1אין אלהים אלא דיין. אבל בסנה דכתיב ביה ויאמר אלהים אל משה אין לדרוש בו משום דלעיל מיניה כתיב וירא מלאך יי' אליו בלבת אש ונקרא המלאך בשם אלהים וכבר הארכתי שם בזה ע"ש ומה שלא דרשו גבי נח דכתיב ביה וידבר אלהים אל נח צא מן התיבה ויאמר אלהים אל נח ואני הנני מקים את בריתי ויאמר אלהים אל נח קץ כל בשר הוא משום דכבר דרשו גבי ויזכור אלהים את נח זה השם מדת הדין היא ונהפכה למדת רחמים ע"י תפלת הצדיקים וזה יספיק לכלם ומזה הטעם עצמו לא דרשו כלום במאמר ויאמר אלהים יהי רקיע ובכל שאר המאמרות שכבר דרשו במלת אלהים שבפסוק הראשון ואמרו ולא נאמר ברא יי' שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין וראה שאינו מתקיים כו':2ואם לאו אינו מקבל עליהם פורענות. במכילתא פירש שלא בעדן ריתחא אבל בעדן ריתחא אין שום מצוה שאין מענישין עליה וראיה מההיא דפר' התכלת דאמ' ליה מלאכא לרב קטינא סדינא בקיטא סרבלא בסתוא ציצית מה תהא עליה ואמר ליה ענשיתו אעשה ואמר ליה בעידן ריתחא ענשינן. א"ק מההיא דפרק כל הבשר דאתיוה לההוא גברא דלא הוה מוקיר אבוה ואמיה וכפתוה ואמר להו רמי בר תמרי שבקוה דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה דמשמע דבשאר מצות עשה שאין מתן שכרה בצדן ב"ד מוזהרין עליהן להכותן דבשלמא מההיא דפרק הכותב דתניא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו לא קשיא דאיכא למימר קודם עבירה שאני דכיון שאומרין לו לקיים העשה ויש בידו לקיימו והוא אינו רוצה לקיימו ראוי להכותו כדי לקיים אותו אבל מההיא דפרק כל הבשר דלא הוה מוקיר אבוה ואמיה וכפתוה להכותו על מה שעבר על מצות עשה דכבוד אב ואם מאי איכא למימר. ושמא יש לומר דהא דכפתוה אינו אלא מפני שלא היה רוצה לקיים מצות כבוד אב ואם אפילו מכאן ולהבא אבל ליכא למימר דהא דכפתוה אינו אלא מדרבנן כדי להכניסו בקיום המצות דהא מלישנא דמוזהרין עליה ואין מוזהרין עליה דקתני בבריתא דלעיל משמע דהן מוזהרין מדאוריית' אלא שלבי מגמגם דאם כן מאי האי דקאמרי שבקוה דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה כו' וכי מפני שמתן שכרה בצדה נניחנו לעבור במקום שאנו יכולין לכפותו לקיים:3אם כן מת"ל אנכי ולא יהיה לך שחזר ופי' על כל דבור ודבור בפני עצמו. במכילתא ואינו רוצה לומר מה בא ללמדנו בכתיבתן דאיך אפשר שלא יכתבם להודיענו מה הם הדברות שנאמרו בדבור אח' שאף על פי ששמען משה דאל"כ מאי רבותיה דקב"ה במה שאמרן בדבור אחד מ"מ בהכרח היה שיכתבם בתורה כדי להודיענו מה דבורים היו אלא עכ"ל שאינו רוצה לומר למה נכתבו אלא למה נאמרו מפי השם פעם שנייה ולא הפסיק לו הפעם הראשונה שאמרן בדבור אחד ושמען משה רבינו ע"ה כדלעיל והשיבו ואמרו כדי לפרש על כל דבור ודבור בפני עצמו מפני שהידיעה הפרטית לחוד והידיעה הכללית לחוד וא"ת מ"ל לרז"ל לומר שחזר הקב"ה ואמרן פעם שנייה עד שהוקשה להם לומר ומה ת"ל אנכי ולא יהיה שפירושו למה חזר ואמרן פעם שנייה דילמא לא אמרן אלא בפעם הראשונה בדבור אחד ושמען משה וכתבן כדי להודיען דבלולא זה לא היינו יודעין מה דבורים היו י"ל דאי אפשר לומר שאלה הדברות שנכתבו הן הן הדברות בענין שנאמרו בדבור אחד וכתבן כדי להודיען דאם כן היה לו לכתבן כלן בלשון מדבר בעדו כפי מה שנאמרו בדבור אחד דמסתמא לא נאמרו אלא בלשון מדבר בעדו מכיון שהמדבר היה השם בעצמו ובכבודו ועוד אלו היו אלה הדברות הכתובות הן הן הדברות בעצם שנאמרו בדבור אחד לא היו קצתם בלשון מדבר בעדו וקצתן בלשון נסתר מאחר שכלן נאמרו בדבור א' כמו נקודה א' שאין חלקים לה ולא יתכן שיהיה בה חלק בלשון מדבר בעדו וחלק בלשון נסת' וכיון שאין הדברות הכתובות הן עצמן הדברות שנאמרו בדבור אחד ולא שהן דברי משה שאמרן לישראל דאם כן אנכי ולא יהיה למה לא נכתבו בלשון נסתר כשאר הדברות אבל נכתבו בלשון מדבר בעדו כאילו הם דברי משה על כרחנו לומר שאלה הדברות הכתובות הן דברי השם כשחזר ואמרן פעם שנייה כל דבור ודבור בפני עצמו ומפני שלא שמעו ישראל אף בזאת הפעם השנית רק שני דבורים אנכי ולא יהיה ולא השאר לפיכך נכתבו שני דבור' אנכי ולא יהיה בלשון מדבר בעדו כפי מה ששמעום מפי הגבורה והשאר נכתוב בלשון נסתר כפי מה ששמעום מפי משה והיה ראוי להכתב כלן יחד בלשון מדבר בעדו כפי מה שאמרן השם בפעם השנית ואחר כך לכתוב השמנה מהן בלשון נסתר כפי מה ששמעום מפי משה אלא כדי שלא יאריך לכתבן פעמים קצר הכתוב בזה וכתב שני דבורי' אנכי ולא יהיה בלשון מדבר בעדו כפי מה ששמעום בפעם השנית מפי הגבורה וכתב שאר השמנה דבורים שלא יכלו לשמען מפי הגבורה בלשון נסתר כפי מה ששמעום מפי משה ומפני שאינו נכר מן הכתוב שנאמרו פעם שנית מפי השם אלא אנכי ולא יהיה בלבד שהן כתובין בלשון מדבר בעדו לפיכך לא הקשה רבותינו ז"ל למה חזר ואמרן אלא בשני דבורי' אנכי ולא יהיה בלבד אבל הה"נ שבשאר הדברות שכלן חזר ואמרן פעם שנייה דאין סברא לומר בשאר הדברות הספיק לו ממה שנאמרו בפעם הראשונה בדבור אחד מפני שגלוי וידוע לפניו שאף אם יחזר לאמרן בפרטות לא יכלו ישראל לשמען אבל באנכי ולא יהיה שגלוי וידוע לפניו שיכולין ישראל לשמען לא הספיק לו הפעם הראשונה וחזר ואמרן פעם שנייה כדי שישמעו אותן ישראל מפיו ועוד שבפירו' אמרו רז"ל שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו וא"ת ומאן לימא לן שחזר השם ואמרן פעם שנייה ופירש על כל דבור ודביר בפני עצמו דילמא לא אמרן אלא בפעם הראשונה בדבור אחד ואז לא שמעו ישראל אלא שני דבורים אנכי ולא יהיה בלבד והשאר שלא יכלו לשמען חזר משה ואמרן להם בלשון נסתר ודבורי אנכי ולא יהיה נכתבו בלשון מדבר בעדו כפי מה ששמעים מפי' השם ושאר הדברות נכתבו בלשון נסתר כפי מה ששמעים מפי משה י"ל דאי אפשר לומר שכשנאמרו בדבור אחד שמעו ישראל שני דבור' אנכי ולא יהיה ולא השאר שהרי כשנאמרו בדבור אחד הרי הן כנקודה אחת שאין בה חלקים כלל ואיך יתכן שישמעו את קצתן ולא ישמעו את קצתן א"כ עכ"ל שבפעם השנייה שחזר ואמרן בפרטו' אז שמעו את קצתן ולא את קצתן אבל כתיבתן בנוחות לא ידענו באי זה אופן הם כתובים אם כפי מה שכתובין בתורה השני דבורים מהן בלשון מדבר בעדו והשאר בלשון נסתר ואם כפי מה שאמרן השם כלן בלשון מדבר בעדו וזה וזה יכשר אבל החכם ראב"ע כתב דע כי עשרת הדברים כאשר הם אמורים בפרשה הזאת כן אמרן כלם כי כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר ותחלתן אנכי וסופן וכל אשר לרעך גם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם ואין הפסק ביניהם ואני תמה מאד איך סמך על אלה המקראות לחייב מהם שהדברות נאמרו מפי השם כאשר הם כתובים בפרשה מקצתן בלשון מדבר בעדו ומקצתן בלשון נסתר והלא הוא עצמו אמר שהעבריי' ישמרו הטעמים ולא המלו' ולכן אין לתמוה מן החלופים שבין לשון הדברו' הראשונו' ללשון הדברות האחרונות וזאת התשובה עצמה נשיב גם כן בעניין הנסתר והמדבר בעדו כי כמו שבעניין שנוי הלשון אין לחייב מאלה המקראות שנאמרו בלשון הכתוב בפרשה שא"כ יחוייב מזה סתירה בלי ספק שהרי בדברו' הראשונות כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר ותחלתם אנכי וסופם וכל אשר לרעך ויחוייב מזה שנאמרו בלשון הכתוב שם ולא בלשון הכתוב בדברות האחרונות שיש בם תוספות ומגרעת ושנוי לשון מהלשון הכתוב בדברות הראשונות ובדברות האחרונות כתיב את כל הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם אחר שהזכיר עשרת הדברים מיד בלי הפסק ביניהם ויחוייב מזה שנאמרו בלשון הכתוב שם ולא בלשון הדברות הראשונות שיש בם תוספת ומגרעת ושנוי לשון מהלשון הכתוב בדברות האחרונות ועל כרחנו לומר שפירוש וידבר אלקים את כל הדברים האלה גם פי' את כל הדברים האלה דבר ה' הוא טעמם לא המלת ההן בעצמן כן בעניין שנוי הנסתר והמדבר בעדו אין לחייב מאלה המקראות שנאמרו בלשון הכתוב בתורה קצתן בלשון מדבר בעדו וקצתן בלשון נסתר רק פי' וידבר אלקים את כל הדברים האלה גם את הדברים האלה דבר ה' הוא טעמם לא מלותיהם בעינם והנה טעם לא תשא את שמי לשוא כטעם לא תשא את שם אלהיך לשוא כי הכתוב פעם ידבר בלשון מדבר בעדו ופעם ידבר בלשון נסתר והכל אחד כי כתוב ואיבתי את אויביך וצרתי את צוררך ואחריו והכחדתיו כלן בלשון מדבר בעדו ואחר זה ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך בלשון נסתר ואחריו מיד והסירותי מחלה מקרבך בלשון מדבר בעדו ואם כן אין לחייב ממאמר וידבר אלקים את כל הדברים האלה וממאמר את כל הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם שנאמרו מפי השם כאשר הם כתובים בפרשה קצתן בלשון מדבר בעדו וקצתן בלשון נסתר כי לא יתכן שהשם בעצמו ידבר דבריו קצתן בלשון מדבר בעדו וקצתן בלשון נסתר אבל הכתוב פעם יכתוב דבריו בלשון מדבר בעדו כאילו הדברים יוצאים מפי השם ופעם יכתוב דבריו בלשון נסתר כאילו הדברים יוצאים מפי הכתוב אבל שיהיו הדברים יוצאים מפי השם ויהיו בלשון נסתר אי אפשר בשום פנים:4מלמד שהיו עונין על לאו לאו ועל הין הין. במכילתא ונ"ל שמה שדרשו פה במלת לאמר מה שלא דרשו כן בשאר המקומות הוא מפני שהאמירה בכל מקום מורה על הדבור הפרטי והדבור מורה על הדבור הכללי ולכן לעולם אחר הדבור תבא אמירה מפני שהוא פי' הדבור ההוא ופירש וידבר השם אל משה לאמר לאמר לו דבר אל בני ישראל הבא אחריו לא לאמר להם דאם כן מה טעם דבר אל בני ישראל אבל פה שכתוב אחר הדבור את כל הדברים האלה שהן פרטות הדבור ואינו צריך אחריו אמירה דרשו בו לאמר ישראל שהיו עונין על הין הין ועל לאו לאו וכן גבי ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר דרשו בו מפני שאין האמירה ההיא פירוש דבור כי פירוש ואתחנן ואתפלל לא ואדבר ולזה לא תמצא לרז"ל בשום מקום לדרוש על דבר ואמרת רק על אמר ואמרת מפני ששניהם בלשון אמירה אבל כשהאחד מהם בלשון דבור והאחר בלשון אמירה לא דרשו בו כלום מפני שהאמירה היא פירוש הדבור שהדבור הוא כללי והאמירה פרט הדבור ואע"פ שגם כששניהם בלשון אמירה יש לומר שהאמירה האחת היא במקום דבור כמו אמרי האזינה שהוא במקום דברי וכן אמרי אמת שהוא במקו' דברים וכן כי היא שמעה את כל אמרי ה' במקום דברי ה' וההפך בא אל פרעה ודברת אליו במקום ואמרת אליו וידבר משה אל אהרן ואל בניו קחו אח המנחה במקום ויאמר משה ולכן יבאו במקומות רבים שתי אמירות זו אחר זו ותהיה האחת במקום דבור והאחרת כמשמעה לשון אמירה כמו ויאמר ה' אל משה לאמר ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר למה יאמרו מצרים לאמר עם כל זה דרשו במאמר ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים בדרך אסמכתא אבל מה שדרשו בת"כ בפסוק ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר צא ואמור להם דברי כבושין כו' או צא ואמור להם דברי והשיבני כו' אע"פ שהוא אחר מלת וידבר אפשר מפני שמלת מאהל מועד מפסיק בין לאמ' ובין וידבר ה' אליו וזה על דרך הפשט מלת לאמר דבקה עם וידבר ומלת מאהל מועד דבקה עם ויקרא כאילו אמר ויקרא ה' אל משה מאהל מועד וידבר אליו לאמר:
