פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים ב׳:ט״ז

16 1663 על מה שאמר במשפט השלישי של המשנה "אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה". וכן הקשה האברבנאל כאן ד"ה האמנם כבר יפול.

17 1664 לשון רבינו יונה כאן: "רוצה לומר שיש יתרון למרבה מדעתו ונחכם על הממעיט, אע"פ ששניהם לא נתבטלו".

18 1665 "שלא למדת הרבה כרצונך" רש"י שם.

19 1666 לפנינו בגמרא ובעין יעקב אמרו "ובלבד שיכוין לבו לשמים", ולא "לשם שמים". ורש"י שם פירש "לענין קרבנות שנויה בשלהי מנחות קי., נאמר בעולת בהמה ויקרא א, ט 'ריח ניחוח', ובמנחה ויקרא ב, ב 'ריח ניחוח', ללמדך שאחד המרבה וכו'", וכן יביא משנה זו בסמוך.

20 1667 משנה א, שאמרו שם "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". וכתב על כך שם לאחר ציון 82: "אבל יש להקשות, מהא דתנן בפרק שלוח הקן חולין קמב., לא יטול האדם אם על הבנים אפילו לטהר את המצורע. ומה אם המצוה שהיא באיסר, אמרה התורה דברים כב, ז 'למען יטב לך והארכת ימים וכו", על מצות החמורות שבתורה לא כל שכן. ומעתה יקשה לך, מאי קל וחומר איכא, הרי אין ידוע שכר המצות, דשמא על המצוה קלה יש שכר יותר... אבל פירוש מה שאמרו 'שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות', דהיינו מצד המצוה בעצמה אי אתה יודע למתן שכרן של מצות. אבל המצוה שהיא בא לאדם בטורח ובצער, דבר זה ענין בפני עצמו, דודאי 'לפום צערא אגרא' להלן פ"ה מכ"ב. וכמו שיתבאר גם כן בסמוך, שדבר זה - דהיינו צער המצוה - הוא דבר בפני עצמו, ולא שייך אל המצוה. ומעתה הוי קל וחומר שפיר; ומה מצוה שהיא באיסר, רצה לומר היא ממצות שאין בה טורח, והוצאתה אינה מרובה, רק בשביל המצות עצמה נאמר 'למען יטב לך והארכת ימים', כל שכן מצוה שהיא כמותה, ויש עמה טורח והוצאה, שהוא זוכה לשכר הרבה יותר. ולא בא ללמד רק כי השכר הזה 'למען יטב לך והארכת ימים', נאמר בשביל המצוה בלבד, אף על גב שהיא קלה, כל שכן כאשר יש עם המצוה טורח והוצאה, שזה ודאי יותר שכר מן מצוה דוגמתה בשכר. ולא בא ללמד רק שיש שכר כאשר עושה המצוה בצער ובהוצאה, זולת שכר המצוה עצמה", ושם מאריך בזה טובא.

21 1668 כי העמילות שוה בשניהם. נמצא שלעולם השכר ניתן על העמילות בלבד, אך משנתינו המשבחת את הרבוי עוסקת בהשוואת עמל מרובה לעמל מועט, שהמרבה בעמילות שכרו מרובה יותר מהממעיט בעמילות. ואילו הגמרא בברכות המשוה את הרבוי למיעוט עוסקת בעמילות שוה, שבזה קיים שויון בין המרבה בלימודו לממעיט בלימודו.

22 1669 "להביא קרבנות" רש"י שם.

23 1670 שהרי עולת בהמה היא "מן הבקר" ויקרא א, ג, והוא "בן בקר" שם פסוק ה, ו"חשיב יותר בקר משיקריב צאן" לשונו בגו"א ויקרא פ"ג אות ה, ואם המרבה והממעיט שוים, לשם מה יטרח אדם להביא בקר ולא יסתפק בצאן או בעוף. ולא זכיתי להבין מדוע כתב כאן "פר", שהרי עולת בהמה "באה מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר" לשון רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"א ה"ח, ו"בקר" בן שנתיים ו"פר" בן שלש כמבואר בר"ה י..

24 1671 אודות ששיעור מנחה הוא עשירית האיפה, כן מבואר במשנה מנחות כז., וברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פי"ב ה"ה.

25 1672 על פני העשיר המביא פר, או על פני עני אחר המביא מנחה. אמנם החינוך במצוה קכג לגבי קרבן עולה ויורד כתב: "כל אחד מארבעה חטאים אלה מחייב עושהו להביא כשבה או שעירה, כדין חטאת קבועה הידוע, ואינו נפטר בעוף או בקמח, אלא אם כן הוא עני. ואם הוא עני, והביא כשבה או שעירה, לא יצא ידי חובתו. והטעם לפי שאחר שריחם האל ברוך הוא עליו ופטרו בכך, אינו בדין שידחוק עצמו להביא ביותר ממה שתשיג ידו. ובזה יקנה כל מבין עצה לבלתי עשות הוצאות ביותר מן הראוי לו לפי ממונו, למען כי בו סבה לגזול את הבריות כשמבקש לימודו ואינו מוצא". ומכך משמע שאין לעני להביא יותר מהנקבע לעני, ולא כמהר"ל כאן שכתב ש"אם מביא העני פר, בודאי עדיף".

26 1673 לשונו בח"א לשבועות טו. ד, יד.: "נאמר בעולת בהמה וכו'. פירוש, כאשר אינו עושה בשביל שהוא צר עין, שלא ירצה להקריב כפי מסת ידו, ואז המרבה וממעיט שוה. אבל אם עושה בשביל שהוא צר עין, בודאי אינו דומה כלל למי שידו רחבה ופתוחה, דהא כתיב דברים טז, יז 'איש כמתנת ידו'".

27 1674 יש להעיר, שנאמר ויקרא ב, א "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' וגו'", ופירש רש"י שם "לא נאמר 'נפש' בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני "דרכו להביא מנחה, שאין לו בהמות" רש"י מנחות קד:, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". ואם מנחת עני שוה לפר עשיר, מדוע נאמר "נפש" במנחת עני יותר מאשר בקרבן עשיר. ובעצם השאלה היא בין מנחות קד:, ששם מקור המאמר, למשנה במנחות קי., ששם אמרו לגבי עולת בהמה ועוף ומנחה "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים", הרי שעוף ובהמה שוים להדדי. אך הענין מתיישב לפי דבריו של המשך חכמה, שכתב שמות יב, כא: "במנחה לא כתיב רק 'ונפש כי תקריב קרבן מנחה', ואמרו רז"ל מי דרכו להביא מנחה, עני. שאע"פ שאין בו נפש כמו בהמה ועוף, מעלה אני עליו כאילו נפשה הקריבה". הרי שמה שנאמר במנחה "נפש" – לרבותא נקט לה, שאפילו במנחה שאין בה נפש מצד עצמה מ"מ "מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". אך בודאי שהוא הדין בעולת בהמה ועוף, שיש בהם נפש מצד עצמם, שיש בהקרבתם משום "נפש כי תקריב". וראה בנתיב התשובה פ"א הערה 128 שהוכח משם שהמהר"ל סובר ש"נפש" הנאמר במנחה כחו יפה גם לשאר קרבנות, וכדברי המשך חכמה.

28 1675 הרי שתלה השכר ברבוי תורה, ולא ברבוי עמילות בתורה.

29 1676 פירוש - אין תיבת "הרבה" "אם למדת תורה הרבה" מוסבת על התיבה שלפניה "תורה הרבה", אלא על התיבה שלפני פניה "למדת תורה הרבה", ושהיה רבוי לימוד ועמילות, אך לא רבוי תורה, שעמל הרבה בלימודו, אך לא למד הרבה תורה. והתויו"ט כאן כתב: "ומתיישב בזה הא דתנן בסוף מנחות דף קי. נאמר בעולת העוף 'אשה ריח ניחוח', ובמנחה 'אשה ריח ניחוח', ללמדך אחד המרבה ואחד הממעיט וכו', דהיינו זה שמקריב מנחה מסתמא עני הוא... ובזה הוא שאומר התנא שהן שוין, לפי שהעני עושה כפי כחו וממונו. לפיכך שוה מיעוטו לפני השם יתברך כמו המרובה של העשיר. אבל ודאי מי שבכחו לעשות הרבה, ועושה מועט, ודאי שאינו שוה לעושה מרובה. וכן נמי כשהעני עושה יותר ממנחה ודאי ששכרו ג"כ יותר גדול. ולא אמרן ששוין המרובה והמועט אלא כשנעריך גם כן המנדבים מה ערכם וכדאמרן... וכיוצא בזה פירש בדרך חיים". ושם מציין לעיין להלן פ"ד מ"י, ויובא בהערה הבאה.

30 1677 ולא "אם למדת תורה הרבה", כי אע"פ שביאר שניתן לבאר ש"למדת" מוסב על העמילות, מ"מ עדיף לשון חד משמעות "עמלת" על פני לשון דו משמעות "למדת". וכן אמרו להלן פ"ד מ"י "ואם עמלת בתורה, יש לך שכר הרבה ליתן לך", וכתב שם התויו"ט "ואם עמלת בתורה - ויגעת וטרחת בה יש שכר הרבה וכו', כי השכר לפי רבוי העמל והטורח, לא לפי רבוי הלמוד. ולכן לא אמר 'ואם למדת', אלא 'ואם עמלת', כי הכל תלוי בעמל, אחד המרבה ואחד הממעיט. סיוע לזה מתני' להלן פ"ה מכ"ב דקתני 'לפום צערא אגרא'". וא"כ קשה, מדוע כאן השכר נתלה בלימוד, ולא בעמילות כדלהלן.

31 1678 פירוש - מביא עוד ראיה שמדובר במשנתינו ברבוי לימוד ולא ברבוי עמילות, שמקודם אמר "לא עליך המלאכה לגמור", אך עם כל זה מזרז את האדם שישאף לגמור המלאכה משום ש"אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה". וכן פירש רש"י כאן "לא עליך המלאכה לגמור - את כולה. ולא אתה בן חורין ליבטל - מכל וכל, לכך אם תעשה הרבה תקבל שכר".

32 1679 בלשון המהר"ל "רק" הוא כמו "אלא".

33 1680 פירוש - אדם הלומד הרבה תורה, הגיע לכך משום שעמל הרבה. ולכך הלומד תורה הרבה מקבל שכר הרבה על העמל המושקע ברבוי התורה שלמד. א"כ "למדת תורה הרבה" איירי ברבוי כמות הלימוד, אך השכר ניתן על העמל שהיה ברבוי כמות זה. ומ"מ נקט ברבוי לימוד ולא ברבוי עמילות בתורה, כי כנגד הרישא שביאר שאין חיוב לגמור הכל, נקט בסיפא שיהיה שכר מרובה אם יגמור המלאכה, וכמו שביאר. אך במשנה להלן פ"ד מ"י הזכיר רק העמילות, כי שם לא הוזכר ברישא רבוי לימוד, ולכך נקט בעיקר, והוא העמילות בתורה.

34 1681 בא להשיב תשובה שניה על הסתירה בין משנתינו לגמרא בברכות, ולפיה הגמרא עוסקת בשכר העמילות, ואילו המשנה עוסקת בשכר המצוה, וכמו שמבאר.

35 1682 לשונו למעלה משנה א לאחר ציון 92: "מה שאמרו 'שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות', דהיינו מצד המצוה בעצמה אי אתה יודע למתן שכרן של מצות. אבל המצוה שהיא בא לאדם בטורח ובצער, דבר זה ענין בפני עצמו, דודאי 'לפום צערא אגרא' להלן פ"ה מכ"ב, וכמו שיתבאר גם כן בסמוך, שדבר זה - דהיינו צער המצוה - הוא דבר בפני עצמו, ולא שייך אל המצוה", ושם הערה 94.

36 1683 פירוש - רבי יוחנן בא לנחם את רבי אלעזר, שאע"פ שלא עלה בידו ללמוד הרבה תורה כפי רצונו, מ"מ שכרו מרובה מחמת העמל והטרחה שהשקיע בתורה. אך מצד שכר המצוה ולא שכר הטורח אמרינן "אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה". והחילוק בין תשובה זו לתשובה הראשונה הוא, כי לפי תשובתו הראשונה מה שנאמר כאן "הרבה" מוסב על העמילות, ומה שנאמר בגמרא "מרבה וממעיט" מוסב על כמות התורה אך העמילות היתה שוה בשניהם. אך לפי תשובתו השניה "הרבה" שבמשנתינו ו"מרבה" שבגמרא איירי ברבוי כמות התורה, רק שבמשנה מדובר בשכר הניתן על עצם המצוה שבזה המרבה נוטל שכר יותר מהממעיט, ואילו בגמרא איירי בשכר הניתן על העמילות שבזה נוטלים המרבה והממעיט באופן שוה. ולאחר שיישב הקושיא על המשפט השלישי שבמשנה "אם למדת תורה הרבה", הולך לבאר את המשנה כסדרה מהמשפט הראשון "לא עליך המלאכה לגמור". ונראה שעשה כן לפי תשובתו הראשונה הנ"ל, שביאר שהשכר הניתן במשנה הוא על העמילות ולא על רבוי כמות התורה, ולכך יובן מדוע "לא עליך המלאכה לגמור", וכמו שיבאר.

37 1684 "כאשר לא גמר התורה" לשונו להלן.

38 1685 מוסיף כן, כי כאשר יכול למצוא פועל אחר שיגמור המלאכה אזי משלם לפועל הראשון את חלקו, וכשיטת רבי דוסא ב"מ עו:, וראה רמב"ם הלכות שכירות פ"ט ה"ד.

39 1686 כי בתלמוד תורה לא שייך שפועל אחר יגמור בעבורו את מלאכתו.

40 1687 פירוש - אין מדריגת האדם מגיעה להנחה ושלימות, אלא לעולם האדם מתנועע אל השלמתו.

41 1688 לשונו למעלה לאחר ציון 842: "כי אי אפשר שיהיה בריאת האדם שיהיה בעל הנחה, שהדבר שהוא שלם הוא בעל הנחה, שכבר הוא נשלם, ואז הוא נח. אבל האדם אינו כך, שאינו נשלם, ומאחר שאינו נשלם אינו בעל הנחה, אבל הוא מתנועע תמיד אל השלמתו. ואף אם אי אפשר שיצא לגמרי אל הפועל, מכל מקום אי אפשר שיהיה בעל הנחה, שזה שייך אל הדברים אשר הם בעלי השלמה, ולא כן האדם", ושם הערה 846. וברע"ב כאן כתב: "לא שכרך הקב"ה לגמור את כולה כדי שתפסיד שכרך אם לא תגמרנה".

42 1689 כמו שכתב במשנה הקודמת לאחר ציון 1655: "לא בא לומר שיעשה האדם יותר ממה שאפשר עליו לעשות". והחסיד יעב"ץ כתב להלן פ"ה מכ"ב בזה"ל: "בן הא הא אומר לפום צערא אגרא. דבר על לב העוסקים בתורה, ואמר שאע"פ שלא ישיגו השגה גדולה, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיעסוק בה בכל כחו. לא כן בשאר החכמות, כי לא יותן שכר על העסק בהם". ובברכות כח: אמרו "מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות... אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר". ובחפץ חיים על התורה הוצאת הרב גריינימן ריש פרשת בחוקותי עמוד קעח נכתב בזה"ל: "לכאורה הדברים צריכים ביאור, כלום ראית מימיך חייט תופר בגד, או סנדלר - מנעלים, ואינם משתלמים... אבל הענין הוא כך; בנוהג שבעולם מי ששכר פועל לתפור לו בגד או מנעלים, והפועל יעמול בזיעת אפים כל היום וכל הלילה, ולא יתפור את הבגד או המנעלים, כלום יקבל שכרו, הלא לשוטה יחשב אם יבקש, כי הלא הבעל הבית אל הבגד עיניו נשואות, ואם לא השלים מלאכתו, אף אם יעמול שבוע שלם, לא ישלם לו, כי לא בעבור העמל הוא מקבל שכר, אלא על המעשה, ועמל בלי מעשה אין בו תועלת. לא כן הוא הדבר בלמוד התורה. אנו נצטוינו לעמול בתורה, ככתוב ויקרא כו, ג 'אם בחוקותי תלכו', וכפירוש רבותינו ז"ל שעל היגיעה הדברים אמורים רש"י שם. ואף אם לא יבין הענין לאשורו... עם כל זה הוא מקבל שכר על העמל, ואף אם המלאכה לא נעשתה. וזו כונת המאמר 'אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר' על העמל, אלא על המלאכה". והם הם הדברים האמורים כאן.

43 1690 "אם כן" - שאין השכר ניתן על גמר המלאכה, אלא על עצם המלאכה בא עתה לבאר את המשפט השני "ולא אתה בן חורין לבטל ממנה".

44 1691 סוכה מא: "נטלו רבן גמליאל את הלולב ויצא בו". ובחיי אדם חלק שני כלל קמח סעיף טו כתב: "מצות לולב ביום ולא בלילה, וכל היום כשר, שאם לא נטל, יטלנו אח"כ. ולכתחלה לא יטול, עד שתנץ החמה. ואם נטלו משעלה עמוד השחר, יצא".

45 1692 פירוש - הסבה ש"לא עליך המלאכה לגמור" היא גופא הסבה ל"לא אתה בן חורין לבטל ממנה", וכמו שמבאר. ובניגוד לתחילת דבריו שחשב ש"לא עליך המלאכה לגמור" מורה לאדם שיוכל להבטל מלימודו, כעת מבאר שההיפך הוא הנכון; דוקא משום ש"לא עליך המלאכה לגמור" לכך "ולא אתה בן חורין לבטל ממנה", וכמו שמבאר.

46 1693 מדוייק מלשונו שכדי שלא יהיה לאדם הנחה בתורה נצרכים שני דברים; א "שתהיה בתורה עמל". ב "לא יפסיק מן התורה". הדבר הראשון הוא העמקה תמידית בתורה, והדבר השני הוא ש"לא הוה פסק פומיה מגירסיה" שבת ל:. ואודות הדבר הראשון, הנה נאמר ויקרא כו, ג "אם בחוקותי תלכו וגו'", ופירש רש"י "שתהיו עמלים בתורה". וכתב שם הגו"א אות ב בזה"ל: "ומה שאמר 'שתהיו עמלים בתורה', הינו מפני שכתוב הלמוד בלשון הליכה... שההליכה שאדם הולך ממקום למקום, כן יהיה עמל בתורה ולהעמיק בה תמיד יותר ממה שהעמיק בה קודם, וזה נקרא הליכה בתורה". וראה הערה 1703.

47 1694 וזה לשון הב"י אורח חיים סימן מז: "כתב בתשובת הרשב"א, שאלה, כשאנו מברכין על התורה בכל בוקר, למה אין אנו מברכין לאחריה... לא קשיא, דכיון דמצות הגיית התורה היא כל היום וכל הלילה, ואין שעה שאינו חייב לעסוק בתורה, לא שייך לברך לאחריה". ומעתה יבאר את המשפט השלישי במשנה "אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה".

48 1695 כמו שיבאר יותר בהמשך. ובתפארת ישראל פ"ס תתקמ. כתב: "רצו בזה כי השכירות אינו ראוי רק כאשר נגמר הדבר ונשלם לגמרי, ומצד הזה בא השכירות. ומדבר זה שנקרא 'תשלומין' תבין דבר זה, כי התשלומין הם כאשר נשלם הדבר ונגמר".

49 1696 בכת"י נכתב משפט זה כך: "ולפיכך אין ראוי שישתלם אלא לבסוף, ולא השכר בעולם הזה, שאין זה תשלומין בסוף". ואם תאמר, הרי במשנה דובר רק על רבוי תורה, ולא על רבוי מצות, ואילו הכלל של "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" נוהג הוא בכל המצות, ואיך משוה את הנאמר במשניתנו שכר תורה לנאמר בכל המצות. ויש לומר, שכוונתו לומר, שכשם שבכל המצות מצינו שאין שכרן ניתן בעולם הזה מחמת שאין העוה"ז בגדר "סוף", וכמו שיתבאר, כך מאותו טעם עצמו לא יהיה לכאורה מתן שכר על תורה אף לעולם הבא כי התורה בעצם אינה בת "סוף". נמצא שמשוה שכר מצות בעוה"ז לשכר תורה לעוה"ב. אמנם כל זה הוא רק להו"א, אך בהמשך יתבאר שמשנתינו מדגישה שיש מתן שכר על לימוד תורה לעתיד לבא. ובתפארת ישראל ר"פ סב ביאר יותר, שאע"פ ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", מ"מ שכר תורה בהאי עלמא איכא, וכלשונו שם: "אל תטעה לומר שכשם ששכר מצות בהאי עלמא ליכא, כמו כן שכר למוד התורה בהאי עלמא ליכא, כי דבר זה אינו. שכן אמרו פאה פ"א, מ"א אלו דברים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא; גמילות חסדים, כבוד אב ואם, והבאת שלום, ותלמוד תורה כנגד כולם'. הרי כי שכר התורה הוא שאוכל פירות בעולם הזה", ושם מאריך לבאר טעם הדבר. וראה שם הערות 5, 6. ואודות שאין שכר מצות בעולם הזה, כן כתב בתפארת ישראל פ"ס תתקמ., וז"ל: "ומפני זה, לצדיק תשלומין שלו אינו בעולם הזה, שאין עצם השכר רק באחרונה ובתשלום. ולכך אמר ע"ז ג. 'היום לעשותם' דברים ז, יא, ולמחר לקבל שכרם, כי ראוי שיהיה השכר שלהם כאשר ראוי אל השכר". ושם הקדיש את כל הפרק לבאר מדוע שכר הצדיקים הוא לעוה"ב, וכתב שם עוד חמשה טעמים בזה כמבואר שם בהערה 62. ובנצח ישראל פי"ט תכג. כתב: "התשלומין הם בסוף ובהשלמה, ודבר זה אמרו ז"ל גם כן באמרם 'אין שכירות משתלמת אלא בסוף'. וכמו שהוא מורה הלשון שנקרא 'תשלומין' מלשון שלם, כאשר נשלם הדבר אז כאן השכר. ואין השכר רק בשביל שלימות הדבר, והשלימות הוא בסוף הדבר, כי אין השלימות בחצי דבר. ולפיכך אם האדם מבקש שכרו בעולם הזה, כאילו הוא מבקש שיהיה סופו בעולם הזה... אבל האומות סופם בעולם הזה, ואין ראויים לעולם הבא, ולכך השם יתברך נותן להם שכרם - שהוא בסוף - בעולם הזה, שהוא סופם של אומות. ולא כן ישראל, אשר מזומנים לעולם הבא, וכיון שכך הוא, אין ראוי שיקבלו השכר - שהוא שלימותם - בעולם הזה, אבל שכרם הוא בסוף, לכך שכרם אינו רק לעולם הבא". וראה להלן הערה 1705.

50 1697 "כי לרבוי התורה אין כאן גמר" לשונו להלן, וראה הערה 1701. וכאן מדגיש שאין גמר לתורה, ואילו למעלה הדגיש לפני ציון 1688 "שאין האדם בא לכלל הנחה ושלימות, כי אין כך בריאת האדם", הרי תלה זאת באדם, ולא בתורה. אך זה לק"מ, כי למעלה מבאר את הבבא הראשונה של המשנה "לא עליך המלאכה לגמור", המתמקדת באדם. ואילו כאן מבאר את הבבא השלישית של המשנה "אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה", המתמקדת בתורה. וביתר ביאור; כאן מדובר על השכר שינתן על התורה לעוה"ב, ולכך אין אפילו הו"א שנשלול שכר זה מצד שהאדם אינו בר הנחה, כי לעוה"ב האדם יהיה בר הנחה. ולכך ההו"א היחידה שיכולה לשלול השכר לעוה"ב אינה נעוצה באדם, אלא בתורה הבלתי נגמרת. ואם תאמר, הרי אמרו תענית ו. "אף אתה במה אברכך, אם בתורה, הרי תורה. אם בעושר, הרי עושר. אם בבנים, הרי בנים. אלא יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך". וקשה, כיצד ניתן לומר על ברכת תורה "הרי תורה", הרי "אין סוף אל התורה, ואין תכלית לה" לשונו כאן. שמעתי להקשות כן בשם מרן הגר"ח קרייסויטה זצוק"ל.

51 1698 בא לבאר מדוע יש קושי במתן שכר על רבוי התורה, ולא במתן שכר על התורה עצמה. בפשטות המשך דבריו הוא לפי תשובתו השניה למעלה ש"שכר הרבה" איירי בשכר מצות תלמוד תורה, ולא בשכר עמילות התורה.

52 1699 אודות שיש השלמה חלקית ופרטית על ידי תורה ומצות, כן כתב בתפארת ישראל פנ"א תת:, וז"ל: "ולזה יראה לכאורה כי התורה אינה משלמת האדם רק כאשר מקיים כל המצות כולם, ולא חסר אחת, ולפי זה לא תהיה משלמת רק אחד מן אלף, שהיה מקיים כל התורה. אמנם בודאי כך הוא, כי תורת משה שלמה בלי תוספת וחסרון כלל, אמנם במה שהאדם פרטי, די לו בשלמות פרטי, ואף מצוה אחת זוכה בה. כי הפרטי במה שהוא פרטי וחלק, אין צריך לו רק שלמות פרטי".

53 1700 אודות שהשכר ניתן על ההוצאה לפעל שיש על ידי המצוה, כן ביאר בתפארת ישראל פ"ז קכב., וז"ל: "צריך שתצא נפשו אל הפעל מן החמרית, ואין זה רק על ידי מצות אלקיות, כמו שיצא לפעל זרע הנטוע בארץ, ודבר זה צירוף נפשו כאשר יוצאת לפעל. ולכך אמרו ז"ל בכל מקום כאשר היו רוצים לדבר על שכר המצות אמרו פאה פ"א מ"א 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא'. מפני שהאדם על ידי המצות יוצא אל הפעל השלמות, במה שהיא נפש אצולה מלמעלה, כמו שיוצא האילן לפעל השלימות שלו, עד שקונה האדם המעלה העליונה ולהיות דבק בו יתברך", ושם הערה 58.

54 1701 כי "אין סוף אל התורה ואין התכלית לה" לשונו למעלה. וצריך ביאור, הרי כשם ש"אפשר לומר כי יש שכר על התורה... כי האדם קודם זה לא ידע בתורה ועתה ידע בתורה, וזה נקרא השלמה שהגיע לתורה" לשונו כאן, כך לכאורה ניתן לבאר גם לגבי רבוי תורה, שהשכר ניתן עבור השלמת האדם הלומד, ומדוע יש קושי ברבוי תורה יותר מאשר בתורה עצמה. ויש לומר, כי אם היה מדובר מצד האדם הלומד, לא היה שייך לומר בזה "למדת תורה הרבה", כי "הרבה" נאמר על מה שיותר מן הראוי כמבואר להלן הערה 1706, אך מבחינתו של האדם הלומד אי אפשר שיהיה לימוד שהוא מעבר לראוי, כי כל לימוד ולימוד הוא "ראוי" ונצרך לו. וכן מבואר בפחד יצחק שבועות מאמר ד, אות ב, וז"ל: "עיקר צורתה של חכמה אינה אלא כשהיא באה בבחינת הכרח... אין מותרות בחכמה. אם באנו למצוא בעולם הגופים יחס דומה לזה של החכם הגדול לזה שקטן ממנו... כיחס בין גופו של המבוגר לגופו של הילד. ההבדל הראשי בין גוף המבוגר ובין זה שאינו מבוגר אינו בזה שהגוף המבוגר בידו לעכל יותר, אלא בזה שההכרח שלו גדול יותר... ודוגמת זה, כל טפה של חכמה הנכנסת בנפשו של חכם, הרי היא מחדשת בנפשו של אותו חכם את ההבדל בין ילדות לבגרות, עד אשר ביחד עם הגדלת החכמה תוגדל גם כן מדת הכרח החכמה". ואם בכל זאת אמרו במשנה "למדת תורה הרבה", בעל כרחך שלא מדובר מצדו של האדם הלומד, אלא מצד התורה עצמה. ועל כך קשה, הרי מצד התורה עצמה לא שייך מתן שכר, כי אין לתורה גמר ותכלית. ועוד אודות שאין לתורה קץ וגבול, הנה נאמר על תורה שבע"פ קהלת יב, יב "עשות ספרים הרבה אין קץ", וכמבואר בבאר הגולה באר הראשון סח., וז"ל: "כי אין דברי חכמים מתדמים לדברי תורה, כי דברי תורה הם יסוד המצות, ודברי חכמים הם הדברים הפרטיים שהם למצוה. ודברים הפרטיים הולכים לבלתי תכלית, ומפני שאין קץ להם, לכן לא נכתבו כלל. שאם היו נכתבין מקצת מהן, היה דבר חסר, כיון שאי אפשר לכתוב הכל. ולפיכך לא נכתבו כלל, ואפילו מקצתן לא נכתבו והדבר הזה מבואר". ובאור חדש ריט: כתב: "היושר אין לה קץ ותכלית, ולכך התורה שאין לה סוף, צריכה שרטוט, שהוא קו ישר, ודבר זה מבואר".

55 1702 בכת"י כאן נכתב כך: "ועל זה אמר 'אם למדת תורה הרבה שכר הרבה נותנים לך', והדבר הזה דומה לבעל הבית ששכר פועל שיזרע לו, וכל זריעה שזרע בקרקע הוא גמר ושלימות מלאכה". וראה הערה הבאה.

56 1703 נראה לבאר דברי קודש אלו "כל עמל שלימות בפני עצמו", על פי הנאמר ויקרא כו, ג "אם בחוקותי תלכו וגו'", ופירש רש"י "שתהיו עמלים בתורה". וכתב שם הגו"א אות ב בזה"ל: "ומה שאמר 'שתהיו עמלים בתורה', הינו מפני שכתוב הלמוד בלשון הליכה... שההליכה שאדם הולך ממקום למקום, כן יהיה עמל בתורה ולהעמיק בה תמיד יותר ממה שהעמיק בה קודם, וזה נקרא הליכה בתורה" הובא בהערה 1693. ובפחד יצחק שבועות מאמר יז אות ט הביא דברי הגו"א הללו, וכתב עליהם: "דברים אלו של המהר"ל סתומים הם, דהרי בודאי כל עמילות בשאר המידות הטובות ג"כ מוליכות את האדם מדרגא לדרגא, ומדוע נתייחדה כאן מידת העמילות בתורה". ועיי"ש בדבריו הנפלאים. ונראה ליישב, שחלוק בעצם העמקה נוספת בתורה מהעמקה נוספת בשאר סוגי העבודה, כי "תורה" חלה על ההבנה של הלומד בה, משום ששם "תורה" היא הוראה על החכמה כמבואר בריש דרוש על המצות נ., וראה למעלה הערה 744. ולכך, כל תוספת העמקה והבנה בתורה היא "תורה" חדשה שלא היתה ידועה קודם ללומד, ופנים חדשות באו לכאן. מה שאין כן בשאר סוגי העבודה, ודאי שהעמילות בהם הוי שבח ורוממות המעלה, אך אין כאן פנים חדשות שלא היו כאן קודם לכן. והמתייגע והעמל במצות ציצית, מתעטף באותה ציצית שהתעטף בה גם קודם ליגיעה והעמלות. ולכך ההעמקה בדברי תורה "להעמיק בה תמיד יותר ממה שהעמיק בה קודם" היא יחודית לדברי תורה, שאינה קיימת בשאר סוגי העבודה. ובהתאם לכך מתפרשים דבריו כאן; עמילות בתורה שונה מבנית בית, כי גמר הבית הוא בסוף, וכל הדרך מתחילת הבנין עד סופו היא דבר אחד, ולכך השלבים השונים שהיו בבנית הבית הם חלקים מדבר אחד, ואינם חולקים מקום לעצמם. מה שאין כן בעמילות בתורה, כל שלב ושלב בהבנת התורה חולקת היא מקום לעצמה, והיא בבחינת גמר וסוף לכשעצמה, ולכך שפיר "כל עמל שלימות בפני עצמו", ודו"ק. וזהו המשל של פועל הזורע בקרקע, שכל זריעה חולקת מקום לעצמה, ואין הזריעות נחשבות לחלקים של זריעה אחת גדולה.

57 1704 לשון מדרש שמואל כאן: "ואמר 'נותנין לך שכר הרבה', לשון נתינה, ולא אמר 'משלמים לך שכר הרבה'". ובמיוחד יש להעיר כן, כי בהמשך המשנה אמר "נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך".

58 1705 להלן פ"ה מ"א כתב באופן אחר מדוע אי אפשר לומר לשון תשלומין על מתן שכר. שאמרו שם "להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם... וליתן שכר טוב לצדיקים", ושם בסוף פירוש המשנה כתב: "'ליתן שכר טוב לצדיקים', ולא אמר 'לשלם לצדיקים שכר טוב', כמו שאמר אצל רשעים, מפני כי אין זה הלשון של 'משלם' דרך כבוד, דמשמע שיש על השם יתברך חוב שצריך לשלם. כי אף אם האדם עובד בוראו, אין מצד החיוב שישלם לו השם יתברך, רק הוא מחסדי המקום, כי אין לבריה על בוראו כלום מצד החיוב שישלם לו השם יתברך, רק הוא מחסדי המקום. ודבר זה בארנו בכמה מקומות ראה למעלה הערה 1404. ולכך אמר 'ליתן שכר', שהשם יתברך נותן השכר דרך חנינה שהוא חסד בלבד, ואינו תשלומין. וכן אמר הכתוב דברים ז, ט-י 'שומר הברית והחסד לאוהביו ומשלם לשונאיו על פניו'. כי מה שהוא לרעה שייך 'משלם', שהתשלומין הם במדת הדין בודאי. אבל נתינת השכר אינו במדת הדין". ולפי זה אף כאן היה יכול להשיב שאף ללא תיבת "הרבה" הנאמרת כאן לא היה ניתן לומר "משלמים לך שכר", כי לא שייך לומר במתן שכר לשון תשלומין, כי השכר ניתן בדרך חנינה, ולא בדרך דין.

59 1706 כי "הרבה" מורה על יותר מן הראוי, וכמו שעשו הרשע אמר בראשית לג, ט "יש לי רב", ואילו יעקב אמר שם פסוק יא "יש לי כל", ופירש רש"י שם "יש לי כל - כל ספוקי. ועשו דיבר בלשון גאוה 'יש לי רב', יותר ויותר מכדי צרכי". וראה למעלה פ"א הערה 736, וכאן הערה 1701.

60 1707 פירוש - "ישלם לך כפי העמל", ובזה אין כאן "הרבה" וכפי שביאר, אלא רק הראוי "כפי העמל", אך מ"מ תהיה כאן נתינה מרובה של שכר.

61 1708 משנה ב"מ קיא. "אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים, יש בו משום 'ביומו תתן שכרו', ויש בו משום 'לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר'". וכן הוא ברמב"ם בהלכות שכירות פי"א ה"א, וטושו"ע שלט, א.

62 1709 ב"מ קיא: "'ולא תבא עליו השמש כי עני הוא' דברים כד, טו, ההוא מבעי ליה להקדים עני לעשיר", ופירש רש"י שם "נשכרו שני פועלין, אחד עני ואחד עשיר, ואין בידו ליתן אלא לאחד מהן, העני קודם". מוכח מכך שהמצוה היא גם בפועל עשיר, ורק העני קודם. וכן הוכיח בנתיב הצדקה פ"ו א, קפא., שמתוך שאמרו ב"מ עא. שהעני קודם לעשיר במצות הלואה, מוכח שיש מצוה גם בעשיר, ורק העני קודם. ובספרי דברים כד, טו אמרו "'כי עני הוא', אין לי אלא עני, עשיר מנין, ת"ל ויקרא יט, יג 'לא תעשוק את רעך ולא תלין פעולת שכיר', מכל מקום". וביאר שם המלבי"ם: "מ'לא תעשוק' דבסדר קדושים, שלא נזכר שם עני ואביון, נלמד שאף אם הפועל עשיר, עובר". וכוונתו להדגיש שאין חובת התשלומין מצדו של הפועל עד שתבוא לדון האם יש חילוק בין פועל עשיר לפועל עני, אלא זו חובה המוטלת על הבעלים, ולכך אין נפק"מ מה מצבו של הפועל. וגדולה מזו אמרו זוה"ק ח"ג פג. שאפילו אם הפועל אמר לבעלים ש"יהא שכרי בידך", טוב שלא יעכב בידו, אלא יתן לפועל ואחר כך יקבל ממנו בחזרה אם ירצה. וראה בשער המשפט סימן שלט ס"ק ב שכתב שאפילו אם לא תבעו הפועל לבעלים, יש איסור לעכב השכירות, אלא שאינו עובר על הלאו. ולכן שנינו ב"מ קיא. 'לא תבעו אינו עובר עליו', להורות שרק על הלאו אינו עובר, אבל איסור יש בדבר. וכן בנתיב הצדקה פ"ו א, קפא. הוכיח מתוך העובדה שיש מצוה להלוות גם לאדם עשיר ב"מ עא., שאין מצות הלואה מפאת חסרון המקבל, אלא מפאת הרצון לאחד את ישראל לעם אחד לגמרי הובא למעלה פ"א 189.

63 1710 כגון בהלואה. וכן משמע מדברי ריש לקיש ב"ב ה. "הקובע זמן לחבירו "במלוה שהלוהו" רש"י שם, ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, אינו נאמן, ולואי שיפרע בזמנו". וכתב המאירי ב"מ קב:: "שהרי אמרו 'ולואי שיפרע אדם בזמנו', כלומר שהדבר רחוק להיות". ואם היה איסור כשאינו פורע בזמנו, לא היה הדבר רחוק להיות. הרי שזהו דין יחודי לשכירות שיש לפרוע בזמנו, וכמו שמבאר.

64 1711 לשונו למעלה פ"א מי"ח לאחר ציון 1657: "כי בששת ימי המעשה לא היה מנוחה, רק היה התנועה לצאת לפעל, וככלות ימי המעשה היה העמידה, והוא המנוחה, וזהו השלום", ושם הערות 1658, 1659, 1675. ורש"י שמות לא, יז כתב: "וינפש - כתרגומו 'ונח'. כל לשון נופש הוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה". הרי שתיבת "נפש" מורה על העמל "טורח המלאכה", וכן "אם יש את נפשכם" בראשית כג, ח, ופירש רש"י שם "נפשכם - רצונכם", והרצון שייך לריצה אחר הנכסף, ועל המנוחה מהעמל. והואיל ושני דברים אלו נזדמנו לפונדק אחד "נפש", מוכח שהמנוחה מן העמל היא תכלית העמל, וחלק ממנו. וראה באר הגולה באר החמישי הערה 699. וראה הערה הבאה. אמנם בתפארת ישראל פ"ג סד. כתב: "לשון 'עמל' בא על דבר שאין לו הנחה, ולא יבוא אל תכלית הנחה" ראה למעלה הערה 372.

65 1712 והרי כך הוא לשון הפסוק דברים כד, טו "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו וגו'". הרי להדיא שטעמו של ציווי זה הוא "ואליו הוא נושא את נפשו" ראה הערה קודמת, וכדברי המהר"ל כאן.

66 1713 אמנם גם בשאר אופני תשלומין בית, הלואה, וכיו"ב יש את המושג של "תשלומין", וכמבואר להלן פ"ד מ"ב ד"ה ודע כי, שכתב: "ודע כי כל התשלומין למעשה שעשה, הן לטוב הן לרע, התשלומין הם דבר אחד עם המעשה, והוא נמשך אחר המעשה. כי אין מעשה הטוב בלא תשלומין טובים, ואין מעשה רע בלא תשלומין רעים. כי לכך נקרא הפרעון 'תשלומין', כי המעשה בלא הפרעון הוא חצי דבר, שהרי צריך לתת לו שכרו, ושכרו על זה הוא השלמה למעשה שעשה. ולפיכך הפרעון מלשון השלמה, שמשלים מה ששייך למעשה. וכן אם לוה ממנו, כאשר פורע לו הוא משלים מה שצריך אל ההלואה שלוה ממנו, ודבר זה פשוט". אך עם כל זה אינו דומה תשלומי השכירות לפועל, כתשלומי הלואה למלוה, כי רק אצל פועל יש עמילות, וכמבואר כאן.

67 1714 רש"י דברים לב, ד "אל אמונה - לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא, ואף על פי שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו". ובגו"א שם סוף אות ז כתב: "ומה שפירש 'אל אמונה' שמשלם גמול צדיקים לעולם הבא, כי מפני שלשון 'אל אמונה' הוא נאמן לשלם שכר, כמו הנאמן שהוא נאמן להחזיר מה שהופקד בידו. ורוצה לומר הקב"ה נאמן לשלם לצדיקים שכרם מה שיש להם בידו". וזהו שאמרו כאן "ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך".

68 1715 לשון ספר החסידים סימן תתרסו: "אם תשכיר סופר לכתוב לך, תתנה עמו שלא תהיה בבל תלין פעולת שכיר, שמא כשיתבע לך לא יהיה לך ליתן לו... ואין בזה מתנה על מה שכתוב בתורה, שהרי אמרו חכמים אדם מתנה עם פועל שלו להאכילו לחם צר ומים לחץ, ואע"פ שחייב להאכילו כסעודת שלמה בשעתו". והש"ך בשו"ע חו"מ סימן שלט ס"ק ב הביאו. וכן הוא בשו"ע הרב הלכות שאלה ושכירות סעיף יח. וזהו כמו כל תנאי שבממון, שתנאו קיים כתובות נו.. ועיין בספר אהבת חסד חלק א, פרק עשירי, סעיף קטן כד, שכתב: "ודע דלשון זה הכתוב בספר החסידים הנ"ל, שמתנה עמו שלא יהיה בבל תלין, נראה לי לדינא דזה לא מהני רק דוקא כשמתנה עם הפועל שיתרצה להמתין על פירעון שכרו אחר שיעבור זמנו, ועל כן אין זה בכלל מתנה על מה שכתוב בתורה, דהוא מתרצה להיות שכיר באופן זה... אבל אם אמר בסתמא 'על מנת שלא יהיה בזה בל תלין', לכאורה דמי למה שאומר 'על מנת של תשמטנו שביעית', דקיי"ל דשביעית משמטת שו"ע חו"מ סימן סז, סעיף ט, משום דמשמע לשון זה על מנת שלא יחול דין שמיטת שביעית, ועל כרחך חל דין שמיטת שביעית, דהוא מתנה בזה על מה שכתוב בתורה". והמהר"ל נשמר מזה, שכתב "כי הוא דומה לפועל אשר יפעל אצל בעל הבית על מנת שישלם לו כך וכך דמים מן התבואה החדשה", הרי שנקט בתנאי שמתנה עם הפועל שיתרצה להמתין על פרעון שכרו, ובזה לכו"ע אין מתנה על מה שכתוב בתורה, וכמבואר בספר אהבת חסד.

69 1716 דוגמה לדבר; בתפארת ישראל ר"פ נט כתב: "המצות טבעיים... כמו מצות כבוד אב ואם, ומצות 'ואהבת לרעך כמוך' ויקרא יט, יח, ושאר המצוות שהם תיקון בני האדם, ועל מצות אלו וכיוצא בהם אפשר לטעון כי שכר שלהם הוא בעולם הזה, וכמו שיתבאר עוד. כי המצות שהם תועלת ותיקון בני אדם, יש להם שכר טוב בעולם הזה גם כן". ובח"א לקידושין מ. ב, קמא. כתב: "כי טוב לבריות שייך לעולם הזה ביותר, שהרי הוא טוב לבריות שהם בעולם הזה. לכך אף למאן דאמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, משום דסבירא לו דאין המצוה רק ענין אלקי, אין יחוס לה אל עולם הזה הגשמי, סובר שבאלו המצות יש כאן תשלום שכר בעולם הזה, וראוי לזה שעושה טוב בעולם הזה, והיינו שיהיה לו פירות בעולם הזה" הובא למעלה הערה 124.

70 1717 עירובין כב. "היום לעשותם, למחר לקבל שכרם" ראה למעלה הערה 1696.

71 1718 פירוש - כאילו התנה מראש, בתחילת המלאכה.

72 1719 כפי שביאר רש"י דברים לב, ד שהרשעים מקבלים שכרם בעולם הזה, והצדיקים מקבלים שכרם בעולם הבא. וכתב על כך להלן פ"ג מט"ו ד"ה ורבותינו ז"ל, וז"ל: "כי אשר הוא צדיק על פי הרוב, מאחר כי עיקר שלו צדיק, ראוי שיהיה נפרע על מעשיו בעולם הבא, ששם עיקר התשלומין, כי עיקר שלו הוא צדיק, ולכך ראוי שיהיה תשלומין שלו בעולם הבא, שהוא עיקר התשלומין. ועונותיו שאינם עיקר, כי הם המעוט, והמעוט אינו עיקר, לכך תשלומין שלו בעולם הזה, שאינו עיקר. ואשר הוא רשע על פי הרוב, והנה עיקר שלו ראוי שיהיה פרעון שלו בעולם שהוא עיקר, דהיינו בעולם הבא, שהוא עיקר. ומעוטו הוא זכיות, והוא דבר שאינו עיקר, ולכך פרעון שלו בעולם הזה שאינו עיקר". וכן כתב בגו"א דברים פל"ב אות ז, ובתפארת ישראל פ"ס תתקלו..

73 1720 ראה בתפארת ישראל פ"ס שהקדיש את כל הפרק לבאר מדוע שכר הרשעים הוא בעוה"ז, לעומת שכר הצדיקים שהוא לעוה"ב, וכתב שם ששה טעמים; א בעולם הטבעי ניתן שכר טבעי, וזהו שכר הרשעים, אך שכר הצדיקים הוא רוחני, ולא שייך לעוה"ז. ב העולם הגשמי אינו עולם האמיתי והעיקרי, ושכר הרשע אינו אמיתתו ועיקרו, לעומת שכר הצדיקים. ג בעוה"ז יש חילוק, והתשלומין הם על מקצת, וזה שייך לשכר הרשעים, אך שכר הצדיקים אינו יכול להכלל במסגרת המצומצמת של עוה"ז. ד העוה"ז מכין לעוה"ב, ושכר הרשעים ניתן בעוה"ז בכדי שיקבל את דינו בעוה"ב. ה שכר הרשעים אינו שלימות גדולה, וממהרת להתגלות בעולם הזה. ו שכר רשעים הוא חריגה מהסדר, ולכך הקב"ה חפץ לשלם שכרם בעוה"ז, בכדי שהכל יחזור לסדר. וכאן רמז לטעמו השני שם.