אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות ט״ו:י׳

10 וכן כל דבר שיש לו מתירין. האחרונים נסתפקו היכי דאיכא תערובות בדבר שיש עליה איסור שאין לו מתירין ויש איסור שיש לו מתירין כמו ביצה טריפה שנולדה ביו"ט אם בטיל או לא ועיין שו"ת רעק"א סימן ס"ה. ולדעתי יש לברר זה משמועה דסוף פ' הערל בחתיכה של חטאת טמאה כו' אבל חטאת טהורה לא תעלה, ופירש רב אשי דהוי דבר שיש לו מתירין ובאלף לא בטיל. והנה הסוגיא מוקי שם לר"ל דמיירי בנימוחה וא"כ לרב שישא ולרבה דלמר משום דרישא הוי איסור דרבנן שנטמא במשקין ולמר משום דהוי איסור לאו, וא"כ אם חתיכה חטאת טמאה נתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות ודאי דלא בטלה ואסורים לזרים דאי לא"ה ניתני אף אם נתערבו בחולין סבר ת"ק דתעלה וכן מוכרח דאיסור מיתה במאי פקע, כן לרב אשי דמשום דהוי דבר שיש לו מתירין אם הוי חתיכה חטאת טמאה שנתערבה במאה חולין לא תעלה ואסור לזרים וא"כ מוכח דלא בטלה האיסור של חטאת לזר אע"ג דהאיסור של טומאה בטל לכהן, ולכן לא נזכר זה בברייתא משום דאיסור טומאה בטל ואיסור חטאת לא בטיל ודוק: והנה רבנן בתוספות הביאו דבתוספתא פליגי רבנן ור"י בחתיכה של חטאת בין טמאה בין טהורה בחולין דחכ"א יעלו ועיי"ש דפירשו לרבנן דחתיכה הראויה להתכבד הוי טעם דלא בטיל צריך לאוקמי כשנימוחה תמן. והנה לר"ת שהביא רמב"ן בחידושיו לע"ז דבנימוחה בטל בדבר שיש לו מתירין א"כ צ"ל דרב אשי מוקי הך דהכא בשלא נימוח כ"כ שאין כאן חשיבות מהחתיכה רק גוף האיסור קיים לכן לא בטל, אבל כל שנימוח עד שאין גוף ממשות האיסור קיים בטל אף בדשיל"מ. ויתכן דמזה יצא לר"ת דאיך יוקים רב אשי ברייתא דרבנן סברי דחתיכה חטאת בחולין בטילה וע"כ בנימוחה כ"כ שאין גוף האיסור קיים ובזה ודאי דדבר שישל"מ בטל, ומה שלא גזרו בתרומה יותר מק"א שאינו בדין שיאסר סופו יותר מתחלתו כמו שאמר ר"ש בתוספתא ובירושלמי בערלה יעו"ש, ודברי ר"ת באורך מבואר בספר הישר סימן תק"א וכהרמ"א בסימן ק"ב סעיף ד' עיי"ש ודוק:

11 וכן כל דבר שיש לו מתירין כו' כגון הקדש ומעשר שני וכיו"ב. הנה בשו"ע כלל בגדרי דבר שיש לו מתירין, שהמתיר בידו לעשותו בלא הפסד, וזה הפרט תלוי באשלי רברבי כמו שאבאר בס"ד. בפרק הזהב מייתי דתניא באיזו מע"ש אמרו דבטל ברובו במע"ש שאין בו ש"פ ושנכנס לירושלים ויצא, ומפלפל הגמרא באין בו ש"פ דליפרקיניה ולא מזכיר הגמרא כלל דנעייליה לירושלים וליכליניה, ואחר כך בנכנס לירושלים ויצא פריך ונהדר ונעייליה, ופירשו בתוספות, דלעיל נוכל לומר דרחוק מירושלים הרבה ומיקרי אין לו מתירין, אבל הכא דתני שנכנס לירושלים ויצא משמע אף פסיעה אחת לכך פריך ולעייליה, הרי דכל שיש בו טורח הרבה והוצאה מרובה אין לחשבו דבר שיש לו מתירין, אמנם רש"י פירש דזה ידע דגם רישא מיירי בנטמא ואין לאכלו רק דפריך דליפרקיניה וזה באין בו ש"פ דלאו בר פדייה הוא וא"ש, אך כ"ז דחוק לומר דכל עיקר כוונתו הוא רק על קושיית דליפרקיניה אבל הא ידע דרישא נמי מיירי בנטמא. וגם זה שפירש תוספות דיצא משמע תיכף וסמוך דחוק טובא: ולכן יתכן לומר עפ"י מה שפסק הריב"ש בשו"ת סימן שפ"ז דבעשה אינו מחוייב לבזבז כל ממונו, ובל"ת אף שאין בה מעשה מחוייב לבזבז כל ממונו יעו"ש, והובא ביור"ד סימן קנ"ז, וכמו דאמר בפ"ק דב"ק אילימא שליש ביתו אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא מצוותא ליתיב לכולי ביתיה, הרי דפסיקא ליה להגמרא דאינו מחוייב לבזבז כל ממונו, וכן אמרו בירושלמי פ"ק דקדושין דבכל מצות כגון לולב ושופר דהוי מצוה עוברת ג"כ אינו מחוייב לסבב על הפתחים לקיימן, רק אם יש לך אתה חייב בכל אלו ואם אין לך אין אתה חייב בכל אלו, והגם דכפי הנראה מדברי הריב"ש דתלוי הכל רק אם עובר בשב ואל תעשה או אם עובר בקום ועשה, בכל זה יודה שאם יכפוהו לאכול חוץ לסוכה אף דהוי קום ועשה מכל מקום אינו מחוייב לבזבז ממונו ע"ז דהלא העבירה נעשית בשב וא"ת שבמה שאינו אוכל תוך הסוכה בזה נעשית העבירה, אע"ג דנראה דאם יכפוהו לאכול בשר חולין שנשחטו בעזרה מחוייב לבזבז כל ממונו, מכל מקום לא דמי דתמן מכוון התורה הוא לאסור באכילה החולין שנשחטו בעזרה דכי ירחק ממך המקום וזבחת זה רק רשות, אך ילפינן דברחוק מקום מה שאתה זובח אתה אוכל, הא אין אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום, והאיסור הוא רק על השלילה מלאכול חולין שנשחטו בעזרה, א"כ הוי זה מעשה האסורה במה שאוכל חולין שנב"ע. ולפ"ז נראה לי דמע"ש שטרם שראה פני ירושלים דהאוכלו אינו עובר בלאו, נ"ב. וצריך ביאור דברי רבינו יונה שהביא הרא"ש פרק כל פסוה"מ סימן ח' שהוכיח דחמור וקל לא שזה לאו וזה עשה והראיה דשביעית חמור ממעשר אע"ג דמעשר בלאו ושביעית לאו הבא מכלל עשה. ולפ"ז אין בהן לאו והוי רק עשה כיון דלא נכנס לירושלים כלל וצ"ב דלאו דלא תוכל לאכול בשעריך ליכא כי אם דוקא לאחר שראה פני הבית וכמו דאמר ר' יוחנן בפרק אלו הן הלוקין דכל היכי דלא קרינן ביה לפני ה' אלהיך כו' לא קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך וליכא רק עשה כמו שפירשו בתוספות שם, וא"כ נראה דאם אנסוהו לאכול המעשר שני חוץ לירושלים אין לבזבז כל ממונו, הואיל דהעבירה אינה רק בשב וא"ת שאינו מעלה לירושלים ואינו פודה, הגם דהוי קום ועשה המתיחס אל גוף המע"ש לבד שמצוה לפדותן או גם להעלותן, בכ"ז תכלית התורה הוא הבאת המעשר או דמיו לירושלים וזה עבר בשב וא"ת ברגל אחד בעשה ובג' רגלים בלאו דבל תאחר פ"ק דרה"ש ולא דמי לאם יאנסו לכה"ג לבעול בעולה דזה ג"כ לאו הבא מכלל עשה דעובר בקום ועשה דמכוון התורה שלא יעשה זה ליקח בעולה, אבל הכא המכוון שיעלה ויאכלם בירושלים דיכול לקיים המצוה בהו, וכי אינו עושה ג"כ עובר על העשה, א"כ בקום ועשה אינו עבירה מחודשת רק שלילת העשה. ובזה יתישב מה דעמדו בתוספות פרק האשה רבה דף צ' ד"ה כולהו נמי שב וא"ת הוי, ומהראוי היה להאריך אלא שקדמני השאגת אריה סימן כ"ב בזה יעו"ש: וסעד לזה שבארנו דזה חשיב רק שב וא"ת דכיון דהשלילה מהעשה סגי אף ביושב ובטל, מצאנו גדולה מזו לרבותינו בעלי התוספות פ"ק דשבועות דף ד' דנשבע שאוכל ככר זו היום והשליכה לים דחשיב לאו שאין בו מעשה, ואף דמשמע מהירושלמי להיפך והוא בפרק ג' שם, טעמא דר"ל משום שהוא בל"ת שאין בו מעשה מה מפקה מביניהון שרפה והשליכה לים כו' וא"ת משום שהוא בל"ת כו' הרי יש בה מעשה, דוקא התם דהמכוון שלא יחל דברו שלא יעשה ההיפך והמכוון על העשייה להיפך מכפי מה שנשבע, אבל כאן מה שבארנו הרי המכוון העשה שיביאם לירושלים ואיהו לא עביד זה וקא מבטל העשה ע"י מעשה אין זה רק שב וא"ת ואינו מחויב לבזבז ממונו ע"ז ודוק: וכיון שזכינו לזה יש נפ"מ לדינא טובא אם לא נכנס המעשר שני לירושלים אז אם יאנסוהו לאכול המע"ש חוץ לירושלים אינו צריך לבזבז כל ממונו, אבל כשנכנס לירושלים ויצא תו עבר על לאו דלא תוכל לאכול בשעריך, ועבר על לאו דלא יאכל חוץ לירושלים בקום ועשה שאוכלן חוץ לירושלים מה שאסרה תורה, וכיון שכן מחוייב לבזבז כל ממונו ולא לעבור על ל"ת זה, ולפ"ז נראה דהא דעל ידי תערובות אמרו רבנן דלא ליבטל מתורת חומרא דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. חלקו חכמים בזה, דהיכי דאינו רק כשיעבור על המצוה ביטול קיום העשה ואינו מחוייב לבזבז ממונו ע"ז, תו כי נתערבב לא אחשבו רבנן ליש לו מתירין היכי דההיתר אינו רק על ידי טורח והוצאת ממון, כיון דמה"ת אוקמינן מצוה זו נגד ממון, לכן גם רבנן לא מחשבי זה לדשיל"מ היכי דאיכא הוצאת ממון, אבל במקום דחלה על אכילתו איסור ל"ת דתו אף כי מבזבז כל ממונו ג"כ מצוה שלא לעבור ואין ממון חשיב נגד מצוה זו כלל, לכן כי איתרמי דנתערבב ויש לו מתירין אף כי יעלה הוצאות מרובה לעלייתו לירושלים ג"כ חשבו רבנן לדשיל"מ ואחמרו עלה דלא ליבטל, דמה דיעלה הוצאת ממון זה לא מעלה ולא מוריד כלום כמו דרחמנא לא אחשביה לממון נגד עבירת ל"ת כלום. ולפ"ז א"ש דבאין בו ש"פ דלא נכנס לירושלים דאינו רק בעשה לא פריך הגמרא ונעייליה דאפשר דאיכא הוצאה מרובה ולא חשיב זה ליש לו מתירין כיון דההיתר אינו יכול להיות בלא הוצאה מרובה, אבל בנכנס לירושלים ויצא דעבר בל"ת פריך דנעייליה לירושלים כיון דאז ממון אינו חשוב כלום, ה"נ נחשב דשיל"מ גם היכי דיעלה הוצאות מרובות, וזה נכון בפשט הגמרא ודוק: המג"א סימן שי"ח כתב דאם הוי דשיל"מ לחד תו גם לאחריני הוה דשיל"מ ולא בטיל, וצ"ע מסוגיא דסוף פ' הערל דחטאת שנתערב בחולין אמאי לא הוי דבר שיל"מ הא לכהן הוי דשיל"מ דמוכרח לאכלו בעזרה ולא בחוץ מטעם איסור יוצא א"כ תו גם לישראל אסור לאכול אף דלדידיה הוי דבר שאין לו מתירין. וצ"ל דשאני בכורים משום דכשנתערבו בירושלים ויצאו לא יאכל אותן התערובות חוץ לירושלים דיהא להכהן מתירין שיחזור לאכול אותן בירושלים לכן גם לישראל לא בטל, לא כן בחטאת שאם יצא חוץ לעזרה הרי נפסלו וליכא תו מתירין להם, וכשהוא בעזרה הרי דומה למה דאמרו אי לכהן מישרי שרי כו' דהא בעזרה מישרי שרי ולאכול חוץ לעזרה הרי לא יהיו לו מתירין ועיין ר"ן שחולק בזה בנדרים דף נ"ב ומחלק בין אדם אחד דאיכא אופן היתרא יעו"ש, אולם בכ"ז מצינן לומר כן הכא כמובן: ועוד נראה כיון דמשום איסור זרות הוה בטיל רק משום דיכול לאוכלן בעזרה מפני זה נחשוב אותו כדבר שיש לו מתירין להחמירו לאוכלו בעזרה, ותו נחשוב גם לישראל לדשיל"מ דיהא אסור, זה אינו כיון דכל החומרא דדשיל"מ לא בטיל הוא מדבריהם, והכא כיון דמצד הזרות הוה בטל דהוא דבר שאין לו מתירין. תו רק מצד שיש לו לכהן היתר לאכלו בעזרה אדרבא נחמיר דלא לחשבו כדשיל"מ ויבטל ולא ליתי לאכול חולין בעזרה דאסור בכל הש"ס, ועיין משל"מ פ"ב מהלכות שחיטה שהעמיק הרחיב בענין זה, רק לרב אשי דמשום איסור זרות לא בטל הרי נתפס שם קודש לאסור לזרים על כל התערובות, ובכי האי גוונא לא אסור לאכלן לכהן אע"ג דאוכל בהדי התערובות חולין, אבל משום איסור מחיצה בזה גופא דהוי איסור להיפך לאכול בעזרה לא נחמיר לחשבו דשיל"מ וזה יתכן, אמנם מש"כ בשיטת רבינו אינו למעיין בחיבורו ופירושו, וכבר קדמני במקצת הפלתי, דאדרבא חוץ לירושלים מיבטל בטיל דאיסור זרות אין לו מתירין ומיבטל בטיל, רק בירושלים דהוי מקום אכילתו עשו אותו להחמיר כדבר שיל"מ יעו"ש, דאף דלכהנים איכא היתרא לאכול במחיצה, זה לא מיקרי היתר כיון דעל אופן לאכול חוץ לירושלים לא הותר כלל ובירושלים לא נאסר, א"כ אין זה היתר העתיד להיות איסור רק מפני החומר שנאמר לבעליו אכול אותו במחיצה ובטהרה עשו אותו כדבר שיל"מ, והא דלא עשו גם בחטאת בעזרה כדבר שיל"מ לומר הלא מותר לך לאכול במחיצה בעזרה בטהרה, משום דלזרים אין להם מתירין והכהנים אינם כבעלים שהרי המקדש בחלקו מקדשי קדשים לכו"ע אינה מקודשת לבד מר' יהודה למ"ד עדיין היא מחלוקת וא"כ התערובות עם הלחם הפנים או החטאת שייך לבעל התערובות דכיון שפקע ההקדש דאיכא ביה ע"י ביטול מאי שייך טפי לכהן מלישראל אטו יורש מילי דרחמנא הוא, כל זמן דאיכא הקדושה רחמנא זכינהו משולחן גבוה אבל כיון שנפקע הקדושה לא, ולכך כיון שאין כאן בעלים לא שייך לעשות החומר, אבל בכורים דממון כהן הוי והתערובות שייך לו וממונו הוא, א"כ התערובות שייך לו יעוין בריש המוכר פירות בירושלמי דבעי על השבח שנעשה חולין שדמיו יקרים למי שייך ואם יחלוקו עיי"ש, לכן כיון שלבעליו איכא תקנה לאכול במחיצה בטהרה החמירו חכמים כשנתערב בירושלים, ודוק כי לזה כוון בפירוש המשנה שהזכיר בעלים והבן: והנה שיטת רבינו דחוץ לירושלים אם נתערבו בכורים לא הוי דבר שיש לו מתירין ובכ"ז גבי מעשר שני שנכנס לירושלים ויצא אמרו ונהדר ונעייליה דמשום ההעלאה לירושלים הוי דבר שיש לו מתירין, והמעיין היטב בפירוש המשנה יראה דחוץ לירושלים גם במע"ש שאם יעלה אותו לירושלים יהא מותר לכל ג"כ לא הוי דבר שיש לו מתירין משום דמצי להעלותו יעו"ש, רק משום דאיתא בפדיה, וצריך לפרש דכיון דכבר היה בירושלים ושם מצד חומר שהוא בירושלים ויש עליו דין שיש לו מתירין ואם נתערב לא בטיל, תו אם יצא אחרי זה חוץ לירושלים ונתערבב כיון דמצי להעלותו לירושלים ולאכלו לא פקע ממנו דין דדבר שיש לו מתירין ולא בטיל, וכן משמע בחיבורו פ"ד מהלכות בכורים, דאם זרע הבכורים אחר שנכנסו לירושלים אפילו זרע חוץ לירושלים נאסרין הגדולין וכן במע"ש, וה"נ לענין התערובות, שכיון שנכנסו לירושלים אפילו הוציאן ומצי להעלותן ג"כ לא פקע ממנו דין דדבר שיש לו מתירין, וא"ש דלא פריך הגמרא על שאין בו ש"פ נעייליה דמשום דמצי להעלותו לירושלים לא נחשב דבר שיל"מ כיון דחוץ לירושלים לא יהא מותר לעולם, ולאכול בירושלים אינו אסור אף אם נימא דלא בטיל, ואין זה איסור הניתר כמו ע"י פדיה רק היכי שנכנס ויצא דכבר היה עליו חומר דדשיל"מ תו לא פקע ממנו כ"ז דמצי למיהדר ולהעלותו ודוק. ורמב"ן במלחמות כתב דרבנן פליגי על הך דדבר שיש לו מתירין. ובספר האשכול סימן למ"ד כתב ולא דייק בהא מילתא, דרבנן לא אהדרו מידי על האי כללא דכייל דדשיל"מ לא נתנו בו שיעור ודאי מודו ביה, רק כללא דכייל כל שאין לו מתירין נתנו בו שיעור בהא פליגי ואמרו שביעית שאל"מ ואסור בכ"ש. ונראה בפירוש דברי הרמב"ן, דרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון המה כר' יהודה ור"ג דסברי מין במינו לא בטיל וזה דפליגי דכללא דילך לאו דייקא דלא תליא בהא אם הוי דבר שיל"מ רק בכולהו שוה דמין במינו הוי במשהו ובשאינו מינו בנותן טעם, ולפ"ז דוקא היכי דהוי דבר הנבלל אבל דבר שאינו נבלל בזה מיבטל בטיל בכל האיסורים דילפינן מולקח מדם הפר ודם השעיר דהוי דבר הנבלל כמו שהאריכו בתוספות בכ"מ בש"ס, והבן היטב בכל מה שהעליתי בענין זה: הפרי מגדים בשער התערובות ח"ג פ"ה נסתפק, אם היתר הנתבטל באיסור אם נהפך להיות איסור. והביא בשם מהר"א כהן אפמונטיל שאינו נהפך להיות איסור ודעתו להיפך וכן מצאתי להר"מ מרוטנבורג בתשובות מיימוני סוף זרעים כי מיעוט שאינו טבל ברוב טבל אינו נהפך להיות טבל עיי"ש שהאריך בהוכחות גדולות ועצומות יעו"ש. והנה דעת המשל"מ בהלכות מעילה פ"ז ז"ל, ולא ירדתי לסוף דעתו דביטול לא שמענו אלא לבטל האיסור כו' אבל אם הרוב הוא איסור נהי דאיסורא איכא אבל לחייבו כרת או מלקות כו' לא שמענו, ואף דאיכא מ"ד דהיתר מצטרף לאיסור כו' היינו בלח בלח כו' אבל ביבש אף שהאיסור הוא רוב מעולם לא שמענו שאם יאכל אחד מן התערובות שיתחייב שום עונש כו' וכן כתבו תוספות בזבחים ע"ח ד"ה הפיגול דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו כשיעור כו' עיי"ש. והנה כי כן מראים הדברים דענין ביטול הוא כפי שהדבר המבוטל כמאן דליתא כלל, אבל שיהא בטל וכמאן דאיתא זה לא שמענו וסלק הך היתרא וליתא לשעורו כלל, ואע"ג דבדיינים אמרינן אחרי רבים להטות והמבוטלין מצטרפין, שאני תמן שעל ידי כולן יוצא הפס"ד וכולן אומרין חייב או זכאי, והנך מיעוטא מהפכין דעתם אל הרוב, וסברא זו מצאנו לרבינו נסים ז"ל בנדרים נ"ט, ליטרא בצלים שתקנה וזרעה כו' מתעשרת לפי כולה כו' וכי היתר שבהן להיכן הלך כו' דכיון שרבו גדוליו על עיקרו נמצא כשאוכל אינו טועם טעם האיסור כלל כו', אבל גבי מעשר כיון דלפי חשבון הטבל חייביה רחמנא לעשורי הכא אמאי מתעשרת לפי כולה וכי היתר שבהן להיכן הלך ע"כ, וכוונתו לסברא זו דאם תסלק את ההיתר וכמאן דליתא דמי א"כ איך מתעשרת לפי כולה וכי"ב תמצא סברא נעימה להטורי אבן בחגיגה ט' גבי אין מחוסר זמן בלילה יעו"ש והא דאמר בנדה פרק המפלת כ"ז, אדרבא א"א שלא ירבו שתי פרידות רקב על פרידה של עפר ונפיש ליה שיעורא, פירוש דבטל האי עפר וכמאן דליתא דמי ואיך יבטל את התרווד רקב שלא יהיה בו כשיעור, אדרבא אם חשבת ליה כמאן דאיתא, לדבריך נפיש שיעורא ודוק: אולם גמרא ערוכה כפי מה שהעלינו, בנדה פרק תינוקת דף ע"א איזהו דם תבוסה כו' וחכ"א ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור אלא איזהו דם תבוסה הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו כו' ספק רובו בחייו ומיעוטו במותו ספק מיעוטו בחייו ורובו במותו זהו דם תבוסה, דפשיטא לן דלא יצא מיניה רביעית דם שלימה לאחר מיתה כו' ומיהו אי הוי נמי רובא לאחר מיתה כו' אין טומאתו מן התורה, רביעית שלימה דמת בעינן כו' רש"י הרי דאין נתבטל מיעוט דם החי ברוב הרביעית שיצא הימנו לאחר מיתה ליטמא, דאמרינן סלק מיעוט דמים שיצא ממנו בחייו וליכא רביעית, ובסיפא דהרוג חכמים מטהרים מפני שראשון ראשון נפסק ובטלא קמא קמא יעו"ש, הרי מפורש קמן דאין מיעוט ההיתר נהפך באיסור להשלים השיעור לטמא טומאה דאורייתא ודוק. והך דאמרינן ביבמות סוף פ' הערל גבי מי פירות הוי ביטול, התם מילי אוחרי דנעשין כולן כמים להכשר מקוה ואין דמיון כלל לזה, דהתם נתקו מן יחס הקודם יחס של אביהן ונשארו בלא הבטה כלל אל הויתן הקודם ומהיכן יבוא תואר או איסור עליהן והבן, וכן מוכח מדברי הר"ש משאנץ בפיאה פרק ה' י"ב על משנה דשיבולת של לקט שנתערב בגדיש וכשבא לעשות תקנה לגדיש א"א לעשר מניה וביה דשמא שבולת של לקט מעורב בו ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב כו' ולכאורה ליבטל האי שבולת בכל הגדיש, וע"כ דלא בטל להתחייב במעשר ולהחמיר דהוי כמו דליתא ודוק: ולפ"ז פרשתי בסוגיא דנדרים נ"ט שם הא דאמר והרי ליטרא מעשר דקטרח, דאינו מובן דמאי פריך זה דוקא לר' יוחנן, ולפ"ז א"ש דדבר שיש לו מתירין דלא בטלא, והרי טבל דבר שיש לו מתירין וטעמא דכהתירו כך איסורו לא שייך כאן דהא מיירי בטבול לתרומ"ע, וכן פירש הר"ן לעיל נ"ט דלכן לא פריך מזה לר' ינאי דמעשר פשיטא ליה דדבר שיל"מ הוא. והנה סבר דאימת שייך לאסור בדבר שיל"מ, או משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, או טעמא דר"ן דכיון דהוא עומד להיות מותר הוא שוה אל המבטל ונשאר קיים במציאותו לגמרי, לכן לא תוכל לחשוב אותו כמי שאינו, זה לא שייך דוקא אלא אם תאמר דאין ההיתר נתהפך להיות איסור ככה אין האיסור ניתר בעצמותו, רק שאין בכחו לאסור את היתר המרובה ממנו ונתבטל כמי שאינו, דבזה שפיר מחמרי רבנן לאכלו בהיתר גם הוא כיון שהוא שוה לגמרי והוא קיים במציאותו כהמבטל, אבל אם תאמר דמתעשרת לפי כולה הרי דההיתר ע"י גדולין מתהפך להיות אסור, כן כאן האיסור יתהפך להיות מותר בעצמותו כל מקום שהוא ואעפ"י שחשוב במציאותו בכ"ז נתהפך ונעשה כהמבטל המרובה ממנו ולא שייך לומר דאסור משום דהוי דשיל"מ ודוק: ומצאתי בנידון זה תלמוד ירושלמי ערוך פ"ה דתרומות, תני סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה הרי אלו מדומעין ואין משלמין לה קרן וחומש על מקום אחר ולא ממקום אחר עליהן אלא לפי חשבון, בדבר שאין דרכו להבלל אבל בדבר שדרכו להבלל הולכין אחרי הרוב אם רוב תרומה תרומה ואם רוב חולין חולין, ופירש הרמב"ן בחידושי ע"ז פרק הפועל דפירושו, דאם רוב תרומה אז נחשב הכל כתרומה ומשלמין עליהן קרן וחומש אם אכלן לפי כולן, כגון שנתערב רביעית חולין בשלשה רביעיות תרומה אם שתה משלם דמי לוג תרומה וחומש עליהן, ואם רוב חולין חולין, דאם נתערב רביעית תרומה בשלשה רביעיות חולין, אם משלם קרן וחומש על מקום אחר משלם מכולן, דאם צריך לשלם לוג חולין הראוין להעשות קודש משלם לוג זה, אע"ג דאיכא בהו רביעית דתרומה, הרי מפורש בדבר הנבלל נחשב ההיתר כהאיסור שהחולין נעשה תרומה ומשלם עליהן קרן וחומש על הכל, וכן התרומה נעשית חולין אם החולין הוי רובא והמיעוט תרומה הנבטל חשוב כאילו היתה חולין ובעינה. וזה ראיה עצומה. אולם בדבר שאין דרכו להבלל אף דבטיל ברוב מורה, דאף אם רוב תרומה אינו משלם עליהן קרן וחומש אלא לפי חשבון דאף דבטיל מ"מ אין ההיתר נתהפך להיות איסור רק נחשב כמי שאינו ואינו משלם רק על התרומה ודוק: אמנם רבינו מפרש דהך בדבר שאין דרכו להבלל קאי אם נתערב המדומע באחרים, ואם היה רוב חולין אף ע"ג דאסורים באכילה אם נתערב אח"כ אינו מדמע, וכתב הרמב"ן שזה דבר תמוה דהא לא נתבטלו במקומן. וכפי הנראה שהבין שרבינו אומר דאם רוב חולין אינו מדמע והוא חולין ממש, שזה ודאי אינו שבמה הותר כל זמן שלא נתערב במאה ועוד חולין, רק כוונת רבינו, שכפי הדמיון שהזכיר שעשרה סאין נפלו בתשעים סאין וא"כ המעשר תרומה ואם נפל לסוף עשר סאין לפחות ממאה חולין נדמעו כולן, שהרי יש בעשר סאין סאה אחת תרומה והחולין שנתערבה בהן התרומה אינה מצטרפת לא לבטל את התרומה ולא לאסור החולין השניים, והתשעה חולין הראשונים שנדמעו בפעם ראשון הן נעשו כחרשין שאינו פועל כלום וכדאמר בירושלמי חילפיי אמר על דר' אליעזר חולין שלמטן פירוש שנפלה הסאה תרומה בפעם ראשון לתוכן נעשו כחרשין יעו"ש, ורבינו פירש כן אליבא דרבנן לכן מסיק דאם רוב חולין בדבר שדרכו להבלל אעפ"י שאסור באכילה הכל, מ"מ אם יפול למקום אחר אז מצטרפין גם החולין שנפלו בפעם ראשון לתוכן לבטלן ואם יפלו לתוך תשעים ואחד חולין אז יבטלו, כן כוונת רבינו. והירושלמי שם סתום ולא עמדתי עליו כעת: ובזה נבאר דברי רבותינו בתוספות בכורות דף כ"ב ד"ה יתיב רב דימי, וזה לשון רבי, ראשון בטל דיי"נ, נראה עד רובו לשל היתר אבל אם רבה איסור אסור שאיסורין המתבטלין חוזרין וניעורין כו' ומי פירות במקום שמעלין בנתן סאה ונטל סאה אין לתמוה למה בטלין מי פירות ונחשבין כמים כו', ודבריהם אינם מובנים, דהא מסקו דאמרינן חוזר וניעור, ורק לגבי איסור אמרינן בששים, וזה לא שייך גבי מקוה דשם לא שייך נתינת טעם כמוש"כ שם ע"א ד"ה הנך מיעוטא דמיא, ולכן בטלים עד רובו. ואולי כוונתם דבעינן דיהיה רוב מי פירות, והלא אף במחצה על מחצה כיון דהמי פירות אינן בטלים וחוזרין וניעורין תו לא יהיו מעלין ועיין ביבמות פ"ב דרבנן בתוספות תירצו כמה תירוצים על מה דקרי לה הגמרא ובדרבנן לא בעי רבויא כו' ומסיק דלא נשקול רובו, ובתירוץ אחד כתבו דמן התורה קמא קמא בטיל, וזה שייך לפירוש ר"ת דהיכי דפסק מיבטל בטיל אפילו כי רבו הנוטפין על הזוחלין, א"כ רק מדרבנן החמירו במי פירות, לכן בעי רובו שיהא רוב מי פירות, אבל לשיטת רבי הוא הר"י דכי רבה לא בטל וחוזר וניעור, א"כ במחצה על מחצה מי פירות תו חוזר וניעור ולא בטל ולמה הקילו עד שירבה מי פירות ולזה תירצו דהכי גמירי לה כו'. אבל אינו מכוון כלל בתירוצם כמובן, דאכתי קשה מנ"ל להגמרא להקשות דילמא אין ה"נ, דרובו מים בעי דמי פירות דאורייתא פסולים רק דבטלים וכי ליכא רובא חוזרין וניעורין, אם לא דסברי גם כתירוץ אחרון בתוס' יבמות שם דאתמד שנתן בו מים קאי דבעי רבוייא ולמאי דמסיק דלא נישקול רובו מסתמא קאי אכולהו בגוונא חדא גם אמי פירות וע"כ דהכי גמירי ודוק. ודע דמ"ש תוספות ביבמות דעל תמד ג"כ קאי הוא על תמד שהחמיץ דאף עפ"י דאיתרבי לקנות ג"כ בכסף מעשר מקראי, מכל מקום למקוה פסול מדרבנן דדומה למי פירות, אבל מחמת הטעם כשרים למקוה דאף עפ"י דאית בהו טעם יין וחזותא אינם מי פירות כלל רק שאין בהם פסול שאיבה כמו"ש שם ובסוף פ"א דחולין, וז"ב. והמשכנות יעקב כתב דפסול שאיבה איכא בהו וזה אינו והבן: ויותר נראה לפרש דלפי מה דסברו התוספות לעיל דמן התורה גם כי איכא רובא קמא קמא בטל, ע"כ צריך לומר דלא אמרינן דהנך ליתנהו בכמותן רק שאיכותן בטלה כמו התואר נסך מהיין בטל. ואף כי רבה היי"נ בטל, וכן בנוטפין אם בהפסק בטל מהן תואר הנוטפין ונתהפך איכותן אל הזוחלין וכיו"ב א"כ ה"ה כאן נמי נתהפך איכות המי פירות וניתק יחס שלהן אל המים והרי המה מים בעלמא ולכך מעלין לטהר האדם מטומאתו, אבל ללשון רבי החולק על ר"ת וסובר דבכל מקום חוזר וניעור כי רבה, ועל כרחין דאיכות הדבר לא נתבטל שתואר נסך נשאר עליהן וכן שם נוטפין, וכן הטומאה מהמים לא פקע, רק שכל זמן דליכא רובא בטל הכמות שאינו מתיחס האכילה אל היי"נ רק על הרוב, וכן על מיעוט המים הטמאים רק על הציר וכן הטבילה אינו מתיחס אל הנוטפין רק אל הזוחלין והוי המיעוט כמאן דליתא בכמותו, הא אי הוה רובא אחרי זה חוזר וניעור בכמותו, שהאיכות לא פקע מהמיעוט הנבדל וכמו דאמרו דטומאה כמאן דאיתא דמי, א"כ קשה טובא במקוה דבעי שיעור ארבעים סאה, וכאן ליכא בלא מיעוט המי פירות ארבעים סאה א"כ איך מועיל הטבילה הא לא תוכל לומר כמאן דליתא ואינו מתייחס פעולת הטבילה אל המיעוט רק אל הרוב מים לחודא. כיון דבמים לחודא ליכא שיעור ארבעים סאה כדי טבילה, ע"ז משני דה"ג לה, כיון דאם היו כאן שמונים סאה ובהן מיעוט מי פירות היה מועיל הטבילה תו גמירי לן דבכה"ג מצטרפין ג"כ המי פירות וזה עומק כוונתם ודוק: ויש להוסיף עוד במה שהבאתי ראיה דהיתר אינו בטל להעשות איסור לדמיון אם זית היתר נתערב בין עשר זיתי חלב, ואחד עשר אנשים אכלו, אם חייבים כולם מלקות או לא כיון דהביטול כמאן דליתא א"כ חשבת כמו דליתא כמות המיעוט א"כ לא תוכל לחייב כאן אחד על אכילת ההיתר מדברי התשובות מיימוני סוף ספר זרעים אמר מוהר"מ מי שנותן שאור מעיסה שהורמה חלתה לתוך עיסה שלא הורמה חלתה אעפ"י שבטל ברוב אין מפרישין ממנה כו' ועוד כתב מוהר"מ כו' תדע מדלא אמר ליה ר' טרפון להרבות עליו טבל עד שיבטלו החולין ברוב ויפריש מיניה וביה כו'. אמנם זה אין ראיה, דזה כלל גדול בידינו היכי דהוכר האיסור אינו בטל אף אם נפל מעט תוך הרוב כי אם הוכר אינו מעורב ועיין ברא"ש פרק גיד הנשה סימן ל"ז שמטעם זה כי רבה האיסור במין במינו חוזר וניעור משום דהוי כמו הוכר האיסור יעו"ש, ולפ"ז נתבונן אם נפל מעט עיסה שהורמה חלתה לעיסה שלא הורמה חלתה הלא מיעוט ההיתר הוא ניכר שיכול להפריש על העיסה הטבולה ממקום אחר לפי חשבון ולא יפריש על המיעוט המעורב, א"כ אין לך הוכר האיסור יותר מזה, כן הכא הוכר ההיתר ואינו מעורבב לכן לא מיבטל אל הרוב, ואם תאמר א"כ אם נפל מעט טבל אמאי מיבטל מן התורה רק מדבריהם לא בטיל משום דשיל"מ הא הוי כמו הוכר האיסור כיון דמצי להפריש עליו ממקום אחר, זה אינו, דאדרבא אם קדים הביטול וחשבת ליה כמו דליתא בעולם, הוי כמי שאינו וליכא על מה להפריש ואינו יכול להפריש ממקום אחר לחול שם תרומה דאין על מה להפריש, אבל כאן בנתערב מיעוט המתוקן לתוך טבל אף אם תחשוב כאילו אינו וכבר נאבד מן העולם בכ"ז לא נתחייב להפריש עליו ממקום אחר והלא אינו צריך כאן רק ההעדר שלא להפריש עליו ולזה אינך צריך לחשבו כאילו הוא במציאותו ואינו כלה מן העולם, ולכן כיון שעל ידי ההפרשה ממקום אחר יכול אתה לברר התערובות להפריש כפי חשבון על עיסה הטבולה, הלא אין לך מינכר התערובות גדול מזה: ויש לבאר עפ"י זה קושיית הגמרא בנדרים נ"ט וכי היתר שבהן להיכן הלך דהקושיא דהוי כמו הוכר התערובות ואמאי מתעשרת לפי כולה, רק דצ"ע קושיית הגמרא מי לא תנן דכוותה בצלים שירדו כו' דלא שייך תירוץ הר"ן דתופסים דמיהם, יעו"ש דלא שייך לפום סברתנו ויש להאריך בזה ואכ"מ. ובגוף הסברא תמצא כזאת להמשל"מ הלכות מעילה פ"ז ה"ו כיון דאפשר ליקח ד' זוזים וליתנם לשומר הו"ל כאילו ניכר האיסור ולא בטיל יעו"ש ודוק. אמנם יש לחלק דבנידון דהמשל"מ אין לו ענין בגוף התערובות וזכות הממון הוא ענין צדדי, משא"כ כאן אם לא היה יכול להפריש מגוף הדבר תו גם ממקום אחר אינו יכול להפריש דהוי כמפריש מחיוב על הפטור, וכמו שאמרו בירושלמי פסחים פ"ב ובתוספות סוף פ"ק דבכורות בעיסה של שביעית וא"כ צריך אתה לדון על גוף הדבר אם מצי להפריש מיניה וביה, תו לא הוכר ההיתר ומיבטל, דאם תאמר דאינו בטל הלא אינך יכול להסיר האיסור דההיתר קבוע לפנינו, ובכל מקום שאתה מפריש נאמר דמן ההיתר שקיל אם לא דאע"ג דלא בטיל מכ"מ אין דין קבוע באינו ניכר ואמרינן כל דפריש מרובא פריש וא"כ גם ממנו גופא יכול להפריש אע"ג דאינו בטל הן דמה דאינו יכול להפריש מיניה וביה זה הוי רק משום תערובות ואינו דומה לשביעית דלא מצי להפריש משום דלאכלה ולא לשריפה, ויש לעיין בכ"ז, ויש אתי להאריך גם בדברי ההגהות מיימוני גם בדברי הש"ך סימן שכ"ד ס"ק י"ח ואכ"מ, ועיין מש"כ בהלכות ציצית פ"ב ה"א, והבן היטב בכ"ז: