21יום שהוא כיומים ואי זה זה זהו מעת לעת. ובמכילתא יום שהוא כיומים ויומים שהוא כיום הא כיצד מעת לעת ששיעורו שעור יום והוא שני ימי' מקצתו מזה ומקצתו מזה:22לא יוקם כי כספו הוא הא אחר שהכהו אעפ"י ששהה מעת לעת קודם שמת חייב. פי' הא אחר דלאו כספו הוא שהכהו יוקם אפי אחר מעת לעת ואף על פי שהוא מבואר בעצמו שהרי בכל התורה כלה מכלל לאו אתה שומע הין ומכלל הין אתה שומע לאו מכל מקום משום דעבד יצא מכלל מכה איש ומת לידון בדבר חדש כדלעיל ואי אתה יכול להחזירו ולהשוותו לכללו להיות כישראל גמור לאחר שהכהו שלא יהא נדון בדין מעת לעת עד שיחזירנו הכתוב דומיא דאשם מצורע שיצא מכלל כל האשמות שנאמר בהם זאת תורת האשם שיש בהן מתן דמים ואמורים לגבי מזבח לידון בדבר חדש דבהן יד ורגל הימנית שלא היינו יכולי' להחזירו לכללו להיות נדון ככל האשמות לעניין מתן דמים ואמורים אי לאו דאהדריה קרא וכתב כי חטאת האשם הוא לכהן מה חטא' טעונה מתן דמי' ואמורים אף אשם מצורע טעון מתן דמים ואמורים אבל ה"א למאי דנפק נפק דהיינו במתן בהונות ושחיטת צפון שכתובין בו ולמאי דלא נפק כגון מתן דמים ואמורי' לא נפק ולא יהא בו דין מתן דמים ואמורים שבשאר האשמות הכא נמי אי לאו דאהדריה קרא וכתב כי כספו הוא דדיייקינן מיניה הא אחר דלאו כספו הוא שהכהו יוקם אע"פ שמתאחר מעת לעת ה"א למאי דנפק נפק דהיינו שיהא נדון במעת לעת שכתוב בו ולמאי דלא נפק כגון אחר שהכהו שלא יהא נדון בדין מעת לעת לא נפק ולא יהא נחשב העבד כישראל גמור שנאמר בו מכה איש ומת אפי' אחר מעת לעת אע"פ שהיה גם זה בכללו לפיכך הוצרך רש"י לומר שאעפ"י שיצא מן הכלל לדון בדבר חדש ואי אתה יכול להחזירו לכללו הרי החזירו הכתוב לכללו בקרא דכי כספו הוא דדייקינן מיניה הא אחר שהכהו כו' כאילו החזירו בפירוש:
