1טרם יחמץ המצרים לא הניחים לשהות כדי חמוץ. לא שהם עצמם לא הניחו שיחמיץ מפני שהיו מוזהרין על החמץ שהרי פסח מצרים לא היה נוהג חמוצו אלא יום א' כדנפקא לן מקרא דלא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים כדאיתא בפרק כל שעה ובפרק בתרא דפסחים ומסתמא לא היו באותו יום באזהרת בל יראה ובל ימצא אלא בזמן שמוזהרים בכל השבעה כדכתיב ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם וזהו שכתוב ויאפו את הבצק עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים דמשמע שאילו לא גורשו היו אופין אותו חמץ ולא כדי לאכלו ביום ט"ו אלא לאכלו לאחר יום ט"ו שאין בו אסור חמץ אבל אזהרת החמץ כל שבעה אינו אלא לדורות ומה שאנו אומרים מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ דמשמע שאילו היה מספיק היינו אוכלין חמץ בזמן הזה כבר תרץ רבי' ישעיה ז"ל שהקב"ה שצוה שיהיו אוכלין מצות כל ז' ולא חמץ צפה והביט שעתידין ישראל שיגורשו משם ולא יניחום לעמוד שם עד שיחמיץ ומפני זה הזהיר על החמץ לדורות כל ז' זכר מה שנעשה להם בצאתם ממצרים. אבל הרמב"ן ז"ל פי' שאפו אותו מצות מפני שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם ואמ' כי גורשו ממצרי' לומר שאפו אותו בדרך בעבור כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות ועל כן נשאו אותו בצק ואפו אותו בדרך טרם יחמץ וא"כ יהיה פירוש כי לא חמץ כי לא יכלו לאכול אותו חמץ מפני האזהר' שהזהרו בו וכן וישא העם את בצקם טרם יחמץ שלא רצו להמתין עד שיחמץ מפני אזהרת בל יראה ובל ימצא שהוא נוהג כל זמן שהוא בבל יאכל אפילו בפסח מצרים שלא היה חמוצו נוהג אלא ביום ט"ו:2משארותם שיורי מצה ומרור. ובמכילתא או אינו אלא שיורי פסחים כשהוא אומר לא תותירו ממנו עד בקר הרי שיורי פסחים אמור הא מת"ל משארותם אלו שיורי מצה ומרור:
