אהל יעקב על התורה, בא א׳

1 ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו י', א', מדרש: הדא הוא דכתיב כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם משלי כ"ז, ג' פרשה י"ג, א'.

2 הנה מהראוי לשים לב מה רצו ז"ל במה שהביאו הכתוב הזה, ויותר יש לעמוד על דברי החכם עצמו בבאור מליצתו כובד אבן ונטל החול ומה ראה לדמות אליהם כעס האויל.

3 והנראה כי דבריהם ז"ל נמשכים אל מה שסיימו פרשה הקדומה וזה לשונם: וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטוא, כך הן הרשעים כל זמן שהם בצרה הם מכניעים עצמם משהצרה עוברת חוזרים לקלקולן כו', פרשה י"ב, ז' עיין שם. ועתה הסכת ושמע, דע כי יש בבני אדם שני סוגים יש כבד לב וערל אוזן, ויש רך הלבב וקל הדעת. הקשה לב הוא אדם חכם איננו מאמין אל שום דבר עד כי יעמוד על אמתתו ויחקור אותו עד תכליתו, והקל הדעת הוא הנוטה אוזן אל כל מי שידבר אליו ויקבל ממנו אם טוב אם רע לא יבדיל כמליצת החכם פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו משלי י"ד, ט"ו. והנה לכל אחד יש מעלה מצד וחסרון מצד, כי הקשה לב האמנם כי אל המדבר על לבו והרוצה שיאמנו דבריו אצלו רע עליו המעשה כי לא יקבל ממנו חיש קל, אמנם לאשר לא קיבל הדבר עד כי נתברר אליו על פי מופתים חזקים לכן אחר כי נאמנו לו דבריו וקבלם ממנו לא ישמע עוד לקול מלחשים הרוצים להכחיש ולהגיד לו ההיפך ועוד לא יסורו ממנו לעולם. לא כן אותו שהוא רך הלבב וקל הדעת להאזין ולשמוע כל אשר יגידו לו אם אמנם נוח להמשמיע להכניס דבריו בלבו על נקלה אמנם קרובים גם כן לצאת בשיפגע באחר ויגיד לו ההיפך וכענין שזכרו ז"ל קשה לשמוע וקשה לאבד, מהיר לשמוע ומהיר לאבד אבות ה', ט"ו. ודע כי זה הוא משפט אומתנו הקדושה לבלתי האמין עד אשר ירבו לחקור תכלית כל דבר ואחר שתהיה האמונה מקובלת על לבם לא תזוז מהם לעולם כמליצת רז"ל במדרש תשא כי עם קשי עורף הוא, תמן אמרו או צלוב או יהודי כי בעבור זה עשה ה' מדת העקשות נצר ממטעי הנפש האנושי יען נמצא בו דבר טוב לעקש נגד החולקים על האמת והצדק כנודע.

4 וזה יהיה כוונת חז"ל במאמר ילקוט שמות בשעה שאמר משה להקב"ה והן לא יאמינו לי אמר לו הקב"ה הם מאמינים בני מאמינים רמז קצ"ז, אשר לכאורה המה מחולקים מהיפך אל היפך אבל לדברינו יתכן כי משה ע"ה ידע את העם כי קשים הם לקבל ולהאמין דברי המשמיע על כן אמר והן לא יאמינו לי, ועל זה אמר לו יתברך אתה תדין זאת לגנות ולחסרון הלא בזה אני קורא אותם מאמינים בני מאמינים כי באמת הוא עיקר גדול אל האמונה לבלתי האמין לדברי החוזה עד אשר ירבו לדרוש ולחקור אמתת עניינו, אמנם זאת ידעתי כי אחר שיהיו דבריך מקובלים אצליהם יהיו תקועים בלבם כיתד במקום נאמן, מה שאין כן הרשעים כי קשים הם להאמין היום כך ולמחר ההיפך. וזהו מאמר המשורר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו שיר השירים ח', ח' כלומר אמונת ישראל ואהבתם את ה' הוא דבר העומד לנצח מה שאין כן אהבת העכו"ם. וזהו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו כלומר יזכרו לו הצד הפחות והגרוע אשר במהירות אמונתו כי עוד מעט יתקצף וקלל במלכו ואלהיו:

5 והנה עתה אחר שביארנו שני הסוגים האלה לכו וראו מפעלות אלהים איך רבותינו ז"ל שמו להם שמות בארץ ומצאו להם תוארים נאותים בלשון המקרא לזה כמשפט הראוי לו ולזה כנכון לו, והנה אל הקשה לב יחדו תואר כובד אבן ואל האויל קל הדעת יחדו תואר נטל החול כי הנה האבן הגדול רב המשא הוא כבד על האדם להסיעו ממקומו וכן הר גדול שכלו חול ועפר נמוח גם הוא כבד לשאת אותו ולהרימו. אולם ההבדל בין האבן ובין ההר הוא כך, כי האבן גם כי הוא כבד להסיעו ממקומו עם כל זה אם בהזדמן יהיה נמצא אדם שהוא רב אונים ואמיץ כח ויוכל להרימו על כתפו אז ישאהו כלו גם שאינו אוחז בו רק קצהו מה שנכנס בפאת ידו עם כל זה להיותו עצם אחד מחובר בדבקות חזק אין צורך להקיף את כלו בידיו כי גם אפס קצהו שיאחוז בידו יספיק לו לשאת אותו בטח. לא כן הר החול שיש בו חסרון אחר כי גם אם יזדמן גבור גדול שיוכל לשאת משא גדול עם כל זה לא יוכל לו כי אל ההר אין די במה שתאחז ידו בקצה ממנו, כי ההר בכללו אינו רק חלקים דקים ונפרדים, ואם כן מה יועילנו מה שיאחז בקצהו הלא גם המעט הזה לא יהיה נשאר בידו בלתי בהקיף את ההר כלו עד שלא ישאר כמלא נקב קטן כי לולא כן יפלו חלקיו וישארו על מקומם ואי אפשר לקחתו ולנטלו. נמצא כי אצל האבן היתה המניעה כבדותו ורוב משאו אשר לזה אפשר כי יזדמן נושא שיש בכחו לשאת משא גדול. לא כן הר החול כי בו המניעה היא הנטילה כי אין אופן לנטלו כי יפול ויהיה מורק מן היד כנזכר לעיל.

6 כן ממש קשה הלב גם כי הוא קשה להמשיכו לדברי המשמיע עם כל זה הלא הדבר תלוי באדם המדבר היינו אם יבוא אליו משמיע שהוא בריא אולם בראיות צודקות ומופתים ברורים ונאמנים עד אשר יקחהו ותאחז ידו בו היינו שיקבל ממנו דבריו הנה מאז הוא בטוח עד עולם כי הוא נאמן ביתו ולנצח לא ישקר ולא ינחם מקבלתו. לא כן הכסיל כי אין באפשר לנטלו ולנשאו כי גם אם יטה אזנו וישמע ממנו ויקבל דבריו הנה כפתע יקויים בו אבדה האמונה ונכרתה מפיהם כי אין להחליט עליו על ידי אמונתו לדברי המשמיע ביום שמעו שהדברים לא יסורו ממנו לעולם יען כי דעתו ובחירתו בהימים הבאים היא בלתי נקשרת ונאחזת אצלו בבחירתו עתה להיותו הפכפך בדרכו ואמונתו כמשפט מה שכתוב פתי יאמין לכל דבר, ואם כן הצורך אל המשמיע שלא לזוז ידו ממנו לעולם והוא ממש כמו נטל החול היינו נטילת ולקיחת החול שהוא מן הנמנעות מסבת היות החלקים נפרדים בלתי דבוקים איש באחיהו.

7 ומעתה מה יפה המליצו ז"ל במאמר זה שיחסו אותו אל פרעה כי בהרשע ההוא נזדמנו יחד שני סוגי החסרונות אשר בשנים סוגים הנזכרים לעיל כי מתחילה בבוא משה אליו בשם ה' לא רצה להאמין ואמר מי ה' כו', לא ידעתי את ה' אשר כל אלו אינם חסרונות כל כך אצל המאמין השלם כמו שאמרנו כי המאמין האמתי מהראוי אליו שלא לקבל אמונתו עד אשר יתברר לו על פי חקירה ודרישה ובמופתים וכנזכר לעיל. ולזאת העניק אותו משה רבנו ע"ה במופתים גדולים דם צפרדע כו' עד כי אחר שנתברר לו אמתת מציאותו יתברך האמין בה' והודה ואמר ה' הצדיק כו', ואחר כל אלה המופתים והבירור הגדול שהיה לו הנה כרגע בצאת משה מאת פניו נתרוקן מכל ויכבד לבו הוא ועבדיו וכחש בה' ובמשה, וזהו שהביאו ז"ל הדא הוא דכתיב כובד אבן הוא תואר הקשה לב ונטל החול הוא תואר אל אמונת ההפכפך וכעס אויל כבד משניהם כלומר כי בפרעה הרשע נזדמנו יחד הקשות והכבדות הנמצא בשניהם והבן: