פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים ד׳:ג׳

1 228 בא לבאר קישור משנה זו לקודמתה, ששניהם נאמרו על ידי בן עזאי. והנה למעלה ביאר כמה פעמים שסמיכות המאמרים היא לפי סדר הדורות, ולכך נשנו זה אחר זה מאמרים שאינם קשורים בעצם מחמת שנאמרו על ידי תנאים שחיו בזמן אחד ראה למעלה הערות 167, 168. ואם זו סבה מספקת לסמיכות מאמרים שונים משני תנאים, כל שכן שזו סבה מספקת לסמיכות מאמרים שונים מתנא אחד. ואם כן מדוע ראה צורך לבאר סמיכות המאמרים שנאמרו על ידי תנא אחד. וכן למעלה פ"ג תחילת מ"י, ושם תחילת מי"ד עמד על סמיכות המאמרים שנאמרו על ידי תנא אחד. ונראה לומר דאדרבה, סברת סמיכות הזמנים כחה יפה דוקא בשני תנאים, ולא בתנא אחד, כי חשיבות סמיכות הזמנים היא משום שמוסר אבות הדורות צריך להאמר דוקא על פי סדר הדורות, וכמו שכתב למעלה תחילת משנה ב, עיי"ש. וכל זה שייך בשני תנאים, אך בתנא אחד, הואיל וכבר הוזכרו דבריו, אין צורך להזכיר עם כך שאר דברים שאמר אם אינם קשורים בעצם, כי כבר יצאנו ידי חובת סדר הדורות במאמרו הראשון, ומדוע הוצרכנו להביא מאמר נוסף. וא"כ השאלה אינה מדוע בן עזאי הובא אחר בן עזאי, אלא מדוע בן עזאי הובא פעמיים. ובעל כרחך שיש כאן סמיכות בעצם, וכמו שמבאר והולך הובא למעלה פ"ג הערה 1376.

2 229 פירוש - כל מצוה היא מיוחדת ושונה מרעותה, באופן שאין שתי מצות זהות.

3 230 כפי שביאר למעלה במשנה ב לאחר ציון 190: "'מצוה גוררת מצוה', כלומר שעשיית המצוה האחת היא התחלה לאחרת גם כן, מאחר שכל המצות הם דבר אחד, ולפיכך מצוה אחת גוררת מצוה אחרת. כי כל דבר שהוא אחד אינו נחלק כלל. וכאשר הוא עושה מצוה שהוא חצי דבר, המצוה הזאת גוררת האחרת, עד שיעשה כל המצות שהם דבר אחד... שכל התורה היא דבר אחת... ולפיכך מצוה גוררת מצוה".

4 231 דוגמה לדבר; אמרו חכמים זוה"ק ח"ג ז: "זווגא דדכר ונוקבא אקרי 'אחד'... מאי טעמא, בגין דדכר בלא נוקבא 'פלג גופא' אקרי, ופלג לאו הוא חד, וכד מתחברן כחדא תרי פלגי, אתעבידו חד גופא, וכדין אקרי 'אחד'". וכן ביאר בח"א לב"ב עד: ג, קו. שהזיווג הוא השלמת האדם, וכלשונו: "אמנם מה שאמר שם 'כל מה שברא הקב"ה בעולמו, זכר ונקבה בראו', באור זה... כי מה שחסר בזה - גילה בזה. כי יש בזכר מה שאין בנקבה, ויש בנקבה מה שאין בזכר, ולפיכך אמר הכתוב בראשית ב, יח 'אעשה לו עזר כנגדו'... ונמצא כי לפי זה כי החבור הזכר עם הנקבה יש בו שלימות יותר בכלל שלהם... כי האחד אינו שלם, וכאשר הם שנים אז הבריאה שלימה בלי חסרון" הובא למעלה בביאור משנת "כל ישראל" הערה 177, ולהלן הערות 767, 1054. הרי שדוקא משום ש"יש בזכר מה שאין בנקבה, ויש בנקבה מה שאין בזכר" אז כל אחד בפני עצמו הוא פלג גופא, וחסר השלמה. אך אם שניהם היו זהים, לא היה נחשב האחד "פלג גופא". ונראה ביאורו, ששם "חצי דבר" יש לראשון אם החסרון שיש לו בפני עצמו יהיה נשלם כשיתחבר לשני. אך כאשר השני זהה לראשון, בעל כרחך שאין השני משלים את חסרון הראשון כי גם לשני יש אותו חסרון, אם כן אין הראשון נחשב "חצי דבר" ביחס לשני, כי אין השני משלים את חסרון הראשון. ולמעלה פ"ג מי"ז לפני ציון 2015 כתב: "כי כאשר חסר הדבר המשלים, בטל הדבר אשר הוא צריך אל ההשלמה".

5 232 מה שנקט ש"כל מצוה יש לה מקום בפני עצמה", אולי רומז ליסוד שהמצות מכוונות כנגד האברים, וחיות האבר תלויה במצוה המקבילה לאבר, וכפי שכתב הגר"א משלי יג, יג: "בז לדבר יחבל לו - כי יש רמ"ח אברים באדם, וכנגדם רמ"ח מצות עשה, וכן כל דבר יש לו כח חיוני מן המצות. ולכן הבז לשום דבר מצוה הוא חובל את עצמו, כי הוא נעשה חסר, שחסר מכח החיוני שבאותה מצוה. וירא מצוה הוא ישלם - אבל הירא מלעזוב שום מצוה, ורואה לקיים כל דבר, יהיה שלם בכל אבריו". ובספר חומת הדת פי"ח למרן החפץ חיים הביא את דברי הגר"א האלו, וכתב: "כגון אם ביטל מצות תפילין בימיו ולא עשה תשובה, כשיקום לתחיה תחסר לו אותה היד שמניח עליה התפילין, וכן כהאי גוונא יקרה בשאר אברים, הגם דבעת מיתתו היו לו כל האברים, אבל הלא נעשו אפר וצריך להחיותם, ובמה, בקיום מצות התורה, וכדכתיב ויקרא יח, ה 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם', ממש על ידי עשייתם, וכיון שלא עשה אותן במה יחיו". ובהקדמה לשמירת הלשון כתב: "ידוע הוא דכל אדם יש לו רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים, ועליהם מלבשים הרמ"ח איברים ושס"ה גידים גשמיים, כמו שנאמר איוב י, יא, 'עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשככני', הרי שהזכיר הכתוב עור ובשר וגידים ועצמות... וכנגד זה נתן לנו הקב"ה רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה... וכשאדם מקים בעולם הזה איזה מצוה באיזה איבר, שורה לעתיד לבוא אור ה' על אותו איבר, ואותו אור הוא המחיה את האיבר ההוא, וכן כל מצוה ומצוה. נמצא דכשהאדם מקים הרמ"ח עשין, אז הוא האדם השלם המקדש לה' בכל איבריו, וזהו מה שנאמר בפרשת ציצית במדבר טו, מ 'ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלקיכם'. אבל אם חס ושלום תחסר לו מצוה אחת מרמ"ח עשין, שהשליכה אחר גוו, ולא עשה תשובה על זה, יחסר לו לעתיד לבוא בנפשו האיבר המכנה נגד המצוה ההיא... ומזה יוכל להתבונן כל אדם, איך שצריך להיות זהיר בכל התרי"ג מצות בכל כחו בימי חייו, כי הם הם הממשיכין חיותו לנצח באיברי וגידי נפשו. וזהו שכתוב בפרשת אחרי ויקרא יח, ה 'ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וגו", ולא כתיב 'וחי עבורם', להורות לנו שאור המצוה גופא היא חיותו לעתיד לבוא". ולכך "כל מצוה יש לה מקום בפני עצמה", שהיא מחיה אבר המיוחד לה.

6 233 כי אין שום מצוה שהיא נכללת בחברתה, אלא יש לכל מצוה את היחידיות שלה, ואי אפשר בלתה.

7 234 שיש לכל מצוה את מקומה המיוחד.

8 235 וזה מה שנאמר בסוף המשנה "שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום", וכמו שיבאר בהמשך.

9 236 פירוש - אין לאדם לחשוב בלבו שהאדם השני הוא מיותר בעולם, שאין לו שום תפקיד בסדר העולם, ואינו מצטרף למציאות העולם. ובכת"י כתב כאן: "אל תהי בז לכל דבר. סמך מאמר זה לשלפניו, מפני שבא לומר כי זה שברא השם יתברך בעולם, אל תאמר כי אדם זה אינו נחשב לכלום, כי אינו נחשב דבר מיוחד בעולם, ואין לו חלק בעולם כלל". דוגמה הפוכה לזה; אמרו חכמים נדרים מא. "כיון שהגיע קיצו של אדם, הכל מושלין בו". ובח"א שם ב, כ. כתב: "כי אין לך אדם שאין לו מקום בפני עצמו, ואין דבר נכנס לתוך מקום חבירו לדחות אותו. וכיון שהגיעו קצו, שוב אין לו מקום בעולם הזה, וכיון שאין לו מקום בעולם הזה, נכנס כל אחד ברשותו ומושל עליו. שכבר נסתלק מעליו מה שאין אחד נוגע במוכן לחברו יומא לח:, ודבר זה פשוט וברור" הובא למעלה פ"ג הערה 537. הרי שכל אדם הוא בעל מקום בעולם, חוץ מאדם שהגיע לקיצו, שהוא נעדר ממציאות העולם "הגיע קיצו", ולכך הוא בהעדר מקום בעולם.

10 237 כמו שאמרו שמו"ר י, א "אפילו דברים שאתה רואה אותן כאילו הם מיותרין בעולם, כגון זבובים ופרעושים ויתושין, הן היו בכלל ברייתו של עולם, שנאמר בראשית א, לא 'וירא אלקים את כל אשר עשה'... אפילו דברים שאתה רואה אותן כאילו הן מיותרין בעולם, כגון נחשים ועקרבים, הן היו בכלל ברייתו של עולם". ואמרו חכמים שבת עז: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה", וראה שם בח"א א, מא: הובא למעלה פ"ג הערה 591. וראה להלן הערה 256. דוגמה הפוכה לזה; למעלה פ"ג מ"ג לפני ציון 537 כתב: "כל דבר בעולם אשר ברא השם יתברך יש לו מקום אשר הוא נברא עליו, שהוא מדריגתו ומקומו, וכמו שאמרו 'אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום' ראה להלן הערה 248... אבל לדבר זה קרבנות ע"ז אין מקום לו, שכל כך הוא זר... בעבור שהוא נכרי וזר, ואינו בסדר העולם, אין לו מקום בעולם כלל". וכן רש"י שמות כב, ל כתב: "ללמדך שכלב נכבד ממנו" מהנכרי עובד ע"ז. ובגו"א שם אות לד כתב: "מה שהכלב הוא יותר טוב מן עובד עבודה זרה, כי הכלב נברא שאי אפשר להיות טוב במינו, והוא שלימות הבריאה בזה המין. ולא כן עובד עבודה זרה, שהרי הוא אדם, ובמה שהוא אדם אינו שלימות הבריאה, רק העובדים השם, והם עמו. כי המינים שהם נמצאים בעולם הם צורת העולם, ואין אחד מהם שאין צורת העולם. אבל העובד עבודה זרה אינו צורת העולם, שהרי הישראל הוא צורת האדם, שהם נקראים 'אדם' יבמות סא., והוא צורתו של עולם, ולמה צריך עובד עבודה זרה, ואינו מצורת העולם" הובא למעלה פ"ג הערה 543. ויש בזה הטעמה מיוחדת; אמרו חכמים מגילה כה: "כל ליצנותא אסירא, בר מליצנותא דעבודת כוכבים דשרי". והקשה על זה הפחד יצחק פורים ענין א, וז"ל: "הלא ברור הוא דהיתר זה של ליצנות נאמר הוא בכל פרטיו של צד הרע... ואם כן למה נקטו חכמים הדוגמה להיתר זה דוקא חטא של עבודה זרה". אך לפי המתבאר כאן ניחא, שאכן מכל דבר שאינו מציאות ניתן להתלוצץ ממנו, שענין הליצנות הוא שאינו ממציאות העולם כמבואר למעלה פ"ג הערה 310. ובודאי שזה שרי בכל פרטיו של צד הרע, אך מ"מ נקטו חכמים בע"ז דוקא, כי בע"ז נתגלה בבירור העדר המציאות שבה, שהרי אף אין לה מקום. וראה למעלה בביאור משנת "כל ישראל" סוף הערה 126.

11 238 פירוש - מזל בפני עצמו, וכמו שיבאר.

12 239 נדרים לט: "בן גילו נוטל אחד מששים בחליו", וכתב הר"ן שם "בבן גילו - שנולד המבקר במזלו של חולה". וביבמות קכ. אמרו "כולי עלמא סימנין דאורייתא, הכא בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי, מר סבר שומא מצויה בבן גילו, ומר סבר אינה מצויה בבן גילו", ופירש רש"י שם "בן גילו - שנולד בפרק אחד ובמזל אחד". וכן רש"י מגילה יא. כתב "בן גילו - בן מזלו, שניהן דעת אחת היה להן". ובב"מ כז: כתב רש"י "בבן גילו - הנולד בשעתו, שנולדו במזל אחד".

13 240 לשונו בנתיב הצדק פ"ג ב, קמב:: "כי השם יתברך ברא את האדם, וחילק פרנסה לכל אחד ואחד, ולא ברא השם יתברך שיהיו שנים מתפרנסים מדבר אחד, רק שיהיה לכל אחד פרנסה מיוחדת. ואפילו שתי שערות אינם מתפרנסים ממקום אחד, כדאיתא בפ"ק דבבא בתרא טז., אמר הקב"ה לאיוב הרבה נימין בראתי, וכל אחד בראתי לו גומא בפני עצמה שלא יינקו שתים מגומא אחת... ואם השי"ת נותן לכל שיער ושיער יניקה בפני עצמה, כ"ש וק"ו שהשם יתברך נותן לכל אדם יניקה בפני עצמו. וכדאמרינן במסכת יומא לח:... אין אדם נוגע במוכן לחבירו... פירוש ענין זה, כי השם יתברך סידר לכל אחד ואחד את שהוא ראוי לו, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו אשר סידר אליו השם יתברך. ואם הוא נוגע במוכן לחבירו הרי נחשב זה כמו גזילה" הובא למעלה פ"א הערה 1516. וכן כתב בדרשת שבת הגדול רט:. ולשון הגמרא יומא לח: הוא "אין אדם נוגע במוכן לחבירו... אפילו כמלא נימא", ולפי דבריו כאן מאוד מחוור ההדגשה "כמלא נימא", שהרי הדבר נלמד מנימי האדם. ואע"פ שבח"א לב"ב יב. ג, סז. כתב: "מקשה דלמא הם בני חדא מזלא, כלומר אף על גב שבני אדם הם מחולקים, ואין זה רק כמו זה, מכל מקום אי אפשר שלא ישתתפו יחד, ולפעמים יש להם מזל אחד", צריך לומר שהכוונה שהם קרובים במזל. ומה שהשווה יניקה למזל, כי כל ענינו של מזל הוא השפעה, וכמו שכתב בנתיב יראת השם פ"ג ב, כט:, וז"ל: "מלת 'מזל' שהוא מלשון שפע בלבד מן המשפיע... כי המשפיע משפיע מצד עצמו לכל מי שהוא מוכן לקבל השפע הזה מן המזל שעל ידו ההשפעה". ובנתיב הצדק פ"ג ב, קמה. כתב: "מה שנתן השם יתברך והשפיע אל עולמו, דהיינו מזלו שהוא בו, ומן מזלו הוא מקבל מה שהשפיע השם יתברך אל מזלו, והוא מקבל ממנו". ובגו"א במדבר פכ"א אות לג שנב. כתב: "היה עוג דבק במזל מן מזלות הרקיע, שהוא כח גופני גשמי, ומשם מקבל כחו".

14 241 פירוש - המזל הוא ההשפעה שיש עולם, שהעולם ניזון מהשפעת העליונים לתחתונים, והשפעה זו תלויה במערכת הזמן, וזו נקבעת על פי המזל. ולמעלה פ"א מי"ח תכג: כתב: "העולם התחתון שהוא עולם ההויה, ואין הויה מעצמו, רק שמקבל הויה מן הפועלים. וידוע כי יש פועלים בעולם התחתון, וזהו כמו שכתוב בראשית א, טז 'את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וגומר'. והפועלים האלו גוזרים משפטים על התחתונים, וקראו אותם 'משפטי המזלות', והוא דין גמור מה שגוזרים העליונים על התחתונים". וכמו שנאמר דניאל ד, יד "בגזירת עירין פתגמא". ואמרו חולין ז: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אא"כ מכריזין עליו מלמעלה". ובב"ר י, ו כתב: "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל". ובבאר הגולה באר השני קנ: כתב: "רז"ל מפרשים לשון 'כשפים' 'שמכחישין פמליא של מעלה' סנהדרין סז:. פירוש, מה שנגזר מצבא העליונים על הארץ הם משנים ומבטלים. כי העולם הזה נוהג על ידי העליונים, והכשפים מבטלים אשר נגזר מצבא עליונים". ובגבורות ה' פס"ו שו. כתב: "כי במה שנקראים עליונים הם פועלים בתחתונים... והם כמו עלה נחשבים... אבל התחתונים במה שהם תחתונים הם עלולים בעצמם" הובא למעלה פ"א הערה 1588. ובח"א לע"ז יז. ד, מא: כתב: "כי הכל נתון תחת המזל". וראה להלן הערה 250.

15 242 פירוש - הואיל והעולם מנוהל ומסודר על ידי המזל, נמצא שכל אדם שיש לו מזל בפני עצמו הוא מצטרף ומשתייך למציאות העולם. דוגמה לדבר; למעלה פ"א מי"ח תלד: כתב: "בכל מעשה בראשית בראשית פרק א נאמר 'אלקים', מפני שברא הקב"ה העולם במדת הדין. וזה אמרם שבת י. כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי השם יתברך ברא העולם בדין, שהרי בכל מקום במעשה בראשית נאמר 'אלקים', והיושב בדין משתתף ומתחבר למדה זאת שברא הקב"ה את העולם, ובזה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", ושם הערה 1642. הרי שהמצטרף לסדר שמנהל את העולם, משייך את עצמו למהלך העולם.

16 243 פירוש - כל בני אדם משלימים לעולם לאחד, ועושים את העולם שלם ללא חסרון וגרעון. הרי ש"משלים את העולם" פירושו שעושה את העולם לאחד. דוגמה לדבר; בנצח ישראל פמ"ב תשכז. כתב: "כי עיקר סגולת השלימות הוא האחדות, כי על דבר שהוא שלם נאמר שהוא אחד, כמו שכתוב שמות לו, יג 'ויהי המשכן אחד', רוצה לומר ויהי המשכן שלם. שתראה מזה שכל שלם הוא אחד, והאחד הוא שלם. כי הדבר שאינו אחד, רק מחולק, לא יפול עליו שלימות. והפך זה גם כן, הדבר שאינו שלם אינו אחד, שהרי הוא חלק בלבד. ואם דבר זה הוא חלק, יש עוד חלק, ואין כאן אחדות. והתבאר לך כי בימי המשיח, שאז יהיה העולם בשלימות... מתחייב שיהיה העולם אחד, שאם לא היה העולם אחד, לא היה בו שלימות". ובח"א לסנהדרין צז. ג, רט: כתב: "וראיה לזה כי כאשר הדבר הוא שלם הוא אחד, שכך כתיב שמות לו, יג 'ויהי המשכן אחד', שהכתוב בא לומר שכבר נשלם המשכן, אמר שהיה המשכן אחד. אם כן השלמת הדבר הוא אחדותו. שאין ספק, כי כאשר הדבר מחולק לשני חלקים מחולקים, אינו שלם, שהרי כל אחד ואחד הוא חלק בלבד, ואין זה שלם. וכאשר הוא אחד הוא שלם, שאינו חלק. ולכך השלם הוא אחד, והאחד הוא שלם". וכן כתב בגבורות ה' פ"ס רסג:. הרי שכל בני אדם יוצרים יחד שלימות, וכאשר אדם אחד נחסר הרי זה חסרון בכלל הנמצאים. דוגמה לדבר; רש"י במדבר א, א כתב "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה; כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים". והנה בחטא העגל נפלו שלשת אלפים איש שמות לב, כח, שהם מחצית האחוז מקהל של ששים רבוא. ועם כל זה נקראו אז ישראל בשם "מנין הנותרים", ומשמע הפחותים אור החיים שמות כח, י, אע"פ שהם תשעים ותשעה ומחצה אחוזים. הרי שחסרון של מיעוט מחיל על הרוב שם "נותרים", כי חסרונם מורגש בכל ישראל.

17 244 כמבואר למעלה במשנה ב לאחר ציון 185 שכתב: "יש לפרש כך מה שאמר משלי ו, כג 'כי נר מצוה ותורה אור', כלומר אל תחשוב כי המצוה האחת היא נר אחד, והתורה - שהיא כוללת כל תרי"ג מצות - הם נרות הרבה. אבל אין הדבר כך, כי המצוה היא נר אחד, אבל אין התורה שבה כל תרי"ג מצות נרות הרבה מחולקות שכל נר ונר לעצמו. אבל התורה שיש בה כל המצות, היא אור אחד, שהתחברו הנרות ונעשו אור אחד גדול, שהתורה היא אחת. וכבר בארנו במקומו כי התורה היא אחת. ובא הרמז במלת ה'תורה' שהוא בגמטריא תרי"א, ו'אנכי' ו'לא יהיה לך' שמות כ, ב-ג מפי הגבורה שמענו מכות כג:. ובאו כל תרי"ג מצות במלת 'תורה', לומר כי התורה היא אחת, ומקושרים כל המצות, עד שהם מושכל אחד לגמרי, ודבר זה ברור". וראה להלן הערה 929.

18 245 לשונו בתפארת ישראל פמ"ט תשסט.: "כי התורה היא סדר המציאות, כאשר אתה מחסיר אות או מוסיף אות, הרי יש כאן תוספת או חסרון על סדר המציאות. וכמו שסדר השם יתברך כל המציאות בכללו, ו'מעשה אלקים אין להוסיף ואין לגרוע' קהלת ג, יד, וכאשר יש תוספת או גרעון בסדר מציאות העולם, הוא חורבן כל העולם. וכן התורה כאשר יש בה תוספת או גרעון הוא חורבן כל העולם" ראה למעלה פ"ב הערה 840. ושם פס"ו תתרל: כתב: "התבאר לך כי תורת ה' תמימה ניתנה, ולא נתוסף דבר בה, לא אות, ולא נקודה, כאשר ראוי לדברי אלקים חיים, ברוך הוא ומבורך לעולמי עולמים". ושם ר"פ סז כתב: "התבאר לך כי תורת ה' תמימה ושלימה בכל, ואין חסרון בה".

19 246 לא ברורה הדגשתו "וכן כל אדם שברא הקב"ה על האדמה", ופשיטא שנברא על האדמה. וכן למעלה בתחילת ההקדמה ג"כ כתב: "האדם אשר ברא השם יתברך על האדמה", ומה שנתבאר שם הערה 2 לא שייך לכאן. ואולי מדגיש בזה שכשם שהתורה מחברת את כל המצות לאור אחד, כך האדמה שעליה נמצאים בני האדם מחברת את כל בני האדם לעולם אחד, וכבחינת ארץ ישראל שהיא עושה את ישראל לעם אחד נתיב הצדקה פ"ו א, קפב..

20 247 פירוש - כשם שאין מצות מיותרות בתורה, כך אין בני אדם מיותרים בעולם. וכן כתב בתפארת ישראל פ"ח קלג., וז"ל: "כבר אמרנו שאף אם אין ידוע לנו טעם וסבה על כל דבר ודבר שנמצא באדם למה הוא כך, מכל מקום ידוע לנו שאין דבר אחד לבטלה. וכך סדר השם יתברך בחכמתו כל הנבראים עליונים ותחתונים. וכן ענין המצות למה הם כך; בודאי ידענו שכך נותן הסדר שסדר השם יתברך התורה, וכך מתחייב ממנו. ולכך אין לשאול על טעם המצות למה הם כך, כי כך גזר השם יתברך הסדר לפי חכמתו, ואין דבר אחד לבטלה". וכן ביאר שם פנ"א תתא. שאדם פרטי נשלם במצוה פרטית. דמיון נוסף; בתנחומא ויגש אות ו אמרו "אמר הקב"ה לישראל, היו מכבדין את המצות, שהן שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו. אם כבדת אותן, כאילו לי כבדתני. ואם בזית אותן, כאילו לכבודי בזית" הובא למעלה פ"ג הערה 1836, ולהלן הערה 963. וכן מצינו שבני אדם הם שלוחיו של מקום, וכפי שכתב בנתיב הצדק פ"א ב, קלה:, וז"ל: "הפסוק משלי י, כו 'כחומץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו'... נראה פירושו כי הפסוק הזה 'כחומץ לשנים' מדבר על העצל במעשים, ואינו זריז במצות ובתורה. והשליח הוא האדם, והמשלח הוא השם יתברך, אשר שלח האדם, וברא האדם בעולמו לעמל... ואמר הכתוב כמו שמבטל החומץ והעשן הכלים האלו שאינם יכולים לפעול, כן העצל גורם שלא יוכל לפעול אשר שלחו, שלא שלחו השם יתברך בחנם". וכשם שיש לכבד את המצות מפאת היותם שלוחי המקום לבני אדם, כך יש לכבד בני אדם מפאת היותם שלוחי המקום לקיים מצות. ובתפארת ישראל פנ"ו תתנט. כתב: "מספר 'בני ישראל' כמו מספר המצות, שהם תר"ג מצות, ועוד עשרה שהם עשרת הדברות, סך הכל תרי"ג". וכן הוא בנצח ישראל פ"ט רלא:, ובדרוש על התורה לז.. הרי שוב חזינן דמיון גמור בין בני ישראל שהם קרויים ביחוד "אדם" יבמות סא., לבין מצות התורה. וראה להלן הערה 310.

21 248 וסדורם בעולם מחייב את מקומם בעולם, וכמבואר להלן הערה 252. ולכך "אין לך דבר שאין לו מקום" מורה על החשיבות ומעלה שיש לכל דבר, שכל דבר בעולם חולק מקום לעצמו והוא בעל חשיבות לעצמו, ועומד ברשות עצמו, ולכך אין דבר בעולם שהוא מיותר וחסר חשיבות. וכן למעלה פ"ג מ"ג לפני ציון 537 כתב: "כל דבר בעולם אשר ברא השם יתברך יש לו מקום אשר הוא נברא עליו, שהוא מדריגתו ומקומו, וכמו שאמרו 'אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום'" ראה למעלה הערה 237. ובגבורות ה' פ"ח מו: כתב: "כל דבר יש לו מקום לפי טבעו ומעלתו". ובגבורות ה' פכ"ט קטו. כתב: "כי הדברים אשר הם מחולקים, כל אחד יש לו מדריגה בפני עצמו, כמו שאמרו ז"ל 'אין לך דבר שאין לו מקום'. כלומר שיש לו מדריגה בפני עצמו שבו נבדל מזולתו, שאין לך דבר שנוגע במה שהוא מוכן ועומד לחבירו. וכאשר יש שני דברים שיש להם ענין אחד ומדריגה אחת, על כרחך הם אחד". ובנצח ישראל פ"א ט: כתב: "כי מקומם הראוי להם לישראל לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל 'אין לך דבר שאין לו מקום', וכל דבר הוא ברשות עצמו". ובנתיב העבודה פ"ד א, פז. כתב: "כי במה שהמקום מיוחד אל הדבר שהוא מקום לו, ואי אפשר שיהיה מקום אחד מיוחד לשני דברים, כאשר ידוע מענין המקום שלא יכלול דבר אחר עמו. שכל דבר יש לו מקום מיוחד, כמו שאמרו חז"ל 'אין לך דבר שאין לו מקום', כלומר שצריך שיהיה לכל דבר מקום מיוחד שהוא מקומו". ולמעלה פ"ג מ"ד לאחר ציון 595 כתב: "אי אפשר לומר גם כן שלא יהיה מקום מיוחד לאדם, שדבר זה לא יתכן, שהרי האדם אינו גרוע משאר הנבראים טבעיים, שיש להם מקום מיוחד... האדם שיש לו מציאות בעצמו, יש לו מקום מיוחד. ומפני כי יש לכל אדם מקום, נכנס המקום בהכרת האדם לומר 'פלוני ממקום פלוני', ואם שינה שם עירה ושם עירו הוא נחשב כמו שינה שמו ושמה גיטין לד:, וכל זה כי יש לאדם מקום מיוחד". ובבאר הגולה באר הרביעי תלג. כתב: "לכל דבר ודבר יש מקום ומדריגה מיוחד בפני עצמו בעולם, שאין מקום זה כמו זה" הובא למעלה פ"ג הערה 588. ובגבורות ה' ר"פ ע שכ. כתב: "כל הדברים לפי ענינם ולפי מעלתם מעצמם יש מקום להם, ובשביל כך שם 'מקום' הונח אל המעלה, כמו שאמר שבת נא. 'ממלא מקום אבותיו', כי המקום מורה ברוב על המעלה של העומד בו. שאם הדבר חשוב, יש לו מקום חשוב לפי ענינו"הובא למעלה פ"ג הערה 534. ובגו"א דברים פ"ד אות טז הוסיף שיש ללמוד ממשנתנו לא רק שיש לכל דבר מקום לעצמו, אלא שלולא המקום אינו יכול להתקיים, וכלשונו: "כל דבר שאין לו מקום ראוי שיהיה נאבד, שכל דבר בעולם צריך למקום, וכמו שאמרו חכמים 'אין לך דבר שאין לו מקום'... דבר שאין לו מקום הוא נאבד".

22 249 "ובהמה לית ליה מזלא" לשונו בגו"א בראשית פ"א אות סו. ורש"י בב"ק שם כתב: "אדם דאית ליה מזלא - שיש לו דעת לשמור את גופו", ובשבת נג: כתב "מלאך שלו ומליץ עליו". אך המהר"ל סובר שהמזל קשור למערכת הזמן, וכמו שיבאר. ובח"א להוריות יב. ד, נט: כתב: "כי ראוי האדם בפרט שיהיה הנהגתו לא כמו בהמה, שאין מזל לבהמה, רק הנהגת הבהמה טבעית, והנהגת האדם היא רוחנית כי יש לו מזל... שאין הנהגת האדם כמו בהמה, שאין לה כח ומזל למעלה".

23 250 כמבואר למעלה הערה 241, ש"מזל" הוא שייך למערכת הזמן. ואמרו חכמים שבת קנו. "לא מזל יום גורם, אלא מזל שעה גורם". ובגבורות ה' פל"ט קמז. כתב: "כבר ידעת שאמרו חכמים שבת קנו. בעת שהאדם נולד, לפי אותה שעה ואותו מזל נמשכים כל עניני האדם". וזהו הביאור הפשוט לדברי חכמים ברכות ז: "אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו", שהיינו שמזלו עומד לימינו. ובגבורות ה' פל"ו קלד: כתב: "לא הספיק בצקם להחמיץ, שגאולתם היתה בלא זמן, להודיע כי הגאולה שלהם מדריגה נבדלת, לא מצד המזל שהוא גשמי פועל בזמן... לפי שיצאו לא על ידי מזל ולא על ידי שאר כח שהם נופלים תחת הזמן, רק על ידי הקב"ה". וראה להלן הערות 408, 610.

24 251 אך לא "שעה". הנה העמיד כאן את האדם לעומת שאר דברים; על אדם אמר "שעה", ועל שאר דברים אמר "מקום". אמנם למעלה בביאור משנת "כל ישראל" פט: כתב: "כל דבר צריך אל זמן ויש לו עת מיוחד, כמו שאמר הכתוב קהלת ג, א 'לכל יש זמן ועת לכל חפץ', ואמרו ז"ל 'אין לך דבר שאין לו מקום ואין לך אדם שאין לו שעה', שתראה מזה כי לכל דבר יש זמן מיוחד". הרי הביא את משנתינו וכתב עליה "שתראה מזה כי לכל דבר יש זמן מיוחד", ולא הזכיר "מקום" כלל. ולא עוד, אלא שצירף את משנתינו למקרא קהלת ג, א "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים", ובמקרא זה לא דובר כלל על מקום, אלא על זמן ועת. ואולי ניתן ליישב זאת על פי דבריו בתפארת ישראל ר"פ כו שצ., שכתב: "כי הזמן והמקום ענין אחד, כאשר ידוע למבידנים" הובא למעלה פ"ג הערה 141, ולכך "מקום" ו"זמן" קשורים להדדי, ולכך אין לתמוה אם נקט באותו מטבע לשון לשניהם. אך עדיין קשה, הואיל והמקרא אינו מונע עצמו מלומר "זמן" על שאר הנבראים, מדוע בן עזאי מונע עצמו מכך, ונוקט בתיבת "מקום" ולא בתיבת "שעה". ונראה, שהואיל ומגמת בן עזאי אינה להורות שהכל נתון תחת הזמן, אלא להורות שהכל חשוב ואינו מיותר, לכך בענין זה אכן האדם מיוחד לעצמו; חשיבות האדם מתבטאת במזל, ואילו חשיבות שאר הנבראים מתבטאת במקום ולא במזל כי רק לאדם יש מזל. ונהי שתיבת "שעה" שייכת לענין הזמן, אך לא מצד שייכות זו היא הובאה כאן, אלא מצד שהיא מורה על מזל, וכמו שנתבאר. ולכך תיבת "שעה" נאמרה רק ביחס לאדם, ולא ביחס לשאר הנבראים.

25 252 אודות שהקב"ה סידר את כל הנמצאים במקומותיהם, כן כתב בגו"א דברים פ"ל אות א ד"ה אבל, וז"ל: "כי השם יתברך ברא העולם על סדרו, ויהיה כל נברא במקום שנתן לו השם יתברך. והגלות הוא שינוי סדר בעולם, שיהיה גולה ממקומו המיוחד והמסודר לו. וכאשר שב מן הגלות, אף אצל האומות כתיב ירמיה מח, מז 'ושבתי את שבות בני עמון' "כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו" רש"י דברים ל, ג. לפי שהדבר הזה מגיע לו, שהגלות היפך רצונו אשר סדר העולם, וכאשר שב למקומו, גם כן דעתו יתברך שב ונח ושקט... שזה רצונו שיהיה הכל מסודר על מקומו, ולא יהיה גלות לשום נמצא" הובא למעלה פ"ג הערה 537. ובנצח ישראל ר"פ כד כתב: "לפי סדר המציאות ראוי שיהיה כל דבר עומד במקומו אשר סדר לו השם יתברך". ולמעלה פ"ג מ"ג לפני ציון 537 כתב: "בעבור שהוא נכרי וזר, ואינו בסדר העולם, אין לו מקום בעולם". ומכלל זה מבואר שהשייך לסדר העולם יש לו מקום בעולם.

26 253 כי הוא בעל צלם אלקים, וכמו שביאר להלן משנה כב ד"ה אמנם כי: "הכבוד והבזיון שייך בצלם הזה, שהוא צלם אלקים... וכדכתיב תהלים עג, כ 'בעיר צלמם תבזה'. והפך זה גם כן, כי הצלם ראוי אל הכבוד... כי הכבוד הוא שייך לאדם בשביל שהוא צלם אלקים". וראה למעלה הערה 123. ולמעלה פ"ב מ"י תשפח: כתב: "כי מה שאמר שם 'יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך', מוסר זה שייך אל האדם במה שהוא אדם, שיש לכבד צלם האדם במה שהוא אדם. כאילו אמר יש לך לכבד את חבירך במה שהוא אדם נברא בצלם אלקים. וראה להלן הערה 261.

27 254 ועצם אי נתינת כבוד היא גופא נחשבת לבזיון, דוגמה לדבר; רש"י כתב שמות יח, ו שיתרו אמר למשה באמצעות שליח שמשה יצא לקראתו, לכבודו של יתרו. וכתב על כך הגו"א שם אות טו: "מקשים בכאן, וכי יתרו שהיה גדול, היה רודף אחרי כבוד, שישלח 'צא בגיני'. ואין זה קשיא, כי אין זה רדיפת הכבוד, רק הסרת גנאי ובזיון, שכל אדם, אפילו צדיק וחסיד, מקפיד על בזיונו. ומפני שדרך לכבד את האורח, ובפרט כאשר היה חותן משה, אם לא יצא לקראתו היה בזיון וגנאי ליתרו, ועשה זה להציל מן הגנאי והבזיון, ואין זה רדיפת כבוד כלל". הרי שאי נתינת כבוד מתבקש אינו רק העדר כבוד, אלא הוא גנאי ובזיון. ולמעלה פ"א מט"ו שסג: כתב: "וכן 'והוי מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות', כי אם לא כן, יהיה זה כאילו מבזה את חבירו". ובפחד יצחק אגרות וכתבים, אגרת מ עמוד סט, כתב: "ראובן ושמעון הם שני תלמידי חכמים. ראובן גדול משמעון במדרגתו בתורה. אלא שלעומת זאת, ראובן הוא במדרגת ה'בינוני' שבתניא פ"א, פי"ב, וכו', ושמעון הוא במדרגת 'צדיק גמור' שבתניא. הנה אם לוי מכבד את שמעון יותר מראובן, הרי הוא בכלל מבזה תלמיד חכם" הובא למעלה פ"ג הערה 516.

28 255 "ואל תהי מפליג לכל דבר", ופירש הרע"ב כאן "ואל תהי מפליג - מרחיק לכל דבר".

29 256 לשונו למעלה לאחר הערה 236: "וכן 'אל תהי מפליג לכל דבר', והם שאר דברים שהם נבראים בעולם, שבא האדם להרחיקו ולהפליגו שאינו נחשב ממציאות עולם הזה", ושם הערה 237. ופירושו, שהמקום מורה שהדבר משתייך לסדר ומציאות העולם כמבואר בהערה 252, והואיל ולכל הנבראים יש מקום, בהכרח שהם משתייכים לסדר ומציאות העולם, ולכך אין לאדם להרחיקם ממציאות העולם.