מזרחי, בראשית כ״ז

1 בעשנן של אלו שהיו מעשנות ומקטרות לעבודת כוכבים. ומפני שהי' יצחק מקפיד בטנופת עבודת כוכבים יותר מרבקה כהו עיניו ולא עיניה וסמיכות פרשיות קא דריש ולשון תנחומא ותכהין עיניו מה כתיב לעיל מיניה ותהיין מורת רוח לפי שהיתה השכינה בביתו של יצחק ועמד עשו ונשא מבנות כנען והיו מעשנות ומקטרות לעבודת כוכבים שלהן בביתו ונסתלקה שכינה מביתו והי' רואה יצחק ומצר מאד מפני זה כהו עיניו מן הכעס:

2 חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלות. ב"ר פי' שלא תהי' הסכין פגומה וא"ת נהי דעשו הוה מהימן ליה דבחזקת כשר הוה בעינוהי סוף סוף כיון דהוה שחיט ליה לעופא בכדי דפרח ליחוש דילמא עביד ליה חלדה כבר תרצו בגמרא פרק השוחט חזינן גדפי דמיפרמי פי' שהיו כרותות ואי עביד חלדה מבפנים הי' יוצא רוחב פי החץ בין הכנפיים ולא הי' חותכן והדר פריך והא בעי כסוי והיאך הי' מתיר לו לשחוט עופא בהדי דפרח וכי תימא דמכסי לי' והאמר ר' זירא אמר רב השוחט צריך שיתן עפר מלמטה ועפר מלמעלה שנאמר וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר ומשני דמזמן לי' לעפר דכולא פקתא שכותש אותו כדי שיהא עפר תיתוח ומזמנו לכך:

3 וצודה לי ציד מן ההפקר ולא מן הגזל. דאם לא כן לי למה לי הרי כתיב בתריה והביאה לי ואוכלה אלא עכ"ל הראוי להיות לי הוא דקאמר דהיינו מן ההפקר שהכל זוכים ממנו לאפוקי מן הגזל דאינו ראוי להיות שלו:

4 כמו ממשש בצהרים. מבעלי הכפל על משקל יסובני:

5 אנכי המביא לך ועשו הוא בכרך. דאם לא כן היה משקר.

6 כמה דברים אשר דברת אלי. פי' פעמים אחרות לא כאשר דברת אלי וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים דאל"כ הי' משקר:

7 אמר בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו. אינו ר"ל מתוך רשעותו הי' עושה זה שהרי בחזקת כשר היה אצלו שהי' צד ומרמהו בפיו כדלעיל ולולא זה לא היה מאמינו לאכול משחיטתו שהי' חושדו שמא יאכילנו נבלות וטרפות או מן הגזל אלא שהי' חושב שככה הוא מנהגו כדי שלא יוציא שם שמים לבטלה או במקומות הטנופות וכיוצא בהן כדפי' הרמב"ן ז"ל וכן מה שאמר אבל עשו בלשון קנטוריא דבר אינו מורה על רשעותו כי יש הרבה בני אדם שדבריהם בלשון קנטור אע"פ שהם אנשים כשרים:

8 שנתן בו ריח טוב. שפי' אשר ברכו ה' שב אל השדה כאלו אמר כריח השדה אשר נתן בו השם ריח טוב והוא השדה של תפוחים לדעת רז"ל בב"ר אבל לפי פשוטו אשר ברכו ה' שב אל בני הכתוב למעלה כאלו אמר ראה ריח בני אשר ברכו ה' כריח השדה שנתן לו הקב"ה ריח טוב כריח שדה וכתב אשר נתן לך לנוכח אע"פ שאשר ברכו ה' הוא לנסתר מפני מאמר ויתן לך הבא אחריו שהוא לנוכח שבזה יתפרש הוי"ו של ויתן כמשמעו שיתן לך הקב"ה ריח כריח שדה ועוד יתן לך מטל השמים:

9 ויתן לך יתן ויחזור ויתן. פירש בב"ר יתן לך ברכות ויתן לך כבושיהן יתן לך שלך ויתן לך של אביך לא שיתן לך מטל השמים ויחזור ויתן לך ממנו פעם אחר פעם שזה בלתי תוספות הוי"ו נמי שמעי' לי' דומיא דויעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים שפירושם שיהיה זה תמיד וכל זה אינו אלא לפי מדרשו שדרשו שמאמר אשר ברכו שב אל השדה ולא קדמ' לו ברכ' אחרת קודם ויתן לך ומאמר ראה ריח בני אינו אלא ספור מה שראה בו שנכנסה עמו ג"ע כדלעיל וכיון שלא קדמה ברכ' אחרת קודם ברכת ויתן לך יהיה הוי"ו של ויתן נוסף בהכרח ולפיכ' הוכרחו רז"ל לדרוש יתן ויחזור ויתן כאלו אמר יתן לך ויתן לך מטל השמים אבל לפי פשוטו שפירשו מאמר אשר ברכו שהוא שב אל בני ופירושו ראה הברכה שברך אותך השם בני שריחך כריח השדה יהיה וי"ו של ויתן כמשמעו שיתן לך ריח כריח השדה ועוד יתן לך מטל השמים וגו':

10 מטל השמים כמשמעו שאע"פ שאין הטל עצמו ברכה מ"מ הוא גרמת הברכה שעל ידו באים התבואות והפירות אבל בעלי האגדה פירשו שהטל עצמו הוא ברכה ואמרו קצתם שהוא המן שהיה כמו טל וקצתם אמרו זה ציון שנ' כטל חרמון שיורד על הררי ציון וזה שכתב רש"י ומדרשי הגדה יש הרבה לכמה פנים:

11 והרשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין לפיכך בלעם הקדים ברכה לקללה. ב"ר ואע"פ שבלעם שאמר מברכיך ברוך ואורריך ארור לישראל היה אומר זה מ"מ לא אמר להם כן אלא לפי הרגלו שהיה מורגל לדבר עם הרשעים שתחלתן שלוה וסופן יסורין. והרמב"ן ז"ל טען על זאת האגדה מואברכה מברכיך ומקללך אאור האמו' באברה' והשיב שחזר אחר זה ואמר ונברכו בך והנה הברכה בראש ובסוף:

12 אך יצא יצא זה יוצא וזה בא. דאל"כ אך למה לי אלא עכ"ל שלא בא אלא למעט שעד שלא נגמרה יציאתו בא אחיו:

13 ויחרד כמשמעו לשון תמיהה ומדרשו ראה גיהנם פתוחה תחתיו. אע"פ שפי' ויחרד מענין תמיהה אינו כמשמעו כי פירושו מענין פחד עם כל זה אמר כמשמעו לשון תמיהה מפני שהמכוון פה מדרך הפשט היא התמיהה לא הפחד שלפתחה של גיהנם כי הוא דרך דרש בעלמ':

14 מי איפא לשון לעצמו משמש עם כמה דברי'. פי' אין זאת המלה מורכבת מאיה ומפה רק הוא לשון בפני עצמו שהרי הוא משמש לכמה עניינים פעם עתה כמו מה לך איפה פעם אנה כמו איפה היית ביסדי ארץ פעם מה תארו כמו איפה האנשי' אשר הרגתם ואלו היתה מורכבת מאיה ומפה לא היתה משמשת על כל אלה הענייני' ומ"ש אחר זה איפוא איה פה הוא הפי' הסובל לפי המקום הזה לא שהוא פי' המלה הזאת בכל מקו' כי לא יתכן לפרשה איה פה במקום שפירושה עתה ולא במקום שפירושה מה תארו:

15 מי הוא ואיפוא הוא. מפני שפי' איפוא הוא פה כמו איה פה ונשאר מי לבדו ולא יתכן מבלתי מלה דבקה לו מורה לנסתר או לנמצא או למדבר בעדו הוצרך להוסיף עליו מלת הוא המורה על הנסתר שפי' מי הוא המביא את המטעמים ומפני שהן שתי שאלות לפי הפי' הזה מי הוא שהביא המטעמי' ואנ' הוא הוצרך להוסיף וי"ו במלת איפוא ואמר מי הוא ואיפוא הוא:

16 כל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו. ב"ר דאל"כ מכל למה לי:

17 שלא תאמר כו' לכך הסכים כו'. ב"ר דאם לא כן גם ברוך יהיה למה לי הא כבר ברכו:

18 במרמה בחכמה. לא בעקבה כמו מאזני מרמה דא"כ מאי גם ברוך יהיה:

19 לשון תימה כמו הכי אחי אתה שהוא מבואר ממ"ש אחריו ועבדתני חנם שאל"כ יהיה ועבדתני חנם שבקש ממנו זה ואין הדבר כן שהרי אמר לו מיד נקבה שכרך עלי ואתנה ומה שאמר הכי לשון תימה ולא אמר ה"א זו משמשת לשון תמיהה כמו שאמר אחר זה גבי הברכה אחת היא מפני שהוא סובר שהמלה בעצמה היא לשון תמיהה כמלת וכי בלשון חכמים ולכך לא הספיק לו שם במה שפי' הנה אבל הוצרך להאריך שם במשלים אחרים כמו הבמחנים והשמנה בעבור הה"א:

20 שמא לכך נקרא שמו יעקב על שם סופו שהיה עתיד לעקבני. פי' שמא בשביל שהיה עתיד לעקבני נקרא שמו יעקב אם בנבואה אם על דרך ניבא ולא ידע מה ניבא ולא אמר ההפך שמא בשביל שנקרא שמו יעקב רצה לעקבני דומיא דהכי אחי אתה מפני שאין קריאת שמו יעקב סבה שיעקבנו כמו שהיותו אחיו סבה שיעבדנו חנם גם לא אמר וכי בשביל שהיה עתיד כו' כמו שאמ' גבי הכי אחי אתה אלא בלשון שמא שהוא כמסתפק לזאת הסבה בעינה שלא יחוייב שנקרא שמו יעקב על שם סופו אלא שמא שהוא כמסתפק:

21 הן גביר שמתיו לך ברכה זו שביעית היא. מטל השמים חד ומשמני הארץ חד ורוב דגן חד ותירוש חד יעבדוך עמים חד וישתחוו לך לאומים חד הוי גביר לאחיך חד הרי כאן שבעה:

22 משמני הארץ זו איטלייא. ב"ר הוצרך לפרש פה מלת משמני שהוא מורה על איטלייא ולא כן בפסוק מטל השמים ומשמני הארץ מפני שפי' משמני הראשון מורה על התבואות השמנות והפירות השמנו' כפי סדר הכתוב ופה מורה על העקומות השמנות כי אחריו יהיה מושבך במושבך לא נאמר אלא מושבך:

23 ויהיה לך פתחון פה להצטער. אבל כל זמן שישראל מקיימין התורה לא יהיה לך פתחון פה להצטער מפני שאין האדם מצטער מהצלחת חבירו ומברכותיו אלא כשהוא רשע כמו מדוע דרך רשעים צלחה ואין הפרש בין אמרו והיה כאשר תריד שפי' כאשר תצטער על הברכות שנטל ובין אמרו והיה כאשר ירשיע אחיך מאחר שהאחד מתחייב מהאחר ולכן תפש זה במקום זה:

24 לחשוב מחשבה אחרת. פי' להתחרט כי החרטה היא מחשבה אחרת ממה שהיה חושב בתחלה וכן כתב גבי וינחם ה' כי עשה את האדם כל לשון ניחום שבמקרא לשון מחשבה אחרת הוא:

25 ופשוטו לשון תנחומין מתנחם הוא על הברכות בהריגתך. אינו ר"ל שפשוטו של מקר' אינו אלא זה שהרי גם הפי' הראשון שהו' מלשון חרטה לפי פשוטו של מקרא הוא אלא ה"פ כשתרצה לפרשו מלשון תנחומין כדעת בעלי האגדה והיה לפי פשוטו של מקרא כך פרשהו מתנחם הוא בהריגתך שפי' הנחמ' שיש לו על הברכות היא שיהרוג אותך מפני שכשהוא מתפרש מלשון תנחומין מתפרש בשני אופני' אם על דרך האגדה שאתה תשוב בעיניו כמת כאלו שתה הכוס של תנחומין עליך ואם על דרך הפשט מתנחם הוא על הברכות בהריגתך:

26 כמו שמפורש בהמקנא לאשתו. שם אמרו עשו היה מעכב מלקבור את יעקב במערה מפני שנקראת קרית ארבע על שם ארבעה זוגות אדם וחוה חד אברהם ושרה תרתי יצחק ורבקה תלת פשו להו תד ויעקב קבר שם את לאה בדידיה האי דפש דידי הוא א"ל כבר מכרתה ליעקב אמר ליה חזו לי איגרתא אמר ליה במצרים היא אזל נפתלי להביאה אדהכי והכי אמר דן שהיה חרש מאי האי אמר ליה הכי והכי א"ל ועד דאתי נפתלי יהא אבא מוטל בבזיון שקל קולפ' מחייה ארישיה ומית באות' שעה נתקיימה נבואתה של רבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד אע"פ שלא הית' מיתתן ביו' א' קבורתן מיהא ביום אחד הוה: