אור שמח על משנה תורה, הלכות שבת ח׳:ט״ו

מהדורה: מהדורת פרידברג

« אור שמח על משנה תורה, הלכות שבת ח׳:י״ד אור שמח על משנה תורה, הלכות שבת ט׳:ב׳ »

15 מגן אברהם פתח ↗

וחייב בכל שהוא. וצ"ע דבזבחים ד' צ"ד אמרי' הזורק זרע פשתן במים מ"ט חייב אילימא משום דמצמח ממים וה"ל זורע אי הכי חיטים ושעורים נמי התם קעביד לישה פי' שנדבקין זה בזה וכו' ע"ש דמשמע דאין חייב אלא בפשתן משום לש אבל בחיטי ושערי פטור כמ"ש סי' ש"מ סי"ב וע"ק למה בפשתן טעמא משום לש הל"ל משום זורע וי"ל דבפשתן חייב תכף כשנותנו במים משום לש אבל בחיטים ושעורים אינו חייב אלא בשורה זמן ארוך כמו חצי יום ולהכי נקט השורה וכן מעשים בכל יום שנותנים חטים למים ומאכילן לבהמות ומכל מקום צ"ע מנ"ל להרמב"ם הא:

15 הטוחן כגרוגרת כו' או השף לשון של מתכת חייב משישוף כל שהיא. סבור רבינו דתולדה אינו דומה להאב בשעורא דשעור טוחן הוא כגרוגרת ושעור שף מתכות חייב בכל שהוא דהמלאכה מתפשטת להנושאים השונים. והשעור ביחס להנושאים הוא של כל אחד כדינו וכיון דלענין הוצאה חשיב מתכות בכל שהוא ה"נ לענין טוחן, וכן לענין מבשל לקמן פ"ט הלכה ו' המתיך אחד ממיני מתכת בכ"ש. אמנם במה שכתב דהשורה זרע שומשמין או זרע פשתן במים חייב משום לש לא אתפרש שעורה דידהו בדברי רבינו. אמנם לעיל בהלכה ב' בשורה חטין ושעורין שהוא כשיעור זורע. ולמה אינו חייב בזרע פשתן משום זורע דהא קא מקדח ויתחייב בכל שהוא כשעור זורע ויעוין מגן אברהם סימן של"ו בזה. ולפי מה שכתבתי באורך לעיל פרק ז' דהיכא דפעולה אחת יש לה יחס למלאכה דלתחייב משום אב ויחס למלאכה דאינה כ"א תולדה מתחייב משום אב ולא משום תולדה אתי שפיר. דכאן בנותן זרע פשתן למים יהא כונת רבינו דחייב משום לש דהוי מעין לש והוי אב מלאכה דלש ומשום זורע אינו אלא תולדה לכן מתחייב משום לש דהוי דומה לגדר אב. אמנם דחוק לומר דהוי מעין לש ממש למיהוי אב דלש ולא תולדה אכן לפי מה שביארתי שם דהיכא דענין אחד הוא המכוון וענין אחד אינו מכוין כ"א בגדר פסיק רישא חייב על המלאכה המכוונת א"ש דחייב משום לש דענין הדבוק שנתדבקו זה לזה זאת היא כוונתו בפעולה זו וענין הצמיחה אינו מכוון אלא בגדר פסיק רישא שמוכרח להיות מקדח לכן חייב משום לש לבד. ויעוין בתו' מועד קטן גבי פלוגתא דמנכש ומשקה לזרעים דמאן דמחייב משום זורע אזיל בתר מחשבה יעו"ש להכי אע"ג דשיעורא דלש הוי בכגרוגרת ושיעורא דזורע בכל שהוא חייב משום לש דזה המכוון במלאכתו ודו"ק. ואתי שפיר מה דלא חשיב רבא בנותן חיטי ושערי לתוך מים דחייב משום זורע דכיון דהא דמקדח אינו מכוון ואינו צריך לזה אלא דהוי בגדר פסיק רישא והוי מלאכה שאינו צריך לגופו ורבא לטעמיה דכר"ש ס"ל לכן לא חייב רק בנותן זרע פשתן משום לש כמו שאמר ריש פרק נוטל יעו"ש ורבינו פוסק דמלאכה שאצ"ל חייב לכן מחייב בזה וכמו שמוכח מסתמא דסוגיא דסוף פ"ק דאמר נר וגיגית ופרש"י ששורין בה חטים ושעורים אלמא דמלאכה דאורייתא היא דאיכא שביתת כלים בה ודו"ק. ובנדרים דף מ"ט לוליבא דכיתנא בכותחא וד"ז אסור לאומרו בפני ע"ה פי' משום דלא ליתן למיעבד בשבת ויתחייבו משום לש ודו"ק.

16 וכל השוחק תבלין כו' הרי זה טוחן וחייב. נ"ב ירושלמי ההן דשחק מלא סחף פלפלין חייב משום טוחן.

17 עד שידקדק מהן כו'. נ"ב ירושלמי כל הנך שעורי' אם לאוכלין כגרוגרות וכו' עיי"ש מפורש וכן בתוספתא עיין.

15 אור שמח על משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

וכן הקוצר תבואה כו'. הנה דברי רבינו מבוארים דיש מה שנכלל בהאב והוא שהסוג אחד אבל יש שאינו אלא דומה לו במהות המלאכה זה מקרי תולדה ועיין הרב המגיד. וזהו דמייתי בגמרא תנא לאוסופי על האב ולבארו שבכל האופנים הוא אב וזהו דאמר תנא החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן וכן הא דאמר הקוצר תנא הקוצר הבוצר והגודר והמסיק והאורה כולן מלאכה אחת הן. וזהו דאמר בירושלמי ר' יוחנן ור"ל עבדין הוי' בהאי פירקא אפקון מינה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא כו' בניה דר"ח רבא עבדין הוי' כו' אפקון מינה שית מילין על כל חדא כו' הווי בשיטת אבוהו דתני ר"ח הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש האורה כולהון משום קוצר. דזהו פירוש' תולדות של כל אב מלאכה הוין ל"ט, אבל מה שהן בסוג אחד והוי ממש אותה המלאכה אלא שהן חלוקין לפי השתנות וחילוק הנפעלים זה הוי שיתא על כל חדא. וזה ברור. ולכן כתיב לעיל תולדות על כל חדא וחדא, וכאן מילין על כל חדא וחדא. ועיין. אמנם בתולש פליגי הירושלמי עם הבבלי, דשיטת הירושלמי היא דתולש הוי בעצם סוג מלאכה דקוצר וחייב משום אב וזה דחשיב שית מילין ושיטת הבבלי דלא מייתי תולש בהך ברייתא דהירושלמי מייחסה לר' חייא, סברה דתולש אינה אלא תולדה דקוצר וכן כתב רבינו פרק ח' הלכה ג' ותולש תולדה דקוצר. ונפ"מ לפי מה שפלפלו רבנן בתוספות דצריך להתרות על תולדה משום אב שלו וכמו שהוכיחו מפרק תולין גבי משמר משום מאי מתרינן בי' יעו"ש. אולם נתבונן נא קצת במסכת מועד קטן דף ב' דקאמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת כו' לדידך קשיא משום זורע אין משום חורש לא כו' וכ"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא והאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר קשיא. והנה בכ"מ דאמר קשיא לא נדחה הך מהלכה והוי מחלקינן משום דזומר וצריך לעצים הוי דומיא ממש דהוי אבות דזומר אב דנוטע וכמו שכתב רבינו וזה מדתנא זורע זומר נוטע מבריך כו' כולן מלאכה אחת הן וא"כ קוצר ונוטע הוי אבות משא"כ. כאן אי בעית לדמות אותם לחורש וזורע הוי רק תולדה לכן לא חייב אלא חדא ואולי משום זה כתב רבינו בהלכות שגגות פרק ז' עשה תולדה של אב זה ושל אב זה בהעלם אחד נראה לי שחייב שתים. דלא נאמר שמסוגיא דמוע"ק מוכח דלא כדמסיק בב"ק דאם עביד ב' תולדות בהדי הדדי מחייב תרתי קמ"ל דלא כן. ומצאתי בשעה"מ היינו דכיון דהמלאכה אינה אב אלא שהיא דומה לאב עד שאיננה כ"א תולדה לכן היא מתיחסת לזה האב שהיא דומה לו יותר. ובזה פליגי אי אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו והמלאכה שאינה רק בדמיון קצת אין עלי' שם המלאכה והיא בטילה לזו המלאכה שהיא דומה יותר אל האב וזה ברור. ועיין בכריתות ט"ו בדלית המודלת ע"ג תאנים כו' דמשמע דזומר תולדה דקוצר עיי"ש. אולם מהא דאמרו בירושלמי בכלל גדול קצר לייפות הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע הרי דאף שעל הקצירה הוי אב ועל יפוי הקרקע לא הוי אלא תולדה אפ"ה חייב שתים. וצריך לומר חילוקא אחרינא דבזומר וצריך לעצים חייב שתים משום דהפעולה היא בשני נפעלים, שהקצירה הנה פעולה בעצים הנקצרים שהן פורשין ממקום גדולם והנטיעה היא פעולה באילן הנשאר מחובר שיגדל עוד יותר להכי חייב שתים, אבל במנכש ומשקה מים לזרעים דשתי הפעולות החרישה והזריעה הן בהקרקע לרפויי או שיתפשט הלחלוחית לגדל הזרעים להכי אינו חייב אלא אחת על המלאכה שהיא דומה לה ביותר. וזה ישר. א"כ אין ראי' למה שחילקנו בין אבות לתולדות. ובזה נראה לפרש מה דפליגי בירושלמי פ' במה מדליקין הלכה ה' הבעיר ובישל כו' ומאן דמר אחת היידא היא רבי יודה אומר משום מבעיר רבי יוסי אומר משום מבשל יעו"ש דאמוראי נינהו וכן פי' המרכבת משנה דקרוב לפלוגתת אמוראי דריש מועד קטן במנכש ומשקה כו' דמיירי שכבר עמדה הקדרה עם התבשיל על העצים ובא אחד ונתן האש דאיהו הוא החייב כדפי' רש"י ביצה ל"ב ושניהם אבות מלאכות, מר אזיל בתר מחשבתו דאיהו לבשל הקדירה קא מכוין וזהו כל התיקון דרש"י פירש בפ' האורג דהוי מקלקל אצל עצים אלא התבשיל הוא המכוון והתקון לכן חייב משום מבשל ומר סבר דאזלינן בתר מעשיו והמעשה נעשה רק בהעצים שאוחז בהן האש אבל המאכל שבקדירה נתבשל ממילא ונגמר כי שהה שיעור בישולו. והמעיין יבין החלוק בין סוגיא דמוע"ק והך דירושלמי ואכמ"ל ובפרט לבר קפרא דס"ל מבעיר שלא לצורך חייב ודאי שיש לחייבו אהבערה. ובזה נסתר מה שרצינו ליישב קושית האחרונים בהא דפריך פ"ק דביצה על הא דתניא השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה לימא מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך והלא בשוחט קדשים איכא משום מפרק דלדם הוא צריך והוי כקוצר וצריך לעצים וחייב שתים. דרק על נטילת נשמה הותר אצל אוכל נפש אבל על מפרק לא הותרה גבי אוכל נפש דשם אינו צריך לדם וליכא משום מפרק. ולפי סברתינו הוי א"ש טובא דשוחט הוי אב ומפרק הוי תולדה דדש לכן אינו חייב אלא אחת היינו משום אב לחוד. אבל לפי מה שבארתי כעת הדרא קושיא לדוכתא דהרי נטילת נשמה הוא חיוב בפ"ע מפרק הוי רק משום שצריך לדם, ולפי מה שפירשו בתו' דף ע"ה ד"ה כי היכי דליצול צבעיה דעל נטילת הדם חייב משום נטילת נשמה יש ליישב קצת. וליכא למימר דלזריקה על המזבח אינו צריך רק כ"ש ושעור לחייב במפרק הוא כגרוגרות א"כ על שעור של גרוגרות אינו צריך לדם ואמאי ליחייב. זה אינו. דהשוחט צריך שיקבל כל דמו של פר כמבואר פ"ב דזבחים דף כ"ה. אולם בעקר קושיא זו יש לומר דדייק מדתני עולת נדבה ולא תני שלמי נדבה א"כ ס"ל דשלמים קריבין מן התורה אפילו נדרים ונדבות ורק עולות אין קריבין עיין ביצה י"ט וטעמא משום דשלמים עקר שחיטתן לצורך אדם היא ובהו איכא משום מפרק דלדם הוא צריך וא"כ נימא גבי עולה מתוך שהותרה גבי שלמים ואמאי לוקה ועיין פרק במה מדליקין דף כ"ד.. אמנם בהירושלמי הנ"ל דכלל גדול יש לומר דכיון דאינו מכוין למלאכת הקצירה רק דע"י פסיק רישא מתעביד והיא מלאכה שאינה צריכה לגופה יעו"ש דתלי לה בפלוגתא דר"ש ורבנן וליפות הקרקע הוא מכוין א"כ אין ליחס הפעולה אל המלאכה שאינה מכוונת בלבד ולשלול ממנה יחס הפעולה המכוונת. אעפ"י שהאינה מכוונת היא אב והמכוון אינו אלא תולדה, א"כ אם יקצור וייפה את הקרקע ויהא צריך לדבר הנקצר יתחייב משום קצירה לבד ונמצא שכונתו לקצירה אף שיתכוין גם ליפות הקרקע יפטור אותו מחיוב מיפה הקרקע שאינו אלא תולדה וזה דוחק, אם כי שלפ"ז הוי א"ש דברי רבינו שבשוחט אינו חייב משום מפרק כחובל דכיון דנטילת נשמה הוא אב המכוון ומפרק הוא תולדה שאינו מכוון. לכן העיקר הוא כמו שפירשנו לעיל. אבל אעפ"כ צריך לחלק בין אבות לתולדות, דאיתא בירושלמי רבנן דקיסרין אמרי ההן דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר ואפ"ה אמר שם באותה הלכה התולש כנף מן העוף חייב משום גוזז כו' ולא אמר משום קוצר ושם נחית למנין דאמר תולשה מורטה וקוטמה חייב שלש ולא אמר ארבע וצריך לומר דתולש כנף הוה מלאכה דגוזז ואב שלה והא דמבדיל דבר מחיותו אינו אלא תולדה דקצירת פירות ותבואה א"כ אין המלאכה מתיחסת רק אל האב ולא אל התולדה לכן אינו חייב אלא אחת. ואם כן זכינו להבין דברי הגמרא בכורות פרק ב' דשקיל וטרי אם תולש היינו גוזז ופריך ותולש לאו היינו גוזז והתניא התולש את הכנף כו' חייב משום גוזז והוא מבהיל. דלענין בכור דכתיב לא תגוז, כל דאינה גיזה שריא. אבל בשבת מלאכה היא דאסירה אלא דבעינן מלאכה דהואי במשכן אם כן כיון שהאב שלה היה במשכן חייב משום תולדה דנקרא' מלאכה דהואי במשכן וכבר נתעוררו רבנן בתוספות שם. אולם לפ"ז אתי שפיר. דפריך אם תולש לאו היינו גוזז א"כ אינה אלא תולדה וקצירה שלה היא תולדה א"כ יתחייב שתים משום קוצר ומשום גוזז וע"כ דתולש היינו גוזז והוי עצם האב להכי אינו חייב על התולדה. וכן נמצא זה הפלפול בפרק כלל גדול בירושלמי דפריך על רשב"ל דתולש בקדשים פטור יעו"ש ואע"ג דמצינן לומר דמיירי בתולש מכנף עוף מתה דחייב משום גוזז דלא גרע מגוזז את השלח דחייב דלא שייך קוצר שאינו עוקר דבר מגידולו וממקום חיותו שאין הנוצה גדלה אלא כשהעוף חי דזה אינו דכי"ב הקשו בפ"ק דראש השנה מכדי תנא אלאוי קא מהדר ניתני יעו"ש דף ה' א"כ ניתני דכשהוא תולש בעוף מן הכנף כשהוא חי חייב ארבעה, אם לא דתולש היינו גוזז והוי אב ולכן לא חייב על התולדה וכמו שב'. עתה נתבונן קצת אם חשיב תולש מן הכנף בעוף כשהוא חי תולדה דקוצר ולא אב אי הוי משום דאינו קוצר בכלי כ"א ביד או משום דתולש ביד פרי הוי אב כמ"ש בירושלמי שם דרק במחובר לקרקע הוי האב לא מבעלי חיים. ונראה דהגמ' מוכיח דתולש היינו גוזז דאם לא הוי גוזז אלא תולדה דידי' א"כ יתחייב שתים כשתולש מן העוף החי, משום תולדה דגוזז ומשום תולדה דקוצר. והא הוכחנו מפ"ק דמו"ק דהיכא דהוי שתי תולדות ולאב אחד קרוב ודומה יותר אע"ג דלא הוי אב אינו חייב רק על הדומה יותר אל האב ובזה פליגי איזה קרוב יותר אל חורש או זורע א"כ כאן הלא מגוזז אינו חלוק רק דבעוף אין דרך לגוז בכלי אבל משום קוצר הא באינו מחובר לקרקע לא הוי האב כלל א"כ בדין הוא שאינו חייב אלא משום גוזז לחודי' שאל זה האב קרוב יותר. ולכאורה מכאן ראי' דסוגי' דבכורות אזלא בשיטת רבנן דקסרי דירושלמי דאף באינו מחובר לקרקע חייב משום קוצר אם מבדילו מחיותו דזהו עצם האב והוי כמו זומר דאמרו דהוי עצם האב דנוטע. שעצם האב הוא מה שמצמיח הפרי והפעולה קרובה להביא הגידול כמו שפועלת הנטיעה. אלא משום דמלאכת הקצירה אינה כ"א בכלי לא דרך תלישה להכי הוי תולש תולדה וזה כפי מה שכתב רבינו ודלא כירושלמי. אולם זה אינו מחוור דתולש בעוף חי יהי' חיובו משום תולדה דקוצר מפני שמלאכת קוצר היא בכלי כיון שבעוף חי אין דרך ליטול הנוצה בע"א ואף קודם השחיטה אורחיה ביד. וצ"ל דתולש כנף הוי תולדה. דעיקר האב הוי רק במחובר לקרקע וצריך לחלק בין הך לדמועד קטן, וטעמא דלא מפליג הגמרא כיון דבעוף ליכא לגוזז בכלי דלאו אורחי' הוא תו שוה לחייב משום קוצר דמפריש דבר מגידולו כמו גוזז ומשני דשאני התם. דתולש היינו גוזז אותו האב בעצמו וכמו שאמרו בירושלמי ולא דמיא עוף שאין גיזה תלישתה היא גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגוז ודו"ק. אולם בירושלמי אין לפרש כן. דמייתי ראיה מדתניא תלש מן המתה חייב. תלישתה זו היא גיזתה. ומאי ראיה דילמא חייב משום תולדה וע"כ דמפלפל אם הוי תולש מלאכה דלאחר יד וגם זה צ"ע. וסוגית הירושלמי צריכה מובן. ועיין בהא דאמרו האי דשדא פיסא לתמרי ואתר יעו"ש בתוספות שני פירושים ואין מזה לסתור דברינו שבת ע"ג:. ויתכן לומר דר"ל דאמר בבכורות ל"ש אלא ביד אבל בכלי אסור אזיל לטעמיה דאמר בירושלמי דתולש לאו היינו גוזז לכן בכלי הוי כעין גוזז, אבל לריו"ח דירושלמי דתולש היינו גוזז א"כ אין נ"מ בין כלי ליד ועיין בזה במג"א סימן תצ"ח ס"ק כ"ג יעו"ש ודו"ק היטב בכל מה שהעלינו בס"ד.

« אור שמח על משנה תורה, הלכות שבת ח׳:י״ד אור שמח על משנה תורה, הלכות שבת ט׳:ב׳ »