פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם י״א

מהדורה: ספר גבורות השם, נלקט ונערך על ידי יהושע דוד בן הרב יחזקאל הרטמן. מכון ירושלים, תשע"ה-תש"פ

« פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם י׳ פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם י״ב »

1 גבורות השם פתח ↗

אחר שגזר הגזירה על זרעו של אברהם, ראינו ההשגחה הגדולה להוריד את זרעו של אברהם למצרים. שלא תאמר כי היה הגלות של ישראל במצרים במקרה, רק הכל בהשגחה נפלאה. ובמדרש רבות ב"ר פו, ב, רבי ברכיה אמר בשם רבי יודא בר סימון, לפרה* שהיו מושכין אותה למקולין, ולא היתה נמשכת. מה עשו לה, משכו את בנה לפניה, והיתה מהלכת אחריו על כרחה שלא בטובתה. כך ראוי היה יעקב לרדת מצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין, אמר הקב"ה, בני בכורי הוא, ואני נוהג בו מנהג בזיון. ואם ליתן בלבו של פרעה, איני מורידו בפומבי. אלא הריני מושך את בנו לפניו, והוא ירד אחריו על כרחו שלא בטובתו, והוריד את השכינה למצרים עמו. אמר רבי פנחס בשם רבי סימון, מנין לך שירדה השכינה עמו, מדכתיב בראשית לט, ב "ויהי ה' את יוסף וגו'".

2 גבורות השם פתח ↗

3 גבורות השם פתח ↗

4 גבורות השם פתח ↗

5 גבורות השם פתח ↗

6 גבורות השם פתח ↗

7 גבורות השם פתח ↗

בארו בזה גודל ההשגחה* אשר עשה השם יתברך להוריד יעקב ובניו למצרים. ומפני זה אמר משל לפרה, רצה לומר כי היה ראוי שהיה יורד יעקב למצרים בדבר קטן, שיהיה סבה קטנה שילך אל מצרים. והיינו שיראה יעקב שטוב לו שם בשביל הרעב, כמו שירד אברהם בראשית יב, י, ושם ימצא בנו, אלא מפני שבסוף יהיה להם שיעבוד במצרים. ואף שלא ידעו הם הדבר, מזלם ידע, והמזל אין מניחו ללכת שם. כמו שאמרו חכמים בפרק קמא דמגילה ג. אף על גב דאיהו לא ידע, מזל שלו ידע. ולפיכך סבה קטנה לא היה פועל דבר זה, אלא צריך שיהיה סבה גדולה שעל ידו יבא למצרים. ולפיכך הביא משל לפרה שאינה רוצה להיות נכנס למקולין למקום שחיטתה, מפני הרע שיבא לה שם, לפיכך מושכין בנה לפניה, והיא נכנסת. וכן כאשר ירד -יוסף- יעקב למצרים, לא היה רואה שום דבר מפני בנו, וירד אחריו.

8 גבורות השם פתח ↗

9 גבורות השם פתח ↗

10 רש"י על בראשית פתח ↗

בקע. רֶמֶז לְשִׁקְלֵי יִשְׂרָאֵל בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת: ושני צמידים. רֶמֶז לִשְׁנֵי לוּחוֹת מְצֻמָּדוֹת: עשרה זהב משקלם. רֶמֶז לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁבָּהֶן:

11 גבורות השם פתח ↗

12 גבורות השם פתח ↗

13 גבורות השם פתח ↗

ואמר מאחר שהיתה גזירה מן הקב"ה שירד מצרימה, היה ראוי להיות הגזירה יוצאת לפעל בכח גדול ובמדת הדין ובהכרח מאחר שהיתה הגזירה שירד מצרימה. אלא בשביל הצדיק עשה שלא יהיה לו בזיון. וקאמר מה שלא היה יעקב יורד על ידי שיתן בלב פרעה שישלח אחריו לטובתו, וכיוצא בזה, שאם כן לא היה הדבר מפורסם שהגזירה היא מן השם יתברך. פירוש, וראוי שתהא גזירת השם יתברך מפורסמת לכל, כי הוא גוזר ומקיים. ואם פרעה שלח אחריו לבא אליו לטובתו, לא היה מפורסם שהוא יתברך מקיים הגזירה. עכשיו שעל ידי יוסף שהיה חי הורד, שהיה זה פלא, היה מפורסם הדבר ונודע כי הוא יתברך קיים גזירתו.

14 גבורות השם פתח ↗

14 נדה פתח ↗

וְטַעְמָא דִּלְאַחַר זְמַן הוּא דְּגָמְרָה לַהּ לְמִילְּתֵיהּ? הָא תּוֹךְ זְמַן — כְּלִפְנֵי זְמַן. וְעוֹד מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: ״אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדּוֹר נֶדֶר״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״? לְרַבּוֹת בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהַפְלִיא — נְדָרָיו קַיָּימִין. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא אַיְיתִי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — קָטָן הוּא! אֶלָּא לָאו דְּאַיְיתִי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְטַעְמָא דְּבֶן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וְיוֹם אֶחָד הוּא דְּהָוֵה לֵיהּ ״אִישׁ״, הָא תּוֹךְ זְמַן כְּלִפְנֵי זְמַן! תְּיוּבְתָּא. אָמַר רַב נַחְמָן: כְּתַנָּאֵי, בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — שׁוּמָא, מִבֶּן תֵּשַׁע וְעַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד — שׁוּמָא. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סִימָן. בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד — דִּבְרֵי הַכֹּל סִימָן. הָא גּוּפַאּ קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: ״מִבֶּן תֵּשַׁע וְעַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד״ — שׁוּמָא, הָא שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה גּוּפָא — סִימָן, וַהֲדַר תָּנֵי: ״בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד״ — סִימָן, הָא שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה גּוּפָא — שׁוּמָא! מַאי לַָאו תַּנָּאֵי הִיא: דְּמָר סָבַר תּוֹךְ זְמַן כִּלְאַחַר זְמַן, וּמָר סָבַר תּוֹךְ זְמַן כְּלִפְנֵי זְמַן? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא תּוֹךְ זְמַן כְּלִפְנֵי זְמַן, וְאִידִי וְאִידִי בְּתִינוֹקֶת, וְרֵישָׁא רַבִּי וְסֵיפָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּתִינוֹק, וְרֵישָׁא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר וְסֵיפָא רַבִּי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא רַבִּי, הָא — בְּתִינוֹק, הָא — בְּתִינוֹקֶת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, הָא — בְּתִינוֹק, הָא — בְּתִינוֹקֶת. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סִימָן. אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שַׁבְּתַאי: וְהוּא שֶׁעוֹדָן בּוֹ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — שׁוּמָא, מִבֶּן תֵּשַׁע וְעַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, וְעוֹדָן בּוֹ — שׁוּמָא. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סִימָן. אָמַר רָבָא, הִילְכְתָא: תּוֹךְ זְמַן — כְּלִפְנֵי זְמַן. רַב שְׁמוּאֵל בַּר זוּטְרָא מַתְנֵי לַהּ לִשְׁמַעְתָּא דְּרָבָא בְּהַאי לִישָּׁנָא, אָמַר רָבָא: קְטַנָּה כׇּל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְמָאֶנֶת וְהוֹלֶכֶת, מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵינָהּ מְמָאֶנֶת וְאֵינָהּ חוֹלֶצֶת. הָא גוּפַאּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ ״אֵינָהּ מְמָאֶנֶת״, אַלְמָא גְּדוֹלָה הִיא, אִי גְּדוֹלָה הִיא — תַּחְלוֹץ! וְכִי תֵּימָא מְסַפְּקָא לֵיהּ, וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ? וְהָאָמַר רָבָא: קְטַנָּה שֶׁהִגִּיעָה לִכְלַל שְׁנוֹתֶיהָ אֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה, חֲזָקָה הֵבִיאָה סִימָנִין! הָנֵי מִילֵּי בִּסְתָמָא, אֲבָל הָכָא דִּבְדַקוּ וְלָא אַשְׁכַּחוּ — לָא. אִי הָכִי, תְּמָאֵן! חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נָשְׁרוּ. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר חוֹשְׁשִׁין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֵין חוֹשְׁשִׁין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִיתְּמַר: רַב פָּפָּא אָמַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נָשְׁרוּ, רַב פַּפֵּי אָמַר: חוֹשְׁשִׁין. הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן חֲלִיצָה, אֲבָל לְעִנְיַן מֵיאוּן — חוֹשְׁשִׁין. מִכְּלָל דְּמַאן דְּאָמַר ״חוֹשְׁשִׁין״ — חוֹלֶצֶת? וְהָא ״חוֹשְׁשִׁין״ בְּעָלְמָא קָאָמַר! אֶלָּא, לְעוֹלָם דְּלָא בַּדְקֻהָ בַּדְקַן, וּלְעִנְיַן חֲלִיצָה חָיְישִׁינַן, וְכִי קָאָמַר רָבָא חֲזָקָה לְמֵיאוּן, אֲבָל לַחֲלִיצָה בָּעֲיָא בְּדִיקָה. אָמַר רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא: הִלְכְתָא, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נָשְׁרוּ. וְהָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ זְמַן, וּבָעַל לְאַחַר זְמַן, דְּאִיכָּא סְפֵיקָא דְּאוֹרָיְיתָא, אֲבָל מֵעִיקָּרָא — לָא. אָמַר רַב הוּנָא: הִקְדִּישׁ וְאָכַל — לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדּוֹר״, וְ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״ — כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּהַפְלָאָה יֶשְׁנוֹ בְּבַל יַחֵל, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בְּהַפְלָאָה אֵינוֹ בְּבַל יַחֵל. מֵתִיב רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה לְרָבָא לְסַיּוֹעֵי לְרַב הוּנָא:

15 גבורות השם פתח ↗

15 בראשית רבה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, בראשית לט, א: וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה, בראשית מב, ו: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט. וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה, שָׁלַט בְּהוֹן, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר תהלים עב, ח: וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם, כָּבַשׁ בְּהוֹן, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר מלכים א ה, ד: כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר, נָסְחִין נְחַת עֲלֵיהוֹן, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמֵר שופטים יד, ט: וַיִּרְדֵּהוּ אֶל כַּפָּיו, הוֹרִיד לְאָבִינוּ יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר, לְפָרָה שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִין אוֹתָהּ לְמַקּוּלִין וְלֹא הָיְתָה נִמְשֶׁכֶת, מֶה עָשׂוּ לָהּ, מָשְׁכוּ אֶת בְּנָהּ לְפָנֶיהָ וְהָיְתָה מְהַלֶּכֶת אַחֲרָיו עַל כָּרְחָהּ שֶׁלֹא בְטוֹבָתָהּ. כָּךְ הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ רָאוּי לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת וּבְקוֹלָרִין, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּנִי בְּכוֹרִי וַאֲנִי מוֹרִידוֹ בְּבִזָּיוֹן, וְאִם לִתֵּן בְּלִבּוֹ שֶׁל פַּרְעֹה אֵינִי מוֹרִידוֹ פּוּמְבִּי, אֶלָּא הֲרֵינִי מוֹשֵׁךְ אֶת בְּנוֹ לְפָנָיו, וְהוּא יוֹרֵד אַחֲרָיו עַל כָּרְחוֹ שֶׁלֹא בְטוֹבָתוֹ, וְהוֹרִיד אֶת הַשְּׁכִינָה לְמִצְרַיִם עִמּוֹ. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר מְנָא לָן שֶׁיָּרְדָה הַשְּׁכִינָה עִמּוֹ, מִדִּכְתִיב בראשית לט, ב: וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, מִצְרָיְמָה, תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה, כָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ למ"ד בִּתְחִלָּתוֹ נִתַּן בּוֹ ה"א בְּסוֹפוֹ, סְדוֹמָה, שֵׂעִירָה, מִצְרָיְמָה. אֵיתֵיבֵיהּ וְהָא כְתִיב תהלים ט, יח: יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא, לַבֵּיטִי הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבַּשְּׁאוֹל.

16 גבורות השם פתח ↗

17 גבורות השם פתח ↗

18 רד"ק על בראשית פתח ↗

לֹא פִלָּלְתִּי. מִן ״וְנָתַן בִּפְלִלִים״ שמות כא:כב, כְּלוֹמַר לֹא דַנְתִּי בְּעַצְמִי וְלֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶרְאֲךָ עוֹד, כִּי חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתָּה מֵת. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים מדרש לקח טוב בראשית מח:יא פִלָּלְתִּי עִנְיַן תְּפִלָּה, כִּי לִתְפִלַּת שָׁוְא הָיִיתִי חוֹשֵׁב זֹאת הַתְּפִלָּה, כִּי בֶּאֱמֶת הָיִיתִי חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה מֵת.

19 רד"ק על ישעיהו פתח ↗

למען. אעשה הנפלאות האלה למען יראו אותם אומות העולם לפיכך אמר יחרדו כל הגוים וידעו וישימו על לבם וישכילו כי יד ה' עשתה זאת שהוציא ישראל מהגלות ועשה להם הנפלאות האלה: בראה. זאת הנפלאה כי הפלא הוא חדוש, לפיכך אמר בלשון בריאה:

20 גבורות השם פתח ↗

ודוקא יוסף מבין שאר אחיו, כי ראוי היה שיהיה יוסף מלך מושל על מצרים. כי מצרים נקראים "חמור", כדכתיב יחזקאל כג, כ "אשר בשר חמורים בשרם". והיו שטופי זמה, כדכתיב בפרשת עריות ויקרא יח, ג "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו", ולא היה בעולם מקום שהיו שטופי זמה כמו ארץ מצרים. ויוסף היה קדוש ונבדל מן העריות, כאשר תראה ממעשה אשת* פוטיפר. ובשביל כך לא היה נעשה יוסף מלך אלא על ידי מעשה של אשת פוטיפר, כך יראה. וידוע כי הפרוץ בעריות הוא ממעשה החומר כאשר התבאר, והנבדל הקדוש מן העריות הוא קדוש מן פחיתות החומר המגונה הזה, והוא בודאי דומה לצורה שאין בה מן ענין החומר, ודבר זה כבר התבאר למעלה באריכות. וכבר ידוע כי הצורה הפועל והמולך, והחומר משועבד תחת הצורה. לכך היה יוסף מושל על מצרים, שהוא היה הקדוש והנבדל מפחיתות החומר.

21 גבורות השם פתח ↗

22 גבורות השם פתח ↗

23 רש"י על בראשית פתח ↗

קח ולך. לֹא כַאֲבִימֶלֶךְ שֶׁאָמַר לוֹ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ, אֶלָּא אָמַר לוֹ לֵךְ וְאַל תַּעֲמֹד, שֶׁהַמִּצְרִים שְׁטוּפֵי זִמָּה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם: יחזקאל כ"ג:

23 כלי יקר על בראשית פתח ↗

כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת. וְכִי בַּעֲבוּר שֶׁגֵּרְשׁוֹ אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַחֲזוֹר לִירֻשָּׁתוֹ אַחֲרֵי מוֹת אָבִיו? וְנִרְאֶה שֶׁעַל יְרֻשַּׁת הַמַּעֲשִׂים הוּא מְדַבֵּר, כִּי רָאֲתָה שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת, מִצַּד שֶׁהָיָה בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית הוֹלִידָה בְּדוֹמֶה לָהּ, כִּי כָל הַמִּצְרִיִּים שְׁטוּפֵי זִמָּה שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל כג כ ״וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם״, וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָּהֶם. עַל כֵּן אָמְרָה שָׂרָה לְגָרְשׁוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמַד יִצְחָק מִמַּעֲשָׂיו. וְאִם תֹּאמַר אַדְּרַבָּה, שֶׁמָּא יִצְחָק יַהַפְכוֹ וְיַחֲזִירוֹ לַמּוּטָב, עַל זֶה אָמְרָה יָדַעְתִּי בִּנְבוּאָה כִּי לֹא יִירַשׁ עִם בְּנִי מִמַּעֲשֵׂה אָבִיו אַבְרָהָם הַטּוֹבִים, וְעַל כֵּן נִשְׁאַר הַחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יִלְמַד יִצְחָק מִמֶּנּוּ. וְיוֹתֵר עִנְיַן פָּרָשָׁה זוֹ עַיֵּן לְהַלָּן פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה בְּפָסוּק ״וּשְׁמָהּ קְטוּרָה״ בראשית כה א.

24 רש"י על בראשית פתח ↗

אלה תולדות יעקב. וְאֵלֶּה שֶׁל תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב, אֵלּוּ יִשּׁוּבֵיהֶם וְגִלְגּוּלֵיהֶם עַד שֶׁבָּאוּ לִכְלַל יִשּׁוּב, סִבָּה רִאשׁוֹנָה יוֹסֵף בֶּן י"ז וְגוֹמֵר, עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלְגְּלוּ וְיָרְדוּ לְמִצְרַיִם, זֶהוּ אַחַר יִשּׁוּב פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא לִהְיוֹת דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו. וּמִ"אַ דּוֹרֵשׁ תָּלָה הַכָּתוּב תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב בְּיוֹסֵף מִפְּנֵי כַמָּה דְבָרִים, אַחַת, שֶׁכָּל עַצְמוֹ שֶׁל יַעֲקֹב לֹא עָבַד אֵצֶל לָבָן אֶלָּא בְרָחֵל, וְשֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁל יוֹסֵף דּוֹמֶה לוֹ, וְכָל מַה שֶּׁאֵרַע לְיַעֲקֹב אֵרַע לְיוֹסֵף: זֶה נִשְׂטַם וְזֶה נִשְׂטַם, זֶה אָחִיו מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ וְזֶה אֶחָיו מְבַקְּשִׁים לְהָרְגוֹ, וְכֵן הַרְבֵּה בִּבְ"רַ. וְעוֹד נִדְרָשׁ בּוֹ וישב, בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, קָפַץ עָלָיו רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף – צַדִּיקִים מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, אָמַר הַקָּבָּ"ה לֹא דַיָּן לַצַּדִּיקִים מַה שֶּׁמְּתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁמְּבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה: והוא נער. שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת, מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ, מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה יָפֶה: את בני בלהה. כְּלוֹמַר וְרָגִיל אֵצֶל בְּנֵי בִלְהָה, לְפִי שֶׁהָיוּ אֶחָיו מְבַזִּין אוֹתָן וְהוּא מְקָרְבָן: את דבתם רעה. כָּל רָעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְאֶחָיו בְנֵי לֵאָה הָיָה מַגִּיד לְאָבִיו, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אֵבֶר מִן הַחַי, וּמְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת לִקְרוֹתָן עֲבָדִים, וַחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת, וּבִשְׁלָשְׁתָּן לָקָה: וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים בִּמְכִירָתוֹ וְלֹא אֲכָלוּהוּ חַי, וְעַל דִּבָּה שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם שֶׁקּוֹרִין לַאֲחֵיהֶם עֲבָדִים – "לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף", וְעַל עֲרָיוֹת שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו וְגוֹ: דבתם. כָּל לְשׁוֹן דִּבָּה פרלדי"ץ בְּלַעַז, כָּל מַה שֶּׁהָיָה יָכוֹל לְדַבֵּר בָּהֶם רָעָה, הָיָה מְסַפֵּר: דבה. לְשׁוֹן דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים שיר ז':

25 גבורות השם פתח ↗

26 גבורות השם פתח ↗

27 רש"י על שמות פתח ↗

ואנשי קדש תהיון לי. אִם אַתֶּם קְדוֹשִׁים וּפְרוּשִׁים מִשִּׁקּוּצֵי נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת הֲרֵי אַתֶּם שֶׁלִּי וְאִם לָאו אֵינְכֶם שֶׁלִּי: ובשר בשדה טרפה. אַף בַּבַּיִת כֵּן, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה – מָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ בְּהֵמוֹת לִטָּרֵף; וְכֵן כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ דברים כ"ב, וְכֵן אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה שם כ"ג, הוּא הַדִּין לְמִקְרֵה יוֹם, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה. וּבְשַׂר דִּתְלִישׁ מִן חֵיוָא חַיָּא, בָּשָׂר שֶׁנִּתְלַשׁ עַ"יְ טְרֵפַת זְאֵב אוֹ אֲרִי מִן חַיָּה כְשֵׁרָה אוֹ מִבְּהֵמָה כְשֵׁרָה בְּחַיֶּיהָ: לכלב תשלכון אתו. אַף הַגּוֹי כַּכֶּלֶב; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כֶּלֶב כְּמַשְׁמָעוֹ? תַּ"לֹ בִּנְבֵלָה אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי שם י"ד, קַ"וָ לִטְרֵפָה שֶׁמֻּתֶּרֶת בְּכָל הֲנָאוֹת. אִם כֵּן מַה תַּ"לֹ לַכֶּלֶב? לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַכֶּלֶב נִכְבָּד מִמֶּנּוּ, וְלִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁאֵין הַקָּבָּ"ה מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ שמות י"א, אָמַר הַקָּבָּ"ה תְּנוּ לוֹ שְׂכָרוֹ מכילתא:

28 גבורות השם פתח ↗

29 גבורות השם פתח ↗

30 גבורות השם פתח ↗

31 רש"י על בראשית פתח ↗

ימים רבים. כ"ב שָׁנָה, מִשֶּׁפֵּרֵשׁ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', וּבֶן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָיָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַרְעֹה, וְשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע, וּשְׁנָתַיִם הָרָעָב כְּשֶׁבָּא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, הֲרֵי כ"ב שָׁנָה, כְּנֶגֶד כ"ב שָׁנָה שֶׁלֹּא קִיֵּם יַעֲקֹב כִּבּוּד אָב וָאֵם מגילה ט"ז – כ' שָׁנָה שֶׁהָיָה בְּבֵית לָבָן, וּב' שָׁנָה בַדֶּרֶךְ בְּשׁוּבוֹ מִבֵּית לָבָן, שָׁנָה וָחֵצִי בְסֻכּוֹת וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּבֵית אֵל – וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לְלָבָן זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ, לִי הֵן, עָלַי, וְסוֹפִי לִלְקוֹת כְּנֶגְדָּן:

32 גבורות השם פתח ↗

ואולם יש להקשות, למה היה צריך שיהיה יוסף במצרים זמן הרבה, ולמה לא הורד באותה שנה, ויחלום פרעה מיד. ואין זה קשיא, כי כבר ידעת כי הצורה, בעת שנולד הנער, יותר גובר החומר, עד שלא נראה שלימות הצורה בתינוק, ותמיד הולך אחר מעשה נערותו. ואדרבה, הצורה היא בטילה אצל החומר ומשועבד תחתיו. עד שיגדל הנער, ואז גובר הצורה על החומר ומולך עליו, הפך מתחלה, אשר היה החומר מלך, וברשותו ניתן הצורה. לכך מתחלה היה יוסף עבד למצרים בעת נערותו, עד שהיה בן שלשים, ואז נהפך הדבר להיות יוסף מולך עליהם, שהדבר הזה לפי המציאות הוא שיהיה יוסף מושל עליהם בסוף, כאשר תדע מעלת יוסף שהוא כמו צורה אל החומר שגוברת* בסוף.

33 גבורות השם פתח ↗

34 גבורות השם פתח ↗

35 גבורות השם פתח ↗

36 רמב"ן על שמות פתח ↗

וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר כָּתַב ר"א אבן עזרא על שמות ל"ג:י"א חָיָה יְהוֹשֻׁעַ מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים יהושע כד כט, וַחֲכָמִים אָמְרוּ זבחים קיח: כִּי שֶׁבַע שָׁנִים כָּבַשׁ וְשֶׁבַע שָׁנִים חִלֵּק, א"כ הָיָה בֶּן חֲמִשִּׁים וָשֵׁשׁ שָׁנָה, וְאֵיךְ יִקְרָאֵהוּ הַכָּתוּב "נַעַר", וְכָכָה פֵּרוּשׁוֹ, וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שֵׁרוּת נַעַר. וְעַל דַּעְתִּי דֶּרֶךְ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁיִּקָּרֵא כָּל מְשָׁרֵת "נַעַר", כִּי בַּעַל הַשְּׂרָרָה הַנִּכְבָּד הוּא הָאִישׁ, וְהַמְּשָׁרֵת לוֹ יִקָּרֵא "נַעַר", וְכֵן "גֵּחֲזִי נַעֲרוֹ" מלכים ב ד':י"ב, "יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ" שמואל ב ב':י"ד, וְכֵן "עֲשָׂרָה נְעָרִים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב" שם יח טו, כִּי יוֹאָב לֹא יִמְסֹר כֵּלָיו רַק לַאֲנָשִׁים גִּבּוֹרֵי חַיִל שֶׁעָמְדוּ עַל יָדוֹ. וּכְתִיב יהושע ו כב "וְלִשְׁנַיִם הָאֲנָשִׁים הַמְרַגְּלִים אָמַר יְהוֹשֻׁעַ", וּכְתִיב בפסוק שאחריו "וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים" וְגוֹ', מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ מְשָׁרְתֵי הָעֵדָה, מְרַגְּלִים לָהֶם. וְכֵן רַבִּים, וְכֵן "נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו" אסתר ב ב, בֵּאֵר שֶׁהֵם הָאֲנָשִׁים הָעוֹמְדִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתֵי גּוּפוֹ, לֹא מְשָׁרְתֵי הֶחָצֵר. וְא"כ יֹאמַר וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת תָּמִיד שֶׁלֹּא יָמוּשׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל: וְטַעַם בִּן נוּן, בָּא בְּחִירִק תְּמוּרַת סֶגוֹל, וְכֵן "דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶה" משלי ל א, "שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד" יונה ד י, "אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע" דברים כה ב. וְעִם כָּל זֶה אֲנִי תָּמֵהַּ מַדּוּעַ לֹא נִמְלַט בְּשֵׁם הַצַּדִּיק הַזֶּה אֶחָד שֶׁיָּבֹא כַּמִּנְהָג. וַאֲנִי חוֹשֵׁב כִּי נָהֲגוּ לִקְרוֹתוֹ כֵּן לְכָבוֹד, כִּי הָיָה הַגָּדוֹל בְּתַלְמִידֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְיִקְרְאוּ לוֹ בִּינוּן, כְּלוֹמַר הַנָּבוֹן, כִּי אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹהוּ, אוֹ יִהְיֶה עִנְיָנוֹ יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהַבִּינָה מוֹלִיד, יַעֲשׂוּ "נוּן" מִלְּשׁוֹן "לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ" תהלים עב יז:

37 גבורות השם פתח ↗

38 גבורות השם פתח ↗

וכן ישראל היו כך, בתחלה היו ישראל במצרים קודם שלימותם, והיה החומר, הם המצרים, מושל עליהם, כאשר אמרנו לך פעמים הרבה. ואחר שהיו בשלימות, היו יוצאים אל החירות להיות מושלים עליהם, כאשר ראוי לפי המציאות וסדר הנמצא. ולפיכך היה צריך להיות* יוסף עבד מתחלה, עד אחר כך היה יוצא לחירות לגמרי, ובזה היה ליוסף דמיון אל כלל ישראל. וזה הדבר ברור כי נקראו כל ישראל על שם יוסף, כי יש דמיון ליוסף אל כלל ישראל. ולפיכך אשר אירע לכלל ישראל אירע ליוסף; כי יוסף תחלה עבד למצרים, ואחר כך מלך עליהם, וכן ישראל. והיה ירידה ליוסף מיוחדת, וירידה לישראל מיוחדת, ודבר זה מובן.

39 גבורות השם פתח ↗

40 גבורות השם פתח ↗

41 גבורות השם פתח ↗

42 רש"י על תהילים פתח ↗

רֹעֵה יִשְׂרָאֵל. מַנְהִיגָם וּפַרְנָס שֶׁלָּהֶם: יוֹסֵף. וְכָל יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים עַל שֵׁם יוֹסֵף, לְפִי שֶׁהוּא פִּרְנְסָם וְכִלְכְּלָם בִּימֵי הָרָעָב בראשית מז:יב: יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְגוֹ׳״ שמות כה:כב: הוֹפִיעָה. הַרְאֵה גְּבוּרָתְךָ:

43 גבורות השם פתח ↗

44 גבורות השם פתח ↗

45 גבורות השם פתח ↗

46 רש"י על בראשית פתח ↗

47 גבורות השם פתח ↗

ודע עוד גודל ההשגחה הנפלאה בענין הירידה הזאת של יוסף, כאשר היה נמכר יוסף להביא אותו לענין העבדות, אמרו בבראשית רבה פד, כב "והמדינים מכרו אותו" בראשית לז, לו, כמה אוניות נכתבו עליו, רבי יודן אומר, ארבע; אחיו לישמעאלים, וישמעאלים לסוחרים, וסוחרים למדינים, ומדינים מכרו אותו למצרים. רבי הונא אומר, חמש; מדינים מכרו אותו לדמוסייא של מדינה, עד כאן.

48 גבורות השם פתח ↗

49 רש"י על בראשית פתח ↗

בן זקנים. שֶׁנּוֹלַד לוֹ לְעֵת זִקְנָתוֹ. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם בַּר חַכִּים הוּא לֵהּ – כָּל מַה שֶּׁלָּמַד מִשֵּׁם וָעֵבֶר מָסַר לוֹ. דָּ"אַ, שֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁלוֹ דּוֹמֶה לוֹ: פסים. לְשׁוֹן כְּלִי מֵילָת, כְּמוֹ כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, וּכְמוֹ כְּתֹנֶת הַפַּסִּים דְּתָמָר וְאַמְנוֹן, וּמִ"אַ עַ"שֵׁ צָרוֹתָיו, שֶׁנִּמְכַּר לְפוֹטִיפַר וְלַסּוֹחֲרִים וְלַיִּשְׁמְעֵאלִים וְלַמִּדְיָנִים:

50 גבורות השם פתח ↗

ביארו בזה, כי לא היה ראוי שיהיה יוסף יוצא מחזקתו הראשונה, אשר היה בארץ כנען בחשיבות היותר גדול מאוד, ועכשיו לעבד נמכר יוסף, אלא שהיה על ידי אמצעים מוכנים לזה. וזה כי ישמעאל הוא שקרוב קצת אל בני יעקב, שהם גם כן זרע אברהם בראשית כה, יב, הנה יצא מרשות בני יעקב קצת על ידי אמצעי מוכן. ומן ישמעאלים לסוחרים, והסוחרים גם כן ישמעאלים הם, שמצינו פעמים הרבה בישמעאלים שהם סוחרים, שבכל מקום שאמר בתלמוד "ההוא טייעא" רצה לומר סוחר ישמעאל. והנה זה יציאה יותר מרשות בני יעקב, מפני כי הסוחר דרכו למכור לאחר, והיה יוצא* מרשות בני יעקב לרשות אחר. ואחר כך יצא מן הסוחרים אל מדינים, והנה יצא על ידי סוחרים מידם של ישמעאלים, מתרחק יותר מבני יעקב. ודוקא למדינים, כי מדינים גם כן מזרע הגר המצרית על דעת רז"ל ב"ר סא, ד "ויקח אשה ושמה קטורה" בראשית כה, א, והיא הגר, וכתיב שם פסוק ב "ותלד את מדין". והנה גם כן הם זרע אברהם, אלא שאינם כל כך קרובים אל אברהם כמו ישמעאל, שכן בקבורתו* כתיב בראשית כה, ט "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו". והיה בישמעאל דבר מה בחשיבות ובגדולה, שהיה דומה לאברהם ולזרע אברהם, והכתוב מיחס את תולדותיו בראשית כה, יב-יח. ולפיכך מן ישמעאל יצא אל מדין, וממדין יצא אל מצרים, והיו כאן ארבע שטרות, שהיו לו ד' רשויות עד שבא למצרים.

50 עירובין פתח ↗

וְנִמְלַךְ וּמְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר: שִׁמְךָ כִּשְׁמִי וְשֵׁם אִשְׁתְּךָ כְּשֵׁם אִשְׁתִּי — פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ! הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם ״וְכָתַב לָהּ״ כְּתִיב — בָּעִינַן כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ, הָכָא ״וְעָשָׂה לָהּ״ כְּתִיב — בָּעִינַן עֲשִׂיָּיה לִשְׁמָהּ, עֲשִׂיָּיה דִידַהּ מְחִיקָה הִיא. אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁאֵין בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר כְּמוֹתוֹ, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? שֶׁלֹּא יָכְלוּ חֲבֵירָיו לַעֲמוֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ. שֶׁהוּא אוֹמֵר עַל טָמֵא טָהוֹר וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים, עַל טָהוֹר טָמֵא וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים. תָּנָא: לֹא רַבִּי מֵאִיר שְׁמוֹ אֶלָּא רַבִּי נְהוֹרַאי שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ רַבִּי מֵאִיר? שֶׁהוּא מֵאִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה. וְלֹא נְהוֹרַאי שְׁמוֹ אֶלָּא רַבִּי נְחֶמְיָה שְׁמוֹ, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נְהוֹרַאי? שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה. אָמַר רַבִּי: הַאי דִּמְחַדַּדְנָא מֵחַבְרַאי דַּחֲזִיתֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מֵאֲחוֹרֵיהּ, וְאִילּוּ חֲזִיתֵיהּ מִקַּמֵּיהּ הֲוָה מְחַדַּדְנָא טְפֵי — דִּכְתִיב: ״וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תַּלְמִיד הָיָה לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר וְסוֹמְכוֹס שְׁמוֹ, שֶׁהָיָה אוֹמֵר עַל כׇּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל טוּמְאָה אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה טַעֲמֵי טוּמְאָה, וְעַל כׇּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל טׇהֳרָה אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה טַעֲמֵי טׇהֳרָה. תָּנָא: תַּלְמִיד וָתִיק הָיָה בְּיַבְנֶה שֶׁהָיָה מְטַהֵר אֶת הַשֶּׁרֶץ בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים טְעָמִים. אָמַר רָבִינָא, אֲנִי אָדוּן וַאֲטַהֲרֶנּוּ: וּמָה נָחָשׁ שֶׁמֵּמִית וּמַרְבֶּה טוּמְאָה — טָהוֹר, שֶׁרֶץ שֶׁאֵין מֵמִית וּמַרְבֶּה טוּמְאָה — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! וְלָא הִיא — מַעֲשֶׂה קוֹץ בְּעָלְמָא קָעָבֵיד. אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, הַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן, וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, מִפְּנֵי מָה זָכוּ בֵּית הִלֵּל לִקְבּוֹעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָן? מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין וַעֲלוּבִין הָיוּ, וְשׁוֹנִין דִּבְרֵיהֶן וְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּקְדִּימִין דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיהֶן. כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, שֶׁהָלְכוּ זִקְנֵי בֵּית שַׁמַּאי וְזִקְנֵי בֵּית הִלֵּל לְבַקֵּר אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן הַחוֹרָנִית וּמְצָאוּהוּ יוֹשֵׁב רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: אִי מִשָּׁם רְאָיָה?! אַף הֵן אָמְרוּ לוֹ: אִם כָּךְ הָיִיתָ נוֹהֵג, לֹא קִיַּימְתָּ מִצְוַת סוּכָּה מִיָּמֶיךָ. לְלַמֶּדְךָ שֶׁכׇּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, וְכׇל הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ. כׇּל הַמְחַזֵּר עַל הַגְּדוּלָּה — גְּדוּלָּה בּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ, וְכׇל הַבּוֹרֵחַ מִן הַגְּדוּלָּה — גְּדוּלָּה מְחַזֶּרֶת אַחֲרָיו, וְכׇל הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה — שָׁעָה דּוֹחַקְתּוֹ, וְכׇל הַנִּדְחֶה מִפְּנֵי שָׁעָה — שָׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. הַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא. נִמְנוּ וְגָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, עַכְשָׁיו שֶׁנִּבְרָא — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. וְאָמְרִי לַהּ: יְמַשְׁמֵשׁ בְּמַעֲשָׂיו. מַתְנִי׳ הַקּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ. וְאָרִיחַ, חֲצִי לְבֵנָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. דַּיָּיהּ לַקּוֹרָה שֶׁתְּהֵא רְחָבָה טֶפַח כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ לְרׇחְבּוֹ. רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ וּבְרִיאָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רְחָבָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּרִיאָה. הָיְתָה שֶׁל קַשׁ וְשֶׁל קָנִים — רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא שֶׁל מַתֶּכֶת. עֲקוּמָּה — רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא פְּשׁוּטָה, עֲגוּלָּה — רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא מְרוּבַּעַת. כֹּל שֶׁיֵּשׁ בְּהֶיקֵּיפוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים יֵשׁ בּוֹ רוֹחַב טֶפַח.

51 גבורות השם פתח ↗

52 גבורות השם פתח ↗

52 שבת פתח ↗

דְּלָא מִקַּנַּח לְכוּ בְּחַסְפָּא, וְלָא קְטִיל לְכוּ כִּינָּא אַמָּנַיְיכוּ, וְלָא שְׁלִיף לְכוּ יַרְקָא וַאֲכִיל לְכוּ מִכִּישָּׁא דְּאָסַר גִּינָּאָה. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא שְׁכִיחַתְּ קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, דִּמְחַדְּדָן שְׁמַעְתָּתֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֵיזִיל לְגַבֵּיהּ? דְּכִי אָזֵילְנָא לְגַבֵּיהּ מוֹתִיב לִי בְּמִילֵּי דְעָלְמָא. אָמַר לִי: מַאן דְּעָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא לָא לִיתֵּיב בְּהֶדְיָא, וְלָא לִיטְרַח טְפֵי — דְּהַאי כַּרְכַּשְׁתָּא אַתְּלָת שִׁינֵּי יָתֵיב, דִילְמָא מִשְׁתַּמְטִי שִׁינֵּי דְכַרְכַּשְׁתָּא וְאָתֵי לִידֵי סַכָּנָה. אֲמַר לֵיהּ: הוּא עָסֵיק בְּחַיֵּי דִּבְרִיָּיתָא וְאַתְּ אָמְרַתְּ בְּמִילֵּי דְעָלְמָא?! כׇּל שֶׁכֵּן זִיל לְגַבֵּיהּ. הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר וָחֶרֶס, רַב הוּנָא אָמַר: מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר וְאֵין מְקַנֵּחַ בַּחֶרֶס, וְרַב חִסְדָּא אָמַר: מְקַנֵּחַ בַּחֶרֶס וְאֵין מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר. מֵיתִיבִי: הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר וָחֶרֶס — מְקַנֵּחַ בַּחֶרֶס וְאֵין מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר, תְּיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא! תַּרְגְּמַהּ רַפְרָם בַּר פָּפָּא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא אַלִּיבָּא דְרַב הוּנָא: בְּאוֹגְנֵי כֵּלִים. הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר וַעֲשָׂבִים, רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא, חַד אָמַר: מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר וְאֵין מְקַנֵּחַ בָּעֲשָׂבִים, וְחַד אָמַר: מְקַנֵּחַ בָּעֲשָׂבִים וְאֵין מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר. מֵיתִיבִי: הַמְקַנֵּחַ בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ שִׁינָּיו הַתַּחְתּוֹנוֹת נוֹשְׁרוֹת! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּלַחִין, הָא בִּיבֵשִׁין. הַנִּצְרָךְ לִפָּנוֹת וְאֵינוֹ נִפְנֶה, רַב חִסְדָּא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: רוּחַ רָעָה שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, וְחַד אָמַר: רוּחַ זוּהֲמָא שׁוֹלֶטֶת בּוֹ. תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר רוּחַ זוּהֲמָא שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, דְּתַנְיָא: הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו וְאוֹכֵל — דּוֹמֶה לְתַנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ עַל גַּב אֶפְרוֹ, וְזוֹ הִיא תְּחִלַּת רוּחַ זוּהֲמָא. הוּצְרַךְ לִיפָּנוֹת וְאֵינוֹ יָכוֹל לִיפָּנוֹת, אָמַר רַב חִסְדָּא: יַעֲמוֹד וְיֵשֵׁב, יַעֲמוֹד וְיֵשֵׁב. רַב חָנָן מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: יִסְתַּלֵּק לִצְדָדִין. רַב הַמְנוּנָא אָמַר: יְמַשְׁמֵשׁ בִּצְרוֹר בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְרַבָּנַן אָמְרִי: יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: כׇּל שֶׁכֵּן דְּכִי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ לָא מִפְּנֵי! אֲמַר לֵיהּ: יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִדְּבָרִים אֲחֵרִים. אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: לְדִידִי חֲזֵי לִי הַהוּא טַיָּיעָא דְּקָם וְיָתֵיב וְקָם וְיָתֵיב עַד דְּשָׁפֵךְ כְּקִדְרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לִסְעוּדַת קֶבַע, יְהַלֵּךְ עֶשֶׂר פְּעָמִים שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע אַמּוֹת, וְאָמְרִי לַהּ: אַרְבַּע פְּעָמִים שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְנִפְנֶה, וְנִכְנָס וְיֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. מַתְנִי׳ חֶרֶס — כְּדֵי לִיתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּדֵי לַחְתּוֹת בּוֹ אֶת הָאוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּדֵי לְקַבֵּל בּוֹ רְבִיעִית. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: ״לֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד״. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: מִשָּׁם רְאָיָה? ״וְלַחְשׂוֹף מַיִם מִגֶּבֶא״. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: שִׁיעוּרָא דְרַבִּי מֵאִיר נְפִישׁ, אוֹ שִׁיעוּרָא דְרַבִּי יוֹסֵי נְפִישׁ? מִסְּבָרָא — שִׁיעוּרָא דְרַבִּי יוֹסֵי נְפִישׁ, וּמִקְּרָא — שִׁיעוּרָא דְרַבִּי מֵאִיר נְפִישׁ. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ שִׁיעוּרָא דְרַבִּי יוֹסֵי נְפִישׁ, לָיֵיט לַהּ בְּמָנָא זוּטְרָא, וַהֲדַר לָיֵיט לַהּ בְּמָנָא רַבָּה?! אָמַר אַבָּיֵי: מַתְנִיתִין נָמֵי לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיקִידָה גְּדוֹלָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשָּׁם רְאָיָה. שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי מֵאִיר! וְרַבִּי מֵאִיר ״לָא מִיבַּעְיָא״ קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא מִידֵּי דַּחֲשִׁיב לְאִינָשֵׁי דְּלָא לִישְׁתְּכַח לֵיהּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ מִידֵּי דְּלָא חֲשִׁיב לְאִינָשֵׁי לָא לִישְׁתְּכַח לֵיהּ. הדרן עלך המוציא יין מַתְנִי׳ אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִנַּיִין לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמְּטַמְּאָה בְּמַשָּׂא כְּנִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ״ — מָה נִדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא. גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְנָפַל, אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּבוֹנֶה.

52 חולין פתח ↗

אֶלָּא מָקוֹם הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ, אַף אֲנִי מָקוֹם הִנִּיחוּ לִי אֲבוֹתַי לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ. מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאָמַר דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁאֵין מְזִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְנִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְחִיחִין אוֹתוֹ. מַאן דְּאָמַר ״מְזִיחִין״ – כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן״, וּמַאן דְּאָמַר ״אֵין מַזְנִיחִין״ – דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה׳״, וּמַאן דְּאָמַר ״מַזְחִיחִין״ – דִּתְנַן: מִשֶּׁרַבּוּ זְחוּחֵי הַלֵּב רַבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. מַתְקֵיף לַהּ יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּבֵית שְׁאָן לָאו מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא? וְהָכְתִיב: ״וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ״! אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: הַרְבֵּה כְּרַכִּים כְּבָשׁוּם עוֹלֵי מִצְרַיִם, וְלֹא כְּבָשׁוּם עוֹלֵי בָּבֶל. וְקָסָבַר: קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִדְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִדְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, וְהִנִּיחוּם כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ עֲלֵיהֶן עֲנִיִּים בַּשְּׁבִיעִית. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: וְהָא רַבִּי מֵאִיר עָלֶה בְּעָלְמָא הוּא דְּאָכֵיל! אֲמַר לֵיהּ: מֵאֲגוּדָּה אַכְלֵיהּ, וּתְנַן: יָרָק הַנֶּאֱגָד מִשֶּׁיֵּאָגֵד. וְדִלְמָא לָאו אַדַּעְתֵּיהּ? הַשְׁתָּא, בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! וְדִלְמָא עִישֵּׂר עֲלֵיהֶם מִמָּקוֹם אַחֵר? לֹא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף. וְדִלְמָא נָתַן עֵינָיו בְּצַד זֶה וְאָכַל בְּצַד אַחֵר? אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מַאן גַּבְרָא רַבָּה קָמַסְהֵיד עֲלֵיהּ. מַאי בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים? דְּרַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר הֲוָה קָאָזֵיל לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִין, פְּגַע בֵּיהּ בְּגִינַּאי נַהֲרָא. אֲמַר לֵיהּ: גִּינַּאי, חֲלוֹק לִי מֵימֶךָ וְאֶעֱבוֹר בָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֶךָ וַאֲנִי הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנִי, אַתָּה סָפֵק עוֹשֶׂה סָפֵק אִי אַתָּה עוֹשֶׂה, אֲנִי וַדַּאי עוֹשֶׂה. אֲמַר לֵיהּ: אִם אִי אַתָּה חוֹלֵק גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ בְּךָ מַיִם לְעוֹלָם. חֲלַק לֵיהּ. הֲוָה הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה דָּארֵי חִיטֵּי לְפִיסְחָא, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דִּבְמִצְוָה עָסֵיק. חֲלַק לֵיהּ. הֲוָה הָהוּא טַיָּיעָא דִּלְוָוה בַּהֲדַיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דְּלָא לֵימָא: ״כָּךְ עוֹשִׂים לִבְנֵי לְוִיָּה״, חֲלַק לֵיהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה נְפִישׁ גַּבְרָא מִמֹּשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון, דְּאִילּוּ הָתָם חַד זִימְנָא, וְהָכָא תְּלָתָא זִימְנִין. וְדִלְמָא הָכָא נָמֵי חֲדָא זִימְנָא? אֶלָּא כְּמֹשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון. אִקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא, רְמוֹ לֵיהּ שְׂעָרֵי לְחַמְרֵיהּ, לָא אֲכַל.

53 גבורות השם פתח ↗

54 גבורות השם פתח ↗

55 גבורות השם פתח ↗

56 גבורות השם פתח ↗

57 רמב"ן על בראשית פתח ↗

וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל הַקָּרוֹב בְּדֶרֶךְ הַפְּשָׁט כִּי הַכָּתוּב יְסַפֵּר בִּבְנֵי הַצַּדִּיקִים תּוֹלְדֹתָם וּמִסְפַּר חַיֵּיהֶם, לְהוֹדִיעַ כִּי זֶרַע צַדִּיקִים יְבֹרָךְ. וְלֹא סִפֵּר יְמֵי עֵשָׂו כִּי חָיָה יוֹתֵר מִיַּעֲקֹב, וּכְבָר נִשְׁלַם הַסִּפּוּר בְּמוֹת יַעֲקֹב, וְלֹא רָצָה לַחְזֹר אֵלֶּה חַיֵּי עֵשָׂו שֶׁכְּבָר הִזְכִּיר תּוֹלְדוֹתָיו בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לָהֶם. וּבְמִדְרָשׁ רַבּוֹתֵינוּ בְּסִפּוּר יְמֵי יִשְׁמָעֵאל טְעָמִים רַבִּים עיין מגילה יז, וְהַנָּכוֹן שֶׁבָּהֶם שֶׁהָיָה צַדִּיק בַּעַל תְּשׁוּבָה, וְסִפֵּר בּוֹ כְּדֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים: וַיִּגְוַע לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על בראשית כ"ה:י"ז לֹא נֶאֶמְרָה גְוִיעָה אֶלָּא בַּצַּדִּיקִים. וּבַגְּמָרָא ב"ב טז הִקְשׁוּ, וְהָא דּוֹר הַמַּבּוּל נֶאֱמַר בָּהֶם גְּוִיעָה, "וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ וְגוֹ' וְכֹל הָאָדָם" בראשית ז':כ"א, "כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע" בראשית ו':י"ז, וּמְתָרֵץ גְּוִיעָה וַאֲסִיפָה קָאָמְרִינַן. כַּוָּנָתָם כִּי הַגְּוִיעָה – מִיתָה בְּלֹא חֹלִי מַכְאִיב וּבְלֹא יִסּוּרִין, וְאֵין זוֹכִין לָהּ אֶלָּא הַצַּדִּיקִים, וְאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל הַהֲפוּכִים כְמוֹ רָגַע וְלֹא חָלוּ בָּהֶם יָדַיִם, וְכֵן מֵתֵי מִדְבָּר, וְעַל כֵּן אָמַר בָּהֶם גְּוִיעָה, "בִּגְוַע אַחֵינוּ" במדבר כ ג, וְכֵן "וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ" יהושע כב כ, שֶׁלֹּא הֵמִית אוֹתוֹ עֲוֹנוֹ פִּתְאוֹם. אֲבָל כְּשֶׁיַּזְכִּיר הַכָּתוּב כֵּן עִם זִכְרוֹן הַמִּיתָה, כְּמִלַּת וַיֵּאָסֵף אוֹ וַיָּמָת תִּרְמֹז לְמִיתַת הַצַּדִּיקִים. וּלְשׁוֹן בראשית רבה ס"ב:א' "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם" בראשית כ"ה:ח' אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַי, הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מִתְיַסְּרִין בְּחֹלִי מֵעַיִם בַּעֲשָׂרָה וּבְעֶשְׂרִים יוֹם, לוֹמַר שֶׁהַחֹלִי מְמָרֵק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמְרָה בּוֹ גְּוִיעָה מֵת בְּחֹלִי מֵעַיִם. וְשָׁם בראשית ו':י"ז אָמְרוּ, בְּ"כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע" – יִצְמֹק. וְיֵרָאֶה שֶׁמִּלַּת גְּוִיעָה אֶצְלָם "הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו" זכריה יד יב, וְכֵן דַּעַת אוּנְקְלוֹס תרגום אונקלוס על בראשית כ"ה:י"ז שֶׁתִּרְגֵּם בְּכָאן "וְאִתְנְגִיד", וְהוּא הָעִלּוּף, כִּלְשׁוֹן אִתְנְגִיד וְאִתְּפַח סנהדרין לט, יָכוֹל יְשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה נְגִידִים ב"ק סז, וְנֶאֱמַר כֵּן בַּמַּבּוּל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בראשית ז':כ"ג "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם", וְנֶאֱמַר "וַיִּגְוַע וַיָּמָת" כְּגֶבֶר יֶחֱלָשׁ וְיָמוּת, וְהִיא מִיתָה בַּצַּדִּיקִים:

58 גבורות השם פתח ↗

59 גבורות השם פתח ↗

ורב הונא שאמר חמש, דעתו כי אין ראוי להיות מושל עליו מצרי* מיד, כי ישמעאלים היו הרבה, וכן סוחרים היו הרבה, וכן מדינים היו הרבה. וידוע כי כאשר אדם אחד משועבד להרבה, אין זה כמו אילו היה משועבד לאחד, שזה יותר שיעבוד, כי עבד שהוא לרבים אינו עבד גמור, שאין נקרא עבדות רק המשועבד לאחד, והוא עושה צרכו, אבל לרבים, הוא עושה צרכי רבים, ואין זה עבדות, כי אף חשוב הוא עושה צרכי רבים לפעמים. ולפיכך אמר כי מכרו אותו אל דמוסיא של מדינה, והוא ממונה על המדינה, עוסק בצרכי המדינה, וקנה את יוסף, ויש לו כח רבים במה שהוא ממונה על רבים, ומכל מקום דומה קצת ליחיד. ואחר כך מכר אותו אל פוטיפר היחיד, ולפיכך יצא מיד המדינים אל הפקיד הממונה על המדינה.

60 גבורות השם פתח ↗

61 תוספות על ברכות פתח ↗

רב אשי עביד כברייתא - ירושלמי לא יעמוד ויתפלל אלא מתוך דבר הלכה א"ר ירמיה העוסק בצרכי צבור כעוסק בדברי תורה דמי:

62 גבורות השם פתח ↗

63 רש"י על במדבר פתח ↗

וישלח ישראל מלאכים. וּבְמָקוֹם אַחֵר תּוֹלֶה הַשְּׁלִיחוּת בְּמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת" דברים ב', וְכֵן "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" במדבר כ', וּבְיִפְתָּח הוּא אוֹמֵר שופטים י"א "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" וְגוֹ', הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ צְרִיכִין זֶה לָזֶה, זֶה נוֹעֵל וְזֶה פוֹתֵחַ, שֶׁמֹּשֶׁה הוּא יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵם מֹשֶׁה, לוֹמַר לְךָ שֶׁנְּשִׂיא הַדּוֹר הוּא כְּכָל הַדּוֹר, כִּי הַנָּשִׂיא הוּא הַכֹּל תנחומא:

64 גבורות השם פתח ↗

65 רש"י על בראשית פתח ↗

וישתחו ישראל. תַּעֲלָא בְּעִידָּנֵיהּ סְגִיד לֵיהּ: על ראש המטה. הָפַךְ עַצְמוֹ לְצַד הַשְּׁכִינָה. מִכָּאן אָמְרוּ שֶׁהַשְּׁכִינָה לְמַעְלָה מֵרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה שבת י"ב, נדרים מ'; דָּ"אַ עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה – עַל שֶׁהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה וְלֹא הָיָה בָהּ רֶשַׁע, שֶׁהֲרֵי יוֹסֵף מֶלֶךְ הוּא, וְעוֹד שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם, וַהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בְּצִדְקוֹ:

66 גבורות השם פתח ↗

ובמדריגות אלו היה יוצא יוסף מרשות יעקב להיות משעבדים בו המצרים, אשר הם נמשלים כחומר אל יוסף, שהיה* עיקר הצורה של בני יעקב. כל זה רמזו חכמים ז"ל במדרש שלהן אשר ידעו פירוש התורה. ויש באלו ארבע אוניות עוד דברים מופלאים בחכמה, ואין להאריך כי הם דברים נסתרים. אבל פירוש דבריהם שיוסף היה יוצא מרשות יעקב על יד אמצעים מוכנים לזה.

67 גבורות השם פתח ↗

68 גבורות השם פתח ↗

69 גבורות השם פתח ↗

70 רש"י על בראשית פתח ↗

אלה בני לאה, ואת דינה בתו. הַזְּכָרִים תָּלָה בְלֵאָה וְהַנְּקֵבוֹת תָּלָה בְיַעֲקֹב, לְלַמֶּדְךָ, אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר, אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת נְקֵבָה: שלשים ושלש. וּבִפְרָטָן אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם, אֶלָּא זוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁנּוֹלְדָה בֵין הַחוֹמוֹת בִּכְנִיסָתָן לָעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם – לֵדָתָהּ בְּמִצְרַיִם וְאֵין הוֹרָתָהּ בְּמִצְרַיִם:

71 גבורות השם פתח ↗

וכאשר תתבונן על גודל השגחה עוד בירידתם למצרים, אין לאחר ולא להקדים ביאתן, כי עם ביאתן למצרים היו ע' נפש, כי יוכבד נולדה בין החומות. שכבר אמרנו לך כי לא היה ראוי השעבוד והירידה למצרים רק עד שהיו שבעים נפש, כי ישראל משתתפים לאומות במספר הזה שהוא שבעים, רק כי האומות הם שבעים אומות, ובבני יעקב היו שבעים פרטים בלבד. והטעם ידוע למבינים, כי האומות יש בהם הרבוי, ולפיכך מספרם שבעים אומות, שכל אומה יש בה רבוי. וישראל אומה יחידית פרטית, ולפיכך היה מספר שלהם רק שבעים פרטים, וזהו מעלת ישראל שהיא אומה יחידית. וכאשר היו שבעים נפש, שהיה נמצא המספר הזה שבו נשתתפו ישראל והאומות, שהוא מספר שבעים, אז היה התגברות מצרים על ישראל. ולפיכך באותה שעה שבאו מצרימה, והתחיל השיעבוד, היו שבעים נפש, לא קודם ולא אחר כך. אלא שהקדים לבא יוסף לשם, והוא לטעם אשר אמרנו, שכמו שהיו ישראל משועבדים במצרים מפני שישראל הם כמו הצורה ומצרים הם החומר, וכך יש ליוסף קדימה יותר, מצד שהיה קדוש נבדל מן העריות, לכך הקדים לבא לשם, שהיה ליוסף קדימה בענין זה על השבטים, ומצד אותה קדימה הקדים לבא. וכמו שנעשה ליוסף, תחלה היה עבד, ואחר כך יצא להיות מלך, וכן לישראל.

72 גבורות השם פתח ↗

73 רמב"ן על במדבר פתח ↗

אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל – כְּבָר הִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי שִׁבְעִים אֻמּוֹת הֵן בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן, וְיֵשׁ לְכָל אַחַת וְאַחַת מַזָּל בָּרָקִיעַ וְשַׂר לְמַעְלָה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּדָנִיֵּאל י, יג: ״וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס״, וּכְתִיב שם אֵצֶל מַלְכֵי פָרַס, וְכֵן ״וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא״ שם פסוק כ. וְהוּא שֶׁנֶּאֱמַר ישעיהו כד, כא: ״יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם״ מכילתא שירה ב. וְאָמְרוּ סוכה נה כִּי פָּרֵי הֶחָג יִרְמְזוּ בָּהֶם, וּבְפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פרק כד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשִׁבְעִים מַלְאָכִים הַסּוֹבְבִים כִּסֵּא כְבוֹדוֹ: ״בּוֹאוּ וּנְבַלְבֵּל לְשׁוֹנָם״. וְלָכֵן הָיָה הַמִּסְפָּר בְּיוֹרְדֵי מִצְרַיִם שִׁבְעִים, וְצִוָּה הַמִּסְפָּר הַזֶּה בְּשׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי הַמִּסְפָּר הַזֶּה יִכְלֹל כָּל הַדֵּעוֹת בִּהְיוֹתוֹ כּוֹלֵל כָּל הַכֹּחוֹת וְלֹא יִפָּלֵא מֵהֶם כָּל דָּבָר. וְכֵן בְּמַתַּן תּוֹרָה ״וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״ שמות כד, א, כִּי רָאוּי בַּמִּסְפָּר הַשָּׁלֵם הַזֶּה שֶׁיִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶם כְּבוֹד הַשְּׁכִינָה כַּאֲשֶׁר הִיא בַּמַּחֲנֶה הָעֶלְיוֹן, כִּי יִשְׂרָאֵל צִבְאוֹת הַשֵּׁם בָּאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה אָרוֹן וְכַפֹּרֶת וּמִשְׁכָּן בִּדְמוּת הַמְשַׁמְּשִׁין בַּמָּרוֹם, וְנַעֲשׂוּ הַדְּגָלִים בְּדִמְיוֹן הַמֶּרְכָּבָה אֲשֶׁר רָאָה יְחֶזְקֵאל לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם בָּאָרֶץ כַּאֲשֶׁר הִיא שְׁכִינָה בַּשָּׁמַיִם. וְהִנֵּה מֹשֶׁה עַל גַּבֵּי שִׁבְעִים זְקֵנִים רֶמֶז לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְקִבְּלוּ רַבּוֹתֵינוּ סנהדרין ב כִּי כָל סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה הַיּוֹשֶׁבֶת בְּבֵית הַשֵּׁם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשִׁכְנוֹ שָׁם כֵּן יִהְיֶה מִנְיָנָם שִׁבְעִים, וְהַנָּשִׂיא עַל גַּבֵּיהֶם כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, וְהִנֵּה הֵם שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְכֵן הָאוֹתִיּוֹת בַּשֵּׁם הַגָּדוֹל הַמְפֹרָשׁ שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם כְּנֶגֶד הַשָּׂרִים וְהַשֵּׁם הַמְיֻחָד שֶׁהוּא אָדוֹן יָחִיד עַל כֻּלָּם. וְלָזֶה יִרְמֹז הַכָּתוּב בְּאָמְרוֹ: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט״ תהלים פב, א, כִּי הַשְּׁכִינָה עִמָּהֶם לְהַסְכִּים עַל יָדָם. וְאָמַר הַכָּתוּב: ״עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל״ שם פסוק ב, יַזְהִיר בָּהֶם אַחֲרֵי שֶׁהַשֵּׁם הַנִּכְבָּד עִמָּהֶם בִּדְבַר הַמִּשְׁפָּט אֵיךְ לֹא תִירְאוּ מִמֶּנּוּ לְהַטּוֹת הַמִּשְׁפָּט, כְּטַעַם ״הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי״ ישעיהו סה, ג. וְאוֹמֵר עוֹד תהלים פב, ו: ״אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם״, כִּי מִסְפַּרְכֶם כְּמִסְפַּר שָׂרֵי מַעְלָה וְאָדוֹן הַיָּחִיד, וְאָמַרְתִּי שֶׁתֵּשְׁבוּ מוֹשַׁב אֱלֹהִים בָּאָרֶץ. אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁגּוֹרַשׁ מִמְּקוֹמוֹ הַנִּכְבָּד וּמֵת, כֵּן תִּתְגָּרְשׁוּ מִבֵּית הַשֵּׁם וְתָמוּתוּ, וּכְאַחַד הַשָּׂרִים שֶׁל מַעְלָה הֱיִיתֶם וְתִפְּלוּ מִן הַמַּעֲלָה הַהִיא. וּכְבָר הִזְכַּרְתִּי מִן הָעִנְיָן הַזֶּה בְּסֵדֶר ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים״ שמות כא, ו:

74 גבורות השם פתח ↗

75 רש"י על במדבר פתח ↗

ויקר. לְשׁוֹן עֲרַאי, לְשׁוֹן גְּנַאי, לְשׁוֹן טֻמְאַת קֶרִי, כְּלוֹמַר בְּקֹשִׁי וּבְבִזָּיוֹן, וְלֹא הָיָה נִגְלֶה אֵלָיו בַּיּוֹם אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְהַרְאוֹת חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בראשית רבה נ"ב: את שבעת המזבחת. שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת עָרַכְתִּי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת, אָמַר לְפָנָיו אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ בָּנוּ לְפָנֶיךָ שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת וַאֲנִי עָרַכְתִּי כְּנֶגֶד כֻּלָּן, אַבְרָהָם בָּנָה אַרְבָּעָה — "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" בראשית י"ב, "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה" וְגוֹ' שם, "וַיֶּאֱהַל אַבְרָהָם" וְגוֹ' שם י"ג, וְאֶחָד בְּהַר הַמּוֹרִיָּה; וְיִצְחָק בָּנָה אֶחָד — "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ" וְגוֹ' שם כ"ו, וְיַעֲקֹב בָּנָה שְׁתַּיִם, אֶחָד בִּשְׁכֶם וְאֶחָד בְּבֵית אֵל: ואעל פר ואיל במזבח. וְאַבְרָהָם לֹא הֶעֱלָה אֶלָּא אַיִל אֶחָד תנחומא צו:

76 רש"י על בראשית פתח ↗

כל הנפש הבאה ליעקב. שֶׁיָּצְאוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לָבֹא לְמִצְרַיִם; וְאֵין "הַבָּאָה" זוֹ לְשׁוֹן עָבָר אֶלָּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְּמוֹ בָּעֶרֶב הִיא בָאָה אסתר ב' ד', וּכְמוֹ וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן בראשית כ"ט, לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַטָּה בָּאָלֶ"ף, לְפִי שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ לָבֹא מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ, וְהַשֵּׁנִי, כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים – הוּא לְשׁוֹן עָבָר, לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַעְלָה בַּבֵּי"ת, לְפִי שֶׁמִּשֶּׁבָּאוּ שָׁם הָיוּ שִׁבְעִים, שֶׁמָּצְאוּ שָׁם יוֹסֵף וּשְׁנֵי בָנָיו, וְנִתּוֹסְפָה לָהֶם יוֹכֶבֶד בֵּין הַחוֹמוֹת. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר תְּאוֹמוֹת נוֹלְדוּ עִם הַשְּׁבָטִים, צְרִיכִים אָנוּ לוֹמַר שֶׁמֵּתוּ לִפְנֵי יְרִידָתָן לְמִצְרַיִם, שֶׁהֲרֵי לֹא נִמְנוּ כָאן; מָצָאתִי בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, עֵשָׂו שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, לְשׁוֹן רַבִּים, לְפִי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין לֶאֱלֹהוּת הַרְבֵּה; יַעֲקֹב שִׁבְעִים הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נֶפֶשׁ, לְפִי שֶׁהָיָה עוֹבְדִים לְאֵל אֶחָד:

77 רש"י על במדבר פתח ↗

78 גבורות השם פתח ↗

79 רש"י על דברים פתח ↗

בהנחל עליון גוים. כְּשֶׁהִנְחִיל הַקָּבָּ"ה לְמַכְעִיסָיו אֶת חֵלֶק נַחֲלָתָן הֱצִיפָן וּשְׁטָפָם: בהפרידו בני אדם. כְּשֶׁהֵפִיץ דּוֹר הַפַּלָּגָה הָיָה בְיָדוֹ לְהַעֲבִירָם מִן הָעוֹלָם, לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא יצב גבלת עמים, קִיְּמָם וְלֹא אִבְּדָם: למספר בני ישראל. בִּשְׁבִיל מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲתִידִין לָצֵאת מִבְּנֵי שֵׁם, וּלְמִסְפַּר שִׁבְעִים נֶפֶשׁ שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם הִצִּיב גבלת עמים — שִׁבְעִים לָשׁוֹן:

80 גבורות השם פתח ↗

81 גבורות השם פתח ↗

82 רש"י על בראשית פתח ↗

הנולדים לך, עד באי אליך. לִפְנֵי בּוֹאִי אֵלֶיךָ, כְּלוֹמַר, שֶׁנּוֹלְדוּ מִשֶּׁפֵּרַשְׁתָּ מִמֶּנִּי עַד שֶׁבָּאתִי אֶצְלְךָ: לי הם. בְּחֶשְׁבּוֹן שְׁאָר בָּנַי הֵם, לִטֹּל חֵלֶק בָּאָרֶץ אִישׁ כְּנֶגְדּוֹ:

1 1 תולה את גזירת שעבוד מצרים באברהם "אחר שגזר הגזירה על זרעו של אברהם", כי לפי דברי חכמים נדרים לב. הגזירה נעשתה מחמת חטאו של אברהם, וכמבואר למעלה פ"ט לאחר ציון 25. וכן הזכיר בקצרה למעלה פ"י לאחר ציון 45.

2 2 כי השגחה נפלאה מורה על הסדר של התהליך, והסדר מורה על העדר מקרה. וכן כתב אודות בריאת העולם בתפארת ישראל ר"פ טז רלו:, וז"ל: "הנה אלו האנשים בעצמם כאשר היו חוקרים על מציאות הסבה הראשונה, היו מביאים מופת חותך על מציאות הסבה הראשונה מסודר ממנו הכל, במה שנראה בנמצאים טוב סדרם ויושר פעלם. וכל הדברים אשר נראו לעין, הכל בחכמה נפלאה. ודבר זה אי אפשר שיהיה במקרה, כי המקרה לא יתמיד, ואינו הרבה. אבל כאשר נראה בכל הנמצאים כלם הסדר והחכמה, גזרו במופת חותך שאי אפשר שלא יהיה זה רק ממסדר ממציא הכל, הוא האל אשר סדר הכל בחכמתו, וברא הכל בתבונתו". ושם ר"פ כה כתב: "הדבר שהוא מוסכם שלא היה בריאת עולם במקרה קרה. שכאשר האדם מתבונן בבריאה הזאת, ימצא אותה שהיא מסודרת בחכמה בתכלית הסדר. ודבר כזה אי אפשר שיהיה קרה במקרה דבר שהוא מסודר בתכלית הסדר". ובח"א לשבת פט: א, מו. כתב: "הדבר שהוא מסודר אינו במקרה, כי המקרה אינו מסודר, שכך נקרא 'מקרה', שהוא מלשון קרי ובהזדמן" ראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 101, והקדמה שניה הערה 179. ולמעלה בכת"י רפט. כתב: "כבר אמרנו לך כי לא היו ישראל במצרים בענין המקרה, שאילו היו במצרים בענין המקרה בלבד, לא היה ענין היציאה נחשב כל כך גדול, כי המקרה ישתנה תמיד. אך היו במצרים בעצם, וכיון שהיו במצרים בעצם, לכך היציאה משם הוא חדוש גדול, כי הדבר שהוא בעצם לא ישתנה כי אם על ידי השם יתברך, ולפיכך צריך לבאר איך היה ישיבת ישראל בעצם" הובא למעלה פ"ד הערה 1.

3 3 "מקום שקוצבין הטבחים את הבשר למכור" רש"י במדרש שם. ולהלן כתב "למקולין, למקום שחיטתה".

4 4 "בשלשלאות של ברזל - כדרך כל הגולים, שהרי על פי גזרת גלות ירד לשם" רש"י שבת פט:. וראה למעלה פ"ט הערה 46.

5 5 "בני בכורי הוא יעקב, שנאמר שמות ד, כב 'בני בכורי ישראל'" מתנו"כ שם.

6 6 להלן לאחר ציון 15 יבאר שכוונת המדרש היא שהקב"ה לא נתן בלב פרעה שישלח אחר יעקב לטובתו שירד מצרימה.

7 7 פירוש - לולא גזירת השעבוד היה ראוי שיעקב יתגלגל למצרים בדבר של מה בכך, וללא צורך בסבה גדולה, וכפי שאברהם ירד מצרימה בימי פרעה מחמת הרעב, וכמו שמבאר.

8 8 פירוש - מחמת שירידת יעקב מצרימה היא לא משום הרעב גרידא כפי שהיה בימי אברהם, אלא יש בירידה זו תחילת ישום גזירת השעבוד, לכך יש ליעקב רתיעה מלרדת למצרים, וכפי שיבאר. ובכדי להתגבר על רתיעה זו יש צורך בסבה גדולה שמחמתה יעקב ירד מצרימה.

9 9 פירוש - אף על פי שיעקב ובניו לא ידעו שבירידה זו למצרים מתחיל שעבוד מצרים.

10 10 לשון הגמרא שם "וכי מאחר דלא חזו, מאי טעמא איבעיתו, אף על גב דאינהו לא חזו, מזלייהו חזו", ופירש רש"י שם "שר של כל אדם למעלה". וכן כתב בגו"א בראשית פי"ח אות י רצה., וז"ל: "אף על גב שגבי אברהם קראם 'אנשים' בראשית יח, ב, וגבי לוט קראם 'מלאכים' בראשית יט, א, אין פירוש שהיו נראים ללוט כדמות מלאכים, דאם כן לא היה אופה להם מצות שם פסוק ג, אלא פירוש לפי שלוט לא היו שכיחים אצלו מלאכים, כשבאו המלאכים אצלו היה יראתם ופחדם עליו מוטל, אף על גב דאיהו לא ידע, מזליה ידע שהיו מלאכים, והיה ירא, וזהו שהיה נדמו אליו כמלאכים". וכן כתב שם פכ"ד אות טז תא. לגבי רבקה, שאליעזר עבד אברהם רמז לה באמצעות הנזמים שנתן לה לדברים עתידיים רש"י בראשית כד, כב, ואע"פ שלא הבינה רמזים אלו, מזלה ידע. ובנתיב הצניעות פ"א ב, קה: כתב: "יש לך לדעת כי האדם אשר הוא מוכן לדבר שאינו טוב, הוא בעל דאגה מבקש תמיד רחמים. ומפני כי היתה לאה ראויה לעשו ב"ב קכג., היתה בעלת דאגה. ואף כי לאה לא ידעה דבר זה, מכל מקום מזל שלה ידע זה, ומזלה היה בוכה. ולכך היה עיני לאה גם כן רכות בראשית כט, יז, והיתה מבקשת רחמים שיתן השם יתברך לה זיוג הגון". ובח"א לשבת קיט. א, ס: כתב: "כי המזל מגיד לאדם מה שיגיע לו, וכמו שאמרו ז"ל 'אף על גב דאיהו לא ידע, מזליה ידע'... כי המזל ידע מה שיגיע לו". וכן כתב בדר"ח פ"ו מ"ג עט:, ח"א לב"מ פו. ג, מו., וח"א לסנהדרין צה. ג, קצה..

11 11 וה"סבה הגדולה" הזאת היא מכירת יוסף למצרים, וכמו שיבאר. ואע"פ שלמעלה ס"פ י כתב ש"ירידתם למצרים היתה סבה למכירת יוסף, לא שתהא המכירה סבה לירידת מצרים", הרי שמכירת יוסף אינה סבה לירידת מצרים, אלא מסובבת ממנה. אין זה קשיא, כי מה ששלל למעלה שמכירת יוסף היא סבה, כוונתו היא שאין לומר שמכירת יוסף היא הסבה בעצם לירידת מצרים כמו אב שהוא הסבה בעצם לתולדה, דאדרבה, גזירת גלות מצרים קדמה למכירת יוסף, וא"א שהתולדה תקדם לאב. אך גם לפי דבריו למעלה מכירת יוסף היתה הסבה למעשה שיעקב ירד מצרימה, דבלעדיה יעקב לא היה יורד מצרימה. נמצא שמכירת יוסף אינה סבה בעצם לגלות מצרים, אך היא סבה למעשה לגלות מצרים. וראה להלן הערה 69. ולהלן ר"פ נד כתב: "דודאי היה גזירת הקב"ה שיבא יעקב ובניו למצרים, אבל נתן הקב"ה סבה טובה לבניו כדי שירד למצרים בשביל יוסף מרצון נפשו". ויש להעיר שכאן מבאר שהצורך בסבה גדולה להביא לירידת יעקב מצרימה הוא כדי להתגבר על מזלו של יעקב שימנע מבעדו לרדת לשעבוד מצרים. ומשמע מכך שלולא מזלו של יעקב היתה מספיקה סבה קטנה להביא לירידת יעקב מצרימה. אך במקום אחר כתב שירידת יעקב למצרים מצד עצמה מחייבת שתיעשה רק על ידי סבה גדולה ולא קטנה. שאמרו חכמים שבת י: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". ובח"א שם א, א: כתב: "אף על גב דכבר נגזרה הגזירה שירדו מצרים, מכל מקום צריך סבה גדולה שעל ידי זה תקוים הגזירה, כי לפי ענין הגזירה צריך שיהיה לה סבה גדולה. ולכך אמר שאם לא היה דבר זה, מה שהיה משנה בן בין הבנים דבר גדול וענין גדול, לא היה הדבר הזה סבה שירדו למצרים, דבר גדול כמו זה. כי בודאי לפי הענין אשר נעשה צריך סבה לדבר זה, ודבר קטון אינו נעשה סבה לדבר גדול, שאין סדר ומנהג העולם כך כלל, ודבר זה ידוע" ראה למעלה פ"ט הערה 14. ויל"ע בזה.

12 12 אודות שבהמות מסרבות ללכת למקום שהוא רע להן, כך אמרו בגמרא ב"מ פה. "דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי". הרי בהמה אינה רוצה ללכת למקום שחיטתה. ובמדב"ר כג, ט אמרו "בשעה שאמר אליהו לעובדי הבעל מ"א יח, כה 'בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה כי אתם הרבים', נתקבצו ת"נ נביאי הבעל ות"נ נביאי האשרה ולא יכלו לזוז את רגליו מן הארץ... עד שפתח אליהו ואמר לו 'לך עמהם'. השיב הפר ואמר לו לעיני כל העם, אני וחבירי יצאנו מבטן אחת, מפרה אחת, וגדלנו במרעה אחד, והוא עלה בחלקו של מקום, ושמו של הקב"ה מתקדש עליו, ואני עליתי בחלק הבעל להכעיס את בוראי. אמר לו אליהו פר פר אל תירא... שכשם ששמו של הקב"ה מתקדש על אותו שעמי, כך מתקדש עליך". ובבאר הגולה באר החמישי פה: כתב: "אין ספק כי מה שראתה האתון את המלאך במדבר כב, לא, לא היתה נבואה, ולא היה שורה עליה רוח נבואה. אבל מצד הגלות הכח של המלאך בעולם הגשמי, היה מקבל האתון דבר זה. אף כי הוא בעל חי, סוף סוף הנפש המדמה היה מקבל הדמיון ההוא בהגלות כח הרוחנים בתחתונים, אף אם אינו רואה המקבל, מכל מקום הוא מרגיש בשנוי, ומקבל שנוי. וכמו שאמר הכתוב דניאל י, ז 'וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר אתי לא ראו אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא'. הרי שהמקבל מקבל ומרגיש שנוי". ובספר תורת חיים ב"מ פה. האריך לבאר כיצד בהמות שאינן בעלות דעות מרגישות בדברים מעין אלו.

13 13 וזהו שאמרו במדרש ב"ר פו, ב "היה יעקב אבינו ראוי לרדת למצרים בשלשלאות ובקולרין". ובביאור שלשת הדברים שהזכיר כאן "בכח גדול, ובמדת הדין, ובהכרח" ראה הערה הבאה.

14 14 אודות שגזירת הקב"ה היא בכח גדול ובמדת הדין, הנה אמרו חכמים אבות פ"ה מכ"א "בן שלש עשרה למצות". ובביאור הדבר כתב בדר"ח שם תקז: בזה"ל: "דבר זה מפני שכל זמן שהאדם קטן אין ראוים לו המצות שיהיה מחוייב בהם, עד שבא לכלל 'איש'. כי המצות הם גזירות על האדם שמחוייב בהם האדם, ולא שייך צווי ואזהרה אלא למי שהוא איש, ועל זה שייך אזהרה, אבל מי שאינו איש לא מקבל צואה ואזהרה כמו שהם דברי תורה. אבל יש מצוה לדבר עם התינוק בלשון רכה, ולחנך אותו. והזמן שהוא איש כשהוא בן שלש עשרה, וזה מפני כאשר הוא בן שלש עשרה מביא שתי שערות נדה מו.. ודבר זה מורה על שהוא איש כאשר הביא שתי שערות במקום ערוה, וראוי להיות מקבל גזירה ואזהרה בכח, 'כי כאיש גבורתו' שופטים ח, כא, ומקבל הגזירה מן השם יתברך בכח ובגבורה". ובנצח ישראל פנ"ו תתסח: כתב: "ואמר ישעיה מ, ג 'קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלקינו'. רוצה לומר, כי אז יתחייב מן השם יתברך בגזירה מחויבת בכח מדת הדין דבר זה. ולכך אמר 'קול קורא במדבר', שהוא מקום מדת הדין. ומה יהיה מתחייב, 'פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלקינו', הוא הדביקות שיהיה לישראל בו יתברך לגמרי, עד שלא יהיה לישראל מונע מן הדביקות הזה. רק יהיה ההתדבקות אליו יתברך, כמו מי שהלך במסילה מבלי שום מונע כלל אל ה' אלקינו. ולכך שם פסוק ד 'כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו', שלא יהיה מונע". ואודות ההכרח שיש בגזירה, הנה כך ביאר את הצורך בכפיית הר כגיגית במתן תורה שבת פח., וכלשונו בתפארת ישראל פט"ז רמז:: "וזהו עיקר הפירוש מה שאמרו ז"ל שכפה עליהם השם יתברך הר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם. ולמה הוצרך, הרי כבר קדמו נעשה לנשמע שמות כד, ז... אבל אין ראוי שיהיה קבלת התורה מעצמו של אדם, שבזה לא היה לגמרי תחת רשות העלה... ואי אפשר שיהיה זה רק בגזרה ובהכרח... ועל דבר זה סובב כל נתינת התורה".

15 15 הנה במדרש הנ"ל לכאורה לא תלו זאת בצדקתו של יעקב, אלא מחמת היותו בכור לה', שאמרו שם ב"ר פו, ב "אמר הקב"ה בני בכורי הוא, ואני מורידו בבזיון" "בתמיה" מתנו"כ שם. אמנם בגמרא שבת פט: תלו זאת להדיא בזכות יעקב, שאמרו שם "ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו", ופירש רש"י שם "בשביל חיבת האדם משכתים למצרים בחבלים ולא בשלשלאות".

16 16 ולא יהיה צורך במכירת יוסף להוריד את יעקב מצרימה.

17 17 "להודיע לבני אדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו" תהלים קמה, יב, הרי שיש לפרסם גבורותיו יתברך כי הן מורות על מלכותו. והנהגת "גוזר ומקיים" היא הנהגת מלכות, וכמו שאומרים בתפילת ימים נוראים "גבור להקים גוזר ומקיים...לעדי עד ימלוך מלך עליון". ובח"א לשבת א, סד: כתב: "הוא מלך נאמן, מה שגוזר הוא מקיים, כי אצל 'גוזר' שייך מלך... ומה שגוזר... הוא מקיים... הוא גוזר כמלך על עמו, והוא מקיים". ויש לפרסם מלכות ה' בעולם, כמו שנאמר משלי כה, ב "וכבוד מלכים חקור דבר".

18 18 יש להבין מהו הפלא "שעל ידי יוסף שהיה חי הורד", דנהי שיעקב עצמו היה סבור שיוסף לא היה חי, וכמו שנאמר בראשית מח, יא "ויאמר ישראל אל יוסף ראוה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך", וכתב הרד"ק שם "כלומר לא דנתי בעצמי ולא חשבתי שאראך עוד, כי חשבתי שאתה מת", אך מדוע לשאר בני אדם תיחשב חיותו לפלא. והרי כאן איירי ביחס לשאר בני אדם שיעקב יֵרד מצרימה באופן פלאי כדי שיהיה מפורסם לכל בני אדם שה' גוזר ומקיים. ואולי יש לבאר זאת על פי דבריו בנצח ישראל פל"ד תרנא., שביאר שם שהעלמותו של יוסף היא סימן להעלמותם של עשרת השבטים סנהדרין קי:, וכלשונו: "ויראה שבשביל כך היה נבדל יוסף, שממנו שבט אפרים בראשית מח, ה, שהוא עיקר עשרת השבטים... והיה נבדל מאחיו, ולא היו יודעים מקומו כלל. והיה זה גזירה מאת השם יתברך שלא יהיה נודע להם. וכל ענין זה סימן לעתיד, שיהיו עשרת השבטים בארץ אחרת נבדלים מישראל אחיהם, עד עלות הרצון לחבר אותם ביחד. וכך יש במדרש ב"ר צג, יב 'ויתן את קולו בבכי' בראשית מה, ב, כשם שלא פייס יוסף את אחיו רק בבכי, כך אין הקב"ה גואל את ישראל אלא בבכי, שנאמר ירמיה לא, ח 'בבכי יבאו ובתחנונים אובילם'. ופסוק זה נאמר על עשרת השבטים. והיה מה שנודע יוסף לאחיו דרך בכי ותחנונים, רמז לעתיד שכך יתוועדו עשרת השבטים לישראל... ולא היה יוסף רחוק כל כך מאביו ומאחיו עד שלא יהיו יודעין השבטים היכן הוא, רק שהיה גזירת השם יתברך על זה שיהיה נבדל מאחיו. וזה בעצמו גם כן שהגזירה מן השם יתברך שלא יהיו נודעים עשרת השבטים... שעשרת השבטים הכח שיש להם נסתר ונעלם ולא נגלה, כאילו אינם כלל, והם בכח לא בפעל, עד לעתיד יתגלה כח שלהם... כאילו אין עשרת השבטים במציאות, עד שלעתיד יתגלה כחם". הרי מבחינתם של יעקב ובניו לא היה יוסף קיים למשך שנות העלמותו, וכאשר נתגלה ואמר בראשית מה, ג "אני יוסף" בזה נתגלה יוסף מחדש, וכפי שיהיה לעתיד לבא עם עשרת השבטים. וכשם שגלוים של עשרת השבטים לעת"ל יהיה פלא, כך גלויו של יוסף היה פלא.

19 19 כי הפלא מעורר את הבריות להכיר שיד ה' עשתה זאת, ולא שנעשה מאיליו, וכמו שנאמר ישעיה מא, יח-כ "אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים וגו' אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה וגו' למען יראו וידעו וישימו וישכילו יחדו כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל בראה". והרד"ק שם פסוק כ כתב: "למען - אעשה הנפלאות האלה למען יראו אותם אומות העולם... וידעו וישימו על לבם וישכילו כי יד ה' עשתה זאת שהוציא ישראל מהגלות ועשה להם הנפלאות האלה. בראה - זאת הפלאה, כי הפלא הוא חדוש, לפיכך אמר בלשון בריאה". והרמב"ן שמות יג, טז כתב: "ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים". ובנצח ישראל פ"י רסד: כתב: "כי אין מן הטבע וממנהגו של עולם שתהיה אומה תחת אומה אחרת... ולפיכך השם יתברך אתם בגלות, ואם לא כן, איך יהיה עמידה וקיום להם במלכות רביעית, אם לא כי יד ה' עשתה זאת". ובאור חדש פ"ג תרט. כתב: "אם לא יתגדל המן קודם, לא יהיה נתלה שהשם יתברך הביא עליו מפלתו מפני חטאו, רק שהוא מוכן מעצמו אל פורענות זה. אבל כאשר יהיה נראה לעולם גודל הצלחתו וממשלתו בעולם, לא יאמרו שהוא מוכן מצד עצמו לדבר, רק כי יד ה' עשתה זאת, ולכך הגדילו אותו תחלה".

20 20 כי במדרש הנ"ל התבאר שיעקב ירד מצרימה רק על ידי בנו "הריני מושך את בנו לפניו והוא יורד אחריו על כרחו שלא בטובתו", אך לא נתבאר מדוע דוקא יוסף יותר משאר בני יעקב.

21 21 לשונו למעלה פ"ד לאחר ציון 28: "בשביל זה קרא יחזקאל את מצרים 'חמורים', 'אשר בשר חמורים בשרם', להודיע כי ענין מצרים חומרים, וכל פעולתם נמשך אחר זה". ו"חמור" מורה על חומריות, וכמו שהתבאר למעלה הקדמה שניה הערה 329, ופ"ד הערה 29.

22 22 מכנה פרשה זו בשם "פרשת עריות", כי כך חז"ל כינו פרשה זו, שאמרו ספרא ויקרא יט, ב "מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים, אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה".

23 23 בכת"י שדמ: הוסיף כאן "כדפירש רש"י גם כן בפרשת לך לך". וכוונתו לדברי רש"י בראשית יב, יט, שכתב: "המצרים שטופי זמה הם, שנאמר 'וזרמת סוסים זרמתם'". ובתו"כ ויקרא יח, ג אמרו "מנין שלא היה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצריים, תלמוד לומר 'כמעשה ארץ מצרים לא תעשו'", והובא למעלה ר"פ ד. ולהלן ר"פ מד כתב: "שכבר התבאר כי לא היה אומה בעולם שהיה כל ענינם הכל חמרי כמו מצרים, והם נקראו בעצמם 'אשר בשר חמורים בשרם'". ולהלן פמ"ה כתב: "ולפיכך נאמר שם ויקרא כה, לח 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים', ארץ שהיה שם הכל ענין גופני. כי מצרים כמו שנתבאר פעמים הרבה שנקראו 'חמורים', שנאמר 'בשר חמורים בשרם' על שם החומרית שבהם". ובשמו"ר א, יח אמרו: "'וכל הבת תחיון' שמות א, כב. מה צורך לפרעה לקיים הנקבות, אלא כך היו אומרים, נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים, לפי שהיו המצריים שטופים בזמה". והרמב"ן ויקרא יח, ב כתב: "על דעת רבותינו בתורת כהנים היו גם המצרים שטופים בזמה בכל העריות ובזכור ובבהמה, והוא האמת... והכתוב מעיד בהן 'בני מצרים שכניך גדלי בשר' יחזקאל טז, כו. ואומר 'אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם'". והכלי יקר בראשית כא, י כתב: "כי כל המצריים שטופי זימה, שנאמר 'זרמת סוסים זרמתם'" הובא למעלה פ"ד הערה 11.

24 24 שנס החוצה מאשת פוטיפר בראשית לט, יב. ואמרו חכמים ע"ז ג. "תבא אשת פוטיפרע ותעיד ביוסף שלא נחשד על העבירה". ורש"י בראשית לז, ב כתב "את דבתם רעה - כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו... וחשודים על העריות". ובגו"א שם אות ט רט. כתב: "ועוד תעמיק בזה תבין איך היה חושד יוסף את אחיו... על העריות... כי הם העריות רחוקים מן יוסף... והוא שרחוק הרבה מן העריות. וידעת מדריגת יוסף, כי הוא עיקר התולדות של יעקב, והתולדות שהם מתייחסים ליעקב הם תולדות נבדלים מן העריות, שיעקב נקרא 'קדוש', דכתיב ישעיה כט, כג 'והקדישו קדוש יעקב'. וכל מקום שתמצא 'קדושה' הוא פרישה מן הערוה, כמו שפירש רש"י בפרשת קדושים ויקרא יט, ב. ולפיכך היה חושד אותם על העריות, מפני רחוקו של יוסף מן הערוה. והיינו דאמרו במסכת עבודה זרה תבא אשת פוטיפר ותעיד על יוסף שלא נחשד על העריות, ויש לך להבין דבר זה מאד" ראה להלן הערה 65. ולמעלה בהקדמה שניה לאחר ציון 342 כתב: "מה שהשמש השתחוה לפני יוסף היה זה גם כן מפני כי יוסף היה מעלתו נבדל מן ענינים הגופנים". ובח"א לסוטה מג. ב, פא: כתב: "יוסף היה קדוש ונבדל מן הזנות, כמו שתמצא בכתוב".

25 25 "וכבר ידוע כי הצורה הפועל והמולך, והחומר משועבד תחת הצורה" לשונו בסמוך לאחר ציון 28. וראה להלן הערה 29.

26 26 למעלה פ"ד לאחר ציון 21, וז"ל: "כי המצרים הם דביקים בזנות, וידוע כי הנמשך אחר הזנות הוא הנמשך אחר החומר ומעשה בהמה, ולפיכך אמרה תורה במנחת סוטה שיהא קרבנה שעורין במדבר ה, טו, לפי שהיא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה סוטה יד., כי ענין הזנות הוא מתאות הגוף". ובדר"ח פ"א מ"ב קפ: כתב: "גלוי עריות הוא הפך התורה... כי מעלת התורה שהיא השכל נבדל מן החמרי לגמרי, ואין דבר שעל ידו האדם נבדל מן החמרי רק על ידי התורה השכלית, ואין צריך לזה ראיה. והפך זה גלוי עריות, שהולך אחר זנות הגוף, שהיא גלוי עריות. ובזה הולך אחר החמרי, עד שהוא נחשב לגמרי כמו בהמה וחמור. וכן אמרו ז"ל כי מעשה הזנות הוא מעשה בהמה. ובמסכת סוטה יד. מפני מה קרבנה של סוטה מאכל בהמה, שהוא מן השעורים, אמרה תורה היא עשתה מעשה בהמה, ולפיכך קרבנה מאכל בהמה. ולדבר זה אין צריך ראיה כי הזנות מעשה בהמה חמרית. ועוד אמרו ז"ל תנחומא נשא אות ה 'כי תשטה' במדבר ה, יב, למה נאמר, ללמד שאין המנאפים מנאפים עד שיכנס בהם רוח שטות, עד כאן. למדנו מזה כי אין הולך האדם אחר זנות רק כאשר יכנס בו רוח שטות, שהוא כמו בהמה בעלת חומר, ואז יש ניאוף. ולפיכך הזנות של גלוי עריות הוא הפך מדריגת התורה, שהיא תורה שכלית, והזנות מעשה חמרי". ושם פ"ב מי"א תשצא: כתב: "עיקר יצר הרע הוא בעריות, שהוא לגוף, ודבר זה מבואר". ושם פ"ה מ"ט רפה. כתב: "כי הזנות מעשה חמרית, ודבר ידוע הוא כי הזנות הוא חמרי גופני". ובבאר הגולה באר החמישי קכא. כתב: "כי הזנות הוא לגוף". ובנתיב הלשון פ"ו ב, עו. כתב: "הערוה הוא חטא בגופו, כי בודאי הערוה הוא חטא מצד הגוף, שהוא מתאוה לזנות, ודבר זה אין צריך פירוש". וכן כתב בנתיב הזריזות פ"ב ב, קפז.. ובח"א לסוטה ג: ב, כט. כתב: "ותדע כי הזנות הוא שנוטה אחר הגוף ותאותיו". ובח"א לגיטין ו: ב, צב. כתב: "לשון זנות משמע תיעוב והסרה לגוף... וידוע כי הזנות הוא לגוף". ובח"א לסנהדרין קיג: ג, רעא: כתב: "מי שבא על הערוה, שהוא מעשה זנות, הוא בגוף כאשר ידוע, והוא חטא והעדר הגוף". ובדרוש לשבת תשובה ריש עח. כתב: "העריות הם מכח גוף האדם, ולפיכך נמצא דבר זה ביותר בכל בעלי חיים, כי פועל זה מתייחס אל הגוף החומרי... ועוד, כי אין ענין הערוה והזנות רק חבור גוף לגוף". וראה עוד גו"א במדבר פי"א אות ג, ח"א לשבת קלג: א, עא., נתיב התשובה פ"א ד., ועוד. וצרף לכאן שעל הנאמר שמות כ, יג "לא תנאף", תרגם אונקלוס "לא תגוף", וזה מורה באצבע שעריות הן עניני גוף וחומר. וראה למעלה פ"ג הערה 88, ופ"ד הערות 23, 24, 25.

27 27 רש"י ר"פ קדושים ויקרא יט, ב כתב: "קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות... שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה". וכתב שם הגו"א אות ג נד: בזה"ל: "ונראה הטעם שאחר ששם קדושה נאמר על פרישה מן עניני הגוף ותאותיו, יותר ראוי על גדר ערוה, שהם תאות הגוף ביותר. ולכך מי שנוטה אחר זנות יאמר על זה שהוא מעשה בהמה... לפי שהזנות ענין גופני, וזה ענין הבהמה שהיא כולה גוף וחומר. ולכך מי שפורש מן הערוה הוא פורש מתאות הגוף החומרי, ולפיכך נקרא 'קדוש', רצה לומר פרוש מעניני עולם הזה, שהוא גוף". ובדר"ח פ"ה מ"ט רפד: כתב: "כי הערוה והזנות היא תאוה גופנית ביותר, וכל קדושה שהוא נבדל מן החמרי, שלכך מקדישין השם יתברך שהוא נבדל מן הגופנית. ודבר זה בארנו הרבה מאד שאין ענין קדושה רק שהוא נבדל מן החמרי". ובנצח ישראל פ"ז קצה: כתב: "מעלתם ומדריגתם החשובה של אנשי ביתר, ומזה נמשך הפרישה מן הערוה, שהרי מי שנוטה אחר הזנות הוא ענין חומרי... נמצא כי כל ענין ביתר ומעלתם הפרישה מן החומר המגונה, וזהו מעלתם בעצמם". ובפתיחה לאור חדש רכה. כתב: "ונצולו על ידי חשמונאי ובניו, שהיו כהנים גדולים, קדושים מן הערוה, שכל מקום שתמצא קדושה הוא גדר ופרישה מן הערוה... ולכך הכהנים שיש בהם קדושה, הם נגד הערוה, והם היו מבטלים דבר זה". ואודות שלחומר יש פחיתות וגנות, כן כתב להלן פס"ד, וז"ל: "'ואת רגלי מדחי' תהלים קטז, ח נאמר על החומר, והוא ידוע שנקרא החומר 'רגל' לפחיתותו, שהוא שפל כמו הרגל". ובדר"ח פ"ו מ"ג פד. כתב: "חומר האדם יש לו פחיתות". ושם במ"ח רעא: כתב: "מפני שהדבר שהוא חמרי, יש לו פחיתות ושפלות. והדבר שהוא נבדל, הוא להיפך, שיש לו קשוט וכבוד, ודבר זה מבואר". ובתפארת ישראל פי"ב קצב: כתב: "ישראל שהם קדושים נבדלים מפחיתות החמרי שיש לאומות העולם, ודבר זה התבאר גם כן במקומות הרבה עד שהוא ידוע מאד, כי מדרגת ישראל שאין להם פחיתות החומר, כמו שיש לאומות העולם". ושם פל"א תע. כתב: "כי כל ענין הנוטה אל הגשמי יש בו שפלות ופחיתות, ודבר שהוא נבדל יש לו מלכות". ובנתיב התורה ר"פ יא תמד: כתב: "כי הכבוד מתיחס אל אשר הוא רחוק מן החמרי, כי החומר הוא בעל גנות וחרפה, כי מצד החומר נמצא הזנות ושאר גנות, ואילו השכל הנבדל מן החומר, הוא הכבוד". וראה למעלה הקדמה שלישית הערה 54, ופ"ג הערה 78. והנה רש"י שמות כב, ל כתב "ואנשי קודש תהיון לי - אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטריפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי". ובגו"א שם אות לב רכב. כתב: "אף על גב דרש"י פירש בפרשת קדושים ויקרא יט, ב 'כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה', אין לומר דווקא גבי עריות תמצא קדושה, דהא בסוף שמיני תמצא בפירוש קדושה אצל שקצים, 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני' ויקרא יא, מד. לכך נראה דחילוק יש, דמה שאמרו 'כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא גדר קדושה' רוצה לומר שפרישת הערוה בעצמה הוא הקדושה, ועל ידי פרישת ערוה הוא נעשה קדוש. אבל על ידי פרישת שקוצי נבילות אין נעשה קדוש, רק שהכתוב אומר שיהיו נשארים בקדושתן ולא יאכלו נבילות, שאם יאכלו נבילות אינם קדושים. נמצא אין פרישת שקוצי נבילות גורם רק שיהיו נשארים בקדושתם. וטעם יש בדבר, שהרי יצרו של אדם תאב לערוה, לפיכך כאשר פרוש מן הערוה מביא קדושה. אבל אין יצרו תאב לשקוצי נבילות, ולפיכך אין הפרישה מהם מביא קדושה, רק שמעמיד אותו בקדושה". ולמעלה בהקדמה שניה לאחר ציון 117 כתב: "ענין 'קדוש' נאמר על מי שהוא נבדל". ובגו"א בראשית פל"ג אות טז קסד. כתב: "כל קדוש יש לו מעלה נבדלת מן הגוף". ובתפארת ישראל פל"ז תקנד. כתב: "כבר זה התבאר פעמים הרבה שאין ענין הקדושה רק שהוא נבדל מן החומר, כי זהו ענין הקדושה". ובנתיב הפרישות ר"פ א ב, קיא: כתב: "אין קדושה רק שהוא נבדל מדברים הגופניים, ויהיה לו מדריגת העליונים שהם קדושים מן הגוף... וכל אשר מרחיק יותר, הוא יותר קדוש ויותר נבדל". ובנר מצוה פח. כתב: "כל דבר שהוא קדוש הוא נבדל מן הטבע, שהיא גשמית חמרית". וראה למעלה הקדמה שניה הערה 118, ופ"ד הערה 25.

28 28 פ"ד לאחר ציון 24, בביאור סבת שעבודם של ישראל דוקא בארץ מצרים, וז"ל שם: "כי ענין הזנות הוא מתאות הגוף. וישראל שהם נבדלים וקדושים מן העריות, זהו מפני שהם נמשכים אחר הצורה, שהיא קדושה ונבדלת מן הענין החומר... והנה תמצא כי מצרים דומים ונמשלים לענין החומר, וישראל הם נמשלים לענין הצורה. ולכך המצריים נמשכים אחר הראוי להם, וישראל אחר מה שראוי להם מצד עצמם, שהם קדושים ומובדלים בעצמם מכל עריות". וראה להלן הערות 39, 81. ועוד אודות שהנבדל מן העריות דומה לצורה שאין בה מן ענין החומר, כן כתב בגו"א במדבר פל"א אות יח תקטו:, וז"ל: "ואין הגוים קרויין אדם יבמות סא.. דע, כי ההבדל שיש בין בעלי חיים ובין האדם, כי הבעלי חיים הם חומרים, והאדם, שיש בו נפש נבדלת, אינו חומרי כמו הבעלי חיים, ודבר זה מבואר. ועל זה אמרו 'אתם קרוים אדם, ואין האומות קרוים אדם'. כי האומות, אף על גב שהם אדם, מכל מקום נפשם אינה נבדלת, רק מוטבע בחומר... מן המדות הטובות שיש לישראל, שהם גדורים בעריות, ועל האומות מעיד הכתוב כי הם פרוצים בעריות. שכל זה ראיה כי ישראל קדושים, נבדלים ביותר מן החומרי מכל האומות. וזה שאמרו 'אתם קרוים אדם, ואין האומות קרוים אדם', שההבדל שיש בין הבעל חיים והאדם נמצא בכם ביותר. ואין האומות אדם, לפי שנפשם מוטבעת בחומר, משתתף לבעלי חיים החומריים. ודבר מבואר הוא זה" הובא למעלה פ"ד הערות 13, 73.

29 29 לשונו למעלה בהקדמה שניה לאחר ציון 338: "וידוע כי החמרי הוא משועבד לשכלי, ומושל עליו, ולכך היה מושל יהושע על השמש והירח". ואמרו חכמים סוטה לו: "אמרה אשת פוטיפר אין לי יום שניזקק לי יוסף כיום הזה, 'ותתפשהו בבגדו לאמר וגו'' בראשית לט, יב... 'משם רועה אבן ישראל' בראשית מט, כד, משם זכה ונעשה רועה, שנאמר תהלים פ, ב 'רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף'". ובח"א שם ב, עג: כתב: "משם זכה להיות רועה ישראל. כי עתה היה יוסף נבדל מן הגוף, כאשר היה כובש את יצרו של זנות, ולפיכך משם זכה להיות רועה ומנהיג. לפי שהנבדל מנהיג את החמרי גם כן ומושל עליו, ודבר זה התבאר במקומות הרבה... ולפיכך משם זכה להיות רועה". ובח"א לזבחים קיח. ד, עב: כתב: "כי דבר זה שהוא יוסף נבדל, הוא מושל על אחרים, וכחו מוטל עליהם... שזכה יוסף בשביל מעלתו הנבדלת, היה מלך על אחיו". ובדר"ח פ"ו מ"ב נו: כתב: "כי המלך נבדל מן העם, ובשביל כך הוא מולך על העם. וזהו ענין השכל גם כן, שהוא נבדל מן החמרי, מולך עליו" הובא למעלה הקדמה ראשונה הערה 83, הקדמה שניה הערה 339, והקדמה שלישית הערה 82. וראה להלן פי"ב הערה 103. ובתפארת ישראל פל"ז תקמג. כתב: "כי כבר נתבאר הרבה מאוד, כי כל משועבד הוא חומרי, כי החומר הוא משועבד תחת הצורה. והפך זה הצורה היא בת חורין, ודבר זה רמזו חכמים בברייתא דשנו חכמים אבות פ"ו מ"ג ובשאר מקומות שאין לך בן חורין רק מי שעוסק בתורה, שנאמר שמות לב, טז 'חרות על הלוחות', אל תקרי 'חָרות', אלא 'חֵירות'. והרצון בזה כי ראוי שיהיה השכל בן חורין בלתי משועבד, שאין ראוי שיהיה שעבוד רק אל החומר" הובא למעלה הקדמה שניה הערות 328, 331. וראה הערה הבאה. ובגו"א בראשית פ"ב אות לו עא. ביאר את המושג "צורה". ומדובר שם ביחס של אדם הראשון לבעלי החיים, שבטרם שנברא האדם נאמר על בעלי החיים בראשית א, כה "ויעש אלקים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה וגו'", ולאחר בריאת האדם נאמר על בעלי החיים בראשית ב, יט "ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה וגו'". ובביאור הבדל זה פירש רש"י שם "יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו דברים כ, יט 'כי תצור אל עיר', שכבשן תחת ידו של אדם". וכתב על כך בגו"א שם בזה"ל: "אל תרחיק זה הפירוש עם שהוא נראה רחוק, כי כאשר תבין מאוד תמצא שהוא דבר נפלא. כי כל לשון 'צורה' הוא בעצמו לשון רדוי וכבוש, כי הוא צר ועושה גבול וחוק לאותו דבר, וזהו כיבושו, שכובש את הדבר באותו צורה להיות לו גבול זה. ומתחילה כאשר לא היה האדם, נכתב 'ויעש', ועכשו שנברא האדם נכתב 'ויצר', לפי שהצורה האדם נותנת לדבר לבהמות חוק וגבול, ולכך נקרא האדם 'צורה'. וכאשר נברא האדם היה הקב"ה כובשן את בעלי החיים שיהיו תחת האדם" הובא למעלה פ"ד הערה 27. הרי שתיבת "צורה" היא לשון רדוי וכיבוש של החומר, ולכך ברי הוא שהצורה מושלת על החומר, כי הצורה כובשת את החומר.

30 30 "אבל המצרים דומים לדבר החמרי" הוספה בכת"י שדמ:. ולהלן פ"מ כתב: "בזכות עצמות יוסף נקרע הים ב"ר פז, ח... כי בזכות יוסף נקרע הים, שהיה יוסף גובר על טבעו ומבקע יצרו הטבעי, ולפיכך בזכותו נקרע הים... שהיה גובר על טבעו על ידי קדושת נפשו האלקית שלו... וכבר היה מיוחד בזה יוסף הצדיק שהיה הקדוש מן הערוה, וכל אשר הוא קדוש מן הערוה יש לו מעלה נבדלת... שיוסף היה תחלה מושל על מצרים. ובארנו הטעם שהמצרים הם נמשלים לחומר, וראוי ליוסף במה שהוא נבדל מן החומר, והיה מעלתו הצורה השלימה, להיות מושל עליהם. ודבר זה בעצמו גרם שיבקעו עצמות יוסף את הים, כי ענין אחד מצרים והים... ועיין למעלה אצל ירידת יוסף למצרים, ותמצא מבואר".

31 31 שהיה במצרים כ"ב שנה עד שירד יעקב למצרים רש"י בראשית לז, לד. ובהמשך דבריו מבואר ששואל למה היה צריך שיוסף ירד למצרים בהיותו בן שבע עשרה שנה בראשית לז, ב, ולא נמכר למצרים כשהיה בן שלשים שנה. וראה הערה הבאה.

32 32 פירוש - למה יוסף לא הורד מצרימה כשהיה בן שלשים שנה, ופרעה יחלום מיד באותה שנה, כי יוסף היה בן שלשים שנה כשעמד לפני פרעה בראשית מא, מו.

33 33 "ואדרבה" - לא רק שאין הצורה מושלת על החומר, אלא החומר מושל על הצורה.

34 34 לשונו למעלה פ"ד לאחר ציון 78: "תמצא באדם הפרטי, כאשר האדם אינו בשלימות, והוא בילדותו, החומר מושל על הצורה, עד שהחומר מנהיג האדם, הולך אחר דברים שהם מעשה גוף שהוא חמרי. עד שגדל האדם, ואז הצורה מושלת על החומר, והצורה מנהגת את האדם, ובהכרח החומר הוא מקבל הנהגה מן הצורה". וכן כתב להלן סוף פנ"ב. ועוד אודות שהאדם בצעירותו נמשך אחר החומרי, ובהמשך חייו השכל מתגבר, כן כתב בהרבה מקומות בספריו. וכגון, בנצח ישראל פט"ו שסד. כתב: "ידוע כי הם שלשה עולמות; כי בימי הקטנות והבחרות האדם עומד בעולם הזה החומרי, כי אז נחשב שכלו וצורתו בטל אצל הגוף, כאילו היה חומרי לגמרי. ולכך הוא פונה אל התאות החמריות, והוא עוזב השכל מכל וכל. אבל כאשר מגיע האדם אל ימי העמידה, אז אין השכל בטל אצל החומר, וגם אין החומר בטל אצל השכל, רק שניהם עומדים ביחד, ועושה פעולות מתיחסים אל ענין זה, דהיינו שאין אחד בטל אצל השני, ושניהם משותפים ביחד... אבל בזמן הירידה, שאז הגשמי החומרי פוחת והולך, שנקרא 'ימי ירידה', ואז השכל מתגבר ביותר. כמו שאמרו ז"ל שבת קנב. זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין דעתן נוספת. לכך נחשב כאילו האדם הוא שכלי, ויש לו מהלכין בין השכליים". וכן כתב שם פמ"ב תשכו.. ובנר מצוה סה. כתב: "כי חומר האדם בילדותו גובר על השכלי, ובעת זקנותו אז מסתלק הגשמי ונשאר השכל בלבד, וכאילו היה האדם כולו שכלי". ובדר"ח פ"ד מכ"א תכב: כתב: "שכל הילדים... מוטבע בחומר, ולא יצא השכל לפעל להיות נבדל מן הגוף. וזהו בעת נערותו של אדם, כי בעת נערותו, השכל מוטבע בגוף, ואין החכמה של אדם חכמה נבדלת מן הדמיון. אבל שכל הזקן הוא נבדל לגמרי, כי לעת זקנה כח הגוף תש, וכח השכל גובר ביותר, עד שהשכל נבדל לגמרי... ודבר זה כי באדם בעת נערותו ימצא אצלו שני דברים; האחד, כי שכלו מוטבע בגוף החמרי, שאינו נבדל, כמו שהתבאר. והשני, כי מחמת רתיחת חום הטבעי בעת נערותו וילדותו, שאינו שקט, שכלו מעורב". וכן כתב שם פ"ה מכ"א תקיד:, ושם פ"ו מ"ט רצ:. ובנתיב הצדק פ"ג ב, קמד. כתב: "כי זמן הילדות הולך האדם אחר תאותו... ואחר כך כשגדל והוא שכלי, ואז השכל גובר על החמרי, עד שאין אדם פונה אל הדברים החמרים שהם בעולם הזה... ואינו כולו שכלי, רק שאינו נוטה כולו אחר החמרי... ובזמן הזקנה השכלי גובר בעולם... שכבר נסתלק גשמות האדם לגמרי". וכן כתב באור חדש פ"ב תקמה:, ויובא בהערה הבאה. ובח"א לבכורות ח: ד, קכו: כתב: "בילדות האדם ובקטנות, הוא שקוע בתוך מדריגה החמרית... וכך הוא באמת בילדותו, שהוא שקוע בתוך מדריגה החמרית, כאילו לא יצא אל העולם להיות נמצא בפעל, עד שהוא גדול, ואז יצא ממדריגה החמרית שלו... לקטנים לא נמצא אתם השכל... שנפשם מוטבע בגוף". ואמרו חכמים שבת קנב. "דברים שאדם עושה בילדותו משחירים פניו לעת זקנתו", ובח"א שם א, פג. כתב: "כי הילדות שהאדם נמשך אחר החמרי, והם משחרים פניו, כי לעת זקנתו שכבר הלך החמרית, וראוי להיות קדוש נבדל מן המעשים שעשה בילדותו כאשר היה בעל חומר, והם משחרים, דהיינו גורמים לו העדר במציאות שלו". והמורה נבוכים ח"ג ס"פ נא כתב: "כבר בארו הפילוסופים כי הכוחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות, וכל שכן זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחשקו יתברך... כי כל אשר יחלשו כוחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו, וישמח במה שהשיג" ראה למעלה פ"ד הערות 79, 80, ולהלן פ"מ הערה 271.

35 35 שהיה עבד בבית פוטיפר, וכמו שנאמר בראשית לט, ב "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי". ואשת פוטיפר אמרה עליו שם פסוק יז "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי". ואחר כך יוסף היה עבד לשר בית הסוהר, וכמו שששר המשקים אמר עליו בראשית מא, יב "ושם איתנו נער עברי עבד לשר הטבחים". ומקרא מלא הוא תהלים קה, יז "שלח לפניהם איש לעבד נמכר יוסף".

36 36 שאז עמד לפני פרעה בראשית מא, מו. ומתבאר מדבריו שימי נערותו של יוסף נמשכו עד היותו בן שלשים שנה. אמנם בגו"א שמות פי"ד אות יא ערד. כתב: "בן ארבעים אינו נקרא עוד 'בחור'". ואולי יש לחלק בין נער לבחור. אך עדיין יש להעיר מדבריו באור חדש פ"ב תקמה: שכתב: "כי עד ארבעים לא עברו רוב שנותיו של אדם, ועדיין הגוף החמרי גובר עד ארבעים שנה, שאז מתחיל החמריי להתמעט, והשכליי להתגבר" הובא למעלה פ"ד הערה 79. ומאידך גיסא בדר"ח פ"ה מכ"א תקיג: בביאור המשנה שם "בן עשרים לרדוף", כתב שהצורה היא שלימה בלתי מוטבעת בחומר כאשר האדם הוא בן עשרים, ולכך בית דין של מעלה מענישין מהיות האדם בן עשרים שנה שבת פט:. ומדרש שוחר טוב משלי א אמרו "עד כמה שנים אדם נקרא 'נער'. רבי מאיר אומר, עד כ"ה שנה. ורבי עקיבא אומר, עד שלשים שנה. אמר רבי ישמעאל, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עד עשרים שנה, שמעשרים שנה ומעלה מחשבין לו עונותיו, כמה דאת אמר במדבר א, ג 'מבן עשרים שנה ומעלה'", והובא בגו"א בראשית פל"ז אות ח רג:. ודבריו כאן הם לפי דעת רבי עקיבא. ורש"י דהי"א כב, ה כתב: "נער ורך - לפי שאפילו בן מ"ב שנה קרוי 'נער', דכתיב שמות לג, יא 'ויהושע בן נון נער לא ימיש וגו''... אז היה בן מ"ב שנה". והראב"ע והרמב"ן שמות לג, יא כתבו שיהושע היה אז בן חמשים ושש שנה, והרמב"ן הוסיף שמ"מ נקרא אז "נער" מפאת היותו משמש את משה.

37 37 פירוש - המהלך שעובר אדם במשך ימי חייו ביחס של החומר לצורה שבקטנותו החומר מושל על הצורה, ובהמשך חייו הצורה מושלת על החומר הוא המהלך שיוסף הצורה היה חייב לעבור במצרים החומר; מתחילה יוסף היה עבד למצרים, ומשועבד להם, ובהמשך יוסף היה מושל עליהם.

38 38 פירוש - קודם שהגיעו למספר ששים רבוא, וכמבואר בהערה הבאה.

39 39 למעלה פ"ד, שהקדיש את כל הפרק לבאר לבאר מדוע ישראל נשתעבדו למצרים דוקא. ובתוך דבריו שם לאחר ציון 75 כתב: "לכך מצרים אשר נקראים בשם החומר, כדכתיב יחזקאל כג, כ 'אשר בשר חמורים בשרם', כאשר לא היו ישראל בשלימות שלהם, היו משועבדים למצרים, הפך אשר ראוי להיות הצורה גוברת ומושלת. וידוע כי כאשר היו ישראל במצרים לא היו ישראל בשלימותם אשר ראוי להם, כי עדיין לא הגיעו אל שש מאות אלף, ולפיכך היה נותן המציאות כי יהיו ישראל משועבדים למצרים, זהו הטעם מה שהיה שעבוד ישראל תחת אומה החמרית. וכמו כן תמצא באדם הפרטי, כאשר האדם אינו בשלימות, והוא בילדותו, החומר מושל על הצורה, עד שהחומר מנהיג האדם, הולך אחר דברים שהם מעשה גוף שהוא חמרי. עד שגדל האדם, ואז הצורה מושלת על החומר, והצורה מנהגת את האדם, ובהכרח החומר הוא מקבל הנהגה מן הצורה. וכך מתחלה היו ישראל תחת יד מצרים, וכאשר היו שלימים היו ישראל גוברים על מצרים שהם החומר, והבן זה מאוד". וראה למעלה הערה 28, ולהלן הערה 81.

40 40 יש להבין, במה ישראל משלו על המצריים לאחר שיצאו מתוכם לחירות עולם. אמנם כוונתו היא שעצם היציאה ממצרים היא בטוי לממשלת ישראל על מצרים, וכמו שכתב להלן סוף פ"מ, וז"ל: "כי כבר התבאר כי יש לישראל מעלת הצורה הנבדלת, וראיות ברורות על זה. ולפיכך המצרים שהם הפכים שנמשלו לחומר, דכתיב יחזקאל כג, כ 'ובשר חמורים בשרם', היו מתנגדים לישראל. ותחלה משלו המצרים על ישראל כאשר המשפט נותן, כי החומר עיקר בראשיתו ותחלתו, ובסופו יחלש ויתגבר עליו הצורה הנבדלת. וכך היו ישראל מושלים על מצרים, שהם החומר, ויצאו מהם כמו הצורה הנבדלת מן החומר... שמשלו על מצרים על ידי מכות... שהיו גוברים על מצרים ביום ראשון, וקריעת ים סוף ביום שביעי". וראה בסמוך ציון 43.

41 41 צריך ביאור, כיצד אפשר לומר על יוסף ש"היה יוצא לחירות לגמרי, ובזה היה ליוסף דמיון אל כלל ישראל", הרי גם לאחר שיוסף נעשה מלך עדיין הוא היה משועבד לפרעה, והראיה שהיה צריך לקבל את רשותו לעלות לא"י כדי לקבור את אביו בראשית נ, ד-ו, ואיה החירות הגמורה של יוסף. ועוד, כיצד יש בזה דמיון ליציאת כלל ישראל ממצרים, הרי ישראל יצאו ממצרים לגמרי, לבלתי שוב, ואילו יוסף היה בארץ מצרים עד יום מותו בראשית נ, כו. ונהי שיוסף היה מלך במצרים, מ"מ עדיין היה משועבד לפרעה במצרים, ולכאורה אין זה נקרא "יוצא לחירות לגמרי". ויל"ע בזה.

42 42 ב"ר פב, י "נקראו ישראל על שמה של רחל 'רחל מבכה על בניה' ירמיה לא, יד. ולא סוף דבר לשמה, אלא לשם בנה, 'אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף' עמוס ה, טו", ומדרש זה הובא בגו"א בראשית פמ"ח אות יב שצט:, נצח ישראל פ"א יז., וח"א לשבת קלט. א, עג:. ונאמר תהלים פ, ב "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף וגו'", ופירש רש"י שם "כל ישראל נקראים על שם יוסף לפי שהוא פירנסם וכלכלם בימי הרעב". ומקור דברי רש"י הוא בגמרא סנהדרין יט:, שאמרו שם "'גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה' תהלים עז, טז וכי יוסף ילד, והלא יעקב ילד, אלא יעקב ילד ויוסף כילכל, לפיכך נקראו על שמו". וכן כתב הרד"ק ש"ב יט, כא, ותהלים פא, ו, והמהרש"א ברכות נה:, ותענית טו.. ובתנחומא ויגש אות י אמרו "בא וראה, כל צרות שאירע ליוסף אירע לציון... ומה שאירע ליוסף טובות אירע לציון טובות". וראה להלן הערה 82, ופי"ד הערה 14.

43 43 היו מושלים על המצריים, וכמבואר למעלה הערה 40.

44 44 "מיוחדת" - בהשגחה נפלאה וללא שום מקריות, וכפי שביאר בפרק זה.

45 45 כפי שביאר למעלה פ"ד, כל הפרק.

46 46 וצרף לכאן שכשם שכל מה שאירע ליוסף אירע לישראל במצרים, כך כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, וכפי שכתב רש"י בראשית לז, ב, וז"ל: "כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף; זה נשטם, וזה נשטם. זה אחיו מבקש להרגו, וזה אחיו מבקשים להרגו". ובביאור דמיון זה כתב בגו"א שם אות ז רא:, וז"ל: "שכל מה שאירע לו - ומפני זה היה עיקר תולדותיו, כי מאחר שכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, מורה כי הוא כרעיה דאבוה. ורמזו לנו רז"ל ב"ר פד, ו דברים נפלאים במה שאמרו 'זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להורגו וזה אחיו מבקשים להרגו'. כי לא נשטם יעקב ולא היה אחיו מבקש להורגו רק משום עצם מעלתו, והיינו שהיה יעקב נבדל במעלתו מכל בני אדם, ובשביל כך אחיו מבקש להורגו, כי בשביל שהיה ליעקב וליוסף מעלה אלקית, נבדל מהם, ובשביל זה מבקשים להרגו, כי כל נבדל לפי שהוא נבדל במעלתו מבקשים להרגו, ודבר זה דברי חכמה מאד... כי כמו שיעקב נבדל מעשו, כך יוסף נבדל מאחיו במלכות... ולפיכך אמרו 'זה נשטם וזה נשטם וכו'', וכולם הם בעצמם ענין יעקב ומדריגתו... כי הדברים האלו אינם מענין הגוף... כמו שהיה ליעקב מעלה אלקית, שהרי כל אלו דברים אינם דבר של גוף, כך היה ליוסף שהיה מעלתו מעלה אלקית רחוק מן הגוף, וזה ידוע למבין". וכל דבריו ביחס יעקב ויוסף כחם יפה ביחס יוסף לישראל, שהכל נובע ממעלתם האלקית הנבדלת מהגוף.

47 47 "כמה שטרי מכר נכתבו עליו" לשונו בגו"א בראשית פל"ז אות לו רכד:.

48 48 "הוא פקיד ממונה על צרכי המדינה" גו"א שם רכה:.

49 49 כי היה הבן האהוב ליעקב מכל אחיו בראשית לז, ג, וכל מה שיעקב למד משם ועבר מסר לו רש"י שם. וכן להלן לאחר ציון 64 כתב: "ובמדריגות אלו היה יוצא יוסף מרשות יעקב להיות משעבדים בו המצרים", הרי איירי במעבר מרשות יעקב לעבדות מצרים, ואצל יעקב היה יוסף "בחשיבות היותר גדול מאוד".

50 50 לשונו בגו"א בראשית פל"ז אות לו רכה:: "זהו דעת רז"ל בענין זה, והוא הנכון, כי דבריהם הם דברי חכמה מאוד, כי ידעו בענין המכירה למצרים, שהוא היציאה מן הרשות שהיה בו לרשות אחר לגמרי. והיה מצרים רשות אחר לארץ כנען, כי במצרים נשתעבדו, וארץ כנען היה לישראל אחוזת עולם בראשית יז, ח, ואין דבר היוצא מרשות לרשות אחר לגמרי אלא על ידי רבוי וחלוף רשויות. ולפיכך פרשו הכתוב על אמיתתו, כי היו הרשויות ארבע" ראה להלן הערה 58. ועוד אודות הצורך בהדרגתיות, ושאין לעבור מקצה לקצה בפעם אחת, כן כתב בהרבה מקומות. וכגון, להלן שלהי פל"ה כתב: "רבי אליעזר אומר מכילתא שמות יב, ג שצוה הקב"ה את ישראל בפסח מצרים שיקחו בעשור לחודש שמות שם, מפני שהיו שטופים בע"ז... ביאור זה כי אי אפשר שיהיו ישראל לחלק ה' בפעם אחד אחר שהיו שטופים בע"ז, ולכך צוה עליהם שיקחו את פסח זה בעשרה לחודש ניסן, כי הלקיחה היא פרישה קצת מע"ז לקרב אל הקב"ה, ואח"כ לזבוח אותו בי"ד, והוא מורה על הפרישה מע"ז לגמרי". ובהקדמה לאור חדש פ. כתב: "כך גאולתן של ישראל, לפי מדריגות הגאולה שהיא מן השם יתברך, אין הגאולה בפעם אחת, אלא זה אחר זה, שאין באים אל המדריגה העליונה הזאת בפעם אחד". וכן כתב שם פ"ב תקסט.. ושם פ"ו תתרלא: כתב לגבי מפלת המן בזה"ל: "כי כך הדברים אשר היה נעשים להמן, היה התחלה של פורעניות שלו בדבר מה שבתו זרקה על ראשו עציץ של בית הכסא מגילה טז., והיה מוסיף והולך שהגיע אל תכלית הנפילה. וכך ראוי שיהיה, כי הדבר שהוא בתכלית הנפילה אי אפשר להגיע אליו בראשונה מיד, רק אם הוא מגיע בענין זה שהוא מוסיף והולך. והמן הגיע אל זה שהיה נתלה על עץ חמשים אמה אסתר ז, י, שהוא הבזיון הגמור... לכך לא הגיע אל זה רק אם היה לו התחלה בזיון במקצת". ובבאר הגולה בבאר הראשון צז. כתב: "דוקא במחלוקת בית שמאי ובית הלל אמרו עירובין יג: 'אלו ואלו דברי אלקים חיים'. כי הם היו תחלה במחלוקת התורה, שקודם שהיה מחלוקת בית שמאי ובית הלל לא היה מחלוקת בתורה כלל. וכאשר באו בית שמאי ובית הלל היה מחלוקת שלהם, עד שדברי שניהם 'דברי אלקים חיים'... ואין ראוי שיבאו ישראל ממדריגה העליונה, שלא היה בהם מחלוקת בתורה, אל מדריגה זאת שיהיה בהם מחלוקת, ואחד מהם דבריו בטלים. ולכך היה המחלוקת 'אלו ואלו דברי אלקים חיים', ואחר כך נתחדש שאר מחלוקת, והבן זה מאוד". ובנצח ישראל פכ"ו תקנד. כתב: "ואין לך לשאול, סוף סוף היה אפשר בית שלישי, שיהיה במהרה בימינו, ולא יהיה כלל חורבן. כי דבר זה אינו כלל, כמו שלא היה האור נמצא בתחלת הבריאה, רק היה צריך להיות נמצא בריאה שאינו כל כך במעלה קודם, ואז מעלין בקודש ברכות כח. אל המדריגה יותר עליונה. וכמו שהיה בריאת האור בראשית א, ג, שהיה נמצא העדר בבריאה, שהיתה הארץ תוהו ובוהו שם פסוק ב עד שהיה כאן העדר המציאות לגמרי, ואז נברא האור להשלים הבריאה. וכן בעצמו אינו ראוי שיהיה המדריגה העליונה, הוא הבית האחרון, נמצא ראשון, רק שמעלין בקודש, ולכך היה נמצאו שני הבתים הקודמים... וזה באמת קשור המציאות להעלותו אל תכליתו, הוא שלימותו האחרון". ושם פכ"ח תקסז. כתב: "ימי המשיח אינו רק שעל ידה יזכו למדריגה יותר עליונה. כי אי אפשר שיזכה האדם ממדריגה הפחותה, הוא העולם הזה, למדריגה עליונה, הוא מדריגה תחיית המתים ועולם הבא... ולכך תחלה יקנו המעלה הזאת, שהוא ימי המשיח, ואחר כך יקנו המדריגה היותר עליונה. וזהו ענין המשיח, להעלות המציאות ממדריגה למדריגה וממעלה למעלה". וכן הוא בדר"ח פ"א מ"ד רלז:, שם פ"ב מ"ח תרמ:, תפארת ישראל פכ"ה שפ., ועוד.

51 51 לשונו בגו"א בראשית פל"ז אות לו רכו.: "ויש לך להבין כי לא היה נמכר יוסף אלא על ידי אחיו, שהם קרובים אליו. ואחר כך לישמעאל, שהיו בני אברהם, יותר רחוקים. ולא נמכר לבני עשו לטעם מופלא, כי היה מכירתו תמיד התקרבות אל מצרים, ודרך ישמעאל הורד יוסף מצרים. ויש לך להבין את הדבר כי נפלא מאד במכירתו של יוסף, כי מכירתו של יוסף היתה על ידי בני יעקב שהם אחיו, ומן אחיו בא לישמעאלים שהם בני אברהם, וישמעאל קרוב למצרים מפני אמו הגר המצרית בראשית טז, א". וכן הוסיף בכת"י שמה., וז"ל: "כי ישמעאל הוא שקרוב קצת אל מצרים, בעבור אמו אשר היתה מצרית, והוא גם כן היה מבני זרע אברהם, כמו בני יעקב גם כן. הנה יצא מרשות בני יעקב קצת להורידו אל מצרים, להיות קרוב אל מצרים".

52 52 שבת פב. "לדידי חזי לי ההוא טייעא דקם ויתיב וקם ויתיב עד דשפך כקדרה", ופירש רש"י שם "טייעא - ישמעאל". ובב"ב עג: איתא "ההוא טעייא דהוה שקיל עפרא", ופירש הרשב"ם שם "טעייא - סוחר ישמעאל". וכן כתב רש"י ברכות ו:, תענית כב:, מו"ק כה:, ב"ק נה., סנהדרין סז:, שם קי., ע"ז כח., וחולין ז. ואמרו חכמים ברכות נו: "הרואה ישמעאל בחלום תפלתו נשמעת, ודוקא ישמעאל בן אברהם, אבל טייעא בעלמא לא", ומשמע מכך ש"טייעא בעלמא" הוא גם כן מישמעאל, רק שאינו ישמעאל בן אברהם. ובתפארת ישראל פי"ח ערה. כתב: "כי הטעייא הוא סוחר ישמעאל, שהוא סוחר ומסבב כל הארץ לארכה ולרחבה". ובנצח ישראל פל"א תקצח: כתב: "קרא שכל האדם 'טייעא', אשר הוא סוחר ישמעאל, אשר כל סוחר סובב כל הארץ, וכך שכל האנושי צריך לסבב ולעיין בנמצאים, ומהם יקנה החכמה". וכן הוא בח"א לב"ב עג: ג, צו..

53 53 בגו"א בראשית פל"ז אות לו רכז. ביאר שהסוחרים היו מדינים ראה שם הערה 244, וביאר שעם כל זה הם קרובים יותר ליוסף מאשר המדינים עצמם שקנו את יוסף מהסוחרים, וכלשונו: "והסוחרים אף על גב שהם גם כן מדינים, מפני שאין דעתם רק לסחור ולא לשם עבדות, אין זה יציאה מרשות שהיה בן חורין והבאה אל העבדות כמו שהיה אחר כך, שקנו אותו המדינים, ואין דעתם לסחור בו". נמצא שכאן מבאר שהסוחרים הם נחית דרגא טפי לעומת הישמעאלים שקדמו להם, כי הסוחר דרכו למכור לאחר. ואילו בגו"א מבאר שהסוחרים עדיפים על פני המדינים שבאו לאחריהם, כי לא קנוהו לשם עבדות.

54 54 "להיות קרוב יותר אל מצרים" הוספה בכת"י שמה..

55 55 "לכך כתיב בראשית כה, ט 'ויקברו אותו יצחק וישמעאל', ולא כתיב בניו האחרים" לשונו בגו"א שם רכו:, שנולדו מקטורה בראשית כה, ב-ה, ואחד מהם הוא מדין שם פסוק ב.

56 56 שכשם שלאברהם וזרעו היתה חשיבות וגדולה, כך היתה חשיבות וגדולה לישמעאל. וראה הערה הבאה.

57 57 וזה מורה על חשיבות וגדולה, וכמו שכתב הרמב"ן בראשית כה, יז, וז"ל: "ואלה שני חיי ישמעאל. הקרוב בדרך הפשט כי הכתוב יספר בבני הצדיקים תולדותם ומספר חייהים, להודיע כי זרע צדיקים יבורך... שהיה צדיק בעל תשובה, וסיפר בו כדרך הצדיקים". ובגו"א בראשית פל"ז אות לו רכו: הוסיף עוד נקודת דמיון בין ישמעאל לישראל, וז"ל: "ואף מדינים הם בני קטורה בראשית כה, א-ב, שהיא הגר רש"י שם, רק שישמעאל יותר קרוב אל בני אברהם, כי נולד על ידי שנתנה שרה את הגר לאברהם בראשית טז, ב-ג".

58 58 "אחיו לישמעאלים, וישמעאלים לסוחרים, וסוחרים למדינים, ומדינים מכרו אותו למצרים" לשון המדרש ב"ר פד, כב שהובא למעלה. ומדגיש שהיו כאן ארבע שטרות בנוסף לארבע רשויות, כי כך הוא לשון המדרש הנ"ל: "כמה אוניות נכתבו לו, רבי יודן אמר, ארבעה". ומה שהמדרש הדגיש שטרות יותר מרשויות, נתבאר בגו"א בראשית פל"ז אות לו רכה., וז"ל: "וקשה דלא יתכן לפרש כך 'ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים אשר הורידו אותו שמה' בראשית לט, א, שכבר יצא מיד הישמעאלים... ונראה דמפרש 'ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים' רוצה לומר כי פוטיפר לקחו מיד... מי שקנאו מן הישמעאלים, ונקרא זה 'מיד הישמעאלים' מפני שלא היה יוסף ביד אחר חוץ מישמעאלים אשר הורידו אותו שמה, רק שנכתבו עליו שטרי מכירות, לכך נאמר 'ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים'. זהו דעת רז"ל בענין זה, והוא הנכון". וקצת משמע מלשונו שמספר ארבע שייך לכאן בעצם, שכתב "והיו כאן ארבע שטרות, שהיו לו ארבע רשויות עד שבא למצרים". וכן בגו"א בראשית פל"ז אות לו רכה: כתב: "אין דבר היוצא מרשות לרשות אחר לגמרי אלא על ידי רבוי וחלוף רשויות. ולפיכך פרשו הכתוב על אמיתתו, כי היו הרשויות ארבע" הובא למעלה הערה 50. ואם דיוק זה נכון, אפשר לבאר זאת על פי דבריו להלן פנ"ח, וז"ל: "אמנם מה שאמר רבי אליעזר 'כל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים היתה של ארבע מכות', ורבי עקיבא אומר ש'כל מכה ומכה שהביא הקב"ה היתה של חמש' מכילתא שמות יד, ל, דבר זה הוא יותר עמוק. כי המכות היו באים מעולם הנבדל לעולם הטבע, שהוא עולם הרבוי, ולכך הדבר שהוא בא מעולם הנבדל לעולם הטבע הוא מתרבה, כי כן ענין עולם הזה שבו הרבוי. וסבר רבי אליעזר כי חלקי הרבוי הוא ארבע, וזה מפי שיש במספר ארבע חלוק ורבוי כל הצדדין, ולפיכך כל מכה ומכה שבאה מעולם הנבדל אל עולם הרבוי היה בה ארבע מכות, שהרי כל דבר שהוא בא מעולם הנבדל הוא מתרבה בעולם הזה. ולדעת רבי עקיבא היתה כל מכה ומכה של חמש מכות, וזה כי אף על גב שהרבוי הוא בד', כל דבר שבעולם אף שיש בו רבוי, הרבוי הוא מתאחד... ובארבע אין רבוי מתאחד, רק מחולק. אבל מספר חמשה הוא רבוי מתאחד, ולפיכך כל מכה ומכה שבאה מן עולם הנבדל אל עולם הרבוי היתה המכה של חמש מכות, שהוא רבוי מתאחד". והואיל ומכירת יוסף מזקיקה "רבוי וחלוף רשויות", לכך הוי ארבעה או חמשה חילופי רשויות, וכפי שביאר להלן פנ"ח.

59 59 פירוש - רב הונא סובר שחמשה שטרות נכתבו על יוסף, כי המדינים לא מכרוהו ישר לפוטיפר, אלא "לדמוסיא של מדינה", וכפי שהביא למעלה את הב"ר לאחר ציון 47.

60 60 הוא פוטיפר, וחסרונו הוא מפאת היותו יחיד ולא רבים, וכמו שמבאר והולך.

61 61 לשונו בכת"י שמה.: "כי עבד שהוא לרבים, אין משתעבדין בו בחזקה הרבה, כי אם אחד רוצה לעשות לו דבר, אין האחר מניחו. ואילו האדם היחיד, משתעבד בו כרצונו. ואם כן איך עלה ממה שהיה של רבים, דהיינו מדיינים רבים, למכור אותו לפוטיפר. ולפיכך אמר כי מכר אותו אל דמוסיא... ויש לו כח רבים קצת במה שהוא ממונה על רבים". אמנם מלשונו בנדפס משמע שמחלק בין צרכי רבים לצרכי יחיד ובסמוך יבאר שאף אדם חשוב משתעבד לרבים, וזו הוספה שלא שייכת לפי דבריו בכת"י, ואכן לא נמצאת שם. ונראה לבאר סברה זו עוד, כי מעלת הכלל היא שהקב"ה נמצא עמהם, ולכך כאשר עוסק בצרכי צבור הוא עוסק בדבר אלקי נבדל. וכן כתב בדר"ח פ"ב מ"ב תקלב., וז"ל: "יש להטיב עם הצבור מפני שהם כלל, וראוי להטיב עם הצבור שהם כלל... כי הוא השם יתברך עם הצבור. ולפיכך אמרו במסכת שבת קנ. מפקחים על עסקי צבור בשבת. והיינו מפני שנחשב מילי דצבור מילי דשמיא, והוא בכלל חפצי שמים שהם מותרים... טובת הצבור הוא מילי דשמיא". הרי העושה צרכי רבים מיטיב עם הכלל, ומעלת הכלל היא שהשם יתברך עם הכלל. ובנתיב התורה פ"ד קעו. כתב: "הצבור במה שהוא צבור והם הכלל, הם ביותר קרובים אל השם יתברך". ו"קול המון כקול שקי" מגלה עמוקות פרשת שמות. ובנר מצוה קכו. כתב: "כי הוא יתברך הוא עם הכלל, שהם הצבור". ובנתיב העבודה פי"ג א, קיט. כתב: "כי השכינה יש לה חבור אל האדם... וכמו שאמרו חכמים ז"ל ברכות ו. כל מקום שיש עשרה, שכינה עמהם". וצרף לכאן את דברי הירושלמי ברכות פ"ה ה"א "העוסק בצרכי צבור כעוסק בדברי תורה דמי" הובא בתוספות ברכות לא. ד"ה רב אשי, רא"ש שם פ"ה ה"ב, רמב"ם הלכות תפילה פ"ו ה"ח, טושו"ע אורח חיים סימן צג סעיף ד. לכך העסק בצרכי רבים אינו נחשב לעבדות, לעומת העוסק בצרכי היחיד, שהוא משועבד ליחיד. ואע"פ שכל המקבילות האלו איירי ברבים של ישראל, וכאן לא איירי ברבים של ישראל אלא ברבים של האומות ישמעאל, ומדין, מ"מ חזינן שיש אצל רבים חשיבות מיוחדת שאינה נמצאת אצל היחיד.

62 62 דוגמה לסברה זו; בדר"ח פ"ה מי"ח תלב. כתב: "ובגמרא בפרק יום הכפורים יומא פז.... המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם... אין הפירוש כי דבר זה גורם שאין מספיקין בידו לעשות המחטיא את הרבים תשובה, שאם כן יקשה, אפילו המחטיא את היחידים נמי איכא למימר שלא יהיה הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם, ומאי שנא רבים דנקט... יש לתרץ דלא דמי, דתלמיד יחיד, אין ראוי שיהיה נמשך הרב אחר התלמיד. אבל תלמידיו שהם רבים, היחיד שהוא הרב, נמשך אחר התלמידים שהם רבים. כי כן המשפט, שהיחיד נמשך אחר הרבים. ולפיכך דוקא כאשר התלמידים הם רבים, ראוי שיהיה נמשך הרב אחריהם, ולא נמשך היחיד אחר היחיד". הרי הרב נמשך אחר תלמידיו הרבים, ולא אחר תלמיד יחיד. נמצא ש"אף חשוב הוא עושה צרכי רבים לפעמים".

63 63 כי הוא אדם יחיד, ורק שהוא ממונה על רבים. והוא דומה למלך, שהוא אדם יחידי, אך הוא ממונה על רבים, וכמו שכתב באור חדש פ"ג תרמד:, וז"ל: "כי המן הוא יחיד, ואין כח ביחיד להתנגד לרבים, כי מחולקים הם הרבים מן היחיד. ואינו דומה למלך, שהוא נחשב כמו הכלל, אבל המן הוא יחיד בלבד, ואין כחו כל כך להתנגד אל הכלל... ולכך היה המן מתנגד אל מרדכי בלבד". הרי פוטיפר דומה להמן, ואילו דמוסיא של מדינה דומה למלך, שעוסק בצרכי המדינה. והמלך גופא נחשב כמו הכלל, אך אינו לגמרי כמו הכלל, וכמו שאמרו חכמים סנהדרין קז. שדוד המלך ביקש שיאמרו "אלקי דוד", כפי שאומרים "אלקי אברהם", "אלקי יצחק", ו"אלקי יעקב". ובח"א שם ג, רנא: כתב בזה"ל: "ומה שאמר דוד שיש לומר גם כן 'אלקי דוד', ובקש זאת יותר מכל שאר צדיקים, מפני כי בשביל כך אומרים 'אלקי אברהם אלקי יצחק אלקי יעקב', מפני שאין הקב"ה מיחד שמו על אדם יחיד, כי אם על אומה שלימה. והאבות היו אבות לכלל אומה ישראלית. ולכך כמו שאומרין 'אלקי ישראל', אומרים 'אלקי אברהם', וכן יצחק ויעקב. לכך אמר דוד שכמו שהשם יתברך מיחד שמו על האבות מפני שהם אבות אל הכלל, כך דוד אב אל מלכות בית דוד, שגם המלכות נחשב כמו הכלל, שהמלך הוא כמו הכלל נחשב. וכן אמרו ז"ל שהמלך הוא העם, והעם הוא המלך רש"י במדבר כא, כא. ומאחר שממנו מלכות, דוד נחשב הוא כלל, ויש לומר גם כן 'אלקי דוד' כמו שאומרים 'אלקי אברהם'". אך בסופו של דבר אין אומרים "אלקי דוד", וכמבואר בסנהדרין קז., הרי שהמלך הוא שלב בינים בין הרבים ליחיד.

64 64 לשונו בגו"א בראשית פל"ז אות לו רכז.: "ומי שסובר שנמכר לדמוסיה של מדינה, כי המדינים היו קרובים אל עם מצרים, ולא נקראו קרובים אל היחיד, כי דבר זה אין שייך לומר. לפיכך המדינים מכרו אותו לדמוסיא של מדינה, הממונה על כל המדינה, והוא כאילו נמכר לכל המדינה, ואחר כך לפוטיפר".

65 65 רש"י בראשית לה, יז כתב: "רבותינו דרשו עם כל שבט נולדה תאומה, ועם בנימין נולדה תאומה יתירה". ובפרקי דר"א פל"ו אמרו שלא נולדה תאומה עם יוסף. ובביאור הדבר כתב בגו"א בראשית פל"ה אות יב קעט: בזה"ל: "אמנם עיקר הדברים מה שהיה לבנימין תאומה יתירה וליוסף לא היתה תאומה כלל הוא, מפני כי יוסף הוא הראש ממטתו של יעקב רש"י בראשית מז, לא, והוא שאמר עליו בראשית לז, ב 'ואלה תולדות יעקב יוסף', שהוא העיקר של תולדות יעקב ראה רש"י שם. ולפיכך נולד יחידי, כמו כל דבר שהוא שורש הדבר ועיקרו שהוא אחד. ובנימין היו לו שני תאומות בעבור שהוא היה הסוף, וכמו שהראש ראוי שלא יהיה לו תאומה, כך הסוף יש לו רבוי תאומה, בעבור שכל סוף הוא השלמת הכל" הובא בחלקו למעלה פ"י הערה 21. ובגו"א בראשית פל"ז אות ט רט: כתב: "רמזו חכמים בזה כי יוסף היה מקרב את אחיו, כמו שאמרו במדרש רבות ב"ר פד, ה כי בזכות יוסף נולדו כל השבטים. הרי הוא ראשון, והוא מחזיק כולם... והוא ראש המטה... וידעת מדריגת יוסף כי הוא עיקר התולדות של יעקב" ראה למעלה הערה 24. והיות יוסף אחד וראש מורה בעליל על היותו צורה, וכמו שכתב בנצח ישראל פנ"ג תתלז:, וז"ל: "על ידי משה היו עם אחד לגמרי. כמו שאדם, אף שאבריו וחלקיו הם רבים, והם מתחברים כמו שהוא הגוף, לא נקרא שם אדם אחד עליו רק על ידי הנפש, שהוא צורה לאדם, כי הצורה היא אחת" הובא למעלה פ"ג הערה 85.

66 66 לשונו בגו"א שמות פל"ג ריש אות יט תסב.: "דע כי חז"ל דקדקו מאוד בדברי התורה, והם שהבינו דברי תורה, ולא זולתם". ובכת"י שמה: כתב משפט זה כך: "כל זה רמזו חכמים ז"ל במדרש שלהן, אשר הוא על פי החכמה, אשר ידעו פירוש התורה". וכן כתב בנצח ישראל ס"פ ז קצט:, וז"ל: "באלו דברים תראה עדות על דברי חכמים, כי כל דבריהם דברי חכמה, וכל דברי זולתם הבל... ואם תתבונן מאוד מאוד תמצא שכל הדברים האלו אמת, והם יוצאים מחכמה פנימית" הובא למעלה פ"ט הערה 26.

67 67 לא מצאתי בשאר ספריו שביאר את סתימת דבריו כאן.

68 68 דע, שבהרבה מקומות כתב שהדברים הם נסתרים, ולכך אין להאריך בהם במקומם, אך לא שלל להאריך בהם במקום אחר הראוי להם. וכגון, בגו"א ויקרא פ"ט סוף אות ה קצא. כתב: "ועוד יש בזה דברים מופלגים מאוד בחכמה, ואין להאריך בזה כי הם דברים צריכים ביאור, ואין כאן מקום זה". ולהלן פמ"ז כתב: "ודברים אלו נאמנים מאוד, ואין להאריך במקום הזה יותר". ובדר"ח פ"א מ"ה רסח. כתב: "ואין להאריך במקום הזה, כי הוא דבר חכמה מופלאה". ושם פ"ב סוף מ"ז תרלב: כתב: "ואין ספק בפירוש זה לכל מי שמבין חכמה ודעת, ואין להאריך בזה במקום הזה". ושם פ"ד מכ"ב תנה. כתב: "גם יש עוד דברי טעם באלו ג' דעות, ואין להאריך כאן". ובנצח ישראל פ"ז קבז: כתב: "כאשר ידוע לחכמי מדע, ואין להאריך במקום הזה". ובח"א לסנהדרין ק. ג, רלא. כתב: "ואלו ב' דברים ידועים בחכמה מאוד... ואין להאריך כאן". ושם קב. ג, רלז: כתב: "ואין להאריך עוד בדבר זה כי אין מקום כאן להאריך, רק רמזנו לך מקצת דבר זה", ועוד. אך כאן כתב יותר, וכלשונו "ואין להאריך כי הם דברים נסתרים". ופירושו שאין להאריך בזה מחמת שהם דברים נסתרים, ומהאי טעמא נכלל בזה שאין להאריך בהם בשום מקום, מחמת שהם לעולם דברים נסתרים. ולהלן בכת"י שנא: כתב: "הדברים האלו עמוקים מאוד, ולא אוכל לפרש יותר מזה". ומעין זה כתב בח"א לע"ז ד, נג., וז"ל: "ודברים אלו סתרי חכמה, ואין להאריך בזה". ובח"א למנחות מג: ד, פ. כתב: "ואין להאריך יותר באלו דברים, כי הם סתרי חכמה". ובדר"ח פ"ג סוף מט"ז תכ: כתב: "ואין להאריך יותר, כי דברים אלו עמוקים". ושם פ"ה מ"ב עד: כתב: "דברים אלו דברים ברורים מאד, והם סתרי חכמה, רק שאי אפשר להאריך בזה, רק פתחנו פתח חכמה", וראה שם הערה 304. ובתפארת ישראל ס"פ כד שסט: כתב: "ואין להאריך בזה יותר כי אלו דברים עמוקים מאד". ושם פל"ח תקעט: כתב: "אין לכתוב במפורש יותר, רק החכם יבין מעצמו, ויעמוד על דברי חכמה מאד מה שנרמזו באלו ארבעה לאוין". ובנצח ישראל פמ"ד תשנח: כתב: "ואין להאריך עוד, כי אלו דברים עמוקים מאוד מאד". ובאור חדש פ"ב תקמט: כתב: "ואין להאריך בדברים כמו אלו, שהם דברי חכמה, והם דברים עמוקים". ובבאר הגולה באר הרביעי תצא. כתב: "ואין עוד להאריך, אף כי הדברים צריכים יותר ביאור, מכל מקום מה שאפשר לבאר נתבאר לך, והמבין יוסיף חכמה ודעת, ואז יבין דברי חכמה ודברי אמת". ובגו"א דברים פ"ד אות כא צז: כתב: "אף כי יש בו עומק יותר שלא נוכל לפרש בפירוש, אלא אם כן הוא חכם מבין מדעתו". וכן אמרו חכמים חגיגה יא: "ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". וראה למעלה פ"ד הערה 134, פ"ט הערות 310, 314, להלן פי"ב הערה 76, ופי"ג הערה 49.

69 69 לשונו בגו"א בראשית פל"ז סוף אות לו רכז.: "ואשר גזר מעולם על הירידה למצרים סיבב סיבות ראויות כי מן בני יעקב אחיו ימכר לישמעאלים, ובתוכם מדנים סוחרים, ומהם למצרים, והיה יוצא יציאה אחר יציאה, תמיד היה מתקרב למצרים, כי זהו גזירת השם יתברך" הובא למעלה פ"ט הערה 17. ודבריו כאן הם ביסוס נוסף ליסוד שכתב למעלה בסוף הפרק הקודם לאחר ציון 77 "כי ירידתם למצרים היתה הסבה למכירת יוסף, לא שתהא המכירה סבה לירידת מצרים". כי הואיל ומכירת יוסף נעשתה בהשגחה מופלאה, מוכח מכך שאין מכירת יוסף התחלת הענין, אלא שמכירת יוסף נפעלת על ידי סבה שקדמה לה, וסבה זו מכתיבה את האופן המדוייק של מכירת יוסף. וראה למעלה הערה 11.

70 70 רש"י בראשית מו, טו "שלשים ושלש - ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר במדבר כו, נט 'אשר ילדה אותה ללוי במצרים', לידתה במצרים, ואין הורתה במצרים". וכן כתב רש"י במדבר כו, נט "אשר ילדה אותה ללוי - לידתה במצרים ואין הורתה במצרים. כשנכנסו לתוך החומה ילדתה, והיא השלימה מנין שבעים. שהרי בפרטן אי אתה מוצא אלא ששים ותשע". נמצא שברגע שישראל נעשו לשבעים נפש, בו ברגע באו מצרימה ראה למעלה פ"ט הערה 78, ולהלן פי"ג הערה 7.

71 71 למעלה פ"ט לאחר ציון 58, ויובא בהערה 73.

72 72 בכת"י הוסיף כאן: "שכל אומה כללית".

73 73 לשונו למעלה פ"ט לאחר ציון 58: "כי השיעבוד התחיל מעת שהיו שבעים נפש... כי כאשר היו י"ב שבטים לא היו משועבדים לשום אומה, למעלת השבטים, ולא היה להם שום שתוף עם מצרים, עד שהיו שבעים נפש, אז היו יכולים המצרים לשעבד. כי במספר הזה נמצא לישראל שתוף עם האומות, כמו שדרשו ז"ל ספרי דברים לב, ח 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל' דברים לב, ח, 'גבולות עמים' הם שבעים אומות, 'למספר בני ישראל' שהם שבעים נפש, יעקב ובניו. וכאשר היו ישראל שבעים נפש, אז אומת מצרים, שהיא אחת משבעים אומות, מתנגד להם מצד השווי שביניהם. אבל כאשר היו י"ב שבטים, כיון שאין האומות מדריגתם במספר זה, לא היה אפשר למצרים לשעבד לישראל, כי אותה המעלה היחידית הפרטית, שהם האבות וי"ב שבטים, לא היה למצרים שתוף עמה כלל". ומקור דבריו הוא בזוה"ק ח"ב טז:, שאמרו שם: "רבי יצחק אמר, ישראל אינון לקבל שאר עמין, מה שאר עמין אינון שבעין, אוף ישראל אינון שבעין, הדא הוא דכתיב בראשית מו, כז 'כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים', ומאן דשליט על ישראל, כאילו שליט על כל עלמא". והרמב"ן במדבר יא, טז כתב: "'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל' שם, כבר הזכירו רבותינו כי שבעים אומות הן בשבעים לשון... ולכן היה המספר ביורדי מצרים שבעים, וצוה המספר הזה בשופטי ישראל, כי המספר הזה יכלול כל הדעות בהיותו כולל כל הכחות, ולא יפלא מהם כל דבר. וכן במתן תורה 'ושבעים מזקני ישראל' שמות כד, א... והנה משה על גבי שבעים זקנים, רמז לישראל שהוא גוי אחד בארץ". ועוד אודות שמספר שבעים של האומות עומד כנגד מספר שבעים של ישראל, הנה אמרו חכמים סנהדרין יז. "בשעה שאמר לו הקב"ה למשה במדבר יא, טז 'אספה לי שבעים איש', אמרו אלדד ומידד, אין אנו ראויין לאותה גדולה. אמר הקב"ה, הואיל ומיעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם... ומה נבואה נתנבאו... על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין". ובח"א שם ג, קלו: כתב: "וקשה, מה עניין גוג ומגוג אל אותו שעה שהיו מתנבאים עליו. ודע, כי מה שהיה ממנה באותה שעה שבעים זקינים, דבר זה היה מורה לישראל שימשלו על גוג ומגוג, שיהיה ראש כל האומות, שהם שבעים אומות. ועמו יבואו כל האומות למלחמה על ישראל, ומכח מעלה זאת שקנו ישראל להיות להם שבעים זקינים, יהיו מושלים עליהם לעתיד... כי אלו ע' זקינים שהיו ע' נביאים, מורים כי ישראל יהיו מושלים על ע' אומות כאשר יבואו בימי גוג ומגוג למלחמה על ישראל, ויתעלו ישראל, כמו שמורה אלו ע' זקינים שיש לישראל דביקות בו יתברך, ובזה יתגברו על כח שבעים אומות" הובא למעלה פ"ט הערה 67.

74 74 בא לבאר מדוע אצל האומות מספר שבעים מוסב על האומות, ו"כל אומה כללית" לשונו בכת"י, והובא בהערה 72, ואילו אצל ישראל מספר שבעים מוסב על שבעים אנשים פרטים. ולהלן פי"ג לאחר ציון 20 חזר בקיצור על דבריו כאן.

75 75 אודות שענין האומות הוא ברבוי שלהן, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, בנצח ישראל פל"ב תרטו: כתב: "דבר זה ידוע ממה שהיו מקריבים בשבעת ימי סוכות, שהיו מקריבין שבעים פרים כנגד האומות סוכה נה:, כי אין באומות אחדות, רק רבוי. לכך בהם הקרבת ע' פרים בז' ימי סוכות, כי שבעה ושבעים דומים ושוים. ומזה תדע כי האומות יש להם עולם הזה, שנברא בז' ימי בראשית" ראה להלן סוף הערה 77. ושם פל"ח תרצג. כתב: "ההבדל אשר ישראל הם מחולקים מן האומות, במה שישראל הם אומה יחידה לגמרי, והאומות הם רבים, לכך רבוי האומות הם מתנגדים ובטול לישראל, האומה היחידה. וכן ישראל האומה היחידה, הם בטול האומות הרבים. וזהו ענין מלחמות גוג ומגוג שתהיה לעתיד עם המלך המשיח, שכל האומות אשר הם הרבוי, יתחברו יחד על המלך המשיח, שהוא מלך ישראל לאומה יחידה". ובסוף הפרק שם תרצה: כתב: "האומות שיש בהם הרבוי, מתנגדים לאחדות שמו יתברך גם כן. ולימות המשיח, שאז יהיה הוא יתברך אחד ושמו אחד לגמרי, אז יתנגדו האומות שהם רבים על אחדותו יתברך וזו מלחמת גוג ומגוג... בימי גוג ומגוג, אינם רוצים במלכות השם יתברך, כי הוא יתברך אחד, ואילו האומות הם הרבים, כאשר יהיו בימי גוג ומגוג. ולכך יהיו חולקים על יחידו של עולם באותו זמן, שלא יהיה הוא יתברך מולך עליהם" הובא למעלה בהקדמה שלישית הערה 120. ורש"י במדבר כג, ד כתב: "אמר בלעם לפניו של הקב"ה, אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כולן". ובגו"א שם אות ג שפה: כתב בזה"ל: "ואם תאמר, וכי לא ידע בלעם דאין דבר תולה ברבוי מזבחות, וכל אדם יכול לעשות מזבחות הרבה. אמנם דע כי כוונת בלעם... כי השבע כולל כל החלקים... ולפיבך בנו האבות ז' מזבחות... והיא כנסת ישראל דבוקה בו בהשי"ת בכל. ולפיכך אבותיהם בנו ז' מזבחות ביחד, לא בנה כל אחד ז' מזבחות, שא"כ היה הכל רבוי, ולא אחדות... והרשע בלעם אמר כי האבות אין בהם הרבוי כולל כל החלקים... כי הוא ראש לע' אומות... ולפיכך ראוי שיבנה רבוי מזבחות, כי הם רבוי אומות... כי יותר חשוב הרבוי מן האחדות, והבן הדברים האלו". וכן כתב להלן פס"ט, ונתיב העבודה פ"א א, עח.. ועוד אודות העדר האחדות שאצל האומות, ראה למעלה פ"ח הערה 185.

76 76 אודות שישראל הם אומה יחידה, הנה זהו יסוד נפוץ מאוד בספריו, ובספר זה כתב כן כמה פעמים למעלה פ"ג לאחר ציון 59, להלן פרקים יב, יט, מז, ר"פ ס, ועוד. ובנצח ישראל פכ"ה תקכד. כתב: "דבר זה בפרט בישראל... שהם אומה יחידה שלימה, כמו שבארנו בחבור גבורות ה' בכמה מקומות". ובנר מצוה י: כתב: "האומה הזאת ישראל נבראת לכבוד השם יתברך, וכדכתיב ישעיה מג, כא 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'... כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו, דבר זה ממעטים האומות. ולא נבראו לזה רק ישראל, שהם עם אחד, כמו שרמז הכתוב 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. כי מה שאמר עם 'זו' במספרו י"ג, והוא מספר 'אחד'... ולפיכך אמר עם 'זו', שהם כמספר אחד, 'תהלתי יספרו', עיקר תהלתי שהוא יתברך אחד ואין זולתו. ועל דבר זה נבראו בתחלת בריאתם, כי האומה הזאת מעידה על השם שהוא אחד". והרמח"ל במאמר החכמה כתב: "צריך שתדע שהנה האדון ב"ה הוא אחד, ואין הארתו מתחזקת אלא במה שמתאחד. והנה ישראל אע"פ שבאישיהם הם רבים, נקראים 'גוי אחד', והם ראוים לשתתחזק בם הארתו יתברך. אמנם האומות הם רבים ונפרדים לגמרי, ואינם נתקנים ביחוד, ונמצאים רחוקים מהתיקון לגמרי". ובספר לב שמחה פרשת בשלח תשמ"ג, על דברי רש"י שמות יד, י "והנה מצרים נוסע אחריהם - בלב אחד כאיש אחד", מובאים דברי החידושי הרי"ם, שכתב: "מהיכן באה למצרים מדה זו של אחדות. אלא דבאמת אצל אומות העולם אין שייך אחדות כלל, אלא כל מה שהיו 'בלב אחד' לא היה רק משום שרצונם של המצרים היה לדבר אחד, לרדוף אחר בני ישראל, והמטרה שבלבם גרמה להם להיות 'כאיש אחד'". והפחד יצחק פסח מאמר מא כתב "מצרים הם עומדים בסוד הפירוד, תהלים צב, י 'יתפרדו כל פעלי און', משלי יח, א 'לתאוה יבקש נפרד'". ורש"י בראשית מו, כו כתב: "מצאתי בויקרא רבה ד, ו; עשו שש נפשות היו לו, והכתוב קורא אותן בראשית לו, ו 'נפשות ביתו', לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה. יעקב שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן בראשית מו, כו 'נפש', לפי שהיו עובדים לאל אחד" ראה למעלה פ"ג הערות 2, 60, פ"ח הערה 185, פ"ט הערה 65, פ"י הערה 42, ולהלן פי"ב הערה 78.

77 77 בכת"י שמה: הוסיף כאן: "כי ישראל בלבד הם מונים ללבנה סוכה כט., שהיא הקטנה בשבעת כוכבי לכת. ולפיכך היה מספר שלהם רק ע' פרטים, שהפרט יותר קטון מן הכלל, וזהו מורה על מעלת ישראל, והאומות הם כללים" ראה להלן פי"ג הערה 22. ואחדותם של ישראל מורה על מעלתם הנבדלת, כי הרוחני הוא אחד, וכמו שכתב להלן פמ"ג, וז"ל: "וזה כבר התבאר הרבה בזה הספר, כי החילוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא דבר אלוקי, כי אחדות הוא שייך אל עניין נבדל מהגשם, והחילוק והפירוד תמיד לגשמי". וראה שם בהערות שזהו יסוד נפוץ מאוד בספריו. לכך, הואיל והאומות הם אנשי טבע וגשם כמבואר בתפארת ישראל פ"א לו:, מן הנמנע שתימצא אצלן אחדות. ואילו ישראל שהם נבדלים מהגשם, נמצאים באחדות ראה למעלה פ"ח הערה 185. ולמעלה פ"ג הערה 60 נלקטו מספריו שלשה טעמים עיקריים לבאר יחידיותם של ישראל; א במה שהקב"ה הוא אלקיהם. ב במה שיש להם את התורה. ג במה שאין להם שום שייכות לאומות העולם. ושלשת הטעמים האלו מורים על מעלתם הנבדלת של ישראל, עיי"ש. והנה המספר "שבעים פרטים" הוא הרכבה של רבים ויחיד; מספר שבעים מורה על הרבוי כמבואר בהערה 75, ולמעלה הקדמה שלישית הערה 15. ואילו "פרטים" מורה על אומה יחידה, ומהו ביאורה של הרכבה זו. אמנם הענין יוסבר היטב על פי דבריו בדרשת שבת הגדול קצז:, וז"ל: "כי אחר ההתחלה של הבריאה אין אחדותו של הקב"ה בעולם, שהרי נמצאו המלאכים וחמה ולבנה שעובדים אליהם האומות. אמנם נמצא בעולם גם אחדותו יתברך מצד שמעידים על אחדותו אחר שנברא העולם, הם ישראל, שהם מעידים על השם יתברך שהוא אחד... ובאיזה צד מעידים על השם יתברך שהוא אחד, כי ישראל הם עם אחד בארץ. והנה יש בהם רבוי, והרבוי הזה אחד, כאשר הם עם אחד. וכאשר יש כאן רבוי שהוא אחד, יש קודם מי שהוא אחד לגמרי ואין בו רבוי, וזהו השם יתברך, שהוא אחד לגמרי... והנה ישראל הם כמו היו"ד, שהיו"ד הוא רבוי, והוא אחד. שהיו"ד יש בו עשרה, שהוא רבוי. ואילו עשרה הם כמו אחד לגמרי, שהרי היו"ד כמו אחד; שאתה מונה אחד, שנים, שלשה, ארבעה. כך אתה מונה עשרה, עשרים, והם כמו שנים, רצה לומר שני עשרים, וכן שלשים כמו שלשה, וארבעים כמו ארבעה. והרי דבר זה מבואר כי עשרה הם כמו אחד הובא למעלה פ"ח הערה 82... וכמו כן ישראל, והם בתחתונים שיש בהם הרבוי, והם מעידים על השם יתברך שהוא קודם, והוא אחד בעליונים ובתחתונים". נמצא ש"שבעים פרטים" הוא הגדרת ישראל; רבוי שהוא אחד. ולהלן פי"ג לאחר ציון 21 הזכיר בקיצור את דבריו כאן, וז"ל: "וענין דבר זה נתבאר למעלה, כי מה שמספר בני יעקב מספר שבעים נפש פרטים מורה על מעלה גדולה מאוד, יותר ממה שהאומות הם ע' אומות". וראה להלן פי"ב הערה 19, ופי"ג הערה 22. וכן כתב בנתיב העבודה פ"א א, עח., וז"ל: "כי שלשה אבות ביחד בנו שבעה מזבחות רש"י במדבר כג, ד... וכבר התבאר בכל מקום כי שבעה יש בהם הרבוי, שכל מקום שרוצה הכתוב להזכיר רבוי מזכיר שבעה, כמו משלי כד, טז 'שבע יפול צדיק וקם'... ולכך אמר כי האבות הם שבנו שבעה מזבחות ביחד פירוש - אך לא שכל אב בנה בעצמו שבעה מזבחות, כי האבות אין בהם הרבוי בפעל, שדבר זה אין ראוי לאותם שהם אחד, ויש להם קשר אחד, שיש בהם הרבוי בכח, אבל לא בפעל. לכך היו האבות שלשה, כי שלשה הם רבים... ואלו שלשה יש להם הקשור ביחד. ודבר זה גם כן מבואר במקום אחר ממה שאמר הכתוב דברים לב, ט 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו'... ואמרו במדרש ב"ר סח, יב מה החבל הזה משולש, כך יעקב שלישי לאבות. פירוש כי יעקב הוא השלישי המחבר והמקשר האבות, עד שהם קשר אחד, כמו החבל הזה שהוא משלשה חוטים, והוא מקושר ביחד כמו שהוא החבל. הרי כי האבות הם רבוי מקושר, ובכח שלהם הוא רבוי, אבל לא שיהיה בהם הרבוי בפעל. ולכך השלשה אבות, שיש בהם הקשור והאחדות, בנו שבעה מזבחות ביחד, ומורה זה על הקשור האחדות, ולא על הרבוי בפעל. וכך ראוי שתהיה העבודה אל השם יתברך, כי הוא יתברך אחד בפעל, ובכחו הוא הרבוי" הובא למעלה פ"ט הערה 237. הרי שמהות ישראל היא רבוי שהוא אחד, וכמתבטא במספר "שבעים פרטים". ודע, שבתפארת ישראל פל"א תסג. כתב: "שבעה... רבוי גמור... אבל מספר שבעים, שהוא מספר כללי, הוא רבוי שהוא מתאחד, כי החשבון הכללי הוא מתאחד, מה שאין כן במספר הפרטי". ומכך לכאורה משמע שמספר שבעים בעצמו מורה על רבוי שהוא מתאחד, ודלא כדבריו בהרבה מקומות ששבעים יש בו רבוי כמו במספר שבע ראה למעלה הערה 75. אך ראה בתפארת ישראל שם הערה 13 בישוב הדבר.

78 78 לשונו למעלה פ"ט לאחר ציון 65: "אין דבר פועל בדבר אלא אם יש ביניהם שווי, ומצד זה יגיע השיעבוד כמו שאמרנו. ולפיכך כאשר היו שבעים נפש ירדו מצרים, להיותם תחת מצרים, והבן זה מאוד... שהרי תראה כי לא באו מצרימה רק אותו רגע שהיו ע' נפש". ובכת"י שלא. כתב: "עד שלא היו ע' נפש לא היה שתוף והתיחסות אל השעבוד, ואין השעבוד והגירות רק מצד שיש כאן שתוף ודמיון מה. כי לא יפעול דבר בדבר אם לא שהם צרות זו לזו, ואין כאן צרות זו לזו אלא אם כן יש כאן שתוף ודמיון... לכך כאשר היו ישראל ע' נפש אז היה כאן שתוף ודמיון" הובא למעלה פ"ט הערה 66. וראה להלן פי"ב הערה 3.

79 79 לשונו להלן פנ"ד: "כי דוקא בשבעים נפש היו ראוים לרדת אל מצרים, כמו שהארכנו בזה במקומו, עיין שם ואין צריך להאריך. ולפיכך יוכבד נולדה בין החומות, שאין ראוי לישראל להיות שבעים נפש קודם בואם למצרים, וגם אין ראוי שיהיו בלא שבעים נפש והם במצרים, לכך בין החומות נולדה יוכבד, לא הקדים ולא איחר, וכבר נתבאר למעלה" ראה למעלה פ"ט הערה 78, ולהלן פי"ג הערה 25. וראה למעלה פ"ט הערה 59 שנתבאר שם שהשלב הראשון של השעבוד החל כשהיו שבעים נפש, והוא הלך והעמיק יותר לאחר מיתת יעקב ומיתת השבטים. וכן כתב בכת"י שלב., וז"ל: "משנולד יצחק היה הגירות, ולא היה שעבוד עליהם, מפני שלמעלת יצחק אבינו ויעקב והשבטים אין ראוי שתהיה אומה אחרת משעבדת בהם עד שהיו ע' נפש, ואז ירדו מצרים, ואז נקרא שעבוד בודאי, כיון שהיו תחת רשותם. אבל... לא היה השעבוד בפועל על השבטים וע' נפש... ושלש מדריגות נחלק; כי קודם שהיו ע' נפש לא היה שייך ירידה לגמרי, ולא היה שתוף ודמיון אל המצרים. וכאשר היו ע' נפש היה ירידה אל מצרים, ולהיות עומדים תחת רשות מצרים, עד שמתו כל הדור. ואז התחיל השעבוד הגמור, והבן הדברים האלו". ולהלן בסוף הספר הלכות יין נסך ואיסורו, כתב: "ויש להבין עוד דברי חכמה מן הדברים אשר אמרנו למעלה, כי ישראל והאומות אף כי הם משתתפים בדברים החצונים המורגשים, הם נבדלים בכח פנימי, אשר אותו כח פנימי הוא התחלתן. כי התחלת ישראל כח קדוש, והאומות התחלתן כח שלהם. וכאשר ישראל הם נבדלים מן האומות בהתחלה הפנימית, שלזה התחלה מיוחדת, ולזה התחלה מיוחדת, הרי הם נבדלים מכל, ואין להם שתוף כלל, כיון שהתחלתן מחולקת. ומפני זה תמצא כי התחלת האומות היו שבעים, שהיה להם התחלה בפני עצמם, כי בוני המגדל שמהם נפלגה הארץ היו שבעים רש"י דברים לב, ח. וישראל התחלתן בפני עצמם, דכתיב דברים י, כב 'בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה וגו''. הרי כי התחלת ישראל שבעים היו. ולפיכך לא היו שבעים נפש עד שבאו למצרים, כי יוכבד נולדה בין החומות... והדבר הזה כי נגזר על ישראל שיהיו גרים במצרים. ואם היו שבעים נפש קודם בואם למצרים, הנה כבר היה התחלת ישראל מבלי גירות במצרים. ואם היו שבעים נפש זמן הרבה אחר בואם מצרימה, לא היה צריך לזה להיות קודם שהיו שבעים נפש במצרים, כי לא נגזר עליהם רק שיהיו ישראל במצרים כשהיה כבר התחלת ישראל. ולכך נולדה יוכבד בין החומות, שלא היו חוץ ממצרים שבעים נפש, ולא היו במצרים בלא שבעים נפש, שהוא התחלתן של ישראל. ומפני כי התחלת ישראל נבדל מן התחלת האומות, ולכך היו מספר שבעים לאומות בפני עצמן, ושבעים נפש לישראל התחלה בפני עצמן, כי ראוי שיהיו ישראל נבדלים בהתחלה שלהם", ושם מאריך לבאר עוד ענינו של מספר שבעים. וראה להלן פי"ב הערה 31, ופי"ג הערה 48.

80 80 למעלה לאחר ציון 19.

81 81 כפי שביאר בארוכה למעלה פ"ד לאחר ציון 24, והובא למעלה בהערות 28, 39.

82 82 בפחד יצחק, פסח מאמר מט, אות ב, האריך לבאר את דברי המהר"ל האלו באופן נפלא, ומתוך חביבות דבריו נביאם בהרחבה, וז"ל: "כתב המהר"ל שהקדים יוסף לבוא למצרים מפני מעלתו. דברים הללו מזקיקים אותנו להסביר לעצמנו שלשה ענינים; מהות מעלתו של יוסף בכלל, ומעלתו של יוסף בגלות מצרים בפרט, והקשר אשר בין מעלתו של יוסף עם קדימת בואו למצרים. תוכן קדושת מעלתו של יוסף... אף על פי שאין קורין אבות אלא לשלשה ברכות טז:, מכל מקום מצינו בו ביוסף בחינת דמיון למדרגת האבהות, שהרי מצינו שעל ידו של יוסף קרויים הם כל ישראל בניה של רחל ראה למעלה הערה 42... באופן דהגדרתה של מדרגת יוסף היא 'שבטיות קרובה לאבהות'...אותה ניסה אשר עליה כתוב במקרא בראשית לט, יב 'וינס החוצה' נקלטה בתור חלק קבוע בשיעור קומתה של כנסת ישראל, ובה טמונה היא השמירה לדורות, אשר על ידה מובטח הוא קיומה של קדושת ישראל שלא ישלוט בה האבדון דרך הפרצה של ההלכה דהבא על הנכרית וולדה כמותה קידושין סו:. ומחוור הוא הדבר שנקרא יוסף בלשונם של חכמים השלמתו של יעקב כדרך שהלהבה משלימה את האש רש"י בראשית ל, כה... אש שורף במקומו, ומשנוצר אדם וקדושת ישראל עליו, אי אפשר לה לקדושה זו שתכבה... אבל להבה שולטת למרחוק... על ידי להבתו של יוסף שולטת היא אשו של יעקב גם על התולדות... מפני שיוסף הוא השלמתו של מדרגת המטה השלימה המסמנת את ענין אבהותו של יעקב... אש יעקב עברה ללהבת יוסף בשעת הניסה של 'וינס החוצה'... ומפני כך קרובה היא מדרגתו של יוסף למדרגת האבהות... וזו היא מעלתו של יוסף המיוחדת לגלות מצרים. מפני שגלות מצרים עומדת היא בסוד יצירת רוממותה של כנסת ישראל על ידי קדושת ההבדלה בזכות שלא שינו את שמם לשונם ומלבושיהם נגאלו ישראל ממצרים ויק"ר לב, ה, וקדושת ההבדלה הזו היא האש הדולקת בשלהבתו של יוסף... ומגיעים אנו מכאן לביאור דבריו של המהר"ל שיוסף הקדים לבא למצרים מפני מעלתו. והיינו משום דמדרגתו של יוסף היא שבטיות קרובה לאבהות, לכך נוהגת גם בו המימרא של 'מעשה אבות סימן לבנים' תנחומא לך לך אות ט... כי מעלתו צריכה היתה לשמש סימן לבנים, וכל קדושת ההבדלה שהאירה לאבותינו במצרים נכללה בתור סימן בעניניו של יוסף, שהקדים לבוא למצרים מפני מעלתו". וצרף לדברי הפחד יצחק את מאמרם ויק"ר לב, ה "יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה, ונגדרו ישראל בזכותו". ומבואר מדברי הפחד יצחק שבעשרים ושתים השנים שיוסף הקדים לבא מצרימה, בה בעת היתה ליוסף התקרבות לאבהותו של יעקב, ובאותן שנים השלים את אהבותו של יעקב. והנה יעקב אמר ליוסף בראשית מח, ה "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", ופירש רש"י שם "עד בואי אליך - לפני בואי אליך, כלומר שנולדו משפרשת ממני עד שבאתי אצלך". ומדויק מכך שאם אפרים ומנשה היו נולדים לאחר רדת יעקב מצרימה, אזי הם לא היו שבטים. ויש להבין, מדוע יעקב מגביל מתנה זו למשך זמן קצוב של "עד בואי אליך מצרימה", "כלומר שנולדו משפרשת ממני עד שבאתי אצלך", ולא אמר ליוסף ששני בניו הראשונים יהיו שבטים, יהיה זמן לידתם אשר יהיה, ללא הגבלת זמן ללידתם. אלא הם הם הדברים; באותן שנים שיוסף הקדים לבא מצרימה חלה עליו אבהותו של יעקב בכך שהוא שמר על קדושת ההבדלה של ישראל, וכמו שנתבאר. אך קודם לכן יוסף היה עם אביו ואחיו בארץ ישראל, ולאחר מכן היה עם אביו ואחיו בארץ מצרים. נמצא שרק באותן עשרים ושתים שנות הקדמה נמצא יוסף בגפו משריש בישראל את קדושת ההבדלה הנצרכת לדרך הנצח של כנסת ישראל. לכך יעקב אמר ליוסף שבאותן שנות הקדמה שיוסף היה שותף לאבהותו, שני בניו הראשונים יהיו לשני שבטים. אך אם אפרים ומנשה היו נולדים לאחר שיעקב ירד מצרימה, שוב לא היו שבטים, כי רק יעקב או שותפיו מולידים שבטים, ולא שום נברא אחר. ונפלא הוא.

1 נדרים פתח ↗

מִפְּנֵי שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּמָּלוֹן תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי בַּדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן״. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בִּקֵּשׁ שָׂטָן לַהֲרוֹג, אֶלָּא לְאוֹתוֹ תִּינוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי״, צֵא וּרְאֵה מִי קָרוּי חָתָן — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הַתִּינוֹק. דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר בִּיזְנָא: בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַשֵּׁל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ מִן הַמִּילָה, בָּאוּ ״אַף״ וְ״חֵימָה״ וּבְלָעוּהוּ, וְלֹא שִׁיְּירוּ מִמֶּנּוּ אֶלָּא רַגְלָיו. מִיָּד ״וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עׇרְלַת בְּנָהּ״, מִיָּד ״וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ״. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּיקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לְהוֹרְגָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְחֵימָה הֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֵמָה אֵין לִי״. וְהָכְתִיב: ״כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה״! תְּרֵי חֵימָה הֲווֹ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: גּוּנְדָּא דְחֵימָה. תַּנְיָא רַבִּי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאֵין לָךְ מִי שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּמִצְוֹת כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, וְלֹא נִקְרָא תָּמִים אֶלָּא עַל שֵׁם מִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״, וּכְתִיב: ״וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ״. דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כׇּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳״, דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִילְמָלֵא מִילָה לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא בְּרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה וְגוֹ׳״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: גְּדוֹלָה תּוֹרָה, שֶׁאִילְמָלֵא תּוֹרָה לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי וְגוֹ׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״ אֲחָזַתּוּ רְעָדָה. אָמַר: שֶׁמָּא יֵשׁ בִּי דָּבָר מְגוּנֶּה. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: ״וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ״, נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ. ״וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה״, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הִסְתַּכַּלְתִּי בַּמַּזָּל שֶׁלִּי וְאֵין לִי אֶלָּא בֵּן אֶחָד. אָמַר לוֹ: צֵא מֵאִיצְטַגְנִינוּת שֶׁלְּךָ, אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַמְתַמֵּים עַצְמוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּמֵּים עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם״. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: כׇּל הַמְתַמֵּים עַצְמוֹ — שָׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״, וּכְתִיב: ״וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם״. אָמַר רַבִּי: כֹּל הַמְנַחֵשׁ — לוֹ נַחַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב״. וְהָא בְּלָמֶד אָלֶף כְּתִיב! אֶלָּא מִשּׁוּם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. תָּנֵי אַהֲבָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא: כׇּל אָדָם שֶׁאֵינוֹ מְנַחֵשׁ, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִיצָה שֶׁאֲפִילּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין יְכוֹלִין לִיכָּנֵס בְּתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ וְנִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנָיו לְמִצְרַיִם מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים — מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה אַנְגַּרְיָיא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהִפְרִיז עַל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שֶׁהִפְרִישׁ בְּנֵי אָדָם מִלְּהִכָּנֵס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ״. ״וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ״, רַב אָמַר: שֶׁהוֹרִיקָן בַּתּוֹרָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁהוֹרִיקָן בְּזָהָב. ״שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת״, אָמַר רַבִּי אַמֵּי בַּר אַבָּא: אֱלִיעֶזֶר כְּנֶגֶד כּוּלָּם. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֱלִיעֶזֶר הוּא, דְּחוּשְׁבָּנֵיהּ הָכִי הָוֵי. וְאָמַר רַבִּי אַמֵּי בַּר אַבָּא: בֵּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי״ — חוּשְׁבָּנֵיהּ מְאָה וְשִׁבְעִין וּתְרֵין. וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא:

11 שבת פתח ↗

שָׁאנֵי בֵּית הַכִּסֵּא דִּמְאִיס. אֵין שָׁם שְׁאֵילַת שָׁלוֹם. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא דְּאָמַר: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן שָׁלוֹם לַחֲבֵירוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקְרָא לוֹ ה׳ שָׁלוֹם״. אֶלָּא מֵעַתָּה ״הֵימָנוּתָא״ נָמֵי אָסוּר לְמֵימַר בְּבֵית הַכִּסֵּא, דִּכְתִיב: ״הָאֵל הַנֶּאֱמָן״. וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָאָמַר רָבָא בַּר מַחְסֵיָא, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב: שָׁרֵי לְמֵימַר ״הֵימָנוּתָא״ בְּבֵית הַכִּסֵּא! הָתָם שֵׁם גּוּפֵיהּ לָא אִיקְּרִי הָכִי, דִּמְתַרְגְּמִינַן ״אֱלָהָא מְהֵימְנָא״, הָכָא שֵׁם גּוּפֵיהּ אִיקְּרִי ״שָׁלוֹם״ דִּכְתִיב ״וַיִּקְרָא לוֹ ה׳ שָׁלוֹם״. וְאָמַר רָבָא בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵירוֹ, צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְיִשְׂרָאֵל, לֵךְ וְהוֹדִיעָם. מִכָּאן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: הַנּוֹתֵן פַּת לְתִינוֹק, צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאִמּוֹ. מַאי עָבֵיד לֵיהּ? אָמַר אַבָּיֵי: שָׁאֵיף לֵיהּ מִשְׁחָא, וּמָלֵי לֵיהּ כּוּחְלָא. וְהָאִידָּנָא דְּחָיְישִׁינַן לִכְשָׁפִים מַאי? אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁאֵיף לֵיהּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. אִינִי וְהָאָמַר רַב חָמָא בַּר בְּרַבִּי חֲנִינָא: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵירוֹ אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ״! — לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי, הָא בְּמִילְּתָא דְּלָא עֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי. וְהָא שַׁבָּת, דַּעֲבִידָא לִגַלּוֹיֵי? — מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא עָבֵיד לִגַלּוֹיֵי. רַב חִסְדָּא הֲוָה נָקֵיט בִּידֵיהּ תַּרְתֵּי מַתְּנָתָא דְתוֹרָא, אָמַר: כׇּל מַאן דְּאָתֵי וְאָמַר לִי שְׁמַעְתָּתָא חַדְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יָהֵיבְנָא לֵיהּ נִיהֲלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר מַחְסֵיָא, הָכִי אָמַר רַב: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵירוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם״. יַהֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ. אֲמַר חֲבִיבִין עֲלָךְ שְׁמַעְתָּתָא דְּרַב כּוּלֵּי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ: הַיְינוּ דְּאָמַר רַב: מֵילָתָא אַלָּבֵישַׁיְיהוּ יַקִּירָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲמַר רַב הָכִי?! בָּתְרָיְיתָא עֲדִיפָא לִי מִקַּמָּיְיתָא, וְאִי הֲוָה נָקֵיטְנָא אַחֲרִיתִי, יָהֵיבְנָא לָךְ. וְאָמַר רָבָא בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם בְּנוֹ בֵּין הַבָּנִים, שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מֵילָת שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב לְיוֹסֵף יוֹתֵר מִשְּׁאָר בָּנָיו, נִתְקַנְּאוּ בּוֹ אֶחָיו וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם. וְאָמַר רָבָא בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: לְעוֹלָם יְחַזֵּר אָדָם וְיֵשֵׁב בְּעִיר שֶׁיְּשִׁיבָתָהּ קְרוֹבָה, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁיְּשִׁיבָתָהּ קְרוֹבָה עֲוֹנוֹתֶיהָ מוּעָטִין. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרוֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר״. מַאי ״קְרוֹבָה״? אִילֵימָא קְרוֹבָה דְּמִיקָּרְבָא וְזוּטָא — וְהָא קָא חָזוּ לַהּ! אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁיְּשִׁיבָתָהּ קְרוֹבָה, עֲוֹנוֹתֶיהָ מוּצְעָרִין. אָמַר רַבִּי אָבִין: מַאי קְרָא? — דִּכְתִיב: ״אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה״. ״נָא״ בְּגִימַטְרִיָּא — חַמְשִׁין וְחַד הָוֵי, וְשֶׁל סְדוֹם חֲמִישִּׁים וּשְׁתַּיִם. וְשַׁלְוָתָהּ

12 בבא מציעא פתח ↗

וּבְנֵי בְתִירָה, וְיוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – הָא דַּאֲמַרַן: בְּנֵי בְתִירָה, דְּאָמַר מָר הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ וּמִינּוּהוּ לְנָשִׂיא עֲלֵיהֶן. יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל, דְּקָאָמַר לֵיהּ לְדָוִד: ״וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה״. מִמַּאי? דִּלְמָא יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל דַּחֲזָא דִּגְרִיר עָלְמָא בָּתַר דָּוִד, בְּנֵי בְתִירָה נָמֵי דַּחֲזוֹ לְהִלֵּל דַּעֲדִיף מִינַּיְיהוּ, אֶלָּא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וַדַּאי עִנְוְותָן הֲוָה. אָמַר רַבִּי, חֲבִיבִין יִסּוּרִין. קַבֵּל עֲלֵיהּ תְּלֵיסַר שְׁנֵי: שֵׁית בִּצְמִירְתָּא, וּשְׁבַע בְּצַפְרִנָא בְּצַפְדִּינָא, וְאָמְרִי לַהּ: שִׁבְעָה בִּצְמִירְתָּא, וְשֵׁית בְּצַפְרִנָא. אַהוּרְיָירֵיהּ דְּבֵי רַבִּי הֲוָה עַתִּיר מִשַּׁבּוּר מַלְכָּא. כַּד הֲוָה רָמֵי כִּיסְתָּא לְחֵיוָתָא הֲוָה אָזֵיל קָלָא בִּתְלָתָא מִילֵּי. הֲוָה מְכַוֵּין דְּרָמֵי בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּעָיֵיל רַבִּי לְבֵית הַכִּסֵּא, וַאֲפִילּוּ הָכִי מעָבַר לֵיהּ קָלֵיהּ לְקָלַיְיהוּ וְשָׁמְעוּ לֵיהּ נָחוֹתֵי יַמָּא. וַאֲפִילּוּ הָכִי, יִסּוּרֵי דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן עֲדִיפִי מִדְּרַבִּי. דְּאִילּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מֵאַהֲבָה בָּאוּ וּמֵאַהֲבָה הָלְכוּ. דְּרַבִּי, עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה בָּאוּ וְעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה הָלְכוּ. עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה בָּאוּ מַאי הִיא – דְּהָהוּא עִגְלָא דַּהֲווֹ קָא מַמְטוּ לֵיהּ לִשְׁחִיטָה. אֲזַל תַּלְיֵאּ לְרֵישֵׁיהּ בְּכַנְפֵיהּ דְּרַבִּי וְקָא בָכֵי. אֲמַר לֵיהּ: זִיל, לְכָךְ נוֹצַרְתָּ. אָמְרִי הוֹאִיל וְלָא קָא מְרַחֵם – לֵיתוֹ עֲלֵיהּ יִסּוּרִין. וְעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה הָלְכוּ, יוֹמָא חַד הֲוָה קָא כָנְשָׁא אַמְּתֵיהּ דְּרַבִּי בֵּיתָא, הֲוָה שָׁדְיָא בְּנֵי כַּרְכּוּשְׁתָּא וְקָא כָנְשָׁא לְהוּ. אֲמַר לַהּ: שִׁבְקִינְהוּ, כְּתִיב: ״וְרַחֲמָיו עַל כׇּל מַעֲשָׂיו״, אֲמַרוּ: הוֹאִיל וּמְרַחֵם – נְרַחֵם עֲלֵיהּ. כּוּלְּהוּ שְׁנֵי יִסּוּרֵי דְּרַבִּי אֶלְעָזָר לָא שָׁכֵיב אִינִישׁ בְּלָא זִמְנֵיהּ. כּוּלְּהוּ שְׁנֵי יִסּוּרֵי דְּרַבִּי לָא אִיצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִיטְרָא. דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: קְשֵׁי יוֹמָא דְמִיטְרָא כְּיוֹמָא דְּדִינָא. וְאָמַר אַמֵּימָר: אִי לָאו צְרִיךְ לְעָלְמָא – בָּעוּ רַבָּנַן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וּמְבַטְּלִי לֵיהּ. אֲפִילּוּ הָכִי, כִּי הֲווֹ עָקְרִי פּוּגְלָא מִמֵּשָׁרָא הֲוָה קָיְימָא בֵּירָא מַלְיָא מַיָּא. אִיקְּלַע רַבִּי לְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לָהֶם: יֵשׁ לוֹ בֵּן לְאוֹתוֹ צַדִּיק? אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ לוֹ בֵּן. וְכׇל זוֹנָה שֶׁנִּשְׂכֶּרֶת בִּשְׁנַיִם שׂוֹכַרְתּוֹ בִּשְׁמֹנָה. אַתְיֵיהּ, אַסְמְכֵיהּ בְּרַבִּי וְאַשְׁלְמֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אִיסִי בֶּן לָקוֹנְיָא אֲחוּהָ דְּאִמֵּיהּ. כֹּל יוֹמָא הֲוָה אָמַר: לְקִרְיָיתִי אֲנָא אָזֵיל. אֲמַר לֵיהּ: חַכִּים עָבְדוּ יָתָךְ, וְגוּלְּתָא דְּדַהֲבָא פָּרְסוּ עֲלָךְ, וְרַבִּי קָרוּ לָךְ, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לְקִרְיָיתִי אֲנָא אָזֵיל! אֲמַר לֵיהּ: מוֹמֵי עֲזוּבָה דָּא. כִּי גְדַל אֲתָא יְתֵיב בִּמְתִיבְתָּא דְרַבִּי. שַׁמְעֵיהּ לְקָלֵיהּ, אָמַר: הָא קָלָא דָּמֵי לְקָלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּרֵיהּ הוּא. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם״. ״פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים״ – זֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. ״וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם״ – זֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אִיסִי בֶּן לָקוֹנְיָא. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ אמטוהו אַמְטְיוּהּ לִמְעָרְתָּא דַאֲבוּהּ. הֲוָה הָדְרָא לַהּ עַכְנָא לִמְעָרְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: עַכְנָא עַכְנָא! פְּתַח פִּיךָ וְיִכָּנֵס בֵּן אֵצֶל אָבִיו. לָא פְּתַחָא לְהוּ. כִּסְבוּרִים הָעָם לוֹמַר שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: לֹא מִפְּנֵי שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה, אֶלָּא זֶה הָיָה בְּצַעַר מְעָרָה, וְזֶה לֹא הָיָה בְּצַעַר מְעָרָה. אִיקְּלַע רַבִּי לְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי טַרְפוֹן, אֲמַר לְהוּ: יֵשׁ לוֹ בֵּן לְאוֹתוֹ צַדִּיק שֶׁהָיָה מְקַפֵּחַ אֶת בָּנָיו? אָמְרוּ לוֹ: בֵּן אֵין לוֹ, בֵּן בַּת יֵשׁ לוֹ, וְכׇל זוֹנָה שֶׁנִּשְׂכֶּרֶת בִּשְׁנַיִם שׂוֹכַרְתּוֹ בִּשְׁמֹנָה. אַתְיוּהּ לְקַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אִי הָדְרַתְּ בָּךְ – יָהֵיבְנָא לָךְ בַּרְתַּאי. הֲדַר בֵּיהּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: נַסְבַהּ וְגָירְשַׁהּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: לָא נַסְבַהּ כְּלָל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בִּשְׁבִיל זוֹ חָזַר זֶה. וּלְמָה לֵיהּ כּוּלֵּי הַאי, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד״. וְכׇל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן עַם הָאָרֶץ תּוֹרָה – אֲפִילּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵירָה, מְבַטְּלָהּ בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה״. אָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם, וּבְנוֹ תַּלְמִיד חָכָם וּבֶן בְּנוֹ תַּלְמִיד חָכָם – שׁוּב אֵין תּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי וְגוֹ׳ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה׳ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם״. מַאי ״אָמַר ה׳״? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עָרֵב לְךָ בְּדָבָר זֶה. מַאי ״מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם״? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִכָּאן וְאֵילָךְ תּוֹרָה מְחַזֶּרֶת עַל אַכְסַנְיָא שֶׁלָּהּ. רַב יוֹסֵף יְתֵיב אַרְבְּעִין תַּעֲנִיָּתָא, וְאַקְרְיוּהּ ״לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ״. יְתֵיב אַרְבָּעִים תַּעֲנִיָּתָא אַחֲרִינֵי, וְאַקְרְיוּהוּ ״לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ״. יְתֵיב מְאָה אַרְבְּעִין תַּעֲנִיָּתָא אַחְרָינְיָאתָא, וְאַקְרְיוּהּ ״לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ״. אָמַר: מִכָּאן וְאֵילָךְ לָא צְרִיכְנָא – תּוֹרָה מְחַזֶּרֶת עַל אַכְסַנְיָא שֶׁלָּהּ. רַבִּי זֵירָא כִּי סְלֵיק לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל יָתֵיב מְאָה תַּעֲנִיָּתָא דְּלִשְׁתַּכַּח תַּלְמוּדָא בַּבְלָאָה מִינֵּיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא נִטְרְדֵיהּ. יְתֵיב מְאָה אַחְרָנְיָתָא דְּלָא לִשְׁכּוֹב רַבִּי אֶלְעָזָר בִּשְׁנֵיהּ, וְנָפְלִין עִילָּוֵיהּ מִילֵּי דְצִבּוּרָא. וִיתֵיב מְאָה אַחֲרִינֵי, דְּלָא נִשְׁלוֹט בֵּיהּ נוּרָא דְגֵיהִנָּם. כֹּל תְּלָתִין יוֹמֵי הֲוָה בָּדֵיק נַפְשֵׁיהּ: שְׁגַר תַּנּוּרָא סְלֵיק וִיתֵיב בְּגַוֵּיהּ וְלָא הֲוָה שָׁלְטָא בֵּיהּ נוּרָא. יוֹמָא חַד יְהַבוּ בֵּיהּ רַבָּנַן עֵינָא וְאִיחֲרַכוּ שָׁקֵיהּ, וּקְרוֹ לֵיהּ ״קָטִין חֲרִיךְ שָׁקֵיהּ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה׳ אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ״, דָּבָר זֶה

14 שבת פתח ↗

לְרַבָּנַן שְׁמוֹנָה חֲסֵרִים עֲבוּד. תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא בְּ״סֵדֶר עוֹלָם״: נִיסָן שֶׁבּוֹ יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שָׁחֲטוּ פִּסְחֵיהֶן, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יָצְאוּ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה. וּמִדְּרֵישׁ יַרְחָא דְנִיסָן עֶרֶב שַׁבָּת — רֵישׁ יַרְחָא דְאִיָּיר חַד בְּשַׁבָּא, וְסִיוָן בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא, קַשְׁיָא לְרַבִּי יוֹסֵי! אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹסֵי: הָא מַנִּי — רַבָּנַן הִיא. תָּא שְׁמַע, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּשֵּׁנִי עָלָה מֹשֶׁה וְיָרַד, בַּשְּׁלִישִׁי עָלָה וְיָרַד, בִּרְבִיעִי יָרַד וְשׁוּב לֹא עָלָה. וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא עָלָה, מֵהֵיכָן יָרַד? אֶלָּא: בָּרְבִיעִי עָלָה וְיָרַד, בַּחֲמִישִׁי בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן, בַּשִּׁשִּׁי לֹא הָיָה לוֹ פְּנַאי. מַאי לָאו, מִשּׁוּם תּוֹרָה? לָא, מִשּׁוּם טוֹרַח שַׁבָּת. דְּרַשׁ הַהוּא גָּלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דִּיהַב אוֹרְיָאן תְּלִיתַאי, לְעַם תְּלִיתַאי, עַל יְדֵי תְּלִיתַאי, בְּיוֹם תְּלִיתַאי, בְּיַרְחָא תְּלִיתַאי. כְּמַאן — כְּרַבָּנַן. ״וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר״, אָמַר רַב אַבְדִּימִי בַּר חָמָא בַּר חַסָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה מוּטָב, וְאִם לָאו — שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מִכָּאן מוֹדָעָא רַבָּה לְאוֹרָיְיתָא. אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן הֲדוּר קַבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב: ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים״ — קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ כְּבָר. אָמַר חִזְקִיָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה״, אִם יָרְאָה — לָמָּה שָׁקְטָה? וְאִם שָׁקְטָה — לָמָּה יָרְאָה? אֶלָּא בַּתְּחִילָּה יָרְאָה וּלְבַסּוֹף שָׁקְטָה. וְלָמָּה יָרְאָה? כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי״, ה׳ יְתֵירָה לָמָּה לִי? — מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְאָמַר לָהֶם: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה — אַתֶּם מִתְקַיְּימִין, וְאִם לָאו — אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ. דָּרַשׁ רַבִּי סִימַאי: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ בָּאוּ שִׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד ״נַעֲשֶׂה״ וְאֶחָד כְּנֶגֶד ״נִשְׁמָע״. וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִיבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפֵירְקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ, בְּחוֹרֵב פֵּרְקוּ. בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ — כְּדַאֲמַרַן, בְּחוֹרֵב פֵּרְקוּ — דִּכְתִיב: ״וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן זָכָה מֹשֶׁה וּנְטָלָן. דִּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפְדוּיֵי ה׳ יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם״ — שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם עַל רֹאשָׁם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן: מִי גִּלָּה לְבָנַי רָז זֶה שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ? דִּכְתִיב: ״בָּרְכוּ ה׳ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ״ — בְּרֵישָׁא ״עֹשֵׂי״, וַהֲדַר ״לִשְׁמֹעַ״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וְגוֹ׳״ — לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְתַפּוּחַ, לוֹמַר לָךְ: מָה תַּפּוּחַ זֶה פִּרְיוֹ קוֹדֶם לְעָלָיו, אַף יִשְׂרָאֵל הִקְדִּימוּ ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״. הָהוּא מִינָא דְּחַזְיֵיהּ לְרָבָא דְּקָא מְעַיֵּין בִּשְׁמַעְתָּא, וְיָתְבָה אֶצְבְּעָתָא דִידֵיהּ תּוּתֵי כַּרְעָא וְקָא מָיֵיץ בְּהוּ, וְקָא מַבְּעָן אֶצְבְּעָתֵיהּ דְּמָא. אֲמַר לֵיהּ: עַמָּא פְּזִיזָא, דְּקַדְּמִיתוּ פּוּמַּיְיכוּ לְאוּדְנַיְיכוּ, אַכַּתִּי בְּפַחְזוּתַיְיכוּ קָיְימִיתוּ. בְּרֵישָׁא אִיבַּעְיָא לְכוּ לְמִשְׁמַע, אִי מָצִיתוּ — קַבְּלִיתוּ, וְאִי לָא — לָא קַבְּלִיתוּ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן

15 שבת פתח ↗

שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו; מִדְבַּר סִינַי — שֶׁיָּרְדָה שִׂנְאָה לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם עָלָיו. וּמָה שְׁמוֹ? ״חוֹרֵב״ שְׁמוֹ. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: ״הַר סִינַי״ שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא ״הַר חוֹרֵב״ — שֶׁיָּרְדָה חוֹרְבָּה לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם עָלָיו. מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית וְכוּ׳. ״כַּשָּׁנִים״? ״כַּשָּׁנִי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים הַלָּלוּ שֶׁסְּדוּרוֹת וּבָאוֹת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְעַד עַכְשָׁיו — כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה׳״ — ״לְכוּ נָא״? ״בּוֹאוּ נָא״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! ״יֹאמַר ה׳״? ״אָמַר ה׳״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! לֶעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: לְכוּ נָא אֵצֶל אֲבוֹתֵיכֶם וְיוֹכִיחוּ אֶתְכֶם. וְיֹאמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? אֵצֶל אַבְרָהָם שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ ״יָדֹעַ תֵּדַע״ וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ?! אֵצֶל יִצְחָק שֶׁבֵּירַךְ אֶת עֵשָׂו ״וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד״ וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ?! אֵצֶל יַעֲקֹב שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ ״אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה״ וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ?! אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? עַכְשָׁיו ״יֹאמַר ה׳״. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי — ״אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״ — לְעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר: אֵימַר לֵיהּ לְיַעֲקֹב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּידּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר לָא בְּסָבֵי טַעְמָא וְלָא בְּדַרְדַּקֵּי עֵצָה. אֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ קָרָאתָ לָהֶם ״בְּנִי בְכוֹרִי״, עַכְשָׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! וְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם — שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִין דְּלָא עָנְשַׁתְּ עֲלַיְיהוּ — פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין. דַּל עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה דְּלֵילָוָתָא — פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה. דַּל תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא דְּצַלּוֹיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא — פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא, אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כּוּלָּם — מוּטָב, וְאִם לָאו — פַּלְגָא עֲלַי וּפַלְגָא עֲלָיךְ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָּם עָלַי — הָא קָרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ. פּוֹתְחִין וְאוֹמְרִין: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ״. אֹמֵר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַחְוֵי לְהוּ יִצְחָק לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינֵיהּ. מִיָּד נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: ״אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רָאוּי הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, אֶלָּא שֶׁזְּכוּתוֹ גָּרְמָה לוֹ, דִּכְתִיב: ״בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל״. מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא עֵצִים — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. תַּבְלִין — כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה. וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. קְלִיפֵּי אֱגוֹזִין, קְלִיפֵּי רִמּוֹנִים, אֶיסְטֵיס וּפוּאָה — כְּדֵי לִצְבּוֹעַ בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן פִּי סְבָכָה. מֵי רַגְלַיִם, נֶתֶר וּבוֹרִית, קִמוֹלְיָא וְאַשְׁלָג — כְּדֵי לְכַבֵּס בֶּגֶד קָטָן פִּי סְבָכָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לְהַעֲבִיר אֶת הַכֶּתֶם. גְּמָ׳ תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא! קָנֶה — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קוּלְמוֹס, אִם הָיָה עָב אוֹ מְרוּסָּס — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים, טְרוּפָה וּנְתוּנָה בָּאִילְפָּס. מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּלָא חֲזֵי לְמִידֵּי, אֲבָל עֵצִים דַּחֲזוּ לְכַכָּא דְאַקְלִידָא אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא, קָא מַשְׁמַע לַן. תַּבְלִין כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה. וּרְמִינְהוּ: תַּבְלִין, שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד, אוֹ מִשְּׁלֹשָׁה מִינִין וְשֵׁם אֶחָד — אֲסוּרִין, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וְאָמַר חִזְקִיָּה:

19 רמב"ן על שמות פתח ↗

וּלְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ אֵין לְמִלָּה הַזֹּאת מִשְׁפָּחָה יְדוּעָה, אֲבָל בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן יַחְשְׁבוּ לְיַחֵס אוֹתָהּ אֶל לְשׁוֹן "וְהַטֵּף אֶל דָּרוֹם" יחזקאל כא ב, "וְעָלֵימוֹ תִּטֹּף מִלָּתִי" איוב כט כב, עִנְיָן מֻשְׁאָל מִן "וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס" עמוס ט יג, יֹאמַר שֶׁתַּעֲשֶׂה מִיְּצִיאַת מִצְרַיִם עַל יָדְךָ אוֹת וּבֵין עֵינֶיךָ דִּבּוּר, יִזַּל כַּטַּל עַל שׁוֹמְעָיו. אֲבָל רַבּוֹתֵינוּ יִקְרְאוּ הַדָּבָר הַמֻּנָּח בָּרֹאשׁ "טוֹטָפוֹת" כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ שבת נז: לֹא בְּטוֹטֶפֶת וְלֹא בְּסַנְבּוּטִין, וְאָמַר רַבִּי אַבְהוּ שם אֵי זֶהוּ טוֹטֶפֶת הַמַּקֶּפֶת מֵאֹזֶן לְאֹזֶן, וְהֵם בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ וְיוֹדְעִים אוֹתוֹ וּמֵהֶם רָאוּי לְקַבְּלוֹ. וְאָמַר טוֹטָפוֹת וְלֹא אָמַר "טוֹטֶפֶת" בַּעֲבוּר שֶׁהֵם בָּתִּים רַבִּים כַּאֲשֶׁר קִבַּלְנוּ צוּרָתָם מִן הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁרָאוּ הַנְּבִיאִים וְהַקַּדְמוֹנִים עוֹשִׂים כֵּן עַד מֹשֶׁה רַבֵּינוּ:וְהִנֵּה שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוָה הַזֹּאת שֶׁנַּנִּיחַ כְּתָב יְצִיאַת מִצְרַיִם עַל הַיָּד וְעַל הָרֹאשׁ כְּנֶגֶד הַלֵּב וְהַמֹּחַ שֶׁהֵם מִשְׁכְּנוֹת הַמַּחְשָׁבָה וְהִנֵּה נִכְתֹּב פָּרָשַׁת קַדֶּשׁ וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ בַּטּוֹטָפוֹת מִפְּנֵי הַמִּצְוָה הַזֹּאת שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בָּהֶם לַעֲשׂוֹת יְצִיאַת מִצְרַיִם טוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֵינוּ, וּבְפָרָשַׁת שְׁמַע וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ נִצְטַוִּינוּ שֶׁנַּעֲשֶׂה הַמִּצְוֹת גַּם כֵּן טוֹטָפוֹת, דִּכְתִיב דברים ו ו "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ", וּלְכָךְ אָנוּ כּוֹתְבִים גַּם שְׁתֵּי הַפָּרָשִׁיּוֹת הָהֵן לְטוֹטָפוֹת שֶׁהֵם מִצְוַת הַיִּחוּד וְזִכְרוֹן כָּל הַמִּצְוֹת וְעָנְשָׁן וּשְׂכָרָן וְכָל הַשֹּׁרֶשׁ בָּאֱמוּנָה. וְאָמַר בְּשֶׁל יָד וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְכָה, וְדָרְשׁוּ בּוֹ מנחות לו: שֶׁהוּא שְׂמֹאל שֶׁהַלֵּב נוֹטֶה לוֹ:וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת מָה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי", כִּי כְּמוֹ "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" שמות ט"ו:ב', יֹאמַר כִּי בַּעֲבוּר שְׁמוֹ וּכְבוֹדוֹ עָשָׂה עִמָּנוּ וְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְהָיָה זֶה לְךָ לְאוֹת עַל זְרוֹעַ עֻזְּךָ, כְּטַעַם "כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה" תהלים פט יח וְהִנֵּה הָאוֹת כְּאוֹת הַמִּילָה וְהַשַּׁבָּת. וּבַעֲבוּר שֶׁהַכֹּל בִּכְלָל הוּא הָאוֹת עַל הַיָּד, הֶעְתִּיקוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמֹּשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה שֶׁיִּהְיֶה בַּיִת אֶחָד, כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "אֲחוֹתִי כַלָּה" שה"ש ה א, בַּעֲבוּר שֶׁהִיא מִתְאַחֶדֶת וּכְלוּלָה מִל"ב נְתִיבוֹת, וּכְתִיב "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי" שם ב ו:וְאָמַר וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, שֶׁיֻּנְּחוּ בִּמְקוֹם הַזִּכָּרוֹן בֵּין הָעֵינַיִם שֶׁהוּא רֵאשִׁית הַמּוֹחַ, וְהוּא תְּחִלַּת הַזִּכָּרוֹן וּמַעֲמַד הַצּוּרוֹת אַחֲרֵי הִפָּרְדָן מִלְּפָנָיו, וְהֵם מַקִּיפִים אֶת כָּל הָרֹאשׁ בִּרְצוּעוֹתֵיהֶם, וְהַקֶּשֶׁר שֶׁהוּא עַל אַחֲרִית הַמּוֹחַ הַמְּשַׁמֵּר הַזְּכִירָה, וּלְשׁוֹן "בֵּין עֵינֶיךָ", שֶׁיִּהְיוּ בְּאֶמְצָעוּת הָרֹאשׁ לֹא מִצַּד אֶחָד, אוֹ שֶׁשָּׁם שָׁרְשֵׁי הָעֵינַיִם וּמִשָּׁם יִהְיֶה הָרְאוּת. וְכֵן וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת, וּלְפָרֵשׁ זֶה חָזַר וְאָמַר וּלְטוֹטָפוֹת לְבָאֵר שֶׁאֵין הַמִּצְוָה בֵּין הָעֵינַיִם לְמַטָּה, אֲבָל בְּגֹבַהּ הָרֹאשׁ מֻנָּחִים שָׁם כְּטוֹטָפוֹת. וְאָמַר לְשׁוֹן רַבִּים שֶׁהֵם בָּתִּים רַבִּים כַּאֲשֶׁר קִבַּלְנוּ:וְעַתָּה אֹמַר לְךָ כְּלָל בְּטַעַם מִצְוֹת רַבּוֹת הִנֵּה מֵעֵת הֱיוֹת ע"ג בָּעוֹלָם מִימֵי אֱנוֹשׁ הֵחֵלּוּ הַדֵּעוֹת לְהִשְׁתַּבֵּשׁ בָּאֱמוּנָה, מֵהֶם כּוֹפְרִים בָּעִקָּר וְאוֹמְרִים כִּי הָעוֹלָם קַדְמוֹן, כִּחֲשׁוּ בַּה' וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא ירמ' ה יב, וּמֵהֶם מַכְחִישִׁים בִּידִיעָתוֹ הַפְּרָטִית וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן תהלים עג יא, וּמֵהֶם שֶׁיּוֹדוּ בַּיְּדִיעָה וּמַכְחִישִׁים בַּהַשְׁגָּחָה וַיַּעֲשׂוּ אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם שֶׁלֹּא יַשְׁגִּיחַ הָאֵל בָּהֶם וְאֵין עִמָּהֶם עֹנֶשׁ אוֹ שָׂכָר, יֹאמְרוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ. וְכַאֲשֶׁר יִרְצֶה הָאֱלֹהִים בְּעֵדָה אוֹ בְּיָחִיד וְיַעֲשֶׂה עִמָּהֶם מוֹפֵת בְּשִׁנּוּי מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם וְטִבְעוֹ, יִתְבָּרֵר לַכֹּל בִּטּוּל הַדֵּעוֹת הָאֵלֶּה כֻּלָּם, כִּי הַמּוֹפֵת הַנִּפְלָא מוֹרֶה שֶׁיֵּשׁ לְעוֹלָם אֱלוֹהַּ מְחַדְּשׁוֹ, וְיוֹדֵעַ וּמַשְׁגִּיחַ וְיָכוֹל. וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה הַמּוֹפֵת הַהוּא נִגְזַר תְּחִלָּה מִפִּי נָבִיא יִתְבָּרֵר מִמֶּנּוּ עוֹד אֲמִתַּת הַנְּבוּאָה, כִּי יְדַבֵּר הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וִיגַלֶּה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים, וְתִתְקַיֵּם עִם זֶה הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ:וְלָכֵן יֹאמַר הַכָּתוּב בַּמּוֹפְתִים "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" שמות ח':י"ח, לְהוֹרוֹת עַל הַהַשְׁגָּחָה, כִּי לֹא עָזַב אוֹתָהּ לַמִּקְרִים כְּדַעְתָּם וְאָמַר שם ט כט "לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ", לְהוֹרוֹת עַל הַחִדּוּשׁ, כִּי הֵם שֶׁלּוֹ שֶׁבְּרָאָם מֵאַיִן. וְאָמַר שם ט יד "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ", לְהוֹרוֹת עַל הַיְּכֹלֶת, שֶׁהוּא שַׁלִּיט בַּכֹּל, אֵין מְעַכֵּב בְּיָדוֹ, כִּי בְּכָל זֶה הָיוּ הַמִּצְרִיִּים מַכְחִישִׁים אוֹ מִסְתַּפְּקִים. אִם כֵּן הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים הַגְּדוֹלִים עֵדִים נֶאֱמָנִים בֶּאֱמוּנַת הַבּוֹרֵא וּבַתּוֹרָה כֻּלָּהּ:וּבַעֲבוּר כִּי הקב"ה לֹא יַעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת בְּכָל דּוֹר לְעֵינֵי כָּל רָשָׁע אוֹ כּוֹפֵר, יְצַוֶּה אוֹתָנוּ שֶׁנַּעֲשֶׂה תָּמִיד זִכְרוֹן וְאוֹת לַאֲשֶׁר רָאוּ עֵינֵינוּ, וְנַעְתִּיק הַדָּבָר אֶל בָּנֵינוּ, וּבְנֵיהֶם לִבְנֵיהֶם, וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן. וְהֶחְמִיר מְאֹד בָּעִנְיָן הַזֶּה כְּמוֹ שֶׁחִיֵּב כָּרֵת בַּאֲכִילַת חָמֵץ שמות י"ב:ט"ו וּבַעֲזִיבַת הַפֶּסַח במדבר ט יג, וְהִצְרִיךְ שֶׁנִּכְתֹּב כָּל מַה שֶׁנִּרְאָה אֵלֵינוּ בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים עַל יָדֵינוּ וְעַל בֵּין עֵינֵינוּ, וְלִכְתֹּב אוֹתוֹ עוֹד עַל פִּתְחֵי הַבָּתִּים בַּמְּזוּזוֹת, וְשֶׁנַּזְכִּיר זֶה בְּפִינוּ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ברכות כא. אֱמֶת וְיַצִּיב דְּאוֹרָיְתָא, מִמַּה שֶׁכָּתוּב דברים טז ג "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", וְשֶׁנַּעֲשֶׂה סֻכָּה בְּכָל שָׁנָה:וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִצְוֹת רַבּוֹת זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם, וְהַכֹּל לִהְיוֹת לָנוּ בְּכָל הַדּוֹרוֹת עֵדוּת בַּמּוֹפְתִים שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכְּחוּ, וְלֹא יִהְיֶה פִּתְחוֹן פֶּה לְכוֹפֵר לְהַכְחִישׁ אֱמוּנַת הָאֱלֹהִים. כִּי הַקּוֹנֶה מְזוּזָה בְּזוּז אֶחָד וּקְבָעָהּ בְּפִתְחוֹ וְנִתְכַּוֵּן בְּעִנְיָנָהּ כְּבָר הוֹדָה בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם וּבִידִיעַת הַבּוֹרֵא וְהַשְׁגָּחָתוֹ, וְגַם בַּנְּבוּאָה, וְהֶאֱמִין בְּכָל פִּנּוֹת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהוֹדָה שֶׁחֶסֶד הַבּוֹרֵא גָּדוֹל מְאֹד עַל עוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ, שֶׁהוֹצִיאָנוּ מֵאוֹתוֹ עַבְדוּת לְחֵרוּת וְכָבוֹד גָּדוֹל לִזְכוּת אֲבוֹתֵיהֶם הַחֲפֵצִים בְּיִרְאַת שְׁמוֹ:וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ אבות פ"ב מ"א הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה שֶׁכֻּלָּן חֲמוּדוֹת וַחֲבִיבוֹת מְאֹד, שֶׁבְּכָל שָׁעָה אָדָם מוֹדֶה בָּהֶן לֵאלֹהָיו, וְכַוָּנַת כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁנַּאֲמִין בֵּאלֹהֵינוּ וְנוֹדֶה אֵלָיו שֶׁהוּא בְּרָאָנוּ, וְהִיא כַּוָּנַת הַיְּצִירָה, שֶׁאֵין לָנוּ טַעַם אַחֵר בַּיְּצִירָה הָרִאשׁוֹנָה, וְאֵין אֵל עֶלְיוֹן חָפֵץ בַּתַּחְתּוֹנִים מִלְּבַד שֶׁיֵּדַע הָאָדָם וְיוֹדֶה לֵאלֹהָיו שֶׁבְּרָאוֹ, וְכַוָּנַת רוֹמְמוּת הַקּוֹל בַּתְּפִלּוֹת וְכַוָּנַת בָּתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת וּזְכוּת תְּפִלַּת הָרַבִּים, זֶהוּ שֶׁיִּהְיֶה לִבְנֵי אָדָם מָקוֹם יִתְקַבְּצוּ וְיוֹדוּ לָאֵל שֶׁבְּרָאָם וְהִמְצִיאָם וִיפַרְסְמוּ זֶה וְיֹאמְרוּ לְפָנָיו בְּרִיּוֹתֶיךָ אֲנַחְנוּ, וְזוֹ כַּוָּנָתָם בְּמַה שֶׁאָמְרוּ זַ"ל ירושלמי תענית פ"ב ה"א "וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה" יונה ג ח, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁתְּפִלָּה צְרִיכָה קוֹל, חַצִּיפָא נָצַח לְבִישָׁא עי' ערוך ערך חצף:וּמִן הַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים הַמְפֻרְסָמִים אָדָם מוֹדֶה בַּנִּסִּים הַנִּסְתָּרִים שֶׁהֵם יְסוֹד הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, שֶׁאֵין לָאָדָם חֵלֶק בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עַד שֶׁנַּאֲמִין בְּכָל דְּבָרֵינוּ וּמִקְרֵינוּ שֶׁכֻּלָּם נִסִּים אֵין בָּהֶם טֶבַע וּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, בֵּין בְּרַבִּים בֵּין בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם יַעֲשֶׂה הַמִּצְוֹת יַצְלִיחֶנּוּ שְׂכָרוֹ, וְאִם יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם יַכְרִיתֶנּוּ עָנְשׁוֹ, הַכֹּל בִּגְזֵרַת עֶלְיוֹן כַּאֲשֶׁר הִזְכַּרְתִּי כְּבָר בראשית יז א, ולעיל ו ב. וְיִתְפַּרְסְמוּ הַנִּסִּים הַנִּסְתָּרִים בְּעִנְיָן הָרַבִּים כַּאֲשֶׁר יָבֹא בְּיִעוּדֵי הַתּוֹרָה בְּעִנְיַן הַבְּרָכוֹת וְהַקְּלָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב דברים כט כג-כד "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת, וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם", שֶׁיִּתְפַּרְסֵם הַדָּבָר לְכָל הָאֻמּוֹת שֶׁהוּא מֵאֵת ה' בְּעָנְשָׁם. וְאָמַר בַּקִּיּוּם "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". וְעוֹד אֲפָרֵשׁ זֶה בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם ויקרא כו יא:

23 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

אָמַר בָּעֲרָיוֹת דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, בַּעֲבוּר הֱיוֹת אַזְהָרַת הָעֲרָיוֹת שָׁוָה בְּכָל יִשְׂרָאֵל, לֹא יִתְיַחֲדוּ בָּהּ הַכֹּהֲנִים, וְלָכֵן כְּלָלָם כְּאֶחָד. וְאָמַר בַּתְּחִלָּה "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" כַּטַּעַם בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שמות כ ב. וְטַעַם "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", כְּאִלּוּ הוּא אוֹמֵר "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם בִּשְׁמִי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". וְכֵן "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" ויקרא י"ט:ב'. וְאֶפְשָׁר כִּי הַטַּעַם כִּי בְּצֵאת מֹשֶׁה מִלִּפְנֵי הַשֵּׁם בְּלֹא מַסְוֶה וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה, אֵינֶנּוּ צָרִיךְ לוֹמַר לָהֶם "כֹּה אָמַר ה'", כִּי יָדוּעַ לָהֶם כִּי רוּחוֹ יְדַבֵּר בּוֹ וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנוֹ, לֹא יְדַבֵּר מֵעַצְמוֹ. וְכֵן בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה כָּךְ יְדַבֵּר, כְּמוֹ "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ" דברים יא יג טו, וְאֵין מֹשֶׁה הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת וּמַצְמִיחַ עֵשֶׂב בַּשָּׂדֶה, אֶלָּא ה' יִתְבָּרַךְ. וְכֵן "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" שם כט ג-ה. וְטַעַם "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם" כְּבָר נִתְפָּרֵשׁ שמות כד א:

26 סוטה פתח ↗

גַּסְטְרָא שֶׁל בֵּית פְּעוֹר: הַרְאֵנוּ הֵיכָן מֹשֶׁה קָבוּר. עָמְדוּ לְמַעְלָה — נִדְמָה לָהֶם לְמַטָּה, לְמַטָּה — נִדְמָה לָהֶם לְמַעְלָה. נֶחְלְקוּ לִשְׁתֵּי כִיתּוֹת, אוֹתָן שֶׁעוֹמְדִים לְמַעְלָה — נִדְמָה לָהֶן לְמַטָּה, לְמַטָּה — נִדְמָה לָהֶן לְמַעְלָה, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ״. רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: אַף מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיכָן קָבוּר. כְּתִיב הָכָא: ״וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים״. וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה נִקְבַּר מֹשֶׁה אֵצֶל בֵּית פְּעוֹר — כְּדֵי לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה פְעוֹר. וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אַחֲרֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ״, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא״! אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״ — אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב: ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״ — אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִיחֵם אֲבֵלִים, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ״ — אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״ — אַף אַתָּה קְבוֹר מֵתִים. ״כׇּתְנוֹת עוֹר״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: דָּבָר הַבָּא מִן הָעוֹר, וְחַד אָמַר: דָּבָר שֶׁהָעוֹר נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ. דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: תּוֹרָה תְּחִלָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים, וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים. תְּחִילָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים — דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״, וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים — דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״. דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: מִפְּנֵי מָה נִתְאַוָּה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לִיכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? וְכִי לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ הוּא צָרִיךְ?! אוֹ לִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ הוּא צָרִיךְ?! אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הַרְבֵּה מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֶכָּנֵס אֲנִי לָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּימוּ כּוּלָּן עַל יָדִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּלוּם אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְקַבֵּל שָׂכָר? מַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִילּוּ עֲשִׂיתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ״. ״לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָּרַבִּים״. יָכוֹל כָּאַחֲרוֹנִים וְלֹא כָּרִאשׁוֹנִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל״, כְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁהֵן עֲצוּמִים בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת. ״תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ״, שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא וְגוֹ׳״. ״וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה״ — שֶׁנִּמְנָה עִם מֵתֵי מִדְבָּר. ״וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא״ — שֶׁכִּיפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. ״וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ״ — שֶׁבִּיקֵּשׁ רַחֲמִים עַל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי״. הֲדַרַן עֲלָךְ הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ הָיָה מֵבִיא אֶת מִנְחָתָהּ בְּתוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית וְנוֹתְנָהּ עַל יָדֶיהָ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ. כׇּל הַמְּנָחוֹת תְּחִילָּתָן וְסוֹפָן בִּכְלִי שָׁרֵת, וְזוֹ תְּחִלָּתָהּ בִּכְפִיפָה מִצְרִית, וְסוֹפָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת. כׇּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, וְזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. כׇּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין. מִנְחַת הָעוֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין — הִיא הָיְתָה בָּאָה גֶּרֶשׂ, וְזוֹ בָּאָה קֶמַח. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְּהֵמָה, כָּךְ קׇרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה. גְּמָ׳ תַּנְיָא, אַבָּא חָנִין אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְכׇל כָּךְ לָמָּה — כְּדֵי לְיַגְּעָהּ, כְּדֵי שֶׁתַּחֲזוֹר בָּהּ. אִם כָּכָה חָסָה תּוֹרָה עַל עוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ, קַל וָחוֹמֶר עַל עוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ. וּמִמַּאי מִשּׁוּם דְּחָסָה הוּא? דִּילְמָא כִּי הֵיכִי דְּלֹא תִּימָּחֵק מְגִילָּה! קָסָבַר

28 יבמות פתח ↗

קִבְרֵי גוֹיִם אֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם״. אַתֶּם קְרוּיִין אָדָם, וְאֵין הַגּוֹיִם קְרוּיִין אָדָם. מֵיתִיבִי: ״וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף״! מִשּׁוּם בְּהֵמָה. ״אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹא אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה״! מִשּׁוּם בְּהֵמָה. ״כֹּל הוֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נוֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ״! דִּלְמָא אִיקְּטִיל חַד מִיִּשְׂרָאֵל. וְרַבָּנַן: ״לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ״. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: ״לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ״ — לַעֲבֵירָה. רָבִינָא אָמַר: נְהִי דְּמַעֲטִינְהוּ קְרָא מֵאִטַּמּוֹיֵי בְּאֹהֶל, דִּכְתִיב: ״אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״, מִמַּגָּע וּמַשָּׂא מִי מַעֲטִינְהוּ קְרָא? מַתְנִי׳ אֵירַס אֶת הָאַלְמָנָה וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל — יִכְנוֹס. וּמַעֲשֶׂה בִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת מָרְתָּא בַּת בַּיְתּוֹס, וּמִנָּהוּ הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּכְנָסָהּ. שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי כֹּהֵן הֶדְיוֹט, וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר — הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנוֹס. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאִם אֵירַס אֶת הָאַלְמָנָה וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁיִּכְנוֹס — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִקַּח אִשָּׁה״. אִי הָכִי, שׁוֹמֶרֶת יָבָם נָמֵי! ״אִשָּׁה״, וְלֹא יְבָמָה. מַעֲשֶׂה בִּיהוֹשֻׁעַ וְכוּ׳. מִנָּהוּ — אִין, נִתְמַנָּה — לָא. אָמַר רַב יוֹסֵף: קְטִיר קָחָזֵינָא הָכָא. דְּאָמַר רַב אַסִּי: תַּרְקַבָּא דְּדִינָרֵי עַיִּילָהּ לֵיהּ מָרְתָּא בַּת בַּיְתּוֹס לְיַנַּאי מַלְכָּא עַד דְּמוֹקֵי לֵיהּ לִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא בְּכָהֲנֵי רַבְרְבֵי. מַתְנִי׳ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת אָחִיו — חוֹלֵץ וְלֹא מְיַיבֵּם. גְּמָ׳ קָא פָּסֵיק וְתָנֵי, לָא שְׁנָא מִן הָאֵירוּסִין וְלָא שְׁנָא מִן הַנִּשּׂוּאִין. בִּשְׁלָמָא מִן הַנִּשּׂוּאִין, עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה הוּא, וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. אֶלָּא מִן הָאֵירוּסִין, יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה?! גְּזֵירָה בִּיאָה רִאשׁוֹנָה אַטּוּ בִּיאָה שְׁנִיָּה. מַתְנִי׳ כֹּהֵן הֶדְיוֹט לֹא יִשָּׂא אַיְלוֹנִית, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים לֹא יִשָּׂא אַיְלוֹנִית, שֶׁהִיא זוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין זוֹנָה אֶלָּא גִּיּוֹרֶת וּמְשׁוּחְרֶרֶת וְשֶׁנִּבְעֲלָה בְּעִילַת זְנוּת. גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב הוּנָא: מַאי טַעְמָא — מִשּׁוּם פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, אַפְּרִיָּה וּרְבִיָּה כֹּהֲנִים הוּא דְּמִפַּקְּדִי וְיִשְׂרָאֵל לָא מִפַּקְּדִי?! אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה

29 סוטה פתח ↗

לֹא כְּדֶרֶךְ שֶׁחֲלוּקִין בְּחוֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים, חֲלוּקִין בְּאַבְנֵי אֵפוֹד, אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁחֲלוּקִין בְּחוֹמֶשׁ שֵׁנִי. כֵּיצַד? בְּנֵי לֵאָה כְּסִידְרָן, בְּנֵי רָחֵל אֶחָד מִכָּאן וְאֶחָד מִכָּאן, וּבְנֵי שְׁפָחוֹת בָּאֶמְצַע. וְאֶלָּא מַאי אֲנִי מְקַיֵּים ״כְּתוֹלְדֹתָם״ — כִּשְׁמוֹתָן שֶׁקָּרָא לָהֶן אֲבִיהֶן, וְלֹא כְּשֵׁמוֹת שֶׁקָּרָא לָהֶן מֹשֶׁה. ״רְאוּבֵן״, וְלֹא ״רְאוּבֵנִי״, ״שִׁמְעוֹן״, וְלֹא ״שִׁמְעוֹנִי״, ״דָּן״ וְלֹא ״הַדָּנִי״, ״גָּד״ וְלֹא ״הַגָּדִי״. תְּיוּבְתָּא דְּרַב כָּהֲנָא! תְּיוּבְתָּא. וְאֶלָּא מַאי ״וְהַחֶצְיוֹ״? תָּנָא: — חֶצְיוֹ שֶׁל מוּל הַר גְּרִיזִים מְרוּבֶּה מֵחֶצְיוֹ שֶׁל הַר עֵיבָל, מִפְּנֵי שֶׁלֵּוִי לְמַטָּה. אַדְּרַבָּה, מִפְּנֵי שֶׁלֵּוִי לְמַטָּה בָּצְרִי לְהוּ! הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁלֵּוִי לְמַטָּה — בְּנֵי יוֹסֵף עִמָּהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד וַאֲנִי עַם רָב ... וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אִם עַם רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה״. אָמַר לָהֶן: לְכוּ וְהַחְבִּיאוּ עַצְמְכֶם בַּיְּעָרִים, שֶׁלֹּא תִּשְׁלוֹט בָּכֶם עַיִן הָרָע. אֲמַרוּ לֵיהּ: זַרְעֵיהּ דְּיוֹסֵף לָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא, דִּכְתִיב: ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן״, וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אַל תְּהִי קוֹרֵא ״עֲלֵי עָיִן״, אֶלָּא ״עוֹלֵי עָיִן״. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אֲמַר, מֵהָכָא: ״וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״, מָה דָּגִים שֶׁבַּיָּם — מַיִם מְכַסִּין עֲלֵיהֶן וְאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, אַף זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף — אֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן. הָנֵי חֲמִשִּׁים אוֹתִיּוֹת? חֲמִשִּׁים נְכֵי חֲדָא הָוְיָין! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: יוֹסֵף הוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם״. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ״כְּתוֹלְדֹתָם״ בָּעֵינַן! אֶלָּא: כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ ״בִּנְיָמִן״ כְּתִיב, וְהָכָא ״בִּנְיָמִין״ שָׁלֵם, כְּדִכְתִיב: ״וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין״. אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: יוֹסֵף שֶׁקִּידֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר — הוֹסִיפוּ עָלָיו אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יְהוּדָה שֶׁקִּידֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא — נִקְרָא כּוּלּוֹ עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. יוֹסֵף מַאי הִיא — דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵירָה נִתְכַּוְּונוּ. ״וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר: לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס. ״וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת וְגוֹ׳״, אֶפְשָׁר בַּיִת גָּדוֹל כְּבֵיתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לֹא הָיָה בּוֹ אִישׁ?! תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם חַגָּם הָיָה, וְהָלְכוּ כּוּלָּן לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם, וְהִיא אָמְרָה לָהֶן חוֹלָה הִיא, אָמְרָה: אֵין לִי יוֹם שֶׁנִּיזְקָק לִי יוֹסֵף כַּיּוֹם הַזֶּה. ״וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר וְגוֹ׳״, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאתָה דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִרְאֲתָה לוֹ בַּחַלּוֹן, אָמַר לוֹ יוֹסֵף! עֲתִידִין אַחֶיךָ שֶׁיִּכָּתְבוּ עַל אַבְנֵי אֵפוֹד וְאַתָּה בֵּינֵיהֶם, רְצוֹנְךָ שֶׁיִּמָּחֶה שִׁמְךָ מִבֵּינֵיהֶם, וְתִקָּרֵא רוֹעֶה זוֹנוֹת? דִּכְתִיב: ״וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן״. מִיָּד — ״וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: שֶׁשָּׁבָה קַשְׁתּוֹ לְאֵיתָנָהּ. ״וַיָּפֹזּוּ זְרוֹעֵי יָדָיו״ — נָעַץ יָדָיו בַּקַּרְקַע וְיָצְאָה שִׁכְבַת זַרְעוֹ מִבֵּין צִיפּוֹרְנֵי יָדָיו. ״מִידֵּי אֲבִיר יַעֲקֹב״, מִי גָּרַם לוֹ שֶׁיֵּחָקֵק עַל אַבְנֵי אֵפוֹד — אֶלָּא אֲבִיר יַעֲקֹב. ״מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל״, מִשָּׁם זָכָה וְנַעֲשָׂה רוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף״. תַּנְיָא: הָיָה רָאוּי יוֹסֵף לָצֵאת מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים כְּדֶרֶךְ שֶׁיָּצְאוּ מִיַּעֲקֹב אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף״, אֶלָּא שֶׁיָּצָא שִׁכְבַת זַרְעוֹ מִבֵּין צִיפּוֹרְנֵי יָדָיו. וְאַף עַל פִּי כֵן, יָצְאוּ מִבִּנְיָמִין אָחִיו, וְכוּלָּן נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל וְגוֹ׳״. ״בֶּלַע״ — שֶׁנִּבְלַע בֵּין הָאוּמּוֹת, ״וּבֶכֶר״ — בְּכוֹר לְאִמּוֹ הָיָה, ״וְאַשְׁבֵּל״ — שֶׁשְּׁבָאוֹ אֵל, ״גֵּרָא״ — שֶׁגָּר בְּאַכְסַנְיוֹת, ״וְנַעֲמָן״ — שֶׁנָּעִים בְּיוֹתֵר, ״אֵחִי וָרֹאשׁ״ — אָחִי הוּא וְרֹאשִׁי הוּא, ״מֻפִּים וְחֻפִּים״ — הוּא לֹא רָאָה בְּחוּפָּתִי וַאֲנִי לֹא רָאִיתִי בְּחוּפָּתוֹ, ״וָאָרְדְּ״ — שֶׁיָּרַד לְבֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם. אִיכָּא דְּאָמְרִי: ״וָאָרְדְּ״ — שֶׁפָּנָיו דּוֹמִין לְוֶורֶד. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ פַּרְעֹה לְיוֹסֵף ״וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְגוֹ׳״, אָמְרוּ אִיצְטַגְנִינֵי פַרְעֹה: עֶבֶד שֶׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף תַּמְשִׁילֵהוּ עָלֵינוּ? אָמַר לָהֶן: גִּנּוּנֵי מַלְכוּת אֲנִי רוֹאֶה בּוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, יְהֵא יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן! בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִימְּדוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. לָא הֲוָה קָגָמַר. הוֹסִיף לוֹ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלָמַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע״. וּלְמָחָר, כֹּל לִישָּׁנָא דְּאִישְׁתַּעִי פַּרְעֹה בַּהֲדֵיהּ, אַהְדַּר לֵיהּ. אִישְׁתַּעִי אִיהוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, לָא הֲוָה קָא יָדַע מַאי הֲוָה אָמַר. אֲמַר לֵיהּ: אַגְמַרִי. אַגְמְרֵיהּ וְלָא גְּמַר. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתְּבַע לִי דְּלָא מְגַלֵּית. אִישְׁתְּבַע לוֹ. כִּי אֲמַר לֵיהּ ״אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר״, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אִיתְּשִׁיל אַשְּׁבוּעֲתָךְ. אֲמַר לֵיהּ: וְאִיתְּשִׁיל נָמֵי אַדִּידָךְ. וְאַף עַל גַּב דְּלָא נִיחָא לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: ״עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ״. יְהוּדָה מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם הָיוּ שְׁבָטִים מְנַצְּחִים זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, קָפַץ

30 בראשית רבה פתח ↗

וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ וגו' וַיֵּצֵא הַחוּצָה בראשית לט, יב, קָפַץ בִּזְכוּת אָבוֹת, הֵיאךְ מָה דְאַתְּ אָמַר בראשית טו, ה: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה. שִׁמְעוֹן אִישׁ קִטְרוֹן אָמַר בִּזְכוּת עַצְמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף נִקְרַע הַיָּם לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים קיד, ג: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, בִּזְכוּת וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס. בראשית לט, יד: וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ, נָתְנָה אוֹתוֹ בְּפִיהֶם שֶׁל כֻּלָּם. בראשית לט, טז: וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ, רַבִּי אַמֵּי אָמַר מְחַבַּקְתּוֹ וּמְנַשַׁקְתּוֹ.

34 שבת פתח ↗

וְשֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא — רָעוֹת. שֶׁל סַם וְשֶׁל שְׂחוֹק וְשֶׁל פֵּירוֹת — יָפוֹת. ״בַּיּוֹם שֶׁיָּזוּעוּ שׁוֹמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ וְגוֹ׳״. ״בַּיּוֹם שֶׁיָּזוּעוּ שׁוֹמְרֵי הַבַּיִת״ — אֵלּוּ הַכְּסָלִים וְהַצְּלָעוֹת. ״וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל״ — אֵלּוּ שׁוֹקַיִם. ״וּבָטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת״ — אֵלּוּ שִׁינַּיִם. ״וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת בַּאֲרוּבּוֹת״ — אֵלּוּ עֵינַיִם. אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: מַאי טַעְמָא לָא אָתֵית לְבֵי אֲבִידָן? אֲמַר לֵיהּ: טוּר תְּלַג סַחְרָנוֹהִי גְּלִידִין. כַּלְבוֹהִי לָא נָבְחִין. טָחֲנוֹהִי לָא טָחֲנִין. בֵּי רַב אָמְרִי: אַדְּלָא אַבֵּידְנָא, בָּחֵישְׁנָא. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר קִיסְמָא אוֹמֵר: טָבָא תְּרֵי מִתְּלָת. וַוי לַהּ לַחֲדָא דְּאָזְלָא וְלָא אָתְיָא. מַאי הִיא? אָמַר רַב חִסְדָּא: יַנְקוּתָא. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: יַנְקוּתָא — כְּלִילָא דְּוַורְדָּא, סָבוּתָא — כְּלִילָא דְחִילְפָא. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: דּוֹק בְּכַכֵּי וְתַשְׁכַּח בְּנִיגְרֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ״. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, שְׁרֵי שַׂקָּיךָ וְעַיֵּיל לַחְמָךְ. עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין — מֵיכְלָא מְעַלֵּי, מִכָּאן וְאֵילָךְ — מִשְׁתְּיָא מְעַלֵּי. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא גּוֹזָאָה לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: מֵהָכָא לְקַרְחִינָא כַּמָּה הָוֵי? אֲמַר לֵיהּ: כְּמֵהָכָא לְגוֹזַנְיָא. אֲמַר לֵיהּ: בַּרְחָא קַרְחָא בְּאַרְבְּעָה. אֲמַר לֵיהּ: עִיקְרָא שְׁלִיפָא בִּתְמָנְיָא. חַזְיֵיהּ דְּלָא סָיֵים מְסָאנֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: דְּעַל סוּס — מֶלֶךְ, דְּעַל חֲמוֹר — בֶּן חוֹרִין, וּדְמַנְעָלֵי בְּרִיגְלוֹהִי — בַּר אִינִישׁ. דְּלָא הָא וְלָא הָא — דַּחֲפִיר וּקְבִיר טָב מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: גּוֹזָא גּוֹזָא, תְּלָת אֲמַרְתְּ לִי, תְּלָת שָׁמְעַתְּ: הַדְרַת פָּנִים — זָקָן, שִׂמְחַת לֵב — אִשָּׁה, ״נַחֲלַת ה׳ — בָּנִים״. בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁמְּנָעֲךָ מִכּוּלָּם. אֲמַר לֵיהּ: קָרְחָא מְצַוֵּי?! אֲמַר לֵיהּ: עִיקְרָא שְׁלִיפָא תּוֹכֵחָה! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: מִפְּנֵי מָה לֹא הִקְבַּלְנוּ פָּנֶיךָ בָּרֶגֶל, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִקְבִּילוּ אֲבוֹתַי לַאֲבוֹתֶיךָ? אֲמַר לֵיהּ: סְלָעִים נַעֲשׂוּ גְּבוֹהִים, קְרוֹבִים נַעֲשׂוּ רְחוֹקִים, מִשְׁתַּיִם נַעֲשׂוּ שָׁלֹשׁ, מֵשִׂים שָׁלוֹם בַּבַּיִת בָּטַל. ״וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק וְגוֹ׳״ — אֵלּוּ נְקָבָיו שֶׁל אָדָם. ״בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה״ — בִּשְׁבִיל קוּרְקְבָן שֶׁאֵינוֹ טוֹחֵן. ״וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר״ — שֶׁאֲפִילּוּ צִפּוֹר מְנַעַרְתּוֹ מִשְּׁנָתוֹ. ״וְיִשַּׁחוּ כׇּל בְּנוֹת הַשִּׁיר״ — שֶׁאֲפִילּוּ קוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כְּשִׂיחָה. וְאַף בַּרְזִילַּי הַגִּלְעָדִי אָמַר לְדָוִד: ״בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע״ — מִכָּאן שֶׁדַּעְתָּן שֶׁל זְקֵנִים מִשְׁתַּנּוֹת. ״אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אוֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה״ — מִכָּאן שֶׁשִּׂפְתוֹתֵיהֶן שֶׁל זְקֵנִים מִתְרַפְּטוֹת. ״אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת״ — מִכָּאן שֶׁאׇזְנֵיהֶם שֶׁל זְקֵנִים מִתְכַּבְּדוֹת. אָמַר רַב: בַּרְזִילַּי הַגִּלְעָדִי שַׁקָּרָא הֲוָה. דְּהַהִיא אַמְּתָא דַּהֲוַאי בֵּי רַבִּי בַּת תִּשְׁעִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין, וַהֲוָת טָעֲמָא קִידְרָא. רָבָא אָמַר: בַּרְזִילַּי הַגִּלְעָדִי שָׁטוּף בְּזִמָּה הֲוָה, וְכׇל הַשָּׁטוּף בְּזִמָּה — זִקְנָה קוֹפֶצֶת עָלָיו. תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כׇּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין — חָכְמָה נִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּישִׁישִׁים חׇכְמָה וְאוֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה״. וְעַמֵּי הָאָרֶץ כׇּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין — טִפְּשׁוּת נִתּוֹסֶפֶת בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח״. ״גַּם מִגָּבוֹהַּ יִירָאוּ״ — שֶׁאֲפִילּוּ גַּבְשׁוּשִׁית קְטַנָּה דּוֹמָה עָלָיו כְּהָרֵי הָרִים. ״וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ״ — בְּשָׁעָה שֶׁמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ נַעֲשׂוּ לוֹ תְּוָהִים. ״וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד״ — זוֹ קְלִיבוֹסֶת. ״וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב״ — אֵלּוּ עֲגָבוֹת. ״וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה״ — זוֹ חֶמְדָּה. רַב כָּהֲנָא הֲוָה פָּסֵיק סִידְרָא קַמֵּיהּ דְּרַב. כִּי מְטָא לְהַאי קְרָא, נְגֵיד וְאִתְּנַח. אֲמַר, שְׁמַע מִינַּהּ בְּטֵל לֵיהּ חֶמְדֵּיהּ דְּרַב. אָמַר רַב כָּהֲנָא, מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי״ — זוֹ אִשָּׁה. ״הוּא צִוָּה וַיַּעֲמוֹד״ — אֵלּוּ בָּנִים. תָּנָא: אִשָּׁה חֵמֶת מָלֵא צוֹאָה, וּפִיהָ מָלֵא דָּם — וְהַכֹּל רָצִין אַחֲרֶיהָ. ״כִּי הוֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁכׇּל צַדִּיק וְצַדִּיק נוֹתְנִין לוֹ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדוֹ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנָס הוּא וַעֲבָדָיו לָעִיר, כְּשֶׁהֵן נִכְנָסִין — כּוּלָּן בְּשַׁעַר אֶחָד נִכְנָסִין, כְּשֶׁהֵן לָנִין — כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתְנִין לוֹ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדוֹ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל״ — דְּבָרִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בְּיַלְדוּתוֹ מַשְׁחִירִים פָּנָיו לְעֵת זִקְנָתוֹ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: קָשָׁה רִימָּה לַמֵּת כְּמַחַט בַּבָּשָׂר הַחַי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב״. אָמַר רַב חִסְדָּא: נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו כׇּל שִׁבְעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל״, וּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים״. אָמַר רַב יְהוּדָה: מֵת שֶׁאֵין לוֹ מְנַחֲמִין — הוֹלְכִין עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ. הָהוּא דִּשְׁכֵיב בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, לֹא הָיוּ לוֹ מְנַחֲמִין,

36 רש"י על דברי הימים א פתח ↗

נַעַר וָרָךְ. לְפִי שֶׁאֲפִילוּ בֶּן אַרְבָָָּעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה קָרוּי נַעַר, דִּכְתִיב: ״וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ וְגוֹ׳״ שמות לג, שֶׁהֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ לֹא מָלַךְ אַחֲרֵי מֹשֶׁה כִּי אִם עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה וְחַי מֵאָה וָעֵשֶׂר שָׁנָה, נִמְצָא בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הֵעִיד עָלָיו הַכָּתוּב ״וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן נוּן נַעַר״, מֵאָז הָיָה בֶּן אַרְבָָָּעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, עַל כֵּן הֻצְרַךְ לִכְתֹּב רָךְ, שֶׁלֹּא הָיָה כִּי אִם בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה כְּשֶׁמָּלַךְ: לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה. גָּדֵל מְאֹד, שֶׁהִגְבִּיהוֹ שְׁלֹמֹה עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים אַמָּה, כְּדִכְתִיב ״וְהָאוּלָם עַל פְּנֵי הֵיכַל הַבַּיִת וְגוֹ׳״ מלכים א ו:ג:

42 רד"ק על שמואל ב פתח ↗

לכל בית יוסף. לפי שהיה משבט בנימין ושבט בנימין ואפרים ומנשה נקראים בית יוסף כי הוא היה הראש ויש בו דרש אמר לו שמעי לדוד אחיו של יוסף גמלו אותו רעה והוא גמלם טובה כך אני אני גמלתיך רעה גמלני אתה טובה ויש דרש אחר קרוב מזה כל ישראל נקראו יוסף כמו שכתוב אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף וכן רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף אמר לו שמעי לדוד כל ישראל גמלו אותך רעה ואני יותר מכולם וכל ישראל יושבים ומצפים לראות מה אתה עושה עמי אם אתה מקבל אותי כל ישראל באים אליך כאחד ומשלימים לך:

50 מגילה פתח ↗

שֶׁשִּׁמְשַׁי מוֹחֵק וְגַבְרִיאֵל כּוֹתֵב. אָמַר רַבִּי אַסִּי, דָּרֵשׁ רַבִּי שֵׁילָא אִישׁ כְּפַר תְּמַרְתָּא: וּמָה כְּתָב שֶׁלְּמַטָּה שֶׁלִּזְכוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל — אֵינוֹ נִמְחָק, כְּתָב שֶׁלְמַעְלָה — לָא כׇּל שֶׁכֵּן. ״לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר״. אָמַר רָבָא: לֹא מִפְּנֵי שֶׁאוֹהֲבִין אֶת מׇרְדֳּכַי, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁשּׂוֹנְאִים אֶת הָמָן. ״הֵכִין לוֹ״. תָּנָא: לוֹ הֵכִין. ״וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי״. אֲמַר לֵיהּ: מַנּוּ מָרְדֳּכַי? אֲמַר לֵיהּ: ״הַיְּהוּדִי״. אֲמַר לֵיהּ: טוּבָא מָרְדְּכַי אִיכָּא בִּיהוּדָאֵי. אֲמַר לֵיהּ: ״הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ״. אֲמַר לֵיהּ: סַגִּי לֵיהּ בְּחַד דִּיסְקַרְתָּא, אִי נָמֵי בְּחַד נַהֲרָא. אָמַר לֵיהּ: הָא נָמֵי הַב לֵיהּ, ״אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ״. ״וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס״. אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ דְּיָתְבִי רַבָּנַן קַמֵּיהּ וּמַחְוֵי לְהוּ הִלְכוֹת קְמִיצָה לְרַבָּנַן, כֵּיוָן דְּחַזְיֵיהּ מָרְדְּכַי דְּאַפֵּיק לְקִבְלֵיהּ וְסוּסְיָא מֵיחַד בִּידֵיהּ, מִירְתַת. אֲמַר לְהוּ לְרַבָּנַן: הַאי רַשִּׁיעָא לְמִיקְטַל נַפְשַׁי קָא אָתֵי זִילוּ מִקַּמֵּיהּ דִּי לָא תִּכָּווּ בְּגַחַלְתּוֹ. בְּהָהִיא שַׁעְתָּא נִתְעַטֵּף מָרְדְּכַי וְקָם לֵיהּ לִצְלוֹתָא, אֲתָא הָמָן וִיתֵיב לֵיהּ קַמַּיְיהוּ וְאוֹרֵיךְ עַד דְּסַלֵּיק מָרְדֳּכַי לִצְלוֹתֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: בְּמַאי עָסְקִיתוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, מַאן דִּמְנַדֵּב מִנְחָה מַיְיתֵי מְלֵי קוּמְצֵיהּ דְּסוּלְתָּא וּמִתְכַּפַּר לֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: אֲתָא מְלֵי קוּמְצֵי קִמְחָא דִּידְכוּ וְדָחֵי עַשְׂרָה אַלְפֵי כַּכְּרֵי כַסְפָּא דִּידִי. אֲמַר לֵיהּ: רָשָׁע, עֶבֶד שֶׁקָּנָה נְכָסִים, עֶבֶד לְמִי וּנְכָסִים לְמִי? אֲמַר לֵיהּ: קוּם לְבוֹשׁ הָנֵי מָאנֵי וּרְכוֹב הַאי סוּסְיָא, דְּבָעֵי לָךְ מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ: לָא יָכֵילְנָא עַד דְּעָיֵילְנָא לְבֵי בָנֵי וְאֶשְׁקוֹל לְמַזְיָיא, דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בְּמָאנֵי דְמַלְכָּא הָכִי. שַׁדַּרָה אֶסְתֵּר וַאֲסַרְתִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ בֵּי בָנֵי וּלְכוּלְּהוּ אוּמָּנֵי. עַיְּילֵיהּ אִיהוּ לְבֵי בָנֵי וְאַסְחְיֵהּ, וַאֲזַל וְאַיְיתִי זוּזָא מִבֵּיתֵיהּ וְקָא שָׁקֵיל בֵּיהּ מַזְיֵיהּ. בַּהֲדֵי דְּקָא שָׁקֵיל לֵיהּ אִינְּגִיד וְאִיתְּנַח. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי קָא מִיתְּנַחַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: גַּבְרָא דַּהֲוָה חֲשִׁיב לֵיהּ לְמַלְכָּא מִכּוּלְּהוּ רַבְרְבָנוֹהִי, הַשְׁתָּא לִישַׁוְּיֵיהּ בַּלְנַאי וְסַפָּר? אֲמַר לֵיהּ: רָשָׁע, וְלָאו סַפָּר שֶׁל כְּפַר קַרְצוּם הָיִיתָ? תָּנָא: הָמָן, סַפָּר שֶׁל כְּפַר קַרְצוּם הָיָה עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה. בָּתַר דְּשַׁקְלִינְהוּ לְמַזְיֵיהּ, לַבְשִׁינְהוּ לְמָאנֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: סַק וּרְכֹב. אֲמַר לֵיהּ: לָא יָכֵילְנָא, דִּכְחִישָׁא חֵילַאי מִימֵי תַּעֲנִיתָא. גְּחֵין וּסְלֵיק. כִּי סָלֵיק, בְּעַט בֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא כְּתִיב לְכוּ: ״בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח״? אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּדִידְכוּ כְּתִיב: ״וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרוֹךְ״. ״וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לְאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ״. כִּי הֲוָה נָקֵיט וְאָזֵיל בִּשְׁבִילָא דְּבֵי הָמָן, חֲזִיתֵיהּ בְּרַתֵּיה דְּקָיְימָא אַאִיגָּרָא, סְבַרָה הַאי דִּרְכִיב — אֲבוּהּ, וְהַאי דִּמְסַגֵּי קַמֵּיהּ — מָרְדֳּכַי. שְׁקַלָה עֲצִיצָא דְּבֵית הַכִּסֵּא וּשְׁדֵיתֵיהּ אַרֵישָׁא דַּאֲבוּהּ. דַּלִּי עֵינֵיהּ וַחֲזָת דַּאֲבוּהּ הוּא, נְפַלָה מֵאִיגָּרָא לְאַרְעָא וּמִתָה. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיָּשׇׁב מׇרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ״, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: שֶׁשָּׁב לְשַׂקּוֹ וּלְתַעֲנִיתוֹ. ״וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ״, ״אָבֵל״ — עַל בִּתּוֹ, ״וַחֲפוּי רֹאשׁ״ — עַל שֶׁאֵירַע לוֹ. ״וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכׇל אוֹהֲבָיו וְגוֹ׳״. קָרֵי לְהוּ ״אוֹהֲבָיו״ וְקָרֵי לְהוּ ״חֲכָמָיו״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הָאוֹמֵר דְּבַר חָכְמָה, אֲפִילּוּ בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, נִקְרָא חָכָם. ״אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מׇרְדֳּכַי וְגוֹ׳״. אֲמַרוּ לֵיהּ: אִי מִשְּׁאָר שְׁבָטִים קָאָתֵי — יָכְלַתְּ לֵיהּ, וְאִי מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין וְאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה — לָא יָכְלַתְּ לֵיהּ. יְהוּדָה, דִּכְתִיב: ״יָדְךָ בְּעֹרֶף אוֹיְבֶיךָ״, אִינָךְ, דִּכְתִיב בְּהוּ: ״לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִין וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ״. ״כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו״. דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַאי: שְׁתֵּי נְפִילוֹת הַלָּלוּ, לָמָּה? אָמְרוּ לוֹ: אוּמָּה זוֹ, מְשׁוּלָה לְעָפָר וּמְשׁוּלָה לְכוֹכָבִים. כְּשֶׁהֵן יוֹרְדִין — יוֹרְדִין עַד עָפָר, וּכְשֶׁהֵן עוֹלִין — עוֹלִין עַד לַכּוֹכָבִים. ״וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִילוּ״. מְלַמֵּד שֶׁהֱבִיאוּהוּ בְּבֶהָלָה. ״כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי וְגוֹ׳ כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ״. אָמְרָה לוֹ: צַר זֶה, אֵינוֹ שֹׁוֶה בְּנֵזֶק שֶׁל מֶלֶךְ. אִיקְּנִי בַּהּ בְּוַשְׁתִּי וְקַטְלַהּ, הַשְׁתָּא אִיקְּנִי בְּדִידִי וּמבָעֵי לְמִקְטְלִי. ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה״. ״וַיֹּאמֶר״ ״וַיֹּאמֶר״ לְמָה לִי? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בַּתְּחִלָּה עַל יְדֵי תּוּרְגְּמָן, כֵּיוָן דְּאָמְרָה לֵיהּ מִדְּבֵית שָׁאוּל קָאָתֵינָא, מִיָּד: ״וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה״. ״וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה מַחְווֹה כְּלַפֵּי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּבָא מַלְאָךְ וְסָטַר יָדָהּ כְּלַפֵּי הָמָן. ״וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ וְגוֹ׳ וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן״. מַקֵּישׁ שִׁיבָה לְקִימָה: מָה קִימָה בְּחֵימָה, אַף שִׁיבָה בְּחֵימָה. דַּאֲזַל וְאַשְׁכַּח לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת דְּאִידְּמוֹ לֵיהּ כְּגַבְרֵי, וְקָא עָקְרִי לְאִילָנֵי דְּבוּסְתָּנֵי, וַאֲמַר לְהוּ: מַאי עוֹבָדַיְיכוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: דְּפַקְּדִינַן הָמָן. אֲתָא לְבֵיתֵיהּ, ״וְהָמָן נוֹפֵל עַל הַמִּטָּה״, ״נוֹפֵל״ — ״נָפַל״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁבָּא מַלְאָךְ וְהִפִּילוֹ עָלֶיהָ, אֲמַר: וַיי מִבֵּיתָא, וַיי מִבָּרָא. ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת״. ״וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף חַרְבוֹנָה רָשָׁע — בְּאוֹתָהּ עֵצָה הָיָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא נִתְקַיְּימָה עֲצָתוֹ, מִיָּד בָּרַח. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְיַשְׁלֵךְ עָלָיו וְלֹא יַחְמוֹל מִיָּדוֹ בָּרוֹחַ יִבְרָח״. ״וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה״. שְׁתֵּי שְׁכִיכוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת שֶׁל מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאַחַת שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. וְאָמְרִי לַהּ: אַחַת שֶׁל אֶסְתֵּר וְאַחַת שֶׁל וַשְׁתִּי. ״לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִיפוֹת שְׂמָלוֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן חָמֵשׁ חֲלִיפוֹת״. אֶפְשָׁר דָּבָר שֶׁנִּצְטַעֵר בּוֹ אוֹתוֹ צַדִּיק —

50 ברכות פתח ↗

דִּלְמָא מְעַבְּרִין לָךְ. אֲמַר לַהּ: לִשְׁתַּמַּשׁ אִינָשׁ יוֹמָא חֲדָא בְּכָסָא דְמוֹקְרָא, וְלִמְחַר לִיתְּבַר. אֲמַרָה לֵיהּ: לֵית לָךָ חִיוָּרָתָא. הָהוּא יוֹמָא בַּר תַּמְנֵי סְרֵי שְׁנֵי הֲוָה, אִתְרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָּא וְאִהַדַּרוּ לֵיהּ תַּמְנֵי סְרֵי דָּרֵי חִיוָּרָתָא. הַיְינוּ דְּקָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה. וְלֹא ״בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה״. תָּנָא אוֹתוֹ הַיּוֹם, סִלְּקוּהוּ לְשׁוֹמֵר הַפֶּתַח וְנִתְּנָה לָהֶם רְשׁוּת לַתַּלְמִידִים לִיכָּנֵס. שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַכְרִיז וְאוֹמֵר: כׇּל תַּלְמִיד שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, לֹא יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. הַהוּא יוֹמָא אִתּוֹסְפוּ כַּמָּה סַפְסַלֵּי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פְּלִיגִי בַּהּ אַבָּא יוֹסֵף בֶּן דּוֹסְתַּאי וְרַבָּנַן. חַד אָמַר: אִתּוֹסְפוּ אַרְבַּע מְאָה סַפְסַלֵּי. וְחַד אָמַר: שְׁבַע מְאָה סַפְסַלֵּי. הֲוָה קָא חָלְשָׁה דַּעְתֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲמַר: דִּלְמָא חַס וְשָׁלוֹם מָנַעְתִּי תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. אַחְזוֹ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ חַצְבֵי חִיוָּרֵי דְּמַלְיִין קִטְמָא. וְלָא הִיא, הַהִיא לְיַתּוֹבֵי דַּעְתֵּיהּ, הוּא דְּאַחְזוֹ לֵיהּ. תָּנָא: עֵדֻיוֹת בּוֹ בַּיּוֹם נִשְׁנֵית. וְכׇל הֵיכָא דְּאָמְרִינַן ״בּוֹ בַּיּוֹם״, הַהוּא יוֹמָא הֲוָה. וְלֹא הָיְתָה הֲלָכָה שֶׁהָיְתָה תְּלוּיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁלֹּא פֵּירְשׁוּהָ. וְאַף רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא מָנַע עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. דִּתְנַן: בּוֹ בַּיּוֹם בָּא יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי לִפְנֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם: מָה אֲנִי לָבֹא בַּקָּהָל? אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָסוּר אַתָּה לָבֹא בַּקָּהָל. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מוּתָּר אַתָּה לָבֹא בַּקָּהָל. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה׳״? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי עַמּוֹן וּמוֹאָב בִּמְקוֹמָן הֵן יוֹשְׁבִין? כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כׇּל הָאוּמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסִיר גְּבֻלוֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּבִּיר יוֹשְׁבִים״, וְכׇל דְּפָרֵישׁ — מֵרוּבָּא פָּרֵישׁ. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן נְאֻם ה׳״, וּכְבָר שָׁבוּ! אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל״, וַעֲדַיִין לֹא שָׁבוּ. מִיָּד הִתִּירוּהוּ לָבֹא בַּקָּהָל. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: הוֹאִיל וְהָכִי הֲוָה, אֵיזִיל וַאֲפַיְּיסֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. כִּי מְטָא לְבֵיתֵיהּ, חֲזִינְהוּ לְאַשְׁיָתָא דְבֵיתֵיהּ דְּמַשְׁחֲרָן. אֲמַר לֵיהּ: מִכּוֹתְלֵי בֵיתְךָ אַתָּה נִיכָּר שֶׁפֶּחָמִי אַתָּה. אָמַר לוֹ: אוֹי לוֹ לַדּוֹר שֶׁאַתָּה פַּרְנָסוֹ, שֶׁאִי אַתָּה יוֹדֵעַ בְּצַעֲרָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, בַּמֶּה הֵם מִתְפַּרְנְסִים וּבַמֶּה הֵם נִזּוֹנִים. אָמַר לוֹ: נַעֲנֵיתִי לְךָ מְחוֹל לִי. לָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ: עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אַבָּא. פַּיֵּיס. אֲמַרוּ: מַאן נֵיזִיל וְלֵימָא לְהוּ לְרַבָּנַן. אֲמַר לְהוּ הַהוּא כּוֹבֵס: אֲנָא אָזֵילְנָא. שְׁלַח לְהוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְבֵי מִדְרְשָׁא: מַאן דְּלָבֵישׁ מַדָּא — יִלְבַּשׁ מַדָּא, וּמַאן דְּלָא לָבֵישׁ מַדָּא יֵימַר לֵיהּ לְמַאן דְּלָבֵישׁ מַדָּא: שְׁלַח מַדָּךְ וַאֲנָא אֶלְבְּשֵׁיהּ?! אֲמַר לְהוּ רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבָּנַן: טְרוּקוּ גַּלֵּי דְּלָא לֵיתוּ עַבְדֵי דְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּלְצַעֲרוּ לְרַבָּנַן. אֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מוּטָב דְּאֵיקוּם וְאֵיזִיל אֲנָא לְגַבַּיְיהוּ. אֲתָא טְרַף אַבָּבָא. אֲמַר לְהוּ: מַזֶּה בֶּן מַזֶּה יַזֶּה. וְשֶׁאֵינוֹ לֹא מַזֶּה וְלֹא בֶּן מַזֶּה יֹאמַר לְמַזֶּה בֶּן מַזֶּה מֵימֶיךָ מֵי מְעָרָה וְאֶפְרְךָ אֵפֶר מִקְלֶה. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, נִתְפַּיַּיסְתָּ? כְּלוּם עָשִׂינוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל כְּבוֹדְךָ, לְמָחָר אֲנִי וְאַתָּה נַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ. אָמְרִי: הֵיכִי נַעֲבֵיד, נַעְבְּרֵיהּ — גְּמִירִי מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין. נִדְרוֹשׁ מָר חֲדָא שַׁבְּתָא וּמַר חֲדָא שַׁבְּתָא — אָתֵי לְקַנּאוֹיֵי. אֶלָּא: לִדְרוֹשׁ רַבָּן גַּמְלִיאֵל תְּלָתָא שַׁבָּתֵי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה חֲדָא שַׁבְּתָא. וְהַיְינוּ דְּאָמַר מָר שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה — שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה. וְאוֹתוֹ תַּלְמִיד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הֲוָה. וְשֶׁל מוּסָפִין כׇּל הַיּוֹם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְנִקְרָא ״פּוֹשֵׁעַ״. תָּנוּ רַבָּנַן: הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי תְּפִלּוֹת, אַחַת שֶׁל מִנְחָה וְאַחַת שֶׁל מוּסָף — מִתְפַּלֵּל שֶׁל מִנְחָה וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל שֶׁל מוּסָף, שֶׁזּוֹ תְּדִירָה, וְזוֹ אֵינָהּ תְּדִירָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִתְפַּלֵּל שֶׁל מוּסָף וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל שֶׁל מִנְחָה, שֶׁזּוֹ מִצְוָה עוֹבֶרֶת, וְזוֹ מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה מִתְפַּלֵּל שֶׁל מִנְחָה וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל שֶׁל מוּסָף. רַבִּי זֵירָא כִּי הֲוָה חֲלִישׁ מִגִּירְסֵיהּ הֲוָה אָזֵיל וְיָתֵיב אַפִּתְחָא דְּבֵי רַבִּי נָתָן בַּר טוֹבִי. אָמַר: כִּי חָלְפִי רַבָּנַן אָז אֵיקוּם מִקַּמַּיְיהוּ וַאֲקַבֵּל אַגְרָא. נְפַק אֲתָא רַבִּי נָתָן בַּר טוֹבִי, אֲמַר לֵיהּ: מַאן אֲמַר הֲלָכָה בֵּי מִדְרְשָׁא? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר מִתְפַּלֵּל אָדָם שֶׁל מוּסָף וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל שֶׁל מִנְחָה. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי יוֹחָנָן אַמְרַהּ? אֲמַר לֵיהּ: אִין. תְּנָא מִינֵּיהּ אַרְבְּעִין זִמְנִין. אֲמַר לֵיהּ: חֲדָא הִיא לָךְ, אוֹ חֲדַת הִיא לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: חֲדַת הִיא לִי, מִשּׁוּם דִּמְסַפְּקָא לִי בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שֶׁל מוּסָפִין לְאַחַר שֶׁבַע שָׁעוֹת לְרַבִּי יְהוּדָה עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״נוּגֵי מִמּוֹעֵד אָסַפְתִּי מִמֵּךְ הָיוּ״. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי נוּגֵי לִישָּׁנָא דִתְבָרָא הוּא? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף: תְּבָרָא אָתֵי עַל שָׂנְאֵיהוֹן דְּבֵית יִשְׂרָאֵל עַל דְּאַחַרוּ זִמְנֵי מוֹעֲדַיָּא דְּבִירוּשְׁלֶם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שֶׁל שַׁחֲרִית לְאַחַר אַרְבַּע שָׁעוֹת לְרַבִּי יְהוּדָה עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״נוּגֵי מִמּוֹעֵד אָסַפְתִּי מִמֵּךְ הָיוּ״. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי נוּגֵי לִישָּׁנָא דְצַעֲרָא הוּא? דִּכְתִיב: ״דָּלְפָה נַפְשִׁי מִתּוּגָה״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מֵהָכָא: ״בְּתוּלוֹתֶיהָ נוּגוֹת וְהִיא מָר לָהּ״.

52 תענית פתח ↗

״וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ״. מַאי: ״אֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר: הוֹאִיל וְקָא בָּטַח בַּעֲבוֹדָה זָרָה — יָכֵילְנָא לֵיהּ. ״וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הׇחֳלֵיתִי מְאֹד״, מַאי ״כִּי הׇחֳלֵיתִי מְאֹד״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מְלַמֵּד שֶׁעָשׂוּ כׇּל גּוּפוֹ כִּכְבָרָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ יֹאשִׁיָּהוּ — מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִימָּלֵךְ בְּיִרְמְיָהוּ וְלֹא נִמְלַךְ. מַאי דְּרַשׁ: ״וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם״, מַאי ״חֶרֶב״? אִילֵּימָא חֶרֶב שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שָׁלוֹם, וְהָכְתִיב: ״וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ״! אֶלָּא אֲפִילּוּ שֶׁל שָׁלוֹם. וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דּוֹרוֹ דּוֹמֶה יָפֶה. כִּי הֲוָה נִיחָא נַפְשֵׁיהּ, חֲזָא יִרְמְיָהוּ שִׂפְווֹתֵיהּ דְּקָא מְרַחֲשָׁן, אָמַר: שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם מִילְּתָא דְּלָא מְהַגְּנָא אֲמַר אַגַּב צַעֲרֵיהּ. גְּחֵין וְשַׁמְעֵיהּ דְּקָא מַצְדֵּיק עֲלֵיהּ דִּינָא אַנַּפְשֵׁיהּ, אֲמַר: ״צַדִּיק הוּא ה׳ כִּי פִיהוּ מָרִיתִי״. פְּתַח עֲלֵיהּ הַהִיא שַׁעְתָּא: ״רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה׳״. מַעֲשֶׂה וְיָרְדוּ זְקֵנִים מִירוּשָׁלַיִם לְעָרֵיהֶם כּוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כִּמְלֹא תַנּוּר תְּבוּאָה, אוֹ דִלְמָא כִּמְלֹא תַנּוּר פַּת. תָּא שְׁמַע: כִּמְלֹא פִי תַנּוּר. וַעֲדַיִין תִּיבְּעֵי לְהוּ: כְּכִיסּוּיָא דְתַנּוּרָא, אוֹ דִלְמָא כִּי דָרָא דְרִיפְתָּא דְּהָדַר לֵיהּ לְפוּמָּא דְתַנּוּרָא? תֵּיקוּ. וְעוֹד גָּזְרוּ תַּעֲנִית עַל שֶׁאָכְלוּ זְאֵבִים כּוּ׳. אָמַר עוּלָּא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: מַעֲשֶׂה וּבָלְעוּ זְאֵבִים שְׁנֵי תִינוֹקוֹת וֶהֱקִיאוּם דֶּרֶךְ בֵּית הָרְעִי. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְטִיהֲרוּ אֶת הַבָּשָׂר, וְטִמְּאוּ אֶת הָעֲצָמוֹת. עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ נׇכְרִים אוֹ נָהָר, וְאֶחָד סְפִינָה הַמִּיטָּרֶפֶת בַּיָּם, וְאֶחָד יָחִיד שֶׁנִּרְדָּף מִפְּנֵי נׇכְרִים אוֹ מִפְּנֵי לִסְטִין וּמִפְּנֵי רוּחַ רָעָה — מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת. וְעַל כּוּלָּן יָחִיד רַשַּׁאי לְסַגֵּף אֶת עַצְמוֹ בְּתַעֲנִית. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין הַיָּחִיד רַשַּׁאי לְסַגֵּף אֶת עַצְמוֹ בְּתַעֲנִית, שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת וְאֵין הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמוֹת עָלָיו. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי — דִּכְתִיב: ״וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה״ — נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי בְּךָ הַחְיֵיה. שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: אַף עַל הַדֶּבֶר כּוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים בַּשַּׁבָּת, אֲבָל בַּחוֹל — הוֹדוּ לוֹ, אוֹ דִלְמָא: לֹא הוֹדוּ לוֹ כְּלָל? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: מַתְרִיעִין עַל הַדֶּבֶר בַּשַּׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּחוֹל. רַבִּי חָנָן בֶּן פִּיטוֹם תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין מַתְרִיעִין עַל הַדֶּבֶר כׇּל עִיקָּר. עַל כׇּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: עַל כׇּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר מַתְרִיעִין עָלֶיהָ, חוּץ מֵרוֹב גְּשָׁמִים. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְפִי שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִין עַל רוֹב הַטּוֹבָה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִין עַל רוֹב הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבִיאוּ אֶת כׇּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וְגוֹ׳״. מַאי ״עַד בְּלִי דָּי״? אָמַר רָמֵי בַּר רַב יוֹד: עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר ״דָּי״. אָמַר רָמֵי בַּר רַב יוֹד: וּבַגּוֹלָה, מַתְרִיעִין עָלֶיהָ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מְרוּבִּין, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר שׁוֹלְחִין לְאַנְשֵׁי מַעֲמָד: תְּנוּ עֵינֵיכֶם בַּאֲחֵיכֶם שֶׁבַּגּוֹלָה, שֶׁלֹּא יְהֵא בָּתֵּיהֶם קִבְרֵיהֶם. שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד הֵיכָן גְּשָׁמִים יוֹרְדִין וְיִתְפַּלְּלוּ שֶׁלֹּא יֵרְדוּ? אָמַר לָהֶם: כְּדֵי שֶׁיַּעֲמוֹד אָדָם בְּקֶרֶן אָפֵל וִישַׁכְשֵׁךְ רַגְלָיו בַּמַּיִם. וְהָתַנְיָא: ״יָדָיו״! רַגְלָיו כְּיָדָיו קָאָמֵינָא. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חַזְיָא לִי קֶרֶן אָפֵל, דְּקָם הַהוּא טַיָּיעָא כִּי רְכִיב גַּמְלָא וְנָקֵיט רוּמְחָא בִּידֵיהּ מִיתְחֲזֵי אִינִיבָא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם״, לֹא שִׁכּוֹרָה, וְלֹא צְמֵאָה, אֶלָּא בֵּינוֹנִית. שֶׁכׇּל זְמַן שֶׁהַגְּשָׁמִים מְרוּבִּין — מְטַשְׁטְשִׁין אֶת הָאָרֶץ וְאֵינָהּ מוֹצִיאָהּ פֵּירוֹת. דָּבָר אַחֵר:

52 סנהדרין פתח ↗

מִיתָה אַחַת. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה״, וְנֶאֱמַר ״כׇּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״. סְמָכוֹ עִנְיָן לוֹ, מָה שׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה בִּסְקִילָה – אַף מְכַשֵּׁף בִּסְקִילָה. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁסְּמָכוֹ עִנְיָן לוֹ, נוֹצִיא לָזֶה בִּסְקִילָה? אֶלָּא, אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בִּכְלַל מְכַשְּׁפִים הָיוּ, וְלָמָּה יָצְאוּ? לְהַקִּישׁ עֲלֵיהֶן וְלוֹמַר לָךְ: מָה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בִּסְקִילָה – אַף מְכַשֵּׁף בִּסְקִילָה. לְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, לִיהְווֹ אוֹב וְיִדְּעוֹנִי שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין! אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה: עֲדָא אָמְרָה, קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה: שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד מְלַמְּדִין. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן כְּשָׁפִים? שֶׁמַּכְחִישִׁין פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה. ״אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֲפִילּוּ לִדְבַר כְּשָׁפִים. הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָת קָא מְהַדְּרָא לְמִשְׁקַל עַפְרָא מִתּוּתֵי כַּרְעֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא. אֲמַר לַהּ: אִי מִסְתַּיַּיעְתְּ, זִילִי עֲבִידִי. ״אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״ כְּתִיב. אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן מְכַשְּׁפִים? שֶׁמַּכְחִישִׁין פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה. שָׁאנֵי רַבִּי חֲנִינָא, דִּנְפִישׁ זְכוּתֵיהּ. אָמַר רַבִּי אַיְיבוּ בַּר נַגָּרֵי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: ״בְּלָטֵיהֶם״ – אֵלּוּ מַעֲשֵׂה שֵׁדִים, ״בְּלַהֲטֵיהֶם״ – אֵלּוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת״. אָמַר אַבָּיֵי: דְּקָפֵיד אַמָּנָא – שֵׁד, דְּלָא קָפֵיד אַמָּנָא – כְּשָׁפִים. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכוֹת כְּשָׁפִים כְּהִלְכוֹת שַׁבָּת, יֵשׁ מֵהֶן בִּסְקִילָה, וְיֵשׁ מֵהֶן פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, וְיֵשׁ מֵהֶן מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה. הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה – בִּסְקִילָה, הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם – פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה – כִּדְרַב חֲנִינָא וְרַב אוֹשַׁעְיָא: כׇּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא הֲווֹ עָסְקִי בְּהִלְכוֹת יְצִירָה, וּמִיבְּרֵי לְהוּ עִיגְלָא תִּילְתָּא, וְאָכְלִי לֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: חֲזֵינָא לֵיהּ לַאֲבוּהּ דְּקַרְנָא, דְּנָפֵיץ וְשָׁדֵי כְּרִיכֵי דְשִׁירָאֵי מִנְּחִירֵיהּ. ״וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא״. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִיכָּן שֶׁאֵין הַשֵּׁד יָכוֹל לִבְראוֹת בְּרִיָּה פָּחוֹת מִכִּשְׂעוֹרָה. רַב פָּפָּא אָמַר: הָאֱלֹהִים! אֲפִילּוּ כְּגַמְלָא נָמֵי לָא מָצֵי בָּרֵי. הַאי מִיכְּנִיף לֵיהּ, וְהַאי לָא מִיכְּנִיף לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא: לְדִידִי חֲזֵי לִי הַהוּא טַיָּיעָא, דְּשַׁקְלֵיהּ לְסַפְסִירָא וְגַיְּידֵיהּ לְגַמְלֵאּ, וּטְרַף לֵיהּ בְּטַבְלָא, וְקָם. אֲמַר לֵיהּ: לְבָתַר הָכִי, דָּם וּפַרְתָּא מִי הֲוַאי? אֶלָּא, הַהִיא אֲחִיזַת עֵינַיִם הֲוָה. זְעֵירִי אִיקְּלַע לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. זְבַן חַמְרָא. כִּי מְטָא לְאַשְׁקוֹיֵיהּ מַיָּא, פְּשַׁר וְקָם גַּמְלָא דְּאוּסְקָנִיתָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: אִי לָאו זְעֵירִי אַתְּ, לָא הֲוָה מַהְדְּרִינַן לָךְ. מִי אִיכָּא דְּזָבֵין מִידֵּי הָכָא וְלָא בָּדֵיק לֵיהּ אַמַּיָּא? יַנַּאי אִיקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא. אֲמַר לְהוּ: אַשְׁקְיַן מַיָּא. קָרִיבוּ שְׁתִיתָא. חֲזָא דְּקָא מְרַחֲשָׁן שִׂפְוָותַהּ, שְׁדָא פּוּרְתָּא מִינֵּיהּ. הֲווֹ עַקְרַבֵּי. אֲמַר לְהוּ: אֲנָא שְׁתַאי מִדִּידְכוּ, אַתּוּן נָמֵי שְׁתוֹ מִדִּידִי. אַשְׁקְיַיהּ, הֲוַאי חַמְרָא. רַכְבַהּ, סָלֵיק לְשׁוּקָא. אֲתָא חֲבֶרְתָּהּ, פְּשַׁרָה לַהּ. חַזְיֵיהּ דְּרָכֵיב וְקָאֵי אַאִיתְּתָא בְּשׁוּקָא. ״וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: צְפַרְדֵּעַ אַחַת הָיְתָה, הִשְׁרִיצָה וּמִלְּאָה כׇּל אֶרֶץ מִצְרַיִם. כְּתַנָּאֵי: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, צְפַרְדֵּעַ אַחַת הָיְתָה וּמִלְּאָה כׇּל אֶרֶץ מִצְרַיִם. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: עֲקִיבָא, מָה לְךָ אֵצֶל הַגָּדָה? כַּלֵּה מִדַּבְּרוֹתֶיךָ וְלֵךְ אֵצֶל נְגָעִים וְאֹהָלוֹת. צְפַרְדֵּעַ אַחַת הָיְתָה, שָׁרְקָה לָהֶם וְהֵם בָּאוּ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא כּוּ׳.

52 מועד קטן פתח ↗

כִּי מְטוֹ אַגִּישְׁרָא, קָמוּ גַּמְלֵי. אֲמַר לְהוּ הַהוּא טַיָּיעָא: מַאי הַאי? אֲמַרוּ לֵיהּ: רַבָּנַן דְּקָא עָבְדִי יְקָרָא אַהֲדָדֵי. מָר אָמַר: מָר נֵיעוּל בְּרֵישָׁא, וּמָר אָמַר: מָר נֵיעוּל בְּרֵישָׁא. אֲמַר: דִּינָא הוּא דְּרַבָּה בַּר הוּנָא לֵיעוּל בְּרֵישָׁא. חֲלֵיף גַּמְלֵיהּ דְּרַבָּה בַּר הוּנָא, נְתוּר כַּכֵּיהּ וְשִׁנֵּיהּ דְּהָהוּא טַיָּיעָא. פְּתַח עֲלֵיהּ הַהוּא יָנוֹקָא: גֶּזַע יְשִׁישִׁים עָלָה מִבָּבֶל, וְעִמּוֹ סֵפֶר מִלְחָמוֹת, קָאַת וְקִפּוֹד הוּכְפְּלוּ, לִרְאוֹת בְּשׁוֹד וָשֶׁבֶר הַבָּא מִשִּׁנְעָר. קָצַף עַל עוֹלָמוֹ וְחָמַס מִמֶּנּוּ נְפָשׁוֹת, וְשָׂמַח בָּהֶם כְּכַלָּה חֲדָשָׁה. רוֹכֵב עֲרָבוֹת שָׂשׂ וְשָׂמַח, בְּבֹא אֵלָיו נֶפֶשׁ נָקִי וְצַדִּיק. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרָבִינָא, פְּתַח עֲלֵיהּ הַהוּא סַפְדָנָא: תְּמָרִים הָנִיעוּ רֹאשׁ עַל צַדִּיק כַּתָּמָר, נָשִׂים לֵילוֹת כְּיָמִים עַל מֵשִׂים לֵילוֹת כְּיָמִים. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְבַר קִיפּוֹק: הָהוּא יוֹמָא מַאי אָמְרַתְּ? אֲמַר לֵיהּ, אָמֵינָא: אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת, מָה יַעֲשׂוּ אֵיזוֹבֵי קִיר. לִוְיָתָן בְּחַכָּה הוֹעֲלָה, מָה יַעֲשׂוּ דְּגֵי רְקָק. בְּנַחַל שׁוֹטֵף נָפְלָה חַכָּה, מָה יַעֲשׂוּ מֵי גֵבִים. אֲמַר לֵיהּ בַּר אָבִין: חַס וְשָׁלוֹם דְּחַכָּה וְשַׁלְהֶבֶת בְּצַדִּיקֵי אָמֵינָא. וּמַאי אָמְרַתְּ? אָמֵינָא: בְּכוּ לָאֲבֵלִים וְלֹא לָאֲבֵידָה, שֶׁהִיא לִמְנוּחָה וְאָנוּ לַאֲנָחָה. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ עֲלַיְיהוּ, וְאִתְהֲפוּךְ כַּרְעַיְיהוּ. הַהוּא יוֹמָא לָא אֲתוֹ לְאַסְפּוֹדֵיהּ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַב אָשֵׁי: לָא בַּר קִיפּוֹק חָלֵיץ, וְלָא בַּר אָבִין חָלֵיץ. רָבָא, כִּי הֲוָה אֲתָא לְדִגְלַת, אֲמַר לֵיהּ לְבַר אָבִין: קוּם אֵימָא מִילְּתָא. קָאֵי וְאָמַר: בָּאוּ רוֹב שְׁלִישִׁית בְּמַיִם, זְכוֹר וְרַחֵם. תָּעִינוּ מֵאַחֲרֶיךָ כְּאִשָּׁה מִבַּעְלָהּ, אַל תַּזְנִיחֵנוּ כְּאוֹת מֵי מָרָה. חָנִין, יוֹחָנָן, זֵירָא, אַבָּא, יַעֲקֹב, יוֹסֵי, שְׁמוּאֵל, חִיָּיא, מְנַחֵם סִימָן. רַבִּי חָנִין, חַתְנֵיהּ דְּבֵי נְשִׂיאָה הֲוָה. לָא קָא הֲווֹ לֵיהּ בְּנֵי, בְּעָא רַחֲמֵי וַהֲווֹ לֵיהּ. הָהוּא יוֹמָא דַּהֲוָה לֵיהּ, נָח נַפְשֵׁיהּ, פְּתַח עֲלֵיהּ הַהוּא סַפְדָנָא: שִׂמְחָה לְתוּגָה נֶהְפָּכָה, שָׂשׂוֹן וְיָגוֹן נִדְבָּקוּ, בְּעֵת שִׂמְחָתוֹ נֶאֱנַח, בְּעֵת חֲנִינָתוֹ אָבַד חֲנִינוֹ. אַסִּיקוּ לֵיהּ חָנִן עַל שְׁמֵיהּ. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, פְּתַח עֲלֵיהּ רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר: קָשֶׁה הַיּוֹם לְיִשְׂרָאֵל כְּיוֹם בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ בַּצׇּהֳרַיִם, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצׇּהֳרַיִם״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה יוֹמוֹ שֶׁל יֹאשִׁיָּהוּ. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, יָתֵיב רַבִּי אַמֵּי שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים. אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: רַבִּי אַמֵּי דַּעֲבַד — לְגַרְמֵיהּ הוּא דַּעֲבַד, דְּהָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ רַבּוֹ שֶׁלִּימְּדוֹ חׇכְמָה — אֵינוֹ יוֹשֵׁב עָלָיו אֶלָּא יוֹם אֶחָד. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, פְּתַח עֲלֵיהּ הַהוּא סַפְדָנָא: אֶרֶץ שִׁנְעָר הָרָה וְיָלְדָה, אֶרֶץ צְבִי גִּידְּלָה שַׁעֲשׁוּעֶיהָ. אוֹי נָא לָהּ אָמְרָה רַקַּת, כִּי אִבְּדָה כְּלִי חֶמְדָּתָהּ. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, אַחִיתוּ עַמּוּדֵי דְקֵסָרִי מַיָּא. דְּרַבִּי יוֹסֵי, שְׁפַעוּ מַרְזְבֵי דְצִיפּוֹרִי דְּמָא. דְּרַבִּי יַעֲקֹב, אִתְחֲמִיאוּ כּוֹכְבֵי בִּימָמָא. דְּרַבִּי אַסִּי, אִיעֲקַרוּ כׇּל אִילָנַיָּא. דְּרַבִּי חִיָּיא, נְחִיתוּ כֵּיפֵי דְנוּרָא מֵרְקִיעָא. דְּרַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי, אִישְׁתַּעוֹ צַלְמָנַיָּיא וַהֲווֹ לְמַחְלְצַיָּיא. דְּרַבִּי תַּנְחוּם בַּר חִיָּיא, אִיתְקַצַּצוּ כֹּל אַנְדְּרָטַיָּא. דְּרַבִּי אֶלְיָשִׁיב, אִיחֲתַרוּ שִׁבְעִין מַחְתַּרְתָּא בִּנְהַרְדְּעָא. דְּרַב הַמְנוּנָא, נְחִיתוּ כֵּיפֵי דְבַרְדָּא מֵרְקִיעָא. דְּרַבָּה וְרַב יוֹסֵף, נְשׁוּק כֵּיפֵי דִפְרָת אַהֲדָדֵי. דְּאַבָּיֵי וְרָבָא, נְשׁוּק כֵּיפֵי דְּדִגְלַת אַהֲדָדֵי. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי מְשַׁרְשְׁיָא, טְעוּן דִּיקְלֵי שִׁיצֵי. תָּנוּ רַבָּנַן:

57 רש"י על בראשית פתח ↗

קטורה. זוֹ הָגָר, וְנִקְרֵאת קְטוּרָה עַל שֶׁנָּאִים מַעֲשֶׁיהָ כִּקְטֹרֶת בראשית רבה, וְשֶׁקָּשְׁרָה פִּתְחָהּ, שֶֶׁלֹא נִזְדַּוְּגָה לְאָדָם מִיּוֹם שֶׁפֵּרְשָׁה מֵאַבְרָהָם:

61 פסקי הרא"ש על ברכות פתח ↗

ת"ר אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה ה"ד הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דא"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים רבנן עבדי כמתני' רב שימי בר אשי עביד כברייתא דתניא אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה וכן אל יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה וכו' אלא מתוך דבר שמחה וכן אין השכינה שורה על ישראל אלא מתוך שמחה שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים ולכך נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר שמחה של מצוה שעוסק בד"ת: ירושלמי ר' ירמיה אומר לא יעמוד אדם ויתפלל אלא מתוך דבר הלכה א"ר ירמיה העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה:

62 יומא פתח ↗

מַתְנִי׳ יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְהַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם, וְהַחַיָּה תִּנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. הָאוֹכֵל כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה, כָּמוֹהָ וּכְגַרְעִינָתָהּ, וְהַשּׁוֹתֶה מְלֹא לוּגְמָיו — חַיָּיב. כׇּל הָאוֹכָלִים מִצְטָרְפִין לְכַכּוֹתֶבֶת, וְכׇל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִמְלֹא לוּגְמָיו. הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אֵין מִצְטָרְפִין. גְּמָ׳ אָסוּר?! עָנוּשׁ כָּרֵת הוּא! אָמַר רַבִּי אִילָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִרְמְיָה: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לַחֲצִי שִׁיעוּר. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר חֲצִי שִׁיעוּר אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חֲצִי שִׁיעוּר מוּתָּר מִן הַתּוֹרָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִיתְּמַר חֲצִי שִׁיעוּר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מוּתָּר מִן הַתּוֹרָה. הָנִיחָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, אֶלָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מוֹדֶה רֵישׁ לָקִישׁ שֶׁאָסוּר מִדְּרַבָּנַן. אִי הָכִי, לָא נִיחַיַּיב עֲלֵיהּ קׇרְבַּן שְׁבוּעָה, אַלְּמָא תְּנַן: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים — חַיָּיב. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. וְהָוֵינַן בַּהּ: אַמַּאי חַיָּיב? מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא? רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי: בְּכוֹלֵל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִים עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִין. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא בִּמְפָרֵשׁ חֲצִי שִׁיעוּר, וְאַלִּיבָּא דְרַבָּנַן, אוֹ בִּסְתָם, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: אָדָם אוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכׇל שֶׁהוּא! וְכִי תֵּימָא: כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ הֶיתֵּר מִן הַתּוֹרָה, קָא חָיֵיל קׇרְבַּן שְׁבוּעָה, וְהָתְנַן: שְׁבוּעַת הָעֵדוּת אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּרְאוּיִין לְהָעִיד. וְהָוֵינַן בַּהּ: לְמַעוֹטֵי מַאי? רַב פָּפָּא אָמַר: לְמַעוֹטֵי מֶלֶךְ. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: לְמַעוֹטֵי מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא. וְהָא מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא — מִדְּאוֹרָיְיתָא מִיחְזֵי חֲזֵי, וְרַבָּנַן הוּא דְּפַסְלוּהוּ, וְלָא קָא חָיְילָא עֲלֵיהּ שְׁבוּעָה! שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא: ״אִם לֹא יַגִּיד״, וְהַאי לָאו בַּר הַגָּדָה הוּא כְּלָל. וְכׇל הֵיכָא דְּתָנֵי עָנוּשׁ כָּרֵת, לָא תָּנֵי אָסוּר? וְהָתַנְיָא: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אָסוּר בְּכוּלָּן — לֹא אָמְרוּ עָנוּשׁ כָּרֵת אֶלָּא עַל הָאוֹכֶל וְשׁוֹתֶה וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בִּלְבַד. הָכִי קָאָמַר: כְּשֶׁאָמְרוּ אָסוּר — לָא אָמְרוּ אֶלָּא בְּכַחֲצִי שִׁיעוּר, אֲבָל כְּשִׁיעוּר — עָנוּשׁ כָּרֵת. וְאַף עַל פִּי שֶׁעָנוּשׁ כָּרֵת — אֵין עָנוּשׁ כָּרֵת אֶלָּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בִּלְבַד. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: כִּי קָתָנֵי אָסוּר — אַשְּׁאָרָא. דְּתָנוּ רַבָּה וְרַב יוֹסֵף בִּשְׁאָר סִיפְרֵי דְבֵי רַב: מִנַּיִין לְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָסוּר בִּרְחִיצָה בְּסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שַׁבָּתוֹן״ — שְׁבוּת. גּוּפָא. חֲצִי שִׁיעוּר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מוּתָּר מִן הַתּוֹרָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אָסוּר מִן הַתּוֹרָה: כֵּיוָן דַּחֲזִי לְאִיצְטְרוֹפֵי, אִיסּוּרָא קָא אָכֵיל. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מוּתָּר מִן הַתּוֹרָה: אֲכִילָה אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֵיכָּא. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: אֵין לִי אֶלָּא כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּעוֹנֶשׁ יֶשְׁנוֹ בְּאַזְהָרָה, כּוֹי וַחֲצִי שִׁיעוּר, הוֹאִיל וְאֵינוֹ בְּעוֹנֶשׁ — יָכוֹל אֵינוֹ בְּאַזְהָרָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל חֵלֶב״! מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא — אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא, כּוֹי סְפֵיקָא הוּא, אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְאֵתוֹיֵי סְפֵיקָא? אִי מִשּׁוּם הָא — לָא אִירְיָא, קָסָבְרִי כּוֹי בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: אַף ״כׇּל״ לְאֵתוֹיֵי כּוֹי, כּוֹי סְפֵיקָא הוּא, אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבּוֹיֵי סְפֵיקָא? אֶלָּא בְּרִיָּה שָׁאנֵי, הָכָא נָמֵי בְּרִיָּה שָׁאנֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: ״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״, יָכוֹל יֵשֵׁב בַּחַמָּה אוֹ בַּצִּנָּה כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״. מָה מְלָאכָה שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, אַף עִנּוּי נֶפֶשׁ שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה. וְאֵימָא: הֵיכָא דְּיָתֵיב בְּשִׁימְשָׁא וְחָיֵים לֵיהּ לָא נֵימָא לֵיהּ קוּם תּוּב בְּטוּלָּא, יָתֵיב בְּטוּלָּא וְקָרֵיר לֵיהּ לָא נֵימָא לֵיהּ קוּם תּוּב בְּשִׁימְשָׁא! דּוּמְיָא דִּמְלָאכָה: מָה מְלָאכָה לֹא חִלַּקְתָּ בָּהּ, אַף עִנּוּי לֹא תַּחְלוֹק בּוֹ. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״, יָכוֹל יֵשֵׁב בַּחַמָּה וּבַצִּנָּה וְיִצְטַעֵר — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״, מָה מְלָאכָה דָּבָר שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו בִּמְקוֹם אַחֵר, אַף עִנּוּי נֶפֶשׁ שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו בִּמְקוֹם אַחֵר, וְאִי זֶה זֶה? זֶה פִּגּוּל וְנוֹתָר. אָבִיא פִּגּוּל וְנוֹתָר שֶׁהֵן בְּכָרֵת, וְלֹא אָבִיא אֶת הַטֶּבֶל שֶׁאֵינוֹ בְּכָרֵת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ״, ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״ — רִיבָּה. אָבִיא הַטֶּבֶל שֶׁהוּא בְּמִיתָה וְלֹא אָבִיא אֶת הַנְּבֵילָה שֶׁאֵינָהּ בְּמִיתָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ״, ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״ — רִיבָּה. אָבִיא אֶת הַנְּבֵילָה שֶׁהוּא בְּלָאו, וְלֹא אָבִיא אֶת הַחוּלִּין שֶׁאֵינָן בְּלָאו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ״, ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״ — רִיבָּה. אָבִיא הַחוּלִּין שֶׁאֵינָן בְּקוּם אֱכוֹל, וְלֹא אָבִיא אֶת הַתְּרוּמָה שֶׁהִיא בְּקוּם אֱכוֹל, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ״, ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״ — רִיבָּה. אָבִיא אֶת הַתְּרוּמָה שֶׁאֵינָהּ בְּבַל תּוֹתִירוּ, וְלֹא אָבִיא אֶת הַקֳּדָשִׁים שֶׁהֵן בְּבַל תּוֹתִירוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ״, ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״ — רִיבָּה. וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא״, עִנּוּי שֶׁהוּא אֲבֵידַת הַנֶּפֶשׁ, וְאֵי זֶה זֶה? זֶה אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. מַאי ״וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר״? וְכִי תֵּימָא: בַּעֲרָיוֹת קָא מִישְׁתַּעֵי קְרָא, — הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְהַאֲבַדְתִּי הַנֶּפֶשׁ״, עִנּוּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֲבֵידַת נֶפֶשׁ, וְאֵי זֶה זֶה? זֶה אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: נֶאֱמַר כָּאן עִנּוּי, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן עִנּוּי. מָה לְהַלָּן עִנּוּי רְעָבוֹן, אַף כָּאן עִנּוּי רְעָבוֹן. וְנֵילַף מֵ״אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנוֹתַי״? דָּנִין עִנּוּי דְּרַבִּים מֵעִנּוּי דְּרַבִּים, וְאֵין דָּנִין עִנּוּי דְּרַבִּים מֵעִנּוּי דְּיָחִיד. וְנֵילַף מֵעִנּוּי דְּמִצְרַיִם, דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא אֶת עׇנְיֵנוּ״, וְאָמְרִינַן: זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ! אֶלָּא: דָּנִין עִנּוּי בִּידֵי שָׁמַיִם מֵעִנּוּי בִּידֵי שָׁמַיִם, וְאֵין דָּנִין עִנּוּי בִּידֵי שָׁמַיִם מֵעִנּוּי בִּידֵי אָדָם. ״הַמַּאֲכִילְךָ מָן בַּמִּדְבָּר ... לְמַעַן עַנּוֹתְךָ״? רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, חַד אָמַר: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ, וְחַד אָמַר: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁרוֹאֶה וְאוֹכֵל לְמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה וְאוֹכֵל. אָמַר רַב יוֹסֵף: מִכָּאן רֶמֶז לְסוֹמִין, שֶׁאוֹכְלִין וְאֵין שְׂבֵעִין. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, מַאן דְּאִית לֵיהּ סְעוֹדְתָּא לָא לֵיכְלַהּ אֶלָּא בִּימָמָא. אֲמַר רַבִּי זֵירָא, מַאי קְרָא: ״טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלׇךְ נָפֶשׁ״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם בְּאִשָּׁה יוֹתֵר מִגּוּפוֹ שֶׁל מַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלׇךְ נָפֶשׁ״. ״כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים״, רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, חַד אָמַר: כׇּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, עֲרָיוֹת כּוּלָּן דּוֹמוֹת עָלָיו כְּמִישׁוֹר. וְחַד אָמַר: כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ דּוֹמֶה עָלָיו כְּמִישׁוֹר. ״דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה״, רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, חַד אָמַר: יַשִּׂחֶנָּה מִדַּעְתּוֹ, וְחַד אָמַר: יְשִׂיחֶנָּה לַאֲחֵרִים. ״וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ״, רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, חַד אָמַר: אֲפִילּוּ אוֹכֵל כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם — טוֹעֵם בָּהֶם טַעַם עָפָר, וְחַד אָמַר: אֲפִילּוּ אוֹכֵל כׇּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם — אֵין דַּעְתּוֹ מְיוּשֶּׁבֶת עָלָיו עַד שֶׁיֹּאכַל עָפָר. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם: מַקְנִיט אֶת חֲבֵירוֹ — יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן: קִלֵּל אֶת הַנָּחָשׁ, עוֹלֶה לַגָּג — מְזוֹנוֹתָיו עִמּוֹ, יוֹרֵד לְמַטָּה — מְזוֹנוֹתָיו עִמּוֹ. קִלֵּל אֶת כְּנַעַן, אוֹכֵל מַה שֶּׁרַבּוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מַה שֶּׁרַבּוֹ שׁוֹתֶה. קִלֵּל אֶת הָאִשָּׁה — הַכֹּל רָצִין אַחֲרֶיהָ. קִלֵּל אֶת הָאֲדָמָה — הַכֹּל נִיזּוֹנִין הֵימֶנָּה. ״זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם״, רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: דָּגִים, וְחַד אָמַר: עֲרָיוֹת. מַאן דְּאָמַר דָּגִים, דִּכְתִיב: ״נֹאכַל״. וּמַאן דְּאָמַר עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב: ״חִנָּם״. וּלְמַאן דְּאָמַר עֲרָיוֹת, הָא כְּתִיב: ״נֹאכַל״! לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא נָקֵט, דִּכְתִיב: ״אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן״. וּלְמַאן דְּאָמַר דָּגִים, מַאי ״חִנָּם״? דַּהֲווֹ מַיְיתִין לְהוּ מֵהֶפְקֵירָא. דְּאָמַר מָר: כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֲבִין מַיִם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְמִין לָהֶם בְּתוֹךְ הַמַּיִם דָּגִים קְטַנִּים בְּכַדֵּיהֶן. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר דָּגִים, אֲבָל עֲרָיוֹת לָא פְּרִיצִי בְּהוּ — הַיְינוּ דִּכְתִב: ״גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי כַלָּה גּוֹ׳״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר עֲרָיוֹת, מַאי ״מַעְיָן חָתוּם״? מֵהָנָךְ דַּאֲסִירִין לָא פְּרִיצִי בְּהוּ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר עֲרָיוֹת, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בּוֹכֶה לְמִשְׁפְּחוֹתָיו״, עַל עִסְקֵי מִשְׁפְּחוֹתָיו, שֶׁנֶּאֶסְרוּ לָהֶם לִשְׁכַּב אֶצְלָם. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר דָּגִים, מַאי ״בּוֹכֶה לְמִשְׁפְּחוֹתָיו״? הָא וְהָא הֲוַאי. ״אֵת הַקִּשּׁוּאִים וְאֵת הָאֲבַטִּיחִים״, רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, חַד אָמַר: טַעַם כׇּל הַמִּינִין טָעֲמוּ בַּמָּן, טַעַם חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין הַלָּלוּ לֹא טָעֲמוּ בּוֹ, וְחַד אָמַר: טַעַם כָּל הַמִּינִין טָעֲמוּ טַעְמָן וּמַמָּשָׁן, וְהַלָּלוּ טַעְמָן וְלֹא מַמָּשָׁן. ״וְהַמָּן כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ״. אָמַר רַבִּי אַסִּי: עָגוֹל כְּגִידָּא וְלָבָן כְּמַרְגָּלִית. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: גַּד — שֶׁדּוֹמֶה לְזֶרַע פִּשְׁתָּן בַּגִּבְעוֹלִין. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: גַּד — שֶׁדּוֹמֶה לְהַגָּדָה שֶׁמּוֹשֶׁכֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כַּמַּיִם. תַּנְיָא אִידַּךְ: גַּד — שֶׁמַּגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אִי בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן וְאִי בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן. ״לָבָן״ — שֶׁמַּלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁהַנָּבִיא הָיָה מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁבְּחוֹרִין וּמַה שֶּׁבִּסְדָקִין, כָּךְ הַמָּן מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁבְּחוֹרִין וּמַה שֶּׁבִּסְדָקִין. כֵּיצַד? שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה לְדִין, זֶה אוֹמֵר: עַבְדִּי גָּנַבְתָּ, וְזֶה אוֹמֵר: אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: לַבּוֹקֶר מִשְׁפָּט. לְמָחָר, אִם נִמְצָא עוֹמְרוֹ בְּבֵית רַבּוֹ רִאשׁוֹן — בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה גְּנָבוֹ. אִם נִמְצָא עוֹמְרוֹ בְּבֵית רַבּוֹ שֵׁנִי — בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה מְכָרוֹ לוֹ. וְכֵן אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה לַדִּין, זֶה אוֹמֵר הִיא סָרְחָה עָלַי, וְהִיא אוֹמֶרֶת הוּא סָרַח עָלַי. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט. לְמָחָר, אִם נִמְצָא עוֹמְרָהּ בְּבֵית בַּעְלָהּ — בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא סָרְחָה עָלָיו, נִמְצָא עוֹמְרָהּ בְּבֵית אָבִיהָ — בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא סָרַח עָלֶיהָ. כְּתִיב: ״וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו״, וּכְתִיב: ״וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ״, וּכְתִיב: ״שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ״, הָא כֵּיצַד? צַדִּיקִים, יָרַד עַל פֶּתַח בָּתֵּיהֶם. בֵּינוֹנִים, יָצְאוּ וְלָקְטוּ. רְשָׁעִים, שָׁטוּ וְלָקְטוּ. כְּתִיב ״לֶחֶם״, וּכְתִיב ״עוּגוֹת״, וּכְתִיב ״וְטָחֲנוּ״, הָא כֵּיצַד? צַדִּיקִים — לֶחֶם, בֵּינוֹנִים — עוּגוֹת, רְשָׁעִים — טָחֲנוּ בָּרֵיחַיִם. ״אוֹ דָכוּ בַּמְּדוֹכָה״, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עִם הַמָּן תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים, דָּבָר שֶׁנִּידּוֹךְ בִּמְדוֹכָה. ״וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר״, אָמַר רַבִּי חָמָא: מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עִם הַמָּן צִיקֵי קְדֵירָה. ״וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״, מַאי ״בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִדָּבָר שֶׁיָּרַד לָהֶם ״בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״. מְלַמֵּד שֶׁיָּרְדוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת עִם הַמָּן. ״וְהַנְּשִׂיאִים הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם״, תָּנָא: נְשִׂיאִים מַמָּשׁ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן״. ״וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מָה שַׁד זֶה תִּינוֹק טוֹעֵם בָּהּ כַּמָּה טְעָמִים, אַף הַמָּן, כׇּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין אוֹתוֹ מוֹצְאִין בּוֹ כַּמָּה טְעָמִים. אִיכָּא דְּאָמְרִי: לְשֵׁד מַמָּשׁ. מָה שֵׁד זֶה מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּווֹנִין — אַף הַמָּן מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה טְעָמִים. ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה׳ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכוֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבּוֹעַ״, תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: בָּשָׂר שֶׁשָּׁאֲלוּ שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן — נִיתַּן לָהֶם שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, לֶחֶם שֶׁשָּׁאֲלוּ כַּהוֹגֶן — נִיתַּן לָהֶם כַּהוֹגֶן. מִכָּאן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא בַּלַּיְלָה. וְהָאָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּאִית לֵיהּ סְעוֹדְתָּא — לָא לֵאכְלַיהּ אֶלָּא בִּימָמָא! כְּעֵין יְמָמָא קָא אָמְרִינַן. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: בַּתְּחִלָּה הָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִין כְּתַרְנְגוֹלִים שֶׁמְּנַקְּרִין בָּאַשְׁפָּה, עַד שֶׁבָּא מֹשֶׁה וְקָבַע לָהֶם זְמַן סְעוּדָה. ״הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁינֵּיהֶם״, וּכְתִיב: ״עַד חֹדֶשׁ יָמִים״, הָא כֵּיצַד? בֵּינוֹנִים, לְאַלְתַּר מֵתוּ. רְשָׁעִים, מִצְטַעֲרִין וְהוֹלְכִין עַד חֹדֶשׁ יָמִים. ״וַיִּשְׁטְחוּ״, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַל תִּקְרֵי ״וַיִּשְׁטְחוּ״, אֶלָּא ״וַיִּשְׁחֲטוּ״ — מְלַמֵּד שֶׁנִּתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שְׁחִיטָה. ״שָׁטוֹחַ״, תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: אַל תִּיקְרֵי ״שָׁטוֹחַ״, אֶלָּא ״שָׁחוּט״, מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עִם הַמָּן דָּבָר שֶׁטָּעוּן שְׁחִיטָה. אָמַר רַבִּי: וְכִי מִכָּאן אַתָּה לָמֵד? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל הַיָּם עוֹף כָּנָף״. וְתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְזָבַחְתָּ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךְ״, מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה עַל הַוֶּשֶׁט וְעַל הַקָּנֶה, עַל רוֹב אֶחָד בָּעוֹף, וְעַל רוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה. אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שָׁטוֹחַ״ — מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם מַשְׁטִיחִין מַשְׁטִיחִין. כְּתִיב ״לֶחֶם״, וּכְתִיב ״שֶׁמֶן״, וּכְתִיב ״דְּבַשׁ״. אֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: לִנְעָרִים — לֶחֶם, לִזְקֵנִים — שֶׁמֶן, לְתִינוֹקוֹת — דְּבַשׁ. כְּתִיב: ״שָׁלֵיו״ וְקָרֵינַן סְלָיו? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: צַדִּיקִים אוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּשַׁלְוָה, רְשָׁעִים אוֹכְלִין אוֹתוֹ וְדוֹמֶה לָהֶן כְּסִילְוִין. אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: אַרְבָּעָה מִינֵי סְלָיו הֵן, וְאֵלּוּ הֵן: שִׁיכְלִי, וְקִיבְלִי, וּפַסְיוֹנִי, וּשְׂלָיו. מְעַלְּיָא דְּכוּלְּהוּ: שִׂיכְלִי, גְּרִיעָא דְּכוּלְּהוּ: שְׂלָיו. וְהָוֵי כְּצִיפַּורְתָּא, וּמוֹתְבִינַן לֵהּ בְּתַנּוּרָא וְתָפַח וְהָוֵה מְלֵי תַּנּוּרָא, וּמַסְּקִינַן לֵיהּ אַתְּלֵיסַר רִיפֵי, וְאַחֲרוֹנָה אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת. רַב יְהוּדָה מִשְׁתְּכַח לֵיהּ בֵּי דַנֵּי, רַב חִסְדָּא מִשְׁתְּכַח לֵיהּ בֵּי צִיבֵי. רָבָא מַיְיתֵי לֵיהּ אֲרִיסֵיהּ כׇּל יוֹמָא. יוֹמָא חַד לָא אַיְיתִי. אֲמַר: מַאי הַאי? סְלֵיק לְאִיגָּרָא, שַׁמְעֵיהּ לְיָנוֹקָא דְּקָאָמַר: ״שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי״. אֲמַר: שְׁמַע מִנֵּיהּ נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וּבְדִיל רַבָּה אָכֵיל תַּלְמִידָא. כְּתִיב: ״וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל״, וּכְתִיב: ״וּבְרֶדֶת הַטַּל״? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: טַל מִלְמַעְלָה, וְטַל מִלְּמַטָּה, וְדוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁמּוּנָּח בְּקוּפְסָא. ״דַּק מְחוּסְפָּס״, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: דָּבָר שֶׁנִּימּוֹחַ עַל פִּיסַּת הַיָּד. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: דָּבָר שֶׁנִּבְלָע בְּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים. מְחוּסְפָּס — טוּבָא הָוֵי! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ״מְחֻסְפָּס״ כְּתִיב. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ״, לֶחֶם שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִין אוֹתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וּכְשֶׁנֶּאְמְרוּ דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְאִמְרוּ לוֹ לַעֲקִיבָא: עֲקִיבָא טָעִיתָ! וְכִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִין לֶחֶם? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי״! אֶלָּא, מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אַבִּירִים״ — לֶחֶם שֶׁנִּבְלַע בְּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה אֵבָרִים. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶיךָ וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ״, דְּבָרִים שֶׁתַּגָּרֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם מוֹכְרִין אוֹתָן לָהֶם. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא אוֹמֵר: אַף דְּבָרִים שֶׁתַּגָּרֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם מוֹכְרִין לָהֶן — מָן מְפִיגָן. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶיךָ״ — לְאַחַר שֶׁסָּרְחוּ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָמַרְתִּי יִהְיוּ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, עַכְשָׁיו אֲנִי מַטְרִיחַ אוֹתָם שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת. דִּכְתִיב: ״וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁימוֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים״, וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזֵי לִי הָהוּא אַתְרָא וְהָוְיָא תְּלָתָא פַּרְסֵי. וְתָנָא: כְּשֶׁנִּפְנִין, אֵין נִפְנִין לֹא לִפְנֵיהֶן, וְלֹא לְצִדְדֵיהֶן, אֶלָּא לַאֲחוֹרֵיהֶן. ״וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל״. אָמְרוּ: עָתִיד מָן זֶה שֶׁתִּיפַּח בְּמֵעֵיהֶם, כְּלוּם יֵשׁ יְלוּד אִשָּׁה שֶׁמַּכְנִיס וְאֵינוֹ מוֹצִיא? וּכְשֶׁנֶּאְמְרוּ דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לָהֶם: אַל תִּקְרֵי ״אַבִּירִים״, אֶלָּא ״אֵיבָרִים״ — דָּבָר שֶׁנִּבְלַע בְּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶיךָ״ — בִּדְבָרִים שֶׁבָּאִין לָהֶם מִמְּדִינַת הַיָּם. דָּבָר אַחֵר: ״לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ״ — זֶה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁיָּרַד לוֹ מָן כְּנֶגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל. כְּתִיב הָכָא ״אִישׁ״, וּכְתִיב הָתָם: ״קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ״. וְאֵימָא מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד״? דָּנִין ״אִישׁ״ מֵ״אִישׁ״, וְאֵין דָּנִין ״אִישׁ״ מִ״וְּהָאִישׁ״. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִפְּנֵי מָה לֹא יָרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָן פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה? אָמַר לָהֶם: אֶמְשׁוֹל לָכֶם מָשָׁל: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אֶחָד, פָּסַק לוֹ מְזוֹנוֹתָיו פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וְלֹא הָיָה מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו אֶלָּא פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה. עָמַד וּפָסַק מְזוֹנוֹתָיו בְּכׇל יוֹם, וְהָיָה מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו כׇּל יוֹם. אַף יִשְׂרָאֵל, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה בָּנִים הָיָה דּוֹאֵג וְאוֹמֵר: שֶׁמָּא לֹא יֵרֵד מָן לְמָחָר, וְנִמְצְאוּ כּוּלָּן מֵתִים בָּרָעָב, נִמְצְאוּ כּוּלָּן מְכַוְּונִים אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר: שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַם. דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי מַשּׂאוֹי הַדֶּרֶךְ. וּכְבָר הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וּזְקֵנִים יוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בְּפָרָשַׁת הַמָּן, וְהָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶן. נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי וְאָמַר: מָן שֶׁיָּרַד לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל הָיָה גָּבוֹהַּ שִׁשִּׁים אַמָּה. אָמַר לוֹ רַבִּי טַרְפוֹן: מוֹדָעִי, עַד מָתַי אַתָּה מְגַבֵּב דְּבָרִים וּמֵבִיא עָלֵינוּ! אָמַר לוֹ: רַבִּי, מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ: ״חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים״, וְכִי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה בָּעֵמֶק, חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בַּשְּׁפֵלָה, חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בֶּהָרִים? וְכִי מַיָּא שׁוּרֵי שׁוּרֵי קָיְימִי. וְעוֹד: תֵּיבָה הֵיכִי סַגִּיָא? אֶלָּא, נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה עַד דְּאַשְׁווֹ מַיָּא בַּהֲדֵי טוּרֵי, וַהֲדַר ״חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם״. וְכִי אֵי זֶה מִדָּה מְרוּבָּה, מִדָּה טוֹבָה אוֹ מִדַּת פּוּרְעָנוּת? הֱוֵי אוֹמֵר: מִדָּה טוֹבָה מִמִּדַּת פּוּרְעָנוּת, בְּמִדַּת פּוּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר: ״וַאֲרוּבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ״. בְּמִדָּה טוֹבָה הוּא אוֹמֵר: ״וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכוֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ״. כַּמָּה אֲרוּבּוֹת יֵשׁ בְּדֶלֶת — אַרְבַּע אַרְבַּע, הֲרֵי כָּאן שְׁמוֹנֶה, וְנִמְצָא מָן שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל גָּבוֹהַּ שִׁשִּׁים אַמָּה. תַּנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: מָן שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל הָיָה מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה עַד שֶׁרוֹאִין אוֹתוֹ כׇּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תַּעֲרוֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צוֹרְרָי וְגוֹ׳ כּוֹסִי רְוָיָה״, אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ כָּסָא דְּדָוִד לְעָלְמָא דְּאָתֵי, מָאתַן וְעֶשְׂרִין וְחַד לוּגָּא מַחֲזִיק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כּוֹסִי רְוָיָה״, רְוָיָה בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הָוֵי. הָא לָא דָּמְיָא. הָתָם בְּאַרְבְּעִין יוֹמִין, הָכָא חֲדָא שַׁעְתָּא. הָתָם לְכוּלֵּי עָלְמָא, הָכָא לְיִשְׂרָאֵל לְחוֹדֵיהּ, וּנְפִישׁ לְהוּ טְפֵי. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי ״פְּתִיחָה״ ״פְּתִיחָה״ גָּמַר. אָסוּר בַּאֲכִילָה. הָנֵי חֲמִשָּׁה עִנּוּיִין כְּנֶגֶד מִי? אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עִנּוּיִין שֶׁבַּתּוֹרָה: ״וּבֶעָשׂוֹר״, וְ״אַךְ בֶּעָשׂוֹר״, ״שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן״, וְ״שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן״, ״וְהָיְתָה לָכֶם״. הָנֵי חֲמִשָּׁה הָווּ? וַאֲנַן שִׁיתָּא תְּנַן! שְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה הִיא. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִנַּיִן לִשְׁתִיָּה שֶׁהִיא בִּכְלַל אֲכִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירוֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ״, תִּירוֹשׁ חַמְרָא הוּא, וְקָרֵי לֵיהּ ״וְאָכַלְתָּ״. מִמַּאי? וְדִילְמָא דְּאַכְלֵיהּ עַל יְדֵי אֲנִיגְרוֹן! דְּאָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: אַנִיגְרוֹן מַיָּא דְסִילְקָא, אַכְּסִיגְרוֹן מַיָּא דְּכוּלְּהוּ שִׁלְקֵי. אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, מֵהָכָא: ״וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן בְּיַיִן וּבַשֵּׁכָר״. שֵׁכָר שְׁתִיָּה הוּא, וְקַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא ״וְאָכַלְתָּ״. מִמַּאי? וְדִילְמָא הָכָא נָמֵי דְּאַכְלֵיהּ עַל יְדֵי אֲנִיגְרוֹן! ״שֵׁכָר״ כְּתִב, מִידֵּי דִּמְשַׁכַּר. וְדִילְמָא דְּבֵילָה קְעִילִית? דְּתַנְיָא: אָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית וְשָׁתָה דְּבַשׁ וְחָלָב וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ — חַיָּיב. אֶלָּא: יָלֵיף ״שֵׁכָר״ ״שֵׁכָר״ מִנָּזִיר, מָה לְהַלָּן — יַיִן, אַף כָּאן יַיִן. וְתִירוֹשׁ חַמְרָא הוּא? וְהָתַנְיָא: הַנּוֹדֵר מִן הַתִּירוֹשׁ — אָסוּר בְּכׇל מִינֵי מְתִיקָה וּמוּתָּר בְּיַיִן! וְלָאו חַמְרָא הוּא? וְהָכְתִיב: ״וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתוּלוֹת״, דָּבָר הַבָּא מִן הַתִּירוֹשׁ — יְנוֹבֵב בְּתוּלוֹת. וְהָכְתִיב: ״וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרוֹצוּ״! דָּבָר הַבָּא מִן הַתִּירוֹשׁ — יְקָבֶיךָ יִפְרוֹצוּ. וְהָא כְּתִיב ״זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב״! אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא תִּירוֹשׁ חַמְרָא הוּא, וּבִנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ יַיִן, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ תִּירוֹשׁ? יַיִן — שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה לְעוֹלָם. תִּירוֹשׁ — שֶׁכׇּל הַמִּתְגָּרֶה בּוֹ נַעֲשָׂה רָשׁ. רַב כָּהֲנָא רָמֵי: כְּתִיב ״תִּירָשׁ״, וְקָרֵינַן ״תִּירוֹשׁ״. זָכָה — נַעֲשָׂה רֹאשׁ, לֹא זָכָה — נַעֲשָׂה רָשׁ. וְהַיְינוּ דְּרָבָא דְּרָבָא רָמֵי, כְּתִיב: ״יְשַׁמַּח״, וְקָרֵינַן יְשַׂמַּח. זָכָה — מְשַׂמְּחוֹ, לֹא זָכָה — מְשַׁמְּמוֹ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: חַמְרָא וְרֵיחָנֵי — פַּקְחֻין. רְחִיצָה וְסִיכָה, מְנָא לַן דְּאִיקְּרִי עִינּוּי. דִּכְתִיב: ״לֶחֶם חֲמוּדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי״. מַאי ״לֶחֶם חֲמוּדוֹת לֹא אָכַלְתִּי״? אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת: אֲפִילּוּ נַהֲמָא דְּחִיטֵּי דַּכְיָיתָא, לָא אֲכַל. וּמְנָא לַן דַּחֲשִׁיב כְּעִינּוּי — דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ״. ״כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה״. אַשְׁכְּחַן סִיכָה, רְחִיצָה מְנָא לַן? אָמַר רַב זוּטְרָא בְּרַבִּי טוֹבִיָּה, אָמַר קְרָא: ״וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו״. וְאֵימָא כִּשְׁתִיָּה! דּוּמְיָא דְּשֶׁמֶן: מָה שֶׁמֶן מֵאַבָּרַאי, אַף מַיִם מֵאַבָּרַאי. וְהָא תַּנָּא אִיפְּכָא קָא נָסֵיב לַהּ, דִּתְנַן: מִנַּיִן לְסִיכָה שֶׁהִיא כִּשְׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים? אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו״! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: רְחִיצָה מִגּוּפֵיהּ דִּקְרָא שְׁמִיעַ לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי״. מַאי: ״וַאֲנִי בָּאתִי בִּדְבָרֶיךָ״? הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עוֹמֵד בְּתוֹכָם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטוֹרֶת עֹלֶה״. ״וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי וַתִּשָּׂא אוֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אוֹתִי יְרוּשָׁלַיְמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה״, ״וַיָּבֵא אוֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית ה׳ הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל ה׳ בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳ וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ״. מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳? אֶלָּא, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳ — מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ פּוֹרְעִין עַצְמָן וְהָיוּ מַתְרִיזִין כְּלַפֵּי מַטָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִיכָאֵל: מִיכָאֵל! סָרְחָה אוּמָּתֶךָ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּיִּי לַטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם! אָמַר לוֹ: אֲנִי שׂוֹרֵף אוֹתָם וְלַטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם, מִיָּד: ״וַיֹּאמֶר לָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בּוֹא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חׇפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים וּזְרוֹק עַל הָעִיר וַיָּבֹא לְעֵינָי״. מִיָּד: ״וַיִּשְׁלַח הַכְּרוּב אֶת יָדוֹ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר בֵּינוֹת הַכְּרוּבִים וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חׇפְנֵי לְבוּשׁ הַבַּדִּים וַיִּקַּח וַיֵּצֵא״. אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: אִילְמָלֵא לֹא נִצְטַנְּנוּ גֶּחָלִים מִיָּדוֹ שֶׁל כְּרוּב לְיָדוֹ שֶׁל גַּבְרִיאֵל — לֹא נִשְׁתַּיְּירוּ מִשּׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. וּכְתִיב: ״וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמׇתְנָיו מֵשִׁיב דָּבָר לֵאמֹר עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָנִי״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הוֹצִיאוּ לְגַבְרִיאֵל מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד, וּמַחְיוּהוּ שִׁיתִּין פּוּלְסֵי דְנוּרָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: אִי לָא עֲבַדְתְּ — לָא עֲבַדְתְּ, אִי עֲבַדְתְּ — אַמַּאי לָא עֲבַדְתְּ כִּדְפַקְּדוּךְ? וְעוֹד: דַּעֲבַדְתְּ, לֵית לָךְ אֵין מְשִׁיבִין עַל הַקַּלְקָלָה? אַיְיתוּהּ לְדוּבִּיאֵל שָׂרָא דְפָרְסָאֵי וְאוֹקְמוּהּ בַּחֲרִיקֵיהּ, וְשַׁמֵּשׁ עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עוֹמֵד לְנֶגְדִּי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשׁוֹנִים בָּא לְעׇזְרֵנִי וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי שָׁם אֵצֶל מַלְכֵי פָרָס״, יְהַבוּ לֵיהּ עֶשְׂרִין וְחַד מַלְכֵי וּפַרְווֹתָא דְּמַשְׁהִיג. אֲמַר: כְּתִיבוּ לִי לְיִשְׂרָאֵל בְּאַכְּרָגָא. כְּתַבוּ לֵיהּ. כְּתִיבוּ לִי רַבָּנַן בְּאַכְּרָגָא. כְּתַבוּ לֵיהּ. בְּעִידָּנָא דְּבָעוּ לְמִיחְתַּם, עָמַד גַּבְרִיאֵל מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד וְאָמַר: ״שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אוֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא״, מַאי ״כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא״? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּנַדְּדוֹת שֵׁינָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְזוֹכוֹת לָעוֹלָם הַבָּא, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם יִהְיוּ כׇּל חַכְמֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם בְּכַף מֹאזְנַיִם, וְדָנִיֵּאל אִישׁ חֲמוּדוֹת בְּכַף שְׁנִיָּה, לֹא נִמְצָא מַכְרִיעַ אֶת כּוּלָּם?! אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי הוּא זֶה שֶׁמְּלַמֵּד זְכוּת עַל בָּנַי? אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גַּבְרִיאֵל. אָמַר לָהֶם: יָבֹא. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ״. אֲמַר לְהוּ: לֵיעוּל. אַעַיְילוּהוּ. אֲתָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְדוּבִּיאֵל דְּנָקֵט לֵיהּ לְאִיגַּרְתֵּיהּ בִּידֵיהּ, בְּעָא לְמִרְמַא מִינֵּיהּ, בַּלְעַהּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: מִיכְתָּב הֲוָה כְּתִיבָא, מִיחְתָּם לָא הֲוָה חֲתִימָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף מִיחְתָּם נָמֵי הֲוָה חֲתִימָא, כִּדְבַלְעַהּ, מְחֵיק לַהּ מִינֵּיהּ. הַיְינוּ דִּבְמַלְכוּתָא דְפָרַס, אִיכָּא דְּיָהֵיב כְּרָגָא וְאִיכָּא דְּלָא יָהֵיב כְּרָגָא: ״וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא״, עַוִּי עַוִּי וְלֵיכָּא דְּאַשְׁגַּח בֵּיהּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: רְחִיצָה דְּאִיקְּרִי עִנּוּי מְנָא לַן — מֵהָכָא, דִּכְתִיב: ״וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתוֹת לֵךְ עַל שָׂדְךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן ה׳ לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי״. וּכְתִיב בֵּיהּ בְּדָוִד: ״כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר״. רָעֵב מִלֶּחֶם, וְצָמֵא מִמַּיִם, עָיֵף מִמַּאי — לָאו מֵרְחִיצָה? וְדִילְמָא מִנְּעִילַת הַסַּנְדָּל? אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מֵהָכָא: ״מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה״. וְדִילְמָא מִשְּׁתִיָּה? מִי כְּתִיב ״בְּנֶפֶשׁ עֲיֵפָה״? ״עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה״ כְּתִיב. וּנְעִילַת הַסַּנְדָּל מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״וְדָוִד עוֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עוֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וְהוֹלֵךְ יָחֵף״, יָחֵף מִמַּאי — לָאו מִנְּעִילַת הַסַּנְדָּל? וְדִילְמָא מִסּוּסְיָא וּמַרְטְקָא. אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, מֵהָכָא: ״לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מׇתְנֶיךָ וְנַעַלְךָ תַחֲלוֹץ מֵעַל רַגְלֶךָ״, וּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ כֵּן הָלוֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף״. יָחֵף מִמַּאי — לָאו מִנְּעִילַת הַסַּנְדָּל? וְאֵימָא בְּמִנְעָלִים הַמְטוּלָּאִים? דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, ״עָרוֹם״ — עָרוֹם מַמָּשׁ, אֶלָּא בִּבְגָדִים בְּלוּיִים, הָכָא נָמֵי בְּמִנְעָלִים הַמְטוּלָּאִים. אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, מֵהָכָא: ״מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה״, מִנְעִי עַצְמְךָ מִן הַחֵטְא כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא רַגְלְךָ לִידֵי יִחוּף, מִנְעִי לְשׁוֹנֵךְ מִדְּבָרִים בְּטֵלִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא גְּרוֹנֵךְ לִידֵי צִמְאָה. תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה דְּאִיקְּרִי עִנּוּי מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנוֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים״. ״אִם תְּעַנֶּה״ — מִתַּשְׁמִישׁ, ״וְאִם תִּקַּח״ — מִצָּרוֹת. וְאֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי מִצָּרוֹת? מִי כְּתִיב ״אִם תִּקַּח״? ״וְאִם תִּקַּח״ כְּתִיב. וְאֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי מִצָּרוֹת, חַד לְצָרוֹת דִּידֵיהּ, וְחַד לְצָרוֹת דְּאָתְיָין לֵיהּ מֵעָלְמָא, דּוּמְיָא דְּ״אִם תִּקַּח״! מִי כְּתִיב ״אִם תִּקַּח וְאִם תְּעַנֶּה״? ״אִם תְּעַנֶּה וְאִם תִּקַּח״ כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: הָא תַּשְׁמִישׁ גּוּפֵהּ אִיקְּרִי עִנּוּי, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁכַּב אוֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ״! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם שֶׁעִינָּהּ מִבִּיאוֹת אֲחֵרוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: אָסוּר לִרְחוֹץ מִקְצָת גּוּפוֹ כְּכׇל גּוּפוֹ, וְאִם הָיָה מְלוּכְלָךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה — רוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אָסוּר לָסוּךְ מִקְצָת גּוּפוֹ כְּכׇל גּוּפוֹ, וְאִם הָיָה חוֹלֶה, אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ חֲטָטִין בְּרֹאשׁוֹ — סָךְ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. תְּנָא דְּבֵי מְנַשֶּׁה: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מְדִיחָה אִשָּׁה יָדָהּ אַחַת בְּמַיִם, וְנוֹתֶנֶת פַּת לַתִּינוֹק, וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת. אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן שֶׁלֹּא רָצָה לְהַאֲכִיל בְּיָדוֹ אַחַת, וְגָזְרוּ עָלָיו לְהַאֲכִיל בִּשְׁתֵּי יָדַיִם. מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבָּיֵי: מִשּׁוּם שִׁיבְתָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַהוֹלֵךְ לְהַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו אוֹ פְּנֵי רַבּוֹ, אוֹ פְּנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ — עוֹבֵר עַד צַוָּארוֹ בְּמַיִם וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָרַב אֵצֶל תַּלְמִיד מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר בַּר חָנָה: אֲנָא חֲזֵיתֵיהּ לִזְעֵירִי דַּאֲזַל לְגַבֵּי רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי תַּלְמִידֵיהּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: הָהוּא רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי הוּא דַּאֲזַל לְגַבֵּיהּ דִּזְעֵירִי רַבֵּיהּ. רָבָא שְׁרָא לִבְנֵי עֲבַר יַמִּינָא לְמֶעְבַּר בְּמַיָּא לְנַטּוֹרֵי פֵּירֵי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא, תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ: שׁוֹמְרֵי פֵּׂירוֹת עוֹבְרִין עַד צַוָּארָן בְּמַיִם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין. רַב יוֹסֵף שְׁרָא לְהוּ לִבְנֵי בֵּי תַרְבּוּ לְמִיעְבַּר בְּמַיָּא לְמֵיתֵי לְפִירְקָא, לְמֵיזַל לָא שְׁרָא לְהוּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִם כֵּן אַתָּה מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: שְׁרָא לְהוּ לְמֵיתֵי וּשְׁרָא לְהוּ לְמֵיזַל, אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא לְמֵיתֵי — לְחַיֵּי, אֶלָּא לְמֵיזַל מַאי טַעְמָא? כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא. רַב יְהוּדָה וְרַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יְהוּדָה הֲווֹ קָיְימִי אַגּוּדָּא דִּנְהַר פָּפָּא אַמַּבָּרָא דְחַצְדַּד, וַהֲוָה קָאֵי רָמֵי בַּר פָּפָּא מֵהָךְ גִּיסָא. רְמָא לְהוּ קָלָא: מַהוּ לְמִיעְבַּר לְמֵיתֵי לְגַבַּיְיכוּ לְמִשְׁאַל שְׁמַעְתָּא? אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ — עוֹבֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא יָדוֹ מִתַּחַת חֵפֶת חֲלוּקוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יְהוּדָה, תְּנֵינָא: עוֹבֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא יָדוֹ מִתַּחַת חֵפֶת חֲלוּקוֹ. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: וּבְחוֹל כִּי הַאי גַּוְנָא מִי שְׁרֵי? וְהָכְתִיב: ״וַיָּמׇד אֶלֶף בָּאַמָּה וַיַּעֲבִירֵנִי בַמַּיִם מֵי אׇפְסָיִם״ — מִכָּאן שֶׁמּוּתָּר לַעֲבוֹר עַד אׇפְסַיִים. ״וַיָּמׇד אֶלֶף וַיַּעֲבִירֵנִי בַמַּיִם מַיִם בִּרְכָּיִם״ — מִכָּאן שֶׁמּוּתָּר לַעֲבוֹר עַד בִּרְכַּיִם. ״וַיָּמׇד אֶלֶף וַיַּעֲבִירֵנִי מֵי מׇתְנָיִם״ — מִכָּאן שֶׁמּוּתָּר לַעֲבוֹר עַד מׇתְנַיִם. מִכָּאן וְאֵילָךְ: ״וַיָּמׇד אֶלֶף נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבוֹר״! אָמַר אַבָּיֵי: שָׁאנֵי נַחַל דִּרְדִיפִי מַיָּא. יָכוֹל יַעֲבִירֶנּוּ בְּסִיחוּי — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ״. מַאי ״מֵי שָׂחוּ״ — שִׁיּוּטָא, שֶׁכֵּן קוֹרִין לְשַׁיָּיטָא סַיָּיחָא. יָכוֹל יַעֲבִירֶנּוּ בְּבוּרְנִי קְטַנָּה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט״. יָכוֹל יַעֲבִירֶנּוּ בְּבוּרְנִי גְּדוֹלָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנּוּ״. מַאי מַשְׁמַע? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף: לָא תֵּזִיל בֵּיהּ בִּסְפִינַת צַיָּידִין וּבוּרְנִי רַבְּתִי לֹא תְּגוּזִינֵּהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פַּזִּי: אַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת אֵין לוֹ רְשׁוּת לַעֲבוֹר בְּתוֹכוֹ, כְּתִיב הָכָא: ״בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט״, וּכְתִיב הָתָם: ״מִשּׁוּט בָּאָרֶץ״. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס מִשּׁוּם רַב הוּנָא צִפּוֹרָאָה: מַעְיָן הַיּוֹצֵא מִבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, בַּתְּחִילָּה דּוֹמֶה לְקַרְנֵי חֲגָבִים, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח הֵיכָל — נַעֲשֶׂה כְּחוּט שֶׁל שֶׁתִי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לָאוּלָם — נַעֲשֶׂה כְּחוּט שֶׁל עֵרֶב, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶל פֶּתַח עֲזָרָה — נַעֲשֶׂה כְּפִי פַּךְ קָטָן, וְהַיְינוּ דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מַיִם מְפַכִּין עֲתִידִין לִהְיוֹת יוֹצְאִין מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת. מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיָה מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפֶתַח בֵּית דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעַ לְפֶתַח בֵּית דָּוִד נַעֲשֶׂה כְּנַחַל שׁוֹטֵף שֶׁבּוֹ רוֹחֲצִין זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מָקוֹר נִפְתָּח לְבֵית דָּוִד וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם לְחַטַּאת וּלְנִדָּה״. אָמַר רַב יוֹסֵף: מִכָּאן רֶמֶז לְנִדָּה שֶׁצְּרִיכָה לֵישֵׁב עַד צַוָּארָהּ בַּמַּיִם. וְלֵית הִילְכְתָא כְּווֹתֵיהּ. תִּינַח יוֹם הַכִּפּוּרִים דְּלֵיכָּא מִנְעָל, שַׁבָּת דְּאִיכָּא מִנְעָל, מַאי? אֲמַר נְחֶמְיָה חַתְנֵיהּ דְּבֵי נְשִׂיאָה: אֲנָא חֲזֵיתֵיהּ לְרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי דִּמְטוֹ עוּרְקוּמָא דְמַיָּא, וְעַבְרוּהּ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ. תִּינַח מִנְעָל, סַנְדָּל מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַב רִיחוּמִי: אֲנָא חֲזֵיתֵיהּ לְרָבִינָא דְּעָבַר דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ. רַב אָשֵׁי אָמַר: סַנְדָּל לְכַתְּחִלָּה לָא. רֵישׁ גָּלוּתָא אִיקְּלַע לְהַגְרוֹנְיָא לְבֵי רַב נָתָן, רַפְרָם וְכוּלְּהוּ רַבָּנַן אֲתוֹ לְפִירְקָא, רָבִינָא לָא אֲתָא. לִמְחַר, בָּעֵי רַפְרָם לְאַפּוֹקֵי לְרָבִינָא מִדַּעְתֵּיהּ דְּרֵישׁ גָּלוּתָא, אֲמַר לֵיהּ מַאי טַעְמָא לָא אֲתָא מָר לְפִירְקָא? אֲמַר לֵיהּ: הֲוָה כָּאֵיב לִי כַּרְעַאי. אִיבְּעִי לָךְ לְמֵיסַם מְסָאנֵי. גַּבָּא דְכַרְעָא הֲוָה. אִיבְּעִי לָךְ לְמִרְמֵא סַנְדָּלָא. אֲמַר לֵיהּ: עוּרְקְמָא דְמַיָּא הֲוָה בְּאוֹרְחָא. אִיבְּעִי לָךְ לְמֶעְבְּרֵיהּ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַב אָשֵׁי: סַנְדָּל לְכַתְּחִלָּה לָא?! תָּנֵי יְהוּדָה בַּר גְּרוֹגְרוֹת: אָסוּר לֵישֵׁב עַל גַּבֵּי טִינָא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: וּבְטִינָא מְטַפַּחַת. אָמַר אַבָּיֵי: וּבְטוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ. אָמַר רַב יְהוּדָה: מוּתָּר לְהִצְטַנֵּן בְּפֵירוֹת. רַב יְהוּדָה מִצְטַנֵּן בְּקָרָא. רַבָּה מִצְטַנֵּן בְּיָנוֹקָא, רָבָא מִצְטַנֵּן בְּכָסָא דְכַסְפָּא. אָמַר רַב פָּפָּא: כָּסָא דְכַסְפָּא, מָלֵא — אָסוּר, חָסֵר — שְׁרֵי. דְּפַחְרָא — אִידֵּי וְאִידֵּי אָסוּר, מִשּׁוּם דְּמִישְׁחָל שָׁחֵיל. רַב אָמַר: כָּסָא דְכַסְפָּא, חָסֵר — נָמֵי אָסוּר, מִשּׁוּם דְּמִזְדָרֵיב. זְעֵירָא בַּר חָמָא אוּשְׁפִּיזְכָנֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וּדְכוּלְּהוּ רַבָּנַן דְּקֵיסָרִי הֲוָה. אֲמַר לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בַּר אַרְיָא! תָּא אֵימָא לָךְ מִילְּתָא מְעַלַּיְתָא דַּהֲוָה עָבֵיד אֲבוּךְ: מִטְפַּחַת הָיָה לוֹ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְשׁוֹרֶה אוֹתָהּ בְּמַיִם, וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין כֵּלִים נְגוּבִין, וּלְמָחָר מְקַנֵּחַ בָּהּ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב, שׁוֹרֶה אוֹתָהּ בְּמַיִם, וּלְמָחָר מַעֲבִירָהּ עַל גַּבֵּי עֵינָיו. וְכֵן כִּי אֲתָא רַבָּה בַּר מָרִי, אָמַר: בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב מְבִיאִין לוֹ מִטְפַּחַת וְשׁוֹרֶה אוֹתָהּ בְּמַיִם וּמַנִּיחָהּ תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו, וּלְמָחָר, מְקַנֵּחַ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים מְבִיאִין לוֹ מִטְפַּחַת וְשׁוֹרֶה אוֹתָהּ בְּמַיִם, וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין כֵּלִים נְגוּבִין, וּלְמָחָר מַעֲבִירָהּ עַל גַּבֵּי עֵינָיו. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב לְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר תַּחְלִיפָא: אִיפְּכָא אֲמַרְתְּ לַן, וְאוֹתֵיבְנָךְ סְחִיטָה. אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר: זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה, צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת לְהַתִּיר בְּכוֹרוֹת, אוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ? מַאי קָא מִיבְּעֵי לְהוּ? הָכִי קָא מִיבְּעֵי לְהוּ, כִּי הָא דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: דָּבָר זֶה הִנִּיחוּ לָהֶם לְבֵי נְשִׂיאָה כְּדֵי לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ: צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת; אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דְּזָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה, אֵין צָרִיךְ. עָמַד רַבִּי צָדוֹק בֶּן חָקוֹלָא עַל רַגְלָיו, וְאָמַר: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא, שֶׁזָּקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה הָיָה, וְעָמַד בְּמַעֲלָה מִזְּקֵנוֹ שֶׁל זֶה, וְנָטַל רְשׁוּת לְהַתִּיר בְּכוֹרוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה: רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא כֹּהֵן הָיָה, וְהָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: הֶחָשׁוּד בְּדָבָר — לֹא דָּנוֹ, וְלֹא מְעִידוֹ. אוֹ דִילְמָא הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר: נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ. וּפְשַׁט לֵיהּ: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וְתוּ קָא מִבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לָצֵאת בְּסַנְדָּל שֶׁל שַׁעַם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים? עָמַד רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי עַל רַגְלָיו, וְאָמַר: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שֶׁיָּצָא בְּסַנְדָּל שֶׁל שַׁעַם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאָמֵינָא לֵיהּ: בְּתַעֲנִית צִבּוּר מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁנָא. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר דְּמִן נִנְוֵה שֶׁיָּצָא בְּסַנְדָּל שֶׁל שַׁעַם בְּתַעֲנִית צִבּוּר, וְאָמֵינָא לֵיהּ: בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁנָא. רַב יְהוּדָה נָפֵיק בִּדְהִיטָנֵי. אַבָּיֵי נָפֵיק בִּדְהוּצֵי. רָבָא נָפֵיק בִּדְיַבְלֵי. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא כָּרֵיךְ סוּדָרָא אַכַּרְעֵיהּ וְנָפֵיק. מֵתִיב רָמֵי בַּר חָמָא: הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. וְתָנֵי עֲלַהּ: וְשָׁוִין שֶׁאָסוּר לָצֵאת בּוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אָמַר אַבָּיֵי: הָתָם דְּאִית בֵּיהּ כְּתִיתִין, וּמִשּׁוּם תַּעֲנוּג. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְאִי לָאו מָנָא הוּא — כְּתִיתִין מְשַׁוֵּי לֵיהּ מָנָא? וְעוֹד: כׇּל תַּעֲנוּג דְּלָאו מִנְעָל הוּא, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִי אָסוּר? וְהָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲוָה כָּרֵיךְ סוּדָרָא אַכַּרְעֵיהּ וְנָפֵיק! וְעוֹד, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אִם יֵשׁ לוֹ בֵּית קִבּוּל כְּתִיתִין — טָמֵא, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בִּדְאִית לֵיהּ כְּתִיתִין עָסְקִינַן. אֶלָּא אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִנְעָל הוּא, וּבְשַׁבָּת בְּהָא פְּלִיגִי: מָר סָבַר גָּזְרִינַן דִּילְמָא מִשְׁתְּמִיט וְאָתֵי לְאֵתוֹיֵי אַרְבַּע אַמּוֹת, וּמַר סָבַר לָא גָּזְרִינַן. תָּנוּ רַבָּנַן: תִּינוֹקוֹת מוּתָּרִין בְּכוּלָּן, חוּץ מִנְּעִילַת הַסַּנְדָּל. מַאי שְׁנָא נְעִילַת הַסַּנְדָּל, דְּאָמְרִי: אִינָשֵׁי עֲבַדוּ לֵיהּ, הָנָךְ נָמֵי אָמְרִי: אִינָשֵׁי עֲבַדוּ לֵיהּ! רְחִיצָה וְסִיכָה, אֵימַר מֵאֶתְמוֹל עָבְדִי לֵיהּ. סַנְדָּל נָמֵי, אֵימַר מֵאֶתְמוֹל עָבְדִי לֵיהּ! סַנְדָּל לָא אֶפְשָׁר דְּמֵאֶתְמוֹל עָבְדִי לֵיהּ. דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִיטְעַם טַעְמָא דְמִיתוּתָא — לִיסְיַים מְסָאנֵי וְלִיגְנֵי. וְהָא מוּתָּרִין לְכַתְּחִלָּה קָתָנֵי! אֶלָּא: הָנָךְ דְּלָאו רְבִיתַיְיהוּ — גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן, הָנָךְ דִּרְבִיתַיְיהוּ הוּא — לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. דְּאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: רְבִיתֵיהּ דְּיָנוֹקָא — מַיָּא חַמִּימֵי וּמִשְׁחָא. גְּדַל פּוּרְתָּא — בֵּיעֲתָא בְּכוּתָּחָא. גְּדַל פּוּרְתָּא — תַּבּוֹרֵי מָאנֵי. כִּי הָא דְּרַבָּה זָבֵין לְהוּ מָאנֵי גְּזִיזֵי דְּפַחְרָא לִבְנֵיהּ, וּמְתַבְּרִי לְהוּ. הַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם. מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן הִיא, דְּתַנְיָא: הַמֶּלֶךְ וְהַכִּלָּה לֹא יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם. הַחַיָּה לֹא תִּנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַחַיָּה תִּנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל. מַאי טַעְמָא? מֶלֶךְ, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״מֶלֶךְ בְּיׇפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ״. כַּלָּה מַאי טַעְמָא — כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עַל בַּעְלָהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא: כַּלָּה עַד כַּמָּה? אֲמַר לֵיהּ, כִּדְתַנְיָא: אֵין מוֹנְעִין תַּכְשִׁיטִין מִן הַכַּלָּה כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. הַחַיָּה תִּנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל — מִשּׁוּם צִינָּה. אָמַר שְׁמוּאֵל: אִם מֵחֲמַת סַכָּנַת עַקְרָב — מוּתָּר. הָאוֹכֵל כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה. בָּעֵי רַב פָּפָּא: כְּכוֹתֶבֶת שֶׁאָמְרוּ, בְּגַרְעִינָתָהּ: אוֹ בְּלֹא גַּרְעִינָתָהּ? בָּעֵי רַב אָשֵׁי: עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, בִּקְלִיפָּתָהּ אוֹ בְּלֹא קְלִיפָּתָהּ, בְּלַחָה אוֹ בִּיבֵשָׁה? רַב אָשֵׁי לָא מִבַּעְיָא לֵיהּ הָא דְּרַב פָּפָּא, ״גַּסָּה״ אִיתְּמַר — כֹּל כַּמָּה דְּגַסָּה. רַב פָּפָּא לָא מִבַּעְיָא לֵיהּ הָא דְּרַב אָשֵׁי: לַחָה — שִׁבּוֹלֶת מִיקְּרֵי, שֶׁלֹּא בִּקְלִיפָּתָהּ — אוּשְׁלָא מִיקְּרֵי. אָמַר רָבָא אָמַר רַב יְהוּדָה: כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ, יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה. וְקִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ, בְּצִיר מֵהֲכִי — לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. מֵיתִיבִי: מַעֲשֶׂה וְהֵבִיאוּ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִטְעוֹם אֶת הַתַּבְשִׁיל, וּלְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שְׁתֵּי כוֹתָבוֹת וּדְלִי שֶׁל מַיִם. וְאָמְרוּ: הַעֲלוּם לַסּוּכָּה. וְתָנֵי עֲלַהּ: לָא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כָּךְ, אֶלָּא שֶׁרָצוּ לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן. וּכְשֶׁנָּתְנוּ לוֹ לְרַבִּי צָדוֹק אוֹכֶל פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה — נְטָלוֹ בְּמַפָּה וַאֲכָלוֹ חוּץ לַסּוּכָּה, וְלֹא בֵּירַךְ אַחֲרָיו. הָא כְּבֵיצָה — בָּעֵי סוּכָּה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה, הַשְׁתָּא שְׁתֵּי כוֹתָבוֹת בְּלֹא גַּרְעִינָן לָא הָווּ כְּבֵיצָה, כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה וְגַרְעִינָתָהּ מִי הָוֵי יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה?! אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה: אִין, שְׁתֵּי כוֹתָבוֹת בְּלֹא גַּרְעִינָתָן לָא הָווּ כְּבֵיצָה, כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה וְגַרְעִינָתָהּ הָוֵי יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה. אֲמַר רַב פָּפָּא, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: תְּרֵי קַבֵּי דְּתַמְרֵי חַד קַבָּא דְּקַשְׁיָיתָא וּסְרִיחַ. רָבָא אָמַר: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא מִשּׁוּם דְּהָווּ לְהוּ פֵּירֵי, וּפֵירֵי לָא בָּעוּ סוּכָּה. מֵיתִיבִי, אָמַר רַבִּי: כְּשֶׁהָיִינוּ לוֹמְדִים תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ הֵבִיאוּ לְפָנֵינוּ תְּאֵנִים וַעֲנָבִים וַאֲכַלְנוּם אֲכִילַת עֲרַאי חוּץ לְסוּכָּה. אֲכִילַת עֲרַאי — אִין, אֲכִילַת קֶבַע — לָא! אֵימָא: אֲכַלְנוּם כַּאֲכִילַת עֲרַאי חוּץ לַסּוּכָּה. אִי בָּעֵית אֵימָא: אֲכַלְנוּם אֲכִילַת קֶבַע, וְאָכַלְנוּ פַּת אֲכִילַת עֲרַאי בַּהֲדַיְיהוּ חוּץ לַסּוּכָּה. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: לְפִיכָךְ, אִם הִשְׁלִים בְּמִינֵי תַרְגִּימָא — יָצָא. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ פֵּירֵי בָּעוּ סוּכָּה, לִיתְנֵי פֵּירוֹת! מַאי מִינֵי תַרְגִּימָא — פֵּירוֹת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּאַתְרָא דְּלָא שְׁכִיחִי פֵּירֵי. רַב זְבִיד אָמַר: כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ — חֲסֵרָה מִכְּבֵיצָה. דִּתְנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר — בְּכַזַּיִת, חָמֵץ — בְּכַכּוֹתֶבֶת. וְהָוֵינַן בָּהּ: מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי? נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״חָמֵץ״, וְלָא בָּעֵי ״שְׂאוֹר״, וַאֲנָא אָמֵינָא: וּמָה חָמֵץ שֶׁאֵין חִמּוּצוֹ קָשֶׁה — אָסוּר בִּכְזַיִת, שְׂאוֹר שֶׁחִמּוּצוֹ קָשֶׁה — לֹא כָּל שֶׁכֵּן? מִדְּפַלְגִינְהוּ רַחֲמָנָא, לִימְּדָה לְךָ שִׁיעוּרוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְּשִׁיעוּרוֹ שֶׁל זֶה. שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה, מִכְּדִי בֵּית שַׁמַּאי אַשִּׁיעוּרָא דִּנְפִישׁ מִכְּזַיִת קָא מְהַדְּרִי, לִיתְנֵי כְּבֵיצָה. וְאִי נָמֵי כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, נִיתְנֵי כְּבֵיצָה! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: כּוֹתֶבֶת פְּחוּתָה מִכְּבֵיצָה. מִמַּאי? דִּילְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לְךָ כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ — יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה, הָא סְתָמָא — כְּבֵיצָה. וְאִי נָמֵי כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, וַחֲדָא מִינַּיְיהוּ נְקַט. אֶלָּא מֵהָכָא: עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין? עַד כְּזַיִת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד כְּבֵיצָה. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי — רַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״וְאָכַלְתָּ״, זוֹ אֲכִילָה, ״וְשָׂבָעְתָּ״, זוֹ שְׁתִיָּה — וַאֲכִילָה בִּכְזַיִת. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״, אֲכִילָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂבִיעָה, וְאֵי זֶה — זֶה כְּבֵיצָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה, הַשְׁתָּא כְּבֵיצָה שַׂבּוֹעֵי מְשַׂבְּעָא, דַּעְתָּא לָא מִיַּתְּבָא?! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה. כְּבֵיצָה — מְשַׂבְּעָא, כְּכוֹתֶבֶת — מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: כׇּל הַשִּׁיעוּרִין כּוּלָּן בִּכְזַיִת, חוּץ מִטּוּמְאַת אוֹכָלִין, שֶׁשִּׁינָּה הַכָּתוּב בְּמַשְׁמָעָן, וְשִׁינּוּ חֲכָמִים בְּשִׁיעוּרָן. וּרְאָיָה לַדָּבָר — יוֹם הַכִּפּוּרִים. מַאי שִׁינָּה הַכָּתוּב בְּמַשְׁמָעוֹ — מִ״לֹּא תְעוּנֶּה״, וּמַאי שִׁינּוּ חֲכָמִים בְּשִׁיעוּרֵיהּ — כְּכוֹתֶבֶת. וּמַאי רְאָיָה לַדָּבָר יוֹם הַכִּפּוּרִים? דְּאִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: אוֹרְחָא דִקְרָא הוּא. טוּמְאַת אוֹכָלִין כְּבֵיצָה מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דְּאָמַר קְרָא: ״מִכׇּל הָאוֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל״, אוֹכֶל הַבָּא מֵחֲמַת אוֹכֶל, וְאֵיזֶה — זֶה בֵּיצַת תַּרְנְגוֹלֶת. וְאֵימָא גְּדִי! מְחוּסָּר שְׁחִיטָה. וְאֵימָא בֶּן פְּקוּעָה! טָעוּן קְרִיעָה. וְאֵימָא בֵּיצַת בַּר יוֹכָנִי! תָּפַסְתָּ מְרוּבֶּה לֹא תָּפַסְתָּ, תָּפַסְתָּ מוּעָט תָּפַסְתָּ. וְאֵימָא בֵּיעֲתָא דְּצִיפַּורְתָּא דְּזוּטַר טוּבָא! רַבִּי אֲבָהוּ דִּידֵיהּ, אָמַר: ״מִכׇּל הָאוֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל״, אוֹכֶל שֶׁאַתָּה אוֹכְלוֹ בְּבַת אַחַת. וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים: אֵין בֵּית הַבְּלִיעָה מַחֲזִיק יוֹתֵר מִבֵּיצַת תַּרְנְגוֹלֶת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הָאוֹכֵל חֵלֶב בִּזְמַן הַזֶּה צָרִיךְ שֶׁיִּכְתּוֹב לוֹ שִׁיעוּר, שֶׁמָּא יָבֹא בֵּית דִּין אַחֵר וְיַרְבֶּה בְּשִׁיעוּרִין. מַאי יַרְבֶּה בְּשִׁיעוּרִין? אִי נֵימָא דִּמְחַיְּיבִי קׇרְבָּן אַכַּזַּיִת קָטָן, וְהָתַנְיָא: ״אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם״, הַשָּׁב מִידִיעָתוֹ — מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ. לֹא שָׁב מִידִיעָתוֹ — אֵין מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ. אֶלָּא: דְּלָא מְחַיְּיבִי קׇרְבָּן עַד דְּאִיכָּא כְּזַיִת גָּדוֹל. וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא דִּמְחַיְּיבִי קׇרְבָּן אַכַּזַּיִת קָטָן, מַאי ״יַרְבֶּה בְּשִׁיעוּרִין״? שֶׁמָּא יַרְבֶּה בְּקׇרְבָּנוֹת מֵחֲמַת שִׁיעוּרִין. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁיעוּרִין וָעוֹנָשִׁין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. עוֹנָשִׁין מִכְתָּב כְּתִיבִי! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁיעוּרִים שֶׁל עוֹנָשִׁין — הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שִׁיעוּרִין שֶׁל עוֹנָשִׁין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: בֵּית דִּינוֹ שֶׁל יַעְבֵּץ תִּיקְּנוּם. וְהָכְתִיב: ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״, שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה! אֶלָּא, שְׁכָחוּם וְחָזְרוּ וְיִסְּדוּם. הַשּׁוֹתֶה מְלֹא לוּגְמָיו. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא מְלֹא לוּגְמָיו מַמָּשׁ, אֶלָּא כׇּל שֶׁאִילּוּ יְסַלְּקֶנּוּ לְצַד אֶחָד וְיֵרָאֶה כִּמְלֹא לוּגְמָיו. וְהָא אֲנַן תְּנַן ״מְלֹא לוּגְמָיו״! אֵימָא: ״כִּמְלֹא לוּגְמָיו״. מֵיתִיבִי: כַּמָּה יִשְׁתֶּה וִיהֵא חַיָּיב? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: רְבִיעִית, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְלֹא לוּגְמָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כִּמְלֹא לוּגְמָיו. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: כְּדֵי גְמִיעָה. מִי עֲדִיפָא מִמַּתְנִיתִין דְּאוֹקֵימְנָא כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה, הָכִי נָמֵי כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה! אִי הָכִי, הַיְינוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מְלֹא לוּגְמָיו דָּחוּק. מַתְקֵיף לַהּ רַב הוֹשַׁעְיָא: אִם כֵּן, הָוֵה לֵיהּ מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל! אֲמַר לֵיהּ: כִּי אִתְּשִׁיל, בְּעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אִתְּשִׁיל, דְּהָווּ לְהוּ בֵּית שַׁמַּאי לְחוּמְרָא. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: מַאי שְׁנָא אֲכִילָה, דְּכׇל חַד וְחַד — בִּכְכוֹתֶבֶת, וּמַאי שְׁנָא שְׁתִיָּה, דְּכׇל חַד וְחַד בְּדִידֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: קִים לְהוּ לְרַבָּנַן בִּכְכוֹתֶבֶת, דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ, בְּצִיר מֵהָכִי — לָא מִיַּתְּבָא. בִּשְׁתִיָּה, בְּדִידֵיהּ מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ, בִּדְחַבְרֵיהּ — לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: וְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בִּכְכוֹתֶבֶת וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן בִּכְכוֹתֶבֶת? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ, בְּצִיר מֵהָכִי לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ, מִיהוּ, כּוּלֵּי עָלְמָא — טוּבָא, וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן — פּוּרְתָּא. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא בָּשָׂר שָׁמֵן בִּכְכוֹתֶבֶת, וְלוּלְבֵי גְפָנִים בִּכְכוֹתֶבֶת? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ, בְּצִיר מֵהָכִי — לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. מִיהוּ בָּשָׂר שָׁמֵן — טוּבָא, לוּלְבֵי גְפָנִים — פּוּרְתָּא. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, וְכוֹתֶבֶת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס?! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ, בִּטְפֵי מֵהָכִי — לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: בְּכוֹתֶבֶת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, חֲצִי פְרָס — בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס?! אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא: הַנַּח לְטוּמְאַת גְּוִויָּה דְּלָאו דְּאוֹרָיְיתָא הִיא. וּמִי אָמַר רַב פָּפָּא הָכִי? וְהָכְתִיב: ״וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם״, וְאָמַר רַב פָּפָּא: מִכָּאן שֶׁטּוּמְאַת גְּוִויָּה דְּאוֹרָיְיתָא! מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא — אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. כׇּל הָאוֹכָלִין. אָמַר רַב פָּפָּא: אֲכַל אוּמְצָא וּמִילְחָא — מִצְטָרֵף. וְאַף עַל גַּב דְּלָאו אֲכִילָה הִיא, כֵּיוָן דְּאָכְלִי אִינָשֵׁי — מִצְטָרְפִין. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: צִיר שֶׁעַל גַּבֵּי יָרָק מִצְטָרֵף לִכְכוֹתֶבֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא מַשְׁקֶה הוּא, קָא מַשְׁמַע לַן: כׇּל אַכְשׁוֹרֵי אוּכְלָא — אוּכְלָא הוּא. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הָאוֹכֵל אֲכִילָה גַּסָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים — פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? ״אֲשֶׁר לֹא תְעוּנֶּה״ כְּתִיב, פְּרָט לְמַזִּיק. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: זָר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה אֲכִילָה גַּסָּה — מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ. ״כִּי יֹאכַל״ — פְּרָט לְמַזִּיק. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זָר שֶׁכּוֹסֵס שְׂעוֹרִים שֶׁל תְּרוּמָה — מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ. ״כִּי יֹאכַל״ — פְּרָט לְמַזִּיק. אָמַר רַב שֵׁיזְבִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זָר שֶׁבָּלַע שִׁזְפִין שֶׁל תְּרוּמָה וֶהֱקִיאָן וַאֲכָלָן אַחֵר, רִאשׁוֹן — מְשַׁלֵּם אֶת קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ. שֵׁנִי — אֵין מְשַׁלֵּם אֶלָּא דְּמֵי עֵצִים לָרִאשׁוֹן בִּלְבַד. הָאוֹכֵל וְהַשּׁוֹתֶה אֵין מִצְטָרְפִין. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּמַחְלוֹקֶת שְׁנוּיָה, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא. דִּתְנַן, כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כֹּל שֶׁטּוּמְאָתוֹ וְשִׁיעוּרוֹ שָׁוֶה — מִצְטָרֵף. טוּמְאָתוֹ וְלֹא שִׁיעוּרוֹ, שִׁיעוּרוֹ וְלֹא טוּמְאָתוֹ, לֹא טוּמְאָתוֹ וְלֹא שִׁיעוּרוֹ — אֵין מִצְטָרְפִין. רַב נַחְמָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, עַד כָּאן לָא קָא אָמְרִי רַבָּנַן הָתָם, אֶלָּא לְעִנְיַן טוּמְאָה, דְּשֵׁם טוּמְאָה חַד הִיא. אֲבָל הָכָא, מִשּׁוּם יַתּוֹבֵי דַּעְתָּא הוּא, וְהַאי לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. וְכֵן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּמַחְלוֹקֶת שְׁנוּיָה, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דִּתְנַן: כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כּוּ׳. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם אֶלָּא לְעִנְיַן טוּמְאָה, אֲבָל הָכָא, מִשּׁוּם יַתּוֹבֵי דַּעְתֵּיהּ הוּא, וְהַאי לָא קָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. מַתְנִי׳ אָכַל וְשָׁתָה בְּהֶעְלֵם אֶחָד — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. אָכַל וְעָשָׂה מְלָאכָה — חַיָּיב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת. אָכַל אוֹכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִן לַאֲכִילָה, וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִן לִשְׁתִיָּה, וְשָׁתָה צִיר אוֹ מוּרְיָיס — פָּטוּר. גְּמָ׳ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֶמְרָה אַזְהָרָה בְּעִינּוּי? מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר. הֵיכִי נִכְתּוֹב? נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לֹא יֵאָכֵל״ — אֲכִילָה בִּכְזַיִת! נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לֹא תְעוּנֶּה״ — קוּם אֱכוֹל מַשְׁמַע. מַתְקֵיף לַהּ רַב הוֹשַׁעְיָא: נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״הִשָּׁמֶר פֶּן לֹא תְעוּנֶּה״! אִם כֵּן נְפִישִׁי לְהוּ לָאוֵי. מַתְקֵיף לַהּ רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״הִשָּׁמֶר בְּמִצְוַת עִינּוּי״! אִם כֵּן ״הִשָּׁמֶר״ דְּלָאו — לָאו, ״הִשָּׁמֶר״ דַּעֲשֵׂה — עֲשֵׂה! מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: נִכְתּוֹב: ״אַל תָּסוּר מִן הָעִינּוּי״! קַשְׁיָא. וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא: ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״. יָכוֹל יְהֵא עָנוּשׁ עַל תּוֹסֶפֶת מְלָאכָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כׇּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״ — עַל עִיצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם עָנוּשׁ כָּרֵת, וְאֵינוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת עַל תּוֹסֶפֶת מְלָאכָה. יָכוֹל לֹא יְהֵא עָנוּשׁ כָּרֵת עַל תּוֹסֶפֶת מְלָאכָה, אֲבָל יְהֵא עָנוּשׁ כָּרֵת עַל תּוֹסֶפֶת עִינּוּי — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי כׇל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעוּנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה״. עַל עִיצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם עָנוּשׁ כָּרֵת, וְאֵינוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת עַל תּוֹסֶפֶת עִינּוּי. יָכוֹל לֹא יְהֵא בִּכְלַל עוֹנֶשׁ, אֲבָל יְהֵא מוּזְהָר עַל תּוֹסֶפֶת מְלָאכָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״. עַל עִיצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם הוּא מוּזְהָר, וְאֵינוֹ מוּזְהָר עַל תּוֹסֶפֶת מְלָאכָה. יָכוֹל לֹא יְהֵא מוּזְהָר עַל תּוֹסֶפֶת מְלָאכָה, אֲבָל יְהֵא מוּזְהָר עַל תּוֹסֶפֶת עִינּוּי — וְדִין הוּא: וּמָה מְלָאכָה שֶׁנּוֹהֶגֶת בְּשַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב אֵינוֹ מוּזְהָר עָלֶיהָ, עִינּוּי, שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּשַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב — אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא מוּזְהָר עָלָיו?! אֲבָל אַזְהָרָה לְעִינּוּי שֶׁל יוֹם עַצְמוֹ לֹא לָמַדְנוּ מִנַּיִין. לֹא יֹאמַר עוֹנֶשׁ בִּמְלָאכָה, דְּגָמַר מֵעִינּוּי: וּמָה עִינּוּי שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּשַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב עָנוּשׁ כָּרֵת, מְלָאכָה שֶׁנּוֹהֶגֶת בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? לָמָּה נֶאֱמַר — מוּפְנֶה לְהַקִּישׁ וְלָדוּן מִמֶּנּוּ גְּזֵרָה שָׁוָה: נֶאֱמַר עוֹנֶשׁ בְּעִינּוּי וְנֶאֱמַר עוֹנֶשׁ בִּמְלָאכָה, מָה מְלָאכָה — לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר, אַף עִינּוּי — לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר. אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְעִינּוּי שֶׁלֹּא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ, תֹּאמַר בִּמְלָאכָה שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ! אֶלָּא: לֹא יֵאָמֵר עוֹנֶשׁ בְּעִינּוּי, דְּגָמַר מִמְּלָאכָה. מָה מְלָאכָה שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ — עָנוּשׁ כָּרֵת, עִינּוּי שֶׁלֹּא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. לָמָּה נֶאֱמַר — מוּפְנֶה, לְהַקִּישׁ וְלָדוּן מִמֶּנּוּ גְּזֵירָה שָׁוָה: נֶאֱמַר עוֹנֶשׁ בְּעִינּוּי וְנֶאֱמַר עוֹנֶשׁ בִּמְלָאכָה, מָה מְלָאכָה עָנַשׁ וְהִזְהִיר — אַף עִינּוּי עָנַשׁ וְהִזְהִיר. אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לִמְלָאכָה — שֶׁכֵּן נוֹהֶגֶת בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. תֹּאמַר בְּעִינּוּי — שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים! אָמַר רָבִינָא: הַאי תַּנָּא, ״עֶצֶם״ ״עֶצֶם״ גָּמַר. מוּפְנֶה, דְּאִי לָא מוּפְנֶה — אִיכָּא לְמִיפְרַךְ כִּדְפָרְכִינַן! לָאיֵי, אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֶה. חַמְשָׁה קְרָאֵי כְּתִיבִי בִּמְלָאכָה, חַד לְאַזְהָרָה דִימָמָא, וְחַד לְאַזְהָרָה דְלֵילְיָא, וְחַד לְעוֹנֶשׁ דִּימָמָא, וְחַד לְעוֹנֶשׁ דְּלֵילְיָא, וְחַד לְאַפְנוֹיֵי לְמִגְמַר עִינּוּי מִמְּלָאכָה, בֵּין דִּימָמָא בֵּין דְּלֵילְיָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: נֶאֱמַר כָּאן עִינּוּי, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן עִינּוּי. מָה לְהַלָּן — לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר, אַף כָּאן — לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: יָלֵיף ״שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן״ מִשַּׁבַּת בְּרֵאשִׁית: מָה לְהַלָּן — לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר, אַף כָּאן — לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר. רַב פָּפָּא אָמַר: הוּא גּוּפֵיהּ שַׁבָּת אִיקְּרִי, דִּכְתִיב: ״תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם״. בִּשְׁלָמָא רַב פָּפָּא לָא אָמַר כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב — דִּקְרָא דִּכְתִיב בְּגוּפֵיהּ עֲדִיף. אֶלָּא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב פָּפָּא? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחוֹדֶשׁ״. יָכוֹל יַתְחִיל וְיִתְעַנֶּה בְּתִשְׁעָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בָּעֶרֶב״. אִי בָּעֶרֶב — יָכוֹל מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּתִשְׁעָה״. הָא כֵּיצַד? מַתְחִיל וּמִתְעַנֶּה מִבְּעוֹד יוֹם, מִכָּאן שֶׁמּוֹסִיפִין מֵחוֹל עַל הַקּוֹדֶשׁ. וְאֵין לִי אֶלָּא בִּכְנִיסָתוֹ, בִּיצִיאָתוֹ מִנַּיִן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב״. וְאֵין לִי אֶלָּא יוֹם הַכִּפּוּרִים, יָמִים טוֹבִים מִנַּיִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּשְׁבְּתוּ״. אֵין לִי אֶלָּא יָמִים טוֹבִים, שַׁבָּתוֹת מִנַּיִן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שַׁבַּתְּכֶם״. הָא כֵּיצַד? כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר שְׁבוּת, מִכָּאן שֶׁמוֹסִיפִין מֵחוֹל עַל הַקּוֹדֶשׁ. וְתַנָּא דְּ״עֶצֶם״ ״עֶצֶם״, הַאי ״בְּתִשְׁעָה לַחוֹדֶשׁ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי חִיָּיא בַּר רַב מִדִּיפְתִּי. דְּתָנֵי חִיָּיא בַּר רַב מִדִּיפְתִּי: ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה״, וְכִי בְּתִשְׁעָה מִתְעַנִּין? וַהֲלֹא בֶּעָשׂוֹר מִתְעַנִּין! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בִּתְשִׁיעִי, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הִתְעַנָּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי. אָכַל אוֹכָלִין שֶׁאֵין רְאוּיִן לַאֲכִילָה. אָמַר רָבָא: כַּס פִּלְפְּלֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי — פָּטוּר. כַּס זַנְגְּבִילָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי — פָּטוּר. מֵיתִיבִי, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁעֵץ מַאֲכָל הוּא! אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֵץ מַאֲכָל״? עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה פִּלְפְּלִין, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַפִּלְפְּלִין חַיָּיבִין בְּעׇרְלָה. וְאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ״! לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּרַטִּיבְתָּא, וְהָא — בְּיַבִּישְׁתָּא. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְמָרִימָר: וְהָאָמַר רַב נַחְמָן, הַאי הִימְלְתָא דְּאָתֵי מִבֵּי הִנְדּוּאֵי — שַׁרְיָא, וּמְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַטִּיבְתָּא, וְהָא בְּיַבִּישְׁתָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: אָכַל עֲלֵי קָנִים — פָּטוּר. לוּלְבֵי גְפָנִים — חַיָּיב. אֵלּוּ הֵן לוּלְבֵי גְפָנִים? אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִגְדְּלָאָה: כׇּל שֶׁלִּבְלְבוּ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְרַב כָּהֲנָא אָמַר: כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק מִגְדְּלָאָה: אָכַל עֲלֵי קָנִים — פָּטוּר, וְלוּלְבֵי גְפָנִים — חַיָּיב. אֵלּוּ הֵן לוּלְבֵי גְפָנִים — כׇּל שֶׁלִּבְלְבוּ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים. שָׁתָה צִיר אוֹ מוּרְיָיס — פָּטוּר. הָא חוֹמֶץ — חַיָּיב. מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי הִיא. דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: חוֹמֶץ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ. דָּרֵשׁ רַב גִּידֵּל בַּר מְנַשֶּׁה מִבֵּירֵי דְנַרֶשׁ: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי. לְשָׁנָה נָפְקִי כּוּלֵּי עָלְמָא מָזְגוּ וְשָׁתוּ חַלָּא. שְׁמַע רַב גִּידֵּל וְאִיקְּפַד. אֲמַר: אֵימַר דַּאֲמַרִי אֲנָא — דִּיעֲבַד, לְכַתְּחִלָּה מִי אֲמַרִי? אֵימַר דַּאֲמַרִי אֲנָא — פּוּרְתָּא, טוּבָא מִי אֲמַרִי? אֵימַר דַּאֲמַרִי אֲנָא — חַי, מָזוּג מִי אֲמַרִי? מַתְנִי׳ הַתִּינוֹקוֹת אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָן לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁנָתַיִים, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִין בְּמִצְוֹת. גְּמָ׳ הַשְׁתָּא בִּפְנֵי שְׁתַּיִם מְחַנְּכִין לְהוּ — בִּפְנֵי שָׁנָה מִבַּעְיָא? אָמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּחוֹלֶה, הָא — בְּבָרִיא. אָמַר רַב הוּנָא: בֶּן שְׁמוֹנֶה וּבֶן תֵּשַׁע — מְחַנְּכִין אוֹתוֹ לְשָׁעוֹת. בֶּן עֶשֶׂר וּבֶן אַחַת עֶשְׂרֵה — מַשְׁלִימִין מִדְּרַבָּנַן, בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה — מַשְׁלִימִין מִדְּאוֹרָיְיתָא בְּתִינוֹקֶת. וְרַב נַחְמָן אָמַר: בֶּן תֵּשַׁע בֶּן עֶשֶׂר — מְחַנְּכִין אוֹתָן לְשָׁעוֹת, בֶּן אַחַת עֶשְׂרֵה בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה — מַשְׁלִימִין מִדְּרַבָּנַן, בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה — מַשְׁלִימִין מִדְּאוֹרָיְיתָא בְּתִינוֹק. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הַשְׁלָמָה דְּרַבָּנַן לֵיכָּא. בֶּן עֶשֶׂר בֶּן אַחַת עֶשְׂרֵה — מְחַנְּכִין אוֹתוֹ לְשָׁעוֹת, בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה — מַשְׁלִימִין מִדְּאוֹרָיְיתָא. תְּנַן: הַתִּינוֹקוֹת אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בַּיּוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָן לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁתַּיִם. בִּשְׁלָמָא לְרַב הוּנָא וְרַב נַחְמָן — לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁתַּיִם. לִפְנֵי שָׁנָה — לְדִבְרֵיהֶן, וְלִפְנֵי שְׁתַּיִם — לְדִבְרֵיהֶן. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, קַשְׁיָא? אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם — סָמוּךְ לְפִירְקָן. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: תִּינוֹקוֹת אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָן שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם סָמוּךְ לְפִירְקָן. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן — נִיחָא, אֶלָּא לְרַב הוּנָא וּלְרַב נַחְמָן — קַשְׁיָא! אָמְרִי לָךְ רַבָּנַן: מַאי חִינּוּךְ נָמֵי דְּקָתָנֵי — הַשְׁלָמָה. וּמִי קָרֵי לְחִינּוּךְ הַשְׁלָמָה, וְהָא תַּנְיָא: אֵי זֶה חִינּוּךְ? הָיָה רָגִיל לֶאֱכוֹל בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ לְשָׁלֹשׁ. בְּשָׁלֹשׁ — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּאַרְבַּע. אָמַר רָבָא בַּר עוּלָּא: תְּרֵי חִנּוּכֵי הָווּ. מַתְנִי׳ עוּבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה — מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשִׁיב נַפְשָׁהּ. חוֹלֶה — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין, וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר דַּי. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: עוּבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה בְּשַׂר קוֹדֶשׁ אוֹ בְּשַׂר חֲזִיר — תּוֹחֲבִין לָהּ כּוּשׁ בְּרוֹטֶב, וּמַנִּיחִין לָהּ עַל פִּיהָ, אִם נִתְיַישְּׁבָה דַּעְתָּהּ — מוּטָב, וְאִם לָאו — מַאֲכִילִין אוֹתָהּ רוֹטֶב עַצְמוֹ, וְאִם נִתְיַישְּׁבָה דַּעְתָּהּ — מוּטָב, וְאִם לָאו — מַאֲכִילִין אוֹתָהּ שׁוּמָּן עַצְמוֹ. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. עֲבוֹדָה זָרָה מְנָלַן — דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם נֶאֱמַר ״בְּכׇל נַפְשְׁךָ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּכׇל מְאֹדֶךָ״? וְאִם נֶאֱמַר ״בְּכׇל מְאֹדֶךָ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּכׇל נַפְשְׁךָ״? אִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁגּוּפוֹ חָבִיב עָלָיו מִמָּמוֹנוֹ — לְכָךְ נֶאֱמַר ״בְּכׇל נַפְשְׁךָ״, וְאִם יֵשׁ לָךְ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ — לְכָךְ נֶאֱמַר ״וּבְכׇל מְאֹדֶךָ״. גִּילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים מְנָא לַן — דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה״. וְכִי מָה עִנְיָן לָמַדְנוּ מֵרוֹצֵחַ לְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה? אֶלָּא: הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד, וְנִמְצָא לָמֵד: מָה נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה נִיתָּן לְהַצִּילָהּ בְּנַפְשׁוֹ — אַף רוֹצֵחַ כּוּ׳. מָה רוֹצֵחַ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר — אַף נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר. וְרוֹצֵחַ גּוּפֵיהּ מְנָא לַן? סְבָרָא הִיא: דְּהָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ, אֲמַר לִי מָרֵי דּוּרַאי: קִטְלֵיהּ לִפְלָנְיָא, וְאִי לָא — קָטֵילְנָא לָךְ. אֲמַר לֵיהּ: נִקְטְלָךְ וְלָא תִּקְטוֹל. מַאי חָזֵית דִּדְמָא דִּידָךְ סוּמָּק טְפֵי? דִּילְמָא דְּמָא דְּהָהוּא גַּבְרָא סוּמָּק טְפֵי! הָהִיא עוּבָּרָה דְּאָרַחָא, אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אֲמַר לְהוּ: זִילוּ לְחוּשׁוּ לַהּ דְּיוֹמָא דְכִיפּוּרֵי הוּא. לְחוּשׁוּ לָהּ וְאִילְּחִישָׁא. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וְגוֹ׳״. נְפַק מִינַּהּ רַבִּי יוֹחָנָן. הָהִיא עוּבָּרָה דְּאָרַחָא, אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא. אֲמַר לְהוּ: לְחוּשׁוּ לָהּ, וְלָא אִילְּחִישָׁא. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״זוֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם״. נְפַק מִינַּהּ שַׁבְּתַאי אָצַר פֵּירֵי. חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: חוֹלֶה אוֹמֵר צָרִיךְ, וְרוֹפֵא אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ — שׁוֹמְעִין לַחוֹלֶה. מַאי טַעְמָא — ״לֵב יוֹדֵעַ מׇרַּת נַפְשׁוֹ״. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: רוֹפֵא קִים לֵיהּ טְפֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. רוֹפֵא אוֹמֵר צָרִיךְ, וְחוֹלֶה אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ — שׁוֹמְעִין לָרוֹפֵא. מַאי טַעְמָא — תּוּנְבָּא הוּא דְּנָקֵיט לֵיהּ. תְּנַן: חוֹלֶה — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין. עַל פִּי בְּקִיאִין — אִין, עַל פִּי עַצְמוֹ — לָא! עַל פִּי בְּקִיאִין — אִין, עַל פִּי בָּקִי אֶחָד — לָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּאָמַר לָא צְרִיכְנָא. וְלִיסְפּוֹ לֵיהּ עַל פִּי בָּקִי! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ דְּאָמַר לָא צְרִיךְ — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין. פְּשִׁיטָא, סְפֵק נְפָשׁוֹת הוּא, וּסְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא תְּרֵי אַחֲרִינֵי בַּהֲדֵיהּ דְּאָמְרִי לָא צְרִיךְ. וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַב סָפְרָא: תְּרֵי כִּמְאָה וּמְאָה כִּתְרֵי, הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן עֵדוּת, אֲבָל לְעִנְיַן אוּמְדָּנָא — בָּתַר דֵּעוֹת אָזְלִינַן. וְהָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן אוּמְדָּנָא דְמָמוֹנָא, אֲבָל הָכָא סְפֵק נְפָשׁוֹת הוּא. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּאָמַר צָרִיךְ! חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — דְּאָמַר לֹא צָרִיךְ אֲנִי, אֲבָל אָמַר צָרִיךְ אֲנִי, אֵין שָׁם בְּקִיאִין תְּרֵי אֶלָּא חַד דְּאָמַר לֹא צָרִיךְ — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ. מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: כֹּל הֵיכָא דְּאָמַר צָרִיךְ אֲנִי, אֲפִילּוּ אִיכָּא מְאָה דְּאָמְרִי לֹא צָרִיךְ לְדִידֵיהּ שָׁמְעִינַן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵב יוֹדֵעַ מׇרַּת נַפְשׁוֹ״. תְּנַן: אִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ. טַעְמָא דְּלֵיכָּא בְּקִיאִין, הָא אִיכָּא בְּקִיאִין לָא! הָכִי קָאָמַר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — דְּאָמַר ״לֹא צָרִיךְ אֲנִי״, אֲבָל אָמַר ״צָרִיךְ אֲנִי״, אֵין שָׁם בְּקִיאִין כְּלָל — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵב יוֹדֵעַ מׇרַּת נַפְשׁוֹ״. מַתְנִי׳ מִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוֹס — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִילּוּ דְּבָרִים טְמֵאִים, עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו. מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה — אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלּוֹ. וְרַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ מַתִּיר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ: הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ — מְטִילִין לוֹ סַם בְּתוֹךְ פִּיו בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, וְכׇל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת, סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, סָפֵק חַי סָפֵק מֵת, סָפֵק גּוֹי סָפֵק יִשְׂרָאֵל, מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל. מְצָאוּהוּ חַי — מְפַקְּחִין, וְאִם מֵת — יְנִיחוּהוּ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִין הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהֵאִירוּ עֵינָיו — מִשֶּׁיַּבְחִין בֵּין טוֹב לָרַע. אָמַר אַבָּיֵי: וּבְטַעְמָא. תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוֹס — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ הַקַּל הַקַּל, טֶבֶל וּנְבֵילָה — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ נְבֵילָה. טֶבֶל וּשְׁבִיעִית — שְׁבִיעִית. טֶבֶל וּתְרוּמָה — תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: מַאֲכִילִין אוֹתוֹ טֶבֶל וְאֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ תְּרוּמָה. בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר: תְּרוּמָה וְלֹא טֶבֶל. אָמַר רַבָּה: הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר בְּחוּלִּין, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּמְתַקְּנִינַן לֵיהּ וּמַסְפִּינַן לֵיהּ. כִּי פְּלִיגִי בִּדְלָא אֶפְשָׁר בְּחוּלִּין. מָר סָבַר טֶבֶל חָמוּר, וּמַר סָבַר תְּרוּמָה חֲמוּרָה. מָר סָבַר טֶבֶל חָמוּר — אֲבָל תְּרוּמָה חַזְיָא לְכֹהֵן. וּמַר סָבַר תְּרוּמָה חֲמוּרָה, אֲבָל טֶבֶל אֶפְשָׁר לְתַקּוֹנֵיהּ. אֶפְשָׁר בְּחוּלִּין — פְּשִׁיטָא? לָא צְרִיכָא, בְּשַׁבָּת. בְּשַׁבָּת נָמֵי, פְּשִׁיטָא — טִלְטוּל מִדְּרַבָּנַן הוּא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, דְּרַבָּנַן. מָר סָבַר טֶבֶל חָמוּר, וּמַר סָבַר תְּרוּמָה חֲמוּרָה. לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ נָחָשׁ — קוֹרִין לוֹ רוֹפֵא מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וּמְקָרְעִין לוֹ אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת, וְגוֹזְזִין לוֹ אֶת הַכְּרֵישִׁין, וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לְעַשֵּׂר, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. נֵימָא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וְלָא רַבִּי! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי הָתָם — אֶלָּא לְעִנְיַן מַעְשַׂר יָרָק דְּרַבָּנַן, אֲבָל בְּמַעְשַׂר דָּגָן דְּטֶבֶל דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, אֲפִילּוּ רַבִּי מוֹדֶה, דְּאִי שָׁרֵית לֵיהּ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב — אָתֵי לְמֵיכַל בְּעָצִיץ שֶׁהוּא נָקוּב. תָּנוּ רַבָּנַן מִי: שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוּס — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ דְּבַשׁ וְכׇל מִינֵי מְתִיקָה, שֶׁהַדְּבַשׁ וְכׇל מִינֵי מְתִיקָה מְאִירִין מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: ״רְאוּ נָא כִּי אוֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה״. וּמַאי: ״אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר״! דְּהָתָם לָאו בּוּלְמוּס אַחְזֵיה. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ, אֶלָּא לְאַחַר אֲכִילָה, אֲבָל קוֹדֶם אֲכִילָה מִגְרָר גָּרֵיר, דִּכְתִיב: ״וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה וַיִּקְחוּ אוֹתוֹ אֶל דָּוִד וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקוּהוּ מָיִם. וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵילָה וּשְׁנֵי צִמּוּקִים וַיֹּאכַל וַתָּשׇׁב רוּחוֹ אֵלָיו כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת״. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: מִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוּס — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אַלְיָה בִּדְבַשׁ. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אַף סוֹלֶת נְקִיָּה בִּדְבַשׁ. רַב פָּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ קִמְחָא דִשְׂעָרֵי בְּדוּבְשָׁא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פַּעַם אַחַת אֲחָזַנִי בּוּלְמוּס וְרַצְתִּי לְמִזְרָחָהּ שֶׁל תְּאֵנָה, וְקִיַּימְתִּי בְּעַצְמִי: ״הַחׇכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ״. דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: הָרוֹצֶה לִטְעוֹם טַעַם תְּאֵנָה — יִפְנֶה לְמִזְרָחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִמֶּגֶד תְּבוּאוֹת שָׁמֶשׁ״. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי הֲווֹ קָא אָזְלִי בְּאוֹרְחָא. אַחְזֵיה בּוּלְמוּס לְרַבִּי יְהוּדָה, קַפְּחֵיהּ לְרוֹעֶה אַכְלֵיהּ לְרִיפְתָּא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי: קִפַּחְתָּ אֶת הָרוֹעֶה. כִּי מְטוֹ לְמָתָא, אַחְזֵיה בּוּלְמוּס לְרַבִּי יוֹסֵי. אַהְדְּרוּהוּ בְּלָגֵי וְצָעֵי, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: אֲנִי קִפַּחְתִּי אֶת הָרוֹעֶה, וְאַתָּה קִפַּחְתָּ אֶת הָעִיר כּוּלָּהּ. וְתוּ: רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי הֲווֹ קָא אָזְלִי בְּאוֹרְחָא, רַבִּי מֵאִיר הֲוָה דָּיֵיק בִּשְׁמָא, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי לָא הֲווֹ דָּיְיקִי בִּשְׁמָא. כִּי מְטוֹ לְהָהוּא דּוּכְתָּא, בְּעוֹ אוּשְׁפִּיזָא. יְהַבוּ לְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: מָה שְׁמָךְ? אֲמַר לְהוּ: ״כִּידוֹר״. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ אָדָם רָשָׁע הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי דוֹר תַּהְפּוּכוֹת הֵמָּה״. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי אַשְׁלִימוּ לֵיהּ כִּיסַיְיהוּ. רַבִּי מֵאִיר לָא אַשְׁלֵים לֵיהּ כִּיסֵיהּ, אֲזַל אוֹתְבֵיהּ בֵּי קִיבְרֵיהּ דַּאֲבוּהּ. אִתְחֲזִי לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ: תָּא שְׁקֵיל כִּיסָא דְּמַנַּח אַרֵישָׁא דְּהָהוּא גַּבְרָא. לִמְחַר אֲמַר לְהוּ: הָכִי אִתְחֲזִי לִי בְּחֶלְמַאי. אָמְרִי לֵיהּ: חֶלְמָא דְּבֵי שִׁמְשֵׁי לֵית בְּהוּ מַמָּשָׁא, אֲזַל רַבִּי מֵאִיר וְנַטְרֵיהּ כּוּלֵּי יוֹמָא וְאַיְּיתְיֵהּ. לִמְחַר אֲמַרוּ לֵיהּ: הַב לַן כִּיסַן. אֲמַר לְהוּ: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם. אֲמַר לְהוּ רַבִּי מֵאִיר: אַמַּאי לָא דָּיְיקִיתוּ בִּשְׁמָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַמַּאי לָא אֲמַרְתְּ לַן מָר? אֲמַר לְהוּ: אֵימַר דַּאֲמַרִי אֲנָא חֲשָׁשָׁא, אַחְזוֹקֵי מִי אֲמַרִי? מַשְׁכוּהוּ וְעַיְּילוּהוּ לַחֲנוּתָא, חֲזוֹ טְלָפְחֵי אַשְּׂפָמֵיהּ, אֲזַלוּ וִיהַבוּ סִימָנָא לִדְבֵיתְהוּ וְשַׁקְלוּהּ לְכִיסַיְיהוּ וְאַיְיתוֹ. אֲזַל אִיהוּ וְקַטְלֵיהּ לְאִיתְּתֵיהּ. הַיְינוּ דִּתְנַן: מַיִם רִאשׁוֹנִים הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר חֲזִיר. מַיִם אַחֲרוֹנִים הָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ. וּלְבַסּוֹף הֲווֹ דָּיְיקִי בִּשְׁמָא. כִּי מְטוֹ לְהָהוּא בֵּיתָא דִּשְׁמֵיהּ ״בָּלָה״, לָא עֲיַילוּ לְגַבֵּיהּ. אָמְרִי: שְׁמַע מִינַּהּ רָשָׁע הוּא. דִּכְתִיב: ״וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים״, כְּמוֹ: ״אַחֲרֵי בְלוֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה״, כְּלוֹמַר: זָקְנָה בְּנִאוּפִים. מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן, חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּכֶלֶב שׁוֹטֶה: פִּיו פָּתוּחַ, וְרִירוֹ נוֹטֵף, וְאׇזְנָיו סְרוּחוֹת, וּזְנָבוֹ מוּנָּח עַל יַרְכוֹתָיו, וּמְהַלֵּךְ בְּצִידֵּי דְּרָכִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף נוֹבֵחַ וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע. מִמַּאי הָוֵי? רַב אָמַר: נָשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת מְשַׂחֲקוֹת בּוֹ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: רוּחַ רָעָה שׁוֹרָה עָלָיו. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְמִקְטְלֵיהּ בְּדָבָר הַנִּזְרָק. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. כְּשֶׁהוֹרְגִין אוֹתוֹ — אֵין הוֹרְגִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּדָבָר הַנִּזְרָק. דְּחָיֵיף בֵּיהּ — מִסְתַּכַּן, דְּנָכֵית לֵיהּ — מָיֵית. דְּחָיֵיף בֵּיהּ — מִסְתַּכַּן: מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? נִישַׁלַּח מָאנֵיהּ וְנִירְהַיט. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ חַף בֵּיהּ חַד מִינַּיְיהוּ בְּשׁוּקָא, שַׁלְּחִינְהוּ לְמָאנֵיהּ וְרָהֵיט. אֲמַר: קִיַּימְתִּי בְּעַצְמִי ״הַחׇכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ״. דְּנָכֵית לֵיהּ מָיֵית: מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? אָמַר אַבָּיֵי: נֵיתֵי מַשְׁכָּא דְּאַפָּא דִּיכְרָא וְנִיכְתּוֹב עֲלֵיהּ: אֲנָא פְּלָנְיָא בַּר פְּלָנִיתָא אַמַּשְׁכָּא דְּאַפָּא דִּיכְרָא כָּתֵיבְנָא עֲלָךְ: ״כַּנְתִּי כַּנְתִּי קְלֵירוֹס״. וְאָמְרִי לַהּ: ״קַנְדִּי קַנְדִּי קְלוֹרוֹס, יָהּ יָהּ ה׳ צְבָאוֹת אָמֵן אָמֵן סֶלָה״. וְנִשְׁלְחִינְהוּ לְמָאנֵיהּ וְלִקְבְּרִינְהוּ בֵּי קִבְרֵי עַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, וְנַפְּקִינְהוּ וְנִקְלִינְהוּ בְּתַנּוּרָא וּנְבַדְּרִינְהוּ לְקִטְמֵיהּ אַפָּרָשַׁת דְּרָכִים. וְהָנָךְ תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, כִּי שָׁתֵי מַיָּא — לָא לִישְׁתֵּי אֶלָּא בְּגוּבְתָּא דִנְחָשָׁא, דִּילְמָא חָזֵי בָּבוּאָה דְּשֵׁידָא וְלִיסְתַּכַּן. כִּי הָא דְּאַבָּא בַּר מָרְתָא הוּא אַבָּא בַּר מִנְיוֹמֵי, עֲבַדָא לֵיהּ אִימֵּיהּ גּוּבְתָּא דְּדַהֲבָא. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא: רַבִּי יוֹחָנָן חָשׁ בְּצַפְדִּינָא. אֲזַל גַּבַּהּ דְּהַהִיא מַטְרוֹנִיתָא, עֲבַדָא לֵיהּ מִלְּתָא חַמְשָׁא וּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲמַר לַהּ: בְּשַׁבָּת מַאי? אֲמַרָה לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ. אִי מִצְטְרִיכְנָא מַאי? אֲמַרָה לֵיהּ: אִישְׁתְּבַע לִי דְּלָא מְגַלֵּית, אִישְׁתְּבַע: לֵאלָהָא דְיִשְׂרָאֵל לָא מְגַלֵּינָא. נְפַק דַּרְשַׁהּ בְּפִירְקָא. וְהָא אִישְׁתְּבַע לַהּ! לֵאלָהָא דְיִשְׂרָאֵל לָא מְגַלֵּינָא. הָא לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל — מְגַלֵּינָא. וְהָא אִיכָּא חִלּוּל הַשֵּׁם! דִּמְגַלֵּי לַהּ מֵעִיקָּרָא. מַאי עֲבַדָא לֵיהּ? אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי: מֵי שְׂאוֹר, שֶׁמֶן זַיִת, וָמֶלַח. רַב יֵימַר אֲמַר: שְׂאוֹר גּוּפֵיהּ, שֶׁמֶן זַיִת, וָמֶלַח. רַב אָשֵׁי אָמַר: מִשְׁחָא דְּגַדְפָּא דַאֲווֹזָא. אָמַר אַבָּיֵי: אֲנָא עֲבַדִי לְכוּלְּהוּ וְלָא אִיתַּסַּאי, עַד דַּאֲמַר לִי הַהוּא טַיָּיעָא: אַיְיתִי קַשְׁיָיתָא דְזֵיתָא דְּלָא מְלוֹ תִּילְתָּא, וּקְלִינְהוּ בְּנוּרָא אַמָּרָא חַדְתָּא, וְאַדְבֵּיק בְּכַכֵּי דָרֵיה. עֲבַדִי הָכִי וְאִיתַּסַּאי. מִמַּאי הֲוָה? מֵחַמִּימֵי חַמִּימֵי דְּחִיטֵּי, וּמִשִּׁיּוּרֵי כָּסָא דְהַרְסָנָא. וּמַאי סִימָנֵיהּ — כַּד רָמֵי מִידֵּי בְּכַכֵּיהּ וְאָתֵא דְּמָא מִבֵּי דָרֵי. רַבִּי יוֹחָנָן כִּי חָשׁ בְּצַפְדִּינָא, עֲבַד הָכִי בְּשַׁבְּתָא וְאִיתַּסִּי. וְרַבִּי יוֹחָנָן הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: שָׁאנֵי צַפְדִּינָא הוֹאִיל וּמַתְחִיל בַּפֶּה, וְגוֹמֵר בִּבְנֵי מֵעַיִים. אֲמַר לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן: כְּמַאן — כְּרַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ, דְּאָמַר: הַחוֹשֵׁשׁ בְּפִיו מְטִילִין לוֹ סַם בְּשַׁבָּת. אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר בְּזוֹ, וְלֹא בְּאַחֶרֶת. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: מִי שֶׁאֲחָזוֹ יֵרָקוֹן — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּשַׂר חֲמוֹר, מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלּוֹ, וְהַחוֹשֵׁשׁ בְּפִיו — מְטִילִין לוֹ סַם בְּשַׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּאֵילּוּ אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם רְפוּאָה. ״בְּאֵלּוּ״ לְמַעוֹטֵי מַאי? מַאי לָאו, לְמַעוֹטֵי סַם? לָא, לְמַעוֹטֵי: מַקִּיזִין דָּם לִסְרוֹנְכֵי. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא. דְּתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי שֶׁשָּׁמַע מִשּׁוּם רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ: מַקִּיזִין דָּם לִסְרוֹנְכֵי בְּשַׁבָּת, וּמִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלּוֹ, וְהַחוֹשֵׁשׁ בְּפִיו מְטִילִין לוֹ סַם בְּשַׁבָּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּאֵילּוּ אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם רְפוּאָה. ״בְּאֵילּוּ״ לְמַעוֹטֵי מַאי? מַאי לָאו, אַתַּרְתֵּי בָּתְרָיָיתָא וּלְמַעוֹטֵי דְּרֵישָׁא! לָא: אַתַּרְתֵּי דְּרֵישָׁא קַמָּיָיתָא, וּלְמַעוֹטֵי דְּסֵיפָא. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: עוּבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה — מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשׁוּב נַפְשָׁהּ, וּמִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלּוֹ, וְהַחוֹשֵׁשׁ בְּפִיו — מְטִילִין לוֹ סַם בְּשַׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בָּזוֹ וְלֹא בְּאַחֶרֶת. ״בְּזוֹ״ אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַעוּבָּרָה, פְּשִׁיטָא! עוּבָּרָה מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּלָא? אֶלָּא לָאו — אַסַּם. שְׁמַע מִינַּהּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא — וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ: הַחוֹשֵׁשׁ בְּפִיו מְטִילִין לוֹ סַם בְּשַׁבָּת, וְלָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ. וְאִם אִיתָא דִּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ, לִיעָרְבִינְהוּ וְלִיתְנִינְהוּ, וְלִיפַּלְגוּ רַבָּנַן בְּסֵיפָא. שְׁמַע מִינַּהּ. מִפְּנֵי שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת הוּא וְכוּ׳. לְמָה לִי תּוּ לְמֵימַר: ״וְכׇל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא סָפֵק שַׁבָּת זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ סָפֵק שַׁבָּת אַחֶרֶת. הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דְּאַמְדוּהּ לִתְמָנְיָא יוֹמֵי, וְיוֹמָא קַמָּא שַׁבְּתָא. מַהוּ דְּתֵימָא: לִיעַכַּב עַד לְאוּרְתָּא כִּי הֵיכִי דְּלָא נֵיחוּל עֲלֵיהּ תְּרֵי שַׁבָּתָא, קָא מַשְׁמַע לַן. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מְחַמִּין חַמִּין לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, בֵּין לְהַשְׁקוֹתוֹ בֵּין לְהַבְרוֹתוֹ. וְלֹא שַׁבָּת זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. וְאֵין אוֹמְרִים: נַמְתִּין לוֹ שֶׁמָּא יַבְרִיא, אֶלָּא מְחַמִּין לוֹ מִיָּד, מִפְּנֵי שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. וְלֹא סָפֵק שַׁבָּת זוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ סָפֵק שַׁבָּת אַחֶרֶת. וְאֵין עוֹשִׂין דְּבָרִים הַלָּלוּ, לֹא עַל יְדֵי גּוֹיִם, וְלֹא עַל יְדֵי כּוּתִיִּים, אֶלָּא עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל. וְאֵין אוֹמְרִין יֵעָשׂוּ דְּבָרִים הַלָּלוּ, לֹא עַל פִּי נָשִׁים, וְלֹא עַל פִּי כּוּתִיִּים, אֲבָל מִצְטָרְפִין לְדַעַת אַחֶרֶת. תָּנוּ רַבָּנַן: מְפַקְּחִין פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ בְּשַׁבָּת, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין. הָא כֵּיצַד? רָאָה תִּינוֹק שֶׁנָּפַל לַיָּם — פּוֹרֵשׂ מְצוּדָה וּמַעֲלֵהוּ, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין. וְאַף עַל גַּב דְּקָא צָיֵיד כְּווֹרֵי. רָאָה תִּינוֹק שֶׁנָּפַל לְבוֹר — עוֹקֵר חוּלְיָא וּמַעֲלֵהוּ, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין. אַף עַל גַּב דִּמְתַקֵּן דַּרְגָּא. רָאָה שֶׁנִּנְעֲלָה דֶּלֶת בִּפְנֵי תִּינוֹק — שׁוֹבְרָהּ וּמוֹצִיאוֹ, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין. וְאַף עַל גַּב דְּקָא מִיכַּוֵּין לְמִיתְבַּר בְּשִׁיפֵי. מְכַבִּין וּמַפְסִיקִין מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה בְּשַׁבָּת, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין. וְאַף עַל גַּב דְּקָא מְמַכֵּיךְ מַכּוֹכֵי. וּצְרִיכָא: דְּאִי אַשְׁמְעִינַן יָם — מִשּׁוּם דְּאַדְּהָכִי וְהָכִי אָזֵל לֵיהּ, אֲבָל בּוֹר, דְּקָא יָתֵיב — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בּוֹר — מִשּׁוּם דְּקָא מִיבְּעִית, אֲבָל נִנְעֲלָה דֶּלֶת, אֶפְשָׁר דְּיָתֵיב בְּהַאי גִּיסָא וּמְשַׁבֵּישׁ לֵיהּ בְּאַמְגּוֹזֵי. צְרִיכָא. מְכַבִּין וּמַפְסִיקִין. לְמָה לִי? דַּאֲפִילּוּ לְחָצֵר אַחֶרֶת. אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא הָלְכוּ בְּפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרוֹב. הֵיכִי דָּמֵי? אִי נֵימָא דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה יִשְׂרָאֵל וְגוֹי אֶחָד בֵּינַיְיהוּ — רוּבָּא יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ, אֶלָּא פַּלְגָא וּפַלְגָא, סְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל. אֶלָּא דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה גּוֹיִם וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא — דְּהָוֵה לֵיהּ קָבוּעַ, וְכׇל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי! לָא צְרִיכָא, דִּפְרוּשׁ לְחָצֵר אַחֶרֶת, מַהוּ דְּתֵימָא: כׇּל דְּפָרֵישׁ — מֵרוּבָּא פָּרֵישׁ, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא הָלְכוּ בְּפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרוֹב. אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תִּשְׁעָה גּוֹיִם וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד בְּאוֹתָהּ חָצֵר — מְפַקְּחִין, בְּחָצֵר אַחֶרֶת — אֵין מְפַקְּחִין! לָא קַשְׁיָא: הָא דִּפְרוּשׁ כּוּלְּהוּ, הָא דִּפְרוּשׁ מִקְצָתַיְיהוּ. וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָתְנַן: מָצָא בָהּ תִּינוֹק מוּשְׁלָךְ, אִם רוֹב גּוֹיִם — גּוֹי, וְאִם רוֹב יִשְׂרָאֵל — יִשְׂרָאֵל, מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה — יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְהַחְיוֹתוֹ, אֲבָל לְיַיחֲסוֹ לֹא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר לְפַקֵּחַ עָלָיו אֶת הַגַּל. כִּי אִיתְּמַר דִּשְׁמוּאֵל — אַרֵישָׁא אִיתְּמַר: אִם רוֹב גּוֹיִם — גּוֹי, אָמַר שְׁמוּאֵל: וּלְעִנְיַן פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ אֵינוֹ כֵּן. אִם רוֹב גּוֹיִם — גּוֹי, לְמַאי הִילְכְתָא? אָמַר רַב פָּפָּא: לְהַאֲכִילוֹ נְבֵלוֹת. אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל — יִשְׂרָאֵל, לְמַאי הִילְכְתָא? לְהַחְזִיר לוֹ אֲבֵידָתוֹ. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה — יִשְׂרָאֵל, לְמַאי הִילְכְתָא? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לִנְזָקִין. הֵיכִי דָּמֵי? אִי נֵימָא דְּנַגְחֵיהּ תּוֹרָא דִּידַן לְתוֹרָא דִּידֵיהּ — נַיְיתֵי רְאָיָה וְנִשְׁקוֹל! לָא צְרִיכָא, דְּנַגְחֵיהּ תּוֹרָא דִּידֵיהּ לְתוֹרָא דִּידַן, פַּלְגָא — יָהֵיב לֵיהּ, אִידַּךְ פַּלְגָא — נֵימָא לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה דְּלָאו יִשְׂרָאֵל אֲנָא וּשְׁקוֹל. מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת וְכוּ׳. מַאי קָאָמַר? לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, דְּאִי אִיתֵיהּ חַי — הוּא דִּמְפַקְּחִין, אֶלָּא אֲפִילּוּ סָפֵק חַי סָפֵק מֵת — מְפַקְּחִין. וְלָא מִיבַּעְיָא סָפֵק חַי סָפֵק מֵת, דְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אֲפִילּוּ סָפֵק גּוֹי סָפֵק יִשְׂרָאֵל — מְפַקְּחִין. מְצָאוּהוּ חַי — מְפַקְּחִין. מְצָאוּהוּ חַי, פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דַּאֲפִילּוּ לְחַיֵּי שָׁעָה. וְאִם מֵת יַנִּיחוּהוּ. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא? לָא צְרִיכָא, לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ. דְּתַנְיָא: אֵין מַצִּילִין אֶת הַמֵּת מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ: שָׁמַעְתִּי שֶׁמַּצִּילִין אֶת הַמֵּת מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה. וַאֲפִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ לָא קָאָמַר אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מֵתוֹ, אִי לָא שָׁרֵית לֵיהּ — אָתֵי לְכַבּוֹיֵי. אֲבָל הָכָא, אִי לָא שָׁרֵית לֵיהּ — מַאי אִית לֵיהּ לְמֶעְבַּד? תָּנוּ רַבָּנַן: עַד הֵיכָן הוּא בּוֹדֵק? עַד חוֹטְמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַד לִבּוֹ. בָּדַק וּמָצָא עֶלְיוֹנִים מֵתִים, לֹא יֹאמַר: כְּבָר מֵתוּ הַתַּחְתּוֹנִים. מַעֲשֶׂה הָיָה וּמָצְאוּ עֶלְיוֹנִים מֵתִים וְתַחְתּוֹנִים חַיִּים. נֵימָא הָנֵי תַּנָּאֵי כִּי הָנֵי תַּנָּאֵי. דְּתַנְיָא: מֵהֵיכָן הַוָּלָד נוֹצָר — מֵרֹאשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה גוֹזִי״, וְאוֹמֵר: ״גׇּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי״. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מִטִּיבּוּרוֹ, וּמְשַׁלֵּחַ שׇׁרָשָׁיו אֵילָךְ וְאֵילָךְ. אֲפִילּוּ תֵּימָא אַבָּא שָׁאוּל, עַד כָּאן לָא קָא אָמַר אַבָּא שָׁאוּל הָתָם אֶלָּא לְעִנְיַן יְצִירָה, דְּכֹל מִידֵּי מִמְּצִיעֲתֵיהּ מִיתְּצַר, אֲבָל לְעִנְיַן פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ — אֲפִילּוּ אַבָּא שָׁאוּל מוֹדֵי דְּעִיקַּר חַיּוּתָא בְּאַפֵּיהּ הוּא, דִּכְתִיב: ״כׇּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו״. אָמַר רַב פָּפָּא: מַחְלוֹקֶת מִמַּטָּה לְמַעְלָה, אֲבָל מִמַּעְלָה לְמַטָּה, כֵּיוָן דִּבְדַק לֵיהּ עַד חוֹטְמוֹ — שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ, דִּכְתִיב: ״כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו״. וּכְבָר הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וְלֵוִי הַסַּדָּר וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְהַלְּכִין אַחֲרֵיהֶן. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם: מִנַּיִין לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? נַעֲנָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר: ״אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב״ — וּמָה זֶה, שֶׁסָּפֵק עַל מָמוֹן בָּא סָפֵק עַל נְפָשׁוֹת בָּא, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים מְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ, וְגוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, נִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ — קַל וָחוֹמֶר לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: ״וְכִי יָזִיד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וְגוֹ׳ מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת״. ״מֵעִם מִזְבְּחִי״ — וְלֹא מֵעַל מִזְבְּחִי. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְהָמִית, אֲבָל לְהַחֲיוֹת — אֲפִילּוּ מֵעַל מִזְבְּחִי. וּמָה זֶה, שֶׁסָּפֵק יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו סָפֵק אֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, וַעֲבוֹדָה דּוֹחָה שַׁבָּת — קַל וָחוֹמֶר לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: וּמָה מִילָה שֶׁהִיא אֶחָד מִמָּאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת — קַל וָחוֹמֶר לְכׇל גּוּפוֹ שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ״, יָכוֹל לַכֹּל — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״ חָלַק. רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: ״כִּי קוֹדֶשׁ הִיא לָכֶם״, הִיא מְסוּרָה בְּיֶדְכֶם וְלֹא אַתֶּם מְסוּרִים בְּיָדָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: ״וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת״, אָמְרָה תּוֹרָה: חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אַחַת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמוֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אִי הֲוַאי הָתָם, הֲוָה אָמֵינָא דִּידִי עֲדִיפָא מִדִּידְהוּ: ״וְחַי בָּהֶם״ — וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. אָמַר רָבָא: לְכוּלְּהוּ אִית לְהוּ פִּירְכָא, בַּר מִדִּשְׁמוּאֵל דְּלֵית לֵיהּ פִּירְכָא. דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל — דִּילְמָא כִּדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּמַחְתֶּרֶת? חֲזָקָה, אֵין אָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ עַל מָמוֹנוֹ. וְהַאי מִידָּע יָדַע דְּקָאֵי לְאַפֵּיהּ, וְאָמַר אִי קָאֵי לְאַפַּאי — קָטֵילְנָא לֵיהּ, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: בָּא לְהׇרְגְּךָ — הַשְׁכֵּם לְהׇרְגוֹ. וְאַשְׁכְּחַן וַדַּאי, סָפֵק מְנָלַן? דְּרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי — דִּילְמָא כִּדְאַבָּיֵי. דְּאָמַר אַבָּיֵי: מָסְרִינַן לֵיהּ זוּגָא דְרַבָּנַן לֵידַע אִם מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו. וְאַשְׁכְּחַן וַדַּאי, סָפֵק מְנָא לַן? וְכוּלְּהוּ אַשְׁכְּחַן וַדַּאי, סָפֵק מְנָא לַן? וְדִשְׁמוּאֵל, וַדַּאי לֵית לֵיהּ פִּירְכָא. אָמַר רָבִינָא וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: טָבָא חֲדָא פִּלְפַּלְתָּא חֲרִיפָא מִמְּלָא צַנָּא דְקָרֵי. מַתְנִי׳ חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי — מְכַפְּרִין. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים — מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. תְּשׁוּבָה — מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת קַלּוֹת: עַל עֲשֵׂה, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הוּא תּוֹלֶה, עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר. הָאוֹמֵר: אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירוֹ. דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: ״מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, מִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם״, וְאוֹמֵר: ״מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה׳״, מָה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים — אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל. גְּמָ׳ אָשָׁם וַדַּאי — אִין, אָשָׁם תָּלוּי — לָא. וְהָא כַּפָּרָה כְּתִיבָא בֵּיהּ? הָנָךְ מְכַפְּרִי כַּפָּרָה גְּמוּרָה, אָשָׁם תָּלוּי אֵינוֹ מְכַפֵּר כַּפָּרָה גְּמוּרָה. אִי נָמֵי: הָנָךְ אֵין אַחֵר מְכַפֵּר כַּפָּרָתָן, אָשָׁם תָּלוּי אַחֵר מְכַפֵּר כַּפָּרָתָן, דִּתְנַן: חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים — חַיָּיבִין, אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִן — פְּטוּרִין. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. עִם הַתְּשׁוּבָה — אִין, בִּפְנֵי עַצְמָן — לָא. נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַל כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, חוּץ מִפּוֹרֵק עוֹל, וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה, וּמֵיפֵר בְּרִית בָּשָׂר, שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וְאִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי: תְּשׁוּבָה בָּעֲיָא יוֹם הַכִּפּוּרִים, יוֹם הַכִּפּוּרִים לָא בָּעֲיָא תְּשׁוּבָה. תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת קַלּוֹת: עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. הַשְׁתָּא עַל לֹא תַעֲשֶׂה מְכַפֶּרֶת, עַל עֲשֵׂה מִיבַּעְיָא? אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: עַל עֲשֵׂה, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּיתַּק לַעֲשֵׂה. וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה גָּמוּר לָא? וּרְמִינְהוּ, אֵלּוּ הֵן קַלּוֹת: עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, חוּץ מִ״לֹּא תִשָּׂא״! ״לֹא תִשָּׂא״ וְכֹל דְּדָמֵי לֵיהּ. תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהוּא מִ״לֹּא תִשָּׂא״ וּלְמַטָּה — תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת, מִ״לֹּא תִשָּׂא״ וּלְמַעְלָה — תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. ״לֹא תִשָּׂא״ וְכׇל דְּדָמֵי לֵיהּ. תָּא שְׁמַע: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּחוֹרֵב תְּשׁוּבָה ״וְנַקֵּה״, יָכוֹל אַף ״לֹא תִשָּׂא״ עִמָּהֶן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יְנַקֶּה״. יָכוֹל אַף שְׁאָר חַיָּיבֵי לָאוִין כֵּן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת שְׁמוֹ״, שְׁמוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מְנַקֶּה, אֲבָל מְנַקֶּה שְׁאָר חַיָּיבֵי לָאוִין. תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: עַל מָה תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת — עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּיתַּק לַעֲשֵׂה, וְעַל מָה תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר — עַל כָּרֵיתוֹת וְעַל מִיתוֹת בֵּית דִּין, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה גָּמוּר. אָמַר מָר: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּחוֹרֵב ״וְנַקֵּה״. מְנָא לַן? דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״נַקֵּה״, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יְנַקֶּה״, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״לֹא יְנַקֶּה״, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״נַקֵּה״. הָא כֵּיצַד? מְנַקֶּה הוּא לְשָׁבִין, וְאֵינוֹ מְנַקֶּה לְשֶׁאֵינָן שָׁבִין. שָׁאַל רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְּרוֹמִי: שָׁמַעְתָּ אַרְבָּעָה חִלּוּקֵי כַפָּרָה שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ? אָמַר: שְׁלֹשָׁה הֵן, וּתְשׁוּבָה עִם כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. עָבַר עַל עֲשֵׂה וְשָׁב — אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״. עָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם״. עָבַר עַל כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם״. אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל הַשֵּׁם בְּיָדוֹ — אֵין לוֹ כֹּחַ בִּתְשׁוּבָה לִתְלוֹת וְלֹא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר וְלֹא בְּיִסּוּרִין לְמָרֵק, אֶלָּא כּוּלָּן תּוֹלִין, וּמִיתָה מְמָרֶקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכוּפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן״. הֵיכִי דָּמֵי חִילּוּל הַשֵּׁם? אָמַר רַב: כְּגוֹן אֲנָא, אִי שָׁקֵילְנָא בִּישְׂרָא מִטַּבָּחָא וְלָא יָהֵיבְנָא דְּמֵי לְאַלְתַּר. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאַתְרָא דְּלָא תָּבְעִי, אֲבָל בְּאַתְרָא דְּתָבְעִי — לֵית לַן בַּהּ. אָמַר רָבִינָא: וּמָתָא מַחְסֵיָא אַתְרָא דְּתָבְעִי הוּא. אַבָּיֵי כִּדְשָׁקֵיל בִּישְׂרָא מִתְּרֵי שׁוּתָּפֵי, יָהֵיב זוּזָא לְהַאי וְזוּזָא לְהַאי, וַהֲדַר מְקָרֵב לְהוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי וְעָבֵיד חוּשְׁבָּנָא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּגוֹן אֲנָא דִּמְסַגֵּינָא אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלָא תּוֹרָה וּבְלָא תְּפִילִּין. יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמַר: כׇּל שֶׁחֲבֵירָיו מִתְבַּיְּישִׁין מֵחֲמַת שְׁמוּעָתוֹ הַיְינוּ חִילּוּל הַשֵּׁם. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּגוֹן דְּקָא אָמְרִי אִינָשֵׁי: שְׁרָא לֵיהּ מָרֵיהּ לִפְלָנְיָא. אַבָּיֵי אָמַר, כִּדְתַנְיָא: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאַהֵב עַל יָדְךָ. שֶׁיְּהֵא קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וִיהֵא מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו — אַשְׁרֵי אָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה, אַשְׁרֵי רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה. אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת שֶׁלֹּא לָמְדוּ תּוֹרָה, פְּלוֹנִי שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה — רְאוּ כַּמָּה נָאִים דְּרָכָיו, כַּמָּה מְתוּקָּנִים מַעֲשָׂיו. עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר״. אֲבָל מִי שֶׁקּוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְאֵין מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בֶּאֱמוּנָה, וְאֵין דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו — אוֹי לוֹ לִפְלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה. אוֹי לוֹ לְאָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה, אוֹי לוֹ לְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה. פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה — רְאוּ כַּמָּה מְקוּלְקָלִין מַעֲשָׂיו וְכַמָּה מְכוֹעָרִין דְּרָכָיו, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״בֶּאֱמוֹר לָהֶם עַם ה׳ אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ״. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּבִיאָה רִפְאוּת לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה״. רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא רָמֵי, כְּתִיב: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״, דְּמֵעִיקָּרָא שׁוֹבָבִים אַתֶּם, וּכְתִיב: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבוֹתֵיכֶם״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה. רַב יְהוּדָה רָמֵי, כְּתִיב: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבוֹתֵיכֶם״, וּכְתִיב: ״הִנֵּה אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה אוֹ מִיִּרְאָה, כָּאן עַל יְדֵי יִסּוּרִין. אָמַר רַבִּי לֵוִי: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁדּוֹחָה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה׳״. אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הַגְּאוּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב״, מָה טַעַם ״וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל״ — מִשּׁוּם דְּ״שָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ״, הָא ״עָוֹן״ — מֵזִיד הוּא, וְקָא קָרֵי לֵיהּ מִכְשׁוֹל. אִינִי?! וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּזְכִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם חָיֹה יִחְיֶה״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמַּאֲרֶכֶת שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ חָיוֹ יִחְיֶה״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה בַּר מָרִי: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם: מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מַקְנִיט אֶת חֲבֵירוֹ בִּדְבָרִים — סָפֵק מִתְפַּיֵּיס הֵימֶנּוּ, סָפֵק אֵין מִתְפַּיֵּיס הֵימֶנּוּ. וְאִם תֹּאמַר מִתְפַּיֵּיס הֵימֶנּוּ — סָפֵק מִתְפַּיֵּיס בִּדְבָרִים, סָפֵק אֵין מִתְפַּיֵּיס בִּדְבָרִים, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה בַּסֵּתֶר — מִתְפַּיֵּיס מִמֶּנּוּ בִּדְבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה׳״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּחְזִיק לוֹ טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקַח טוֹב״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הִקְרִיב פָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּנְשַׁלְּמָה פָּרִים שְׂפָתֵינוּ״. שֶׁמָּא תֹּאמַר פָּרֵי חוֹבָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה״. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁבִּשְׁבִיל יָחִיד שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה — מוֹחֲלִין לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ״. ״מֵהֶם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״מִמֶּנּוּ״. הֵיכִי דָּמֵי בַּעַל תְּשׁוּבָה? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן שֶׁבָּאת לְיָדוֹ דְּבַר עֲבֵירָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְנִיצַּל הֵימֶנָּה. מַחְוֵי רַב יְהוּדָה: בְּאוֹתָהּ אִשָּׁה, בְּאוֹתוֹ פֶּרֶק, בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. אָמַר רַב יְהוּדָה, רַב רָמֵי — כְּתִיב: ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה״, וּכְתִיב: ״מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ״! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּחֵטְא מְפוּרְסָם, הָא בְּחֵטְא שֶׁאֵינוֹ מְפוּרְסָם. רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב נַחְמָן: כָּאן בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, כָּאן בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה — מוֹחֲלִין לוֹ, שְׁנִיָּה — מוֹחֲלִין לוֹ, שְׁלִישִׁית — מוֹחֲלִין לוֹ, רְבִיעִית — אֵין מוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ״, וְנֶאֱמַר: ״הֵן כׇּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ עִם גָּבֶר״. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי בְּצִיבּוּר, אֲבָל בְּיָחִיד — לָא, תָּא שְׁמַע: ״הֶן כׇּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ עִם גָּבֶר״. מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵין מוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ״. תָּנוּ רַבָּנַן: עֲבֵירוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה, לֹא יִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר. וְאִם שָׁנָה בָּהֶן — צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר. וְאִם לֹא שָׁנָה בָּהֶן, וְחָזַר וְהִתְוַדָּה — עֲלֵיהֶן עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״כְּכֶלֶב שָׁב עַל קִיאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁהוּא מְשׁוּבָּח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״כְּכֶלֶב שָׁב עַל קִיאוֹ וְגוֹ׳״ — כִּדְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא, כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ — הוּתְּרָה לוֹ. הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר. וְצָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַחֵטְא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדוֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב״, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה״. אֶלָּא מַהוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה: ״וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב״? כִּדְרַבִּי יַנַּאי. דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִרְבֵּיתָ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁאָמְרוּ דַּי — גָּרַם לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ אֱלֹהֵי זָהָב. שְׁנֵי פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: מֹשֶׁה וְדָוִד. מֹשֶׁה אָמַר: יִכָּתֵב סוּרְחָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי״, דָּוִד אָמַר: אַל יִכָּתֵב סוּרְחָנִי. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה״. מָשָׁל דְּמֹשֶׁה וְדָוִד לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלָּקוּ בְּבֵית דִּין, אַחַת קִלְקְלָה, וְאַחַת אָכְלָה פַּגֵּי שְׁבִיעִית. אָמְרָה לָהֶן אוֹתָהּ שֶׁאָכְלָה פַּגֵּי שְׁבִיעִית: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הוֹדִיעוּ עַל מָה הִיא לוֹקָה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: עַל מַה שֶּׁזּוֹ לוֹקָה — זוֹ לוֹקָה. הֵבִיאוּ פַּגֵּי שְׁבִיעִית וְתָלוּ בְּצַוָּארָהּ, וְהָיוּ מַכְרִיזִין לְפָנֶיהָ וְאוֹמְרִין: עַל עִסְקֵי שְׁבִיעִית הִיא לוֹקָה. מְפַרְסְמִין אֶת הַחֲנֵפִין מִפְּנֵי חִילּוּל הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו״. תְּשׁוּבַת הַמּוּחְלָטִין מְעַכֶּבֶת הַפּוּרְעָנוּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר דִּין שֶׁל פּוּרְעָנוּת. שַׁלְוַת רְשָׁעִים סוֹפָהּ תַּקָּלָה, וְהָרְשׁוּת מְקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ, עָרוֹם נִכְנָס לָהּ וְעָרוֹם יֵצֵא מִמֶּנָּה, וּלְוַאי שֶׁתְּהֵא יְצִיאָה כְּבִיאָה. רַב כִּי הֲוָה נָפֵיק לְמֵידַן דִּינָא אָמַר הָכִי: בִּצְבוּ נַפְשֵׁיהּ לִקְטָלָא נָפֵיק, וּצְבוּ בֵּיתֵיהּ לֵית הוּא עָבֵיד, וְרֵיקָן לְבֵיתֵיהּ אָזֵיל, וּלְוַאי שֶׁתְּהֵא בִּיאָה כִּיצִיאָה. רָבָא כִּי הֲוָה נָפֵיק לְדִינָא אָמַר הָכִי: בִּצְבוּ נַפְשֵׁיהּ לִקְטָלָא נָפֵיק, וּצְבוּ בֵּיתֵיהּ לֵית הוּא עָבֵיד, וְרֵיקָן לְבֵיתֵיהּ אָזֵיל, וּלְוַאי שֶׁתְּהֵא בִּיאָה כִּיצִיאָה. וְכִי הָוֵי חָזֵי אַמְבּוּהָא אַבָּתְרֵיהּ, אָמַר: ״אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ. כְּגֶלֲלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד רוֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ״. רַב זוּטְרָא, כִּי הֲווֹ מְכַתְּפִי לֵיהּ בְּשַׁבְּתָא דְרִיגְלָא, הֲוָה אָמַר: ״כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם נֵזֶר לְדוֹר וָדוֹר״. ״שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב״ — לֹא טוֹב לָהֶם לָרְשָׁעִים שֶׁנּוֹשְׂאִין לָהֶם פָּנִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. לֹא טוֹב לוֹ לְאַחְאָב שֶׁנָּשְׂאוּ לוֹ פָּנִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעַן כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי לֹא אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו״. ״לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט״ — טוֹב לָהֶם לַצַּדִּיקִים שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין לָהֶם פָּנִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. טוֹב לוֹ לְמֹשֶׁה שֶׁלֹּא נָשְׂאוּ לוֹ פָּנִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי״, הָא אִילּוּ הֶאֱמַנְתֶּם בִּי — עֲדַיִין לֹא הִגִּיעַ זְמַנָּם לִיפָּטֵר מִן הָעוֹלָם. אַשְׁרֵיהֶם לַצַּדִּיקִים, לֹא דַּיָּין שֶׁהֵן זוֹכִין, אֶלָּא שֶׁמְּזַכִּין לִבְנֵיהֶם וְלִבְנֵי בְנֵיהֶם עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת. שֶׁכַּמָּה בָּנִים הָיוּ לוֹ לְאַהֲרֹן שֶׁרְאוּיִין לִישָּׂרֵף כְּנָדָב וַאֲבִיהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַנּוֹתָרִים״, אֶלָּא שֶׁעָמַד לָהֶם זְכוּת אֲבִיהֶם. אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים, לֹא דַּיָּין שֶׁמְּחַיְּיבִין עַצְמָן, אֶלָּא שֶׁמְּחַיְּיבִין לִבְנֵיהֶם וְלִבְנֵי בְנֵיהֶם עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת. הַרְבֵּה בָּנִים הָיוּ לוֹ לִכְנַעַן שֶׁרְאוּיִין לִיסָּמֵךְ כְּטָבִי עַבְדּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֶלָּא שֶׁחוֹבַת אֲבִיהֶם גָּרְמָה לָהֶן. כׇּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים — אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ, וְכׇל הַמַּחְטִיא אֶת הָרַבִּים — כִּמְעַט אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. כׇּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים — אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ, מַאי טַעְמָא? כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בְּגֵיהִנָּם וְתַלְמִידָיו בְּגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא תַעֲזוֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת״. וְכׇל הַמַּחְטִיא אֶת הָרַבִּים — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בְּגַן עֵדֶן וְתַלְמִידָיו בְּגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָדָם עָשׁוּק בְּדַם נָפֶשׁ עַד בּוֹר יָנוּס אַל יִתְמְכוּ בוֹ״. הָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב אֶחֱטָא וְאָשׁוּב. לְמָה לִי לְמֵימַר ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״ תְּרֵי זִימְנֵי? כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ — הוּתְּרָה לוֹ. הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַל כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי, אַגַּב שָׁאנֵי. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם וְכוּ׳. רָמֵי לֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר חָבוּ לְרַבִּי אֲבָהוּ: עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר? וְהָא כְּתִיב: ״אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים״! מַאן אֱלֹהִים — דַּיָּינָא. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: ״וְאִם לַה׳ יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ״! הָכִי קָאָמַר: ״אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים״ — יִמְחוֹל לוֹ. ״וְאִם לַה׳ יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל בַּעֲדוֹ״ — תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַמַּקְנִיט אֶת חֲבֵירוֹ, אֲפִילּוּ בִּדְבָרִים — צָרִיךְ לְפַיְּיסוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ״. אִם מָמוֹן יֵשׁ בְּיָדְךָ — הַתֵּר לוֹ פִּסַּת יָד, וְאִם לָאו — הַרְבֵּה עָלָיו רֵיעִים. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: וְצָרִיךְ לְפַיְּיסוֹ בְּשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָשׁוֹר עַל אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִי״. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כׇּל הַמְבַקֵּשׁ מָטוּ מֵחֲבֵירוֹ, אַל יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ פְּעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָנָּא שָׂא נָא וְעַתָּה שָׂא נָא״. וְאִם מֵת — מֵבִיא עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וּמַעֲמִידָן עַל קִבְרוֹ, וְאוֹמֵר: חָטָאתִי לַה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלִפְלוֹנִי שֶׁחָבַלְתִּי בּוֹ. רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה לֵיהּ מִילְּתָא לְרַבִּי אַבָּא בַּהֲדֵיהּ, אֲזַל אִיתִּיב אַדַּשָּׁא דְּרַבִּי אַבָּא בַּהֲדֵי דְּשָׁדְיָא אַמְּתֵיהּ מַיָּא, מְטָא זַרְזִיפֵי דְמַיָּא אַרֵישָׁא. אָמַר: עֲשָׂאוּנִי כְּאַשְׁפָּה. קְרָא אַנַּפְשֵׁיהּ: ״מֵאַשְׁפּוֹת יָרִים אֶבְיוֹן״. שְׁמַע רַבִּי אַבָּא וּנְפֵיק לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא צְרִיכְנָא לְמִיפַּק אַדַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ״. רַבִּי זֵירָא כִּי הֲוָה לֵיהּ מִילְּתָא בַּהֲדֵי אִינִישׁ, הֲוָה חָלֵיף וְתָנֵי לְקַמֵּיהּ וּמַמְצֵי לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּנֵיתֵי וְנִיפּוֹק לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ. רַב הֲוָה לֵיהּ מִילְּתָא בַּהֲדֵי הָהוּא טַבָּחָא, לָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ. בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי אֲמַר אִיהוּ: אֵיזִיל אֲנָא לְפַיּוֹסֵי לֵיהּ. פְּגַע בֵּיהּ רַב הוּנָא, אֲמַר לֵיהּ: לְהֵיכָא קָא אָזֵיל מָר, אֲמַר לֵיהּ: לְפַיּוֹסֵי לִפְלָנְיָא. אָמַר: אָזֵיל אַבָּא לְמִיקְטַל נַפְשָׁא. אֲזַל וְקָם עִילָּוֵיהּ. הֲוָה יָתֵיב וְקָא פָלֵי רֵישָׁא, דַּלִּי עֵינֵיהּ וְחַזְיֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אַבָּא אַתְּ? זִיל, לֵית לִי מִילְּתָא בַּהֲדָךְ. בַּהֲדֵי דְּקָא פָלֵי רֵישָׁא, אִישְׁתְּמִיט גַּרְמָא וּמַחְיֵיהּ בְּקוֹעֵיהּ וְקַטְלֵיהּ. רַב הֲוָה פָּסֵיק סִידְרָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי. עֲיַיל אֲתָא רַבִּי חִיָּיא — הֲדַר לְרֵישָׁא. עֲיַיל בַּר קַפָּרָא — הֲדַר לְרֵישָׁא. אֲתָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי — הֲדַר לְרֵישָׁא. אֲתָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא, אָמַר: כּוּלֵּי הַאי נֶהְדַּר וְנֵיזִיל? לָא הֲדַר. אִיקְּפִיד רַבִּי חֲנִינָא, אֲזַל רַב לְגַבֵּיהּ תְּלֵיסַר מַעֲלֵי יוֹמֵי דְּכִפּוּרֵי וְלָא אִיפַּיַּיס. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כׇּל הַמְבַקֵּשׁ מָטוּ מֵחֲבֵירוֹ אַל יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ פְּעָמִים! רַב שָׁאנֵי. וְרַבִּי חֲנִינָא, הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רָבָא: כׇּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו — מַעֲבִירִין לוֹ עַל כׇּל פְּשָׁעָיו! אֶלָּא: רַבִּי חֲנִינָא חֶלְמָא חָזֵי לֵיהּ לְרַב דְּזַקְפוּהוּ בְּדִיקְלָא, וּגְמִירִי דְּכֹל דְּזַקְפוּהוּ בְּדִיקְלָא — רֵישָׁא הָוֵי. אָמַר: שְׁמַע מִינַּהּ בָּעֵי לְמֶעְבַּד רְשׁוּתָא וְלָא אִיפַּיַּיס, כִּי הֵיכִי דְּלֵיזִיל וְלִגְמַר אוֹרָיְיתָא בְּבָבֶל. תָּנוּ רַבָּנַן: מִצְוַת וִידּוּי עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁכָה. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: יִתְוַדֶּה קוֹדֶם שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה, שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ בִּסְעוּדָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה קוֹדֶם שֶׁאָכַל וְשָׁתָה — מִתְוַדֶּה לְאַחַר שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה, שֶׁמָּא אֵירַע דְּבַר קַלְקָלָה בַּסְּעוּדָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה עַרְבִית — יִתְוַדֶּה שַׁחֲרִית. שַׁחֲרִית — יִתְוַדֶּה בְּמוּסָף, בְּמוּסָף — יִתְוַדֶּה בְּמִנְחָה, בְּמִנְחָה — יִתְוַדֶּה בִּנְעִילָה. וְהֵיכָן אוֹמְרוֹ? יָחִיד אַחַר תְּפִלָּתוֹ, וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמְרוֹ בָּאֶמְצַע. מַאי אָמַר? אָמַר רַב: ״אַתָּה יוֹדֵעַ רָזֵי עוֹלָם״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״מִמַּעֲמַקֵּי הַלֵּב״. וְלֵוִי אָמַר: ״וּבְתוֹרָתְךָ כָּתוּב לֵאמֹר״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים״. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר: ״כִּי עֲוֹנוֹתֵינוּ רַבּוּ מִלִּמְנוֹת וְחַטֹּאתֵינוּ עָצְמוּ מִסַּפֵּר״. רַב הַמְנוּנָא אָמַר: ״אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְּדַאי. עַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי, כְּאִילּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי, קַל וָחוֹמֶר בְּמִיתָתִי. הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִימָּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא, וּמַה שֶׁחָטָאתִי — מְרוֹק בְּרַחֲמֶיךָ, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין״. וְהַיְינוּ וִידּוּיָא דְרָבָא כּוּלַּהּ שַׁתָּא, וּדְרַב הַמְנוּנָא זוּטָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי. אָמַר מָר זוּטְרָא: לָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּלָא אָמַר: ״אֲבָל אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ״, אֲבָל אָמַר: ״אֲבָל אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ״ — תּוּ לָא צְרִיךְ. דְּאָמַר בַּר הַמְדּוּדֵי: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, וַהֲוָה יָתֵיב, וְכִי מְטָא שְׁלִיחָא דְצִבּוּרָא וְאָמַר: ״אֲבָל אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ״, קָם מֵיקָם, אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ עִיקַּר וִידּוּי הַאי הוּא. תְּנַן הָתָם: בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן אַרְבָּעָה פְּעָמִים בַּיּוֹם: בְּשַׁחֲרִית, בְּמוּסָף, בְּמִנְחָה, וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים. וְאֵלּוּ הֵן שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים: בְּתַעֲנִיּוֹת, וּבְמַעֲמָדוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים. מַאי נְעִילַת שְׁעָרִים? רַב אָמַר: צְלוֹתָא יַתִּירְתָּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״מָה אָנוּ מֶה חַיֵּינוּ״. מֵיתִיבִי: אוֹר יוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, בְּשַׁחֲרִית מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, בְּמוּסָף מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, בְּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, בִּנְעִילָה מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה! תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: יוֹם הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁיכָה מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, וְחוֹתֵם בְּוִידּוּי — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע, וְאִם רָצָה לַחְתּוֹם בְּוִידּוּי — חוֹתֵם. תְּיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל תְּיוּבְתָּא. עוּלָּא בַּר רַב נְחֵית קַמֵּיהּ דְּרָבָא. פְּתַח בְּ״אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ״ וְסַיֵּים בְּ״מָה אָנוּ מֶה חַיֵּינוּ״, וְשַׁבְּחֵיהּ. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן אָמַר: וְיָחִיד אוֹמְרָהּ אַחַר תְּפִלָּתוֹ. אָמַר רַב: תְּפִלַּת נְעִילָה פּוֹטֶרֶת אֶת שֶׁל עַרְבִית. רַב לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר: צְלוֹתָא יַתִּירָה הִיא, וְכֵיוָן דְּצַלִּי לֵיהּ — תּוּ לָא צְרִיךְ. וּמִי אָמַר רַב הָכִי? וְהָאָמַר רַב: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת! לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר חוֹבָה קָאָמַר. מֵיתִיבִי: אוֹר יוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, שַׁחֲרִית שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, מוּסָף שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, בִּנְעִילָה מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה, עַרְבִית מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל מִשּׁוּם אֲבוֹתָיו: מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שְׁלֵימוֹת, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת! תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: כׇּל חַיָּיבֵי טְבִילוֹת — טוֹבְלִין כְּדַרְכָּן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. נִדָּה וְיוֹלֶדֶת — טוֹבְלוֹת כְּדַרְכָּן בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים. בַּעַל קֶרִי — טוֹבֵל וְהוֹלֵךְ עַד הַמִּנְחָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. וּרְמִינְהוּ: הַזָּב וְהַזָּבָה הַמְצוֹרָע וְהַמְצוֹרַעַת וּבוֹעֵל נִדָּה וּטְמֵא מֵת — טוֹבְלִין כְּדַרְכָּן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, נִדָּה וְיוֹלֶדֶת — טוֹבְלוֹת כְּדַרְכָּן בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים. בַּעַל קֶרִי — טוֹבֵל וְהוֹלֵךְ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה אֵין יָכוֹל לִטְבּוֹל. לָא קַשְׁיָא: הָא דְּצַלִּי תְּפִלַּת נְעִילָה, הָא דְּלָא צַלִּי. אִי דְּצַלִּי, מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? קָא סָבְרִי רַבָּנַן: טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה. מִכְּלָל דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר לָאו מִצְוָה. וְהָתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה שֵׁם כָּתוּב עַל בְּשָׂרוֹ — הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחַץ וְלֹא יָסוּךְ וְלֹא יַעֲמוֹד בִּמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת. נִזְדַּמְּנָה לוֹ טְבִילַת מִצְוָה — כּוֹרֵךְ עָלָיו גֶּמִי וְיוֹרֵד וְטוֹבֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יוֹרֵד וְטוֹבֵל כְּדַרְכּוֹ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְשַׁפְשֵׁף. וְקַיְימָא לַן דְּבִטְבִילָה בִּזְמַנָּהּ, מִצְוָה פְּלִיגִי. הָהִיא רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: דַּיָּהּ לִטְבִילָה שֶׁתְּהֵא בָּאַחֲרוֹנָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה קֶרִי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים — יוֹרֵד וְטוֹבֵל, וְלָעֶרֶב יְשַׁפְשֵׁף. לְעֶרֶב? מַאי דַּהֲוָה הֲוָה? אֶלָּא אֵימָא: מִבָּעֶרֶב יְשַׁפְשֵׁף. קָא סָבַר מִצְוָה לְשַׁפְשֵׁף. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: הָרוֹאֶה קֶרִי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים — עֲוֹנוֹתָיו מְחוּלִין לוֹ. וְהָתַנְיָא: עֲוֹנוֹתָיו סְדוּרִין! מַאי סְדוּרִין — סְדוּרִין לִימָּחֵל. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הָרוֹאֶה קֶרִי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים — יִדְאַג כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ, וְאִם עָלְתָה לוֹ שָׁנָה — מוּבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תֵּדַע, שֶׁכׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ רָעֵב וְהוּא שָׂבֵעַ. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: מַפֵּישׁ חַיֵּי סָגֵי וּמַסְגֵּי. הֲדַרַן עֲלָךְ יוֹם הַכִּפּוּרִים וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת יוֹמָא

68 חגיגה פתח ↗

לְבִתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ, דְּלָא כְּתִיבָא. דְּאָמַר רָבָא, אֲמַר לִי רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: אָתְיָא ״הֵנָּה״ ״הֵנָּה״. אָתְיָא ״זִימָּה״ ״זִימָּה״. הֵן הֵן גּוּפֵי תוֹרָה. הָנֵי — אִין, הָנָךְ לָא? אֶלָּא אֵימָא: הֵן וְהֵן גּוּפֵי תוֹרָה. הֲדַרַן עֲלָךְ הַכֹּל חַיָּיבִין אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם, וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. כׇּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָתוּי לוֹ כְּאִילּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם: מָה לְמַעְלָה, מָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים, וּמָה לְאָחוֹר. וְכׇל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָתוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. גְּמָ׳ אָמְרַתְּ בְּרֵישָׁא: וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, וַהֲדַר אָמְרַתְּ: אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ! הָכִי קָאָמַר: אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת לִשְׁלֹשָׁה, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית לִשְׁנַיִם, וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה לַיָּחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״אִישׁ אִישׁ אֶל כׇּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ״. ״אִישׁ אִישׁ״ — תְּרֵי, ״שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ״ — חַד, וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה״. אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו״, ״אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמּוֹלֶךְ״, הָכִי נָמֵי? אֶלָּא הָנְהוּ — מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִם, שֶׁמּוּזְהָרִין עַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם וְעַל עֲבוֹדָה זָרָה כְּיִשְׂרָאֵל. הַאי נָמֵי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִם שֶׁמּוּזְהָרִין עַל הָעֲרָיוֹת כְּיִשְׂרָאֵל. אֶלָּא, מִדִּכְתִיב: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי״, ״וּשְׁמַרְתֶּם״ — תְּרֵי, ״מִשְׁמַרְתִּי״ — חַד, וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבוֹת״. אֶלָּא מֵעַתָּה דִּכְתִיב: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת״, ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת״, ״וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ״, הָכִי נָמֵי? אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: מַאי אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה — אֵין דּוֹרְשִׁין בְּסִתְרֵי עֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. מַאי טַעְמָא — סְבָרָא הוּא. בֵּי תְרֵי כִּי יָתְבִי קַמֵּי רַבַּיְיהוּ, חַד שָׁקֵיל וְטָרֵי בַּהֲדֵי רַבֵּיהּ, וְאִידַּךְ מַצְלֵי אוּדְנֵיהּ לִגְמָרָא. תְּלָתָא, חַד שָׁקֵיל וְטָרֵי בַּהֲדֵי רַבֵּיהּ, וְהָנָךְ תְּרֵי שָׁקְלוּ וְטָרוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְלָא יָדְעִי מַאי קָאָמַר רַבַּיְיהוּ, וְאָתוּ לְמִישְׁרֵי אִיסּוּרָא בָּעֲרָיוֹת. אִי הָכִי, כׇּל הַתּוֹרָה נָמֵי! עֲרָיוֹת שָׁאנֵי, דְּאָמַר מָר: גָּזֵל וַעֲרָיוֹת — נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מְחַמְּדָתָן וּמִתְאַוָּה לָהֶם. אִי הָכִי, גָּזֵל נָמֵי? עֲרָיוֹת, בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו נְפִישׁ יִצְרֵיהּ. גָּזֵל, בְּפָנָיו — נְפִישׁ יִצְרֵיהּ, שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — לָא נְפִישׁ יִצְרֵיהּ. ״וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים״ — יָחִיד שׁוֹאֵל, וְאֵין שְׁנַיִם שׁוֹאֲלִין. יָכוֹל יִשְׁאַל אָדָם קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ״. יָכוֹל לֹא יִשְׁאַל אָדָם מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְיָמִים רִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ״. יָכוֹל יִשְׁאַל אָדָם מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם״, מִלְּמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם — אַתָּה שׁוֹאֵל, וְאֵין אַתָּה שׁוֹאֵל מָה לְמַעְלָה מָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים מָה לְאָחוֹר.

70 רש"י על במדבר פתח ↗

אשר ילדה אתה ללוי במצרים. לֵדָתָהּ בְּמִצְרַיִם וְאֵין הוֹרָתָהּ בְּמִצְרַיִם, כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַחוֹמָה יְלָדַתָּה, וְהִיא הִשְׁלִימָה מִנְיַן שִׁבְעִים, שֶׁהֲרֵי בִפְרָטָן אֵי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא שִׁשִּׁים וָתֵשַׁע:

« פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם י׳ פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם י״ב »