נחל איתן על משנה תורה, הלכות נערה בתולה א׳:י״א

11 היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה מחייבי כריתות וכו' אם לא היתה שם התראה וכו' הרי זה משלם חמשים שקלים. בס' נודע ביהודה סוף חלק אה"ע הקשה בשם חכם אחד דאמאי כתב רבינו סתם דמאנס חייבי כריתות בלא התראה היה משלם חמישים שקלים ולא חילק בין אם היה יכול להציל באחד מאיבריו או לא דאם לא היו יכולין להצילה מידו באחד מאיבריו של רודף ניתן להצילה בנפשו ומפטר מחמישים שקלים דקים ליה בדרבה מיניה וכמבואר בסנהדרין דף ע"ג. ותירץ דרבינו ס"ל דלא קיי"ל כההיא סוגיא דסנהדרין אלא כמ"ש תוס' ביבמות דף נ"ט דלרבנן לא היה אונס מתחייב בחמישים שקלים רק בגמר וכו' עיי"ש. ומשום הכי לא היה מפטר מתשלומי חמישים שקלים כיון דקדים ליה בזמן הבית חיוב עונש אחר. וכבר הקדימו בס' שער המלך בה' שבת. ולכאורה יש לתמוה דא"כ אמאי פטר רבינו מחמישים שקלים אם היתה שם התראה משום דהיה נענש ומש"ה היה פטור מתשלומין הא אינן באין כאחד כנזכר לעיל דגם גבי חיוב מלקות בזמן הבית כתב בריש פ"ג דגניבה דאם היה בא קודם חיוב דתשלומין לא היה מפטר וכן קשה הא דפטר גבי חייבי מיתות. וי"ל דהיינו דוקא אם כבר נסתלק החיוב בשעה שהיה בא חיוב דתשלומין משא"כ גבי חייבי לאוין וכן חייבי מיתות דנהי דאינהו קדמי ואתא עליה מ"מ לא נסתלק חיוב זה גם אחר זמן בשעה שבא עליו חיוב דתשלומי חמישים שקלים ומשום הכי מפטר מתשלומין וחשוב כמו שבאו בבת אחת. וסברא זו כתב בשער המלך שם ובהלכות גניבה ובהקדמת פני יהושע וע"ש שמיישב בזה דלא תקשי על דברי תוס' דיבמות מסוגיא דכתובות. ולפ"ז אתי שפיר דעת רבינו כאן דלא פטר חייבי כריתות מחמישים שקלים מחמת שהיה עליו חיוב מדין רודף דחיוב זה נסתלק אחר שהערה בה ופגמה כמ"ש רבינו בהל' רוצח פ"א ובשעת גמר ביאה שבא עליו חיוב חמישים שקלים פקע מיניה חיוב מיתה ומשום הכי משלם. אך מ"ש רבי עקיבא איגר בתשובה סי' קס"ד בישוב דעת תוס' דיבמות הנ"ל אינו עולה לדעת רבינו כלל. דלפי דבריו תקשי קושית בעל נוב"י הנזכר ע"ש אלא כמו שכתבנו: ומה שהקשה חתן בעל ספר פני יהושע שם לפי דברי התוס' דיבמות דלא מחייב חמישים שקלים בהעראה רק בגמר ביאה ולפ"ז הא דפריך בפרק אלו נערות דאמאי מחייב חמישים שקלים הבא על אחותו הא קיי"ל דלא היה לוקה ומשלם הוא משום דחשיב באין כאחד אע"פ דחיוב מלקות קדים מכל מקום איכא נמי בשעת גמר ביאה. וא"כ אכתי התמיהה קיימת על עולא דמשני מתניתין דאלו הן היו הלוקין באחותו בוגרת דליכא חמישים שקלים ומשמע דבנערה דמשלם חמישים שקלים ליכא מלקות כיון דממונא היה משלם מילקא לא לקי והרי גם באחותו נערה איכא מלקות בזמן הבית משום דכבר נתחייב במלקות משעה שהערה בה וחמישים שקלים לא מחייב אלא בגמר ביאה. ולדידיה ליכא למימר דלפטר מחמישים שקלים על גמר ביאה משום דעדין איכא עליה חיוב מלקות דהא ס"ל דחיוב מלקות לא פטר מממון. והניח קושיא זו בצע"ג. ולי נראה דיש ליישב על פי מ"ש בחידושי הריטב"א בשלהי קדושין דף ע"ז דכי אמרינן דהעראה שמה ביאה וחייב היינו כשפירש ולא גמר ביאתו אבל כשגמר דעתו על גמר ביאה וע"ש. וא"כ י"ל דנהי דאנן לא קיי"ל הכי מ"מ עולא הכי ס"ל כסברת הריטב"א. והשתא אתי שפיר דלא משכחת לדידיה מלקות באחותו נערה כלל דנהי דחיוב חמישים שקלים לא בא עד שעת גמר ביאה מ"מ אין לחייבו מלקות על העראה דכיון דגמר ביאתו לא מחייב על העראה כלל: ונראה דלענין חמישים שקלים מודה רבינו לחילוק של הריטב"א הנ"ל וא"כ הא דלא מחייב רבינו חמישים שקלים רק בגמר ביאה היינו כשגמר ביאתו אבל כשלא גמר רק הערה בה ופירש חייב חמישים שקלים. ובהכי אתי שפיר דלא תקשי על דבריו מהא דאיתא בירושלמי הערו בה עשרה ועדיין היא בתולה כולן בחמישים שקלים והביאו תוס' בסנהדרין סוף דף ע"ג: ועל פי זה תתיישב קושיא גדולה שראיתי שעמד בה אחד מגדולי זמנינו בס' מעיין גנים דלסברת התוס' הנזכר דהעראה לא נתרבה לעניין חמישים שקלים א"כ היאך מצינו שיתחייב כלל חמישים שקלים הא לא נתחייב רק בגמר ביאה ועל זה ליכא עדים שלא יוכלו לידע שגמר ביאתו כדמוכח ברפ"ג דכריתות והאריך הרבה בישובה. ועל פי מה שכתבנו לק"מ דממה נפשך חייב חמישים שקלים דאם לא גמר ביאתו חייב משום העראה לחודה:

12 היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה אחת מחייבי כריתות וכו' או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלם חמישים שקלים שאין אדם לוקה ומשלם. וכתב הכס"מ דידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי עולא דסבר דאפי' התרו בו היה משלם ולא היה לוקה. ותמה בס' פני יהושע דבכתובות דף ל"ג משמע דרבא סבר נמי כעולא דהיה משלם משום דיליף גזירה שוה תחת אשר עינה דאונס מתחת דחובל בחבירו דמשלם דר' יוחנן קאמר התם דלא יליף גז"ש משום דמבעיא ליה קרא דאונס לבושת ופגם כאביי ורבא יליף בושת ופגם מקרא אחרינא וא"כ סבר כעולא דיליף גז"ש וא"כ הו"ל לרבינו למפסק כעולא ורבא. וכן הקשה בס' מעיין החכמה. והנה כבר נתבאר אצלי בעז"ה בחידושי דאין מהסוגיא ראיה כלל דרבא סבר כעולא. דנהי דר' יוחנן אי הוה סבר כרבא דלא מבעיא ליה תחת אשר עינה לבושת ופגם הוה יליף גז"ש היינו משום דסבר בעלמא דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין וכדמוכח בכמה דוכתי וכמו שזכרתי מזה ג"כ לעיל בהלכות יבום. אבל רבא סבר בריש פרק הנשרפין דמשיבין קושטא דלא יליף הגז"ש דתחת אע"ג דלא מבעיא ליה קרא דאונס לפגם מכל מקום אינו אלא מופנה מצד אחד דאילו הצד דחובל אינו מופנה כמו שהוכחתי שם וא"כ משיבין כדאיתא שם. ואף לפי מה שכתבתי בהלכות יבום דרבינו סבר דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין מ"מ אתי שפיר דפסק כאן כר' יוחנן ולא יליף הגז"ש דאזיל לטעמיה שכתב דרשא אחרינא מקרא דתחת אשר עינה בריש הלכות חובל ע"ש. וא"כ לדידיה אין כאן שום הפנאה: ולכאורה יש להביא סעד לפסק רבינו מהסוגיא דפרק מרובה בבא קמא דף ע"א דפריך אהא דתנן טבח ביוה"כ משלם ארבעה וחמשה נהי וכו' וקיי"ל דלא היה לוקה ומשלם ודחיק לאוקמא מתני' כרבי מאיר דלית הילכתא כוותיה דאמר היה לוקה ומשלם ומחמת כן נדחק התם בדר"ש ברישא דמתניתין ואי איתא דעולא עדיפא הוה לן לתרוצי דמשום הכי חייב בארבעה וחמשה דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא היה משלם מלקי לא היה לקי. אלא על כרחך מדלא מוקי הכי שמע מינה דס"ל לתלמודא דליכא מאן דס"ל כעולא. ומיהו לפמ"ש התוס' דדוקא באונס ומפתה ס"ל לעולא דממונא היה משלם אבל בעלמא מודה דמלקי היה לקי אינו ראיה: ומ"ש בנו של המחבר בשו"ת נודע ביהודה במהדורא תניינא חלק או"ח סי' צ"א ובחלק יו"ד סי' ע"ז דרבינו פסק כעולא דממונא משלם שגגה גדולה היה בידו ואפשר שנמשך אחר חות יאיר סי' קצ"ג שכתב כן אך לא עיין בדברי רבינו כאן ובהל' חובל דמבואר בהיפך כנ"ל. ושוב ראיתי שהרגיש בעצמו כן בנו של בעל נוב"י בספרו שיבת ציון סי' ק': ומ"ש בשו"ת שיבת ציון שם דרבינו סותר עצמו מדבריו דכאן לדבריו שכתב בהלכות סנהדרין דכל לאו שניתן לתשלומים לא היו לוקין עליו ומשמע דהיינו כעולא. ונראה מדברי ספר הנזכר דרבינו לא פסק דמשלם ואינו לוקה רק גבי לאו דגזל וגניבה משום דבהו רבי קרא בפירוש לתשלומין. וכבר קדמו בזה בעל פרי חדש בספרו מים חיים. אך אינו נכון. דודאי איכא כמה לאוין דסבר רבינו דמשלם ולא היה לקי כגון אונאה בפרק י"ג דהלכות מכירה. וכן גבי מאחר שכר שכיר כתב רבינו בפי"א דשכירות דאינו לוקה משום דחייב לשלם. והתם לא גלי קרא דלשלם היכא דאתרו ביה. וכן הוקשה לבעל שער המלך בהלכות חמץ: אמנם אתי שפיר על פי מ"ש הפני יהושע בריש פרק אלו נערות לחלק בין אונס ומפתה חייבי לאוין היה לוקה ואינו משלם דהלאו אינו מחמת הפקעת הממון של חבירו משא"כ היכא דהלאו בא מחמת שהוא מפקיע ממון חבירו דמי לגזל דמשלם ואינו לוקה לכו"ע. ועל פי זה אתי שפיר ההיא דאונאה ומאחר שכר שכיר ואין סתירה כלל בדברי רבינו. וכן אתי שפיר לפ"ז מ"ש בשער המלך אדברי הראב"ד בפ"א דהלכות גזילה גבי חימוד וע"ש: