1וע"פ החזון הזה אנו למדין להבין דברי הילקוט בפסוק ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אם במשה האמינו בה' לא כל שכן א"כ מה ת"ל ובמשה אלא לומר לך כל המאמין בעבד ה' כאלו מאמין בה' רבים תמהו בזה דהו"ל לומר א"כ מה ת"ל בה'. והענין יבואר לך כאשר נקדים המ"ר סוף פ' תשא כתב לך את הדברים האלה התחילו מה"ש אומרים לפני הקב"ה אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש שיאמר לישראל אני נתתי לכם את התורה אני הוא שכתבתי אמר להם ח"ו שמשה עושה הדבר הזה ואפי' עושה נאמן הוא שנאמר לא כן עבדי משה כו' והבנת דבריהם ז"ל יתבאר היטב עפ"י מ"ש הר"ן ז"ל בדרשותיו כי התורה נמסרה לחכמי הדור לדון כפי הכרעתם עפ"י שכל האנושי ואף אם לא יהיה מוסכם מהשכל אלהי הקב"ה מסכים על ידם ולזה בסוגיא דב"מ שנחלקו במתיבתא דרקיע אם בהרת קדמה לשיער לבן אם טהור אמרו רבה בר נחמני יכריע כי התורה ניתנה עפ"י הכרעת שכל האנושי וע"כ אמרו רבה בר נחמיני יכריע לאן נוטה שכל האנושי ולכן באותןהלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה א"ל ליהושע שאל אמר לא בשמים הוא עד שהחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו, ולכן אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כי התורה לא ניתנה לדון בה עפ"י שכל האלהי ואולם נראה כי כל זה לא נאמר רק בחכמי הדור האמיתים ההולכים בנתיב היושר אבל אותן ההולכין בנתיבות עקלקלות ומוציאין הדברים מגדר שכל האנושי וק"ו באותן הדורשין דרשות של דופי ומגלין פנים בתורה שלא כהלכה והמפכים קערה על פיה ימצא פיהם חצץ אין לנו עסק בהם כי התורה לא נתנה רשות לחכמי הדור לחדש כרצונם רק במה שהשכל סובלו במשמעות לשון התורה ומסכים אל צורת השמועה והקבלה מחכמי הדור ודור עד הלמ"מ לא כן הבא בזרוע לחדש מדעתו היפך לשון התורה והקבלה ובזה ירצה מאמר הכתוב ירמי' ט' איך תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו אכן הנה לשקר עשה עט שקר סופרים הובישו חכמים כו' הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם, והענין הוא כי היה בדורו רשעים המהפכים דברי אלהים חיים כמו מנשה שהוה דורש דרשות של דופי והיו אומרים הלא התורה ניתנה להכרעת חכמי הדור ומי אדון לנו בזה וע"ז אמר איך תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו שהתורה ניתנה עפ"י הכרעת איש ואיש אם כדבריכם כן כי הרשות ניתן לדרוש אף היפך המשמעות והקבלה הנאותה. הנה לשקר עשה עט שקר סופרים כי למה נכתב התורה בעט סופר ונמסרה לנו בדקדוק כל אות ואות עם התגין וטעמים הלא רשות לחכמי הדור לעשות כחפצם אלא שלא ניתן רשות לחכמים רק לחדש דבר שהמשמעות והקבלה מסכים לזה אמר להם הנה בדבר ה' מאסו אם אין אתם משימים לב להבין דבר ה' בתורה שבכתב ובקבלה ע"פ חכמת מה להם כי לא יפעול החכמה בלעדי התורה הקדושה, ואולם משה רבינו בגודל ענותנותו אף כי לו לבדו ניתן הפלפול בעין יפה לחדש ע"פ השכלת שכלו הישר מ"מ כשנולד לו הסתפקות היה שואל מפי הגבורה מגודל היראה פן ינטה מקו הישר כמו שמצינו בפ' מקושש ובבנות צלפחד. ויותר מזה מצינו בקריעת הים שאמר לו הקב"ה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו אמרו במדרש א"ל הקב"ה גזור ואני אעשה. וכוונתם מבוארת בזה עפמ"ש התוס' יבמות ד' ע"ב וסנהדרין פ"ט ע"ב בהא דאמרינן בסנהדרין שם היכי דמוחזק שאני דאלת"ה אברהם היכי שמע לי' יצחק בהר המורי' אליהו בהר הכרמל היאך סמכו עליו ועבדו שחוטי חוץ ולמה לן טעמא דמוחזק הא ביבמות שם אמרינן למגדר מלתא שרי, ואור"י דמשום דהוחזק בנבואה היו סומכין עליו בירידת אש מן השמים ויהיה מגדר מלתא כי הקב"ה לא ציוה לו בהבטחה שתרד אש מן השמים כמו שמצינו שהתפלל אח"כ ענני שתרד אש מן השמים והם סמכו על נבואתו שימולא בקשתו. וכמו כן אנו נאמר במשה כי היה ירא לומר להם שיעברו בתוך הים וימסרו את נפשם כי מצד הדין אף שהוא מסור ביד עכו"ם להרגו אסור לחבל בעצמו וכמו שדברו בזה קדמונינו ז"ל בשאול משוח ה' שהרג א"ע. ולזה אמר לו הקב"ה גזור ואני אעשה הואיל ואתה מוחזק בנביאות למה זה אתה בוש לומר להם בעצמך שירדו לים ויהיה לבך בטוח כי אעשה כדבריך להצילם כמו שסמך אליהו על כחו אף שלא ציוהו הקב"ה ובודאי יהיה בזה קידוש השם ורשאין לעבוד ע"ד תורה ואולם משה ברוב ענוות צדקו לא עשה מאומה עד שאמר לו הקב"ה דבר אל בני ישראל ויסעו שבזכות מסירת נפשם יזכו לנס וכן פרשנו בכמה מקומות שמשה לא רצה לסמוך על זכותו וחכמתו. ולזה מלאכי השרת שהיו מקנאים וקטרגו תחלה על מה שנמסרה תורה להכרעת חכמי הדור ולא תתנהג ע"פ שכל האלהי וזה היה כוונתם תנה הודך על השמים ולכן אמרו אתה אומר למשה כתוב ומסרת לו התורה עפ"י השכל האנושי שיכתוב מה שירצה היינו שיעשה הכל עפ"י השכל האנושי ויאמר שהתורה ניתנה לו לחדש בה כרצונו וענין כתיבה הנאמר כאן הוא מלשון אמירה גילוי הרצון כמ"ש המורה ח"א פס"ו בענין מכתב אלהים הוא ובש"ס ר"פ הכותב אמרינן מאי כותב אומר וע"ז השיב להם הקב"ה ח"ו שמשה עושה הדבר הזה כי אף שניתן לו רשות לחדש מדעתו אין דרכו לסמוך ע"ד ברוב ענוותנותו עד שישאל מפי הגבורה אם יסכימו אתו. ואף אם עושה נאמן הוא ולא יגלה פנים שלא כהלכה רק עפ"י שכל המסכים למשמעות התורה והקבלה ואני מסכים על ידו כפי שכלו האנושי ומעתה נבוא אל מאמר הילקוט שהתחלנו בו. כי בעיקר הכתוב ויאמינו בה' ובמשה עבדו יש לומר באחת משני אלה או שהאמינו במשה בכל מה שיאמר מפי הגבורה או שהאמינו בכל אשר יאמר לחדש מפי עצמו הואיל והוא מוחזק בחכמה ובנביאות. ואם נאמר שהאמינו בו מה שיחדש מפי עצמו לא תקשי אם במשה האמינו בה' לא כל שכן דמצינו בכמה מקומות שנאמר דרך לא זו אף זו אבל אם נאמר שהאמינו בו מה שיאמר מפי הקב"ה לא שייך לא זו אף זו הואיל ובכלל אמונת משה מה שיאמר מפי הקב"ה הוא אמונת השי"ת וכמ"ש התוס' בשבת ר"פ מפנין ודוכתי טובא דלא שייך לא זו אף זו בכה"ג. לזה מקשה אם במשה האמינו בה' לא כ"ש וע"כ דאמונה במשה היה במה שיאמר דרך לזא"ז א"כ יותר היה לו לומר רבותא שהאמינו בעבדו כי במשה עבדו הם שני בחינת כמ"ש למעלה ויותר היה רבותא לומר דאף במדרגה הפחותה שהיה במשה בחינת עבד צריך להאמין שנותן לו רשות לחדש כפי שכל האנושי דלכל חכמי דור ודור נותן רשות לחדש ומאי ת"ל ובמשה דמשמע דלמשה שהיה מעלתו גדול מכל הבאים אחריו ניתן רשות ולא לזולתו ומתרץ אלא לומר דמישמאמין בעבד ה' כאלו מאמין בהקב"ה, לכן השוה אותם וכל המקרא הזה הוא מדבר דרך לזא"ז שהאמינו בה' ואף במשה ואף בעבדו ואילו לא נאמר רק בעבדו לא היה יודע שבא להשוותם דהוה ס"ד דנקיט בעבדו לרבותא דאף במדרגה הפחותה שבו האמינו וכשנאמר שלשתן יתן וא' מיותר ע"כ שבא להשוותם:
