1לכן קורהו פעמים לשון זכר פעמים לשון נקבה. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין זה נכון בעיני כי חזרת זכר היונים מנקבה לזכר במקום א' מן הפרשה אין בו טעם ואם הלשון לקראתם כולה בשם נקבות למה שינה בכאן. ולא הבינותי דבריו כלל כי על הטענה הראשונה הנה כמוהו עד בא השמש תשיבנו לו כי היא כסותה לבדה לשון זכר על הבגד ולשון נקבה על השלמה ושניהם במקום אחד מן הפרשה וכן והיתה צעקה גדולה אשר כמוהו לא נהיתה לשון זכר על הקול ולשון נקבה על הצעקה ושניהם במקום אחד מן הפרשה ורבים כמוהם ועל הטענה השנית הנה המקום מנהג הכתוב לקרותו בכל מקום בלשון זכר ושינהו במקום אחר לא תשורנו עוד מקומו וכן הבית מנהג הלשון לקרותו בכל מקום בלשון זכר ושינהו במקום אחר בלשון נקבה כי שחה אל מות ביתה מפני שכל אלו השמות שנופל עליהם לשון זכר ולשון נקבה אינם מורים לא על גופים זכרים ולא על גופים נקבות רק ע"פ הנתתם בלבד אבל הגוף הנושא השם ההוא מצד עצמו אינו לא זכר ולא נקבה ולכן פעם יניחוהו בלשון זכר בלבד ר"ל שלא יפול עליו רק לשון זכר ופעם יניחוהו בלשון נקבה ופעם יניחוהו זכר ונקבה כמחנה ובית ופעם יקראוהו בשני שמות האחד בלשון זכר והאחר בלשון נקבה כשלמה ובגד שהבגד הוא השלמה והשלמה הוא הבגד רק שהבגד יפול עליו לשון זכר לעולם והשלמה יפול עליה לשון נקבה לעולם אבל כשהגוף הנושא השם המורה עליו הוא גוף זכר מצד עצמו הנה השם המורה עליו בהכרח לא יתכן שיפול עליו לשון נקבה ואם הוא גוף נקבה מצד עצמו הנה השם המורה עליו בהכרח לא יתבן שיפול עליו לשון זכר ולכן שם היונה אשר הונח על מין העוף ההוא בכללו אשר אין הנושא ההו' מורה לא על זכר ולא על נקבה אילו היו מניחים אותו בלשון זכר בלבד שלא יפול עליו לשון נקבה בשום מקום הרשות בידם וכן אילו היו מניחים אותו בלשון נקבה בלבד שלא יפול עליו לשון זכר בשום מקום הרשות בידם ואילו היו מניחים אותו בלשון זכר ולשון נקבה רוצה לומר שיפול עליו פעם לשון זכר ופעם לשון נקבה הרשות בידם והיה עניינו כבית ומקום ואין טענה מדברי הרמב"ן ז"ל כלל כל שכן כשנאמר שלא נפל עליה לשון זכר בשום מקום ומלת טרף לא על שם היונה אלא על הגוף הזכר אשר לא יפול עליו לעולם רק לשון זכר מאחר שהוא זכר בטבע ולא בהנחה והנה ותבא גם בפיה שהם לשון נקבה נופלים על שם היונה כמשפט ומלת טרף שהוא לשון זכר נופל על גופה שהוא זכר ואף על פי שהם בפסוק אחד כמו ותהי צעקה גדולה וכמוהו לא נהיתה והוא הדין נמי שהיה יכול לומר שטרף בלשון זכר נופל על שם היונה ששם היונה הוא כשם בית ומקום ומחנה וכיוצא בהם שנופל בם לשון זכר ולשון נקבה אלא שבחר זה יותר:2טרף חטף לא מלשון הריגה כמו זאב יטרף אם טרף יטרף אך מפני שכל טורף חוטף נקרא גם החוטף טורף:3ודרשו בפיה לשון מאמר אמרה יהי מזונותי כו' בעירובין פרק עושין פסין אמרו אמרה יונה כו' ויהיה פירוש בפיה כמו אשר ימרה את פיך מאמרך כאילו אמר והנה עלה זית מזונותי במאמרה והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין זה נכון כי מדרשם באגדה אינו שיעשו פיה לשון מאמר כלל אבל מדרשם הוא מפני שהביאה העלה הזה כי אם נאמר שאירע כן לא על חנם פירש אותו הכתוב שהיה לו לומר והנה עלה טרף בפיה והזית אינה מן האילנות הגבוהים מאד שישכנו בו העופות לאורך דליותיו ולכך אמרו כי היה בזה רמז שהעופות נח להם להיות מזונותם מרים כלענה ביד הקב"ה ולא שיהיו טובים בידי אדם ולשון בראשית רבה אמר רבי אבהו אילו מגן עדן הביאה אותו לא היה לה להביא אלא דבר מעולה או קנמון או אפרסמון אלא רמז רמזה לו אמרה לו נח מר מזה מתתת ידו של הקדוש ברוך הוא ולא מתוק מתחת ידך אבל בגמ' הוסיפו מאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא דכתיב הטריפני לחם חוקי כי מפני הטעם שאמרנו יעשו לזה סמך מלשון הטריפני ירמוז כאלו אמר והנה עלה זית היה טרף בפיה עכ"ד: ואני תמה מאד איך לא השגיח לראות ההבדל שבין המדרש של ב"ר ובין המדרש של עירובין וסנהדרין אבל חשב שאין ביניהם הבדל כלל ולקח האגדה של בראשית רבה לפרש האגדה של עירובין וסנהדרין לחשבו ששתיהן אחת והן ברמז בלבד והלא הדברים מבוארים שאין האגדה של בראשית רבה מסכמת עם האגד' של עירובין וסנהדרין כלל שבב"ר אמרו רמז רמזה לו אמרה לו נח מוטב מר זה מתחת יד הקדוש ברוך הוא ולא מתוק מתחת ידך אלמא לנח אמרה זה ולא להקדוש ברוך הוא ואלו באגדה של עירובין וסנהדרין אמרו אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם יהי מזונותי מרין כזית ומסורין בידך ואל יהו מתוקין כדבש ומסורין ביד בשר ודם אלמא להקדוש ברוך הוא אמרה זה ולא לנח ואם כן גבי נח שייך רמיזא דבלא רמיזא לא ידע מה שבלבה וגבי הקדוש ברוך הוא שייך אמירה שמחשבתה היא אמירתה ולכן בבראשית רבה אמרו רמזה ובגמ' אמרו אמרה ועוד הא דקאמר בגמרא מאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא דכתיב הטריפני שפירושו שהיה העלה זית הזה למזון בפיה אם לא יפורש בפיה במאמרה כדפירש"י יהיה פירושו שלא הביאה העלה ההוא בפיה אלא למזון ולא לשום רמז אבל הרמב"ן ז"ל חשב שלשון הב"ר הוא לשון הגמרא בעינו ולכך טען מה שטען:
