פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים ב׳:י״ב

12 1378 למעלה משנה י מציון 1286 ואילך.

13 1379 שם, ובהקדמה מציון 120 ואילך, ופ"א מ"ב מציון 352 ואילך.

14 1380 יש להתבונן, שבנוגע לשלש שלימויות אלו, מצאנו שנקטו סדר שונה מתנא לתנא; כי למעלה פ"א מ"ב אמרו "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים". ומבאר שם שהתורה היא שלימות עצמו, והעבודה היא שלימות כלפי ה', וגמילות חסדים היא שלימות כלפי זולתו. הרי נקט בסדר של שלימות עצמו, כלפי ה', וכלפי זולתו. וכן נקט כסדר הזה במשנה יא; חסרון עצמו "עין הרע", חסרון כלפי ה' "יצר הרע", וחסרון כלפי זולתו "שנאת הבריות", וכמבואר בהערה 1377. ואילו במשנה י ובמשנה זו נקטו בסדר של שלימות כלפי זולתו "יהי כבוד חברך וכו'", "יהי ממון חבירך וכו'", ובשלימות עצמו "אל תהי נוח לכעוס", "התקן עצמך ללמוד תורה", ובשלימות כלפי ה' "ושוב יום אחד לפני מיתתך", "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". ומדוע הסדר משתנה בין המשניות. ויל"ע בזה.

15 1381 לעומת מה שרבי אליעזר אמר למעלה משנה י "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך".

16 1382 ואע"פ שרש"י כתב דברים ו, ה "יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו", כבר ביאר שם הגו"א אות ג שדברים אלו נאמרו רק ביחס של דרישת הפסוקים, אך ברור שמי שחס על ממונו יותר מגופו עליו נאמר קהלת י, ב "לב כסיל לשמאלו", וכמבואר בגו"א שם על פי הבמדב"ר כב, ט. וכן כתב להלן במשנה יד לפני ציון 1578: "וכך הם דברי רבי יוסי שאמר 'יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך וכו", בא לתת מוסר במה שאמר יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך, וזה בשביל מעלת האדם, שאף ממון שלו יהיה חשוב בעיניו, כל שכן הוא עצמו, כמו שהתבאר למעלה בדברי רבי אליעזר. וכנגד זה אמר 'יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך'". והרמב"ם בהלכות דעות פ"ו ה"ג כתב: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ויקרא יט, יח 'ואהבת לרעך כמוך'. לפיכך צריך לספר בשבחו, ולחוס על ממונו, כאשר הוא חס על ממון עצמו, ורוצה בכבוד עצמו". הרי שהזכיר את שני הדברים; כבוד חבירו, וממון חבירו. ובאבות דרבי נתן פי"ז מ"ב אמרו "כיצד, מלמד כשם שאדם רואה את ממונו, כך יהא רואה את ממון חבירו. וכמו שאדם רוצה שלא יצא שם רע על ממון שלו, כך יהיה רוצה שלא יצא שם רע על ממון חבירו". וראה למעלה הערה 1291. ובסוף נתיב הנדיבות ב, רמג: כתב: "וכמו שמדת הכילות הוא מדה מגונה כאשר הוא כילי בשלו, כך הוא מדה טובה כאשר הוא בשל חבירו, שמדקדק על חבירו אף בפחות משוה פרוטה, שלא להזיק אותו אף בפחות משוה פרוטה, כמו מאה מנה. ולא אמרו 'יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך' דמשמע שיהיה ממון שלך וממון חבירך שוה, לא אמרו רק לענין חביב בלבד. אבל בודאי אף אם אינו מקפיד על פחות משוה פרוטה בשלו, וכן ראוי אל האדם שלא יקפיד על פחות מפרוטה בשלו, אבל לחבירו לא יזיק אפילו פחות מפרוטה".

17 1383 לשונו למעלה פ"א מ"ב לפני ציון 361: "כי כאשר יש באדם התורה, הוא נחשב בריאה טובה בעצמו, כאשר יש בו התורה השכלית. אבל אם אין בו התורה, אין האדם בעצמו נחשב טוב, כי חסר ממנו התורה, שהיא השלמת האדם במה שהוא אדם, והוא נמשל כבהמה נדמה, ואין זה נחשב בריאה, ואין ראוי לו המציאות... ולפיכך שלימות האדם עצמו, עד שהוא נחשב הבריאה החשובה שיש בו הטוב, הוא בשביל התורה, כאשר יאמר על האדם שהוא בעל תורה. ודבר זה אין צריך ראיה, כי בודאי שפלות בריאת האדם כאשר הוא נוטה להיות כמו בהמה, ומעלת הבריאה כאשר הוא נבדל מן הבהמית. ואין זה רק על ידי התורה השכלית, שבזה נחשב בריאה שלימה טובה בעל מעלה מצד עצמו, כאשר הוא בעל שכל. וכאשר הוא בעל תורה, אז הוא טוב מצד עצמו. ואין דבר בעולם שעל ידו נחשב האדם עצמו בעל מעלה, רק בתורה, והוא מבואר... כי הדבר שהוא שכלי נבדל מן החומר לגמרי, הוא טוב גמור, ולכך התורה היא טוב הגמור בפרט. והפך זה, הדבר שהוא חמרי, הוא רע גמור... ולפיכך הדבר שהוא מעלה את האדם מן הבהמית, עד שלא יחשב בריאה פחותה, היא התורה השכלית, שעל ידי התורה נעשה אדם שכלי נבדל מן החומר, ואז הוא בריאה שלימה טובה, וראוי אליו המציאות. ולפיכך שלימות האדם בעצמו הוא על ידי התורה בלבד, ולא זולת זה. ולפיכך אמר התנא האלקי כי זה עמוד אחד שהעולם עומד עליו הוא התורה, מה שהתורה היא משלמת האדם עד שהוא בריאה שלימה מצד עצמו". וכן הזכיר בקיצור למעלה פ"א מי"ח לפני ציון 1696.

18 1384 כמו שאמרו נדרים פא. "מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן, אמר רב יוסף, שלא יאמרו תורה ירושה להם", וראה בהקדמה לתפארת ישראל יג.. ובנתיב התורה פ"י א, מה. כתב: "אמנם יש לך לדעת שגם אמרו במקום אחר בפרק חלק סנהדרין צו. דשלח רבי יהודה הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה לישראל. ודבר זה תמוה, כי למה עם הארץ יותר מוכן לקבל זרע תלמיד חכם, ממה שהוא מוכן תלמיד חכם, עד שאמר שמהם תצא תורה לישראל. וגם על זה מעיד החוש שכך הוא. ויש לך לדעת כי דבר זה כמו שנמצא באדם, כך הוא בתורה ענין זה, כי השכל יוצא ונולד מן האדם שהוא בעל גוף, כי השכל הזה צריך לנושא, ונושא שלו הוא החומר, ויוצא ממנו השכל אל הפעל. וכמו כן מוכן האב שהוא עם הארץ בעל גשם, ונושא אל השכל, עד שיצא ממנו בן תלמיד חכם אל הפועל. ואילו אשר הוא תלמיד חכם בעצמו, הנה הוא כולו שכלי, ואין כאן נושא אל השכל, שהחומר הוא נושא שלו. ולפיכך אמרו 'הזהרו בבני עם הארץ שמהם תצא תורה לישראל', כמו שהוא נמצא באדם שהחומר נושא לשכל האדם, כי לגודל השכל שהיא התורה צריך לה נושא חמרי". והובא למעלה הערה 485. ולמעלה פ"א מי"ד לפני ציון 1306 כתב: "אף אם למד אביו תורה, אין יורש בנו ממנו דבר. ואין הדבר כמו העושר... שלפעמים האדם יורש מאביו הרבה". ולהלן פ"ד מי"ד כתב לגבי כתר תורה ד"ה ויש לשאול "שאין בנו של תלמיד חכם בודאי בעל תורה". ובביאור הגר"א כאן הובאו שני מאמרים המורים שהתורה אינה עוברת בירושה.

19 1385 אודות שיש לאדם להכין עצמו אל התורה, הנה כל נתיב התורה מבוסס על ענין זה. וכגון, בתחילת פ"ב שם א, י. כתב: "מפני כי התורה הוא השכל העליון, וקשה לקנות התורה שהיא שכל העליון, לכך צריך שיהיה אל האדם הכנה לקבל התורה, ואל"כ לא יקבל אותה. וההכנה שצריך לתורה הם דברים הרבה מאוד, עד שהוא ראוי אל התורה. כי האדם הוא בעל גוף, והתורה היא שכל אלקי. לכך צריך האדם שיהיה רחוק מן המדות שהם גשמיים, וצריך לדבק במדה שהיא שכלית" הובא למעלה פ"א הערה 1345. ושם בפ"ג א, יג. כתב: "והתבאר כי צריך שיהיה אל האדם הכנה לקבל התורה, ואם לא כן אי אפשר לקבל התורה השכלית, רק צריך שיהיה גובר על גופו הגשמי, אשר הוא סבת הרחקה מן השכל הנבדל, ואז יש לתורתו קיום שעומד בו השכל האלקי, הוא התורה". ושם בפ"ד א, כא. כתב: "כבר אמרנו, כי האדם אשר הוא רוצה לקבל התורה, ראוי שיהיה לו הכנה אל התורה השכלית, וזולת זה אינו זוכה אל התורה השכלית. לפי שהתורה היא נבדלת מן האדם אשר הוא גשמי, ולכך צריך האדם הכנה לזה ביותר. ועיקר הכנה הזאת שיהיה דומה ומתיחס לשכל לגמרי עד שהוא ראוי לקבל אותו, כי אשר הוא דומה ומתיחס אל דבר, ראוי שיהיו ביחד". ובתפארת ישראל פי"ב קצא: כתב: "לא היה מוכן לקבל התורה השכלית, שאין לה בחינה חמרית כלל, רק מי שיש לו מדרגה זאת גם כן, שהוא נבדל בלתי חמרי, כי לקבל התורה צריך הכנה" הובא למעלה פ"א הערה 376. וזה לשונו להלן פ"ג מי"ג ד"ה וזה אמרם: "דברי תורה קשה להגיע אליה להיות קנין אל האדם, במה שהתורה היא שכל עליון אלקי". ובתחילת דרוש על המצות נ: כתב: "אין התורה כשאר חכמות שישיגם האדם מעצמו, ולא ניתנו לו מהשם יתברך בעצם. כמו התורה שמצד עצמה אין לה חבור אל האדם כלל, כאשר היא שכל אלקי נבדל, לכן צריך להתעצם ולהתחבר אליה" ראה למעלה פ"א הערה 1486. ובדרוש על התורה לז: כתב: "אין הדור זוכה לתורה זולת זה שאוהבים אותה עד שמוכנים לה, כי היא שכל נבדל אלקי, שצריך המקבל להיות מוכן לגמרי". וראה ברע"ב ובתויו"ט כאן שביארו שאע"פ שאמרו ב"מ פה. "תורה מחזרת על אכסניה שלה", מ"מ "הני מילי כשמתקן עצמו לכך, דמתקיימא בו יותר מזולתו, ואי לאו הכי, לא" לשון התויו"ט. וראה להלן הערות 1579, 1651.

20 1386 לשון הרמב"ם בפרק חמישי משמונה פרקים: "צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו. וישים פעולותיו כולן, תנועותיו, מנוחותיו וכל דבריו, מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, רצוני לומר, פועל שלא יביא אל זאת התכלית. והמשל בו, שישים הכונה באכילתו, בשתיתו, משגלו, שנתו, יקיצתו, תנועתו ומנוחתו בבריאות גופו לבד, והכונה בבריאות גופו, שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לקנות החכמות ולקנות מעלות המדות ומעלות השכליות, עד שיגיע לתכלית ההיא... וכבר כללו חכמינו, זכרונם לברכה, זה הענין כולו בקצרה במלות מועטות, מורה על זה הענין הוראה שלמה מאד עד כשאתה תבחן קוצר המלות איך ספרו זה הענין הגדול והעצום כולו אשר חברו בו חבורים ולא השלימוהו, תדע שנאמר בכח אלקי בלא ספק, והוא אמרם בצואתיהם 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'".

21 1387 בכת"י כתב משפט זה כך: "הרי לך כי נתן שלשה שלשה מוסר לאדם להשלים אותו בכל, עד שהוא שלם בעצמו, ולזולתו, ולהשם יתברך". וראה להלן מציון 1467 שחזר לבאר משנתינו בהסבר שני.