1צו את בני ישראל פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן. שהרי בו ביום הוקבעו השלש מחנות ומהקלעים ולפנים מחנה שכינה ומהקלעים ולחוץ עד מחנות הלוים סביב למשכן מחנה לוי' ומשם ולחוץ מחנה ישראל ואע"פ שלא נחלקו הדגלים וחנייתן וחניית הלוים סביב למשכן עד ר"ח אייר שבו נמנו השבטים אין סברא לומר שאהל מועד שהוקם בר"ח ניסן היה בערבוביא עד ר"ח אייר שבו נמנו השבטים ונחלקו הדגלים אלא שבו ביום שהוקם המשכן מיד הוקבעו הג' מחנות מחנה שכינה תוך הקלעים ומחנה לוי' סביב המשכן ומחנה ישראל סביב הלוים אלא שהיו כל השבטים בערבוביא ובר"ח אייר נבדל כל שבט ושבט לעצמו ולמקומו ומר"ח ניסן מיד שהוקבעו השלש מחנות הוזקקו להשתלח הטמאי' ומתוך כך הוזקקו לישאל בי"ד בניסן הואיל וצריכין שלוח היאך יעשו פסחיהן:2הצרוע משתלח חוץ לכלן הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתי' וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים. דתניא בדד ישב לבדו שלא יהו טמאים אחרי' יושבין עמו פי' שאין שום טמא אחר משולח שם יכול זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת ת"ל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה ופרש"י ז"ל לא יהו טמאים אחרים יושבים עמו זבים וטמאי מתים למדנו ששלוחו של מצורע חמור מכלן יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת ת"ל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה מדלא כתיב מחנם משמע מחנה לכל אחד ואחד והתם תרי מחנות כתיבי וישלחו מן המחנה ואל מחוץ למחנה תשלחים וקרא דמחוץ למחנה דמצורע ליתן לו מחנה שלישית הרי למדנו מקרא דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו שהחמור מכולם הוא המצורע ולמדנו מקרא דלא יטמאו את מחניהם שמחנה של זב אינו כמחנה של טמא מת ויחוייב משני המקראות יחד שהאחד מהם משולח ממחנה שכינה בלבד והאחר משולח ממחנה שכינה ומחנה לויה ונשאר הספק בזב וטמא מת אי זה מהם משולח ממחנה אחת ואי זה מהם משולח משתי מחנות ומקרא דויקח משה את עצמות יוסף עמו שדרשו רז"ל עמו במחיצתו דהיינו תוך מחנה לויה למדנו במכ"ש שטמא מת אינו משולח ממחנה לויה ואם כן עכ"ל שהמשולח משתיהן הוא הזב והמשולח מהאחד הוא טמא מת אם כן למדנו מכל המקראות הללו שהטמא מת משולח ממחנה שכינה בלבד ומותר בשאר המחנות והזב משולח ממחנה שכינה וממחנה לויה ומותר במחנה ישראל והמצורע משולח מכולם וליכא למימר דקרא דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו דמשמע שלא יהו טמאים אחרים יושבין עמו בחוץ למחנה שכינ' קמיירי שהוא מחנה לויה ולא יהיו טמאים אחרים יושבין עמו שיהיו אסורין להיות במחנה ההוא שאר טמאים שהם זב וטמא מת ואינן מותרין לשבת אלא האחד מהם במחנה ישראל והאחר חוץ ממחנה ישראל ונמצא בזה שהדבר הפוך שהמצורע קל מכלם שאינו משולח אלא ממחנה שכינה וטמא מת משולח אף ממחנה לויה וזב משולח משלשתן משום דמקרא דויקח משה את עצמות יוסף עמו למדנו שהטמא מת מותר במחנה לויה הלכך עכ"ל דקרא דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו בחוץ למחנה ישראל קמיירי אך קשה מ"ל לרז"ל לומר דקרא דמחוץ למחנה מושבו דמשמע שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו במחנה ישראל קמיירי ופי' ולא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו שאין שום טמא אחר משולח שם ופי' ולא יטמאו את מחניהם דמשמע תן מחנה לזה ומחנה לזה בזב וטמא מת קמיירי דילמא בחוץ למחנה לויה קמיירי שהוא מחנה ישראל ופי' ולא יטמאו את מחניהם במצורע וזב וטמא מת קמיירי ומחנה של מצורע הוא מחנה ישראל ומחנה של זב וטמא מת הוא מחנה לויה שבזה כל המקראות קיימות דמקרא דמחניהם ולא מחנם למדנו תן מחנה למצורע ומחנה לזב וטמא מת ומקר' דבדד ישב מחוץ למחנה מושבו למדנו שאין טמא אחר משולח שם שהמחנה שלו הוא מחנה ישראל ומחנה הזב וטמא מת הוא מחנה לויה דתרי מחנו' כתיבי ומכיון דמחנה ישראל הוא למצורע נשאר המחנה האחר לזב וטמא מת אבל לא שהמצורע משולח אף ממחנה ישראל יש לומר דאי אפשר לומר ששלוח המצורע הוא מחוץ למחנה לויה שהוא מחנה ישראל שכבר מצינו שהארבעה מצורעים שהיו חוץ מחומת ירושלים שהוא חוץ למחנה ישראל:3לטמי נפשא דאנשא אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי והרבה יש בבראשית רבה אדריינוס שחיק טמיא שחיק עצמו'. שאילו היה מלשון טומאה היה מתרגמו בלשון מסאב כי תרגו' טמא בכ"מ מסאב ועוד שתרגם וכל טמא וכל דמסאב ותרגם לנפש לטמי נפשא דאינשא וזו ראיה גדולה על שאין טמי נפשא מלשון טומאה אלא שממין הראיה הזאת בעצמה יחוייב שלא יהיה פי' טמי נפשא דאינשא מלשון עצם כי כמו שדקדק מדלא תרגמו מסאב שאינו מלשון טומאה כך יש לדקדק מדלא תרגמו גרמא דאינשא כמו שתרגם או בעצם אדם או בגרמא דאינשא שאינו מלשון עצם אדם לכן נ"ל שהראיה על זה הוא מפני שאילו היה פי' לטמי נפשא דאינשא מלשון טומאה היה מחוייב מזה שיהיה הנוגע בטמא מת אב הטומאה מדצוה הכתוב לשלחו מחוץ למחנה ומדהשוה אותו לזב ומצורע שהן אב הטומאה ואין הדבר כן שהרי הנוגע בטמא מת אינו אלא ולד הטומאה לא אב הטומאה הלכך עכ"ל שפירוש לטמי נפשא דאינשא אינו מלשון טומאה אלא מלשון עצמות אדם שעצם המת הוא אבי אבות הטומאה והנוגע בו הוא אב הטומאה וזאת הראיה הוא ראיה שאין לטעון עליה אלא שהרב לא הכניס עצמו להודיע טעם המתרגם שתרגם לנפש לעצם המת למה לא תרגמו למת עצמו כמו שתרגם לנפש לא יטמ' בעמיו על מית לא יסתאב בעמיה ונ"ל שמה שהכריח המתרגם לתרגם לנפש האמור פה לעצם המת ולא למת עצמו הוא מפני הלמ"ד של לנפש שהיה ראוי להיות וכל טמא בנפש בבי"ת כמו כל הנוגע במת בנפש האדם וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר אם יגע טמא נפש בכל אלה ורבים כמו אלה ומפני שנכתב בלמ"ד הוכרח לפרש שהנוגע הזה לא נגע במת עצמו אלא לדבר אחר לו כמו עצם המת וכיוצא בו שהם של המת לא הוא עצמו שכן גבי וישק לו שהוא בלמ"ד והיה ראוי להיות וישקהו וכמו וישקהו ויבכו פירוש בו שנשק ידו או רגלו שהוא שלו לא אותו עצמו ומזה הטעם עצמו תרגם בפ' בהעלותך אשר היו טמאים לנפש אדם דהוו מסאבין לטמי נפשא דאינשא אנחנו טמאים לנפש אדם אנחנא מסאבין לטמי נפשא דאינשא כי יהיה טמא לנפש אדם ארי יהא מסאב לטמי נפשא דאינשא ואלו בפרשת פרה גבי כל הנונע במת בנפש האדם שהוא בבי"ת תרגם כל דיקרב במיתא בנפשא דאינשא לא בטמי נפשא דאינשא ומה שתרגם בפרשת אמור גבי לנפש לא יטמא בעמיו על מית לא יסתאב בעמיה אע"פ שהו' בלמ"ד הוא מפני שאין כונת הכתוב שם להודיע מקום הנגיעה שנגע בו ומקום הטומאה שנטמא בו כמו גבי וכל טמא לנפש וגבי אנחנו טמאים לנפש אדם רק להודיע על אי זה מת יטמא ועל אי זה מת לא יטמא ואמר בעבור שום מת לא יטמא רק לשארו ולאמו ולאביו וגו' וזהו שתרגם לנפש על מית בתוספת על שפירושו בעבור שום מת לא יכניס עצמו בטומאה כי אם לשארו ולאמו ולאביו וגו' כמו ועל כל נפשות מת לא יבא שפירושו בעבור שום מת:
