְנֵי אֵידֵיהֶן. מַהוּ לֵילֵךְ לְשָׁם וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה — אָסוּר לִיכָּנֵס לְתוֹכָהּ, וְלֹא מִתּוֹכָהּ לְעִיר אַחֶרֶת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל זְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיוּחֶדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם — אָסוּר, אֵין הַדֶּרֶךְ מְיוּחֶדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם — מוּתָּר. יָשַׁב לוֹ קוֹץ בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה — לֹא יִשְׁחֶה וְיִטְלֶנָּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה — מוּתָּר. נִתְפַּזְּרוּ לוֹ מְעוֹתָיו בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה — לֹא יִשְׁחֶה וְיִטְּלֵם, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה — מוּתָּר. מַעְיָין הַמּוֹשֵׁךְ לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה — לֹא יִשְׁחֶה וְיִשְׁתֶּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה — מוּתָּר. פַּרְצוּפוֹת הַמְקַלְּחִין מַיִם לִכְרַכִּין — לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל פִּיהֶם וְיִשְׁתֶּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְנַשֵּׁק לַעֲבוֹדָה זָרָה. כַּיּוֹצֵא בּוֹ — לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל סִילוֹן וְיִשְׁתֶּה, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. מַאי ״אֵינוֹ נִרְאֶה״? אִילֵּימָא דְּלָא מִתְחֲזֵי, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, אֲפִילּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר! אֶלָּא אֵימָא: אִם אֵינוֹ נִרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה — מוּתָּר. וּצְרִיכָא, דְּאִי תְּנָא קוֹץ, מִשּׁוּם דְּאֶפְשָׁר לְמֵיזַל קַמֵּיהּ וּמִשְׁקְלֵיהּ, אֲבָל מָעוֹת דְּלָא אֶפְשָׁר — אֵימָא לָא. וְאִי תְּנָא מָעוֹת — דְּמָמוֹנָא, אֲבָל קוֹץ דְּצַעֲרָא — אֵימָא לָא. וְאִי תְּנָא הָנֵי תַּרְתֵּי — מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא סַכָּנָה, אֲבָל מַעְיָין דְּאִיכָּא סַכָּנָה, דְּאִי לָא שָׁתֵי מָיֵית — אֵימָא לָא. צְרִיכָא. פַּרְצוּפוֹת לְמָה לִי? מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי: כַּיּוֹצֵא בוֹ לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל גַּבֵּי הַסִּילוֹן וְיִשְׁתֶּה, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. מַאי סַכָּנָה? עֲלוּקָה. תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם מַיִם לֹא מִן הַנְּהָרוֹת וְלֹא מִן הָאֲגַמִּים, לֹא בְּפִיו וְלֹא בְּיָדוֹ אַחַת, וְאִם שָׁתָה — דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. מַאי סַכָּנָה? סַכָּנַת עֲלוּקָה. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַבּוֹלֵעַ נִימָא שֶׁל מַיִם — מוּתָּר לְהָחֵם לוֹ חַמִּין בְּשַׁבָּת. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבָּלַע נִימָא שֶׁל מַיִם, וְהִתִּיר רַבִּי נְחֶמְיָה לְהָחֵם לוֹ חַמִּין בְּשַׁבָּת. אַדְּהָכִי וְהָכִי? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: לִיגַמַּע חַלָּא. אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: הַאי מַאן דִּבְלַע זִיבּוּרָא — מִחְיָיא לָא חָיֵי, מִיהוּ לַשְׁקְיֵיהּ רְבִיעֲתָא דְחַלָּא שַׁמְגַּז, אֶפְשָׁר דְּחָיֵי פּוּרְתָּא עַד דְּמַפְקֵיד אַבֵּיתֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם מַיִם בַּלַּיְלָה, וְאִם שָׁתָה — דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. מַאי סַכָּנָה? סַכָּנַת שַׁבְרִירֵי. וְאִם צָחֵי, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? אִי אִיכָּא אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ — לִיתְרְיֵיהּ וְלֵימָא לֵיהּ: ״צָחֵינָא מַיָּא״, וְאִי לָא — נְקַרְקֵשׁ בְּנִכְתְּמָא אַחַצְבָּא, וְנֵימָא אִיהוּ לְנַפְשֵׁיהּ: ״פְּלָנְיָא בַּר פְּלָנִיתָא, אָמְרָה לָךְ אִימָּךְ אִזְדְּהַר מִשַּׁבְרִירֵי בְּרִירֵי רִירֵי יְרֵי רֵי בְּכָסֵי חִיוָּרֵי״. מַתְנִי׳ עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה, וְהָיוּ בָּהּ חֲנוּיוֹת מְעוּטָּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעוּטָּרוֹת, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: הַמְעוּטָּרוֹת אֲסוּרוֹת, וְשֶׁאֵינָן מְעוּטָּרוֹת מוּתָּרוֹת. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מְעוּטָּרוֹת בְּוֶורֶד וַהֲדַס, דְּקָא מִתְהֲנֵי מֵרֵיחָא, אֲבָל מְעוּטָּרוֹת בְּפֵירוֹת — מוּתָּרוֹת. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם״, נֶהֱנֶה הוּא דְּאָסוּר,

9 תלמוד ירושלמי מעשרות פתח ↗

אֵילּוּ הֵן גְּרִיסִין הַקִּילִקִין אֵילּוּ הַמְּרוּבָּעִין. תַּנִּי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֵין מְרוּבָּע מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. הָתִיב רִבִּי בְּרֶכְיָה וְהָתַנִּינָן גּוּפָהּ שֶׁל בַּהֶרֶת כְּגְרִיס הַקִּילִקִי מְרוּבָּע. אָמַר רִבִּי בִּיסִּינָה כָּל גַּרְמָא אָמְרָה לֵית לֵיהּ מְרוּבָּע. וְלָמָּה תַנִּינָן. דִּירִבְעֶנָּה הִיא. וְהִיא נִגְעָה מָלֵא קִיטְרִין. וְהִיא אָבִיבָא דְּפִילָא עָגוּל הוּא מִלְּמַטָּן. אִית דְּבָעֵי מֵימַר לֹא אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אֶלָּא בַּבִּרְיוֹת. וְתַנִּי כֵן מְרוּבָּע בְּאוֹכְלִין אֵין מְרוּבָּע בַּבִּרְיוֹת.

« פרדס יוסף Introduction פרדס יוסף Genesis 1:2 »