עולת ראיה, פרקי אבות ט״ז

1 הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. יש חסרון בטבע האדם, שמה שהוא חפץ הוא הרבה מאד, וכשאינו יכול להגיע למבוקש שלו הוא מניח ידו ואינו חפץ להשתלם כלל. ובאמת אע"פ שצריך לחפוץ הרבה, מ"מ כשאין עולה בידו הרבה צריך להוקיר הרבה כמה שיעלה בידו. והנה מתינות הדין היא הכנה כדי להוציא הדין לאמתו, ויוכל בעל־דין לומר הרי גם אחרי המיתון היותר גדול אינני בטוח שאכוין לאמת האמתית, א"כ ע"כ צריך אני לסמוך כי הקב"ה מקבל המוסכם מהשכל האנושי, א"כ מה צורך כלל במתינות, אפסוק כפי המשקל הראשון, ע"כ אמרו לא כן הדבר, שבאמת יש חפץ נטוע באדם לחשוק לאמת היותר עליונה, אע"פ שאינו יכול להגיע אלי', מ"מ תועלת רבה יש בדבר שעי"כ הוא מזדרז להוציא אל הפועל כל מה שיש בכחו מבקשת האמת, וזהו חובת האדם להתקרב כל מה שיוכל למבוקש הרם, גם שאינו יכול להגיע לו בשלימות, ע"כ הוו מתונים בדין. העמידו תלמידים הרבה. יוכל בע"ד לומר: הרי סו"ס אין אנו יכולין לעשות כל ההמון ללומדים, א"כ אין צורך כלל ברבוי תלמידים, ע"כ אמר שצריך עכ"פ לעשות ביכולת מה שיהי' אפשר בקירוב יותר אל הרצון היותר נעלה, שהוא נשא ורם יותר מהיכולת. ועשו סייג לתורה. שהרי יש לחשוש, שגם הסייג יצטרך סייג ואין לדבר סוף, ע"כ אמר לא כן כ"א דוקא סייג צריך להעשות, ודוקא סייג אחד משמרת ולא משמרת למשמרת רש"י ביצה ב:, דהיינו לקבל כדי האפשרי מן הטוב.