פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה, באר ה ג׳

1 186 פירוש - רבה בר בר חנה הלך פעם במדבר, וראה שם אווזין שמנים ש"נופלות נוצה שלהן מרוב שומן" רשב"ם שם.

2 187 פירוש - "נזלו נחלי שמן" לשון המתורגמן בעין יעקב, מתחת האווזים, המורה על שפע רב.

3 188 רבה בר בר חנה לאווזים.

4 189 לפנינו בגמרא "בגוייכו", אך כדרכו נקט כגירסת העין יעקב, ושם איתא "מנייכו". ופירושו האם אקבל מבשרכם חלק לעולם הבא.

5 190 פירוש - רבה בר בר חנה שאל את האווזים האם יהיה לו חלק מבשרם לעולם שיבוא.

6 191 פירוש - אווז אחד הגביה את ירכו.

7 192 "הגביהה לי הכנף, רמז זה חלקך לעתיד לבא" רשב"ם שם. ולפנינו בגמרא מובא קודם הגבהת הכנף, ולאחריה הגבהת הירך. אך בעין יעקב מובא כגירסא זו, ולהלן ציון 232 יבאר קדמת הירך, וכעין יעקב.

8 193 "ליתן עליהם את הדין - שבחטאתם מתעכב משיח, ויש להם צער בעלי חיים לאותן אווזים מחמת שומנן" רשב"ם שם.

9 194 גם מאמר זה אינו מופיע בקונטרס נגד התלמוד. אך בבאר החמישי המהר"ל בעיקר מתייחס למאמרים הסתומים מצד עצמם ראה הערה 245, וכפי שביאר בתחילת הבאר. ולכך התמיה במאמרים אלו בולטת לעין כל, ואין צורך לצטט תמיה זו ממקורות אחרים.

10 195 כמבואר במאמר הקודם, שמטרת המאמר היתה להורות כיצד כל מיני הבריאה אף המינים הטמאים מתאחדים, הואיל והעולם בא מפועל אחד.

11 196 כפי ששאל משה רבינו ברכות ז. "מפני מה יש... צדיק ורע לו". וכן כתב בנצח ישראל פי"ט תכד:: "יש שהם אומרים כי נמצא דברים שהם חסרון בעולם, ובפרט שיש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, דבר זה יחשב חסרון", ושם הערה 91.

12 197 "שלא בא דבר בלתי שלם מן השם יתברך" לשונו בגו"א דברים פ"ח אות ג ד"ה ואם. "ואל תאמר כי יהיה ח"ו בפעל השם יתברך דופי" לשונו בתפארת ישראל פ"ב נג.. "ואיך יהיה מעשה האלקים חסר" לשונו בתפארת ישראל פל"ה תקיד., "כי הדבר הבא מן השם יתברך הוא בשלימות" לשונו בח"א לקידושין לט: ב, קמג:, ואף שם דובר על שכר הצדיקים. וראה למעלה בבאר הרביעי הערה 841, ובנר מצוה ח"א הערה 35.

13 198 כפי שיביא בסמוך את מאמרם ב"ב עד: שהקב"ה הרג את הלויתן ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא. וכן אמרו אבות פ"ג מט"ז "הכל מתוקן לסעודה". וכן המשילו את שכר הצדיקים שבת קנג. לסעודה לפני המלך, והובא בנתיב התשובה פ"ב ושם הערה 50. ונאמר ישעיה ג, י "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". ובמשנה פאה פ"א מ"א אמרו "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא". ובע"ז ג. אמרו על השכר לעתיד לבוא "מי שטרח בערב שבת "בעולם הזה" רש"י שם, יאכל בשבת". והסכין של העקידה נקראת "מאכלת" בראשית כב, ו, "על שם שישראל אוכלים מתן שכרה" רש"י שם.

14 199 כרך את היות האדם בתחתונים עם "השלמתו על ידי קבלה". והענין מבואר בשני מקומות בתפארת ישראל. במקום אחד ביאר שרק האדם מקבל, ולא העליונים, וכלשונו שם בפרק כד שנט:: "זהו מדרגת האדם ומעלתו יותר מן העליונים, שאין לו בעצמו המדרגה העליונה, אבל הוא מיוחד לקבל... ואילו העליונים כולם יש להם מדרגה עליונה בעצמם, אבל אינם מקבלים... כלל הדבר, כי האדם מוכן לקבל כבוד ה'... כי האדם שהוא מקבל, וזהו מעלתו... ודבר זה עצמו גורם שזכה לקבלת התורה". והובא למעלה בהקדמה הערה 73. ובמקום אחר ביאר את טעם הדבר, וכלשונו שם ר"פ ג נו:: "וכי יעלה על דעת האדם שיהיה נמצא לאדם מעלתו האחרונה בפעל, כי זהו מדרגת העליונים שהם בפעל, אבל התחתונים שהם בעלי חומר, אינם בפעל". הרי שרק הגשמי הוא בכח, ואילו הנבדל הוא בפועל. והואיל והאדם הוא בתחתונים, לכך אין הוא נמצא בפועל, ועליו להתייגע בכדי להוציא את עצמו אל הפעל, ולהיות בעל קבלה. ונקודה זו התבארה בהרחבה למעלה בבאר השני הערה 141, קחנו משם. ולמעלה בבאר השלישי הערה 34 נתבאר שאדם שאינו מקבל אינו נחשב אדם. ונתבארו דבריו כאן. וראה הערה 201.

15 200 יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בגו"א בראשית פ"א אות נב האריך בזה מאוד, ובתוך דבריו כתב: "האכילה אינה רק הקיום שמקבל הנמצא... כי האכילה לאדם הוא קנין מה להשלים עצמו... כי האדם מקבל הקיום מן יוצר הכל, והוא הסעודה, שהוא יתברך סועדו ומקיים... הרי כל ענין הסעודה אינו אלא קיום, מלשון 'סעד'". ובח"א לב"ב עד: ג, קה. כתב: "וענין האכילה... הוא קבלת השלמה... והוא על דרך שאמר הכתוב דברים ז, טז 'ואכלת את כל העמים', ואין הפירוש שישמיד העמים כולם... דא"כ היה לו לכתוב 'והשמדתם את כל העמים'. אבל מה שאמר 'ואכלת את כל העמים', מפני שלא תמצא אומה שאין לה מדריגה מה ומעלה מה שהם מיוחדים בה. ואמר הכתוב 'ואכלת את כל העמים' שהם ירשו את מדריגתם מה שהם מיוחדים, ויהיו בטלים, וישראל יושלמו באותה מדריגה שהיה להם לעמים בעולם... ויושלמו במדריגתם, והוא אכילתם בודאי". וראה להלן בבאר השביעי הערה 65.

16 201 נקודה זו מבוארת היטב בח"א לב"ה עד: ג, סוף קז., שכתב: "הנה בענין האכילה הזאת הארכנו בכמה מקומות... שעמדו חכמים על ענין האדם ומהותו, אשר הוא בעל הקבלה בעצמו, וכאשר מקבל הוא יושלם, ואין שלימתו בעצמו כמו המלאכים, שאין בהם קבלה. רק שיש חסרון בעצמו, ויושלמו. ומי שיודע ענין האדם יודע שדבר זה נמשך אחר צורת האדם, ומה שנקרא 'אדם', כי אין אדם רק מלשון אדמה ב"ר יז, ד, והאדמה היא מקבלת... כי בצד שהאדם מתיחס אל החומר, אף כאשר הוא בעולם הנבדל, מ"מ מתיחס אל החומר, שהרי כאשר היה בעולם הזה היה בעל חומר, ומצד הזה לא יסולק מן האדם יחוס החמרי, ולכך מתיחס אליו מצד הזה הקבלה".

17 202 וצרף לכאן דבריו בנתיב העבודה פט"ז א, קכו:, שכתב: "יש לך לדעת, כי תשמיש נקרא 'אכילה' בין באשה ובין באיש. באשה כתיב משלי ל, כ 'אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און'. באיש נאמר בראשית לט, ו 'כי אם הלחם אשר הוא אוכל'. ועוד כתיב משלי ה, טו 'שתה מים מבורך'. וכן בדברי חכמים כתובות סד: אוכלת עמו מלילי שבת לליל שבת, וקאמר שם שהוא תשמיש, כדאיתא התם כתובות סה:. כלל הדבר, קבלת דבר יקרא 'אכילה', שהאדם מקבל דבר שהוא אוכל. והאשה מקבלת בודאי האיש, והאיש מקבל את האשה, כי כל חבור, האחד מקבל את האחר, ושניהם מקבלים זה מזה, כמו שהוא כל חבור בעולם. ולכך נקרא הבעילה 'אכילה' בין לאיש ובין לאשה, כאשר האחד מקבל את האחר, כמו שמקבל את האכילה. וזה שאמר 'כי אם הלחם אשר הוא אוכל'". והוזכר בקצרה למעלה בבאר השני הערה 581. וראה להלן הערה 364, ובבאר השביעי הערה 65.

18 203 שגם שם דובר על שכר צדיקים לעת"ל, והמשילו זאת לסעודה שתהיה מבשר לויתן. ומאמר זה התבאר בח"א שם ג, קה.-קז:, ובגו"א בראשית פ"א אות נב. ובח"א לב"ב עג: ג, צד. מקור המאמר כתב משפט זה כך: "ודבר זה מבואר לקמן במאמר ואף לויתן זכר ונקיבה ברא אותו".

19 204 וצרף לכאן מאמרם תענית ה: "אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט, ויבא לידי סכנה", וכתב על כך בנתיב העבודה פי"ז א, קלא.: "אע"ג שלפי הסברא אין נראה שיש לחוש כל כך שמא יקדים קנה לוושט, כי האדם מרגיש בדבר כמו זה, ולא יבא לידי זה. מכל מקום מאחר כי דבר זה, דהיינו לשיח בסעודה, הוא יציאה מן הסדר, כי סעודת האדם כדי לקבל האדם האכילה מה שהוא חסר, לפי שהאדם הוא בעל גוף חמרי, והוא חסר למזון, והוא מקבל אכילת הסעודה לצורך השלמתו מצד גופו שהוא חסר. והדבור שהוא גדר האדם שהוא חי מדבר, והוא צורתו... שהרי הכתוב אמר בראשית ב, ז 'ויהי האדם לנפש חיה', ותרגם אונקלוס שם 'והוה אנשא לרוח ממללא'. כלומר שנעשה בעל חי מדבר. ואם כן הדבור הוא צורתו, ומצד הצורה האדם מושלם, ואין צריך לקבל השלמה, כי הקבלה הוא מצד החסרון, שכל מקבל הוא חסר. ולכך אמר שאין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לוושט. כי מאחר כי אלו שני דברים מחולקים לגמרי, הדבור והסעודה, הסעודה מצד הגוף שהוא חסר, והוא מקבל האכילה, והדבור הוא לאדם מצד השלמתו במה שהוא חי מדבר. ולכך יש להם ג"כ כלים מיוחדים, דהיינו הוושט לקבלת הסעודה, והקנה שהוא לדיבור. כי האחד משמש לגוף הוא הוושט, והשני כלי לצורה, הוא כח הדברי. וזה עשה אותם כאלו הם ענין אחד, ולכך יהיו משמש ג"כ זה במקום שראוי לשמש זה". הרי שאכילה מורה על קבלת השלמה. וראה להלן בבאר הששי הערה 595, ובבאר השביעי הערה 26.

20 205 מתן השכר שיהיה לצדיקים לעתיד לבא. וכן האריך בזה בגו"א בראשית פ"א אות נב ד"ה ואל, וז"ל: "אל תאמר כי אכילה זאת, שהיא סעודה שתהיה לעתיד, כמו שהוא אכילה זאת שהיא אצלנו. אבל האכילה הזאת לא תהיה אכילה שהיא מן כח המתאוה, אבל תהיה סעודה המקיים וסועד את האדם ונותן לו קיום, לכך תקרא 'סעודה'. ואין לומר אם כן יהיה לו גם כן אכילה ושתיה תאוות הגוף, זה אינו כלל קשיא, כי האכילה ושתיה שהם תאוות הגופניות לא תהיה, כי מדריגות סעודה זאת בלא דברים אלו, אבל ענין הסעודה נאמר על הקיום בלבד, ואין ספק שתתחלף הסעודה הזאת כהחלף המדריגות אשר בין העולם הזה ובין עולם הבא, מכל מקום שם 'סעודה' תהיה שם. ואם יאמר, בשלמא בעולם הזה ימצא שם סעודה בעבור החום הטבעי המעכל, וכיוצא מן טבע הגוף, ולא שייך בזה לעתיד לומר כך. הנה אין זה קשיא, שאם האדם הטבעי הגשמי הוא ניזון בדבר חומרי גופני גשמי, כך נזון הרוחני לפי ענין שלו, רוצה לומר שמקבל קיום ופרנסה, וזהו ה'אכילה והשתיה' של דבר הרוחני, והשתא יהיה הערך שוה... והרי אתה רואה בעיניך כי כאשר היה האדם בגן עדן היה עמו אכילה, כדכתיב בפירוש בראשית ב, יז 'מכל עץ הגן אכל תאכל', ואין ספק כי מעלת האדם בגן עדן קודם שחטא היה מאוד מאוד גדולה, והרי היה בו אכילה ושתיה בודאי. והכי נמי יש לומר אצל סעודת הצדיקים, הרי כי האכילה אינה רק הקיום שמקבל הנמצא, ומה חסרנו אם נאמר שהצדיקים יקבלו קיום, ודבר זה הוא פרנסתם... ויהיו דומים לפירות הגן עדן, והצדיקים יהיו סועדים בם, כי הם דברים יקרים עליונים מושפעים מאתו יתברך, וכשיקבל אותם יקנה השלמה וקיום ודבוק בעילה וסבה המקיים הכל, והוא הסעודה באמת לצדיקים לעת"ל בגן עדן... אבל החלוף בין האכילה הזאת והאכילה לעתיד כמו חלוף המדריגות אשר יש בין העולמות אשר הוא עתה והעולם אשר יהיה לעתיד. כמו שיש חלוף בין אכילה זאת ובין אכילת גן עדן, כי האכילה בעוה"ז משלמת האדם שלימות לפי הראוי בעולם הזה, והאכילה בעולם הבא השלמת האדם הוא כפי הראוי לעולם הבא. ולפי שלא נראה לאדם רק אכילה גופנית, לכך קשה על האדם לצייר, כמו שרחוק ממנו להשיג ענין עולם הבא, ודי בזה למבין ענין זה". וכן כתב בח"א לב"ב עד: ג, קה:.

21 206 לשונו בנצח ישראל פי"ד שמט.: "כי העוף אינו כל כך חומרי, שאין לו עבות החומר, שאילו היה בעל חומר לא היה פורח באויר, שהרי מעכב עליו כבידות החומרי. אבל אין העוף כל כך חמרי, ודבר זה בארנו בכמה מקומות" וראה שם הערה 87. והובא למעלה בבאר הרביעי הערה 1061. וראה למעלה הערה 118. ובגו"א בראשית פט"ו אות טו שכתב: "העוף יש לו חומר דק, ולפיכך הם פורחים באויר". ובגבורות ה' פי"ט פט: כתב: "הציפור יש לו דקות וטיב החומר, שהרי לדקות החומר שבו פורח באויר". וראה ההערה הבאה.

22 207 בנתיב עין טוב פ"א ב, ריג: כתב: "כי עוף השמים הוא מסוגל לדברים כמו אלו שהם דברים רוחניים, כדכתיב קהלת י, כ 'כי עוף השמים יוליך הקול'. ודבר זה ידוע אצל המבינים, כי עוף השמים מוכן לקבל יותר מן שאר בעלי חיים". ובח"א לחולין סג. ד, צח: כתב: "כי העופות כפי שהם טבעם מוכנות לקבל הגזירות שבאים מלמעלה. ולא שיש בהם השכל, רק מצד שהם עוף השמים, פורחים באויר השמים, הם מקבלים הגזירות שהם באים מלמעלה... ולכן כתיב 'כי עוף השמים יוליך את הקול'... כי העוף הוא פורח באויר השמים, ולכך הוא מוכן לקבל הגזירה הבאה מלמעלה מן השמים... שהם פורחים באויר בשביל שהם קלי הטבע, ואין להם עבות החמרי, ולכך מוכנים לקבל הגזירה שהיא באה מלמעלה, שהוא דבר רוחני". וכן הוא בגו"א בראשית פט"ו אות טו. ועוד אודות שהעופות מוכנים לגזירת העליונים - כן מבואר זוה"ק ח"א קפג: שאמרו שם "'כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים' עמוס ג, ז, בזמנא דנביאים אשתכחו בעלמא, ואי לאו... בצפרי שמיא משתכחי מלה". וראה שם ניצוצי זהר אות ד. וכן הוא שם בח"ב ו: ובנצח ישראל פמ"ב תשלד: גם הביא ראיה מהבטוי "עוף השמים" להורות על רוחניותו של העוף. וראה למעלה בבאר הרביעי הערה 1013. ובדרוש על התורה כ: ביאר ישראל זכו במדבר למתנות רוחניות, ואחת מהן היא השליו, שאף הוא רוחני, כי "נקרא 'עוף השמים', לא מן הארץ". וכו כתב בנצח ישראל פנ"ד תתמז: לגבי עננים, שכתב: "כי הענן מתייחס אל השמים, שהרי הוא נקרא דניאל ז, יג 'ענן השמים'", ושם הערה 32.

23 208 לשונו בח"א לסוטה מט. ב, פט:: "כי כאשר הפרי שמן, נקרא עושר הפרי, וכאשר הפרי הוא כחוש נאמר עליו שהוא דל, כאשר ידוע". ובנצח ישראל פכ"ב תעו. כתב: "השומן, הוא הרבוי". ובפחד יצחק חנוכה, מאמר יא אות ט כתב: "'שמן' מלשון שמיני, שהוא המספר שלאחרי שבעה". ולכך ברור שאין חסרון בשומן, שהרי מספר שבע הוא מספר שלם, ולכך הוא מלשון שביעה דר"ח פ"ה מכ"א רעד:.

24 209 אודות שלעתיד לבא תהיה קבלה ללא חסרון, כן ביאר בח"א לב"ב עד: ג, קה:, וז"ל: "התבאר לך ענין הסעודה שתהיה לעתיד לבוא לצדיקים קבלת ההשלמה... וזה אכילתם, כמו שהוא כל אכילה... ויהיה לצדיקים לעתיד... יהיו אוכלים מדריגתם הנמצאים החשובים אשר הם כוללים הכל... ובא לומר כי הצדיקים לעתיד יהיו מקבלים מעלת הכל, עד שיהיו מושלמים בכל, ולא יהיו חסרים דבר". אמנם שם מדגיש שכל האכילה הזאת תהיה בשלב שלפני עוה"ב, אך בעוה"ב עצמו לא תהיה אכילה כלל, שהרי אמרו ברכות יז. "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה וכו' אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". וכן בגו"א בראשית פ"א אות נב סד"ה ואמר כתב: "מה שנאמר במקום אחר ברכות יז. העולם הבא אין בו אכילה ושתיה, זה נאמר על מתן שכרה, שהוא עולם הבא בודאי, ושם לא תהיה אכילה ושתיה בעולם הבא, רק 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם', כי אז לא יהיו צריכים לאכילה, רוצה לומר הקיום, שכבר קבלו אותו קודם עולם הבא. אבל הסעודה אשר רמזו בכאן שתהיה לצדיקים לעתיד, הוא קודם עולם הבא". וכן הוא בדר"ח פ"ג מט"ז קנב:.

25 210 כי כל עוד האדם בעל גוף, בהכרח שהוא חסר, וכפי שכתב בהספד קעט: "כאשר הצדיק... בארץ במקום שהוא פחות ושפל מאוד... ואף כי משה רבינו ע"ה אף כאשר היה בחיים היה מדבר עם השכינה, מ"מ לא היה במחיצה עליונית לגמרי. וראוי לצדיק שיקנה מעלה זאת, ואין מגיע האדם לדבר זה רק כאשר נלקח מן העולם הזה... כי הצדיק מתבקש להיות בישיבה של מעלה, ואין דבר יותר עילוי אל הצדיק מדבר זה". וראה למעלה בבאר השני הערה 33. ובתפארת ישראל פ"ג סד. כתב: "האדם כל זמן היותו מחובר עם החומר, אינו בשלימות בפעל, עד אשר הוא נפרד מן החומר, ואז נמצא בפעל".

26 211 פירוש - לאחר שנתבאר שהאכילה הזאת אינה אכילה גשמית, אלא רוחנית, יובן מדוע האווזים היו נראים במדבר, וכמו שמבאר.

27 212 כפי שכתב בתפארת ישראל פכ"ו שצט:: "המדבר מקום מיוחד למדת הדין, והדבר הזה ידוע". ובנצח ישראל פנ"ו תתסח: כתב: "ואמר ישעיה מ, ג 'קול קורא במדבר'... כי אז יתחייב מן השם יתברך בגזירה מחויבת בכח מידת הדין דבר זה. ולכך אמר 'קול קורא במדבר', שהוא מקום מדת הדין", ושם הערה 53. ובח"א למכות יב. ד, ג. כתב: "וידוע ענין המדבר, שמתיחס למדת הדין, כאשר ידוע". וכן הוא בח"א לשבת נו: א, לו:, שם פט. א, מה:, וח"א לב"ב עג: ג, צח..

28 213 בתפארת ישראל פכ"ו הקדיש את כל הפרק לבאר מדוע התורה ניתנה דוקא במדבר.

29 214 כמו שאמרו חכמים שמו"ר ב, ד "'וינהג את הצאן אחר המדבר' שמות ג, א... למה היה רודף למדבר, לפי שראה שישראל נתעלו מן המדבר, שנאמר שיה"ש ג, ו 'מי זאת עולה מן המדבר', שהיה להם מן המדבר המן והשליו והבאר והמשכן והשכינה כהונה ומלכות ועניי כבוד". ובגבורות ה' פכ"ב צה: הביא מאמר זה וביארו. ואודות שהמן אינו דבר גשמי, אלא אלקי, הנה אמרו אבות פ"ה מ"ו "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן... והמן". וכתב על כך בדר"ח שם רלו:, וז"ל: "נבראו בערב שבת בין השמשות דברים שהם למעלה מן הטבע, ואינם טבעים". ובגו"א שמות פט"ז אות יד כתב: "היה המן מן הדברים שאינם תחת הטבע". ובגו"א דברים פ"ח אות ג ד"ה ואם כתב: "הקב"ה נתן להם לדור המדבר המזון, והיה ענין אלקי, ולא היה אנושי כלל". וראה בתפארת ישראל פ"מ הערה 76, שנתבאר שם שהאור העליון שנברא ביום ראשון הוא יסוד המן.

30 215 לשונו בח"א לב"מ פח. ג, נב.: "כי התחתונים הם בעלי גשם ובעלי חומר, ואין עמידה לחומר במשפט, לפי שהמשפט הוא שכלי, ואין עמידה לגשמי... רק מצד החסד... כי העולם הוא גשמי, אינו בכח משפט ודין, רק הדבר השכלי". ובנתיב גמילות חסדים פ"ה א, קסד: כתב: "אי אפשר שיהיו התחתונים עומדים בדין". ובגו"א בראשית פ"א אות טו ד"ה אמנם כתב: "כל הדברים הגשמים הם יוצאים מן הדין בצד שאינם בעלי צורה מופשטת, ואף המלאכים... לא היה להם קיום בדין". ובתפילת שחרית ליום ב' של ר"ה אומרים "ואיך יצדקו קרוצי גושיו במשפט". וראה בח"א לשבת קיט: א, סה.. ועוד אודות שאין במדבר דברים חומריים, כן כתב בתפארת ישראל פכ"ו שצא., שצה., נתיב יראת ה' פ"ג ב, ל:, גבורות ה' פכ"ב צה:, ועוד. ובח"א לב"ב עג: ג, צד. כתב: "לפיכך אמר דחזינא הנהו אווזא וכו', שראה אותה במדבר. כי המדבר לא נמצא שם דברים חמריים, כי המדבר מסולק מכל הדברים החמריים. ולפיכך היו תמיד דברים אלקיים במדבר, וכל הדברים האלקיים נתן להם הש"י במדבר. ובמדרש שיהש"ר ג, א, 'מי זאת עולה מן המדבר' שיה"ש ג, ו, עלויה של אומה זאת מן המדבר, סלוקה מן המדבר, מיתתה מן המדבר. הדא הוא דכתיב במדבר יד, לה 'במדבר הזה יתמו'. תורה מן המדבר, משכן מן המדבר, סנהדרין מן המדבר, כהונה מן המדבר, לויה מן המדבר, מלכות מן המדבר, שנאמר שמות יט, ו 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים'. וכל מתנות טובת שנתן הקב"ה לישראל, מן המדבר. וכל זה מפני שהדברים החמריים הם מתנגדים לדברים אלקיים, כי זה חמרי, וזה נבדל ממנו לגמרי. ולכך לא היה ראוי שיהיו דברים אלו בישוב, ששם הויית החמרי. ודבר זה מבואר מאוד, ורמזו אותו חכמים במקומות הרבה".

31 216 כפי שכתב בריש דבריו כאן: "לאשר היה ראוי להם לצדיקים הטוב בעולם הזה".

32 217 ראה בתפארת ישראל פ"ס שהקדיש את כל הפרק לבאר מדוע שכר הרשעים הוא בעוה"ז, לעומת שכר הצדיקים שהוא לעוה"ב, וכתב שם ששה טעמים; א בעולם הטבעי ניתן שכר טבעי, וזהו שכר הרשעים, אך שכר הצדיקים הוא רוחני, ולא שייך לעוה"ז. ב העולם הגשמי אינו עולם האמיתי, ושכר הרשע אינו אמיתתו, לעומת שכר הצדיקים. ג בעוה"ז יש חילוק, והתשלומין הם על מקצת, וזה שייך לשכר הרשעים, אך שכר הצדיקים אינו יכול להכלל במסגרת המצומצמת של עוה"ז. ד העוה"ז מכין לעוה"ב, ושכר הרשעים ניתן בעוה"ז בכדי שיקבל את דינו בעוה"ב. ה שכר הרשעים אינו שלימות גדולה, וממהרת להתגלות בעולם הזה. ו שכר רשעים הוא חריגה מהסדר, ולכך הקב"ה חפץ לשלם שכרם בעוה"ז, בכדי שהכל יחזור לסדר. טעמים אלו מסבירים שבעוה"ז א"א לתת שכר לצדיקים כי "המקבל אינו ראוי לזה".

33 218 רש"י שם: "שעירי רעב, אדם כחוש מגדל שער על בשרו. 'מזי' לשון ארמי שער, מזיא, מגילה יח. דהוה מהפך במזיא". ואפשר קמעא לבאר זאת על פי דבריו בסוף דרוש לשבת תשובה פג:, שביאר שם שיעקב היה איש חלק, בעוד שעשו היה איש שעיר בראשית כז, יא, וז"ל: "היה יעקב איש חלק, ועשו בעל שער. כי החלק אין בו תוספת על עצם נפשו כלל, אבל הוא עומד בעצמו בלי תוספת ובלי חסרון. ודבר זה היה ראוי אל יעקב במה שהיה 'איש תם' בראשית כה, כז, ופירוש 'תם' הוא שלם. ולכך היה יעקב איש חלק, שהחלק אין בו תוספת ואין בו חסרון כלל. אבל עשו היה בעל שער, מפני שהשער יש בו תוספת, וחסרון השערות שהם גדלים תמיד למה שהם גדלים, ולא שייך בהם השלמה, כמו שהוא שייך אל הגוף החלק, שהוא שלם בלי תוספת וחסרון". וכבר קבעו חכמים ש"כל יתר כנטול דמי" חולין נח:, וראה תפארת ישראל פט"ז הערה 31. ולכך האדם הכחוש והחסר, הוא בעל שער. וצרף לכאן שיש איסור תספורת לאבל מו"ק יד:, ואבילות מורה על החסרון כמבואר למעלה בבאר הרביעי הערה 585. וראה להלן בבאר הששי הערה 361.

34 219 "נופלות נוצה שלהן מרוב שומן" רשב"ם ב"ב עג:.

35 220 בח"א לב"ב עג: ג, צד. כתב הסבר אחר, וז"ל: "ואמר דשמטין גדפייהו משומנייהו והוי נגדא וכו'. פירוש, 'גדפייהו' שהוא ההעלם המכסה הדבר, עד שאין לו מציאות בפעל לגמרי. ולעתיד לא יהיו מה שיהיו מקבלים הצדיקים דבר חסר, רק יהיה הטוב בפעל לגמרי, ולא יהיה בכח כלל, רק בפעל לגמרי. ולפיכך גדפייהו, שהוא הכסוי של הדבר, שהוא סבה שלא ימצא בפעל, היו שמוטין, והיה נמצא הטוב בפעל לגמרי, שלא יהיה כאן חסרון כלל, ולכך שמוטין גודפייהו משומנייהו. וזהו דנגדא נחלא משחא, הוא הטוב הגמור".

36 221 פירוש - אווז אחד הגביה את ירכו, ואווז אחר הגביה את כנפו, "רמז, זה חלקך לעתיד לבא" רשב"ם שם.

37 222 "שאין בו לא היזק ולא יסורין, אלא טובה" רש"י שם.

38 223 כפי שכתב בדרוש על התורה כט. בביאור הפסוק שמות יט, ה "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ", וז"ל: "ועוד יש לפרש כי 'והייתם לי סגולה', ר"ל שיהיו בני עולם הבא, כמשמעותו הפשוט, שרצה לומר שיהיו לו לנצח נצחים... ולכן אמר שוב 'כי לי כל הארץ', הוא הרמז על עולם הבא, דכתיב ביה ישעיה ס, כא 'ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ'. וכן נקרא העוה"ב 'כל' כדאיתא בב"ב יז. ג' הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין עה"ב, ואלו הן האבות, דכתיב בהם בראשית כד, א 'בכל', בראשית כז, לג 'מכל', בראשית לג, יא 'כל'. והנה שתי המלות האלו הכתובות כאן, דהיינו מלת 'כל' ומלת 'הארץ', רמזו על ב' דברים שהם כל עיקר העוה"ב. אם האחד, הוא הנצחיות, הוא הנרמז במלת 'ארץ', כדכתיב קהלת א, ד 'והארץ לעולם עומדת'... ומלת 'כל' יורה ענין השני, הוא העוה"ב, שהוא הטוב הגמור, וכולו טוב, שיש לו כל. וזהו 'כל הארץ', וכמו שכתוב בכל מקום על עוה"ב דברים כב, ז 'למען ייטב לך והארכת ימים', שרצה לומר שיהיה לו הטוב המוחלט, שזהו כאשר יש לו כל, ושהטוב ההוא יהיה נצחי". ובגבורות ה' פכ"ג צז. ביאר את השמות השונים של הר סיני, והנוגע לנו הם השמות "הר בשן", ו"הר גבנונים" תהלים סח, טז, עפ"י שמו"ר ב, ד, וז"ל: "שני שמות המורים על הטוב שיהיה אל המקבלים והמקיימים התורה... והטוב נכלל בשני דברים, הטוב בעצמו, והמשך הטוב שיהיה נצחי. והשם הראשון מאלו שני שמות המורה על הטוב שיקבלו שומרי התורה, ולפיכך נקרא 'הר בשן', שכל מה שאוכלים בשניהם בשביל התורה. השם השני מורה על הנצחית שיש לישראל, ולפיכך נקרא ההר הזה 'גבנונים', שנקי מכל מום כגבינה, ובעבור שהוא נקי ואין בו מום, ישראל שקבלו התורה אין בהם מום, ודבר שאין בו מום וחסרון הוא מקוים לנצח, שכל הפסד שמגיע אל דבר לא יגיע רק מפני מום וחסרון, אבל לדבר שאין לו מום יש לו קיום נצחי. נמצא שני שמות המורים על הטוב; האחד, הטוב שיקבלו. השני, מורה על הנצחית, ואלו שני דברים נזכרים בתורה תמיד על מעלת התורה, 'למען ייטב לך' וזהו הטובה שיקבלו, 'והארכת ימים' הוא הנצחית, כי כאשר הטוב הוא נצחי הוא טוב בכל, כי אם אינו נצחי אין טובתו נחשב". וכן כתב בהקדמתו לדרך חיים ח. שטוב התורה הוא "הטוב הגמור, ויהיה הטוב ההוא נצחי". וכן הוא בנתיב הצדקה ר"פ ב א, קע..

39 224 לשונו בח"א לב"ב עג: מהדורת כשר, ח"ג עמוד קיב: "ואמינא להו אית לי מינייכו וכו', כלומר אם זוכה האדם אל הטוב הגמור הזה. ואמר חד דליא לי אטמא, וחד דליא לי גדפא. דע כי הטוב המקוה לנו אם נזכה בזכות התורה, כתיב בזה דברים כב, ז 'למען יטב לך והארכת ימים', ופרשו חכמים 'למען יטב לך' לעולם שכולו טוב, ו'למען יאריכון ימיך' דברים ה, טז לעולם שכולו ארוך, והוא נצחי. והנה תמצא כי הבטחת השכר שהוא לעתיד הוא בשני דברים; הטובה שיהיה להם הטוב הרוחני. והשני, שלא יהיה הפסד לטוב, רק שיהיה נצחי. ובשני דברים נכלל הכל, בטוב שהוא בתכלית הטוב, שהטוב הזה רוחני, והטוב הזה הוא נצחי, הפך הטוב שהוא בעולם הזה, שאף שיש בו טוב, הוא טוב ואין זה טוב גמור... אבל לעתיד לבוא הטוב הוא טוב גמור, והוא נצחי".

40 225 מעין זה ביאר אודות עצמות של בהמה, וכלשונו בדרשת שבת הגדול קצז:: "כי העצם הוא בנין בעל חי... עיקר בנין בעל חי הם העצמות, שעליהם נסמך הבעל חי". וכן רמז לכך בגבורות ה' פ"ס סוף רסג:. וכן כתב לגבי האדם בתפארת ישראל פס"ב תתקעב:, וז"ל: "העצמות הם עיקר בנינו של אדם, שהגוף נסמך על העצמות, והם חוזק בנינו של אדם", ושם הערה 64, ולמעלה בבאר השני הערה 43, ולהלן בבאר השביעי הערה 84.

41 226 בח"א לב"ב עג: ג, צד: כתב משפט זה כך: "ודבר זה רמז שיהיה לצדיקים הקיום הנצחי, כמו שאמרנו".

42 227 כי הצער שייך לגשמי, וכמו שכתב בח"א לשבת קיח. א, נה.: "כי כל צער הוא מן הגשם, כי אין העליונים הנבדלים בהם צער. כי הצער הוא באותם שנפלו תחת הזמן, שהם מקבלים התפעלות, ומזה יבא הצער". ואלו דבריו כאן.

43 228 ופריחה באויר מורה על רוחניות, וכמבואר בהערה 206.

44 229 ומבאר "כנפי רוח" מלשון רוחני.

45 230 לשונו בח"א לב"ב עג: ג, צד:: "והנה רמז בזה על הרוחני בלתי גשמי במה שאמר 'חד דליא לי גדפא', ועל הנצחיות רמז במה שאמר 'וחד דליא לי אטמא'. ודבר זה ברור בלי ספק כלל". וראה נר מצוה ח"א הערה 194.

46 231 "כנגד הנעימות אמר 'חד דליא לי גדפא', ונגד הנצח אמר 'חד דליא לי אטמא', והבן זה" לשונו להלן.

47 232 כן היא הגירסא בעין יעקב, וכמבואר בהערה 192.

48 233 בח"א לב"ב עג: ג, צד: כתב משפט זה כך: "שהרי תמצא כמה דברים גשמיים והם קיימים, כמו הארץ". ועל הארץ נאמר קהלת א, ד "והארץ לעולם עומדת", וכמבואר בהערה 223.

49 234 ולא שייך שיזכיר קודם הגדפא ולאחריה האטמא, כי "מעלין בקודש ואין מורידין" ברכות כח.. ובביאור הנהגה זו, ראה למעלה בבאר הרביעי הערה 1305.

50 235 הרי שהתורה נקטה קודם בטובה גדפא ורק לאחר מכן בנצחיות אטמא, הפוך מסדר הגמרא.

51 236 כי העיקר מתגלה בהתחלה, וכמבואר למעלה בבאר השני הערה 153, ולכך בארמית ההתחלה נקראת "מעיקרא", מלשון עיקר. והיחס שבין סדר התורה לסדר הגמרא הוא בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". שבעולם המעשה קיי"ל "מעלין בקודש ולא מורידין", והאופן היחידי לעלות לקדושה העליונה הוא רק דרך קדושה פחותה הימנה, ולכך הגמרא נקטה תחילה באטמא. אך התורה תופסת הכל במבט מושכל, ובודאי במבט זה התכלית הנרצית עומדת ראשונה, ולכך נקטה בגדפא "למען ייטב לך" קודם. דוגמה לדבר; רש"י שמות לח, כב ביאר "כי משה צוה לבצלאל לעשות תחילה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל מנהג העולם לעשות תחילה בית ואחר כך משים כלים בתוכו. אמר לו, כך שמעתי מפי הקב"ה... כי בודאי כך צוה לי הקב"ה, וכך עשה המשכן תחלה ואחר כך עשה כלים". ובביאור ההבדל בין הבנת משה להבנת בצלאל כתב בגו"א שם אות ה בזה"ל: "ואם תאמר, ומשה למה לא ציווה לעשות המשכן קודם. יש לומר דמשה היה מקדים את הכלים, דהרי הכלים הם חשובים מן המשכן, כמו שמוכיח שהכלים משא בני קהת במדבר ד, טו, והמשכן במשא בני מררי שם פסוקים לא-לב, ובני קהת היו חשובים מן בני מררי, ויש להתחיל בעיקר. אבל בענין המעשה, יש להקדים את המשכן, מפני שהמשכן הוא שמירת הכלים. ולפיכך בצלאל אשר היה ממונה על המעשה, בא אליו הידיעה לעשות את המשכן קודם. אבל משה דהיה ממונה על הלימוד בלבד, והיה יודע ציור המשכן, וזהו הלימוד איך יצוה, התחיל בכלים תחלה, אבל ענין העשיה מה יקדים במעשה נשכח הימנו, עד כי בצלאל, המיוחד לעשיה, הזכיר אותו. על זה אמר לו משה 'שמא בצל אל היית', כי משה מיוחד לתלמוד ולא למעשה, ובצלאל לעשיה. כלל הדבר, למשה בא הידיעה בענין התלמוד, לפי שהוא מיוחד אל הלימוד, ויש להתחיל בלימוד בדברים שהם עיקרים. ולבצלאל המיוחד על המעשה, בא אליו הידיעה איך יעשם, ולכך היה יודע בצלאל עשייתם" והובא למעלה בבאר הראשון הערה 285, ושם נסמן המקומות הנוספים. וראה גו"א בראשית פ"ג אות ט, שדבריו שם מאוד נוגעים ליסוד זה.

52 237 בח"א לב"ב עג: ג, צד: הוסיף הסבר שני ליחס שבין הגדפא והאטמא, וז"ל: "ויש שמפרש האטמא והגדפא מורים על שני דברים מחולקים; הגוף והנפש. כי הן הגוף והן הנפש יזכו לעולם הבא, כי שניהם בני עולם הבא, כי אין ספק שיהיה הגוף מקבל ג"כ תחיה. והכנפים מורים על דבר רוחני כמו שאמרנו, והאטמא, שהוא הרגל, הוא גופני ביותר, והוא נושא לגדפא, כי הגוף הוא נושא לכח רוחני. לכך הגוף נקרא בשם 'אטמא', וכן האטמא עומד על הארץ למטה, כמו שהגוף עומד בארץ למטה. והגדפא הוא למעלה. ופירוש הראשון עיקר".

53 238 דברים אלו מבוארים יותר בח"א לב"ב עג: ג, צה.: "וכשבאתי לר"א אמר עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין. שאילו זכו ישראל בעולם הזה, והיו מעשיהם ע"פ הדין והמשפט, ולא היו נוטים מקו הדין, היו זוכים אל הטוב הגמור. שכבר אמרנו כי מצד עצם צורת העולם וסדר שלו היה נמצא הטוב בעולם בשלימות בפעל. רק מצד החומר אשר ממנו החטא יש מניע. לכך ישראל יתנו הדין עליהם בעבור שאין מעלת ישראל בעולם הזה כ"כ להיות כפי מה שראוי להיות הבריאה מצד עצמה. שלפי עצם צורת העולם ראוי שיהיה הטוב בעולם בשלימות, רק מצד החטא אשר הוא מצד החומר אין לו דבר זה, וזה נתינת הדין".

54 239 כי הדין על האדם הוא האם התעלה ונמשך אחר השכלי גם בתוך העולם הזה הגשמי. וכפי שבאר בנצח ישראל פכ"ט תקעט., וז"ל: "כי כאשר בא האדם אל העולם הנבדל הבלתי גשמי לדין, אז הדין על דבר זה; אם היה נמשך אחר השכלי גם בעולם הזה הגשמי". ובנתיב יראת השם פ"ב ב, כד. כתב: "דע, כי הדין אם היה האדם הנהגתו כאשר היה ראוי לו מה שנברא באדם הנשמה מן העליונים".

55 240 בח"א לב"ב עג: ג, צה. הוסיף שני הסברים לבאר את נתינת הדין הזו, וז"ל: "ועוד כי מה שאמרו שעתיד יתנו ישראל דין על זה, כי דבר זה הוא הטוב הגמור, ויתנו הדין על זה מי הוא שזוכה אל הטוב הגמור הזה, כי לא הכל יזכו לזה, וזהו נתינת הדין. אמנם עיקר הפירוש מה שאמר שעתידין ישראל ליתן הדין על זה, כי מפני כי להם ראוי המעלה העליונה האלקית, לכך כאשר חטאו ובאו לדין, אז כפי אשר היה ראוי להם אם זכו, כך כאשר נדונים, נדונים בדין גדול מאוד, וזה שאמר עליהם עתידין ליתן הדין על אשר לא זכו אל המדריגה הזאת. ופירוש זה ברור".

56 241 כפי שקבל על עצמו למעלה ש"נגלה טפח ונכסה עשר טפחים", וראה שם הערה 75.

57 242 לשונו בח"א לב"ב עג: ג, צה.: "והכל נרמז במה שאמר הכתוב תהלים טז, יא 'שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח'. הטוב המקוה לצדיקים בשני דברים אלו, שאמר 'נעימות' הוא הטוב, והוא בימינך. והשני 'נצח'. ולכך חדא דליא אטמא, וחד דליא גדפא, והבן זה". וראה בנצח ישראל פי"ג שכב.-שכד: שביאר שמצד מדת יצחק מובטחת נצחיות ישראל, ואי התנתקותם מה'. והם הם הדברים.

58 243 כפי שהרמב"ם בסוף פרק חמישי משמונה פרקים התפעל כיצד חז"ל כללו בדבריהם הקצרים "כל מעשיך יהיו לשם שמים" אבות פ"ב מי"ב יסודות כל כך מרובים, עד שכתב עליהם: "וכבר כללו חז"ל זה הענין כולו בקצרה במלות מועטות... עד כשאתה תבחן קוצר המלות איך ספרו זה הענין הגדול והעצום כולו אשר חברו בו חבורים ולא השלימוה, תדע שנאמר בכח אלקי בלא ספק".

59 244 כפי שכתב למעלה בבאר הרביעי ד"ה ודע כי "כי מי שמספרים כבוד קל יותר מהם מחז"ל", ושם הערה 632, ובסמוך הערה 257.

60 245 כוונתו לחידושי האגדות שלו. וראה למעלה בהקדמה הערה 92, ובבאר הרביעי הערה 425, שגם שם התייחס לח"א שלו. ומבאר בזה שעד כה ביאר את מאמרי החז"ל המשתייכים ל"דברים שאין בהם ממש" לשונו בסמוך, ומעתה יבאר את מאמרי החז"ל ש"אין ראוי לאדם לדבר אותם... כי הם דברים של גנאי" שם.